הקדמת ברכת הפירות לברכת שהכל
ציון ב.
גמרא. נימא כתנאי, דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו... מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמברך סבר שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך חביב עדיף, ומלגלג סבר שלקות בורא פרי האדמה פרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך פירא עדיף?!
הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל - בורא פרי העץ קודמת, שהיא חשובה, שאינה פוטרת אלא דבר אחד, וכן בורא פרי האדמה ושהכל - בורא פרי האדמה קודמת, וכו׳.
(שו״ע אורח חיים ריא, ג)
מהסוגיה ניתן להסיק בפשטות שמקדימים את הברכה על פרי שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לדבר שברכתו שהכל. כך מוכח ממה שבתחילה הסבירה הגמרא שהמלגלג סבר שיש להקדים את ברכת האדמה על השלקות לברכת שהכל על הפרגיות, ואף המברך לא נחלק עליו אלא מפני שסבר שמברכים שהכל אף על השלקות. כך פוסקים התוספות (ד״ה חביב), ומסבירים שברכת בורא פרי האדמה מבוררת יותר וחשובה לעצמה. הם מדגישים שיש להקדימה גם כשהדבר שברכתו שהכל חביב עליו יותר, ונראה שגם את זה ניתן לדייק מהסוגיה, שהרי המברך הקדים לברך על הפרגיות בשל חביבותן ובכל זאת סבר המלגלג שיש להקדים ולברך על השלקות.
כך פוסקים גם הרא״ש (סי׳ כה), רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה ובפירוש), הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א, בעל ספר ההשלמה, בעל ספר המכתם
(לקמן מא, א), הראבי״ה (סי׳ קט), ר״י שירליאון, בעל ארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ כ), הרשב״ץ
(לקמן מא) והמאירי בסוגייתנו.
אולם המאירי בסוגיה לקמן
(מא, א) מביא גם דעה אחרת לפיה אין צורך להקפיד על הקדמת ברכה חשובה, ובסוגייתנו אין אלא כעס בעלמא, ואין ללמוד ממנה הלכה.
מלבד זה מצינו בספר הפרדס לרש״י, במחזור ויטרי
(סי׳ עג) ובכלבו (סי׳ כד) שמביאים שנהג הרב להקדים לברך על בשר שהיה חביב בעיניו לפני שבירך המוציא על הפת, ואמר שנוח לו בזה כדי לשבח את קונו במה שאוהב. אכן הרמ״א בדרכי משה (קעז סק״א) מעיר שרוב הפוסקים חולקים עליו, אולם יתכן שאף לפי דעה זו היינו דוקא שמקדים את הבשר לפת, שכן אם יקדים המוציא לא יברך עוד על החביב, מה שאין כן בפרי ודבר שברכתו שהכל, שיוכל לברך על החביב עליו גם לאחר שיקדים לברך על הפרי.
הטור והשלחן ערוך פוסקים שמקדים לברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפני שמברך שהכל, ואילו הרמב״ם משמיט את ההלכה זו, ויתכן שסובר כמאירי שאין ללמוד שום הלכה מסוגייתנו, ועיין עוד בבירור הלכה לקמן מא, א ציון א-ג. כמו כן עיין שם באשר לשאלה האם יש להקדים ברכת בורא פרי העץ לברכת בורא פרי האדמה.
הברכה על ירקות שחתכם וריסקם
ציון ג.
גמרא. אמר רבי זירא: כי הוינן בי רב הונא, אמר לן: הני גרגלידי דלפתא, פרמינהו פרימא רבא - בורא פרי האדמה, פרימא זוטא - שהכל נהיה בדברו, וכי אתאן לבי רב יהודה, אמר לן: אידי ואידי בורא פרי האדמה, והאי דפרמינהו טפי - כי היכי דנמתיק טעמיה.
חתכן לחתיכות קטנות - לא נשתנית ברכתן מפני כך.
הלפת, כשהוא חי - מברך עליו שהכל, ואם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל - בורא פרי האדמה.
