×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ ה״זהֲרֵי זֶה לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה.
If he gave the stone or the beam to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ נתנה לחברו הוא [מעל] – הנותן מעל שהוציאה לחולין.
נתנה לחברו הוא מעל – פירוש גזבר לפי שיצא לחולין מכי נתנה לחברו שהוציאה מרשותו.
בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל – מפורש בגמ׳ כגון שלא שינה אותה אלא הניחה ע״פ ארובה דאי עשה בה שינוי קנאה הגזבר ויצאה לחולין.
ואם נתנה את האבן או את הקורה הזו לחברוהוא מעל, לפי שהוציאן בכך מרשות ההקדש לרשות חולין. ואילו חברו לא מעל שכן בשעה שניתנה לו — כבר יצאה מרשות ההקדש. בנאה את האבן או את הקורה בתוך ביתוהרי זה לא מעל, כיון שבבנייה כשלעצמה, עדיין לא נהנה ממנה, עד שידור תחתיה ויהנה ממגורים אלה בשוה פרוטה.
If he gave the stone or the beam to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ ה״זהֲרֵי זֶה לֹא מָעַל נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל אנְתָנָהּ לְבַלָּן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ מָעַל שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי הַמֶּרְחָץ פָּתוּחַ לְפָנֶיךָ הִכָּנֵס וּרְחוֹץ.

If one took for his use a consecrated peruta, that person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to a bathhouse attendant [levallan], although he did not bathe, he is liable for misuse of the peruta. The reason is that at the moment he receives the peruta, the attendant in effect says to the owner of the peruta: The bathhouse is open before you, enter and bathe. The benefit derived from that availability is worth one peruta.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נתנה לחברו הוא מעל – שהוציאה לחולין:
נתנה לבלן – כדי שיניחנו לרחוץ בבית המרחץ:
ערך בלן
בלןאלא לבלן ולא לספר (בפרק ח׳ בשביעית כלל גדול). נתנה לבלן (מעילה כ. ובבבא מציעא מח. ובזבין בפרק רבי יהושע) רבי יוסי אומר אף על קורות הבלנים טהור פירוש אם נמצא שרץ במקום שיושב בעל המרחץ שמשמש לבני אדם ומדליק האש של מרחץ טהור (א״ב: תרגום בפסוק ויקח המן את הלבוש ובלאניא דאסחי יתיה פירוש בלשון יוני בעל המרחץ):
א. [בעדער.]
נתנה לבלן אע״פ שלא רחץ מעל – בפרק הזהב (ב״מ דף מח.) מייתי מינה סיוע לריש לקיש דאמרינן משיכה מפורשת מה״ת ודייק מינה דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה אבל שאר בעלי אומניות לא מעל עד דמשיך ומ״מ לר׳ יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות לא מותיב מינה דמצי לאוקומא בבלן עובד כוכבים דהתם ודאי בשאר אומניות לא מעל עד דמשיך דכיון דבישראל מעות קונות בעובד כוכבים קונה במשיכה כדאית׳ בבכורות (דף יג.) לעמיתך לישראל בחדא ולעובד כוכבים בחדא ואפ״ה הוי סייעתא לריש לקיש דלכאורה לא משתמע בבלן עובד כוכבים דומיא דלעיל דקתני נתנה לחברו דהתם בישראל מיירי מדקתני חברו.
שהוא אומר לו הרי המרחץ פתוח הכנס רחוץ – כלומר הבלן יאמר אין הדבר מעכב בי שהרי הכל מוכן ואם כן קנה המעות.
נטל לעצמו פרוטה של הקדשהרי זה לא מעל בכך. ואם נתנה לחברוהוא עצמו מעל, שהוציאה בכך מרשות הקדש לרשות חולין, ואילו חברו המקבל לא מעל בכך. נתנה את הפרוטה הזו לבלן (העובד בבית המרחץ) כתשלום עבור רחצה, אף על פי שעדיין לא רחץמעל בכך, וטעם הדבר: שכן משעה ששילם, הוא הבלן אומר לו: הרי המרחץ פתוח לפניך, הכנס ורחוץ, שיש לו רשות לרחוץ מיד בבית המרחץ, ורשות זו עצמה הנאה היא לו.
If one took for his use a consecrated peruta, that person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to another, he is liable for its misuse and the other person is not liable for its misuse. If he gave the peruta to a bathhouse attendant [levallan], although he did not bathe, he is liable for misuse of the peruta. The reason is that at the moment he receives the peruta, the attendant in effect says to the owner of the peruta: The bathhouse is open before you, enter and bathe. The benefit derived from that availability is worth one peruta.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) באֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ הֲנָיָיתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ הֲנָיָיתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה.:

One’s consumption of half of a peruta of consecrated food and another’s consumption of half of a peruta of consecrated food that the first person fed him; and likewise one’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item and another’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly one’s consumption and another’s benefit derived or one’s benefit derived and another’s consumption, all these join together to constitute the requisite measure of one peruta for liability for misuse, and that is the halakha even if much time has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אכילתו ואכילת חבירו כו׳ – כדפרשינן לעיל בגמ׳:
אכילתו ואכילת חברו – פירוש אוכל בחצי פרוטה והאכיל לחברו בחצי פרוטה הנייתו והניית חברו כגון שסך עצמו בשמן של הקדש בחצי פרוטה וסך חברו בחצי פרוטה מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה.
אכילתו שאכל מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה ואכילת הקדש שהאכיל הוא את חברו כחצי פרוטה, וכן הנייתו (הנאה שנהנה הוא) מן ההקדש בשווי כחצי פרוטה והניית חברו (שהוא מהנה את חבירו) בשווי כחצי פרוטה, וכן אכילתו והניית חברו, וכן הנייתו שלו ואכילת חברו — כל אלה מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שהוא בפרוטה, וחייב בדיני המעילה. ואפילו חלף זמן מרובה בין האכילות או ההנאות הללו.
One’s consumption of half of a peruta of consecrated food and another’s consumption of half of a peruta of consecrated food that the first person fed him; and likewise one’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item and another’s benefit of half of a peruta derived from a consecrated item that the first person provided him; and similarly one’s consumption and another’s benefit derived or one’s benefit derived and another’s consumption, all these join together to constitute the requisite measure of one peruta for liability for misuse, and that is the halakha even if much time has passed between these various acts of consumption and deriving of benefit.
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גְּמָ׳: מ״שמַאי שְׁנָא הוּא ומ״שוּמַאי שְׁנָא חֲבֵירוֹ אָמַר שְׁמוּאֵל גבְּגִזְבָּר הַמְּסוּרוֹת לוֹ עָסְקִינַן.:

GEMARA: The mishna teaches that if one takes a stone or a beam belonging to the Temple treasury, he is not liable for misuse, but if he gives it to another he is liable for misuse. The Gemara asks: What is different with regard to him retaining possession of the item, and what is different with regard to him giving it to another, that he is rendered liable when he gives it to another? Shmuel said: We are dealing with a treasurer [begizbar] of the Temple, to whom the consecrated property is given. Since all the consecrated property is meant to be in his possession and charge, he is not guilty of misuse, provided that he does not transfer it to another.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בגזבר המסורות לו – לשמור אותו אבן או קורה עסקינן דכי נטלו עדיין הן ברשותו וברשות הקדש כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי כבר שינהו מהקדש לחולין ומעל:
גמ׳ מ״ש – דכי נטלה הוא דלא מעל ומ״ש כי נתנה לחברו דמעל.
בגזבר המסורות לו – אותו אבן או אותו קורה עסקינן דכי נטלו הוא עדיין ברשותו הם וברשות הקדש נינהו כמתחלה אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל.
מאי שנא הוא ומאי שנא חברו – דכי נטל לא מעל כו׳ נתנה לחברו מעל בגזבר המסורות לו כולה כדפי׳ במתני׳.
א גמרא שנינו במשנתנו כי זה שנטל אבן או קורה משל הקדש לעצמו — לא מעל בכך, ואולם אם נתנה לחברו — מעל. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] הוא שנטל לעצמו, שלא מעל, ומאי שנא במה שונה] הוא שנתן לחבירו, שמעל?! אמר שמואל: המשנה מדברת בגזבר ההקדש, שהאבנים והקורות הללו מסורות לו עסקינן [עוסקים אנו]. שכיון שהמעות שמורות בידו הרי עצם ההחזקה בהן אינה מעילה, אבל כשהוא נותנן לאחרים — הרי זו מעילה.
GEMARA: The mishna teaches that if one takes a stone or a beam belonging to the Temple treasury, he is not liable for misuse, but if he gives it to another he is liable for misuse. The Gemara asks: What is different with regard to him retaining possession of the item, and what is different with regard to him giving it to another, that he is rendered liable when he gives it to another? Shmuel said: We are dealing with a treasurer [begizbar] of the Temple, to whom the consecrated property is given. Since all the consecrated property is meant to be in his possession and charge, he is not guilty of misuse, provided that he does not transfer it to another.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֵינוֹ חַיָּיב כּוּ׳.: לְמָה לִי עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ כֵּיוָן דְּשַׁנְּיַהּ מָעַל אָמַר רַב דכְּגוֹן שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה.

§ The mishna teaches: If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it. The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the individual is not liable until he resides beneath it? That is not precise, as once he has changed it, by chiseling it for the purpose of fitting it into the structure, he has already committed misuse. Rav says: In this instance, the individual in question did not change the item in order to build with it. Rather, this is referring to a case where he placed it upon a window. Since mere placement does not constitute a change, there is no misuse until he lives beneath it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דשניה – ששיפה וחתכה מעל דהא שינה:
א״ר פפא כגון שהניחה על פי ארובה – כשהיא שלמה שלא חתכה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה וכיצד נהנה בה כגון שסתם בה פי ארובה והיו פירות תחת הארובה ועכשיו מועיל להן שאין הגשמים נוטפין עליהן כיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל:
כיון דשינה – שפיחתה וחתכה אי נמי שבנאה בבנין מעל שהרי שינה אותה.
שהניחה על פי ארובה – כשהיא שלימה שלא בנאה כלום אלא הנחה בעלמא הוא דעבד בה הלכך לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה (ל״א) כגון שסתם פי ארובה והיה פירות תחת הארובה ועכשיו נהנה ממנו הכי שאין הגשמים יורדים עליהם דכיון שהגין עליהן בשוה פרוטה מעל.
למה לי עד שידור – כיון דבנה מעל קס״ד השתא דבנאה מיירי שסתתה ותיקנה הרי לך שעשה בה שינוי וקנאה ומשני אמר רב כשהניחה על פי ארובה פירוש כשהיתה מתוקנת מקודם לכן ולא עשה בה שום שינוי רק הניחה על פי ארובה ומטיחה בטיט עד שנתחברה יפה וכיון דבני ליה מיהא מעל בניחותא כלומר לאחר שבנאה מועל בה אם דר תחתיה שוה פרוטה אע״ג דאין מעילה במחובר לקרקע היינו תלוש ולבסוף חיברו וקסבר הוי תלוש.
ב עוד שנינו במשנתנו שאם לקח אבן או קורה של הקדש, ובנאה בתוך ביתואינו חייב משום מעילה, עד שידור תחתיה. ושואלים: למה לי להמתין בחיובו עד שידור תחתיה? והרי כיון דשניה [ששינה אותה] שסיתת אותה לצורך קביעתה בתוך הבנין — הוציאה בכך מרשות הקדש ומעל! אמר רב: אין המדובר שבנאה ממש בתוך ביתו, אלא בכגון שהניחה על פי ארובה (חור, כעין חלון בתקרה). וכיון שאין שינוי בעצם ההנחה אינו מתחייב במעילה עד שידור תחתיה.
§ The mishna teaches: If he built the stone or the beam into his house, he is not liable for its misuse until he resides beneath it and derives benefit equal to the value of one peruta from it. The Gemara asks: Why do I need the mishna to state that the individual is not liable until he resides beneath it? That is not precise, as once he has changed it, by chiseling it for the purpose of fitting it into the structure, he has already committed misuse. Rav says: In this instance, the individual in question did not change the item in order to build with it. Rather, this is referring to a case where he placed it upon a window. Since mere placement does not constitute a change, there is no misuse until he lives beneath it.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכֵיוָן דְּבָנֵי לַהּ מִיהַת מָעַל לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב דְּאָמַר רַב ההַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת אֲסָרוֹ.

