×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מוּגְמָר וְגׇפְרִית מ״טמַאי טַעְמָא שָׁרוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי? הָתָם מַנַּח אַאַרְעָא. גִּיגִית וְנֵר וּקְדֵרָה וְשַׁפּוּד – מ״טמַאי טַעְמָא שָׁרוּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי? דְּמַפְקַר לְהוּ אַפְקוֹרֵי.
with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [shapud] on which they placed food to roast while it is still day; what is the reason Beit Shammai permitted placing them on Shabbat eve while it is still day even though the prohibited labor continues over time, including on Shabbat? The Gemara answers: These are cases where he declares the utensils ownerless. According to Beit Shammai, the utensils must be declared ownerless while it is still day. Once the utensils are declared ownerless, they no longer belong to a Jew and, consequently, there is no obligation to let them rest.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אססיות נוע מן אל [קטאני] ליס מוגוד פי אלעראק ויקאל אנהא ת׳ר תרמוס
אססיות1 סוג של [קטניות] שאינו מצוי בעיראק. ויש אומרים שהן תורמוס.⁠2
1. כל עדי התלמוד שלפנינו גורסים ׳עססיות׳. החילוף א-ע יכול לנבוע מערעור גרוניות, ומצביע על מסירה בעל פה של הטקסט. על תפוצת התופעה בתקופת הגאונים עיין עוזי פוקס, מקומם של הגאונים במסורת הנוסח של התלמוד הבבלי, עמ׳ 156.
2. לשון הבריתא הוא ׳עססיות ותורמוסין׳, ומשמע שהם שני דברים נפרדים, ואולי הייתה לו גירסה אחרת. ההשלמה על פי נוסחאות דומות של הפירוש למילה זו הנמצאות בערוך, ערך ׳עססיות׳, ובתשובות רב נטרונאי סימן שצב.
{בבלי שבת יח ע״ב} לא תמלא אשה [קדרה]⁠1 עססיות ותרמסין ותניח לתוך התנור2 ערב שבת עם חשכה ואם עשת כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו כיוצא בו לא ימלא נחתום חבית של-מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו מאי טעמ׳ גזרה שמא יחתה בגחלים. ואי אמרת3 מוגמר וגפרית מאי טעמ׳ לא גזרינן (בהו)⁠4 שמא יחתה בגחלים התם לא מחתי להו5 (בגחלים)⁠6 דאי מחתי להו סליק בהו קוטרא ופסדי7. ואונין של-פשתן נמי לא גזרינן (בהו)⁠8 דכיון דקאשי להו זיקא לא מגלי להו צמר ליורה נמי לא גזרינן ביורה עקורה וטוחא דליכא [למיחש לא לאחתויי]⁠9 ולא למיגס בה.
והשתא דאמר מר גזרה שמא יחתה בגחלים האי קדרה חיתא שפיר דאמי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדא בה גרמא חייא שפיר דאמי מאי טעמא דאסח ליה דעתיה10 מיניה11 דאמר השתא ודאי לא בשיל ולא אתי לחתויי (בגחלים)⁠12. והשתא דאמר מר כל מידי דקאשי ליה זיקא לא מגלי ליה האי בסרא דגדיא ושריק שפיר דאמי דבראחא ולא שאריק אסיר דגדיא ולא שריק דבראחא ושאריק רב אשי שארי ור׳ ירמיה מדופתי אסר. איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שאריק שפיר דאמי דבראחא ושריק נמי13 שפיר דאמי כי פליגי דבראחא ולא שאריק רב אשי שארי ור׳ ירמיה מדופתי אסר:
וקא פסקי רבואתא14 כי האי לישנא בתרא וכדרב אשי ואיכא מאן דפסק כר׳ ירמיה מדופתי דאסר ואנן נמי כר׳ ירמיה מדופתי דאסר15 סבירא לן דחזינין סוגיא דשמעתא כואתיה דאמרינן אמר רבינא האי קרא חייא16 כיון דקשי ליה זיקא כגדיא17 דאמי ושארי מכלל דבראחא18 אסיר. ושמעת מינה דהאי19 דבראחא אסיר.
{בבלי שבת יח ע״ב-יט ע״א}20בית שמאי אומ׳ אין פורשין מצודות וכול׳: תנו רבנן לא ימכר אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו (לגוי)⁠21 ולא ילוונו22 ולא ימשכנו23 ולא יתן24 לו במתנה אלא כדי שיגיע למקום קרוב (דברי בית שמאי)⁠25 ובית הלל אומרים עד שיגיע לבית הסמוך לחומה ר׳ עקיבה אומר כדי שיצא מפתח ביתו ר׳ יוסי בר׳ חנינא26 אומר הן הן דברי ר׳ עקיבה הן הן דברי בית הלל ולא בא ר׳ עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל.
תניא בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמיצו לגוי אלא אם כן יודע שיכלה קודם הפסח ובית הלל אומרים כל שעה שמותר לוכל מותר למכור:
1. קדרה: כך ב-גפא, גכח, כ״י נ, דפוסים, רמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (ג:יב), רא״ש. כ״י א: ״את הקדרה״.
2. לתוך התנור: כ״י נ: ״בתנור״.
3. ואי אמרת: דפוס קושטא: ואיבעית אימא.
4. בהו: חסר ב-גכו, גכח, גפא, כ״י נ, דפוסים, עיתים, רא״ש.
5. להו: כ״י נ: ״בהו״.
6. בגחלים: חסר ב-גכו, גפא, כ״י נ, דפוסים, עיתים.
7. סליק...ופסדי: דפוסים: פסדי דקא סליק בהו קוטרא.
8. בהו: חסר ב-גכו, גכח, גפא, כ״י נ, דפוסים, עיתים, רא״ש.
9. למיחש לא לאחתויי: כך ב-גכו, גכח, גפא, עיתים, דפוסים. כ״י א: ״לחתויי ״. כ״י נ: ״למיחש לחתויי״.
10. ליה דעתיה: כ״י נ, דפוסים, רא״ש: לדעתיה. וכן בהמשך.
11. מיניה: וכן בעיתים, דפוסים. חסר ב-גכו, גפא, כ״י נ, רא״ש.
12. בגחלים: חסר ב-גכו, גפא, כ״י נ, עיתים, דפוסים, רא״ש.
13. ושאריק נמי: כ״י נ: ״נמי ושריק״.
14. בעיתים הוא בשם ר׳ שרירא גאון. וכן פסקו ה״ג, ור״ח בהמשך הפרק.
15. דאסר: חסר בכ״י נ, דפוסים, רא״ש.
16. חייא: חסר ב-גכו.
17. כגדיא: וכן בעיתים. דפוסים: כבשרא דגדיא.
18. דבראחא: דפוסים: דאי כברחא.
19. דהאי: חסר בכ״י נ, עיתים דפוסים.
20. דפוסים כאן מקום משניות ו-ח: ״בית שמאי... אין פורסין...השמש״. וכן בגטז לפחות ״בית שמאי אומרים אין מוכרין״ ואילך.
21. לגוי: חסר בכ״י נ, גפא, ר״ח, עיתים, רמב״ם הל׳ שבת (ו:יט), רא״ש .
22. ולא ישאילנו לגוי ולא ילוונו: וכן בעיתים וברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (ו:ט). דפוסים, וכנראה גם גטז: ״ולא ילונו ולא ישאילנו״. וכן בר״ח.
23. ימשכנו: כך בכ״י א, עיתים ורא״ש. בדפוסים, כ״י נגפא ״ימשכננו״.
24. יתן: דפוסים: יתננו.
25. דברי בית שמאי: חסר ב-גפא, כ״י נ, עיתים. בדפוסים, רא״ש מקומו בתחילת הברייתא: ת״ר ב״ש אומרים.
26. בר׳ חנינה: גל, גפא, רא״ש, עיתים: ״בר׳ יהודה״.
מוגמר וגפרית מ״ט שרו – הא מנחי בכלים.
כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא – ולא בכלי.
גיגית – שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח׳ ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב״ש.
בדמפקר להו – לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן.
דמפקרא להו אפקורי – אע״ג דאמר בנדרים (דף מה.) דבעינן הפקר בפני ג׳ הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו ואין לסמוך על זה להשכיר סוס לנכרי ולהפקיר דהכא שאני משום דלא אפשר בענין אחר ועוד שאין הדבר מפורסם.
עססיות ותורמסין, מיני קטנית וצריכין (בנחל למהר)⁠א יותר.
בכדי שיעשו, פיר׳ב שלא יהנה ממלאכת שבת.
יחתה בגחלים, למהר בשולן, והמחתהג בגחלים נמצא מבעיר או מכבה.
רמסזצ״ל בריה דר׳ מימון ז״ל:⁠ד לא ימלא אדם קדירה עססיות או תורמסין או חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה וישהה אותן, (ועל) [שאלו וכל]⁠ה כיוצא בהן אע״פ שלא בישלו כל עיקר כתבשיל שלא בישל כל צרכו הן, מפני שאינן צריכין בישול הרבה ודעתו עליהן לאוכלן לאלתר. ולפי׳ אסור לשהותן בתנור. ואם עבר ושהה אסורין עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו.
תנורו שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת, אם בשר גדי הוא וכיוצא בו מותר. שאם יחתה בגחלים (יתחתך) [יתחרך]⁠ז הבשר, (ואינו) [שאינו]⁠ח צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם בשר עז או שור הוא אסור שמא יחתה בגחלים לבשלו. ואם טח פי התנור מותר, שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויתקשה הבשר ויפסד ויצטנן התנור.
(וכל) [וכן כל]⁠ט דבר שהרוח מפסדת אותו אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתה. ומפני זה נותנין אונין של פשתן לתוך התנור [עם חשיכה שאם גלהו יפסדו.
נתן גדי שלם לתוך התנור]⁠י הרי זה כבשר העז או כבשר השור ואסור לשהותו שמא יחתה בגחלים, אלא אםכ טח פיל התנור. ומותר לשלשל כבש הפסח לתנור עם חשיכה ואע״פ שאינו טח, מפני שבני חבורה זריזין הן.
{ספר הנר}
אונין של פשתן, פיר׳ מאי מראיג מן גזל כתאן (והא) [והו] איצא אלתי תסמא (פיצל) [פוצל] מן כתאן מגזול [=?⁠מ של מטוה פשתן, והוא גם הנקרא סלילנ של פשתן טווי.]
(למיגם) [למיגס]ס בה, יע׳ יחרכהא [=כלומר לבחוש בה].
רשצז״ל: עקורה, פיר׳ עקורה מעל האש.⁠ע
(וטויוה) [וטוחה],⁠פ פיר׳ מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב, דבכוליצ האי מידכר.⁠ק
<דליכא למיחש לחתויי, כלומ' כי עקורה היא. ולא (למיגם) [למיגס] בה, כי סתומה וטוחה היא.
ופיר' (למיגם) [למיגס] בה, כלומ' ליהפיך בה.>
והשתא דאמ׳ (דהא) [מר],⁠ר דהנחת קדירה לא אסרוש [א]⁠לאת משום חתויה.⁠א
האי קידרה חייתא שפיר דאמי, לשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה. דודאי חיתא לאו אדעתא למיכליה לאורתה אנחה התם, ומשום למחר לא אתוב לחתויי שהרי יש לוג שהות גדול. ולא דאמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה וכל היום די להן.
ובשיל שפיר דאמי, מבושלת כל צורכה שפיר דאמי להניחה דלא בעיא חתויי.
שדא ביה גרמא (היא) [חיא],⁠ד לאו אדעתיהה למיכליה לאורתא.
גדיא, קשי ליה זיקא.
שריק, פי התנור בטיט סביב כסוי אינו מוכן לחתותו.⁠ו
[ברחא,] אילז גדול לא קשי ליה זיקא ואתי לגלוי⁠[י]⁠ח פי התנור ליטול כסויו ולחתות.
דגדיא ולא שריק, איכא חדא לאיסורא וחדא להתירא.
בבשרא אגומרי, שאינו (כתנור) [בתנור]⁠ט דאפי׳ כסוי ליכא ומוכן להפך בו ולחתות. עד הנה דברי רשצז״ל.
ת״רי לא ימכור אדם חפיצו לגויכ וכו׳
רשצז״ל אמ׳:⁠ל שאלה (כדבר) [בדבר]⁠מ החוזר בעין, והלואהנ בדבר הניתן להוצאה.
אלא כדי שיגיע, גויס לביתו מבעוד יום. ואע״ג דבדידיה קא מטרח (מחומרי) [מחמירין]⁠ע בית שמאי דמיחלף (בשלוחי) [בשלוחו].⁠פ
לבית הסמוך לחומה, של עיר אחרת שהגויצ דר בהק שהרי יכול להניחה שם.
מפתח ביתו, של ישראל.
הן הן דברי ר׳ עקיבה וכו׳, לא בא ר׳ עקיבה לחלוק על דבריר בית הלל אלאש על תנא בר מחלוקתו שאמ׳ אליבא דבית הלל לבית הסמוך לחומה ובא ר׳ עקיבה לומ׳ לא אמרו בית הללת (לא אמרו בית הלל) אלא כן.⁠א
א. ט״ס. ויתכן דצ״ל כד׳, בישול
ב. בד׳ מוסיף, כדי
ג. מכאן אינו בד׳
ד. בהל׳ פ״ג הי״ב
ה. כד׳
ו. הי״ג
ז. כד׳
ח. כד׳
ט. הי״ד. ד׳
י. כד׳
כ. בד׳ מוסיף, כן
ל. בד׳ ליתא
מ. המילים אינם ידועים, וכנראה שהוא ט״ס. ושמא צ״ל ׳מראס׳= חבל.
נ. מילולית- חלק, חתיכה
ס. כלשון הרי״ף
ע. בד׳, האור
פ. כד׳
צ. בד׳, דכולי
ק. בד׳, לא טרח ומידכר
ר. כד׳
ש. בד׳, אסירא
ת. כד׳
א. בד׳, חתייה
ב. בד׳, אתי
ג. בד׳, לה
ד. כד׳
ה. בד׳, דלאו דעתיה
ו. בד׳, לחתות
ז. כד׳
ח. כד׳
ט. כד׳
י. לפנינו מוסיף, בש״א. והכא קצר
כ. לפנינו, לנכרי
ל. בד׳, לא ישאלנו, שאלה כו׳
מ. כד׳
נ. בד׳, הלואה
ס. בד׳, הנכרי
ע. כד׳
פ. כד׳
צ. בד׳, שהנכרי
ק. בד׳, שם
ר. בד׳ ליתא
ש. בד׳ מוסיף, לחלוק
ת. בד׳ מוסיף, כן
א. בד׳, כו׳
גיגית נר וקדרה לב״ש אפקורי מפקר להו. ואף על גב דבעלמא בעי הפקר בפני שלשה, הכא דלאפרושי מאיסור הוא לא בעי דמסתמא מפקר להו בגמר דעת. ולי נראה דמשום הפקר בית דין נגעו בה דלב בית דין מתנה עליהם להפריש העם מאיסור, דאי לא תימא הכי ודאי כולי עלמא לאו דב״ש ידעי וכל שכן במקום ב״ה.
קשיא לי בשלמא אליבא דרב יוסף ניחא דאיכא לתרוצי משום הפקר, אלא לרבה דמפרש טעמא דב״ש משום גזירה במלאכות הנגמרות בשבת, אי הכי גיגית וקדרה לב״ש מאי טעמא שרו. ויש לומר דאף לרבה הוי טעמא משום הפקר, כלומר: שהן מפקירין התבשיל עצמו ובדבר המופקר לא גזרו. ודחוק הוא. ואלא יש לומר דלרבה ניחא דכיון שאין האיסור אלא מדבריהם ומשום גזירה בנר וגיגית דלא אפשר לא גזרו, ובקדרה נמי לא החמירו לבשל לגמרי מבערב מפני שהיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ושפוד שאמרו במתניתין היינו משום דגזירתו קרובה ומצויה דשמא יחתה בגחלים, אבל לרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים ודאורייתא הוא לדידיה הוא דקשיא להו גיגית נר וקדרה היכי שרו לה ב״ש. כך נראה לי.
מוגמר וגפרית תחת הכלים מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי לעשות כן? ומשיבים: לא דובר בכלי שמניחים בתוכו את המוגמר, כי אם התם מנח אארעא [שם מונח חומר הבעירה, על הארץ] ואין איפוא כל כלי החייב בשביתה. ועוד שואלים: גיגית שמניחים בה פירות או תבואה כדי להתסיסם ולעשות מהם שיכר, והם שוהים בה זמן רב, ונר השבת, וקדרה שמניחים על האש מבעוד יום, ושפוד שהניחו עליו צלי מבעוד יום מאי טעמא שרו [מה טעם התירו] בית שמאי להניחם בערב שבת מבעוד יום אף שמלאכתם נמשכת ונעשית לאורך זמן ואף בתוך יום השבת? ומשיבים: מדובר באופן דמפקר להו אפקורי [שמפקיר אותם, את הכלים], שלדעת בית שמאי יש להפקיר מבעוד יום את הכלים הללו, וכיון שהפקירם — אינם עוד כלים של ישראל ואינם חייבים איפוא בשביתה.
with regard to placing incense and sulfur beneath clothes and silver vessels, respectively, what is the reason Beit Shammai permitted this? The Gemara answers: The case under discussion was not one where the incense was placed in a vessel; rather, there, the incense was placed on the ground, and therefore there was no utensil that was obligated to rest. The Gemara asks further: A tub in which fruit or grains are placed to ferment into beer, and where they stay for an extended period; and a Shabbat lamp; and a pot in which food is being cooked, which they place on the fire while it is still day; and a spit [shapud] on which they placed food to roast while it is still day; what is the reason Beit Shammai permitted placing them on Shabbat eve while it is still day even though the prohibited labor continues over time, including on Shabbat? The Gemara answers: These are cases where he declares the utensils ownerless. According to Beit Shammai, the utensils must be declared ownerless while it is still day. Once the utensils are declared ownerless, they no longer belong to a Jew and, consequently, there is no obligation to let them rest.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאן תְּנָא לְהָא דת״רדְּתָנוּ רַבָּנַן: א״לֹא תְּמַלֵּא אִשָּׁה קְדֵרָה עֲסָסִיּוֹת וְתוּרְמְסִין וְתַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר ע״שעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. וְאִם נְתָנָן – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: בלֹא יְמַלֵּא נַחְתּוֹם חָבִית שֶׁל מַיִם וְיַנִּיחַ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר ע״שעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, וְאִם עָשָׂה כֵּן – לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ״? לֵימָא ב״שבֵּית שַׁמַּאי הִיא, וְלָא ב״הבֵּית הִלֵּל? אֲפִילּוּ תֵּימָא ב״הבֵּית הִלֵּל, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים.

The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines, a type of legume, and place them in the oven to cook on Shabbat eve at nightfall. And if she placed them in the oven, not only may they not be eaten on Shabbat itself, but even at the conclusion of Shabbat they are forbidden for a period of time that would be sufficient for them to be prepared, i.e., the time it takes to cook the dish from the beginning, so that he will derive no benefit from a prohibited labor performed on Shabbat. Similarly, the Tosefta said: A baker may not fill a barrel of water and place it in the oven on Shabbat eve at nightfall to boil the water that is in the barrel, and if he did so, even at the conclusion of Shabbat it is forbidden for the period of time that would be sufficient for it to be prepared from the beginning. Let us say that this Tosefta is in accordance with the opinion of Beit Shammai and not in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, in those cases the Sages issued a decree due to concern lest the one cooking stoke the coals on Shabbat in order to accelerate the cooking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכל היכא דאיכא למיחש שמא יחתה בגחלים, כגון הנחת קדירה בתנור או חבית של מים וכיוצא – אפילו בית הלל אסרי. והא דתניא: לא ימכור אדם חפץ לגוי, ולא ילונו ולא ישאילנו כו׳ – קיימא לן כר׳ עקיבא, דאמר: כדי שיצא מפתח ביתו. כר׳ יוסי, דאמר: הן הן דברי ר׳ עקיבא, הן הן דברי בית הלל.
וכן גבי חמץ אוקימנא בפסחים (בבלי פסחים כא.): כל שעה שמותר לאכול כהן תרומה – מותר למכר ישראל חמץ לגוי, והיא שעה חמישית – כרבן גמליאל, דאמר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך עססיות
עססיותא(שבת יח:) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין פי׳ בתשובות אחד ממיני קטנית שגדלין בארץ ישראל ובבבל אין מצויין לא עססיות ולא תורמוסין (א״ב יש אשישים ויש אסיסי׳ ויש עססיות ולא ידעתי אם כלם מן קטנית או מן קטנית אחד או מינים שונים):
א. [הילזען פרוכט.]
עססיות ותורמסין – מיני קטניות וצריכין בישול יותר.
בכדי שיעשו – כדי שלא יהנה ממלאכת שבת.
יחתה בגחלים – למהר בישולן.
לא ימלא נחתום כו׳ – כדמסיק גזירה שמא יחתה אף ע״פ שיש שהות הרבה להתחמם חיישינן שמא יצטנן לפי שרגילים לחמם על אש רפה ויהא צריך לחתות.
גזירה שמא יחתה – ואם תאמר מעיקרא דלא ידע האי טעמא תקשי ליה מתני׳ דבשר בצל וביצה וחררה ויש לומר דהתם ידע שפיר דהוי טעמא משום שמא יחתה שאין דבר מפסיק בינו לגחלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עססיות ותורמסין. מיני קטניות הן וצריכין בישול הרבה. וכונתו למוצאי שבת, וגזרינן שמא יחתה בגחלים למהר בישולם, שמשום שלא יהנה ממעשה שבת אסורין אפי׳ למוצאי שבת. ואע״ג דאמרינן לקמן דבק⁠[ד]⁠רא חיתא שפיר דמי ולא גזרינן שמא יחתה, לא דמי, דהתם מיירי בתבשיל שמתבשל מהרה, וכיון שאין כונתו להניחה על הכירה אלא ליום שבת ולא לכבוד לילה, הרבה יש שהות לה להתבשל מאיליה ולא אתי לאחתויי. אבל עססיות ותורמסין אין די לבישולן, שצריכין להתבשל שבעה זימני קודם שיהו ראויין לאכילה, לפיכך גזרינן שמא יחתה בגחלים.
לא ימלא [נחתום] חבית של מים וכו׳. וכונתו ללוש בהם למוצאי שבת, ולכך גזרינן דילמא אתי סמוך למוצאי שבת שנצטננו ומחתה לגחלים.
מאן תנא הא דת״ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין וכו׳ ערב שבת עם חשיכה וכו׳ לימא ב״ש היא. פירש הרמב״ן: שהתורמסין והעססיות אין צריכין בישול הרבה, ולפיכך העמידוה במסקנא ככולי עלמא ומשום גזירת חתוי, שאף על פי שלא בשלו כל עיקר הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאכלן לאלתר. וכמדומה שהזקיקו לומר כן, משום דתנא כיוצא בו לא ימלא נחתום קיתון של מים, והמים ודאי אין צריכין אלא בשול מועט. אבל קשה לי, שאם כן היכי הוה מצי לאוקומה אפילו כבית שמאי מעיקרא, דמאי שנא מגיגית נר וקדרה, הכא נמי לישתרי דאף הני אפקורי מפקרי להו.
אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רש״י ז״ל, שהן צריכין בשול הרבה, לפיכך אף על פי שהן חיין גזרינן שמא יחתה בגחלים לאכלן למחר לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם, וקיתון של מים כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהן למוצאי שבת גזרינן שמא יחתה בהן בשבת כדי שיהיו לו חמין מוכנים ללוש בהן למוצאי שבת מיד. ולפירושו נראה לי שהיה סבור מתחילה דאתיא כב״ש דוקא דאית להן שביתת כלים, וקא סלקא דעתך דטעמא משום דכיון שהן קשין להתבשל והוא מניחן ערב שבת עם חשיכה אינו רוצה לאכלן בשבת אלא למוצאי שבת, ודומיא דקיתון של מים דבעי ליה למוצאי שבת, והלכך לא מפקרי להו, כלומר אין לב ב״ד מתנה להפקיר כלים כדי להתיר לבשל לצורך חול אלא כדי להתיר בשול הצריך לשבת, כך נראה לי. וגם זה ראיה למה שפירשתי (לעיל ד״ה גיגית) דאפקורי מפקרי להו ב״ד קאמר ולא בעל הנר והקדרה, שאם כן אף כאן נאמר שהוא מפקירן ולישרי ולא אתי לא כב״ש ולא כב״ה.
ואסיקנא: גזירה שמא יחתה בגחלים. ועססיות ותורמסין דוקא, ולא דמי לקדרה חייתא כמו שפירש״י ז״ל לפי שאין כל היום וכל הלילה די להם. אבל לרבנו האי גאון ז״ל מצאתי שכתב בפרק כירה דקדרה חייתא דשריא לאו חייתא ממש קאמר, שאילו צונן אסור להניחן בין השמשות והיינו טעמא דעססיות ותורמסין, אלא קדרה חייתא זו היא שחמה דלא התחילה לבשל, עד כאן. ואינו עולה יפה לפי דעתי.
לא תמלא אשה את הקדרה עססיות ותרמוסין והם מיני קטניות שצריכין להתבשל ביותר ותניח לתוך התנור עם חשיכה לכונת מוצאי שבת ואם עשתה אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו וכן לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשיכה ואם עשה אסורים בכדי שיעשו וכל אלו גזירה שמא יחתה אחר שצריכים בישול גדול כל כך ויש מפרשים באלו שאין צריכים בישול גדול ואע״פ שלא בשלן כלל הרי הן כתבשיל שלא בשל כל צרכו ודעתו עליהן לאלתר ויבא לידי חיתוי:
בד״ה גזירה שמא כו׳ תקשי ליה מתני׳ דבשר בצל וביצה וחררה כו׳ עכ״ל ק״ק אמאי שבקו פת דתני ליה מקמיה דחררה דהך דאין נותנין פת בתנור נמי טעמא משום חיתוי וכמו שהקשו התוס׳ לקמן לרב אשי מהך דפת ויש ליישב ודו״ק:
בא״ד שאין דבר מפסיק בינו לגחלים עכ״ל אין ר״ל שאין דבר מפסיק בינו לגחלים שהוא מונח על הגחלים דהא אכתי לא אסיק אדעתיה דהך מתני׳ בשר בצל וביצה איירי בבשרא אגומרי עד לבסוף לרב אשי אלא דר״ל בשר בצל וביצה דא״נ דלא מנחי אגומרי מ״מ אין דבר מפסיק בין דבר המתבשל לגחלים משא״כ בהך ברייתא דאיירי בדבר המונח בכלי בקדירה או בחבית שהוא מפסיק בין דבר המתבשל בו לגחלים וק״ל:
בד״ה דילמא מגיס בה והוי צובע עכ״ל ר״ל כיון דמיירי בעקורה נראה להו דלא שייך בה משום מבשל אלא משום צובע ומהרש״ל כתב דגם כוונת רש״י שפי׳ מגיס מהפך בה וכמבשל כו׳ ג״כ כוונתו כך הוא ואין נראה כן מדברי הרא״ש אלא משום מבשל ממש קאמר לפי׳ רש״י ע״ש:
בד״ה ביורה עקורה וטוחה ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך כו׳ עכ״ל הוצרכו לזה ללישנא קמא דאסר רב ירמיה מדפתי נמי דברחא ושריק ודו״ק:
בד״ה התם בשרא כו׳ והא בלאו הכי נמי שרי כדמפרש לקמן וי״ל דמיירי שהתנור פתוח כו׳ עכ״ל והך ברייתא דלעיל לא תמלא אשה קדירה כו׳ נמי רב אשי מוקי לה הכי בתנור פתוח ועוד י״ל דמוקי לה כב״ש משום שביתת כלים כדס״ד לעיל משא״כ מתני׳ דבשר בצל וביצה דלא ניחא להו לאוקמא כב״ש כיון דהלכתא כב״ה ויש לדקדק לפי דבריהם שכתבו דאיירי התם בתנור פתוח א״כ מאי פריך לקמן אהך דמשלשלין את הפסח הא לאו הכי לא והא אמר מר גדיא בין שריק כו׳ והא הך דגדיא לא איירי בפתוח והך דמשלשלין כו׳ איירי בפתוח די״ל דההיא סוגיא אתיא כרב ירמיה מדפתי דלא איצטריך ליה לדחוקי לאוקמיה דאיירי מתני׳ בפתוח וכ״כ התוס׳ לקמן דתירוצא דלקמן התם מינתח כו׳ נמי אינו אלא לרב ירמיה מדפתי דאסר וק״ל:
בגמרא מאן תנא להא דת״ר כו׳ לימא ב״ש היא ולא ב״ה. לכאורה נראה דכל השקלא וטריא דהכא אדסליק מיניה קאי במאי דמסיק וקאמר השתא דאמר רבי אושעיא אמר רב אסי כו׳ הוי טעמא דב״ש משום שביתת כלים אפילו בלא עביד מעשה. וא״כ לפ״ז שפיר קאמר לימא ב״ש היא ומש״ה אוסר בתורמוסין ובחבית של מים של נחתום והיינו נמי משום שביתת כלים דאע״ג דמסקינן לעיל דקדרה אפקורי מפקיר להו היינו דוקא כשעושה לצורך שבת ובכה״ג מהני הפקר בינו לבין עצמו כמ״ש התוספות כיון דאי אפשר בענין אחר וכ״ש לפמ״ש הרשב״א ז״ל דמשום עונג שבת לב ב״ד מתנה עליהן ונראה דהיינו לפמ״ש לעיל דהיכא דלא עביד מעשה לא שייך שביתת כלים אפילו לב״ש אלא מדרבנן. נמצא דלפ״ז בעססיות ותורמוסין ובחבית מים של נחתום שעושה כן לצורך מו״ש תו לא שייך האי טעמא דאפקורי אפקר להו ומשום הכי אסור לב״ש משום שביתת כלים כנ״ל. אבל אליבא דרבה דטעמא דבית שמאי משום גזירה לא שייך לומר לימא ב״ש היא דלכאורה נראה ברור דרבה גופא מודה דבחמין לא שייך כלל לגזור שמא יבשל בשבת אפילו לב״ש כדמוכח בר״פ כירה בכל הסוגיות דהתם דאפילו בחמין שלא הוחמו כל צורכן מתירין ב״ש וכל החילוקים שנזכרו שם בין תנור לכירה ובין גרוף לאינו גרוף היינו מטעמא דגזירה שמא יחתה ולא משום גזירה דרבה כמו שהארכתי בזה בר״פ כירה וכאן אין להאריך בזה וכ״ש הכא דאיירי שעושה כן לצורך מו״ש א״כ פשיטא דלא שיך לגזור שמא יבשל בשבת לצורך מוצאי שבת ואפ״ה אין להכריע מכאן דאין הלכה כרבה כיון דמסקינן דטעמא דברייתא משום שמא יחתה ואתיא הך ברייתא ככ״ע. ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג״כ הא דלא מסיק הש״ס אדעתיה טעמא דשמא יחתה אע״ג דכולהו סוגיא דפרק כירה ודפרק במה טומנין הוי טעמא משום שמא יחתה כדמסיק רבא להדיא ס״פ במה מדליקין דף ל״ד ובזה אין מספיק בתירוץ התוספות אבל למאי דפרישית א״ש דמעיקרא הוי משמע ליה דהך ברייתא הוי טעמא משום שביתת כלים דוקא דמש״ה נקיט דוקא בהנך גווני שעושה לצורך מ״ש דתו לא שייך טעמא אפקורי מפקר להו משא״כ אם נאמר דטעמא הוי משום שמא יחתה מ״ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דקתני וטפי הו״ל למינקט בכל עניני תבשיל שעושה לצורך שבת אע״כ דברייתא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דלא שייך טעמא שמא יחתה כגון שפי התנור מכוסה ושריק אפילו הכי אסור בהנך שעושה אותן לצורך מוצאי שבת משום שביתת כלים וכדפרישית. וע״ז משני הש״ס דאפ״ה הוי טעמא משום שמא יחתה ולא תקשה מ״ש עססיות ותורמוסין וחבית של מים דנקט דבזה י״ל כמ״ש התוס׳ בד״ה לא ימלא דאשמעינן לרבותא אע״ג דיש שהות הרבה כנ״ל נכון בעזה״י ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:
תוס׳ ד״ה גזירה שאין דבר מפסיק. ק״ל הא מ״מ תיקשי ליה מתני׳ דר״פ כירה בחמין ותבשיל דקדירה מפסיק ואף לפי הצד איבעיא דשם דלהחזיר תנן הא מבואר שם דצ״ל חסורי מחסרא וכו׳ ומה הן משהין כו׳ חמין ולא תבשיל דהטעם ע״כ משום חיתוי דאילו משום בישול אף אם יסבור דיש בישול אחר בישול ומשום שביתת כלי מה מהני בזה גירוף וגם אמאי חמין מותר. וכיון דמצינו לב״ש דבקדירה מפסיק חיישינן לחיתוי י״ל דגם ב״ה ס״ל הכי גם בהא דפרכינן מוגמר וגפרית נמי ליגזר הא בלא״ה כיון דאינו מפסיק כלי ניחוש לחיתוי כמו באין צולין בשר:
א ושואלים: על פי סיכומים אלה מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא ששנה משנה זו ששנו חכמים]: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין (מיני קטניות) ותניח לתוך התנור כדי לבשלם בערב שבת עם חשכה. ואם נתנן — לא רק שאסורים ביום השבת עצמו, אלא אף למוצאי שבת אסורין באכילה מיד עם צאת השבת, וצריך להמתין בכדי שיעשו, כלומר, שיעור זמן המספיק לבישול תבשיל זה מתחילה, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה בשבת. וכיוצא בו אמרו: לא ימלא נחתום (אופה) חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת, עם חשכה כדי להרתיח את המים שבתוכה, ואם עשה כן — אף למוצאי שבת אסורין המים מיד עם צאת השבת עד כדי זמן בכדי שיעשו מתחילה. והאם לימא [נאמר] שתוספתא זו לדעת בית שמאי היא, ולא לדעת בית הלל? ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כי היא לדעת בית הלל, ובמקרים אלה אף לדעתם גזירה גזרו חכמים מחשש שמא יחתה (ינער) המבשל את הגחלים כדי להחיש את הבישול.
The Gemara asks: Based on these conclusions, who is the tanna who taught this Tosefta that the Sages taught: A woman may not fill up a pot with pounded wheat and lupines, a type of legume, and place them in the oven to cook on Shabbat eve at nightfall. And if she placed them in the oven, not only may they not be eaten on Shabbat itself, but even at the conclusion of Shabbat they are forbidden for a period of time that would be sufficient for them to be prepared, i.e., the time it takes to cook the dish from the beginning, so that he will derive no benefit from a prohibited labor performed on Shabbat. Similarly, the Tosefta said: A baker may not fill a barrel of water and place it in the oven on Shabbat eve at nightfall to boil the water that is in the barrel, and if he did so, even at the conclusion of Shabbat it is forbidden for the period of time that would be sufficient for it to be prepared from the beginning. Let us say that this Tosefta is in accordance with the opinion of Beit Shammai and not in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara answers: Even if you say that it is in accordance with the opinion of Beit Hillel, in those cases the Sages issued a decree due to concern lest the one cooking stoke the coals on Shabbat in order to accelerate the cooking.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״האִי הָכִי מוּגְמָר וְגׇפְרִית נָמֵי לִגְזוֹר!? הָתָם לָא מְחַתֵּי לְהוּ, דְּאִי מְחַתֵּי סָלֵיק בְּהוּ קוּטְרָא וְקָשֵׁי לְהוּ. אוּנִּין שֶׁל פִּשְׁתָּן נָמֵי לִיגְזוֹר? הָתָם גכֵּיוָן דְּקָשֵׁי לְהוּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ. צֶמֶר לַיּוֹרָה לִיגְזוֹר? אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּיוֹרָה עֲקוּרָה. וְנֵיחוּשׁ שֶׁמָּא מֵגִיס בָּהּ!? דבַּעֲקוּרָה וְטוּחָה.

The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax, the Sages should also issue a decree. The Gemara answers: There, since wind is damaging for them, he does not expose them, and he will not come to stoke the coals. The Gemara asks further: With regard to wool placed in the dyer’s kettle, the Sages should also issue a decree. Shmuel said: The mishna is referring to a pot that is removed from the fire, where there is no concern lest he stoke the coals. The Gemara still asks: Let us be concerned lest he stir that same pot, thereby accelerating the cooking, which is prohibited by Torah law. Rather, the mishna is referring to a pot that is removed from the fire and sealed with clay spread around its cover to prevent it from opening.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סליק בהו קוטרא – של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית.
לא מגלי – משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים.
לגזור – שמא יחתה בגחלים.
עקורה – מעל האור.
מגיס – מהפך בה ובמבושל הוי בישול.
וטוחה – מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר.
ביורה עקור׳ וטוחה – ואין לחוש שמא יגלה ויגיס שאין דרך להגיס כמו לחתות ועוד דשמא מיהדק טפי.
דילמא מגיס בה – והוי צובע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלא מגיס – והוי מבשל.⁠א ואינו מחוור שאם כן בקדרה נמי הוה ליה למיסר משום מגיס, טפי ממחתה גחלים, שיותר קרוב לבא לידי הגסה מחתוי גחלים.⁠ב ויש מפרשיםג והלא מגיס והוא צובע שכן דרך הצובעין להגיס בבגדים. ומיהו גבי בישול נמי המגיס חייב משום מבשל, כדתני׳ בתוספתאד ומייתי לה בגמ׳ בפרק המביאה כדי יין אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ואחד נותן את הקדירה ואחד מגיס כולן חייבין.
ומיהו לא גזרינן דילמא מגיס כדגזרינן בצובע, שאין דרך כל כך להגיס [בה] אלא משעה ראשונה כדי שיתערב הכל ויתבשל. ונראה דלא מחייב אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו, שנמצא אף הוא מבשל1, ובההוא ליכא למיחש כדאמרי׳ קדרה חיתה שרי,⁠ו אבל מי שהגיס דבלאו הכי מתבשל אף המגיס פטור דמאי עביד, הלכך ליכא למיגזר בשבת משום מגיס דלאו קרובי בישולאז איכא, דבלא״ה מתבשל. אי נמי איכא למימר דמשום הכי לא אדכרו מגיס,⁠ח משום שחתוי הגחלים כוללת יותר, שיש לחוש אפי׳ במבושל כמאכל ב״דט ובצלי ובפת, ואילו משום מגיס ליכא, לפיכך הזכיר חיתוי גחלים בכל מקום. ובקדרה חיתה ליכא משום מגיס, כי היכי דלית בה משום חיתוי גחלים דהא מסח ליה לדעתיה מיניה ולא נגע בו כלל. וי״ל עוד דגבי צבע יש לחוש לפי שתקדיחנוי היורה והוא מפסיד הרבה, וכ״נ בירושלמי.⁠כ
א. כ״ה ברש״י, ועי׳ מהרש״ל ומהרש״א. [ובנדפס חסר קטע זה כנראה מחה״ד].
ב. עי׳ בסמוך דליכא מאן דפליג דאיכא איסור מגיס מאיסור מבשל וכמבואר בביצה, וע״כ שאין כוונת רבנו לדחות מכח קושיא דקדירה פי׳ זה דאיכא איסור מבשל במגיס, אלא דהקשה ובסמוך דן בקושיא זו, והזכיר גם דעת תוס׳ משום צובע ודן בה.
ג. כ״כ תוס׳, וע״כ דלא פליגי באיסור מגיס דהא זה מוכרח מביצה שם, אלא אפשר שפליגי אם שייך איסור מגיס בעקורה, דאפשר דרק בצובע דמשום קליטת הצבע איכא נמי בעקורה, אבל לענין קדירה כיון שאינה על האש אין מועיל הגסה כלום, וכ״ה להדיא בריטב״א החדש שבתבשיל אין בו בישול דאורייתא אלא כשהוא ע״ג האור. ואפשר שכ״ד הרמב״ם פ״ג מהל׳ שבת הי״א שכתב שאסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת, וע״ש פ״ט ה״ד. וכ״כ בלח״מ שם, אבל במ״מ ובב״י סוף סי׳ רנג משמע דמה שכ׳ הרמב״ם על האש לאו דוקא. מיהו אפשר שתוס׳ שפי׳ משום צובע משום דמיירי ביורה רותחת דתו אין בה בישול ולכן אתינן מדין צובע, וכ״ה ברא״ש לקמן פ״ג סי׳ יא. ועי׳ תפארת שמואל שם.
ד. שבת פי״ב ה״ה.
ה. ביצה לד, ב.
ו. לכאורה כוונת רבנו דהאי תירוצא שאין דרך בבישול להגיס אלא משעה ראשונה מספיק לתרץ אמאי לא גזרינן בקדירה חייתא משום הגסה, ומש״כ חידש שאין חיוב הגסה אלא בהגסה ראשונה, וכנראה שכוונתו דבקדירה חייתא הגיס בה הגסה ראשונה מע״ש [וכ״מ שפי׳ הגראז״מ זצ״ל בהגהותיו], וזה תימה לכאורה לומר דשייך הגסה בחייתא מע״ש [ויל״ע בזה בגמ׳ ביצה שם שמשמע שהגיס בתחילה, מיהו אינו מוכרח], דנראה שענין ההגסה היא בתחילת הבישול. ועי׳ ברשב״א שהביא דעת רבנו ולא הזכיר מקדירה חייתא אלא לתרץ אמאי בעססיות ותורמוסין אסרו משום מחתה ולא משום מגיס, וכן מהא דמשהין בגרופה ע״ש. ודוחק לומר דהגסה ראשונה היינו דמה דנעשה הגסה ע״י הבישול עצמו, וצ״ע בזה. ועי׳ שלטה״ג אות ב׳ שמבואר שצריך שיגיס מע״ש. ועי׳ מאירי ומ״מ שהביאו שיטת רבנו. ואפשר דכוונת רבנו דאין חייב אלא בהגסה ראשונה זו אינה שכיחה, משא״כ ביורה דדרכן בכך להגיסן תמיד ושכיחי וכיון שחייב על הגסה לאחר הגסה גזרו בה, ולפי״ז הכל תירוץ אחד, ועי׳ ברשב״א.
ז. אבל ברמב״ם כתב שהוא מצרכי הבישול, ואפשר שענין קרובי בישולא הוא גדר אחר בענין הבישול.
ח. יל״ע אי בהאי פירוקא הדר ביה רבנו ממה שחידש שאין הגסה אחר הגסה, או שתחילה נמי מן הסברא אמרה ולא הדר ביה, ולהלכה ברא״ש וטור לא הזכירו תי׳ דרבנו בזה.
ט. דעת רבנו דכיון דלאחר מאכל ב״ד ליכא משום בישול אחר בישול ה״נ ליכא ביה דין הגסה, ועי׳ רא״ש לקמן שם, ולדעת הרמב״ם דשייך בישול עד שנתבשל כל צרכו יש בו נמי דין הגסה וכ״מ לשונו בפ״ג שם. מיהו אחר שנתבשל כ״צ אפשר דלכו״ע ליכא דין הגסה [מיהו אינו מוכרח וכבר דנו בהא רבותנו הפוסקים. עי׳ שו״ע סי׳ רנג וסוף סי׳ שיח]. ועי׳ רשב״א שעל הקושיא איך משהין ע״ג כירה קטומה ולא חיישינן למגיס תירץ דכל שבשל כמאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל ע״ש. ובהג׳ הגרע״א בשו״ע סי׳ רנג הקשה דהא הרשב״א לקמן פ׳ כירה מסתפק אי מהני גרוף וקטום בפחות מכמאב״ד, והכא כתב הרשב״א דבפחות מהא איכא הגסה א״כ להך סברא ע״כ דפחות ממאכל ב״ד לא מהני גו״ק משום חששא דשמא יגיס ונשאר בצ״ע. ועי׳ חז״א סי׳ לז סקט״ו. מיהו אפשר דכונת הרשב״א כיון דאין דין הגסה רק עד שיעור מב״ד הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה משא״כ חיתוי גחלים דכוללת יותר וגזרו בו, ועי׳ ר״ן.
י. בנד׳: שהוא קרוב להיורה.
כ. בפרקין ה״ו.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ שכבר הגיס פעם א׳ מע״ש.
אי הכי מוגמר וגפרית ליגזור. ואם תאמר לדידיה דלא מסיק אדעתיה האי טעמא דגזירת חתוי, היכי ניחא ליה מתניתין (שבת יט:) דקתני אין צולין בשר בצל וביצה ופת וחררה. יש לפרש דהוה סלקא דעתך דטעמא דהנך משום דלא מפסיק מידי בינם לבין הגחלים איכא למיגזר טפי דלמא אתי לחתויי.
צמר ליורה ליגזור אמר שמואל ביורה עקורה. ואפילו הכי בין לרבה בין לרב יוסף קא אסרי ב״ש, משום דכלי ראשון מבשל, וכדתנן (שבת מב.) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין, והלכך איכא למיגזר משום שמא יבשל בשבת אליבא דרבה, ואיכא נמי משום שביתת כלים אליבא דרב יוסף.
ואקשינן: ודילמא מגיס. ואוקימנא:
ביורה עקורה וטוחה. ומיהו בשקלט את העין איכא למימר דמותר אפילו בשאינה עקורה וטוחה דומיא דקדרה היכא דבשיל דשרי ולא גזרינן משום חתוי דגחלים, ומשום מגיס נמי ליכא דמשקלט את העין ליכא משום מגיס. ואיכא למימר דדוקא טוחה הא לאו הכי לעולם אסור גזירה משום מגיס, ולא דמי לקדרה דדרכן של סממנין להגיס תדיר כדי שלא יחרכו. וצריך עיון.
ומהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול. וקשיא לי אם כן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין היאך מוציאין מהן בכף והלא מגיס. ויש לומר דבהגסה ראשונה הוא דאיכא משום מבשל לגבי קדרה מפני שמערב את הכל ואיכא משום קרובי בשולא אבל בשאר הגסות לא, דמראשונה ואילך ליכא בקדרה משום מבשל, והיינו דמפרשינן טעמא דעססיות ותורמסין משום מחתה בגחלים ולא אמרינן משום מגיס, והיינו נמי דמשהין על גבי כירה קטומה ולא חיישינן דילמא מגיס, אבל יורה של סממנין הוא דאיכא משום מגיס דדרכן בכך להגיס תדיר כדי שלא יחרכו כדכתיבנא. וכן ראיתי להרמב״ן ז״ל שכתב דמסתבר ליה דליכא משום מבשל מהגסה ראשונה ואילך. ועוד יש לי לומר דכל דבשיל כמאכל בן דרוסאי ליכא משום מגיס, דהא מגיס משום מבשל הוא דמחייב וכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי תו ליכא משום מבשל, וכענין שאמרו בפרק כירה (שבת מ:) שמן אין בו משום בשול, שמותר לתת אותו אפילו במקום שהיד סולדת בו.
האי קדרה חייתא אי בשיל שפיר דמי. פירוש: בשיל כמאכל בן דרוסאי, בשיל ולא בשיל כלומר: שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכדאמרינן נמי לקמן (שבת כ.) חנניה אומר כל שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה, כן פירש רבנו האי ז״ל בפרק כירה, וכן פירשו בתוס׳. אבל דעת הרב אלפסי והרמב״ם ז״ל (פ״ג מה׳ שבת ה״ד) בשיל ולא בשיל היינו משהתחיל לבשל ועד שנתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כל צרכו אם הוא מצטמק ויפה לו אסור. וכן דעת הרמב״ן ז״ל.
ומה שאמרו לקמן (שבת כ.) גבי אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, וכמה, א״ר אלעא אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, התם דוקא בשהם עצמן מונחין על גוף האש, וכן החררה פניה כנגד פני האש, דכיון שהגיעו למאכל בן דרוסאי אם יחתה בגחלים יחרך אותן, וכ״כ בפירוש הרמב״ם ז״ל (בפ״ג מהלכות שבת הט״ז). וזהו שכתב הרב אלפסי ז״ל לאותה דרב, אע״פ שפסק בפרק כירה שאסור לשהות על גבי כירה שאינה גרופה ואינה קטומה ודלא כחנניה.
רש״י בד״ה מגיס מהפך בה וכמבשל כו׳. נ״ב פי׳ וא״כ הכא הוי צובע ודו״ק בפי׳ התוס׳:
ושואלים: אי הכי [אם כך] מוגמר וגפרית נמי לגזור [גם כן יגזרו] עליהם לאסור את הנחתם מתחת לכלים בערב שבת עם חשיכה! ומשיבים: התם לא מחתי להו [שם אינו חותה אותם], דאי מחתי סליק בהו קוטרא, וקשי להו כן אם יחתה יעלה בהם עשן, וקשה, מזיק, להם], שתוספת עשן עצים מקלקלת את ריח הבושם ואת ציפוי הגפרית. ועוד שואלים: באונין של פשתן נמי ליגזור [גם כן נגזור]! ומשיבים: התם [שם], כיון דקשי להו זיקא [שמזיקה להם הרוח], לפיכך לא מגלי להו [אינו מגלה אותם], ולא יבוא לחתות. ועוד שואלים: בצמר שמכניסים ליורה כדי לצובעו גם כן לגזור [יגזרו]! אמר שמואל: המדובר הוא ביורה עקורה מעל גבי האש, שאין חשש שיחתה בגחלים. ועדיין שואלים: וניחוש [ונחשוש] שמא מגיס [יבחוש] בה, באותה יורה, והריהו מסייע בכך לבישול, ואסור הדבר מן התורה! אלא יש לומר שמדובר ביורה שהיא עקורה מעל האש וטוחה (מכוסה בטיט), שמדביקים טיט סביב לכיסויה כדי שלא תיפתח.
The Gemara asks: If so, with regard to incense and sulfur, the Sages should also issue a decree that prohibits placing them beneath clothes and silver vessels, respectively, on Shabbat eve at nightfall. The Gemara answers: There, in that case, he will not stoke them, as if he stokes them smoke will rise into the garments and the silver, and that is damaging for them. The smoke from the wood will ruin the fragrance and the coating of sulfur. The Gemara asks further: With regard to bundles of flax, the Sages should also issue a decree. The Gemara answers: There, since wind is damaging for them, he does not expose them, and he will not come to stoke the coals. The Gemara asks further: With regard to wool placed in the dyer’s kettle, the Sages should also issue a decree. Shmuel said: The mishna is referring to a pot that is removed from the fire, where there is no concern lest he stoke the coals. The Gemara still asks: Let us be concerned lest he stir that same pot, thereby accelerating the cooking, which is prohibited by Torah law. Rather, the mishna is referring to a pot that is removed from the fire and sealed with clay spread around its cover to prevent it from opening.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְחַתֶּה בַּגֶּחָלִים, ההַאי קְדֵרָה חַיְּיתָא שְׁרֵי לְאַנּוּחַהּ ע״שעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה בְּתַנּוּרָא – מ״טמַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּלָא חֲזֵי לְאוּרְתָּא, אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ, וְלָא אָתֵי לְחַתּוֹיֵי גֶּחָלִים. וּבְשִׁיל – שַׁפִּיר דָּמֵי, בְּשִׁיל וְלָא בְּשִׁיל – אֲסִיר, וְאִי שְׁדָא בֵּיהּ גַּרְמָא חַיָּיא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat, it is permitted to place it in an oven on Shabbat eve at nightfall. What is the reason for this? Since it is not fit for consumption during the night, as it will not be cooked by then, he diverts his thoughts from it and will not come to stoke the coals. And the same is true of cooked meat; it is permitted to place it on the fire on Shabbat eve at nightfall. Since it is reasonably cooked, one will not come to stoke the coals to cook it more. Meat that is cooked and not sufficiently cooked is prohibited, as there is concern lest he come to stoke the coals. And if he threw a raw bone into this pot, he may well do so, as due to the bone he will not remove the meat to eat it in the evening.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חי
חיא(שבת יח:) האי קידרא חייתא שפיר דמי פי׳ רב האי גאון קידרא חייתא לאו חייתא ממש קרירתא שאילו צונן ממש אסורה להניחה בין השמשות כדרך שאמרו לא תמלא אשה קדרתה עססיות ותורמוסיא אלא קדרא חייתא זו היא שחמה ולא התחילה לבשל אבל אם התחילה לבשל ולא הגיעה לשיעור מאכל בן דרוסאי אסור להשהותה וזהו שאמר בשיל אסיר ואם הגיעה למאכל בן דרוסאי מותר להשהותה אף על פי שלא בשלה כל צורכה דתניא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו ע״ג כירה בשבת וזו היא דאמר ר׳ יוחנן שלא בשל כל צרכו אבל בשל כל צרכו מותר לשהותו גם כרבי יוחנן נמצא האיסור בשני פנים צונן שלא חממו כל עיקר וכשהתחילו לבשל ולא הגיעו למאכל בן דרוסאי ולא הניח בהן בשר חי והמותר שני פנים שחממו ולא בשלו כל עיקר ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפי׳ בשלו כל צרכו:
ערך לקן
לקןב(שבת יח:) שדי להו ללקונא דמיא (בראשית רבה יג) ואדם אין מימי אוקינוס מה הן אמר לו מים בולעין אמר לו וחזון לי מלא ליקונין מיא מלא הספל מים תרגום לקונא (א״ב פירוש בלשון יוני ספל):
ערך גמר
גמרג(ברכות מב:) והוא אומר על המוגמר אע״פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. (ביצה כב:) ומניחין את המוגמר ביום טוב: (שבת יח) ומניחין את המוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת. (מועד קטן כז) ואין מניחין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל פי׳ מוגמר בלשון לעז ספומי״י (א״ב תרגום מקטרת מור ולבנה מתגמרא מן קטורת בוסמין ונקרא הקטרת מוגמר מפני שניתן על גבי גחלים תרגום גחלי אש גומרא דאשא וגם נקרא מוגמר שכלו נגמר ונאכל תרגום וכליל על מזבחך וגמיר לרעוא על מדבחך):
ערך לבן
לבןד(שבת יח) בימי ליבוניך מהו אצליך פי׳ כשפוסקת מן הדם וסופרת ז׳ נקיים:
ערך לח
לחההקרש האחד תרגום לוחא חדא הלוח והבמות כבר פירשנו בערך בם. (שבת מז) לוחיים של סקבם פי׳ סקבם ארק״ו בליש״טרו בלעז ולוחיים הן כעין דף קטן שמשימין בתוך העץ כדי לזרוק החץ ואם החזיר אותו דף לא יחברנו במסמרים. פ״א מטרא שיורין בה חצים לוחי וקוקרי (שבת יח) פי׳ הללו לוחי וקוקרי אינם כלים אלא חופרים בקרקע ונותנין בה חוטין וטתנים על פי החפירה לוח נוטה על החפירה וסומך הלוח ההוא בקיסם דק נשען על החטים וכשיכנס העוף בחפירה וימשוך החוטה שהקיסם נשען עליו מיד נופל הקיסם והלוח אחריו על שפת החפירה ונשאר העוף בחפירה וכיוצא בזה קוקרי:
ערך נוות
נוותו(שבת יח) אזל אבימי ניותאה והרגו נוותי אחר פי׳ שם מקום כדכתיב ניות ברמה ובזה הענין נווטי שבראש זה הפרק:
א. [ראה.]
