×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אכַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה אָמְרוּ לָהֶן ב״שבֵּית שַׁמַּאי לב״הלְבֵית הִלֵּל הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חִיגֶּרֶת אוֹ סוֹמָא אומרי׳אוֹמְרִים לָהּ כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה וְהַתּוֹרָה אָמְרָה {שמות כ״ג:ז׳} מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק אָמְרוּ לָהֶם ב״הבֵּית הִלֵּל לב״שלְבֵית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו הֱוֵי אוֹמֵר יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים בלְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעוֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת.
One recites praise of the bride as she is, emphasizing her good qualities. And Beit Hillel say: One recites: A fair and attractive bride. Beit Shammai said to Beit Hillel: In a case where the bride was lame or blind, does one say with regard to her: A fair and attractive bride? But the Torah states: “Keep you from a false matter” (Exodus 23:7). Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, with regard to one who acquired an inferior acquisition from the market, should another praise it and enhance its value in his eyes or condemn it and diminish its value in his eyes? You must say that he should praise it and enhance its value in his eyes and refrain from causing him anguish. From here the Sages said: A person’s disposition should always be empathetic with mankind, and treat everyone courteously. In this case too, once the groom has married his bride, one praises her as being fair and attractive.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומ׳ כמות [ש]⁠היא – אם נאה נאה ואם כעורה או׳ כעורה, שנאמר מדבר שקר תרחק.
בית [ה]⁠ילל אומרים לעולם או׳ כלה נאה וחסודה. כמו שלקח מקח מן השוק – אין [ר]⁠צונו שיגננו אדם בעיניו אלא ישבחנו. מיכן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הביריות.
ערך חסד
חסדא(סוטה כא:) הוא היה אומר חסיד שוטה וכו׳ היכי דמי חסיד שוטה כגון דטבעה איתתא בנהרא ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי בה ואצילה. (ירושלמי) ראה תינוק שטבע בנהר אמר אחלוץ תפילי ואצילנו עד שחלץ תפיליו מת התינוק (בראשית רבה פ״ז) ויקנהו פוטיפר לא יעזוב את חסידיו חסידו כתיב ואיזה זה יוסף. (ובילמדנו פרשת כי ימוך) ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל וכי עם כל בני ישראל עשה והלא לא עשה ד אלא עם משה בלבד שנאמר קראן לו ויאכל לחם אלא כל העושה עם אחד מגדולי ישראל חסד כאילו עושה עם כל ישראל. (כתובות יז.) ובית הלל אומרים כלה נאה וחסידה:
א. [גנאדע, ליעבעי פרום.]
כמות שהיא – לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה.
חסודה – חוט של חסד משוך עליה.
מכאן אמרו – מדברי ב״ה שאמרו ישבחנה.
תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות – לעשות לאיש ואיש כרצונו.
1ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל ז׳ הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת׳ לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
כלה כמות שהיא – ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב״ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי.
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו – וב״ש סברי אע״ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק.
כלה כמות שהיא. כלומ׳, לפי יופיה ולפי חשיבותה מקלסין אותה. וב״ה אומ׳. לכל כלה שבעולם אומ׳. כלה נאה וחסודה. כלומ׳, חוט של חסד משוך עליה. מכאן אמרו. מדברי ב״ה שאמרו שמשבחה אפי׳ אין בה. תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לכל איש ואיש כרצונו.
כלה כמות שהיא. כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגונה היא1 בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הרב אבן מיגאש הלוי זצ״ל.
1. כן בכ״י מונטיפיורי 89. בכ״י מוסקבה 964 ובשטמ״ק בשם רשב״א: ״דמגנה אותה״.
ישבחנו בפניו או יגננו בפניו – פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק.
רש״י בד״ה טורמיסין עד ריקנין. נ״ב הג״ה:
והרשב״א ז״ל תפס עיקר כלשון ראשון שפי׳ הרא״ש ז״ל וז״ל כלה כמות שהיא כלומר משבחין אותה באבר יפה שבה ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת ואפ״ה קאמרי להו ב״ה דמגנה אותה בעיניו דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף אלא אומר כלה נאה וחסודה כך פירש הרב בן מיגש ז״ל. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל כלה כמות שהיא יש שפירשו שיאמר הלשון הסתום הזה והא דאמרינן יגנו בעיניו משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה ורש״י ז״ל פי׳ לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה כלומר שאם יש בה מום ישתוק א״נ יזכור דבר נאה שלה דלא סגיא שלא יהיה בה שום דבר נאה וב״ה אומרים ישבחנה לגמרי כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד גנות הוא לשאר גופה ע״כ:
כלה נאה וחסודה כלומר כל הכלות משבחין אותן כן כלה נאה וחסודה כלומר בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש״י ז״ל כך מצאתי פי׳ לפי׳ אפילו שתהיה כעורה אפשר בחוט של חסד וכדאמרינן גבי אסתר הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה:
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פי׳ דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב״א ז״ל.
וז״ל לקוטי הגאונים הוי אומר ישבחנו בעיניו כך הוא דרך ארץ לשבח מקחו בפניו שלא יהא לוקח עצב. ע״כ:
מכאן אמרו חכמים. פי׳ מדברי ב״ה מעורבת עם הבריות פי׳ ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן אע״פ שאין השבח בהן לישנא אחרינא תהא דעתו נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולן אע״פ שאינו הגון כל כך כמו שמקלסין את הכלה אע״פ שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז״ל:
ב״ש אומרים כלה כמות שהיא. יש לומר ע״ד שאמרו ביבמות דף ס״ג ע״ב אמר רבא בא וראה כמה טובה וכו׳ שהתורה נמשלה בה וכו׳. א״כ יש לומר כיון שמצינו שכנסת ישראל נמשלה לכלה כמו שנאמר אתי מלבנון כלה ושבת נקרא כלה בואו ונצא לקראת כלה וזהו שמרקדין לפניה כמה חשובה כלה כמות שהיא רצה לומר שדברים גדולים נמשלים בה כמות שהיא:
ציון א.
עיין בירור הלכה ליבמות סה, ב.

לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות

ציון ב.
גמרא. תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה... אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
דרך ברייתו שלאדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד מעשיהם, וכו׳.(רמב״ם דעות ו, א)
על פי שיטת בית הלל שיש לשבח כל כלה שהיא נאה וחסודה על אף שאינה ראויה לאותו השבח, כשם שיש לשבח את מקח חברו על אף שהוא רע, מסיקים חכמים שלעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
בפירוש מסקנתם כותב השיטה מקובצת בשם ליקוטי הגאונים בפירושם הראשון שיש חובה על האדם להיות מדבר בשבחם של הבריות אף על פי שאין בהם אותו השבח. בדומה לכך כותב הרי״ד שיש לומר דבר המתקבל אף על פי שאומר שקר, וכן נראה להסביר בדברי רש״י ״לעשות לאיש ואיש כרצונו״. אולם בפירושם השני כותבים הגאונים שתהיה דעתו של אדם נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולם אף על פי שאינו הגון כל כך, כמו שמקלסים את הכלה אף על פי שאינה הגונה. לפי פירוש זה אין חובה לשבח את חברו על מנת להיטיב עמו, ואין כאן אלא עצה טובה לאדם שיבוא לידי כך שישבחו אחרים אותו אף במה שאינו ראוי, על ידי שיתנהג עמם בנחת.
העין משפט מציין לרמב״ם בהלכה שלפנינו. גם בעל מגדל עוז מציין את סוגייתנו כמקור להלכה זו של הרמב״ם. אולם מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מעיר שהציון אינו מכוון, שכן בגמרא מובאים הדברים בתור מצוה וחובה, ואילו בהלכה זו יש רק תיאור של טבע הבריות להיות נמשך אחר החברה.
כיוצא בזה מעיר בעל עינים למשפט, וכותב שאולי צריך לציין את דברי הרמב״ם בהלכה ג ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ׳ואהבת לרעך כמוך׳. לפיכך צריך לספר בשבחו״ וכו׳. לפי זה דברי הרמב״ם מכוונים לפירוש הראשון, שצריך לשבח את חבירו על אף שאינו ראוי לאותו השבח.
מרן הרב זצ״ל מציין להלכות יסודי התורה (ה, יא): ״...וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבילן בסבר פנים יפות... - הרי זה קדש את השם״ וכו׳. לפי זה דברי הרמב״ם מתאימים לפירוש השני שיתנהג בנחת עם הבריות כדי שישבחו אותו, אלא שהרמב״ם כותב זאת לגבי אדם גדול ובקשר למצות קידוש השם.

הסתכלות בכלה

ציון ג.
גמרא. אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה.
אסור להסתכל בכלה. הגה. אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה.(שו״ע אבן העזר סה, ב)
הגמרא מסיקה שאין היתר להסתכל בפני הכלה, ובפשטות נראה שהיא כשאר הנשים שאסור להסתכל בהן כלל. כך כותבים רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) והרא״ש (סי׳ ג) שאסור להסתכל בפניה אפילו שעה אחת. עם זאת הם מביאים דעה לפיה ביום הראשון, שאז עיקר החיבוב אצל בעלה - מותר להסתכל בפניה, שאם לא כן כיצד ניתן להעיד על האשה שיצאה בהינומה וראשה פרוע, כפי שנאמר במשנה.
הרא״ש ורבינו יונה עצמם דוחים את הדעה הזו, ומסבירים שדי בכך שיעידו על כך שעשו הינומה עבור כלה פלונית אף על פי שלא ראו את ההינומה עליה, וחזקה שהיא זו שנישאת בתולה. הרא״ש מוסיף הסבר, שראיית ההינומה או פריעת הראש אינה הסתכלות בפניה.
הטור כותב על פי הסבר הרא״ש שמותר להסתכל בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה. בעל הדרישה (סק״ה) מקשה על ההיתר להסתכל בתכשיטים שהלכה היא (אבה״ע סי׳ כא, א) שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה. הוא מתרץ שכשם שבהינומה עצמה הקלו קצת בכלה משום חיבוב מאחר שאינו מסתכל בפניה ממש - כך יש להקל בתכשיטים.
הסבר אחר כותב רבינו יונה בשם הרמ״ה, שהאיסור הוא להסתכל בפניה, אך אין איסור בראייה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכים אותה, וכן מבארים הרדב״ז בתשובה (ח״ז סי׳ סה) והרש״ל (יש״ש סי׳ ג). אולם מדברי הרא״ש מדייק הרש״ל שסובר שאף ראייה בעלמא אסורה, וכך ניתן לדייק גם מדברי רבינו יונה, וראה בענין זה בבירור הלכה לברכות דף כד, א ציון ט.
המאירי מחדש שמותר להסתכל בפני הכלה למי שבקי בעצמו שלא יבוא לידי הרהור. אמנם בגמרא מצינו זאת לגבי מנהגו של רבי אחא להרכיב את הכלה על כתפיו, אך נראה שלדעתו יש ללמוד בקל וחומר שמותר למי שבקי בעצמו להסתכל בפניה, ורק על החידוש של רבי יונתן שהתיר זאת לכל אדם מסיקה הגמרא שאין הלכה כמותו.
הרמב״ם בפירוש המשנה (סנהדרין ז, ד) כותב: ״ומותר לראות את הכלה בשעת הברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור לראותה אחר כך אלא אם כן לא נתכוון להכיר צורתה״. נראה איפוא שפוסק כדעה שדוחה הרא״ש שאף למסקנת הגמרא מותר להסתכל בפניה בשעת הברכה. מלבד זה נראה מדבריו שמחלק בין ראייה בעלמא לבין הסתכלות להכיר צורתה.
אולם בהלכות איסורי ביאה (כא, ב-ג) כותב הרמב״ם שאסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ומותר רק בפני הפנויה לבודקה, ואינו כותב היתר מיוחד בכלה בשעת ברכה, ומכאן מסיק הרדב״ז (שם) שהרמב״ם חזר בו ואוסר בכל אופן.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאסור להסתכל בכלה, והרמ״א מוסיף שמותר להסתכל בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה, כפי שכותב הטור.

מעבירין את המת מלפני הכלה

ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל.
מי שהיה לפניו מת וכלה - מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר: ״לב חכמים בבית אבל...״. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך - מעבירין את המת מלפני הכלה, והכל עוברין מלפני המלך.(רמב״ם הל׳ אבל יד, ח)
אם פגעו מת וכלה זה בזה - מעבירין המת מלפני הכלה, וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה - מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת. אבל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח חתן - תנחומי האבל קודם, וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן. במה דברים אמורים? שיש בידו ספוק כדי שניהם, אבל אם אין בידו כדי שניהם - משתה החתן קודם. חתן ואבל בבית הכנסת - יוצא החתן עם שושביניו תחילה ואחר כך האבל והמנחמים, וכן הקרואים שלהם אוכלים עם החתן כשירצו ולא עם האבל... ואם הוא מת מצוה - מת מצוה קודם.(שו״ע יורה דעה שס)
מת וכלה שפגעו זה בזה - מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך.(שו״ע אבן העזר סה, ד)

א. במת רגיל או במת מצוה.

הרמב״ן בתורת האדם (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קט) מבין מדברי בעל השאילתות (שאילתא ג) שהכנסת כלה קודמת אפילו לקבורתו של מת מצוה. הרמב״ן מקשה על כך שמת מצוה דוחה תלמוד תורה ושאר מצוות, ולא מצינו דבר שקודם לו בכל התורה. לכן הוא מסיק שמדובר במת רגיל, אבל מת מצוה קודם להכנסת כלה.
אכן בגרסת השאילתות כפי שהיא לפנינו לא נזכר כלל מת מצוה, ומסתבר שמדובר במת רגיל וכמסקנת הרמב״ן, וכן פוסק השלחן ערוך (יו״ד) שמת מצוה קודם.

ב. הקדמת כלה לשאר צרכי המת ולניחום אבלים.

בביאור דברי הגמרא שמעבירים את המת מלפני הכלה כותב רש״י שאם נפגשו מלווי הכלה לחופה ונושאי המת - מעבירים את המת לדרך אחרת. כך נאמר במפורש בברייתא במסכת שמחות (פי״א): ״המת והכלה שהיו מקלסין ובאין זה כנגד זה - מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם את המתים״. טעם נוסף כותב בעל השאילתות (שם), שכלה עדיפה משום ״...לא תהו בראה לשבת יצרה״, ושני הטעמים מובאים בש״ך (יו״ד סק״א).
הרמב״ן (שם עמ׳ קח) כותב שהוא הדין שאם אין בעיר די אנשים לעסוק בעת ובעונה אחת בהלווית המת ובהכנסת הכלה לחופה - מקדימים ומכניסים את הכלה לחופה ואחר כך קוברים את המת. הרא״ה, הריטב״א והנמוקי יוסף בשם הרמב״ן מוסיפים שהכלה קודמת למת לגבי נטילת מעות מקופה של צדקה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים.
עם זאת מביא הרמב״ן ברייתא אחרת ממסכת אבל זוטרתי, לפיה הכלה אמנם קודמת למת, אבל האבל קודם לחתן, מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, שנאמר: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה...״.
הרמב״ן מסביר שלגבי שמחת המשתה וניחום אבלים או הבראתם, שבשניהם יש משום כבוד החיים - יש להקדים את ניחום האבלים, אך אם אין פרנסה לשניהם - משתה החתן קודם.
התוספות (ד״ה ת״ר) כותבים בשם הראבי״ה (סי׳ תתמא) שיש ללמוד מדין העברת המת מלפני הכלה שכאשר יש חתן ואבל בבית הכנסת ובאים לצאת - מקדימים את החתן ושושביניו לאבל ומנחמיו, וכן שאלה שקרובים גם לחתן וגם לאבל יכולים לאכול בבית החתן אם ירצו, שכן כבודו קודם.
הנצי״ב בהעמק שאלה מעיר שמדברי התוספות עולה שיש להקדים את הכלה והחתן אף לניחום אבלים, בניגוד לדעת הרמב״ן. אולם מדברי הלבוש (יו״ד) נראה שמבין שאין סתירה, שכן הטעם שיש להקדים ניחום אבלים לשמחת בית המשתה נלמד מהפסוק ״טוב ללכת אל בית אבל...״, וכן לגבי הבראה יש להקדים אבל לחתן מהטעם שאינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, אבל בדרך כלל כבוד החיים קודם, ולכן ביציאה מבית הכנסת החתן קודם. גם לגבי ההיתר לקרובים של שניהם לאכול בבית החתן ולא להברות את האבל, ניתן לומר שזה דומה למצב שאין פרנסה לשניהם, שהחתן קודם.
בדרך שונה מבאר הרש״ל (יש״ש סי׳ ד), שאמנם תנחומי האבל קודמים לשמחת חתן, אך בשבת שאין מנחמים החתן קודם לאבל, ולכן הוא יוצא ראשון מבית הכנסת אף לדעת הרמב״ן.
הרמב״ם כותב שמי שהיה לפניו מת וכלה - מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכותבים הרא״ה והריטב״א שלדעתו המת קודם גם לענין פרנסה מן הצדקה.
בהסבר שיטת הרמב״ם כותבים הב״ח (יו״ד) והלחם משנה שרק לענין כלה ומת שנפגשים בדרך אמרו שכלה עדיפה, משום שכבוד החיים עדיף מכבוד המתים. אבל לענין התעסקות עם המת או עם הכלה, שאין בכך משום כבוד - יש להקדים את העיסוק בצרכי המת.
באופן אחר מבאר הנצי״ב (שם), שבדין הראשון עוסק הרמב״ם בכגון שיש כדי לעסוק בכלה ובמת ואין צריך לדחות אחד מפני השני, לכן עדיף לעסוק במת, כפי שנאמר בפסוק: ״לב חכמים בבית אבל...״, בעוד שלגבי מת וכלה שנפגשו בדרך, ששם צריך לדחות אחד מפני השני, אמרו שכלה עדיפה משום מצות ״...לשבת יצרה״, כפי שכותב בעל השאילתות. נמצא שהלכה למעשה הרמב״ם סובר כרמב״ן, שבמקום שצריכים לדחות אחד מפני השני - הכלה קודמת למת.
בעל הפרישה (יו״ד ואה״ע) מחדש בדעת הרמב״ם שמפרש ״מעבירין את המת״ במובן של הקדמת המת, על דרך ״...ויעבר את הכושי״ וכמו שאמרו ״עובר לעשייתן״, ונמצא שהרמב״ם חולק על רש״י ושאר הראשונים וסובר שגם כשנפגשו בדרך יש להקדים את המת לכלה, ומכאן למד הרמב״ם שמקדימים את המת לכלה גם לענין שאר צורכיהם. הב״ח דוחה הסבר זה מפני שהלשון היא ״מעבירין את המת מלפני הכלה״ ולא ״לפני״.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כשיטת הרמב״ן, שלענין הכנסת כלה וקבורת המת מקדימים את הכלה, אבל לאחר שנכנסה לחופה - מקדימים תנחומי אבלים והבראתם לשמחת החתן ומשתה שלו, אלא אם כן אין בידו כדי שניהם, שאז משתה החתן קודם.
הרמ״א מוסיף את דברי התוספות שאם יש חתן ואבל בבית הכנסת - מקדימים להוציא תחילה את החתן ושושביניו לפני האבל ומנחמיו, וכן שהקרובים לשניהם יכולים לאכול בבית החתן. מלשון הרמ״א נראה שאף הוא מבין שאין סתירה בין דברי התוספות לבין דברי הרמב״ן, כפי שהתבאר.
בעל שבט יהודה (יו״ד סק״ב) מסכם שיש שלושה חילוקי דינים: לגבי עשיית עיקר המצוה, כהכנסת כלה ומילה - קבורת המת נדחית מפניהם; לאחר שנעשה עיקר המצוה ויש משום גמילות חסד, כשמחת החתן - ניחום האבלים קודם, וכאשר יש רק כבוד בעלמא - כבוד החיים עדיף, ובזה עוסקת הגהת הרמ״א.
ציון ה.ז.
עיין בירור הלכה לסנהדרין יט, ב ציון ב.

ביטול תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה

ציון ח-כ.
גמרא. תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים? כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. רב ששת, ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא - אף נטילתה בששים רבוא. והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני - לית ליה שיעורא.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים? בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו - אין מבטלין, והכל שאין מתעסקין בתלמוד תורה חייבין להתעסק עמו.
תלמיד חכמים שמת, אפילו היו עמו עד ששים רבוא - מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. היו ששים רבוא - אין מבטלין, ואם היה מלמד לאחרים - אין לו שיעור, אלא מבטלין הכל להוצאתו.(רמב״ם הל׳ אבל יד, ט, יא)
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים - אין לו שיעור, אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו. למאן דקרי ותני, דהיינו שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים, אם יש ששים רבוא - אין צריך להתבטל בשבילו. למאן דלא קרי ותני, כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו, והוא שיש שם עשרה. (ויש אומרים דעכשיו מן הסתם מבטלין, שאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה). ואשה, יש אומרים שדינה כמאן דקרי ותני, ויש אומרים שדינה כמאן דלא קרי ותני, וכן נהגו באשה ותינוק לקולא. ואין מבטלין תלמוד תורה למת כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה - תלמוד תורה שלו קודם. ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל.(שו״ע יורה דעה שסא, א)
...ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה.(הגהת הרמ״א, אבן העזר סה, א - לא צוינה בעין משפט)

א. רשות או חובה.

הרמב״ן (בחידושיו ובתורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קד) והרא״ש (סי׳ ה) מביאים דעה לפיה אין כוונת הברייתא לומר שחובה לבטל תלמוד תורה מפני המת והכלה אלא שזו רשות, וכן כותבים בפשטות הרא״ה והנמוקי יוסף.
ראיה לשיטתם הם מביאים מהגמרא במגילה (ג, ב): ״תלמוד תורה ומת מצוה - מת מצוה עדיף, מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת״, הרי שדוקא מפני מת מצוה יש חיוב לבטל תורה, ומפרשים שהגמרא שם מוכיחה זאת מכך שלגבי כל מת זוהי רשות, ובודאי לגבי מת מצוה זו חובה לבטל תורה מפניו. עוד ראיה הם מביאים מהברייתא בסוגייתנו האומרת שרבי יהודה ברבי אלעאי היה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת, ואם יש חיוב על כל אדם - לא מובן מה החידוש במנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, מה שאין כן אם זו רשות, שהחידוש הוא שרבי יהודה קיבל על עצמו חיוב לעשות כן תמיד.
ראיה נוספת הם מביאים מן הירושלמי (כלאים ט, א): ״תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. רבי יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפק ליה - לא אמר כלום, מן דיתיב ליה - לא אמר ליה כלום״. לדעתם פירוש הירושלמי הוא שאין מדקדקים לבטל תורה כשיש מת בעיר, וכפי שנהגו בבית מדרשו של רבי יוסי שמקצתם יצאו ללוות את המת ומקצתם המשיכו ללמוד.
אולם הרמב״ן והרא״ש עצמם דוחים את שיטתם, וכן מסיקים הריטב״א, רבינו קרשקש, המאירי והר״ן (בחידושיו). לדעתם אין כוונת הגמרא במגילה לומר שדוקא במת מצוה יש חובה לבטל תורה, אלא הוא הדין בכל מת, ואגב דברים אחרים שהזכירו שם לגבי מת מצוה הזכירו זאת גם לגבי תלמוד תורה. לגבי הירושלמי בכלאים הם מפרשים שמדובר שם כשהיה עמם מת בבית המדרש, ועל כך אמרו שמותר לכהן להשאר שם וללמוד תורה, מפני שלפי הירושלמי התירו להיטמא אף בטומאה דאורייתא במקום לימוד תורה, ואין זה קשור לדיון של סוגייתנו.
באשר למנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי מבאר הרא״ש שהחידוש הוא שהיה מבטל תורה על אף שתורתו היתה אומנותו ולא היה לו עסק אחר, וכל שכן שאר העם. הקרבן נתנאל (אות מ) מבין שכוונת הרא״ש לומר שמי שתורתו אומנותו אכן אינו חייב לבטל מלימודו, ולגביו זה בגדר רשות. אולם הריטב״א כותב במפורש שכוונת הגמרא לומר שאף מי שתורתו אומנותו חייב בדבר, וכן כותב בעל חלקת מחוקק (סק״ב) אף בדעת הרא״ש.
בדרך שונה מיישבים הרמב״ן, רבינו קרשקש והר״ן (ו, א בדפי הרי״ף) שמנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי מובא כראיה לכך שחובה לבטל תורה בשביל מת וכלה.
הסבר אחר כותב הפני יהושע שהחידוש הנלמד מרבי יהודה ברבי אלעאי הוא שמבטלים אף תלמוד תורה של רבים, כשם שכותבים התוספות במגילה (ג, ב ד״ה מת) שבסוגייתנו מבואר שהוצאת המת דוחה אף תלמוד תורה של רבים.
הרא״ש מוסיף שמלשון הגמרא בסוגייתנו שנטילתה כנתינתה משמע שיש חיוב בדבר.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע שחובה לבטל תלמוד תורה להוצאת כל המתים ולא רק למת מצוה, וכן כותבים במפורש הב״ח (יו״ד), הש״ך (יו״ד סק״א), החלקת מחוקק (סק״ב) והבית שמואל (סק״ג).
החלקת מחוקק מוסיף שאפשר שהחיוב לבטל תורה חל דוקא כשרואה שמכניסים את הכלה לחופה, אבל אם רק יודע על כך ואינו רואה - אינו צריך לבטל מלימודו, ומסתבר שלשיטתו הוא הדין בהוצאת המת. אולם הבית שמואל חולק וסובר שגם כשאינו רואה חל החיוב לכבד את המת והכלה.

ב. הגדרת ״מאן דקרי ותני״ ו״מאן דמתני״.

רש״י מפרש ש״מאן דקרי ותני״ הוא מי שלמד מקרא ומשנה, ובפשטות כוונתו למי שלמד גם תורה וגם משנה. אולם רבינו חננאל (מגילה כט, א) כותב שדי בכך שלמד אחת מהן, וכן מדייק הש״ך (יו״ד סק״ב) מלשון הריטב״א שכותב בשם הסמ״ג שמבטלים על כל אחד מפני שאין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה.
לעומתם מפרש הרמב״ם שהכוונה לתלמיד חכם, ונראה שסובר שלא כל מי שלומד תורה ראוי לכבוד זה אלא רק תלמידי חכמים.
השלחן ערוך כותב כפירוש רש״י שהכוונה למי שקרא ושנה.
לגבי ״מאן דמתני״ מפרש רש״י שמלמד לאחרים, אבל הרמב״ן (תורת האדם שם) מפרש שהכוונה למי ששימש תלמידי חכמים, ומדייק הב״ח שאין לו שיעור אף על פי שלא לימד לאחרים.
הרמב״ם כותב כרש״י שהכוונה למי שלימד לאחרים, וכן פוסק השלחן ערוך, אבל הטור כותב כדעת הרמב״ן שדי בכך ששימש תלמידי חכמים.

ג. שיעור המלווים למי שקרא ושנה.

הגמרא מסיקה שאין מבטלים תורה כשיש למת כדי צורכו, ומביאה שלש דעות כמה הם כדי צרכו של מת. המאירי כותב שראוי לפסוק כדעת עולא שהיא הממוצעת שביניהם, ״כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא״. רש״י מפרש שיהיו אנשים משער העיר עד הקבר, אך המאירי מפרש שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאים ממנו עד מקום הקבר חייבים ללוותו הואיל והמת עובר לפניהם, אף על פי שיש במלווים יותר מכדי צרכו, ואילו העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורים אם יש שם כדי צרכו.
לעומתו פוסקים הרמב״ם והשלחן ערוך כרבי יוחנן שהשיעור הוא ששים רבוא.

ד. שיעור המלווים במת שלא קרא ולא שנה, נשים וקטנים.

בגמרא לא מבואר מהו השיעור למי שלא קרא ולא שנה, וכותב בעל השאילתות (שאילתא לד) שמבטלים תלמוד תורה עבורו רק כדי צורך ההתעסקות בקבורתו. דבריו מובאים ברש״י, בתוספות (ד״ה אבל) וברא״ש (שם), וכן דעת בעל הלכות גדולות (מובא ברמב״ן).
אולם הרמב״ן והרי״ץ גיאת (ח״ב עמ׳ לז) כותבים בשם רב נטרונאי גאון שאם אין עשרה - מבטלים. הרמב״ן מוסיף שמסתבר טעמו, שכן צריך עשרה לקדיש ולשורה ולברכת אבלים. הנצי״ב בהעמק שאלה (שם) כותב שגם בעל השאילתות מצריך עשרה, ואינו כותב זאת במפורש כיון שלפי המנהג שנהגו בנושאי המיטה וחילופיהם וחילופי חילופיהם היו ממילא עשרה בין העוסקים בקבורה. כך משמע גם מלשון הריטב״א ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שכותבים בשם בעל השאילתות שצריך עשרה.
הרמב״ן מדייק מהירושלמי בפסחים (ג, ז) שהלומדים אינם צריכים לצאת ולבדוק אם יש מי שיתעסק עמו, שכיון שיש מי שיעשה מעשה - תלמוד תורה קודם.
לעומת שיטת הגאונים כותב ר״י הלבן שאף אצלו השיעור הוא של ששים רבוא, והגמרא שמזכירה את השיעור הזה לגבי מי שקרא ושנה מתכוונת לומר שאף לו די בשיעור זה, אך הוא הדין לכל אדם מישראל, מפני שכולם קיבלו את התורה, ונטילתה כנתינתה.
הריטב״א כותב בשם הסמ״ג שעכשיו מבטלים על כל אדם מישראל מן הסתם, שכולם מלאים מצוות כרימון, ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה. עם זאת נראה שמי שידוע שלא למד כלל - אף לדעת הסמ״ג אין צורך בשיעור של ששים רבוא.
לגבי שיעור המלווים לאשה כותבים הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א, רבינו קרשקש, הר״ן והנמוקי יוסף שדינה כדין מי שלא קרא ושנה, וצריכים עשרה אנשים ללוותה. כך עולה גם מדברי הרי״ץ גיאת (שם) בשם רב נטרונאי. שיטתם מבוארת על פי פירוש רש״י שהשוואת הגמרא ״נטילתה כנתינתה״ מתייחסת לתורה שהאדם למד, וממילא שיעור זה אינו שייך לאשה שאינה עוסקת בלימוד.
לעומתם כותבים רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) והרא״ש (סי׳ ו) ששיעור המלווים לנשים הוא ששים רבוא, כמו זה של מי שקרא ושנה. רבינו יונה מסביר שכיון שיש בה יראת שמים ומדקדקת במצוות וזהירה להוליך בניה לבית המדרש - ראוי לנהוג בה כמי שקרא ושנה, כיון שעשתה מה שהיתה מצווה. אכן רבינו יונה מפרש ש״נטילתה כנתינתה״ אינו מתייחס לנטילת התורה אלא לנטילת הנשמה, שהתורה קרויה נר ואף הנשמה קרויה נר, וממילא מובן שדוקא לגבי האיש נאמר התנאי שקורא ושונה, שאם לא כן אינו עושה מה שמצווה עליו, מה שאין כן בנשים.
מדברי הרא״ש עולה שהטעם לכך שאשה נחשבת כמי שקרא ושנה הוא ששולחת את בניה ובעלה ללמוד תורה, ולימודם מתייחס גם אליה. הרש״ל (יש״ש סי׳ ה) כותב שלפי זה כך הדין רק באשת תלמיד חכם שקורא ושונה, אך אשת עם הארץ אינה עדיפה מבעלה, אלא אם כן היא אשה חשובה שגומלת חסדים ובעלת צדקה ויש לה שם בעיר, מפני שעומדים בפני גומלי חסדים כמו בפני לומדי תורה.
הנמוקי יוסף כותב שלתינוק די בעשרה מישראל, שהרי אינו קורא ושונה, ומסתבר שלכך מסכימים גם החולקים לגבי אשה.
הרמב״ם כותב שאין מבטלים תלמוד תורה כשיש למת כל צרכו, והלחם משנה מבין מדבריו שהוא סובר כבעל הלכות גדולות וכבעל השאילתות שאין צורך שיהיו עשרה דוקא. אולם המחבר בשלחן ערוך פוסק כדעת רב נטרונאי, שיש צורך בעשרה, והב״ח מכריע שמי שלומד לשם שמים לא יבטל אף כשאין עשרה.
הרמ״א מביא את דעת הריטב״א שעכשיו מן הסתם כל אדם נחשב כמי שקרא ושנה, שאין לך אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה. אולם הט״ז (סק״א) מדייק מלשון המחבר שחולק על כך, שהרי הוא מביא את דברי הרמב״ן שהלומדים אינם צריכים לבדוק אם יש למת מתעסקים כדי צרכו, בעוד שלפי הרמ״א מן הסתם צריכים לבטל.
לגבי אשה מביא השלחן ערוך את שתי הדעות, ומסיק שהמנהג הוא להקל שדינה כדין מי שלא קרא ושנה, וכן בתינוק.

ה. השיעור להכנסת כלה.

בשיטה מקובצת מובא בשם לקוטי הגאונים שלהכנסת כלה אין שיעור, ועל כן לא נזכר בגמרא שיעור אלא להוצאת המת ולא להכנסת כלה. כך כותבים המאירי ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) ומסבירים שברוב עם הדרת החתן והכלה.
תלמידי רבינו יונה מביאים גם דעה חולקת לפיה יש להכנסת כלה שיעור, שדי לה שמוציאים אותה לפי כבודה.
מלשון הרמ״א באבן העזר שכותב שמבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה, מבין מהר״ם שיק (שו״ת או״ח סי׳ ב) שאין שיעור לאנשים המכניסים, כפי השיטה הראשונה.
כלה כמות שהיא. כלומר, משבחים את הכלה לפי מעלותיה. ובית הלל אומרים: לכבודה של כל כלה שרים: ״כלה נאה וחסודה״. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה הכלה חיגרת או סומא (עוורת), אומרים לה: ״כלה נאה וחסודה״? והרי התורה אמרה: ״מדבר שקר תרחק״ (שמות כג, ז)! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח (קנה) מקח רע מן השוק, האם אדם אחר הרואה אותו לאחר שקנה ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר — ישבחנו בעיניו ולא יגרום לו עוגמת נפש. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וינהג עמם בנימוס. ואף כאן, כיון שבחר בכלה זו, משבחים אותה שהיא נאה וחסודה.
One recites praise of the bride as she is, emphasizing her good qualities. And Beit Hillel say: One recites: A fair and attractive bride. Beit Shammai said to Beit Hillel: In a case where the bride was lame or blind, does one say with regard to her: A fair and attractive bride? But the Torah states: “Keep you from a false matter” (Exodus 23:7). Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, with regard to one who acquired an inferior acquisition from the market, should another praise it and enhance its value in his eyes or condemn it and diminish its value in his eyes? You must say that he should praise it and enhance its value in his eyes and refrain from causing him anguish. From here the Sages said: A person’s disposition should always be empathetic with mankind, and treat everyone courteously. In this case too, once the groom has married his bride, one praises her as being fair and attractive.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר הָכִי מְשָׁרוּ קַמֵּי כַּלְּתָא בְּמַעְרְבָא לֹא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן כִּי סָמְכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי זֵירָא שָׁרוּ לֵיהּ הָכִי לָא כָּחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִּירְכּוּס וְיַעֲלַת חֵן.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: This is what they sing before brides in the West, in Eretz Yisrael: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex. The Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Zeira, this is what they metaphorically sang with regard to him in his praise: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שירוק וכיחול ופירכוס – [ת]⁠כשיטי הכלה הן.
פירוש לא מסרמסין ולא מסרמטין – יש אומרים שַרי פרקים, פיר׳ שֵרי נ׳ פרקים, ויש אומרים מסרסי טעמי ההלכה, כלומר אינן [ב]⁠קיין.
משרו – משוררים.
לא כחל – אינה צריכה כחל.
ולא שרק – צבע המאדים את הפנים.
פירכוס – קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי סמכו כו׳ שרו ליה הכי לא כחל כו׳. ע״פ מ״ש בסוטה לא תתייראו מן הפרושים אלא מן הצבועים שדומין לפרושין מבקשין שכר כפנחס ועושין מעשה זמרי כפרש״י שם דהיינו שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועים מבחוץ ואין תוכן כברן כו׳ אומרין לבריות לכבדן כפנחס עכ״ל וז״ש לא כחל שהוא צבע לעינים כי האדם יראה לעינים ולא שרק שהוא צבע לפנים ע״ד שאמרו בסוטה שאין הדור רואה אלא לפנים דהיינו שאין תוכו כברו ולא פירכוס שהוא קליעת שער שמראין עצמן כנזירים וחסידים אבל יעלת חן מן התורה שהיא ודאי מעלת חן ללומדיה [וכה״ג כתבנו בחידושינו פרק קמא דסנהדרין באורך ע״ש]:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך שרים לפני הכלות בארץ ישראל]: ״לא כחל (צבע לעינים) ולא שרק (צבע לפנים) ולא פירכוס (קליעת שיער) ובכל זאת יעלת חן״. ומספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] לר׳ זירא ומינוהו בתואר ״רבי״, שרו ליה הכי [לו כך], כפי ששרים לכלה: ״לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן״.
When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: This is what they sing before brides in the West, in Eretz Yisrael: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex. The Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Zeira, this is what they metaphorically sang with regard to him in his praise: No eye shadow, and no rouge, and no braiding of the hair, and yet she is comparable to a graceful ibex.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) כִּי סְמַכוּ רַבָּנַן לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי שָׁרוּ לְהוּ הָכִי כֹּל מִן דֵּין וְכֹל מִן דֵּין סְמוּכוּ לַנָא לָא תִּסְמֻכוּ לַנָא לָא מִן סַרְמִיסִין וְלָא מִן סַרְמִיטִין וְאָמְרִי לַהּ לָא מִן חֲמִיסִין וְלָא מִן טוּרְמִיסִין.

On a related note, the Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Ami and Rabbi Asi, this is what they sang to them: Anyone from people of this kind and anyone from people of that kind, ordain them for us. Do not ordain for us others, neither from those who corrupt [sarmisin] halakhot, nor from those who are worthless [sarmitin]. And some say: Not from those who provide only one-fifth [ḥamisin] of the reason for a halakha, and not from those whose knowledge is incomplete [turmisin].
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חמס
חמסא(בבא קמא סב.) מה בין גזלן לחמסן א״ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי אי דיהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זבינא לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דאמר לא רוצה אני. פי׳ אף על גב דיהיב דמי כיון דבעל כרחיה שקיל ולא אמר הנגזל רוצה אני חמסן קרית ליה (סנהדרין כה:) והחומסנין מעיקרא סבור דמי קא יהבי כיון דחזן דקא חטפי שקלי בעל כרחייהו גזרו בהו אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין מלוה בריבית ומועלין. (בראשית רבה לב) בריש אלה תולדות נח החמס קם אתמהא חס ושלום אינו קם ואם קם למטה רשע לחיובו של רשע כלומר להיות לו שבט מכה (בראשית רבה מז) ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך חמסני אתה בדברים רבי ברכיה אמר יבעו דיני גבך לשני בני אדם שהן חבושין וכו׳. רב מנחמא אמר בשם רבי אבין חימסה פניו. (ובילמדנו ותדבר מרים ואהרן) אסטסינות שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך מהו חמסי שחיטטה אותו וחימסה פניו כמניה. (כתובות יז. סנהדרין יד) לא תסמכו לנא לא מן סרמיסי׳ ולא מן סרמיטין ואמרי לה לא מחמסין ולא מטרמסין כתב גאון שהוא דבר מכונה ועכשיו נתקלקל אפקעיות של מטוה בזמן שמסתכסך קורין אותו בארמית סרמוטי זה פירוש סרמוסין סרמוטין לשון סירטוט הוא וכתב מקולקל נקרא סרמוטי חמיסין לשון חטיפה טירמוסין מלשון עוגה שנטלת מן העיסה ואפויה כשהוא כמו כדור ולא השוו פניה ולא תקנוה נקרא טורמוס וכן הן אומרים אל תסמכו לנו מן המסכסכין את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא מן שמסלסלין אותן ומעמידין דבר על אופניו ולא מן שאין טעמיהן מרורין ככתב מסורטט ולא מן שחוטפין את הדבר כחמיסין אלא מיושבין ולא מן שאין מתקנין את הדברים ומייפן אותן ומי שטעמיהן כטורמוס פ״א סרמיסין שמסרסין את המסכתא ואין שונין ממנה אלא פרק אחד סרמיטין ששונין את המסכתא חתיכות כסמרטוטין תמיסין ששונין חומשה של מסכתא טרמיסין ששונין שתי הלכות מהמסכתא:
ערך שפר
שפרב(בויקרא רבה אמור אל הכהנים לעולם ה׳) תקעו בחדש שופר חדש חדשו מעשיכם שופר שפרו מעשיכם כך אמר להם הקב״ה בני אם שיפרתם מעשיכם אני עושה לכם כשופר שמכניס בזו ומוציא בזו. (נדה לט) שיפורא דירחא גרים פי׳ שמשעה שב״ד תוקעין בשופר ומקדשין החדש והיינו התחלת החדש לכל דבר ואפילו למעוברת וכיון שתקעו בתחילת ט׳ דמי כמי שהושלמו כל ט׳ שט׳ השופרות כט׳ חדשים דמי. מדקאמר ואפילו בתחילת ט׳ ילדה ואין לה אלא יום אחד אלמא דבתר שופר בית דין אזלינן (כתובות יז.) ושיתא אלפי שיפורי:
א. [רובער.]
ב. [הארץ, שעהן מאכען.]
כל מן דין – כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין.
סרמיסין – מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן.
סרמיטין – לשון סמרטוטין.
חמיסין – אומרים חמישית הטעם.
טורמיסין – לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב״ר (פ׳ מ״א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה טורמיסין לא איתפרש עכ״ל ועיין בערוך בערך חמס:
לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין כו׳ בערוך בערך חמס על כל אלו הלשונות עיין שם בטוב על ב׳ הפירושים בזה כי בעונינו רבים מהרבנים שנכשלים בזה בדור הזה וראוי הדבר לתקן ע״פ חכמי ארצות וקצינים:
שם לא תסמכו לנא וכו׳. ז״ל הערוך בשם גאון אל תסמכו לנו מן המסכסכים את הדברים זה בזה כמטוה מסוכסך אלא שמסלסלים אותן ומעמידים דבר על אופניו ולא מן שאין טעמיהן ברורין ככתב מסורטט ולא מן שחוטפין את הדבר כחמוסין אלא מיושבין ולא מן שאין מתקנין את הדברים ומייפין אותן ומי שטעמיהן כטורמוס עכ״ל. והדברים עתיקין ויש לנו בזה להאריך בס״ד ואין כאן מקומו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אגב כך מספרים: כי [כאשר] סמכו רבנן [חכמים] את ר׳ אמי ולר׳ אסי שרו להו הכי [להם כך]: ״כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא [הכל כמו מזה והכל כמו מזה סמכו לנו], לא [אל] תסמכו לנא [לנו] לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין (אנשים חסרי ערך וריקנים)״. ואמרי לה [ויש אומרים שאמרו]: ״לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין״.
On a related note, the Gemara relates: When the Sages ordained Rabbi Ami and Rabbi Asi, this is what they sang to them: Anyone from people of this kind and anyone from people of that kind, ordain them for us. Do not ordain for us others, neither from those who corrupt [sarmisin] halakhot, nor from those who are worthless [sarmitin]. And some say: Not from those who provide only one-fifth [ḥamisin] of the reason for a halakha, and not from those whose knowledge is incomplete [turmisin].
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי אֲבָהוּ כִּי הֲוָה אָתֵי מִמְּתִיבְתָּא לְבֵי קֵיסָר נָפְקָן אַמְהָתָא דְּבֵי קֵיסָר לְאַפֵּיהּ וּמְשָׁרְיָן לֵיהּ הָכִי רַבָּא דְעַמֵּיהּ וּמְדַבְּרָנָא דְאוּמְּתֵיהּ בּוּצִינָא דִנְהוֹרָא בְּרִיךְ מֵתְיָיךְ לִשְׁלָם.

The Gemara relates another instance of singing the praise of the Sages: When Rabbi Abbahu would come from the academy to the house of the emperor, the maidservants of the emperor’s house would go out to greet him, and this is what they sang to him: Master of his people and leader of his nation, candle of illumination, blessed is your arrival in peace.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך דבר
דברא(כתובות יז.) רבא דעמיה מדברנא דאומתיה פירש מנהיג אומתו (א״ב תרגום נחני ה׳ דברני ה׳):
א. [הערשען.]
ממתיבתא – מבית המדרש.
רבא דעמיה – נשיא בעמו.
מדברנא – מנהיג.
בריך מתייך לשלם – ברוך בואך לשלום.
בוצינא דנהורא – על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב״ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בריך מתייך לשלם – פי׳ רש״י ז״ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ״ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש״י שהביאך לשלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתייך לשלם. פי׳ רש״י ז״ל ברוך בואך לשלם ולא נהירא דלא שייך ברכה על גופה של ביאה לכך פר״י ברוך המביאך לשלם וברכה היא לשי״ת שהביאו לשלום. הריטב״א ז״ל:
[רבא דעמא ומדברנא כו׳. מפורש פ״ק דסנהדרין ע״ש]:
אמרו עליו על ר״י בר׳ אלעי שהיה כו׳. אשמועי׳ דאע״פ שהיה תורתו אומנתו היה מבטל ת״ת והיה מרקד לפני הכלה וכדתני באידך ברייתא דלקמן וק״ל:
שם רבא דעמא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא. נראה שפירושו שאמר אף שהוא נשיא בעמיו ואפ״ה הוא מנהיג את הדור ומשמשם. כמ״ש עבדות נתתי לכם. וכ״ש במרביצי תורה שנאמר בהן ויט שכמו לסבול וגו׳ שמקבל עליו עול תלמידים ללמדם ולהבינם ולהדריכם. והיינו דאמרי כי אתא ממתיבתא דאע״ג דהוא רבא דעמיה אפ״ה הוא מדברנא דאומתיה. ודמו דבר זה לבוצינא דנהורא דהיינו אור הנר דאף שיתרון האור מן החשך. מ״מ האור משמש את החשך ומאיר לו. ומה שאמרו בריך מיתייך לשלם עיין פירש״י. אבל הריטב״א פירש שברכו להש״י שהביאו לשלם לפ״ז היה צריך לגרוס מייתיך לשלם בשני יו״דין קודם התי״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין שירות של שבח, מסופר: ר׳ אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי [כאשר היה בא מהישיבה לבית] הקיסר, נפקן אמהתא דבי [היו יוצאות השפחות של בית] הקיסר לאפיה [לפניו] ומשרין ליה הכי היו שרות לו כך]: ״רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם [גדול עמו ומנהיג אומתו, נר המאיר, ברוך בואך לשלום]״.
The Gemara relates another instance of singing the praise of the Sages: When Rabbi Abbahu would come from the academy to the house of the emperor, the maidservants of the emperor’s house would go out to greet him, and this is what they sang to him: Master of his people and leader of his nation, candle of illumination, blessed is your arrival in peace.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה וְאוֹמֵר כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלָת א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא קָא מַכְסֵיף לַן סָבָא כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אִיפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְכוּלֵּי עָלְמָא וּגְמִירִי דְּלָא אִפְּסִיק עַמּוּדָא דְנוּרָא אֶלָּא אִי לְחַד בְּדָרָא אִי לִתְרֵי בְּדָרָא.

With regard to the mitzva of bringing joy to the bride and groom, the Gemara relates: The Sages said about Rabbi Yehuda bar Elai that he would take a myrtle branch and dance before the bride, and say: A fair and attractive bride. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak would base his dance on three myrtle branches that he would juggle. Rabbi Zeira said: The old man is humiliating us, as through his conduct he is demeaning the Torah and the Torah scholars. It is further related: When Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak died, a pillar of fire demarcated between him and everyone else, and we learn through tradition that a pillar of fire demarcates only for either one person in a generation or for two people in a generation.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהודה בר׳ אילעאי היה מרקד בבד של הדס לפני הכלה.
ערך אבל
אבלאהאבלתי כסיתי עליו את תהום (בראשית רבה ל״ג) אמר רב יהודה הובלתי כתי׳ אין עושין כסוי לגיגית לא מכסף ולא מזהב אלא מן החרס ממינה וכו׳ מאבולא ועד סיכר׳ (כתובות יז. ובגמ׳ דעוד אמר ר׳ יהודה במגילה כט. ובמועד קטן כב: בבא בתרא ס׳.) פי׳ מאבול׳ ועד סיכרא מבית האבל ועד הקבר שסוכרין בו המת אבל רבתי בגמ׳ דהקובר את מתו באלו מגלחין פי׳ מסכתא היא ויש בה הל׳ אבלות ורוב הלכות אלו מגלחין בה שנויות ושתים הן אחת גדולה ואחת קטנה:
א. [טרויער.]
אתלת – שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת.
מכסיף לן סבא – שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד מרקדין לפני הכלה בית הילל אומ׳ אפילו היא שחורה אומר לפניה כלה נאה וחסודה דמי שלקח מקח מן השוק דין הוא שישבחנו בעיניו מיכן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב שמואל ב״י מרקד אתלת פרש״י אתלת ג׳ בדין זורק א׳ ומקבל א׳ עכ״ל. וכה״ג אמרינן פרק החליל בשמחת בית השואבה רשב״ג היה נוטל ח׳ אבוקות וזורק א׳ ונוטל א׳ ואין נוגעים כו׳ אבל א״כ ה״ל לתלמודא לפרושי הכא כדמפרש לה התם ועוד דלא הל״ל אתלת אלא בתלת ועוד מאי קא מתמה עליה ר׳ זירא ולולי פירושו נראה לפרש דהכא ה״פ שהיה מרקד אתלת דהוה מרקד נגד תלתא שאר אינשי שמרקדים לפני הכלה והשתא ניחא דקאמר ר׳ זירא קא מכסיף לן האי סבא דאנן נערים לגביה ולא מרקדינן רק חדא והוא מרקד כתלתא דילן אע״ג דהוא סבא ודו״ק:
איפסק עמודא דנורא כו׳ אלא לחד בדרא כו׳. דהוא רמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו כדאמרינן כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו לעוה״ב וע״ז אמר דאהני ליה שיטתיה לסבא כו׳ ר״ל דבדבר קל יזכה הצדיק למעלה כזאת:
שם אמרו עליו על ר״י וכו׳ ר׳ שמואל בר׳ יצחק מרקד אתלת פירש״י שלשה בדין וידוע דג׳ בדין של הדס מרמזין לג׳ אבות והיה כוונת ר׳ יהודה בר׳ אלעי להמשיך עליה חוט של חסד מבחינת אברהם ולכך אמר כלה נאה וחסודה ור׳ שמואל היה כוונתו להמשיך עליה מבחינת ג׳ אבות. ואפשר דירמוז בזה מ״ש בזוהר בפסוק וה׳ הולך לפניהם בעמוד ענן בחינת אברהם ועמוד אש בחינת יצחק ע״ש וכיון דאיהו כלל ימינא ושמאלה כחדא לכך זכה לעמודא דנורא:
גמ׳ מרקד אתלת. ירושלמי פ״א דפאה על מתני׳ א׳ ובשינוי קצת ועוד במ״ר בראשית פ׳ נט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושוב לענין המצוה לשמח חתן וכלה: אמרו עליו על ר׳ יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד (ענף) של הדס, ומרקד לפני הכלה, ואומר: ״כלה נאה וחסודה״. מספרים: רב שמואל בר רב יצחק היה מרקד אתלת [על שלושה ענפים כאלה]. אמר ר׳ זירא: קא מכסיף לן סבא [הרי מבייש אותנו הזקן], שעל ידי ריקודים אלה הוא מזלזל בכבוד תורתו וגורם בושה לתלמידי חכמים. ומסופר: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רב שמואל בר רב יצחק, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא [הפסיק, חצץ, עמוד של אש בינו ובין כל העולם], וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אנו למודים במסורת שאין מפסיק עמוד אש כזה] אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא [או לאחד בדור, או לשניים בדור].
With regard to the mitzva of bringing joy to the bride and groom, the Gemara relates: The Sages said about Rabbi Yehuda bar Elai that he would take a myrtle branch and dance before the bride, and say: A fair and attractive bride. Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak would base his dance on three myrtle branches that he would juggle. Rabbi Zeira said: The old man is humiliating us, as through his conduct he is demeaning the Torah and the Torah scholars. It is further related: When Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak died, a pillar of fire demarcated between him and everyone else, and we learn through tradition that a pillar of fire demarcates only for either one person in a generation or for two people in a generation.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אַהַנְיָיה לֵיהּ שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא וְאָמְרִי לַהּ שְׁטוּתֵיהּ לְסָבָא וְאָמְרִי לַהּ שִׁיטְתֵיהּ לְסָבָא.

Rabbi Zeira said: His branch [shotitei] was effective for the old man, as it is due to this mitzva that he fulfilled so enthusiastically that he was privileged to receive this great reward. And some say that Rabbi Zeira said: His nonsense [shetutei] was effective for the old man. And some say that he said: His method [shittatei] was effective for the old man.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיר׳ [א]⁠הניא ליה שטותיה לסבא – ההדס שהיה מרקד בו, כדכתיב ארז שיטה הדס. שטותיה – שטות ממש. שיטיתיה – שוטיתא דאסא, כגון אגודה [ש]⁠ל הדס.
שוטיתיה – שוט של הדס שהיה מרקד בו.
שיטתיה – שיטתו ומנהגו.
שטותיה – שהיה מתנהג כשוטה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיטתיה לסבא – פר״ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ״א) אע״ג דלא הוי ממש מין אחד מ״מ שניהם מין ארז וא״ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי״ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (בראשית רבה סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא.
הא דאמרינן אהניא ליה שוטיתא לסבא איכא דתמיה ליה מנא ליה לר׳ זירא דמשום הא הוא דאפסיק, דילמא דנפישא זכותיה במילי אחריתי מכל בני (דאתריה) בריה. והא מילתא מפרק ממאי (דאבערי) דאמרינן בבראשית רבה כדמך ר׳ שמואל ב״ר׳ יצחק דהוה מרקד אתלת שיבשין דהדס ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבשתא דהדס. ואיתא נמי בירושלמי במסכת פיאה פרק ג׳. ומשום הכי ידע ר׳ זירא דשוטיתא דאסא גרמה ליה.
הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא. אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר׳ נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו׳, נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה.
אהני ליה שוטיתי׳ ואמרי ליה שטותי׳ – פירש״י ז״ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור״י ז״ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית׳ במסכת ראש השנה וא״ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי״ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי׳ רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ״ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי׳ וזה אוכל משל אחרים ע״כ וזה שלא כדברי הרמב״ם ז״ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ׳ של צדקה למ״ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש״י ז״ל דאע״ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במסכת סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי׳ ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי׳ מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא״כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אהני ליה שוטיתיה לסבא. איכא דתמיה ליה מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק דילמא משום דנפישי זכותיה במילי אחריני מכל בני דריה והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה [פ׳ נט אות ה] כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו׳ ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס ואיתא נמי בירו׳ במסכת פיאה פ״ג ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה י״ל עמודא דנורא היה עשוי כעין בדי הדס ובבראשית רבה גרסי׳ כי נח נפשיה נעשית לו מחיצה של הדס בינו לבין העם ע״כ:
ואמרי לה שיטתיה פי׳ רש״י ז״ל שיטתו ומנהגו שהיה נוהג ואפשר דלשיטה זו ניחא מאי דאקשינן בסמוך דכיון שזה היה מנהגו תמיד מש״ה ידע רבי זירא דמנהגו זה גרמא ליה על כל בני דריה ומש״ה נדי הך לישנא מאידך לישנא דתני שוטיתיה אבל ר״ח ז״ל פי׳ מלשון ארז שטה דאף ההדס מין ארז הוא כדאיתא במס׳ ר״ה. כן כתב הריטב״א ז״ל כנ״ל. והקשה לפי׳ ר״ח ז״ל היינו שוטיתיה ואפשר דכפי שהיה נראה בעמוד הכי אמרינן לה דלמר ס״ל דנראה בעמוד כעין שוטיתא דהדס ולהכי אמרי לה אהני ליה שוטיתיה. ולמר ס״ל נעשה העמוד כעין ארז שטה ולהכי אמרי לה שיטתיה כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא [הועיל לו הבד שלו לזקן], שבזכות מצוה זו שדקדק בה, זכה לשכר מרובה זה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר בלשון אחרת קצת: שהועילה לו שטותיה לסבא [שטותו לזקן], שהתנהג כשוטה כשרקד לפני הכלה. ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: הועילה לו שיטתיה לסבא [שיטתו, מנהגו, לזקן].
Rabbi Zeira said: His branch [shotitei] was effective for the old man, as it is due to this mitzva that he fulfilled so enthusiastically that he was privileged to receive this great reward. And some say that Rabbi Zeira said: His nonsense [shetutei] was effective for the old man. And some say that he said: His method [shittatei] was effective for the old man.
ר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַב אַחָא מַרְכֵּיב לַהּ אַכַּתְפֵּיהּ וּמְרַקֵּד אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן אֲנַן מַהוּ לְמִיעְבַּד הָכִי אֲמַר לְהוּ אִי דָּמְיָין עֲלַיְיכוּ כִּכְשׁוּרָא לְחַיֵּי וְאִי לָא לָא.

Rav Aḥa would place the bride on his shoulders and dance. The Sages said to him: What is the ruling? Is it permitted for us to do so as well? He said to them: If brides are comparable for you to a beam, fine, but if not, no, you may not.
רש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מרכיב לה אכתפיה – את הכלה.
כי כשורא – כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה ומגדולי החכמים היו מרכיבים אותה על כתפיהם אלא שדבר זה לא הותר אלא למי שמוצא עצמו נקי מכל הרהור הא לאחר אסור אפילו להסתכל בפני כלה לחבבה על בעלה לא הותר אלא למי שבקי בעצמו:
מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני המלך ואפילו היה המלך רוצה לעבור מלפני הכלה אינו רשאי שהמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומכל מקום אם היה בפרשת דרכים עד שאין הדבר ניכר להדיא שמפניה הוא נדחה ועבר מלפניה הרי זה משובח ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה בפרשת דרכים ושבחוהו חכמים ובבריתא דאבל רבתי פרק י״א אמרו שאף הוא אמר לסיעתו אני כתרי בכל יום זו אין כתרה אלא שעה אחת תטול כתרה ותלך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם גמרא אי דמיין עלייכי ככשורא וכו׳. יש לומר ע״ד שאמרו לקמן בדף פ״ו ואגביה מיניה ככשורא לצלמא משום שדרך הוא לצייר את הקורה והמסתכל בציורו אינו מתבונן אל תוכו כי אם על הציור שעליו הכא נמי קי״ל דמותר להסתכל בתכשיטי כלה אבל לא בה עצמה כדאיתא בש״ע וזהו שאמר אי דמיין עלייכי ככשורא שלא תסתכלו בה אלא בתכשיטין שעליה שריא. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מסופר: רב אחא היה מרכיב לה [אותה], את הכלה אכתפיה [על כתיפו] והיה מרקד עימה. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים]: אנן [אנחנו] מהו למיעבד הכי [שנעשה כך, כמוך]? אמר להו [להם]: אי דמיין עלייכו ככשורא [אם דומות הן הכלות עליכם כקורה בלבד] שאין אתם מהרהרים אודותיה — לחיי [בסדר], ואי [ואם] לא — לא תעשו כן.
Rav Aḥa would place the bride on his shoulders and dance. The Sages said to him: What is the ruling? Is it permitted for us to do so as well? He said to them: If brides are comparable for you to a beam, fine, but if not, no, you may not.
רש״יר״י מיגשבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי א״ראָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מוּתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנֵי כַלָּה כׇּל שִׁבְעָה כְּדֵי לְחַבְּבָהּ עַל בַּעְלָהּ גוְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: It is permitted to look at the face of a bride throughout all seven days of the wedding celebration, in order to endear her to her husband, whose appreciation of her beauty will be thereby enhanced. The Gemara notes: And the halakha is not in accordance with his opinion, as it is prohibited to look at any married woman, even a bride.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, [ו]⁠לית הילכתא כוותיה.
לחבבה – כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כדי לחבבה. כשרואה הכל מסתכלין בה נכנס יופיה בלבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מותר להסתכל וכו׳. פי׳ אעפ״י ששנינו כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה אינו מנוקה מדינה של גיהנם כאילו מסתכל במקום התורף. לחבבה על בעלה פי׳ כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז״ל:
ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל ז׳ הוא דאין מסתכלין הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסת׳ לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום ויש מי שאומר כיון דאמרינן לית הלכתא כותיה אין מסתכלין בה כלל לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא״ם הלוי ז״ל:
וז״ל תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל ולית הלכתא כותיה יש מפרשין דדוקא כל שבעה אינו מותר אבל ביום הראשון שהוא עיקר החבוב אצל בעלה מותר ואומר מורי הרב נר״ו שאפילו יום ראשון ואפילו שעה אחת אינו מותר וא״ת כיון שאינו מותר לראותה היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע י״ל דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה ואומרים כל העולם זו כלה פלוני׳ אותה חזקה היא כמו ראיה דהא קי״ל דסוקלין ושורפין על החזקה, ורבינו מאיר הלוי ז״ל תירץ בענין אחר דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענין זה, אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה ימי המשתה של החתונה, כדי לחבבה על בעלה, שיראה שהכל מסתכלים ביופיה. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], כלומר, שאסור להסתכל באשת איש אפילו היא כלה.
Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: It is permitted to look at the face of a bride throughout all seven days of the wedding celebration, in order to endear her to her husband, whose appreciation of her beauty will be thereby enhanced. The Gemara notes: And the halakha is not in accordance with his opinion, as it is prohibited to look at any married woman, even a bride.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן דמַעֲבִירִין אֶת הַמֵּת מִלִּפְנֵי כַלָּה הוְזֶה וָזֶה מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ עָלָיו עַל אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ שֶׁעָבַר מִלִּפְנֵי כַּלָּה וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים.

§ The Sages taught: One reroutes the funeral procession for burial of a corpse to yield before the wedding procession of a bride. And both this, the funeral procession, and that, the wedding procession, yield before a king of Israel. They said about King Agrippa [Agrippas] that although he was not required to do so, he rerouted his entourage before the wedding procession of a bride, and the Sages praised him for doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה [מ]⁠לפני מלך ישראל. אמ׳ עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה כול׳. אקשינן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואוקימנא פרשת [ד]⁠רכים היא.
מעבירין – כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ת״ר מעבירין את המת מלפני הכלה – מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו דהא כבודו קודם וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר או יקברוהו קודם שיגיע הזמן דהכנסת כלה. להראבי״ה.]
מעבירין. כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה, ונושאי המת יוצאין, ובזו ובזו אכלוסין הרבה ואינן רוצין להתעכב, מעבירין את המת דרך אחרת, כדי שלא לערבב שמחת החתן והכלה.
ת״ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. ת״ר מבטלין ת״ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר״י בר אלעאי שהיה מבטל ת״ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד״א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר״ש בר (איקא) [איני] משמיה דרב תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברא ומנייהו שיתא אלפי שיפורי פי׳ מכריזין עליו שיבואו לכבדו וגם מקוננים ומספידים אותו בחלילים עולא אמר כגון דחייצי גברא מאבולא ועד סכרא פי׳ מפתח העיר עד הקבר ר״ש ואיתימא ר׳ אמי ואיתימא רבי יוחנן נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס׳ רבוא אף נטילתה בס׳ רבוא וה״מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי׳ דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למתני לתלמידים לית ליה שיעורא וכתב המורה וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין ת״ת אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא בשאלתות דרב אחא מצאתי כן:
ת״ר [כיצד] מרקדין לפני כלה, ב״ש אומרין כל כלה כמות, וב״ה אומ׳ כלה נאה וחסודה וכו׳, מכאן אמרו חכמים תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כו׳, אמרו עליו על ר׳ יהודה ב״ר [אילעאי שהיה נוטל בד של] הדס ומרקד לפני כלה ואומ׳ כלה נאה וחסודה. ר׳ שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, אמר ר׳ זירא קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה איפסיק ליה עמודא דנורא ביניה ובין עמא, וגמירי דלא מפסיק אלא או לחד בדרא או לתרין בדרא. אמר ר׳ זירא אהניא ליה שוטיתיה לסבא. פרשו בבראשית רבא (פרשה נ״ט) ונחת עמודא דנורא ואיתעבידא כמין שבישתא דהדס, וזהו שהכירו שזכה באותה מצוה.
ת״ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. לא סוף דבר אמרו בדרך, שהוא הדין לכל דבריהם שהכלה קודמת, וכן אמרו במסכת שמחות בפירו׳ המת והכלה הכלה קודם, המת והמילה המילה קודמת, שזה כבוד החיים וזה כבוד המתים. ואע״פ שאמרו אבל וחתן אבל קודם, לא לענין אבל אמרו, אלא לענין אבל עצמו, ולענין סעודתן, ששתיהן כבוד החיים, והטעם כמו שאמרו שם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, וכן הדין אם באו להתפרנס מקופה של צדקה שהכלה קודמת, וזה שלא כדברי הרב ר׳ משה בר מיימון ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעבירין את המת מלפני הכלה. פי׳ מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה אם פגעו זה בזה שידח׳ המת מפני הכלה דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל. העובר דרך שם שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך דאמר קרא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכל׳. פי׳ פגע בדרך בכלה ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז״ל:
וכתב הרמב״ן ז״ל דלכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת להוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המילה קודמת שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים ע״כ. ומינה שמעינן דלענין האבל עצמו האבל קודם וזהו שאמרו שם האבל והחתן האבל קודם שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אוכל משל אחרים ע״כ. וזה שלא כדברי הרמב״ם ז״ל שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. כן כתב הריטב״א ז״ל:
שם וזה וזה לפני מלך. לכאורה הוי סגיא למיתני מעבירין את הכלה לפני המלך וכ״ש מת. וצ״ל דאפילו אי איכא תרוייהו מת וכלה כבוד המלך דוחה שניהם. ולכאורה נראה דאם המלך מוחל על כבודו יש לומר דלענין מת עדיף טפי לפמ״ש התוס׳ בסוטה דף מ״א דהא דלא משני הכא דמצוה שאני. משום דהכלה עצמה חייבת יותר בכבודו שהרי אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. וזה לא שייך גבי מת דנעשה חפשי מן המצות אבל מלשון התוס׳ הכא משמע דדוקא לחלוק כבוד לתורה שרי למחול וק״ל: ונראה עוד דיש לומר דכבוד תורה עדיף טפי מכבוד כלה כגון במת ת״ח אע״ג דכבר עסוקין במצות כלה ופטורין מהלוית המת. מ״מ כבוד תורה עדיף ומעבירין הכלה מלפניו כדאיתא ברפ״ק דמגילה דכבוד תורה עדיף אפילו מעבודה. ואפילו במלך יש לומר דעדיף כבוד ת״ח כשמת. ולא דמי להא דאמרינן בסוטה שם דמלך יושב וקורא אע״ג דהוי כבוד תורה דכבוד ת״ח עדיף מכבוד תורה עצמה כדאיתא במכות כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי ת״ח. וראיה מהא דאמרינן במכות דף ט״ו בדוד לאחר שמת עירא היאירי היה לומד על גבי קרקע. ואע״ג דכשת״ח חי אין למלך לכבדו בפרהסיא כדאיתא לקמן סוף פרק הנושא והיינו כמ״ש תוס׳ בסוטה ולא אימתך עליו. אבל כשמת לא שייך זה כנ״ל.
רש״י ד״ה מעבירין וכו׳ כשכלה יוצאה מבית אביה. נראה דכוונתו דהא דנקט כלה ולא נקט מלפני החתן דבשלמא לעיל גבי מרקדין דרך הוא לרקד לפני הכלה ולשבחה כדי לחבבה על בעלה. לכך פירש דהדרך הוא כן שמוליכין את הכלה מבית אביה וזהו עיקר הכנסת כלה. אבל אין לומר דדוקא כבוד כלה קודם ולא כבוד חתן ולדמות להא דאמרינן בפרק מציאת האשה דנשואי יתומה מקופה של צדקה קודם לנשואי יתום משום שבושתה מרובה. דאין ראיה מזה לענין כבוד דהא כתב הרמב״ם והביאו הריטב״א שהמלך קודם להכלה להתפרנס מקופה של צדקה אלמא לענין בזיון שאני:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד בכבוד הכלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מעבירין את המת מלפני כלה, שאם יש הלוויית המת ויש שיירה המלווה את הכלה — שיירת הלוויית המת ממתינה עד שתעבור שיירת הכלה. וזה וזה ממתינות מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, למרות שלא היה חייב לעשות כן, ושבחוהו חכמים על כך.
§ The Sages taught: One reroutes the funeral procession for burial of a corpse to yield before the wedding procession of a bride. And both this, the funeral procession, and that, the wedding procession, yield before a king of Israel. They said about King Agrippa [Agrippas] that although he was not required to do so, he rerouted his entourage before the wedding procession of a bride, and the Sages praised him for doing so.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) שִׁבְּחוּהוּ מִכְּלָל דְּשַׁפִּיר עֲבַד וְהָא א״ראָמַר רַב אָשֵׁי אֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר ונָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל זמֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל דְּאָמַר מָר {דברים י״ז:ט״ו} שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ פָּרָשַׁת דְּרָכִים הֲוַאי.