The Gemara notes: And nevertheless, once he built it and subsequently derived benefit from it, in any event he has committed misuse. Although the halakha is that misuse does not apply to items that are attached to the ground, this does not apply to an item built into a structure. Let us say that this statement supports the opinion of Rav, as Rav said: With regard to one who prostrates himself to a house in an act of idolatry, he renders the house prohibited. The house assumes the status of a worshipped item, from which one may not derive benefit. Notwithstanding the halakha that an item attached to the ground does not become prohibited as an object of idolatry, the house does not assume the status of an item attached to the ground, since it is built of materials that were earlier detached from the ground.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון דבני לה מיהת מעל – הכי קא פריך אכתי אפילו לא חתכה ועדיין היא שלימה אמאי קתני עד שידור תחתיה מכל מקום כיון דבני לה מיהת שחיברה בבנין בסיד ובאבנים הרי מעל שאין לך שינוי גדול מזה:
לימא – (בהכי כי) [דמשו״ה] לא מעל אע״פ שחיברו כלומר דכתלוש דמי היינו מסייעא לרב דאמר השתחוה לבית אסרו כלומר אע״פ שמחובר לקרקע בסיד ובאבנים דמי כתלוש לענין איסור עבודת כוכבים דאי אמרת כמחובר דמי א״כ לא אסרו דהא [כתיב] אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
לעולם אמרינן כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי – וא״ת א״כ אמאי לא מעל לאלתר עד שידור משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה גבי מעילה ולא נראית לעינים עד שידור תחתיה שמגינה עליו או על פירותיו:
לימא מסייע ליה לרב – דאמר דאע״ג דבנאה דכתלוש דמיא ולא מעל עד שידור מהא [דתניא] הדר בבית הקדש כיון שנהנה מעל ואי ס״ד דבית כמחובר דמי אמאי מעל והא אמרינן בריש פירקין דאין מעילה נוהגת אלא בתלוש אלמא מדמעל דכתלוש דמי:
וכיון דבני לה מיהת מעל – הכי קתני (לעיל) כיון דבנה מעל דאע״פ שמחוברת היא בבנין חשיב לה כתלוש ואית בה מעילה.
לימא – מדהכא מעל דאע״ג דחיברו כתלוש דמי והיינו מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דאע״ג דמחובר לקרקע הוא לענין עבודת כוכבים כתלוש דמי דאי אמרת כמחובר דמי לא אסריה דהכי גמרינן (ע״ז דף מה.) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ואי אמרת כמחובר דמי לא נאסר דהוי דומיא דהר ואי כמחובר דמי נמי לענין מעילה לא אית בזה מעילה דהא אין מועלין במחובר לקרקע.
לימא מסייע לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו – דקא סבר תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש (וה״ה דהוה מצי לשנויי) ודחי ליה הנאה הנראת לעינים אסרה תורה כלומר לעולם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר ושאני הכא משום דהוה ליה הנאה הנראת לעינים שהארובה נכרת היא מבחוץ.
ומעירים: אחר שהסברנו כך את דברי משנתנו, הרי מובן כי כיון (מתוך) דבני לה [שבנה אותה], את האבן בבנין מיהת [על כל פנים] מעל, אף שהאבן עתה חלק מבית המחובר לקרקע, וכלל הוא שאין מעילה בדבר המחובר לקרקע. ואם כן האם לימא [יש לומר] שדבר זה מסייע ליה [לו] לרב, דאמר [שאמר] רב: המשתחוה לבית לשם עבודה זרה — אסרו בכך באיסור הנאה, שהבית אינו נחשב כמחובר לקרקע, כיון שנבנה מאבנים וקורות שהיו בתחילתן תלושות ורק לאחר מכן חוברו, וכלל הוא: תלוש ולבסוף חברו — דינו כתלוש, והוא הדין אם כן גם באבן הקדש שהניחה על פי הארובה, שמכיון שהיתה בתחילה תלושה, יש בה דין מעילה?!
The Gemara notes: And nevertheless, once he built it and subsequently derived benefit from it, in any event he has committed misuse. Although the halakha is that misuse does not apply to items that are attached to the ground, this does not apply to an item built into a structure. Let us say that this statement supports the opinion of Rav, as Rav said: With regard to one who prostrates himself to a house in an act of idolatry, he renders the house prohibited. The house assumes the status of a worshipped item, from which one may not derive benefit. Notwithstanding the halakha that an item attached to the ground does not become prohibited as an object of idolatry, the house does not assume the status of an item attached to the ground, since it is built of materials that were earlier detached from the ground.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא הֲנָאָה הַנִּרְאֵת לָעֵינַיִם אָסְרָה תּוֹרָה.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna does not necessarily support the opinion of Rav. It can be claimed that the item is subject to misuse even if one maintains that a detached item which becomes attached gains the status of an attached item, in accordance with the opinion that if someone worships a house, he does not render it prohibited. Nevertheless, in the case of the stone or beam the individual is liable for misuse, due to another principle: With regard to misuse, the Torah prohibited all benefit that appears readily to the eyes, e.g., one who uses consecrated property as building materials. It makes no difference that the item is now attached to the ground.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לעולם אימא לך דהמשתחוה לבית לא אסרו דכמחובר דמי וה״נ כיון דבני לה בסיד כמחובר דמי. ואי אמרת א״כ אמאי מועלין בה משום דהנאה הנראה לעינים אסרה תורה במעילה וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראית לעינים היא ולהכי מועלין.
אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא בדחייה: אין להביא מכאן ראיה לשיטת רב, שכן אפשר לומר שסבורה משנתנו כי דינו של התלוש שחובר לקרקע הריהו כדין המחובר מעיקרו, ולכן אין המשתחוה לבית לעבודה זרה אוסרו. ואף על פי כן באבן או בקורת הקדש שנבנו בבית יש דין מעילה, כי בדין המעילה בדברי הקדש כל הנאה הנראת לעינים (הניכרת שאדם נהנה בדבר, וכגון זה היושב בבית שנבנו בו האבן או הקורה) אסרה תורה בדין המעילה.
Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna does not necessarily support the opinion of Rav. It can be claimed that the item is subject to misuse even if one maintains that a detached item which becomes attached gains the status of an attached item, in accordance with the opinion that if someone worships a house, he does not render it prohibited. Nevertheless, in the case of the stone or beam the individual is liable for misuse, due to another principle: With regard to misuse, the Torah prohibited all benefit that appears readily to the eyes, e.g., one who uses consecrated property as building materials. It makes no difference that the item is now attached to the ground.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַדָּר בְּבַיִת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה מִמֶּנָּה מָעַל אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ והָתָם בְּשֶׁהִקְדִּישׁוֹ וּלְבַסּוֹף בְּנָאוֹ.

The Gemara suggests another proof for Rav’s opinion that an item which was previously detached and then becomes attached to the ground retains the status of a detached item. Let us say that a baraita supports the opinion of Rav: With regard to one who resides in a house consecrated to the Temple treasury, once he derives benefit from the house he has committed misuse. Evidently, the built house is considered detached, which is why it is subject to misuse. Reish Lakish said: This baraita does not support the opinion of Rav either. There, the baraita is speaking of a case where he consecrated the detached building materials and ultimately built the house. Since the items were detached when he consecrated them, the prohibition of misuse applies even if they were subsequently attached to the ground.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ריש לקיש – לעולם בית כמחובר דמי ומהכא לא מסייע ואי אמרת א״כ אמאי מעל דהתם בהקדישו האבנים והסיד כשהן בתלוש ואחר כך בנאו וכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע״ג דבנאו דמחובר הוא יש בו מעילה:
לימא – מדאמרינן הכא דמעל אע״פ שבנאו כתלוש דמי מסייע ליה הדר בבית של הקדש מעל דכתלוש דמי.
אמר ריש לקיש – לעולם אימא לך בית כמחובר דמי ומהכא לא תסייע ואם אמרת א״כ אמאי מעל התם בשהקדיש האבנים והסיעם כשהן בתלוש ואח״כ בנאן דכיון דבשעת הקדש הוה תלוש הלכך אע״ג דשוב בנאו דמחובר הוא יש בו מעילה.
הדר בבית של הקדש כיון שנהנה מעל – אלמא תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש וה״ה דהוה מצי לשנויי הנאה הנראת לעינים שאני ומשני אמר ריש לקיש התם כשהקדישו ולבסוף בנאו דהתם אפילו למ״ד הוי מחובר (ולא) מעל כיון שהקדישו קודם ותימה ע״כ לעיל דקאמר וכיון דבני מעל לימא מסייע ליה לרב אמאי לא דחי ליה ולאוקמא למתני׳ כשהקדישו ולבסוף בנאו אבל בנאו ולבסוף הקדישו לא אהני האי טעמא [וי״ל דאף דבנאו ואח״כ הקדישו ס״ל דלא מהני אלא משום הנאה הנראה לעינים הוא דאסור] והשתא אתי שפיר דמייתי סייעתא מהדר בבית של הקדש ולא מצי לדחויי הנאה הנראת לעינים שאני דקא סלקא דעתך השתא דמיירי בבנאו ולבסוף הקדישו דלא מהני ליה ההוא טעמא וכי דחי ריש לקיש כשהקדישו ולבסוף בנאו מטעם הנאה הנראה לעינים הוא.
