×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִילֵּימָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מֵדִיחַ וְלָא בָּעֵי מְקַנֵּחַ אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אֵין קִינּוּחַ פֶּה אֶלָּא בְּפַת כְּמַאן כב״שכְּבֵית שַׁמַּאי.
If we say that Beit Shammai say that one wipes out his mouth with solid food and does not need to rinse his mouth with water, since they maintain that wiping is more effective than rinsing, and Beit Hillel say that he rinses his mouth in water and does not need to wipe his mouth, as rinsing is more effective, one can respond: But as for that which Rabbi Zeira said: Wiping of the mouth can be performed only with bread, in accordance with whose opinion is it? It is apparently in accordance with the opinion of Beit Shammai, since Beit Hillel do not require wiping. Yet, it is unlikely that Rabbi Zeira would rule in accordance with the opinion of Beit Shammai rather than Beit Hillel.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין קה ע״א-ע״ב}1 גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר ר׳ יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה מים אחרונים2 חובה מותיבי מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיין רשות מצוה לגבי רשות חובה קַרי ליה. גופה מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות מים ראשונים ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע3 אחרונים4 אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע איכא5 בינייהו קינסא6 פירוש עצים7 מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני שהחמין8 מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמה ודוקא חמין9 שהיד סולדת בהן אבל פושרין10 לית לן בה. אמצעיים רשות אמר רב נחמן11 לא שאנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה: אמר [רב יהודה] בר רב12 חייה מפני מה אמרו חכמים13 מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח14 סדומית שמסמא15 את16 העינים אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא ואי כאיל17 מלחא מיכל18 בעי נטילת ידים:
{בבלי חולין קה ע״א} אמר19 רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה. גבנה מותר לאכול בשר. אמ׳ ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה {במדבר יא:לג} הבשר עודנו בין שניהם כלומר הבשר שבין20 השינים בשר הוא. אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא דאילו אבא כד הוה אכיל21 בישרא האידנא לא הוה אכיל גבנה עד למחר כי השתא ואילו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. {ר׳⁠ ⁠״ח22} שמעינן23 מיהא [דהאי]⁠24 דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בשר אלא אם כן25 דשאהי26 ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי דלא אשכחנן27 מאן דשרי למיכל גבינה בתר בשר28 בפחות29 מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אע״ג דשאהי ליה כי האי שיעורא [קרי אנפשיה]⁠30 חלא בר חמרא31.
{בבלי חולין קה ע״א32} אמר רב אידי בר אבין33 אמר רב יצחק בר אשיאן34 מים ראשונים מצוה אחרונים חובה מותיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות35 חובה קארי ליה. גופא מים ראשונים (מצוה36) ואחרונים חובה אמצעיים רשות מים37 ראשונים ניטלין בין בכלי38 בין על גבי קרקע אחרונים אין ניטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע מפני שרוח רעה שורה עליהן איכא ביניהו39 קינסא שהן חתיכות קרשים40 מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא מפני [שהחמין]⁠41 מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמה ודוקא חמין שהיד סולדת בהן אבל פושרין42 לית לן בה.
1. במקביל ברי״ף שם פרק ח (דף לז ע״ב).
2. מים אחרונים: גנב, גצז: ״אחרונים״, וכן במקביל ברי״ף חולין שם, בכל הנוסחאות. כ״י נ: ״ואחרונים״.
3. על גבי קרקע: כ״י נ: ״שלא בכלי על גבי קרקע״.
4. אחרונים: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״מים אחרונים״.
5. איכא: כ״י קרפנטרץ: ״ואיכא״. כ״י פריס 312: ״מאי ביניהו איכא״.
6. קינסא: כ״י נ: ״כנסא״.
7. עצים: דפוסים: עצים דקים. במקביל ברי״ף חולין שם: ״שהן חתיכות קרשים״, כבערוך (קנס).
8. שהחמין: דפוסים: שהמים החמין.
9. חמין: דפוסים: במים חמין, דפוס קושטא: נמי חמין. חסר באשכול.
10. פושרין: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״פשורי״, וכן דפוס קושטא במקביל בחולין שם.
11. נחמן: כ״י נ: ״נחמן בר יצחק״.
12. רב יהודה בר רב: כ״י קרפנטרץ, גצז. כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״רב יהודה בר״. דפוס קושטא: יהודה בר דפוסים: ר׳ יהודה בר ר׳. כ״י א: ״רבה בר רב״.
13. חכמים: וכן בכ״י קרפנטרץ. חסר ב-גצז, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, כפי שחסר גם בה״ג (דפוס). וכן חסר בכל הנוסחאות מקביל בחולין שם.
14. ויש בה מלח: חסר בכ״י פריס 312.
15. שמסמא: כ״י נ: ״שמסתמא״. כ״י פריס 312: ״ומסמא״.
16. את: חסר ברא״ה.
17. כאיל: כ״י נ: ״אכיל).
18. מלחא מיכל: כ״י קרפנטרץ רק: ״מיכל״. כ״י נ רק: ״מלחא״. כ״י פריס 312: ״מיכל מילחא״.
19. אמר: גא, גיא: ״אמ׳⁠ ⁠״. כ״י פריס: ״ואמ׳⁠ ⁠״.
20. שבין, שבין: וכן בדפוסים. גא, גיא, כ״י פריס, כ״י פרמא: ״של-בין, של-בין״, וכן ר״י אלמדארי.
21. אכיל: כ״י פריס: ״קאכיל״.
22. כך ציין ר״י אלמדארי: ״וכן כתב רחז״ל״. בניגוד לבה״ג (הלכות ברכות, ובשמו בתוס׳ קד ע״ב ד״ה עוף), שאינו צריך שהייה, ודי בקינוח ונטילה, וכן שם בשם ר״ת, ובר״י נרבונא בשם בעה״מ.
23. שמעינן: גיא, כ״י פרמא: ״ושמעינן״.
24. דהאי: גא, גיא, כ״י פריס, דפוסים. כ״י פרמא: ״דהא״. חסר בכ״י א.
25. אם כן: וכן כ״י פריס, כ״י פרמא. גא, גיא, דפוסים: ״עד״.
26. דשאהי: כ״י פריס: ״שהי״.
27. אשכחנן: גא, גיא, כ״י פריס: ״אשכחן״. דפוסים: אשכחינן.
28. בשר: כ״י פריס: ״בישרא״.
29. בפחות: גיא: ״פחות״.
30. קרי אנפשיה: גא, גיא, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״קרא נפשיה״.
31. חלא בר חמרא: כ״י פריס: ״חומץ בן יין״.
32. מובא גם ברי״ף ברכות פרק ח (דף מ ע״ב).
33. בר אבין: חסר ב-גיא.
34. אשיאן: וכן ב-גיא. גא: ״אשי״.
35. רשות: כ״י פריס: ״חובה״.
36. מצוה: רק כ״י א (מלשון ר׳ אידי). חסר ב-גא, גיא, כ״י פריס, דפוסים, כלשון הברייתא, וכן חסר בה״ג ובכל הנוסחאות הרי״ף ברכות שם.
37. מים: חסר בכ״י פריס.
38. בכלי: כ״י פריס: ״על גבי כלי״.
39. איכא ביניהו: כ״י פריס: ״מאי ביניהו איכא ביניהו״.
40. שהן חתיכות קרשים: כבערוך (קנס), ואפשר שהוא מיוסד על פירוש ר״ח. במקביל ברי״ף ברכות פירש רק: ״עצים״.
41. שהחמין: גא גיא, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א (כאן): ״שחמין״.
42. פושרין: וכן דפוסים, וגם כ״י א במקביל בברכות שם. גא, גיא: ״פושרי״. כ״י פריס: ״בפושרין״. דפוס קושטא: פשורי.
ב״ש אומרים מקנח – כלומר בפת:
ואי בעי תימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי – כלומר ב״ש אומרים מקנח זו היא הפה וב״ה אומרים מדיח אלו ידיו אבל בפה מודו ב״ה לב״ש דאין קנוח הפה אלא בפת:
אילימא בית שמאי אומרים מקנח – פיו.
ולא מדיח – במים שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה.
ובית הלל אומרים מדיח ולא בעי קינוח – דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח.
אין קינוח פה – להכשיר לאכול בשר אחר גבינה.
אלא – אם כן קנחו בפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה.
נימא בית שמאי היא – דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח.
ואם אכל גבינה ובעי למיכל בשר לאלתר יקנח פיו בפת, דא״ר זירא אין קינוח הפה אלא בפתא. ואין צריך שהייה בינתייהו. וצריך ליטול ידיו, מדאמרינן במים אמצעיים בין תבשיל לגבינה חובה. ואע״ג דרב יצחק אכל ביום בלא נטילה (חולין קד ע״ב), שני רב יצחק דרב גובריה והוי זהיר, אבל לעולם עבדינן לחומראב. ואם אכל בשר לא יאכל גבינה עד לזמן סעודה אחרתג, דכי הבשר שבין השיניים הוי בשר ואינו יוצא על ידי קינוח הפה עד שמתעכל ולא מצינו מיקל ממר עוקבא דהוה אכיל גבינה לסעודה אחריתי וכוותיה עבדינן.
א. ושא״ר פסקו כמסקנת הגמ׳ והלכתא בכל מילי הוי קינוח. עי׳ רמב״ם פ״ט מהל׳ מא״א הכ״ו וטושו״ע סי׳ פט ס״ב. ואולי לא גריס רבינו הך והילכתא וכו׳. עי׳ ס׳ רבנן סבוראי ותלמודם עמ׳ מו. (הע׳ בני רח״מ הי״ו).
ב. וכ״ד רבינו פרץ שהובא בטור סי׳ פט. ואולי לרבינו נתכוין ראבי״ה שכתב (כרך ד עמ׳ קנג) ׳ויש שמחמירין ליטול אפילו ביום׳.
ג. כד׳ ר״ח כמש״כ הרשב״א וכד׳ הרי״ף להבנת הר״ן. עי׳ כ״ז בב״י או״ח סי׳ קעג.
ד. כמש״כ הרמב״ם שטעם השהייה משום בשר שבין השיניים ולא כרש״י שפירש משום דבשר מוציא שומן.
אילימא ב״ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח – פירש בקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב״ה אומרים מדיח ולא בעי מקנח ולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוה ליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגי לימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיה לכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש״ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברי מקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אע״ג דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב״ה סברי מדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב״ש ולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומרי ב״ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והוא הדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לבית הלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח.
ת״ר בש״א מקנח ובה״א מדיח – יש מקצת רבותי׳ שפירשו דלנט״י קרי הדחה וזהו שלא הזכיר אגרא לשון קינוח ונט״י. ואינו נכון בעיני כלל חדא שאין הלשון הזה נאמר בכ״מ על נט״י. ועוד האיך ס״ד לומר דהאי בעי קינוח ולא בעי נט״י והאי בעי נט״י ולא קינוח והנכון כדפרש״י ז״ל וכן פי׳ כל המפרשים דמדיח היינו להדיח הפה במים. ומה שלא הזכיר אגרא הדחה לישנא קלילא תני וסותם אותו בכללל קנוח הפה שהזכיר.
אילימא בש״א מקנח ולא בעי מדיח ובה״א מדיח ולא בעי מקנח – פירש״י ז״ל דב״ש ס״ל קינוח עדיף ולא הוזכרה כאן הדחה וכי היכי דמקנח לא בעי הדחה. וכי עביד הדחה גרידתא לא סגיא ליה וב״ה ס״ל איפכא דהדחה עיקר ולא בעי קינוח בהדה וכי עביד קנוח לחוד לא מהני ליה והקשו בתוספות דלא הל״ל בתרווייהו ולא בעי והכי הל״ל בש״א מקנח ולא מדיח ובה״א מדיח ולא מקנח. ועוד למה הוצרכו לומר כמסקנא דב״ש וב״ה לא פליגי ומפקי׳ מתני׳ מפשטי׳ נימא דב״ש ס״ל מקנח דוקא ולא סגיא בהדחה וב״ה ס״ל דאף בהדחה סגי׳ לכך פי׳ דלכ״ע הדחת פה במים עדיפא מקינוח וה״ק בש״א מקנח דקיל ולא בעי מדיח. ובה״א מדיח דוקא ואיהו סגי ולא בעי קינוח בהדי׳. ובדין הוא דנימא ובה״א מדיח ולא סגיא בקינוח אלא דנקט ליה אגב דנקט ב״ש ולא בעו מדיח ובדין הוא דמצי למיפרך השתא דא״כ ה״ל מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה אלא דאידך פירכא דפריך דא״כ ר׳ זירא כב״ש עדיפא לן ובאידך אוקימתא דליכא פירכא אחריתי פרכי׳ ליה.
מקנח וה״ה למדיח וכו׳ יש שפרשו דסגי׳ בחדא מנייהו והוזכר בכ״מ קינוח לפי שהוא יותר קל. אבל רש״י ז״ל ור״ח ז״ל פי דתרווייהו בעי וראוי להחמיר. ואמרו בתוספות שם ר״י ז״ל היה שורה פת במים או ביין ואכלו ועומד לו במקום קינוח והדחה.
תוס׳ ד״ה לסעידתו צריך להיות לסעודתא:
אילימא [אם תאמר] שכוונת הדברים היא שבית שמאי אומרים שהריהו מקנח את פיו בדבר מוצק, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מדיח את פיו במים, שכן לדעתם הקינוח מועיל יותר מן ההדחה. ואילו בית הלל אומרים שהריהו מדיח את פיו במים, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מקנח את פיו, שלדעתו אין הקינוח מועיל כדרך שההדחה מועילה — אין לומר כן, שכן אלא מעתה הא דאמר [זו שאמר] ר׳ זירא: אין קינוח פה אלא בפת, כמאן [כמי] אם כן אמר זאת? לכאורה כדעת בית שמאי הסבורים שהאוכל בשר צריך לקנח פיו לפני אכילת גבינה, ושלא כשיטת בית הלל הסבורים שנצרך הוא להדחה, ולא לקינוח, ואין זה מסתבר שיורה ר׳ זירא הלכה כבית שמאי ולא כבית הלל!
If we say that Beit Shammai say that one wipes out his mouth with solid food and does not need to rinse his mouth with water, since they maintain that wiping is more effective than rinsing, and Beit Hillel say that he rinses his mouth in water and does not need to wipe his mouth, as rinsing is more effective, one can respond: But as for that which Rabbi Zeira said: Wiping of the mouth can be performed only with bread, in accordance with whose opinion is it? It is apparently in accordance with the opinion of Beit Shammai, since Beit Hillel do not require wiping. Yet, it is unlikely that Rabbi Zeira would rule in accordance with the opinion of Beit Shammai rather than Beit Hillel.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְלָא בָּעֵי מֵדִיחַ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מֵדִיחַ הָוֵי לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל וְלִתְנְיַיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל.

