גמ׳ טעמא דאיכא עדים כו׳. אין לדייק ממתני׳ דדוקא דאיכא עדים דיצאה בהינומא וראשה פרועה הא ליכא עדים אלא מחדא מינייהו בעל מהימן. ומעתה ע״כ מתני׳ דלא כר״ג דהא אף על גב דאית לה עדים דיצאתה בהינומא לא מהימנא כ״ש בההיא דלית לה ראיה כלל דהא ודאי ליתא דמתני׳ או או קתני. ואין להקשות לשיטת רש״י ז״ל דבההיא דר׳ יהושע אם הלה תובעו אינו נאמן והא דקתני ואם יש עדים שהיא של אביו וכו׳ לאו דוקא אם יש עדים הכי נמי הא דקתני רישא אם יש עדים נימא דלאו דוקא דהוא הדין אי ליכא עדים ורבותא אשמועינן דאף ע״ג דלא ידיע להו לסהדי אם נשאת בתולה אי לאו אלא דיצתה בהינומא בהכי סגי דאיכא למימר דהבתולה יש לה קול ואלו כיון דידעו מנשואיה ולא ידעו אם היתה בתולה דלא תהיה כתובתה מאתים קמ״ל דלא ואף על גב דלא הויא רבותא כולי האי מ״מ לשיטת רש״י ז״ל דפירש דמאי דקתני בסיפא ואם יש עדים וכו׳ דלאו דוקא שפיר מצינן למימר הכי. די״ל דלכך כתב רש״י ז״ל טעמא דאיכא עדים. דיצתה בהינומא. פי׳ דלא דייקינן משום דקתני אם יש עדים דהכי נמי קתני בסיפא ולא דייקינן אלא דיוקין היינו ממה דקא מסהדי סהדי דברישא קא מסהדי סהדותא ברירא דבתולה היא דהיינו דיצתה בהינומא דאין רגילות אלא לבתולות אבל בסיפא לא קא מסהדי אלא שהיא של אביו ואכתי לא ידעינן אי לקחה ממנו והרי הוא אומר לקחתיה ממנו כנ״ל. ועוד איכא למידק דמאי קא דייק טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן עדיפא מינה הוה ליה לדיוקי דהא מדקתני במתני׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אלמא דת״ק פליג דס״ל דכיון דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגופא של כלה אלא דמחלקין קליות לתינוקות וכמו שפירש רש״י ז״ל במתני׳ לא הויא ראיה דאפשר דאף האלמנה תחלק לתינוקות כן דלאו מילתא דאיתעבידא בגופא אלא לתינוקות מחלקין ואין האדם מתבייש מלעשות שום שינוי עם התינוקות. ומעתה הוה ליה לדיוקי דמתני׳ דלא כר״ג דהא לת״ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה ואפילו יבואו עדים ויעידו שחלקו קליות אפילו הכי הבעל מהימן. ויש לומר דבעי לדיוקי אפילו מדר׳ יוחנן בן ברוקא דלא אתי כרבן גמליאל וליתא דדילמא רבי יוחנן בן ברוקא הכי קאמר אף חלוק קליות ראיה דאף על גב דקא מסהדי סהדי דלא יצאת בהינומא אבל חלקו קליות כתובתה מאתים והשתא אשמועינן רבותא דאף על גב דלא יצתה בהינומא כתובתה מאתים וכ״ש בדליכא עדים כלל אלא הנכון דמדברי ת״ק שמעינן לה וה״ק טעמא דאיכא עדים דיצתה בהינומא וכמו שפירש רש״י ז״ל והיינו כדדייקינן דלת״ק אפילו חלוק קליות אינה ראיה. וק״ל:

ומלשון הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשנה משמע דלא פליגי אלא דכל אחד תני כמנהג מקומו והיה מנהגם במקומו של רבי יוחנן בן ברוקא חלוק קליות. ומה שנ״ל מלשון רש״י ז״ל כתבתי:

דאי ר״ג הא אמר איהי מהימנא. כתבו בתוספות דלא פריך אלא למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום דלמ״ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפילו לר״ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי פי׳ דכיון דאזיל ר״ג בתר מגו כל היכי דאיתא מגו גביה איהו נאמן וגבי משארסתני נאנסתי דמגו גבה איהי מהימנא והכא דמגו גביה איהו מהימן ומתניתין היינו כר״ג הילכך לא פריך אלא למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום דייקא נמי דקאמר תלמודא דאי ר״ג הא אמר איהי מהימנא ולא קצר וקאמר לימא תנן סתמא דלא כר״ג לחוד דהא מילתא דר״ג ידענא לה שפי׳ אי נמי הוה ליה למימר לימא תנן סתמא דלא כר״ג דתנן היא אומרת וכו׳ ר״ג ור״א אומרים נאמנת ולמה ליה לארוכי ולמימר דאי כר״ג וכו׳ אלא ודאי דהכי קאמר דאי ר״ג הא אמר איהי מהימנא משום דהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום. ומעתה אף במשנתנו היה לנו לומר כן. וניחא נמי קושיא אחריתא דלעיל פרכינן עלה דר׳ יוסי דתנן מעשה בתנוקת וכו׳ כמאן אי כר״ג וכו׳ אי כר׳ יהושע וכו׳ אלמא דאי הוה מוקמינן ליה כרבי יהושע לא הוה קשיא לן ולא מידי. ורש״י ז״ל נמי פי׳ דהכי הויא קושטא דמילתא דכר׳ יהושע אתיא וכדכתבינן לעיל. ומעתה מאי דוחקיה הכא אי אתיא מתני׳ דלא כר״ג ועוד דקאמר תלמודא לבתר הכי והכי נמי מסתברא וכו׳ משמע דעיקר קושיא ליתא דשפיר מצי אתיא דלא כר״ג דאי לא תימא הכי למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני׳ דברי הכל היא ולקמן נאריך בקושיא זו בס״ד. אבל השתא דלא פריך אלא למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ניחא וה״ל כאילו קאמר הניחא למ״ד וכו׳ דמתניתין אתיא כדברי הכל אלא למ״ד וכו׳ הרי מתני׳ סתמא דלא כר״ג ולהכי קאמר נמי הכי נמי מסתברא וכו׳ דלכ״ע בעי למימר הכי. ולשיטת התוספות דלקמן בלאו הכי נמי לא קשיא ומיהו למה שהבינו התוס׳ בפירושו של רש״י ז״ל קשיא הך קושיא ולא הקשו אותה אלמא כדכתיבנא. ולקמן נאריך עוד בזה בס״ד:

אבל רש״י ז״ל כתב וז״ל הבעל מהימן. ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נשואין אם בתולה היתה אם בעולה העמד אותה על חזקה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה. היא נאמנת. דאזיל בתר חזקה דגופא.[בברי ושמא.] גבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה. ע״כ. ומשמע לי פירוש לפירושו דלכ״ע פריך ואפילו למ״ד דמצי טעין פרעתי אחר מעשה ב״ד דעיקר טעמא דר״ג דאיהי מהימנא היינו משום דאזיל בתר חזקה דגופא. וכן כתב הריטב״א ז״ל לעיל גבי מתני׳ דמשארסתני נאנסתי דעיקר טעמא דר״ג משום חזקה והילכך פריך תלמודא שפיר לכ״ע דמתני׳ דלא כר״ג דהכא הבעל מהימן ולא אזלינן בתר חזקה ואילו לר״ג איהי מהימנא דאזיל בתר חזקה ומאן דמשני אפילו תימא ר״ג כו׳ אה״נ דהוה מצי לשנויי נמי ע״כ לא קאמר ר״ג אלא היכא דאיכא מגו והכא ליכא מגו אלא דטעמא דאיכא מגו לא ברירא שפיר גבי משארסתני נאנסתי. ובקצת ספרים ל״ג לעיל בפ״ק טעמא דמגו כלל כדכתבינן לעיל וכדבעינן למכתב עוד בס״ד. ומיהו טעמא דברי ושמא ברירא שפי׳ דגבי משארסתני נאנסתי היא טוענת ברי לי והוא אינו טוען אלא שמא עד שלא ארסתיך דהא אינו יודע מתי נאנסה כנ״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל לימא תנן סתמא דלא כר״ג דאי כר״ג האמר איהי מהימנא פירש רש״י ז״ל האמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימנא דאזיל בתר חזקה דגופא והכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחילה בתולה היתה ע״כ. ויפה כיון ז״ל דהא ודאי עיקר טעמא דר״ג משום חזקה דגופא כדפרי׳ בפ״ק. ע״כ:

והרמב״ן ז״ל כתב בספר המלחמות דהכא ליכא חזקה דגופא דבשלמא גבי נערה שלא נשאת איכא חזקה דגופא דלא חיישינן שמא זנתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות אבל במשנתנו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואין בשתים אלו חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. ע״כ:

וכתוב בשיטה ישנה לימא דלא כר״ג וכו׳. וא״ת ולישני ליה אפילו תימא ר״ג ע״כ לא קאמר ר״ג אלא היכא דאיכא מגו או חזקה אבל הכא דליכא מגו ולא חזקה דבתולה מאחר שנשאת זה ימים רבים תו ליתא לחזקת דבתולה וי״ל משום דקי״ל דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא ולא חזקה וכי אמרינן בדר״ג דמהימנא משום מגו וחזקה טעמא דמילתא משום דמסייע לה ברי להכי עדיף ליה לתלמודא לתרוצי טעמא משום ברי וברי וברי ושמא שהוא עיקר הטעם. עד כאן:

ובקונטריסין כתוב וז״ל נימא דר״ג לא אמר איהי מהימנא אלא היכא דאיכא מגו כי התם אבל היכא דליכא מגו מודה ר״ג דבעל מהימן וי״ל מש״ה לא תירץ כן שרוצה להעמי׳ מתני׳ כר״ג אפי׳ אליבא דר׳ יוחנן דאמר לעיל דר״ג מכש׳ אפי׳ ליכא מגו אבל קשה כיון דהכא ליכא מגו ואם כן מה עלה על דעת המקשה וי״ל דדעת המקשה דכיון דרוב נשים בתולות נשאות הוא במקום מגו דאיכא התם ומש״ה פריך אע״ג דהכא ליכא מגו. ע״כ:

אפי׳ תימא ר״ג ע״כ לא קאמר ר״ג התם אלא בברי ושמא פי׳ היכא דברי היא היא דמהימני [דאיכא] חזקה דגופה. אבל ברי וברי לא אמרינן פי׳ דגבי ברי וברי איהו מהימן ואע״ג דאית לה חזקה דגופה דחזקה דממונא עדיפא וא״ת ואמאי באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן במכחישתו דהוי ברי וברי הוצרכו לתת טעם משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ולמה לו ההוא טעמא תיפוק ליה דהוי ברי וברי וי״ל דשאני התם דמסייע לה רובא דרוב נשים בתולות נשאות ורובא וחזקה עדיפא מחזקה דממונא אי לא דאית ליה לבעל חזקה דסעודה וכדפריש התם. הריטב״א ז״ל:

והרא״ה ז״ל כתב וז״ל וקשה לי דהיכי אמרינן לעיל דהא דאמר רב יהודה האומר פתח פתוח מצאתי נאמן וכו׳. ואתמר דטעמא משום דהאמינו הם ופריק לה משום דכתובה דרבנן הא אי כתובה דאורייתא לא מהימן והכא אמרינן דמהימן ומשמע דמדינא קאמרינן וי״ל דהתם הוא כדפרישנא התם דאי כתובה דאורייתא לא מהימן משום חזקה דגופא אבל הכא ליכא טעמא דחזקה דגופא וכיון דכן איהו מהימן ומדינא הכין. ע״כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז״ל אבל ברי וברי לא דבברי איהו מהימן והא דאמר בפ״ק והם האמינוהו שאם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן דמשמע דמדינא לא מהימן התם משום דלאו ברי הוא לגמרי דהא אפשר שהטה ולא כיון את לבו כדאמרינן התם אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה אבל בטענת דמים ודאי מהימן ותדע לך שהתורה האמינתהו דכתיב ופרשו השמלה למ״ד דברים ככתבן אלמא אם אין שם דם איהו מהימן ואינה יכולה לומר אבדתי אי נמי התם מהימן מדינא משום דמסייע ליה רובא וחזקה דכשרות ואע״ג דלא אמרי׳ לא מגו ולא חזקה לאפוקי ממונא ואחר הרוב נמי לא אזלינן היכא דאיתנהו לתרווייהו לרובא וחזקה ודאי אזלינן בתרייהו. הראב״ד ז״ל כדכתיבנא התם ע״כ:

וכתב הרב רבינו ר׳ יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל וז״ל ואע״ג דקי״ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה וקא אמר ברי לי ואיהי קא מכחשה ליה וקאמרה ברי לי דאיהי מהימנא דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידוע׳ וקיימת וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה כגון טענת זנות וכיוצא בהן וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר שנשבע וגובה אבל הכא לאו כתובה ידוע היא שהרי חלוקתם בעיקר הכתובה היא אם הוא מנה או מאתים איהו מהימן דהא אין בידה כתובה ידועה כדי שתהא נאמנת היא הילכך הויא לה הטענה שאין ביד אחד מהם שטר דקי״ל המע״ה. נמצא עכשיו דמשנתנו בברי וברי וכו׳ ע״כ. ועוד כתב בזה וכתיבנא לה לעיל בסוף הפרק לשונו הארוך ז״ל:

ודקא ארי לה מאי קא ארי לה וכו׳. פי׳ ארי לשון קושיא הוא וכדאמרינן בפרק המניח ת״ש מדאיירינן גלל וכן כתב הרב בעל הערוך ז״ל בערך אר ואפשר דהיינו מלשון ארירא וחסרון וקשיא דהא מעיקרא לא הוה פריך להדיא עד דנימא לשון ארי אלא דקאמר לימא תנן וכו׳ ולשון לימא לאו קושיא גמורה הויא וי״ל דלכך כתב רש״י ז״ל ודקא ארי לה. למימר סתמא דלא כר״ג. פי׳ דמ״מ הא סליק אדעתיה למימר דתנן סתמא דלא כר״ג ודע שיש ספרים דגרסי ודקא ארי לה מאי קא ארי לה פשיטא דברי וברי הוא ובספרים שלנו גרסינן הא ברי וברי הוא ובספרים דוקני גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי כיון דרוב נשים וכו׳ וזו היא גרסת רש״י ז״ל והוא הנכון דלאו משום ברי וברי בלחוד פרכי׳ עלה דהכי נמי איכא לשנויי דהכא ליכא מגו והתם איכא מגו וכדפרישנא לעיל אלא בסתם פרכי׳ דלא דמיא לה וכן כתב רש״י ז״ל. א״נ להכי כתב רש״י ז״ל כן משום דקשיא ליה דאע״ג דהכא ברי וברי והתם ברי ושמא דילמא לא שני ליה לר״ג ולא תליא טעמיה בהכי דכיון דסוף סוף הכא והתם הרי יש חזקה דגופ׳ ועיקר טעמא דר״ג משום דהוא אזיל בתר חזקת גופא וכדכתיבנא לעיל לשיטת רש״י ז״ל ומש״ה בעי לימא תנן סתמא דלא וכו׳ פי׳ דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וא״כ מאי פריך ודקארי לה מאי קארי לה לכך כתב רש״י ז״ל הא לא דמיא לה. פי׳ דהחילוק פשוט ומאי עלה בדעתו למימר לאפוקי מדר״ג כנ״ל. ה״ג במקצת ספרים ודקארי לה וכו׳ פשיטא דברי וברי הוא מהו דתימא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ותהוי דהא דידיה לגבי דידה כשמא קמ״ל. וכתב הריטב״א ז״ל ופרקי׳ כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא פי׳ שטענתה ברורה יותר דמסייע לה רובא וברי דידיה כשמא חשיב. ג״ה קמ״ל. פי׳ דמאן דקארי לה פריש הכי קמ״ל תלמודא דמודה ר״ג בהא דברי וברי הוא מ״מ כיון דטוען כן בברי ע״כ. ובספרים שלנו ל״ג קמ״ל אלא ה״ג כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ברי ושמא דמי. ה״נ מסתברא וכו׳:

הכי נמי מסתברא מדקתני מודה פרש״י ז״ל מסתברא דמתניתין אתיא כר״ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר״ג דמודה לרבי יהושע בהו דאיהו מהימן ואיהו נמי מודה ליה בהאי מגו ואע״ג דפליג עליה במגו דמשארסתני נאנסתי כדלקמן וכן נמי פי׳ ר״ח ז״ל ואינו מחוור דא״כ רישא נמי ליתני מודה ר״ג אלא ודאי לא מקריא הודאה דר״ג לא פליג כלל אלא בשמא דבברי וברי אוקי ממונא בחזקת מריה וכדמפרשינן בפ״ק הילכך לא אצטריך לאודי הכא דהא אפי׳ רוב ליכא כדאמרינן לקמן ותו למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני׳ דברי הכל היא ולא מוקמי׳ לה כיחידאה ודלא כהלכתא ואע״ג דליכא ראיה אחריתי ואי קשיא ליה מעיקרא היכי ס״ד למימר דמתני׳ ר׳ יהושע הוה ליה למימר ולמאי דקאמ׳ מעיקרא מאי מודה ר׳ יהושע ולא נימא הכי נמי מסתברא והכי אורחא דתלמודא בכל מקום וי״מ הכי נמי מסתברא דמתני׳ ר׳ יהושע ולא ר״ג כדקא ס״ד מדקתני מודה אלא א״כ איירי בה ר׳ יהושע היינו דקתני מודה וה״ק אע״ג דפליגנא עלך ברישא ואמינא איהו מהימן ואע״ג דשמא הוא הכא גבי שדה זו של אביך היתה כו׳. מודינא דעדיף ברי משמא והאי נמי כיון דלית ליה סהדי דאבהתי שמא הוא ואע״ג דטעין של אבותי היתה בברי ברי דידיה כשמא דמי ומפרקינן לאוקמה למתני׳ כר״ג ואמרי׳ מי סברת הכא קאי אמגו קאי וה״ק אע״ג דפליגנא עלך בעלמא הכא מודינא בהאי מגו וגם זה אינו מיושב כהוגן שאין כאן ענין להוראה דברי ושמא ואפשר דמעיקרא נמי ע״כ רבי יהושע אמגו קאי אלא דלא רמינן אנפשין מאי מודה אלא למידק מאי תנא דשייך בה מודה ולפיכך אמר אא״ב ר׳ יהושע תנא רישא היינו דקתני בסיפא מודה אלא אי אמרת ברי וברי היא ולא שייכא כלל בפלוגתא דר״ג ור׳ יהושע ומדלא קתני מודה ר״ג אם כן מאי מודה רבי יהושע וכו׳ וכדפרישי׳ ומפרקי׳ לדידך נמי ע״כ אמגו קאי ואפ״ק קאי והיינו דקאמר מי סברת כו׳ וזה יותר נכון ול״ג אא״ב איירי בה ר״ג אלא ה״ג אא״ב איירי בה ופי׳ ר׳ יהושע א״נ למאן דגריס ליה ה״ק אא״ב על רישא איירי בה ר״ג ופליג עלה היינו דקאמר ליה ר׳ יהושע אע״ג דפליגנא עלך בהא מודינא לך בהא ומיהו איכא נוסחי דיוקי ספרדי דגרסי אא״ב איירי במודה וכך היא גרסתו של ר״ח ז״ל לפי דבריו. הרמב״ן ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו פרש״י ז״ל הכי נמי מסתברא דמתני׳ אפי׳ ר״ג היא מדקתני מודה ר׳ יהושע משום דברישא דמתני׳ אודי ליה ר״ג לר״י למימר דאע״ג דפליג עליה בברי ושמא למימר דאיהי מהימנא בברי וברי מודה דודאי איהו מהימן והדר אודי ליה רבי יהושע לר״ג אלא אי אמרת לא איירי בה ר״ג ומתני׳ רבי יהושע ודלא כר״ג מאי מודה איכא הכא ואהיכא קאי הודאה דרבי יהושע. ואיכא דלא ניחא ליה בהאי פירושא דכיון דחשבת לה למתני׳ קמייתא הודאה דר״ג לרבי יהושע אמאי לא תנא ברישא ומודה ר״ג וכ״ת הא לכולי עלמא קשיא כיון דמפרקינן מתני׳ אפילו לר״ג אמאי לא תנא ברישא ומודה ר״ג. הא ליתא דלדידן הא לא חשיבא הודאה דלא שייכא הודאה בפלוגתייהו כלל ולא אפליגו אינהו אלא בברי ושמא וברי וברי ענין אחר הויא ודברי הכל הוא לפיכך שנו אותם סתם אבל לדידך דאמרת דהודאה הוא דהא אמטול הכי תנא באידך ומודה ר׳ יהושע א״כ אמאי לא תנא ברישא ומודה ר״ג כדקתני באידך ומודה רבי יהושע. אבל הרב אדוני זקני רבי זרחיה הלוי ז״ל בעל המאור פי׳ דה״ק ה״נ מסתברא כמאן דקארי לה מדקתני מודה רבי יהושע אא״ב איירי בה ול״ג איירי בה ר״ג כלומר איירי בה רבי יהושע בלחוד ופליג בה אדר״ג היינו דקתני מודה דה״ק אף ע״ג דפליגנא עלך בקמייתא מודינא לך בהא אלא אי אמרת לא איירי בה רבי יהושע בלחוד אלא דכ״ע הוא מאי מודה היכי שייכא עלה הודאה דהא רישא נמי כ״ע היא ואי גרסינן איירי בה ר״ג מפרשינן לה דהכי קאמר איירי בה ר״ג בפלוגתא דמתניתין ולאו למימרא דאיירי במתניתין אלא דפליג אמתני׳. ותימא מאי קס״ד דמאי דקאמר השתא מאי מודה דקאמר רבי יהושע אי אמרת דלא קאי אמגו דפ״ק ואפשר דהשתא נמי קס״ד דאמגו דפ״ק קאי ומיהו אפירקין קא סמיך ובתר הכי אתא למימר דלא קאי אפ״ק א״נ אפשר לומר דקס״ד השתא דהיינו הודאה דקא מודה רבי יהושע דהכי קאמר אע״ג דפליגנ׳ עלך לעיל בברי ושמא למימרא דשמא דידיה עדיף בהא מודינא לך דהאי ברי עדיף משום דהוה הפה שאסר הוא הפה שהתיר וטעמא משום דהוי ברי אבל אי הוי שמא כגון דקאמר שדה זו של אביך היתה ואיני יודע אם לקחתיה ממנו היינו מוציאין אותה מידו אבל השתא דקאמר בברי אע״ג דקאמר של אביך היתה שמעמיד אותה בחזקת אבותיו נאמן. עכ״ל הרא״ה ז״ל:

וגם התוספות כתבו לשון רש״י ז״ל כמו שכתבו המפרשים ז״ל לפי שהבינו בלשונו דה״ק ה״נ מסתברא דמתני׳ אתיא נמי כר״ג ולא כרבי יהושע בלחוד ולפי׳ הקשו ז״ל על פירושו דאפי׳ תימא דרישא דמתני׳ אתיא כר׳ יהושע ולא כר״ג אתי נמי שפיר דה״ק אף על גב דברישא פליגנא עלך בסיפא מודינא לך וכמו שפירש הר״ז הלוי ז״ל וכדכתיבנא לעיל ולא הקשו על פירוש רש״י ז״ל לפי מה שהבינו דא״כ למה ליה למימר הכי נמי מסתברא ודאי מסתברא דמתני׳ דברי הכל היא ולא מוקמינן לה כיחידאה ודלא כהלכתא וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל וכדכתיבנא לעיל משום דכבר פירשו התוספות ז״ל דלא פריך תלמודא אלא למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום אבל למ״ד דמצי טעין פרעתי הכי נמי נאמן הבעל אפי׳ לר״ג לומר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי הלכך אתי שפיר דה״ק הכי נמי מסתברא דמתני׳ אתיא כר״ג דמשנינן דבברי וברי מודה ולא תימא דמתני׳ אתיא כר״ג משום דמצי טעין פרעתי והלכך הבעל מהימן במגו דאי הכי מאי ומודה ר׳ יהושע כיון דלא איירי ר״ג במודה דהא היינו כסבריה דר״ג ממש דאית ליה מגו כל היכא דאיתיה אי איתא גבה איהי מהימנא ואי איתא גביה איהו מהימן לפיכך לא הקשו התוס׳ ז״ל קושית הרמב״ן ז״ל אף על פי שהיא קושיא פשוטה והקשו ז״ל דאפי׳ תימא דאתיא כרבי יהושע ולא כר״ג אתי נמי שפיר ותירצו דאי אתיא רישא דמתני׳ כרבי יהושע ולא כר״ג לא אתי שפיר ומודה משום דרישא וסיפא אינם מענין אחד ומאי דקאמר אע״ג דפליגנא עלך בהך מודינא לך בהא משמע דהסברא נותנת שיחלוק נמי בהך דומיא דאידך וכיון שאינם מענין אחד אטו משום דפליג עליה בחדא מלתא נאמר שיחלוק נמי בענין אחר שאינו ענין לו כלל ומיהו אי איירי רישא במודה שייך למתני שפיר אידך ומודה אע״ג דאינו מענין אחד לאשמועינן דכי היכי דר״ג מודה לרבי יהושע בחדא מילתא הכי נמי מודה ר׳ יהושע לר״ג בחדא מילתא אע״ג דאינם מענין אחד ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז״ל דלא הוה ליה למימר אמגו קאי דעד השתא נמי לפ״ה אמגו קאי דבשלמא מאי דקא משני אפ״ק קאי איצטריך משום דעד השתא הוה קאי אתרוייהו אפ״ק וארישא כיון דאיירי ר״ג ברישא וקא מהדר ליה דאפ״ק דוקא קאי קשיא ופירשו התוספות ה״ק הכי נמי מסתברא דכברי ושמא דמי ואפילו הכי מודה בה ר״ג משום דלאו שמא ממש הוא מדקאמר ומודה רבי יהושע אי אמרת בשלמא איירי ר״ג במודה כלומר אף ע״ג דכברי ושמא דמי מודה ר״ג דהבעל נאמן ומיהו אי אמרת דמתניתין ברי וברי ממש הוא לא איירי ר״ג במודה ולא שייך לשון מודה דמה ענין למחלוקתו ע״כ לא קאמר איהו אלא בברי ושמא ולא איירי כלל בברי וברי אבל אי רישא דמתניתין לברי ושמא דמיא שייך שפיר לשון הודאה ואיירי ר״ג במודה והיינו דקתני ומודה רבי יהושע דברי וברי נאמן וס״ד דטעמא דרבי יהושע משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפירש בקונטרס ולא תיקשי מאי דקשיא להו לתוספות ז״ל על פרש״י ז״ל מדקתני סיפא ואם יש עדים וכו׳ דמשמע דוקא אם יש עדים דאיכא למימר דלרבותא נקטיה דאע״ג דאכתי אין כאן טענת ברי דאין הלה תובעו ועיקר טעמיה דרבי יהושע דמודה ברישא היינו משום דברי ושמא והלכך הוה אמינא דבסיפא נמי נאמן כיון דאכתי לא טעין בברי קמ״ל דכיון דאיכא עדים כטענת ברי דמי אבל מאי דפרש״י ז״ל דטעמיה דר׳ יהושע דמודה ברישא היינו משום מגו דאי בעי שתיק הלכך הוה ליה למנקט רבותא טפי בדליכא עדים ובהלה תובעו דאף על גב דאכתי איכא מגו לא מהימן אבל למאי דכתבו בתוספות ז״ל דס״ד דמודה רבי יהושע ברישא היינו משום דהוי ברי ושמא אתי שפיר וניחא נמי לשיטת התוספות דהשתא הוו מודה דר״ג ומודה דר׳ יהושע מענין אחד אלא אי אמרת דרישא בברי וברי גמור הוא ולא איירי ר״ג וכו׳ כמו שכתבו בתוספות ז״ל:

וז״ל הרא״ש ז״ל אא״ב איירי ר״ג במודה היינו דקתני ומודה ר׳ יהושע תימא אפילו לא איירי ר״ג במודה ניחא הא דנקט מודה ר״י דה״ק ברישא ודאי פליג ר׳ יהושע על ר״ג אבל בסיפא מודה ליה ויש לומר דלא שייך למימר מודה בסיפא אף על גב דפליג ברישא כיון דההודאה דרישא אינה מענין פלוגתא דרישא אבל אי ברישא מודה ר״ג אתי שפיר ומודה ר״י אעפ״י שאינו מענין אחד דכי היכי דתנא מילתא דמודה ר״ג לפיכך קתני מילתא דמודה ר״י לר״ג ומיהו קשה לרבי שמעון מאי קאמר מי סברת דר״י הכא קאי אמגו קאי ואפ״ק קאי והלא אף לדברי הכי נמי מסתברא קאי אמגו ולא הוה ליה למימר אלא מי סברת דהכא קאי אפ״ק קאי ונ״ל הכי נמי מסתברא דמתני׳ דמיא קצת לברי ושמא כמו שהיה סובר מעיקרא ולהכי הוצרך לאשמועינן דר״ג מודה בה משום דדמיא טפי לברי וברי מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא״ב ר״ג איירי במודה דמתני׳ כברי ושמא דמיא ואיצטריך למימר דמודה בה ר״ג דלא הוי ממש ברי ושמא היינו דקתני ומודה ר״י לר״ג דכי היכי דמודה ר״ג לר״י בקמייתא דאע״ג דאיהי טוענת ברי וטענה דידיה כשמא דמיא לא מהימנינן לה הכי נמי מודה ר״י לר״ג בהא דשדה מהימן על ידי טענת ברי וקס״ד דטעמא דמודה ר״י משום דטעין בברי לקחתיה ממנו ואידך טעין שמא דאינו יודע שהיתה של אביו אלא על ידי טענתו של זה כעין שפרש״י ז״ל במשנה והיינו דאמר מי סברת דהכא קאי ולא קאי אמגו אלא אברי ושמא אמגו קאי ואפ״ק קאי. ע״כ:

ובפירושי רש״י ז״ל אין הלשון כמו שכתבו התוספות ז״ל והמפרשים ז״ל אלא הכין כתוב בפירושים שלנו הכי נמי מסתברא. דר״ג מודה בה דבעל מהימן. אי אמרת בשלמא איירי ר״ג במודה דהך רישא הודאה הוא וכו׳. ע״כ. ומשמע לי פי׳ לפירושו דהא ודאי לא בעי לאתויי דמתני׳ דברי הכל דאם כן למה ליה למימר הכי נמי מסתברא הא ודאי דמסתברא הכי וכמו שהקשה הרמב״ן ז״ל וכדכתיבנא לעיל אלא הא בעי לאתויי דמסתברא לתרוצי דר״ג מודה בה ברישא דהוה ס״ד למימר דר״ג נמי פליג בה אע״ג דהויא ברי וברי משום דריעא טענתיה כיון דרוב נשים בתולות נשאות קמ״ל דמודה בה ולא נתרץ דר״ג לא איירי בהך כלל ואינו מענין פלוגתיה כלל דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי ומה ענין זה לזה וה״ק אא״ב איירי ר״ג במודה פי׳ דאיירי במידי דהודאה שפיר אלא איירי ר״ג במידי דהודאה דאינו מענין פלוגתיה כלל וכדכתיבנא מאי שייך למתנייה הכא כלל ואהיכא קאי ומהדר מי סברת רבי יהושע וכו׳ פי׳ דמעיקרא סברינן למימר דר״י ה״ק אע״ג דפליגנא בפ״ק דמשארסתני נאנסתי דאע״ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא פירוש משום דלאו מגו מעליא הוא דאי הוות טענה מוכת עץ אני תחתיך אכתי לא מהימנא לרבי יהושע ולאו מגו מקרי ולהכי פליגנא עלך אבל האי מגו דאי בעי שתיק נאמן דמגו מעליא הוי ולהכי מודינא לך הכי הוה סברינן למימר מעיקרא ולהכי הוה קשיא לן אי לא איירי ר״ג במודה ברישא רבי יהושע אהיכא קאי ומאי שייך למתנייה הכא דהא ידעינן אהיכא קאי רבי יהושע דשפיר מצינן למימר נמי דקאי אמדברת ואפילו לרב אסי כיון דר׳ יהושע הכי קאמר בההיא פליגנא משום דלא מגו הוא ואנן מגו בעינן הלכך הכי נמי מצינן למימר דקאי אמדברת וה״ק אמדברת פליגנא עלך משום דאין שם מגו אבל בשדה דאיכא מגו מודינא ואשמועינן רבי יהושע דבההיא דמדברת משום דראוה דנבעלה ואין שם מגו הוא דפליגנא והכא בשדה דאיכא מגו מהימן ואשמועינן דטעמא דמגו עיקר ואפי׳ להוציא דהא קרקע בחזקת בעליה הראשונים עומדת וכיון דמודה דשל אביו היה הוה לן למימר דלא תצא מחזקת בעליו אלא בראיה קמ״ל דמגו דאי בעי שתיק אמרינן דמהימן והכי נמי מצינן למימר דקאי אהיא אומרת מוכת עץ ואפי׳ לרבי יוחנן וה״ק בההיא פליגנא משום דליכא מגו ואשמועינן דאין שם מגו כרבי יוחנן ובההיא מודינא משום דאיכא מגו וכדכתבינן לעיל וכיון דמצינן למימר דקאי אכולי הך מתנייתא ומצינן למימר נמי דלא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי מעתה שפיר שיילינן אהיכא קאי ומהדר ליה אמגו קאי וכו׳ פי׳ דר׳ יהושע ה״ק אע״ג דשפיר מצינן למימר מגו ומגו מעליא היא לית לו מגו אלא דוקא מגו דאי בעי שתיק אבל מגו אחרינא אף ע״ג דהויא מגו מעליא לית ליה והיינו דקאמר אמגו קאי ובעי תלמודא אהייא פי׳ אהייא איכא מגו וקאמר אילימא וכו׳ ואסיק דע״כ לא קאי אלא אמשארסתני נאנסתי וכו׳ דאית ביה מגו וכו׳ אינך לית בהו מגו ומעתה הויא ליה כמאן דמפרש בהדיא דאמשארסתני נאנסתי קאי ואף על גב דתניא הכא ולא תיקשי ולא מידי והא דפסיק בינייהו הא דהאשה שנתאלמנה היינו משום דבעי לסיומי כולהו תביעות דבין איש לאשתו בכתובה והא דאפסיק בפלוגתא דמדברת ומעוברת איידי דנקט פלוגתא דר״ג ור״י בדיני כתובה נקט נמי אינך. כנ״ל פי׳ לפרש״י ז״ל ואם תשאל הא כתב רש״י ז״ל אי אמרת בשלמא איירי ר״ג וכו׳ ואמר אע״ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתנייה כתובה ור׳ יהושע מודה לר״ג בהאומר לחברו שדה זו וכו׳ דאף על גב דפליגנא בפ״ק דמשארסתני דאע״ג דאיכא למימר מגו לא מהימנא מודינא בהאי מגו דאי בעי שתיק וכו׳ מהימן כדלקמן ע״כ. אלמא מעיקרא נמי משמע דרבי יהושע ה״ק בהאי מגו פליגנא דלית ליה מגו אלא מגו דאי בעי שתיק. תשובתך איברא ודאי דמעיקרא סברינן דרבי יהושע אית ליה מגו והא דפליג אהנך משום דלא הוו מגו וכדכתיבנא ומיהו תפס רש״י ז״ל ההיא דמשארסתני נאנסתי משום דקשיא ליה לרש״י ז״ל דכיון דהשתא סברינן למימר דלא פליג רבי יהושע אלא היכא דליכא מגו כלל אבל היכא דאיכא מגו מהימנא א״כ אמאי נקט ההיא דהפה שאסר וכו׳ דהויא מגו מעליא טובא הוה ליה למנקט בכל גונא דאיכא מגו דהא מודה רבי יהושע בכל מגו ותירץ רש״י ז״ל משום דקאי נמי אמשארסתני נאנסתי דסוף סוף אית ביה מגו אלא דהיא מגו כל דהוא להכי נקט בכי האי גונא דהויא מגו מעליא ומיהו ה״ה נמי מגו אחרינא אע״ג דלא יהיה מגו דאי בעי שתיק ומה שכתב רש״י ז״ל הכא כדלקמן היינו לאורויי עדיפותיה דהך מגו דאין שור שחוט לפניך ושוב כתב רש״י ז״ל אמגו קאי. אפלוגתא דאיכא למימר בה מגו וכו׳ ואע״ג דפליגנא במגו דהתם במגו דהכא מודינא כדלקמן. פי׳ כתב ז״ל כדלקמן לאורויי גריעותיה דמגו דהתם ועדיפותיה דמגו דהכא לומר דאף על גב דהויא מגו יפה לית ליה מגו משום דשור שחוט לפניך והכא אין שור שחוט לפניך ולקמן נאריך עוד בזה בס״ד כנ״ל:

והרשב״א ז״ל אע״ג דלא יישב פרש״י ז״ל כן מכל מקום ס״ל דפירושו עיקר וז״ל הכי נמי מסתברא מדקתני מודה רבי יהושע פרש״י הכי נמי מסתברא דמתני׳ אתיא כר״ג דאי אמרת בשלמא איירי בה ר״ג בהודאה כלומר בהא מודה ר״ג לר״י בהאשה שנתאלמנה תנא מודה רבי יהושע כלומר וכמו שהוא מודה לרבי יהושע בהא הכי נמי מודה ר״י בהאומר לחברו שדה וכו׳. אלא אי אמרת רישא רבי יהושע ודלא כר״ג למאן מודה והא בהא מתני׳ לא איירי בה ר״ג ודחינן דאמתני׳ דלעיל קאי דאיירי בפלוגתא דר״ג ור״י וכן פי׳ ר״ח ז״ל ויש מי שפירש דאמאי דסליק מיניה קאי דהיינו כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי ולעולם דלא כר״ג והכי נמי מסתברא דמתני׳ דרבי יהושע היא ופליגא אדר״ג מדקתני מודה רבי יהושע דאי אמרת בשלמא איירי בה ר״ג כלומר פליג עלה ר״ג היינו דקתני מודה רבי יהושע כלומר אע״ג דבהאי פליג רבי יהושע אדר״ג בהא מודה ליה רבי יהושע ואינו מחוור לפי שאין כאן דרך להודאתו של רבי יהושע שאינה ממין ענין הרישא והראשון עיקר ונוסחאות ישנות מדוקדקות יש אי אמרת בשלמא איירי במודה וכו׳ וזו הגרסא כפרושן של ר״ח ורש״י ז״ל. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל הכי נמי מסתברא דר״ג מודה בה דבעל מהימן מדקתני סיפא מודה רבי יהושע אא״ב איירי בה ר״ג היינו דקתני מודה ר׳ יהושע פי׳ איירי ר״ג במודה דהך רישא הודאה היא דמודה ר״ג לרבי יהושע ואמר לו אע״ג דפליגנא עלך בברי ושמא מודינא לך בברי וברי היינו דשייך למתני בתריה דרבי יהושע מודה לרבן גמליאל באומר לחבירו שדה זו וכו׳. דאע״ג דפליגנא בפרק ראשון גבי משארסתני נאנסתי דאע״ג דאיכא למימר מגו לא מהימן מודינא בהא מגו דהכא דאי בעי שתיק ולא אמר ליה של אביך היתה כי אמר לקחתיה ממנו נאמן כדלקמן אלא אי אמרת דלא איירי בה ר״ג ברישא דמודה היכי שייך למתני בתריה ומודה רבי יהושע ואהיכא קאי עכ״ל דרבינו ז״ל ויש מקשים דאם איתא דמשום דאיירי בה ר״ג ברישא במודה שייך למתני סיפא ומודה אמאי לא תנא ברישא בהדיא ומודה ר״ג כדקתני ומודה רבי יהושע ולא קשיא רישא, דרישא כיון דלענין כתובה איירי (בה ר״ג) כעין פלוגתא דאפליגו לעיל קתני פלוגתא והדר קתני הודאה סתם כלו׳ בהא איפליגו ובהא מודו ולא אצטריך למתני ומודה ר״ג אבל הודאה דרבי יהושע דמיירי במילתא אחריתי אצטריך למיתני ומודה רבי יהושע ויש נוסחאות דלא גרסי קמ״ל ולא גרסי איירי ר״ג אלא איירי בה ומפרשי לה קצת רבנן ז״ל דכי קאמרינן ה״נ מסתברא ה״פ הנ״מ כמאן דקארי לה דרישא לאו ר״ג היא מדקתני סיפא ומודה רבי יהושע אא״ב איירי בה רבי יהושע ברישא כלומר דידיה בלחוד הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דאע״ג דפליג ברישא מודה בסיפא אלא אי אמרת לא איירי רבי יהושע ברישא דר״ג נמי היא היכי שייך למתני סיפא ומודה ר׳ יהושע ולנוסחי דגרסי איירי בה ר״ג מפרשינן איירי בה ר״ג בפלוגתא ואין פי׳ זה נכון כלל חדא דלישנא דגמרא לא אתי שפיר להאי פירושא ודחיק ליה טובא אפילו לפום נוסחי דידהו ועוד דלהכי אפרקינן מעיקרא דרישא ר״ג היא וקא קשיא לן דקארי לה מאי קארי לה היכי הדרינן לשבושי פירוקא דילן ולקיומי סברא דמאן דקארי לה אין זו שיטת התלמוד בשום מקום אלא ודאי פרש״י ז״ל הוא הנכון ועליו הסכימו רוב המפרשים ז״ל מיהו מאי דקאמר רש״י ז״ל אלא אם כן איירי בה ר״ג מודה ברישא היינו דשייך בסיפא ומודה רבי יהושע דקאמר אע״ג דפליגנא במשארסתני נאנסתי דאיכא למימר מגו מודינא באידך מגו זה אינו נכון דאם כן דהשתא הוה ס״ד רבי יהושע אמגו דהתם קאי מאי האי דמהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ״ק קאי דהא מעיקרא הכי הוה משמע לן לכך י״ל דהכי קאמר אא״ב איירי ר״ג במודה דרישא וא״ל לרבי יהושע אע״ג דפליגנא עלך בברי ושמא דלעיל מודינא דאף ע״ג דהוי כעין ברי ושמא משום דרוב נשים בתולות נשאות אפילו הכי בעל נאמן דסוף סוף ברי וברי הוא היינו דקתני סיפא ומודה רבי יהושע דרבי יהושע נמי אמר לר״ג ואנא מודינא לך באומר לחברו שדה זו של אביך היתה דהויא נמי כברי ושמא משום דתובע אין לו חזקה בקרקע זה ולא שום ראיה והמחזיק יש לו ברי גמור ובהאי ברי ושמא מודינא דברי עדיף דמסייע ליה חזקה דממונא ואפילו יבא תובע בטענת ברי לא מהני ליה דברי דנתבע עדיף דאית ליה הפה שאסר אלא אי אמרת לא איירי ר״ג ברישא במודה היכי שייך למתני סיפא ומודה ר׳ יהושע ומהדרינן דרבי יהושע אמגו קאי ואפ״ק קאי וכדפרי׳ ואזיל. ע״כ:

וז״ל שיטה ישנה ה״ג רש״י ז״ל אי אמרת בשלמא איירי בה ר״ג היינו דקתני מודה ר׳ יהושע פי׳ איידי דאמרינן דר״ג מודה בברי וברי אע״ג דפליג בברי ושמא קתני נמי מאי דמודה ר׳ יהושע לר״ג וא״ת אמאי לא קתני ברישא בהדיא מודה ר״ג כדקתני בסיפא מודה רבי יהושע י״ל עדיף ליה למתניתין למנקט דרך קצרה וללמדנו מדיוקא דדייקינן הא ליכא עדים בעל מהימן דמודה ר״ג בברי וברי ואי הוה תנא להדיא מודה ר״ג היינו צריכין להאריך ולשנות מודה ר״ג שאם אין עדים בעל נאמן ואם יש עדים שיצתה וכו׳. אלא אי אמרת לא איירי בה ובר׳ יהושע עסקינן ור״ג לא הוזכר כלל במשנה זו למאן מודה רבי יהושע אי לר״ג הרי לא הוזכר במשנה זו. והר״ז ז״ל גריס ומפרש הכי, הכי נמי מסתברא כמאן דקארי לה דאי אמרת בשלמא לא איירי בה ר״ג היינו דקתני מודה רבי יהושע דאף על פי ששנינו דאי ליכא עדים בעל מהימן ופליג אדר״ג אלא אי אמרת איירי בה וברישא ליכא פלוגתא דבין רבי יהושע בין ר״ג תנו לה למאן מודה ר׳ יהושע שהרי לא הוזכרה מחלוקת דרישא דברי הכל היא. ולפי זה האי הכי נמי מסתברא אינו כדרך שאר האמורין בתלמוד שהן אמורים אמסקנא דמילתא ולא אמאי דסלקא דעתך דמקשה. והכ״ת פי׳ כן ולא נהירא עד כאן:

אהייא אילימא שהיתה מעוברת וכו׳. כל הני בבי למפרע מייתי להו וטעמא דמילתא משום דמסתמא אמתני׳ דסליק מינה קאי. שיטה ישנה:

הניחא לזעירי וכו׳. ק״ל לזעירי נמי מאי מגו איכא והא אי טענה נמי לא נבעלתי לא מהימנא אליבא דרבי יהושע כדתנא לעיל דמדברת היינו שבויה והא דבעינן נמי לאוקמא אהא מוכת עץ אני וכו׳ בשלמא לרבי אלעזר דאמר מנה ולא כלום מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ומאי מגו איכא הא אילו אמרה הכי לא מהימנא [ונ״ל דהכי ס״ד דהכא אע״ג דאי טענה הכי לא מהימנא] מיהו כיון דאי אתיא לשקורי אית לה טענה דעדיפא מהא ולא טעין לה ודאי קושטא קאמרה ופריך דמדברת נמי כי טענה לא נבעלתי לא פסלה נפשה מכהונה והשתא משויא נפשה כזונה ועדיף לה למימר לא פעלתי און והלכך כי אמרה פעלתי ודאי קושטא קאמרה וגבי מוכת עץ נמי איכא למימר מגו לר׳ אלעזר דאי אתיא לשקורי הוה לה למימר מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן ואע״ג דאי אמרה הכי לא מהימנא כי לא אמרה מהימנא משום דודאי קושטא קאמרה ורבי יהושע לית ליה האי מגו כיון דבההיא טענה דאתיא הך מכחה לא מהימנא אלא כעין משנתינו שנאמן לומר לא היה של אבותיך מעולם ומתוך כך נאמן לומר לקחתיה מהם. הרמב״ן ז״ל.

וכתב הרשב״א ז״ל עליו ואני כבר כתבתי למעלה דבשמעתא דדברים שבלב איכא מגו כזה במקום ברי ושמא אבל בברי וברי לא והוא הנכון ושם הארכתי בס״ד. ע״כ. וכבר כתבתי לעיל הכל בארוכה:

אלא לרב אסי וכו׳. תימה דהא אתותב רב אסי י״ל דה״ק תפשוט מינה דרב אסי לית ליה דאפ״ק קאי ואילו שמעינן ליה לרב אסי דאמר הכין בהדיא ודאי סמכינן עליה וה״ה השתא דאתמר מכללא. הרא״ה ז״ל.

