×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא.
They atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך דע
דעא(שבת ב: שבועות ב:): ידיעות הטומאה ב׳ טומאת קדש וטומאת מקדש שהן ד׳ קודש ומקדש. יציאות השבת ב׳ הוצאה דעני והוצאה דבענ הבית ד׳ הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. מראות נגעים ב׳ שאת ובהרת ד׳ שאת ותולדה בהרת ותולדה. תנן בהאי פירקא דעל הודע ולא הודע שעיר המשתלח מכפר ורמו עלה בני מערבא (כריתות כה) חייבי אשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים ומקשו והלא כיפר יום הכפורים ואוקמוה ההיא דכריתות במודר ביום הכפורים. (חולין ה) שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו פי׳ כתיב אשר לא תעשינה בזדון שאם יודע לו אינו עושה אז אם חטא בשוגג חייב חטאת פרט למשומד שאינו חוטא בשוגג שאם חטא בשוגג ונודע לו ורצה להביא קרבן אין מקבלים ממנו לפי שבשעת שאכל בשוגג אם היה אדם מודיעו שחלב הוא לא היה נמנע מלאכול. (בבא מציעא יא) דעת אחרת מקנה אותן שאני פי׳ שאני בין מידעם דאתי ממילא למידי דקא איניש דאית ביה דעת וקא מקני ליה. גדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות של הקב״ה (ברכות לג). (סנהדרין צב. עירובין נד) ומודע לבינה תקרא רבא אמר עשה מודעין לתורה פירש מודעין סימנין מודעין קבע זמן לתלמוד דיעה קנית מה חסרת (בריש ויקרא רבה. ובילמדנו בריש אלה פקודי) כשנכנס אדריינוס למקדש והיה מחרף ומגדף ועליו אמר דודרבון כל העולמים העלה עליהן שאילו היו יכולים לקוץ ארזים לעשות סולמות לעלות לרקיע היו עולין שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות: תשובה דרבי׳ גרשום ז״ל כל מודעי שמסר מודעא ואמר אנוס אני על מתנה זו שאני נותן ומודעי דמודעי שאמר לעדים מסרתי מודעא ונתגלה לו ועכשיו מוסרני לפניכם שבאונס אני מבטלה ולא ברצון ומודעי דנפקי מגו מודעי כי הא דאמר רב יהודה הא מתנתא טמירתא אף על פי דלא מגבי בה הויא מודעא לחברתה כיצד ראובן שהקנה אחת משדותיו לשמעון במתנה טמירתא דאמר לעדים זילו איטמרו הוי מודעא חזר ונתן שדה אחרת ללוי בסתם דלא אמר איטמרו ולא אמר כתבוה בשוקא או בברא אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן כי היכי דלשמעון במתנה טמירתא ללוי נמי במתנה טמירתא גט ומתנה יכול לבטל בלא אונס וזהו אם בתן לאחד סתם וחזר ונתנה לאחר ואמר איטמרו הוויא שניה מודעא לראשונה ולא קנו שניהן:
ערך על
עלב(תמורה לב.) ומקדשין אותן הקדש עילוי. פי׳ א׳ קדשי מזבח וא׳ קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה ומקדישין אותן קדשי מזבח הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ואותו עילוי נותן לבדק הבית כדאמרינן (ערכין כח:) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן פי׳ שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לבדק הבית ואם נדבה הוא אותן קדשי מזבת שהקדיש לעילוי כיון דנדבה לא אמר עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה אמר כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה לו בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו כמה שאותו כהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לבדק הבית היינו עילוי ומחרימין אותו קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם אמר כן אם נדר הן נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתן כדאמרינן (ערכין כז) הבעלים נותנין ל׳ שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה (בכורות טו) הרי הן כחולין לכל דבריהן אין לך בהם אלא מצות עילוי לבד פי׳ חומרא דבעו פדייה. והיה ערכך תרגום ירושלמי והיה עילוייך (קידושין מב) במקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא פי׳ בשומא דשופרא וסניא ואוקומינהו בדמי אבל אפלוג במשחתא פי׳ במדה כל שהוא חוזר (יבמות ד) ואי כתב רחמנא לא יעלה הוה אמינא כל העלאה קא אסר רחמנא פי׳ שנושאין הכלאים בידיכן להראותן קמ״ל לא תלבש. (יבמות עא) אני שונה עיגול בעיגול עולה פי׳ מעלה אחד ממאה והשאר מותרין ולולי שהתרומה בזמן הזה דרבנן לא היה התנא שונה עולה אלא מדמע הכל (כתובות מח) עולה עמו ואינה יורדת עמו בעלת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו פי׳ אם היה עשיר או ממשפחה חשובה ממשפחתה עולה עמו כמנהג מעלתו ואם היתה היא עשירה והוא עני או פחות ממשפחתה אינה יורדת עמו ממעלתה. (חולין יז) סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו פי׳ שקצותיה רחבות ואמצעיתה צר זו היא עולה ויורד והוא שפיו חלק ואין בו פגימה כלל (מנחות סא) נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד א״ר יוחנן מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו מוליך ומביא למי שהרוחות שלו וכו׳ עד וכן ללולב (שבת קכו) והכי משני א״ר חסדא על יד על יד פי׳ מעט מעט (כתובות ק) איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד (שבועות ב) ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד. (כריתות ו) אלו מביאין קרבן עולה ויורד פי׳ אם היה עשיר מביא קרבן עשיר עני מביא קרבן עני. (בילמדנו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו) יורדים ועולים מיבעי ליה אלא שהמלאכי׳ שמסורין לו בארץ ישראל עולין ואותן שירדו היו משמרין אותו בחוצה לארץ. (ברכות כא. בבא בתרא קיח: סוטה לו) אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פי׳ כל מה שמעיינין להן בעין רע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבי גרשם זצ״ל פי׳ שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו ורבינו חננאל ז״ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני (תענית ג) וסימניך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא פי׳ שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן ב׳ בית פרסה שמואל ונהרדעא בעו מיא ורב וסוראי תתאי לא בעו מיא דכיון שהם תחתיים נקיום המים עליהן ומתקיימין אצלם והלכך יום ס׳ כלאחר ס׳ (יבמות כא) וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו וסימניך דעילאי דרב פי׳ רב אמר אשת אחי האם וזעירי אמר אף אשת אבי האם האב שהוא למעלה ורב מאי טעמא לא תני לה משום דמחלפא באשת אבי אביו אם תאמר אשת אבי האם יש לה הפסק אתי למימר אשת אבי אביו נמי יש לה הפסק וזעירי אמר לגבי אשת אבי אביו שכיח דאזיל ולפיכך אין לה הפסק אבל לגבי אשת אבי אמו לא שכיח דאזיל ולפיכך יש לה הפסק פ״א לגבי משפחת אביו שכיח דאזיל משום דאתי ליה ירושה מהתם וידע דאית ליה קורבא להתם ולא אתי למיסב מהתם גבי משפחת אמו לא שכיח דאזיל. (סוכה מה) ראיתי בני עלייה והן מועטין פי׳ ראיתי ברוח הקדש בראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראוין לעלות לגן עדן מועטין (בבא קמא טז) מועד משלם נזק שלם מן העלייה גמרא מאי עלייה מעולה שבנכסים. אצל מעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה (כתובות לה) בין דרך ירידה בין דרך עלייה כדכתיב יודע כמביא למעלה בסבך כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו (משנה פאה ו) אל תסג גבול עולים: ירושלמי רב ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם. לסמיא צווחין סגי נהורא וכזה הענין קראו אחריך מלא ריקם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב לא שכחו בע״ה דכתיב קצירך ושכחת לא ששכחוהו פועלין דכתיב כי תקצר ושכחת:
ערך תר
תרג(פסחים סג: שבועות ב חולין פב:) התראת ספק לאו שמה התראה פירוש אזהרה:
א. [וויססען. קעננען.]
ב. [ערהרען.]
ג. [פראינערן ווארנען.]
על טהור שאכל את הטמא – אדם טהור שאכל את הקודש טמא ובגמרא מפרש מנא ליה ואף על פי שאין בה חיוב כרת ניתנה כפרה זו על כך.
בפרש״י בד״ה היאך יקריבו כו׳ ור״מ דקאמר להא כו׳ עכ״ל פי׳ ולא ר׳ יהודה דלדידיה נמי קשה מיהת היאך נקריב שעיר של יום הכפורים ברגלים וראש חודש מיהו ניחא ליה לר׳ מאיר להקשות לר״ש הכי בתרתי בשעיר יוה״כ ובשעירי רגלים דלר׳ יהודה לא קשה אלא משעיר יוה״כ וק״ל:
על האיש הטהור שאכל את בשר הקודש הטמא.
They atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הַשְׂעִירִין כַּפָּרָתָן שָׁוָה עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

Rabbi Meir says: With regard to all the goats offered as additional offerings, those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, their atonement, i.e., the atonement that they effect, is the same; they all atone for the defiling of the Temple by entering it while impure, or for the defiling of its sacrificial foods by partaking of them while impure.
רש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל השעירים כפרתן שוה – כל שעירי מוספין בין שעיר הנעשה בחוץ דיום הכפורים בין של רגלים בין של ראשי חדשים כפרתן שוה כולן מכפרים על כל בין על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה לבסוף בין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין על טהור שאכל את הטמא ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אבל שעיר הנעשה בפנים לא נחלקו עליו שאינו מכפר עם אלו ולא אלו תולין את תלייתו כשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כדאמר בגמרא (דף ח:).