ומציעים עוד: לימא [האם יש מקום לומר] כי מסייע ליה [לו, לרב] בשיטתו (כי תלוש ולבסוף מחובר נחשב כתלוש) מה ששנינו בברייתא: אדם הדר בבית של הקדש, כיון שנהנה ממנהמעל, ונראים הדברים שמדובר בבית בנוי שעמד אדם והקדישו. הרי שכיון שהיה בתחילה תלוש (אבניו וקורותיו), אף שלבסוף עמד וחיברו, הריהו נחשב כתלוש ולכן יש בו מעילה. אמר ריש לקיש בדחייה: אין להביא ראיה משם, שכן התם [שם] מדובר במקרה שהקדישו את אבני וקורות הבית בעודם תלושים, ולבסוף בנאו בהם.
The Gemara suggests another proof for Rav’s opinion that an item which was previously detached and then becomes attached to the ground retains the status of a detached item. Let us say that a baraita supports the opinion of Rav: With regard to one who resides in a house consecrated to the Temple treasury, once he derives benefit from the house he has committed misuse. Evidently, the built house is considered detached, which is why it is subject to misuse. Reish Lakish said: This baraita does not support the opinion of Rav either. There, the baraita is speaking of a case where he consecrated the detached building materials and ultimately built the house. Since the items were detached when he consecrated them, the prohibition of misuse applies even if they were subsequently attached to the ground.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲבָל בְּנָאוֹ וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁוֹ מַאי לֹא מָעַל מַאי אִירְיָא רָהֵיט וְתָנֵי הַדָּר בְּבַיִת שֶׁל מְעָרָה לֹא מָעַל לֵימָא הַדָּר בְּבַיִת שֶׁל אֲבָנִים שֶׁבְּנָאוֹ וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁוֹ לֹא מָעַל.

In light of Reish Lakish’s interpretation, the Gemara objects: But if he built the house and ultimately sanctified it when it was attached to the ground, what is the halakha? Evidently, he has not committed misuse. If so, why does the tanna of the baraita run specifically to teach the subsequent case: With regard to one who resides in a consecrated house of a cave, i.e., a domicile that has always been attached and was not built from detached components, he has not committed misuse, as an attached item is not subject to misuse. Why does the baraita mention this very different case? Let the baraita say simply: With regard to one who resides in a stone house, which he built and ultimately sanctified, he has not committed misuse.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקא דייק – ולטעמיך אבל בנאו ולבסוף הקדישו כשהוא מחובר מאי לא מעל א״כ מאי איריא (דהיינו ותני) [דתני בסיפא] הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל דזה ודאי נבנה ואח״כ הוקדש דמערה שבנקרת הצור מיירי דמחוברת היתה מעולם ליתני הדר בבית כו׳:
בית של אבנים דעלמא דלא פסיקא ליה – למילתיה דיש לפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו ובין הקדישו ולבסוף בנאו לא תנייה אלא שיירה. ולעולם הקדישו ולבסוף בנאו כתלוש דמי ויש בו מעילה:
ערך רהט
רהטא(שבת עח:) רהוטי מכסא איכא בינייהו פי׳ לא מוכס עצמו אלא שמש שעומד לפניו כדכתיב וחמשים איש רצים לפניו ומחפשין מי נתן המכס ומי נטל הקשר ומי שלא נתן אע״פ שהראוהו למוכס עדיין צריך לו (מעילה כ.) מאי איריא רהיט ותני הדר בבית מערה רהיט בגפא ותובליא עיין בערך גפא (א״ב תרגום רץ אברהם רהט אברהם):
ערך סבר
סברב(פסחים קיא:) האי מאן דמסובר ולא משא ידיה פי׳ המקיז דם ולא נטל ידיו מפחד ז׳ ימים (עבודה זרה כט.) חלא לסיבורי פי׳ חומץ יפה להקזת דם ומינוני לתעניתא ומי דגים קטנים מלוחים ליושב בתענית אם טובל בהם פתו יפה לו (יבמות עב) האי יומא דעיבא ויומא דשות׳ לא מהלינן ביה ולא מסוברינן ביה והאידנא דדשו ביה רבים שומר פתאים ה׳ (נדרים נד: מעילה כ) סבר ואכל ציפרי פרח ליביה כצפרא (א״ב מלות אלו בנוסח׳ כתובות באות כ״ף ולא באות בי״ת):
א. [לויפען.]
ב. [אדער לאססען.]
וקא דייק אבל בנאו ולבסוף הקדישו – לאחר שהיה מחובר מאי לא מעל א״כ אמאי רהיט ותני הדר בבית של מערה של הקדש לא מעל.