ב. [בעקען.]
ג. [בעשליסען. מאללענדען רויכגווערץ.]
ד. [ווייס, ריין.]
ה. [טאפעל. פלעכע. לאטע.]
ו. [ארטס נאמע.]
והשתא דאמר מר – דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה.
האי קדר׳ חייתא שפיר דמי – להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן.
ובשיל שפיר דמי – מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי.
שדא ביה גרמא חייא – דלאו דעתיה למיכליה לאורתא.
בשיל ולא בשיל אסור – צ״ל דלא הוי כמאכל בן דרוסאי דאי הוה כמאכל בן דרוסאי שרי להשהותו על גבי כירה אע״פ שאינה גרופה וקטומה.
{שמעתא דשהיית קדרה חייתא}
והא דאמרי׳: האי קדרה חייתא, אי בשיל שפיר דמי, בשיל ולא בשיל אסור - מצאתי פירושה בדברי רבינו האי גאון ז״ל: כי בשיל ולא בשיל הוא שמבושל כמעט ולא הגיע בישולו למאכל בן דרוסאי, שכל שהגיע למאכל ב״ד כבשיל לגמרי חשבינן ליה ומותר לשהותו בין בתנור בין בקדרה.⁠1
ואני כסבור הייתי דבשיל ולא בשיל היינו כמאכל ב״ד. והב״ע. בתנור. שמצינו בו שהוא חמור מן הכירה, כמו שמפורש בפרק כירה (בבלי שבת לו:, שבת ל״ח:). הילכך, אסור לשהות קדרה בתנור אא״כ בשלה כל צרכה. אבל צלי מותר, כדתנן (בבלי שבת י״ט:), אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבע״י, ופרישנא בגמ׳ (בבלי שבת כ׳.), כדי שיצלו כמאכל ב״ד. ואע״פ שכך נראין הדברים לדעתנו אנו מבטלים דעתנו בזה מפני דעת הגאון, כמו שאנו עתידין לפרש במקומו.
1. בכתי״ו: בכירה. וכן מסתבר
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא לחתויי. שהרי היא עקורה מעל התנור.
ולא למיגס בה. נוער בה ולהפך בה בזומא ליסטרון, ואי עביד הכי מיחייב משום צובע, שמה שנשאר מן הצמר שלא נצטבע יפה, הוא מצטבע בהפיכתו בה. ובמבשל הוי מיחייב משום בישול לפי שממהר בישולו.
האי קידרא חייתא שפיר דמי. להשהותה מבעוד יום בתנור, והיא מתבשלת כל הלילה, דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא קא בעי לה ואנחהי התם, ומשום למחר לא אתי לחתויי, שהרי יש לה שהות גדול, ולא דמי לעססיות ותורמסין לפי שאין הלילה והיום די להם.
בשיל ולא בשיל אסיר. דשמא כונתו לאכלו בלילה, וימהר בבישולו ואתי לחתויי בגחלים, שהרי בדבר מועט תהיה ראויה לאכילה.
שדא בה גרמא חייא. גילה דעתו שאין בלבו לאכלה עד למחר.
הא דאמרינן האי קדרה חיתא או בשיל שפיר דמי, דוקא בשיל אבל בצלי לא, דהא תנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ופת וחררה נמי, וקרא חייא כצלי דמו. וטעמא דמלתא שהצלי ממהר לצלות יותר מתבשיל הקדרה שמתאחד להתבשל ואסוחי אסח דעתיה מיניה לאורתא, לאימת קא בעי ליה למחר, בלאו חתוי נמי בשיל. אבל צלי ופת בתנור וחררה על גבי גחלים ממהרין לצלות, ולאורתא נמי קא בעי ליה, ואיכא למגזר שמא יחתה. ועססיות דאסרינן אע״ג דקדרה חייתא היא, כיון שקשין הן להתבשל, למחר נמי בעי חתוי. וחבית של מים כצלי דמיא, ולפיכך אסרו בעססיות ובחבית של מים.
והאי דאמרינן בשיל שפיר דמי בבישול כל צרכו ומצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור.
בשיל ולא בשיל אסור. כגון שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי מותר אליבא דחנניא, לא שנא כירה ולא שנא תנור. ולדברי הרב אלפסי שפסק דלא כחנניא אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי אסור.
והא דתנן אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה. דווקא בשאין לו מזון שלש סעודות, אבל אם היה לו מזון שלש סעודות מותר להדביק עם חשכה, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי ליה למוצאי שבת בלא חתוי נמי אפי, והוה ליה כקדרה חייתא. אלא בשאין לו מזון שלש סעודות מיירי, וכדתניא בפרק כל כתבי הקודש שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות, וקא משמע לן הכא דלאו דוקא שכח, דלכתחילה נמי מותר להדביק מבעוד יום על מנת לרדות שלש סעודות משחשכה, כיון שאין לו שלש סעודות. והאי דנקט התם שכח, משום דבשכח אפילו בשיש לו שלש סעודות התירו לו לרדות שלש סעודות משום הצלה ומשום עונג שבת, ובשכח נמי אשמעי׳ רבותא שלא התירו לו להציל אלא שלש סעודות. ועוד יש לומר דבהדבקת פת בתנור שאינו צריך רדייה, דלבתר אפייתו נופל מאליו, ולשבת נמי בעי, ואיכא למגזר שמא יחתה, ולעולם בשיש לו פת שלש סעודות עסקינן והא דאמרינן מאן תנא להא דתנו רבנן לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין וכו׳ לימא בית שמאי היא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי ממתניתין דאין צולין בשר בצל וביצה ואין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרומו פניה לימא בית שמאי היא, אלא דילמא מתניתין כיון דגבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל היא איכא למימר בית שמאי קא תנו לה. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם אמרו להם בית שמאי לבית הלל דבר אחד ולא יכלו להשיבם אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו ולא יכלו להשיבן. אמר ר׳ זעירא אילולי דלא מעילנא רישאי ביני אריואתא הוה אמינא טעמא תמן בשר בצל וביצה [דרכן להתהפך הכא מה אית לך למימר].
בשיל ולא בשיל אסור – פי׳, משהגיע למקצת בישול שהוא קודם למאכל ב״ד עד שיתבשל לגמרי כמאכל כל אדם, ואפי׳ מצטמק ויפה לו נמי בכלל זה, שהכל אסור,⁠א ואפשר דלא איירי הכא במצטמק, ולאו משום דשרי, אלא דלא פירשה רבינא הכא, וכך אמר בעל הלכות גדולותב ז״ל מאכל ב״ד בשיל ולא בשיל, ודינין הללו יתבררו לקמן בס״ד.⁠ג
א. כדעת הרי״ף והרמב״ם, ודלא כתוס׳ שפי׳ דלא הגיע למאכל ב״ד, ועי׳ רשב״א ור״ן שהביאו דעת רבנו.
ב. עי׳ בה״ג הל׳ שבת (ד״ו יח, ב, וע״ש ריש כירה ור״ב עמ׳ 82 ועמ׳ 86).
ג. לקמן לז, ב לח, א.
בד״ה האי קדרא חייתא כו׳ ול״ד לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן כצ״ל. ונ״ב נ״ל לפרש מקצת יום אבל אי הוה בעי למוצאי שבת ממש פשיטא דשרי וכן מצאתי אף שברא״ש לא משמע הכי אכן בטור איתא להדיא כדברי נ״ל:
תוס׳ בד״ה והשתא דאמר ר׳ אושעיא כו׳ וקי״ל כר׳ אושעיא כו׳. נ״ב והמרדכי והסמ״ג כתבו מאחר דלרבה לית ליה שביתת כלים לב״ה אפי׳ היכא דעביד מעשה כו׳ משום הכי מותר להשאיל כו׳:
שם והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה האי קדירה חייתא שרי כו׳ ולכאורה הלשון תמוה דהא כ״ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי. ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזירה דשמא יחתה בגחלים אשכחן בכמה דוכתי כדפרישית אבל לפמ״ש בסמוך א״ש דנראה דהא דשרינן בקדרה חייתא מה״ט כיון דלא חזי לאורתא כו׳ לאו מסברא פשיטא לן אלא דמוכח לה מהך ברייתא דלעיל מדנקיט עססיות ותורמוסין שעושה לצורך מו״ש ולא אשמעינן הך מילתא גופא בקדרה חייתא שעושה לצורך שבת וממילא אשמעינן דאע״ג דיש שהות רב אפילו הכי חיישינן לשמא יחתה אע״כ דלקושטא דמילתא דבקדרה חייתא כיון שיש שהות רב לא חיישינן לשמא יחתה. והא דחיישינן בעססיות ותורמוסין היינו משום דשמא יצטנן כיון שרגילין לעשות אש רפה כמ״ש התוס׳. נמצא דכל זה היינו דוקא השתא דאמר מר טעמא דברייתא שמא יחתה משא״כ למאי דס״ד מעיקרא דטעמא דברייתא משום שביתת כלים כב״ש תו לא שייך למידק בקדרה חייתא דשרי ואפשר דאסור משום דלא פלוג רבנן כנ״ל ודוק היטב:
גמ׳ האי קדירה חיית׳ וכו׳ עם חשיכה בתנור. עיין לקמן דף לח ע״א תוס׳ ד״ה שכח:
ב ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] שבדברים אלה איסור העמדת הקדירה על גבי האש הוא מחמת גזירה שגזרו חכמים מחשש שמא יחתה בגחלים, אם כן האי קדרה חייתא שרי לאנוחה [קדירה זו של בשר חי מותר להניחה] בערב שבת עם חשיכה בתנורא [בתנור]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — כיון דלא חזי לאורתא [שאינה ראויה לערב], שלא תספיק להתבשל עד אז, אסוחי מסח דעתיה מיניה [מסיח דעתו ממנה] ולא אתי לחתויי [יבוא לחתות] בגחלים. וכן בשיל [בשר מבושל]שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחו על גבי האש בערב שבת עם חשיכה, שכיון שהוא מבושל למדי לא יבוא אדם לחתות בגחלים להוסיף בבישולו. בשיל ולא בשיל [מבושל ואינו מבושל] די צרכו — אסיר [אסור], שיש לחשוש שמא יבוא לחתות בגחלים. ואי שדא ביה גרמא חייא [ואם השליך בה, בקדירה זו, עצם חיה, לא מבושלת]שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבגלל העצם לא יוציא את הבשר בערב.
The Gemara comments: And now that the Master said that in these cases the prohibition of placing the pot on the fire is due to a decree issued by the Sages lest he stoke the coals; with regard to this pot of raw meat, it is permitted to place it in an oven on Shabbat eve at nightfall. What is the reason for this? Since it is not fit for consumption during the night, as it will not be cooked by then, he diverts his thoughts from it and will not come to stoke the coals. And the same is true of cooked meat; it is permitted to place it on the fire on Shabbat eve at nightfall. Since it is reasonably cooked, one will not come to stoke the coals to cook it more. Meat that is cooked and not sufficiently cooked is prohibited, as there is concern lest he come to stoke the coals. And if he threw a raw bone into this pot, he may well do so, as due to the bone he will not remove the meat to eat it in the evening.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורספר הנרר״י מלונילההשלמהרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר: כׇּל מִידֵּי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלּוּ לֵיהּ, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא וּשְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק – אֲסִיר,⁠1 דְּגַדְיָא וְלָא שְׁרִיק דְּבַרְחָא וּשְׁרִיק – רַב אָשֵׁי שָׁרֵי וְרַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי אָסַר.⁠2 וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, (וְהָתַנְיָא): ״אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם״!? הָתָם דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק.

And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [barḥa] and the opening of the oven is not sealed with clay, it is prohibited to place it there on Shabbat eve at nightfall. The above are cases where the ruling is clear. However, with regard to the case of the meat of a kid and the opening of the oven is not sealed with clay, or the case of a ram and the opening of the oven is sealed, there is a dispute. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted placing it there on Shabbat eve at nightfall, wasn’t it taught in a baraita that one may not roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve unless there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the meat of a ram and the opening of the oven is not sealed with clay. However, in other cases it is permitted.
1. כן בכ״י מינכן 95, ובדפוס שונצינו. בדפוס וילנא: ״אסור״.
2. כן בכ״י מינכן 95, וטיקן 127. בדפוס שונצינו, וילנא: ״אסיר״.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ב]⁠ריחא אלתיס
בריחא תיש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גדיא – קשי ליה זיקא.
שריק – פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות.
ברחא – איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות.
דגדיא ולא שריק – איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא.
האי בישרא דגדיא ושריק – מפרש בה״ג דמכאן ואילך איירי בצלי וכן משמע מדמייתי עלה אין צולין בשר בצל וביצה ולקמן בפרקין נמי מייתי לה אמשלשלים את הפסח ולהכי ברחא ולא שריק אסור אפי׳ בחייא כיון דמיירי בצלי ראוי לאוכלה בלילה ואתי לחתויי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דגדיא. בשר הגדי שממהר להתבשל שהוא רך.
ושריק. פי התנור סביב כיסוי ואינו מוכן לחתות בו, ואדהכי והכי מדכר.
ברחא. איל גדול ובשרו אשון וקשה להתבשל.
והשתא דאמר מר כל מדי דקשי ליה זיקא לא (מתחלי) [מגלי] ליה האי בשרא דגדיא דשריק שפיר דמי. פירוש עד השתא מיירי בתבשיל של קדרה שעל גבי כירה דלית בה תורת שריק ולא תורת קשי ליה זיקא, והשתא איירי בצלי שבתוך התנור שיש טורח לגלות פי התנור ולחתות אש שבתנורו, ולא הוי כקדרה חייתא, כיון דצלי הוא ממהר לצלות. והיינו דאקשינן ליה מהא דתנן אין צולין בשר בצל וביצה וכו׳ וכיון דקשי ליה [זיקא] לא מגלי ליה. ויש מפרשים שאינו יכול לחתות אלא אם כן הוציא הגדי בחוץ, וכיון דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה להוציאו בחוץ.
דברחא ולא שריק אסור. פירוש: ואפילו חי, ובצלי מיירי דלא מסיח דעתיה מיניה משום דמתבשל מהרה ואתי לחתויי. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז״ל דמכאן ואילך מיירי בצלי, והיינו דמייתינן עלה אין צולין בשר וביצה דמיירי בצלי.
דגדיא ולא שריק דברחא ושריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדיפתי אסר. וקשיא לי, לרב ירמיה קשיא אונין של פשתן, דהתם לא שריק ומשום דקשו ליה זיקא שרו ב״ה. ושמא נאמר דאונין של פשתן קשי ליה זיקא טפי. ואי נמי מוקי לה איהו בשטח פי התנור.
ולרב אשי הא תנן אין צולין וכו׳. פירוש: דסתמא קתני בשר דמשמע כל בשר, ולר׳ ירמיה ניחא דאפשר לאוקומה בין בגדיא בין בברחא, אלא לרב אשי ליכא לאוקמה אלא בברחא דוקא, ותירץ הכי נמי דמוקי לה בברחא ולא שריק.
והשתא [ועכשיו] שאמר מר [החכם] כי כל מידי דקשי ליה זיקא [דבר שקשה, שמזיקה לו הרוח] לא מגלי ליה [אין מגלים אותו], אפשר לומר כי האי בשרא דגדיא ושריק [אותו בשר של גדי ששמים אותו בתנור ששפתו סתומה בטיח]שפיר דמי [יפה נחשב, מותר], שבשר הגדי ממהר להתבשל וגם פי התנור סתום, ואין לחשוש שמא יבוא לחתות. דברחא ולא שריק [בשר של תיש ואין שפת התנור סתומה בטיח]אסור [אסור]. עד כאן דובר במקרים שדינם ברור, ואולם דגדיא ולא שריק [בשר של גדי ואין שפת התנור סתומה טיח], או דברחא ושריק [של תיש ופת התנור סתומה] — בכך נחלקו, רב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום. והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם בברחא ולא שריק [שם, מדובר בבשר תיש שאין שפת התנור סתומה בטיח], אבל במקרים אחרים — מותר.
And now that the Master said that anything for which wind is damaging one does not expose, one could say that with regard to meat of a kid and an oven whose opening is sealed with clay, he may well place it there on Shabbat eve at nightfall. Since the meat of the kid cooks quickly and the opening of the oven is sealed, there is no concern lest he come to stoke the coals. If it is the meat of a ram [barḥa] and the opening of the oven is not sealed with clay, it is prohibited to place it there on Shabbat eve at nightfall. The above are cases where the ruling is clear. However, with regard to the case of the meat of a kid and the opening of the oven is not sealed with clay, or the case of a ram and the opening of the oven is sealed, there is a dispute. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted placing it there on Shabbat eve at nightfall, wasn’t it taught in a baraita that one may not roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve unless there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the meat of a ram and the opening of the oven is not sealed with clay. However, in other cases it is permitted.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילההשלמהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיכָּא דְּאָמְרִי: ודְּגַדְיָא, בֵּין שְׁרִיק בֵּין לָא שְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּבַרְחָא נָמֵי וּשְׁרִיק – שַׁפִּיר דָּמֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּבַרְחָא וְלָא שְׁרִיק – דְּרַב אָשֵׁי שָׁרֵי זוְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסַר.⁠1 וּלְרַב אָשֵׁי דְּשָׁרֵי, (וְהָתַנְיָא): ח״אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם״!? הָתָם טבְּבִשְׂרָא אַגּוּמְרֵי. אָמַר רָבִינָא: הַאי קַרָא חַיָּיא – שַׁפִּיר דָּמֵי; כֵּיוָן דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא, כְּבִשְׂרָא דְגַדְיָא דָּמֵי.:

Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too. Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals. In that case, there is greater concern that he will come to stoke the coals. Ravina said: With regard to that raw gourd, one may well place it in a pot on the fire on Shabbat eve at nightfall. The reason for this is that since the wind is damaging for it, it is considered like the meat of a kid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בבשרא אגומרי – שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות.
התם בבשרא אגומרי – וא״ת לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק ולא אסר אלא בשרא אגומרי תיקשי ליה מתני׳ דאין נותנין הפת בתוך התנור (דף יט.) ועוד משלשלין את הפסח אמרי׳ מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן כדמפרש לקמן (דף כ:) והא בלאו הכי נמי שרי ויש לומר דמיירי שהתנור פתוח דהוי כמו בשרא אגומרי ונראה דאין הלכה כרב אשי בהאי לישנא דשרי ברחא ולא שריק דסוגיא דלעיל דקאמר כיון דקשי ליה זיקא לא מגלה לה לא אתיה כוותיה וכן סוגיא דלקמן גבי בני חבורה דזריזין הם דמשני האי מנתח פי׳ וקשי ליה זיקא והאי לא מנתח ולרב אשי אפי׳ היכא דלא קשי ליה זיקא שרי.
{שמעתא דבשרא גדיא וברחא לענין חיתוי}
וסוגיין בגמרא בבשרא בגדיא וברחא, בין שריק בין לא שריק, כולהו בשפוד של צלי התלוי בתנור עסקינן. שאין דרך לחתות את הגחלים שבתנור בעוד שהצלי בתוכו, שלא יקטום את הצלי, לפי שהיו תנוריהם קטנים. וגם אין דרך זה1 להוציאו לחוץ ולהחזירו, משום דקשי ליה זיקא. וזהו טעמו של רב אשי שמתיר אפילו בברחא ולא שריק.
ורב ירמיה מדפתי סבר, ברחא ולא שריק לא קשי ליה זיקא ומפיק ליה ומהדר ליה ואתי לחתוי.
וה״ר שלמה ז״ל פירשה ע״ד אחרת.
ובבשרא אגומרי דכ״ע גזרינן2 דלמא אתי לאחתויי עד שיגיע למאכל בן דרוסאי, בין בתנור בין בכירה, וה״ה לקדרה על גבי כירה, לפי מה שנראה לנו בדעתנו.
ומאי דמייתי הרי״ף ראיה דהלכתא כרב ירמיה מדפתי מדאמר רבינא, האי קרא חייא כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי, בעיני אין זו ראיה. דהא קמשמע לן רבינא דאפילו רב ירמיה דפליג בברחא ולא שריק בקרא חייא מודה, משום דכבשרא דגדיא דמי, ולית בה פלוגתא. ואדרבה, דרב אשי, דהוא בתרא, עדיפא.
ואם צלי של גדי שלם או של עוף שלם הוא ולא מנתח, דכ״ע לא קשי ליה זיקא וגזרינן ביה דלמא אתי לחתויי עד שיגיע כמאכל בן דרוסאי, כדמפרש בגמרא לקמן (בבלי שבת כ׳.), טעמא דבני חבורה זריזין נינהו.
{שמעתא דמה שאמרו ב״ה וב״ש זה לזה ולא יכלו להשיב}
ירושלמי (ירושלמי שבת א׳:ה׳) - בית שמאי אמרו להם לבית הלל דבר אחד ולא יכלו להשיבן, ובית הלל אמרו להם לבית שמאי דבר אחד ולא יכלו להשיבן.
אמרו להם בית הלל לב״ש: אי אתם מודים לנו שטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה. ולא יכלו להשיבן. אמר רבי זעירא3: אלולי דלא מעיילנא רישי ביני אריותא הוינא אמר טעמא. תמן כבר נעקרת כל טפה4 ממקומה, הכא מאי אית לך למימר.
בית שמאי אמרו להם לבית הלל דבר אחד ולא יכלו להשיבן. אמרו בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים לנו שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבעוד יום. ולא יכלו להשיבן. אמר רבי זעירא: אלולי דלא מעיילנא רישא ביני אריותא הוינא אמר טעמא. תמן בשר בצל וביצה דרכן להתהפך, הכא מאי אית לך למימר.
1. תיבה זו איננה בכת״י. ונראה שיש למחקה
2. בכתי״ס: לא פליגי דגזרינן
3. בכת״י הגירסא רבי זירא
4. בכת״י: כל טפה וטפה. וכן גירסתנו בירושלמי
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי. דוקא בגדיא דמנתח דקשי ליה זיקא אבל לא מנתח לא קשי ליה זיקא והוה ליה כברחא, ואי לא שריק אסור אליבא דרב ירמיה מדפתי. והכי אמרינן לקמן גבי משלשלין את הפסח לתנור התם מנתח הכא לא מנתח. ואליבא דרב ירמיה אמרינן הכי, אבל לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק אע״ג דלא קשי ליה זיקא מפני שיש טורח לגלות פי התנור ולחתות אש שבתנורו לא שנא מנתח ולא שנא לא מנתח שרי, וטעמא דמשלשלין את הפסח לתנור לרב אשי לא משום בני חבורה זריזין הוא, דלכולי עלמא נמי שרי. ויש מפרשים דרב אשי ורב ירמיה בהא פליגי רב אשי סבר קשי ליה זיקא ורב ירמיה [סבר] לא קשי ליה זיקא, אבל היכא דלא מנתח דכולי עלמא לא קשי ליה זיקא, וטעמא דבני חבורה זריזין הם, הא לאו הכי אסור אפילו לרב אשי.
ופסק הרב אלפסי כרב ירמיה מדאמר אביי האי (קורא) [קרא] חייא כבשרא דגדיא דמי מכלל דאי כברחא אסור. ואיכא מאן דפסק כרב אשי דבתרא הוא, ואביי לרווחא דמלתא קאמר. נמצאת אתה אומר שלש מדות בדבר: קדרה חייתא שפיר דמי עם חשכה, מפני שמתאחר בישולה, ולא בעי לה עד למחר, ובלא חתוי נמי יתבשל עד מחר. צלי דבשרא אגומרי ממהר לצלות, ואסור עם חשכה אלא בכדי שיצולו [מבעוד יום], מפני שאין טורח בחתויו. צלי של תנור אע״פ שהוא ממהר לצלות, כיון שיש טורח בחתויו מותר בגדיא בין שריק בין לא שריק, ודברחא נמי בין שריק בין לא שריק נמי לרב אשי, ולרב ירמיה בדשריק. וללישנא קמא דאסר רב ירמיה גדיא ולא שריק, אונין של פשתן דשרינן במתניתין משום דקשי ליה זיקא, מוקים לה רב ירמיה בדשריק. אי נמי אפילו תימא בדלא שריק, גדיא מבעי ליה לשבתא אתי לחתויי [אבל אונין של פשתן לא אתי לחתויי] כיון דקשי ליה זיקא. ויורה עקורה [ו]⁠טוחה נמי שרינן מ⁠[ה]⁠אי טעמא לרב ירמיה דאסר ברחא ושריק ללישנא קמא, משום דהאי מתבעי ליה בשבתא והאי לא מתבעי ליה בשבתא. ועוד יש לומר טעם אחר ביורה, מפני שהיא עצמה טוחה (מנכר) [מדכר] ולא מגיס.
{שמעתא דבשרא גדיא וברחא לענין חיתוי}
ועוד, ומאי דמייתי הרב אלפס ז״ל דהלכתא כרב ירמיה מדפתי כו׳, עד, ולית בהו פלוגתא.