אמר המאירי כל שיש בה ידיעה בתחלה ר״ל שידע שנטמא וידיעה בסוף ר״ל שאחר שאכל את הקדש או נכנס למקדש בהעלם טומאתו נודע לו שאכל קדש בטומאה או נכנס למקדש בטומאה והעלם בנתים ר״ל שבשעת אכילתו או כניסתו נעלמה ממנו טומאה או שנעלם ממנו שזה קדש או מקדש הרי זה בקרבן עולה ויורד האמור בפרשה זו וזה חלוק יש בין שגגת טומאת מקדש וקדשיו לשגגת שאר הכריתות שכל שאר הכריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא אע״פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה חייב חטאת ובזו צריך לידיעת טומאה וקדש או מקדש בתחלה וכן בסוף והעלם בנתים כמו שביארנו הטעם במשנה ראשונה:
אין בה ידיעה בתחלה כגון שלא ידע שנטמא ויש לו ידיעה בסוף ר״ל אחר מעשה והרי אין זה בדין קרבן כלל שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ר״ל במזבח החיצון והוא האמור במוסף יום הכפרים עם שאר מוספי המועדות ויום הכפרים מכפר לו עם התשובה:
אין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ואין סופו להודע כגון שלא ראה שום אדם בטומאתו שיודיעהו שעירי הרגלים והוא האמור בכל המועדות שעיר חטאת אחד ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר׳ יהודה וכן הלכה הא סופו ליודע כגון שראו אחרים הרי הוא כשיש בה ידיעה בסוף ויש פוסקים שאף בסופו ליודע הואיל ולא נודע לו עכשיו שעירים אלו מכפרין ומחלוקת זו תלויה במה שאמרו על שאלה זו בגמרא (שבועות ט׳:) על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בחטא שאין סופו ליודע כלומר שמתחלה דבר בחטא שסופו ליודע ואח״כ בשאין סופו ליודע ושניהם מתכפרין בשעירים אלו:
שם במשנה ר״מ אומר כל השעירין כפרתן שוה כו׳ עיין מה שכתבתי בזה בפ״ק דר״ה דף ח׳ ע״ב בהא דאמר רבי אבהו איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתבו התוס׳ שם בשם רבי׳ משולם דבר״ה לא היו מקריבין שעיר חטאת של ר״ח כלל והאריכו בזה להקשות מהתוספתא דהכא דקחשיב י״ב שעירים לי״ב ראשי חדשים אלמא דבר״ה נמי היה קרב וכתבתי שם דלע״ד אין ראיה מהתוספתא דר״ש קאמר לה התם ולטעמיה אזיל למאי דקאמר הכא דשעירי ר״ח מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ושעירי רגלים על שאין בה ידיעה כו׳ א״כ שפיר קאמר בתוספתא דבר״ה נמי היו מקריבין שעיר חטאת של ר״ח לכפר על טהור שאכל את הטמא כיון דאין השעיר של ר״ה מכפר על זה וא״כ למה ישתנ׳ חדש תשרי מכל החדשים משא״כ לר״מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה וממילא דשעיר חטאת של ר״ה היה מכפר ג״כ על טהור שאכל את הטמא א״כ שוב לא היו צריכין להקריב שעיר חטאת של ר״ח דשתי חטאות לכפר על ענין א׳ לא אשכחן וכדמשמע נמי לקמן בפירקין וא״כ לדידיה א״ש טובא הא דכתיב בר״ה מלבד עולת החדש ולא כתיב נמי מלבד חטאת החדש וממילא דלר׳ יהודה נמי א״ש כיון דתרווייהו מכפרין על שאין בה ידיעה וע״ש בחידושינו ותמצא נחת ובירושלמי דשמעתין נמי משמע להדיא כמו שכתבתי וכן נראה מלשון הר׳ אלפס בשמעתין לפי מה שהוגה מקרוב ע״פ הגה״ה בעל ד״ת שהובא בס׳ תומת ישרים ומחק כל הנך בבי דאיירי בידיעות הטומאה לפי שאין דרכו להביא ענינים מה שאין נוהגות בזמנינו ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף דפליגי בה ר״י ור״ש אי שעירי רגלים ור״ח מכפרין עלייהו או על טהור שאכל את הטמא וע״כ היינו משום דנפקא מיניה נמי האידנא לדינא אם צריך להזכיר חטאת ר״ח במוסף ר״ה כדפרישית והיינו דמייתי הרי״ף אמתניתין דידן הך פלוגתא דתנאי בעירובין אם צריך להזכיר מוסף ר״ח בר״ה אלמא דהא בהא תליא ולע״ד מזה ראיה ברורה למה שכתבתי בחידושי ר״ה ודו״ק:
הג״ה מבן המחבר וזאת ליהודה מדבר
אמנם אבא מזכה ברא וברא מזכה אבא אבאר דבריו בעז״ה עד מקום שידי מגעת מסוגית הש״ס ופוסקים דאלו ואלו דברי אלקים חיים וראשון תחילה נאמר דלענ״ד נראה לפי׳ דברי הרי״ף ז״ל ורבינו משולם שפסקו שלא להזכיר בר״ה חטאת של ראש חדש ודברי ר״ת ז״ל שפסק להזכירו וכן מנהגינו תליא בפלוגתא דתנאי ולענין פסק הלכה אלו ואלו יש להם על מה שיסמוכו אף שאין אני כדאי להכריע אך באתי כננס ע״ג ענק לדברי אאמ״ו הגאון האמיתי זצ״ל. ובתחילה אבאר פלוגתא דר״י ור״ש ור״מ בענין השעירים דלר״י ור״מ מכפר שעיר של ר״ח על טומאת מקדש וקדשיו ומצינן לפ׳ לפמ״ש ר״ת דבזה כ״ע מודים שהיו ל״ב שעירים ואף בר״ה היה מקריב שעיר של ר״ח ור״י אזיל לפ״ש דפריך הש״ס פ״ק דשבועות דף ח׳ אפסק׳ דאין בה כו׳ ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון ונ״מ להיכא דלא עביד חיצון וכתבו התוס׳ בד״ה ונ״מ כו׳ וא״ת חיצון למה בא כלל וי״ל משום טומאה שאירעה כו׳ עכ״ל ומשני אחת כפרה א׳ מכפר והדר פריך ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי ומשני אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא א׳ בשנה ומבואר להדיא דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה ולא איצטריך למיכתב בר״ה חטאת של ר״ח דממילא מוכח דילפינן שעיר של ר׳ח מיה״כ כדאמרי׳ שם דף ט׳ ע״ב ע״ש בסוגי׳ ומה״ט ס״ל לר״י דשעיר של ר״ח מכפר ג״כ אטומאת מקדש וקדשיו והא דאיצטריך שעיר של ר״ח בר״ה ולא מהני בשעיר של ר״ה דאכתי מהני לטומאה שאירעה בין זה לזה ויליף לה מדאיצטריך יתורא דאחת בשנה וילפינן ג״כ שעיר של ר״ח בגלוי מילתא בעלמא דצריך כפרה לטומאה שאירע׳ בין זה לזה אלא דר״ש אזיל לפ״ש דס״ל להדיא ספ״ק דשבועות דילפינן שעיר הפנימי משעיר המשתלח וס״ל דשעיר המשתלח מכפר כל היום ור״ש ס״ל להדיא דאיתקש שעיר הפנימי לשעיר המשתלח ולפ״ז לא משכחת ליה לר״ש טומאה שאירעה בין זה לזה וכמו שהקשו בתוס׳ שם ובאמת נ״ל ליישב דסוגי׳ הש״ס בהא דפריך ונכפר פנימי כו׳ וכן הא דפריך ונכפר חיצון כו׳ דוקא אליבא דר״י וכמ״ש בעז״ה סוגי׳ הש״ס מלשון המשנה ויבואר בעז״ה דברי התוס׳ דלא סתרן אהדדי והיוצא מדברינו דדוקא אליבא דר״י הוא דפריך הש״ס ונכפר חיצון כו׳ וכיון דאליבא דר״ש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וס״ל בפשיטות דל״ב שעירים היו קריבין י״ב דר״ח וקשה אמאי הי׳ שעיר דר״ח בר״ה כיון דליכא ילפותא לטומאה שאירעה בין זה לזה לא מעצרת כמ״ש אמ״ו הגאון ז״ל ולא מיה״כ אליבא דר״ש ומה״ט הוכרח ר״ש לומר לפ״ש דשעיר של ר״ח אינו מכפר על טומאת מקדש וקדשיו אלא על טהור שאכל את הטמא ומש״ה צריך לומר שהיה שעיר של ר״ח אף בר״ה ור״י אזיל לפ״ש דאפי׳ לענין טומאת מקדש וקדשיו היו צריכין לשעיר של ר״ח בר״ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה כן נ״ל ודוק היטב. ולפ״ז י״ל דא״ש הא דפריך הש״ס רפ״ק דיומא לענין פרישה ואימ׳ ר״ה דמוכח לכ״ע דהיו שני שעירים בין לר״י ובין לר״ש דאלת״ה לא הי׳ פריך הש״ס מידי דהא במלואים היו שני שעירים כמ״ש התוס׳ ומה״ט הוכרחו התוס׳ שם לפ׳ דבעצרת היו ג״כ שני שעירים ע״ש וע״כ משום דלר״י דס״ל דלא ילפינן שעיר המשתלח משעיר הפנימי אלא לענין שיהיו שווין במראה כדאמרי׳ ספ״ק דשבועות ומה״ט אמרינן שפיר אליבי׳ דר״י בהא דפריך הש״ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי נ״מ לטומאה שאירע בין זה לזה ואיכא למידק דהיכי שייך לומר דנ״מ בזה הא קמי שמיא גליא אע״כ דנ״מ אליביה דר״י דמוכח מן התורה דצריך כפרה אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דע״כ צריך שעיר של ר״ח בר״ה ונ״מ טובא לדינא בזה ואפשר לפרש בזה ג״כ כוונת רבינו הגדול הרי״ף ז״ל שהבי׳ כל הפלוגתא דמתניתין ומייתי עלה הא דאמר ר״ש אמר הקב״ה הביאו עלי כפרה כו׳ דלא נימא דמתניתין מוכחא שמביא קרבן אטומאה שאירעה בין זה לזה וממילא דה״ה בר״ה אלא דלפמ״ש התוס׳ לקמן דף ח׳ ע״ב ד״ה ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי וז״ל וא״ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו׳ אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלי תרווייהו אפנימי ותו לא וי״ל דאהך קושיא ודאי ידע כו׳ א״כ י״ל סברא הוא כו׳ וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו׳ עכ״ל ונמצא דס״ל להתוס׳ דאטומאה שאירעה בין זה לזה לחוד לא מייתי קרבן וה״נ מצינן למימר דהכי ס״ל להרי״ף ז״ל ורבינו משולם דמשום טומאה שאירע׳ בין זה לזה לא מייתי קרבן ומה״ט בר״ה דליכא טעמא אחרינא לא היה שעיר של ר״ח בר״ה אליבי׳ דר״י אלא דאכתי דהא הי׳ צריך ג״כ שעיר של ר״ח בשביל מיעוט הירח ולהכי מפרש הרי״ף ז״ל דמה שאמר הקב״ה הביאו עלי כפרה היינו לפני בשביל כבוד הירח עשה הקב״ה זמנו בר״ח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומה״ט ס״ל להרי״ף ורבינו משולם דאינו מזכיר בר״ה של ר״ח כיון דקי״ל כר״ש דשל ר״ח מכפר ג״כ אטומאת מקדש וקדשיו אאין בה ואין בה ור״ת ז״ל ס״ל כפשטא דשעיר של ר״ח מכפר ג״כ על מיעוט הירח וכפשטא דסוגי׳ דש״ס פ״ק דשבועות דף ט׳ ע״א אפסקא על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר״ח מכפרין דברי ר״י אמר רב יהודה אמר שמואל מ״ט דר״י אמר קרא ושעיר עזים א׳ לחטאת לה׳ כו׳ והאי מיבעי ליה לכדר״ל דאמר ר״ל מה נשתנה שעיר של ר״ח שנאמר בו לה׳ אמר הקב״ה שעיר זה יהיה כפרה על שמיעטתי את הירח כו׳ עד שמעת מיניה תרתי וס״ל לר״ת ז״ל כיון דשעיר של ר״ח אתי לטומאה שאירעה בין זה לזה וגם אמיעוט ירח מש״ה צריך להביא שעיר של ר״ח אפי׳ בר״ה אלא דהרי״ף ורבינו משולם ז״ל ס״ל כמ״ש התוס׳ שם בשם הערוך וז״ל שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר״ח להפיס דעתה של ירח ועוד לפמ״ש אאמ״ו הגאון האמיתי ז״ל דבר״ה א״צ פיוס כיון דאין ב״ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב״ד שלמטה את החודש ממילא דבר״ה הוה מיעוט ירח למעליותא וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וס״ל דמשום זה לחוד אין סברא להביא קרבן מיוחד וממילא דלאידך ברייתא דס״ל הא דכתיב כי חק לישראל כו׳ אין לי אלא לישראל לא״ה מנין ת״ל משפט לאלקי יעקב ולהך ברייתא צריך שעיר כדי להפיס דעתה כיון דלא ס״ל דאין ב״ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב״ד של מטה את החודש וליכא פיוס אפילו בר״ה וביותר לפי מה שאבאר דאדרבה בהך ענינא איכא קטרוג לדין בר״ה שאמרה א״א לשני כו׳ היינו מלכי ישראל שהוא חלק הרוחני הנשמה חלק אלקי ממעל ומלכי א״ה היינו חלק הגשמי הגוף שלענין חלק הגשמי שנקרא יעקב הם בגדר א׳ עם א״ה כמ״ש הלא אח עשו ליעקב ומה״ט מייתי הש״ס לא״ה מנין ת״ל כי חק הוא משפט לאלקי יעקב ואבאר ענין זה בעז״ה ואפשר לפרש דהנך תרי ברייתות לכ״ע ס״ל דהיו ל״ב שעירים והיה שעיר של ר״ח בר״ה ופליגי בפלוגתא דר״י ור״ש במתניתין דרפ״ק דשבועות וממילא דלמ״ד דאין צריך פיוס וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וע״כ ס״ל כר״ש דשעיר של ר״ח בא אטהור שאכל את הטמא ומש״ה צריך שעיר ר״ח אפי׳ בר״ה ומה״ט הוצרך רבינו משולם לחזור בו ומפרש דהיה שעיר אלא שאין מזכירין ולפמ״ש אמ״ו הגאון ז״ל דנוכל לפרש סוגית הש״ס שלא הי׳ שעיר דר״ח בר״ה מצינן לפרש דרנב״י דמפ׳ דהא דקתני במתניתין דאחד בתשרי ר״ה לשנים היינו לדין ואהא מייתי הך קרא דתקעו בחדש שופר כו׳ ומפ׳ בכסה שלא הי׳ שעיר של ר״ח קרב בר״ה דלהך ברייתא דאין ב״ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב״ד של מטה את החודש דוחק לפרש בכסה שהלבנה הי׳ מכוסה לרחוקים דהיכא רמוז בפסוק לענין רחוקים מכיון שכבר קידשו ב״ד את החדש אלא דלאידך ברייתא שפיר מצינן לפ׳ כן וממילא כיון דרנב״י מפרש ר״ה לשנים היינו לדין בודאי ניחא לן לאוקמא אליבא דכ״ע והיינו כיון דלהך ברייתא דא״צ פיוס א״צ אלא לטומאה שאירעה בין זה לזה ולפמ״ש דאין סברא להביא קרבן בשביל זה לחוד א״ש לישנא דכסה שלא היה בו שעיר כלל כנ״ל לפ׳ כל השיטות בזה דאלו ואלו דברי אלקים חיים ודוק היטב כי נכון הוא בעז״ה. אלא דלפמ״ש מלתא בטעמא אם נימא דלא הי׳ שעיר של ר״ח בר״ה משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד א״צ שעיר כמ״ש התוס׳ ע״ז מסוגית הש״ס שם דפריך ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו׳ והקשו התוס׳ שם א״כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומוכח דמביא שעיר החיצון בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד וכתבו מהרש״ל ומהרי״ן לב דדברי התוס׳ סותרין אהדדי והדרא קושי׳ לדוכתי׳ דהא לכ״ע צריך שעיר של ר״ח בר״ה ולפענ״ד נראה לפ׳ דברי התוס׳ במ״ש דאין סברא להביא שעיר מיוחד בשביל טומאה שאירעה בין זה לזה לא סתרא במ״ש התוס׳ דהחיצון בא אטומאה שאירעה בין זה לזה דע״כ הך קו׳ דפריך הש״ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון לא קאי אלא אליבא דר״י לחוד בין לפ״ש רש״י ז״ל דקושי הש״ס שיהיה תולה אפנימי ומכפר על החיצון ובין לפמ״ש אמ״ו הגאון ז״ל דקושי׳ הש״ס ונכפר קאי בין הפנימי ובין החיצון נכפרי כפרה גמורה דהא דפשיטא לתנא דמתניתין דהפנימי תולה ואינו מכפר משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת מדלא כתיב מחטאתם וכ״ז לפי האמת דהפנימי תולה ואינו מכפר אלא אתי׳ איש בה ואין בה משא״כ לפי דעת המקשה דפריך ונכפר באמת ע״ז גופא פריך מנ״ל להוציא קרא דכתיב בפנימי וכפר על הקדש מפשטי׳ דמכפר כפרה גמורה והוצרך לומר דתולה משום דכתיב לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת דהא מצינן למימר כיון דאיתקושי איתקש דמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון וממילא דאתי שפיר כפשטא דקרא דמכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם ולא כתיב מטומאתם דלא נימא דאינו מכפר אלא אחדא להכי כתיב לכל חטאתם בלשון רבים משום דמכפר אדפנימי ואדחיצון זהו תורף דברי אאמ״ו הגאון האמיתי ז״ל רפ״ק דשבועות דף ח׳ בס׳ פנים חדשות. אלא דכ״ז דוקא אליבא דר״י איכא לאקשויי הכי משום דלא ס״ל היקישא דשעיר הפנימי לשעיר המשתלח אלא לענין שיהיו שווין השעירים ושפיר מצינן למימר דמכפר כפרה גמורה משא״כ אליבא דר״ש דס״ל דשעיר המשתלח איתקש לשעיר הפנימי וכיון דבשעיר המשתלח אינו אלא תולה דאי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה שום קרבן אחר יה״כ ובלא״ה אליבא דר״ש דס״ל בשלש רגלים כסדרן דוקא עובר בב״ת אי מכפר כפרה גמורה לא משכחת ליה ב״ת בחטאת וביותר קשה אליבא דרבי דס״ל כר״ש כו׳ וס״ל דיוה״כ מכפר אפי בלא תשובה ולא משכחת ליה ב״ת אע״כ דשעיר המשתלח אינו אלא תולה וממילא דהך קושיא הא דפריך הש״ס ונכפר לק״מ אליבא דר״ש לפי מ״ש אמ״ו הגאון ולפ״ש רש״י ז״ל דפי דקושי׳ הש״ס שיהיה תולה בפנימי ומכפר אחיצון ע״כ דדוקא אדר״י פריך הש״ס הכי בפשיטות וע״ז אמרינן שפיר דנ״מ אם לא קרב החיצון וקשה טובא היכא שייך נ״מ בזה וע״ק מאן סליק כו׳ כמו שהקשה אמ״ו הגאון ז״ל אע״כ דעיקר קושי׳ הש״ס אדר״י דאמר לר״ש מהו שיקרבו של זה בזה וקשה דהא לרבי יהודה גופא קשה גם כן מהו שיקרבו החיצון בשאר שעירים וכמו שהקשה מהרש״א ז״ל ע״ש מה שתירץ בדוחק דהא במתניתין תנא בלשון רבים אמרו לו מהו שיקרבו אע״כ משום דלרבי יהודה אייתר היקישא כמו שאמרו התוס׳ לקמן דף ח׳ ע״ב ד״ה מה פנימי כו׳ וז״ל וא״ת התינח לר״ש כו׳ אלא לרבי יהודה אמאי איצטריך היקישא כו׳ עיין שם באריכות ונ״ל ליישב קושי׳ התוס׳ דלר״י איצטריך היקישא דילפינן מה הפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים כן השעיר החיצון אינו מכפר בשעירים כו׳ ומה״ט ניחא דאיצטריך היקישא אליבא דר״י דבזה שוה החיצון לפנימי לענין מכפר בשעירים אחרים ומה״ט פריך הש״ס בפשיטות מכדי איתקושי איתקש ונכפר פנימי אדידי׳ ואדחיצון נ״מ היכא דלא עביד חיצון וכן אידך קושיא דנכפר חיצון אדידיה ואדפנימי קאי אהא דאמרו לו לר״ש מהו שיקרבו זה בזה ומבואר מלישנא דמתניתין דדוקא לר״ש הוא דקשי׳ להו משום דלר״י שפיר מצינן למימר דמה״ט איתקש חיצון לפנימי לענין שאין מכפרין בשעירים אחרים וע״ז פריך הש״ס מנ״ל דילמא הקישא קאי שמכפר הפנימי אדידיה ואדחיצון או איפכא ועל זה משני וקשה לר״ש דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דפנימי מכפר כל היום כמו שעיר המשתלח תו לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה טובא דלר״ש אייתר לן כוליה קרא דאחת בשנה דהא בלא״ה ליכא למימר דמכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דתקשי קושית התוס׳ שם חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וקשה אליבא דר״ש דאיתקש לא משכחת ליה טומאה שאירעה בין זה לזה ועוד יש לתמוה דלפמ״ש אאמ״ו הגאון ז״ל דקושי׳ הש״ס בהא דפריך ונכפר הפנימי אדידי׳ ואדחיצון קאי שיהיה מכפר כפרה גמורה והא דכתיב לכל חטאתם אין צורך לומר שבא לכלל חטאת ומדלא כתיב מחטאתם דמצינן למימר דמש״ה כתיב לכל חטאתם בלשון רבים לומר שהפנימי מכפר אדידיה ואדחיצון וממילא דלר״ש דס״ל דאיתקש שעיר המשתלח לפנימי וכיון דבשעיר המשתלח לכ״ע אינו אלא תולה וכמ״ש התוס׳ ועוד דהא ס״ל דאינו עובר בב״ת אלא בשלש רגלים כסדרן ולא משכחת ליה ב״ת שעבר יה״כ ומכפר כפרה גמורה אלא ע״כ דבאמת לר״ש אינו אלא תולה וממילא דה״ה לפנימי וממילא דקושי׳ הש״ס לא קשה מידי אליבא דר״ש וכן לפ״ש רש״י ע״כ דקושית הש״ס דוקא לר״י דמנ״ל דאינו מכפר החיצון בשעירים אחרים משא״כ לר״ש דס״ל בהדיא דכולם מכפרין זה בזה וקשה למה ליה קרא דאחת בשנה אע״כ דבאמת מה״ט אמרו לו לר״ש בפשיטות מהו שיקרבו ואיכא למידק דילמא ס״ל באמת שלא יקרבו ולפמ״ש א״ש ששאלו אר״ש דרך ממנ״פ דהא לשיטתו אייתר קרא דאחת בשנה וכמ״ש וע״כ צ״ל דלר״ש ילפינן מאחת בשנה דלא נימא דהפנימי מכפר בשעירים אחרים ושעירים אחרים מכפרים בפנימי אם אבד ומצאו אח״כ משום דכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו אלא דמיתורא דאחת בשנה שמעינן דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים וכמ״ש רש״י ז״ל במתניתין דאפילו לר״מ דס״ל דכל השעירים כפרתן שוה אפ״ה מודה בפנימי וכדמפרש בגמ׳ מדרשא דאחת בשנה ולפ״ז ממילא מוכח מדאיצטריך יתורא דהפנימי אינו מכפר בשעירים אחרים מבואר דשאר שעירים מכפרין זה בזה ועל זה שאלו לר״ש מה שיכפרו כיון דאין כפרתן שוה ואי ס״ל דבאמת אינם מכפרים זה בזה קשה למה ליה יתורא דאחת בשנה ומיושב׳ קושי׳ התוס׳ וקושי׳ מהרש״א ז״ל ברווחא דמילתא ומה״ט שאלו דוקא לר״ש דלר״י מצינן למימר דס״ל דבאמת דמה״ט איצטריך הקישא דחיצון לפנימי שאינן מכפרים בשעירים אחרים כנ״ל ודו״ק. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב קושי׳ המפרשים ע״ד התוס׳ דסתרן אהדדי ולפי מה שאבאר אין בדבריהם שום סתירה כלל דלפמ״ש אאמ״ו ז״ל דקושית הש״ס ונכפר כפרה גמורה ולפ״ז אם נאמר דגם התוס׳ ס״ל כן וע״ז הקשו חיצון למה בא ותירצו משום טומאה שאירע׳ בין זה לזה דלענין כפרה גמורה שפיר מצינן למימר דלכ״ע משכחת ליה דאף דשעיר המשתלח מכפר כל היום היינו משום דאינו אלא תולה וכמש״ל משא״כ לענין כפרה גמורה אליבא דכ״ע קריבין שעיר אפילו משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד משום דלא מצינן בשעיר המשתלח כפרה גמורה משא״כ במ״ש התוס׳ אמה שהקשו והמקשה דלא ידע כו׳ עכ״ל לאו לענין כפרה גמורה וכמ״ש מהרש״א ז״ל ע״ש וע״ז תירצו שפיר דאין סברא שיביא שעיר בשביל טומאה שאירע׳ בין זה לזה לחוד דאי ילפינן משעיר המשתלח לא משכחת טומאה שאירעה בין זה לזה דבשלמא אי הפנימי מכפר כפרה גמורה אדידי׳ ואדחיצון או אי מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי משום טומאה כו׳ שאירע׳ בין זה לזה א״ש כיון דעיקר השעיר משום חיצון וליכא למיחש שיביא חולין בעזרה משא״כ לענין שיביא שעיר לענין טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד אי מדמינן לשעיר המשתלח אין זה סברא דאיכא למיחש דא״צ שעיר דמכפר כל היום והוה כחולין בעזרה כנ״ל ועוד דבשלמא אם נימא דהפנימי מכפר גם על אין בו ויש בו א״ש דצריך שעיר דמכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה כיון דע״כ אין השעיר המשתלח דמכפר על שאר עבירות דאין בו ויש בו בר קרבן הוא כמ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״א מהל׳ שגגות דמשונה טומאת מקדש וקדשיו משאר עבירות דאפי׳ אין בו ויש בו בר קרבן הוא ומהא דכתיב גבי שעיר המשתלח והתודה את כל עוונות ב״י מפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן כדאיתא להדיא במס׳ כריתות דף כ״ה ע״ש וממילא דמה״ט כתבו התוס׳ שפיר דמכפר אטומאה שאירע׳ בין זה לזה אאין בו ויש בו משא״כ התוס׳ לקמן שכתבו לענין שאין סברא לומר דמכפר על טומאה שאירע׳ בין זה לזה על יש בה ואין בה דבודאי לאו בר קרבן וכיון דשעיר המשתלח מכפר כל היום לא משכחת טומאה שאירע׳ בין זה לזה ביש בו ואין בו כן נ״ל בעז״ה ורווחא לן שמעתין ודוק היטב. ומעתה לא נפלאה ולא רחוקה היא ממני ליישב דברי הגדול הרי״ף ז״ל ריש מכילתין שהביא כל הבבות דמתניתין את שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף כו׳ ה״ז בעולה ויורד יש בה ידיעה כו׳ שעיר הנעשה בפנים כו׳ אין בה ידיעה כו׳ שעיר הנעשה בחוץ ויו״ה מכפר וכל שאין כו׳ ע״ש באריכות עד סוף הפרק והוגה שם ע״פ הג״ה מבעל דרך תמים שהוא בספר תומת ישרים ומחק כל הנך בבות דאיירי בידיעות הטומאה ולא הביא אלא הך בבא דאין בה ידיעה כו׳ לא בתחילה ולא בסוף דאיירי דפליגי ר״י ור״ש וכמו שהביא אמ״ו ז״ל לפרש לפי הג״ה מבעל ד״ת ואבא מזכה ברא ומבריך רחמנא דאנהיר לעיינין שזכיתי לפ׳ כל דברי רבינו הגדול ז״ל בלי שום הג״ה והנך בבות דרישא דיש בה ויש בה ויש בה ואין בה ואין בה ויש בה איצטריכי כולהו לפרש מה שהביא הא די׳ל בענין שעיר ר״ח מסוגיא דחולין פ׳ א״ט בענין הירח ומה שהביא דברי הירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי העובר לפני התיבה בי׳ט של ר״ה א״צ להזכיר של ר״ח בר אביי עבר קמי תבותא ולא אדכר דירחא וקלסוניה וה״נ אסיקנא בגמרא דילן בעירובין שאומר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן תנא דבי רבי ישמעאל כך היא מידת הדין נוהגת יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב עכ״ל רבינו הגדול ע״ש באריכות ואיכא למידק בסידור דבריו טובא וע״פ מה שאבאר בעז״ה יבואר הכל והכל הולך אחר החתום שרוצה לבאר אליבא דהילכתא מה דאמרינן בעירובין דזכרון א׳ עולה כו׳ כמו שפי׳ אמ״ו הגאון ז״ל דס״ל להרי״ף ז״ל כמ״ש התוס׳ פ״ק דר״ה ד״ח ע״ב ד״ה בכסה כו׳ בשם רבינו משולם מהא דכתיב מלבד עולת החודש ולא כתיב חטאת ע״ש אלא דע״ז תקשי כיון דמוכח מסוגי׳ הש״ס דלקמן ד״ח ע״ב פסקא בהא דפריך הש״ס אפסקא דיש בה כו׳ ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כו׳ והקשו התוס׳ א״כ חיצון למה בא משום טומאה שאירעה בין זה לזה וכיון דמוכח להדיא דצריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה בשעה מועטת בין שעיר הפנימי לחיצון ולפי מה דאמרינן לקמן ד׳ ט׳ ע״ב דשעיר של ר״ח ילפינן משעיר הפנימי וכיון דמוכח דאחר שעיר הפנימי צריך שעיר אטומאה שאירעה בין זה לזה מדצריך הנך דרשא דאחת בשנה קשה טובא על שיטת הרי״ף ז״ל וכן על מ״ש התוס׳ פ״ק דר״ה בשם רבינו הגדול משולם שלא היה קרב בר״ה שעיר של ר״ח ואמאי היה צריך שעיר של ר״ח בר׳ה אטומאה שאירעה בין זה לזה. ונלפענ״ד דהוה קשיא להו קושית התוס׳ אהא דפריך הש״ס ונכפר חיצון אדידיה ואדפנימי וכ׳ בד״ה ונכפר חיצון וז״ל וא״ת המקשה דלא ידע הך דרשא כו׳ אמאי לא פריך דליכפרו או ליתלו תרווייהו אפנימי ותו לא וי״ל דאהך קושי׳ ודאי כו׳ ובאמת איכא למידק טובא על הך תירוץ התוס׳ דלפ״ז מנ״ל למעט דאינו מכפר החיצון אדידיה ואדפנימי וצ״ל דבאמת מה״ט הוכרחו התוספות להביא שם תירוץ אחר וז״ל א״נ י״ל דסברא הוא כו׳ וזה אין סברא לומר שיועיל ולא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה עכ״ל. ולפ״ז א״ש מה שפסק הר׳ף ז״ל דא״צ להזכיר של ר״ח בר״ה ולקלסונהו לבר אביי דלא הזכיר דס״ל דמוכח אליבי׳ דס״ל דא״צ להביא שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה אלא היה צריך להביא בשביל מיעוט הירח וע״ז מייתי האי תנא דבי ר״י מוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב וכמו שפירש שם בהג״ה דזכרון שופר במקום זכרון השעיר ועוד דלפי מה שפי׳ הרי״ף ז״ל סוגיא דחולין פ׳ אלו טריפות בענין מיעוט הירח וז״ל בשבועות פ׳ ראשון אמר לה הקב״ה הנני עושה לך כבוד שמיישב דעתיך תחת שמיעטתיך ומאי נינהו שיהיו ישראל בכל ר״ח מקריבין קרבן לפני לכפר עוונותיהם לפיכך אמר הקב״ה הביאו קרבן לפני בר״ח לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו וזה הוא פי׳ הביאו עלי כפרה על שמיעטתי כו׳ ואח״ז הביא הירושלמי וסוגי׳ דעירובין ותנא דבי ר״י ע״ש ולפמ״ש עיקר כוונתו דלא נימא דהא דאמרינן בהש״ס אהא דס״ל דתרתי ש״מ היינו דהי׳ הקרבן גם בשביל מיעוט הירח דלפ״ז היה צריך להקריב ג״כ בר״ה אלא שהיה הזמן בר״ח משום כבוד הירח וכ״כ התוס׳ פ״ק דשבועות בשם הערוך בדף ט׳ ע״א ד״ה שעיר זה כו׳ ע״ש וכיון דא״צ שעיר מיוחד למיעוט הירח וליכא אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה ומש״ה א״צ בר״ה כמ״ש התוס׳ ואפשר דמוכח מדכתיב בר׳ה מלבד עולת החודש ולא כתיב שעיר אע״כ דא״צ שעיר משום טומאה שאירעה בין זה לזה לחוד ומשום מיעוט הירח א״צ שעיר אלא משום כבוד הירח קבע הקב״ה בר״ח וא״ש מסקנא דעירובין דזכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ואין להזכיר משום דמוטב דיבוא זכאי כדס״ל לתנא דבי ר״י כנ״ל בכוונת הרי״ף ז״ל ודוק היטב. ולפ״ז א״ש שהוכרח להביא כל הבבות דמתניתין דבבא ראשונה דלענין טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה מדכתיב ונעלם ול״ד לשאר עבירות שבתורה שאינו חייב חטאת אלא על אין בו ויש בו מדכתיב והוא לא ידע ואשם כמ״ש הרמב״ם ז״ל ריש פ״א מהל׳ שגגות ששינה הכתוב בטומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה שאינו מכפר בקרבן עולה ויורד אלא ביש בו ויש בו מדכתיב ונעלם מכלל שידע משא״כ בשאר עבירות ע״ש ולפ״ז מהך בבא דשמעינן דוקא ביש בה ויש בה הוא דהוי בר קרבן משא״כ באין בה ויש בה לאו בר קרבן לענין טומאת מקדש וקדשיו משא״כ בשאר עבירות להיפך דוקא באין בה ויש בה הוא דהוה בר קרבן ואילו לא הוה מייתי הרי״ף ז״ל הך בבא ה״א דטומאת מקדש וקדשיו דומה לשאר עבירות דעל אין בה ויש בה בר קרבן הוא ולא הוה קשה ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון דהא פנימי אינו מכפר אבר קרבן משום דכתיב וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכדאמרינן שם בסוגי׳ דף ז׳ ע״ב ע״ש ולא הוה צריך להך דרשא דמכפר אחת על כפרה אחת מכפר אלא הוה מוקמינן לענין שאינו מכפר החיצון אדידי׳ ואפנימי דלא כתיב הך דרשא דמפשעיהם לכל חטאתם אלא בפנימי ולא בחיצון והוה מוקמינן הך דרשא דאחת בשנה לומר דאינו מכפר תרווייהו אפנימי כקושי׳ התוס׳ ולא הוה מוכרחין להך תירוץ התוס׳ שכ׳ א״נ י״ל דאין סברא שלא יבא אלא לכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה ומה״ט הוכרח להביא הך בבא דבטמאת מקדש וקדשיו אינו מחייב קרבן עולה ויורד אלא ביש בה ויש בה משא״כ באין בה ויש בה לא הוה בר קרבן כלל ומייתי מכל הנך בבות דפנימי וחיצון וממילא דלפי הנך ג׳ בבות קשה קושי׳ הש״ס ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון כיון דמבבא דרישא מוכח דאין בה ויש בה לאו בר קרבן ומוכרחין אנו לתי׳ הש״ס שם וקשה קושי׳ התוס׳ דילמא תרווייהו אפנימי כיון דלא אייתר לן וכמש״ל אע״כ כהך תירוץ התוס׳ שכ׳ א״נ י״ל דמשום טומאה שאירע בין זה לזה לחוד א״צ להביא שעיר ולפ״ז ממילא דא״ש אליבא דהלכתא סוגי׳ דעירובין דזכרון א׳ עולה לכאן ולכאן וסוגי׳ דיומא דפריך ואימא ר״ה קאי לר״ש דס״ל דשעיר של ר״ח משום טהור שאכל את הטמא ומש״ה לר״ש היה צריך שני שעירים בר״ה וכמ״ש אאמ״ו ז״ל כן נ״ל לפ׳ דברי רבינו הגדול הרי״ף ז״ל כפי הגירסא שלפנינו בלי שום הג״ה ודוק היטב. ועפ״ז נ״ל לפ׳ פי׳ הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה כו׳ שאין שעיר מיוחד לר״ח בר״ה ואמר נתינת טעם כי חק הוא לישראל כו׳ וממילא דא״צ שעיר דאי משום טומאה שאירעה בין זה לזה כו׳ אין צריך כדמוכח מסוגי דהכא ואי משום מיעוט הירח אמר שני טעמים דאי משום כבוד כי חק הוא לישראל כו׳ ואינו משום כבוד קבע הקב״ה הזמן בר״ח ואי משום הירח גופא הלא אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן כי חק לישראל הוא משפט כו וישראל נכנסים תחילה לדין וטעמא מקמא דליפוש חרון אף כנ״ל לפ״ש הרי״ף ז״ל ודוק היטב. ואמנם לפ״ש ר״ת ז״ל נ״ל לפ׳ דס״ל כי חק לישראל וממילא דליכא לריתחא דס״ל כהך ברייתא דאין ב״ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב״ד שלמטה את החודש וליכא קטרוג בר״ה וכמ״ש אאמ״ו זצ״ל ולפ״ז נ״ל ליישב לפי שיטת ר״ת ז״ל סוגיא דעירובין דס״ל לרב חסדא דזכרון אחד כו׳ דר״ח אזיל לפ״ש דס״ל כר״י דאדם נידון בכל יום וכמ״ש אמ״ו הגאון ז״ל פ״ק דר״ה דף ח׳ ע״א ע״ש וממילא דר״י לא ס״ל הך ברייתא דאין ב״ד של מעלה נכנסין לדין עד שקדשו ב״ד של מטה את החודש משום דלמאי דקי״ל כר״י א״ש הך ברייתא ליכא קטרוג וס״ל דלא קי״ל זכרון א׳ עולה לכאן ולכאן ודוק היטב:
ר׳ מאיר אומר: אין להבחין ביניהם, אלא כל השעירין הבאים במוספים (בראש חודש, בחגים וביום הכיפורים) כפרתן שוהעל טומאת מקדש וקדשיו.
Rabbi Meir says: With regard to all the goats offered as additional offerings, those of the New Moons, Festivals, and Yom Kippur, their atonement, i.e., the atonement that they effect, is the same; they all atone for the defiling of the Temple by entering it while impure, or for the defiling of its sacrificial foods by partaking of them while impure.
רש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָיָה ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.

Rabbi Shimon would say, delineating his opinion as the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. And with regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, the goats of the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and the goats of the additional offerings of Yom Kippur atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היה ר״ש אומר – האי נקט לה משום דבעי למימר אמרו לו מהו שיקרבו זה בזה אם אבד שעיר שהופרש ליום הכפורים ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל או בראש חדש מהו שיקריב לשם שעירו של יום.
ובענין זה נמסר, היה ר׳ שמעון אומר כפי שהובא קודם בשמו: שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושעירים של רגלים מכפרין על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושעיר החיצון של יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
Rabbi Shimon would say, delineating his opinion as the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. And with regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, the goats of the Festivals atone for cases in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end, and the goats of the additional offerings of Yom Kippur atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמְרוּ לוֹ מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה אָמַר לָהֶן יִקְרְבוּ אָמְרוּ לוֹ הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בְּזֶה אָמַר לָהֶם כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed as part of the Festival additional offerings instead? Rabbi Shimon said to them: They may be sacrificed. They said to him: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היאך יקריבו – והלא כשהופרש לא לכפר על כפרה זו הופרש ורבי מאיר דקאמר להא בשלמא אי אמרינן כולן כפרתן שוה יקרב שהרי כולם כפרה אחת מכפרים אלא לדידך זה הופרש לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף היאך יקרב לכפר ברגל על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף או בר״ח לכפר על טהור שאכל את הטמא.
כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו – כל דהו וכיון דבכך שוין ואע״פ שכפרותיהן חלוקות יכול הוא ליקרב דהא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הופרש ועל טומאת מקדש וקדשיו הוא קרב.
אמרו לו חכמים: מהו שיקרבו זה בזה, האם אפשר, למשל, להקריב שעיר שהופרש מתחילה למוספי רגלים, כמוסף יום הכיפורים? שהרי כפרתם אינה שווה. אמר להן ר׳ שמעון: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה? אמר להם: אף שיש הבדל ביניהם בפרטי הכפרה, מכל מקום כולן דומים זה לזה בעיקרם, שהרי הם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? For example, if a goat was initially consecrated to be sacrificed as part of the Yom Kippur additional offerings, may it be sacrificed as part of the Festival additional offerings instead? Rabbi Shimon said to them: They may be sacrificed. They said to him: Since, according to you, their atonement is not the same, how could they possibly be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: They can be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא מוֹסִיף עֲלֵיהֶן שֶׁל רְגָלִים שֶׁמְּכַפְּרִין עַל טָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף.

Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a tradition of his opinion that differs from the way the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a pure person who partook of impure sacrificial food and also for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משמו – של ר״ש וסתם ר״ש הוא ר״ש בן יוחאי.
המשנה השניה והכונה בה לבאר כל החלקים שהזכרנו במשנה והוא שאמר כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפרים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד אמר הר״ם פי׳ התחיל בביאור ידיעות הטומאה בראשונה כדי שישלים המאמר בדבר שאינו מענין המסכתא ויחזור לענין המסכתא והיא שבועות אבל שבת ונגעים כבר ייחד לכל אחד מהם מסכתא בפני עצמה וממה שאתה צריך לידע שעונש טומאת מקדש וקדשיו במזיד כרת ובשוגג קרבן אמ׳ רחמנא בו והביא את אשמו לי״י ואם א״א לו קרבן מן הצאן אמר ואם לא תשיג ידו וגו׳ ואם לא תגיע ידו וזהו קרבן עולה ויורד ואינו חייב קרבן עד שתהיה לו ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים והראיה על זה דאמ׳ רחמנא בענין ההוא ונעלם ממנו והוא ידע ואשם אמרו ונעלם ממנו מורה שקדם לו ידיעה לפני זה ואמרו והוא ידע ראיה שידע מה שנעלם ממנו תחלה הנה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים ואמנם ענין ראיותיהם על שעיר יום הכפרים הנשרף כלו יארך ספורו ויותר ראוי להתפרש בתלמוד מלפרשו בחבורנו זה אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפרים מכפר שנ׳ מלבד חטאת הכפרים על מה שזה מכפר זה מכפר מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החצון אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה פי׳ זה אפשר בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא קדמה לו ידיעה שהוא אסור על בני ישראל ביאה למקדש והוא טמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ואח״כ ידע שהיה טמא כשנכנס וכי הוא [אסור] ליכנס למקדש טמא הנה כי אין לו ידיעה ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפרים הוא חטאת ויאכל למוצאי יום הכפרי׳ וכבר נתבאר זה במקומו ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין דברי ר׳ יהודה ר׳ שמעון אומ׳ שעירי רגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשי׳ מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר׳ מאיר אומר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו היה ר׳ שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו מה הוא שיקריבו זה בזה אמ׳ להם יקרבו אמרו לו הואיל ואין כפרתם שוה היאך הם קרבים זה בזה אמר להם כלם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי׳ כל השעירים ר״ל שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורי׳ ומחלקת זה לא נאמ׳ בו הלכה כדברי פלני לפי שהוא דבר חוזר אל השם ית׳ ואמנם הם חולקים בהיקש וראיות מהפסוקי׳ אין זה מקום לזכור עניני הקשם בהם וכבר בארנו שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות שיפול בו מחלקת בין החכמי׳ לא נאמר בו הלכה כפלני וענין מאמרו שיקריבו זה בזה שיקריב שעיר ראש חדש כאשר נתאחרה הקרבתו יקריבהו בראש חדש ויהיה הוא בעצמו שעיר ראש חדש לפי שכל אחד משניהם חטאת הנעשה בחוץ הוא ר׳ שמעון בן יהודה אומ׳ משמו שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא מוסף עליהם של רגלים שמכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ומוסף עליהם של יום הכפורים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ועל שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אמרו לו אומ׳ אתה שיקרבו זה בזה אמ׳ להן הן אמרו לו א״כ יהו של יום הכפרים קרבים בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קריבים ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן אמ׳ להם כלם באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו פי׳ לפי שכבר אמר אין מוסיף עליהם של יום הכפורים שהוא מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר ועל שאר עברות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר אחר ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח אלא שדם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו ר׳ שמעון אומ׳ כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל כך וידויו של פר מכפר על הכהנים פי׳ אמ׳ רחמנא על שעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל וקלות נקרא מצות עשה ומצות לא תעשה זולתי לא תשא בלבד וחמורות הם כריתות ומיתות בית דין ולא תשא לפי שהיא מן החמורות אע״פ שהיא לא תעשה בלבד וכפל אותם לפי שבא לבאר אותה באמרו השגגות והזדונות ר״ל בין שעשה שום דבר מהם ושגג בה או לא הודע שעיר המשתלח מכפר ואפי׳ לא עשה תשובה מן הקלות אבל החמורות שעיר עם התשובה מכפרין אחד ישראל ואחד כהנים וכו׳ אומ׳ כי כלם שוים בכפרת שעיר המשתלח ואין בין הכהני׳ לישראל וכהן משיח הפרש זולתי בטומאת מקדש וקדשיו ר׳ שמעון אומר כי הם גם כן חלוקים בכפרת שעיר המשתלח ואמנם יכפר על ישראל בלבד:
היתה לו ידיעה בתחלה והעלמה בשעת מעשה ולא היתה לו ידיעה בסוף שיביא קרבן עולה ויורד מתוך ידיעתו שעיר הנעשה בפנים ביום הכפרים והוא אותו שעלה עליו הגורל לי״י ויום הכפרים חולין לו להגין מן הייסורין הראויים לבא על אותו עון עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד:
ר׳ שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ראשי חדשים ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ר״ל כהן טהור שאכל קדש טמא בשוגג שזדונו למלקות לבד ואזהרתו מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כמו שביארנו בגמר מכות:
ר׳ שמעון בן יהודה אומר משמו של ר׳ שמעון (בר יוחאי) בנוסח שונה קצת: שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא. מוסיף (יתר) עליהן שעירי מוספים של רגלים, שמכפרין גם על טהור שאכל את הטמא, וגם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף.
Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon a tradition of his opinion that differs from the way the mishna expresses it above: The goats of the New Moons atone for a ritually pure person who unwittingly partook of ritually impure sacrificial food. The goats of the Festivals exceed them, as they atone both for a pure person who partook of impure sacrificial food and also for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end.
קישוריםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מוֹסִיף עֲלֵיהֶן שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהֵן מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה אֲבָל יֵשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּסּוֹף.

The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מוסיף עליהן שעיר הנעשה בחוץ של יום הכפורים, שהן מכפרין גם על הטהור שאכל את הטמא, וגם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, כמו שעירי הרגלים, ובנוסף לכך גם על טומאה שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף.
The goats of Yom Kippur further exceed them, as they atone both for a ritually pure person who partook of ritually impure sacrificial food and for cases of defiling the Temple or its sacrificial foods in which one did not have awareness, neither at the beginning nor at the end; and they also atone for cases in which one did not have awareness at the beginning but did have awareness at the end.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמְרוּ לוֹ מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָּזֶה אָמַר לָהֶם הֵן אָמְרוּ לוֹ אִם כֵּן יִהְיוּ שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֲבָל הֵיאַךְ שֶׁל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר כַּפָּרָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ אָמַר לָהֶם כּוּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: Yes, they can be interchanged. They said to him: If what you say is so, granted that the goats of Yom Kippur may be sacrificed on the New Moons, but how could the goats of the New Moons be sacrificed on Yom Kippur when they will need to effect atonement for that which they were not consecrated for? Rabbi Shimon said to them: They can all be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods, even if each one atones for a different case.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרו לו לר׳ שמעון: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להם: הן. אמרו לו: אם כן יהיו של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים, שהרי בכלל כפרתם גם הטהור שאכל את הטמא, שמכפרים עליו שעירי ראשי חדשים, אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלה? אמר להם: כולן, כל שעירי המוספים, באין בעיקר לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ולכן אין זו כפרה שאינה שלהם.
The Rabbis said to him: What is the halakha with regard to whether goats consecrated for different days may be sacrificed, this one in place of that one? Rabbi Shimon said to them: Yes, they can be interchanged. They said to him: If what you say is so, granted that the goats of Yom Kippur may be sacrificed on the New Moons, but how could the goats of the New Moons be sacrificed on Yom Kippur when they will need to effect atonement for that which they were not consecrated for? Rabbi Shimon said to them: They can all be interchanged, since ultimately all of them come to atone for the defiling of the Temple or its sacrificial foods, even if each one atones for a different case.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אוְעַל זְדוֹן טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין.

§ And for the intentional defiling of the Temple or its sacrificial foods, both the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו – סתמא היא.
ר׳ מאיר אומר כל השעירים ר״ל שעירי המוספין בין של יום הכפורים שייחדוהו למעלה לאין בה ידיעה בתחלה ויש ידיעה בסוף בין של רגלים שייחדום ר׳ יהודה ור׳ שמעון לאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף בין של ראשי החדשים שייחדם ר׳ שמעון לטהור בטמא כפרת כלן שוה על טומאת מקדש וקדשיו ר״ל שכלם מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה הן שיהא בה ידיעה בסוף הן שלא יהא שם ידיעה בסוף בין על טהור שאכל הטמא ושמא תאמר מה הוצרכנו לכפרת כלם על דבר אחד פי׳ בגמ׳ לטומאה שאירעה בין זה לזה:
א עד כאן עסקנו בכפרה של טומאת מקדש וקדשיו שנעשתה בשגגה. וממשיכים: ועל זדון טומאת מקדש וקדשיושעיר הנעשה בפנים (שמזים מדמו בקודש הקדשים ביום הכיפורים) ויום הכפורים עצמו מכפרין.
§ And for the intentional defiling of the Temple or its sacrificial foods, both the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur, and Yom Kippur itself, atone.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בעַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה הַקַּלּוֹת וְהַחֲמוּרוֹת הַזְּדוֹנוֹת וְהַשְּׁגָגוֹת הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה כָּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר.

The mishna delineates how atonement is effected for other transgressions: For all other transgressions that are stated in the Torah, whether they are the minor ones or the major ones, whether they were intentional or unwitting, whether one became aware of them before Yom Kippur or did not become aware of them until after Yom Kippur, whether they involve a positive mitzva or a prohibition, whether the transgressors are subject to excision from the World-to-Come [karet] or to one of the court-imposed death penalties, the scapegoat sent to Azazel on Yom Kippur atones.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הודע ולא הודע – בגמ׳ מפרש לה.
שם על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות כו׳ שעיר המשתלח מכפר. ולכאורה לא שייך הך מילתא הכא כלל אלא בשילהי מס׳ יומא או מסכת כריתות ה״ל למיתני אלא דאפשר כיון דהתנא ממכות סליק וקתני התם בסוף המסכתא דרחב״ג אמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואמרינן התם דהלכה כמותו דמשמע דבלא מלקות אין נפטר מכרת כגון היכא דלא אתרו בי׳ למלקות ומש״ה קתני הכא דאפ״ה יש לו כפרה בשעיר המשתלח ואפילו דחמורות כחייבי מיתות וחייבי מלקות היכא דלא אתרו ביה (והיינו עם התשובה כדאמרינן לקמן בפירקין כן נראה לי):
על שאר עבירות שבתורה: הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע (שיש בהן ידיעה של האיסור, ושאין בהן ידיעה), מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ואף עבירות שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית דיןשעיר המשתלח מכפר.
The mishna delineates how atonement is effected for other transgressions: For all other transgressions that are stated in the Torah, whether they are the minor ones or the major ones, whether they were intentional or unwitting, whether one became aware of them before Yom Kippur or did not become aware of them until after Yom Kippur, whether they involve a positive mitzva or a prohibition, whether the transgressors are subject to excision from the World-to-Come [karet] or to one of the court-imposed death penalties, the scapegoat sent to Azazel on Yom Kippur atones.
עין משפט נר מצוהרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶחָד יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד כֹּהֲנִים וְאֶחָד כֹּהֵן מָשׁוּחַ מָה בֵּין יִשְׂרְאֵלִים לְכֹהֲנִים וּלְכֹהֵן מָשׁוּחַ אֶלָּא גשֶׁהַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.

Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, achieve atonement from the scapegoat equally. What is the difference between Israelites, priests, and the anointed priest? The difference is only that the priests achieve atonement for their defiling of the Temple or its sacrificial foods through the bull that the High Priest offers on Yom Kippur, whereas the Israelites achieve atonement for defiling caused by them through the goats that are sacrificed on Yom Kippur.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אחד ישראל כו׳ – בגמ׳ פריך מאי קאמר שבתחלה השוום והדר תני מה בין ישראל לכהנים: אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסי׳ ול״ג שדם הפר.
אלא שהפר מכפר על הכהנים – כל ששעיר הפנימי מכפר על ישראל דהיינו תליית יסורין דיש בה ידיעה בתחלה ולא בסוף וזדון טומאת מקדש וקדשיו וכן כפרת שעיר החיצון פרו של כהן הקרב ביוה״כ בפנים כמו שמפורש באחרי מות מכפר על הכהנים כדיליף בגמרא.
היה ר׳ שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא בשוגג ושל רגלים מכפרי׳ על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף ושל יום הכפורים ר״ל הנעשה בחוץ על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף הכל כמו שבא הסדר לדברי ר׳ שמעון אלא שחזר ושנאה ממה שהוא שואל על דבריו מהו שיקרבו זה בזה כלומר אם אבד שעיר ראש חדש ונתכפרו באחר ונמצא זה ברגל מהו להקריבו ברגל לשם מוסף היום שלדעת ר׳ יהודה הרי שעיר הרגל ושעיר ראש חדש לכפרת דבר אחד הם באים וכ״ש לר׳ מאיר שכל השעירים כפרתם שוה אבל לר׳ שמעון הואיל וזה הופרש לכפרת דבר אחד וזה הופרש לכפרת דבר אחר היאך יקרב של זה בזה והוא הדין ששאלה זו באה לדעת ר׳ יהודה משעיר יום הכפורים לרגל וראש חדש אלא שמרגל לראש חדש מיהא אין כאן שאלה לדבריו ומ״מ השיב ר׳ שמעון שיקרבו זה בזה הואיל ומ״מ כלם באים על טומאת מקדש או טומאת קדשים דרך כלל אע״פ שאין הפרטים שוים ולענין זה מיהא הלכה כר׳ שמעון שהרי כל שכן שר׳ יהודה ור׳ מאיר מודים בה אלא שי״א דוקא בשאירעה סבה שלא הקריבו בראשון אבל כל שנתכפרו באחרת מחמת שאבד ירעו עד שיסתאבו:
ר׳ שמעון בן יהודה היה אומר משמו של ר׳ שמעון במשנה זו שהוא ר׳ שמעון בן יוחאי שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא וכר׳ ולענינים אלו הלכה כר׳ יהודה כמו שכתבנו:
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שהוא בדין כרת אלא שעשה תשובה שעיר הנעשה ביום הכפורים מכפר ועל שאר עבירות שבתורה קלות כגון עשה ולא תעשה וחמורות כגון כריתות ומיתת בית דין ושבועת שקר שהיא מנויה עם החמורות כמו שיתבאר במקומו יומא (פ״ו.) בין זדונות בין שגגות הודע או לא הודע שעיר המשתלח מכפר עם התשובה השלמה ובגמ׳ (שבועות י״ב:) שאלו הודע חייבו מזיד כלומר שאין לפרש נודעה לו שגגתו שאם כן הרי הוא מחייבי חטאות ואשמות ודאין שפי׳ בכריתות (כ״ה.) שאם עבר עליהם יום הכפורי׳ חייבי׳ להביא אחר יום הכפורי׳ ותירץ בשוגג ושנודעה שגגתו ואתה צריך לפרשה בדבר ששגגתו באשם תלוי שכל שעבר עליו יום הכפורים פטור כמו שהתבאר שם:
אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח שוים לכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ומה בין ישראל לכהנים אין ביניהם אלא כפרת מקדש וקדשיו שדם פר כהן גדול של יום הכפורי׳ מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של כהנים ודם השעיר הנעשה בפנים לישראל ור׳ שמעון אומר שאף בשאר עבירות הם חלוקים לומר שוידויו של פר מכפר על שאר עבירות לכהנים ודם הפר עם התשובה בלא וידוי על טומאה מקדש וקדשיו והלכה כתנא קמא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו:
אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משוח (כהן גדול, שנמשח בשמן המשחה), כולם שווים בכפרה זו של שעיר המשתלח. אם כן, מה בין ישראלים לכהנים ולכהן משוח? אלא שהפר שמקריב הכהן הגדול ביום הכיפורים מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, מה שמכפרים השעירים הפנימי והחיצון על הישראלים.
Israelites and priests and the anointed priest, i.e., the High Priest, achieve atonement from the scapegoat equally. What is the difference between Israelites, priests, and the anointed priest? The difference is only that the priests achieve atonement for their defiling of the Temple or its sacrificial foods through the bull that the High Priest offers on Yom Kippur, whereas the Israelites achieve atonement for defiling caused by them through the goats that are sacrificed on Yom Kippur.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁדַּם הַשָּׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל כָּךְ דַּם הַפָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים כְּשֵׁם שֶׁוִּידּוּיוֹ שֶׁל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל כָּךְ וִידּוּיוֹ שֶׁל פָּר מְכַפֵּר עַל הַכֹּהֲנִים.:

Rabbi Shimon says: With regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, just as the blood of the goat, whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones for Israelites, so too, the blood of the bull of the High Priest, whose blood presentation is also performed inside the Sanctuary, atones for the priests. And for all other transgressions, just as the confession made over the scapegoat atones for Israelites, so too, the confession made over the bull atones for the priests.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי שמעון אומר וכו׳ – לחלוק בא על שאומר למעלה אחד כהנים ואחד ישראלים שוין בכפרת שאר עבירות בשעיר המשתלח ואין חלוקין בכפרתן אלא בטומאת מקדש וקדשיו וקאמר ר׳ שמעון כשם שאתה מודה בדם השעיר הפנימי שמכפר על ישראל כפרתו בלא שום וידוי אלא כפרת הזיות הדם שאין וידוי בשעיר הפנימי אלא במשתלח כך דם הפר מכפר בלא שום וידוי על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אייתר ליה וידויו של פר במקום וידויו של שעיר המשתלח לכפר על הכהנים בשאר עבירות ואין להם כפרה בשעיר המשתלח.
ר׳ שמעון אומר: אין השעיר המשתלח מכפר כלל על הכהנים, אלא כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו — כך דם הפר, שגם הוא נעשה בפנים, מכפר על הכהנים. כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות — כך וידויו של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות.
Rabbi Shimon says: With regard to the defiling of the Temple or its sacrificial foods, just as the blood of the goat, whose blood presentation is performed inside the Sanctuary, atones for Israelites, so too, the blood of the bull of the High Priest, whose blood presentation is also performed inside the Sanctuary, atones for the priests. And for all other transgressions, just as the confession made over the scapegoat atones for Israelites, so too, the confession made over the bull atones for the priests.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: מִכְּדֵי תַּנָּא מִמַּכּוֹת סָלֵיק מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי שְׁבוּעוֹת מִשּׁוּם דְּתָנֵי דחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ שְׁתַּיִם אַחַת מִיכָּן וְאַחַת מִיכָּן

GEMARA: The Gemara inquires: Now, the tanna is leaving tractate Makkot, the tractate that precedes tractate Shevuot in the mishnaic order. What is distinctive about tractate Shevuot that he teaches tractate Shevuot after tractate Makkot? The Gemara answers: It is due to the fact that he teaches in a mishna at the end of tractate Makkot (20a): For rounding the edges of his head one is liable to receive two sets of lashes: One from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשבועות שתים שהן ארבע כול׳ב. מיכדי תנא ממכות סליק, כלומר מסכת מכות השלים, מאי טעמא פתח אחריה מסכת שבועות.
א. הפירוש מתוך כתב יד רומא - אנגליקה 83. תחילת המסכת נמצא גם בק״ג מס׳ 1 (NS 308.116). בכתי״א פתח הסופר: בשם יי׳ אל דיעות אתחיל ואסיים פירוש מסכת שבועות ממטבע רבינו חננאל. תיקנתי בהעתקת כתב היד חילופים של ב׳ וכ׳ מבלי לציין.
ב. המשניות של פרק זה היו פסוקות לפני הר״ח לכל אורך הפרק. והפירוש על מהו שיקרבו זה בזה, תמצא להלן דף י,א.
גמ׳ ממכות סליק – כך סדר המשנה שבועות אחר מכות.
על הראש – על הקפת ראש שתים דהא פאת כתיב (ויקרא יט) ופאה לשון סוף וקצה הוא כמו (שמות כז) לפאת ים (שם) לפאת נגב מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין.
פרק ראשון
מתני׳ שבועות שתים שהן ארבע וכו׳. דייקינן בגמ׳: מכדי תנא ממכות קא סליק שהוא חייב מלקות מאי שנא דקתני שבועות בתרי׳ שהוא קרבן – כלו׳ מאחר שהוא עוסק במחייבי מלקות ויצא ממנו לעסוק במחייבי קרבן.
מכדי תנא ממכות סליק – אע״ג דקיימא לן (ע״ז דף ז.) דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה״מ לענין מחלוקת ואחר כך סתם שרבי לא שנה לתלמידיו המסכתות על הסדר אבל אחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו.
חייב על הראש שתים – נראה דאע״ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער כדאמר בפ׳ בתרא דמכות (מכות כא.) דבעי׳ גילוח שיש בו השחתה בהקפת הראש חייב אף במספרים כעין תער כדמוכח בפ׳ ג׳ מינים (נזיר דף מא: ושם) דקאמר אי כתיב ראשו ולא זקנו הוה אמינא תרתי משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנלן ולהכי כתיב זקנו ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א״כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער מדאמר רחמנא דעשה דמצורע דחי לאו דהקפה והא דקתני בתוספתא דמכות גבי ראש דאינו חייב עד שיקיפנו בתער איכא למימר מאי תער כעין תער כדאשכחן פרק ב׳ נזירים (שם דף נח:) דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומפרש התם כעין תער וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים ונקט בתוספתא דוקא תער לאפוקי מספרים ומ״מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי במלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא״כ מראשו ידעינן תער וכרבי אליעזר דאמר בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כא.) דמלקט ורהיטני נמי גילוח עבדי ליכא לאוקמי׳ דא״כ מזקנו נמי לא שמעינן תער דהא מלקט ורהיטני הוי גילוח שיש בו השחתה ומיהו מתורת כהנים דקתני יש בראש מה שאין בזקן שהראש אסור במספרים כבתער אין ראיה דבנזיר איירי דקתני התם מה ת״ל ראשו לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכו׳ ואהא מסיק מה ת״ל ראשו מה ת״ל זקנו מפני שיש בראש מה שאין בזקן כו׳.
גמ׳. מכדי תנא ממכות קא סליק מאי שנא דקתני שבועות – הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל הקשה הא קי״לא אין סדר למשנה, ומנא ליה דממכות סליק ופריק כולה נזיקין חדא מסכתא היא, ולאו אתלתא בבי בלחוד איתמר אלא אכוליה סדר נזיקין, והאי תירוצא אתיא אליבא דרב יוסףב אבל רב הונא לא סבירא ליה כוליה נזיקין חדא מסכתא היא, ועוד דמשמע דאבבי בלחוד איתמר, דאינהו חדא מסכתא נינהו בודאי, וכן תלתא בבי דבמסכת כלים, אבל סדרי אחריני לאו כחדא מסכתא נינהו, דאי הכי [הוה לן למימר] חדא סידרא כחדא מסכתא דמי, והכי אמרי׳ בהגדה בויקרא רבהג נזיקי׳ ל׳ פרקים כלים ל׳ פרקים, דתלתא בבי מקרו מס׳ נזיקי׳ ואקרו מס׳ כלים, וכך ראיתי בכיצד נכתבה המשנה,⁠ד דאמ׳ רב יוסף בבבא דנזיקי׳ דחדא מסכתא היא. ופירוק אחר אמ׳, דכי אמרי׳ אין סדר למשנה ה״מ לענין אקדומי ואחורי, אבל לענין מיסמך יש סדר, דאי נמי שבועות מקמי מכות מכל מקום סמיכי אהדדי.⁠ה והאי נמי לא נהיר דאי ידעי׳ מסמך מסכתי, ידעינן נמי אקדומינהו ואחורינהו, דאי מכות סמוך לשבועות או לעבודה זרה או לסנהדריןו על כרחין מכו׳ מקמי שבועות הוא נמצא דידעי׳ נמי אקדומי ואחורי, כיון דידעי למסמך ביה כהדאיז מס׳ סמוך לשבועות, נמצא מכות מקמי הוא ואין הסדר בשתים אלו בלבד יותר מן השאר.
ועיקר התשובה בקושיא זו משום דודאי כ״ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית, ולפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק, כלומר מכדי מאי אית לך למימר דתנא ממכות קא סליק דדמי לשבועות טפי מכוליה סדר נזיקין, דליכא בנזקין מאי דדמי ליה כלל אלא מכות, דתרויהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות, מכל מקום מאי שנא דתני שבועות כלומר דיני השבועות, דהיינו שבועות בטוי בהעלמה לקרבן,⁠ח בשלמא מזיד איכא מכות אלא שבועות שתים שהן ארבע מי דמי למכות כנ״ל,⁠ט וכיוצא בה במסכת נזירי מכדי תנא בסדר נשים קאי וזו ראיה לדברי, כך נראה לי.
א. ב״ק קב, ב.
ב. ב״ק קב, ב.
ג. פרשה יט, ב.
ד. היא אגרת רב שרירא גאון (המתחילה: כיצד נכתבה המשנה) ושם ח״א פרק ד.
ה. ראה חדושי הרשב״א.
ו. נראה שצ״ל ולא לע״ז, ולא לסנהדרין.
ז. אולי צ״ל הדא.
ח. ראה מאירי, ומבואר בדבריו דדברי המשנה הם ג״כ לענין מלקות (ראה שם הערה 30 במאירי הוצאת המכון) ומדברי רבנו מבואר דהמשנה מדברת רק בקרבן, וכן מבואר בדברי הר״י מיגש בתחילת המסכת, וכן מבואר בגמ׳ לקמן.
ט. הרשב״א והריטב״א דחו תירוץ זה של רבנו, משום שאין לשון הגמ׳ משמע כן.
י. ב, א.
גמרא: מכדי תנא ממכות קא סליק מ״ש דקתני שבועות. כלומר כך סדר המשנה שבועות אחר מכות. ומ״ש דסליק ממחוייבי מלקות ויצא מזה למחויבי קרבן כדקתני הרי אלו כעולה ויורד. הקשה הרב ר׳ יוסף ן׳ מיגש ז״ל ומנ״ל דתנא בתר דסליק ממכות תני שבועות, והא קי״ל (ע״ז ז.) אין סדר למשנה. ותירץ דאפ״ה כל היכא דאיכא לשנויי משני, כלו׳ דמצא סדר המשנה כן שכתבו שבועות אחר מכות, וכיון דמצא טעם לדבר אפי׳ אם איתא דאין סדר למשנה קא יהיב טעמא אבל אלו לא מצא טעם לא היו מדקדקי׳ בה כלל, וזה בודאי נוהג בהרבה מקומות בתלמוד כדברי הרב ז״ל. עוד תירץ דפלוגתא דרב יוסף ורב הונא היא אי כוליה סדר נזיקין חדא מסכתא או לא. רב יוסף אמר דכולה סדר נזיקין חדא מסכתא ואיפשר דלרב יוסף לאו תלתא בבי בלחוד, אלא כוליה סדרא, ופלוגתייהו בריש פ״ק דע״ז. ובאמת כי דרך הגמ׳ בכמה מקומות להקשות אליבא דחד תנא או חד אמורא כדרך בשלמא למ״ד אין סדר למשנה אבל למ״ד יש סדר מאי איכא למימר, ולפעמים יקשה כן אפי׳ אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה.
והרמב״ן ז״ל תירץ דמשום דכ״ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית לפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק. כלו׳ מאי אית לך למימר דתנא ממכות קא סליק דדמי לשבועות דליכא בכוליה סדר נזיקין מאי דדמי ליה אלא מכות דתרוייהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות, מ״מ מ״ש דתני שבועות כלו׳ דיני שבועות דהיינו שבועות ביטוי בהעלמה לקרבן. בשלמא מזיד איכא מכות אבל שבועות שתים שהן ד׳ מי דמי למכות ע״כ. ואין הלשון הולם דברי רבינו ז״ל דא״כ לא ה״ל למימר מ״ש דתני שבועות דמשמע דכלל מסכת שבועות קא קשיא ליה, ואלו לדברי רבינו הל״ל אמאי פתח בשבועת ביטוי לקרבן עולה ויורד וכיוצא בזה, ודברי הרב הלוי ז״ל נר׳ לי עיקר כתירוץ קושיא זו.
אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את״ל דיש סדר למשנה, מאי קא מקשה מ״ש דתני שבועות בתר מכות אלא מאי ליתני בתר מכות, ומאן דמני ליה סדרא דדמי ליה טפי, ומסתברא לי דטפי ה״ל לאקדומי מכות ובתרה ליפתח בסנהדרין דתני בפ״ק מכות בשלשה.
מכדי תנא ממכות קא סליק – וא״ת הא מנ״ל דהא קי״ל דאין סדר למשנה בתרי מסכתות וכ״ת כדכתב הרב בן מיגא״ש ז״ל דכולה נזיקין חדא מסכתא היא הא פלוגתא דאמוראי הוא ואפי׳ מאן דאית לי׳ הכי לא אמרה אלא משום ג׳ בבות בלחוד כדפי׳ התם. גם מה שפי׳ עוד דניהו דלא הוו יודעין איזה מהם ראשונה יודעין היו שהם סמוכות ועל סמיכותייהו הוא שואל כאן לא דייק שפיר לישנא דאמרי׳ ממכות סליק. ויותר י״ל דהיכא אמרינן אין סדר לב׳ המסכתות על הרוב נאמר אבל מקובלין היו בסידרן של אלו וכן בסוטה ונזיר דפרכינן נמי כי הכא מכדי תנא מנזיר קא סליק כנ״ל. ובתוס׳ פי׳ שלא אמרו אלא שאין סדר חשוב לתרי מסכתו׳ ללמוד לענין מחלוקת וסתם איזה מהם נשנית ראשונה כי לא נשנו בבהמ״ד עם התלמידים בסדר הזה כדי שנלמוד מן הסדר ההוא למה שאמרנו אבל ודאי כשחזר רבי וחברן על הסדר הזה סדרן זה אחר זה דלא סגיא בלא״ה ונכון הוא ומה שתירץ רבינו הרמב״ן ז״ל בזה אינו מחוור בלשון הגמרא.
משום דתני על הראש שתים מכאן וכו׳ – פי׳ שהוא לאו אחד שיש בו חיובין הרבה למלקות קתני הכא הני שיש בהן חילוקין לענין קרבן בסמך כל דהו.
ועל הזקן שתים מכאן וב׳ מכאן – פירש״י ז״ל שניה׳ הם מכל צד אצל הצדעין לפי שעצם הלחי רחב כנגד הצדעין ויש לכל דבר רחב קצה לב׳ צדדין והמדקדק בו ימצאנו שהלחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעין ברוחב ב׳ אצבעות קנה הא׳ באמצע הצדעין וקצה האחד כנגד חצי האזן עכ״ל ור״ח ז״ל פי׳ א׳ במקום חבור הלחי והצדעין וא׳ בסוף השפה מימין וכן משמאל ונקראו פאות לפי שהם בשפת השפה וא׳ בשבולת הזקן ע״כ ויש מחלוקת בין הפוסקים ז״ל אם חיוב הקפה בתער דוקא דומיא דהשחתת זקן או אפי׳ במספרים כעין תער ובתוס׳ האריכו בזה הרבה גם בכאן ואני הארכתי בזה במקומו במסכת מכות. ודעת רבים ודעתי דבשורת הדין דבתער דוקא דיליף מהשחתה דהא איתקוש בקרא ויליף נמי השחתה מהקפה לחייב כל הנשחת כמשחית דומי׳ דבהקפה דחייב המקיף כמוקף דכתיב ביה לא תקיפו והכי איתא בתוספתא דמכות ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וההיא דתוס׳ נזיר דמשמע דקשיא אהא פירשתיה במקומו ומיהו למעשה ראוי להחמיר ולאסור במספרים כעין תער וקי״ל נמי דהקפת כותי שמי׳ הקפה ואסור להיות ניקף ונשחת ע״י עכו״ם כדפריש׳ במסכת נזיר בס״ד ואין זה מקומו להאריך יותר ואיכא דקשי״ל לענין פאת שדה אמאי לא אמרינן פאות טובא לחייב על כל קרן וקרן ויש מתרצים דהתם לא תכלה כתיב ואכילוי בלחוד קפיד רחמנא ועוד דיש שדה עגולה שאין לה פאות מה שאין בזקן וראש והנכון דהכא כיון דכתב רחמנא לא תקיפו פאת ראשכם על כל הפאות הזהיר הכתוב שאין הקפה אלא בשתיהם ואפקיה בלשון פאת לחייב על כל פאה ופאה ויליף השחתה מינה בהיקש או דלא מקריא השחתה במקצת אבל הכא ליכא למדרש לאפוקי קרא מפשטיה דאמר פאת שדך.
תוס׳ בד״ה חייב על הראש כו׳ כדאשכחן בפ׳ ב׳ נזירים כו׳ כצ״ל:
בא״ד כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט וכו׳ עכ״ל מיהו בהשחתת זקן מלקט ורהיטני נמי שרי כרבנן דר׳ אליעזר דאל״כ תקשי מזקנו נמי לא הוה שמעינן תער וכמו שכתבו לקמן לר״א ודו״ק:
בא״ד שיש בו השחתה ומיהו מת״כ דקתני כו׳ הד״א:
בגמרא מכדי תנא ממכות סליק מ״ש דתני שבועות כו׳ נראה דעיקר הקושי׳ היינו למאי דמשמע ליה בפשיטות דכולה מתניתין בין לענין שבועות ובין לענין ידיעות איירי לענין קרבן לחוד דאי לענין מלקות לא אשכחן בשבועות שתים שהן ד׳ דהא בשבועות אוכל ולא אכל אין בהו מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה וכדתנן להדיא בספ״ג שבועה שלא אוכל כו׳ זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות כו׳ ומסקינן התם ולקמן בשמעתין דזו היא למעוטי שבועה שאוכל ולא אכל דלא לקי ומש״ה לא ניחא לן לאוקמי האי סתמא דהכא לענין מלקות דלא תיקשי סתמא אסתמא וכמו שאבאר לקמן דאף למאי דמסקינן דמתניתין רבי היא נמי מיתוקמא בהכי כן נ״ל ועיין בסמוך:
תוס׳ ד״ה חייב וכו׳ בהקפת הראש חייב אף במספרים. לפ״ז נראה דגם במלקט ורהיטני חייב כיון דלא מקשי׳ ראש לזקן לענין מספרים מנ״ל לפטור בראש במלקט ורהיטני אף דתוס׳ כתבו אחר כך וליכא למימר דשרי במספרים וכו׳ דהקפת הראש אסור במלקט הרי דר״ל דלענין מספרים אתקש ולמלקט לא אתקש. היינו דאתקש רק לענין המפורש בקרא זו דלא תשחית דבעי׳ השחתה ולמלקט לא אתקש. אבל בהיפך לומר דלמלקט אתקש ולמספרים לא אתקש מה״ת לחלק וא״כ למה דפסקי׳ בש״ע סי׳ קפ״א ס״ג דראוי לחוש להאוסרים בהקפת הראש במספרים ה״נ יש לאסור במלקט וא״כ יהיה אסור לסרוק פאות הראש. וצ״ע לדינא וכתבתי מזה בתשובה:
ב גמרא ותחילה שואלים לעצם מיקומה של מסכת זו: מכדי [הואיל] והתנא ממסכת מכות סליק [עולה, מסיים ובא], מאי שנא דתני [מה שונה, מהו הטעם שהוא שונה] אחריה מסכת שבועות? מה הקשר ביניהן? ומשיבים: משום דתני הוא שונה] בסוף מסכת מכות: חייב על הקפת (גילוח) פאת הראש, בצדעיים, שתים, אחת מיכן (מכאן) בצד זה של ראשו, ואחת מיכן מן הצד השני של הראש,
GEMARA: The Gemara inquires: Now, the tanna is leaving tractate Makkot, the tractate that precedes tractate Shevuot in the mishnaic order. What is distinctive about tractate Shevuot that he teaches tractate Shevuot after tractate Makkot? The Gemara answers: It is due to the fact that he teaches in a mishna at the end of tractate Makkot (20a): For rounding the edges of his head one is liable to receive two sets of lashes: One from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבועות ב:, עין משפט נר מצוה שבועות ב:, ר׳ חננאל שבועות ב: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבועות ב:, רש"י שבועות ב:, ר"י מיגש שבועות ב:, תוספות שבועות ב:, רמב"ן שבועות ב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות ב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות ב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות ב:, מהרש"א חידושי הלכות שבועות ב:, פני יהושע שבועות ב:, גליון הש"ס לרע"א שבועות ב:, פירוש הרב שטיינזלץ שבועות ב:, אסופת מאמרים שבועות ב:

Shevuot 2b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shevuot 2b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 2b, R. Chananel Shevuot 2b, Collected from HeArukh Shevuot 2b, Rashi Shevuot 2b, Ri MiGash Shevuot 2b, Tosafot Shevuot 2b, Ramban Shevuot 2b, Rashba Shevuot 2b, Meiri Shevuot 2b, Ritva Shevuot 2b, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 2b, Penei Yehoshua Shevuot 2b, Gilyon HaShas Shevuot 2b, Steinsaltz Commentary Shevuot 2b, Collected Articles Shevuot 2b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144