גמרא
פירוש
הוּא גּוּפֵיהּ שַׁבָּת אִיקְּרִי דִּכְתִיב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם בִּשְׁלָמָא רַב פָּפָּא לָא אָמַר כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב דִּקְרָא דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ עֲדִיף אֶלָּא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא.
מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא {ויקרא כ״ג:ל״ב} וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ יָכוֹל יַתְחִיל וְיִתְעַנֶּה בְּתִשְׁעָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הוא גופיה [יום הכיפורים עצמו] ״שבת״ איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: ״מערב עד ערב תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג, לב). ומעתה משוים את הדעות השונות. בשלמא [נניח] שרב פפא לא אמר כרב אחא בר יעקב — יש לו טעם, כיון דקרא דכתיב בגופיה [מקרא הכתוב בגופו] של הענין עדיף על גזירה שוה. אלא רב אחא בר יעקב, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא ולמד ממקור אחר? ומשיבים: פסוק זה ״תשבתו שבתכם״ מיבעי ליה [דרוש הוא לו] ללמוד ממנו לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: נאמר: ״ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם״ (ויקרא כג, לב), יכול יתחיל ויתענה בתשעה בתשרי — תלמוד לומר: ״בערב״, אי [אם] בערב — יכול יתחיל התענית רק משתחשך — תלמוד לומר: ״בתשעה״ משמע שמתחיל להתענות ביום תשעה בתשרי. הא כיצד מיישבים את הכתובים? מתחיל הוא ומתענה תענית זו מבעוד יום, ומכאן יש ללמוד שמוסיפין מחול על הקודש. ואין לי אלא שמוסיפין בכניסתו כפי שמובן מן הכתובים, ביציאתו מנין שמוסיפין? תלמוד לומר: ״מערב עד ערב״ (ויקרא כג, לב) משמע שצריך להוסיף גם ביציאתו כבכניסתו. ואין לי אלא מצות תוספת ביום הכפורים, שצריך להוסיף מן החול על הקודש אף בימים טובים מניין? תלמוד לומר: ״תשבתו״ (ויקרא כג, לב), לומר שאף ביום טוב שייך דין זה. אין לי אלא שמוסיפים בימים טובים, שיש להוסיף אף בשבתות מנין — תלמוד לומר: ״שבתכם״ (ויקרא כג, לב) הא כיצד? כל מקום שנאמר לשון ״שבות״ המורה כי הוא יום שביתה לישראל (״שבתכם״) — מוסיפין מחול על הקודש. ושואלים: ותנא זה הלומד בגזירה שוה מן המילים ״עצם״ ״עצם״, האי [זה] הכתוב ״בתשעה לחדש״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתני [צריך הוא לו לכפי ששנה] רב חייא בר רב מדיפתי: נאמר: ״ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחודש״ (ויקרא כג, לב), וכי בתשעה בתשרי מתענין? והלא בעשור בו מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי ומכין עצמו לתענית מעלה עליו (מחשיב אותו) הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, ועל זה רמז הכתוב באומרו שהתענית היא בתשיעי. א שנינו במשנה שאם אכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה — פטור. אמר רבא: כס פלפלי ביומא דכפורי [הכוסס פלפלים חיים ביום הכיפורים] — פטור, שאין זו אכילה. וכן כס זנגבילא ביומא דכפורי [הכוסס זנגביל ביום הכיפורים] — פטור. מיתיבי [מקשים על כך] ממה שהיה ר׳ מאיר אומר על הכתוב: ״וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים״ (ויקרא יט, כג), ממשמע שנאמר: ״וערלתם ערלתו את פריו״ (ויקרא יט, כג) איני יודע שעץ מאכל הוא, שהרי נאמר ״פריו״! אלא מה בכל זאת תלמוד לומר שם ״עץ מאכל״? — הרי זה בא לרבות עץ שטעם עצו ופריו שוה. כלומר: עץ שאף הוא עצמו נאכל ולא פריו בלבד — הוי אומר זה פלפלין (מזן הגדל על עץ), ללמדך שאף הפלפלין חייבין בערלה. וללמדך בדרך אגב אף שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שאף פלפלין יכולים לצמוח בה, שנאמר במנין מעלותיה של ארץ ישראל כי בין שאר הדברים גם ״לא תחסר כל בה״ (דברים ח, ט). על כל פנים למדנו מכאן שהפלפלים קרויים מאכל. ושלא כדברי רבא! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] הא [זה] — ברטיבתא [בפלפל רטוב], שהוא ראוי למאכל, והא [וזה] — ביבשתא [בפלפל יבש], שאינו קרוי מאכל. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: והאמר [והרי אמר] רב נחמן: האי הימלתא [זנגביל מבושל זה] דאתי מבי הנדואי [שבא מהודו] שריא [מותר] באכילה ואין לחשוש לאיסור מפני שבישלוהו הגוים, ומברכינן עליה [ומברכים עליו]: ״בורא פרי האדמה״. הרי שהזנגביל הוא אוכל ראוי! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] ברטיבתא [בזנגביל רטוב] שהוא נחשב לאוכל, והא [וזה] שאמרנו שאינו מאכל ביבישתא [ביבש]. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אכל ביום הכיפורים עלי קנים — פטור. לולבי גפנים (ענפים רכים של גפנים) — חייב. ומבררים: אלו הן לולבי גפנים? אמר ר׳ יצחק מגדלאה [מהעיר מגדל]: כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים ועדיין הם רכים ביותר, הרי הם נחשבים לאוכל. ורב כהנא אמר: כל שלשים יום ליום הכיפורים הרי הם נחשבים כאוכל. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של ר׳ יצחק מגדלאה: אכל עלי קנים — פטור, ולולבי גפנים — חייב. אלו הן לולבי גפנים — כל שלבלבו מראש השנה ועד יום הכפורים. ב שנינו במשנה שאם שתה ביום הכיפורים ציר או מורייס — פטור. ומעירים: מלשון המשנה אפשר לדקדק וללמוד: הא [הרי] ששתה חומץ — חייב. ויש לשאול: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת רבי היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: חומץ משיב את הנפש ולכן דינו כמשקה. מסופר: דרש רב גידל בר מנשה מהעיר בירי דנרש: אין הלכה כרבי ואין החומץ נחשב למשקה. לשנה הבאה נפקי כולי עלמא מזגו ושתו חלא [יצאו הכל מזגו חומץ במים ושתו חומץ] ביום הכיפורים, שמע רב גידל ואיקפד [והקפיד עליהם] שהסתמכו כביכול על דבריו. אמר: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] שאם שתה זאת אינו מתחייב, דין זה הוא רק דיעבד ולאחר מעשה, אולם לשתות לכתחלה מי אמרי [האם אמרתי] שמותר? ועוד: אימר דאמרי אנא פורתא, טובא מי אמרי [אמור שאמרתי אני בשותה מעט אולם בשותה הרבה האם אמרתי]? וכן: אימר דאמרי אנא [אמור שאמרתי אני] בחומץ חי שהוא חריף מאוד, אולם במזוג מי אמרי [האם אמרתי] ובזה בודאי אסור.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush