×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בָּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא.
it lacks the requisite measure? The smallest quantity of food that is considered eating is the size of an olive-bulk, and an olive with its pit removed is smaller than that.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לט ע״א} אמר רב אשי כי הוינן בי-רב כהנא אמר לן האי תבשילא דסלקא קא [מברך1] בורא פרי האדמה דליפתא בורא מיני מזונות הדר ואמר2 אידי ואידי בורא פרי האדמה3 והאי דשאדו ביה קימחא טפי לדבוקי4 בעלמא הוא דעבדי5 ליה ומיא6 דסלקא ומיא דליפתא ומיא דשיבתא כולהו7 בורא פרי האדמה דקימא לן מיא דכולהו שלאקי ככולהו שלאקי8 דמיאן.
{בבלי ברכות לט ע״א-ע״ב} אמר רב חייה בר אשי אמר רב פת הצנומה9 בקערה מברכינן10 עלה11 המוציא (לחם מן הא׳)⁠12 ופליגא דר׳ חייא דאמר ר׳ חייה13 הכל מודים שצריך14 שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא מברכינן עלה המוציא15 דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא אי הכי על הפת נמי כי קא16 כליא ברכה אפרוסה קא כליא אלא אמר רבא17 מברך ואחר כך בוצע18 [והלכתא כרבי19 חייא בר אשי והלכתא כר׳ חייא אליבא דרבא20].
1. מברך: כ״י פריס 312, דפוסים.
2. ואמר: גצב, כ״י נ, כ״י פריס 312: ״אמ׳⁠ ⁠״.
3. הדר ואמר... האדמה: חסר ב-גצד, וכן באשכול.
4. לדבוקי: כ״י פריס 312: ״לאידבוקי״.
5. הוא דעבדי: וכן כ״י פריס 312, אשכול. געו, גצב, גצד, כ״י נ, דפוסים: ״עבדי״.
6. ומיא: געו, גצב, גצד, כ״י נ: ״מיא״.
7. כולהו: חסר ב-געו, אשכול.
8. שלאקי, שלאקי: כ״י נ: ״סלקי, שלקי״. כ״י פריס 312: ״שילקי, שיילקי״. ככולהו שלאקי: חסר ב-געו, מחמת הכפילות.
9. הצנומה: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״צנומה״.
10. מברכינן: גצד: ״מברך״. כ״י פריס 312: ״מברכין״.
11. עלה: געו, גצב, גצד: ״עילוה״. כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה: ״עליה״.
12. המוציא לחם מן הא׳: געו, גצב, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים רק: ״המוציא״.
13. ר׳ חייה: חסר בכ״י פריס 312, דפוסים כבר״ח.
14. שצריך: חסר ב-גצד.
15. מברכינן עלה המוציא: וכן באשכול. חסר ב-געו, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
16. קא: חסר ב-גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
17. ב-געו נוסף הערת הסבר: הא דאמ׳ ר׳ חייא דאמ׳ צריך שתכלה ברכה עם הפת לא פליגא אדרב דהאי דאמ׳ ר׳ חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת לאו למימרא דאין מברכין על הצנומה המוציא אלא צריך שתכלה ברכה על הפת ועדיין היא שלימא דהינו״. ודומה לו בהגהת גליון כ״י א: הא דר׳ חייא ... על הצנומה המוציא מברך ואחר כך בוצע. הסבר זה שונה מהפירוש שבר״ח.
18. מברך ואחר כך בוצע: חסר ב-געו, כנראה משום שנכתב למעלה (ראה בהערה הקודמת
19. כרבי: געו: ״כרב״.
20. והלכתא כרבי חייא בר אשי והלכתא כר׳ חייא אליבא דרבא: געו, דפוסים. חסר בכ״י א לפני הגהה וחסר באשכול. גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה רק: ״והלכתא כרבא״, כבבבלי.
בצר ליה שיעורא – וגבי ברכת פירות הארץ אכילה כתיבה ואכילה בכזית.
בצר ליה שיעורא – היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג׳ ברכות והר״י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי׳ בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא ובירושלמי ר׳ יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא א״כ אין הלכה כמותו של ירושלמי וה״ר יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי׳ אם היה פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף וגמרא ירושל׳ היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא״צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל״ו.
פי׳ ובגמרא אמרינן הנהוא תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקנין ופרגיות. פי׳ (כרוב ו)⁠דורמסקנין ירקות שנתבשלו כדאיתא לקמן בשמעתיןב, והם ודאי משביחין בבישולןג, ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כללד כמות שהוא חי.
א. לפנינו נימא כתנאי דהנהו וכו׳, וע׳ דק״ס.
ב. דמבואר דברכתם תלויה בפלוגתא דשלקות שהכל או בפה״א אלמא דבנתבשלו מיירי, וכ״כ רש״י דורמסקין אף הן שלקות מעשב כו׳ אבל כאן פי׳ פרונ״ש וא״א להעמידה דא״כ הרי ברכתו בפה״ע והיאך קדם ובירך על הפרגיות וכו׳, וכונתו דפרונ״ש אין נאכלים כשלקות אלא חיים דשליקתם פוגמתם (כמ״ש בתורי״ח כאן וברשב״א לח, ב) והרי ברכתן בפה״ע וכ״פ בפנ״י. ואולי כונת רבינו גם להוכיח שהם ירקות שנתבשלו ולא פירות שנתבשלו מדקאמר מלגלג סבר שלקות בפה״א פרגיות שהכל משמע דהנך כרוב ודורמסקין ברכתן בפה״א וכהוכחת תוס׳ ד״ה דורמסקין. וע׳ רשב״א לח, ב שהוכיח מהירושלמי ה״ב שהם מין עשב דמבואר שם דברכת הכרוב פוטרתם ואין ברכתם פוטרת הכרוב, ואי פירות נינהו אין נפטרין בבפה״א לכתחלה אלא מין עשב הם ולא חשיבי לפטור הכרוב (יעו׳ בפי׳ החרדים על הירו׳). וע׳ בהע׳ הבאה.
ג. דאם נפגמין בבישולם הא מברך שהכל לרב חסדא דקיי״ל כותיה, ואילו סתמא דגמ׳ כאן דאם שלקות בפה״א מברך אדורמסקין בפה״א. אכן בתורי״ח כתב בשם ה״ר יוסף וה״ר שמעיה דהם פרונ״ש שלוקין דאישתנו לגריעותא ומברך שהכל אע״ג דכרוב בפה״א וכרב חסדא והובא ברשב״א לח, ב ע״ש, והא דהוצרכו לומר דמשתנים לגריעותא ולא אמרו דדינם ככרוב משמע שם דקשיא להו למה להצד דשלקות בפה״א מצי מברך אכרוב הא יש לו להקדים בפה״ע אך צ״ע דשי׳ ה״ר שמעיה בתורי״ח מא, א והרשב״א שם דבפה״ע ובפה״א מברך על איזה שירצה ואולי דוקא בדחביב ליה חד מינייהו קאמרי התם דמברך אחביב אע״ג דהשני בפה״ע וצ״ע.
ד. דאם היה נאכל קצת חי היה מברך בפה״א לרבינו וכמ״ש בהע׳ 22.
מי שהביאו לפניו הרבה דברים ורוצה לאכול מכלן על איזה מהן מברך תחלה יתבאר למטה במשנה השנית ובסוגיא הבאה עליה ומ״מ הוזכר כאן בשני תלמידים שהיו יושבים לפני בר קפרא והביאו לפניהם כרוב ודורמסקנין והם פירות הנקראים פורונא״ש ויש מפרשים ירקות הנקראות ארמולש וכן הביאו עמהם בשר ולא היה שם לחם או שבאו שלא מחמת הסעודה ובירך האחד על הבשר וכעסו עליו מפני שהבשר ברכתו בשהכל וראוי לברך על החשובה והיא ב״פ העץ אם הדורמסקנין פירות או פרי האדמה אם הם ירקות ואח״כ יברך על האחרות שאין האחרת נפטרת בחברתה אחר שאין ברכותיהן שוות ומה שאמרו שנתן בר קפרא רשות לאחד לברך והרי אמרו אין זמון לפירות ואין אחד מברך לכלן לא נאמרה אלא לברכה לאחריה אבל לפניה כל שקובעין כאחד אחד מברך לכלן:
לפתות שחתכן ודקדקן ואכלן חיים רוב מפרשים סוברים שמברך ב״פ האדמה וכל שכן בשלמים וגדולי הרבנים כתבו שאף שלמים בשהכל ושמועה זו בשבשלן וכל שבשלן בין שלמים בין חתוכים ב״פ האדמה ואם עשה מהן תבשיל ועירב בו קמח אין הקמח עיקר ומברכין עליו ב״פ האדמה וכן כל כיוצא בזה:
מים שנתבשלו בהם הירקות וקבלו טעם הירקות יש מפרשים שהוא מברך עליהם ב״פ האדמה שהרי טעם הירקות באותן המים וכל שכן מיץ שלהם וא״כ זו קשה למה שפרשתי למעלה דדוקא בשצורת הירק קיימת אלא שנראה לי שעל המיץ לבד נאמר אבל מים שנתבשלו בהם בשהכל או שמא לא אמרו מיא דכלהו שלקי כשלקי אלא להודיע שהמים טפלין והתבשיל עקר ואין צריך לברך עליהם כלל אבל אם שותה מהם בלא תבשיל נראה לי שמברך עליהם שהכל:
ומים שנותנים בתוכן שבת והוא עשב שנותנים במרק למתק את התבשיל ונקרא בלשון לעז אניז הרי השבת עקר ולדעת ראשון מברך על מים שלהם בורא פרי האדמה ולדעתי פירושו שהמרק נפטר בברכת השבת:
השבת של תרומה שנתנוהו בקדרת תבשיל של תרומה והוציאוהו אם לא נתן טעם בקדרה יש בה משום תרומה שעדיין לחותו עמו ומשנתנה טעם בקדרה אין בה משום תרומה שאינו אלא עץ בעלמא וכן לענין טומאת אוכלין משנתן טעם והוציאוהו אינו מטמא טומאת אוכלין ואע״פ שכל שהוא עומד ליתן טעם במאכלות ולא לאכילת עצמו אינו מטמא טומאת אוכלין מ״מ השבת סתמו לאכילת עצמו כשאר ירקות שבשדה עד שיחשב עליו לקדרה ועל זה הוא אומר שאם נמלך עליו והוציאו משנתן טעם אינו מטמא עוד טומאת אוכלין:
פת הצנומה והיא היבשה עד מאד שפררה והניחה בקערה לשרותה ואין בפירוריה כזית הואיל ויש בהם תורת לחם מברכין עליה המוציא כמו שכתבנו למעלה ויש מפרשים אותה אף בשאין בהם תורת לחם הואיל ולא שראוה אלא בכלי שני ומ״מ אע״פ שרב חייא אמרה אף בשיש שם שלימה וכדעת רב הונא שאמרה כן בפתיתין ושלמין אין הלכה כמותו אלא כל שהיתה שם שלימה מברך על של שלימה ואם אין שם שלימה כל שהיתה שם פרוסת פת הראויה שיהא רשאי לבצוע ממנו אע״פ שאינה שלימה בוצע ממנה ומברך שדין המוציא הוא להיות הוא מברך ואח״כ בוצע ופירורים אלו בצועין ועומדין הן ואין בהן בציעה אחר ברכה אלא שכל שאין לו בכדי לבצוע מברך על הבצוע ואין מטריחין אותו להביא פרוסה לבצוע ממנה וכן אם באו לפניו פת פרוסה שיכול לבצוע ממנה ופת שלימה עמה מצוה לבצוע על השלימה ואע״פ שחלק בה רב הונא לומר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה הלכה כר׳ יוחנן שאמר שלימה מצוה מן המובחר אלא שיש אומרים שכל שאין שם שלימה אלא שיש שם חצי ככר ויש שם פרוסות שרשאי לבצוע אף מהן שמברך על איזה שירצה הואיל והפרוסות מיקרבא הניתייהו טפי ואף לקצת רבותי ראיתי שנוהגין כן:
בד״א בשהשלימה של חטים והפרוסה של חטים אבל אם הי׳ הפרוסה של חטים והשלימה של שעורים מברך על הפרוסה ואם היתה הפרוסה של פת נאה והשלימה של הפת הדראה אלא שהיא של חטים אומר על איזה שירצה ואם היו לפניו פת שעורים ופת כוסמין אמרו בתלמוד המערב שמברך על השעורין והלא של כוסמין יפה הימנה אלא שזו מז׳ המינים וזו אינה:
אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות – פירוש כרוב ודורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי.
תוס׳ בד״ה נתן כו׳ אלא על הפת כו׳ נ״ב זהו דעת הסמ״ג והטור חולק סי׳ קע״ד וסי׳ רי״ג ע״ש:
בד״ה בצר ליה שיעורא כו׳ פחות מכשיעור דאסור כו׳ באותו ענין דאכל פרידה דבריה הוה ואינן חולקין כו׳ כצ״ל:
בד״ה מיא דסילקא כו׳ אע״ג דאמרי׳ לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ״ל עיין בזה לחלק ברא״ש וק״ל:
בד״ה פת צנומה כו׳ מאחר שהיא חביבה מברך עליה ור׳ חייא סבר צריך שתכלה ברכה עם הפת וא״כ בעינן כו׳ כצ״ל:
בתוס׳ בד״ה בצר ליה שיעורא היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק מהא דתנינן בנדה דף נ״ב דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ודייקינן התם בגמ׳ אסיפא לאתויי מאי לאתויי ירקא או מיא או ריחני או מצות לכל חד כדאית ליה ע״ש וא״כ לפי שיטת התוס׳ דהכא וסייעתם דברכה שלאחריו טעונה שיעור משא״כ בברכה שלפניו א״כ טפי הו״ל לפרש התם כללא דסיפא דמתניתין בדבר השייך בכל ברכות הנהנין שאוכל מהן פחות מכשיעור דמברך לפניו ואין מברך לאחריו כלל משא״כ לשיטת הר״י שהביאו התוספות שהיא ג״כ שיטת הראב״ד שהביא הרשב״א ז״ל בחידושיו א״ש דלעולם מברך לאחריו אפי׳ פחות מכשיעור בנ״ר ויש ליישב בדוחק לפי מ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו בענין זה באריכות ע״ש:
תוס׳ ד״ה בצר וכו׳ מלא לוגמיו כדי שיברך. עי׳ לעיל ל״ז ע״א תוס׳ ד״ה נתן ר״ג:
כא״ד והר״י היה אומר. עי׳ לקמן מ״ט ע״ב תוס׳ ד״ה ור״מ:
תוס׳ ד״ה בצר ליה שיעורא. וז״ל היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה עכ״ל. ואשר נראה לומר בביאור דבריהם דס״ל דיסוד דין ברכה שלפניה חלה בתורת מתיר להתיר איסור מעילה שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה, דכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. שהאיסור דכל הנהנה מעולם הזה כאילו מעל חל אף בפחות מכשיעור וע״כ צריך לברך ברכה שלפניה אף בפחות מכשיעור להפקיע ולהתיר את האיסור. ושאני ברכה שלפניה מברכה שלאחריה, דברכה שלאחריה כגון ברכת המזון בעי שיעור משום דהמחייב של ברכת המזון הוא שביעה ולא מעשה האכילה. משא״כ ברכה ראשונה דהוי ברכה על ההנאה ולפיכך מברך אף בפחות מכשיעור. ועיין בהמשך התוס׳ דהר״י סובר דברכת בורא נפשות לא בעי שיעורא, ומשמע דס״ל דברכה שנתקנה על מעשה הנאה לא בעי שיעור ולפיכך אף בורא נפשות אין צריכה שיעור שהיא ברכה שנתקנה על ההנאה ולא על השביעה, והיינו שכתבו התוס׳ דבורא נפשות לאו ברכה חשובה היא. וכן משמע משיטת ר׳ טרפון (דף מד.) דס״ל דמברכין בורא נפשות כברכה לפניה.
והנה נחלקו הראשונים בברכה שמברך בפחות מכשיעור, דלדעת הרמב״ם (פ״ג מהל׳ ברכות הל׳ י״ב) מברך ברכה מבוררת אף בפחות מכשיעור, ואילו רבינו יונה סובר דבפחות מכשיעור מברך רק שהכל. ויש לפרש את פלוגתתם ע״פ הנ״ל דלשיטת הרמב״ם שמברך אף ברכה מסוימת (כגון בפה״א ובפה״ע) בפחות מכשיעור י״ל שהברכה חלה להתיר איסור מעילה ואף בפחות מכשיעור חל איסור. משא״כ ר״י סובר דמברך רק שהכל משום שהברכה חלה על ההנאה ואף בפחות מכשיעור אית ליה לגברא הנאה ומשום הכי מברך שהכל שהיא ברכה שנתקנה על הנאת הגברא. ואילו ברכה מסוימת נתקנה על הנאת החפצא כדמבואר לעיל ומשו״ה החפצא צריכא שיעור.
תוס׳ ד״ה בצר. בא״ד. וז״ל ובירושלמי ר׳ יוחנן היכא בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית עכ״ל. ועיין בפני יהושע שכתב דדין הירושלמי נוהג רק בבריה של ז׳ המינים, וכמו שמובא בירושלמי ארימון וענב, (ולא כתלמידי רבינו יונה). ובביאור דבריו נראה דהא דבריה לא צריכא שיעור הוא מטעם שפירשו תוס׳ (בחולין דף צ״ו וברא״ש שם) לפי שבריה שנקראת בשמה על שם שלימותה א״כ כשאמרה תורה לא תאכל אותה בין גדולה ובין קטנה במשמע והוי כאילו פירטה התורה שאסורה בכל שהוא עיי״ש. נמצא דדין בריה תלוי בפירוט של התורה ולפי״ז י״ל שדין זה חל דוקא בז׳ המינים דפירטם התורה במיוחד כגון חטה שעורה ורמון. אמנם י״ל דלגבי ברכת בורא נפשות שלא פירטה התורה שום חיוב מיוחד למין ודבר מסוים, אין דין בריה נוהג. ועיין בהגהות הגרע״א זצ״ל (או״ח סי׳ תע״ה) שהקשה למה אין יוצאים י״ח מצות מרור בבריה של מרור ואפילו אם היא פחותה מכזית. ויש לחקור אם יש מין מסויים של מרור, ונחלקו בזה הראשונים בפ״ב דפסחים, (עיין בריטב״א פסחים דף לט. ד״ה ואלו ירקות בשם הרא״ה, במאירי ד״ה ובמרור, ברמ״א סי׳ תע״ג סע׳ ה׳, ובמג״א שם ס״ק ט״ו) דיש מהראשונים דנקטו דיוצאים מרור בכל עשב מר שירצה, דלא חייבה התורה מין מיוחד, ולפי זה י״ל דלא שייך במרור דין בריה. אבל יש ראשונים שחולקים ע״ז וס״ל שיש מינים מסוימים במרור, ולשיטתם שפיר הק׳ הגרע״א זצ״ל אמאי אין יוצאים באכילת בריה של מרור בפחות מכזיתא.
א. ואולי י״ל דבאכילת מרור יש דין מיוחד שיהא טעם מרור בפיו, דאם בלע מרור לא יצא משא״כ בלע מצה יצא משום דחל דין מסוים במרור שיהא טעם מרור בפיו. ולפי״ז יתכן דבאכילת בריה של מרור פחות מכזית לא יצא משום דליכא טעם מרור בפיו.

