×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קַשְׁיָא מְלִיקָה אַמְּלִיקָה קַשְׁיָא הַקְטָרָה אַהַקְטָרָה.
There seems to be a contradiction between the ruling in the first baraita with regard to pinching and the ruling in the second baraita with regard to pinching. In addition, there seems to be a contradiction between the ruling in the first baraita with regard to burning and the ruling in the second baraita with regard to burning. The first baraita rules that one who burns the sacrificial parts is included in the prohibition but that one who pinches the neck of a bird-offering is not, and the second baraita says the opposite.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
קשיא מליקה אמליקה – דס״ד בארבעה עשר קאמר וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד דקא חשיב ליה כשחיטה.
בד״ה קשיא מליקה כו׳ וקתני דעבר אמליקה דומיא דשאר קרבנות ועוד כו׳ עכ״ל ר״ל דלאו במליקה לחוד מחייב אלא קתני מליקה בעוף דליהוו דומיא דשאר קרבנות דמחייב בהו נמי ועוד דנקט מליקה לאשמועינן דמחייב בה דומיא דשחיטה וק״ל:
קשיא [קשה] מליקה על מליקה, קשיא [קשה] הקטרה על הקטרה, שבברייתא אחת שנינו שמליקה אין עוברים עליה ובאחרת שנינו שעוברים, וכן לגבי הקטרת הקרבן, יש סתירה בין הברייתות!
There seems to be a contradiction between the ruling in the first baraita with regard to pinching and the ruling in the second baraita with regard to pinching. In addition, there seems to be a contradiction between the ruling in the first baraita with regard to burning and the ruling in the second baraita with regard to burning. The first baraita rules that one who burns the sacrificial parts is included in the prohibition but that one who pinches the neck of a bird-offering is not, and the second baraita says the opposite.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּלְטַעְמָיךְ תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפָא דְּקָתָנֵי לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּפֶסַח בִּלְבַד וַהֲדַר תָּנֵי אֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמּוֹלֵק וְאֶחָד הַמַּזֶּה.

The Gemara responds: And according to your reasoning that both baraitot refer to the same issue, ask about the baraita itself, as first it teaches: They said that this prohibition applies only to the Paschal lamb, and then it teaches that whether he slaughters the animal or he sprinkles the blood, or he pinches a bird-offering, or he sprinkles the blood of the bird-offering onto the altar, he is liable. Pinching and sprinkling the bird’s blood apply to bird-offerings but not to the Paschal lamb.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ה״ג: ולטעמיך תיקשי לך היא גופא דקתני רישא לא אמרו אלא פסח בלבד – אבל אשאר קרבנות לא מחייב והדר תני אחד המולק ואחד המזה.
ולטיעמיך תיקשי לך היא גופה – פירוש: וליטעמיך דסברת דבין ההיא קמיתא דתני אבל המולק אינו עובר ובין הך בתריתא דתני אחד המולק דבזמן אחד1 מיירו תרויהו אם כן אדמקשת בריתא לבריתא תיקשי לך היא גופה מתניתא תינינא סיפא לרישא דתני לא אמרו אלא פסח בלבד והדר תני אחד המולק אלא בעל כורחך אתה זקוק לתרץ דרישא מיירא2 בי״ד וסיפא בחולו של מועד והם הכי מיתרצא מתניתא קמיתא דתני אבל המולק אינו עובר דבי״ד קא מיירי ותו לא תיקשי מתניתא למתניתא.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י ששון 557: ״אחר״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים: ״מיירי״.
ומשיבים: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה משוה את שתי הברייתות שלדעתך שתיהן עוסקות באותו נושא, תיקשי לך היא גופא [תקשה לך היא, הברייתא עצמה]. דקתני [ששנינו] בה: לא אמרו אלא בפסח בלבד, משמע: רק בקרבן זה. והדר תני [וחזר ושנה] אחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק ואחד המזה עוברים. ומליקה והזיה אלו ודאי שאינם בקרבן פסח אלא בקרבן מן העוף!
The Gemara responds: And according to your reasoning that both baraitot refer to the same issue, ask about the baraita itself, as first it teaches: They said that this prohibition applies only to the Paschal lamb, and then it teaches that whether he slaughters the animal or he sprinkles the blood, or he pinches a bird-offering, or he sprinkles the blood of the bird-offering onto the altar, he is liable. Pinching and sprinkling the bird’s blood apply to bird-offerings but not to the Paschal lamb.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא הָא וְהָא ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן מְלִיקָה אַמְּלִיקָה לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר כָּאן בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְאִידֵּי וְאִידֵּי ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

Rather, say instead that both this baraita and that baraita express the opinion of Rabbi Shimon. And there is no contradiction between the ruling in the first baraita about pinching and the ruling in the second baraita about pinching: Here, where it says that one who pinches does not transgress, it is referring to the fourteenth of Nisan, while there, where it says that one who pinches does transgress, it is talking about the intermediate days of the festival of Passover. And both this baraita and that baraita express the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the prohibition does not apply to other sacrifices on the fourteenth of Nisan but does apply to them during the intermediate days of Passover, as explained in the mishna.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קשיין הדדי ופרקי׳ שתי הברייתות לר״ש הן הא דפטרה אמליקה בי״ד והכי קאמר ר׳ שמעון במתני׳ ושאר כל הזבחים בי״ד בין לשמן ובין שלא לשמן פטור וכיון דר׳ שמעון פוטר בשאר זבחים כל שכן אמליקה והא דמחייבת אמליקה בחולו של מועד דבההיא מחייב ר״ש במשנתנו [דתנן] ושאר כל הזבחים במועד בין לשמן ובין שלא לשמן [חייב] ומליקה כשחיטה חשיב לה. הקטרת אימורין יש תנא דמקיש הקטרה לשחיטה ומחייב ויש תנא דלא מקיש ותרווייהו אליבא דר״ש.
אלא הא והא – תרוייהו הנך מתניתא רבי שמעון דמתני׳ דפטר אשאר קרבנות בארבעה עשר ומחייב עלייהו במועד.
מליקה אמליקה לא קשיא – קמייתא דפטר בארבעה עשר קאי כדתני בה בהדיא ותנא עוף והוא הדין לשאר זבחים אלא משום דאורחיה לעכוביה בו ביום אחר התמיד נקט ליה ורישא דמתניתא בתרייתא דקתני נמי לא אמרו אלא פסח בלבד רבי שמעון אמרה ואארבעה עשר קאי ואחד השוחט כו׳ דסיפא בחולו של מועד קאמר ואשמעינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דווקא.
הא והא רבי שמעון – נראה לר״י דההיא קמייתא לא הוה מצי לאוקומי כרבנן משום דקתני בה אבל המולק את העוף בי״ד אינו עובר בולא כלום אמאי נקט עוף אי לאו דאתא למידק דווקא בי״ד אבל בחול המועד אפילו בעוף נמי מיחייב והיינו כר׳ שמעון ובקונטרס פי׳ לעיל טעם אחר אמאי נקט עוף.
תוס׳ בד״ה הא והא ר״ש כו׳ אמאי נקט עוף כו׳ אבל בח״ה אפי׳ העוף כו׳ עכ״ל לענין דלגופה שאינו עובר בי״ד אדרבה ה״ל למנקט שאר קרבנות אע״ג דאית בהו שחיטה ממש לא מחייב אבל לדיוקא דבח״ה מחייב נקט עוף לרבותא אע״ג דלית ביה שחיטה ממש וק״ל:
אלא יש לומר: הא והא [ברייתא זו וזו] שיטת ר׳ שמעון היא. מליקה על מליקה לא קשיא [אינה קשה] כי כאן שנאמר שאין עוברים על המליקה — מדובר בארבעה עשר בניסן, כאן שאמר שעוברים אף על העוף — מדובר בחולו של מועד בפסח. ואידי ואידי [וזו וזו] שיטת ר׳ שמעון היא הפוטר בשאר קרבנות ביום ארבעה עשר ומחייב עליהם בתוך המועד, כמבואר במשנתינו.
Rather, say instead that both this baraita and that baraita express the opinion of Rabbi Shimon. And there is no contradiction between the ruling in the first baraita about pinching and the ruling in the second baraita about pinching: Here, where it says that one who pinches does not transgress, it is referring to the fourteenth of Nisan, while there, where it says that one who pinches does transgress, it is talking about the intermediate days of the festival of Passover. And both this baraita and that baraita express the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the prohibition does not apply to other sacrifices on the fourteenth of Nisan but does apply to them during the intermediate days of Passover, as explained in the mishna.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הַקְטָרָה אַהַקְטָרָה נָמֵי לָא קַשְׁיָא תַּנָּאֵי הִיא דְּאִיכָּא דְּמַקֵּישׁ הַקְטָרָה לִשְׁחִיטָה וְאִיכָּא מַאן דְּלָא מַקֵּישׁ.:

There is also no contradiction between the ruling in the first baraita about burning and the ruling in the second baraita about burning, as the matter is the subject of a dispute between tanna’im with regard to the opinion of Rabbi Shimon: There is one who compares burning to slaughtering, as Rav Pappa did, and there is one who does not compare them.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנאי היא – הני תרתי סתמי תנאי היא ואליבא דרבי שמעון מר מקיש הקטרה לעבודת הדם הואיל וישנו בהלנת אימורין ומר לית ליה האי היקישא דשחיטה קאמר רחמנא וזריקה דמתרביא בהדיא מדם זבחי אבל הקטרה לא.
ואיכא דלא מקיש – חלב לזבח ונהי דלא מקיש להקטרה לענין הכי מקיש דלא אמרינן אפילו אחד בסוף העולם דסברא הוא לאקושי להכי.
תוס׳ בד״ה ואיכא דלא כו׳ לענין הכי מקיש כו׳. נ״ב פי׳ קרא דולא ילין חלב חגי לא מקשינן ללא תשחט אנל קרא דלא ילין זבח פסח מקשינן כדלעיל וק״ל:
ואילו הקטרה על הקטרה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] כי תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] על פי שיטת ר׳ שמעון. איכא דמקיש הקטרה לשחיטה [יש מי שמקיש משוה, דין הקטרה לדין שחיטה] וכרב פפא. ואיכא מאן דלא מקיש [ויש מי שאינו מקיש, משוה] ושלא כדברי רב פפא.
There is also no contradiction between the ruling in the first baraita about burning and the ruling in the second baraita about burning, as the matter is the subject of a dispute between tanna’im with regard to the opinion of Rabbi Shimon: There is one who compares burning to slaughtering, as Rav Pappa did, and there is one who does not compare them.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַתָּמִיד וְכוּ׳.: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר לָךְ {שמות כ״ג:י״ח} זִבְחִי זֶבַח הַמְיוּחָד לִי וּמַאי נִיהוּ תָּמִיד.:

It was stated in the mishna that Rabbi Yehuda says: One is liable even for slaughtering the daily afternoon offering on the eve of Passover with leaven in his possession. What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? The Gemara answers: He could have said to you that the verse states: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread” (Exodus 34:25). “My sacrifice” indicates the sacrifice that is designated to Me; and what is it? This is referring to the daily offering, which is a burnt-offering brought each day as part of the Temple service.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן מאי טעמא דר׳ שמעון די״ד מחייב השוחט את הפסח לבדו על החמץ ופוטר השוחט שאר הזבחים על החמץ ופוטר השוחט הפסח לשמו ופשטא טעמא דר״ש משום דכתיבי תרי קראי לא תשחט ולא תזבח ובתרווייהו כתיב זבחי שמעי׳ מתרי זבחי דאינון זבחי וכיון דהוה ליה למכתב זבחיי דמשמע זבחים טובא ופלגינהו וכתב זבחי זבחי שמע מינה כל היכא דאיכא זבח והוא זבח חג הבשר שעובר עליו קרינא ביה זבחי אזבח זה חייב ולא אשאר זבחים אבל במועד דליכא זבח חג הפסח קרינא זבחים וחייב אשאר זבחים ודיקי׳ מדקתני השוחט הפסח על החמץ במועד לשם שלמים חייב דוקא שעקר שם פסח מעליו וקראו שלמים מכלל דבשאר ימות השנה בעי עקירה ופרקי׳ לעולם אימא לך דלא בעי עקירה ומתני׳ כגון שהיו בעליו טמאי מתים ונדחו לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי.
א שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר: אף על תמיד של בין הערבים חייבים בערב פסח אם שוחטים אותו על החמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ יהודה? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] נאמר ״לא תשחט על חמץ דם זבחי״ (שמות לד, כה), ״זבחי״ — זבח המיוחד לי, ומאי ניהו [ומה הוא]? זה קרבן התמיד, שהוא קרבן עולה הבא בכל יום כחלק מעבודת המקדש.
It was stated in the mishna that Rabbi Yehuda says: One is liable even for slaughtering the daily afternoon offering on the eve of Passover with leaven in his possession. What is the reason for Rabbi Yehuda’s opinion? The Gemara answers: He could have said to you that the verse states: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread” (Exodus 34:25). “My sacrifice” indicates the sacrifice that is designated to Me; and what is it? This is referring to the daily offering, which is a burnt-offering brought each day as part of the Temple service.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְכוּ׳.: מ״טמַאי טַעְמָא דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דִּכְתִיב זִבְחִי זִבְחִי תְּרֵי זִמְנֵי קְרִי בֵּיהּ זֶבַח זְבָחַיי.

It was further stated in the mishna that Rabbi Shimon says: On the fourteenth of Nisan one is liable for sacrificing the Paschal lamb with leaven in his possession, but he is not liable for sacrificing other offerings with leaven; however, during the Festival one is liable for sacrificing any offering with leaven in his possession. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Shimon’s opinion? The Gemara answers: As it is written: “My sacrifice [zivḥi],” “My sacrifice [zivḥi],” two times, as first it is written: “You shall not offer the blood of My sacrifice [zivḥi] with leavened bread” (Exodus 23:18) and then it is written again: “You shall not offer the blood of My sacrifice [zivḥi] with leavened bread” (Exodus 34:25). If the two instances of the word zivḥi are combined, their letters may be rearranged to read: A sacrifice [zevaḥ], and: My sacrifices [zevaḥai]. This indicates that the law applies both to the Paschal lamb and to the rest of the sacrifices.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זבחי זבחי תרי זימני – תרי קראי כתיבי שקיל י׳ דחד מינייהו ושדי אאידך וקרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים.
ב ועוד שנינו במשנה שר׳ שמעון אומר: הפסח אם קרב על חמץ ביום ארבעה עשר בניסן, אם זבחו לשמו חייבים רק עליו אבל לא על שאר הזבחים, ובמועד חייבים על כל קרבן שנשחט על חמץ. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר׳ שמעון? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] ״זבחי״ ״זבחי״ תרי זמני [שתי פעמים] שנאמר ״לא תזבח על חמץ דם זבחי״ (שמות כג, יח), וגם ״לא תשחט על חמץ דם זבחי״ (שמות לד, כה) קרי ביה [קרא בו], שאם תצרף את שני הכתובים ואת שתי המלים ״זבחי״ יחד יכול אתה לצרף את אותיותיהם בצורה שונה ולכתבן כך: ״זבח, זבחיי״ שדין זה נאמר גם בזבח פסח וגם בשאר זבחים.
It was further stated in the mishna that Rabbi Shimon says: On the fourteenth of Nisan one is liable for sacrificing the Paschal lamb with leaven in his possession, but he is not liable for sacrificing other offerings with leaven; however, during the Festival one is liable for sacrificing any offering with leaven in his possession. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Shimon’s opinion? The Gemara answers: As it is written: “My sacrifice [zivḥi],” “My sacrifice [zivḥi],” two times, as first it is written: “You shall not offer the blood of My sacrifice [zivḥi] with leavened bread” (Exodus 23:18) and then it is written again: “You shall not offer the blood of My sacrifice [zivḥi] with leavened bread” (Exodus 34:25). If the two instances of the word zivḥi are combined, their letters may be rearranged to read: A sacrifice [zevaḥ], and: My sacrifices [zevaḥai]. This indicates that the law applies both to the Paschal lamb and to the rest of the sacrifices.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְמַאי הִלְכְתָא פַּלְגִינְהוּ רַחֲמָנָא מֵהֲדָדֵי וְלָא כְּתַב זְבָחַיי לְמֵימַר בִּזְמַן דְּאִיכָּא זֶבַח לָא מִחַיַּיב אַזְּבָחַיי בִּזְמַן דְּלֵיכָּא זֶבַח מִחַיַּיב אַזְּבָחַיי.:

To teach what halakha does the Merciful One divide them from one another and not explicitly write: My sacrifices? It was to say that at the time when there is a sacrifice, meaning at the time of the Paschal lamb, as mentioned in the continuation of the verse, one is not liable for My sacrifices. On the eve of Passover, when the Paschal lamb is brought, there is no liability for offering other sacrifices with leaven. However, at a time when there is no sacrifice, during the festival of Passover, one is liable for slaughtering any of My sacrifices with leaven in his possession.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמאי פלגינהו רחמנא – ולא כתב זבחיי בחד קרא והכל במשמע בין בפסח בין בשאר זבחים.
לומר לך בזמן דאיכא זבח – דהיינו פסח בארבעה עשר לא מחייב אשאר זבחים.
ואז למאי הלכתא פלגינהו רחמנא מהדדי צורך איזו הלכה חלקם הכתוב זה מזה] ולא כתב ״זבחיי״ במפורש למימר [כדי לומר] על ידי כך: בזמן דאיכא [שיש] זבח הוא זבח הפסח האמור בהמשך הכתוב לא מחייב [אינו חייב] על זבחיי האחרים, שבערב הפסח, זמן קרבן הפסח, אין חייבים אם שוחטים שאר קרבנות על החמץ. אולם בזמן דליכא [שאין] זבח הפסח — מחייב אזבחיי [חייב על הזבחים] כולם אם שחטם על החמץ.
To teach what halakha does the Merciful One divide them from one another and not explicitly write: My sacrifices? It was to say that at the time when there is a sacrifice, meaning at the time of the Paschal lamb, as mentioned in the continuation of the verse, one is not liable for My sacrifices. On the eve of Passover, when the Paschal lamb is brought, there is no liability for offering other sacrifices with leaven. However, at a time when there is no sacrifice, during the festival of Passover, one is liable for slaughtering any of My sacrifices with leaven in his possession.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ פָּטוּר וְכוּ׳.: טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ הָא סְתָמָא פָּטוּר.

It was taught in the mishna that according to Rabbi Shimon, if one sacrificed a Paschal lamb during the intermediate days of the Festival for its own purpose as a Paschal lamb, one is exempt from liability if he had leaven in his possession during the time of the slaughter, as it is an invalid offering. However, if he sacrificed it for a different purpose, he is liable, because a Paschal lamb that is slaughtered at a time other than Passover eve is valid as a peace-offering. The Gemara analyzes this ruling: The reason he is liable is that he slaughtered it explicitly for a different purpose; but had he slaughtered it without specific intent he would be exempt, because the offering would be disqualified. Unless he specifically states otherwise, the animal retains its status as a Paschal lamb and is subsequently disqualified because it is not the proper time to sacrifice a Paschal lamb.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא סתמא פטור – מלא תשחט דאמרינן כל כמה דלא עקר שם פסח מיניה הוא פסח ושחטו בשאר ימות השנה ופסול ושחיטה שאינה ראויה היא.
טעמא שלא לשמו הא סתמא פטור ש״מ כו׳ – זאת גירסת רש״י ואין נראה לר״ת דהא איכא למידק מרישא איפכא וגריס ר״ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט ש״מ בעי עקירה פירוש דאי לא בעי עקירה אפילו שחט לשמו כשר דשלמים לשם פסח כשר דהא מכשיר לעיל ר׳ יהושע שוחט אחרים לשמו.
בד״ה טעמא שלא כו׳ דהא מכשיר לעיל ר״י שוחט אחרים לשמו עכ״ל במועד קיימינן הכא דהיינו שלא בזמנו ור״א נמי מודה בהא דשוחט אחרים לשמו דכשר אלא לרבותא נקטו דאפי׳ בזמנו מכשיר ר״י בהא וק״ל:
ג שנינו במשנה כי לדעת ר׳ שמעון אם הקריב את הפסח בחול המועד על החמץ לשמו פטור אף שהקריבו על החמץ, כיון שהוא קרבן פסול. שלא לשמו — חייב, שפסח שנשחט שלא בזמנו הריהו שלמים וכשר. ומדקדקים: טעמא [הטעם דוקא] ששחטו ופירש שלא לשמו, הא סתמא [הרי סתם] אם שחטו ולא פירש — פטור לפי שהקרבן פסול, שסתמו עומד עדיין לשם פסח.
It was taught in the mishna that according to Rabbi Shimon, if one sacrificed a Paschal lamb during the intermediate days of the Festival for its own purpose as a Paschal lamb, one is exempt from liability if he had leaven in his possession during the time of the slaughter, as it is an invalid offering. However, if he sacrificed it for a different purpose, he is liable, because a Paschal lamb that is slaughtered at a time other than Passover eve is valid as a peace-offering. The Gemara analyzes this ruling: The reason he is liable is that he slaughtered it explicitly for a different purpose; but had he slaughtered it without specific intent he would be exempt, because the offering would be disqualified. Unless he specifically states otherwise, the animal retains its status as a Paschal lamb and is subsequently disqualified because it is not the proper time to sacrifice a Paschal lamb.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אַמַּאי פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה שְׁלָמִים הָוֵי שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ פֶּסַח בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה בָּעֵי עֲקִירָה.

The Gemara expresses surprise: Why must he expressly state that he is sacrificing it as a different offering? Isn’t a Paschal lamb sacrificed during the rest of the days of the year presumed to be a peace-offering? There should be no need to state explicitly that it is a different offering. Learn from this that a Paschal lamb sacrificed on the rest of the days of the year requires uprooting, i.e., one must explicitly declare that he is sacrificing the offering as a peace-offering, and not as a Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי עקירה – ולא אמרינן סתמיה שלמים הוא ולשון בעיא הוא כלומר פשטינן לה מהכא או לא.
ותוהים: ואמאי [ומדוע] צריך לפרש שלא לשמו הוא קרב? הלוא אומרים אנו שסתם פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי [הוא], ואם כן אין צורך לומר במפורש שמקריבים אותו שלא לשמו! ולכאורה שמעת מינה [שומע אתה מכאן] כי פסח שמקריבים אותו בשאר ימות השנה כדי שייעשה לקרבן שלמים בעי [צריך] עקירה כלומר, שיאמר במפורש שהוא מקריב אותו לשם שלמים ולא לשם פסח!
The Gemara expresses surprise: Why must he expressly state that he is sacrificing it as a different offering? Isn’t a Paschal lamb sacrificed during the rest of the days of the year presumed to be a peace-offering? There should be no need to state explicitly that it is a different offering. Learn from this that a Paschal lamb sacrificed on the rest of the days of the year requires uprooting, i.e., one must explicitly declare that he is sacrificing the offering as a peace-offering, and not as a Paschal lamb.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרוּ כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי דִּסְתָמֵיהּ לְשׁוּם פֶּסַח קָאֵי.:

Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: A group of scholars were studying this issue and it emerged from the group, that is, one of the scholars made a statement with which the rest of them agreed, and it was subsequently forgotten who had made the statement, and they said as follows: We are dealing here with a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Passover, and they were deferred to the second Passover. A person who was ritually impure or on a distant journey and therefore failed to bring the Paschal lamb at its proper time on the fourteenth of Nisan must compensate by bringing the offering on the fourteenth of Iyar. In such a situation, the offering presumably stands to be sacrificed as a Paschal lamb, and it does not automatically become a peace-offering unless its owners explicitly declare it as such. However, this would not be true of other Paschal lambs after the time to offer the Paschal lamb has passed.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מפי חבורה – כולם הודו בדבר זה לאוקומי מתני׳ דמשמע דבעי למעקר שם פסח מיניה כגון שהיו בעליו טמאין בארבעה עשר דסתמיה לשם פסח שני קאי מש״ה בעי עקירה.
כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שיני – פירש המורה: והוא הדין לפסח קודם זמנו אבל פסח לאחר זמנו לא בעי עקירה. ונראה לי דהנך בעיי דלעיל פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו. אינמי לשמו בשינוי בעלים אית לן לאוקימינהו בפסח שהפרישו קודם זמנו שהיה ראוי לפסח דסתמיה לפסח קאי שלא היה עובר שנתו כשיגיע י״ד בניסן אבל אם עיברה1 שנתו או שהפרישו קודם ניסן והיה עתיד לעבור שנתו כשיגיע י״ד בניסן דלא חזי לפסח סתמיה לשלמים קאי ואף על פי ששחטו לשם פסח כשר דשלמים לשם פסח קא שחיט והכי תניא בתוספתא הפסח בארבעה עשר לשמו כשר ושלא לשמו פסול ובחולו שלמועד לשמו פסול ושלא לשמו כשר אימתי בזמן שראוי לבוא פסח אבל בזמן שאין ראוי לבוא פסח בין לשמו ובין שלא לשמו כשר.
1. כן בכ״י ששון 557, והשוו תוס׳ רי״ד פסחים כ״א:. בדפוסים: ״עברה״.
אמר המאירי הפסח היה נשחט בשלש כתות כלומר פסחים של צבור בכל שנה ושנה היו נשחטים בשלש כתות ר״ל שכת אחת נכנסת תחלה בעזרה ושוחטין ומקריבין ואח״כ כת שניה ואח״כ כת שלישית מפני שסתם הדברים מרוב ההמייה היתה שברוב עם ורוב פסחים ורוב המעשה לא היה אפשר לעשות כולם כאחד ואע״פ שאם שחטו כולם בבת אחת כשר מ״מ כך היה הסדר נוהג ואפילו היו הציבור מועטים באותה שעה ואפשר ליעשות הכל כאחת בהרוחה כך הוא המצוה שכך סמכוה המקרא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל והדבר ידוע שאין עדה פחותה מעשרה כדכתיב במרגלים עד מתי לעדה והרי שיצאו מהם יהושע וכלב ונשארו עשרה ונקראו עדה וסמכו לומר שאף קהל וישראל הסמוכים במקרא לעדה עשרה עשרה הם ונמצאו שלשים ומתוך כך נסתפקו בגמ׳ אם התורה הקפידה על מנין השלשים ולא הקפידה לעשותם כולם בבת אחת ושיהיו על שלש כתות שיהיו שם שלשים כאחד או הקפידה תורה על חלוק הכתות ולא הקפידה על שלשים בבת אחת אלא כל שהם בעשרה עשרה דיו ומעתה אף אנו מחמירין להזקיק חלוק שלש כתות ושיהיו שלשים בכל כת וכת או יותר לפי מנין הצבור ומתוך כך פי׳ בגמ׳ שאם לא היו שם אלא חמשים נכנסים שלשים ושוחטין עשרה מהם ומקריבים ויוצאים ונכנסים עשרה השניים במקומם ושוחטים במעמד העשרים הנשארים ומקריבין וכששלמו יוצאים עשרה ונכנסים עשרה האחרונים במקומם ושוחטין העשרים הראשונים ומקריבין והרי שלש כתות כל אחת בשלשים ובפחות מחמשים א״א שאין הנכנסין פחות מעשרה ומעתה כל שהיו פחותים מחמשים אין שוחטין אותו בכתות אלא בכת אחת ויוצאין בו ומ״מ י״מ שכל שיש כת אחת בשלשים אין צריך באחרות אלא בעשרה עשרה שהרי אם עיקר דיוק המקרא בשלשים הרי יש שלשים בכת אחת ואם עיקר הדיוק בחלוק שלש כתות הרי יש כאן שלש כתות בצירוף השתים של עשרה עשרה ולא נאמר לדעתם נפקי עשרה אלא שצריך שיצאו השלשים הראשונים או עשרה מהם שאם לא יצאו אע״פ שאחר שגמרו באים האחרים אין הדבר מוכיח שיהא שם חלוק שלש כתות אלא שנראה כנוספים על אותה הכת:
אמר ר׳ חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה כלומר, חבורת הלומדים שישבה ועסקה בנושא זה, אמר אחד מהם שלא זכרו מיהו, כיון שהסכימו כולם בסברה זו, ואמרו: כגון שהיו בעלים של אותו קרבן טמאי מת בפסח ראשון, ונדחין לפסח שני, דסתמיה לשום פסח קאי [שמן הסתם קרבן זה לשם פסח עומד] ואם לא עקרוהו במפורש מתורת פסח אינו נעשה מעצמו כשלמים. מה שאין כן בשאר קרבנות פסח שעבר זמנם.
Rabbi Ḥiyya bar Gamda said: A group of scholars were studying this issue and it emerged from the group, that is, one of the scholars made a statement with which the rest of them agreed, and it was subsequently forgotten who had made the statement, and they said as follows: We are dealing here with a case where the owners of the offering were ritually impure with impurity imparted by a corpse during the first Passover, and they were deferred to the second Passover. A person who was ritually impure or on a distant journey and therefore failed to bring the Paschal lamb at its proper time on the fourteenth of Nisan must compensate by bringing the offering on the fourteenth of Iyar. In such a situation, the offering presumably stands to be sacrificed as a Paschal lamb, and it does not automatically become a peace-offering unless its owners explicitly declare it as such. However, this would not be true of other Paschal lambs after the time to offer the Paschal lamb has passed.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: אהַפֶּסַח נִשְׁחַט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר {שמות י״ב:ו׳} וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל בנִכְנְסָה כַּת הָרִאשׁוֹנָה נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה גתָּקְעוּ הֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