(שו״ע אורח חיים רה, ד-ה)(סעיף ה לא צוין בעין משפט)
רש״י (ד״ה פרימא זוטא) מפרש את האמור כאן על ירק שנחתך כשהוא חי, ויש לדון מה בא ללמדנו. אפשר שדוקא כשחותך את הירק בעודו חי אינו מפסיד את הברכה, אבל כשחותכו לאחר בישול - שוב אינו מברך בורא פרי האדמה, או שמא דוקא על ירק זה אין מברכים בורא פרי האדמה לאחר שהתבשל מפני שכבר נגרע טעמו, בדומה למה שלמדנו לעיל (לח, ב ציון ב-ד) לגבי תומי וכרתי, אבל בסוג ירק אחר, שבישולו אינו מפסידו - מברכים בורא פרי האדמה גם כשחתכו לאחר בישולו.
אכן, מצינו לרב האי גאון (מובא בטור), בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים עמ׳ 102, מובא בטור), בעל ספר המאורות והריא״ז (הל׳ א, טו) שמפרשים את הסוגיה דוקא בלפתות מבושלים, זאת משום שבעודם חיים בלאו הכי אין מברכים עליהם בורא פרי האדמה אלא שהכל. בכל אופן מתבררת דעתם שהריסוק אינו גורע בברכה אפילו בירקות מבושלים, והאור זרוע (סי׳ קעא) אף מקשה על רש״י שאם מדובר בירקות חיים - אין חידוש במה שאמרו בגמרא, ולא נראה שתהיה מחלוקת בדבר זה.
מלבד זה יש להעיר שרש״י עצמו כותב בספר הפרדס (עמ׳ קפב) שהאוכל לפתות חיים משונה הוא ומברך שהכל, וכך מובא בספר המאורות בשם רש״י.
לעיל (לח, א ציון ו-ז) למדנו על הברכה שמברכים על תמרים שנכתשו או נמעכו ומצינו שנחלקו האם ברכת בורא פרי העץ נשארת במקומה גם כשנמעך הפרי לגמרי או רק בתנאי שלא השתנתה צורתם לגמרי.
כאן בגמרא יש מחלוקת על פרימא זוטא, ולפי מהלך הדברים נראה שהוכרעה ההלכה, שבין כך ובין כך מברכים בורא פרי האדמה והרי זה כשיטה המקבילה בדין של התמרים. מאידך גיסא, לדעת הסוברים שאין מברכים בורא פרי העץ על התמרים שנמעכו לגמרי, יש לומר שחיתוך הירק שבסוגייתנו אינו גורע מפני שנחוץ להכשרת האכילה, כמו שהגמרא עצמה אומרת ״והאי דפרמינהו טפי - כי היכי דנמתיק טעמיה״.
הרמב״ם אינו כותב את ההלכה היוצאת מסוגייתנו, ובפשטות ההסבר לכך הוא שסובר שאין בה חידוש לעומת מה שכבר נפסק בדין של התמרים שמברך בורא פרי העץ גם כשעשאם כמו עיסה.
נראה שזה ההסבר גם להשמטת ההלכה בפסקי הרי״ף והרא״ש, אולם עדיין יש לדון אם אין צורך לומר את הדין על הירקות שבישלם וריסקם.
המחבר בשלחן ערוך כותב את ההלכה על פי מה שיוצא מסוגייתנו, והמשנה ברורה (סקט״ו) מנמק את ההלכה שניכר עדיין תוארם וצורתם, ולא התבארו דבריו שהרי בסימן רב, ז פוסק המחבר על התמרים שמעכם ועשאם כמו עיסה שמברך עליהם בורא פרי העץ. אכן המגן אברהם (סי׳ רב סקי״ח) מחלק בין התמרים שנמעכו לבין גודגדניות שהתבשלו ונימוחו, ואולי זהו החילוק הנזכר בין מה שנתרסק בעודו חי לבין מה שנתרסק לאחר הבישול.
הפני יהושע והצל״ח דנים בהשמטת הרי״ף, הרא״ש והרמב״ם את ההלכה של סוגייתנו ומיישבים שהדין נלמד מסוגיות אחרות. לדעת הפני יהושע מהדין של שלקות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה גם כשהבישול גורע, כמו בתומי וכרתי, כמבואר לעיל (לח, ב ציון ב-ד), ולדעת הצל״ח מהדין של מי שלקות (לקמן ציון ה) שאם על המים מברכים בורא פרי האדמה - כל שכן שמברכים על הירקות עצמם כשריסקם.
מדבריהם למדנו שמברכים על הירקות שריסקם גם לאחר שבישלם, ולכן מביאים ראיה מהדינים השונים של השלקות ולא מהדין של התמרים.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לעיל לו, ב ציון נ.ס.
ציון ה.
גמרא. אמר רב פפא: פשיטא לי, מיא דסלקא - כסלקא, ומיא דלפתא - כלפתא, ומיא דכולהו שלקי - ככולהו שלקי.
ירקות שדרכן להשלק, שלקן - מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה, והוא ששלקן לשתות מימיהן, שמימי השלקות כשלקות במקום שדרכן לשתותן. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ח, ד)
פירות ששראן או בישלן במים, אף על פי שנכנס טעם הפרי במים - אינו מברך על אותם המים אלא שהכל, והרא״ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים - מברך בורא פרי העץ.
(שו״ע אורח חיים רב, י - לא צוין בעין משפט)
על המים שבישלו בהם ירקות - מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק, והני מילי כשבשלם בלא בשר, אבל אם בשלם עם בשר - מברך עליו שהכל.
(שם רה, ב)
א. מה בין מי שלקות למי פירות.
התוספות (ד״ה מיא דסלקא) מקשים על הדין שבסוגייתנו מהגמרא לעיל
(לח, א), שם למדנו על מי פירות שמברכים עליהם ברכת שהכל לפי שהם כזיעה בעלמא, וכותבים שיש לחלק בין הסוגיות. הרא״ש (סי׳ יח) מסביר את החילוק שבסוגייתנו מדובר שטעם הירקות ניכר יותר במים, מה שאין כן במי פירות שאין טעם המשקה כטעם הפרי, ומוסיף שאם אמנם יהיה ניכר טעם הפרי במים - יצטרך לברך עליהם ברכת בורא פרי העץ.
רבינו יונה (כז, ב בדפי הרי״ף ד״ה ומיא) מסביר שמי הפירות משתנים לגריעותא, בעוד שמי שלקות משתנים למעליותא, שדרך מאכלם עם פת כמו השלקות עצמן, ונחשבים כמותן שלא יצאו מתורת אוכל, וכן נראית דעת המרדכי (סי׳ קכה).
הרשב״א
(לעיל לח, א) מחלק ומסביר שעיקר אכילתם על ידי ששולקים אותם במים, ונמצא לפי דעתו שיש לבחון כל פרי וירק מהי הדרך העיקרית לאכילתו. נראה שלכך מתכוון אף הרמב״ם אשר מדגיש בהלכה שלפנינו שמברכים ברכת בורא פרי האדמה דוקא כשדרכן לשתותן.
הפני יהושע מסביר את החילוק שבין הסוגיות, שלעיל מדובר כשאין הפרי בעין ולכן אין מברכים על המים את ברכת הפרי, מה שאין כן בסוגייתנו שהפרי בעין, וכשם שמברכים עליו את ברכת הפרי - כך מברכים את אותה הברכה על המים.
עם זאת ראוי להעיר שיש שיטה אחרת לרא״ה, לריטב״א (בחי׳ ובהלכות ברכות א, לו) ולמאירי, שלא אמרו בסוגייתנו שמברך על המים עצמם בורא פרי האדמה, אלא שכאשר אוכל את השלקות עצמם - פוטר אף את המים בברכתם. לפי שיטה זו כששותה את המים לבדם - מברך ברכת שהכל, כשם שמברכים שהכל על מי פירות, והחידוש שבסוגייתנו הוא רק בזה שברכת השלקות פוטרת את מימיהם, אף על פי שאם שותה מים רגילים - צריך לברך עליהם לחוד ברכת שהכל.
הראבי״ה (סי׳ קח) כותב שני פירושים לסוגייתנו. לפי פירוש אחד מדובר כאן על פירות וירקות חיים שסחטם, ולפי הפירוש השני מדובר בירקות שהתבשלו, וכאמור זוהי ההבנה של המפרשים האחרים שהתבארה דעתם.
בדברי הרמב״ם מודגש עוד שהשליקה נעשית בשביל לשתות מימיהם, וניתן להבין שהברכה על המים משתנית כאשר שולקים את הירק בשביל אכילתו, ובאופן שהמשקה נעשה טפל למאכל. אולם הרא״ש בתשובה (כלל ד, טו) כותב שעיקר בישולם בשביל הירקות, ומשמע שאין המטרה הזו מפחיתה את חשיבות המים שבכל אופן מברכים עליהם בורא פרי האדמה. מחלוקת זו מובאת על ידי הרמ״א בדרכי משה (סי׳ רה סק״ב), אולם הכסף משנה כותב שהרמב״ם מתכוון בדבריו רק למעט את השולק ירק כדי להעביר את הזוהמה, ואינו סובר שהברכה תלויה רק בכוונתו שישתו את המים.
הטור והשלחן ערוך (סי׳ רב) מביאים מחלוקת האם מברכים על מי פירות כשניכר בהם טעם הפרי, ובפשטות המחלוקת היא מפני שאין הדרך העיקרית של אכילת הפירות על ידי בישולם במים. לפי זה כותב הבית יוסף שיש להסתפק בברכה על מים ששרו בהם צימוקים ותאנים, בעיקר לגבי ברכה אחרונה, שכן בברכה ראשונה יכול בכל אופן להפטר על ידי ברכת שהכל, ומסיק שירא שמים לא ישתה מהמשקים הללו אלא בתוך הסעודה, או שיצרף להם פרי משבעת המינים וגם מים כדי שיתחייב בברכה אחרונה על ידם. אמנם לגבי מי צימוקים יש להבחין שאם נמשכו מהם המים - נעשו כיין שמברכים עליו ברכת בורא פרי הגפן.
בסימן רה פוסק המחבר את הדין של סוגייתנו בקשר למי שלקות בלי להביא מחלוקת בדבר, ומסביר הט״ז (סק״ד) שדרך הירקות לשולקם ולכן אין מחלוקת וכולם מודים שמברכים על מימיהם ברכת בורא פרי האדמה. אבל הלבוש כותב שדרך הירקות שיהיה טעמם ניכר במים יותר מהפירות.
המשנה ברורה (סק״י) כותב שמברכים על המים ברכת בורא פרי האדמה רק בתנאי ששלקם כדי לאכול גם את הירק שהתבשל ולא רק את מימיו.
אמנם יתכן שאין מסקנה זו הכרחית לפי הרמב״ם שכותב שהשליקה נעשית בשביל לשתות מימיהם, וכאמור יש פירושים שונים לדבריו אם כוונתו כמשמעות דבריו או שבא רק להורות שלא מברך כאשר השליקה נעשית בשביל להסיר את הזוהמה.
הברכה על שיבתא וכיוצא בה ועל מימיה
גמרא. בעי רב פפא: מיא דשיבתא מאי, למתוקי טעמא עבדי, או לעבורי זוהמא עבדי לה? תא שמע: השבת משנתנה טעם בקדירה - אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלים, שמע מינה למתוקי טעמא עבדי לה, שמע מינה.
בגמרא דנים על מיא דשיבתא, ובפשטות יש לפרש את הבעיה שהיא על הברכה שמברכים על המים שהתבשל בהם ירק כמו שיבתא, שנותנים מעט בקדירה בשביל למתק את האוכל.