ושואלים על העמדה זו של ריש לקיש את דברי הברייתא: אבל לפי הסבר זה, במקרה שבנאו בתחילה את הבית ולבסוף הקדישו מאי [מה] יהא הדין — שלא מעל? אם כן, מאי איריא [מה שייך, מה ענין זה] שרהיט ותני [מיהר התנא בברייתא ושנה] את הדין הבא המדבר באופן אחר לגמרי, באדם הדר בבית של מערה, כלומר, בסוג בית שלא היה מעולם (הוא וחומריו) תלוש — לא מעל בכך, שכן אין מעילה במחובר. לימא [שיאמר] התנא דין במקרה של אדם הדר בבית של אבנים, שבנאו בתחילה בחול, ולבסוף הקדישו — הרי זה לא מעל!
In light of Reish Lakish’s interpretation, the Gemara objects: But if he built the house and ultimately sanctified it when it was attached to the ground, what is the halakha? Evidently, he has not committed misuse. If so, why does the tanna of the baraita run specifically to teach the subsequent case: With regard to one who resides in a consecrated house of a cave, i.e., a domicile that has always been attached and was not built from detached components, he has not committed misuse, as an attached item is not subject to misuse. Why does the baraita mention this very different case? Let the baraita say simply: With regard to one who resides in a stone house, which he built and ultimately sanctified, he has not committed misuse.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמְרִי הָא פְּסִיקָא לֵיהּ הָא לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.:

The Gemara explains: One can say that although the tanna could have taught the case of the built house instead of a cave, he preferred to mention a cave, as this case of the cave is conclusive for him. Under all circumstances, one who lives in a consecrated cave is exempt from misuse, because the cave was always attached to the ground. By contrast, that case of the built house is not conclusive for him, as a consecrated house is not always exempt from misuse. If the house is built from previously consecrated materials, one who lives within it is liable for misuse.
קישוריםמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרי הא פסיקא ליה הא לא פסיקא ליה – דמערה דפסיקא ליה דלעולם לא מעל ההוא חביבא ליה למיתנא:
הדרן עלך הנהנה
אמרי כו׳ – הא ודאי ה״נ הוה מצי למיתני דודאי לא מעל אבל מש״ה נקט בית של מערה משום דפסיקא ליה דלעולם לית בה מעילה להכי (פסיקא הכי בא ליה למיתנייה).
בית של אבנים דעלמא לא פסיקא ליה – מילתא דיש הפרש בין בנאו ולבסוף הקדישו בין הקדישו ולבסוף בנאו להכי לא תנייה ולעולם דוקא הקדישו ולבסוף בנאו יש בו מעילה דכתלוש דמי.
אמרי [אומרים] בתשובה לשאלה זו: אכן יכול היה התנא לומר כן, ואולם העדיף להשמיע דין זה דווקא במערה, כי הא [זה, מגורים במערה] פסיקא ליה [פסוק, מוחלט וברור, לו] שבכל מצבי המגורים בבית מערה קיים דין אחד — שאינו מועל בכך. ואילו הא [זה, בית אבנים] לא פסיקא ליה [אינו פסוק לו], שהרי יש בו מעילה רק באופן מסויים, שבנאו בחול ולאחר מכן הקדישו.
The Gemara explains: One can say that although the tanna could have taught the case of the built house instead of a cave, he preferred to mention a cave, as this case of the cave is conclusive for him. Under all circumstances, one who lives in a consecrated cave is exempt from misuse, because the cave was always attached to the ground. By contrast, that case of the built house is not conclusive for him, as a consecrated house is not always exempt from misuse. If the house is built from previously consecrated materials, one who lives within it is liable for misuse.
קישוריםמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ו – השליח שעשה
(11) מַתְנִי׳: הַשָּׁלִיחַ זשֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ בַּעַל הַבַּיִת מָעַל לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

Chapter 6
MISHNA: With regard to an agent who performed his agency properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, the homeowner, who appointed him, is liable for misuse of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he did not perform his agency properly, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא עשה שליחותו – אלא שינה ממה שאמר לו בעה״ב השליח מעל:
בעה״ב מעל – לפי שעשה ציויו והשליח והם כולן מעלו שכל אחד הוסיף מדעתו:
מתני׳ השליח שעשה.
לא עשה שליחותו – אלא שינה ממה שאמר לו בעה״ב השליח מעל.
מתני׳ השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל – כדאמרינן לעיל באידך פירקין (מעילה יח:) דילפינן חטא חטא מתרומה.

פרק ו

(12) א משנה השליח שעשה את שליחותו של בעל הבית, כפי שנאמרה לו, ובשליחות זו השתמש לצורך חולין בכספי הקדש שניתנו לו על ידי בעל הבית בשוגג — בעל הבית ששלח אותו הוא שמעל, ולא השליח (שלא כבשאר דיני התורה שהכלל הנוהג בהם הוא ש״אין שליח לדבר עבירה״, והשליח הוא החייב על מעשה העבירה שנעשה על ידו). ואולם אם לא עשה השליח את שליחותו כפי שהצטווה על ידי בעל הבית ששלחו — השליח הוא שמעל.

Chapter 6

(12) MISHNA: With regard to an agent who performed his agency properly, if he was tasked to make use of a particular item, and the one who appointed him forgot that it was a consecrated item, the homeowner, who appointed him, is liable for misuse of the consecrated item, as the agent acted on his behalf. Contrary to other cases of agency, where the guiding principle is that there is no agency in the performance of a transgression, and the agent is liable, in this case there is agency, and the homeowner is liable for the action of the agent. But if he did not perform his agency properly, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as once the agent deviates from his agency, he ceases to be an agent, and his actions are attributable to him.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כֵּיצַד אָמַר לוֹ תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד כָּבֵד וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר הַשָּׁלִיחַ מָעַל אָמַר לוֹ תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ שְׁתַּיִם וְהֵם נָטְלוּ שָׁלֹשׁ כּוּלָּם מָעֲלוּ.:

How so? If the homeowner said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner said to the agent: Give them meat, a piece for this guest and a piece for that guest, and the agent says: Each of you take two pieces, and each of the guests took three pieces, all of them are liable for misuse. The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תן בשר – של הקדש א״ל תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו:
תן בשר – של הקדש. אמר לו תן להם חתיכה חתיכה והוא אומר טלו ב׳ ב׳ והם נטלו ג׳ ג׳ כולן מעלו בעה״ב מעל לפי שנעשה שליחותו בחתיכה א׳ והשליח והאורחין מעלו שכל א׳ וא׳ הוסיף א׳ מדעתו.
אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד כבד ונתן להם בשר שליח מעל – שהרי לא עשה שליחותו של בעל הבית שצוה לו.
ומפרטים: כיצד הוא אופן זה שהשליח לא עשה את שליחותו של בעל הבית? כגון שאמר לו בעל הבית לשליח ״תן בשר לאורחים!״, ואילו הוא עמד ונתן להם כבד, ולא בשר. או במקרה הפוך שאמר לו בעל הבית שיתן לאורחים כבד, והוא עמד ונתן להם בשר ולא כבד, והיו הבשר והכבד של הקדש — באופנים אלה ובדומה להם, השליח הוא שמעל ולא בעל הבית, כיון ששינה ולא עשה את שליחותו. אבל אם היה לבעל הבית בשר של הקדש ואמר לו בעל הבית: ״תן להם לאורחים, בשר באופן זה שאורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר, ואורח זה יקבל חתיכה אחת של בשר״. ואילו הוא המלצר אומר לאורחים על דעת עצמו: ״טלו לכם, כל אחד מאתכם, שתים חתיכות!״, והם האורחים נטלו מדעת עצמם, כל אחד מהם, שלש חתיכות, והיו אלה חתיכות בשר של הקדש — כולם מעלו. בעל הבית מעל — על אכילת החתיכה הראשונה, שבזאת קיים השליח את דברי בעל הבית. המלצר מעל — על אכילת החתיכה השניה, שבה הוסיף על השליחות. והאורחים מעלו — על אכילת החתיכה השלישית, שבה הוסיפו הם על דברי השליח.
How so? If the homeowner said to the agent: Give meat to the guests, and he gave them liver; or if he said: Give them liver, and he gave them meat, the agent is liable for misuse of the consecrated item, as he deviated from his agency. If the homeowner said to the agent: Give them meat, a piece for this guest and a piece for that guest, and the agent says: Each of you take two pieces, and each of the guests took three pieces, all of them are liable for misuse. The homeowner is liable for their consumption of the first piece of meat, as with regard to that piece his instructions were fulfilled. The agent is liable for the second piece, which he added to the instructions of the homeowner. Finally, the guests are liable for the third piece, which they took at their own initiative beyond the instructions of the agent.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144