Rather, one must explain the dispute as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat and does not need to rinse his mouth as well, and Beit Hillel say that in addition to wiping one must also rinse. This interpretation is difficult as well, since if so, this constitutes one of the disputes between them that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, and consequently, let the tanna of tractate Eiduyot teach it alongside the other disputes listed there that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף מדיח – תרוייהו בעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא.
וליתנייה – במסכת עדיות (פ״ד ופ״ה) שכל קולי ב״ש וחומרי ב״ה נשנו שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא צריכים לפרש כך את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים כי די בכך שיהא מקנח את פיו לאחר אכילת בשר, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא גם מדיח את פיו. ואילו בית הלל אומרים כי מלבד שהוא מקנח הריהו אף מדיח — ואולם אף זאת אין לומר, שכן הוי ליה [הרי זה] מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שיש בה אם כן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ולתנייה צריך שישנה אותה התנא במסכת עדיות] גבי [אצל] שאר מחלוקותיהם השנויות שם כקולי בית שמאי וחומרי בית הלל!
Rather, one must explain the dispute as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat and does not need to rinse his mouth as well, and Beit Hillel say that in addition to wiping one must also rinse. This interpretation is difficult as well, since if so, this constitutes one of the disputes between them that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel, and consequently, let the tanna of tractate Eiduyot teach it alongside the other disputes listed there that involve leniencies of Beit Shammai and stringencies of Beit Hillel.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְהוּא הַדִּין לְמֵדִיחַ וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אמֵדִיחַ וְהוּא הַדִּין לִמְקַנֵּחַ מָר אָמַר חֲדָא וּמָר אָמַר חֲדָא וְלָא פְּלִיגִי.

Rather, one must interpret their statements as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat, and the same is true of rinsing, i.e., one must rinse his mouth as well. And Beit Hillel say that one rinses his mouth, and the same is true of wiping. And one Sage said one statement and one Sage said another statement, and they do not disagree.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא הדין – דתרווייהו בעינן.
מקנח וה״ה למדיח – תרווייהו בעינן כדפי׳ בקונט׳ וכ״פ ר״ח.
אלא בית שמאי אומר מקנח והוא הדין למדיח ובית הלל אומרים מדיח וה״ה למקנח. פירש רש״י ז״ל והוא הדין דבעינן מדיח, וכן כתב הרב אלפסי ז״ל, הלכך בעיא מדיח ומקנח. ואחרים פירשו מדיח וה״ה [מקנח] דסגי, ולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח, וזה נראה עיקר, דאי לא, לימא אגרא בלא קינוח הפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב״ש אמאי אמר חדא ולא אמר אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין, דלא נאמר אלא במקום שכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקמחא וירקא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תד״ה מקנח וה״ה למדיח דתרוייהו בעינן כדפירש בקונטרס כו׳ עכ״ל לדברי התוס׳ שפירשו דפשיטא ליה לתלמודא דהדחה עדיפא ניחא דליכא לפרושי דב״ש אמרי דבקינוח לחודה סגי וה״ה בהדחה לחודה וב״ה אמרי בהדחה לחוד וה״ה לקנוח לחוד ולא פליגי דא״כ כיון דאמרי ב״ש תחילה דסגי בקנוח לחוד לא הוצרכו ב״ה למימר דסגי בהדחה לחוד דעדיפא וכ״כ הרא״ש אבל לפרש״י שפי׳ דאיכא למימר נמי דקנוח עדיף לא ידענא מי הכריחו לפרש דבעינן תרתי ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
אלא צריך לפרש כך את מחלוקתם, שבית שמאי אומרים בדינו של האוכל בשר, שהריהו מקנח את פיו לפני אכילת גבינה, והוא הדין למדיח, שנצרך הוא לקינוח ולהדחה. ובית הלל אומרים שהריהו מדיח והוא הדין למקנח, שנצרך הוא אף לכך. ונמצא לפי זה כי מר [חכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ומר [וחכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ולמעשה הם לא פליגי [ואינם חלוקים] זה עם זה.
Rather, one must interpret their statements as follows: Beit Shammai say that one wipes his mouth after eating meat, and the same is true of rinsing, i.e., one must rinse his mouth as well. And Beit Hillel say that one rinses his mouth, and the same is true of wiping. And one Sage said one statement and one Sage said another statement, and they do not disagree.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גּוּפָא אָמַר רַבִּי זֵירָא אֵין קִינּוּחַ הַפֶּה אֶלָּא בְּפַת וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְחִיטֵּי אֲבָל בְּדִשְׂעָרֵי לָא.

