×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, וּכְתִיב הָתָם ״לָמֵת״.
The Gemara answers: Rabbi Yosei derives that halakha from a different source, as Rabbi Yosei holds that an incision over the dead and a laceration over the dead are one transgression, and it is written there, with regard to laceration: “You shall neither lacerate yourselves, nor place a bald spot between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), indicating that one is liable for cutting oneself in mourning only over a dead person. Therefore he can derive from the term “for the soul” that one is liable for each and every soul over whom he cut the incision.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ר׳ .... [שריט]⁠ה וגדידה אחת [היא] .....
{בבלי מכות כא ע״א} אמר שמואל המסרט על בשרו בכלי חייב מיתיבי סריטה וגדידה אחת היא אלא שסירטה1 ביד וגדידה בכלי הוא דאמר כר׳ יוסי דסבר סירטה2 וגדידה אחת היא תני תנא קמיה דרב נחמן על מת בין ביד בין בכלי חייב על ע״ז ביד חייב בכלי פטור והא איפכא כתיב {מלכים א יח:כח} ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים אלא אימא בכלי חייב וביד פטור וכן הילכתא דמסקנא הוא.
וחייב על הראש שתים: מחוי רב ששת בי פירקי דרישא3 ועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחד מלמטה מחוי רב ששת [בי]⁠4 פירקי דדיקנא5:
אינו6 חייב עד שיטלנו בתער:
תנו רבנן {ויקרא כא:ה} ופאת זקנם לא יגלחו יכול גילחו במספרים יהא חייב תלמוד לומר לא תשחית יכול אפילו ליקטו במלקט7 או ברהיטני8 יהא חייב תלמוד לומר לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער:
{משנה מכות ג:ו} מתני׳ הכותב כתובת קעקע קיעקע ולא כתב כתב ולא קיעקע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל9 ובכל דבר שהוא רושם ר׳ שמעון בן יהודה אומר משום ר׳ שמעון אינו חייב עד שיכתוב שם השם שנאמר {ויקרא יט:כח} וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני י׳י:
{בבלי מכות כא ע״א} גמ׳ אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכת׳ אני יי׳ ממש אמר ליה לא כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני יי׳ ולא אחר:
אמר רב מלכיה10 אמר רב אדא בר אהבה אסור לאדם שיתן אפר מקלה על [גבי]⁠11 מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא דכוסילתא רב אשי אמר כל מקום מכה מכתו מוכחת עליו:
{משנה מכות ג:ח-ט} מתני׳ נזיר שהוא שותה ביין12 כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת היה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תיטמא אל תיטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת היה מגלח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת13 היה לובש14 כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבוש אל תלבוש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת15. יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור16 והן מוקדשים כלאים17 בכרם שביעית18 ויום טוב19 כהן20 ונזיר בבית הטומאה.⁠21
1. שסירטה: וכן דפוס קושטא: ששירטה. כ״י נ, דפוסים: ״ששריטה״.
2. סירטה: וכן דפוס קושטא: שירטה. כ״י נ, דפוס קושטא: ״שריטה״.
3. דרישא: כ״י נ, דפוסים: ״רישא״.
4. בי: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
5. דדיקנא: וכן כ״י נ, רא״ש. דפוסים: דיקנא.
6. אינו: כ״י נ, דפוסים: ״ואינו״, כלשון המשנה.
7. במלקט: וכן כ״י נ, דפוסים. דפוס קושטא: במלקטת.
8. או ברהיטני: כ״י נ: ״וברהיטני״, וכן ברא״ש.
9. ובכוחל: דפוסים: ובכחול.
10. מלכיה: וכן גב, כ״י נ. דפוסים: מלכיו. ראה בבלי עבודה זרה כט ע״א.
11. גבי: גב, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י א.
12. ביין: וכן גב, כ״י נ, דפוס קושטא, רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: יין.
13. עד כאן העתקת המשנה ב-גג.