הקדמת ברכת הפירות לברכת שהכל

ציון ב.
גמרא. נימא כתנאי, דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו... מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך חביב עדיף, ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך פירא עדיף?!
הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל - בורא פרי העץ קודמת, שהיא חשובה, שאינה פוטרת אלא דבר אחד, וכן בורא פרי האדמה ושהכל - בורא פרי האדמה קודמת, וכו׳.(שו״ע אורח חיים ריא, ג)
מהסוגיה ניתן להסיק בפשטות שמקדימים את הברכה על פרי שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לדבר שברכתו שהכל. כך מוכח ממה שבתחילה הסבירה הגמרא שהמלגלג סבר שיש להקדים את ברכת האדמה על השלקות לברכת שהכל על הפרגיות, ואף המברך לא נחלק עליו אלא מפני שסבר שמברכים שהכל אף על השלקות. כך פוסקים התוספות (ד״ה חביב), ומסבירים שברכת בורא פרי האדמה מבוררת יותר וחשובה לעצמה. הם מדגישים שיש להקדימה גם כשהדבר שברכתו שהכל חביב עליו יותר, ונראה שגם את זה ניתן לדייק מהסוגיה, שהרי המברך הקדים לברך על הפרגיות בשל חביבותן ובכל זאת סבר המלגלג שיש להקדים ולברך על השלקות.
כך פוסקים גם הרא״ש (סי׳ כה), רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה ובפירוש), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, בעל ספר ההשלמה, בעל ספר המכתם (לקמן מא, א), הראבי״ה (סי׳ קט), ר״י שירליאון, בעל ארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ כ), הרשב״ץ (לקמן מא) והמאירי בסוגייתנו.
אולם המאירי בסוגיה לקמן (מא, א) מביא גם דעה אחרת לפיה אין צורך להקפיד על הקדמת ברכה חשובה, ובסוגייתנו אין אלא כעס בעלמא, ואין ללמוד ממנה הלכה.
מלבד זה מצינו בספר הפרדס לרש״י, במחזור ויטרי (סי׳ עג) ובכלבו (סי׳ כד) שמביאים שנהג הרב להקדים לברך על בשר שהיה חביב בעיניו לפני שבירך המוציא על הפת, ואמר שנוח לו בזה כדי לשבח את קונו במה שאוהב. אכן הרמ״א בדרכי משה (קעז סק״א) מעיר שרוב הפוסקים חולקים עליו, אולם יתכן שאף לפי דעה זו היינו דוקא שמקדים את הבשר לפת, שכן אם יקדים המוציא לא יברך עוד על החביב, מה שאין כן בפרי ודבר שברכתו שהכל, שיוכל לברך על החביב עליו גם לאחר שיקדים לברך על הפרי.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שמקדים לברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפני שמברך שהכל, ואילו הרמב״ם משמיט את ההלכה זו, ויתכן שסובר כמאירי שאין ללמוד שום הלכה מסוגייתנו, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן מא, א ציון א-ג. כמו כן עיין שם באשר לשאלה האם יש להקדים ברכת בורא פרי העץ לברכת בורא פרי האדמה.

הברכה על ירקות שחתכם וריסקם

ציון ג.
גמרא. אמר רבי זירא: כי הוינן בי רב הונא, אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו פרימא רבא - בורא פרי האדמה, פרימא זוטא - שהכל נהיה בדברו, וכי אתאן לבי רב יהודה, אמר לן: אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי - כי היכי דנמתיק טעמיה.
חתכן לחתיכות קטנות - לא נשתנית ברכתן מפני כך.
הלפת, כשהוא חי - מברך עליו שהכל, ואם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל - בורא פרי האדמה.(שו״ע אורח חיים רה, ד-ה)(סעיף ה לא צוין בעין משפט)
רש״י (ד״ה פרימא זוטא) מפרש את האמור כאן על ירק שנחתך כשהוא חי, ויש לדון מה בא ללמדנו. אפשר שדוקא כשחותך את הירק בעודו חי אינו מפסיד את הברכה, אבל כשחותכו לאחר בישול - שוב אינו מברך בורא פרי האדמה, או שמא דוקא על ירק זה אין מברכים בורא פרי האדמה לאחר שהתבשל מפני שכבר נגרע טעמו, בדומה למה שלמדנו לעיל (לח, ב ציון ב-ד) לגבי תומי וכרתי, אבל בסוג ירק אחר, שבישולו אינו מפסידו - מברכים בורא פרי האדמה גם כשחתכו לאחר בישולו.
אכן, מצינו לרב האי גאון (מובא בטור), בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 102, מובא בטור), בעל ספר המאורות והריא״ז (הל׳ א, טו) שמפרשים את הסוגיה דוקא בלפתות מבושלים, זאת משום שבעודם חיים בלאו הכי אין מברכים עליהם בורא פרי האדמה אלא שהכל. בכל אופן מתבררת דעתם שהריסוק אינו גורע בברכה אפילו בירקות מבושלים, והאור זרוע (סי׳ קעא) אף מקשה על רש״י שאם מדובר בירקות חיים - אין חידוש במה שאמרו בגמרא, ולא נראה שתהיה מחלוקת בדבר זה.
מלבד זה יש להעיר שרש״י עצמו כותב בספר הפרדס (עמ׳ קפב) שהאוכל לפתות חיים משונה הוא ומברך שהכל, וכך מובא בספר המאורות בשם רש״י.
לעיל (לח, א ציון ו-ז) למדנו על הברכה שמברכים על תמרים שנכתשו או נמעכו ומצינו שנחלקו האם ברכת בורא פרי העץ נשארת במקומה גם כשנמעך הפרי לגמרי או רק בתנאי שלא השתנתה צורתם לגמרי.
כאן בגמרא יש מחלוקת על פרימא זוטא, ולפי מהלך הדברים נראה שהוכרעה ההלכה, שבין כך ובין כך מברכים בורא פרי האדמה והרי זה כשיטה המקבילה בדין של התמרים. מאידך גיסא, לדעת הסוברים שאין מברכים בורא פרי העץ על התמרים שנמעכו לגמרי, יש לומר שחיתוך הירק שבסוגייתנו אינו גורע מפני שנחוץ להכשרת האכילה, כמו שהגמרא עצמה אומרת ״והאי דפרמינהו טפי - כי היכי דנמתיק טעמיה״.
הרמב״ם אינו כותב את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, ובפשטות ההסבר לכך הוא שסובר שאין בה חידוש לעומת מה שכבר נפסק בדין של התמרים שמברך בורא פרי העץ גם כשעשאם כמו עיסה.
נראה שזה ההסבר גם להשמטת ההלכה בפסקי הרי״ף והרא״ש, אולם עדיין יש לדון אם אין צורך לומר את הדין על הירקות שבישלם וריסקם.
המחבר בשלחן ערוך כותב את ההלכה על פי מה שיוצא מסוגייתנו, והמשנה ברורה (סקט״ו) מנמק את ההלכה שניכר עדיין תוארם וצורתם, ולא התבארו דבריו שהרי בסימן רב, ז פוסק המחבר על התמרים שמעכם ועשאם כמו עיסה שמברך עליהם בורא פרי העץ. אכן המגן אברהם (סי׳ רב סקי״ח) מחלק בין התמרים שנמעכו לבין גודגדניות שהתבשלו ונימוחו, ואולי זהו החילוק הנזכר בין מה שנתרסק בעודו חי לבין מה שנתרסק לאחר הבישול.
הפני יהושע והצל״ח דנים בהשמטת הרי״ף, הרא״ש והרמב״ם את ההלכה של סוגייתנו ומיישבים שהדין נלמד מסוגיות אחרות. לדעת הפני יהושע מהדין של שלקות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה גם כשהבישול גורע, כמו בתומי וכרתי, כמבואר לעיל (לח, ב ציון ב-ד), ולדעת הצל״ח מהדין של מי שלקות (לקמן ציון ה) שאם על המים מברכים בורא פרי האדמה - כל שכן שמברכים על הירקות עצמם כשריסקם.
מדבריהם למדנו שמברכים על הירקות שריסקם גם לאחר שבישלם, ולכן מביאים ראיה מהדינים השונים של השלקות ולא מהדין של התמרים.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לעיל לו, ב ציון נ.ס.

כיצד מברכים על מי שלקות

ציון ה.
גמרא. אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא - כסלקא, ומיא דלפתא - כלפתא, ומיא דכולהו שלקי - ככולהו שלקי.
ירקות שדרכן להשלק, שלקן - מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן. וכו׳.(רמב״ם ברכות ח, ד)
פירות ששראן או בישלן במים, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים - אינו מברך על אותם המים אלא שהכל, והרא״ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים - מברך בורא פרי העץ.(שו״ע אורח חיים רב, י - לא צוין בעין משפט)
על המים שבישלו בהם ירקות - מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק, והני מילי כשבשלם בלא בשר, אבל אם בשלם עם בשר - מברך עליו שהכל.(שם רה, ב)

א. מה בין מי שלקות למי פירות.

התוספות (ד״ה מיא דסלקא) מקשים על הדין שבסוגייתנו מהגמרא לעיל (לח, א), שם למדנו על מי פירות שמברכים עליהם ברכת שהכל לפי שהם כזיעה בעלמא, וכותבים שיש לחלק בין הסוגיות. הרא״ש (סי׳ יח) מסביר את החילוק שבסוגייתנו מדובר שטעם הירקות ניכר יותר במים, מה שאין כן במי פירות שאין טעם המשקה כטעם הפרי, ומוסיף שאם אמנם יהיה ניכר טעם הפרי במים - יצטרך לברך עליהם ברכת בורא פרי העץ.
רבינו יונה (כז, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומיא) מסביר שמי הפירות משתנים לגריעותא, בעוד שמי שלקות משתנים למעליותא, שדרך מאכלם עם פת כמו השלקות עצמן, ונחשבים כמותן שלא יצאו מתורת אוכל, וכן נראית דעת המרדכי (סי׳ קכה).
הרשב״א (לעיל לח, א) מחלק ומסביר שעיקר אכילתם על ידי ששולקים אותם במים, ונמצא לפי דעתו שיש לבחון כל פרי וירק מהי הדרך העיקרית לאכילתו. נראה שלכך מתכוון אף הרמב״ם אשר מדגיש בהלכה שלפנינו שמברכים ברכת בורא פרי האדמה דוקא כשדרכן לשתותן.
הפני יהושע מסביר את החילוק שבין הסוגיות, שלעיל מדובר כשאין הפרי בעין ולכן אין מברכים על המים את ברכת הפרי, מה שאין כן בסוגייתנו שהפרי בעין, וכשם שמברכים עליו את ברכת הפרי - כך מברכים את אותה הברכה על המים.
עם זאת ראוי להעיר שיש שיטה אחרת לרא״ה, לריטב״א (בחי׳ ובהלכות ברכות א, לו) ולמאירי, שלא אמרו בסוגייתנו שמברך על המים עצמם בורא פרי האדמה, אלא שכאשר אוכל את השלקות עצמם - פוטר אף את המים בברכתם. לפי שיטה זו כששותה את המים לבדם - מברך ברכת שהכל, כשם שמברכים שהכל על מי פירות, והחידוש שבסוגייתנו הוא רק בזה שברכת השלקות פוטרת את מימיהם, אף על פי שאם שותה מים רגילים - צריך לברך עליהם לחוד ברכת שהכל.

ב. השליקה ומטרתה.

הראבי״ה (סי׳ קח) כותב שני פירושים לסוגייתנו. לפי פירוש אחד מדובר כאן על פירות וירקות חיים שסחטם, ולפי הפירוש השני מדובר בירקות שהתבשלו, וכאמור זוהי ההבנה של המפרשים האחרים שהתבארה דעתם.
בדברי הרמב״ם מודגש עוד שהשליקה נעשית בשביל לשתות מימיהם, וניתן להבין שהברכה על המים משתנית כאשר שולקים את הירק בשביל אכילתו, ובאופן שהמשקה נעשה טפל למאכל. אולם הרא״ש בתשובה (כלל ד, טו) כותב שעיקר בישולם בשביל הירקות, ומשמע שאין המטרה הזו מפחיתה את חשיבות המים שבכל אופן מברכים עליהם בורא פרי האדמה. מחלוקת זו מובאת על ידי הרמ״א בדרכי משה (סי׳ רה סק״ב), אולם הכסף משנה כותב שהרמב״ם מתכוון בדבריו רק למעט את השולק ירק כדי להעביר את הזוהמה, ואינו סובר שהברכה תלויה רק בכוונתו שישתו את המים.

ג. שיטת ההלכה.

הטור והשלחן ערוך (סי׳ רב) מביאים מחלוקת האם מברכים על מי פירות כשניכר בהם טעם הפרי, ובפשטות המחלוקת היא מפני שאין הדרך העיקרית של אכילת הפירות על ידי בישולם במים. לפי זה כותב הבית יוסף שיש להסתפק בברכה על מים ששרו בהם צימוקים ותאנים, בעיקר לגבי ברכה אחרונה, שכן בברכה ראשונה יכול בכל אופן להפטר על ידי ברכת שהכל, ומסיק שירא שמים לא ישתה מהמשקים הללו אלא בתוך הסעודה, או שיצרף להם פרי משבעת המינים וגם מים כדי שיתחייב בברכה אחרונה על ידם. אמנם לגבי מי צימוקים יש להבחין שאם נמשכו מהם המים - נעשו כיין שמברכים עליו ברכת בורא פרי הגפן.
בסימן רה פוסק המחבר את הדין של סוגייתנו בקשר למי שלקות בלי להביא מחלוקת בדבר, ומסביר הט״ז (סק״ד) שדרך הירקות לשולקם ולכן אין מחלוקת וכולם מודים שמברכים על מימיהם ברכת בורא פרי האדמה. אבל הלבוש כותב שדרך הירקות שיהיה טעמם ניכר במים יותר מהפירות.
המשנה ברורה (סק״י) כותב שמברכים על המים ברכת בורא פרי האדמה רק בתנאי ששלקם כדי לאכול גם את הירק שהתבשל ולא רק את מימיו.
אמנם יתכן שאין מסקנה זו הכרחית לפי הרמב״ם שכותב שהשליקה נעשית בשביל לשתות מימיהם, וכאמור יש פירושים שונים לדבריו אם כוונתו כמשמעות דבריו או שבא רק להורות שלא מברך כאשר השליקה נעשית בשביל להסיר את הזוהמה.