אמר הכותב: ואפילו כדבריו. מכיון שלא אמר סתם, כיון דקשי ליה זיקא שרי, ואמר, כבשרא דגדיא דמי, וחשש לדברי רב ירמיה1 מדפתי, ש״מ דסוגיין כוותיה. והדבר נהוג בפסקי הגאונים ז״ל.
גם זו מתשובות הרב ז״ל.
1. בדפ״ר: רב אחא
כי פליגי דברחא ולא שריק רב אשי שרי ורב ירמיה אסר. ואם תאמר לרב אשי קשיא מתניתין (שבת יט:), דקתני אין נותנין את הפת בתנור ולא חררה על גבי גחלים. וליכא למימר דמתניתין דוקא בתנור מגולה לגמרי, דאם כן כי אקשינן לקמן (שבת כ.) גבי משלשלין את הפסח, אלא טעמא דבני חבורה זריזין הן הא לאו הכי אסור והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, מאי קושיא, לישני ליה התם במכוסה והכא במגולה, אלא ודאי סתמא תנור מכוסה הוא. ותירצו בתוס׳ דגבי פת שייך חתוי גחלים יותר מבשאר דברים. ואינו מחוור לי.
ומסתברא לי דרב אשי גופיה לא שרי בברחא אלא משום דקשי ליה זיקא קצת, אלא דרב ירמיה אסר משום דלא קשי ליה טובא, דאי לא תימא הכי תקשי לן מתני׳ לרב אשי, מאי שנא משלשלין את הפסח דנקט דמשמע טעמא משום דבני חבורה זריזין הן, צלי בעלמא נמי שרי, אלא היינו טעמא, דפסח כיון דלא מינתח לא קשי ליה זיקא כלל אבל ברחא קשה ליה קצת. וסעד לדבר דהא אמרינן והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה וכו׳, אלא ודאי דקשה ליה קצת כדאמרן. כך נראה לי.
אמר רבינא האי קרא חייא שפיר דמי כיון דקשי ליה זיקא כבשרא דגדיא דמי. כתב רב אלפסי זכרונו לברכה: מדקאמר כבשרא דגדיא דמי, שמע מינה דהלכתא כרב ירמיה דאסר בברחא משום דקאי רבינא כוותיה. אבל הרז״ה ז״ל כתב דהכא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דקרא לכולי עלמא שריא, ומיהו בברחא נמי דילמא רבינא כרב אשי סבירא ליה, והלכך נקטינן כרב אשי דהוא בתראי. ומצאתי לרבנו האי גאון ז״ל, וזה לשונו: ולענין מאי דקשי ליה זיקא, מסקנא כלישנא בתרא וכרב אשי דבין גדיא ובין דבר אחר בין שריק בין לא שריק שרי, עד כאן.
בתוס׳ בד״ה התם בבישרא אגומרי וא״ת לרב אשי דשרי כו׳ תקשה ליה מתניתין דאין אופין פת בתוך התנור ועוד משלשלין כו׳. ולכאורה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו מאין אופין פת בתוך התנור דהא מסוגיא דשמעתין משמע דלא שרי רב אשי אלא דוקא במיני בשר לפי שסובר דבכל מיני בשר צלי קשיא ליה זיקא כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר והשתא דקאמר מר כל מידי דקשיא ליה זיקא כו׳ ועליה קאי כל השקלא וטריא. ועוד דהא אהא דמקשה ממתני׳ דאין צולין בשר בצל וביצה ומשני התם בישרא אגומרי ולא קאמר התם דמנחי אגומרי דהוי קאי נמי אבצל וביצה אלא ע״כ דמעיקרא נמי לא מקשה הש״ס מבצל וביצה אלא מבשר לחוד כדפרישית. ומה שהקשה עוד מסוגיין דמשלשלין את הפסח דמסקינן טעמא משום דבני חבורה זריזין הא בלא״ה נמי שרי לא ידענא מאי קשיא להו דהא מצינן למימר דהיינו קושית הגמרא בעצמו לקמן במאי דקאמר טעמא דבני חבורה זריזין הן הא בלא״ה לא האמר מר והיינו נמי למאי דפרישית דרב אשי נמי מודה היכא דלא קשיא ליה זיקא דאסור. אחר זה ראיתי בהגה״ת אשר״י שכתב בשם ר״י דבפת כ״ע מודו דאסור והיינו כדפרישית ועדיין צ״ע:
איכא דאמרי [יש שאומרים] כי דגדיא [בשר של גדי] בין אם התנור שריק [סתום], בין לא שריק [שאינו סתום] לדעת הכל שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. דברחא נמי ושריק [של תיש גם כן כאשר שפת התנור סתומה]שפיר דמי [יפה נחשב, מותר]. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בברחא ולא שריק בשר תיש ואין שפת התנור סתומה]. שרב אשי שרי [התיר], ואילו רב ירמיה מדיפתי אסיר [אסר]. ושואלים: ולדעת רב אשי דשרי [שהתיר], והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאין צולין בשר, בצל, וביצה בערב שבת אלא אם כן יש זמן מספיק כדי שיצולו מבעוד יום, והרי שאין מניחים בערב שבת בתנור בשר שעדיין אינו צלוי דיו! ומשיבים: התם [שם] מדובר בבישרא אגומרי [בשר העשוי על גחלים], וקיים אז חשש רב יותר שיבוא לחתות בגחלים. אמר רבינא: האי קרא חייא [אותה דלעת חיה, לא מבושלת]שפיר דמי [יפה נחשב, מותר] להניחה בקדירה על גבי האש בערב שבת עם חשיכה. וטעם הדבר — כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי [שקשה, מזיקה לה הרוח, הרי כבשר גדי היא נחשבת].
Others say that with regard to the meat of a kid, whether it is in an oven that is sealed or whether it is in one that is not sealed, everyone agrees that he may well do so. With regard to the meat of a ram, when the opening of the oven is sealed, one may well do so too. Where they disagreed was in the case of the meat of a ram and the opening of the oven was not sealed. Rav Ashi permitted placing it in the oven on Shabbat eve at nightfall, and Rav Yirmeya from Difti prohibited doing so. The Gemara asks: And according to the opinion of Rav Ashi, who permitted this, wasn’t it taught in a baraita that one may only roast meat, an onion, and an egg on Shabbat eve if there is sufficient time for them to be roasted while it is still day? Apparently, one may not place meat that is not sufficiently roasted in an oven on Shabbat eve. The Gemara answers: There, the baraita is referring to the case of meat roasted directly on the coals. In that case, there is greater concern that he will come to stoke the coals. Ravina said: With regard to that raw gourd, one may well place it in a pot on the fire on Shabbat eve at nightfall. The reason for this is that since the wind is damaging for it, it is considered like the meat of a kid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנרההשלמהרמב״ן מלחמות ה'רשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹכְרִין.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ״ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: ילֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֶפְצוֹ לְגוֹי1, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלֹא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ.״ א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי יְהוּדָה: הֵן הֵן דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל!? לֹא בָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי ב״הבֵּית הִלֵּל.:

The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile, and lend it to him, and loan him money, and give him an object as a gift on Shabbat eve, unless there is sufficient time for him, the gentile, to reach his house while it still day. And Beit Hillel say: He is permitted to do this if there is sufficient time for him to reach a house adjacent to the wall of the place where he is going. Rabbi Akiva says: It is permitted to give an object to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for him to exit the entrance of the Jewish person’s house. What the gentile does afterward is irrelevant. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: That is the statement of Rabbi Akiva; that is the statement of Beit Hillel. Rabbi Akiva came only to explain the statement of Beit Hillel. The tanna whose version of Beit Hillel’s statement was: Until he reaches the house adjacent to the wall, held that Beit Hillel’s opinion was similar to Beit Shammai’s opinion. Rabbi Akiva came to elucidate the actual opinion of Beit Hillel.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ישאלנו – שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה.
אלא כדי שיגיע – הנכרי לביתו מבעוד יום ואע״ג דבדידיה קטרח מחמירין ב״ש דמיחלף בשלוחו.
בית הסמוך לחומה – של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם.
מפתח ביתו – של ישראל.
הן הן דברי כו׳ – לא בא ר״ע לחלוק על ב״ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב״ה לבית הסמוך לחומה ובא ר״ע לומר לא אמרו ב״ה כן אלא כו׳.
ולא ישאילנו כו׳ אלא כדי שיגיע לביתו – לא מיירי בכלים דאסור לב״ש משום שביתת כלים דאפילו ברביעי או בחמישי נמי אלא כגון חלוק ושאר דברים וטעמא משום הוצאה ונראה כשלוחו כדפ״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] ט. בית שמאי אומרים אין פורשין וכו׳. טעמייהו דבית שמאי בהא [נמי] משום שביתת כלים, וב״ה נמי כטעמייהו. ולעולם אפי׳ לבית שמאי אם מצאן ביום טוב שניצודו בתוכן דגים או חיה או עוף, אע״פ שפרש אותן בערב יום טוב בעוד חצי היום, אסור לאכלן, דהא ספק מוכן הן, וספק מוכן אסור. וכל שכן לבית הלל, דהא ודאי אינן מוכנין שהרי ניצודו משחשכה.
י. בית שמאי אומרים אין מוכרין. חפץ לנכרי.
אין טוענין עמו. על החמור.
ואין מגביהין עליו. משא על כתיפו. וטעמא דכולהו הני דנראה כמסייעו לחלל את השבת.
אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהיה המקום קרוב שיוכל להוליכו שם מבעוד יום.
ובית הלל מתירין עם השמש. כלומר אפי׳ יהיה סמוך לחשיכה, כגון שעדיין השמש בעולם ניכר, דהא כי טרח הנכרי בשבת בדידיה קא טרח, מה לי ולחלולה.
[מתני׳] יא. בית שמאי אומרים אין נותנין וכו׳. מהאי טעמא נמי שנראה כמסייעו לחלל את השבת. ואיצטריך למיתני הא, לאשמועינן דלא סגי בהקדמת חצי יום ערב שבת או היום כלו, אלא צריך שנים ושלשה ימים קודם השבת בכלי לבן, ובשאר כלים צבועים כפי מה שצריך לו, יש מהם יום ויש מהם יום אחד.
ובית הלל מתירין. אפי׳ בהני כלים עם השמש, משום דכי טרח בדידיה קא טרח. ואלו שלשה משניות דפליגי בית שמאי ובית הלל בשביתת כלים צריכי, דאי תנא אין שורין דיו התם הוא דשרו בית הלל דלית להו שביתת כלים, הני מילי משום דלא קא עבדי מעשה אלא מעשה עץ דהא לא נידי, אבל מצודות עופות ודגים וחיות דנידי (בקשרין) [ונקשרין] וניתרין, אימא מודו להם ב״ה לבית שמאי וליתסר, קמ״ל דשרי. ואי תנא הני תרתי משום דליכא למיגזר להו מידי, אבל אונין של פשתן נגזר יורה עקורה וטוחה אטו יורה שאינה עקורה וטוחה, קמ״ל דלא גזרינן.
[גמ׳] לא ימכור וכו׳. שאלה בדבר החוזר, הלואה בדבר הניתן להוצאה.
אלא כדי שיגיע. הגוי לביתו מבעוד יום. ואע״ג דבדידיה קא טרח, מחמרי בית שמאי דמחלפי הרואין בשלוחו.
לבית הסמוך לחומה. שהגוי דר בה, שהרי יכול להניחה ויהיה שמור.
הן הן דברי ר׳ עקיבה כו׳ – פירש המורה: לא בא ר׳ עקיבה לחלוק על דברי בית הלל אלא על תנא קמא בן מחלוקתו שאמר אליבא דבית הלל לבית הסמוך לחומה, ובא ר׳ עקיבה לומר לא אמרו בית הלל אלא כך. ואינו נראה לי פתרון זה דאטו הוה ס״ד למימר דר׳ עקיבה פליג אבית הלל. אלא ודאי אי פליג אלא אתנא קמא ולמימר דלא אמרי הכי בית הלל ולעולם מאי אתא ר׳ יוסי לאשמועינן. משום הכי נראה לי לפרש דלא אתא ר׳ עקיבה לפלוגי אתנא קמא אלא אתא לפרושי מילתיהו דבית הלל דהאי דקאמרי לבית הסמוך לחומה לאו לחומת העיר דבעי למיזל בה הוא דהא בית הלל מתירין עם חשיכה אלא לחומת הבית שעומד בו הוא דהינו שיצא מפתח ביתו והאי איצטריך לאשמועינן ר׳ יוסי בר׳ יהודה.
ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא תוספת לדברי המשנה בענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל במכירה לגוי בערב שבת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לגוי, ולא ישאילנו, ולא ילונו, ולא יתן לו חפץ במתנה בערב שבת אלא תוך כדי הזמן שיגיע הגוי לביתו מבעוד יום. ובית הלל אומרים: מותר לעשות זאת כדי הזמן שיגיע הגוי לבית הסמוך לחומה של המקום אליו הוא הולך. ר׳ עקיבא אומר: מותר לתת לגוי בערב שבת תוך כדי הזמן שיצא הגוי מפתח ביתו של הישראלי, ומה שיעשה הגוי אחר כך — אינו חשוב. אמר ר׳ יוסי בר׳ יהודה: הן הן דברי ר׳ עקיבא, הן הן דברי בית הלל. אלא לא בא ר׳ עקיבא אלא לפרש את דברי בית הלל. שהתנא שגרס בדברי בית הלל עד שיגיע לבית הסמוך לחומה, היתה זו מעין שיטת בית שמאי, ובא ר׳ עקיבא להבהיר את שיטת בית הלל האמיתית.
The full text of the baraita is: Beit Shammai say: One may only sell an item to a gentile on Shabbat eve, and one may only load a burden onto his donkey with him, and one may only lift a burden onto him if the destination of the gentile is near enough that there remains sufficient time for the gentile to arrive at a place near there prior to Shabbat. The Sages taught in a baraita that elaborated upon this dispute between Beit Shammai and Beit Hillel with regard to selling to a gentile on Shabbat eve: Beit Shammai say: A person may not sell his object to a gentile, and lend it to him, and loan him money, and give him an object as a gift on Shabbat eve, unless there is sufficient time for him, the gentile, to reach his house while it still day. And Beit Hillel say: He is permitted to do this if there is sufficient time for him to reach a house adjacent to the wall of the place where he is going. Rabbi Akiva says: It is permitted to give an object to a gentile on Shabbat eve if there is sufficient time for him to exit the entrance of the Jewish person’s house. What the gentile does afterward is irrelevant. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, said: That is the statement of Rabbi Akiva; that is the statement of Beit Hillel. Rabbi Akiva came only to explain the statement of Beit Hillel. The tanna whose version of Beit Hillel’s statement was: Until he reaches the house adjacent to the wall, held that Beit Hillel’s opinion was similar to Beit Shammai’s opinion. Rabbi Akiva came to elucidate the actual opinion of Beit Hillel.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ״בש״אבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכּוֹר אָדָם חֲמֵצוֹ לְגוֹי1 אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיִּכְלֶה קוֹדֶם הַפֶּסַח, דִּבְרֵי ב״שבֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: ככׇּל זְמַן שֶׁמּוּתָּר לְאוֹכְלוֹ – מוּתָּר לְמוֹכְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile on Passover eve unless he knows that the leaven will be finished before Passover. And Beit Hillel say: As long as it is permitted for the Jew to eat leaven, it is also permitted for him to sell it to a gentile. The Jew ceases to be responsible for the leaven sold to a gentile from the moment it is sold. And Rabbi Yehuda says:
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הואיל וכל מה שאסרנו בזה אינו מפני שהוא נעשה בשבת אלא מצד גזירה שמא יחתה כל שאין בו גזרת חתוי מותר הילכך תבשיל חי ר״ל שלא נתבשל כלל מותר להניחה על הכירה סמוך לחשיכה שמאחר שהוא חי אין דעתו עליה עד למחר ולא יבא לחתות שאינו צריך למהירות בשולו וכן הדין במבושלת לגמרי ושאין צמוקו יפה לו אבל אם לא נתבשל כל צרכו אסור שמא יבא לחתות להשלים בשולו במהרה וכן הדין במבושל לגמרי אם היה צמוקו יפה לו שמא יחתה כדי לצמקו ובגרוף וקטום מיהא מותר על צדדין ידועים כמו שיתבאר ואם נתן בו חתיכה חיה מותר הרי הוא כאלו היה התבשיל כלו חי:
זה שביארנו בנתבשל קצת ולא כל צרכו והוא שקראו כאן בשיל ולא בשיל יש מפרשים שלא הגיע למאכל בן דרוסאי שכל שהגיע למאכל בן דרוסאי מבשל הוא לגמרי ומותר הוא לשהותו בין בתנור בין בכירה וכן כתבוה גאוני הראשונים ויש מפרשים בשיל ולא בשיל אף כשהגיע למאכל בן דרוסאי עד שיתבשל כל צרכו ואפי׳ נתבשל כל צרכו אם היה הצמוק יפה לו כמו שכתבנו ואע״פ שאמרו כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אע״פ שאינה גרופה וקטומה אין הלכה כן וכן כתבוה גדולי הפוסקים ומ״מ יש פוסקים אותה ודוקא בכירה הא בתנור אסור עד שיתבשל כל צרכו שהתנור חמור אצלם יותר מן הכירה כמו שיתבאר ואע״פ שבצלי אמרו לדברי הכל שכל כדי שיצולו עם השמש כמאכל בן דרוסאי דיו ומותר לשהותו דוקא צלי אבל קדרה בתנור לא וא״ת מה בינה לצלי צלי הואיל ואין מחיצה בינו לבין האור כל שהגיע למאכל בן דרוסאי חתויו קשה לו וכן בחררה מה שאין בתבשיל:
כבר ביארנו במשנה שלא התרנו נתינת צמר ליורה אלא בעקורה וטוחה למדת שאף בעקורה מעל האש יש לחוש בו להגסה ויראה הטעם מפני שהגסה בכלי ראשון כבישול ויש כאן מקום עיון א״כ הקדרה שהעבירה מרתחת היאך מוציאין ממנה בכף והלא מגיס יש מפרשים שלא נאמר אלא בצמר ליורה שדרך הגסתה בכך וצריך להגיס בה תמיד שלא יחרך או שאפשר שהצמר מצטבע בהגסה וכן שהוא מתכוין לכך ר״ל להצטבע יותר בחוזק בהגסתה אבל קדרה אין הגסתה בשול אלא הגסה ראשונה שמערב הכל ומקרב הבישול וקרובי בישולא בישולא הוא אבל שאר הגסות אין בהם משום בישול וזהו שלא חששו בעססיות ותורמוסין אלא משום חתוי ולא משום הגסה וכן שמשהין על כירה קטומה ואין חוששין להגסה ולא עוד אלא שנוהגין בסעודות גדולות להגיס אף על הכירה הואיל ומ״מ הכירה קטומה ולא ראינו מוחה ואין צריך לומר בהגסה אחר שהוסרה מן הכירה שמותרת וכן כתבו שבמבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו דין הגסה כלל שלא נאסר מגיס אלא משום מבשל ומשהגיע לכך אין בו משום מבשל וכמו שאמרו בשמן בפ׳ כירה שלדעת האומר שאין בו משום בישול מותר לתתו במקום שהיד סולדת בו:
כבר ביארנו במשנה שכל שהרוח קשה לו אינו עשוי לגלותו ואין בו חשש חיתוי מעתה גדי שנתנו לתוך התנור אע״פ שלא טח פי התנור מותר אבל של עז ותיש שאין הרוח קשה להם אם טח מותר לשהותו ואם לא טח אסור ודלעת דינה כגדי ואלמלא כן היינו אוסרין אע״פ שהיא חיה לגמרי מפני שבשולה קל והרי היא כתבשיל שנתבשל אלא שלא נתבשל כל צרכו:
זה שביארנו שהגדי אע״פ שלא טח מותר לשהותו דוקא במנותח אבל בשלם אסור שאין הרוח קשה לו וכן היא מתבארת למטה בסוגית משלשלין את הפסח ודברים אלו כלם בשפוד העומד באויר התנור שאין דרך לחתות עד שיוציאו את הצלי שלא לעפרו וכל שהוצאתו קשה מפני הרוח אין ההוצאה מצויה אבל בשרא אגומרי ודאי אסור שהרי מגולה ועומד הוא וכן שכבר הוא מתעפר לשם אא״כ נצלה כל צורכו או שהגיעה למאכל בן דרוסאי על דעת השיטה שכתבנו וא״ת בשרא אגומרי מ״מ כשנוטלה מבעיר הגחלי׳ ומחתה בהן על כרחו אפשר שממתין עד שיכבו ויש מפרשים בה שלא על הגחלים ממש אלא סמוך להן והמקום מוכן לחתות אחר שאין שם תנור ולא כירה ויש מתירים אפי׳ באיל ובלא טיחה שכלם הרוח קשה להם ואין הדברים נראין וכבר הכריעו גדולי הפוסקים כדברינו והן הן הדברים:
ויש מפרשים בסוגיא זו שהגדי אף בלא טיחה מותר מצד שאינו צריך טיחה ואדרבא מתוך רכותו יתחרך בחיתויו אבל עז ושור וכיוצא בהם אסור שהחיתוי צריך להם ואם טח מותר שאם יגלהו יכנס הרוח ויתקשה הבשר ויצטנן התנור:
מוכר ישראל חפצו לגוי או משאילו או מלוה לו מעות או נותן לו מתנה אפי׳ בכלים הראוים למלאכה כל שיצא הגוי עם הכלי או המעות מפתח ביתו של ישראל עם השמש וכן משכיר אדם כליו מערב שבת לגוי ומה שאמרו למטה לא ישכיר אדם כליו לגוי (לא) יראה שלדעת ב״ש היא אמורה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים והמחברים ומ״מ יש מפרשים שלא הותר במכירה ושאלה בכדי שיצא מפתח ביתו אלא בחפץ שאין אדם עושה בו מלאכה והוא שאמרו בבריתא זו חפצו שהחפץ הוא מונח על כלי שאין עושין בו מלאכה אבל כלי שעושין בו מלאכה אסור אלא בכדי שיגיע לביתו ובשכירות כל ערב שבת אסור וכמו שאמרו בסמוך לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת ובד׳ ובחמשי מותר ומפרשים שהיא אמורה אף לב״ה שאלו לב״ש אף בשאלה היה ראוי לאסור כל ערב שבת שהרי שאלה ושכירות אינן קונין ונמצאו כליו עושין בשבת ולא עוד אלא אף בד׳ ובה׳ יאסר אלא ב״ה היא ושאלה שאין כאן הנאה מותר בכדי שיגיע לביתו שאינו נראה כמסייעו למלאכת שבת ובשכירות אסור כל ערב שבת שמא יראוהו נוטל שכרו לערב ויראה כמסייע ויש מפרשים שאף בכלים של מלאכה משאיל בכדי שיצא מפתח ביתו ושכירות הוא שאסור שסתם שוכר ערב שבת למחרתו הוא שוכר והרי נוטל שכר שבת אפילו השכיר לשבוע או לחדש הואיל ובשבת מתחיל אין זו הבלעה הא בחמשי מותר שהרי הבלעה היא ושכר שבת מותר ליטלו בהבלעה ובשכירות בהמה ודאי אסור כמו שכתבנו בראשון של ע״ז ויש מתירין להשכירה ברביעי מפני שהם סוברים ששמועה זו ר״ל לא ישכיר אדם כליו לדעת ב״ש אמורה שיש לו איסור בשביתת כלים ואעפ״כ הוא מתירה ברביעי וחמשי ובהמה לב״ה ככלים לב״ש ומשכירה ברביעי ונוטל שכר שבת בהבלעה ואין מחלקין בין לשון חפצו לכליו ולימד בשמועה ראשונה שאף שאלה אסורה אלא בכדי שיגיע לביתו ולימד בשניה שברביעי מותר אף בשכירות ולא יראה כן שהבהמה מ״מ החמירו בה אף במכירה משום שאלה ושכירות מה שלא החמירו כן בכלים ומ״מ יש מתירים בשיתנה עמו על מנת לשבות ואם אינו שובת הרי הוא אונס ומעביר על דעתו ומתירין בזו אף בערב שבת כל שיצא מן העיר בכדי שיגיע למקום קרוב ויש מתירים בשיפקירנה ואין הדבר נראה שאם אמרו במקום שאי אפשר יאמרו בזו שאפשר לו שלא להשכירה ועוד שמתוך שדמיה יקרים אינו גומר הפקרה ואף בתנאי שביתה יש אומרים שאם עבר הגוי על תנאו השכר אסור ולאחר מיהא מותר כמעשה שבת ויש נוהגי׳ ליטלו ולהפרישו לצדקה:
לענין חמץ קודם זמנו התבאר במקומו שכל שעה שאוכל מוכרו לגוים הן חמץ בעין הן על ידי תערובת ומ״מ דוקא כשהוא או תערובתו ניכרין אבל כל שאין חמוץ ניכר בו אסור כמו שהתבאר במקומו במעשה ההיא ארבא דטבעא בחישתא:
תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מעין עקרון זה במחלוקת אחרת. שבית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו בערב פסח לגוי, אלא אם כן יודע בו שיכלה החמץ קודם הפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלומותר למוכרו, ואין עוד אחריות הישראלי על חמץ שנמכר לגוי משעה שנמכר. ור׳ יהודה אומר:
The Sages taught a similar principle in a baraita with regard to another tannaitic dispute. Beit Shammai say: A person may not sell his leaven to a gentile on Passover eve unless he knows that the leaven will be finished before Passover. And Beit Hillel say: As long as it is permitted for the Jew to eat leaven, it is also permitted for him to sell it to a gentile. The Jew ceases to be responsible for the leaven sold to a gentile from the moment it is sold. And Rabbi Yehuda says:
עין משפט נר מצוהרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת יח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת יח:, רב שרירא גאון ערבית שבת יח: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת יח: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת יח:, רי"ף שבת יח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת יח:, רש"י שבת יח:, תוספות שבת יח:, בעל המאור שבת יח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת יח: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת יח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת יח: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת יח:, רמב"ן שבת יח: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת יח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת יח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת יח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת יח:, מהרש"א חידושי הלכות שבת יח:, פני יהושע שבת יח:, גליון הש"ס לרע"א שבת יח:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת יח:, אסופת מאמרים שבת יח:

Shabbat 18b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 18b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 18b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 18b, R. Chananel Shabbat 18b, Rif by Bavli Shabbat 18b, Collected from HeArukh Shabbat 18b, Rashi Shabbat 18b, Tosafot Shabbat 18b, Baal HaMaor Shabbat 18b, Sefer HaNer Shabbat 18b, Ri MiLunel Shabbat 18b, HaHashlamah Shabbat 18b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 18b, Ramban Shabbat 18b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 18b, Rashba Shabbat 18b, Meiri Shabbat 18b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 18b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 18b, Penei Yehoshua Shabbat 18b, Gilyon HaShas Shabbat 18b, Steinsaltz Commentary Shabbat 18b, Collected Articles Shabbat 18b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144