×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וכ״שוְכׇל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא דְּאַרְחִיקוּ לְהוּ טְפֵי.
And, if so, all the more so now, in exile, when they are even more distant from the Temple, the meat of desire should be permitted. Consequently, it is unnecessary for the mishna to teach this halakha.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
1 (וכ״ש השתא דאיתרחקי להו טפי ועדיין אני אומר דלא צריך לומר לעולם שוחטין:
1. מן תי׳ וכ״ש עד תי׳ ישחט וכו׳ שייך לדף יז ע״א.
וכל שכן השתא – כשגלו.
וכל שכן השתא דארחיקו להו טובא – לספרים דגרסי באלו הן הלוקין (מכות דף יט.) לעולם לא קידשה לעתיד לבא אם כן לר׳ ישמעאל הותרו הבמות וקשה דאם כן מאי קאמר הכא לר׳ ישמעאל דארחיקו להו טפי אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות.
כל זמן שהיו ישראל במדבר משהוקם המשכן היו אסורים בבשר בהמה אלא אם כן יקריבוה שלמים והיו מותרים בחיה הואיל ולא היתה ראויה לקרבן משנכנסו לארץ הותרו להם בשר כל זמן שיתאוו לה והוא הנקרא בשר תאוה והוא שכתוב כי ירחיב י״י אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר ולמדת שלא הותרה להם בשר נחירה כלל וזה שכתוב כי ירחק ממך המקום וגו׳ וזבחת לא שעד עכשיו תהא הבשר מותרת להם בלא זביחה אלא ללמד שמאחר שהותרה להם לאכלה חלין לא יהו שוחטין אותה בעזרה כלומר ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום ומ״מ כשהיו טרודים במלחמה ובכבוש הארץ הותרו לאכל בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבלות וטרפות אפי׳ קדלי דחזירי הא להתיר לנחור ולאכל לא הותרה לעולם ולא שאלו כאן איברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו אלא לדעת ר׳ עקיבא ואין הלכה כמותו ולא הותרו אלא בשל שלל גוים ובשעת הדחק ובזמן טרדת המלחמות כגון שבע שכבשו וכן לדורות כל זמן שהמלך נלחם אפי׳ מלחמת רשות כשיכנס חלוץ הצבא בגבול הגויים וישללם כל שבשעת הדחק כלומר שאינם מוצאים בכדי ספוקם מותרין בכל שימצאו שם אפי׳ יין נסך:
רב חסדא אמר אף פגימות סכין וכו׳ הנהו אמוראי דבדקו בשמשא ובמיא לא פליגי עלי׳ דההיא דברי הכל הוא: דהא על מתני׳ דלא מני בהדי אידך פגימות יהיב תלמודא טעמא דבחולין לא מיירי דאלמ׳ קים להו דאי מיירי בחולין הוי מני לה. וכל מה דאמרינן בהנהו אמוראי אינו אלא בתחלה ולא דעבדי הכי מדינא ממש דהא לא נקט חד מנייהו לישנא דאצרכת׳ אלא הני בדקו והני בדקו לנהוג בו חומר בעצמן כראוי לכל בעל נפש לדקדק בזה לכתחילה הרבה שלא לזלזל בו ולא אמרו אצרכתי אלא בבשרא וטופרא ותלת רוחתא דהא ודאי צריך לכתחילה אבל בדיעבד הכל מודי׳ כרב חסדא שאינו נפסל אלא בחגיר׳ צפורן ודמי לסאסא שאין בו פגם כלל התירו לשחוט בו אף לכתחילה. נמצאת אומר כפי שיטה זו שלשה דינים בדבר. כי למצוה מן המובחר וירא׳ שמים ראוי לדקדק בה לכתחילה כל מאי דאפשר. ומשורת הדין צריך לבדוק לכתחילה הבשרא וטופרא ואתלת רוחת׳ וכל מה שמרגיש בו פגם אין שוחטין בו לכתחילה ואף על פי שאין בו אלא חגירת חוט השער׳ ואם שחט כל שלא היה בו חגירת צפורן כשרה. ודמי׳ לסאסא מותרת אף לירא שמים דהא לגבי דידהו הוא דאיבעי׳ לן בלחוד דאלו לשורת הדין פשיטא דשרי אף לכתחילה כיון שאין בה פגם והיינו דאהדר לי מאן יהיב לן מבשרא ואכלינן ומ״מ מהתשובה אנו למדין שהשואל היה שואל אף לדיעבד אי אכלינן מבשרא דאי לא מאי אהדר רב אשי. וזו היתה נראת לי ראיה ברורה לשיטת הרי״ף דפליגי אלא שאנו אומרים לפי שיטה זו דליראת שמים בעלמא הוי בעינן וכדפרישית ואין לנו לזוז משיטת הגאונים ז״ל. אבישרא ואטופר׳ פי׳ בתו אבישרא משום וושט ואטופרא משום קנה ואין צורך אלא לפי שיש פגם שנרגש יותר בדבר רך ויש שנרגש בדבר קשה ולאו למימרא דבבשרא ירגיש שיש בה כחגירת צפורן כפי׳ מורי הרא״ה ז״ל אלא שע״י בישרא ירגיש הפגם ואחר כך יבדקנו בחגירת צפורן א״כ משום לכתחילה וכדפירשנו,
שלש פגימות הן – פי׳ לשיעור אחד. פגימות אוזן בבכור – פי׳ לשחוט עליו במדינה, כדתנן נפגמה אזנו מותר לשחוט וה״ה לשאר מומין של פגימות הנזכרים שם אלא דנקט קמייתא דאמרינן התם פגימו׳ מומין בקדשים פי׳ בקדשים של נקבות שיש בהן שאינה נוהגת בבכור כדאיתא התם ואשמעינן הכא דאע״ג דלא מינכרא בהם פנימה כולי האי שיעור׳ כדי שתחגור צפורן וכדפרש״י ועוד כתב ז״ל ואי קשיא לינקוט מום דקדשים וכולן בכלל דהרי בכור בכלל כל הקדשים הוא ותירץ אי תני הכא ה״א ה״מ ליפסל מהקרבה אבל מום גמור לא הוי לשחוט עליו במדינה דהרבה מומין יש שפסלו בקדשים ואין הבכור נשחט עליהן כדתנן ואלו שוחטין עליהן וכו׳.
ואידך בחולין לא קמיירי – פי׳ דאע״ג דפגם ג״כ שייך לשחיטת קדשים כיון דאיכא נמי בחולין לא מיירי בה. וכולן פגימתן כדי פגימת המזבח וליתני ארבע דהא קדשים הוא תירץ ר״י ז״ל דההוא פשיטא ליה כיון דכתיב אבנים שלמות תבנה, א״נ דלא מיירי אלא במידי דהכשר בשר.
רש״י ד״ה לאחר מכאן כו׳ נמחק כל הדבור:
ואם כן כל שכן השתא דארחיקו להו טפי [עכשיו, שגלו שהרחיקו להם יותר], שיהיו מותרים לשחוט לצורך בשר תאוה!
And, if so, all the more so now, in exile, when they are even more distant from the Temple, the meat of desire should be permitted. Consequently, it is unnecessary for the mishna to teach this halakha.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּתַנְיָא {דברים י״ב:כ״א} כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא אלֶאֱסוֹר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁבַּתְּחִלָּה הוּתַּר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ נֶאֱסַר לָהֶן בְּשַׂר נְחִירָה.

Rather, Rav Yosef said: The tanna who teaches this halakha is Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “If the place that the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), Rabbi Akiva says: The verse comes only to prohibit for them consumption of meat of an animal killed by means of stabbing rather than valid slaughter, as, initially, the meat of stabbing was permitted for them. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of stabbing was forbidden to them, and it was permitted to eat the meat of an animal only after valid slaughter.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא מה דאמרי׳ לעולם שוחטין לר׳ עקיבא דתניא כי ירחק ממך המקום וגו׳ (הפסוק) וזבחת ומשום הכי לעולם שוחטין:
שבתחילה נאסר להן בשר תאוה כלומר במשכן כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו דדינו להקריב אימורין מכל בהמות ששוחט לצורכו שאם תאוה לאכול בשר אינו יכול לאכול עד שיקרי׳ אימורין משנכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה בלא אימורין):
לאסור להם בשר נחירה – כדכתיב בההוא קרא דכי ירחק ממך המקום וגו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך וגו׳.
שבתחלה – במדבר.
הותר להם בשר נחירה – מהאי קרא נפקא ליה דכתיב כי ירחק וזבחת מכלל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה.
נאסר להם בשר תאוה כו׳ בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו׳. מזה נראה לישב מה שדקדקו בתוספות ערכין פ״ג אקרא דהתאוו תאוה במדבר דבשליו שני כתיב התאוו תאוה לפי שהיה אחר מ״ת ולמ״ד הכא דבמדבר נאסר להם בשר תאוה וקאמר קרא שהתאוו במדבר לדבר איסור שהתאוו לבשר תאוה שיהא מותר להם כשיכנסו לארץ וז״ש בתהלים ויתאוו תאוה במדבר שהזכיר שהתאוו לדבר שהיה אסור להם במדבר עד שיכנסו לארץ ולפי שהם התאוו לדבר אחד של איסור ודבר א׳ של היתר לדבר של איסור כדכתיב התאוו תאוה מי יאכילנו בשר דהיינו בשר תאוה שלא הותר במדבר ולדבר א׳ של היתר זכרנו את הדגה וגו׳ ועז״א משה על תאות האיסור הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שהרי נאסר להן בשר תאוה במדבר אבל השני׳ של היתר שאמרו זכרנו את הדגה וגו׳ את כל דגי הים ביד ה׳ למצוא להם והיה מאמר הש״י בזה עתה תראה היקרך דברי אם לא שביד ה׳ ליתן להן תאותן בין של היתר ובין של איסור ונתן להם הש״י דבר אחד שהוא השליו שהוא מין עוף ומהאי קרא למדנו ברפ״ב דחולין שחיטה לעוף בסימן א וצאן ובקר ישחט להן דבהמה בשחיטה וכל דגי הים יאסף להם דדגים באסיפה בעלמא סגי אבל עוף שנברא מן הרקק בסימן א׳ שהוא קרוב למין בהמה ולמין עוף שיהא להם כל תאותן בדבר א׳ של היתר דלא נאסר להן בשר תאוה במדבר אלא בקר וצאן דאפילו צבי ואיל הותר להן כדמסיק שם ועד״ז אמר הכתוב הבשר עודנו בין שיניהם וגו׳ ירצה שעל תאות אכילת דגים שהיה של היתר לא נענשו אבל שנתמלא בזה תאותן של איסור שהוא בשר תאוה כמ״ש מי יאכילנו בשר עודנו בין שיניהם וגו׳ נענשו על תאותן של דבר איסור וק״ל:
אלא אמר רב יוסף: מה ששנינו ״לעולם שוחטין״ — לשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ״כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה׳ אלהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך״ (דברים יב, כא), ר׳ עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לאסור להן לבני ישראל בשר נחירה, כלומר, בשר בהמה שהומתה שלא בשחיטה ראויה על פי התורה. שבתחלה, בהיותם במדבר, הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה, ואין אוכלים בשר אלא לאחר שנשחט כראוי. ומוסיף רב יוסף:
Rather, Rav Yosef said: The tanna who teaches this halakha is Rabbi Akiva, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “If the place that the Lord your God shall choose to put His name there be too far from you, then you shall slaughter of your herd and of your flock” (Deuteronomy 12:21), Rabbi Akiva says: The verse comes only to prohibit for them consumption of meat of an animal killed by means of stabbing rather than valid slaughter, as, initially, the meat of stabbing was permitted for them. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of stabbing was forbidden to them, and it was permitted to eat the meat of an animal only after valid slaughter.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְעַכְשָׁיו שֶׁגָּלוּ יָכוֹל יַחְזְרוּ לְהֶתֵּירָן הָרִאשׁוֹן לְכָךְ שָׁנִינוּ לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין.:

Rav Yosef added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that stabbed animals are restored to their initial permitted state? Therefore, we learned in the mishna: One must always slaughter the animal to eat its meat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועכשיו שגלו – רב יוסף קאמר ליה.
ועכשיו שגלו, יכול יחזרו להתירן הראשון? לכך שנינו במשנתנו: לעולם שוחטין, מצווים בשחיטה דווקא.
Rav Yosef added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that stabbed animals are restored to their initial permitted state? Therefore, we learned in the mishna: One must always slaughter the animal to eat its meat.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר בְּשַׂר נְחִירָה לָא אִישְׁתְּרִי כְּלָל.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers that Rabbi Akiva holds: The meat of desire was not forbidden at all, and Rabbi Yishmael holds: The meat of stabbing was not permitted at all.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לר׳ עקיבא סבר בשר תאוה כו׳ ולא צריך לומר לעולם שוחטין ור׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי ומשום הכי צריך לומר לעולם שוחטין:
בשר תאוה לא איתסר כלל – וקרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו (ויקרא יז) בקדשים כתיב והאי דכתיב (דברים יב) בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה רבי אלעזר בן עזריה בפרק כסוי הדם (לקמן דף פד.) לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכי ירחק וזבחת בא להזהיר על השחיטה כשיכנסו לארץ ואע״ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדמוקמינן בבכורות (דף לב.) אפילו הכי גמרינן חולין מינייהו כדאמרינן בפ״ב (לקמן דף כח.) מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשי׳ מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו.
בשר נחירה לא אישתרי כלל – הילכך לא תלה הכתוב בביאת הארץ אלא היתר בשר תאוה וזביחה דכתיב בהאי קרא לאו בביאת הארץ נתלית אלא אורחא דקרא למכתב זביחה באכילת בשר אי נמי למאי דדרשינן בבכורות (דף טו.) וזבחת ואכלת אין בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה ולא גיזה ועבודה אי נמי לאסור שחיטת חולין בעזרה כדדרשינן ליה בקדושין (דף נז:) כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום.
רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל – תימה מנא ליה הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי״ל אי לרבי עקיבא מיתסר בשר תאוה אם כן היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן כדכתיב כי ירחק ממך וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהוה ליה לאוקומי קרא דהיתר נחירה בבעלי מומין דלא חזו להקרבה.
רבי עקיבא סבר בשר תאוה לא איתסר כלל. והא דכתיבא כי ירחק ממך וזבחת למאי אתא, ע״כ ללמד שמתחלה לא היו צריכין לזביחה. והא דכתיבב כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, לא בא אלא לומר בכל אות נפשך תאכל בשר ובלבד בזביחהג, אבל בנחירה לא תאכל לעולם. ואפשר שמתחלה כנגד תאותן התירהד להם במדבר בשר נחירה, ועכשו אסר להם שלא יאכלו לשום תאוהה אלא בזביחה. ור׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל. הלכך הא דכתב רחמנא כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר, להתיר בשר תאוה אתא, ולמדנו ממנו שנאסר להם. ולפי שהיה בכלל איסור ובא לכלל היתר, הוצרך הכתוב לפרשו שבזביחה יאכלו, ולפיכך כתוב וזבחת, כשהתיר בשר תאוה צוה להם בזביחהז שאלמלא כן מנין לנו שחיטה בחולין כלל.
אבל רש״י ז״לח פירש דהאי דכתיב וזבחת מפיק ליה ר׳ ישמעאל לדרשי אחריני, לומר שאין לך בפסולי המוקדשין שנפדו אלא היתר זביחה ואכילה כדדריש בבכורותט, א״נ לומר לך בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום לאסור שחיטת חולין בעזרהי. ולישנא דגמרא דייקא כדפרישית, דלפרושי טעמייהו דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אתמר הכא דר׳ ישמעאל סבר ור׳ עקיבא סבר וכו׳, והנך דרשי ממילא מישתמעי מינה מריבוייא דלישנא דקרא דכי ירחק. תדע דהא מקשינן לר׳ ישמעאל מכאשר יאכל את הצבי ואת האיל אינהו גופייהו מי הוו שרוכ בבשר תאוה, ואי מהאי קראל נסיב לה, הא מפורש הואמ אשר ישחט שור או כשב או עזנ, וכתיב נמיס ואל פתח אהל מועד לא הביאו, שאין הכתוב מדבר אלא בראוין לפתח אהל מועדע.
ועוד לר׳ ישמעאל מצות כיסוי הדם שנאמרה באותה פרשהפ ואיש איש אשר יצוד וגו׳, אינה מצוה הנוהגת בשעה שהמצוה האחרת נוהגת, שהרי כשבשר תאוה אסור אין שוחטין אלא קרבנות ואין דם קרבנות מתכסהצ, אלא ללישנא דמסקינן בצביק ואיל ועוף שאינו קרב, טעון כיסויר.
ואי קשיא מנא להו לר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא הכי, דלמא בשר תאוה לא איתסר ונחירה לא אישתרי, וקראי להנך דרשי אתו, כי תאוה ללמד דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון, וכי ירחק לומר בריחוק מקום אתה זובח. לאו מילתא היא, דהא כי ירחיב ה׳ אלהיך את גבולך כתיבש, ועל כרחך לחדשת לך דין אחרא לאחר ביאת הארץ אתא, למר קאי אקרא גופיה ולמר אקרא דלקמיהב, הא לכו״ע דין מחודש כתיב הכאג.
ויש אומרים דלכולי עלמא הא דכתב רחמנא ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפי׳ בחולין קאמר, לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים, ובהא פליגי, ר״ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל, וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו׳ אסר השחיטה בחולין, על כרחך בשר נחירה היו אוכלין. ור׳ ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל, וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו׳, וכבר כתבתי שזה טעות לומר דדברי הכל הוא ליאסר שחיטה בחולין, משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות הוא דכתיב ובקדשים כתיב, וכדאיתא בת״כ. ואם כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה. ועוד קשה לי לשיטתו של רש״י ז״ל, דתניא במסכת זבחיםד דם יחשב לרבות את הזורק דברי ר׳ ישמעאל, אלמא לר׳ ישמעאל נמי קראי בשחוטי חוץ כתיבי.
ועיקר טעמייהו דר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל דמר אמר בשר נחירה לא אישתרי ומר אמר בשר תאוה לא איתסר, לא מתפרש בגמ׳, אלא סברא היא, מר ניחא ליה למימר הכי ולמידרשינהו לקראי בהכי, ומר ניחא ליה בהכי. ואפשר דטעמיה דר׳ עקיבא דאמר לא איתסר, מדכתיב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כדאמרינן בסמוך, ודר׳ ישמעאל דאמר בשר נחירה לא אישתרי, שלא מצינו חובת הגוף תלויה בביאת הארץ. ומצינו להם שחיטה במדבר הצאן ובקר ישחט להםה, ועוד דכתיבו ושחט את בן הבקר, ולית ליה קדשים שאני.
ואחר שכתבתי כל זה מצאתי סעד וראיה לדברי רש״י ז״ל במדרש אגדה באלה הדברים רבהז. רבנין אמרין הרבה דברים אסר אותןח הקב״ה וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב״ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד, מנין שנאמר ואל פתח אהל מועד, מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, וכאן חזר והתירן להם, שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר, מנין ממה שקראו בענין כי יכריתט ה׳ אלהיך. וכן נראה עוד בברייתא שהיא שנויה במחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא בויקרא רבה בפרשה זוי. מעתה צריכין אנו להדחק ולתרץכ מה שהרחקנול בו פירושו של רש״י ז״ל למעלה, ונאמרמ דלר׳ ישמעאל איתסר בשר תאוה אלא שיהונ מקדישין ומקריבין שלמים במשכן ואם שחטס חייב כרתע, חזר והתיר להם חולין בחוץ ונשאר כרת דקדשים בחוץ לדורות.⁠פ
א. דברים יב, כא.
ב. שם פסוק כ.
ג. ראה רש״י ד״ה בשר תאוה.
ד. נראה שצ״ל: התיר. ובנדפס: התירו. [אבל שם משובש: בשר תאוה התירו].
ה. בנדפס: בשר תאוה.
ו. בנדפס: לחדש.
ז. בכי״ל: בשחיטה.
ח. ד״ה בשר נחירה.
ט. טו, א.
י. קידושין נז, ב.
כ. כי״ל: שרן.
ל. דשחוטי חוץ (הערת הגרא״ז).
מ. ויקרא יז, ג.
נ. כן הקשו תוד״ה שבתחלה.
ס. שם פסוק ד.
ע. בחידושי הרשב״א ביתר ביאור: ׳ואי כדברי רש״י ז״ל מאי קושי׳, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין לפתח אהל מועד ובהדיא כתיב אשר ישחט׳ וכו׳.
פ. שם פסוק יג.
צ. ראה להלן פג, ב.
ק. כי״פ: כצבי.
ר. נראה שכוונת רבינו למבואר להלן פד, א: ׳מר בר רב אשי אמר אמר קרא חיה או עוף, מה חיה אינה קדש, אף עוף אינו קדש׳. ועי׳ מה שהעיר הגר״ר בלום.
ש. דברים יב, כ.
ת. כי״פ: לפרש.
א. בכי״ל ניתן לקרוא: אחד.
ב. בנדפס: מדריש אקרא דלקמיה. ובכי״פ: מדריש מקרא אחרינא. והנוסח שלפנינו עדיף, שלר״ע נדרש מקרא עצמו ׳כי ירחק ממך וזבחת׳ שנתחייבו בזביחה, ולר״י נדרש על קרא שלאחריו ׳כי תאוה נפשך לאכול בשר׳, והוצרך להתיר להם בזביחה.
ג. מלשון הר״ן בחידושיו נראה שהוא פירוש התוספות.
ד. קז, א.
ה. במדבר יא, כב.
ו. ויקרא א, ה.
ז. ד, ו.
ח. וכן בד״ר שם. בכי״פ: מהם.
ט. צ״ל: כי ירחיב.
י. היינו פרשת שחוטי חוץ – ויק״ר כב, ז.
כ. בכי״ל חסרה תיבה זו.
ל. כי״ל. בנדפס וכי״פ: שהדחקנו.
מ. כי״פ: ולומר.
נ. בנדפס: שהיו.
ס. בחוץ.
ע. מלשון רבינו משמע שהיו חייבין כרת על שחיטת חולין במדבר. וכ״כ רבינו בפירוש התורה ויקרא יז, ב: ׳והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחילה חייב כרת בכל שוחט בחוץ אפילו החולין והוא האיסור בבשר התאוה׳. והם דברי רש״י לעיל טז, ב ד״ה נאסר להן. ובפירוש הטור ובמושב זקנים על התורה שם הקשו על רבינו: ׳תימה מה שכתב שיש כרת אשוחטי חולין, דלא נפקא ליה ר׳ ישמעאל אלא מכי ירחיב, מכלל דנאסר במדבר, אבל כרת מ״ל׳. אולם הדברים מתפרשים בחידושי הר״ן: ׳דמשום הכי אמר דשוחט שור או כשב או עז במחנה ענוש כרת אע״פ שלא הקדישן בפירוש, דבשלמא אי בשר תאוה מתסר כל השוחט סתם כמקדישן בפירוש, שאם לא כן למה הוא שוחט, אבל אי בשר תאוה שרי חולין הוא שוחט ולמה ענוש כרת…׳. והדברים מחודשים, שעצם מעשה השחיטה הוי כהקדש, ועל השחיטה עצמה מתחייב כרת משום שחוטי חוץ. ובתורת הקודש ח״א סי׳ ג ביאר בזה דאין הפירוש דקדוש בקדושת פה, אלא עצם מעשה השחיטה הוי כהקדש כיון שעומד לקרבן עיי״ש. ועוד ביאר שם דכיון דבמדבר כל בהמה דינה להקרבה, הוי כעין מתפיס תמימים לבדק הבית, דא״י מידי מזבח דחייב עלה משום שחוטי חוץ, כיון דדינה להקריבה במזבח, וה״נ במדבר כיון דדינה להקריבה יש בה חיוב שחוטי חוץ.
פ. עי׳ קובץ תשובות להגרי״ש אלישיב סי׳ רלז.
בפרש״י בד״ה בשר תאוה לא אתסר כו׳ ואף ע״ג דקרא בפסולי המוקדשים כו׳ עכ״ל היינו האי קרא דכתיב בהך פרשה אך כאשר יאכל את הצבי וגו׳ דדרשינן ליה בפרק ב׳ דבכורות לגבי פסולי המוקדשין אבל קשה דע״כ האי קרא דקיימינן ביה כי ירחק וזבחת דרשינן ליה נמי לענין חולין בקדשים לאסור חולין בעזרה כי ירחק וזבחת בריחוק מקום אתה זובח כו׳ כמו שכתב רש״י גופא לקמן גם מה שכתב רש״י לקמן דדרשינן בבכורות וזבחת אין בפסולי המוקדשים אלא היתר זביחה ואכילה כו׳ הוא תמוה דהא לאו אהאי קרא דכתיב גבי בשר תאוה דרשינן ליה אלא אהאי קרא דלעיל מיניה דכתיב בפסולי המוקדשים תזבח ואכלת בשר דרשינן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך וכן פרש״י בחומש הך דרשא אהאי קרא ודו״ק:
ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון הם, ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא חולקים]? ומשיבים, רבי עקיבא סבר [סבור]: בשר תאוה לא איתסר [נאסר] כלל, וגם במדבר היו מותרים בו, ולכן לא הוצרך הכתוב להתירו בכניסתם לארץ. ואילו ר׳ ישמעאל סבר [סבור]: בשר נחירה לא אישתרי [לא הותר] כלל, וכבר במדבר היו חייבים לשחוט, ולא הוצרך לאוסרו בארץ.
The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers that Rabbi Akiva holds: The meat of desire was not forbidden at all, and Rabbi Yishmael holds: The meat of stabbing was not permitted at all.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּכְתִיב {ויקרא א׳:ה׳} וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי וְשָׁחַט קָדָשִׁים שָׁאנֵי.

The Gemara asks a series of questions: Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written with regard to the burnt offerings sacrificed in the Tabernacle: “And he shall slaughter the young bull” (Leviticus 1:5). But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “And he shall slaughter”? Why would he slaughter it if stabbing is permitted? The Gemara answers: Sacrificial animals are different, as slaughter is required in that case. By contrast, there was no obligation to slaughter non-sacrificial animals to eat their meat.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לר׳ עקיבא דאמר לא איתסר כלל מאי ושחט קדשים שאני כלומר משום קדשים דצריכי שחיטה:
ושחט – אלמא נצטוו על השחיטה באהל מועד שבמדבר.
ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל שבשר נחירה אסור היה במדבר — היינו דכתיב [זה שנאמר] ביחס לקרבן העולה באהל מועד שבמדבר: ״ושחט את בן הבקר״ (ויקרא א, ה), אלא לרבי עקיבא מאי [מהו] ״ושחט״? והרי לשיטתו היו מותרים בנחירה! ומשיבים: קדשים שאני [שונים], שדינם היה תמיד בשחיטה, אבל בחולין לא היתה חובת שחיטה.
The Gemara asks a series of questions: Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written with regard to the burnt offerings sacrificed in the Tabernacle: “And he shall slaughter the young bull” (Leviticus 1:5). But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “And he shall slaughter”? Why would he slaughter it if stabbing is permitted? The Gemara answers: Sacrificial animals are different, as slaughter is required in that case. By contrast, there was no obligation to slaughter non-sacrificial animals to eat their meat.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּכְתִיב {במדבר י״א:כ״ב} הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם אֶלָּא לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם יִנָּחֵר לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ נְחִירָה שֶׁלָּהֶן זוֹ הִיא שְׁחִיטָתָן.

Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written: “Will flocks and herds be slaughtered for them” (Numbers 11:22), indicating that they slaughtered the animals in the wilderness. But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “Will flocks and herds be slaughtered for them”? Ostensibly, the words: Be stabbed for them, should have been written. The Gemara answers: In the wilderness, their stabbing is their slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לר׳ ישמעאל דאמר בשר נחיר׳ לא אישתרי כלל משום הכי היינו דכתיב ישחט וכו׳)⁠1 אלא הכא במאי עסקינן בכותל מערה [דיקא נמי] דמשמע דמחובר מעיקרא דקתני סמוך לו או שהיה קנה עולה וכו׳:
1. מכאן עד תי׳ של קנה יבש שייך לעיל.
גמרא בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב הצאן ובקר ישחט כו׳ כצ״ל:
ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רבי ישמעאל, שבמדבר היתה שחיטה ולא נחירה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] כשהיו במדבר: ״הצאן ובקר ישחט להם״ (במדבר יא, כב), אלא לשיטת ר׳ עקיבא מאי [מה פירוש] ״הצאן ובקר ישחט להם״? ״ינחר להם״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: נחירה שלהן זו היא שחיטתן.
Granted, according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of stabbing was forbidden in the wilderness, that is the meaning of that which is written: “Will flocks and herds be slaughtered for them” (Numbers 11:22), indicating that they slaughtered the animals in the wilderness. But according to Rabbi Akiva, what is the meaning of: “Will flocks and herds be slaughtered for them”? Ostensibly, the words: Be stabbed for them, should have been written. The Gemara answers: In the wilderness, their stabbing is their slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בִּשְׁלָמָא לר׳לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַיְינוּ דִּתְנַן הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ וְהַנּוֹחֵר וְהַמְעַקֵּר פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת אֶלָּא לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַּאי פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

Granted, according to Rabbi Yishmael, that is the meaning of that which we learned in a mishna (85a) with regard to the mitzva of covering the blood of an undomesticated animal or a bird: One who slaughters an undomesticated animal and the slaughter is not valid and it became an unslaughtered carcass by his hand, and one who stabs an animal, and one who rips the simanim from their place before cutting them, invalidating the slaughter, is exempt from covering the blood. One must cover the blood of only an animal whose slaughter was valid. But according to Rabbi Akiva, why is one exempt from covering the blood of an animal that was stabbed, since in his opinion when they were commanded to cover blood, animals that were stabbed were permitted?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא לר׳ ישמעאל היינו דתנן השוחט ונתנבלה בידו כלומר דמעולם לא היתה נחירה במקום שחיטה לפיכך הנוחר פטור מלכסות אלא לר׳ עקיבא לא כבר היתה נחירה במקום שחיטה [ואמאי] פטורה מלכסות:
ונתנבלה – כגון על ידי פגימת סכין או שהייה או דרסה.
והנוחר – מדעת. ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה.
והמעקר – סימנין. ובחיה קאי דטעונה כסוי כגון צבי ואיל.
פטור מלכסות – דכתיב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר. ואפילו מאן דמחייב כסוי בשוחט ונמצאת טרפה הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ והתם שחיטה כתיב בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.).
אלא לר׳ עקיבא – על כסוי הדם במדבר נצטוו ונחירתן היתה שחיטתן והנוחר בזמן הזה נמי נבעי כסוי.
השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות כמו שיתבאר בפרק כסוי הדם ומה שנתגלגל כאן מראש הגג וראש הספינה כבר ביארנוה למעלה:
ועוד שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר׳ ישמעאלהיינו דתנן [זהו ששנינו במשנה] לענין מצות כיסוי הדם: השוחט חיה ונתנבלה בידו, שלא שחט כראוי, וכן הנוחר חיה, הורג אותה, או המעקר, שעוקר את הקנה והוושט ממקומם קודם השחיטה — פטור מלכסות את דמה, כדין שוחט חיה או עוף, מפני שרק שחיטה ראויה מחייבת בכיסוי הדם, אלא לר׳ עקיבא אמאי [מדוע] פטור מלכסות? הרי כבר בשעה שנצטוו על כיסוי הדם, היו מותרים בנחירה, ולשיטתו נחירתם היא שחיטתם!
Granted, according to Rabbi Yishmael, that is the meaning of that which we learned in a mishna (85a) with regard to the mitzva of covering the blood of an undomesticated animal or a bird: One who slaughters an undomesticated animal and the slaughter is not valid and it became an unslaughtered carcass by his hand, and one who stabs an animal, and one who rips the simanim from their place before cutting them, invalidating the slaughter, is exempt from covering the blood. One must cover the blood of only an animal whose slaughter was valid. But according to Rabbi Akiva, why is one exempt from covering the blood of an animal that was stabbed, since in his opinion when they were commanded to cover blood, animals that were stabbed were permitted?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הוֹאִיל וְאִיתְּסַר אִיתְּסַר.

The Gemara answers: Since the meat of stabbing was forbidden, it was forbidden, and the halakhic status of stabbing is no longer that of slaughtering.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: הואיל ואיתסר איתסר [הואיל ונאסר לאכול בשר נחירה נאסר], ושוב אין זה בכלל שחיטה.
The Gemara answers: Since the meat of stabbing was forbidden, it was forbidden, and the halakhic status of stabbing is no longer that of slaughtering.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בִּשְׁלָמָא לר׳לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר בְּשַׂר תַּאֲוָה לָא אִיתְּסַר כְּלָל הַיְינוּ דִּכְתִיב {דברים י״ב:כ״ב} אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל צְבִי וְאַיָּל גּוּפֵיהּ מִי הֲוֵי שְׁרֵי.

Granted, according to Rabbi Akiva, who says that the meat of desire was not forbidden at all, that is the meaning of that which is written before they entered Eretz Yisrael: “However, as the gazelle and as the deer is eaten, so shall you eat of it, the pure and the impure may eat of it alike” (Deuteronomy 12:22). This means that just as it is permitted to eat the meat of a gazelle and a deer in the wilderness in a state of ritual impurity, so may you eat them when you enter Eretz Yisrael, although at that point it will be prohibited to stab them and eat their meat, as their meat will be permitted only through slaughter. But according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of desire was forbidden in the wilderness, were the gazelle and the deer themselves permitted in the wilderness? They are not brought as offerings.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לר׳ ישמעאל צבי ואיל גופיהו וכו׳ כלומר מי הוכשרו בלא אימורין:
ערך כבש
כבשא(שביעית פ״ט פסחים נב.) הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. (פרק ב דטהרות) האשה שהיתה כובשת ירק פי׳ והוא טבולת יום (מקואות פרק ז) מי כבשין ומי שלקות (פסחים לט.) לא כבושין ולא שלוקין פי׳ כבושין בלעז קומפו״שטא שמונחין בחומץ או במלח שלא ירקבו. (שבת קח) (בגמרא) אין עושין הילמי לתת לתוך הכבשין בגסטרא. (שבת קמה) כבשין שסחטן. האשה שכובשת ירק בקדרה. זתים שכבשן בטרפיהן פי׳ בערך זית. משחת כבישא פירושו בערך כשרתא (חולין יז. שם ניא) דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל:
א. [איין ווייקען.]
אך כאשר יאכל – עכשיו צבי ואיל בטומאה כן תאכלנו לבקר וצאן משתכנסו לארץ שאע״פ שאני מטעינן שחיטה לחולין משתכנסו לארץ כקדשים של עכשיו אין צריכין ליאכל בטהרת הקודש אלא כצבי ואיל של עכשיו שהטמא והטהור אוכלין בקערה אחת. אלא לר׳ ישמעאל כו׳.
ומצד אחר שואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר׳ עקיבא שאמר שבשר תאוה לא איתסר [לא נאסר] כלל במדבר — היינו דכתיב [זהו שנאמר] לפני כניסתם לארץ: ״אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדיו״ (דברים יב, כב), כלומר, כשם שמותרים אתם במדבר לאכול את בשר הצבי והאיל (ושאר חולין) בטומאה, כן תהיו מותרים לאוכלם בטומאה משתיכנסו לארץ, למרות שבאותה שעה כבר אינם כשרים על ידי נחירה סתם, אלא דווקא בשחיטה כקדשים (שאסור לאוכלם בטומאה). אלא לרבי ישמעאל, הסבור שבשר תאוה היה אסור במדבר, וכי צבי ואיל גופיה [עצמו] מי הוי שרי [האם היו מותרים] במדבר?
Granted, according to Rabbi Akiva, who says that the meat of desire was not forbidden at all, that is the meaning of that which is written before they entered Eretz Yisrael: “However, as the gazelle and as the deer is eaten, so shall you eat of it, the pure and the impure may eat of it alike” (Deuteronomy 12:22). This means that just as it is permitted to eat the meat of a gazelle and a deer in the wilderness in a state of ritual impurity, so may you eat them when you enter Eretz Yisrael, although at that point it will be prohibited to stab them and eat their meat, as their meat will be permitted only through slaughter. But according to Rabbi Yishmael, who holds that the meat of desire was forbidden in the wilderness, were the gazelle and the deer themselves permitted in the wilderness? They are not brought as offerings.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כִּי אֲסַר רַחֲמָנָא בְּהֵמָה דְּחַזְיָא לְהַקְרָבָה אֲבָל חַיָּה דְּלָא חַזְיָא לְהַקְרָבָה לָא אֲסַר רַחֲמָנָא.

The Gemara answers: When the Merciful One rendered the meat of desire forbidden, that was specifically the meat of a domesticated animal that is fit for sacrifice. But the Merciful One did not render forbidden undomesticated animals that are not fit for sacrifice.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כי אסר רחמנא – בשר תאוה במדבר.
ומשיבים: כי אסר רחמנא [כאשר אסרה התורה] לאכול בשר תאוה הרי זה דווקא בבהמה דחזיא [שראויה] להקרבה, אבל חיה דלא חזיא [שאינה ראויה] להקרבה לא אסר רחמנא [לא אסרה התורה].
The Gemara answers: When the Merciful One rendered the meat of desire forbidden, that was specifically the meat of a domesticated animal that is fit for sacrifice. But the Merciful One did not render forbidden undomesticated animals that are not fit for sacrifice.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה אֵבְרֵי בְּשַׂר נְחִירָה שֶׁהִכְנִיסוּ יִשְׂרָאֵל עִמָּהֶן לָאָרֶץ מַהוּ.

§ Rabbi Yirmeya raises a dilemma according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the meat of stabbing was permitted in the wilderness: With regard to the limbs of the meat of stabbing that the Jewish people took with them into Eretz Yisrael, what is their halakhic status?
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהכניסו ישראל – אליבא דר׳ עקיבא מהו לאוכלן אחר כניסתן מי אמרינן כי אסר רחמנא בשר נחירה לאחר ביאה הני מילי לנחור אחרי כן לאכול אבל הנחורות ובאות מן המדבר הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דלמא לא שנא. ודרוש וקבל שכר הוא שצריכין אנו לעמוד על האמת ואע״פ שכבר עבר.
איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ. פי׳ לר׳ עקיבא מהוא. אבל נחרו משבאו לארץ ודאי אסורין לאחר מכאן, ואפי׳ בשבע שכבשו נמי אסורין, דכי שרא להו רחמנא שלל שלב גויםג שלא להפסיד מהם כל טובד, אבל לא לנחורה משלהם ולאכול, שהיה להם לשחוט. ולר׳ ישמעאל דאמר בשר נחירה מעיקרא לא אישתרי להו, אם נחרו והכניסו לארץ, בלאחר מכאן ליכא למיבעי דאסורין הן, ואי נמי בשבע שכבשו אסורין הן ודאי, לפי שהיה להם לשחוט. אלא אליבא דר׳ עקיבא מיבעיא ליה.
וכן נמי באיברי בשר תאוה ששחטו משנכנסו לארץ, לר׳ ישמעאל לא קמיבעיא ליה כלום, דפשיטא ליה שהן אסורין כל זמן דהוו מקרבי למשכן ואפשר להם לשחוט שלמים ולאכול, וכדכתיב וכי ירחק, דמשמע בריחוק מקום אתה זובח חולין ואי אתה זובח בקירוב מקום אלא שלמים. ויש אומרים בשר תאוה לר׳ ישמעאל פשיטא ליה דמותר, דכיון שעתיד להתיר להם לאחר כיבוש וחילוק, לא החמיר עליהם בשעת כיבוש וחילוק, דהשתא דלא דידהו יהיב להו דידהו שקיל מיניהו.
א. רש״י ד״ה שהכניסו.
ב. כי״ל. בכי״פ והנדפס ליתא תיבה זו.
ג. בנדפס: כנענים.
ד. רבינו לשיטתו בפירושו לדברים ו, י, שאין זה היתר משום פקוח נפש או רעבון, ונוהג בכל חלוצי צבא, כדברי הרמב״ם בהלכות מלכים פ״ח ה״א, אלא היתר שהתירה התורה בשעת כניסתם לארץ שלל הגוים. וכמבואר כאן ׳שלא להפסיד מהם כל טוב׳. והיתר זה אפילו כשיש לו מה יאכל משלו [וציין לזה הגרשז״ר]. ועוד יש לציין לדברי רבינו בפירושו לתורה במדבר לא, כג שביאר למה לא הזהירה תורה על גיעולי עכו״ם במלחמת סיחון ועוג, שכן סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל והותר להם כל שללם אפילו האיסורים וכו׳. ומבואר מדברי רבינו שהוא היתר גמור, שהרי פשוט שהכלים מותרים מכאן והלאה, אף לאחר שבע שכבשו, שאל״כ היה צריך להזהירם על טהרת הכלים. ולדברי הרמב״ם פשוט שאין בזה היתר, עי׳ שו״ת רדב״ז ח״ה ב׳ אלפים רה ומנ״ח מצוה תקכז. והנה לשיטת רבינו אין כל היתר לאכול איסורים של עצמם, כמבואר בדבריו שלנחור אסור, וראה הערה הבאה. ואילו לשיטת הרמב״ם, לכאורה אם היתר קדלי דחזירי הוא משום רעבון, כ״ש שמותר משלהם. אכן, ראה מאירי שכתב שבשעת מלחמה הותרו לאכול בשעת הדחק כל שהיו מוצאים בשלל נבילות וטריפות. והוא כדברי הרמב״ם. ומ״מ הוסיף ׳הא להתיר לנחור ולאכול לא הותרה לעולם׳. ופשוט שכוונת המאירי שהרמב״ם פוסק ג״כ כהאיבעית אימא, דדידן לא הותר. וכמדוייק ברמב״ם שכתב ׳ויכבשו וישבו מהן׳, ומשמע דבלאו הכי לא הותר. ואם הוא היתר כללי מדיני המלחמה שבשעת רעבון הותרו איסורים למה צריך שישבו מהם. וכן פירשו האחרונים דברי הרמב״ם, ראה ספר המפתח בהוצ׳ ר״ש פרנקל. וראה עוד תורת המלך על הרמב״ם שם.
ה. מדברי רבינו מבואר דבזה לא נסתפקה הגמ׳ אפילו ללישנא קמא שאסור לנחור משלהם, ולא אמרו ׳בשר נחירה מיבעיא׳ אלא על דבר איסור שהיה להם כבר, שלא יפסידוהו. אבל בתוס׳ ד״ה כי מבואר, שללישנא קמא בשבע שכבשו אף לנחור מותר.
א בעי [שאל] רבי ירמיה: לפי שיטת ר׳ עקיבא, שבמדבר הותר להם בשר נחירה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו דינם?
§ Rabbi Yirmeya raises a dilemma according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the meat of stabbing was permitted in the wilderness: With regard to the limbs of the meat of stabbing that the Jewish people took with them into Eretz Yisrael, what is their halakhic status?
רש״ירמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֵימַת אִילֵּימָא בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ הַשְׁתָּא דָּבָר טָמֵא אִישְׁתְּרִי לְהוּ דִּכְתִיב {דברים ו׳:י״א} וּבָתִּים מְלֵאִים כׇּל טוּב וְאָמַר ר׳רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב כֻּתְלֵי דַּחֲזִירֵי בְּשַׂר נְחִירָה מִבַּעְיָא.

The Gemara asks: When? With regard to what period does Rabbi Yirmeya raise his dilemma? If we say that the dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, now, non-kosher items were permitted for them during that period, as it is written: “And it shall be, when the Lord your God shall bring you into the land that He swore to your fathers, and houses full of all good things…and you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 6:10–11), and Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Cuts of pig meat [kotlei daḥazirei] that they found in the houses were permitted for them; is it necessary to say that the meat from the stabbing of a kosher animal was permitted?
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קתלי דחזירי – חזירים יבשים שקורין בקונ״ש בלע״ז:
ערך קתל
קתלא(מגילה יג.) וישנה ואת נערותיה לטוב ושמואל אמר קותלי דחזירי (חולין יז.) ובתים מלאים כל טוב קותלי דחזירי פי׳ בלעז פכי״ש פ״א של גאון חתיכות של בשר שמן מבשר חזיר שעושין אותו מקמח וסולת ונקרא קתל ובטיית כותל ויש ששונין הא דמגלה קדלי דחזירי ומפרשין עורף של חזרת כלומר ראש של חסא:
א. [שינקע.]
כתלי דחזירי – חזירים יבשים שקורין בקונ״ש.
ובתים מלאים כל טוב וגו׳ – סיפיה דקרא ואכלת ושבעת.
ושואלים: אימת [מתי]? על איזה זמן הוא שואל? אילימא [אם תאמר] בשבע השנים הראשונות שכבשו את הארץ, השתא [עכשיו, הרי] דבר טמא אישתרי להו [הותר להם] לאכול, דכתיב [שנאמר]: ״והיה כי יביאך ה׳ אלקיך אל הארץ וכו׳ לתת לך ערים וכו׳ ובתים מלאים כל טוב וגו׳ ואכלת ושבעת״ (דברים ו, י— יא), ובפירוש כתוב זה אמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי [נתחי בשר חזיר] שמצאו בבתים, גם הם היו מותרים להם, בשר נחירה של בהמה טהורה שנחרו בהיתר מבעיא [נצרכה לומר] שמותר?
The Gemara asks: When? With regard to what period does Rabbi Yirmeya raise his dilemma? If we say that the dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, now, non-kosher items were permitted for them during that period, as it is written: “And it shall be, when the Lord your God shall bring you into the land that He swore to your fathers, and houses full of all good things…and you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 6:10–11), and Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Cuts of pig meat [kotlei daḥazirei] that they found in the houses were permitted for them; is it necessary to say that the meat from the stabbing of a kosher animal was permitted?
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא לְאַחַר מִכָּאן וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם בְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ כִּי אִשְׁתְּרִי לְהוּ שָׁלָל שֶׁל גּוֹיִם1 דִּידְהוּ לָא אִישְׁתְּרִי תֵּיקוּ.

Rather, Rabbi Yirmeya’s dilemma is with regard to the period thereafter. And if you wish, say instead: Actually, his dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, as perhaps when the forbidden food was permitted for them, it was specifically food from the spoils of gentiles, but their own forbidden food was not permitted. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לאחר מכאן – דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו׳. שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי׳ בפרק אין נערכין (ערכין דף יב:).
שלל של עובדי כוכבים – כדכתיב (דברים ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך.
כי אישתרי שלל של עובדי כוכבים דידהו לא אישתרי – לא גרסינן או דלמא לא שנא דהלשון היה משמע שהיה מסתפק אי אישתרי כתלי דחזירי דידהו אי לא וזה אינו דמתחלה לא נסתפק מכתלי דחזירי דידהו או במה שנחרו כשבאו אלא במה שנחרו במדבר בהיתר והש״ס הקשה לו דאפי׳ דבר טמא אשתרי להו כלומר דאפילו לנחור בתחלה הם מותרים כל שכן מה שנחרו קודם ומשני דלמא שלל של עובדי כוכבים אישתרי להו ולא דידהו ולכך אסור לנחור והשתא שפיר מיבעיא לן במה שנחרו בהיתר.
תוס׳ בד״ה כי אשתרי כו׳ וזה אינו דמתחלה לא נסתפק כו׳ כצ״ל:
אלא צריכים לומר שהשאלה היתה ביחס לבשר מיובש שנשאר עד לאחר מכאן, לאחר שבע שנות הכיבוש. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בשבע שנים שכבשו, ולמרות זאת עומדת השאלה בעינה, שכן יש לומר: כי אשתרי להו [כאשר הותר להם] לאכול אפילו דבר איסור הרי זה דווקא משלל של גוים, אבל דידהו לא אישתרי [דבר איסור שלהם לא הותר]. ועל כל פנים, שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
Rather, Rabbi Yirmeya’s dilemma is with regard to the period thereafter. And if you wish, say instead: Actually, his dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, as perhaps when the forbidden food was permitted for them, it was specifically food from the spoils of gentiles, but their own forbidden food was not permitted. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַבָּה שַׁנֵּית הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין בַּכֹּל שׁוֹחֲטִים מַאי מְשַׁנֵּית לֵיהּ.

§ Rabba says: You explained the phrases in the mishna: All slaughter, and: One may always slaughter. In what way do you explain the phrase: One may slaughter with any item that cuts?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנית הכל שוחטין ולעולם שוחטין וכו׳ כלומר הכל שוחטין תרצינן כהלכתא קמייתא אליבא דאמוראי לעולם שוחטין לר׳ ישמעאל כדאית ליה לר׳ עקיבא כדאית ליה:
שנית הכל שוחטין – ומוקמת לה בנשחטין כדאמרן הכל טעונים שחיטה ואפי׳ עוף.
ולעולם שוחטין – נמי מוקמת ליה כדאמרן דאשמעינן דאע״פ שגלו לא חזרו להיתירן הראשון ואין בשר נאכל אלא בשחיטה.
ב ושבים לדון בביאור לשון המשנה ״הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין״. אמר רבה: שנית [תירצת, הסברת] מה ששנינו ״הכל שוחטין״ שעניינו — את הכל צריך לשחוט, ואפילו עוף, וכן ״לעולם שוחטין״ — שדין השחיטה קיים לעולם, גם לאחר שגלו ישראל (כר׳ ישמעאל, או כר׳ עקיבא), אבל ״בכל שוחטים״ מאי משנית ליה [איך אתה מתרץ, מסביר אותו]? מה הוא בא לרבות?
§ Rabba says: You explained the phrases in the mishna: All slaughter, and: One may always slaughter. In what way do you explain the phrase: One may slaughter with any item that cuts?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְכִי תֵּימָא בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה הָא דּוּמְיָא דְּהָנָךְ קָתָנֵי אִי הָנָךְ בְּשׁוֹחֲטִין הַאי נָמֵי בְּשׁוֹחֲטִין וְאִי הָנָךְ בְּנִשְׁחָטִין הַאי נָמֵי בְּנִשְׁחָטִין.

And if you would say that it means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed, but isn’t this phrase taught in a manner similar to those other phrases in the mishna? If these phrases: All slaughter, and: One may always slaughter, are referring to those that slaughter, this phrase too is referring to those that slaughter; and if those phrases are referring to those that are slaughtered, this phrase too is referring to those that are slaughtered. The first two phrases in the mishna were explained as referring to the animals that are slaughtered. The first phrase was interpreted to include birds, and the second phrase was interpreted as referring to the halakha that meat may be eaten only through slaughter of the animal.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הנך בשוחטין וכו׳ כלומר [אי] מוקמת הני תרתי הכל שוחטין ולעולם שוחטין בנשחטין הכל בשחיטה ואפי׳ עוף:
וכי תימא בין בצור כו׳ – דלאו בנשחטין אתא לאורויי אלא בשוחטין.
וכי תימא [ואם תאמר] שבא לומר שהשחיטה כשרה בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ולא רק בסכין — הא דומיא דהנך קתני [הרי בדומה לאחרים הוא שונה], ״הכל שוחטין ולעולם שוחטין״, ואם כן, אי הנך [אם האחרים] מדברים על השוחטיןהאי נמי [זה גם כן] מדבר בשוחטין, ואי הנך [ואם אלה] מדברים בנשחטיןהאי נמי [זה גם כן] בנשחטין. והרי ״הכל שוחטין״ פירשנו בנשחטים — הכל נשחטים, וכן ״לעולם שוחטין״ — אין בשר נאכל אלא בשחיטה, וכיצד ניתן לפרש ״בכל שוחטין״?
And if you would say that it means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed, but isn’t this phrase taught in a manner similar to those other phrases in the mishna? If these phrases: All slaughter, and: One may always slaughter, are referring to those that slaughter, this phrase too is referring to those that slaughter; and if those phrases are referring to those that are slaughtered, this phrase too is referring to those that are slaughtered. The first two phrases in the mishna were explained as referring to the animals that are slaughtered. The first phrase was interpreted to include birds, and the second phrase was interpreted as referring to the halakha that meat may be eaten only through slaughter of the animal.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֶלָּא אָמַר רָבָא הַכֹּל שׁוֹחֲטִין חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 לְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין בְּרֹאשׁ הַגָּג בֵּין בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה בַּכֹּל שׁוֹחֲטִין בֵּין בְּצוֹר בֵּין בִּזְכוּכִית בֵּין בִּקְרוּמִית שֶׁל קָנֶה.:

Rather, Rava said that the entire mishna is referring to those that slaughter. The initial phrase means everyone [hakkol] slaughters. Although an identical phrase was used in the first mishna (2a), both are necessary: One is to include a Samaritan and one is to include a Jewish transgressor. The second phrase: One may always slaughter, means both during the day and at night, both on a rooftop and atop a ship, and there is no concern that it will appear that he is slaughtering in an idolatrous manner to the hosts of heaven or to the god of the sea. The phrase: One may slaughter with any item that cuts, means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאייתויי כותי וכו׳:
דתרין זמנין במתניתין הכל שוחטין חד בתחלת הפרק וחד הכא. לעולם שוחטין כו׳ כלומר וכולהו תלתא מוקמינן בשוחטין:
אלא אמר רבא – כולה בשוחטין והכל שוחטין תרתי דתני במתני׳.
חדא לכותי וחדא למומר – כדאמרן בריש פירקין (חולין ג.).
בין בלילה – כשאבוקה כנגדו כדאוקימנא (חולין דף יג:).
בין בראש הגג – ולא חיישינן דלימרו לצבא השמים עולה לשחוט.
בין בראש הספינה – ואע״ג דתנן לקמן (דף מא.) אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מילתא דלנקר ספינתו הוא צריך.
אלא אמר רבא: צריך להסביר את כל המשנה באופן אחר, מה שנאמר ״הכל שוחטין״ כוונתו שכל האנשים כשרים לשחוט. ואף ששנינו דבר זה בתחילת המסכת (ב,א), הוצרך לשניהם, חדא לאתויי [אחת להביא, להוסיף] כותי, שגם הוא שוחט, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ישראל משומד. מה שנאמר ״לעולם שוחטין״ — כוונתו בין ביום, בין בלילה, בין בראש הגג, בין בראש הספינה, ואין חוששים שמא ייראה כשוחט לצבא השמים או לשר הים. ״בכל שוחטין״ — כוונתו בכל דבר, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה.
Rather, Rava said that the entire mishna is referring to those that slaughter. The initial phrase means everyone [hakkol] slaughters. Although an identical phrase was used in the first mishna (2a), both are necessary: One is to include a Samaritan and one is to include a Jewish transgressor. The second phrase: One may always slaughter, means both during the day and at night, both on a rooftop and atop a ship, and there is no concern that it will appear that he is slaughtering in an idolatrous manner to the hosts of heaven or to the god of the sea. The phrase: One may slaughter with any item that cuts, means: Whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר וְהַמְּגֵירָה.: אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל פְּגַם וְשַׁדַּר פְּגַם וְשַׁדַּר שְׁלַחוּ לֵיהּ כִּמְגֵירָה שָׁנִינוּ.

The mishna states: Except for the serrated side of the harvest sickle, and the saw. Shmuel’s father would notch a knife and send it to Eretz Yisrael to ask if it is fit for slaughter, and would notch a knife in a different manner and send it to Eretz Yisrael in order to determine the type of notch that invalidates slaughter. They sent to him from Eretz Yisrael that the principle is: We learned that the notch that invalidates slaughter is like a saw, whose teeth point upward, as it rips the simanim with every draw of the knife back and forth.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ ממגל קציר והמגירה מגל קציר שישלא בלע״ז – מגירה עשוי כמגל קציר לחתוך חפציו:
ערך אוגרת
אוגרתאפסולה (חולין יז.) בגמרא דחוץ ממגל קציר ומפורש משני צדדים היא האוגרת:
א. [שפאלט.]
פגם ושדר פגם ושדר – עשה בסכין פגימות הרבה שאינן דומות זו לזו ושדר לא״י לידע איזו אסורה ואיזו כשרה כן עשה פעמים ושלש.
שלחו ליה – סימן זה יהא לך בפגימות.
כמגירה שנינו – שפגימותיה מכוונות לעומקן ויש לפגם שני עוקצים כשאתה מוליך צפרנך מסוף הסכין לראשה צפרנך חוגרת בעוקץ של צד הראש וכשאתה בודק מראשה לסופה צפרנך חוגרת בעוקץ של סופה.
ג שנינו במשנה: חוץ ממגל קציר והמגירה (משור) שאין שוחטים בהם. מסופר, אבוה [אביו] של שמואל פגם [היה עושה פגם] בסכין ושדר [ושולח] לארץ ישראל לשאול אם כשר הוא, ושוב פגם ושדר [היה פוגם באופן אחר ושולח], כדי לדעת מהי פגימה שפוסלת. שלחו ליה [לו], הכלל הוא: כמגירה שנינו, כמו שיניים של משור שנו שהן פונות כלפי מעלה, ולא הצידה, ובכל הולכה או הבאה של הסכין, הריהי פוגמת את השחיטה.
The mishna states: Except for the serrated side of the harvest sickle, and the saw. Shmuel’s father would notch a knife and send it to Eretz Yisrael to ask if it is fit for slaughter, and would notch a knife in a different manner and send it to Eretz Yisrael in order to determine the type of notch that invalidates slaughter. They sent to him from Eretz Yisrael that the principle is: We learned that the notch that invalidates slaughter is like a saw, whose teeth point upward, as it rips the simanim with every draw of the knife back and forth.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) תָּנוּ רַבָּנַן

The Sages taught in a baraita:
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה ואפילו מסוכסכת, ואפילו קאי ארישא דסכינא שהוליך ולא הביא. ושאין בה אלא פגימה אחת אוגרת פסולה, אפילו בדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. מסוכסכת כשרה, ודוקא בדקאי ארישא דסכינא והוליך ולא הביא. ואני תמה על הרב אלפסי ז״ל שלא הזכיר בדקאי ארישא דסכינא. ופגימת סכין כדי שתחגור בו צפורן. ושן תלושה מותר לשחוט בה לכתחילה. ודוקא בחדא אבל בתרתי שחיטתו פסולה. ושן מחוברת וצפורן מחוברת שחיטתו פסולה.
תנו רבנן [שנו חכמים]:
The Sages taught in a baraita:
ההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין יז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין יז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין יז., הערוך על סדר הש"ס חולין יז., רש"י חולין יז., תוספות חולין יז., ההשלמה חולין יז. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין יז. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי חולין יז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין יז., מהרש"ל חכמת שלמה חולין יז., מהרש"א חידושי הלכות חולין יז., מהרש"א חידושי אגדות חולין יז., פירוש הרב שטיינזלץ חולין יז., אסופת מאמרים חולין יז.

Chulin 17a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 17a, Attributed to R. Gershom Chulin 17a, Collected from HeArukh Chulin 17a, Rashi Chulin 17a, Tosafot Chulin 17a, HaHashlamah Chulin 17a, Ramban Chulin 17a, Meiri Chulin 17a, Ritva Chulin 17a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 17a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 17a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 17a, Steinsaltz Commentary Chulin 17a, Collected Articles Chulin 17a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144