הברכה על שיבתא וכיוצא בה ועל מימיה

גמרא. בעי רב פפא: מיא דשיבתא מאי, למתוקי טעמא עבדי, או לעבורי זוהמא עבדי לה? תא שמע: השבת משנתנה טעם בקדירה - אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה, שמע מינה.
בגמרא דנים על מיא דשיבתא, ובפשטות יש לפרש את הבעיה שהיא על הברכה שמברכים על המים שהתבשל בהם ירק כמו שיבתא, שנותנים מעט בקדירה בשביל למתק את האוכל.
כך מפרש רש״י (ד״ה למתוקי), וכך פוסק הרי״ף (דף כז, ב) על פי מסקנת הגמרא כשהוכיחו דלמתוקי טעמא עבדי שמברך על המים בורא פרי האדמה.
לעיל (ציון ה) התבאר שיש שיטה של ראשונים לפיה לעולם אין מברכים על מי שלקות בורא פרי האדמה, וכל שאמרו בסוגייתנו הוא שכאשר מברכים על הירק פוטרים את הברכה על המים, ולפי זה הוא הדין במים של ״שבת״ שאין מברכים עליהם כי אם על הירק, וכן כותב המאירי ומסביר בדרך זו את הבעיה.
הרא״ה והריטב״א מסבירים בדרך שונה שהשאלה היא האם הירק נועד להמתיק את המים וממילא בטל בעצמו עד שאי אפשר לברך עליו כלל, ובודאי שאין המים נפטרים בברכתו, או ששולקים אותו בשביל להעביר את זוהמתו וממילא נעשה בעצמו ראוי לאכילה, וחזר הדין שהברכה עליו פוטרת גם את מימיו. המסקנה, איפוא, שהירק בא למתק, וממילא יוצא שאין המים נפטרים בברכת הירק.
דעת הרמב״ם והשלחן ערוך התבארה לעיל כדעת הסוברים שמברכים על מי השלקות בורא פרי האדמה, ולפי זה יש לפרש לדעתם גם את הבעיה שבסוגייתנו, שהיא על הברכה שמברכים על המים, ויש לעיין אם המסקנה של הגמרא באה לידי ביטוי בהלכות.
הרמב״ם כותב בהלכות ברכות (ח, ד) שירקות שדרכן להשלק, ושלקן - מברך על המים בורא פרי האדמה, ומוסיף את התנאי ששלקן בשביל לשתות את המים. בפשטות אפשר להסיק שיש בדברים האלה לכלול גם את הדין של מי שיבתא, לאחר שהתבאר ששולקים את הירק בשביל להמתיק את המים, וכן כותב הכסף משנה בביאור שיטת הרמב״ם.
לכאורה כך היא גם שיטת השלחן ערוך, אלא שיש לעיין בשיטתו, שכן בסימן רד, א הוא כותב שמברכים על השבת שהכל, בניגוד למה שיוצא מסוגייתנו. אמנם הגר״א בביאורו (רד סקי״א) כותב שאין דברי השלחן ערוך סותרים את מסקנת סוגייתנו, שכן אפשר שמברכים בורא פרי האדמה רק על המים שרגילים לשתותם ולא על הירק עצמו שאין דרך לאוכלו. אך עם זאת עדיין אין הדברים מיושבים, שכן בסימן רה, ב כותב השלחן ערוך שמברכים על המים שבישלו בהם ירקות את הברכה שמברך על הירקות עצמן, נמצא שאם מברך שהכל על הירק - זו היא גם הברכה על המים, ואם יש למיא דשיבתא דין מיוחד - היה עליו לפרט זאת בסעיף מיוחד בשלחן ערוך .
ציון ו.
עיין בירור הלכה לנידה נא, ב ציון ד.

ברכת המוציא על פת צנומה ופת שלמה

ציון א (לט, ב).
גמרא. אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה - מברכין עליה המוציא, ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה - אפרוסה קא כליא? על הפת נמי, כי קא גמרה - אפרוסה גמרה! אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע... והלכתא כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע.
בעל הבית מברך המוציא ומשלים הברכה ואחר כך בוצע. וכו׳.(רמב״ם ברכות ז, ב)
...ויחתוך פרוסת הבציעה, וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאם לא כן - חשוב כפרוס, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך, ואחר שיסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם...הגה. ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות, וכו׳.(שו״ע אורח חיים קסז, א)

א. כשאין פת אחרת.

לעיל (לז, ב ציון ד.ה.) למדנו בסוגית חביצא שיש מחלוקת לגבי פירורים שאין בהם כזית אם מברכים עליהם המוציא וברכת המזון או ברכת מזונות ומעין שלש. ההלכה נפסקה שמברך המוציא, בתנאי שיש בהם תוריתא דנהמא. לפי זה מבארים בסוגייתנו שיש מחלוקת האם ניתן לברך על הפת הצנומה, שהיא פת יבשה שנתנה בקערה לשרות, כשיש עמה פת שלמה או פתיתים גדולים יותר, כמבואר להלן, אך כאשר אין לפניו אלא הפת הצנומה - הכל מודים שמברך המוציא.
לכאורה ההשוואה בין הסוגיות מחייבת שגם כאן מדובר דוקא כשיש לפת תואר לחם, וכן היא דעת רבינו חננאל (מובא ברא״ש סי׳ יט וברבינו יונה דף כז, ב בדפי הרי״ף ד״ה פת), הראב״ד (בהשגותיו על המאור), הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א. אולם הרא״ש ורבינו יונה כותבים שמדובר כאן אף כשאין לפת תואר לחם, מפני שהפתיתים אינם מבושלים ואינם מחוברים על ידי דבש או מרק ולא התבטלה מהם תורת לחם, שלא כמו בחביצא, שהיא, לשיטתם, פירורי לחם המדובקים יחד, שהצריכו תואר לחם כשאין בפירורים כזית, כמבואר בבירור הלכה שם.
גם בעל המאור וריב״ב כותבים שמדובר בסוגיה אפילו על פירורים פחותים מכזית שאין בהם תואר לחם, ומסבירים שבחביצא שמתבשלים הפירורים בכלי ראשון - צריך תואר לחם, מה שאין כן בפת צנומה הנמצאת בקערה שהיא כלי שני. כמותם כותבים בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 103) ורב האי גאון (מובא ברמב״ן ובאוצר הגאונים חלק הפירושים סי׳ קסז), אבל הרמב״ן מסביר בדעתם שאינם מתכוונים לומר שאין צורך בתואר לחם, אלא שסוברים שאין מברכים המוציא על פת מבושלת, ומשום כך הוצרכו להעמיד את סוגייתנו בכלי שני דוקא. עם זאת הרמב״ן עצמו חולק עליהם וסובר שאף פת מבושלת לא איבדה את ברכת הלחם, וממילא סובר את הדין שבסוגייתנו בכל פת, בין שהתבשלה ובין שלא התבשלה, ובלבד שיש בה תואר לחם.

ב. כשיש פת אחרת.

לכאורה פשוט שמברך על הפת השלמה ולא על הצנומה, כדעת רבי יוחנן לקמן (ציון ב), לכן מבארים התוספות (ד״ה פת) והמרדכי (סי׳ קכו) שמדובר כשיש לפניו גם פת שלמה אלא שבצע דוקא מהצנומה, שלדעת רב חייא בר אשי מברך על הצנומה כיון שהיא חביבה עליו.
רבינו יונה (שם ד״ה ואיכא) והרא״ש כותבים שהמחלוקת היא על מי שיש לו פת שלמה או פתיתים גדולים שמבקש לפוררם לפירורים קטנים ולברך המוציא, האם יכול לברך לאחר שמפוררם כיון שזו כוונתו מתחילה, או שחייב לברך תוך כדי הבציעה או לפניה. מדברי רבינו יונה נראה שמשלב את הפירוש הזה עם דברי התוספות, כלומר שלמרות שיש לו גם פת שלמה סובר רב חייא בר אשי שמברך על זו שפוררה.
הרשב״א מסביר שבאמת רב חייא בר אשי אשר אומר שרשאי לברך על הפת הצנומה אינו סובר כרבי יוחנן אלא כרב הונא בסוגיה דלקמן, שבפתיתים ושלמים מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים, וכן נראית דעת המאירי. אמנם הרשב״א מקשה מדוע לא אמרו בפירוש בגמרא שמדובר על פת צנומה שיש פת שלמה בצידה, ומקשה גם על הפירוש הנזכר שמדובר כשמפרר כדי לאכול ולברך המוציא, שמהלשון נראה שהחידוש הוא שמברכים המוציא ולא מזונות, בעוד שלשיטה זו החידוש הוא שרשאי לפורר את הפת ולברך לאחר מכן.
הרא״ה והריטב״א כותבים שיחד עם פתיתי הפת הצנומה יש פתיתים אחרים גדולים יותר, על כן לדעת רב חייא בר אשי רשאי לברך על הקטנים, שכיון שאין שלמים - אין חשיבות לגודל הפתיתים, ולדעת רבי חייא יש לבצוע על הגדולים, שכיון שצריך שתכלה הברכה עם פריסת הפת - עדיף לברך על פתיתים שניתן לבוצעם.
הרי״ף מביא את הסוגיה כלשונה, ומסיים ״הלכתא כרב חייא בר אשי, והלכתא כרבי חייא אליבא דרבא״. לכאורה אין זה מובן שהרי רבי חייא ורבא חולקים זה על זה, וכיון שנפסקה הלכה כרבא - הרי ממילא יוצא שאין הלכה כרב חייא בר אשי. אמנם יש גרסה מתוקנת ברי״ף שלפנינו, לפיה נאמר רק שהלכה כרבא, אבל הרשב״ץ מקיים את הגרסה הראשונה ומסביר שהרי״ף מפרש את הסוגיה בדרך שונה. הפני יהושע מסביר זאת שהרי״ף מפרש את דברי רב חייא בר אשי כפשוטם, שרוצה לחדש שמברך המוציא על פת צנומה למרות שאין בפירוריה כזית, כמסקנת הסוגיה לעיל בדין חביצא, ואולי אף לחדש שבפת צנומה אין צורך בתואר לחם. הגמרא סברה שרבי חייא חולק עליו, כפי שמשמע מדבריו שדוקא על כזית מברך המוציא, ונמצא שדעתו כדעת רב יוסף בסוגית חביצא. על כך טוען רבא שאין מחלוקת, שכל שרבי חייא מתכוון לומר הוא שמברך ורק אחר כך בוצע, ואינו שולל ברכה על פחות מכזית בפת צנומה. לפיכך פוסק הרי״ף כרב חייא בר אשי שמברך המוציא על פירורים פחות מכזית, שהרי למסקנת רבא אין רבי חייא חולק עליו.
בעל נחלת דוד מסביר את שיטת הרי״ף באופן אחר, שפוסק כרבא שיש לברך בעוד הפת שלמה, אך גם כרב חייא בר אשי שמברך על הפת הצנומה בעודה בקערה שהיא נחשבת כשלמה עד שתופסה בידו שאז נפרכת ומתפוררת מיד. לפי פירושו רבי חייא שמצריך שהברכה תהיה תוך כדי פריסה חולק על רב חייא בר אשי, שהרי אין אפשרות כזו בפת צנומה, ואין הלכה כמותו.

ג. שיטת ההלכה בפת צנומה.

הפני יהושע מבאר שלפי השיטה שההלכה כרבא שוללת את האפשרות לפסוק כרב חייא בר אשי מובן מדוע לא כתבו הפוסקים הלכה מיוחדת על פת צנומה, שהרי כשהיא לבדה מברכים עליה המוציא כמסקנת הסוגיה לעיל, וכשהיא עם פת אחרת אין לברך עליה אלא על השלמה, כפי שהם פוסקים על פי דברי רבי יוחנן בסוגיה הבאה.

ד. מברך ואחר כך בוצע.

התוספות, רבינו יונה (שם ד״ה מתקיף) והרא״ש מביאים שיש נוהגים לברך את ברכת המוציא בעוד הפת שלמה לגמרי לפני חיתוכה, על פי דברי רבא בסוגייתנו, אלא שלדעתם אין מנהגם נכון, כיון שיש בחיתוך משום היסח הדעת בין הברכה לאכילה, והדרך הנכונה היא שיחתוך לפני הברכה ורק יקפיד שלא להפריד את הפרוסה מן הפת עד לאחר הברכה. הרא״ש מוסיף שהחיתוך צריך להיות כזה שכאשר יאחז בפרוסה תעלה הכיכר כולה עמה, שאם לא כן הריהי כבר כפרוסה.
עם זאת כותבים התוספות שבשבת נכון להחמיר ולברך לפני החיתוך, שמא תשמט ידו לבצוע לפני שיסיים את הברכה ולא יהיה לו לחם משנה. לפי זה מסיקים הב״ח והט״ז (סק״ג) שאין החיתוך נחשב להפסק ממש, ורק לכתחילה ראוי להסמיך ככל שניתן את הברכה לאכילה. כך נראה לדייק מלשון רבינו יונה שכותב שהחיתוך בין הברכה לאכילה רק נראה כהפסקה, וגם הרשב״ץ כותב שאין זו הפסקה כיון שהכיכר בידו בשעת הברכה.
יש להעיר שבספר האשכול (ח״א סי׳ יז) ובאבודרהם (עמ׳ שטז) מובא טעם אחר מדוע צריך להקדים את החיתוך לברכה, והוא מפני החשש שמא יבוא להפסיק בדברים אחרים בין הברכה לאכילה, הרי שסוברים שהחיתוך כשלעצמו אינו הפסק.
הרא״ה והריטב״א כותבים שהבציעה נעשית אחרי שנשלמה הברכה לגמרי כדי שתהיה הברכה כולה בעוד הפת בשלמותה ובחשיבותה, וכן כותב האור זרוע (סי׳ קמב), והרי זה כמנהג שנדחה על ידי התוספות.
מאידך גיסא מצינו בהגהות מיימוניות (אות ו) בשם רבינו ברוך שאף כשחותך לפני הברכה עד כדי כך שאם יאחוז בפרוסה לא תעלה עמה הפת - עדיין נחשבת הפת כשלמה, ואין צורך להקפיד שהחיתוך יהיה קטן יותר.
באשר לשבת כותב בעל שלטי הגבורים (על המרדכי סי׳ קכח) בשם הר״ר יצחק מאייברא שכיון שצריך לחם משנה - יש להקפיד לחתוך חתיכות גדולות, שכאשר מגביהים אחת - כל הפת נגררת אחריה, וזה בניגוד לדברי התוספות שמברך לפני החיתוך.
הרמב״ם כותב שמשלים את הברכה ואחר כך בוצע, ואין הכרע בדבריו האם החיתוך כולו נעשה לאחר הברכה או רק הפרדת הפרוסה מהפת. הטור והשלחן ערוך פוסקים כשיטת הרא״ש שהחיתוך קודם לברכה, עם ההדגשה שיחתוך רק מעט כדי שתגרר כל הפת עם הפרוסה. המגן אברהם (סק״ד) מוסיף שכך יש לנהוג גם כשמברך על פרוסה, שלא לחותכה לגמרי לפני הברכה, כדי שתראה גדולה יותר בשעת הברכה. המשנה ברורה (בביאור הלכה) כותב שבכיכר קטנה ודקה, שפריסתה לא תגרום לשהיה בין הברכה לאכילה - אין צורך להקדים את החיתוך, וכן כותב בעל כף החיים (סק״ז) שפת שניתן לחותכה בידים ללא שהות - עדיף לחותכה לאחר הברכה כדי שבשעת הברכה תהיה שלמה לגמרי.
הרמ״א מוסיף את דברי התוספות שבשבת מברך כשהככרות שלמות לגמרי ורק אחר כך חותך. הב״ח כותב בשם מהרש״ל שהמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה, ומובאים הדברים במגן אברהם (סי׳ רעד סק״א) ובמשנה ברורה (סי׳ רעד סק״ה), אולם הצל״ח כותב שעדיף להמנע מסימון מקום החיתוך, כדי שתהיה הברכה על כל הפת.
בצר ליה שיעורא [פחת לו שיעורו], כי שיעור קטן ביותר של אכילה הוא כזית לפחות, והזית בלא גרעינו הוא פחות משיעור זה.
it lacks the requisite measure? The smallest quantity of food that is considered eating is the size of an olive-bulk, and an olive with its pit removed is smaller than that.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ כְּזַיִת גָּדוֹל בָּעֵינַן? כְּזַיִת בֵּינוֹנִי בָּעֵינַן (וְהָא אִיכָּא), וְהַהוּא דְּאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן זַיִת גָּדוֹל הֲוָה, דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּשַׁקְלוּהָ לְגַרְעִינוּתֵיהּ פָּשׁ לֵיהּ שִׁיעוּרָא.

He said to him: Do you hold that we require a large olive as the measure of food necessary in order to recite a blessing after eating? We require a medium-sized olive and that olive was that size, as the olive that they brought before Rabbi Yoḥanan was a large olive. Even though they removed its pit, the requisite measure remained.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ההוא דאייתהו לקמיה דרבי יוחנן זית גדול הוה, ואף על גב דשקלת לגרעינתיה קאי שיעורא. ובירושלמי אמרו טעמא אחרינא דגרסינן התם (בפרקין ה״א): רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו, והיה רבי חייא בר אבא מסתכל ביה, אמר ליה בבליא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין ז׳ שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעיניתו ממעטו (מה עבד ליה ר׳ יוחנן) ולית רבי יוחנן ידע שגרעינתו ממעטו מה עביד ליה רבי יוחנן משום בריה, מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו אכל פרידה אחת של ענב פרידה אחת של רמון שהיא טעונה ברכה לפניה ולאחריה. ואפשר דכיון שלא נסיב לה גמרין האי טעמא ואדרבה איצטריך למימר דזית גדול הוה שמעינן מינה דליתא להא דירושלמי, ואילו אכל פרידה אחת של ענב ולית ביה כזית או פרידה אחת של רמון לא מברך אחריו עד שיאכל כזית. ויש לומר דאיתא נמי להא דירושלמי, אלא דבירושלמי סברי דרבי יוחנן זית שלם אכל ולא הסיר גרעינתיה ומשום הכי חשיב ליה בריה, אבל בגמרין סברי דלא אכל גרעיניתיה אלא הסירו וזרקו, והלכך לא חשיב בריה, ומשום הכי איצטריך למימר דזית גדול היה דלאחר שנפרך או שנחתך או שנמוח לא חשיב בריה בשום מקום בכל איסורין שבתורה. וכן נראה שמתרצין בתוס׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי סברת רבי יוחנן זית קטן [אכל] זית גדול אכל וכו׳ – ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא, רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה ר׳ חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מה הדין בבלאה מסתכל בי לית ליה כל שהוא משבעת המינין טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומאי צריכא ליה מפני שגרעינתה ממעטה ולית לר׳ יוחנן מפני שגרעינתה ממעט בה מאי עביד ליה ר׳ יוחנן משום בריה, מילתא דר׳ יוחנן אמרה שאם אכל אפי פרידה אחת של ענב או פרידה אחת [של רמון] שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. והשתא אי האי עובדא דתלמודא דידן הוי ההוא עובדא גופא דירושלמי אם כן חולק תלמוד דידן על הירושלמי וס״ל דאפילו בריה בעי כזית ותלמוד דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים היו והאי דירושלמי היה הזית שלם כשהובא לפניו אע״ג דהושלך הגרעין כיון שהובא שלם לפניו ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור אבל האי עובדא דתלמוד דידן אפשר דהאי זית מליח שהובא לפניו בלא גרעין היה כי ההוא דסוף אין מעמידין (ברכות מ׳ ע״ב) גבי זית גלוסקא דקתני ר׳ יוסי אומר השלחין אסורין היכא דמי שלחין א״ר יוסי בר חנינא כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת ובהך זית איירי הכא הילכך לא הוי בריה, וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק, ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה אחת מעין שלש הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בורא נפשות רבות לא בעי שיעורא, והא דפריך הכא היכא בריך ר׳ יוחנן על כזית מליח משום דבצר ליה שיעוריה אליבא דר׳ חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש או דילמא לא נתקנה בנ״ר שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג׳ שהיא מדאורייתא ומר׳ צדוק בפ׳ הישן שאכל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אין ראיה דדילמא ברכת המזון הוא דלא בירך הא בורא נפשות ברך, ומתוך דברי ר״י משמע שאם אכל משבעת המינין פחות מכשיעור שיברך אחריו בנ״ר. ולא נהירא לי דמסתבר דכיון שאכל פחות מכשיעור ואינו צריך לברך עליו מעין ג׳ בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה ברכה אחרת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] כי כזית גדול בעינן [אנו צריכים] לשיעור אכילה? כזית בינוני בעינן [צריכים אנו], והא איכא [וזה הלא ישנו], שכן הזית ההוא דאייתו לקמיה [שהביאו לפני] ר׳ יוחנן, זית גדול הוה [היה], דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה, פש ליה שיעורא [שאף על פי שהוציאו את גרעינו, נשאר לו השיעור].
He said to him: Do you hold that we require a large olive as the measure of food necessary in order to recite a blessing after eating? We require a medium-sized olive and that olive was that size, as the olive that they brought before Rabbi Yoḥanan was a large olive. Even though they removed its pit, the requisite measure remained.
רי״ףרשב״אבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דִּתְנַן: אזַיִת שֶׁאָמְרוּ לֹא קָטָן וְלֹא גָּדוֹל, אֶלָּא בֵּינוֹנִי – וְזֶהוּ ״אֵגוֹרִי״. וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לֹא ״אֵגוֹרִי״ שְׁמוֹ אֶלָּא ״אִבְרוֹטִי״ שְׁמוֹ, וְאָמְרִי לַהּ ״סִמְרוֹסִי״ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״אֵגוֹרִי״ – שֶׁשַּׁמְנוֹ אָגוּר בְּתוֹכוֹ.

The Gemara cites a proof that the halakhic measure of an olive is not based on a large olive as we learned in a mishna: The olive of which the Sages spoke with regard to the halakhic measures is neither small nor large, but medium, and that olive is called aguri. And Rabbi Abbahu said: The name of that genus of olives is not aguri, but its name is avruti, and some say that its name is samrusi. And why, then, is it called aguri? Because its oil is accumulated [agur] inside it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כזית שאמרו – לענין שיעור כל אכילות.
אגור בתוכו – מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וראיה לכך ששיעור זית אינו כזית גדול ממה דתנן [ששנינו במשנה]: זית שאמרו חכמים בדיני שיעורים אינו לא קטן ולא גדול, אלא בינוני. וזהו הזית הנקרא אגורי. ואמר ר׳ אבהו: זית זה לא ״אגורי״ שמו האמיתי אלא ״אברוטי״ שמו. ואמרי ליה [ויש שאומרים] ש״סמרוסי״ שמו. ולמה נקרא שמו ״אגורי״ — מפני ששמנו אגור בתוכו, והרי זה רק כינוי לזן הזיתים.
The Gemara cites a proof that the halakhic measure of an olive is not based on a large olive as we learned in a mishna: The olive of which the Sages spoke with regard to the halakhic measures is neither small nor large, but medium, and that olive is called aguri. And Rabbi Abbahu said: The name of that genus of olives is not aguri, but its name is avruti, and some say that its name is samrusi. And why, then, is it called aguri? Because its oil is accumulated [agur] inside it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) נֵימָא כְּתַנָּאֵי: דְּהָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּבַר קַפָּרָא. הֵבִיאוּ לְפָנָיו כְּרוּב וְדוֹרְמַסְקִין וּפַרְגִּיּוֹת. נָתַן בַּר קַפָּרָא רְשׁוּת לְאֶחָד מֵהֶן לְבָרֵךְ, קָפַץ וּבֵרַךְ עַל הַפַּרְגִּיּוֹת. לִגְלֵג עָלָיו חֲבֵירוֹ. כָּעַס בַּר קַפָּרָא אָמַר: לֹא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס. אִם חֲבֵירְךָ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם בָּשָׂר מֵעוֹלָם, אַתָּה עַל מָה לִגְלַגְתָּ עָלָיו? חָזַר וְאָמַר: לֹא עַל הַמְלַגְלֵג אֲנִי כּוֹעֵס, אֶלָּא עַל הַמְבָרֵךְ אֲנִי כּוֹעֵס. וְאָמַר: אִם חָכְמָה אֵין כָּאן, זִקְנָה אֵין כָּאן?!

With regard to the appropriate blessing over boiled vegetables: Let us say that this dispute is parallel to a dispute between the tanna’im, as the Gemara relates: Two students were sitting before bar Kappara when cooked cabbage, cooked Damascene plums and pullets were set before him. Bar Kappara gave one of the students permission to recite a blessing. He hurried and recited a blessing over the pullets and his counterpart ridiculed him for gluttonously reciting the blessing that should have been recited later, first. Bar Kappara became angry with both of them, he said: I am not angry with the one who recited the blessing, but at the one who ridiculed him. If your counterpart is like one who never tasted the flavor of meat and was therefore partial to the pullet, and hurriedly ate it, why did you ridicule him? Bar Kappara continued and said to the second student: I am not upset at the one who ridiculed him, rather it is with the one who recited the blessing that I am angry. And he said: If there is no wisdom here, is there no elder here? If you are uncertain which blessing to recite first, couldn’t you have asked me, as I am an elder?
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך דרמסקן
דרמסקןא(ברכות לט.) הביאו לפניהן כרוב ודרמסקין ופרגיות (בבא קמא קיז) השוכר את הפועל להביא כרוב ודרמסקנין לחולה פי׳ פרונא ובל׳ ישמעאל אגאץ עין בקר ומברכין עליהן בורא פרי העץ (א״ב פי׳ דרמסקינא בלשון יוני ורומי אגסים הבאים מדמשק כי הם הטובים ויפה פירוש בעל הערוך ותרגום דמשק דרמשק):
א. [פפלומען פין דמשק.]
דורמסקין – אף הן שלקות מעשב שקורין אקדלשי״ט בלעז כך ראיתי בפירוש בבא קמא של רבינו יצחק ברבי יהודה אבל כאן פירש פרונ״ש וכן שמעתי אני כאן ובבבא קמא (פ״י דף קטז:) פרונ״ש ואי אפשר להעמידה דא״כ הרי ברכתו ב״פ העץ והאיך קדם וברך על הפרגיות שברכתן שהכל ואינם כדברים חשובים כדמפרש ואזיל.
שלא טעם טעם בשר – ונעשה הבשר חביב עליו.
פרגיות – בשר עוף שקורין פרדרי״א.
זקנה אין כאן – הלא זקן אני והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינין ודברים הללו אינן באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באין ואמרינן לקמן (דף מא:) דטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן.
דורמסקין – פירש״י פרונ״ש. ולא נראה דבסמוך משמע דמברכין עליהן בורא פרי האדמה וא״כ בורא פרי העץ בעי ברוכי ונראה שהוא מין כרוב.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך – ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשל אחריו הא אמרינן (חוליו קו.) דאין מזמנין על הפירות ומיירי בהסבו ואנו אין לנו שום הסבה אלא על הפת ולכך צריך לברך כל אחד על כל דבר הן בפירות הן ביין.
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות ולגלג עליו חברו, כעס בר קפרא ואמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חברך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם למה אתה מלגלג עליו. ולית הלכתא לא כבר קפרא ולא כמברך אלא הלכתא כמלגלג, דקיימא לן שלקות בורא פרי האדמה וחשוב עדיף. ואפילו תומי וכרתי שדרכן לאכלן חיים מברך עליהם בורא פרי האדמה, ובל שכן בכרוב. ואפילו למאן דאמר לקמן בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ומברך על איזה מהן שירצה ולא אמרינן חשוב עדיף. שאני התם שהברכות שתיהן חשובות, אבל הכא שהכל לאו ברכה חשובה היא, שלא נתקנה על דברים חשובים.
נתן בר קפרא לאחד רשות לברך. מהכא משמע דאפילו פירות אף על פי שאין מזמנין עליהן בסופן אחד מברך לכולן בתחלתן, ואף על פי שאין אנו נוהגין כן בפירות אלא כל אחד מברך לעצמו, שמא הם היו רגילין לקבוע מקום לאכול פירות ולשתות יין, ומתוך כך היה אחד מברך לכולן.
חזר ואמר לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך, אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, תנא שניהן לא הוציאו שנתן. ירושלמי (שם, ה״ב): אמר רבי יוסה הא אזילין תרי עמא ולא שמעינה מינה כלום, מאי כדון מסתברא מברך על הקפליט שהכל טפלה לירק, משמע דהדין לישנא דירושלמי אזיל כלישנא דגמרין דדחי אידי ואידי שהכל, ובהא קא מיפלגי מר סבר חביב עדיף ומר סבר כרוב עדיף דזיין. וליתא להאי לישנא, דקיימא לן דשלקות במלתייהו קיימי ומברכין עליה בורא פרי האדמה, והילכך אפילו בלא האי טעמא מברך אכרוב משום דבורא פרי האדמה עדיף. ואי נמי איכא למימר דהא דירושלמי לאו משום דסבירא ליה דשלקות לאו במילתייהו קיימי, אלא משום דסבירא ליה דאי לאו משום דהכל טפלה לירק, אף על גב דכרוב פרי האדמה, אפילו הכי חביב עדיף וכדאמרינן לקמן (ברכות מא.) באין ברכותיהן שוות כגון פרי העץ ופרי האדמה דמברך על איזה מהם שירצה, ובר קפרא דאיקפד משום דהכל טפלה לירק דירק מיזן זייני. ובהא פליג אגמרין, דבגמרין משמע דלעולם בורא פרי האדמה עדיף משהכל אף על גב דאיכא חביבותא, מדקאמר דרך פשיטותא מאן דלגלג סבר בשר שהכל, שלקות בורא פרי האדמה הלכך חשוב עדיף.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פי׳ שאפילו פירות אף על פי שאין זימון בסופןא, אבל בתחלתן כל שהוקבעו מתחלה לאכול כגון בני אדם המתחברין בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולןב, ואף על גב דלקמן (בבלי ברכות מג.) פליגי ביין, התם הוא דענין שתיה אבל בפירות דענין אכילה מודוג.
ואמרינן דקפץ ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר, ובר קפרא כעס עליו, ואמרינן בחד לישנא דכולי עלמא שלקות שהכל, וכיון דכן הוה ליה אידי ואידי שהכל, אלא דבהא פליגי מר סבר חביב עדיף לברוכי עליה ולמיפטר חבריה, ומר סבר חשוב עדיףד וכרוב חשיב טפי דזיין, ולישנא אחרינא דמאן דמברך סבר שלקות שהכל ופרגיות שהכל הילכך חביב עדיף, ובר קפרא סברה בשר שהכל שלקות בורא פרי האדמה הילכך בורא פרי האדמה עדיף, אבל מודה בר קפרא לתלמידא היכא דברכותיהן שוות דחביב עדיף.
א. חולין קו, א אין זימון לפירות, והובא ברי״ף ס״פ אלו דברים ע״ש בדברי רבינו, ובדבריו להלן מב, ב.
ב. וכ״כ רבינו לקמן מב, ב ומייתי לה מהכא יעו״ש. וכ״כ תוס׳ ושא״ר.
ג. וכ״כ רבינו שם מג, א יעו״ש.
ד. בגמ׳ ומ״ס כרוב עדיף דזיין וביאר רבינו דעיקר סברתו דחשוב עדיף מחביב וכיון דזיין חשיב טפי. ולכאורה היכא דליכא חביב לכו״ע מברך על החשוב.
ה. מבואר דבר קפרא כעס על המברך שלא בירך כדין, ומש״א אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן ר״ל דהיה לו לשואלני ולא לעשות מעצמו שלא כהלכה, וכ״ה ברשב״א, אכן רש״י פי׳ אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר דנעשה הבשר חביב עליו והרי דסובר בר קפרא כמברך, ומש״א אם חכמה וכו׳ ר״ל דמ״מ היה לו לשואלני אף שעשה כהלכה, ולרבינו הא דקאמר אם חבירך דומה וכו׳ ר״ל דהוא עכ״פ היה תאב לבשר אבל אתה למה לגלגת ושחקת עליו. ומ״מ לדינא אין כאן מחלוקת דהא אף לפי׳ רבינו דלא סבר ב״ק כמברך מסיק רבינו דטעמו מפני דשלקות בפה״א אבל מודה דעדיף חביב מחשיבות כרוב דזיין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דורמסקין – פרש״י בשם רבותיו פירוש והקשה עליו א״כ ברכתו בורא פרי העץ והיה צריך לברך עליו תחלה, ותירץ ה״ר יוסף דמיירי בשלקו ולר׳ [בנימין בר יפת בשם ר׳ יוחנן] ברכתו שהכל:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך – ודין זה אינו מצוי בינינו שאחד יברך על הפירות להוציא לחבריו אלא בימיהם היו רגילין להסב ולקבוע לשתות ולאכול פירות ומגדנות אבל אין אנו רגילין בכך הילכך כל אחד מברך לעצמו, ורש״י פירש דהדברים הללו לא הובאו ללפת בהם את הפת ואמרינן לקמן (ברכות מ״א:) שטעונין ברכה לפניהם ואין הפת פוטרתן, וגם בענין זה לא הורגלנו שאחד יברך לכולם אלא כל אחד מברך לעצמו. ונראה הטעם לפי שאין אנו רגילין לסלק עצמנו מן הפת קודם ברכת המזון והוי כמו אין בית הבליעה פנוי לקמן (ברכות מ״ב ע״ב) גבי יין שבאמצע הסעודה שכל אחד מברך לעצמו מאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל הילכך חביב עדיף. מכאן יש ללמוד שאם יש לפניו שני מינין שברכתן שוה חביב עדיף ואם אין ברכתן שוה בפה״א עדיף אע״ג דאידך חביב טפי:
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך – פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן ואע״ג דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי״ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר.
לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן – יש פירשו דאע״ג דנתן לו רשות לברך, מ״מ היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר.
אייתו לקמייהו כרוב ודורמסקין ופרגיות – פירוש (כרוב ו)⁠דורמסקין ירקות שנתבשלו והן משביחין בבישולן. ואין צריך לומר כרוב שאינו נאכל כלל כשהוא חי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפירש״י זקנה אין כאן וכו׳ פי׳ והיה לו לשואלני על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים כו׳. עכ״ל האי לישנא על איזה מהן יברך לפטור שאר מינים שייך למאי דס״ד בעי למימר דאיכא מ״ד בשלקות בפה״א וה״ל לשאלו על כך דהא אם יברך על שלקות בפה״א ודאי דאינו יוצא על הפרגיות וגם אם נאמר דלפי דעת המברך דשלקות שנ״ב קאמר וה״ל לשואלו על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים הוא דחוק דכיון דפרגיות היה חביב לו למברך מה היה לשאול לו על דעתו דאינו דומה שיברך לפי חביבות השומע ויוצא בברכתו ולמסקנא ניחא דה״ל לשאול אם מברכין על החביב או על מידי דזיין דאחד מהן יפטור שאר מינין ויש לדקדק בהאי עובדא דבר קפרא דמתחלה אמר לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג ואח״כ חזר ואמר בהיפך לא על כו׳ דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר וי״ל דמעיקרא ודאי דכעס נמי על המברך שלא שאלו אלא דה״ק לא על המברך כעסי כ״כ שלא שאל לי על איזה מהן יברך כמו על המלגלג שהוא מורה ממש הלכה בפני רבו לומר שלא כדין בירך על הפרגיות אבל המברך כיון שניתן לו רשות לברך אין זה כמורה הלכה ובא זה התלמיד המלגלג והתנצל עצמו שלא לגלג עליו על שלא כדין בירך אלא לגלג עליו שלא היה חש על כבוד הרב לשאול ממנו על איזה מהן יברך חזר בר קפרא ואמר לא על המלגלג אני כועס שלגלג עליו על שלא שאל ממני וכעסי בזה נשאר על המברך ודו״ק:
בגמ׳ נימא כתנאי כו׳ דהנהו תרי תלמידי כו׳ הביאו לפניו כרוב ודורמסקין כו׳ ופרש״י דורמסקין אף הן שלקות שקורין אקדלשי״ט כו׳ ובכאן פי׳ פרונ״ש כו׳ וא״א להעמידה דא״כ הרי ברכתו בפה״ע כו׳ עכ״ל. ולכאורה נראה דאין כוונתו למאי שכתבו התוספות דבסמוך משמע דמברכין עליהם בפה״א דאם לכך נתכוון תו לא שייך מ״ש רש״י והאיך קדים וברך על הפרגיות דמיניה וביה הו״ל לאקשויי כל׳ שכתבו התוס׳. לכך נ״ל בכוונת רש״י דמהא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה״א לק״מ דלעולם מצינן למימר דדורמסקין היינו פרונ״ש שברכתו כשהוא חי בפה״ע אבל לאחר ששלקן תליא בפלוגתא דלעיל דלמ״ד שלקות במלתייהו קיימו מברך בפה״ע ולמ״ד לאו במלתייהו קיימו מברך שהכל אפילו על פה״ע ואפ״ה א״ש הא דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה״א לישנא דסוגיא דהנך אמוראי דלעיל נקט דעיקר פלוגתייהו בירקות אי מברך בפה״א או שהכל וממילא ידעינן דפליגי נמי בשלקות של פה״ע בכה״ג דמ״ש. ומש״ה הוצרך רש״י להקשות בענין אחר דאי ס״ד דדורמסקין היינו פרונ״ש א״כ תיקשי על המברך היאך בירך על הפרגיות דמשמע ליה לרש״י לאותו פי׳ של פרונ״ש אין דרך לשולקן כלל ואין דרך אכילתן אלא כשהוא חי ואם כן יפה כתב שהיה לו לברך בפה״ע כן נ״ל בכוונת לשון רש״י:
אמנם לע״ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר׳ יהודה שאע״פ שמפרש בב״ק אקדלשי״ט אפ״ה הוצרך לפ׳ כאן פרונ״ש ואלו ואלו דברי אלקים חיים דלשון דורמסקין משמש להכי ולהכי ולכאורה פירושו מוכרח. והיינו לפי מה שראיתי בירושלמי דשמעתין דמייתי האי עובדא דבר קפרא ותלמידיו בסגנון אחר וז״ל אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין דפוטר אחונייתא ולא פטר פרגיתא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגיתא כו׳ עכ״ל הצריך לענינינו. ופשטא דמלתא ודאי משמע דאותן ג׳ מינים שנאמרו בירושלמי הן אותן המינים עצמם שנאמרו כאן בגמרא דידן דפרגן היינו פרגיות ואחונייתא היינו דורמסקין דהכא וקפלוטות היינו כרוב דהכא ואם כן לפ״ז מבואר להדיא דהני ג׳ מינים ג׳ מיני ברכות הן לפי שיטת הירושלמי דסובר דשלקות במלתייהו קיימי ואם כן פרגיות שהכל וקפלוטות שהן כרוב בפה״א ואחונייתא שהן דורמסקין דהכא בפה״ע וע״כ היינו פרונ״ש ומש״ה שפיר קאמר בירושלמי שאם יברך על הקפלוטות בפה״א ויפטור את האחונייתא כיון דקיי״ל בירך על פה״ע בפה״א יצא וכמו שאבאר לקמן דף מ״א גבי צנון וזית ע״ש דא״כ לא יפטור את הפרגיות ואם יברך על אחונייתא שהן דורמסקין דהיינו פרונ״ש בפה״ע לא יפטור לא דין ולא דין כיון דאם בירך על פירות הארץ בפה״ע לכ״ע לא יצא נמצא דלפ״ז ע״כ לפי שיטת הירושלמי האי דורמסקין דהכא היינו פרונ״ש שברכתו בפה״ע ומש״ה יפה פי׳ רבינו יצחק ברבי יהודה. והא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה״א היינו כדפרישית דלישנא דשלקות דכולה שמעתין דלעיל נקט ואין ה״נ דבשלקות דהכא דאיירי בפרי העץ סבר המלגלג דמברך בפה״ע. או שנאמר דכיון דפרונ״ש אין דרך לשולקן כדפרישית בלשון רש״י שעיקר אכילתן חי ואם כן הו״ל כתומי וכרתי דלעיל דלרב חסדא כל שנשתנה לגריעותא ע״י בישול מברך שהכל ומש״ה סבר המלגלג שהיה לו לברך על הכרוב בפה״א כיון דשלקות במלתייהו קיימי וכרוב ודאי נשתנה למעליותא כדאמרי׳ לעיל להדיא דמשכחת לה בכרבי וסלקא והיינו דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה״א. משא״כ הירושלמי סובר דלא כרב חסדא אלא דאפילו בתומי וכרתי נמי אמרינן דשלקות במלתייהו קיימי אע״ג דנשתנו לגריעותא והיינו כשיטת רב אלפס שהביאו התוס׳ לעיל ומש״ה מסיק בירושלמי דאחונייתא שהן פרונ״ש לא פטר לא דין ולא דין לפי שברכתו בפה״ע וכדפרישית:
ואפשר עוד לומר דהירושלמי לא פליג אגמ׳ דידן לענין דינא דתומי וכרתי אלא הירושלמי סובר דדורמסקין היינו פרונ״ש משא״כ הגמ׳ דידן סובר דדורמסקין דהכא היינו כמו דורמסקין דב״ק דהיינו אקדלשי״ט נמצא דלפ״ז שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה ושיטת רש״י עולין בקנה א׳ כפתור ופרח כן נ״ל ודוק היטב:
ואף שראיתי למהר״ר אליה בפירושו להירושלמי שמפרש בענין אחר דהא דקאמר התם נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין היינו משום דאחונייתא נהי דמברכינן נמי בפה״א אפי׳ הכי לא יפטר את הקפלוטות כיון דאחונייתא הוי טפל לגבי הקפלוטות שהן עיקר. אלא דהאי פירושא לא מיחוור לי דנהי דקי״ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה היינו בשאין ברכותיהם שוות או אפילו כשברכותיהן שוות נמי משכחת לה לענין לכתחלה. אבל בדיעבד כשברכותיהם שוות ודאי אפילו בירך על הטפילה פטר את העיקר וא״צ לברך שנית אותה ברכה עצמה וזה נ״ל ברור משיטות הפוסקים וא״כ ע״כ צריך לפרש הירושלמי כדפרישית:
שם נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך כו׳ נראה דמה שלא בירך בר קפרא בעצמו היינו משום דס״ל דגדול העונה אמן יותר מן המברך ודלא כרב דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דמברך עדיף כדאיתא לקמן ובשילהי נזיר דבלא״ה מסקינן התם דפלוגתא דתנאי כו׳ ע״ש. ויותר נראה דמה שלא בירך ב״ק בעצמו היינו משום שהוא לא היה רוצה לאכול אלא מן הטפל ומש״ה נתן רשות לא׳ מתלמידים כדי שיברך על העיקר וממילא יפטר גם הוא ע״י אותה הברכה. והיינו לפי מה דמשמע בשמעתין דב״ק גופיה סובר גם כן דברכת כולן שהכל כן נ״ל ועיין עוד בסמוך:
ובתוס׳ בד״ה נתן בר קפרא רשות כו׳ ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשלאחריו כו׳ עכ״ל. נראה דהאי דאי לאו לשון הוכחה הוא דהא בלא״ה ודאי פשיטא בכולי שמעתין דבברכה שלפניו איירי והיינו בברכת שהכל ובפה״א שאין עניינם כלל בברכה שלאחריו וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דקפץ ובירך על הפרגיות אע״כ דהאי דאי שכתבו התוס׳ משמש בלשון דאם ולענין דינא כתבו כן. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דמיירי בברכה שלפניו נראה דהיינו למאי דקיי״ל לקמן דף מ״ג כלישנא קמא דפליגי רב ורבי יוחנן לענין יין אי בעי הסבה או לא וכתב שם הרא״ש דלהאי לישנא משמע דבשאר מילי חוץ מפת ויין לא בעי הסבה משא״כ ללישנא בתרא דהתם דמשמע איפכא דפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן לא איירי אלא ביין אי מהני הסבה משא״כ בשאר מינים לא מהני הסבה אלא כל א׳ צריך לברך לעצמו אם כן תיקשי האי דהכא דמשמע שנתן לו רשות כדי שיפטרו כולם בברכתו. ואפשר דלזה נתכוון רש״י שכתב בד״ה זקנה אין כאן שדברים הללו אינם באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו׳ עכ״ל ואם כן משמע מדבריו דפשיטא ליה דמה שהביאו לפניהם אותן הג׳ מינים היה בתוך סעודתם ולפ״ז א״ש דמאחר שקבעו כבר להסב על הפת מש״ה מהני להו הך הסבה נמי לשאר דברים שהובאו בתוך הסעודה שא׳ יפטור את כולם כמבואר בפוסקים וכדמשמע נמי מלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו בפלוגת׳ דרב ורבי יוחנן ע״ש כן נ״ל ודו״ק:
בפרש״י בד״ה זקנה אין כאן כו׳ והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים עכ״ל. נראה מבואר דרש״י מפרש כן לפי המסקנא דבסמוך דכ״ע שלקות שהכל ובהא מיפלגי דמ״ס חביב עדיף ומ״ס כרוב עדיף דזיין ואם כן לפי זה א״ש דהיה לו לשאלו כיון דלעולם אם יברך על איזה מהן יפטור את כולם אלא דיש מקום להסתפק הי מינייהו עדיף והו״ל כמורה הלכה בפני רבו משא״כ לפי מאי דס״ד מעיקרא לא שייך האי לישנא כלל על איזה מהן יברך לפטור שאר המינים דהא ודאי אם יברך על השלקות בפה״א לא יפטור את הפרגיות ועוד כיון דבר קפרא נתן לו רשות לברך מסתמא סבר שיברך שהכל כדי שיפטור את כולן ויוציאן בברכתו אם יאכלו הם ממין אחר אע״כ כדפרישית דלמסקנא קאי אבל למאי דס״ד מעיקרא צ״ל דמאי שכעס בר קפרא על המברך היינו משום דנהי דבר קפרא גופא סבר דשלקות בפה״א אפ״ה היה לו לאותו תלמיד לשאלו כיון דפלוגתא דתנאי היא כדמשמע לעיל בסוגיין דר״מ דאמר יוצאין במבושל ע״כ סבר דשלקות במילתייהו קיימי ורבי יוסי נמי אפשר דסבר כוותיה ואם כן כה״ג הוי כאפקרותא להורות בפני רבו כן נ״ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. ובעיקר הלשון שכתב רש״י לפטור את שאר המינים וכדפרישית דלמסקנא קאי אין לפרש שאם יברך שהכל על המין השני שלא יפטור דודאי בין למ״ד חביב עדיף ובין למ״ד כרוב עדיף היינו על איזה מהן יברך תחלה אבל בדיעבד בודאי יצא כיון דברכותיהן שוות אלא מ״ש רש״י לפטור את שאר המינים היא גופא אתא לאשמעינן דאיירי בברכותיהן שוות וכדפרישית ודו״ק:
בא״ד ודברים הללו אינן באים ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו׳ משמע דפרגיות נמי הן דברים שבאים שלא מחמת סעודה וכן משמע קצת לקמן בפ׳ ג׳ שאכלו דף מ״ז בהא דאמר שמואל אילו מייתי גוזלייא לאבא ואף דלפ״ז הוי מצי לפרש שאכלום לגמרי שלא בשעת סעודה מ״מ הוכרח רש״י לפרש כן שהובאו בתוך הסעודה כדפרישית בסמוך בלשון התוס׳ ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף מ״א ע״ב מענין דברים הבאים בתוך הסעודה:
רש״י ד״ה דורמסקין כו׳ הרי ברכתו בפה״ע ק״ל הא גם בפה״א עדיף משהכל אלא דהמברך סבר דשלקות מברך שהכל. וא״כ ג״כ בפה״ע אין ברכתו בפה״ע אלא שהכל כמבואר בסוגיא גבי זית מליח וצ״ע:
תוס׳ ד״ה נתן וכו׳ ומיירי בהסבו. עי׳ חולין ק״ו ע״א תוס׳ ד״ה ש״מ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ומציעים עוד בענין ברכת השלקות שעסקו בה קודם לכן: נימא כתנאי [האם נאמר שבעיה זו היא כאותה מחלוקת תנאים] בנושא זה, כמסופר: דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה [שאותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני] בר קפרא, והביאו לפניו כרוב מבושל ודורמסקין מבושלים ופרגיות, ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ (הזדרז) וברך על הפרגיות. לגלג עליו חבירו על שהקדים מתוך רעבתנות ברכה שהיה צריך לברך אחר כך. כעס בר קפרא על שניהם וכך אמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס, כי אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, ובשל כך נעשה בשר הפרגיות כה חביב עליו ובשל כך מיהר לאוכלו, אתה על מה לגלגת עליו? וחזר ואמר לשני: לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס, והוסיף ואמר: אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן?! כלומר, אף אם אין בך דעת להחליט בעצמך על מה יש לברך קודם, הלא יכולת לשאול אותי, שאני זקן ממך.
With regard to the appropriate blessing over boiled vegetables: Let us say that this dispute is parallel to a dispute between the tanna’im, as the Gemara relates: Two students were sitting before bar Kappara when cooked cabbage, cooked Damascene plums and pullets were set before him. Bar Kappara gave one of the students permission to recite a blessing. He hurried and recited a blessing over the pullets and his counterpart ridiculed him for gluttonously reciting the blessing that should have been recited later, first. Bar Kappara became angry with both of them, he said: I am not angry with the one who recited the blessing, but at the one who ridiculed him. If your counterpart is like one who never tasted the flavor of meat and was therefore partial to the pullet, and hurriedly ate it, why did you ridicule him? Bar Kappara continued and said to the second student: I am not upset at the one who ridiculed him, rather it is with the one who recited the blessing that I am angry. And he said: If there is no wisdom here, is there no elder here? If you are uncertain which blessing to recite first, couldn’t you have asked me, as I am an elder?
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותההשלמהרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תָּנָא: וּשְׁנֵיהֶם לֹא הוֹצִיאוּ שְׁנָתָן.

The Gemara concludes that it was taught: And both of them did not live out his year. Due to bar Kappara’s anger they were punished, and both died within the year.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוסיפו על כך, תנא [שנינו]: ושניהם לא הוציאו שנתן, שמשום כעסו של בר קפרא נענשו ומתו שניהם באותה שנה, ומכאן רוצים להסיק לענייננו:
The Gemara concludes that it was taught: And both of them did not live out his year. Due to bar Kappara’s anger they were punished, and both died within the year.
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דִּמְבָרֵךְ סָבַר שְׁלָקוֹת וּפַרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, הִלְכָּךְ חַבִּיב עֲדִיף, וּמְלַגְלֵג סָבַר שְׁלָקוֹת ״ב״פבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פַּרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״, בהִלְכָּךְ פֵּירָא עֲדִיף.

The Gemara attempts to infer from this story to the topic at hand: What? Is it not that they disagreed with regard to the following? The one who recited the blessing over the pullet first held that the blessing to be recited over both boiled vegetables and pullet is: By whose word all things came to be, and, therefore, that which he prefers takes precedence and is eaten first. The one who ridiculed him held that over boiled vegetables one recites: Who creates fruit of the ground, and over pullet one recites: By whose word all things came to be, and, therefore, the fruit takes precedence, as its blessing is more specific and therefore more significant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמברך סבר שלקות – דכרוב ודורמסקין שהכל ברכתן כפרגיות דעל דבר שאין גדולו מן הארץ כגון בשר ביצים ודגים תנא במתניתין שהכל וכיון דברכותיהם שוות חביב עדיף.
ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה – שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימו.
חביב עדיף – וכן הלכה אם יש לו שני מיני פירות לפניו חביב עדיף ובורא פרי האדמה עדיפא משהכל נהיה בדברו דמבוררת טפי וחשובה לעצמה מקרית ויברך על אותו המין ששייך בו פרי האדמה אף על פי שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו ואם לפניו פירות שהברכות שוות ואחד מהן הוא מז׳ המינין יברך תחלה על אותו של ז׳ המינין דעדיפי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר׳ בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה – הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נ״ב הילכך חביב עדיף לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא. לא דכ״ע אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף פירוש לברוכי עליה וליפטר חברי׳ ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו הילכך ליתא להאי לישנא דאע״ג דהוא לישנא בתרא בגמ׳ לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בפה״א עדיף ב״פ האדמה וב״פ העץ בפה״ע עדיף דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי.
נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. פירוש שאפילו פירות שאין זימון בסופן אם מתחלה הוקבעו לאכול כדרך בני אדם המתחברים בתחלת ישיבתן לאכול בחבורה אחת אחד מברך לכולן. ואף על גב דלקמן פליגי ביין בפירות דהוא ענין אכילה מודו. קפץ (אחד מהם) [אותו אחד] ובירך על הפרגיות שהוא מין בשר והוא מין עוף ששמו פרדי״ץ ומשום שהיה חביב עליו בשר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ שם. בא״ד. וז״ל ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זימנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו ואין צריך לברך פעם אחרת ומשני הכא הוא דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה עכ״ל. והנה מבואר מדברי התוס׳ דאע״פ שברכת הנהנין חלה על חפצא של אוכל, מ״מ אין צריך שיהא החפצא של אוכל לפניו, ואם דעתו על חפצא זה שפיר חלה הברכה עליו אע״פ שאין החפצא לפניו, וכדחזינן מאמת המים. (ונראה עוד דמהירושלמי לכאורה מוכח שברכת שהכל אינה ברכה על הנאת הגברא גרידא אלא היא מתייחסת לחפצא של מים, ולפיכך ס״ד דלא מהני מכיון שאין החפצא של המים שישתה לפניו, וקמ״ל דמכיון שדעתו עליו זה מהני).
ועיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ ברכות ה״י) וז״ל אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מכל המשקין עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח״כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך עכ״ל, ומשמע דהרמב״ם סובר דאין הברכה חלה אלא א״כ החפצא של האוכל לפניו ואין מועיל במה שדעתו לאוכלו. אמנם עיין שם בסוף ההלכה שכתב וז״ל עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה אע״פ שהמים היו לפניו בשעת הברכה אינן המים ששתה מפני שלכך נתכוון מתחלה עכ״ל, ומשמע שדעת מועילה אע״פ שאין החפצא לפניו, וצ״ע בשיטתו.
ונראה דלשיטת הרמב״ם בעינן תרתי, דהיינו שיהא החפצא לפניו ושתהא דעתו עלייהו. וי״ל דבאמת המים מכיון שהמים מחוברים חשיבי הם כחדא חפצא ונחשב כאילו החפצא שישתה הוא לפניו. ומ״מ צריך גם שתהא דעתו על כל החפצא שיאכל. ובדומה לזה פסק נמי הרמב״ם בד׳ מינים (פ״ז מהל׳ לולב ה״ו) ״ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו״, ומבואר דסובר דיכול לברך על נטילת לולב וליטול הד׳ מינים אחד אחד, ובתנאי שמצויין הן לפניו כשבירך. ומשמע דאינו מועיל במה שדעתו ליטלן אלא דבעינן נמי שיהיו ד׳ המינים לפניו בשעה שמברך, דכדי שהברכה תחול על החפצא בעינן שהחפצא תהא מצוי בפניו. ולפי״ז יוצא שנחלקו תוס׳ והרמב״ם, דלשיטת התוס׳ הברכה חלה ע״י דעת וכוונה בעלמא לחפצא מסוים, ואילו הרמב״ם מצריך בנוסף לדעת וכוונה שיהא החפצא עצמה לפניו. ונפק״מ במי שבירך על כוס מים ונשפך הכוס והביאו לו עוד כוס מים אח״כ, דלשיטת התוס׳ אינו צריך לברך פעם שנית משום שנתכוון בברכתו הראשונה על שתיית מים בעלמא ונפטר, משא״כ לדעת הרמב״ם דצריך לברך עוד פעם שלא חלה הברכה הראשונה על הכוס השנייה מכיון שלא היה הך חפצא לפניו כשבירך בראשונה.
והנה המחבר פסק בשו״ע (או״ח סי׳ ק״מ סע׳ ג׳) ״העולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות וברך על התורה והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות יש אומרים שאינו צריך לחזור ולברך וי״א שצריך״, ועיין בביאור הגר״א (שם) שמבאר דתלוי בירושלמי המובא בתוס׳ דידן בנפל תורמוסא מידו לוקח תורמוסא אחרת דצריך לברך, וצ״ע דמהי ההשוואה בין נפל תורמוסא דמיירי בברכת הנהנין לברכת התורה, דלכאורה שאני ברכת התורה דחלה על קיום מצות תלמוד תורה ובכל מקום שקורא בתורה איכא מצוהא.
ומשמע דהגר״א סובר שברכת התורה דומה לברכת הנהנין שחלה על חפצא מסוים, ושפיר הביא ראיה מהירושלמי הנ״ל דנפל תורמסא שיברך שוב ברכת התורה, דכל פרשה שבתורה נחשבת לחפצא בפני עצמה שמברך עליה, ואם בירך ולא נתכוון לפרשה זו צריך לברך פעם שניה. והגר״ח זצ״ל נקט שברכת התורה דומה בזה לברכת הנהנין, והיה הגר״ח זצ״ל פוסק שאם גמר הבעל - קורא את הקריאה במקום שראוי להפסיק, ונמלך לקרות עוד, שיברך העולה עוד הפעם, כדין ברכת הנהנין משום שהברכה חלה על החפצא של הפרשה, דברכת התורה הויא כברכת הנהנין שמברך על חפצא מסוים, וכל שנמלך צריך לברך עוד ברכה.
תוס׳ שם בא״ד. וז״ל ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל״ו עכ״ל. והנה איסור הוצאת שם שמים לבטלה אזהרת עשה הוא ע״פ הכתוב ״את ה׳ אלקיך תירא״ (כמבואר בתמורה דף ד׳). וכתב הרמב״ם (פי״ב מהל׳ שבועות הל׳ י״א) וז״ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע״פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה׳ אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד כדי שלא יהא לבטלה עכ״ל. ומשמע מדבריו דיסוד האיסור הוא ביזוי השם, והפקעת יראת שמים, ולפיכך ניתן לתקן את האיסור ע״י שישבח מיד את השם ויאמר ברוך הוא לעולם ועד כי בכך יסולק בזיון השם, דלא הזכיר את השם לבטלה אלא הזכירו כדי לשבחו.
ולפום ריהטא נראה דלשיטת הרמב״ם האיסור של ברכה לבטלה מהווה איסור בפני עצמו, דהוי איסור לאו מקרא ד״לא תשא את שם ה׳ אלוקיך לשוא״, וחמור מהוצאת שם שמים לבטלה דעלמא שאיסורו רק משום איסור עשה. וכן משמע מדברי הרמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הל׳ ט״ו) וז״ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא עכ״ל. ולכאורה היה אפשר לפרש שעיקר האיסור הוא עצם הברכה לבטלה ולא ביזוי השם שהוציאו לבטלה. ברם הדין לשבח אחרי הוצאת שם שמים לבטלה מקורו בירושלמי (פרק כיצד מברכין) בהקשר לברכה לבטלה, והרמב״ם מביאו בהלכות ברכות (פ״ד ה״י) וז״ל נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אע״פ שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה עכ״ל. ומוכח מזה שאף בברכות לבטלה ושאינן צריכות, עיקר האיסור הוא הוצאת השם בדרך בזיון לבטלה, ולא שהברכה בעצמה לבטלה, וע״כ חל דין לשבח מיד ולומר בשכמל״ו, דעי״ז מתקן את האיסור של ברכה לבטלה.
אלא דלפי״ז יש להקשות אמאי קיי״ל בספק ברכות שאינו מברך משום חשש לא תשא, דשמא הויא ברכה לבטלה, נימא שיברך ויאמר השם בלשון לעז דשוב לא יעבור משום לא תשא ויצא ידי חובת ברכה דברכות נאמרין בכל לשון (וכדפסק הרמב״ם פ״א מהל׳ ברכות ה״ו).
ועיין בשו״ת הגרע״א זצ״ל (סי׳ כ״ה) שדן במי שמברך בלשון לעז לבטלה אם עובר באיסור או לא, ונפק״מ שאם לא יעבור הרי בכל ספק ברכות קיימת עצה לברך את הברכה בלשון לעז ובכך יצא בלי להכשל באיסור ברכה לבטלה. ומסיק הגרע״א זצ״ל שקיים איסור ברכה לבטלה אף בברכות הנאמרות בלשון לעז, והוא בכלל הלאו ד״לא תשא״.
ולכאורה צ״ע דהנה לפי הרמב״ם ליכא איסור להוציא כינויים מפיו לבטלה, וכדמשמע ממה שכתב (פי״ב מהל׳ שבועות הל׳ י״א) וז״ל אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע״פ שלא נשבע עכ״ל, ומשמע שבכינויים ליכא איסור דמוציא שם שמים לבטלה. והרי שמות בלעז דין כינויים להם, וכפי שפסק הרמב״ם (פ׳ כ״ו מהל׳ סנהדרין ה״ג) וז״ל שהשמות שקוראין בהן הגויים להקב״ה הרי הן ככל הכנויים עכ״ל, ולפי״ז צ״ע למה אסור אליבא דהגרע״א זצ״ל לברך ברכה לבטלה בלעז ובכינויים. ומשמע שלדעתו יסוד האיסור הוא עצם הברכה לבטלה עצמה ולא הוצאת שם שמים לבטלה, ובהתאם לכך אסור לברך ברכות בלעז לבטלה.
אלא דלפי״ז צ״ע היאך מועילה אמירת בשכמל״ו לתקן את האיסור דברכה לבטלה. ונראה דאע״פ שהאיסור דברכה לבטלה איסור בפנ״ע הוא, ואינו איסור מפאת ביזוי השם והוצאת שם שמים לבטלה, מכל מקום האיסור אינו חל אלא היכא דהויא ברכה שאינה צריכה, וכגון שבירך ברכת הנהנין בלי חפצא דאוכל לפניו. אך כשאומר מיד בשכמל״ו גילה שאין הברכה חלה על חפץ מסוים אלא משבח ומברך בעלמא את השם שברא את האוכל, דבכל עת ראוי לשבח את השם. ובזה מתקן אף את הברכה דלא חשיבא ברכה לבטלה.
והנה הרמב״ם (פ״ד מהל׳ ברכות ה״י) פסק שיאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רק בנפל המאכל מידו, והתם מעיקר הדין הברכה חלה רק על המאכל ההוא, והוי ברכה לבטלה דנפל מידו ועל ידי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא משנה את הברכה לשבח כללי ולא רק על החפצא ההוא, דאפילו אם אין המאכל לפניו הויא ברכה מעלייתא. ברם פשיטא שאם אשה תברך בטעות שלא עשני אשה, לא יועיל אמירת ברוך שם לתקן את הברכה, דהרי הך ברכה היתה שקר מתחילה, דאמירת בשכמל״ו מועילה להיות שבח כללי רק תחת ברכה על חפצא מסויימת שנפל מידו שבירך את ה׳ ית׳ באמת ולא הוציא שקר מפיו.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שבועות ה״ט) וז״ל השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה׳ לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות הרי זה חייב לנדותו עכ״ל. ומשמע שחל חיוב נידוי כשהמחייב הוא הוצאת שם שמים לבטלה. ומזה משמע קצת שעיקר המחייב בברכה לבטלה אליבא דהרמב״ם הוא הוצאת השם לבטלה, ולכן השומע מחוייב לנדותו, ואזיל לשיטתו שהמברך ברכה לבטלה עובר בלא תשא דאורייתא. ולפי מה שנתבאר בדעת הגרע״א זצ״ל יתכן שהשומע ברכה לבטלה מפי חבירו אינו חייב לנדותו מאחר שאין עיקר האיסור הוצאת השם לבטלה אלא הברכה לבטלה, וצ״עב.
גמ׳. וז״ל מאי לאו בהא קא מיפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך חביב עדיף ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו הלכך פירא עדיף עכ״ל. ומבואר בגמרא דאם יש לפניו שני מאכלים שברכותיהן שוות מברך קודם על החביב, ואם יש להן שתי ברכות שונות מברך קודם על זה שיש לו ברכה מבוררת יותר. והנה יש להסתפק אמאי קדמה ברכת בורא פרי האדמה לברכת שהכל, האם הוא משום דברכת בורא פרי האדמה חלה על החפצא ואילו ברכת שהכל אינה אלא על מעשה הנאת הגברא בלבד, או דילמא דברכת שהכל נמי חלה על החפצא, אמנם ברכת בורא פרי האדמה מבוררת יותר דמיוחדת למין האדמה. ונפקא מינה היכא דיש לפניו בורא פרי האדמה ופרי העץ דאי נימא דהטעם שמברך בורא פרי האדמה קודם לשהכל הוא משום דברכת שהכל אינה חלה על החפצא אלא דחלה על הנאת הגברא, ולפיכך ברכת בורא פרי האדמה קודמת לשהכל שהיא חלה על החפצא, אזי י״ל דברכת בורא פרי העץ אינה קודמת לבורא פרי האדמה משום דתרווייהו חלין על החפצא. משא״כ אי נימא דבורא פרי האדמה קודמת לשהכל משום שהיא מבוררת יותר אזי י״ל דבורא פרי העץ נמי קודמת לבורא פרי האדמה מפני שהיא מבוררת יותר דמיוחדת דוקא למין פרי העץ. ועיין ברש״י (ד״ה ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה) וז״ל שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים והיה לו להקדימה עכ״ל, ומשמע שרש״י מפרש שברכת בורא פרי האדמה קודמת לשהכל מפני שהיא חלה על החפצא ואילו ברכת שהכל חלה על הנאת הגברא, וזוהי כוונת רש״י במש״כ ״שהיא ברכה חשובה לעצמה לדברים חשובים״, דרש״י אינו מזכיר שבורא פרי האדמה יותר מבוררת משהכל, ולפי״ז י״ל שאין צורך להקדים בורא פרי העץ לפרי האדמה. אמנם עיין בתוס׳ (ד״ה חביב עדיף) שכתבו להדיא דבורא פרי האדמה קודמת לשהכל משום דמבוררת טפי, ולפי״ז י״ל דהוא הדין דבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה מפני שהיא מבוררת יותר.
גמ׳. וז״ל אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר׳ חייא דאמר ר׳ חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מאי שנא צנומה דלא משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא על הפת נמי כי קא גמרא אפרוסה גמרא אלא אמר רבא מברך ואח״כ בוצע עכ״ל. ונראה לבאר דר׳ חייא ור׳ חייא בר אשי נחלקו בדין בציעה אי הוה קיום בגברא או בחפצא של הפת, ולכולי עלמא בציעה הויא דין בברכת המוציא דלר׳ חייא בר אשי מברך המוציא על הצנומא דיכול לעשות מעשה בציעה גם בצנומא ועי״ז מקיים הגברא קיום בציעה. משא״כ לר׳ חייא קיום בציעה חל בחפצא של פת שלם וע״כ אינו מברך המוציא אלא על פת שלם בלבד. ורבא ס״ל כר׳ חייא דבציעה הוי קיום בחפצא של פת שלם, וחולק על ר׳ חייא שסובר שיכול לבצוע קודם גמר הברכה, ולרבא צריך לברך הברכה כולה על פת שלם ואח״כ לבצוע.
א. ועיין שו״ת רדב״ז (ח״א סי׳ רמ״ח) וז״ל: ותו דבשלמא דברכת הנהנין כיון דנסיב תורמוסא ונפל ולא מתהני מינה איכא למיבעי אי מברך זימנא אחריתי אבל ברכת התורה ברכת המצוה היא ובכל קריאה באיזה מקום שיהיה איכא מצוה אם כן שפיר מקרי ברכת המצוה ואין צריך לחזור ולברך עכ״ל.
ב. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ח״ב ענין ברכה לבטלה בעמ׳ ק״ז - ק״ח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בזה הם חולקים], שהמברך שהקדים את הפרגיות סבר [סבור היה] שהברכה על שלקות ופרגיות היא ״שהכל נהיה בדברו״, הלכך [לכן] מאכל שהוא חביב יותר בעיני האוכל עדיף ויש להקדימו בברכה, ואילו המלגלג סבר [סבור היה] שעל השלקות מברכים ״בורא פרי האדמה״, ועל פרגיות מברכים ״שהכל נהיה בדברו״, הלכך פירא [לכן הפרי] עדיף, שברכתו מעולה יותר.
The Gemara attempts to infer from this story to the topic at hand: What? Is it not that they disagreed with regard to the following? The one who recited the blessing over the pullet first held that the blessing to be recited over both boiled vegetables and pullet is: By whose word all things came to be, and, therefore, that which he prefers takes precedence and is eaten first. The one who ridiculed him held that over boiled vegetables one recites: Who creates fruit of the ground, and over pullet one recites: By whose word all things came to be, and, therefore, the fruit takes precedence, as its blessing is more specific and therefore more significant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לָא, דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא שְׁלָקוֹת וּפַרְגִּיּוֹת ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״, וְהָכָא בְּהַאי סְבָרָא קָא מִיפַּלְגִי: מָר סָבַר חַבִּיב עֲדִיף, וּמָר סָבַר כְּרוּב עֲדִיף, דְּזָיֵין.

The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that over boiled vegetables and pullet one recites: By whose word all things came to be, and here they argue over this: This Sage, who recited the blessing, held that the food which is preferred takes precedence and one recites a blessing over it first, and the Sage who ridiculed him held: Cabbage takes precedence, as it nourishes.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כמהין
כמהיןא(ברכות לט.) על הכמהין ועל הפטריות אומר שהכל נהיה בדברו. (עירובין כז. נדה נ.) וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות הוא לשון ישמעאל שכך קורין לכמהין כמא״ה ולפטריות פק״ע (א״ב יפה פירש וכמהין גדלים תוך הארץ ואחר חפירתה נראין אבל הפטריות גדלים על הארץ):
א. [שוואמען.]
כרוב עדיף דזיין – דתניא לקמן (דף מד:) כרוב למזון ותרדין לרפואה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ לא דכ״ע שלקות ופרגיות שהכל כו׳ האי דכ״ע היינו בר קפרא ושני תלמידיו דהכא אבל ודאי אשכחן תנאי אחריני דס״ל שלקות בפה״א כדאיתא לעיל בפלוגתא דר״מ ורבי יוסי לענין מצה מבושל׳. מיהו לפ״ז נ״ל דבר קפרא גופא שפיר מצי סבר נמי דשלקות בפה״א כיון דקיי״ל דהלכתא כר״מ ואפשר דר״י נמי מודה ליה מדפסק׳ רבי יוחנן ואביי הלכתא דשלקות בפה״א. אלא מה שכעס ב״ק על המלגלג ואמר ליה אם חבירן דומה כמי שלא טעם טעם בשר לא משום שכן הדין דחביב עדיף אלא דנהי דהמברך עשה שלא כדין אפ״ה לא היה לו לאותו תלמיד ללגלג עליו דאפשר דהמברך סבר דר״י פליג אדר״מ כדאמר ר״נ לעיל וס״ל שלקות לאו במילתייהו קיימי וקיי״ל רבי מאיר ור״י הלכה כר״י. ועוד דבלא״ה אין כאן מקום ללגלג על המברך דשפיר מצי סבר כחכמים דלקמן דף מ׳ ע״ב בהיו לפניו הרבה מינים דס״ל דמברך על איזה מהן שירצה דהיינו על חביב כדאמר עולא התם אלמא דאפי׳ לגבי ז׳ מינים סברי דחביב עדיף מכ״ש דחביב עדיף מכרוב ואף ע״ג דזיין דהא תמרים שהם מז׳ מינים נמי מיזן זיינו ולעולם דבר קפרא גופא סבר דכרוב עדיף אי משום דסבר שלקות בפה״א או משום דכרוב מיזן זיין למאי דס״ל כר׳ יהודה דלקמן כן נ״ל לולי דמלשון התוס׳ לא משמע כן ועיין בסמוך:
בתוס׳ בד״ה חביב עדיף וכן הלכה כו׳ עד סוף הדבור. נראה דמה שכתבו וכן הלכה היינו משום דמשמע דב״ק גופיה סבר נמי דחביב עדיף מדכעס על המלגלג ואמר אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר ואם כן לפ״ז נראה דלשיטת התוס׳ חביב עדיף אפילו מכרוב דזיין מה״ט גופא וכבר כתבתי בסמוך דאפשר שאין זה מוכרח דאפשר דב״ק אפילו לדינא ס״ל כמלגלג. ומ״ש עוד ובפה״א עדיפא משהכל דמבוררת טפי פשיטא להו ג״כ מסוגיא דהכא מדלא קאמר דכ״ע שלקות בפה״א אלא דמ״ס חביב עדיף ומ״ס ברכה מבוררת עדיף כמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו דסוגיא בשיטת הירושלמי היינו דבהא קמיפלגי ומ״ש דבפה״א עדיפא משהכל ולא כתבו נמי דבפה״ע עדיף מבפה״א היינו משום דאזלו לשיטתייהו לקמן דף מ״א דמשמע להו דלא חשיבא מבוררת ודלא כבעל הלכות גדולות ע״ש בחידושינו באריכות. ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרשב״א ז״ל יבואר בק״א אי״ה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הסבר זה דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] כי על שלקות ופרגיות מברכים ״שהכל נהיה בדברו״, אלא הכא בהאי סברא קמיפלגי [וכאן בסברה זו הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, המברך סבור היה] שהמין החביב עדיף להקדימו בברכה, ומר סבר [וחכם זה, המלגלג סבור היה] שהכרוב עדיף, דזיין [מפני שהוא מזין].
The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that over boiled vegetables and pullet one recites: By whose word all things came to be, and here they argue over this: This Sage, who recited the blessing, held that the food which is preferred takes precedence and one recites a blessing over it first, and the Sage who ridiculed him held: Cabbage takes precedence, as it nourishes.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר ר׳רַבִּי זֵירָא, כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב הוּנָא אֲמַר לַן: הָנֵי גַּרְגְּלִידֵי דְלִפְתָּא, פַּרְמִינְהוּ פְּרִימָא רַבָּא – ״בפה״אבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, פְּרִימָא זוּטָא – ״שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ״. וְכִי אֲתָאן לְבֵי רַב יְהוּדָה אֲמַר לַן: גאִידֵּי וְאִידֵּי ״בפה״אבּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, והאי דְּפַרְמִינְהוּ טְפֵי, כִּי הֵיכִי דְּנִמְתִּיק טַעְמֵיהּ.

Rabbi Zeira said: When we were in the study hall of Rav Huna he said to us: These turnip heads, if one cut them into large slices, he recites over them: Who creates fruit of the ground, because in doing so he has not significantly changed them. If he cut them into small pieces, he recites over them: By whose word all things came to be. And when we came to the study hall of Rav Yehuda he said to us: Over both these, large slices, and those, small pieces, one recites: Who creates fruit of the ground, and the fact that he cut them extensively was in order to sweeten its flavor.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גרגלד
גרגלדא(ברכות לט.) הני גורגלידי דליפרא פרמינהו פירמא רבה. (ברכות נו.) חזאי תרי גורגלידי דליפתא. ס״א תרי ראשי לפתו׳ (א״ב פי׳ גנגליד בלשון יוני לפת עגול והלפת שהוא ארוך נקרא בלשון משנה נפוס אבל העגול בלשון משנה נקרא בשם סוגיי לפת):
ערך פרם
פרםב(שבת עד:) האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי׳ פרים סילקא כעין כתישה ואינו כעין חיתוך חייב משום טוחן ויש מי שאומרים מאן דפריס כמו הלא פרוס לרעב לחמך (ברכות לט.) פרמינהו פורמי רברבי פי׳ חתכן חתיכות גדולות (מגילה ח) פריעה ופרימה תגלחת וצפרים פי׳ פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גילוח כל שערו פרימה קריעת בגדים (סוטה ז) הכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו פי׳ קרע בגופו של בגד שלא במקום התפר פרימה במקום התפר (בבא מציעא מב) והאידנא דשכיחי פרומאי פי׳ מל׳ בגדיו יהיו פרומים (גיטין צ:) ופרומה משני צדדיה (מועד קטן כח) פרים בבי ואפקוה (גיטין סח) פירמה דכרתי פירמא דסילקא פ׳ מלא היד חתיכות של כרישין ושל תרדין:
א. [איין ארט ריבען.]
ב. [שפאלטען, טהיילען.]
גרגלידי דלפתא – ראשי לפתות.
פרמינהו – מנושיי״ר בלעז לשון קניבת ירק.
פרימא זוטא – גריעותא היא ובשאכלו חי קאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הני גרגלידי דליפתא – פירוש ראשי ליפתות דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה, פירמי זוטרי, פיר׳ שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו.
והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא – פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן.
לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן – יש שפירשו דאף על גב דנתן לו רשות לברך מכל מקום היה לו לשאול מבר קפרא דהוה קשיש מיניה על איזה מהן יברך תחלה לפטור את השאר:
מאי לאו בהא קמיפלגי דמאן דלגלג סבר בשר שהכל ושלקות בורא פרי האדמה. הילכך חשוב בברכה עדיף. ומאן דבריך סבר אידי ואידי שהכל נהיה בדברו הילכך חביב עדיף – לבני אדם קאמר דאי לדידיה פשיטא:
לא דכולי עלמא אידי ואידי שהכל בין שלקות ובין בשר ובהא פליגי דמר סבר חביב עדיף – פירוש לברוכי עליה וליפטר חבריה ומר סבר חשוב עדיף וכרוב הוא חשוב טפי דזיין. והאי לישנא ודאי ליתיה דאוקים תרווייהו דלא כהלכתא דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי לאכלו כשהוא חי והשלק משביחו. הילכך ליתא להאי לישנא דאף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא לא אתמר אלא לדחויי בעלמא הילכך לישנא קמא עיקר. וכיון שכן שמעינן מהאי לישנא דבברכותיהן שוות חביב עדיף ובאין ברכותיהן שוות חשוב עדיף. ולהאי לישנא קמא לא בעי למימר חשוב בגופיה אלא חשוב בברכה כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף. בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף. דכל שברכתו מיוחדת יותר חשוב טפי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ אמר רבי זירא כו׳ הני גרגלידי דליפתא כו׳ פרימא זוטא שנ״ב ופרש״י דפרימא זוטא גריעותא היא ובשאכלה חי קאי עכ״ל. וזה סותר למה שכתבתי לעיל בשיטת הרי״ף גבי תומי וכרתי וכל מידי דמקרי פרי לא שייך לחלק בברכות מחמת שינוי לגריעותא לענין הטעם שבהם ואם כן לפ״ז תו לא שייך ה״ט שכתב רש״י כאן שהרי כשאוכל הלפת כשהוא חי ודאי שם פרי עליו אלא דבאמת שיטת רב האי והגאונים שהביא הטור סוף סימן ר״ה משמע להדיא דהני גרגלידי דליפתא דשמעתין במבושלין איירי וא״כ לפ״ז א״ש דטעמא דר״ה דאמר בפרימא שנ״ב משום דתו לא דמי למאכל אלא למשקה דמברך שנ״ב כדאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי מיהו קצת גאונים שהביא הטור שם כתבו כשיטת רש״י דהכא כשהן חיין איירי וא״כ צריך ליתן טעם לזה מיהו לדינא לא נ״מ מידי כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אידי ואידי בפה״א והיינו כשיטת הרי״ף לעיל גבי תומי וכרתי ונראה לי שמזה הטעם השמיט הרי״ף הך מילתא דגרגלידי דליפתא משום דבכלל שלקות הן וכבר כתב דכל שלקות אפילו דתומי וכרתי מברך בפה״א אע״פ שנשתנו לגריעותא אלא דאכתי יש לדקדק על הרא״ש ז״ל דלעיל בתומי וכרתי כתב שני דיעות אם כן הו״ל לאתויי הכא הך מימרא דגרגלידי דליפתא ולמה השמיטה דלע״ד כיון דפלוגתא דר״ה ור״י היא מסתמא דהלכה כר״ה ואף את״ל דר״ה ור״י שקולים הם אפ״ה מידי ספיקא דדינא לא נפקא והוי ליה לברך שהכל בפרימא זוטא וצ״ע ליישב שיטת הרא״ש ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר ר׳ זירא: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב הונא אמר לן [לנו]: הני גרגלידי דלפתא [ראשי לפתות אלה], אם פרמינהו פרימא רבא [חותכם חיתוך מרובה] עד שנעשים חתיכות קטנות מאד — הרי בכך הוא משביח את טעמם ולכך מברכים עליהם ״בורא פרי האדמה״, ואם חותכם פרימא זוטא [חיתוך מועט], שנעשים חתיכות גדולות מברך עליהם ״שהכל נהיה בדברו״. וכי אתאן לבי [וכאשר באנו לבית מדרשו] של רב יהודה אמר לן [לנו]: אידי ואידי [זה וזה] ברכתם ״בורא פרי האדמה״, והא דפרמינהו טפי [וזה שחתכם יותר], הרי זה היה כי היכי דנמתיק טעמיה [כדי שימתיק טעמו].
Rabbi Zeira said: When we were in the study hall of Rav Huna he said to us: These turnip heads, if one cut them into large slices, he recites over them: Who creates fruit of the ground, because in doing so he has not significantly changed them. If he cut them into small pieces, he recites over them: By whose word all things came to be. And when we came to the study hall of Rav Yehuda he said to us: Over both these, large slices, and those, small pieces, one recites: Who creates fruit of the ground, and the fact that he cut them extensively was in order to sweeten its flavor.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב אָשֵׁי, כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא אֲמַר לַן: תַּבְשִׁילָא דְסִלְקָא, דְּלָא מַפְּשׁוּ בַּהּ קִמְחָא – ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״. דְּלִפְתָּא, דְּמַפְּשׁוּ בַּהּ קִמְחָא טְפֵי – ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. וַהֲדַר אָמַר: דאִידֵּי וְאִידֵּי ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״, וְהַאי דְּשָׁדֵי בַּהּ קִמְחָא טְפֵי – לְדַבּוֹקֵי בְּעָלְמָא עָבְדִי לַהּ.

On a similar note, Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, he said to us: Over a cooked dish of beets to which they, typically, do not add a significant amount of flour, one recites: Who creates fruit of the ground. Over a cooked dish of turnips to which they, typically, add a more significant amount of flour, one recites: Who creates the various types of nourishment. And Rav Kahana reconsidered his previous statement and said: Over both these, beets, and those, turnips, one recites: Who creates fruit of the ground, and the fact that they threw extra flour in with the turnips, they did so merely so the components of the cooked dish would stick together. The primary ingredient in the dish remains the turnips, not the flour.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מח
מחא(שבת לו:) כל דאית ביה מוחא מצטמק ויפה לו. (ברכות לט.) ריהטא דחקלאי דמפשי ביה מוחא בורא מיני מזונות פי׳ קמחא. (פסחים מ) למימח בחסיסי (א״ב בנוסחאות כתיב למימח קמחא בחסיסי):
א. [מעהל.]
והאי דשאדו בליפתא קימחא טפי לדבוקי (בעלם) [בעלמי] עבדי ליה, ולאו כוונתם לעשותו מין ממיני מזונותא לישנא דגמרא היא: והאי דמפשי ביה (מיהא [מיחא]⁠ב היכי דמידבק.
א. ראה גמ׳ ל״ט א׳.
ב. ראה לעיל הערה 53.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא היא אידי ואידי בורא פרי האדמה – והאי דמפשי ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא, פירוש וכיון דלאו מעיקר תבשילא [אינו מברך עליו בורא מיני מזונות אע״ג דמפשי ביה קמחא משום דקמחא בההיא תבשילא לא אתי לכוונת אכילתו כלל אלא לדבוקי בעלמא כמ״ש לעיל והיכי דהוי מעיקר תבשילא שמכוין בקמחא לאכילתו] אפילו פורתא מברך בורא מיני מזונות דהא קיי״ל כרב ושמואל דאמרי כל שיש בו מחמשת המינים בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומיהו דוקא בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס דאי לא לא חשיב כלל.
הני גרגלידי דליפתא – פירוש ראשי ליפתות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעין זה אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב כהנא, אמר לן [לנו]: תבשילא דסלקא, דלא מפשו בה קמחא [תבשיל של תרדים, שאין מרבים בו קמח] ברכתו ״בורא פרי האדמה״, ותבשיל דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי [של לפת, שמרבים בו קמח יותר] ברכתו ״בורא מיני מזונות״. והדר [וחזר] רב כהנא מדבריו הראשונים ואמר: אידי ואידי [על זה וזה] מברכים ״בורא פרי האדמה״, והאי דשדו בה קמחא טפי [וזה שמשלכים, נותנים בה קמח יותר] הרי לדבוקי בעלמא עבדי ליה [להדבקה בלבד עושים לו זאת], והתבשיל העיקרי הוא הלפת שבקדרה ולא הקמח,
On a similar note, Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, he said to us: Over a cooked dish of beets to which they, typically, do not add a significant amount of flour, one recites: Who creates fruit of the ground. Over a cooked dish of turnips to which they, typically, add a more significant amount of flour, one recites: Who creates the various types of nourishment. And Rav Kahana reconsidered his previous statement and said: Over both these, beets, and those, turnips, one recites: Who creates fruit of the ground, and the fact that they threw extra flour in with the turnips, they did so merely so the components of the cooked dish would stick together. The primary ingredient in the dish remains the turnips, not the flour.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב חִסְדָּא: תַּבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב, וְטוֹב לָעֵינַיִם, וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּיָתֵיב אַבֵּי תָפֵי וְעָבֵיד ״תּוֹךְ תּוֹךְ״.

Tangential to this mention of a turnip dish, Rav Ḥisda added, and said: A cooked dish of beets is beneficial for the heart, good for the eyes and all the more so, for the intestines. Abaye said: That is specifically when the dish sits on the stove and makes a tukh tukh sound, i.e., it boils.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך תך
תךא(ברכות לט.) אמר אביי והוא דיתיב אבי טפי ועביד תוך תוך פי׳ כשמתבשל הקדירה בטוב זועקת תוך תוך:
ערך תפי
תפיב(ברכות לט.) דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך (שבת עז:) משום דדאיר אבי תפי (בראשית רבה פ יח ובויקרא רבה וכי ימוך ובילמדנו בסוף ויקהל) צפה ההיא קדירה על תפייה תנור וכירים תרגום ירושלמי תפיין שפות הסיר תרגומותפי דודא ועצמותי כמוקד נחרו תרגומו ואברי היך תפיא חררו:
א. [נאכאהמע דעם טאהנס.]
ב. [פייער הער.]
אבי תפי – על מקום שפיתת הקדירה.
ועביד תוך תוך – כלומר ששלוק ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך.
אמר ר׳ חיסדא, תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מיעים. אמר אביי, והוא דיתיב אבי טופי ועביד תוך [תוך] – פיר׳ שהרתיחו הרבה ונתבשלו כהוגן.⁠א
רמסז״ל ביר׳ מימון:⁠ב כיצד היא הטפלה המעורבת, לפת או כרוב שבישלו ועירב בו קמח של א׳ מחמשת המינין כדי לדבקו, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שלפת היא העיקר וקמח זה היא הטפילה, שכל דבר שמערבין בו כדי לדבקו או כדי ליתן ריח או לצבוע הרי זה טפילה אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר. לפיכך מיני דבש שמבשלין בו ונותנין בה חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה, אין מברך בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר.
ר׳ יהודה ראש הסדר ז״ל:⁠ג קולהם.⁠ד כל שיש בו מחמשת המינין, קד גמיע אל מקאדיר מן אלבר כבירהא וצגירהא ולו אנה פי דכול חאלוה כזית פקד צארה יש בו ברכה שלם ברוך בורא מיני מזונות.
א. ראה רש״י כאן ועירובין כ״ט א׳ ד״ה ועביד.
ב. לשון הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ג ה״ו, עי״ש.
ג. ראה מבוא פרק ג׳ בערכו.
ד. תרגומו: אמרם.
ה. תרגומו: כבר קבץ כל השעורים מן התבואה גדוליהם וקטניהם ולו היה (ז) כזית הרי כבר נעשה: יש בו ברכה שלם.
ולישנא קמא ודאי ליתיה דמוקים ליה תרוייהו בטעותא רבה ותלמידיו דלימרו שלקות שהכל ואפילו בכרוב דלא חזי חיא, הילכך ליתיה להאי לישנא, ואף על גב דהוא לישנא בתרא בגמרא, דלא איתמר אלא לדחויי בעלמא, אלא ודאי דעיקר כאידך לישנא ורבה ותלמידא לא איפליגו אלא בברכת שלקות מאי היא והילכתא כרבה דהיינו בר קפרא ושלקות בורא פרי האדמה, ואילו בדין הקדמה כלומר הי ברכה חזי לאקדומי לא איפליגו, דלא איפליגו אלא דתלמידא סבר לכולהו שהכל ובר קפרא סבר בורא פרי האדמה, אבל היכא דברכותיהן שוות או אין ברכותיהן שוות כולהו מודי אהדדי דחשוב עדיף או חביב עדיף, הילכך שמעינן מהאי לישנא דברכותיהן שוות חביב עדיף ואין ברכותיהן שוות חשוב עדיף, ולא אמרינן השתא להאי לישנא חשוב בגופיה אלא חשוב בברכות, כגון שהכל ובורא פרי האדמה בורא פרי האדמה עדיף, בורא פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיףב, דכל שברכתו מיוחדת יותר חשובה יותר.
א. היינו למאי דמסקינן בגמ׳ דגם ריו״ח סובר דשלקות בפה״א ולית מד״א דכל שלקות שהכל.
ב. כשי׳ רבינו מא, א ונחלקו בזה הראשונים שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה ועביד תוך וכו׳ כקול תוך תוך. ע׳ פסחים עד ע״א ברש״י ד״ה ר׳ ישמעאל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומכיון שדובר בתבשיל תרדים, הוסיף ואמר רב חסדא דברים בשבחו: תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן שהוא מועיל לבני מעים. על כך אמר אביי: והוא דווקא באופן דיתיב אבי תפי, ועביד [שיושב התבשיל על הכירה, ועושה] ״תוך תוך״, כלומר, רותח.
Tangential to this mention of a turnip dish, Rav Ḥisda added, and said: A cooked dish of beets is beneficial for the heart, good for the eyes and all the more so, for the intestines. Abaye said: That is specifically when the dish sits on the stove and makes a tukh tukh sound, i.e., it boils.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנררא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב פָּפָּא: פְּשִׁיטָא לִי המַיָּא דְסִלְקָא – כְּסִלְקָא, וּמַיָּא דְלִפְתָּא – כְּלִפְתָּא, וּמַיָּא דְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי – כְּכוּלְּהוּ שִׁלְקֵי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַיָּא דְשִׁיבְתָּא מַאי? לְמַתּוֹקֵי טַעְמָא עָבְדִי, אוֹ לְעַבּוֹרֵי זוּהֲמָא עָבְדִי לַהּ?

Rav Pappa said: It is clear to me that beet water, water in which beets were boiled, has the same status as beets, and turnip water has the same status turnips, and the water in which all boiled vegetables were boiled has the same status as all boiled vegetables. However, Rav Pappa raised a dilemma: What is the status of water in which dill was boiled? Do they use dill to sweeten the taste, or do they use it to remove residual filth? If the dill was added to flavor the food then the water in which it was boiled should be treated like water in which any other vegetable was boiled. However, if the dill was added merely to absorb the residue of the soup, then there was never any intention to flavor the dish and one should not recite a blessing over it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך ככא
ככאא(ברכות לט.) מאי טרקונין אמר רב יוסף כוכא דארעא פי׳ עושה גומא בכירה כמו שפירשנו בענין יורות הערביים מערב קמח ומים בתוכה ומשליך באותה גומא:
א. [גרוב.]
מיא דסלקא – תבשיל של תרדין.
כסלקא – לענין ברכה.
דשיבתא – ירק שנותנין מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו אני״ט בלעז.
למתוקי טעמא עביד – ומברכין על מימי תבשילו ב״פ האדמה.
ומרק של כל ירק שסוחטיןא אותו ברכתו כמו ברכת הירק.
וכל אילו שאמרנו דבעו ברכה היינו כשאוכלן בלא פת אבל בירך על הפת ברכת הפת פוטרת לכולן.
א. כפה״נ כך מפרש רבינו מיא דכולהו שלקי, שסוחט ירקות חיים. ופירוש זה הביא ראבי״ה בסי׳ צח ובסי׳ קח. ועוד הביא שם שי״מ ע״י בישול. וכ״פ רבינו יחיאל בטור סי׳ רה וכ״ד הראב״ד שהובא ברשב״א דל״ח ע״א וברשב״ץ וכ״ד המאירי. [אבל כולהו רבוותא לא פירשו כן בגמ׳ אלא שכתבו שכן הדין ואילו מרבינו משמע שכן פירש בגמ׳ וצ״ת הרי בגמרא איתא מיא דכולהו שלקי ואיך אפשר לפרש סחיטת פירות חיים].
מיא דסלקא כסלקא – מברכין עליה בורא פרי האדמה אף על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך על הירקות אע״ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומיא דסלקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא בפה״א דקיימא לן מיא דכולהו שלקי כשלקי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אף על פי שאין בו כ״א המרק וטעם הירקות מברך עליהן כמו שמברך על הירקות עצמן ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן ב״פ העץ:
מיא דסילקא כסילקא – ומברכין עליהם בורא פר האדמה אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן, ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא דהמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שיברך עליו בורא פרי העץ פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. תימא במאי קא מיירי אי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שצריך לברך כיון דאיכא תוריתא דנהמא ואי איכא פת שלימה פשיטא שלא יברכו על הפתיתין קטנים ואי איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברכו על הגדולים ולא על הצנומה לדברי הכל, ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים וצינם אותן צנומות דקות בקערה ומתחלה דעתו לפררם כדי לברך ולאכול יכול לברך אחר בציעה כמו קודם בציעה כיון שמתחלה לצורך ברכה נעשית ובלא צינומת פרורין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך אח״כ על הפרוסה שבידו שבצע אלא רבותא אשמועינן שאע״פ שצנומה פירורין דקין ואי אפשר לעשות בה בציעה בשעת ברכה אפ״ה שפיר דמי:
פשיטא לי מיא דסלקא כסלקא – יש מפרשים דכי היכי דמברך אכולהו שלקי בפה״א ה״נ במיא דידהו מברך בורא פרי האדמה והאי פירושא ליתא דמי עדיף מדובשא דתמרי דהוא גוף התמרי׳ דאמרינן לעיל דמברך שהכל ועוד דאפילו בגרגלידי דלפתא דפרמינהו פירמי זוטרי הוה ס״ד לברך שהכל אף על פי שהוא גוף הלפתות ממש אי לאו משום דרב יהודה דלאמתוקי טעמא עביד הכי ועוד דאפילו בשלקות גופייהו פליגי אמוראי לעיל אי קיימי במילתייהו או לא מימיהן מיבעיא, אלא ודאי הכי פירושו דאם בירך על השלקות בורא פרי האדמה נפטרו מימיהן באותה ברכה ואפילו בשאין המים טפלים להם ודין הוא שאם יש כאן פירות ויש כאן סחיטתן ובירך על הפירות שיפטרו מימיהן כיון דמגופייהו נינהו ומש״ה פשיטא ליה לרב פפא אבל מיא דשיבתא מיבעיא ליה שהוא עשב שנותנין (מעט בקדרה למתק בעלמא ולא לאכלו) ובלעז אני״ס אי למתוקי טעמא עבדי ליה ומכי שליק ליה בטיל ליה אגב מיא ותו לא חזי לברוכי עליה וכיון דכן לא מיפטרי מיא דידיה בברכה דידיה או דילמא לעבורי זוהמא דידיה שליק ליה ואיהו מתכשר בשליקה וחזי למיכל וכיון דחזי למיכל חזי לברוכי עליה וכיון דכן מיפטרי מיא דידיה בברכה דבריך עליה.
דפרמינהו פירמי רברבי בורא פרי האדמה. פירמי זוטרי – פירוש שחתכן כל כך חתיכות קטנות עד שעברה צורתן מברך שהכל דכל שעברה צורתו ואין גופו קיים אין דין ברכתו עליו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה מיא דסלקא כו׳ אע״ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ״ל התוס׳. סתמו דבריהם ולא כתבו הטעם מיהו בלשון הרא״ש ז״ל מבואר משום דמשקין דלעיל אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפירות ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה״א עכ״ל ואם לזה הטעם נתכוונו התוס׳ לא הו״ל לסתום אלא לפרש ועוד דבלשון הרא״ש ז״ל גופא יש לדקדק למה כ׳ בלשון ואפשר שאם בישל הפירות דהא לפירושו מילתא דפשיטא כיון שזה עיקר הטעם לחלק בין סוגיא דלעיל דאמרינן זיעה בעלמא ובין סוגיא דהכא לכך נ״ל דודאי יש טעם אחר יותר לחלק דהא דאמרינן הכא מיא דשלקי ככולהו שלקי היינו משום דכיון שעיקר הפירות הנשלקים הן בעין ומברך עליהם בפה״א או בפה״ע מש״ה מברך ג״כ על הרוטב שלהם כמו על הפירות עצמם משא״כ הנך מי פירות דלעיל שאין עיקר הפרי קיים תוך המשקה מש״ה הוי זיעה בעלמא ומברך שהכל כן נ״ל בכוונת התוס׳ דלפי שזה הטעם פשוט לפיכך לא הוצרכו לפרש ובאמת שזה הטעם עצמו נרמז גם כן בלשון הרא״ש ז״ל עצמו בתשובותיו כלל ד׳ סי׳ ט״ו והובא בב״י סימן ר״ה אלא לפי שהרא״ש ז״ל כאן בפירושיו משמע ליה נמי הך טעמא אחרינא שכ׳ דלפי ה״ט אפי׳ אם אין השלקות תוך המים נמי מברך כמו על הפרי עצמו ומש״ה כ׳ בלשון ואפשר כיון שאין הכרח בדבר לפרש כן כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר רב פפא: פשיטא [פשוט, מובן] לי כי מיא דסלקא [מי סלק], מים שנתבשל בהם הסלק — כסלקא [כסלק] נחשבים, ומיא דלפתא [ומי הלפת]כלפתא [כלפת], ומיא דכולהו שלקי [ומי כל השלקים]ככולהו שלקי [ככל השלקים] עצמם. ואולם בעי [שאל] רב פפא: מיא דשיבתא מאי [מי השבת, תבלין הניתן בקערה, מה הם]? וצדדי הבעיה: האם למתוקי טעמא עבדי [למתק את הטעם בקדרה עושים אותו], או שמא לעבורי [להעביר] את הזוהמא עבדי לה [עושים אותו]? שאם נתינת השבת במאכל היא כדי לתת בו טעם הרי המים שנתבשלה בהם דינם כמרק של שאר ירקות, ואולם אם שמים את השבת רק להסיר את הזוהמה מן המאכל — כדי שהשבת תספוג את הקצף ושאריות המרק, הרי שאין מעוניינים מלכתחילה בטעמה, ואין לברך על מרק ממנה.
Rav Pappa said: It is clear to me that beet water, water in which beets were boiled, has the same status as beets, and turnip water has the same status turnips, and the water in which all boiled vegetables were boiled has the same status as all boiled vegetables. However, Rav Pappa raised a dilemma: What is the status of water in which dill was boiled? Do they use dill to sweeten the taste, or do they use it to remove residual filth? If the dill was added to flavor the food then the water in which it was boiled should be treated like water in which any other vegetable was boiled. However, if the dill was added merely to absorb the residue of the soup, then there was never any intention to flavor the dish and one should not recite a blessing over it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירירא״שתוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ת״שתָּא שְׁמַע: והַשֶּׁבֶת מִשֶּׁנָּתְנָה טַעַם בַּקְּדֵירָה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִים. שְׁמַע מִינַּהּ לְמַתּוֹקֵי טַעְמָא עָבְדִי לַהּ. שְׁמַע מִינַּהּ.

Come and hear a resolution to this dilemma from what we learned in a mishna in the tractate Okatzin: Dill, once it has already given its flavor in the pot, no longer has any value and is no longer subject to the halakhot of teruma and since it is no longer considered food, it can no longer become impure with the ritual impurity of food. Learn from this that they used dill to sweeten the taste. The Gemara concludes: Indeed, learn from this.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שבת
שבתא(ברכות לט. נדה לו ובסוף עוקצין) השבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה (מעשרות פ״ד עבודה זרה ז) ר׳ אליעזר אומר השבת מתעשר זרע וירק וזירין (משנה פאה ג) ומודין חכמים לר׳ עקיבא בזורע שבת או חרדל בג׳ מקומות פי׳ אני״טו ואם זרעו בג׳ מקומות נותן פיאה מכל אחד לפי שדרכו לזרע ערוגות ונותן פיאה מכל אחד ואחד (א״ב וכן שמו בלשון ישמעאל):
א. [עניס.]
השבת אין בה – בבד שלה משנתנוה בקדרה והוציאוה אין בה שוב משום איסור תרומה דהוה ליה כעץ בעלמא מדקתני משנתנה טעם שמע מינה לטעמא עבידא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע השבת משנתן טעם בקדרה אין בה משום תרומה – פירוש משום דלא חזי כלל אחר שנשלק אלא למימיו הוא ואינו אלא כעץ גמור והילכך אפילו הוא של תרומה אישתרי ליה כיון דלא חזי כלל דיצא מתורת אוכל וכיון דכן אינו מטמא טומאת אוכלין ולא עבדי ליה אלא למתוקי תבשילא וכיון דכן לא מיפטר מיא דיליה בברכה דבריך עליה וצריך לברוכי אמיא דידיה שהכל.
והאי דפרמינהו טפי משום אמתוקי טעמא הוא – פירוש ואין זה העברת צורתן כיון שהוא עושה לתקן בשולן ולהכשירן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה במסכת עוקצין האומרת כי השבת מש כבר נתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה, שאם היתה השבת של תרומה, לאחר שנתנה טעם אינה עוד בעלת ערך ושוב אינה נחשבת כתרומה, וכן אינה מטמאה טומאת אוכלים, מפני שיצאה מכלל אוכל. שמע מינה [למד ממנה] כי השבת למתוקי טעמא עבדי לה [למתק את הטעם עושים אותה]. ומסכמים אכן שמע מינה [למד ממנה].
Come and hear a resolution to this dilemma from what we learned in a mishna in the tractate Okatzin: Dill, once it has already given its flavor in the pot, no longer has any value and is no longer subject to the halakhot of teruma and since it is no longer considered food, it can no longer become impure with the ritual impurity of food. Learn from this that they used dill to sweeten the taste. The Gemara concludes: Indeed, learn from this.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144