MISHNA: The Paschal lamb was slaughtered in three groups, meaning those bringing the offering were divided into three separate sets, as it is stated: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). The verse is interpreted as referring to three groups: Assembly, congregation, and Israel. The procedure for sacrificing the offering was as follows: The first group of people sacrificing the offering entered, and when the Temple courtyard became filled with them they closed the doors of the Temple courtyard. They sounded uninterrupted, broken, and uninterrupted trumpet blasts, as was done while sacrificing any offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל קהל ועדה וישראל.
מתני׳ הפסח נשחט בשלש כיתות – פסחי צבור בין שהצבור מועטין ויכולין לישחט כולן בבת אחת מצוה ליחלק לשלש כיתות זו אחר זו.
ננעלו דלתות העזרה תקעו והרעו ותקעו – גרסינן בירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים1 תוקעין לנסכיו2 פסח שאין לו נסכים תוקעין על שחיטתו – פירוש: כשהיו מקריבין נסכי התמיד היו תוקעין כדתנן בסוף משנת תמיד שחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה בצלצל ודיברו הלוים בשיר היגיעו לפרק תקעו והשתחוו3 על כל פרק ופרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה ובשלשה פרקים היו מחלקין השיר וזהו ששנינו בפרק החליל תשע לתמיד של שחר ותשע לתמיד של בין הערבים שעל כל פרק היו תוקעין ומריעין ותוקעין ופסח שאין לו נסכים כדתנן במנחות בפרק שתי מדות כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן הבכור והמעשר והפסח היו תוקעין ומריעין ותוקעין בשחיטתו שגם הפסח קרבן ציבור הוא וטעון תקיעה.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״נכסים״.
2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״לנכסיו״.
3. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״והשתחוה״.
המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר הפסח נשחט בשלש כתות שנ׳ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף שורה שכולה זהב זהב לא היו מעורבים ולא היו לבזיכי׳ שולים שמא ינחום ויקרוש הדם אמר הר״ם היו נערכין שורות שורות לתפארת והבזך כלי עגול כזאת הצורה 0 תרגום קערותיו בזיכוהי ויקרש פירושו יקפא מגזרת קפאו תהומות בלב ים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחברו לחברו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם וכהן הקריב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד הודיעך בזאת המשנה דברים רבים מהם מה שאמר שחט ישראל להודיעך כי שחיטה כשירה בזרים ואמר וקבל הכהן לפי שמקבלה ואילך מצות כהונה ואמרו נתנו לחברו וחברו לחברו להודיעך כי כל מה שתוכל לעשות מצוה באנשים רבים הרי זה משובח ברב עם הדרת מלך ואמרם מקבל את המלא ומחזיר את הריקם להודיעך הזריזות והחביבות על המצות כי לא היה מחזיר את המזרק עד שהיה לוקח את השני והשם אמר אל יסוד מזבח העולה למד על העולה שטעונה יסוד ונאמר בעולה זריקה וזרקו את הדם על המזבח ונאמר בפסח זריקה שהרי נאמר בבכור ואת דמם יזרוק על המזבח ולא אמר ואת דמו וכלה בקבלה כי זה הפסוק הוא בבכור ופסח ומעשר בהמה שכלם טעונים זריקה אחת כנגד היסוד וכמו שהעולה טעונה יסוד כך זה טעון יסוד וכשאבאר לך צורת מזבח במקומו במסכת מדות יתבאר לך כי פאת המזרח לא היה בו יסוד ועוד יתבאר שם היסוד יצאתה כת ראשונה ונכנסה השניה יצאתה השניה ונכנסה השלישית כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית קראו את ההלל גמרו שני ואם שנו שלשו אע״פ שלא שלשו מימיהן ר׳ יהודה אומר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לואהבתי כי ישמע ה׳ מפני שעמה מועטין כל זה מבואר כמעשהו בחול כן מעשהו בשבת אלא שהכהני׳ מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים ר׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות זורקו זריקה אחת על גבי המזבח ולא הודו לו חכמים לפי שאמר כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פרש שזה היה שלא ברצון חכמים ואלו היה כרצון חכמים היה בין מעשהו [בחול] ובין מעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ואין הלכה כר׳ יהודה כיצד תולין ומפשיטין אנקלאות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות מקלות דקים חלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר׳ אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט קרעו והוציא את אימוריו נתנן במגיס והקטירן על גבי המזבח יצאתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית השניה בחיל והשלישית במקומה חשיכה יצאו וצלו את פסחיהם אנקלאות ידוע והוא ברזל עקום שתולין בו הבהמה להפשיטה ובלשון עברי מזלג מזלגות (דקים) מקלות דקים וחלקים ידוע גם כן כלומר משופין ור׳ אליעזר אינו מתיר טלטול אותם המקלות וחכמי׳ אומרים אין שבות במקדש ואין הלכה כר׳ אליעזר קרעו והוציאו את אימוריו אימורין נקראים הנתחים הנשרפים מן הקרבן על גבי המזבח והם מקרבן פסח האליה הדבקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד עמהם ומגיס כלי שהיו נישאין בו החלבים וכל האימורין למזבח תרגום כף אחת מגיסא חדא ואמרו חשכה יצאו וצלו את פסחיהם כך היו עושין כשהיה יום ארבעה עשר בשבת שלא היו יכולין להוליכו ולא לצלותו אלא למוצאי שבת אבל בשאר הימים כשהיה נגמר הקרבן היו יכולין לצלותו:
נכנסה כת ראשונה ונתמלאת העזרה כלומר שכשהיו הצבור במלואם היו נכנסים בה עד שתתמלא העזרה וננעלו דלתות העזרה ר״ל שהיו נועלים אותם כדי שלא ידחקו ליכנס ותוקעין ומריעין ותוקעין ומתחילין לשחוט את פסחיהם והכהנים היו עומדים שורות שורות לאורך העזרה עד שהכהנים שבראשי השורות עומדים סמוך למזבח ובידיהם של כהנים בזיכי כסף ובזיכי זהב ובזיכין אלו הם כלים עגולים בצורת קערות ולא היו שוליהם שטוחים אלא עגולים שלא יהו יכולים להושיבם שלא יפשעו הכהנים להניחם ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק ואמר עליהם שלא היו מעורבין אלא כהנים שבידיהם בזיכין של כסף היו עומדים בשורה אחת ואותם שהיו להם בזיכין של זהב היו עומדים בשורה אחת וכל זה להרבות בנוי ובכבוד:
קהל ועדה וישראל כו׳. וכל כת משמע עשרה כדלקמן בגמ׳ עדה ילפינן ממרגלים דכתיב הבדלו מתוך העדה וגו׳ וישראל ילפי׳ מג״ש דתוך תוך כדאמר פ׳ בן סורר ולענין קידוש השם בעי עשרה דכתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו׳ וכתיב התם מתוך העדה וגו׳ וקהל נמי משמע בכ״מ עשרה ואפשר מדהנהו כתות עדה וישראל עשרה קהל נמי עשרה ודו״ק:
ד משנה הפסח נשחט בשלש כתות שמחלקים את המקריבים לשלוש קבוצות כמו שנאמר ״ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים״ (שמות יב, ו), ונזכר כאן שלוש קבוצות: קהל, ועדה, וישראל ולכן מחלקים את ישראל לשלוש כתות. וסדר הקרבתו: נכנסה כת הראשונה של מקריבים ונתמלאה העזרה מהם, נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו הכהנים בשופרות, כשם שעושים בשעת הקרבת כל קרבן, היו
MISHNA: The Paschal lamb was slaughtered in three groups, meaning those bringing the offering were divided into three separate sets, as it is stated: “And the whole assembly of the congregation of Israel shall slaughter it in the afternoon” (Exodus 12:6). The verse is interpreted as referring to three groups: Assembly, congregation, and Israel. The procedure for sacrificing the offering was as follows: The first group of people sacrificing the offering entered, and when the Temple courtyard became filled with them they closed the doors of the Temple courtyard. They sounded uninterrupted, broken, and uninterrupted trumpet blasts, as was done while sacrificing any offering.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דהַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בְּזִיכִי כֶסֶף וּבְזִיכֵי זָהָב שׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף וְשׁוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ זָהָב זָהָב לֹא הָיוּ מְעוֹרָבִין וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִים שֶׁמָּא יַנִּיחוּם וְיִקָּרֵשׁ הַדָּם.

The priests stood in rows from the place of slaughter to the altar, and in their hands they held bowls [bezikhin] of silver and bowls of gold in order to receive the blood of the offerings. There was a row entirely composed of priests holding silver bowls, and a row entirely composed of priests holding gold bowls, as the gold and silver bowls were not mixed in the same row. The bowls did not have flat bases that would allow them to be put down, out of concern that perhaps the priests would set them down and forget about them and in the meantime the blood would congeal and become disqualified for sprinkling on the altar.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קרש
קרשא(פסחים סד.) שמא יניחום ויקרש הדם (טהרות פרק ג) קרשו הרי אלו שנים חזרו ונמחו (סוכה יב.) זה הכלל ואימא יין קרוש הבא משניר שדומה לעיגולי דבלה פי׳ הוא כדגרסינן (שבת עח) תאנא יבש כזית רבי משה כלפו מן בארי אמר יש לו ראיה בתרגום ירושלמי וקרח בלילה וקרישא בליליא:
א. [פערדיכטען, פערגליווירען.]
בזיכי זהב ובזיכי כסף – כפות גדולות לקבל בהן הדם.
שכולה כסף כו׳ – בגמ׳ מפרש טעמא.
ולא היו לבזיכין שוליים – רחבין מלמטה אלא חדין תחתיהם כדי שלא יוכלו לישב על הקרקע.
שמא יניחום – כהנים על גבי קרקע עד שיקבלו דם אחר מחמת שהן מרובין וישכחום ויקרוש הדם ולא יהא ראוי לזרוק.
הכהנים עומדים שורות שורות בין מקום השחיטה עד המזבח ובידיהם בזיכים, לקבל בהם את דם הקרבן, בזיכי כסף ובזיכי זהב. היתה שורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי כסף כסף ושורה שכולה כהנים המחזיקים בזיכי זהב זהב, ולא היו מעורבים שלא היו בזיכי כסף וזהב באותה שורה. ולא היו לבזיכים שוליים (תחתית רחבה) שיהיה אפשר להניחם, שאם היתה להם שמא ישכחו ויניחום ויקרש הדם בינתים ויפסל מזריקה.
The priests stood in rows from the place of slaughter to the altar, and in their hands they held bowls [bezikhin] of silver and bowls of gold in order to receive the blood of the offerings. There was a row entirely composed of priests holding silver bowls, and a row entirely composed of priests holding gold bowls, as the gold and silver bowls were not mixed in the same row. The bowls did not have flat bases that would allow them to be put down, out of concern that perhaps the priests would set them down and forget about them and in the meantime the blood would congeal and become disqualified for sprinkling on the altar.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) השָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן נוֹתְנוֹ לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