§ After citing Rabbi Zeira’s statement tangentially, the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Zeira says: Wiping of the mouth can be performed only with bread. The Gemara explains: And this statement applies only to bread prepared from wheat flour. But with regard to bread prepared from barley flour, one may not use it for wiping, as barley bread crumbles in the mouth and does not wipe thoroughly.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדשערי לא – מפני שמתפרר בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח.
והדר אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבנה וסתם אמרה אפי׳ בעוף ואף בקנוח ורב אחא שאלו בשר שבין השנים מהו ומתוך כבודו לא רצה להקשות לו אלא דרך שאלה כלומר שהקנוח ודאי מעביר הוא שמנינות הנדבק בחיך ונמצא שאין עוד לחוש אלא לבשר שבין השנים שאינו סר בקנוח ובשר זה מי מיקרי בשר והשיבו שבודאי נקרא הוא בשר ומתוך כך צריך לשהות ולא מצינו בשהייה זו פחות משיעור שבין סעודה לסעודה והוא שש שעות או קרוב לזה שבשיעור זה נתעכל אף במקומו ואינו קרוי עוד בשר ומה שאמרו למטה במה שאמרו מים אמצעיים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל כלומר שאין הנטילה אלא לנקיות אבל בין תבשיל ר״ל של בשר וגבנה חובה ואתה סבור לומר שמאחר שהקדים תבשיל לגבנה ודאי של בשר אכל תחלה ואפי׳ הכי שרי למיכל גבינה בנטילה והוא הדין לקנוח אין זה כלום שרב נחמן לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבנה ללשון גבנה ותבשיל שאלו היה מדקדק בכך אף הוא היה אומר בין בשר לגבנה שלא בא הוא עכשיו ללמד דין הקדמת גבנה לבשר או בשר לגבנה שסומך הוא על דברי רב חסדא אלא שבא ללמד דין הנטילה אם רשות אם חובה ודרך בני אדם להזכיר את החשוב תחלה אע״פ שנאכל אחרון הואיל ואינו מכוין לעקרי השמעת אותו ענין או שאין הכונה אלא בין תבשיל דהשתא לגבנה דמעקרא ועל הדרך שאמרו בנסח על ידי חפה וקדושין שפירושו חפה דבתר קדושין ואם כדבריך היה לו להקשות מדבריו לרב חסדא או מדברי רב חסדא לדבריו והרי אגרא הקדים עוף לגבנה ודאי בקדימת גבנה אמרה כמו שהכרענו ממה שסמך לו דברי רב יצחק:
זהו עקר הדברים והשכל עוזר בה שמאחר שאיסור גבינה אחר בשר הוא מדין בשר השנים מה לי עוף מה לי בהמה והלא אף הוא נכנס ונתחב בין השנים כבשר הבהמה והרי הוא בשר גם כן אלא שאיסורו מדברי סופרים ועוד ראיה שלא הקפידו בהקדמתם שהרי אמרו לרב יצחק והא תני אגרא עוף וגבינה וכו׳ עוף וגבנה אין בשר וגבנה לא והרי הוא ודאי גבנה אכל תחלה וקרו לה בשר וגבנה ואע״פ שאף רב חסדא במה שאמר אכל גבנה מותר לאכול בשר סתם אמרה ולא הזכיר קנוח ונטילה בזו כבר למדנוה מאגרא ורב יצחק וסמך בה לומר על הצדדין שהזכרנו אבל מה שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה שלא הוזכר אלמלא שבכל צד נאסר לא היה לו לסתום וזהו שר׳ אסי שאל מר׳ יוחנן כמה ישהא בין בשר לגבנה כלומר שפשוט היה לו שאין תקון באכילתו עד שיפקע שם בשר ממנה ואע״פ שהפכו השאלה לכמה ישהא בין גבינה לבשר לתשובתו של ר׳ יוחנן הפכוה כלומר שלפי תשובתו אין לה מקום אלא בכך והרי לפי דרכנו למדנו שדברי רב חסדא מכוונים שהרי הקשו מדבריו לר׳ יוחנן ומה שפירש ר׳ יוחנן ולא כלום פירושו שאין הענין בשהייה אלא בקנוח ונטילה אבל בשר ואחר כך גבינה ודאי צריך שהייה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א למעלה הובאה הלכה בשם ר׳ זירא, אגב בירור שיטות בית שמאי ובית הלל, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שאמר ר׳ זירא: אין קינוח הפה אלא בפת. ומפרטים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בפת העשויה מקמח דחיטי [של חיטים], אבל בפת העשויה מקמח דשערי [של שעורים]לא, שכן פת זו מתפוררת בתוך הפה, ואינה מוצקה דייה כדי לקנח יפה את הפה.
§ After citing Rabbi Zeira’s statement tangentially, the Gemara discusses the matter itself. Rabbi Zeira says: Wiping of the mouth can be performed only with bread. The Gemara explains: And this statement applies only to bread prepared from wheat flour. But with regard to bread prepared from barley flour, one may not use it for wiping, as barley bread crumbles in the mouth and does not wipe thoroughly.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּדְחִיטֵּי נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּקְרִירָא אֲבָל בְּחַמִּימָא מִשְׁטָר שָׁטְרִי וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַכִּיכָא אֲבָל בְּאַקּוֹשָׁא לָא וְהִלְכְתָא בבְּכֹל מִילֵּי הָוֵי קִינּוּחַ לְבַר מִקִּמְחָא תַּמְרֵי וְיַרְקָא.

The Gemara adds: And even in the case of bread prepared from wheat flour, we said the halakha only with regard to cold bread, but as for warm bread, it is ineffective for wiping even if made of wheat, as it softens and sticks to the palate, and it does not wipe the mouth properly. And furthermore, even if the bread is cold, this statement applies only with regard to soft bread, but one may not wipe with hard bread, as it also does not clean effectively. The Gemara concludes: And the halakha is that the use of all items constitutes effective wiping, except for flour, dates, and vegetables.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אקושא
אקושאא(חולין קה.) לא אמרן אלא ברכיכא אבל באקושא לית לן בה והלכתא בכל מילי הוה קינוח הפה לבד מקימחא תמכי וירקא (כתובות לט:) בגמרא דסמך האונס נותן מיד רב פפא אמר אמרה לי בת רבי אבא כי נהמא אקושא בחינכי (סוטה ד) בריש גמרא ברכיכא או באקושא פירוש כמו קשה:
א. [הארט.]
שטר – נעשה רך ונדבק בחיך. ודוגמתו בהשוכר (ב״מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין.
אקושא – קשה יותר מדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים.
קמחא תמרי וירקא – רכין הן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומוסיפים: אף פת דחיטי נמי לא אמרן [של חיטים גם כן לא אמרנו] שהריהי מועילה לקינוח הפה אלא דווקא בזו שהיא קרירא [קרה], אבל בפת חיטים שהיא חמימא [חמה] אינה מועילה לקינוח, כי משטר שטרי [מתרככת ונדבקת] היא בחיך, ואינה מקנחת כראוי. ועוד מוסיפים כי אף בפת חיטים קרירה הני מילי ברכיכא [דברים אלה אמורים דווקא בפת רכה], אבל באקושא [בקשה]לא, שאינה מקנחת כראוי. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כי בכל מילי הוי [בכל דבר הרי זה] קינוח, לבר מקמחא תמרי וירקא [חוץ מקמח, תמרים וירק].
The Gemara adds: And even in the case of bread prepared from wheat flour, we said the halakha only with regard to cold bread, but as for warm bread, it is ineffective for wiping even if made of wheat, as it softens and sticks to the palate, and it does not wipe the mouth properly. And furthermore, even if the bread is cold, this statement applies only with regard to soft bread, but one may not wipe with hard bread, as it also does not clean effectively. The Gemara concludes: And the halakha is that the use of all items constitutes effective wiping, except for flour, dates, and vegetables.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַסִּי מֵרַבִּי יוֹחָנָן כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין בָּשָׂר לִגְבִינָה א״לאָמַר לוֹ וְלֹא כְּלוּם אִינִי וְהָא אָמַר רַב חִסְדָּא גאָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה דגְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֶלָּא כַּמָּה יִשְׁהֶה בֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר א״לאֲמַר לֵיהּ וְלֹא כְּלוּם.

§ Rav Asi posed a dilemma to Rabbi Yoḥanan: How much time should one wait between eating meat and eating cheese? Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Ḥisda say: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, but if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay? Rather, Rav Asi actually asked Rabbi Yoḥanan the following question: How much time should one wait between eating cheese and eating meat? In response to this question, Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין בשר לגבינה – משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה.
אסור לאכול גבינה – משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו.
אכל בשר. תחלה. אסור לאכול גבינה. אחריו, מפני בשר הנדבק בשינים. גבינה. תחלה. מותר לאכול בשר.
הא דאמרינן: כמה ישהה בין בשר וגבינה. פירש הרב אלפסי ז״ל אפילו בשקנח והדיח פיו, והא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקנוח הפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמר, ואי יממא הוא בלא נטילת ידים, ואי לילא הוא בנטילת ידים, וכן פירש ר״ח ז״ל, וזה לשון רבינו חננאל ז״ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת, אלא מר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה, ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמרא אנא, ואי אפשר להתיר בפחות מזה, והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע״כ, והא דאמר רב נחמן אמצעיים רשות, לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל, ואחר כך גבינה קאמר, אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, והכי נמי לא אתא לאשמועינן אלא דיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר, דההוא מדרב חסדא שמעינן ליה, וכמ״ש הרב אלפסי ז״ל, ותדע לך דאי ר״נ דוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה״נ למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי, (דהא) [אלא ודאי] רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה, אלא לאשמועינן דיש מים אמצעים שהם חובה כנ״ל.
נמצא פסק הלכה, לדברי ר״ח והרב אלפסי ז״ל דבשר בהמה ואח״כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות, כמו שכתבו הרמב״ם ז״ל (פ״ט מהל׳ מאכלות אסורות הכ״ח), והרב בעל העיטור ז״ל (הכשר בשר דין ד), ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים, לפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב (במדבר יא, לג) הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב העיטור זצ״ל שכתב ואם חושש בשר בין שניו ואפילו שהה צריך להוציאם, וגבינה ואחר כך בשר אין צריך לשהות כלל, כדאמר ר׳ יוחנן לר׳ אסי ולא כלום והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, דלגבי קנוח פה ימים כלילות דאינו רואה מה בין השנים. ובנט״י בלילה וביום בלא נט״י, והיינו דרב יצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמא קנח פיו, דלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה ובשר חיה לדברי הר״מ והר״ז ז״ל כבשר בהמה, ולפי הפי׳ השני שכתבתי אינו אלא כעוף. אבל הרב בעל הלכות גדולות ז״ל כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה חובה, והאי דשרו רבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פי׳ ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקא בלא קינוח, אבל מקנח פומה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע״כ. וכן דעת רבינו יעקב ז״ל, וגאון ז״ל ג״כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרת למיכל גבינה, וה״מ בחסידי, אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי. אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים, וה״מ דחזייה לידיה דלא מטנפא. וכ״כ הר״ז הלוי ז״ל, ולדבריהם הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוח הפה קאמר, והא דרב יצחק בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כי לא משא לידיה, משום דחדושו כשלא נטל ידיו, אבל קנוח הפה לא צריכה למימר דגבינה מתעכל היא מיד שהוא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא, וכ״ש מאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואחר כך גבינה ובין גבינה ואח״כ בשר, אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשון נראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאמר רב חסדא לגמרי משמע, לומר שאין לו תקנה ולכולי עלמא משמע ולא מדת חסידות. ועוד נראה לי ראיה מוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר׳ יוחנן כמה ישהא אפי׳ בשנטל ידיו וקנח פיו קאמר, דאי לא, לא הוה אמר ליה ר׳ יוחנן ולא כלום, דלכ״ע [בעי] נטילת ידים, אלא ע״כ כמה ישהה אפי׳ לאחר נטילת ידים בענין בין גבינה לתבשיל קאמר, אפ״ה קאמרינן דאכל בשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ״ל.
ולענין עוף ואח״כ גבינה, לדברי הרמב״ן ז״ל דינו כדין גבינה ואח״כ עוף, ולעולם נאכלין באפיקורין בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים בין ביום ובין בלילה.
הא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה מותר לאכול בשר – פי׳ רבי׳ יעקב ז״ל דכולו׳ מיירי בלא קינוח ובלא נט״י אבל אם קנח ונטל ידיו אף על פי שאכל בשר מותר לאכול גבינה ולא הוזכרו שהיה מסעודה לסעודה אלא למי שלא קנח ועובדא דמר עוקבא לפי שלא היה יכול לקנח פיו. א״נ דעביד הכי ממדת חסידות ולפי שלא היה מפריז כ״כ בחסידות אביו קרי נפשי׳ חלא בר חמרא. ואין זה נכון חדא דהיכי אמרינן אסור לאכול גבינה במידי דאפשר בקינוח ונט״י ועוד דא״כ בעי׳ דרב אשי מר׳ יוחנן בלא קינוח הפה היא. וא״כ אדפרכי׳ עליה מרב ניפרוך ממתניתין דב״ש וב״ה דבעי קינוח. והנכון כפי׳ רש״י ז״ל והגאונים ז״ל דהכי פירושו אכל בשר אסור לאכול גבינה באותו סעודה אף על פי שקנח פיו ונטל ידיו. אכל גבינה מותר לאכול בשר ע״י קינוח אפי׳ ביום ונט״י בלילה כדינו ובעי׳ דרב אשי מיירי בקינוח ונט״י וכן עיקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ועוד בבירור דין אכילת גבינה לאחר אכילת בשר, בעא מיניה [שאל אותו] רב אסי מר׳ יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת בשר לאכילת גבינה? אמר ליה [לו]: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל. ותוהים: איני [כן הוא] הלכה, והא [והרי] אמר רב חסדא: מי שאכל בשראסור לו לאכול מיד גבינה, מי שאכל גבינהמותר לו לאכול מיד בשר אחריה! אלא יש לומר שכך שאל רב אסי את ר׳ יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת גבינה לאכילת בשר? ועל כך אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן בתשובה: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל.
§ Rav Asi posed a dilemma to Rabbi Yoḥanan: How much time should one wait between eating meat and eating cheese? Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Ḥisda say: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, but if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay? Rather, Rav Asi actually asked Rabbi Yoḥanan the following question: How much time should one wait between eating cheese and eating meat? In response to this question, Rabbi Yoḥanan said to him: No time at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גּוּפָא אָמַר רַב חִסְדָּא אָכַל בָּשָׂר אָסוּר לֶאֱכוֹל גְּבִינָה גְּבִינָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל בָּשָׂר אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר יוֹסֵף לְרַב חִסְדָּא בָּשָׂר שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם מַהוּ.

After tangentially citing a statement of Rav Ḥisda, the Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥisda says: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, as the meat contains fatty substances that stick to one’s mouth and preserve the flavor of meat. But if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay. Rav Aḥa bar Yosef said to Rav Ḥisda: In the case of meat that is between the teeth, what is the halakha? Are these remnants considered meat to the extent that one may not eat cheese as long as they are in his mouth?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשר של בין השינים מהו – כלומר אם יש לו בשר בין השינים מהו שיאכל גבינה:
בשר שבין השיניים – מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו.
בשר של בין השינים מהו – פי׳ לענין סעודה שני׳ דאי נפיק מתורת בשר או לא. וא״ל דצריך קינוח כי עודנו שם בשר עליו דכתיב הבשר עודינו בין שיניהם. דאלו בסעודה ראשונה פשיטא דתורת בשר עליו. ולפיכך הצריכו עליו קינוח. והא דאמרינן בסעודה אחריתי היינו כדרך שהעולם אוכלין אחת שחרית ואחת בין הערבים וכן דעת הגאונים ז״ל וכן עיקר. אבל בתוספות פי׳ שלא חלקו בדבר והתירו בבא לאכול סעודה שני׳ מיד. נמצא פתקן של דברים הלכה למעשה. שאם אכל בשר בהמה תחלה אסור לאכול גבינה באותה סעודה ובסעודה שניה מותר לאכול גבינה אף על פי שלא קנח. ואם מצא עכשיו בשר בפיו מקנחו ודיו: ואם אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר באותו סעודה כשיקנח וידיח פיו בנתיים ואפילו ביום ונט״י בלילה או ביום אם ידיו מזוהמות. ולענין עוף וגבינה אפי׳ אכל עוף בתחלה מותר לאכול גבינה באותו סעודה בין ביום ובין בלילה בלא קינוח הפה ובלא נט״י. וה״ה לבשר חיה למאי דקיי״ל בשר חיה מד״ס ואגרא חדא מינייהו נקט ונקט עוף דשכיח טפי. א״נ דס״ל כר׳ יוסי הגלילי דסבר חיה מדאורייתא. ולית הילכתא כוותי׳. ולא כדברי ר״ת ז״ל שפי׳ דוקא עוף שאינו נדבק לחיך כ״כ אבל חיה דינו כבהמה ואינו נכון. וכל שאין שם בשר וגבינה בעין אלא שזה תבשיל של בשר וזה תבשיל של גבינה נראין דברי ר״ת ז״ל: דאפילו אכל תבשיל של בשר תחלה ובא לאכול אחריו גבינה שהוא מותר בנט״י בנתיים אם הוה בלילה או ביום אם היו ידיו מזוהמות ואצ״ל לקנוח הפה וזהו שאמרו לקמן בשמעתין הא דאמרת מים האמצעים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה ולשון בין תבשיל לגבינה שאכל תחלה תבשיל של בשר משמע. וכדאמרן לעיל כמה ישהא בין בשר לגבינה ואפ״ה משמע דבנט״י בנתיים סגי. ויקשה על פי׳ הגאונים ז״ל. אלא ודאי שבזה אנו תופסים כפי ר״ת ז״ל. והיינו דנקט לישני׳ דתבשיל ולא נקט בין בשר וגבינה כדאמרינן בכולי׳ שמעת׳. משום דהתם מיירי בתבשיל של בשר ולא אכל מן הבשר ובששניה׳ זה של בשר וזה של חלב אפי׳ נט״י אינה אלא רשו׳ וכדאמרינן לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל ולא בשניהם של בשר או שניה של גבינ׳ איירי כדפרש״י ז״ל דא״כ פשיט׳ שהם רשות אלא ע״כ כדאמרן וכן התירו בתוספות אפי׳ לשיטת הגאונים ז״ל וכן נראה עיקר. ותו לא מידי. ירושלמי אכל חובץ וחזר ואכל קופר בעי למבער פתיתי פי׳ חובץ גבינה וקופר בשר צריך לכבד השולחן בנתיים מן הפתיתין שלא יפלו בבשר ע״כ ממהדורא בתרא. מהדורא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג למעלה הובאה הלכה משמו של רב חסדא בבירור הוראתו של ר׳ יוחנן, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב. אמר רב חסדא: אכל בשראסור לאכול מיד אחר כן גבינה, ומשום שהבשר מפריש שומן הנדבק בפה והמשמר עדיין בפיו את טעם הבשר. אבל אם אכל גבינהמותר לאכול בשר. אמר ליה [לו] רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשאלה: בשר שבין השינים מהו דינו לענין אכילת גבינה אחרי כן, האם הריהו נחשב כבשר, ואין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בתוך פיו?
After tangentially citing a statement of Rav Ḥisda, the Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥisda says: If one ate meat, it is prohibited for him to eat cheese immediately, as the meat contains fatty substances that stick to one’s mouth and preserve the flavor of meat. But if he ate cheese it is permitted for him to eat meat without delay. Rav Aḥa bar Yosef said to Rav Ḥisda: In the case of meat that is between the teeth, what is the halakha? Are these remnants considered meat to the extent that one may not eat cheese as long as they are in his mouth?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הקָרֵי עֲלֵיהּ {במדבר י״א:ל״ג} הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁינֵּיהֶם.

In response, Rav Ḥisda read about him the following verse: “While the meat was yet between their teeth” (Numbers 11:33). This verse indicates that even when the meat is between one’s teeth it is still considered meat, and therefore one may not partake of cheese until that meat has been removed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבשר עודנו – אלמא מיקרי בשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרי [קרא] רב חסדא את המקרא הזה עליה [עליו, כתשובה לשאלתו זו של רב אחא בר יוסף] ״הבשר עודנו בין שיניהם״ (במדבר יא, לג) — הרי שאף הבשר שבין השיניים נקרא ״בשר״, וממילא אין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בין השיניים.
In response, Rav Ḥisda read about him the following verse: “While the meat was yet between their teeth” (Numbers 11:33). This verse indicates that even when the meat is between one’s teeth it is still considered meat, and therefore one may not partake of cheese until that meat has been removed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר מָר עוּקְבָא אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילּוּ אַבָּא כִּי הֲוָה אָכֵיל בִּשְׂרָא הָאִידָּנָא לָא הֲוָה אָכֵל גְּבִינָה עַד לִמְחַר עַד הַשְׁתָּא וְאִילּוּ אֲנָא בְּהָא סְעוֹדְתָּא הוּא דְּלָא אָכֵילְנָא ולִסְעוֹדְתָּא אַחְרִיתָא אָכֵילְנָא.

Mar Ukva said: I am, with regard to this matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father, i.e., my practice is inferior to that of my father. As Father, if he were to eat meat at this time, would not eat cheese until tomorrow at this time. But as for me, only at this meal, during which I ate meat, do I not eat cheese; at a different meal on the same day I will eat cheese.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חל
חלא(פסחים עד:) ומאי שנא מחלא מתמהא פי׳ תמד שלא החמיץ כל צרכו וכל מידי דבטיל וקאים קרי ליה ארמית מתמהא. (בבא מציעא פג:) חלא בר חמרא (חולין קה.) חלא דקריש (א״ב תרגום חמץ יין וחמץ שכר חל דחמר חדת וחל דחמר עתיק):
א. [עסיק.]
אנא להא מילתא חלא בר חמרא – לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין.
למחר כי השתא – מעת לעת.
לסעודתא אחריתא אכילנא – לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן.
חלא בר חמרא אנא. חומץ בן יין, כלומ׳ שאיני מחמיר במצוה זו כמו שהיה אבי עושה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד ועוד נאמר בענין שיעור המתנה שבין אכילת בשר לבין אכילת גבינה, אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא [אני, לענין זה, כמו חומץ בן יין] לגבי אבא [אצל אבי], שאילו אבא [אבי] כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל [כאשר היה אוכל בשר היום, לא היה אוכל] גבינה עד למחר עד השתא [עתה, באותה שעה]. ואילו אנא [אני] בהא סעודתא [בסעודה זו] שאכל בה בשר הוא דלא אכילנא [שאין אני אוכל] גבינה, ואולם לסעודתא אחריתא [לסעודה אחרת] היום — אכילנא [אני אוכל] גבינה.
Mar Ukva said: I am, with regard to this matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father, i.e., my practice is inferior to that of my father. As Father, if he were to eat meat at this time, would not eat cheese until tomorrow at this time. But as for me, only at this meal, during which I ate meat, do I not eat cheese; at a different meal on the same day I will eat cheese.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר שְׁמוּאֵל אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָּא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא דְּאִילּוּ אַבָּא הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ תְּרֵי זִמְנֵי בְּיוֹמָא וַאֲנָא לָא סָיַירְנָא אֶלָּא חֲדָא זִימְנָא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מַאן דְּסָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִסְתֵּירָא.

Similarly, Shmuel said: I am, with regard to this other matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father. As Father would patrol his property to examine it twice daily, but I patrol it only once a day. The Gemara notes: In this regard Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel said: One who patrols his property every day will find an asteira coin.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סייר – הולך ורואה קרקעותיו מה הן צריכות.
משכח איסתירא – מוצא סלע מפני שמתקנם בכל הצריך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה בדרך דומה אמר שמואל: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא [אני, לענין זה, כחומץ בן יין לגבי אבי], שאילו אבא [אבי] הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא [היה מסייר, עובר ובודק נכסיו שתי פעמים ביום], ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא [ואני איני מסייר אלא פעם אחת ביום]. ומעירים: בענין זה שמואל הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא [מי שמסייר נכסיו בכל יום מוצא מטבע].
Similarly, Shmuel said: I am, with regard to this other matter, like vinegar, son of wine, with respect to Father. As Father would patrol his property to examine it twice daily, but I patrol it only once a day. The Gemara notes: In this regard Shmuel conforms to his line of reasoning, as Shmuel said: One who patrols his property every day will find an asteira coin.
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַבָּיֵי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא וְיוֹמָא יוֹמָא חַד פְּגַע בַּאֲרִיסֵיהּ דְּדָרֵי פִּתְכָּא דְּאוּפֵי אֲמַר לֵיהּ הָנֵי לְהֵיכָא אֲמַר לֵיהּ לְבֵי מָר אֲמַר לֵיהּ כְּבָר קַדְמוּךְ רַבָּנַן.

The Gemara relates that Abaye would patrol his property each and every day. One day he encountered his sharecropper carrying a load of wood that the sharecropper intended to take for himself. Abaye said to him: To where are you taking these logs of wood? The sharecropper said to him: To the Master’s house. Abaye, who knew that the sharecropper had intended to take the wood for himself, said to him: The Sages already preempted you when they said that one should patrol his property regularly, and they thereby prevented you from stealing the wood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתכא דאופתא – כלומר עץ גדול:
פתכא דאופי – משאוי של עצים היה נושא לביתו בלא ידיעתו דאביי:
אמר ליה כבר קדמוך רבנן – כלומר רבנן דאמרי דמאן דסייר נכסי מישתכח ביה איסתרא קדמוך דאנא חזיתיך דאי לא הוה חזיתיך היית מגנבו ממני:
פתכא דאופי – משוי עצים שהיה גונבו.
קדמוך – שאמרו שיהא אדם רואה נכסיו בכל יום ויראה מה יעשה.
ועוד אני חוזר ללשון בין תבשיל לגבינה שהלשון בא בכוון שהוא בא ללמד כשהוא בא ליטול לצורך התבשיל וכאלו הוא אומר בין תבשיל זה שהוא בא ליטול עליו לגבנה דמעקרא וראוי היה להקדים את שעליו הנטילה באה וכן אתה יכול לפרש בעוף וגבינה דאגרא ובמה שאמרו לרב יצחק אבל בשר וגבנה לא והרי שנתישבו כל השמועות לשטתנו ואף הלשון מסייענו שלשון קנוח אינו נופל על בשר התחוב בין השנים שאינו סר בקנוח אלא על שמנינות או פרורין שבחיך והוא עקר הדברים ומ״מ אחרוני הרבנים מפרשים על מדותיהם ומקילין לאכול גבנה אף לאחר בשר בהמה ולאלתר בקנוח הפה ובנטילה אם הוא בלילה או בקנוח הפה לבד אם הוא ביום ואחר עוף בלא קנוח ונטילה אפי׳ בלילה ולאכול אף בשר בהמה לאחר גבנה בלא שום קנוח אלא בנטילה אם הוא בלילה והם מפרשים זו של אגרא בעוף תחלה ומותר לאכול אחריו גבנה בלא שום קנוח ונטילה כלל אפי׳ בלילה ורב יצחק אכל גבנה תחלה ואחר כך בשר בהמה בלא קנוח ובלא נטילה אלא שהיה מצריך נטילה בלילה משום ידיו אבל קנוח לא צריך שהגבנה בפה מתעכלת היא לשעתה ורב חסדא שאמר אכל בשר אסור לאכול גבנה פירושו אלא בקנוח ונטילה בלילה או קנוח לבד ביום ואם שהה שש שעות אין צריך כלום אף בגבינה שאחר בשר בהמה ואף בלילה ומה שאמר אכל גבינה מותר בבשר פירושו בלא קנוח ונטילה אלא שאם הוא בלילה צריך נטילה וכמה קשים לפרש דבריהם שאם כן מה הקשו לרב יצחק מדברי אגרא והלא רב יצחק גבנה אכל תחלה ועוד מה הקשו לר׳ יוחנן על מה שאמר ולא כלום מדברי רב חסדא והא רב חסדא לא מצריך שהייה כלל אלא קנוח ונטילה ועוד היאך אמר רב חסדא אסור סתמא ועוד אם אין צורך לקנוח אלא בבשר ואחר כך גבנה היאך הביא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקנוח אחר מעשה של רב יצחק שאכל הגבנה תחלה והיה לו להביאה אחר דבריו של רב חסדא אלא ודאי דברים זרים הם ולא הביאם לכך אלא מה שראו בדברי רב נחמן אבל בין תבשיל לגבנה לא וכבר ביררנו שאין הכרח בכך ואע״פ שהם מחזיקים את דבריהם לומר שהתלמוד מקפיד בלישני כמו שדקדקו בסוגיא זו בכמה ישהא בין בשר לגבנה והפכו בו בין גבנה לבשר אינו כלום שבזו הוא עקר מה שהיה הוא בא ללמדו והוצרך לדקדק בו מה שאין כן בזו וקצת רבנים מודים לשטתנו בכל עניני בשר בהמה אלא שחולקים בעוף לומר שדברי אגרא בעוף תחלה נאמרו שאין אדם אומר עוף וגבנה נאכלים במה שצריך לפרש שאין נאכלים אלא גבנה ועוף ואנו כבר יישבנו הלשון שהזכירו תחלה מפני שהוא בא לאכל עכשיו וכן הדבר מוכרח ממה שהביא אחריו דברי רב יצחק שהיה גבנה ואחר כך בשר וכן שאמרו בלשון הקושיא הא בשר וגבנה לא כלומר אם בא לאכול בשר בהמה אחר גבינה וכן מעקר מה שהקשו לו מדברי אגרא ואע״פ שהם דוחקים לתרץ דהכי קא מקשי והא תני אגרא עוף וגבנה נאכלין ר״ל בכל ענין הא בשר וגבנה אסורין בכל ענין דאי לאו הכי הוה ליה נמי לאשמועינן בגבנה ואחריה בשר בהמה מ״מ דברים דחוקים הם ואין ראוי לסמוך עליהם וכל שכן במקום קולא וכנגד הסברא והשכל כמו שביארנו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א״ל הני להיכא כו׳ אפשר שהרגיש בו שרצה לגנבן וק״ל:
וכן מסופר כי אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא [היה מסייר נכסיו כל יום ויום], יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי [יום אחד פגש את אריסו שנושא משא של עצים] שהתכוון לקחת לעצמו, אמר ליה [לו] אביי לאריס: הני להיכא [אלה העצים להיכן] אתה נושאם? אמר ליה [לו] האריס: לבי מר [לבית אדוני], אמר ליה [לו] אביי, שידע באריס שרצה לקחת את העצים לעצמו, כבר קדמוך רבנן [חכמים] שאמרו הוראה זו שצריך לסייר נכסיו, ומשום כך לא הצליחה לך מחשבתך הראשונה לגנוב את העצים.
The Gemara relates that Abaye would patrol his property each and every day. One day he encountered his sharecropper carrying a load of wood that the sharecropper intended to take for himself. Abaye said to him: To where are you taking these logs of wood? The sharecropper said to him: To the Master’s house. Abaye, who knew that the sharecropper had intended to take the wood for himself, said to him: The Sages already preempted you when they said that one should patrol his property regularly, and they thereby prevented you from stealing the wood.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רַב אַסִּי הֲוָה סָיַיר נִכְסֵיהּ כֹּל יוֹמָא אָמַר הֵיכָא נִינְהוּ כֹּל הָנֵי אִסְתִּירֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל יוֹמָא חַד חֲזָא צִינּוֹרָא דְּבִדְקָא בְּאַרְעֵיהּ שַׁקְלֵיהּ לִגְלִימֵיהּ כַּרְכֵיהּ אוֹתְבֵיהּ בְּגַוַּהּ רְמָא קָלָא אֲתוֹ אִינָשֵׁי סַכְרוּהּ אַשְׁכַּחְתִּינְהוּ לְכוּלְּהוּ אִיסְתֵּרֵי דְּמָר שְׁמוּאֵל.:

The Gemara likewise relates that Rav Asi would patrol his property every day. He said: Where are all these asteira coins mentioned by Mar Shmuel? This patrol is not reaping me any benefit. One day he saw a water channel that overflowed, causing water to flood onto his land. He took off his cloak, wrapped it, and placed it inside the pipe to block the flow of water. He then raised his voice, and people came and sealed the hole. He said: I have just found all the asteira coins mentioned by Mar Shmuel, as I would have suffered a great loss had I not patrolled my fields.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזא צינורא דבדקא – כלומר1 רבוע ארעא ושטפי מיא לארעיה:
1. אולי צ״ל דנפחת הגדר ושטפי מיא לארעיה.
ערך צנר
צנראהאי תגרא דמי לצינורא דבדק׳ כיון דרווח רווח עיין בבדק. פי׳ מרזב של מים (בבא בתרא סו.) ת״ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה (חולין קה.) האי צינורא דבידקא בארעיה פי׳ אמת המים:
א. [ריננע.]
צנורא דבדקא – המים יוצאין חוץ לגדותיהן ובאין לשטוף פירותיו דרך פחת שבשפת האמה.
רמא קלא – הרים קול וצווח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר כי רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא [היה מסייר נכסיו כל יום], אמר: היכא נינהו כל הני אסתירי [היכן הם כל אותן המטבעות] של מר שמואל? שהסיור לא הועיל לי דבר. יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה [יום אחד ראה אמת המים שנפרצה, וזורמים מים בשדהו]. שקליה לגלימיה [פשט את גלימתו], כרכיה אותביה בגוה [כרך אותה ושם אותה בתוכה, כדי לסוכרה]. רמא קלא, אתו אינשי סכרוה [הרים את קולו לעזרה, באו אנשים וסכרוה את הפירצה], אמר רב אסי: אשכחתינהו לכולהו איסתרי [מצאתי עכשיו את כל המטבעות הללו] של מר שמואל, שאלמלא סיירתי בשדה, הייתי מאבד ממון רב.
The Gemara likewise relates that Rav Asi would patrol his property every day. He said: Where are all these asteira coins mentioned by Mar Shmuel? This patrol is not reaping me any benefit. One day he saw a water channel that overflowed, causing water to flood onto his land. He took off his cloak, wrapped it, and placed it inside the pipe to block the flow of water. He then raised his voice, and people came and sealed the hole. He said: I have just found all the asteira coins mentioned by Mar Shmuel, as I would have suffered a great loss had I not patrolled my fields.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין זמַיִם רִאשׁוֹנִים מִצְוָה חוְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה.

