×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הֲרֵי שֶׁנִּתְעָרֵב לוֹ קַב חִטִּין בַּעֲשָׂרָה קַבִּין חִטִּין שֶׁל חֲבֵירוֹ יֹאכַל הַלָּה וְחָדֵי אַחִיכוּ עֲלֵיהּ אֲמַר לְהוּ גּוּלְּתַיְכוּ שְׁקַלִי הֲדוּר אַחִיכוּ עֲלֵיהּ.
If one’s single kav of wheat became mingled with ten kav of another’s wheat, shall the latter eat all eleven kav and rejoice? One does not allow his property to become nullified into someone else’s property. The same applies to water and salt in dough. The Sages laughed at him. He said to them: Did I take your cloaks from you that you are putting me to shame? They again laughed at him.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מי שנתערב לו קב חטין בי׳ קבין של חבירו יאכל הלה וחדי. שחקו עליו. אמר להן וכי מלבושיכם לקחתי שתשחקו על דברי כו׳.
וחדי – וישמח בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלה דהא לא קשיא לן משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר דהא אמר ביו״ט הרי הוא כרגל המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קא קשיא להו.
גולתיכו שקלי – מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי.
גולתא – תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו וכשיושב מעביר טליתו וזה נראה.
הרי שנתערב לו קב כו׳ – ואם תאמר האי פרכא אמאי המתין להקשות אותה עד כאן דהא בכל דוכתא דקאמר חד בתרי בטיל מצי למפרך הכי וי״ל דלא מצי למפרך בעלמא הכי דאין לדמות איסור לממונא אבל הכא במתני׳ ממונא אע״ג דאיכא איסור תחומים מ״מ איסור התחומים אינו בא אלא משום דעת הבעלים דבעלמא בשאר אסורי חד בתרי בטיל אבל הכא הכי פריך דודאי מי שנתערב לו קב חטין כו׳ משום בטול לא פקע שם בעלים ה״נ משום בטול לא פקע שם בעלים וקנו מים ומלח שביתה אצל בעלים ולא בטיל.
וחדי – וישמח לבו בדבר שלא עמל בו כך זו אין שמה בטל מכאן הואיל וקנו המים שביתה אצלם והא לא קשי׳ דמשום שהשאילתו לו [או נתנתה] במתנה יהא מותר דהא אמר ביו״ט הרי הוא כרגלי המשאיל דבתר בין השמשות אזלינן וכי קשיא להו משום מעוטא ורובא קשיא להו לשון הקונ׳.
(1-2) אמר ליה הרי1 שנתערב לו קב חטים בעשרת קבי חטים של חבירו יאכל2 הלה וחדי – והוא הדין אפילו במרובה הרבה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״הכי״.
2. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״ואכל״.
ותמה ר׳ אבא על שאלתם וכי משום דחלק המשאיל מועט אמרינן ליבטיל אצל חלק השואל וכי מי שנתערב קב חטין שלו בעשרה קבין חטים של חברו מי בטיל והיו סבורים עליו דמדקאמר חטים בחטים משום מין במינו אתי עלה בשאינו מינו הוא ואחיכו עליה דהא מתניתין מין בשאינו מינו הוא דלא בטיל הא חטים בשעורים יהא אף הוא מודה שבטל הואיל ומין וכשראו שאינו חוזר בדבריו ותמה על ליצנותו חזרו והוסיפו בטענתם שאף כשנדין את משנתינו במין במינו הרי מכל מקום לרבנן בטל וא״כ לרבנן מיהא ליבטיל ואף כשיהא נדון במין במינו ובא רב ספרא לבאר שתמיהתו של רב אבא לא מדין מין במינו הוא שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא אלא מדין שאין לומר דין בטול אלא לענין איסור שנתערב וכל שמתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו בכך ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו ואם תאמר שבממון מועט כזה אינו חייב והלא בבורר צרור מתוך גרנו של חברו משלם לו דמי חטים הואיל והוא היה מוכרן עם החטים ונמצא הוא מחסר את מדתו והכא נמי כי לא חסריה ולאו דוקא חסרון מדה אלא כך היא הכונה הכא נמי אע״ג דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו ומאחר שכן אע״ג דלגבי איסורא בטיל אין ראוי לפקע שביתת המשאיל ממנו ומה שבא בלשונו חטים בחטים לאו דוקא דהוא הדין חטים בשעורים אלא דממונא לא בטיל שלא יהא שם בעליו עליו ובא אביי להשיבו דבורר צרור הוא ממון שיש לו תובעין אבל מים ומלח אין להם תובעין ופירשו גדולי הרבנים שאין להם תובעין היום ואיסור תחומן שאינו אלא היום בטל והגירסא הנכונה שאחר זה אלא הא דאמר רב חסדא וכו׳ ואין גורסין אמר ליה רב ספרא שאינה קושיא בפני עצמה אלא מקושיא דאביי היא כלומר אפילו תימא דלא שני לך בין ממון שיש לו תובעין לשאין לו ואף בשאין לו תובעין לא בטיל אלא הא דאמר רב חסדא לענין טומאה נבלה בשחוטה ר״ל כזית נבלה שנתערבה בכמה זיתים של שחוטה שהשחוטה אי אפשר לחזור כנבלה והוה ליה מין בשאינו מינו והנוגע בכלן טהור הואיל ואי אפשר למבטל ר״ל הרוב לחזור כמתבטל ר״ל כמיעוט אבל כזית שחוטה שנתערבה בכמה זיתים של נבלה אין השחוטה בטלה לשם שהרי הרוב אפשר לחזור כמיעוט לענין טהרה דלכי מסרחא אינה קרויה נבלה והוה ליה כמין במינו שאינו בטל לענין טומאה כמו שנבאר ואין השחוטה מטמאה במגעה ומ״מ למדנו לענין נבלה בשחוטה דבטלא וסתם נבלה אין לה תובעים הכי נמי דאי אית ליה בעלים לא בטלא וכי תימא הכי נמי והרי חפצי הפקר לר׳ יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך שם אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ [לאלפים] ממקום מציאתם ואפילו יש להם בעלים הואיל ואין להם תובעים (שמא) [אלמא] בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים וכל שאין להם תובעים אע״פ שיש להם בעלים בטל וא״כ אכתי הדר קושיין ליבטל מים ומלח הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין והשיבו רב ספרא לסיועי לר׳ אבא ומי קא מדמית איסורא לממונא כלומר נבלה בשחוטה והדומה לה עקר התערובת:
הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרין ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני וראוי לומר שיבטל כלומר שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון וממון ומים ומלח עקר התערובת (וזכר) [נזכר] בו שם ממון וממון אע״פ שאיסור תחומין (לגרר) [נגרר] אחריו והילכך אין ראוי לומר שיבטל והשתא קמא לן מילתא דר׳ אבא שפיר שאין לומר שיהו מים ומלח בטלות אצל העיסה והגירסא הנכונה שאחר זה אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כלומר דאע״ג דקמא לה מילתא דר׳ אבא שפיר אביי קאי בהריקיה דכל שאין לו תובעין בטל והדרא קושיין מתרץ לה שמא אם תאמר כן יזדמן פעם אחרת שיהיו עושות עיסה בשותפות ותוליך כל אחת למקומה וזו ודאי כרגלי שתיהן היא ורבא אמר תבלין לטעמא עבידי כלומר לא חלק על אביי אלא שהשאלה כשם שהיתה במים ומלח כך היתה בתבלין ותירץ אביי זו של מים ומלח ובא רבא לפרש שבתבלין לקדרתה מיהא אין צריך לבא בה מטעם גזרה דתבלין נותן טעם הוא ולא בטיל לענין תחומין שאף בתערבתו מתוך טעמו שמו עליו וכשם שאינו בטל לענין איסור כך אינו בטל לענין תחומין:
אחיכו עליה. שהיו סבורין עלה דמאי דקאמר דקב חטים שלו בעשרה קבין חטין של חבירו לא בטיל שיהא אף הוא אומר כן משום דמין במינו לא בטיל, והיינו דנקט קב [חטין] שלו בעשרה קבין חטין של חבירו ולא נקט קב חטין שלו בעשרה קבין שעורים של חבירו, דאלמא חטים בשעורים אף הוא נמי מודי דבטיל, ואם כן הוא מתניתין מין בשאינו מינו הוא. וכי אמר להו גולתיכו שקלי הדר אחיכו עליה. כלומר הוסיפו עליו טענה אחרת ולאלומי לחוכייהו, דאפילו הות הא דמתניתין מין במינו מ״מ לרבנן בטיל, ואנן לרבנן קא בעינן, והיינו דאמר ר׳ אושעיא שפיר עבוד [דאחיכו] עליה. ופלוגתא דרבי יהודה ורבנן במסכת מנחות [כב:] דלרבי יהודה מין במינו לא בטיל ולרבנן בטיל.
אמר להו ר׳ אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרה קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי. וקשיא לי ומה זו תשובה דאינהו לא קא בעו שיתבטלו המים והמלח שלא תפרע להן אלא שיתבטל כח שביתתן וכמו שפירש רש״י ז״ל. ופירש הריטב״א ז״ל דהכי קאמר להו אדמדמיתו ביטול תחומין לביטול איסורין דעלמא ובעיתו לאוקולי בה טפי לבטולי חד בתרי כדין תורה בביטול איסור אדרבה נימא דלא שייך בה ביטול לפי שזה כמתערב קב חטין בעשרת קבין דלא בטיל אפילו מדאורייתא ושם בעליו עליו ולא עוד אלא שהוא כשותף בו לכל דבר. והא דנקט עשרה לאו דוקא דאפילו באלף לא בטיל אלא כיון דאינהו אמרי דליבטיל חד בתרי כביטול איסורין לדין תורה מסתייה דנקיט אחד בעשרה ופשיטא מלתא דכל דלא בטיל בדאורייתא חד בעשרה דאפילו באלף לא בטיל. ומתניתין להא דמיה שאין זה ביטול איסור אלא ביטול דין ממון ושם בעלים וכיון שקנו שביתה המים והמלח ברשות הבעלים בין השמשות אפילו בבית השואל חשבינן ליה כאלו הן בבית המשאיל ואפילו לאחר לישה כקודם לישה.
ואחיכו עליה כו׳. אמר רב הושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו כו׳. וגם זה תמה דר׳ אבא נמי הכין סבירא ליה וחד מינייהו נקט דבין במינו בין שאינו מינו לא בטיל כיון דאמר דליכא לדמויי מתניתין לביטול איסורין אלא לביטול דין ממון. ומורי נ״ר פירש דאינהו אחיכו עליה דכיון שדקדק להביא ראיה מין במינו הבינו דמדמי ליה לשאר איסורין שאינם בטלין מין במינן ולא שנחמיר בזה משאר איסורין משום דקא מפסיד לחבריה וכדאמר רב ספרא דכילא חסריה. ואי הוו מים ומלח כחטים בשעורים דינא הוא דבטלי כי היכי דאיסורא בטיל מין במינו כשאינו מינו. ונמצא לפי דבריו תערובת ממון חברו ותערובת איסור שוין ואם כן מה הועיל ר׳ אבא כי מדמה מים ומלח בעיסה לחטים בחטים. ולא נהיר בעיני משום דאיפשר דנקיט לה דומיא דמים ומלח שהן מין אחד בעיסה ולא בדוקא. אבל נראין מקצת דבריו דרב הושעיה מדמה איסורא לממונא וכמו שאכתוב בסיעתא דשמיא. אבל ודאי ר׳ אבא לממונא קא מדמה להו כמו שפירש. ויש מפרשים דכיון דמתניתין בלא ביטול דין ממון ושם בעלים איכא נמי ביטול איסור שביתה ותלו הא בהא ואיכא לדמויה לביטול איסורין דעלמא טפי עדיף לדמויה לקולה מלדמויה לביטול דין ממון גרידא ולחומרא דעיקרא דמלתא איסורא דאית ביה נידון דינא. ור׳ אבא נמי כן סבר אלא כיון דאיכא תרתי איסורא וממונא איסורא דמין במינו לא בטיל ועוד ממונא דלא בטיל לעולם אפילו בשאינו מינו אמר רב הושעיא דמה הכריחו לר׳ אבא למנקט מין במינו כדי שלא יתבטל וזה אינו אלא לר׳ יהודה. והקשה הרשב״א ז״ל דדילמא ר׳ אבא כר׳ יהודה סבירא ליה ואמאי אחיכו עליה. ובמקצת חדושיו ראיתי שעלתה לו בקושיא. ומורי נר״ו אמר דאין זו קושיא כלל דר׳ אבהו ור׳ חנינא לאו אליבא דר׳ יהודה קא מקשו דהא איהו פטר במים ומלח אלא אדרבנן דפליגי עליה דאמרי דהרי הן כרגלי שתיהן קא מקשו והכי קאמר חטין בחטין כו׳ לרבנן בטיל כלומר לרבנן דמתניתין דאקשו אליביהו בטיל וכדאמרינן במנחות. ונמצאו דברי ר׳ אבא בטלין. ור׳ יהודה דקאמר דמין במינו לא בטיל היינו דוקא במין לח דומיא דדם הפר ודם השעיר דמיניה יליף ר׳ יהודה בפרק הקומץ רבה והכא בקמח מיירי שהוא דבר לח דאי לא חטים בשעורים היכי בטילי והרי השעורין ניכרים בתוך החטין אלא בקמח חטים (אם) עם קמח שעורים מיירי. אבל בדבר יבש מין במינו בטיל כדמשמע בפרק הנזקין גבי אגוזי פרך דלא בטלי משום קנסא דאלמא אי לאו משום קנסא בטלי אף על גב דהוו מין במינו.
תוס׳ בד״ה הרי שנתערב כו׳ לדמות איסור לממונא אבל כו׳ כצ״ל:
א״ל רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטין וכו׳ עד סוף הסוגיא. ולכאורה זו הסוגיא תמוה׳ מאד והם כדברי ספר החתום וכי רבי אבא ממשיל משלים היה או חד חדות שהרי אין המשל דומה לנמשל כלל דבעיקר מילתא דקאמר יאכל הלה וחדי היינו כפירש״י דאטו יאכלנה מי שלא עמל בו וא״כ מה זה ענין לנדון דידן שהוא מילתא דאיסורא וצד ממון שבו אין לו תובעים ואין כאן לא ריוח השואל ולא פסידא דמשאיל וכן בהא דמדמה ליה לבורר צרורות ולנבילה בטילה בשחוטה שנראה שאינן אלא עניני דמיונות בעלמא מלבד מה שהקשה מהרש״א ז״ל בהאי דנבילה בשחוטה ע״ש:
לכן נתתי אל לבי להבין דברי חכמים וחידותם ומצאתי וראיתי שהלכות גדולות שנו כאן וגברא רבה כרבי אבא אמר מילתיה לא אוחיכו עליה כי אם חכמים גדולים וחקרי לב כרבי אושעיא וחביריו שירדו לעומק הדברים לפי דעתן:
ועתה אבאר להיות שכבר נודע דעיקר דין ביטול האיסורים ובהא דאזלינן בתר רובא בכל דבר מתפרש בתורה מקרא דאחרי רבים להטות אלא הא דבעינן ששים בכל איסורין היכא דיהיב טעמא נחלקו הפוסקים ע״פ סוגית הש״ס אי הוי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן ולפ״ז נלע״ד דעיקר פלוגתא דר״י ורבנן דפליגי במין במינו אי בטיל או לא ויליף לה ר״י מקרא דדם הפר ודם השעיר אלמא דלא בטיל ורבנן דפליגי עליה סברי דשאר איסורין דחולין מקדשים לא ילפינן ואם כן צריך ליתן טעם מאי טעמא דר״י דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דחולין מקדשים לא ילפינן. לכך נראה לי דר״י סובר דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דבלא״ה משמע ליה דסברא גדולה יש לומר דמין במינו לא הוי בכלל אחרי רבים להטות דדומיא דסנהדרין בעינן דמיעוטא כמאן דליתא דמי לגבי רוב שכן מצות הכתוב שהמועטים יבטלו דעתם ויטו אחר הרוב ויסכימו כולם כא׳ וא״כ יש לנו לרבות בכיוצא בזה בעניני איסורין במין בשאינו מינו שטעמו וממשו של איסור המועט נתבטל לגמרי וכמאן דליתא דמי שהרי עיקר הטעם וממשות משל הרוב משא״כ במין במינו שהטעם וממשות שוין ואין הרגש בין הרוב למועט שלא נאבד שמו וממשו וטעמו של המיעוט משו״ה לא שייך בו כמאן דליתא דמי והוי ליה כקבוע בפני עצמו ואכתי איתא למיעוטא בעיניה וכדאשכחן בדם הפר ודם השעיר דדם השעיר המועט כיון שלא נשתנה ממראיתו משו״ה אכתי דם השעיר קרינן ביה אבל לרבנן דפליגי עליה דר״י משמע להו איפכא דאדרבה במין במינו שייך לומר אחרי רבים להטות דמיעוטא כמאן דליתא דמי ובטיל לגבי הרוב כיון שהרוב לא נשתנה כלל ע״י המיעוט שכל הרגש הטעם וממשות נקרא על שם הרוב משא״כ מין בשאינו מינו לא שייך לומר כמאן דליתא דמי שהרי הרוב נשתנה על ידו מכמות שהיה וטעמו וממשו של המיעוט ניכר ונרגש ומשו״ה אזלינן בתר טעמא וממשו:
ולפ״ז נתיישב היטב מימרא דרבי אבא שנתכוין לזה הענין בעצמו אפי׳ אליבא דרבנן והביא ראייה דלא שייך לומר דמים ומלח לבטלי בעיסה כיון דמילתא דפשיטא היא מי שנתערב לו קב חטין דאינו אוכל וחדי וצריך לשלם לו דמי חטין מעליא כיון שהחטין שלו נרגשין וחלק חבירו נתרבה והשביחה על ידי המיעוט ולא שייך לומר דלבטלי אם כן בודאי כמו כן הדין אם נתערב מים ומלח של חבירו ועשה מהם עיסה שצריך לשלם כל דמי מים ומלח אליבא דכ״ע כיון דלא שייך לומר מים ומלח כמאן דליתא דמי שהרי טעם המים ומלח נרגשין הרבה בעיסה ועיקר השבח של הרוב נעשה על ידי המיעוט ומשום הכי מהאי טעמא גופא אפילו צד חלק התחומין של מים ומלח לא שייך לומר דכמאן דליתנייהו דמי ועדיין שביתת תחום הראשון עליהם והיינו כדמסקינן לקמן אליבא דרבי אבא דעיקר טעמא כיון דחפצי הפקר בכהאי גוונא אליבא דכו״ע קונין שביתה וכמ״ש התוספות אלא דכל הנך רבנן דאוחיכו עליה סברי דמדקאמר רבי אבא מחטין בחטין שהוא מין במינו הוי משמע להו דכר״י ס״ל דבמין ומינו לא שייך לומר דלבטיל ברובא וכמאן דליתא דמי כיון שהמיעוט ניכר והשביח בהרוב ומשום הכי מדמה להו מים ומלח דמתניתין דאף ע״ג דמין בשאינו מינו הוא אפילו הכי חשיב כמין במינו כיון שהן ניכרין ונרגשין בעיסה לשבח ומשמע להו דרבי אבא בעי לאוקמי ת״ק דמתניתין נמי כר״י בהך מילתא דמין במינו לא בטיל משום הכי אוחיכו עליה כיון דלרבנן בטיל וכמ״ש התוס׳ דמכאן נראה דהלכה כרבנן:
נמצא דלפ״ז היינו דא״ל רב ספרא לרב אושעיא משה שפיר קאמרת והיינו דבעי למימר דטעמא דרבי אבא לאו כדסברי אינהו דאליבא דר״י אמר למילתיה אלא דאדרבה אליבא דרבנן טפי איתא למילתיה דכיון דבבורר צרורות מגורנו של חבירו נמי קאמר רבי חייא משלם לו דמי חטין משום דכילא חסריה אלמא דאע״ג דהשתא צרורות בעלמא נינהו ולא שוה מידי אפילו הכי חייב לשלם דבתר מעיקרא אזלינן כיון דאצל הבעלים הוה ממון גמור אם כן כל שכן במים ומלח דמעיקרא מאתמול בין השמשות הוי חשיבא באפי נפשייהו וקנו שביתה לעצמן ועכשיו לאחר שנתערבו נמי חשיבא טובא כל שכן שאין להמים ומלח להבטל אצל העיסה אלא דהא דלא מייתי רבי אבא מעיקרא מהאי דהבורר צרורות משום דהך דרבי חייא קטוספאה לאו מילתא דפסיקא כל כך משום הכי ניחא ליה לאתויי ממי שנתערבו חטין בחטין דמילתא דפשיטא טובא היא כדפרישית:
הרי אדם שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין חטין של חבירו, וכי יאכל הלה וחדי [וישמח]?! שהרי לדעה זו שאם היה זה דבר קטן ובלתי נחשב הרי הוא בטל. וכיון שאנו אומרים שאין אדם מבטל את רכושו לאחרים — כן הוא גם לגבי המים והמלח בעיסה. אחיכו עליה [צחקו עליו] החכמים. אמר להו [להם]: וכי גולתיכו שקלי [את גלימתכם לקחתי] שאתם מביישים אותי? הדור אחיכו עליה [חזרו וצחקו עליו].
If one’s single kav of wheat became mingled with ten kav of another’s wheat, shall the latter eat all eleven kav and rejoice? One does not allow his property to become nullified into someone else’s property. The same applies to water and salt in dough. The Sages laughed at him. He said to them: Did I take your cloaks from you that you are putting me to shame? They again laughed at him.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא שַׁפִּיר עֲבוּד דְּאַחִיכוּ עֲלֵיהּ מַאי שְׁנָא חִטִּין בִּשְׂעוֹרִים דְּלָא קָאָמַר לְהוּ דְּהָוֵה לֵיהּ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בָּטֵיל חִטִּין בְּחִיטִּין נָמֵי נְהִי דִּלְרַבִּי יְהוּדָה לֹא בָּטֵיל לְרַבָּנַן אמִבְטָל בָּטֵיל.

Rabbi Oshaya said: They did well to laugh at him. They were correct that the two cases are dissimilar, as they reasoned as follows: What is different about a case of wheat belonging to one person that became mingled with barley of another, that Rabbi Abba did not say this case to them as an example? He specifically chose an example of wheat mingling with other wheat and not that case of barley because that is one type mingled with something that is not its same type. The principle is: A type of food mixed with a large amount of food not of its own type becomes nullified, and this principle applies even when the two foods belong to two different people. If so, the same may be said when wheat of one individual is mixed with wheat of another as well. Although, according to Rabbi Yehuda, an item mingled with another item of the same type is not nullified, according to the Rabbis it is certainly nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אושעיא שפיר עבוד דאחיכו עליה למה לא אמר חיטין שנתערבו בשעורין משום דהוו ליה מין בשאינו מינו (ולא בטיל) [ובטיל] חיטין בחיטין נמי לר׳ יהודה דם אין מבטל דם ולא בטיל הא לרבנן מין במינו בטל ברוב.
מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו – למי שנתערב לו קב חטין בי׳ קבין שעורין של חבירו יאכל הלה וחדי מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי דכיון דשאינו מינו הוא בטל מועט במרובה.
חטין בחטין נמי כו׳ – פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות בהקומץ רבה (דף כב.).
נהי דלר׳ יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל – מכאן נראה דהלכה כרבנן מין במינו בטיל שפיר דהא סתמה דהש״ס קאמר הכי.
אמר ר׳ הושעיה שפיר עבוד דאחיכו – עליה מאי שנא חטין בשעורים דלא קאמר להו כול׳ קשה בעיני לפרש דמשום הכי אמר רב הושעיה שפיר עבוד דאחיכו עליה משום דנקט קב חטים בי׳ קבין דחטין1 ולא נקט בי׳ קבין דשעורין דבין זה ובין זה דין הוא דלא בטל ולא אמרינן יאכל הלה וחדי. והנכון בעיני דהאי דקאמר שפיר עבוד דאחיכו עליה אינו אלא כדמסיק לקמן דשאני איסורא מממונא דאיסורא בטל ברוב אבל ממונא לא בטל ואפילו אי הוה אמר להו ר׳ אבה קב חטים בי׳ קבין שעורין נמי הוה אמר רב הושעיה שפיר עבוד דאחיכו עליה שאין להביא ראיה מממונא לאיסורא. והאי דקאמר מאי שנא כול׳ הכי קאמר שפיר עבוד דאחיכו עליה שאין להביא ראיה מממונא לאיסורא ולפי סברתו נמי דסבר לאיתויי ראיה מממונא לאיסורא מאי שנא דנקט מין במינו לינקוט מין בשאינו מינו שאם היתה דעתו דמין בשאינו מינו בטל ברוב ולהכי לא נקטיה מין במינו נמי לר׳ יהודה הוא דלא בטיל אבל לרבנן בטיל ומה ראיה2 לתפוש מין במינו כמו שהתבלין והמים והמלח הן מין בשאינו מינו כך היה לו לתפוש מין בשאינו מינו אבל מיהו לא על זה אמר שפיר עבוד דאחיכו עליה אלא על מאי דמסקינן לקמן.
1. כן תוקן בין השיטין בכ״י ששון 557. בגוף הטקסט: ״דשעורין״.
2. כן בכ״י ששון 557. בדפוסים תוקן: ״ראוי״.
נהי דלרבי יהודה לא בטיל לרבנן מבטל בטיל. תמיה לי אי משום הא מאי חוכא דדילמא אית ליה לרבי אבא דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא וקושטא דמלתא נמי הכי הוא דמשום הכי נמי הוא דאמר רב אשי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל (ועוד דדילמא) [דלמא] רבי אבא כרבי יהודה סבירא ליה ומאן דסבירא ליה כר׳ יהודה מאן דאית ליה כרבנן אחוכי עליה וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (חולין טו.), ועוד דהא רב ושמואל דאית להו כוותיה בשלהי עבודה זרה (עבודה זרה עג:). וניחא לי דהכא לרבנן דאמרי שהן כרגלי שתיהן קא מקשו דאלו ר׳ יהודה פוטר במים במתניתין ובמלח בברייתא והכא הכי קא אמרי ליה חטין בחטין נמי דלרבנן בשאילה [כרגלי שתיהן] ולרבנן אפילו מין במינו מיבטל בטיל.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

אחיכו עליה. אמר ליה גולתיכו שקלי. הדור אחיכו עליה. אמר רב הושעיא שפיר אחיכו עליה. מאי שנא חטין בשעורין דלא. אמר ליה דמין בשאינו מינו ובטל – פירוש: ובהאי גונא דלא מינכר כגון שעשה מהן סולת.
חטין בחיטין נמי לר׳ יהודה הוא דלא בטיל משום מין במינו לרבנן בטיל – ולר׳ יהודה אף על גב דיבש ביבש חד בתרי בטיל כדפרישנא בגיטין, שאני הכא דסופו דמתערב בעיסה. והשתא רב הושעיא סבר דרב אבא קב חטין דאיסורא קאמר בעשרת קבין חטין דהיתירא ולאו דוקא עשרת כדכתי׳. וכי תימא ומאי האי דקאמר חטים בחטים נמי לר׳ יהודה הוא דלא בטיל דהא פרישנא דלאו בתורת ביטול שאר איסורין אתינן עלה לעיל אלא משום דמים ומלח לא חשיבי. איכא למימר דהכי קאמר דבשלמא לר׳ יהודה דחמיר לה מין במינו כולי האי דלא בטיל לעולם דינא הוא דחשיב ומים ומלח נמי מין במינו לגבי עיסה כיון שאי איפשר לעיסה אלא בהן ושפיר חשיבי דניחשבה לבעלת מים ומלח בעלים בהאי עיסה כיון דאשכחן בעלמא מין במינו דחשיב כולי האי דאפילו באלף לא בטיל. אבל לרבנן דאית להו דמין במינו בטל כשיעורו ליכא חשיבותא טפי במין במינו והדרינן לקושיין דלענין תחומין לא חשיבי מים ומלח דניחשבה לבעלת מים ומלח בעלים בעיסה1 זו ולאו משום ביטול דבעיסה אין בה כדי ביטול מים ומלח אלא משום דלא חשיבי.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י בהמ״ל 8728: ״בעלים״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה נהי דלר״י כו׳ מכאן נראה כו׳. נ״ב ולאפוקי מרש״י דפסק כר׳ יהודה:
שם מ״ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דה״ל מין כו׳ יש לדקדק דהא דקאמרי׳ מין בשאינו מינו בטל לכ״ע לענין איסורא אתאמרא בעלמא וא״כ ר׳ אבא ע״כ דמדמה מלתא דהכא לממונא דאל״כ תקשי ליה אמאי לא תקשי ליה הכי בכל דוכתי דאמרי׳ חד בתרי בטל כמ״ש התוס׳ וא״כ אכתי תקשי ליה אמאי לא קאמר להו מחיטין בשעורין דא״נ דמין בשאינו מינו בטל באיסורא הכא דממונא הוא לא פקע שם בעלים מיניה וי״ל דודאי איכא סברא לדמות הך מלתא לממונא דמש״ה לא תקשי ליה לר׳ אבא הכי בעלמא דאמרי׳ חד בתרי בטל כמ״ש התוס׳ מיהו כיון דאיסור תחומין הוא איכא לדמויי נמי לאיסורא והשתא ה״ק מ״ש חיטין בשעורין דלא קאמר ליה דהא הך דהכא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא אלא דע״כ היינו משום דמספקא ליה לר׳ אבהו דאפשר לדמויי מלתא דהכא לאיסורא ומין בשאינו מינו בטל באיסורא לכ״ע ומש״ה קא״ל מחיטין בחיטין דבאיסורא נמי לא בטיל וכיון דאפי׳ באיסורא ממש לא בטיל מין במינו הכא דקצת ממונא הוא אף בשאינו מינו לא תיבטל מסברא ואהא קאמר ר׳ אושעיא נהי דלר״י באיסורא לא בטיל לרבנן הא בטיל אף במין במינו ולרבנן איכא למימר דקשיא להו ובזה יתיישב גם קושיית מהרש״ל בזה ודו״ק:
אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה [יפה עשו שצחקו עליו], כלומר, יפה סברו שאין דמיון בין הדברים. וטעמם: מאי שנא [מה שונה] אם נתערבו חטין של אחד בשעורין של חבירו שלא קאמר להו [אמר להם] ר׳ אבא כדוגמה — דהוה ליה [שהרי הוא] מין בשאינו מינו, וכלל הוא: מין בשאינו מינו — בטיל [בטל]. אם כן כשנתערבו חטין של אחד בחטין של חבירו נמי [גם כן], נהי [אם אמנם] שלדעת ר׳ יהודה לא בטיל [בטל], אולם לדעת רבנן [חכמים] הריהו מבטל בטיל [מתבטל] ואפילו שהוא מין במינו.
Rabbi Oshaya said: They did well to laugh at him. They were correct that the two cases are dissimilar, as they reasoned as follows: What is different about a case of wheat belonging to one person that became mingled with barley of another, that Rabbi Abba did not say this case to them as an example? He specifically chose an example of wheat mingling with other wheat and not that case of barley because that is one type mingled with something that is not its same type. The principle is: A type of food mixed with a large amount of food not of its own type becomes nullified, and this principle applies even when the two foods belong to two different people. If so, the same may be said when wheat of one individual is mixed with wheat of another as well. Although, according to Rabbi Yehuda, an item mingled with another item of the same type is not nullified, according to the Rabbis it is certainly nullified.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא מֹשֶׁה שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ וְלָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא קְטוֹסְפָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב בהַבּוֹרֵר צְרוֹרוֹת מִגׇּרְנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ חַיָּיב לְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי חִטִּים.

Rav Safra said to Rabbi Oshaya: Moses! This is a term of reverence for the leader of the generation. Have you in fact spoken well in defending those who scoffed at Rabbi Abba? But, did those Sages who scoffed not hear of this teaching that Rabbi Ḥiyya of Ketosfa’a in the name of Rav: One who removes pebbles from another’s wheat granary is obligated to reimburse him for the loss he has caused and pay him the value of wheat according to the weight of those stones. The latter could have sold those pebbles along with his wheat, as there is always some refuse mixed in with the wheat that is weighed and sold along with it. Therefore, the removal of the pebbles has caused the owner of the granary a monetary loss.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאורתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה רב ספרא לר׳ הושעיא משה שפיר קאמר להו לא שמיעא להו הא דאמר רבה ב״ר חייא קטוספאה משמיה דרב הבורר צרור מגרנו של חבירו משלם לו דמי חיטין כלומר כיון שהיה (מורח) [מוכר] כמו שהוא בצרורותיו ללוקח לא ביטלו ולפיכך חייב לשלם לו. וכל שכן חיטין בחיטין כך אלו המים והמלח כיון שעתידה ללוש בהן העיסה וכי לא תתקיים לישה אלא במים ולא ביטלתם וזה דומה לזה.
אמר רב ספרא – לרב אושעי׳.
משה – ביקרא דמשה קא משתבע.
שפיר קא אמרת – בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתני׳.
ולא שמיע להו – להנך רבנן דמקשו אמתני׳ הא דאמר וכו׳.
משלם לו דמי חטין – שאין דרך לבוררן והן נמכרין בתוך החטין.
{שמעתא דביטול ממון חבירו}
א״ל רב ספרא: משה. שפיר קאמר להו. לא שמיע להו הא דא״ל רבא בר חייא קטוספאה משמיה דרב, הבורר צרור וכו׳, אלמא, כילא חסריה, הכא נמי כילא חסריה – ורבי אבא, דאמר, הרי שנתערב קב חטים בעשרה קבין של חבירו, ל״ש חטים בחטים ול״ש חטים בשעורים קאמר, ול״ש ליה בין מין במינו לשאינו מינו, כי היכי דלרבנן לא שני להו בין במינו ובין שלא במינו. ואף על גב דאיסורא בטיל, ממונא לא בטיל. ואף על גב דמים ומלח לא חשיב, הא אשכחן צרור דלא חשיב, והבורר אותו משלם דמי חטים משום דכילא חסריה. הכא נמי כילא חסריה. כלומר, פוחת הוא במדה ממקום שיצא משם ומוסיף הוא במקום שהלך לשם, שהיא העיסה והמים והמלח מעורבין בה, ומוסיפין בנפחה ובמשקלה.
א״ל אביי: ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. כי הצרור מתוך הגורן ממון שיש לו תובעין הוא, מתוך שחסרו מדה, והמים והמלח אין לו תובעין שיתבעם בעצמם. לפיכך בדין היה שיבטלו בתוך העיסה ושפיר עבוד דאחיכו עליה דר׳ אבא. וכי תימא, הכי נמי, דלא שני לן בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין כיון דאית ליה בעלים, אלמא, כל דאית ליה בעלים לא בטיל ומים ומלח נמי לא בטלי, אלא הא דא״ר חסדא, נבלה בטלה בשחוטה וכו׳ - ועיקרה במסכת מנחות (בבלי מנחות כ״ג.), והוא אליבא דרבי יהודה, דאמר, מין במינו לא בטיל - הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה. וכי תימא ה״נ, והא תנן (בבלי עירובין מ״ה:), רבי יוחנן בן נורי אומר - חפצי הפקר קונין שביתה, אף על פי שאין להם בעלים כמי שיש להם בעלים דמו. אלא כל ממונא דלית ליה בעלים כמאן דאית ליה בעלים דמו, ואם איתא דנבלה לא בטלה כי אית לה בעלים, כי לית לה בעלים נמי לא תבטל וקשיא לרב חסדא.
כל אלו דברי אביי לרב ספרא. והשיב לו רב ספרא, שהיה סומך דברי רבי אבא, וא״ל לאביי: איסורא גרידא, דלא תלי בממונא, כגון איסור נבלה, בטיל בין דאית ליה בעלים בין דלית ליה בעלים, אבל ממונא, אף על גב דשייך ביה איסורא, לא בטיל. ומשום הכי חפצי הפקר קונין שביתה אף על פי שאין להם בעלים, כמי שיש להם בעלים, משום דאיסורא דתלי בממונא הוא. שאיסור תחומין תלוי, לכל ממון, ברגלי בעלים. וכן במים ומלח שבעיסה, איסורא דתלי בממונא ולא בטיל לעולם, ואף על גב דלית ליה תובעין הרי הוא כרגלי הבעלים. ועמדו דברי ר׳ אבא כהוגן.
ואביי ורב אשי נחתי לה בטעמא אחרינא. וה״ג: אביי אמר... רב אשי אמר...
ולפי שיש חלוף ושבושין בנוסחאות בשמועה זו כתבתיה.
אמר ליה רב ספרא לר׳ הושעיה משה שפיר קאמרת כול׳ – פירוש: אתה שאתה גדול הדור בדורך כמשה שפיר קאמרת דשפיר עבוד דאחיכו עליה טענה גדולה השיב להם דאטו לא שמיע להו לאלה המקשים הא דאמר רב הבורר צרור כול׳ אלמא אף על גב דצרור לא חשוב מידי כיון דלמדידה הוה קאי חשיב ולא בטיל והכא נמי התבלין והמים והמלח אף על גב דלא חשיבי כולי האי ושוויין מעט כיון דלטעמא עבידי חשיבי ולא בטלי ולהכי חשיב להם מקב חטים שכל דבר הנמכר במדה חשיב ולא בטיל ולעולם יפה השיבם דהיכא אמרינן דאיסורא בטל ברוב כשאין עליו תשלומי ממון אצל חברו אבל כל היכא דאיכא תשלומי ממון חשיב ולא בטיל ולהכי לא בטלי הנך תבלין ומים ומלח. ואמר ליה אביי לרב ספרא למה אתה מקלס תשובת ר׳ אבה ואתה מתלה הטעם דכל היתר תשלומי ממון לא בטל ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין הקב חטים והצרור הן ממון שיש לו תובעין ולהכי לא בטלי וחייב לשלם להם אבל התבלין והמים והמלח הן ממון שאין להן תובעין דאדעתא דהכי השאילום ביום טוב שלא יתבעו אותם ביום טוב והילכך דין הוא דליבטלו גבי עיסה ולא ניסרו אמר ליה רב ספרא לאביי וליטעמיך דתלית טעמא דחשיבותא דלא בטיל בממון שיש לו תובעין אם כן האי דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה הכי נמי דאי אית לה להאי נבלה תובעין כגון שנתערבה נבלת ראובן בשחוטת שמעון הכי נמי דלא בטלה. אלא ודאי אף על גב דאית לה תובעין בטלה אם כן טעמא דלא בטיל לאו משום תובעין הוא כדקאמרת אלא בחשיבותא תליא מילתא כדקאמינא אנא דנבלה דלא חשיבא בטלה אבל צרור דלמדידה קאי חשיב ולא בטיל וכן נמי תבלין1 ומים ומלח דלטעמא עבידי חשיבי ולא בטלי וכי תימא הכי נמי דכי אית לה לנבלה תובעין לא בטלה ולא בטלה אלא היכא דלית לה תובעין ולעולם חשיבותא דלא בטיל בתובעין תלי, והתנן דחפצי הפקר קונין שביתה במקומן ואף על פי שאין להן בעלים אלמא לאו בבעלים תליא מילתא אלא בחשיבותא ומפני שהחפצים הן חשובים קונים שביתה ואף על פי שאין להן בעלים.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״תבל״.
אמר רב ספרא1 משה שפיר קאמר להו – רב ספרא קרי לרב הושעיה משה בלשון כבוד, וקאמר דשפיר קאמר להו ר׳ אבא.
לא שמיע להו הא דאמר ר׳ חייא קטיספאה משמיה דרב הבורר צרור מתוך גורנו2 של חבירו משלם לו דמי חטים אלמא כילה חסריה, הכי נמי כילה חסריה – פירוש: ואפילו למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי משום דהכא ממון גמור חשיב דכילה חסריה והוא אינו רשאי לחזור ולערבם3 כיון שנתערבו. והכי קאמר רב ספרא דאיכא למיגמר מהכא דלא תלו מילי בחשיבותא דגופייהו דהא צרור לא חשיב כגופיה כלל ואפילו הכי חשיב ממון גמור משום דמשלים למדה ואלמלא הוא חסרה מידתו.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי, וכן בהמשך המשפט. בכ״י בהמ״ל 8728 כנראה בטעות: ״חסדא״.
2. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728: ״גרונו״.
3. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728: ״ולעכבם״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה רב ספרא לר׳ אבא משה שפיר קא אמרת. פי׳ מתוך שבחו היה קורהו משה. ורש״י פי׳ שלשון שבועה הוא כלומר בשבועה יפה אמרת, ומפני שהם התלוצצו ממנו אמר כן בלשון שבועה, כלומר שלא הבינו את דבריך והיו חושבים שמתורת בטול מין במינו אתה בא לומר כן, ודבריך אינם מפני מין במינו או מין בשאינו מינו אלא שממון של זה כשמתערב עם ממון של אחר אין מתבטל בעירובו אצל חבירו, ואין צריך לומר דבר חשוב אלא אף דבר שאינו חשוב, שהרי הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו משלם לו דמי חטין, שאילו היה רוצה למכור חטיו היו צרורות עומדות לו במדה במקום חטים, דכל רובע קב טנופת בסאה אין ללוקח על המוכר כלום כדאיתה בבבא בתרא פרק המוכר פירות, וא״כ כיילא חסריה, כלומר פיחת לו ממדתו כשהסיר צרורות אלו והוא צריך להשלים במדתו חטים, וצרורות אי אפשר לו להחזיר שאסור לו לערב מתחילה אלא שמאותם שנתערבו בגורן מקבל עליו רובע קב לסאה. הכא נמי כיילה חסריה. לאו דוקא הכא לשון מדה, אלא כדאמרינן התם דאפילו במידי דלא חשיב כלל מיחייב ליה הואיל וכיילא חסריה, הכא נמי אע״ג דלא חשיב טובא מ״מ מה שיש בו חיוב ממון לא בטיל כלל. ויש מפרשים הכא נמי כיילא חסריה, פוחת הוא במקום שיצא משם, ומוסיף במקום שהלך לשם דהיינו בעסה. וא״כ מים ומלח גופייהו לא בטיל ולעולם שמא דמרייהו עליהו, והואיל וגופייהו לא בטיל איסור תחומין דידהו לא בטיל, ולא שנא קב של חטין בעשרה קבין של חטים או קב חטים בעשרה של שעורים, דלא שייך הכא לא מין במינו ולא מין בשאינו מינו, אלא דלעולם ממונא לא בטיל.
גרסת הספרים אמר ליה רב ספרא משה קאמר להו. פירוש דרך כבוד אמר ליה אתה הגדול בדורך כמשה בדורו מה אתה משיב על ר׳ אבא כי בודאי שפיר אמר להו ר׳ אבא ואין לך לקלסם על דאחיכו עליה. ואי נמי גדול כמשה. ולא נהיר שזה לא תירץ כלום על תשובתו ר׳ הושעיה וכמו שנפרש בסמוך. ורש״י ז״ל גריס משה שפיר קא אמרת בתמיה כלומר אמאי קא מודית להו בחוכא ולאקשויי אמתניתין. וביקרא דמשה קא משתבע וכאומר לחברו חי ראשך כן הוא.
ולא שמיע להו הא דאמור רבנן הבורר צרור מתוך גורנו של חברו משלם לו דמי חטין אלמא כילא חסריה הכא נמי כילא חסריה. ורש״י ז״ל לא גריס הכא נמי כילא חסריה ופירש ז״ל מפני שחיסר מדתו נתחייב לו אף על גב דלא שווי מידי. וכל שכן מים ומלח דלא בטלי מטעמיהו דמידי דטעמיה משום חיובא דממונא לא בטיל. ויפה פירש לשון הגמ׳. ומה תשובה היא זו לרב הושעיה לסייע לר׳ אבא. ואי רב ספרא סבר דאין טעם ר׳ אבא לומר דמין במינו לא בטיל באיסורין ולא סבירא ליה לר׳ אבא טעמיה דר׳ הושעיא הוה ליה למימר כן. ומורי נר״ו פירש דמדברי רש״י נראה דאתא רב ספרא לומר דאף על גב דבאיסורא גרידא בטיל היכא דשייך תערובת ממון כמתניתין לא בטיל. ולא בא רב ספרא לתרץ קושייתו שהקשה רב הושעיה לר׳ אבא דהא דברי ר׳ אבא בטלין אלא תמה על ששכח ר׳ אבהו וחבריו שהקשו על המשנה. וכן פירש הריטב״א ז״ל אלא שהוסיף ואמר דרב ספרא הכי קאמר ליה לר׳ הושעיה אפילו תאמר כי ר׳ אבא לא דקדק יפה בדבריו שתפס מין במינו מכל מקום למאי דאיקשו אינהו למתניתין תשובה קצת יש בדברי ר׳ אבא דכיון שיש במשנתינו דין ממון ומצינו דין ממון חמור כל כך בבורר צרור מתוך גורנו דין הוא למימר במתניתין דלא ליבטול מים ומלח לגבי עיסה ותו לא תקשי להו מתניתין והוה להו למינקט מדברי ר׳ אבא הסלת ולהניח הפסולת. וכן מוכח לישנא דגמרא דאמר ולא שמיע להו ולא אמר לא שמיע לך. ועוד יש לומר דרב ספרא לפירושי טעמיה דר׳ אבא אתא ולהקשות לר׳ הושעיא ולומר דר׳ אבא לא אתי למתניתין אלא מטעם ממון דלית ליה בטול וכיון דאשכחן חומר בממון בבורר צרור שאינו ממון כלל ואפילו הכי חייב כל שכן ממון גמור שאינו יוצא מתורת ממון לעולם. ולפירוש זה גרסינן הכא נמי כילא חסריה ולומר שהעיסה גדולה בשבילם ואלים ליה לקושייה דכל שכן הכא דהוא ממון גמור ואינו דין שיתבטל מפני מיעוטו.
בד״ה ולא שמיע כו׳ וכ״ש מים ומלח דמידי דטעמא הוא דמשום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטייהו כצ״ל והס״ד:
אמר ליה [לו] רב ספרא לר׳ אושעיא: משה, גדול הדור! שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! וכי לא שמיע להו [שמעו] אותם חכמים שצחקו הא דאמר [זו שאמר] ר׳ חייא קטוספאה העיר קטסיפון] משמיה [משמו] של רב: הבורר צרורות (אבנים) מתוך גרנו של חברוחייב לשלם לו דמי חטים כנגד משקל אותם צרורות. כי קודם לכן כשהיה מוכר — היו הצרורות נמכרים יחד עם החיטה, וכאשר נטל את הצרורות, נמצא שהפסידו במידה מסויימת.
Rav Safra said to Rabbi Oshaya: Moses! This is a term of reverence for the leader of the generation. Have you in fact spoken well in defending those who scoffed at Rabbi Abba? But, did those Sages who scoffed not hear of this teaching that Rabbi Ḥiyya of Ketosfa’a in the name of Rav: One who removes pebbles from another’s wheat granary is obligated to reimburse him for the loss he has caused and pay him the value of wheat according to the weight of those stones. The latter could have sold those pebbles along with his wheat, as there is always some refuse mixed in with the wheat that is weighed and sold along with it. Therefore, the removal of the pebbles has caused the owner of the granary a monetary loss.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבעל המאורתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אַלְמָא כַּיְלָא חַסְּרֵיהּ הָכָא נָמֵי כַּיְלָא חַסְּרֵיהּ..

Apparently, he must compensate him because he has reduced his measure of wheat. Despite the fact that the pebbles themselves are worthless, we do not say that the pebbles were nullified in the wheat and that consequently there is no loss involved in their removal. Here, too, in the case of one who borrows water and salt, which are not worthless, all the more so may we say that one has reduced his measure, and he must compensate the lender; it cannot be said that they are nullified in the dough and that they are no longer taken into account regarding the Shabbat limit.
רש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלמא כילא חסריה – מפני שחסר מדתו מתחייב לו ואע״ג דלא מידי שוו וכ״ש מים ומלח דלא בטלי במעוטייהו דמידי דטעמיה הוא משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה.
הכא נמי כילה חסריה – כלומר הכא במים ומלח אף על גב דלא חשיבי כגופייהו מכל מקום הרי העיסה נעשית על ידם ואי איפשר לה בלא הם והיא עבה וגסה בשבילן ומתמלתאה מדתה ואלמלא הם מדתה חסרה. הילכך שפיר איכא למימר דחשיבי דעדיפי בטעמייהו מצרור הילכך חשיבי ולא בטלי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמא [מכאן]: כילא חסריה [מידה החסירו] וכיון שהחסיר לו מן המידה — הריהו מתחייב לשלם לו על חסרון זה, ולכך אינו בטל. הכא [כאן] בעיסה נמי [גם כן] כילא חסריה [דבר מידה חיסרו] ואפילו שמידת המים והמלח קטנה — אינה בטילה.
Apparently, he must compensate him because he has reduced his measure of wheat. Despite the fact that the pebbles themselves are worthless, we do not say that the pebbles were nullified in the wheat and that consequently there is no loss involved in their removal. Here, too, in the case of one who borrows water and salt, which are not worthless, all the more so may we say that one has reduced his measure, and he must compensate the lender; it cannot be said that they are nullified in the dough and that they are no longer taken into account regarding the Shabbat limit.
רש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְלָא שָׁנֵי לֵיהּ לְמָר בֵּין מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹבְעִין לְמָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִין.

Abaye objected to the comparison to the case with the pebbles in the wheat, and said to Rav Safra: And does the master not differentiate between money that has claimants, such as in the case of the pebbles removed from the granary in which the owner seeks compensation and therefore there is no nullification, and money that does not have claimants, as in the case of water and salt, where the owner lent them to the borrower and does not demand them back for now? In the latter case it is possible for these ingredients to be considered nullified.
ר׳ חננאלרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ליה אביי לרב ספרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. כגון מי שנתערב לו חיטין בחיטין או מי שבורר צרור מגרנו של חבירו דודאי לא בטל והאיך ידמו למי שכבר השאילם ואין לו תובעין (לעולם) [ולעולם] דודאי בטל. ואקשינן אלא הא דאמר רב חסדא במסכת מנחות פרק ג׳ נבילה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה. הא נבילה דכי אית. לה תובעין למה בטלה.
אמר ליה אביי – לרב ספרא והיכא מתרצא מתניתין בהכי.
ולא שני ליה כו׳ – ומתני׳ ממון שאין לו תובעין היום הוא דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יו״ט ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה וכיון דמעוטא ברובא הוא וממון שאין לו תובעין הוא לא חשיב ממונא ולבטל.
אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין – פירוש: מאי קא מדמית ההיא דצרור להא דהכא, דהתם איתמר לענין תביעת ולענין תשלומי ממון והתם חשיב כשיש לו בעלים לענין לשלם לו ממון דהא אזקיה וחסריה, אבל לגבי שאר דינין דלא תביעת ממון בתר חשיבותא דגופא איכא למיזל. כי הא דשמעתין דהכא לאו לענין תשלומין אתינן למימר אלא אי חשבינן לבעלת מים ומלח בעלים בעיסה זו והכא איכא למימר דכיון דלא חשיבי בגופייהו בטלי ואף על גב דאית להו בעלים. והכא לא שנא בין שהיו לה מים ומלח אלא בשאלה או בגזל דהא לאו לענין תשלומין דיינינן, אלא למימרא דלא חשיבי ולא חשיבא עיסה זו אלא של בעלים אחד ולגבי שאר דינין בחשיבותא דגופייהו תליא מילתא ולא דמו כלל לענין דין דתביעת ממון. דמשום תביעת כשיש לו בעלים אפילו מידי דלא חשיב כגופיה חשיב משום דכילה חסריה ואזקיה ומשום בעלים דתבעי. הא לענין שאר דינין כל היכא דלאו לענין תביעת ממון בחשיבותא דגופייהו תליא מילתא ולא שנא בין אין להם בעלים לשיש להם בעלים. וכל היכא דלא חשיבי דינא הוא דבטלי ואף על גב דאית להו בעלים דאי לא תימא הכי אלא דאפילו לגבי שאר דינין כל היכא דאית להו בעלים חשיבי וכיון דאלו לענין תביעת ממון חשיבי משום בעלים ואף על גב דליכא חשיבותא כגופייהו הכי נמי לענין שאר דינין חשיבי משום בעלים ואפילו בלאו חשיבותא דגופייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. שהצרור מתוך הגורן יש לו תובעין, אבל מים ומלח אין לו תובעין היום שעל מנת כן השאילה שלא ליפרע היום כפי׳ רש״י, וכיון שאין לו תובעין והויא לה נמי פורתא לגבי רובא אית לן למימר נמי דגופא בטיל השתא לגבי שואל ואיסור תחומין דמשאיל נמי בטיל.
אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין. מדברי רש״י ז״ל נראה דהכי קאמר ליה אביי לרב ספרא דמלבד קושית רב הושעיה אין בדברי ר׳ אבא ממש לתרץ משנתינו דכיון דמתניתין ממון שאין לו תובעין הוא לא דמיא לההיא שנתערב לו קב חטין כו׳ לא לבורר צרור הוי ממון שיש לו תובעין. אלא הנכון לומר דאיסור קל הוא ועל דין איסור אתיא בה ודין הוא שיתבטל חד בתרי כדין תורה שהרי כאילו אין לו בעלים היום דמי.
אמר ליה אביי ולא שני ליה למר בין יש לו תובעים כגון צרורות לאין לו תובעים כמים ומלח דהכא והיינו למאי דלא אסיק אביי אדעתיה הך סברא דהפקר כהאי גוונא קונה שביתה לכולי עלמא כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה רב ספרא שפיר לטעמך וכו׳ וכוונתו דלטעמך משמע דאי הוי מים ומלח ממון שיש לו תובעים והיינו אם לקח המים ומלח שלא מדעת חבירו ונתן לתוך העיסה היית מודה לרבי אבא דלא בטלו לענין איסורא כיון שיש בהם צד בעלים אם כן בהאי דנבילה בשחוטה נמי נימא הכי דכשיש לה בעלים לא לבטלי ומה שהקשה מהרש״א מאי קשיא ליה מנבילה ושחוטה טפי מבשאר איסורין דפליגי ר״י ורבנן נראה לי דלא קשה מידי דהא ממין בשאינו מינו אליבא דרבנן לא מצי להקשות דלא לבטלו אפילו בששים דהא ודאי ליתא והיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמין בשאינו מינו יותר מס׳ הוי כאילו הוכר האיסור ולענין איסורא כמאן דליתא דמי וממין במינו אליבא דרבנן נמי לא מצי לאקשויי דנהי דלרבנן במין במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אפילו הכי הא ודאי מודו דמדרבנן בעינן ששים דגזרינן מינו אטו שאינו מינו משום הכי מקשה ליה מדר׳ חייא אליבא דרבי יהודה דאמר נבילה בטלה בשחוטה אע״ג דלר״י מין במינו לא בטיל והאי נמי מין במינו הוא מצד הטעם וממשות שבה אפילו הכי קאמר דבטיל לפי שאי אפשר לשחוטה וכו׳ והוי ליה כמין בשאינו מינו אם כן היכא דיש לה בעלים נימא דלא לבטיל ועל זה קאמר שפיר וכי תימא הכי נמי כוונתו דאין הכי נמי דכל שיש לו בעלים אפילו צד האיסור אינו בטל ולפי זה מודית לדרבי אבא דלענין תחומין דמים ומלח נמי אם היה להם תובעים בדין הוא דלא לבטיל אם כן אפילו בדאין לו תובעים נמי שפיר קאמר רבי אבא דהיינו טעמא דאינו בטל כיון דאפילו בחפצי הפקר כהאי גוונא קונים שביתה לעצמן לרבי יוחנן בן נורי ורבנן דפליגי עליה נמי מודו בכהאי גוונא כיון דמעיקרא הוי ליה תובעים כמו שכתבו התוספות ובהא מהדר ליה אביי שפיר לרבי ספרא דהא דאמר ליה מעיקרא ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעים היינו לדבריו אליבא דרבי אבא אבל אביי גופא בלאו הכי לא סבירא ליה הא דרבי אבא משום דאיסור לעולם לא בטיל דאף על גב דאותו דבר שנתערב לא שייך ביה למימר דכמאן דליתא דמי אפילו הכי צד האיסור שבו ודאי כמאן דליתא דמי היכא דליכא נותן טעם כדפרישית כן נראה לי נכון בפי׳ סוגיא זו בעזה״י ואפשר דרש״י ותוספות גם כן נתכונו לזה אלא שקיצרו במובן ודוק היטב:
בפירש״י בד״ה מאי שנא חטין בשעורין וכו׳ דודאי יאכל הלה וחדי דכיון דשאינו מינו הוא וכו׳ עכ״ל. נראה דאין כוונת רש״י במ״ש דודאי יאכל הלה וחדי שאין צריך לשלם לו כלום שאין טעם לדבר דודאי צריך לשלם לו מה שנהנה דהיינו דמי שעורין דכיון שהמיעוט בטל הוי ליה חטין כשעורין כן נראה לי:
אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: וכי לא שני ליה למר [שונה לו לאדוני] בין ממון שיש לו תובעין כמו הבורר צרורות מן הגורן שאינו בטל; לבין ממון שאין לו תובעין? כמו מים בעיסה, שיש לומר שהם בטלים, כיון שאין להם תובעים!
Abaye objected to the comparison to the case with the pebbles in the wheat, and said to Rav Safra: And does the master not differentiate between money that has claimants, such as in the case of the pebbles removed from the granary in which the owner seeks compensation and therefore there is no nullification, and money that does not have claimants, as in the case of water and salt, where the owner lent them to the borrower and does not demand them back for now? In the latter case it is possible for these ingredients to be considered nullified.
ר׳ חננאלרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״לאֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָיךְ הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא נְבֵלָה בְּטֵלָה בִּשְׁחוּטָה לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַשְּׁחוּטָה שֶׁתֵּעָשֶׂה נְבֵלָה.

Rav Safra said to him: And according to your reasoning, that one must distinguish between money that has claimants and money that does not, how would you account for this teaching: Rav Ḥisda said: According to Rabbi Yehuda, who maintains that an item can be nullified only when mixed with an item of a different type but not of the same type, flesh of an unslaughtered animal carcass can be nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal. Although carcass meat generally imparts impurity, if someone touches the mixture of the two meats he does not become ritually impure, as the carcass meat is considered a different type from the slaughtered animal, and is therefore nullified. This is because meat from a slaughtered animal cannot attain the status of carcass, and it is therefore viewed as a different type.
הערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך נבל
נבלא(ביצה לח: בכורות כג. מנחות כג.) נבלה בטלה בשחוטה לפי שא״א לשחוטה שתיעשה נבילה פי׳ חתיכת בשר נבלה שנתערבה בחתיכות בשר שחוטה בטלה טומאת הנבילה מן החתיכות כולן ואינה מטמאה במגע אפי׳ אחת מהן כי לעולם לא יתכן להיות השחוטה כנבלה לטמת במגע ובמשא ושחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שא״א לנבילה שתיעשה שחוטה מאי היא דלכי מסרחא פרחא לה טומאתה מינה ומפורש (עבודה זרה סח) תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ואינה מטמאה כנבלה ומי שאכלה אינו חייב עליה מלקות (פסחים קיא) שרא דעניותא נביל שמיה. פי׳ מי שמנבל ומזלזל בפת ומשליך הפירורין לארץ ונדרסין ברגלי בני אדם משתרר עליו שר של עריות. ומי שמנקר אותם ויצניעם משתרר עליו שר של מזונות כדמפורש (חולין קה) ההוא גברא דהוה מהדר אבתריה שרא דעניותא וכו׳ (בראשית רבה סב) ובירושלמי בפרק מצות חליצה אם נבלת בהתנשא מי גרם לך להתנבל בדברי תורה על ידי שנשאת עצמך בהן (בראשית רבה פ״ז) ויהי כהיום הזה יום ניבול נילוס היה והלכו הכל לראות פי׳ כנה חג המצריים בשם נבול:
ערך גל
גלבגילתא גלי ותיב (שבת עז:) פי׳ גלה אותו למעלה ושב על האבן או על העץ ולא חשב עליה. בר נש דאתי לקובלנא הוא יאה וגולתיה יאה (בבא בתרא קיא.) פי׳ בן אדם הבא לנגדנו הוא נאה וכסותו נאה. (ביצה ל״ח) אוחיכי עליה אמר להו גולייתכו שקלי. (בבא מציעא פה) וגולתא דדהבא פרסי עליך: (בראשית רבה ויעשו להם חגורות) אסטריון גוליון סדינין. (בראשית רבה ל״ז) כפיתו בסרבליהון ר׳ יודן אומר בגיליהון רבי יהודה אמר במוקסיהון. בגד ת״י גלתא על כנפי בגדיהם ת״י גוליהון. גדילים תעשה לך וכו׳:
א. [אאס.]
ב. [קלייד.]
אמר ליה – רב ספרא לאביי ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה ונוח ליבטל וכי טעמא דבטול ברוב בבעלים ולא בעלים קאי.
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה – אליבא דר״י אמר׳ במנחות דאמר מין במינו לא בטיל מין בשאינו מינו בטיל ותני רבי חייא נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לר״י ואשמעינן רבי חייא דכי אמר ר״י היכא דאפשר לו להיות כמותו אבל אי אפשר לו להיות כמותו מין בשאינו מינו הוה ובטל ופריש רב חסדא דהאי אפשר ולא אפשר דרבי חייא בתר המבטל דהוא רובא אזלינן דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו הוי מין במינו ואי לא הוי מין בשאין מינו הלכך כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה בטלה כמי שאינה שם והנוגע בהן אין טמא דמין בשאין מינו הוא דאי אפשר לשחוטה שהוא המבטל להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה אבל שחוטה שנתערבה בנבלה דרובה נבלה אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי לשרוף תרומה על מגעו לפי שאפשר לנבלה שהוא המבטל שתעשה טהורה כשחוטה דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר שוב אין קרויה נבלה.
אלא הא דאמר רב חסדא {נבלה}1 בשחוטה בטלה לפי שאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה לפי שאיפשר שהנבלה שתעשה שחוטה הכי נמי דכי אית להו בעלים לא בטלה – פירוש: הא דרב חסדא במנחות ואליבא דר׳ יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וקאמר רב חסדא דנבלה בשחוטה בטלה דבתר מבטל דהוא רובא אזלינן אם איפשר לו להיות כמועט וכאן אי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה שתהא מטמאה הילכך חשיב מין באינו מינו2 ובטל בששים ולאו לענין איסורא דלענין איסורא ודאי חשיב מין במינו דהאי בשר והאי בשר ולא בטיל לעולם כדמוכח בחולין בהדיא אלא לענין טומאה כדקאמרינן ולענין טומאה הוא דחשבינן ליה מין בשאינו {מינו}⁠3 לפי שאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה ואם נגע טהור בכולן טהור והוא דאיכא ששים דהיתירא ואף על גב דלענין איסורא אסירי לענין טומאה טהור. שחוטה בנבלה אינה בטלה לענין טומאה ואפילו בששים, ואם נגע טמא באחת מהן הוה ליה ספק טומאה ולאו ודאי. ואף על גב דרובן טמאות ההיא מספק טומאה אכלהי משום דהוה ליה מין במינו ולא בטיל לפי שאיפשר לנבלה שיהא הרוב שתעשה שחוטה דלכי מסרחא לא מטמאה הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטלה דנימא משום בעלים דחשיבא ולא בטלה כיון דלגבי שאר דינין ולאו לענין תביעת ממון. ותמיהא לי טובא מאי שנא דמייתינן מיהא דרב חסדא טפי משאר איסורין הוה ליה למימר דאי לא תימא הכי כל איסורין שבתורה דבטלי בששים הכי נמי דכי אית להו בעלים לא בטלה. ומסתברא לי דמשאר איסורין שבתורה לא מייתינן דשאר איסורין שבתורה לא דמו כלל להא דשמעתן דשאר איסורין לא עבדי מידי בהיתירא ולית להו גריעותא נמי בביטולא דביטולא דידהו לאו משום דגריעי, אלא דהכי קאמר רחמנא חד בתרי בטיל ואפילו לרבנן בדלא יהיב טעמא ואפילו בששים. והתם ודאי פשיטא מילתא דליכא לשנויי בהו הפרישא בין לית להו בעלים להיכא דאית להו בעלים אלא מיהא דנבלה מייתינן דלענין טומאה ועבדא מעשה בשאר חתיכות דהא אסרא לכולהו שאר חתיכות ואף על גב דלענין איסורא ודאי מינכרא האי נבלה הכא דאסרה לכולהי אפילו הכי משום תערובת פקעה חשיבותא טומאתה דחשיבותא דנבלה טומאתה ודמיא להא דמים ומלח דמינכרי בעיסה ואפילו הכי משום תערובת איכא למימר דפקעה חשיבותייהו דכיון דמערבי לא חשיבי ובטלי הכי נמי בההיא דנבלה דאי אית ליה בעלים לא בטלה דכי אית לה בעלים לא פקעה חשיבותה ומטמאה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״נבלה״.
2. כן כנראה צ״ל. בכ״י בהמ״ל 8728: ״מין במינו אינו״.
3. כן הושלם בדפוס ראשון. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״מינו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי גרסינן אלא הא דאמר רב חסדא וכו׳. ולא גרסינן אמר ליה רב ספרא וכו׳, אלא כולה ממילתא דאביי הוא והכי קאמר, וכי תימא דלא שני ליה בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין וכל דאית ליה בעלים לא בטיל, והכי נמי מים ומלח לא בטיל הואיל ואית ליה בעלים, אלא הא דאמר רב חסדא וכו׳. מילתיה דרב חסדא במנחות, ואליבא דרבי יהודה קאמר לה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל אבל מין שלא במינו בטיל, וקאמר דנבילה בשחוטה בטלות זו בזו לרבי יהודה דמין בשאינו מינו הוא ואימתי כשהמבטל אין יכול להיות נבטל, דהיינו שאין הרוב שהמיעוט מתערב בו יכול להיות (בטל באותו) [כבטל, כאותו] מיעוט שמתערב בו, אבל אם הרוב דהיינו המבטל יכול להיות כמיעוט המתבטל הוה ליה מין במינו. הלכך כזית נבלה שנתערבה בכמה של שחוטה בטלה והנוגע בכלן אינו טמא, דהכא לאו לענין אכילה איתמר אלא לענין טומאה, דאי אפשר לרוב להיות כמועט שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה לטמא כמגע, וכל שאי אפשר לרוב להיות כמיעוט הוה ליה מין בשאינו מינו, אבל כזית שחוטה שנתערבה בכמה של נבלה אין השחוטה בטלה לשם להיות מטמאה במגעה דהא מין במינו הוא, שהרוב אפשר לחזור כמיעוט, שאפשר לנבלה ליטהר מלטמא דהיינו כי מסרחא דמשאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה, והכי נמי דאית לה לנבלה זו בעלים אע״פ שאין לה תובעים, דסתם נבלה אין לה תובעין, הכי נמי דנבלה כי האי בשחוטה לא בטלא.
ולטעמיך הא דאמר רב חסדא כו׳. אין זה מדברי אביי אלא רב ספרא הוא דקאמר ליה לאביי הכין דהיאך איפשר דמשום דמתניתין הוי ממון שאין לו בעלים שיתבע הממון דליבטיל. דאם כן הא דאמר רב חסדא וכו׳. וכתב רש״י ז״ל וכי טעמא דביטול ברוב בבעלים ולא בעלים הוא עד כאן. ופירש מורי נר״ו פירוש לפירושו דודאי היכא דמקריא ממון כגון מים ומלח לא שני לן בין יש לו תובעין לאין לו תובעין דלא בטלין. והיכא דלא מיקריא ממון כגון נבלה לא שני בין יש לה תובעין לאין לה תובעין ותו בעין דבטלים. אבל הריטב״א ז״ל פירש לשון רש״י ז״ל ואי ביטול ברוב בדבר שיש בו צד איסור בבעלים ולא בבעלים תלי בההיא דר׳ יהודה גם כן נימא דאי הוי ליה בעלים דלא בטלה. וגריס רש״י ז״ל וכי תימא הכי נמי והתנן ר׳ יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר וכו׳. כלומר וכי תימא דאי אית ליה בעלים לא בטלה אבל לית ליה בעלים כמתניתן בטלה והתנן ר׳ יוחנן וכו׳ דאף על גב דלית ליה בעלים לא פקע חשיבותא דממונא. והילכך שפיר תנן במתניתין דאף על גב דלית ליה בעלים דלא לבטיל. מכאן מוכח דהאי וליטעמיך רב ספרא הוא דקאמר ליה לסתור דברי אביי ולהעמיד דברי רבי אבא ומשנתינו. וכן פירש רש״י ז״ל. ויש סיוע לזה במקצת ספרים שגורסים נבלה דאית ליה בעלים תובעין הכי נמי דלא בטלה. וכתב מורי נר״ו דהא דרב חסדא אינה ראיה כלל לסתור דברי אביי דהוה ליה לאביי למימר שאני התם דכיון דלא חזיא נבלה לאכילה הורע כחה של נבלה ובטלה ואף על פי שיש לה בעלים. אבל במים ומלח לגבי עיסה לעולם לא בטילי רק משום דאין לו תובעין דהא לרב חסדא נמי אית לן למימר דנבלה שיש לה בעלים בטלה בשחוטה דהואיל ואינה ראויה לבעלים לעיקר הנייתה דהיינו לאכילה לא מיקריא ממון. אבל מים ומלח דחזו לא בטילי ואף על פי שאינן ממון. אלא רב ספרא הקשה מדבר לדבר עד שהביא הא דר׳ יוחנן בן נורי. והדר גריס רש״י ז״ל אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתניתין לא מתרצתא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי דלבטיל. ודמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל רוב במיעוט להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין לא קאמר נמי דליפקע ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין הוא דקשיא לן דלבטיל עד כאן לשונו. וזה מוכיח כפירוש מורי נר״ו דר׳ אבא מעיקרא איסור תחומין להפסד ממונא מדמי לה. והדר קא בעינא דכיון דלא דמי איסורא לממונא אם כן במתניתין ליבטול מים ומלח. ואמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות כו׳. ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמר אמר ליה ולטעמיך. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית ביה ממון ואיסורא ועיקר דיננו על איסור הוא ולא על תשלומי ממון והלכך דין הוא דליבטיל ואפילו יש כאן ענין בעלים וממון. דאילו לא בטיל נימא נמי בהא דרב חסדא דכי הוו ליה בעלים שסופן לתבוע ממונם אף על גב דהשתא אינם תובעים דלא תבטול. וכי תימא הכי נמי דכל שיש בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לר׳ יוחנן בן נורי. וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטול במתניתין חד בתרי. ואמר ליה רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ולא מורידין בדינה. אבל מתניתין דעיקרא דמלתא אית בה ממונא ואיסורא דין הוא דלא תבטול. ולא חשש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליה. ופירוש רש״י עיקר.
הא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה לא שלא יהא טמא אלא הנוגע באחת מהן כנוגע בספק טומאה אבל נבלה בשחוטה הוי טהור ודאי. והא דאמרינן דשחוטה אינה בטלה בנבלה משום דהויא מין במינו שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה ומני ר׳ יהודה היא דאית ליה מין במינו לא בטיל כדאיתא התם. אבל לרבנן בטלה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלר׳ יהודה כל שהוא יבש ביבש בטיל הכא מיירי כגון שהנבלה והשחוטה לחה. ויש מפרשים דשאני טומאה דכיון דמחמת מגע אתינן בה דינו כלח בלח. והא דמייתינן הא דנבלה ולא מייתינן מכל איסורין שבתורה אליבא דרבנן דאף על גב דאית להו בעלים בטלים. משום דהא דר׳ יהודה דומה למתניתין דעושה רושם לתערובתא וניכר רושם שלה כיון שכוין אסורות דומיא דמים ומלח. ויש אומרים דר׳ יהודה מחמיר בבטול איסורין טפי ואפילו הכי טיהר נבלה בשחוטה ואם איתא דטעם בעלים חשוב כלום היה בדין שלא יחוש ר׳ יהודה לזה והוא נכון.
בד״ה וליטעמיך כו׳ ופריש רב חסדא כו׳ כצ״ל:
שם א״ל ולטעמיך הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה כו׳ ה״נ דכי אית לה בעלים לא בטלה כו׳ ותימה אמאי לא דקדק הכי אהך פלוגתא גופה דר״י ורבנן דבין לר״י בשאינו מינו ובין לרבנן אף במינו דבטל ה״נ דכי אית ליה בעלים לא בטיל וי״ל דודאי מסתמא כל איסורין לית להו בעלים [א] דמסתמא בעלים מפקירים להו ובהכי ודאי מצינן לאוקמא מלתא דר״י ורבנן אבל מלתא דרב חסדא לא משמע ליה הכי דהא קאמר שחוטה אינה בטילה לפי שאפשר כו׳ ושחוטה מסתמא אית לה בעלים ואפ״ה אי לאו לפי שאפשר כו׳ היה בטילה ודומיא דהכי נבילה דבטילה אפי׳ באית לה בעלים וקאמר וכ״ת דא״ה אי בעית לדחוקי במלתא דרב חסדא נמי למימר דכי אית לה בעלים לא בטלה והתניא אר״י כו׳:
אמר ליה [לו] רב ספרא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להבדיל בין ממון שיש לו תובעים לבין ממון שאין לו תובעים, הא [זו] שאמר רב חסדא: לדעת האומר כי מין במינו אינו בטל ושאינו במינו בטל, נבלה בטלה בשחוטה שאם נתערב כזית מן הנבילה בתוך הרבה זיתים מן השחוטה — הרי הוא בטל, והנוגע בתערובת זו אינו נטמא, לפי שהנבילה נחשבת כמין אחר לגבי השחוטה. וטעמו של דבר: לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, וכיוון שלא יתכן שיחול עליה איסור נבילה, לכן היא נחשבת כמין אחר, ומין בשאינו מינו — בטל.
Rav Safra said to him: And according to your reasoning, that one must distinguish between money that has claimants and money that does not, how would you account for this teaching: Rav Ḥisda said: According to Rabbi Yehuda, who maintains that an item can be nullified only when mixed with an item of a different type but not of the same type, flesh of an unslaughtered animal carcass can be nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal. Although carcass meat generally imparts impurity, if someone touches the mixture of the two meats he does not become ritually impure, as the carcass meat is considered a different type from the slaughtered animal, and is therefore nullified. This is because meat from a slaughtered animal cannot attain the status of carcass, and it is therefore viewed as a different type.
הערוך על סדר הש״סרש״ירא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) שְׁחוּטָה אֵינָהּ בטל׳בְּטֵלָה בִּנְבֵלָה לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לַנְּבֵלָה שֶׁתֵּעָשֶׂה שחוט׳שְׁחוּטָה.

The Gemara continues to cite Rav Ḥisda’s statement: However, if meat of a slaughtered animal became mingled with a larger quantity of pieces of animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified by the carcass, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal. This means that it can lose its ability to transmit ritual impurity, as if a carcass becomes spoiled to the extent that it is no longer edible, it loses its impure status. The fact that the carcass meat has the potential ability to attain the status of slaughtered meat renders the two meats as the same type, and according to Rabbi Yehuda the smaller amount of slaughtered meat would not be nullified in the larger amount of carcass meat. The entirety of the mixture would not be considered carcass meat, but would retain its status of intermingled carcass and slaughtered meat.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם אם נתערב כזית מן השחוטה בהרבה זיתים מן הנבילה — שחוטה אינה בטלה בנבלה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה. כי אם הנבילה מתקלקלת ואינה ראויה עוד לאכילה, בטילה ממנה טומאתה ונעשית לענין זה כשחוטה.
The Gemara continues to cite Rav Ḥisda’s statement: However, if meat of a slaughtered animal became mingled with a larger quantity of pieces of animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified by the carcass, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal. This means that it can lose its ability to transmit ritual impurity, as if a carcass becomes spoiled to the extent that it is no longer edible, it loses its impure status. The fact that the carcass meat has the potential ability to attain the status of slaughtered meat renders the two meats as the same type, and according to Rabbi Yehuda the smaller amount of slaughtered meat would not be nullified in the larger amount of carcass meat. The entirety of the mixture would not be considered carcass meat, but would retain its status of intermingled carcass and slaughtered meat.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָכִי נָמֵי דְּכִי אִית לַהּ בְּעָלִים לָא בָּטְלָה וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָא תַּנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי חֶפְצֵי הֶפְקֵר קוֹנִין שְׁבִיתָה אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים דּוֹמִין כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים.

Here, too, will you say that if the carcass has owners other than the owner of the slaughtered meat, it is not nullified in the slaughtered meat? And if you say: Yes, it is indeed so, but isn’t it taught: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Ownerless objects acquire residence for Shabbat in their location, and anyone who finds them on Shabbat may move them two thousand cubits in all directions but not beyond that, as although they have no owner, it is as though they have an owner? This shows that even property that has no claimants, like the salt and water in this mishna, has its own independent Shabbat limits, which do not become nullified when mixed with items that have a different Shabbat limit.
רש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי נמי – דאי הוו לה בעלים לא בטלה.
וכ״ת הכי נמי והתני׳ – דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא.
דאמר רבי יוחנן חפצי הפקר – הנמצאים קונין שביתה והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח ואינו מוליכן למקום שערב שם דיש להם שביתה לעצמן אלמא חשיבי בלא בעלים ושפיר תנן במתני׳ דאע״ג דאין לו תובעין לא לבטול.
ר׳ יוחנן בן נורי אומר כו׳ – ולא בהדיא תנן לה הכי אלא מדבריו שמענוה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מה:).
הכי נמי דכי אית ליה בעלים לא בטיל – פרש״י אלא ודאי בטל וא״ת והא רב ספרא אתא לקיי׳ תירוץ דרבי אבא ור׳ אבא קאמר דאפילו אין לו תובעין לא בטיל כמו במתניתין כ״ש הכא שיש לו והיכי מייתי ראיה דאפילו יש לו תובעין בטל ואדרבה תקשי ליה לנפשיה וי״ל דבשלמא רב ספרא לא קשה ליה דשאני איסורא מממונא אע״ג דיש לו תובעין והכא מיירי באסור נבלה שנתערבה בשחוט׳ כו׳ לכך בטל אע״ג דיש לו תובעין ורב ספרא מייתי הכי אלמא מידי דשייך ביה ביטול יש לו תובעין אין מועיל כלל לומר הואיל ויש שם בעליו עליו אינו בטל אלא מבטל שפיר אלמא לא תליא מילתא כלל בתובעין אם כן מתניתין נמי אע״ג דאין לו תובעין כיון דלא שייך ביה בטול דממונא הוא ואסור תחומין בא על ידי הבעלים ושם בעליו עליו קנו שביתה אצלו ולא שייך בו בטול.
וכי תימא הכי נמי דלא שייך והתני׳ רבי יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר כו׳ – אלמא אע״ג דאין לו תובעין קנו שביתה במקומן וא״ת מאי פריך מר׳ יוחנן בן נורי הא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן ואנן ס״ל כרבנן דאמרי לא קנו שביתה אלא כרגלי המוצאן הואיל ולית להו תובעין הכי נמי במתני׳ נימא הכי וי״ל דהכי מייתי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ יוחנן בן נורי אלא היכא דאין שייכות הבעלים כלל כגון חפצי הפקר דקנו שביתה במקומן אבל היכא דיש להם שייכות הבעלים כגון במתני׳ אפי׳ רבנן מודו דאזלינן בתר בעלים אפי׳ היכא דליכא תובעין השתא ומדרבי יוחנן נשמע לרבנן דכי היכי דלרבי יוחנן חפצי הפקר קנו שביתה במקומן אע״ג דאין להן תובעין לרבנן נמי היכא דהיו להם תובעין אע״ג דהשתא לית להן קנו שביתה במקומן.
והא תניא אמר רבי יוחנן בן נורי נכסי הפקר קונין שביתה. ואף על גב דפליגי רבנן עליה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) מכל מקום שפיר קאמר, דהכי קאמר דמתניתין ליכא לאקשויי עלה למה לא בטילי מים ומלח לגבי עיסה דהא איכא רבי יוחנן בן נורי דאמר דאפילו נכסי הפקר שאין להם בעלים עשאום נמי כמי שיש להם בעלים.
וכי תימא הכי נמי דכי אית לה בעלים לא בטלה – דשני לן בין אית לה בעלים להיכא דלית לה בעלים, והתנן ר׳ יוחנן בן נורי אומר חפצי הפקר קונין שביתה אף על פי שאין להם בעלים כמי שיש להן בעלים דמי – והשתא לא מייתינן לדר׳ יוחנן בן נורי ראיה להאי דינא כלל, למימרא דהיכא דינא הוא דבטיל דההיא לאו ראיה היא כלל להכי. וקושיא נמי ליכא מינה דאף על גב דקנו שביתה איפשר דבטלי. אלא לא מייתינן מינה אלא למימר דליכא הפרישא בין יש לה בעלים לשאין לה בעלים. ואיכא נוסחי דלית בהו הא דר׳ יוחנן בן נורי ומכל מקום הינו מימריה דאביי דלגבי שאר דינין לא שנא אין להם בעלים לא שנא יש להם, בחשיבותא דגופיהו תליא מילתא ואשכחן דמשום תערובת פקע חשיבותיהו ואפילו ביש להם בעלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא הכי נמי והא תנן רבי יוחנן בן נורי אומר נכסי הפקר קונים שביתה במקומן. והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח אם הוא יכול לילך לשם, אבל אם עירב הוא לצד אחר אין מוליך חפצים אלו חוץ לאלפים ממקום מציאתן, ולא שני לן בהו בין אית להו בעלים בין לית להו אלא אפילו אית להו בעלים הואיל ואין להם תובעין שאף הם מסיחים דעתן ומתיאשים ממנו דהוו להו הפקר קונין שביתה, אלמא בתר תובעין אזלינן ולא בתר בעלים וכל שאין לו תובעין אעפ״י שיש להן בעלים כמו שאין להן בעלים דמו. וכל אלו דברי אביי, וכונתו לומר שאף במים ומלח דמתניתין ליבטיל אע״ג דאית להו בעלים הואיל ולית להו תובעין. ולהאי פירושא משמע שאם יש לנבלה תובעין אף רב חסדא מודי דלא בטלא אלא דאיכא למימר דנבילה מסתמא אין לה תובעין ואם נזדמנו לה תובעין בטלה דעתם.
גמ׳ וכי תימא ה״נ כו׳. נ״ב פירוש והא דרב חסדא איירי בנבילה ושחוטה דהפקר דלית להו בעלים והא תני כו׳ אלמא דחשבינן מידי דהפקר כאית ליה בעלים כך נ״ל אליבא דרש״י ודו״ק:
רש״י בד״ה ביקרא דמשה קא משתבע. ונ״ב אבל בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל״ח) פי׳ רש״י משה גדול הדור וכן בחולין פרק גיד הנשה פי׳ משה תלמיד חכם:
בד״ה הכי נמי כו׳ אלמא מידי דשייך כו׳ אין מועיל כלל לומר הואיל כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ה״נ דכי אית לה בעלים כו׳ פרש״י כו׳ וא״ת והא רב ספרא אתא לקיים תירוץ כו׳ עכ״ל ועיין בבעל המאור שכתב לפי גירסתו דכל זה מדברי אביי לדחות דברי ר׳ אבא וע״ש באורך:
אם כן הכי נמי [כך גם כן] תאמר דכי אית [שאם יש] לה לנבילה בעליםלא בטלה? וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן]; והא תניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר׳ יוחנן בן נורי: חפצי הפקר שאינם שייכים לאיש, מכל מקום קונין הם שביתה במקומם, וכל המוצאם בשבת יכול ללכת מהם והלאה אלפיים אמה לכל צד. שאף על פי שאין להם בעליםדומין כמי שיש להם בעלים. משמע שאין העדר בעלים גורם משמעותי בהלכה זו.
Here, too, will you say that if the carcass has owners other than the owner of the slaughtered meat, it is not nullified in the slaughtered meat? And if you say: Yes, it is indeed so, but isn’t it taught: Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: Ownerless objects acquire residence for Shabbat in their location, and anyone who finds them on Shabbat may move them two thousand cubits in all directions but not beyond that, as although they have no owner, it is as though they have an owner? This shows that even property that has no claimants, like the salt and water in this mishna, has its own independent Shabbat limits, which do not become nullified when mixed with items that have a different Shabbat limit.
רש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״לאֲמַר לֵיהּ מִי קָא מְדַמֵּית אִיסּוּרָא לְמָמוֹנָא אִיסּוּרָא בָּטֵיל מָמוֹנָא לֹא בָּטֵיל.

Abaye said to Rav Safra: Are you comparing a halakha involving prohibitions, i.e., ritual law, to monetary law? An object subject to a prohibition, such as a prohibited food, can be nullified, whereas one’s money cannot be nullified.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק איסורא בטיל וממונא לא בטיל. פירוש חתיכת בשר נבילה שנתערבה בחתיכות בשר שחוטה בטלה טומאת הנבילה (מן) [בין] החתיכות כולן ואינן מטמאה במגע ולא אפילו באחת מהן. כי לעולם לא יתכן להיות השחוטה כנבילה לטמא במגע ובמשא. וכי היכי כל היכא דלית ליה תובעין לעולם בטל. והא נכסי הפקר לית להו תובעין ואמר ר׳ יוחנן בן נורי דקנו שביתה. ופרקינן נהי דקנו שביתה מיבטל לא בטלי ברובה.
א״ל – אביי לרב ספרא אכתי מתני׳ לא מתרצא דאפי׳ יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית על זה הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא איסורא אמור רבנן לבטיל ברובא אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתניתין נמי לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל.
אמר ליה אביי לרב ספרא מאי קא מדמית איסורא לממונא נהי דממונא לא בטל איסורא בטל – פירוש: מה אתה מביא ראיה מהבורר צרור דכל מידי דחשיב לא בטיל נהי דלא בטיל ממונא שחייב לשלם לחבירו והכא נמי גבי תבלין ומים ומלח דאמרי ליבטלו לאו בתשלומי ממון קאמרי דממונא ודאי לא בטיל אבל איסורא מצינו בכל התורה כולה דבטל ברוב והכא נמי ליבטיל איסוריהו ברוב העיסה וחפצי הפקר דמייתית לי ראיה דקנו שביתה נהי דחשיבי למיקנא שביתה אבל מי משכחת ראיה דחשיבי ולא בטלי אם נתערבו ברוב הילכך שפיר קא קשיא להו דליבטלו ברוב ומה ראיה הביא להם ר׳ אבה מתשלומי ממון אלא אמר אביי הינו טעמא דלא בטלי גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות כול׳.
פירש רב ספרא לאביי: איסורא בטיל ממונא לא בטיל – פירוש: דליכא לדמויי לההיא דנבלה כלל כלל להא דהכא דההיא איסורא גרידא דאיסורא וטומאה כהדדי נינהו. ולענין איסורא גרידא ודאי ליכא היפרישא בין יש להם בעלים לאין להם בעלים, אבל הא דשמעתין איסורא דאית ביה ממונא הוא ודתליא בממונא דענין איסור תחומין מתלא תלי בממונא אם יש לאחרים שותפות בה. וכיון דאשכחן דחשוב לענין תביעת ממון אפילו מידי דלא חשיב בגופיה כגון בורר צרור, ה״ה וכל דכן נמי דחשיב שותפות לענין תחומין אפילו במידי דלא חשיב בגופיה, ושפיר חשיב כל היכא דאית להו בעלים. והיכא דהוו הפקר לא נחתינן להאי דינא דלית הילכתא כר׳ יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה. אי נמי אפילו לר׳ יוחנן בן נורי דקנו להו שביתה כמאן דאית להו בעלים דיינינן לה לענין תחומין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר ליה רב ספרא דקא מסייע לרב אבא ומי קא מדמית איסורא לממונא, דבר שעיקר תערובת שלו הוא איסור וכשמתערב עמו אומרים עליו שאיסור נתערב עם היתר, כגון נבילה שאין אומרים בכזית נבילה שנתערב עם הרבה של שחוטה ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני, אלא איסור נתערב עם היתר והלכך בטיל ואין הדבר תלוי לא בבעלים ולא בתובעין, אבל דבר שעיקר תערובת שלו אינו איסור, וכשמתערב עמו אין אומרים עליו שאיסור נתערב עם היתר אלא ממון פלוני נתערב בשל פלוני, אעפ״י שאיסור הולכת תחומין נגרר אחריו כגון מים ומלח, לא בטיל, ואפילו איסור הנגרר עמו דהיינו איסור הולכת תחומין, כך נראה לי. ה״ג אמר אביי וכו׳, ולא גרסינן אלא הכא מאי טעמא, דהא השתא קמו להו שפיר דברי ר׳ אבא, אלא דאביי דהוה סבירה ליה דממון שאין לו תובעין [בטל] נחית למתניתין מטעמא אחרינא שמא תעשה עיסה בשותפות, כלומר אי אמרת דקמח לאחת ומים ומלח לאחת יבטל לגבי עיסה, שמא פעם אחרת יעשו עיסה בשותפות ותוליך כל אחת למקומה. רבא אמר תבלין וכו׳. כלומר רבא לא פליג אדאביי אלא מר שני עיסה ומר שני קדירה וכדפרישנא ברישא דשמעתא דהכי נמי דהוה קשיא להו קדירה, וקאמר דתבלין לא בטלי.
אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: מי קא מדמית [האם מדמה אתה] דין איסורא [איסור] והיתר לדין ממונא [ממון]? איסורא [איסור] — בטיל [בטל], ואילו ממונא [ממון]לא בטיל [בטל].
Abaye said to Rav Safra: Are you comparing a halakha involving prohibitions, i.e., ritual law, to monetary law? An object subject to a prohibition, such as a prohibited food, can be nullified, whereas one’s money cannot be nullified.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דרא״הבית הבחירה למאיריחידושי המאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְטַעְמָא מַאי.

Therefore, the initial question remains: Why isn’t the small amount of salt and water in the dough, which is subject to the ritual restriction of Shabbat limits, nullified in the rest of the dough, in the manner of nullification of all other ritual prohibitions? And what is the reason that the water and salt are not nullified in the dough?
רש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וטעמא מאי – הש״ס בעי לה דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטעמא מאי. פירוש לא ניחא להו בטעמא דר׳ אבא ובדרב ספרא.
בד״ה וטעמא מאי כו׳ מאי הוא הס״ד:
ומכל מקום חוזרת השאלה: וטעמא מאי [ומה הטעם] אין המים בטלים בעיסה?
Therefore, the initial question remains: Why isn’t the small amount of salt and water in the dough, which is subject to the ritual restriction of Shabbat limits, nullified in the rest of the dough, in the manner of nullification of all other ritual prohibitions? And what is the reason that the water and salt are not nullified in the dough?
רש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַבָּיֵי אָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עִיסָּה בְּשׁוּתָּפוּת.

Abaye said: It is a decree that the Sages made, lest a woman make dough in partnership with her neighbors. Indeed, in the case of the mishna, the small amount she received from her neighbor should be nullified in the dough. However, on another occasion, several friends or neighbors might decide to pool ingredients and prepare bread in partnership, in which case the bread is certainly bound by the Shabbat limits of all the parties combined. In order to prevent confusion between making dough in partnership and making it with borrowed ingredients, the Sages made a decree that the dough in both cases be subject to the same limitations.
ר׳ חננאלרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי אמר לעולם מים ומלח בטילין לגבי עיסה ומתניתין גזירה היא שמא יעשו עיסה בשותפות כיון דידעי כי משאלת מים ומלח העיסה ההיא כרגלי שתיהן כל שכן העושה בשותפות.
ה״ג: אביי אמר כו׳ ורבא אמר כו׳ ולא פליגי אלא מר שני עיסה ומר קדרה.
אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות – אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי בעיסת שותפות דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה.
אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות – פירוש: טעמא דמתניתין דאי שרית ליה במים ומלח אתיא נמי לומר דהוא הדין נמי בכל מועט במרובה ואפילו בקמח עצמו. ור׳ יהודה לא חייש להכי במים שאין להם ממש וכלין לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא תעשה עיסה בשותפות. פירוש אתו למימר בעיסת שותפין שהקמח של אחת מהן מועט ושל חברתה מרובה. אבל רש״י לא פירש כן. וכתב הריטב״א ז״ל דאם השאילה מעט קמח דינא כמים ומלח דהא מייתינן עלה דין דקב חטין בעשרה קבין. ואם נתנה מים ומלח על מנת שתטול בעיסה לדבר הכל חשיבי כשותפות.
אביי אמר: הטעם הוא גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות. שאמנם במקרה שנתפרש במשנתנו; הדבר המועט שנתנה השכנה — בטל. אלא יתכן שיבואו השכנות לעשות עיסה בשותפות ולא תדענה שיש להקפיד בדבר וכל אחת מהן תוליך את העיסה למקומה, ולכן גזרו אף בנתינה מועטת.
Abaye said: It is a decree that the Sages made, lest a woman make dough in partnership with her neighbors. Indeed, in the case of the mishna, the small amount she received from her neighbor should be nullified in the dough. However, on another occasion, several friends or neighbors might decide to pool ingredients and prepare bread in partnership, in which case the bread is certainly bound by the Shabbat limits of all the parties combined. In order to prevent confusion between making dough in partnership and making it with borrowed ingredients, the Sages made a decree that the dough in both cases be subject to the same limitations.
ר׳ חננאלרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רָבָא אָמַר גתַּבְלִין לטעמ׳לְטַעְמָא עֲבִידִי וטעמ׳וְטַעְמָא לָא בָּטֵיל

Rava said a different reason: Spices are made in order to add taste to food, and taste is not nullified, even if the amount of actual substance is minute. Nullification indicates that a small amount of food may be considered insignificant and therefore null and void, but if an ingredient is added with the specific intent that its taste be noticed, there can be no nullification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל.
ורבא אמר כו׳ – ולא פליג אדאביי אלא מר שני חדא ומר שני חדא.
רבא אמר עבידי כו׳ – פ״ה דאביי יהיב טעמא לעיסה ורבא שני קדרה ולא פליגי ודוחק לכן נראה דאביי שני עיסה וה״ה קדרה שמא תעשה בשותפות ורבא שני קדרה והוא הדין עיסה דמלח יהיב טעמא בעיסה ומים חשיבי דעיקר העיסה נעשית ממים.
רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. פירש רש״י ז״ל דאביי ורבא לא פליגי אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה, ויש מפרשים דרבא פליג אדאביי דבלא טעמא דגזירת שותפין נמי מים ומלח לא בטיל דמים ומלח לגבי עיסה טעמא יהבי ואדרבה אין העיסה נעשית אלא על ידי מים. ואני תמה אהני רבנן דמקשו ואמרי לבטיל מים לגבי עיסה והא מים מעמידין את העיסה וכל שמעמיד רואין כאלו הוא בעינו ואינו בטל כדברי הרב רבי יוסף הלוי בן מיגש ז״ל שאמר בגבינה של עכו״ם דאפילו למאן דאמר דאסרוה מפני שמעמידין אותה בעור קיבה ואף על פי דבשר בחלב בנותן טעם והכא ליכא נותן טעם אפילו הכי אסרו כאן לפי שעור הקיבה מעמיד ורואין הבשר כאלו ישנו כאן, ואם כן אף אנו נאמר כן כאן דמים כאלו הן בעין ואינן בטלים כדברי הרב ז״ל, אלא מכאן אפשר שלא כטעמו של הרב ז״ל דהתם שאני שכל הרואה גבינה של עכו״ם יודע ומכיר שבאיסור העמידה שהרי (היא) העמידה בעור קיבה והרי הוא כאלו האיסור בעין, מה שאין כן כאן שאף על פי שהכל יודעים שלא עמדה בלי מים אין הכל יודעים שהעמידוה על ידי מים שאולין.
רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטילא – והוא הדין למים דמנכרי בעיסה דלא סגיא לה בלאו הכי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר טעם אחר: תבלין לטעמא עבידי צורך נתינת טעם הם עשויים], וכלל הוא: וטעמא [וטעם] לא בטיל [בטל], שהרי אין רוצים שטעמם יתבטל, ולכן אינם בטלים לגבי העיסה למרות מיעוט כמותם.
Rava said a different reason: Spices are made in order to add taste to food, and taste is not nullified, even if the amount of actual substance is minute. Nullification indicates that a small amount of food may be considered insignificant and therefore null and void, but if an ingredient is added with the specific intent that its taste be noticed, there can be no nullification.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה לח: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה לח:, ר׳ חננאל ביצה לח:, הערוך על סדר הש"ס ביצה לח:, רש"י ביצה לח:, תוספות ביצה לח:, בעל המאור ביצה לח: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., תוספות רי"ד ביצה לח:, רשב"א ביצה לח: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה לח: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה לח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), חידושי המאירי ביצה לח: – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה), ברשותו האדיבה, מיוחס לשיטה מקובצת ביצה לח:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה לח:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה לח:, פני יהושע ביצה לח:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה לח:, אסופת מאמרים ביצה לח:

Beitzah 38b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 38b, R. Chananel Beitzah 38b, Collected from HeArukh Beitzah 38b, Rashi Beitzah 38b, Tosafot Beitzah 38b, Baal HaMaor Beitzah 38b, Tosefot Rid Beitzah 38b, Rashba Beitzah 38b, Raah Beitzah 38b, Meiri Beitzah 38b, Chidushei HaMeiri Beitzah 38b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 38b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 38b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 38b, Penei Yehoshua Beitzah 38b, Steinsaltz Commentary Beitzah 38b, Collected Articles Beitzah 38b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144