An Israelite would slaughter the sacrifice, and a priest would receive the blood and immediately hand it to another priest standing next to him, and the other priest would pass it to another. Each priest would receive a full bowl of blood from the priest next to him and return to him an empty bowl being passed in the opposite direction, the contents of which had already been sprinkled on the altar. The priest who was closest to the altar would sprinkle a single sprinkling of blood against the base of the altar, i.e., against the north and west sides of the altar, where there was a base.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שחט ישראל – אם ירצה שהשחיטה כשירה בזרים בכל הקרבנות.
וקיבל כהן – הדם בבזך מצואר הטלה.
נותנו לחבירו – שהרי בשורה הן עומדים עד המזבח.
מקבל את המלא – מיד הנותנו לו ומחזיר את הריקן שחזר אליו מיד כהן הזורק.
זריקה אחת – בבזך עצמו זורק ולא מתנה באצבע שאין לך קרבן טעון אצבע אלא חטאת לבדה כדכתיב באצבעו.
כנגד היסוד – ברוחות שבמזבח שהיה יסוד תחתיהן וזורק לזקיפתו של מזבח והוא נופל ליסוד ולפי שאין היסוד מקיף את המזבח אלא את הצפון ואת המערב כדתנן במסכת מדות (פ״ג משנה א) לכך הוצרך לומר כנגד היסוד.
שחט ישראל וקיבל הכהן כלומר אם רצה שהרי השחיטה כשרה בזר וקיבל הכהן את הדם שהרי מקבלה ואילך מצות כהונה ונותן המקבל את הבזך שהדם בתוכו לחבירו שבראש השורה וחבירו לחבירו עד שמגיע לאותו הסמוך למזבח וזורקו למזבח הכל כדי שיהיו רבים מתעסקים במצוה וכהן הזורק מקבל בזך אחר מלא מיד הסמוך לו ומחזיר לו את הריקן וכן תמיד לפי שאין מעבירין על המצות כלומר שכל שבאה מצוה לידו אינו מתעכב בעשייתה מצד מצוה אחרת כל שכן לדבר שאינו מצוה שקבלת המלא מצוה והחזרה בריקן אינו מצוה אלא תשמישי מצוה ומאחר שבאה מצוה לידו שהושיטו לו את המזרק אינו משהא בה מפני החזרת הריקן ושאלו בגמ׳ אחר שהבזך הולך מיד ליד מצות הולכת הדם הלכה לה שהרי הולכה שלא ברגל אלא מיד ליד אינה הולכה והרי הולכה אחת מארבע עבודות היא ופירשוה שהכהן הסמוך למזבח היה רחוק מעט מן המזבח עד שילך שתי פסיעות או שלש בבזך שבידו למזבח:
ופירש על הזריקה שזורקה זריקה אחת מרחוק מעט מבזך עצמו למזבח ולא מתן באצבע שהבכור והמעשר והפסח הם מן הנתנים במתנה אחת וזו מ״מ באה לדעת האומר שדם הפסח בזריקה ומ״מ כבר נחלקו בה בפ׳ ערבי פסחים שבשפיכה בסמוך למזבח היה ניתן ואמר על הדם שהיה ניתן כנגד היסוד כקרבן עולה שטעונה יסוד שכך למדוה בגמרא מג״ש והוא שהיה ניתן באיזה שירצה משלש זויות המזבח חוץ מקרן מזרחי דרומי שלא היה לו יסוד שהיסוד היה ברוח מערבי כולו וברוח דרומי כולו ואוכל במזרח אמה סמוך לצפון ובדרום אמה סמוך למערב וי״א שבקרן מזרחי צפוני היה נותנו שהרי הכבש היה בדרום וכשעלה פונה דרך ימין שכל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין ונמצא מגיע תחילה לקרן מזרחי דרומי שלא היה בו יסוד וממנו לקרן מזרחי ושם היה שופך:
שחט ישראל את הקרבן וקבל הכהן את הדם נותנו מיד לחבירו העומד לידו וחבירו מעבירו לחבירו, ובינתיים מקבל החבר את הבזיך מלא דם ומחזיר לאחר את הבזיך הריקן שכבר זרקו את הדם שבו. כהן הקרוב אצל המזבח זורקו על קיר המזבח זריקה אחת ומקפיד שיהא זורק כנגד היסוד במקום שהיה למזבח יסוד.
An Israelite would slaughter the sacrifice, and a priest would receive the blood and immediately hand it to another priest standing next to him, and the other priest would pass it to another. Each priest would receive a full bowl of blood from the priest next to him and return to him an empty bowl being passed in the opposite direction, the contents of which had already been sprinkled on the altar. The priest who was closest to the altar would sprinkle a single sprinkling of blood against the base of the altar, i.e., against the north and west sides of the altar, where there was a base.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ויָצְתָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה יָצְתָה שְׁנִיָּה נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית זקָרְאוּ אֶת הַהַלֵּל אִם גָּמְרוּ שָׁנוּ וְאִם שָׁנוּ שִׁלְּשׁוּ אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁלְּשׁוּ מִימֵיהֶם ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִימֵיהֶם שֶׁל כַּת שְׁלִישִׁית לֹא הִגִּיעוּ לְאָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳ מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מוּעָטִין.

The first group exited upon completion of the rite, and the second group entered; the second group left upon completion of its rite, and the third group entered. As it was done by the first group, so was it done by the second and third groups. All the people standing in the Temple courtyard while the Paschal lambs were being slaughtered would recite hallel. If they finished reciting it before all the offerings were slaughtered, they recited it a second time, and if they finished reciting it a second time, they recited it a third time, although in practice they never recited it a third time, as the priests worked efficiently and finished the rite before this became necessary. Rabbi Yehuda says: The third group never reached even once the opening verse of the fourth chapter of hallel: “I love that the Lord hears the voice of my supplications” (Psalms 116:1), because its people were few and the slaughtering of all the offerings was completed during the recitation of the first three chapters.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כך מעשה השניה ושלישית – הכל כאשר אמרנו.
קראו את ההלל – אכל כיתות קאי.
אם גמרו שנו – כשהיו מתחילין לשחוט מתחילין לקרות ואם רבו הפסחים ומשך זמן שחיטתן עד שגמרו ועדיין רבים שוחטין חוזרין וקורין שניה.
ואם שנו – ועדיין לא גמרה שחיטת פסחי אותה כת שילשו וכן השניה וכן השלישית ואע״פ שלא אירע מעולם ששילשו לפי שהיו שם כהנים מרובין ומהירין במלאכתן.
לא הגיעו לאהבתי – אפילו פעם ראשון.
קראו את ההלל – פי׳ לוים דתניא בתוספתא ישראל שוחטין את פסחיהן ולוים קוראים את ההלל קשה לר״י דאמרינן בפ׳ אין נערכין בערכין (ערכין יא.) ובכיצד מברכין (ברכות לה. ושם) אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בב׳ תודות ובשיר ואומר ר״י דה״פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלהים ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דהכי נמי לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומר שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי.
קראו את ההלל – תניא בתוספתא הלוים עומדין על דוכנם ואומרים את ההלל בשירה.
יצאתה כת ראשונה כלומר כשהשלימו מעשיהן יוצאים וכת שניה נכנסת וכשהשלימה את מעשיה ג״כ יוצאה ונכנסת כת שלישית וכמעשה הראשונה כך מעשה של שניה ושל שלישית על הדרך שכתבנו:
קראו את ההלל פי׳ עכשיו חוזר לכל כת וכת לומר שכשנכנסה הכת ותקעו והריעו ותקעו כמו שביארנו בעוד ששוחטין ומקריבין הלוים קוראים את ההלל על הדוכן ואם גמרו את ההלל ועדיין לא שלמו מעשיה שונים לקרותו ואם שנו ועדיין לא שלמו משלשין אלא שמעולם לא הוצרכו לשלש וי״מ שעל כל קריאה היו תוקעין סימן אחד ור׳ יהודה אומר שמעולם כת שלישית לא הגיעה לאהבתי עד ששלמו מעשיה מפני שעמה מועטין שכל שהיו יכולים לידחק וליכנס מזרזים עצמם לכך עד שהיו קורין לכת שלישית כת עצלנית ואע״פ שלא מצד עצלה אירע להם שהרי מצוה בשלש כתות מ״מ כל המזדרז להיות מן הראשונות משובח וי״מ שכל קריאה וקריאה היו קורין אותה בשלש הפסקות הראשונה עד אהבתי השניה עד מן המיצר השלישית עד סוף ההלל ובכל הפסק והפסק היו תוקעין סימן אחד ונמצאו תשע תקיעות בכל קריאה שהם כ״ז תקיעות לשלש כיתות ולר׳ יהודה כ״א שהרי האחרונה לא היתה תוקעת אלא פעם אחת:
לאהבתי כי ישמע וגו׳. נראה לכוון בזה לפי ענינו שהיו שלשה כתות זו אחר זו ובכ״א מהכתות לא היו פחות מג׳ כתות דהיינו שלשים בני אדם ומשום דמספקא לן אי כו׳ כדלקמן בגמ׳ וכל זה נרמז בפסוק שלפני אהבתי כי ישמע וגו׳ דהיינו שזכר לעיל ג׳ כתות בכת הראשונה שאמר (בית) ישראל בטח בה׳ וגו׳ בית אהרן בטחו בה׳ וגו׳ יראי ה׳ בטחו וגו׳ ודכת ראשונה היתה משולשת ולא היו בה פחות משלשים עשרה מכלל ישראל ועשרה מבית אהרן ועשרה מיראי ה׳ נגד קהל ועדה וישראל דכתיב בקרא ולגבי כת שניה אמר כיוצא בו שהיתה משולשת ה׳ זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן יברך יראי ה׳ גו׳ ולזה תקנו ג״כ נגד הכתוב שהיו משולשים אמרו ג׳ פעמים הלל בשני כתות הראשונות ועל ב׳ כתות אלו הראשונות שהיו מרובין אמר יוסף ה׳ עליכם וגו׳ שלא ישלוט בהן עין הרע אבל בכת שלישית גם דבעי ג״כ שלשים מ״מ לא היתה משולשת דודאי שלא היו בה יראי ה׳ דכת עצלנית מקרי לקמן בברייתא ולפי שהיו מועטים לא אמר עליהן יוסף ה׳ וגו׳ ולכך לא פרט בהן שהיו כת משולשת אבל כללן ואמר ולא היה עין הרע בהו ואנחנו נברך וגו׳ כלומר גם שאנחנו אחרונים מכת עצלנית מ״מ באנו בכלל ונברך ה׳ מעתה וגו׳ וז״ש שלא הגיע כת שלישית שהיו מועטין להתחיל אהבתי כי וגו׳ ועוד עיין בפי׳ מקרא זה בענין זה פ״ק דר״ה ודו״ק:
יצתה כת ראשונה כאשר נגמר כל מעשה השחיטה ונכנסה כת שניה, יצתה שניה נכנסה שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. קראו את הלל כל ישראל העומדים בעזרה במשך זמן שחיטת הפסחים, ואם גמרו לקרוא את כל ההלל לפני שחיטת כל הקרבנות שנו וקראו, ואם שנו ולא נסתיימה שחיטת כל הפסחים שלשו (בפעם שלישית), אף על פי שלמעשה לא שלשו מימיהם שהיו הכהנים זריזים והספיקו לסיים את הכל קודם לכן. ר׳ יהודה אומר: מימיהם של כת שלישית לא הגיעו אפילו בפעם הראשונה לאמירת ״אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני״ (תהילים קטז, א) שבראש פרק רביעי שבהלל, מפני שעמה מועטין ועד שהיו קוראים שלושה פרקים כבר גמרו לשחוט.
The first group exited upon completion of the rite, and the second group entered; the second group left upon completion of its rite, and the third group entered. As it was done by the first group, so was it done by the second and third groups. All the people standing in the Temple courtyard while the Paschal lambs were being slaughtered would recite hallel. If they finished reciting it before all the offerings were slaughtered, they recited it a second time, and if they finished reciting it a second time, they recited it a third time, although in practice they never recited it a third time, as the priests worked efficiently and finished the rite before this became necessary. Rabbi Yehuda says: The third group never reached even once the opening verse of the fourth chapter of hallel: “I love that the Lord hears the voice of my supplications” (Psalms 116:1), because its people were few and the slaughtering of all the offerings was completed during the recitation of the first three chapters.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) חכְּמַעֲשֵׂהוּ בַּחוֹל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַּשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁהַכֹּהֲנִים מְדִיחִים אֶת הָעֲזָרָה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת זְרָקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

As it was done during the week, so was it done on Shabbat; only that on Shabbat the priests would rinse the Temple courtyard, cleaning away the blood, contrary to the wishes of the Sages, as the priests did not want to veer from the weekday procedure in this regard. Rabbi Yehuda says: Before the floor was rinsed, a priest would fill a cup with the blood of the many offerings brought that day that was now mixed together on the floor and then sprinkle it with a single sprinkling upon the altar. But the Rabbis did not agree with Rabbi Yehuda with regard to this point.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא שהכהנים מדיחין העזרה – שאמת המים מהלכת בעזרה וכשהן רוצין להדיח העזרה פוקקין את נקב יציאתה והמים פושטין והולכין על גדותיה ומדיחין את כל העזרה שרצפה של שיש היתה כולה ואחר כך פותחין הנקב והמים יוצאים ובערב הפסח מתוך שהדמים מרובים היו מדיחין אותה והכהנים היו מדיחין אותה בשבת שלא ברצון חכמים.
מדם התערובות – המוטל על הרצפה וטעמא מפרש בגמרא.
אלא שהכהנים היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים – תניא בתוספתא כיצד מדיחין את העזרה היו פוקקין אותה ומרגילין לה אמת המים עד שנעשת נקייה כחלב.
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר״ל אם חל ארבעה עשר להיות בשבת אלא שהיו הכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים פי׳ שבחול כששלמה כת שלישית ויצאה היו מדיחין את העזרה מן הדמים הנשפכים בה מאמת המים שהיתה מהלכת בתוך העזרה והיה בחומת העזרה נקב שהאמה יוצאת לחוץ וכשרוצים להדיח העזרה פוקקים את הנקב שבחומת העזרה שהמים יוצאים דרך שם חוץ לעיר והאמה מתמלאת ויוצאים המים דרך גדותיו לעזרה ומדיחין את קרקע העזרה ואמר שאף בשבת היו הכהנים מדיחין אותה אחר שאין בה אלא משום שבות שהרי ריצפה של שיש היתה ואין בה משום אשווי גומות ואין שבות במקדש ומ״מ שלא בדעת חכמים היה שלא התירו במקדש אלא שבות הצריכה כגון חזרת רטיה המפורשת באחרון של עירובין שאילו לא הותר בעזרה אחר העבודה היה נמנע שלא לעבוד אבל הדחת העזרה לא היה בה שום צורך שיכולים היו לילך על האיצטבאות כמו שנבאר בגמ׳ ומ״מ הלכה שכל שבות במקדש אף שלא לצורך עבודה היתר גמור הוא:
ור׳ יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות ר״ל אותו דם המוטל על הרצפה שמתוך שהיה נקב חומת העזרה שאמת המים יוצאת דרך בה סתום היו הדמים הנשפכים נשארים ברצפה ואין לו דרך לצאת שבשאר ימות השנה היו מתערבים באמה ויוצאים עמה אבל בע״פ היו סותמין את הנקב כמו שביארנו והדמים נשארים מפני ששבח הוא להרבות בדמים להראות שבח העם וללכלוך בגדים אין לחוש שעל גב האצטבאות היו הולכים כמו שיתבאר ומתוך כך אמר ר׳ יהודה שמאותו דם היו ממלאים כוס והיה זרקו על המזבח לתקן את הספקות והוא שמא נשפך דמו של אחד מהן מן הכלי אחר שנתקבל ולא נזרק על המזבח וזה בא ומכשירו ושמא תאמר והלא דם שעל הרצפה לא נתקבל בכלי אלא שנשפך שם מן הצואר אם מדם הקלוח אם מדם התמצית ודם שלא נתקבל בכלי אינו ראוי לזריקה אף הוא אינו אומרה אלא כשנתברר לנו שנשפך על הרצפה מן הכלים שמתוך זריזותם היו הולכים במרוצה ונשפך להם ואע״פ שמ״מ דם התמצית מעורב שם ודם התמצית אינו כשר לזריקה אלא דם הקלוח שהנפש יוצאה בו ודם הנשפך מן הקלוח ברצפה הוא מיעוט אצל דם התמצית הרי הוא סובר שאין דם מבטל דם ומשום דמין במינו לא בטיל וכל שהגיע ממנו למזבח אפילו מעט הכשיר ולא הודו לו חכמים מפני שהם סוברים שאף מין במינו בטל מיעוט ברוב ואינו מכשיר והלכה כחכמים:
כמעשהו של קרבן הפסח בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים היו מדיחים את העזרה בשבת מן הדם שלא ברצון חכמים ולא רצו לשנות לענין זה ממנהג יום חול. ר׳ יהודה אומר: לפני ההדחה כוס היה ממלא מדם התערובת שהיה על הרצפה, זרקו זריקה אחת על גבי המזבח. ולא הודו לו חכמים לר׳ יהודה בענין זה.
As it was done during the week, so was it done on Shabbat; only that on Shabbat the priests would rinse the Temple courtyard, cleaning away the blood, contrary to the wishes of the Sages, as the priests did not want to veer from the weekday procedure in this regard. Rabbi Yehuda says: Before the floor was rinsed, a priest would fill a cup with the blood of the many offerings brought that day that was now mixed together on the floor and then sprinkle it with a single sprinkling upon the altar. But the Rabbis did not agree with Rabbi Yehuda with regard to this point.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) טכֵּיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אוּנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִים בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין כׇּל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לִתְלוֹת וּלְהַפְשִׁיט מַקְלוֹת דַּקִּים וַחֲלָקִים הָיוּ שָׁם מַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר י״דאַרְבָּעָה עָשָׂר

How would one suspend and flay the Paschal lamb in the Temple? Iron hooks [unkelayot] were secured into the walls and pillars, and upon them one would suspend the offering and flay it. If anyone lacked a place among the hooks in the Temple courtyard to suspend and flay the offering, there were thin, smooth rods there, which he would place on his own shoulder and on another’s shoulder, and from it he would suspend the offering and flay it. Rabbi Eliezer says: When the fourteenth of Nisan
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אונקליות – מסמרים שראשיהן כפופין למעלה קרוק״ש בלעז.
בעמודין – אלו עמודין קטנים הרבה וקרויין ננסין כדאמרינן במס׳ תמיד (פ״ג משנה ה׳) דתנן בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח ועליו שמונה עמודין וקרויין ננסין וקורות של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן ושלשה סדרים שבהן תולין ומפשיטין.
קבועים – בעזרה במקום בית המטבחיים.
חלקין – מחולקין מפוצלות קליפתן.
וכיצד תולין ומפשיטין וכו׳ פי׳ אף זו חוזרת לכל כת וכת ואמר שאונקלאות של ברזל ר״ל מסמרים שראשם כפוף כמין גם והצד התחתון שהוא ארוך השטוח לרוחב העזרה הוא קורא עמוד ואמר שבאותם עמודים היו תולין את הפסחים ומפשיטין ואם לא היו מספיקין להם היו שם מקלות דקים וחלקים ר״ל שהיו מקלפים מקלפה החיצונה שבהם ומכניסים אותם בגידי היריכים הסמוכים לארכובה ומניחים אותם על כתיפו ועל כתף חבירו ומפשיטין ור׳ יהודה אומר שאם היה שבת כלומר שלא היו יכולין לקלוף את המקלות ואף אם היו קלופות מאתמול מ״מ אינם ראויות לטלטל מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט זה בידו האחת וזה בידו האחרת ואין הלכה כן שאין שבות במקדש אפילו לזרים ומתוך כך מפשיטין במקלות וכשהפשיטו קורעין אותו ומנקין את הקרבים ומוציאין את אימוריו ונותנן במגיס והוא ספל של כסף שהוא מכלי שרת ומקטירם והקשו בגמ׳ מקטירו ס״ד כלומר והלא זר הוא שהרי הפשט ונתוח כשרים בזר ומן הסתם כל שאפשר בזרים היה נעשה בהם מפני רוב טרדת הכהנים ותירץ להקטירם כלומר שהישראל נותנן שם שיהא הכהן מוצאם מזומנים ויקטירם ואימורי הפסח הם האליה הדבוקה בעצם העצה והחלב המכסה את הקרב והכליות וחלביהן ויותרת הכבד:
ומה שאמר אח״כ שיצאה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית פירושו בשבת לומר שאע״פ שהרבה דברים שבפסח דוחים את השבת מ״מ הולכתו ברשות הרבים לביתם לא היה דוחה שבת ואע״פ שירושלים דלתותיה נעולות בלילה והו״ל כרמלית ואין שבות במקדש כל שיוצא מן העזרה מיהא יש בו משום שבות ומתוך כך כת ראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין להם בהר הבית שמחיצות הוא מוקף והרי הוא כרשות היחיד לטלטול ולא אמרו עזרה רה״ר אלא לענין ספק טומאה והשניה יוצאים בפסחיהם ויושבים בחיל ושלישית עומדים במקומם בעזרה ושוהים שם עד שחשיכה וכשחשיכה הולכין לבתיהן וצולין את פסחיהם שהרי צלייתו לא היתה דוחה שבת ואפילו היה יו״ט בשבת היה צריך לצלותו לפני השבת כ״ש כשחל ארבעה עשר להיות בשבת שאינו צולהו לצורך הלילה אבל ההפשטה היתה דוחה שבת ולא סוף דבר עד החזה שעד כאן צורך גבוה אלא כולו היו מפשיטין אותו כמו שביארנו בפרק זה ובמסכת שבת פרק כתבי אבל בחול תיכף שהיה ענין ההקרבה נעשה היו יוצאין וצולין את פסחיהם ופירשו בגמ׳ שכל אחד היה נותן פסחו בעורו ומביאו לביתו כדרך הסוחרים שמפשילין קופתם לאחוריהם:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו וכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
ה כיצד היו תולין ומפשיטין את הפסח בבית המקדש? אונקליות (ווים) של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן היו תולין את הפסח ומפשיטין אותו. כל מי שאין לו מקום באונקליות של עזרה לתלות ולהפשיט — מקלות דקים וחלקים (מחולקים, מפוצלים לשנים) היו שם בעזרה והיה מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה את הפסח על המקל ומפשיט. ר׳ אליעזר אומר: ארבעה עשר בניסן
How would one suspend and flay the Paschal lamb in the Temple? Iron hooks [unkelayot] were secured into the walls and pillars, and upon them one would suspend the offering and flay it. If anyone lacked a place among the hooks in the Temple courtyard to suspend and flay the offering, there were thin, smooth rods there, which he would place on his own shoulder and on another’s shoulder, and from it he would suspend the offering and flay it. Rabbi Eliezer says: When the fourteenth of Nisan
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים סד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים סד., עין משפט נר מצוה פסחים סד., ר׳ חננאל פסחים סד., הערוך על סדר הש"ס פסחים סד., רש"י פסחים סד., תוספות פסחים סד., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים סד., בית הבחירה למאירי פסחים סד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים סד., מהרש"א חידושי הלכות פסחים סד., מהרש"א חידושי אגדות פסחים סד., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים סד., אסופת מאמרים פסחים סד.

Pesachim 64a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 64a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 64a, R. Chananel Pesachim 64a, Collected from HeArukh Pesachim 64a, Rashi Pesachim 64a, Tosafot Pesachim 64a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 64a, Meiri Pesachim 64a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 64a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 64a, Maharsha Chidushei Aggadot Pesachim 64a, Steinsaltz Commentary Pesachim 64a, Collected Articles Pesachim 64a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144