ציון א.
עיין בירור הלכה ליבמות סה, ב.
לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות
ציון ב.
גמרא. תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה... אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
דרך ברייתו שלאדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך, צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד מעשיהם, וכו׳.
(רמב״ם דעות ו, א)
על פי שיטת בית הלל שיש לשבח כל כלה שהיא נאה וחסודה על אף שאינה ראויה לאותו השבח, כשם שיש לשבח את מקח חברו על אף שהוא רע, מסיקים חכמים שלעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
בפירוש מסקנתם כותב השיטה מקובצת בשם ליקוטי הגאונים בפירושם הראשון שיש חובה על האדם להיות מדבר בשבחם של הבריות אף על פי שאין בהם אותו השבח. בדומה לכך כותב הרי״ד שיש לומר דבר המתקבל אף על פי שאומר שקר, וכן נראה להסביר בדברי רש״י ״לעשות לאיש ואיש כרצונו״. אולם בפירושם השני כותבים הגאונים שתהיה דעתו של אדם נוחה עם הבריות כדי שיקלסוהו כולם אף על פי שאינו הגון כל כך, כמו שמקלסים את הכלה אף על פי שאינה הגונה. לפי פירוש זה אין חובה לשבח את חברו על מנת להיטיב עמו, ואין כאן אלא עצה טובה לאדם שיבוא לידי כך שישבחו אחרים אותו אף במה שאינו ראוי, על ידי שיתנהג עמם בנחת.
העין משפט מציין לרמב״ם בהלכה שלפנינו. גם בעל מגדל עוז מציין את סוגייתנו כמקור להלכה זו של הרמב״ם. אולם מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מעיר שהציון אינו מכוון, שכן בגמרא מובאים הדברים בתור מצוה וחובה, ואילו בהלכה זו יש רק תיאור של טבע הבריות להיות נמשך אחר החברה.
כיוצא בזה מעיר בעל עינים למשפט, וכותב שאולי צריך לציין את דברי הרמב״ם בהלכה ג ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ׳ואהבת לרעך כמוך׳. לפיכך צריך לספר בשבחו״ וכו׳. לפי זה דברי הרמב״ם מכוונים לפירוש הראשון, שצריך לשבח את חבירו על אף שאינו ראוי לאותו השבח.
מרן הרב זצ״ל מציין להלכות יסודי התורה
(ה, יא): ״...וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבילן בסבר פנים יפות... - הרי זה קדש את השם״ וכו׳. לפי זה דברי הרמב״ם מתאימים לפירוש השני שיתנהג בנחת עם הבריות כדי שישבחו אותו, אלא שהרמב״ם כותב זאת לגבי אדם גדול ובקשר למצות קידוש השם.
ציון ג.
גמרא. אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה.
הגמרא מסיקה שאין היתר להסתכל בפני הכלה, ובפשטות נראה שהיא כשאר הנשים שאסור להסתכל בהן כלל. כך כותבים רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) והרא״ש (סי׳ ג) שאסור להסתכל בפניה אפילו שעה אחת. עם זאת הם מביאים דעה לפיה ביום הראשון, שאז עיקר החיבוב אצל בעלה - מותר להסתכל בפניה, שאם לא כן כיצד ניתן להעיד על האשה שיצאה בהינומה וראשה פרוע, כפי שנאמר במשנה.
הרא״ש ורבינו יונה עצמם דוחים את הדעה הזו, ומסבירים שדי בכך שיעידו על כך שעשו הינומה עבור כלה פלונית אף על פי שלא ראו את ההינומה עליה, וחזקה שהיא זו שנישאת בתולה. הרא״ש מוסיף הסבר, שראיית ההינומה או פריעת הראש אינה הסתכלות בפניה.
הטור כותב על פי הסבר הרא״ש שמותר להסתכל בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה. בעל הדרישה (סק״ה) מקשה על ההיתר להסתכל בתכשיטים שהלכה היא (אבה״ע סי׳ כא, א) שאסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה. הוא מתרץ שכשם שבהינומה עצמה הקלו קצת בכלה משום חיבוב מאחר שאינו מסתכל בפניה ממש - כך יש להקל בתכשיטים.
הסבר אחר כותב רבינו יונה בשם הרמ״ה, שהאיסור הוא להסתכל בפניה, אך אין איסור בראייה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכים אותה, וכן מבארים הרדב״ז בתשובה (ח״ז סי׳ סה) והרש״ל (יש״ש סי׳ ג). אולם מדברי הרא״ש מדייק הרש״ל שסובר שאף ראייה בעלמא אסורה, וכך ניתן לדייק גם מדברי רבינו יונה, וראה בענין זה בבירור הלכה
לברכות דף כד, א ציון ט.
המאירי מחדש שמותר להסתכל בפני הכלה למי שבקי בעצמו שלא יבוא לידי הרהור. אמנם בגמרא מצינו זאת לגבי מנהגו של רבי אחא להרכיב את הכלה על כתפיו, אך נראה שלדעתו יש ללמוד בקל וחומר שמותר למי שבקי בעצמו להסתכל בפניה, ורק על החידוש של רבי יונתן שהתיר זאת לכל אדם מסיקה הגמרא שאין הלכה כמותו.
הרמב״ם בפירוש המשנה
(סנהדרין ז, ד) כותב: ״ומותר לראות את הכלה בשעת הברכה ואף על פי שהיא אשת איש והיא ערוה, ואסור לראותה אחר כך אלא אם כן לא נתכוון להכיר צורתה״. נראה איפוא שפוסק כדעה שדוחה הרא״ש שאף למסקנת הגמרא מותר להסתכל בפניה בשעת הברכה. מלבד זה נראה מדבריו שמחלק בין ראייה בעלמא לבין הסתכלות להכיר צורתה.
אולם בהלכות איסורי ביאה
(כא, ב-ג) כותב הרמב״ם שאסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ומותר רק בפני הפנויה לבודקה, ואינו כותב היתר מיוחד בכלה בשעת ברכה, ומכאן מסיק הרדב״ז (שם) שהרמב״ם חזר בו ואוסר בכל אופן.
המחבר בשלחן ערוך פוסק שאסור להסתכל בכלה, והרמ״א מוסיף שמותר להסתכל בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה, כפי שכותב הטור.
מעבירין את המת מלפני הכלה
ציון ד.
גמרא. תנו רבנן: מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל.
מי שהיה לפניו מת וכלה - מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכן הוא אומר: ״לב חכמים בבית אבל...״. מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך - מעבירין את המת מלפני הכלה, והכל עוברין מלפני המלך.
(רמב״ם הל׳ אבל יד, ח)
אם פגעו מת וכלה זה בזה - מעבירין המת מלפני הכלה, וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה - מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואחר כך קוברים המת. אבל אחר שנכנסה לחופה ויש לפניו לנחם אבל ולשמח חתן - תנחומי האבל קודם, וכן הבראת האבל קודם למשתה של חתן. במה דברים אמורים? שיש בידו ספוק כדי שניהם, אבל אם אין בידו כדי שניהם - משתה החתן קודם. חתן ואבל בבית הכנסת - יוצא החתן עם שושביניו תחילה ואחר כך האבל והמנחמים, וכן הקרואים שלהם אוכלים עם החתן כשירצו ולא עם האבל... ואם הוא מת מצוה - מת מצוה קודם.
(שו״ע יורה דעה שס)
הרמב״ן בתורת האדם (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קט) מבין מדברי בעל השאילתות (שאילתא ג) שהכנסת כלה קודמת אפילו לקבורתו של מת מצוה. הרמב״ן מקשה על כך שמת מצוה דוחה תלמוד תורה ושאר מצוות, ולא מצינו דבר שקודם לו בכל התורה. לכן הוא מסיק שמדובר במת רגיל, אבל מת מצוה קודם להכנסת כלה.
אכן בגרסת השאילתות כפי שהיא לפנינו לא נזכר כלל מת מצוה, ומסתבר שמדובר במת רגיל וכמסקנת הרמב״ן, וכן פוסק השלחן ערוך (יו״ד) שמת מצוה קודם.
ב. הקדמת כלה לשאר צרכי המת ולניחום אבלים.
בביאור דברי הגמרא שמעבירים את המת מלפני הכלה כותב רש״י שאם נפגשו מלווי הכלה לחופה ונושאי המת - מעבירים את המת לדרך אחרת. כך נאמר במפורש בברייתא במסכת שמחות (פי״א): ״המת והכלה שהיו מקלסין ובאין זה כנגד זה - מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם את המתים״. טעם נוסף כותב בעל השאילתות (שם), שכלה עדיפה משום ״...לא תהו בראה לשבת יצרה״, ושני הטעמים מובאים בש״ך (יו״ד סק״א).
הרמב״ן (שם עמ׳ קח) כותב שהוא הדין שאם אין בעיר די אנשים לעסוק בעת ובעונה אחת בהלווית המת ובהכנסת הכלה לחופה - מקדימים ומכניסים את הכלה לחופה ואחר כך קוברים את המת. הרא״ה, הריטב״א והנמוקי יוסף בשם הרמב״ן מוסיפים שהכלה קודמת למת לגבי נטילת מעות מקופה של צדקה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים.
עם זאת מביא הרמב״ן ברייתא אחרת ממסכת אבל זוטרתי, לפיה הכלה אמנם קודמת למת, אבל האבל קודם לחתן, מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, שנאמר: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה...״.
הרמב״ן מסביר שלגבי שמחת המשתה וניחום אבלים או הבראתם, שבשניהם יש משום כבוד החיים - יש להקדים את ניחום האבלים, אך אם אין פרנסה לשניהם - משתה החתן קודם.
התוספות (ד״ה ת״ר) כותבים בשם הראבי״ה (סי׳ תתמא) שיש ללמוד מדין העברת המת מלפני הכלה שכאשר יש חתן ואבל בבית הכנסת ובאים לצאת - מקדימים את החתן ושושביניו לאבל ומנחמיו, וכן שאלה שקרובים גם לחתן וגם לאבל יכולים לאכול בבית החתן אם ירצו, שכן כבודו קודם.
הנצי״ב בהעמק שאלה מעיר שמדברי התוספות עולה שיש להקדים את הכלה והחתן אף לניחום אבלים, בניגוד לדעת הרמב״ן. אולם מדברי הלבוש (יו״ד) נראה שמבין שאין סתירה, שכן הטעם שיש להקדים ניחום אבלים לשמחת בית המשתה נלמד מהפסוק ״טוב ללכת אל בית אבל...״, וכן לגבי הבראה יש להקדים אבל לחתן מהטעם שאינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים, אבל בדרך כלל כבוד החיים קודם, ולכן ביציאה מבית הכנסת החתן קודם. גם לגבי ההיתר לקרובים של שניהם לאכול בבית החתן ולא להברות את האבל, ניתן לומר שזה דומה למצב שאין פרנסה לשניהם, שהחתן קודם.
בדרך שונה מבאר הרש״ל (יש״ש סי׳ ד), שאמנם תנחומי האבל קודמים לשמחת חתן, אך בשבת שאין מנחמים החתן קודם לאבל, ולכן הוא יוצא ראשון מבית הכנסת אף לדעת הרמב״ן.
הרמב״ם כותב שמי שהיה לפניו מת וכלה - מניח את הכלה ומתעסק עם המת, וכותבים הרא״ה והריטב״א שלדעתו המת קודם גם לענין פרנסה מן הצדקה.
בהסבר שיטת הרמב״ם כותבים הב״ח (יו״ד) והלחם משנה שרק לענין כלה ומת שנפגשים בדרך אמרו שכלה עדיפה, משום שכבוד החיים עדיף מכבוד המתים. אבל לענין התעסקות עם המת או עם הכלה, שאין בכך משום כבוד - יש להקדים את העיסוק בצרכי המת.
באופן אחר מבאר הנצי״ב (שם), שבדין הראשון עוסק הרמב״ם בכגון שיש כדי לעסוק בכלה ובמת ואין צריך לדחות אחד מפני השני, לכן עדיף לעסוק במת, כפי שנאמר בפסוק: ״לב חכמים בבית אבל...״, בעוד שלגבי מת וכלה שנפגשו בדרך, ששם צריך לדחות אחד מפני השני, אמרו שכלה עדיפה משום מצות ״...לשבת יצרה״, כפי שכותב בעל השאילתות. נמצא שהלכה למעשה הרמב״ם סובר כרמב״ן, שבמקום שצריכים לדחות אחד מפני השני - הכלה קודמת למת.
בעל הפרישה (יו״ד ואה״ע) מחדש בדעת הרמב״ם שמפרש ״מעבירין את המת״ במובן של הקדמת המת, על דרך ״...ויעבר את הכושי״ וכמו שאמרו ״עובר לעשייתן״, ונמצא שהרמב״ם חולק על רש״י ושאר הראשונים וסובר שגם כשנפגשו בדרך יש להקדים את המת לכלה, ומכאן למד הרמב״ם שמקדימים את המת לכלה גם לענין שאר צורכיהם. הב״ח דוחה הסבר זה מפני שהלשון היא ״מעבירין את המת מלפני הכלה״ ולא ״לפני״.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כשיטת הרמב״ן, שלענין הכנסת כלה וקבורת המת מקדימים את הכלה, אבל לאחר שנכנסה לחופה - מקדימים תנחומי אבלים והבראתם לשמחת החתן ומשתה שלו, אלא אם כן אין בידו כדי שניהם, שאז משתה החתן קודם.
הרמ״א מוסיף את דברי התוספות שאם יש חתן ואבל בבית הכנסת - מקדימים להוציא תחילה את החתן ושושביניו לפני האבל ומנחמיו, וכן שהקרובים לשניהם יכולים לאכול בבית החתן. מלשון הרמ״א נראה שאף הוא מבין שאין סתירה בין דברי התוספות לבין דברי הרמב״ן, כפי שהתבאר.
בעל שבט יהודה (יו״ד סק״ב) מסכם שיש שלושה חילוקי דינים: לגבי עשיית עיקר המצוה, כהכנסת כלה ומילה - קבורת המת נדחית מפניהם; לאחר שנעשה עיקר המצוה ויש משום גמילות חסד, כשמחת החתן - ניחום האבלים קודם, וכאשר יש רק כבוד בעלמא - כבוד החיים עדיף, ובזה עוסקת הגהת הרמ״א.
ציון ה.ז.
עיין בירור הלכה לסנהדרין יט, ב ציון ב.
ביטול תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה
ציון ח-כ.
גמרא. תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים? כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי, ואמרי לה: תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. רב ששת, ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא - אף נטילתה בששים רבוא. והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני - לית ליה שיעורא.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים? בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו - אין מבטלין, והכל שאין מתעסקין בתלמוד תורה חייבין להתעסק עמו.
תלמיד חכמים שמת, אפילו היו עמו עד ששים רבוא - מבטלין תלמוד תורה להוצאתו. היו ששים רבוא - אין מבטלין, ואם היה מלמד לאחרים - אין לו שיעור, אלא מבטלין הכל להוצאתו.
(רמב״ם הל׳ אבל יד, ט, יא)
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים - אין לו שיעור, אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו. למאן דקרי ותני, דהיינו שקרא ושנה ועדיין לא שנה לתלמידים, אם יש ששים רבוא - אין צריך להתבטל בשבילו. למאן דלא קרי ותני, כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין צריך להתבטל בשבילו, והוא שיש שם עשרה. (ויש אומרים דעכשיו מן הסתם מבטלין, שאין לך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה). ואשה, יש אומרים שדינה כמאן דקרי ותני, ויש אומרים שדינה כמאן דלא קרי ותני, וכן נהגו באשה ותינוק לקולא. ואין מבטלין תלמוד תורה למת כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה - תלמוד תורה שלו קודם. ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל.
(שו״ע יורה דעה שסא, א)
...ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה.(הגהת הרמ״א, אבן העזר סה, א - לא צוינה בעין משפט)
הרמב״ן (בחידושיו ובתורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ קד) והרא״ש (סי׳ ה) מביאים דעה לפיה אין כוונת הברייתא לומר שחובה לבטל תלמוד תורה מפני המת והכלה אלא שזו רשות, וכן כותבים בפשטות הרא״ה והנמוקי יוסף.
ראיה לשיטתם הם מביאים מהגמרא במגילה
(ג, ב): ״תלמוד תורה ומת מצוה - מת מצוה עדיף, מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת״, הרי שדוקא מפני מת מצוה יש חיוב לבטל תורה, ומפרשים שהגמרא שם מוכיחה זאת מכך שלגבי כל מת זוהי רשות, ובודאי לגבי מת מצוה זו חובה לבטל תורה מפניו. עוד ראיה הם מביאים מהברייתא בסוגייתנו האומרת שרבי יהודה ברבי אלעאי היה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת, ואם יש חיוב על כל אדם - לא מובן מה החידוש במנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי, מה שאין כן אם זו רשות, שהחידוש הוא שרבי יהודה קיבל על עצמו חיוב לעשות כן תמיד.
ראיה נוספת הם מביאים מן הירושלמי
(כלאים ט, א): ״תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. רבי יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפק ליה - לא אמר כלום, מן דיתיב ליה - לא אמר ליה כלום״. לדעתם פירוש הירושלמי הוא שאין מדקדקים לבטל תורה כשיש מת בעיר, וכפי שנהגו בבית מדרשו של רבי יוסי שמקצתם יצאו ללוות את המת ומקצתם המשיכו ללמוד.
אולם הרמב״ן והרא״ש עצמם דוחים את שיטתם, וכן מסיקים הריטב״א, רבינו קרשקש, המאירי והר״ן (בחידושיו). לדעתם אין כוונת הגמרא במגילה לומר שדוקא במת מצוה יש חובה לבטל תורה, אלא הוא הדין בכל מת, ואגב דברים אחרים שהזכירו שם לגבי מת מצוה הזכירו זאת גם לגבי תלמוד תורה. לגבי הירושלמי בכלאים הם מפרשים שמדובר שם כשהיה עמם מת בבית המדרש, ועל כך אמרו שמותר לכהן להשאר שם וללמוד תורה, מפני שלפי הירושלמי התירו להיטמא אף בטומאה דאורייתא במקום לימוד תורה, ואין זה קשור לדיון של סוגייתנו.
באשר למנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי מבאר הרא״ש שהחידוש הוא שהיה מבטל תורה על אף שתורתו היתה אומנותו ולא היה לו עסק אחר, וכל שכן שאר העם. הקרבן נתנאל (אות מ) מבין שכוונת הרא״ש לומר שמי שתורתו אומנותו אכן אינו חייב לבטל מלימודו, ולגביו זה בגדר רשות. אולם הריטב״א כותב במפורש שכוונת הגמרא לומר שאף מי שתורתו אומנותו חייב בדבר, וכן כותב בעל חלקת מחוקק (סק״ב) אף בדעת הרא״ש.
בדרך שונה מיישבים הרמב״ן, רבינו קרשקש והר״ן (ו, א בדפי הרי״ף) שמנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי מובא כראיה לכך שחובה לבטל תורה בשביל מת וכלה.
הסבר אחר כותב הפני יהושע שהחידוש הנלמד מרבי יהודה ברבי אלעאי הוא שמבטלים אף תלמוד תורה של רבים, כשם שכותבים התוספות במגילה (ג, ב ד״ה מת) שבסוגייתנו מבואר שהוצאת המת דוחה אף תלמוד תורה של רבים.
הרא״ש מוסיף שמלשון הגמרא בסוגייתנו שנטילתה כנתינתה משמע שיש חיוב בדבר.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך משמע שחובה לבטל תלמוד תורה להוצאת כל המתים ולא רק למת מצוה, וכן כותבים במפורש הב״ח (יו״ד), הש״ך (יו״ד סק״א), החלקת מחוקק (סק״ב) והבית שמואל (סק״ג).
החלקת מחוקק מוסיף שאפשר שהחיוב לבטל תורה חל דוקא כשרואה שמכניסים את הכלה לחופה, אבל אם רק יודע על כך ואינו רואה - אינו צריך לבטל מלימודו, ומסתבר שלשיטתו הוא הדין בהוצאת המת. אולם הבית שמואל חולק וסובר שגם כשאינו רואה חל החיוב לכבד את המת והכלה.
ב. הגדרת ״מאן דקרי ותני״ ו״מאן דמתני״.
רש״י מפרש ש״מאן דקרי ותני״ הוא מי שלמד מקרא ומשנה, ובפשטות כוונתו למי שלמד גם תורה וגם משנה. אולם רבינו חננאל
(מגילה כט, א) כותב שדי בכך שלמד אחת מהן, וכן מדייק הש״ך (יו״ד סק״ב) מלשון הריטב״א שכותב בשם הסמ״ג שמבטלים על כל אחד מפני שאין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה.
לעומתם מפרש הרמב״ם שהכוונה לתלמיד חכם, ונראה שסובר שלא כל מי שלומד תורה ראוי לכבוד זה אלא רק תלמידי חכמים.
השלחן ערוך כותב כפירוש רש״י שהכוונה למי שקרא ושנה.
לגבי ״מאן דמתני״ מפרש רש״י שמלמד לאחרים, אבל הרמב״ן (תורת האדם שם) מפרש שהכוונה למי ששימש תלמידי חכמים, ומדייק הב״ח שאין לו שיעור אף על פי שלא לימד לאחרים.
הרמב״ם כותב כרש״י שהכוונה למי שלימד לאחרים, וכן פוסק השלחן ערוך, אבל הטור כותב כדעת הרמב״ן שדי בכך ששימש תלמידי חכמים.
ג. שיעור המלווים למי שקרא ושנה.
הגמרא מסיקה שאין מבטלים תורה כשיש למת כדי צורכו, ומביאה שלש דעות כמה הם כדי צרכו של מת. המאירי כותב שראוי לפסוק כדעת עולא שהיא הממוצעת שביניהם, ״כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא״. רש״י מפרש שיהיו אנשים משער העיר עד הקבר, אך המאירי מפרש שכל הדרים מן הבית שהמת או האבל יוצאים ממנו עד מקום הקבר חייבים ללוותו הואיל והמת עובר לפניהם, אף על פי שיש במלווים יותר מכדי צרכו, ואילו העומדים בקצה האחר שאין המת עובר לפניהם פטורים אם יש שם כדי צרכו.
לעומתו פוסקים הרמב״ם והשלחן ערוך כרבי יוחנן שהשיעור הוא ששים רבוא.
ד. שיעור המלווים במת שלא קרא ולא שנה, נשים וקטנים.
בגמרא לא מבואר מהו השיעור למי שלא קרא ולא שנה, וכותב בעל השאילתות (שאילתא לד) שמבטלים תלמוד תורה עבורו רק כדי צורך ההתעסקות בקבורתו. דבריו מובאים ברש״י, בתוספות (ד״ה אבל) וברא״ש (שם), וכן דעת בעל הלכות גדולות (מובא ברמב״ן).
אולם הרמב״ן והרי״ץ גיאת (ח״ב עמ׳ לז) כותבים בשם רב נטרונאי גאון שאם אין עשרה - מבטלים. הרמב״ן מוסיף שמסתבר טעמו, שכן צריך עשרה לקדיש ולשורה ולברכת אבלים. הנצי״ב בהעמק שאלה (שם) כותב שגם בעל השאילתות מצריך עשרה, ואינו כותב זאת במפורש כיון שלפי המנהג שנהגו בנושאי המיטה וחילופיהם וחילופי חילופיהם היו ממילא עשרה בין העוסקים בקבורה. כך משמע גם מלשון הריטב״א ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) שכותבים בשם בעל השאילתות שצריך עשרה.
הרמב״ן מדייק מהירושלמי בפסחים (ג, ז) שהלומדים אינם צריכים לצאת ולבדוק אם יש מי שיתעסק עמו, שכיון שיש מי שיעשה מעשה - תלמוד תורה קודם.
לעומת שיטת הגאונים כותב ר״י הלבן שאף אצלו השיעור הוא של ששים רבוא, והגמרא שמזכירה את השיעור הזה לגבי מי שקרא ושנה מתכוונת לומר שאף לו די בשיעור זה, אך הוא הדין לכל אדם מישראל, מפני שכולם קיבלו את התורה, ונטילתה כנתינתה.
הריטב״א כותב בשם הסמ״ג שעכשיו מבטלים על כל אדם מישראל מן הסתם, שכולם מלאים מצוות כרימון, ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה. עם זאת נראה שמי שידוע שלא למד כלל - אף לדעת הסמ״ג אין צורך בשיעור של ששים רבוא.
לגבי שיעור המלווים לאשה כותבים הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א, רבינו קרשקש, הר״ן והנמוקי יוסף שדינה כדין מי שלא קרא ושנה, וצריכים עשרה אנשים ללוותה. כך עולה גם מדברי הרי״ץ גיאת (שם) בשם רב נטרונאי. שיטתם מבוארת על פי פירוש רש״י שהשוואת הגמרא ״נטילתה כנתינתה״ מתייחסת לתורה שהאדם למד, וממילא שיעור זה אינו שייך לאשה שאינה עוסקת בלימוד.
לעומתם כותבים רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) והרא״ש (סי׳ ו) ששיעור המלווים לנשים הוא ששים רבוא, כמו זה של מי שקרא ושנה. רבינו יונה מסביר שכיון שיש בה יראת שמים ומדקדקת במצוות וזהירה להוליך בניה לבית המדרש - ראוי לנהוג בה כמי שקרא ושנה, כיון שעשתה מה שהיתה מצווה. אכן רבינו יונה מפרש ש״נטילתה כנתינתה״ אינו מתייחס לנטילת התורה אלא לנטילת הנשמה, שהתורה קרויה נר ואף הנשמה קרויה נר, וממילא מובן שדוקא לגבי האיש נאמר התנאי שקורא ושונה, שאם לא כן אינו עושה מה שמצווה עליו, מה שאין כן בנשים.
מדברי הרא״ש עולה שהטעם לכך שאשה נחשבת כמי שקרא ושנה הוא ששולחת את בניה ובעלה ללמוד תורה, ולימודם מתייחס גם אליה. הרש״ל (יש״ש סי׳ ה) כותב שלפי זה כך הדין רק באשת תלמיד חכם שקורא ושונה, אך אשת עם הארץ אינה עדיפה מבעלה, אלא אם כן היא אשה חשובה שגומלת חסדים ובעלת צדקה ויש לה שם בעיר, מפני שעומדים בפני גומלי חסדים כמו בפני לומדי תורה.
הנמוקי יוסף כותב שלתינוק די בעשרה מישראל, שהרי אינו קורא ושונה, ומסתבר שלכך מסכימים גם החולקים לגבי אשה.
הרמב״ם כותב שאין מבטלים תלמוד תורה כשיש למת כל צרכו, והלחם משנה מבין מדבריו שהוא סובר כבעל הלכות גדולות וכבעל השאילתות שאין צורך שיהיו עשרה דוקא. אולם המחבר בשלחן ערוך פוסק כדעת רב נטרונאי, שיש צורך בעשרה, והב״ח מכריע שמי שלומד לשם שמים לא יבטל אף כשאין עשרה.
הרמ״א מביא את דעת הריטב״א שעכשיו מן הסתם כל אדם נחשב כמי שקרא ושנה, שאין לך אחד מישראל שאינו במקרא או במשנה. אולם הט״ז (סק״א) מדייק מלשון המחבר שחולק על כך, שהרי הוא מביא את דברי הרמב״ן שהלומדים אינם צריכים לבדוק אם יש למת מתעסקים כדי צרכו, בעוד שלפי הרמ״א מן הסתם צריכים לבטל.
לגבי אשה מביא השלחן ערוך את שתי הדעות, ומסיק שהמנהג הוא להקל שדינה כדין מי שלא קרא ושנה, וכן בתינוק.
בשיטה מקובצת מובא בשם לקוטי הגאונים שלהכנסת כלה אין שיעור, ועל כן לא נזכר בגמרא שיעור אלא להוצאת המת ולא להכנסת כלה. כך כותבים המאירי ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) ומסבירים שברוב עם הדרת החתן והכלה.
תלמידי רבינו יונה מביאים גם דעה חולקת לפיה יש להכנסת כלה שיעור, שדי לה שמוציאים אותה לפי כבודה.
מלשון הרמ״א באבן העזר שכותב שמבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה, מבין מהר״ם שיק (שו״ת או״ח סי׳ ב) שאין שיעור לאנשים המכניסים, כפי השיטה הראשונה.