ובשיטה ישנה כתוב וז״ל ואם תאמר והא אתותב רב אסי יש לומר ה״ק לימא ממתני׳ נמי הויא תיובתיה. ע״כ:

בשלמא לרבי אלעזר וכו׳. לא דייקא דהא פרישנא לעיל להא כשקדש ובעל לאלתר הלכך לא איפשר לה למימר מוכת עץ אני תחתיך אלא לרווחא דמילתא נקטה ולא איכפת ליה דהא לא קיימא. הרא״ה ז״ל:

ואוקימנא אהא היא אומרת משארסתני ונסתחפה שדהו דהכא איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנה דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי אתתא אחזקה ואע״ג דלרבי יהושע לא מהימנא לענין כתובה התם הוא משום דאמר אוקי ממונא בחזקת מריה אבל לענין אכשורה לכהונה כשרה דהא תרי ספיקי נינהו וכיון דטוענת כן אף על פי שהוא דבר שאינו מצוי מתירין אותה ולא גרע מתרי רובי ולהכי אקשינן ומאי שנא דלא מודה ר׳ יהושע בהאי מגו ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור לגבי האי טענה דקיימי עלה דהיינו כתובה לא מהימנא למימר מוכת עץ אני תחתיך אע״ג דמהימנא לגבי מילי אחריני כגון להכשירה לכהונה אם נתארמלה וכיון שאינו לפנינו כלומר שעל כתובה זו אינה נאמנת בשום טענה דמצי למימר לאו מגו מקרי אבל הכא הרי שור שחוט לפניך דכי היכי דטעין השתא דהאי שדה של אבותיך היה הכי נמי הוה מצי למימר לא היה של אבותיך אלא של אבותי הוה הלכך כי היכי דבההיא טענה הוה מהימן השתא נמי מהימן ופי׳ שור שחוט למשל בעלמא שכיון שהוא שחוט לפניך ע״כ אתה מאמין למי שאומר לך שהוא שחוט הכא נמי אית ליה טענה דע״כ מהימנינן ליה בדין זה שלפנינו מה שאין כן התם שאין לה טענה על הכתובה שלפנינו שתהא נאמנת עליה. כנ״ל לפרש שמועה זו. ואיכא דמפרשי שור שחוט לפניך דגבי האשה שאמרה מוכת עץ אני אין השור שחוט לפניך הלכך בחזקת איסור עומד עד שיודע לך במה נשחט אבל הכא בשדה הרי השור שחוט לפניך ובחזקתו הוא עומד עד שיצא ממנו כשור שנשחט שבחזקת היתר עומד עד שיודע לך במה נטרף ואין הדעת נוחה ממנו דהא לא פי׳ טעמא מאי ועוד דודאי אין לשון שור שחוט אלא דרך משל כמו שאמרו הרי השור שחוט לפניך והרי מקוה חסר לפניך וכיוצא בזה. ותמהני שלא מצאתי בתלמוד מגו אלא כעין מגו דרבי יהושע אבל מגו שאין שחוט לפנינו לא מצינו וקשיא דהא קיימא לן כר״ג ומשום מגו כדאמרינן לעיל בפ״ק דאי לאו משום מגו הוה ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע וליכא למימר דכי קי״ל כר״ג לאו משום מגו אלא ההוא טעמא דאוקי אחזקה דההוא טעמא ליתא אלא אמשארסתני נאנסתי וכן פרש״י ז״ל אבל בין מוכת עץ לדרוסת איש ליכא חזקה ואיכא למימר במגו כר׳ יהושע קי״ל דלא אמרינן מגו אלא כשור שחוט אבל קיימא לן כר״ג באומרת משארסתני נאנסתי שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתני שנאמנת משום חזקה דגופה וכיון שנאמנת לומר משארסתני נאנסתי וליטול מאתים נאמנת לומר מוכת עץ אני ואפשר שאף במוכת עץ איכא חזקה דגופה דחזקתן שלא יהיו דרוסות איש בלא בעל וכן במקצת נוסחאות ובהלכות רבינו הגדול ז״ל דלא גרסינן התם אלא ע״כ לא אמר ר״ג התם אלא דאמרינן אוקי אתתא אחזקה וכן כתב הנגיד ז״ל ובנוסחי דייקינן לא משכחת בה הכא דאמרי׳ מגו. ע״כ. הרמב״ן ז״ל:

וכתב עליו הרשב״א ז״ל וז״ל ולדידי לא קשיא לן ולא מידי דהא דקי״ל כר״ג בההיא לאו משום מגו הוא אלא אפילו ליכא מגו חייב ולא משום ברי ושמא אלא אפי׳ לרב נחמן וטעמא כדאסיקנא בפירקין דלעיל דאיכא חזקה דגופה ע״כ:

עוד כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל ורש״י ז״ל כתב התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטיה כלומר אם שתק זה לא היו עוררים הלכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר לו של אביך היתה הלכך אמרינן בה מגו אבל גבי לא מצא לה בתולים שור שחוט לפניך בתולים שלא מצא לה הם הסיתוהו לבא לב״ד ואף על פי שיש לה להשיב טענה טובה מזו לא אמרינן בה מגו דדילמא לא אסקה אדעתה אי נמי אערומי מערמא. משמע מדברי הרב ז״ל דמתני׳ בדלא טעין של אבותי היתה אלא במסיח לפי תומו וכן כתב לקמן גבי הא דאקשינן וליתני רבי יהושע שדה זו שלך היתה וכו׳ כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך שלא היה אדם תובעו מה לי הוא מה לי אבוה וכן גבי הא דאמרינן לקמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבדה הוי כתב הרב ז״ל דאי דרבנן אפי׳ הוא תובעו נמי וזה מודה מקצת משיב אבדה הוא כדתנן בשבועות מאי אשמעינן רבי יהושע דאין שור שחוט ואפי׳ שור שחוט נאמן. אלו דברי הרב ז״ל. וטובא איכא למתמה עליו ז״ל א״כ לא שבקת חיי לכל בריה דאי אתי חד ואמר מאי בעית בהאי ארעא דשל אבותי הות ואיהו אמר ליה אין אלא שלקחתיה מהם לדברי רש״י ז״ל מצרכת ליה לאתויי עדי חזקה ואי לית ליה לא מהימן והא ודאי פשיטא מילתא דלא צריך חזקה אלא היכא דאית ליה סהדי להאיך דשל אבותיו הות אבל היכא דלית ליה לא דהא אי בעי אמר להד״ם וכדקתני סיפא אם יש עדים שהיתה של אביו הא ליכא עדים מהימן וכן בדין מטלטלין טלית זו שלי אתה מכרתו לי נאמן ואין זה צריך לפנים שאפילו תינוקות של בית רבן אומרים כן וכולהו מגו דאמרינן בכולהו תלמודא הכי איתנהו בשאחר טוענו ואפ״ה מהימן ודוק ותשכח. וכ״ת משום דלא קי״ל כרבי יהושע הא ודאי קי״ל כותיה ור״ג לא קא פליג אמגו דידיה ואת״ל פליג כדר׳ יהושע קי״ל בהא ומפני כך אני תמה על דברי רש״י ז״ל ואיני מבינם אלא שיש לדחוק ולפרש פירוש לפירושו לאו למימרא שאם הלה טוענו שאינו נאמן דודאי כל היכא דאמרינן מגו הכי הוא אלא הכי קאמרינן במשנתנו אין שור שחוט כלומר ליכא ריעותא גביה שיעלה על לב התובע לתבוע הילכך אפי׳ תבע לית לן בה אבל גבי אשה שלא מצא לה בתולים איכא ריעותא גבה שהרי אין לה בתולים ולפיכך תובעה וכיון דאיכא ריעותא גבה לא מהימנינן לה במגו והא דכתב הרב ז״ל לקמן דאי רבנן אפילו הוא תובעו נמי הכי קאמר אפי׳ תובעו דבעלמא איכא חיוב שבועה כגון לדידיה דלא מצינן (מגו) ואמאי תנא ליה גבי אבוה במילתא דאפילו לדידיה נמי ליכא חיוב לעולם דאין שור שחוט לפניך ליתנייה גבי אבוה במילתא דאיפשר דתהוי בה שור שחוט כגון שאינו משיב אבדה. ועדיין אין דעתי נוחה מזה. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל פרש״י ז״ל התם גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו וכו׳. עד איערומי מערמא זהו לשונו ז״ל וכונת דבריו דרבי יהושע הפה שאסר הוא הפה שהתיר אית ליה כדקתני במתניתין אבל מגו בעלמא על ידי תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה ותמוהים דבריו אם כן לרבי יהושע לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יהא הולך ותוקף בשדה חברו וטוען בברי שלי הוא ומוציאו ממנו כל זמן שהלה מודה לו אלא אם כן יש לו עדים ולא מצינן בשום מקום שיהא אדם צריך להביא ראיה אלא אם כן התובע מביא עדים שהיא של אבותיו וזה אפי׳ תינוקות של בית רבן בקיאין בו ואינו צריך ראיה ובפירוש שנינו ראה טליתו ביד אחד או עבדו א״ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה נאמן ואינו צריך ראיה ואע״פ שהלה תובעו בהדיא ותו במתניתין נמי מוכחא בהדיא מדקתני ואם יש עדים וכו׳ ולא קתני ואם הוא טוענו בברי ויש אומרים מעין דבריו דודאי בעלמא אמרינן מגו בין במודה על פי עצמו בין ע״י טענת אחרים מיהו הני מילי כגון הא דשדה דליכא ריעותא אבל גבי אשה דיש לה ריעותא שהרי אין לה בתולים אין לה נאמנות דלית לה מגו היכא דאיכא ריעותא והיינו דקאמר התם דהיינו גבי שדה אין שור שחוט לפניך דליכא ריעותא הכא גבי אשה שור שחוט לפניך דאיכא ריעותא. ואע״פ כן אין זאת כוונת רבינו ז״ל כמו שמוכיח לשונו ועוד שכתב לפנינו ונתני מודה רבי יהושע וכו׳ והאכלתיו פרס פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניך דנשמעינן רבותא דאע״ג דמודה מקצת פטור הואיל ואינו תובעו ותו במאי דקאמרי׳ אי אליבא דרבנן הא אמרינן משיב אבידה הוי כתב דאי כרבנן אפילו תובעו ומאי אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט אפילו שור שחוט נמי נאמן והאי פירושא נמי לא נהירא דהוה ליה למימר לישנא איפכא הכא אין שור שחוט לפניך דאהיא קאי. והרב אדוני זקני הרז״ה בעל המאור ז״ל פי׳ התם אין שור שחוט לפניך כלומר התם גבי אשה טעמא דלא מהימנא משום חזקה דממונא דבעל דמרעא לה לדיבורה דידה כי היכי דקי״ל דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתיא חזקת איסור ומרעה לה לשחיטה עד שיודע לך במה נשחטה דכותה נמי בהא חזקה דממון דבעל מרעא לה לדיבורא דידה עד דמחוורא מילתא. וי״מ הכא גבי שדה שור שחוט לפניך וכיון שכן בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרף ודכוותה בהא חזקת ממון מסייעא ליה דקאי שדה ברשותיה והיינו דמהימן. וליתנהו להני פירושי משום דנפקא לן מינייהו דדוקא משום האי טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי מהימנא משום האי מגו ותפשוט מינה דאמרינן כי האי מגו ובעלמא לא אמרינן כי האי מגו אף על גב דהאי מגו גמור הוה דהא כי אמרה מוכת עץ אני תחתיך איברא דמהימנא דלא מפסלה לכהונה אבל לא מהימנא לגבי ממונא ולא אשכחן כי האי מגו בשום דוכתא אלא כי קא מהימן בההיא טענה דהוה מצי למימר במאי דאתינן להימנא השתא בטענתה דהשתא ובכולהו מגו דלעיל נמי דהא לא סתרי לה אלא משום דאמרינן דליכא מגו לרבי יוחנן ולרב אסי אבל הכא דאיכא לא אמרי ליה אע״ג דלאו מגו גמור הוא דאיכא להימונה כי אמרה לכשר נבעלתי מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי דהא כי אמרה לא נבעלתי לא מהימנא ובאידך נמי דאמרה מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש את ואמרינן מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן מאי מגו דהא כי אמרה נמי מוכת עץ אני תחתיך לרבי יהושע לא מהימנה אלא דהיינו מגו דאמרינן דאם איתא דמשקרת לדידה דסברה דמהימנא האי טענה הוה לה למימר דאם איתא דמהימנה כדקסברה הך טענתא עדיפא לה דבהא רווחא טפי ולפום הני פירושי דוקא משום טעמא דאין שור שחוט לפניך הא לאו הכי אמרינן להו להני מגו ונפקא לן מינה בעלמא היכא דליכא טעמא דאין שור שחוט לפניך אמרינן מגו כי הני והא לא אשכחי לה בכולה תלמודא ולא בשום דוכתא. והפי׳ הנכון דהא דאמרינן אין שור שחוט לפניך משל הוא כלומר הדבר מחוור לפניך כענין שאמרו הרי מקוה חסר לפניך כלומר התם גבי אשה אין הדבר מחוור לפניך שאין הדבר ברור שמגו דידה לא מגו תריצא הוה כדפריש הכא גבי שדה שור שחוט לפניך דמגו דידיה מגו גמור הוא דאילו לא אמר דהויא מאבוך מהימן השתא נמי דאמר אין דאבוך הות וזבנתה מיניה מהימן ולפום האי פירושא תפשוט מינה דאמרינן מגו לאפוקי ממונא דטעמא משום דלאו מגו גמור הוא הא לאו הכי מהימנינן ליה אלמא אמרי׳ מגו לאפוקי ממונא. ומיהו אכתי תמיה מילתא לפום הא פירושא דהא קי״ל כר״ג ולר״ג אית ליה כל הני מגו דסוגיין דהיינו טעמי׳ ואיכא למימר דודאי ר״ג טעמיה לאו משום מגו תדע דהא איכא דליכא מגו כגון היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את דליכא מגו כלל בין לרבי יוחנן בין לרבי אלעזר אליבא דקושטא דמילתא דבקדש ובעל לאלתר מיירי וכדפרשי׳ לעיל וכן היתה מעוברת אלא ודאי טעמא דר״ג בכולהו משום חזקה דגופא ומיהו אא״ב דקאי רבי יהושע עלה היינו דר׳ יהושע פליג אכולהו וקאמר דלא מהימנא אחדא מינייהו ולית לה חזקה דגופה ולית לה האי מגו וקאמר אע״ג דפליגנא בהאי מגו מודינא בשדה דמגו גמור הוא אבל לר״ג דמהימנה ליכא למשמע מינה דפליג אמגו כלל ואפילו אהאי דלאו מגו גמור הוא והיינו דלא שייכא האי הודאה אלא לרבי יהושע ומיהו קושטא דטעמיה דר״ג לאו משום האי מגו כדפרישי׳ וכיון דכן שמעי׳ מינה דהא דאמרי לעיל בפ״ק אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו לר״ג ע״כ לא אמר ר״ג התם אלא היכא דאיכא מגו דלאו דוקא דהא טעמיה דר״ג לאו משום האי מגו דלאו מגו תריצא הוא כדאמרן אלא דנקט ליה לטעמא בעלמא ואאידך סמיך דאמרי׳ התם א״נ היכא דאיכא חזקה דגופה כדפרישי׳ לעיל ואיכא נוסחי דוקני דלא גרסי ליה. רבי׳ נ״ר. עכ״ל הרא״ה ז״ל:

וז״ל הרא״ש ז״ל אין שור שחוט לפניך למאי דפרישי׳ דאיירי ביודע שהיתה של אביו ה״פ אין שור שחוט לפניך אין לו צד טענה שיוכל עליה לבא לב״ד שאיזו טענה שיטעון המחזיק בין שיטעון לא היתה של אביך מעולם בין שיטעון לקחתיה ממנו מהימן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שהרי לא מצא לה בתולים וזקוק לבא לב״ד ובין שתטעון מוכת עץ אני ובין שתטעון משארסתני נאנסתי לא מהימנינן לה אע״ג דטענת מוכת עץ הוי טענה מעליא טפי משארסתני נאנסתי לא חשיב ליה רבי יהושע מגו ע״כ:

וז״ל הרשב״א ז״ל ה״ג רש״י ז״ל מאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך. ופי׳ הוא ז״ל התם בהאשה שלא מצא לה בתולים הם הסיתוהו וכו׳ ואין לשונו מחוור בזה דמשמע מדבריו דמתני׳ דוקא במודה מעצמו שדה זו של אביך היתה הא אילו ערער הלה מעיקרא וזה משיבו אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו אינו נאמן וכן כתב לקמן גבי הא דאקשי׳ וליתני מודה רבי יהושע באומר שדה וכו׳ ואותה שמועה עצמה גבי הא דאמרי׳ וליתני מודה רבי יהושע וכו׳ והאכלתיו פרס וכו׳ וזה קשה מאד בכל מקום שאתה מוצא מגו בשור שחוט לפניך הרי שזה טוען וזה משיב מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבנת דזבנת מינך וכו׳ וחזיתי׳ לדעתיה דאי אמר ליה קמי דידי זבנה כו׳ וכן כולם [ועוד דבמתני׳ נמי הכי משמע מדקתני ואם יש עדים שהיתה של אביו נאמן אלמא לעולם נאמן עד שיהא שם עדים שהיתה של אביו ואעפ״י שזה טוענו של אבי היה] ויש לפרש התם שור שחוט לפניך הרי זה כנסה בחזקת בתולה ולא נמצאו לה בתולים כיון שנולד בה ריעותא זו ראוי לו שיסתפק היאך לא נמצאו לה בתולים כמו שמצא שורו שחוט שראוי הוא לשאול מי שחטו לשור זה והיא ע״כ יש לה להשיב על תביעה זו וכיון שאין לה שום טענה שתהא נאמנת בה בשורת הדין להוציא הממון מבעלה אין כאן מגו דמשום שהיתה יכולה ליפות טענתה אין אנו מאמינין אותה בכך דאין זה מגו ברור ואפי׳ לסייע טענת ברי במקום שמא אבל כאן שור שחוט לפניך שהרי זה מוחזק הוא בשדהו ואין לתובע שום טענה ושום ראיה שיהא ראוי שיסתפק בחזקתו של זה שעומד בתוך שדהו ושיהא הוא צריך להשיב על טענתו כלל אלא אי הוא רצה לומר לו לאו בעל דברים דידי את הדין עמו עד שיברר זה בעדים שהיתה של אביו הילכך כשטען ואמר אין של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן דיש כאן מגו ברור מש״ה אם ירצה לומר של אבותי היתה מעולם או לאו בעל דברים דידי את. ויש ספרים דגרסי איפכא התם אין שור שחוט לפניך הכא שור שחוט לפניך. והרמב״ן ז״ל פי׳ מאי שנא כלומר דהתם נמי איכא מגו גמור דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ולא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא דאי נתאלמנה כשרה לכהונה דאוקי איתתא אחזקתה ואפילו לרבי יהושע דכיון דתרתי ספיקי אית בה ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת״ל תחתיו ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ וכיון שטוענת כן בפירוש מתירין אותה לכהונה וכיון שכן אמאי לא מודה בה רבי יהושע דמאי שנא מהאי ומפרקינן התם אין שור שחוט לפניך שפיר כלומר גבי מוכת עץ אין כאן מגו ברור שהרי לפי תביעת כתובתה דעלה דייני השתא לית בה שום מגו ברור ואע״ג דבעלמא נאמנת בה לא חשבינן ליה מגו להאי דטענא בה קמן אבל הכא הרי שור שחוט לפניך שפיר דכי היכי דטעין השתא האי שדה של אביך היה ה״נ הוה מצי למימר לא היתה של אבותיך אלא של אבותי הילכך כי היכי דבההיא טענה היה נאמן השתא נמי נאמן ע״כ. הרשב״א ז״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל גרש״י ז״ל ומאי שנא הכא אין שור שחוט לפניך התם שור שחוט לפניך ופי׳ הוא ז״ל הכא גבי שדה אין שור שחוט לפניך שיעלה על דעת בעליו לתבוע וכו׳. וכבר הקשינו עליו לעיל מה שקשה על פירוש זה לפי פשוטו דמשמע דהודאה דר׳ יהושע בשדה היינו לפי שאין עליו עוררין ועוד יש להקשות לפי׳ זה דהתם גבי לא מצא לה בתולים אפילו לא יהיה שור שחוט איכא למימר מגו דהא לרבי יהושע אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא כיון דלא אזיל בתר חזקה דגופה וכיון דכי אמרה הכי לא מהימנא הא לאו מגו היא בשום דוכתא לדון עליו לכך יש לפרש דהא דנקטי׳ שור שחוט אין שור שחוט משל בעלמא הוא וה״ק דהכא גבי שדה יש שור שחוט ששחיטתו ברורה עומד בחזקת היתר דמגו דיליה מגו גמור דאילו אמר שלי היתה מעולם היה נאמן לדברי הכל הילכך כי אמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו ראוי הוא שיהא נאמן דמגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאמרינן לקמן בפירקין אבל התם גבי לא מצא לה בתולים אין לנו שור שחוט כלומר שאין לנו שום טענה ברורה להאמינה אליבא דרבי יהושע ואין לה שום מגו ברור דאפילו כי טענה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנינן לה ומגו דאמרינן התם היינו מגו כל דהוא שהיא טענה יותר מתוקנת ויפה אבל מגו אינה מוציאה מחזקת ריעותא שהי׳ בה והוה ליה כבהמה דכל זמן שלא נשחטה עומדת בחזקת איסור וכן פירשו בתוספות וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל דהאי לישנא צחות בעלמא הוא וה״ק דהכא יש מגו ברור והתם אין מגו ברור ויש לנו כלשון הזה במסכת נדה בפרק כל היד התם שור שחוט והכא אין שור שחוט מפני שלזה יש רגלים והיכר ולזה אין רגלים וכדפרישי׳ התם בס״ד. ויש ללמוד מכאן דאמרי׳ מגו אפילו לאפוקי ממונא דהא גבי בתולה אי לאו שאין המגו ברור כדפרישי׳ היינו אומרים אותו אף על פי שהוא לאפוקי ממונא וליכא לפרושי דלהכי אמרינן התם אין שור שחוט משום דהוי לאפוקי ממונא דהא פרישנא דאפילו כי הוי לאוקומי ממונא לא הוי מגו לרבי יהושע אבל יש לומר דה״ק דהתם אפי׳ תימא מגו לאפוקי ממונא אין שור שחוט לפניך לפי שאין המגו ברור אבל הכא שור שחוט שהמגו ברור והוא לאוקומי ממונא ומ״מ עיקר הדין כך הוא מקובל בידינו מרבינו הגדול הרמב״ן ז״ל דאמרי׳ מגו אפי׳ לאפוקי ממונא ע״כ:

וז״ל שיטה ישנה ומאי שנא האי מגו מהאי מגו וא״ת לישני ליה ההוא מגו דהתם אינו אלא יפוי טענה בעלמא דהא אי אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא אבל הכא אי אמר לא היתה שדה זו מעולם של אביך היה נאמן והשתא נמי דאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו איכא להימוניה משום מגו וי״ל דודאי הכי נמי הוה מצי לשנויי אלא חדא מתרתי נקט ועוד שזה אפשר שהוא נכלל במאי דמשנינן כדבעי לפרושי. הגרש״י ז״ל התם שור שחוט לפניך הכא אין שור שחוט לפניך פי׳ התם חזינן ריעותא שאינו מוצא דמים והרי זה כאדם שמוצא שורו שחוט לפניו שיש לו לשאול מי שחטו אבל הכא דמתני׳ אין מוצאין ריעותא ושום טעם ערעור בשדה זו שלא תהא של מחזיק זה והרי הוא יכול לומר שלא היתה מעולם של אביו ושל חברו ואין לחברו שום ראיה ועכשיו שאומר של אביך היתה ולקחתיה ממנו יש להאמינו משום מגו. והראב״ד ז״ל גורס התם אין שור שחוט לפניך וכו׳ פי׳ התם גבי מתניתין איכא למימר שור שחוט לפניך דקי״ל נשחטה בחזקת הכשר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה שאין להוציאה מחזקתה אלא בראיה ברורה כך במשנתנו אין להוציא שדה זו מחזקת זה שהוא מחזיק בה אלא בראיה אבל התם אין לומר שור שחוט לפניך שהרי אין הממון בחזקת האשה אלא בחזקת הבעל. ויש לתקן משל זה כך הכא שור שחוט לפניך ואין לך להוציא השדה מחזקת זה שמחזיק בה שהרי יש להאמינו במגו שאם היה טוען לא היתה של אביך מעולם הייתי מאמינו אבל התם אין שור שחוט לפניך דאין לה מגו לאשה שהרי אין לה טענה שהיתה נאמנת בה. ע״כ:

וז״ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז״ל ומ״ש התם הרי שור שחוט לפניך כלומר הרי האשה נמצאת בעולה ואין לה להכחיש בדבר מעיקרו ולומר שלימה הייתי שהרי הוא יודע כי לא נמצאה לה בתולים ואילו הכחישתו היא הוא היה מהימן כדקי״ל חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה הילכך אינה נאמנת במה שהיא טוענת ולא איכפת לן בההוא מגו אלא אמרי׳ אוקי ממונא בחזקת מריה ואע״ג דכברי ושמא הוא אבל הכא דאין שור שחוט לפניך שהרי אין ידוע ששדה זו של אביו של זה היתה כיון דברי ושמא הוא אמרי׳ מגו דאי בעי אמר מעולם לא היתה של אביך וקאמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן. עד כאן:

וכיון דרוב נשים בתולות וכו׳. וא״ת והא קי״ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב י״ל לרב מקשי׳ ואף על גב דלית הלכתא כוותיה וראיה לדבר דבריש פ׳ המוכר פירות מקשי׳ מינה לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ומשנינן לה כדמשני הכא ואיכא דאמרי דלשמואל נמי מקשי׳ דאית ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל בתר רובא וחזקה אזיל והא איכא חזקה דרוב נשים בחזקת בתולות נשאות וליתא דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה. שיטה ישנה. ועיין בספר המלחמות להרמב״ן ז״ל. וכן כתבו הרא״ה והריטב״א ז״ל דלרב פרכי׳ ואורחא דתלמודא הכין דפריך לזימנין סתמא אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכדפרכינן בגמרא את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה אע״ג דקי״ל דאת וחמור קנה כדאיתא בפ׳ יש נוחלין ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי׳ דלא איכפת לן אי פרכינן ליבא דלא כהלכתא דעכ״פ צריך ליישב המשנה אליבא דכ״ע. עוד יש לי לפרש דלהכי כתב רש״י ז״ל כן דלא נימא דהשתא הדרינן אקשויי לימא תנן סתמא דלא כר״ג דכיון דרוב נשים בתולות נשאות פשיטא דהיינו ברי ושמא וכי לא אתו עדים נמי איהי מהימנא וכר״ג אבל לרבי יהושע עדיף ליה חזקת ממון ואין מוציאין ממון מחזקתו אלא בראיה ברורה לכך כתב רש״י ז״ל וכיון שרוב נשים. קושיא היא. פי׳ דמאי דאקשי מעיקרא לימא תנן סתמא דלא כר״ג לאו היינו קושיא גמורה דהא איכא דאמרי סתמי דלא אתו ככ״ע אלא כיחידאה אלא קושיא היא לכ״ע ואפילו לרבי יהושע דהא ודאי רובא עדים ולשון וכיון דרוב וכו׳ אינו הנחה לומר השתא דאמרת דרוב נשים בתולות נשאות וכו׳ דהא בלא הך שקלא וטריא דלעיל פשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות ומעתה תקשי אלא זה הלשון עצמו היא קושיא וה״ק כיון דפשיטא ודאי דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים נמי והשתא ניחא דהדר רבינא בתירוצי׳ משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות וכו׳ דלא ה״ל לתרוצי אלא בקוצר אמר רבינא כל הנשאת בתולה יש לה קול וכו׳ ולמה ליה למיהדר ולמימר רוב נשים בתולות נשאות וכו׳ ודוק. כן נראה לי:

וז״ל הרשב״א ז״ל כי לא אתו עדים מאי הוה פי׳ ניזיל בתר רובא ואע״ג דאפליג בה רב ושמואל בריש פרק המוכר פירות וקי״ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב הכא אליבא דרב פריך ולתרוצי למתני׳ אליביה דכי היכי דלא תהוי מתני׳ תיובתיה וכדאקשי׳ ליה לרב מינה התם ופרקי׳ כדפריק לה הכא. ע״כ: