אלא כי אתא רבין א״ר יוחנן בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כו׳ – נראין דברים דבין למאי דמייתי לה מגדולי קרקע בין למאן דמייתי לה מפסולת גורן ויקב עפר פסול לסכך דהא לא הוי פסולת גורן ויקב שלא הוי אחד משני מיני גדולי קרקע שאמרנו דומיא דכמהין ופטריות ולפיכך נקט תקרה שאין עליה מעזיבה דאלו יש עליה מעזיבה סכך פסול הוא אפילו מפקפק ונוטל א׳ מבנתיים לא מהני ובר מפסול זה שאמרנו יש לנו פסול אחר דלא הוי צל וסכך אלא בית דירה והמסכך בו לצל בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם וגריעא טובא מסוכת יוצרים הפנימים והשתא דאתינן להכי הא דאמרי לקמן גבי בית שנפחת וחצר מוקפת אכסדרה דאי אשמועינן הכי ה״א ה״מ משום דסככה סכך כשר לאו למימרא שאם יש בהם מעזיבה הוו סכתן סכך כשר אלא ה״ק ה״א דמיירי בבית ואכסדרה שהם בתקרה שאין עליה מעזיבה דסכתן סכך כשר אבל יש עליהן מעזיבה דסכתן פסול לא אמרינן דופן עקומ׳ קמ״ל. וכן חצר שהקיפוה בדבר שאין מסככין למימרא דאפי׳ סכתן סכך פסול אמרי׳ דופן עקומה דדופן עקומה לא עבדינן ליה סכך ממש כי היכי דניבעי סכך כשר אלא כדופן חשיב ואין ישנין תחתיו לפי פירושינו הנכון וכיון שכן אתיא מתני׳ דבית שנפחת וחצר שהיא מוקפת אכסדרה אפי׳ כשיש עליהם מעזיבה כפשוטן של דברים דאפי׳ בהכי אמרי׳ דופן עקומה.

א״ר יעקב שמעת מינה דר״י תרתי – פי׳ דמפרשי תרתי מתני׳ חדא הא דאמרן בחבילי קש ואידך החוטט לעשותה סוכה אינה סוכה חדא היא משום גזירת אוצר וחדא משום תעש׳ ולא מן העשוי הוה משמע לכאורה דגזירת אוצר ותעשה ולא מן העשוי שני ענינים חלוקים הם ואינו כן דאיסור אוצר היינו תעשה ולא מן העשוי שהסוכה פסולה מן העשוי מתחלתו לשם אוצר ושלא לשם צל כדפרישי׳ לעיל והרי זה כאלו אמר חדא משום גזירת תעשה ולא מן העשוי וחדא משום תעשה לא מן העשוי ולא עבדו בה חכמים גזירה לאיסור מעשה גמור לשם צל אטו תעשה ולא מן העשוי ובחדא עבדו בה גזירה לאיסור לפיכך אסור אפי׳ לכתחלה לשם צל גזירה משום תעשה ולא מן העשוי לשם אוצר שהוא פסול מדין תורה לא ידענ׳ הי ניהו דקא׳ דעביד בה רבנן גזרה והי ניהו דלא עביד בה רבנן גזירה ואתא ר׳ ירמיה ופי׳ שפיר מדברי חייא בר אבא א״ר יוחנן דבחבילי עצים גזרו חכמים שלא לסכך בהן לכתחלה אפי׳ בכשרות לשם צל גזירה משום אוצר שפעמים מניחם שם לייבשם שהוא לשם אוצר ושלא לשם צל ונמלך עליהם לסיכוך וה״ל תעשה ולא מן העשוי ולהכי גזרו רבנן בכל חבילים אבל בחוטט בגדיש לא גזרו כלל ולא אסרו אלא בחוטט בגדיש שפסולה מן התורה אבל הרוצה לעשות סוכה לא גזרינן אטו חוטט לגמרי וקבלוה מיניה דר׳ ירמיה דודאי הכי משתמע מדר׳ חייא בר אבא אלא דר׳ יעקב לא שמיעא ליה מעיקרא מימרא דר״ח בר אבא ולהכי הוה מספק׳ ליה ואתא רב אשי ופריך לר׳ יוחנן גופיה מנא אתיא ליה הא דבחבילין עבוד רבנן גזירה ובחוטט בגדיש לא עבוד גזירה דהא שייך למיעבד גזירה בחוטט בגדיש כמו בחבילין ואיכא נמי לאוקולי בחבילין דלא למעבד בהו גזירה כמו בחוטט בגדיש וכיון שכן מנא ליה דאיכא בינייהו האי הפרש והיינו דקאמר רב אשי בלישנא דאתמהא אטו חבילי עצים וחבילי זרדים משום גזירת אוצר איכא למימר משום תעשה ולא מן העשוי כלו׳ וכי כל כך הדבר פשוט שראוי לעשות גזירה בחבילים ולא להעמידו על דינו לאסור בו תעשה ולא מן העשוי לבדו והחוטט בגדיש משום תעשה ולא מן העשוי איכא למימר משום גזירת אוצר ליכא למימר כלומר וכי כל כך הדבר פשוט שאין ראוי לגזור כלום בחוטט בגדיש אלא להעמידו על דין תור׳ ומהדרי׳ דר׳ יוחנן לא אמר הכי דודאי מסבר׳ ליכ׳ לאכרוחי הכי אלא מלישנא דמתני׳ דייק לה דגבי חוטט בגדיש תנא לישנא דפסול דאורייתא דקתני אינה סוכה כלומר אינה סוכה מן התורה והיינו כשחוטט בגדיש לגמרי ולא כשחוטט בגדיש מקצתו שכשחיטט מקצתו יש שם מתחלתו לשם צל חלל טפח במשך שבעה ולא שנינו בו פסול זה וגבי חבילי קש קתני אין מסככין דמשמע שאין עושין מהם סוכה גמורה בכשרות והיינו משום גזירת אוצר וזה מבואר מיהו אכתי אית לן למידק תנא גופי׳ אמאי עבד גזירה בחבילי קש טפי מבחוטט בגדיש ותו דהא משמע דר״י לא פליג בגזירת חבילי קש מדלא פליג עלה בההיא כדפליג בנסרים ומ״ש דמודה בגזירת אוצר ולית ליה גזירת תקרה אליבא דרב מיהא כדאיתא לקמן. וי״ל דטעמא דתנא דמתניתין דגזירת חבילין שכיחא שאדם עשוי לתת חבילי עצים על גגו לאוצר ושייך למעבד תקנתא וגזירה אבל חוטט בגדיש לא שכיח ולא גזרו בהו רבנן וכן לר״י גזירת תקרה לא שכיח שאין אדם עשוי לסכך בתקרה ישנה שבביתו דהא חזי דדמי לבית דירה משא״כ בחבילין דאפשר דטעי בה כיון דחזי דהוו עראי ורב אשי דאתמהו לעיל ולא אתי עלה מהאי טעמא משום דקסבר דחוטט נמי שכיח ושייך למיעבד בה בגזירה.