§ Having mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חובה – עדיפא ממצוה. ולקמיה מפרש מאי חובותייהו.
מצוה – לשמוע דברי חכמים.
מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה כו׳ – בברכות בסוף פרק אלו דברים (ברכות נג: ושם) דריש תרווייהו מקרא מוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואסמכתא בעלמא הוא דהא טעמא דמים אחרונים הוי משום מלח סדומית כדאמר בסמוך ואנו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו לא נהגו במים אחרונים והכי נמי כי דריש התם כי קדוש זה שמן שהיו סכין את ידיהן להעביר את הזוהמא הוי אסמכתא דלא מצינו בשום מקום שיהא שמן לא חובה ולא מצוה והא דאמר התם כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולין לברכה היינו להם שהיה הדבר עליהם חובה ליטול אחר סעודה לפיכך נחשבות כמזוהמות וצריך להקדים וליטול קודם ברכה וא״ת למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה מה לי מצוה מה לי חובה הא תרווייהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות ואומר רבינו תם דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות דתנן בפ״ק דעירובין (דף יז.) דפטורין מרחיצת ידים וקאמר רב חייא בגמ׳ לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית כו׳ ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ׳ שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ואם תאמר אמצעיים כגון בין גבינה לבשר שהן לצורך מצוה יהיו טעונין ברכה וי״ל דאין זה כי אם הכשר אכילה כמו ניקור חלב ומליחת בשר.
מים ראשונים מצוה. דכתי׳ והתקדשתם. מים אחרונים חובה. מצוה איכא דכתי׳ והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וחובה נמי איכא, מפני שיש בהם תועלת שלא יסתכן בעיניו, משום דמנהג העולם לאכול מלח אחר סעודתן, כדאמרינן בברכות על כל אכילתך אכול מלח ואי אתה ניזוק, ובתוך המלח הנאכלת מעורב בה קצת ממלח סדומית שמסמא את העינים, ואם לא יטול ידיו באחרונה, אם ישפשף בידיו עיניו, יסתכן.
מים ראשונים מצוה. כדאמרינן לקמן (חולין קו.) מצוה לשמוע דברי חכמים שהתקינו שם משום סרך תרומה, וכיון דמצוה נינהו, בעו ברכה על נטילה.
ואחרונים חובה. כלומר חובת שימור גופו כדאמרינן לקמן (חולין ק״ה:) מה ראו לומר אחרונים חובה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, והלכך אין טעונין ברכה. ואם תאמר והא גמרינן לה בברכות (ברכות נג:) פרק אלו דברים מוהתקדשתם והייתם קדושים ודרשי׳ והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים, וכיון דנפקא לן מקרא ליבעו ברכה, תירץ הראב״ד ז״ל דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכדאמרינן התם כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה. וראיתי משם הרב ז״ל דלפיכך מי שמברך על כוס של ברכה מברך על מים אחרונים ומברך על רחיצת ידים שהרי אינו צריך כלי. ודבר מזוהם פי׳ הראב״ד ז״ל שהוא כל דבר לח שמסתרך לידים, אבל כל דבר יבש אינו קרוי מזוהם. ויש מי שפי׳ דכל דבר שאינו קרב לגבי מזבח קרוי מזוהם ודבר הקרב לגבי מזבח אינו קרוי מזוהם וכדאמר בעלמא בהמה שקרבה לגבי מזבח פסקה זוהמתה.
אמר רב אידי בר אבין אמר ר״י בר אשאין מים ראשונים מצוה – פי׳ מצוה מדרבנן כדפרשי׳ לקמן משום סרך אוכלי תרומה. אחרונים חובה פי׳ חובה מדרבנן משום שמירת גופו משום מלח סדומית והא דאמרי׳ בברכות בפרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים אלמא מים אחרונים מצוה משום קדושה תירץ הראב״ד ז״ל דהתם למברך. וכשאכל דבר מזוהם שחייב ליטול ידו משו׳ והיית׳ קדושים ובעי לברוכי על הנטיל׳ כדאמרי׳ התם כשם שכהן מזוה׳ פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה. ולפיכך הנוטל ידיו לברכה ואכל דבר מזוהם צריך לברך על רחיצת ידים אבל אינו אומר על נטילת ידים שהרי אינם אלא לנקיות וא״צ כלי ולא כח גברא ושאר בני הסעודה שאין נוטלין ידיהם אלא משום מלח סדומית או משום נקיות בלבד שאכלו דבר מזוהם א״צ לברך על הרחיצה. ודבר מזוהם פי׳ בו שהוא כל דבר לח שמסתבך בידים אבל דבר יבש אינו מזוהם וכן נראה מדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסול לברכה דכהן מזוהם היינו דאית ליה זיעה או ריח הפה כדאיתא בכתובות ומינה נמי דידים מזוהמות ענין ליכלוך הוא וכן פירש הרב רבי׳ יונה ז״ל ואחרים פרשו שכל דבר שאינו נקרב לגבי מזבח קרי מזוהם וכדאמרי׳ בעלמא בהמה שקרב׳ לגבי מזבח פסקה זוהמתה ודעת מורי ז״ל שאפי׳ באוכל דבר מזוהם ואפי׳ המברך עצמו כיון שא״צ ליטול ידיו אלא משום נקיות בלבד אין לו לברך כלל שאינו נראה שיש הפרש בדבר שזה נוטל ומברך וזה נוטל ואינו מברך וכן הוא עושה מעשה וכן כתב הרב ז״ל בס׳ בעל התוספות ז״ל שאין מברכין לא על נט״י ולא על שטיפת ידים ולא על רחיצת ידים כדעת מקצת חכמים ז״ל ואסיקנא בלישנא בתרא דמים ראשונים נוטלין אפילו בחמין שהיד סולדת בהן אבל אחרונים אין נוטלין אלא בחמין שאין היד סולדת בהן.
אמצעים רשות אמר רב נחמן ל״ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה – פי׳ ומשכחת ליה כפשטא אפילו בין תבשיל ואח״כ גבינה לפום פי׳ ר״ת ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו בעמוד הקודם הוזכר דין נטילת ידים שבתוך הסעודה, ועתה מרחיבים דברים בענין זה. אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיין: נטילת ידים של מים ראשונים, שלפני אכילת פת — הריהי מצוה מדברי חכמים. ואילו נטילת ידים במים אחרונים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון — הריהי חובה, החמורה מן המצוה.
§ Having mentioned the manner of washing hands during a meal, the Gemara discusses another matter concerning washing hands. Rav Idi bar Avin says that Rav Yitzḥak bar Ashyan says: The first waters, i.e., washing of the hands before eating bread, are a mitzva by rabbinic law, but the final waters, washing of the hands upon conclusion of the meal and before reciting Grace after Meals, are an obligation, a more stringent requirement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מֵיתִיבִי מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה טאֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת מִצְוָה לְגַבֵּי רְשׁוּת חוֹבָה קָרֵי לַהּ.

The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצוה לגבי רשות חובה קרי לה:
אמצעיים – שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא.
מצוה לגבי רשות חובה קרי לה – משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני׳ חובה דאע״פ שאינן אלא מצוה חשיבות הן אצל הרשות לקרותם חובה.
ואמצעיים רשות. כגון בין תבשיל לתבשיל, כגון בין דגים לבשר או בהפך, רשות הם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על דברי רב אידי בר אבין ממה ששנינו בברייתא: מים ראשונים ואחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים שבתוך הסעודה, בין מנות תבשילי האוכל — הריהם רשות. הרי איפוא שגם מים ראשונים הריהם חובה, ולא מצוה! ואומרים: אין זו סתירה, כי מצוה לגבי [אצל, ביחס] רשות״חובה״ קרי לה [קורא אותה], ולכך קרא התנא למים ראשונים ״חובה״ בהשוואה למים אמצעיים. ואולם הגדרתה העצמית של נטילת מים ראשונים היא כ״מצוה״ ולא כ״חובה״.
The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: The first waters and the final waters are an obligation, whereas the middle waters, between courses during the meal, are optional. Apparently, the first waters are also an obligation, not a mitzva. The Gemara responds: Although the first waters are in fact a mitzva, the tanna calls a mitzva an obligation when compared to an optional requirement.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גּוּפָא מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים חוֹבָה אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת ירִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בִּכְלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע אַחֲרוֹנִים אֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בִּכְלִי וְאָמְרִי לָהּ כאֵין נוֹטְלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

The Gemara analyzes the matter itself. The full text of the baraita is as follows: First waters and final waters are an obligation, whereas middle waters are optional. For first waters, one may wash either by spilling the water into a vessel or onto the ground. But for final waters, one washes only by pouring the water into a vessel. And some say a slightly different version of the baraita: For final waters, one may not wash by pouring the water onto the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ניטלין בין בכלי בין על גבי קרקע – כלומר בין שמקבלין אותו בכלי בין שניטלין ע״ג קרקע:
אחרונים אין ניטלין – אא״כ מקבלין אותן המים ששופכין על הידים בכלי דבעינן למימר קמן דרוח רעה שורה עליהן ואמרי לה אין ניטלין ע״ג קרקע:
בין בכלי – מתחתיהם לקבלם.
אחרונים אין נטלין אלא בכלי. לפי שרוח רעה שורה עליהן. ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע. ואיכא ביניהו קינסא. עצים. לתנא קמא לא סגי על גבי עצים אלא אם כן יפלו על כלי, וללישנא בתרא אינו קפיד כי אם על הקרקע, אבל על גבי עצים מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ז למעלה הובאו דברי הברייתא בבירור דברי רב אידי בר אבין, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב: מים ראשונים וכן מים אחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים — הריהם רשות. ועוד הבדל בין סוגי המים הללו: מים ראשוניםנוטלין בין באופן שישפכו המים אל תוך כלי, בין שישפכו על גבי קרקע. ואילו מים אחרוניםאין נוטלין אלא באופן שישפכו המים אל תוך כלי, ואמרי לה [ויש אומרים] הלכה זו בנוסח שונה: מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע.
The Gemara analyzes the matter itself. The full text of the baraita is as follows: First waters and final waters are an obligation, whereas middle waters are optional. For first waters, one may wash either by spilling the water into a vessel or onto the ground. But for final waters, one washes only by pouring the water into a vessel. And some say a slightly different version of the baraita: For final waters, one may not wash by pouring the water onto the ground.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לקִינְסָא.