כך מפרש רש״י (ד״ה למתוקי), וכך פוסק הרי״ף (דף כז, ב) על פי מסקנת הגמרא כשהוכיחו דלמתוקי טעמא עבדי שמברך על המים בורא פרי האדמה.
לעיל (ציון ה) התבאר שיש שיטה של ראשונים לפיה לעולם אין מברכים על מי שלקות בורא פרי האדמה, וכל שאמרו בסוגייתנו הוא שכאשר מברכים על הירק פוטרים את הברכה על המים, ולפי זה הוא הדין במים של ״שבת״ שאין מברכים עליהם כי אם על הירק, וכן כותב המאירי ומסביר בדרך זו את הבעיה.
הרא״ה והריטב״א מסבירים בדרך שונה שהשאלה היא האם הירק נועד להמתיק את המים וממילא בטל בעצמו עד שאי אפשר לברך עליו כלל, ובודאי שאין המים נפטרים בברכתו, או ששולקים אותו בשביל להעביר את זוהמתו וממילא נעשה בעצמו ראוי לאכילה, וחזר הדין שהברכה עליו פוטרת גם את מימיו. המסקנה, איפוא, שהירק בא למתק, וממילא יוצא שאין המים נפטרים בברכת הירק.
דעת הרמב״ם והשלחן ערוך התבארה לעיל כדעת הסוברים שמברכים על מי השלקות בורא פרי האדמה, ולפי זה יש לפרש לדעתם גם את הבעיה שבסוגייתנו, שהיא על הברכה שמברכים על המים, ויש לעיין אם המסקנה של הגמרא באה לידי ביטוי בהלכות.
הרמב״ם כותב בהלכות ברכות
(ח, ד) שירקות שדרכן להשלק, ושלקן - מברך על המים בורא פרי האדמה, ומוסיף את התנאי ששלקן בשביל לשתות את המים. בפשטות אפשר להסיק שיש בדברים האלה לכלול גם את הדין של מי שיבתא, לאחר שהתבאר ששולקים את הירק בשביל להמתיק את המים, וכן כותב הכסף משנה בביאור שיטת הרמב״ם.
לכאורה כך היא גם שיטת השלחן ערוך, אלא שיש לעיין בשיטתו, שכן בסימן רד, א הוא כותב שמברכים על השבת שהכל, בניגוד למה שיוצא מסוגייתנו. אמנם הגר״א בביאורו (רד סקי״א) כותב שאין דברי השלחן ערוך סותרים את מסקנת סוגייתנו, שכן אפשר שמברכים בורא פרי האדמה רק על המים שרגילים לשתותם ולא על הירק עצמו שאין דרך לאוכלו. אך עם זאת עדיין אין הדברים מיושבים, שכן בסימן רה, ב כותב השלחן ערוך שמברכים על המים שבישלו בהם ירקות את הברכה שמברך על הירקות עצמן, נמצא שאם מברך שהכל על הירק - זו היא גם הברכה על המים, ואם יש למיא דשיבתא דין מיוחד - היה עליו לפרט זאת בסעיף מיוחד בשלחן ערוך .
ציון ו.
עיין בירור הלכה לנידה נא, ב ציון ד.
ברכת המוציא על פת צנומה ופת שלמה
ציון א (לט, ב).
גמרא. אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה - מברכין עליה המוציא, ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה - אפרוסה קא כליא? על הפת נמי, כי קא גמרה - אפרוסה גמרה! אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע... והלכתא כרבא דאמר מברך ואחר כך בוצע.
...ויחתוך פרוסת הבציעה, וצריך לחתוך מעט שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאם לא כן - חשוב כפרוס, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך, ואחר שיסיים הברכה יפרידנה כדי שתכלה הברכה בעוד הפת שלם...הגה. ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה כדי שיהיו הככרות שלימות, וכו׳.
(שו״ע אורח חיים קסז, א)
לעיל (לז, ב ציון ד.ה.) למדנו בסוגית חביצא שיש מחלוקת לגבי פירורים שאין בהם כזית אם מברכים עליהם המוציא וברכת המזון או ברכת מזונות ומעין שלש. ההלכה נפסקה שמברך המוציא, בתנאי שיש בהם תוריתא דנהמא. לפי זה מבארים בסוגייתנו שיש מחלוקת האם ניתן לברך על הפת הצנומה, שהיא פת יבשה שנתנה בקערה לשרות, כשיש עמה פת שלמה או פתיתים גדולים יותר, כמבואר להלן, אך כאשר אין לפניו אלא הפת הצנומה - הכל מודים שמברך המוציא.
לכאורה ההשוואה בין הסוגיות מחייבת שגם כאן מדובר דוקא כשיש לפת תואר לחם, וכן היא דעת רבינו חננאל (מובא ברא״ש סי׳ יט וברבינו יונה דף כז, ב בדפי הרי״ף ד״ה פת), הראב״ד (בהשגותיו על המאור), הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א. אולם הרא״ש ורבינו יונה כותבים שמדובר כאן אף כשאין לפת תואר לחם, מפני שהפתיתים אינם מבושלים ואינם מחוברים על ידי דבש או מרק ולא התבטלה מהם תורת לחם, שלא כמו בחביצא, שהיא, לשיטתם, פירורי לחם המדובקים יחד, שהצריכו תואר לחם כשאין בפירורים כזית, כמבואר בבירור הלכה שם.
גם בעל המאור וריב״ב כותבים שמדובר בסוגיה אפילו על פירורים פחותים מכזית שאין בהם תואר לחם, ומסבירים שבחביצא שמתבשלים הפירורים בכלי ראשון - צריך תואר לחם, מה שאין כן בפת צנומה הנמצאת בקערה שהיא כלי שני. כמותם כותבים בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 103) ורב האי גאון (מובא ברמב״ן ובאוצר הגאונים חלק הפירושים סי׳ קסז), אבל הרמב״ן מסביר בדעתם שאינם מתכוונים לומר שאין צורך בתואר לחם, אלא שסוברים שאין מברכים המוציא על פת מבושלת, ומשום כך הוצרכו להעמיד את סוגייתנו בכלי שני דוקא. עם זאת הרמב״ן עצמו חולק עליהם וסובר שאף פת מבושלת לא איבדה את ברכת הלחם, וממילא סובר את הדין שבסוגייתנו בכל פת, בין שהתבשלה ובין שלא התבשלה, ובלבד שיש בה תואר לחם.
לכאורה פשוט שמברך על הפת השלמה ולא על הצנומה, כדעת רבי יוחנן לקמן (ציון ב), לכן מבארים התוספות (ד״ה פת) והמרדכי (סי׳ קכו) שמדובר כשיש לפניו גם פת שלמה אלא שבצע דוקא מהצנומה, שלדעת רב חייא בר אשי מברך על הצנומה כיון שהיא חביבה עליו.
רבינו יונה (שם ד״ה ואיכא) והרא״ש כותבים שהמחלוקת היא על מי שיש לו פת שלמה או פתיתים גדולים שמבקש לפוררם לפירורים קטנים ולברך המוציא, האם יכול לברך לאחר שמפוררם כיון שזו כוונתו מתחילה, או שחייב לברך תוך כדי הבציעה או לפניה. מדברי רבינו יונה נראה שמשלב את הפירוש הזה עם דברי התוספות, כלומר שלמרות שיש לו גם פת שלמה סובר רב חייא בר אשי שמברך על זו שפוררה.
הרשב״א מסביר שבאמת רב חייא בר אשי אשר אומר שרשאי לברך על הפת הצנומה אינו סובר כרבי יוחנן אלא כרב הונא בסוגיה דלקמן, שבפתיתים ושלמים מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים, וכן נראית דעת המאירי. אמנם הרשב״א מקשה מדוע לא אמרו בפירוש בגמרא שמדובר על פת צנומה שיש פת שלמה בצידה, ומקשה גם על הפירוש הנזכר שמדובר כשמפרר כדי לאכול ולברך המוציא, שמהלשון נראה שהחידוש הוא שמברכים המוציא ולא מזונות, בעוד שלשיטה זו החידוש הוא שרשאי לפורר את הפת ולברך לאחר מכן.
הרא״ה והריטב״א כותבים שיחד עם פתיתי הפת הצנומה יש פתיתים אחרים גדולים יותר, על כן לדעת רב חייא בר אשי רשאי לברך על הקטנים, שכיון שאין שלמים - אין חשיבות לגודל הפתיתים, ולדעת רבי חייא יש לבצוע על הגדולים, שכיון שצריך שתכלה הברכה עם פריסת הפת - עדיף לברך על פתיתים שניתן לבוצעם.
הרי״ף מביא את הסוגיה כלשונה, ומסיים ״הלכתא כרב חייא בר אשי, והלכתא כרבי חייא אליבא דרבא״. לכאורה אין זה מובן שהרי רבי חייא ורבא חולקים זה על זה, וכיון שנפסקה הלכה כרבא - הרי ממילא יוצא שאין הלכה כרב חייא בר אשי. אמנם יש גרסה מתוקנת ברי״ף שלפנינו, לפיה נאמר רק שהלכה כרבא, אבל הרשב״ץ מקיים את הגרסה הראשונה ומסביר שהרי״ף מפרש את הסוגיה בדרך שונה. הפני יהושע מסביר זאת שהרי״ף מפרש את דברי רב חייא בר אשי כפשוטם, שרוצה לחדש שמברך המוציא על פת צנומה למרות שאין בפירוריה כזית, כמסקנת הסוגיה לעיל בדין חביצא, ואולי אף לחדש שבפת צנומה אין צורך בתואר לחם. הגמרא סברה שרבי חייא חולק עליו, כפי שמשמע מדבריו שדוקא על כזית מברך המוציא, ונמצא שדעתו כדעת רב יוסף בסוגית חביצא. על כך טוען רבא שאין מחלוקת, שכל שרבי חייא מתכוון לומר הוא שמברך ורק אחר כך בוצע, ואינו שולל ברכה על פחות מכזית בפת צנומה. לפיכך פוסק הרי״ף כרב חייא בר אשי שמברך המוציא על פירורים פחות מכזית, שהרי למסקנת רבא אין רבי חייא חולק עליו.
בעל נחלת דוד מסביר את שיטת הרי״ף באופן אחר, שפוסק כרבא שיש לברך בעוד הפת שלמה, אך גם כרב חייא בר אשי שמברך על הפת הצנומה בעודה בקערה שהיא נחשבת כשלמה עד שתופסה בידו שאז נפרכת ומתפוררת מיד. לפי פירושו רבי חייא שמצריך שהברכה תהיה תוך כדי פריסה חולק על רב חייא בר אשי, שהרי אין אפשרות כזו בפת צנומה, ואין הלכה כמותו.
הפני יהושע מבאר שלפי השיטה שההלכה כרבא שוללת את האפשרות לפסוק כרב חייא בר אשי מובן מדוע לא כתבו הפוסקים הלכה מיוחדת על פת צנומה, שהרי כשהיא לבדה מברכים עליה המוציא כמסקנת הסוגיה לעיל, וכשהיא עם פת אחרת אין לברך עליה אלא על השלמה, כפי שהם פוסקים על פי דברי רבי יוחנן בסוגיה הבאה.
התוספות, רבינו יונה (שם ד״ה מתקיף) והרא״ש מביאים שיש נוהגים לברך את ברכת המוציא בעוד הפת שלמה לגמרי לפני חיתוכה, על פי דברי רבא בסוגייתנו, אלא שלדעתם אין מנהגם נכון, כיון שיש בחיתוך משום היסח הדעת בין הברכה לאכילה, והדרך הנכונה היא שיחתוך לפני הברכה ורק יקפיד שלא להפריד את הפרוסה מן הפת עד לאחר הברכה. הרא״ש מוסיף שהחיתוך צריך להיות כזה שכאשר יאחז בפרוסה תעלה הכיכר כולה עמה, שאם לא כן הריהי כבר כפרוסה.
עם זאת כותבים התוספות שבשבת נכון להחמיר ולברך לפני החיתוך, שמא תשמט ידו לבצוע לפני שיסיים את הברכה ולא יהיה לו לחם משנה. לפי זה מסיקים הב״ח והט״ז (סק״ג) שאין החיתוך נחשב להפסק ממש, ורק לכתחילה ראוי להסמיך ככל שניתן את הברכה לאכילה. כך נראה לדייק מלשון רבינו יונה שכותב שהחיתוך בין הברכה לאכילה רק נראה כהפסקה, וגם הרשב״ץ כותב שאין זו הפסקה כיון שהכיכר בידו בשעת הברכה.
יש להעיר שבספר האשכול (ח״א סי׳ יז) ובאבודרהם (עמ׳ שטז) מובא טעם אחר מדוע צריך להקדים את החיתוך לברכה, והוא מפני החשש שמא יבוא להפסיק בדברים אחרים בין הברכה לאכילה, הרי שסוברים שהחיתוך כשלעצמו אינו הפסק.
הרא״ה והריטב״א כותבים שהבציעה נעשית אחרי שנשלמה הברכה לגמרי כדי שתהיה הברכה כולה בעוד הפת בשלמותה ובחשיבותה, וכן כותב האור זרוע (סי׳ קמב), והרי זה כמנהג שנדחה על ידי התוספות.
מאידך גיסא מצינו בהגהות מיימוניות (אות ו) בשם רבינו ברוך שאף כשחותך לפני הברכה עד כדי כך שאם יאחוז בפרוסה לא תעלה עמה הפת - עדיין נחשבת הפת כשלמה, ואין צורך להקפיד שהחיתוך יהיה קטן יותר.
באשר לשבת כותב בעל שלטי הגבורים (על המרדכי סי׳ קכח) בשם הר״ר יצחק מאייברא שכיון שצריך לחם משנה - יש להקפיד לחתוך חתיכות גדולות, שכאשר מגביהים אחת - כל הפת נגררת אחריה, וזה בניגוד לדברי התוספות שמברך לפני החיתוך.
הרמב״ם כותב שמשלים את הברכה ואחר כך בוצע, ואין הכרע בדבריו האם החיתוך כולו נעשה לאחר הברכה או רק הפרדת הפרוסה מהפת. הטור והשלחן ערוך פוסקים כשיטת הרא״ש שהחיתוך קודם לברכה, עם ההדגשה שיחתוך רק מעט כדי שתגרר כל הפת עם הפרוסה. המגן אברהם (סק״ד) מוסיף שכך יש לנהוג גם כשמברך על פרוסה, שלא לחותכה לגמרי לפני הברכה, כדי שתראה גדולה יותר בשעת הברכה. המשנה ברורה (בביאור הלכה) כותב שבכיכר קטנה ודקה, שפריסתה לא תגרום לשהיה בין הברכה לאכילה - אין צורך להקדים את החיתוך, וכן כותב בעל כף החיים (סק״ז) שפת שניתן לחותכה בידים ללא שהות - עדיף לחותכה לאחר הברכה כדי שבשעת הברכה תהיה שלמה לגמרי.
הרמ״א מוסיף את דברי התוספות שבשבת מברך כשהככרות שלמות לגמרי ורק אחר כך חותך. הב״ח כותב בשם מהרש״ל שהמדקדקים רגילים לרשום בסכין קודם ברכה, ומובאים הדברים במגן אברהם (סי׳ רעד סק״א) ובמשנה ברורה (סי׳ רעד סק״ה), אולם הצל״ח כותב שעדיף להמנע מסימון מקום החיתוך, כדי שתהיה הברכה על כל הפת.