The Gemara asks: The Sages praised him; is that to say by inference that he did well in yielding? But didn’t Rav Ashi say: Even according to the one who said with regard to a Nasi who relinquishes the honor due him that his honor is relinquished, i.e., he may do so, with regard to a king who relinquishes the honor due him, his honor is not relinquished. As the Master said that the meaning of the verse “You shall place a king over you” (Deuteronomy 17:15) is that his awe shall be upon you. The Torah established that the subjects’ awe is an essential component of kingship and it is not the prerogative of the king to waive it. The Gemara answers: It was at a crossroads that he encountered the wedding procession, and the fact that he yielded to the bride was not obvious to onlookers. Therefore, the honor due the king was not compromised.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפילו למ״ד – פלוגתא בפרק קמא דקדושין.
שום תשים עליך מלך – ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה.
פרשת דרכים הוה – ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול – אע״ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ״מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור.
פרשת דרכים הואי – הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (סוטה דף מא.) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה.
מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, דכת׳ שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. שימות הרבה הוזהרו ישראל שישימו עליהן, כלומר שתהא אימתו עליהן, הילכך אין כבודו מחול, ולפיכך ריבה בהן הכתוב שימות הרבה, שום תשים, תרי. פרשת דרכים הוה. ולא ניכר שעבר מלפניה, אלא כאלו הוא צריך לפנות לאותו הדרך, ולא מחמת דוחק.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה ובמת מיהא דוקא כשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אם קרא ושנה ולא לימד הוזכרו בה שיעורין בגמרא והממוצע שביניהם ושראוי לפסוק כמותו לדעתי הוא מה שאמרו כגון דחייצי אינשי מבבא דאבולא עד סיכרא ונראה לי בפירושו שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאין משם עד מקום הקבר הואיל והמת עובר לפניהם חייבין ללותו אע״פ שיש במלוים יותר מכדי צרכו אבל העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורין אחר שיש שם כדי צרכו ולא עוד אלא שאף בטול מלאכה בדין זה לדעתנו כמו שביארנו במקומו ואם לימד לאחרים אין לו שיעור אלא כל היודע בדבר יבא ומכל מקום כל שלא קרא ולא שנה אין מבטלין אלא בכדי שיתעסקו בו וכן כתוב בשאלתות פרשת ויקרבו בני ישראל ומכל מקום כתבו הגאונים דבציר מעשרה לא וכן הדין נותן שהרי יש שם קדיש ושורה וברכת אבילים ומעמד ומושב שצריכים עשרה ויש מפרשין שלא נאמרו דברים אלו אלא למת מצוה הא לשאר מתים שמוטלין על קרוביהם אין מבטלין תלמוד תורה בשבילם וממה שאמרו בראשון של מגלה ג׳ ע״ב תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת וכו׳ אלמא שמועה זו דוקא נאמרה במת מצוה הא לשאר מתים אינו רשאי לבטל ודברים משבשים הם שלא אמרו שם תלמוד תורה ומת מצוה אלא דאיידי דבעי למיתנא עבודה ומת מצוה תנא נמי תלמוד תורה ומת מצוה ומכל מקום אף לכל מתים כן ויש מפרשים שבמת מצוה יש חובה לבטל ובשאר המתים רשות ומבטלין האמור כאן פירושו מתורת רשות והוא שאמרו עליו על ר׳ יהודה ב״ר אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה וכו׳ אלמא הא שאר חכמים לא וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של כלאים (ירושלמי כלאים ט׳:א׳) אין מדקדקים במת ובכלאים בבית המדרש ר׳ יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום ר׳ אמי הוה יתיב מתני ואמר ליה חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר׳ אמי שלח מנך והב ליה כלומר דרך כעס אמר לו כן על שדקדק עליו על זה בבית המדרש והרי מכל מקום שאמרו מאן דיתיב לא אמר ליה מידי ומכל מקום אין הדברים נראין שאם כן למה אמרו במסכת מועד קטן כ״ז ע״ב שבזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיהא שם כל צרכו ובתלמיד חכם אף בשיש שם כל צרכו אלמא כל שבתלמיד חכם אין בו צורך למת מצוה כלל אלא ודאי חובה היא ומה שאמרו עליו על ר׳ יהודה ב״ר אלעאי פירושו אע״פ שהיתה תורתו אמנותו וכל שכן האחרים וזו שבתלמוד המערב בענין כלאים פירושו שתלמוד תורה דוחהו ונראה שבכלאים של סופרים נאמרה ואף זו שבמת פירושה לענין טומאה כגון איסור אהל שבמת ובתלמידים כהנים נאמרה ובטומאת סופרים כענין האמור בחוצה לארץ ובבית הפרס ואף כאן היה בשכונת בית המדרש מת שהיה אי זה ספק אהל ממנו בבית המדרש וכן אתה מוצא בפרק מי שמתו בתלמוד המערב (ירושלמי ברכות ג׳:א׳) מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה נשמעיניה מן הדא ר׳ יוסי הוא מתני וכו׳ כמו שכתבנוהו אלמא לענין טומאה איתמר:
ונשוב לענין השמועה והוא שהכנסת כלה קודמת להוצאת המת ולא הוזכר בה שיעור אלא כל הבא לשם זוכה שכל שהוא לחבבה כל שהם רבים יותר השמחה מהודרת ביותר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבחוהו מכלל דשפיר עבד. דהיה באפשר לומר דשבחוהו משום דנהג קלות ראש בעצמו משום מצוה אע״ג דשלא כדין עבד מ״מ הורה ענוה יתירה ומיהו מ״מ לא שייך לשון שבחוהו אלא בדבר דשפיר עבד ואין בו מכשול עון כלל. אין כבודו מחול. פירשו הגאונים אין סומכין על מחילת כבודו אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו. שנאמר שום תשים עליך מלך. כתב רש״י ז״ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי׳ דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש וכתבו תלמידי רבי׳ יונה ז״ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דכתיב שום תשים עליך מלך ודרשי׳ שתהא אימתו עליך ואם כן לא היה לו לעשות כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו. ומתרצים פרשת דרכים הואי כלומר הוא עשה בענין שלא יכירו שהיה מוחל על כבודו כי שני דרכים היו והראה להם שלא היה רוצה ללכת בדרך שהיתה הכלה הולכת אלא בדרך האחרת. עכ״ל תלמידי הר״י ז״ל:
ומצאתי בשם רש״י ז״ל ממהדורא קמא פרשת דרכים הואי דרך מתפצלת ומתפרשת לכמה דרכים ושם פגע בכלה והוא נטה לדרך האחרת לימין או לשמאל ולא נראה כמסתלק מלפני הכלה:
וז״ל הריטב״א ז״ל פרשת דרכים הואי פי׳ ולא היה ניכר לעולם שעובר מפני הכלה ע״כ. וכתב הריטב״א ז״ל פי׳ ר״י ז״ל דאע״ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במסכת סוטה מ״מ כיון שמלך נוהגין בו כבוד כמלך ע״כ:
ושמעינן מינה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמרו מצוה שאני התם הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד מה שאין כן בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה וא״ת לישני ליה מצוה שאני כדמתרץ התם במסכת סוטה גבי אגריפס המלך שקרא מעומד ושבחוהו חכמים ומקשה שבחוהו מכלל דשפיר עבד וכו׳ ומשני מצוה שאני י״ל כבוד תורה שאני ועוד שאם היתה הכלה ממתנת עד שיעבור אגריפס לא היה בכך כלום ואין בזה גריעות מצוה ע״כ:
שם פרשת דרכים הוי. משמע דבכה״ג רשאי למחול על כבודו אבל אם רוצה יכול לילך בתחלה על דרך שהכלה כבר הולכת עליה אע״פ שהוא יכול לילך על דרך אחר. וכן בכלה כה״ג יכולה לילך בתחלה על דרך שמוליכין בו את המת אע״פ שהיא יכולה לילך דרך אחר והמת ע״כ נדחה מן הדרך. ואין לתמוה דהא קי״ל בכל עשה שדוחה לא תעשה דהיכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. מ״מ הכא לא מיקרי דחויה. תדע דהא אמרינן לקמן דף מ׳ גבי אונס דלא דחי משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. א״כ ה״נ אמאי דחי להעביר את המת לפני הכלה הא אי איהי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. דנראה פשוט דכלה יכולה למחול על כבודה דלא מצינו דאין כבודו מחול אלא במלך אבל גבי נשיא ורבו מהני מחילה. ואמרינן נמי לקמן דף מ״ח האומר אל יספדוני שומעין לו ואפילו נימא דכלה שאני משום פגם משפחה כדאיתא לקמן דף מ״א גבי בושת ופגם. מ״מ קשה ממלך עצמו דאמרינן בסוטה שם דמלך יכול למחול על כבודו משום כבוד התורה ולא אמרינן דכיון דמצי מחיל צריך למחול אלא ע״כ דאין זה דחויה כלל כיון דכבודו עדיף. א״כ יש לומר דהוא הדין בפרשת דרכים אינו מחויב לסלק מן הדרך וצ״ע:
תוס׳ ד״ה מלך שמחל וכו׳ אע״ג דלא היה מלך גמור וכו׳. כוונתם מהא דקאמר שם בסוטה שנתחייבו כלייה משום שחנפו לו. לכאורה אין מזה ראיה אלא שלא למנותו לכתחילה. וצ״ל דהתוס׳ לשיטתייהו שכתבו שם דמדאורייתא היה אסור למנותו דלענין מלך בעינן שיהיה אביו מישראל מדאורייתא מדשנה עליו הכתוב מקרב אחיך והוא ממילא בכלל לאו דלא תוכל לתת עליך איש נכרי וכיון דקי״ל כרבא דאמר בריש תמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ אין לו דין מלך. ויש קצת ראיה לדבר מריש ב״ב דף ד׳ גבי הורדוס אמר ליה האי לאו מלך הוא אמר ליה ולהוי עשיר בעלמא משמע שהסכים בבא בן בוטא שאין לו דין מלך. ונראה דאביי נמי מודה בזה דאף דס״ל אי עביד מהני מ״מ לענין אימתו עליך מודה כיון דעשה דשום תשים עליך שיהיה אימתו עליך לא כתיב אלא גבי אחיך. מיהו תירוצם דחוק דנהי שנהגו בו כבוד מ״מ לא שייך בזה דין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דזה דוקא במלך גמור. ולפירש״י שם דמדאורייתא לא בעינן אביו מישראל אתי שפיר טפי וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: שבחוהומכלל הדברים אתה למד דשפיר עבד [שיפה עשה]?! והא [והרי] אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר דעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, ורשאי לעשות כן, אבל מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שאין הדבר תלוי בו. שאמר מר [החכם]: מה שאמר הכתוב ״שום תשים עליך מלך״ (דברים יז, טו), כוונתו — שתהא אימתו עליך. שמצוה מן התורה היא שיהא מורא של מלכות על הבריות, ואף המלך אינו רשאי למחול על כבודו! ומשיבים: פרשת דרכים הואי [היתה], והוא פנה לדרך אחרת, ולא היה ניכר שהוא מוחל על כבודו, ואין בכך מיעוט מורא של מלכות ומשום כך שיבחוהו.
The Gemara asks: The Sages praised him; is that to say by inference that he did well in yielding? But didn’t Rav Ashi say: Even according to the one who said with regard to a Nasi who relinquishes the honor due him that his honor is relinquished, i.e., he may do so, with regard to a king who relinquishes the honor due him, his honor is not relinquished. As the Master said that the meaning of the verse “You shall place a king over you” (Deuteronomy 17:15) is that his awe shall be upon you. The Torah established that the subjects’ awe is an essential component of kingship and it is not the prerogative of the king to waive it. The Gemara answers: It was at a crossroads that he encountered the wedding procession, and the fact that he yielded to the bride was not obvious to onlookers. Therefore, the honor due the king was not compromised.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תָּנוּ רַבָּנַן חמְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים טכְּשֶׁאֵין עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ אֲבָל יֵשׁ עִמּוֹ כׇּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין.

The Sages taught: One suspends the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. The Sages said about Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, that he would suspend the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. In what case is this statement said? In a case where there are not enough people with him, i.e., accompanying the corpse, to satisfy all his needs, i.e., to appropriately honor him. However, if there are enough people with him to satisfy all his needs, one does not suspend Torah study.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשראב״ןתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה ולהוצאת המת. וגבי הוצאת המת אמרינן במה דברים אמורים בשאין שם כל צורכו אבל יש שם כל צורכו אין מבטלין. וכמה כל צורכו ששים ריבואא. אבל להכנסת כלה ליכא שיעורא אלא הכל מבטלין.
א. בגמ׳ אמרינן ה״מ למאן דקרי ותני וכו׳ וכת׳ הרא״ש בשם השאלתות ומינה דמאן דלא קרי אין מבטלין עליו אם יש מתעסקין בקבורתו. ורבינו סתם.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת – וקשה דבהלכות דרך ארץ אמר ר״ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד׳ מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר״א ור׳ יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי״ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס׳ שמחות (פ״ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה וכן אמר ר׳ עקיבא תחלת תשמישי כו׳ והר״ר יהודה מקורבי״ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת״ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה.
להוצאת המת – לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע״ג דבפ״ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת״ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו״ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא.
הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת דוקא להוצאתו, אבל לשאר צרכיו לא. ואע״ג דאמרינן במסכת משקין מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה, תלמוד תורה לא מבטלין הואיל ואינו מוטל עליו לקברו, ויש יורשים שחייבים לקוברו. והא דאמרינן בפרק קמא דמגלה פשיטא לי מת מצוה (והכנסת כלה) ותלמוד תורה מת מצוה עדיפ׳ דתניא מבטלין ת״ת, דשמעת מינה אבל שאר מתים ת״ת עדיפ׳. יש לומר דההיא לאו דוקא מת מצוה, אלא מילתא כלה בסתם במת מצוה מיירי ולהכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיפ׳ דהא אפילו בשאר מתים נמי תניא דמבטלין. ואיכא דאמרי דהאי מבטלין דהכא רשות, כלומר אי בעי מבטל, וההיא במטל הכי קאמר כיון דשאר מתים כת״ת, מת מצוה פשיטא לי דעדיפ׳ מינה. וסמכינן לה מדאמרינן אמרו על ר׳ יהודה ב״ר אלעאי שהיה מבטל. אלמא דשאר רבנן לא מבטלינן. ואינו נכון אלא מעשה שראו לר׳ יהודה ב״ר אלעאי הביאו ראיה שמבטלין.
הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (מועד קטן כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא.
והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (מגילה ג:) פשיטא לי מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דשמעינא מנן לכאורה דדוקא מת מצוה אבל לשאר מתים לא, יש לפרש, דהתם לאו דוקא, אלא משום דכולה שמעתא דהתם איירי במת מצוה, והכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים תניא דמבטלין. ויש מי שפירש (רמב״ן בשם א״ד, רא״ה, רא״ש סי׳ ה׳) דהאי מבטלין דהכא רשות, לומר דאי בעי מבטלין וההיא דהתם חובה, והביאו ראיה מדאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה מבטל, אלמא כולהו רבנן לא מבטלי, וההיא דהתם, הכי קאמר כיון דשארא בתלמוד תורה דאי בעי מבטל כדתניא מבטלין וכו׳, פשיטא לי דמת מצוה ודאי עדיף.
אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד, והאמ׳ רב אשי אע״פ שאמרו נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דכתי׳ שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך, התם פרשת דרכים הוי. ואע״ג דאגריפס לא הוה חזי למלכות כדאי׳ בסוטה (מא, ב) בהדיא, כיון שנתמנה ראוי לנהג בו כדיני מלכות.
ת״ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו׳, בד״א בשאין עמו כל צרכו, אבל אם יש עמו כל צרכו אין מבטלין, וכמה כל צרכו, אמ׳ רב איוי׳ תליס׳ אלפי גברי ושית׳ אלפי שיפורי, ואמרי לה תליס׳ אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי, עולא אמר כגון דחייצו גברי מאבולה ועד שיכרא, רב ששת אמ׳ כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים ריבוא. דווקא להוצאתו, זו היא שעת הוצאתו בלבד, הא לאו הכי אין מבטלין, ואע״פ שאמרו (מו״ק כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, הני מילי לשאר בני אדם, להוציא תלמידי חכמי׳ העסוקין במלאכת שמים. ויש אומרין מבטלין רשות, והיינו דאמרי׳ אמרו עליו על ר׳ יהודה בר׳ אלעאי שהיה מבטל, ואלו היה חובה לא הוצרכו לאומרו, ולפי דבריהם עולה יפה הא דאמרי׳ במגילה (ג, א) תלמוד תורה ומת מצוה מת מצוה עדיף, דווקא מת מצוה אבל שאר מתים לא.
ת״ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה – עיקר הפירוש דבריית׳ כפשטי׳ דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר׳ יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי׳ נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ״ק דמגילה פשיט׳ לן מת מצוה ות״ת מת עדיף לא למימרא דמ״מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ״מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ״ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה״מ ר׳ יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי׳ מאן דנפיק לא א״ל כלום ומאן דית׳ לא א״ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ״ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ״ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי׳ בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי׳ בפ״ק דעכו״ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר׳ יוסי הוי מתני׳ וכו׳ וכן אמרו שם ר׳ אמי הוי יתיב ומתני׳ ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר׳ אמי שלח מאנך והב ליה ע״כ והיינו משום דס״ל ת״ת דוחה לאו דכלאים וה״נ בתלמוד דילן כדאית׳ בפ׳ מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש׳ בלוז תלמוד קודם למעשה ר׳ אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי׳ גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי׳ רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע״כ וא״ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואף על פי שאמרו שם במועד קטן מ״מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס׳ בהלכות דרך ארץ אר״ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ״מ ונטפלתי בו ד׳ מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר״א ור׳ יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע״כ ותירץ ר״ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי״ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ״מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד״ת חייב מיתה אר״ע פעם אחד וכו׳.
וה״מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז״ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מבטלין ת״ת מפני הוצאת המת. איכא דאמרי מבטלין רשות יש בדבר לבטל ת״ת מפני הוצאתו וכן נראה מדאמרינן אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מבטל וכו׳ ואם חובה לבטל כל החכמים היו מתבטלין לכך ואמאי נקט רבי יהודה בר אלעאי וכן משמע מהא דאמרינן בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש פי׳ אם רצו מבטלין ואם רצו אין מבטלין ואי קשיא הא דגרסי׳ במסכת שמחות אמר רבי עקיבא כך היתה תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי בו מת ונטפלתי בו ד׳ מילין וכשהרצתי דברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע אמרו לי כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי י״ל התם לא מפני שנתבטל מת״ת אלא משום דלא הוה ליה לסלוקיה משם דמת מצוה קנה מקומו כדקתני ריש מסכת שמחות מת מצוה קנה מקומו והעובר על דברי חכמים חייב מיתה. ותימה נהי דמת מצוה קנה מקומו אבל אם רצה לסלקו משם בשביל להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו מה איסורא יש בכך והיה אפשר לומר דענשו של רבי עקיבא לפי שאין להתבטל אלא בשעה שמוציאין אותו לקוברו אבל מדקתני רישא והעובר על דברי חכמים וכו׳ משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. שיטה ישנה:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל מבטלין ת״ת וכו׳. עיקר הפירוש דברייתא כפשוטא דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם ואפי׳ לפני מי שתורתו אומנתו כר׳ יהודה בר אלעאי. והא דאמרי׳ בפ״ק דמגלה [ג ב׳] פשיטא לי מת מצוה ות״ת מת מצוה עדיף כדקתני וכו׳ לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר מתים רשות אלא משום דבעי׳ לומר מת מצוה ומקרא מגילה מאי נקט בהא מת מצוה. ומה שאמרו בפרק בתרא דכלאים בירושלמי [ה״ב] תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבה״מ רבי יוסי הוה יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא א״ל כלום ומאן דיתיב לא א״ל כלום ההיא לא לענין הוצאת המת היה אלא לענין כהן שהיה שונה בבית המדרש והיה שם אדם גוסס בסמוך שעוברת הטומאה כשימות בבית המדרש שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי ואם רצה ליטמא מטמא כדי שלא יתבטל מתלמודו דס״ל לבני מערבא דטומאת כהנים אפי׳ בטומאה דאורייתא נדחית מפני ת״ת ופליג אגמרא דילן שלא התירו זה אלא בטומאה דרבנן ובית הפרס כדאיתא בפ״ק דעבודת כוכבים וכן מוכיח בירושלמי בפ׳ מי שמתו [ה״א] שאמרו שם מהו שיטמא כהן לת״ת ואמרי׳ רבי יוסי הוה מתני וכו׳. וכן אמרו שם רבי אמי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר רבי אמי שלח מאנין והב ליה ע״כ. והיינו משום דס״ל דת״ת דוחה לאו דכלאים והא נמי דלא כגמ׳ דילן כדאיתא בפ׳ מי שמתו והא דאמרי׳ בירושלמי [פסחים פ״ג ה״ז] נמנו בעליית בית קסדא בלוד התלמוד קודם וכו׳ כבר פירשו עליה הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה וכו׳ ע״כ. ואתיא כי הא דאמרינן בגמרא דילן שאם יש כל צרכו אין מתבטלין ודוקא להוצאתו ממש מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואף על פי שאמרו שם במסכת מועד קטן מת בעיר כל בעלי אומניות אסורים במלאכה היכא דליכא חברותא התם קאי בשאר מלאכות אבל לא בעוסקין במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם. עכ״ל הריטב״א ז״ל.
ועיין בפסקי הרא״ש ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל הא דאמרי׳ מבטלין ת״ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרי׳ במסכת מ״ק מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה ת״ת לא מבטלינן הואיל שאינו מוטל עליו לקוברו ויש יורשין לקוברו והא דאמרינן בפ״ק דמגילה פשיטא לי מת מצוה ות״ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת״ת וכו׳. דשמעת מינה אבל שאר מתים ת״ת עדיף. י״ל דההיא לאו דוקא מת מצוה אלא מילתא כולה דהתם במת מצוה מיירי ולהכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף דהא אפי׳ בשאר מתים נמי תניא דמבטלין ואיכא למימר דהאי דמבטלין דהכא רשות כלומר אי בעי מבטל ובההיא ה״ק כיון דשאר מתים כת״ת מת מצוה פשיטא לי דעדיף מיניה דסמיכנא לי׳ מדאמרי אמרו עליו על רבי יהודה ב״א שהיה מבטל אלמא שאר רבנן לא מבטלי ואינו נכון אלא מעשה שראו לרבי יהודה ב״א הביאו לראיה שמבטלין. ע״כ:
בגמרא ת״ר מבטלין ת״ת להוצאת המת ולה״כ אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל וכו׳. לכאורה נראה דמייתי הא דר״י ב״ר אילעאי לאשמעי׳ דאפילו ת״ת דרבים מבטלין כדאשכחן בפ״ב דסנהדרין דף כ׳ אמרו עליו על ר׳ יהודה בר אילעאי שהיו יושבין ששה באמה ועוסקין בתורה וכ״כ התוספות בפ״ק דמגילה דמההיא דשמעתין מוכח דאפי׳ ת״ת דרבים מבטלין ואפשר דכונתם למ״ש. אלא שמצאתי שם בל׳ רש״י ז״ל דת״ת דרבים היינו דוקא כל ישראל כמעשה דיהושע. ולפ״ז נ״ל דמ״ש התוס׳ שם דמשמעתין מוכח דאפי׳ ת״ת דרבים מבטלין היינו מדאמרינן בסמוך כנתינתה כך נטילתה בס׳ ריבוא וא״כ ממילא כל ישראל מתבטלין מת״ת ועוסקין בהוצאת המת. והא דמייתי ר׳ יהודה בר אילעאי היינו כמ״ש הרא״ש דאפילו היכא דתורתו אומנתו מבטל ע״ש:
בתוספות בד״ה להוצאת המת וכו׳ לא במת מצוה איירי וכו׳ אע״ג דבפ״ק דמגילה וכו׳ נקט מ״מ אגב מילי אחריני דהוו דוקא מת מצוה עכ״ל. משמע מלשונם דבמילי אחריני דנקט התם דהיינו עבודה אין מבטלין אלא במת מצוה דוקא. וקשיא לי דלפמ״ש בסמוך בשם התוס׳ דמגילה דאפילו ת״ת דרבים מבטלין ומייתי מסוגיא דהכא וא״כ כיון דסוגיא דהכא משמע להו דלאו דוקא מת מצוה אלא בכל המתים מבטלין ועלה כתבו דאפילו ת״ת דרבים א״כ כ״ש בעבודה יש לנו לומר דלאו דוקא מת מצוה דהא מסקינן שם במגילה דת״ת דרבים חמור מעבודה. אלא שראיתי שהתוספות שם כתבו דסוגיא דהכא איירי דוקא למאן דקרי ותני. וא״כ קשה למאי הוצרכו לפרש דמת מצוה דנקט במגילה היינו אגב מילי אחריני דהא בפשיטות מצינן למימר דבמגילה איירי דוקא במת מצוה והיינו למאן דלא קרי ותני והא דאמרינן הכא דלכל הוצאת המת מבטלין היינו במאן דקרי ותני דע״כ בהכי איירי מדמבטלין אפי׳ ת״ת דרבים. ועוד דלפ״ז לא הוי קשה נמי מההיא דפרק אלו מגלחין דשרי בעשיית מלאכה בדאיכא חברותא דהתם נמי במאן דלא קרי ותני איירי ויש ליישב ודו״ק:
תוס׳ ד״ה מבטלין וכו׳ ויש לומר דהתם לאו משום ביטול תורה וכו׳. הקשה מהר״ם שיף דאכתי הוי ליה למימר משום ביטול תורה משום דכיון דמת מצוה קונה מקומו לא היה מצוה בביטולו. ונראה דלק״מ דהא דמ״מ קונה מקומו היינו דוקא לקברו במקום מציאתו אבל במקום אחר אין לו רשות לקברו אלא או להחזירו למקום מציאתו או לבית הקברות א״כ אי משום ביטול תורה לא שייך לומר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דכל שעת הליכתו היה מחויב לחזור למקום מציאתו דהרי כשהיה קרוב לבית הקברות יותר מלמקום מציאתו אז היה מתבטל יותר אם יחזירהו למקום מציאתו וכבר היה צריך להוליכו לבית הקברות אלא ודאי משום דמת מצוה קונה מקומו ואף בפסיעה אחרונה חייב שהיה לו להחזירו יותר למקום מציאתו ואדרבא מוכח משם דאף דהיה צריך להתבטל יותר מ״מ כבוד המת עדיף שקונה מקומו. ודוחק לומר שהיה הבית הקברות לאחריו ממש דאפילו בפסיעה אחרונה היה מתבטל מלמודו יותר מאלו החזירו למקום מציאתו שהוא דרך הליכתו לרבו. וק״ל:
ומה שכתבו בשם הר״י מקורביל משמע דס״ל דשימוש ת״ח עדיף ממת מצוה והוא פלאי דהא מוכיח בספ״ק דמגילה דגדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש דכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים לא הניחו אותו עזרא. ומכיבוד אב ואם מיעקב ששימש את עבר. וצ״ל לדבריו דגדול ת״ת היינו שימוש ואי ס״ד דדוחה אפילו מת מצוה א״כ לא היה צריך לראיות אלו דאין לך מצוה שנדחית מת מצוה מפניו וכיון שדוחה מ״מ כ״ש שאר מצות ותו דקי״ל בע״ז דף י״ג בהולך ללמוד תורה דמותר לטמא בטומאה דרבנן ולא בטומאה דאורייתא והרי מ״מ דוחה אפילו כהן גדול ונזיר וצע״ג. ונראה דאף הר״י מקורביל מודה דמת מצוה עדיף משימוש ת״ח אלא דכוונתו דהכא כיון דקונה מקומו וליכא אלא תוספת כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות וזה אינו דוחה שימוש אף דהכא מבטלין תלמוד תורה משום תוספת כבוד המת. אבל שימוש גדול מת״ת לענין זה ולא ניחא להר״י מקורביל מה שכתבו בתירוצם הראשון דמת מצוה קונה מקומו וזהו כבודו יותר ואסור להוליכו לבה״ק אלא ודאי דמצוה יותר להוליכו לבית הקברות מפני כבודו ולא היה תקנת יהושע אלא דאין בעל השדה יכול למחות וא״כ היה ראוי לבטל ת״ת מפני תוספת כבוד המת כדהכא אלא משום דשימוש גדול א״צ להוסיף בכבודו אלא לקוברו במקומו כתקנת יהושע. ונראה דס״ל דהא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה דמשמע דאפילו כשהיה סמוך לבית הקברות לא היה לו לבטל מלימודו היינו שהיה יכול לקוברו בדרך בכל מקום שהוא דאין בזה אלא משום תוספת כבוד המת דמה לו למת מקום מציאתו או מקום אחר. משא״כ לתירוצם קמא דלית להו הא דשימוש עדיף וא״כ כיון דמבטלין הכא ת״ת משום תוספת כבוד המת ע״כ הא דקאמר על כל פסיעה ופסיעה לאו משום ביטול תורה דודאי הוא יותר כבוד למת שיוליכהו לבית הקברות ממקום אחר שלא נמצא שם ע״כ הוצרכו לומר דכל החיוב היה שהיה לו להחזירו למקום מציאתו שזה יותר כבודו כתקנת יהושע. ודוק:
תוס׳ ד״ה מבטלין וכו׳ דגדול שימושה. ברכות דף ז ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: מבטלין אפילו תלמוד תורה לצורך הוצאת המת לקבורה ולהכנסת כלה. אמרו עליו על ר׳ יהודה בר׳ אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים שעושים כן — כשאין עמו עם המת או עם הכלה אנשים כל צרכו. אבל אם יש עמו כל צרכו, שיש לו מלווים כדי כבודו — אין מבטלין.
The Sages taught: One suspends the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. The Sages said about Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, that he would suspend the study of Torah to attend the removal of a corpse for burial and to attend the entry of a bride into the wedding canopy. In what case is this statement said? In a case where there are not enough people with him, i.e., accompanying the corpse, to satisfy all his needs, i.e., to appropriately honor him. However, if there are enough people with him to satisfy all his needs, one does not suspend Torah study.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלר״י מיגשראב״ןתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְכַמָּה כׇּל צָרְכּוֹ אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי וְאָמְרִי לַהּ תְּלֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי וּמִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי עוּלָּא אָמַר כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא וְעַד סִיכְרָא רַב שֵׁשֶׁת וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ינְטִילָתָהּ כִּנְתִינָתָהּ מָה נְתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא כוה״מוְהָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי

The Gemara asks: And how many people constitute all his needs? Rav Shmuel bar Eini said in the name of Rav: Twelve thousand men and six thousand additional men each sounding a shofar to herald the approaching funeral procession. And some say: Thirteen thousand men and, among them, six thousand men sounding a shofar. Ulla said: All his needs means a crowd large enough so that the men in the funeral possession form a partition stretching from the gate of the city [abbula] until the cemetery. Rav Sheshet, and some say Rabbi Yoḥanan, said: The number of people required for taking of the Torah from the Jewish people with the death of a Torah scholar is equivalent to the number present at its giving to the Jewish people. Just as its giving took place with six hundred thousand men present at Sinai, so too, the taking of the Torah at the funeral of a Torah scholar is with six hundred thousand men. The Gemara notes: This applies only to one who read the Bible and studied mishna, i.e., one who is a student of Torah, and consequently worthy of that honor.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשר״י מלונילרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שיפורי – מכריזין עליו שיבואו לכבדו.
דחייצי גברי מאבולא לסיכרא – משער העיר ההיא עד הקבר.
נטילתה – של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל.
למאן דקרי – מקרא.
ותני – משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שיפורי. מכריזין עליו שיבואו לכבודו. נטילתה. של תורה ממנו כנתינתה בסיני, היינו כשמת שנעשה חפשי מן המצות ותלמודו בטל. למאן דקרי. מקרא. ותני. משנה, אבל עדיין לא שנה לתלמידים.
והני מילי למאן דקארי ותאני אבל למתני לית ליה שיעורא. ומאן דלא קרי ותני פירשו הגאונים ז״ל דבעשרה סגיא, ואתתא וודאי דבעשרה סגיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכמה כל צורכו וכו׳. מדיהבי שיעורא להוצאת המת ולא יהבי שיעורא להכנסת כלה ש״מ דלית לה שיעורא. מלקוטי הגאונים ז״ל:
וז״ל תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל ולענין הוצאת כלה נראה דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה ויש אומרים דלגבי כלה אין לה שיעור ולעולם מבטלין כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחבוב ודייק הכי מדאמרינן מעבירין את המת מפני הכלה דמשמע שיותר היו חוששין לכבוד הכלה מלכבוד המת ודייק נמי דקאמרינן כל צורכו ולא קאמר כל צרכם. ע״כ:
כנתינתה כך נטילתה. לאו אנטילת הגוף קאמר ולאו אנטילת נשמה קאמר שלא ניתנה הגוף בששים ריבוא ולא הנשמה ניתנה בששים ריבוא אלא אנטילת תורה ונתינת תורה קאמר כשמוציאין המת שקרא ושנה מדמין הדבר כאילו תורה ניטלה כשם שקבלוה בששים ריבוא כך בשעה שניטל בעל תורה צריכין להתכנס ששים ריבוא אי שכיחו או מאי דאפשר. כן כתבו רבי׳ שרירא ורבינו האיי גאון ז״ל:
וז״ל תלמידי ר׳ יונה ז״ל כנתינתה כך נטילתה וכו׳. פי׳ שמיתת החכם היא כנטילת התורה כדאמרינן הא למה זה דומה לס״ת שנשרף. ורב אחא ז״ל פי׳ דלהכי מדמו להו שהתורה קרויה נר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והנשמה קרויה נר דכתיב נר אלהים נשמת אדם. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה כנתינתה בס׳ ריבוא דנשמה נמשלה לתורה דכתיב נר אלהים נשמת אדם וכתיב כי נר מצוה ותורה אור. אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי׳ דמתני שלומד לאחרים וזכין על ידו ואית דאמרי שטרח לעצמו ולמד תלמודא דגמ׳ ומדקא יהיב שיעורא למאן דקרי ותני משמע דלמאן דלא קרי ולא תני סגי ליה בעשרה ואינו מבטל ת״ת וכן כתב רב אחא משבחא ז״ל. תלמידי הרב ר׳ יונה ז״ל:
ומיהו כתב בספר המצות לר״מ מקוצי ז״ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם דכולם מלאים מצות כרמון ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה. הריטב״א ז״ל:
ובאשה נחלקו המפרשים ז״ל י״א שנותנין דין דלא קרי ולא תני. וי״א שדינה כמאן דקרי ותני שאחר שאינה מצווה לקרות אם אינה יודעת אין בכך כלום ולא נפחות משיעור מאן דקרי ותני. והרב מורי נר״ו אומר שאם היתה אשה שיש בה יראת שמים וזהירה להוליך בניה לבית המדרש ומדקדקת במצות דיהבינן לה דין כמאן דקרי ותני כיון שהיתה זריזה במה שהיתה מצווה אבל האיש שהוא מצווה ללמוד תורה ולא למד סגי ליה בעשרה. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכמה הוא כל צרכו של מת? אמר רב שמואל בר איני משמיה [משמו] של רב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי [שנים עשר אלף אנשים ועוד ששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות] כדי להודיע שיבואו ללוותו. ואמרי לה [ויש אומרים]: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי [שלושה עשר אלף איש ומהם ששת אלפים שופרות]. עולא אמר: מהו כדי כבודו — כגון דחייצי גברי [שחוצצים אנשים של שיירת ההלוויה] מאבולא (שער העיר) ועד סיכרא (מקום הקבר), מספר אנשים כזה צריכים ללוותו. רב ששת ואיתימא [ויש אומרים] שר׳ יוחנן אמר זאת: נטילתה של תורה, במותו של תלמיד חכם — כנתינתה, מה נתינתה היתה בששים רבוא, מספר בני ישראל במתן תורה — אף נטילתה כשמלווים אותו, בששים רבוא. ומעירים: והני מילי למאן דקרי ותני [ודברים אלה אמורים דווקא ביחס למי שקרא מקרא ושנה משנה] שהוא בן תורה, שצריך לכבדו כך,
The Gemara asks: And how many people constitute all his needs? Rav Shmuel bar Eini said in the name of Rav: Twelve thousand men and six thousand additional men each sounding a shofar to herald the approaching funeral procession. And some say: Thirteen thousand men and, among them, six thousand men sounding a shofar. Ulla said: All his needs means a crowd large enough so that the men in the funeral possession form a partition stretching from the gate of the city [abbula] until the cemetery. Rav Sheshet, and some say Rabbi Yoḥanan, said: The number of people required for taking of the Torah from the Jewish people with the death of a Torah scholar is equivalent to the number present at its giving to the Jewish people. Just as its giving took place with six hundred thousand men present at Sinai, so too, the taking of the Torah at the funeral of a Torah scholar is with six hundred thousand men. The Gemara notes: This applies only to one who read the Bible and studied mishna, i.e., one who is a student of Torah, and consequently worthy of that honor.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מיגשר״י מלונילרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות יז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות יז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות יז., הערוך על סדר הש"ס כתובות יז., רש"י כתובות יז., ר"י מיגש כתובות יז., ראב"ן כתובות יז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות יז., ר"י מלוניל כתובות יז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות יז., רמב"ן כתובות יז. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות יז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות יז. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות יז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות יז., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות יז., שיטה מקובצת כתובות יז., מהרש"א חידושי הלכות כתובות יז., מהרש"א חידושי אגדות כתובות יז., פני יהושע כתובות יז., הפלאה כתובות יז., גליון הש"ס לרע"א כתובות יז., בירור הלכה כתובות יז., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות יז., אסופת מאמרים כתובות יז.

Ketubot 17a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 17a, R. Chananel Ketubot 17a, Collected from HeArukh Ketubot 17a, Rashi Ketubot 17a, Ri MiGash Ketubot 17a, Raavan Ketubot 17a, Tosafot Ketubot 17a, Ri MiLunel Ketubot 17a, Piskei Rid Ketubot 17a, Ramban Ketubot 17a, Rashba Ketubot 17a, Raah Ketubot 17a, Meiri Ketubot 17a, Ritva Ketubot 17a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 17a, Shitah Mekubetzet Ketubot 17a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 17a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 17a, Penei Yehoshua Ketubot 17a, Haflaah Ketubot 17a, Gilyon HaShas Ketubot 17a, Beirur Halakhah Ketubot 17a, Steinsaltz Commentary Ketubot 17a, Collected Articles Ketubot 17a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144