The Gemara interjects: What is the difference between these two versions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to pouring the water on thin wood slivers on the ground. According to the first version, which requires that the water be poured into a vessel, one may not use such slivers for this purpose, whereas according to the second version, which merely prohibits pouring the water onto the ground, one may use wood slivers.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא בינייהו קינסא כו׳ – כלומר דמקבלין אותן ע״ג חתיכה של עץ למ״ד אין ניטלין אלא בכלי ע״ג קינסא לאו כלי הוא למ״ד דאין ניטלין ע״ג קרקע ע״ג קינסא שפיר דמי:
ערך קנס
קנסא(שבת כב:) והא הכא כיון דקביעי נרות לא אפשר דלא למשקל בקנסא ואדלוקי פי׳ כמו קיסם (ערוביו ק) והא קא נתרי קנסי (חולין קה.) איכא בינייהו קינסא פירוש חתיכות קרשים שאינן כלים כדאמרינן (עבודה זרה לד) קינסא פליגו בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי ולדברי הכל מים אחרונים על גבי קרקע לא משום רוח רעה ששורה עליהן פי׳ קינסא דאלילים מדליקין חתיכות עץ ונותנין בתוך הכלי להרתיח הזפת:
א. [שפאען.]
קינסא – אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהן למאן דאמר כלי הכא לאו כלי הוא ולמ״ד אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי ולקמן מפרש משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע.
איכא ביניהו קנסא. כלומר, עצים דקים, או תבן וקש, למאן דאמ׳ אלא בכלי, אסור ליטול ידיו על גבי תבן וקש, ולמאן דלא קפיד אלא שלא יפול בקרקע, כיון דאיכא חציצה בנתים מותר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הנוסחים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין נטילת מים אחרונים על קינסא [קיסמי עץ קטנים] המונחים על הארץ. לנוסח שמים אחרונים ניטלים רק לתוך כלי — אין נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ. ואילו לנוסח שמים אחרונים אינם ניטלים על גבי קרקע — נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ.
The Gemara interjects: What is the difference between these two versions? The Gemara answers: There is a practical difference between them with regard to pouring the water on thin wood slivers on the ground. According to the first version, which requires that the water be poured into a vessel, one may not use such slivers for this purpose, whereas according to the second version, which merely prohibits pouring the water onto the ground, one may use wood slivers.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) ממַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן אַחֲרוֹנִים נאֵין נוֹטְלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן מִפְּנֵי שֶׁחַמִּין מְפַעְפְּעִין אֶת הַיָּדַיִם וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוּהֲמָא.: מַיִם רִאשׁוֹנִים נוֹטְלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן.: אָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יַנַּאי לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין הַיָּד

The baraita continues: With regard to first waters, one may wash either with hot water or with cold water. But for final waters, one may wash only with cold water, because hot water softens the hands and does not remove the dirt from them. The Gemara analyzes the statement that for first waters one may wash either with hot water or with cold water: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught this halakha only in a case where the hand does not
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין בחמין בין בצונן – כלומר בין ממים חמין בין ממים צונן:
מפעפעין – אשטנ״ט מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהם התבשיל.
ויש חולקים לשיטתנו לפרש בדברי רב נחמן בתבשיל שאין בו בשר בעין אלא שאין בו טעם בשר כגון שנתבשל בו בשר שמותר לאכול גבנה אחריו אלא שצריך נטילת ידים ומדקדקים אותה מדנקט תבשיל ולא נקט בשר ואף גדולי המפרשים כתבוה כן בקצת הגהותיהם ואין צורך בכך שכל שלא אכל מן הבשר עצמו אוכל הוא אחריו גבנה בלא כלום אלא שקצת קדמונינו מוחים בתבשיל של חמין מפני שהבשר נימוח ומתמסמס ומתערב ממנו בעין בתוך התבשיל ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקאתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקב״ה למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך:
ויש מפרשים בה דדוקא קטן שאין כח בו לשהות שש שעות וסעודותיו תכופות זו לזו ועכולם ממהר הן באיסטומכא הן בין השנים ומקילין מזו לומר שלא ליתן שיעור שש שעות אלא כל שהפסיק בסעודה זו וקבע לאכול פעם אחרת אפי׳ בתוך שש שעות שהרי לא הוזכרו כאן שש שעות אלא מסעודתא לסעודתא ואע״פ שאין הדברים נראין מפני שסתם מסעודה לסעודה סתם קאמר שהוא כשיעור שש שעות מיהא לגדול ושאם לא כן נתת דבריך לשיעורין מ״מ בעוף מיהא יראה לי לדון כן מפני שהוא נקל להתעכל ולהפקע שם בשר מעליו יותר משאר בשר:
קנוח הפה שאמרנו אינו צריך אלא שיאכל פת או דבר אחר כדי שיבלע עם אותו אוכל כל פירורי הגבנה הנמצאים בפיו וכל דבר כשר לכך חוץ מקמח וירקות ותמרים שהן מחליקין את הפה ומדביקין הפירורין לחיך ואינם מנקים את הפה (ומדביקים הפירורין לחיך ואינן מנקין את הפה) מהם ואם רצה להדיח את הפה ביין או במים די לו בכך:
תלמיד חכם אע״פ שראוי לו להיות תורתו קבע ראוי לו להיות מפנה שעה אחת ביום ליתן בה לב לעסקיו ונכסיו דרך הערה אמרו אמר שמואל אנא לגבי הא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא צייר נכסיה תרי זימני ביומא ואלו אנא חדא ביומא וכן אמרו דצייר נכסיה משכח איסתרי:
כבר ביארנו בסוף מסכת ברכות שחייב אדם ליטול את ידיו קודם שיאכל ושיש בסעודה חמש נטילות הראשונה נקראת מים ראשונים והיא לכל מי שרוצה לאכול והוא מצוה השניה מים אמצעיים והיא נטילה הבאה בין תבשיל לתבשיל אפי׳ שניהם של בשר מדרך נקיות והיא רשות השלישית נטילה שבין גבנה לבשר על הדרך שביארנו והיא מצוה רביעית נטילה למברך ברכת המזון לכל מי שאכל דבר לח או דבר המזהם את הידים אף על פי שלא אכל מלח שאין לחוש ממלח סדומית והיא מצוה חמשית נטילה שאחר סעודה למי שאכל מלח שמא היו קורטין של מלח סדומית מעורבין בה ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהו ידיו נוגעות בעיניו ויזיקו להם ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה לשמור עצמו מן ההיזק נמצאו חמש נטילות בסעודה שלש של מצוה ואחת של רשות ואחת של חובה הראשונה נקראת בלשון תלמוד מים ראשונים ושתים שבהן קרויות מים אמצעיים ושתים שבהן נקראות מים אחרונים מי שלא היה לו מים אלא נטילה אחת נוטל מים ראשונים שקודם סעודה ונטילות אחרות נדחות ויש אומרים שמצניעין לאחרונה ואוכל הוא במפה מפני הדחק ואין הדברים נראין:
מים ראשונים ניטלין בין לתוך הכלי בין על גבי קרקע מים אחרונים אין ניטלין אלא לתוך הכלי ויש פוסקין כלשון אחרון ומתירין אף שלא לתוך הכלי ובלבד שלא על גבי קרקע אלא על גבי עצים או תבן וכיוצא באלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בהבדל שבין סגי נטילות הידים הללו, מים ראשוניםנוטלין בין במים חמין בין בצונן, ואילו מים אחרוניםאין נוטלין אלא בצונן, ומדוע אין נוטלים במים חמים למים אחרונים? מפני שמים חמין מפעפעין (עושים כנקבים) את הידים, ואין הם מעבירין את הזוהמא (הלכלוך) שעל הידים. ח שנינו בברייתא זו כי מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן. ובהסבר הדברים אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר׳ ינאי: לא שנו שנוטלים למים ראשונים במים חמים אלא בזמן שאין היד
The baraita continues: With regard to first waters, one may wash either with hot water or with cold water. But for final waters, one may wash only with cold water, because hot water softens the hands and does not remove the dirt from them. The Gemara analyzes the statement that for first waters one may wash either with hot water or with cold water: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yannai says: They taught this halakha only in a case where the hand does not
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין קה., הערוך על סדר הש"ס חולין קה., רש"י חולין קה., ראב"ן חולין קה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין קה., ר"י מלוניל חולין קה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א חולין קה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קה., מהרש"ל חכמת שלמה חולין קה., מהרש"א חידושי הלכות חולין קה., מהרש"א חידושי אגדות חולין קה., פירוש הרב שטיינזלץ חולין קה., אסופת מאמרים חולין קה.

Chulin 105a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 105a, Rif by Bavli Chulin 105a, Attributed to R. Gershom Chulin 105a, Collected from HeArukh Chulin 105a, Rashi Chulin 105a, Raavan Chulin 105a, Tosafot Chulin 105a, Ri MiLunel Chulin 105a, Rashba Chulin 105a, Meiri Chulin 105a, Ritva Chulin 105a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 105a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 105a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 105a, Steinsaltz Commentary Chulin 105a, Collected Articles Chulin 105a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144