14. לובש: וכן במשנה כ״י קאופמן. גב, כ״י נ, דפוסים: ״לבוש״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש, רא״ש.
15. היה מגלח, היה לובש: כך סדר המשנה ברמב״ם פיהמ״ש, ובמשנה כ״י קאופמן. ב-גב, כ״י נ, דפוסים, הבבא ׳היה לובש׳ קודמת לבבא ׳היה מגלח׳. עד כאן העתקת המשנה בדפוסים.
16. וחמור: כ״י נ: ״ובחמור״.
17. כלאים: כ״י נ: ״וכלאים״.
18. שביעית: כ״י נ: ״ושביעית״.
19. ויום טוב: כ״י נ: ״ביום טוב״.
20. כהן: כ״י נ: ״וכהן״.
21. הטומאה: כ״י נ: ״הטומאות וכו׳⁠ ⁠״. עד כאן העתקת המשנה בכ״י נ. כ״י א ממשיך: ״חנניה בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים אמרו לו אינו השם אמר להן אף לא הנזיר הוא השם״.
קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא – דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו׳.
תנו רבנן ושרט וכו׳ קסבר ר׳ יוסי שריטה וגדידה1 אחת היא – פירוש: ששתיהן בין ביד בין בכלי וכיון דגבי גדידה כתיב למת ה״ה לשריטה ואייתר לנפש דכתיב בשריטה לחייב על כל נפש ומדלא יהיב תלמודא שיעורא לשריטה ש״מ שהיא בכל שהוא ומיהו דוקא שריטה אסורה אבל להכות בידו על ראשו אין איסור כלל והיינו דאמרינן על ר׳ עקיבא שהי׳ מכה בידיו על ראשו עד שדמו מגיע לארץ על ר׳ אליעזר רבו מטעמא דאמרו שאין איסור אלא בשריטה ביד או בכלי ואין אנו צריכין למה שכתבו בתוספות דהתם על תורה ומצות הוא דקא עביד ורחמנא אמר למת והוא דחק כי הדבר ברור בעצמו. וכן כתב רבינו הרמב״ן ז״ל בספר תורת האדם.
1. כן כנראה צ״ל. בדפוס ראשון: ״וגרידה״.
קסבר [סבור הוא] ר׳ יוסי ששריטה על מת וגדידה על מת האמורה במקום אחר, ״לא תתגודדו״ (דברים יד, א), עבירה אחת היא, וכתיב התם [ונאמר שם] בגדידה ״לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״, ומשמע — רק על המת, ולפיכך ״לנפש״ לא בא אלא לחייב על כל נפש ונפש.
The Gemara answers: Rabbi Yosei derives that halakha from a different source, as Rabbi Yosei holds that an incision over the dead and a laceration over the dead are one transgression, and it is written there, with regard to laceration: “You shall neither lacerate yourselves, nor place a bald spot between your eyes for the dead” (Deuteronomy 14:1), indicating that one is liable for cutting oneself in mourning only over a dead person. Therefore he can derive from the term “for the soul” that one is liable for each and every soul over whom he cut the incision.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר שְׁמוּאֵל: הַמְּשָׂרֵט בִּכְלִי, חַיָּיב. מֵיתִיבֵי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה, אַחַת הִיא, אֵלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה בַּיָּד וּגְדִידָה בִּכְלִי! הוּא דַּאֲמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי.

On a related note, the Gemara cites that which Shmuel says: One who cuts [mesaret] his flesh with a utensil in mourning over the dead is liable. The Gemara raises an objection from a baraita: An incision [serita] and a laceration are one transgression, as they are both performed over the dead; but the difference is that an incision is cut by hand, i.e., with one’s fingernails, while a laceration is cut with a utensil. Apparently, cutting an incision is not accomplished with a utensil. The Gemara answers: Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that an incision and a laceration are synonymous in every sense.
רי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המשרט בכלי חייב – הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי.
מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא – כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה.
אמר שמואל המשרט בכלי חייב – פירוש: אפילו בכלי וכל שכן ביד דודאי סתם שריטה ביד משמע וקמ״ל שריטה וגדיד׳ אחת היא ואף המשרט בכלי חייב משום שריטה ומשום גדידה.
מתיבי שריטה וגדידה אחת היא – פירוש: ששתיהן בקריע׳ דוקא ועל מת דוק׳ אלא שהשריט׳ ביד דוקא וגדידה בכלי דוקא וקשיא דשמואל לדברי הכל קאמר ופרקינן דשמואל דאמר כר׳ יוסי ומשום דלא אמר לה ר׳ יוסי בהדיא אלא דדייקינן הכי מתניתיה כדלעיל עבדא שמואל מימרא ולא אמר הלכה כר׳ יוסי.
א ובענין זה מביאים עוד מה שאמר שמואל: המשרט בשרו על המת בכליחייב. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל שריטה וגדידה אחת היא, ששניהם נאמרו לשורט עצמו על מת, אלא ששריטה היא ביד וגדידה היא בכלי. הרי שלא שייכת לשון ״משרט״ בכלי! ומשיבים: שמואל הוא שאמר כר׳ יוסי, הסבור ששריטה וגדידה אחת היא לגמרי, ואין הבדל בין המונחים.
On a related note, the Gemara cites that which Shmuel says: One who cuts [mesaret] his flesh with a utensil in mourning over the dead is liable. The Gemara raises an objection from a baraita: An incision [serita] and a laceration are one transgression, as they are both performed over the dead; but the difference is that an incision is cut by hand, i.e., with one’s fingernails, while a laceration is cut with a utensil. Apparently, cutting an incision is not accomplished with a utensil. The Gemara answers: Shmuel stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that an incision and a laceration are synonymous in every sense.
רי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד, בֵּין בִּכְלִי, חַיָּיב. עַל עֲבוֹדָה זָרָה1, בַּיָּד, חַיָּיב, בִּכְלִי, פָּטוּר. וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב: {מלכים א י״ח:כ״ח} ״וַיִּתְגּוֹדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים״! אֵלָּא אֵימָא: בַּיָּד, פָּטוּר, בִּכְלִי, חַיָּיב.:

The Gemara relates: A tanna taught a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cuts an incision over a dead person, whether he did so by hand or with a utensil, is liable. Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is liable, but if he does so with a utensil, he is exempt. Rabbi Yoḥanan was puzzled by this baraita: But isn’t the reverse written with regard to the priests of Baal: “And they lacerated themselves in accordance with their custom, with swords and lances” (I Kings 18:28), indicating that customarily laceration is with a utensil? Rabbi Yoḥanan instructed the tanna: Rather, emend the baraita and say: Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is exempt; but if he does so with a utensil, he is liable.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[תני תנא ק]⁠מ⁠[י]⁠ה [ד]⁠ר׳ יוח⁠[נן: המשרט על] מת [בין ביד בין] בכלי חייב. [ע]⁠ל עבודה זרה [בכלי חייב, ד]⁠כתיב ויתגודדו כמשפטם בחרבות [ו]⁠ברמחים [עד ש]⁠פוך ד⁠[ם ע]⁠ליהם. ביד פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על המת בין ביד בין בכלי חייב – דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא.
על עבודת כוכבים – דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות.
ביד חייב – דדרך עבודתה בכך ואפי׳ עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד.
והא איפכא כתיב – דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי.
על עבודת כוכבים ביד חייב – פי׳ הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד.
כבר ביארנו במשנה על הכותב כתובת קעקע שהוא לוקה וכן ביארנו ענין כתובת קעקע ובמה הוא חייב וכל אלו ר״ל קורח ושורט וכותב כתובת קעקע הרי הן כמקיף שאם עשה אחד בבשר חברו העושה חייב ואת שנעשה בו פטור אא״כ סייע שנמצא שאף הוא עשה מעשה ולוקין שניהם אם היו שניהם מזידין ואם היה אחד מהן שוגג ואחד מזיד לעולם המזיד חייב והשוגג פטור:
אלא אימא על עבודה זרה ביד פטור בכלי חייב – פירוש: מן הסתם דעל הרוב אין דרך עבודתה אלא בכלי כדכתיב ויתגדדו כמשפטם אבל כל דידעינן ודאי שדרכה ביד אף ביד חייב כדנפקא לן בפ״ד מיתות מאיכה יעבדו ואפילו פוער עצמו לפעור וזורק אבן למרקוליס מיחייב מהתם.
מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר׳ יוחנן ברייתא זו: השורט על מת, בין ששרט ביד, בין בכליחייב, ואילו השורט על עבודה זרה, בידחייב, בכליפטור. תהה על כך ר׳ יוחנן: והא איפכא כתיב [והרי ההיפך מזה נאמר] בכהני הבעל ״ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים״ (מלכים א יח, כח), הרי שכך הוא מנהגם (״כמשפטם״) להתגודד בכלים! ולכן הורה לו ר׳ יוחנן לחוזר המשניות: אלא אימא [אמור] בברייתא זו להיפך: על עבודה זרה בידפטור, בכליחייב.
The Gemara relates: A tanna taught a baraita before Rabbi Yoḥanan: One who cuts an incision over a dead person, whether he did so by hand or with a utensil, is liable. Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is liable, but if he does so with a utensil, he is exempt. Rabbi Yoḥanan was puzzled by this baraita: But isn’t the reverse written with regard to the priests of Baal: “And they lacerated themselves in accordance with their custom, with swords and lances” (I Kings 18:28), indicating that customarily laceration is with a utensil? Rabbi Yoḥanan instructed the tanna: Rather, emend the baraita and say: Concerning one who cuts an incision for idolatry, if he does so by hand, he is exempt; but if he does so with a utensil, he is liable.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ.: מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: בֵּין פִּירְקֵי רֵישָׁא.: וְעַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן, וְאַחַת מִלְּמַטָּה.: מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת: בֵּין פִּירְקֵי דִיקְנָא.:

§ The mishna teaches: And for rounding the edges of his head, one is liable to receive two sets of lashes, one from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear. The Gemara relates that when he taught this mishna, Rav Sheshet would gesture toward his temple, which is the point between the two parts of the head, the front and back. Similarly, with regard to the halakha in the mishna: For marring the edges of his beard there are two edges from here, and two from there, and one from below, Rav Sheshet would gesture toward the point between the parts of the beard.
רי״ףריב״ןתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בי פירקי דרישא – מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט״ר.
בי פירקא דדיקנא – פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולת שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחד מהן לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב׳ השבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו.
1מחוי ליה רב ששת בין פירקי – לפ״ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר״ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.).
1. תוס׳ ד״ה ״מחוי ליה״ מופיע בדפוס וילנא בדף כ״א:.
מחוי רב ששת בין פירקי רישא – פירוש: והם במקום חיבור הראש עם הפנים שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכ׳ אחרת ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו מקום שהלועזים קורין סינבל״א והיא נקראת צדעא כי שם סוף הראש מקום חבור הפרקים וכן אמרו בתוספתא וחייב על הראש שתים אחת בראש הצדעא מכאן ואחת בראש הצדעא מכאן ולשון הכתוב שאמר לא תקיפו פאת ראשיכם הוא מה שאמר לעיל בברייתא שמשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו לפי שהשערות הם בצדעא בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער בראש לפניו במצחו ולאחריו באזניו וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול מוקף ועומ׳ בכוליאר. והשערות שהם באותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן שאינם מכלל שערו׳ פאות הזקן כלל. וכתב הרמב״ם ז״ל פאה זו שמניחי׳ בצדעא לא נתנו בה חכמים שיעור ושמענו מזקנינו שאין מניחין שם פחו׳ מארבעים שערו׳ ע״כ. וקי״ל במסכת נזיר דהקפת גרסת הספרים ברוב המשניות וחייב על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. וכתב רבינו מאיר הלוי ז״ל דהא דלא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחייב שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאחת שתים מכאן ושתים מכאן החמישי׳ שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהן וקשה הוא לעשות תער עקום שיכיל את זקנו כולו שיגלח כל הפאו׳ כאחת ומילתא דלא שכיחא היא ואי משום דסך אצבעותיו נשא כדאמרינן גבי קרחה גלוח בעינן ונשא לאו גלוח הוא בין לר׳ אליעזר בין לרבנן. והא דקתני ר׳ אלעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר״א דכוליה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת דחד לאו הוא אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבד תער עקום אבל ת״ק לא מיירי במילת׳ דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש. ע״כ תורף דבריו ז״ל. ומיהו יש משניו׳ שגורסין וחייב על הראש חמש. והא דתנן ואחת מלמטה הסכימו כל המפרשים ז״ל שזו במקום הזקן שנקרא בלעז מונטו״ן. ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן אמרו בגמרא מחוי רב ששת בין פירקא דיקנא ונחלקו המפרשים ז״ל בהם. כי הר״ם ז״ל כתב שהם לחי העליון ולחי התחתון מימין ולחי העליון ולחי התחתון משמאל ולפי דבריו ז״ל אין היתר התע׳ אלא בשפה העליונ׳ או למט׳ בגרון חוץ לעצם כנגד תרבץ הסימנים בלב׳ או בצד הסימנים הסמוכים לחוטם. ור״ח ז״ל כתב אחד במקום חבור הלחי והצדעים ואח׳ בסוף השפה מימין הרי שתים וכן מהשמאל ולא נתבררו לנו דבריו יפה. וי״א כי הפאו׳ הם בחבור הלחי העליון תחלתו מתח׳ האוזן כשמתחבר עם הלחי התחתון וזו פאה א׳ וסופו למעלה מן האוזן כשמתחבר עם הצדע והוא עקום קצת ושם בסופו כמין שיטה ונקראת שבולת הזקן. ועכשיו הפאו׳ הם בי פירקי דיקנא כמו שאמרו בגמרא. וקרובי׳ לזה דברי רש״י ז״ל שכתב שתים מכל צד בצדעי׳ לפי שהלחי רחב כנג׳ הצדע ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים. ובפירושים כתבו תלמידיו ז״ל פירקי דדיקנא פרק ראשון של זקן הוא תח׳ האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבול׳ לחוץ ושתי השבול׳ שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחת לסוף לחי הרי שתי׳ מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד ופרק לעצמו הוא ונקרא מונטו״ן. עכ״ל. ואלו דברים סתומים אבל הולכין בשיטה אחרונ׳ שכתבנו לעיל וקורין שבל׳ זקן לכל פאה ופאה מפני השער שבולט שם מעט כדרך הפירש האחר שכתבתי לעיל אבל הרמב״ן ז״ל ור׳ חננאל ז״ל קורין שבולת זקן למקום המונטו״ן בלב׳ הפי׳ האחר. ומתוך כל הפירושי׳ הללו אין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותח׳ הגרון כמו שכתבנו וגם בזה צריך ליזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים ז״ל שלא ימשוך העור שהוא כנג׳ הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר וחסידים ויראי חטא אין נוגעין בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. והא דתנן ר״א אומר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת כבר כתבתי לעיל פי׳ ר״מ ז״ל דאפילו בזה אחר זה בלי הפסקא קורא כאחת ואפילו התרו בו על כל אחד ואחד דחד לאו הוא. והא דלא פליג ר״א בנזיר בין ביין בין בענין גלוח בין בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא ודלא כרבנן אלא דכיון דפליג הכא תו לא אצטרך לפרושי התם אבל בתוספתא כתבו דלא פליג ר״א אלא בהתראה אחת ואפילו בהא פליגי רבנן עליה דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי.
ב שנינו: וחייב על הראש שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. ומסופר, כי כאשר היה לומד משנה זו מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי רישא [הראש], במקום שמתחברים שני חלקי הראש, האחורי והקדמי, בצדעיים. וכן על מה ששנינו במשנה: וחייב על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי דיקנא [הזקן] בין חלקי הזקן.
§ The mishna teaches: And for rounding the edges of his head, one is liable to receive two sets of lashes, one from here, the hair adjacent to one ear, and one from there, the hair adjacent to the other ear. The Gemara relates that when he taught this mishna, Rav Sheshet would gesture toward his temple, which is the point between the two parts of the head, the front and back. Similarly, with regard to the halakha in the mishna: For marring the edges of his beard there are two edges from here, and two from there, and one from below, Rav Sheshet would gesture toward the point between the parts of the beard.
רי״ףריב״ןתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלָן וְכוּ׳.: קָסָבַר: חַד לָאו הוּא.:

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: If he removed the hair on all the edges of his beard in one action, he is liable to receive only one set of lashes. The Gemara clarifies: He maintains that the prohibition of marring the edges of the beard is a single prohibition, and therefore, one is not liable for marring each edge.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שנינו במשנה כי ר׳ אליעזר אומר: אם נטלן בבת אחת חייב אחת. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: חד לאו [לאו אחד] הוא האיסור להשחית את פאת הזקן, ואינו חייב על כל פאה.
§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: If he removed the hair on all the edges of his beard in one action, he is liable to receive only one set of lashes. The Gemara clarifies: He maintains that the prohibition of marring the edges of the beard is a single prohibition, and therefore, one is not liable for marring each edge.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בַתַּעַר.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: {ויקרא כ״א:ה׳} וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, יָכוֹל אפי׳אֲפִילּוּ גִלְּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם, יְהֶא חַיָּיב? ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר: {ויקרא י״ט:כ״ז} לֹא תַּשְׁחִית. אִי לֹא תַּשְׁחִית, יָכוֹל אִם לִקְּטוֹ בַמַּלְקֵט וְרָהִיטְנֵי יְהֶא חַיָּיב? תִּלְמוֹד לוֹמַר: לֹא יְגַלֵּחוּ.

The mishna teaches: And one is liable for marring the edges of his beard only if he removes the hair with a razor. The Sages taught a halakhic midrash: The verse states: “And the edge of their beard they may not shave” (Leviticus 21:5). One might have thought that for any manner of shaving, even if he shaved the beard with scissors, he would be liable; therefore, the verse states: “You may not mar the edge of your beard” (Leviticus 19:27), indicating that one is liable only for shaving that destroys the hair from the root, which is not the case with scissors. If the verse had stated only: “You may not mar,” one might have thought that even if he removed the hair with tweezers or with a plane he would be liable to receive lashes, as they destroy the hair from its roots; therefore, the verse states: “They may not shave,” indicating that only hair removal by means of shaving is prohibited, and that is not accomplished with a tweezers and a plane.
רי״ףריב״ןתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופאת זקנם לא יגלחו – גבי כהנים כתיב ולא תשחית את פאת זקנך בישראל כתיב וילפינן להו בג״ש האי מהאי דפאה פאה והכי אמרי׳ בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) ג״ש דפאה פאה להכי הוא דאתא דתניא לא יגלחו כו׳.
ת״ל לא תשחית – ומספרים אינן משחיתים שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער.
1לא יגלחו – וא״ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי״ל דגמרינן מיניה.
1. תוס׳ ד״ה ״לא יגלחו״ מופיע בדפוס וילנא בדף כ״א:.
(6-7) תנו רבנן ופאת זקנם וכו׳ עד הא כיצד הוא גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער – וכן הלכתא ומשורת הדין כל שהוא במספרים אפילו כעין תער מותר אבל מדת חסידים שלא לעשו׳ כן מפני חשד הרואים וכן ראוי לעשות. ועוד אמרו בתוספתא כי גם במספריים יש ליזהר מפני שהזוג של מטה משחית כתער ואמרו כי הרב רבינו יעקב מקינור היה אומר לספר הזהר שלא תנוד זוג של מטה ע״כ. ומסוגיא דשמעתא הוי משמע דדוקא בהשחת׳ הזקן לא הוי השחתה אלא בתער משום דכתיב ביה גלוח והשחתה אבל בהקפת הראש בכל דבר אסור ואפילו במספריים דהא לא תקיפו כתיב ביה ובכולה סוגיין לא איירי בהא אלא לענין השחתת זקן בלחוד אבל מצינו בתוספתא ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. וכן פסק הרמב״ם ז״ל. ואפשר דנפקא לן לתוספתא האי דינא משו׳ דכיון דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזני׳ ולפדחתו דלא חשיב הא במספריים אלא בגלוח תער ולפי טעם זה כל שכן דאסור במלקט ורהיטני ולא נקט תער אלא לאפוקי מספריים דשרי או אפשר דטעמא דתוספתא דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט וברהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי פשוטה של תוספתא ומיהו קשיא על האי סברא סוגיא דמסכת נזיר פ״ג מינין (נזיר מא) דאמרינן גבי מצורע דכתיב ביה וגלח את כל שערו את ראשו וכו׳ ושילינן כיון דכתיב כל שערו ראשו וזקנו למה לי ואמרינן דאצטריכו לאשמועינן דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי ל״ת דלא תקיפו ולא תשחי׳ ואמרינן דאי כתב זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה והכא גבי מצורע הוא דשרייה רחמנא משו׳ מצות עשה שבו ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו אכתי בתער מנ״ל פי׳ דנהי דילפינן מראשו דהקפת כל הראש שמה הקפה אלא דדחי ליה עשה דמצורע ומינה שמעינן דלדחי זקנו לאו דהשחתת זקן ומיהו לא ידעינן דאיכא במצורע דחייה ללאו דלא תשחית דדלמא גלוח דמצורע במספרים הוא כתב רחמנא זקנו למדרש זקנו של זה ולא של אחר ולמדנו שגלוח במצורע בתער. ע״כ בסוגיא ההיא וש״מ דדוקא מזקנו הוא דילפינן דגלוח מצורע בתער אבל מראשו לא ילפינן לה ואם איתא דהקפת הראש בתער מראשו שמעינן לה מדכתיב ראשו להתיר הקפה במצורע דדרשינן ראשו של זה ולא ראשו של אחר וזה הקשו בתוספות ולמדו משם דהקפה אסורה אף במספרים כעין תער וראו התוספתא דמשבשתא היא אי נמי דכעין תער קאמר ונראה דלא קשיא לפום חדא לישנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומ״ה אלו לא כתב אלא ראשו הוה אמינא ודאי ס״ד דגלוח מצור׳ בכל דבר אבל בתר דכתב רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגלוח מצורע בתער דוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ועם כל זה הנזהר שלא להקיף אפילו במספרים כעין תער הרי זה משובח.
ג ועוד שנינו במשנה: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ומביאים מדרש הלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ופאת זקנם לא יגלחו״ (ויקרא כא, ה), יכול בכל אופן של גילוח הזקן, ואפילו גלחו במספרים יהא חייב? תלמוד לומר ״לא תשחית את פאת זקנך״ (ויקרא יט, כז), שאינו חייב על גילוח הזקן אלא באופן שמשחית אותו מעיקרו, ומספריים אינם משחיתים את השיער עד שורשו. וממשיכים: אי [אם] היה נאמר רק ״לא תשחית״ בלבד, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני שהם משחיתים את השיער ועוקרים אותו, יהא גם כן חייב? תלמוד לומר ״לא יגלחו״, שהחיוב הוא רק כשעושה זאת דרך תגלחת, ואלו אינם דרך תגלחת.
The mishna teaches: And one is liable for marring the edges of his beard only if he removes the hair with a razor. The Sages taught a halakhic midrash: The verse states: “And the edge of their beard they may not shave” (Leviticus 21:5). One might have thought that for any manner of shaving, even if he shaved the beard with scissors, he would be liable; therefore, the verse states: “You may not mar the edge of your beard” (Leviticus 19:27), indicating that one is liable only for shaving that destroys the hair from the root, which is not the case with scissors. If the verse had stated only: “You may not mar,” one might have thought that even if he removed the hair with tweezers or with a plane he would be liable to receive lashes, as they destroy the hair from its roots; therefore, the verse states: “They may not shave,” indicating that only hair removal by means of shaving is prohibited, and that is not accomplished with a tweezers and a plane.
רי״ףריב״ןתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הָא כֵיצַד? גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תַּעַר.:

How so? Based on these two verses, for what form of hair removal is one liable? One is liable only for shaving that involves marring. You must say that this is shaving with a razor.
רי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גילוח שיש בו השחתה – דרך לגלח בו ומשחית והיינו תער אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחין ואין משחיתים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

הא כיצד מצרפים את שני המקראות — שחייבים רק על גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.
How so? Based on these two verses, for what form of hair removal is one liable? One is liable only for shaving that involves marring. You must say that this is shaving with a razor.
רי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בַמַּלְקֵט וְרָהִיטְנֵי, (יְהֶא) חַיָּיב.: מַה נַּפְשָׁךְ? אִי גְּמִיר גְּזֵירָה שָׁוָה, לִיבְעֵי תַּעַר! אִי לָא גְמִיר ג״שגְּזֵירָה שָׁוָה, מִסְפָּרַיִם נַמֵי [לָא]!

The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: Even if he removed the hair with tweezers or with a plane, he would be liable to receive lashes. The Gemara objects: Whichever way you look at it, it is difficult. If he derives the halakha by means of a verbal analogy that he received from his teachers between the halakhot of shaving written with regard to priests (Leviticus 21:5) and the halakhot of marring written with regard to non-priests (Leviticus 19:27), let Rabbi Eliezer require shaving with a razor in order to render him liable, as did the Rabbis. If he does not derive the halakha by means of a verbal analogy, he should also not exempt one who removes the hair with scissors, as that should be included in the category of shaving.
רי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מלקט
מלקטא(כלים פרק י״ג יבמות מג.) ניטלו ממנו שתים ועשאן למלקט טמאות פי׳ היא מכלי הספר והגרע והיא לוקטת השער (מכות כא.) ר׳ אליעזר אומר אפילו ליקטן במלקט וברהיטני חיוב וכן (נזיר מ) מלקחיה ומחתותיה ר״י מלקטתהא ומחתיתהא ומלקחיה דמדבר סיני תרגום ומלקטהא:
א. [האאר צווענגעל.]
אי גמיר גזירה שוה – ההיא גזירה שוה דפאה פאה קאמר ובמסכת קדושין היא (שם).
מספרים מנא ליה – דמותר לגלח בהם דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה.
גמ׳ אי לא גמיר ג״ש מספרים נמי לעולם גמיר כו׳ וגומות רב מלכיו כו׳ וגבינה רב מלכיא כו׳ כצ״ל:
בפירש״י בד״ה שפחות כו׳ באנפי נפשיה עכ״ל והס״ד ואח״כ צ״ל ד״ה גומות שמעתתא היא לענין שתי שערות דאין גומא אלא א׳ ויש בה שער במס׳ נדה פ׳ בא סימן עכ״ל ואח״כ מה״ד בלורי׳ כו׳ כצ״ל:
ועוד שנינו במשנה: ר׳ אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב. ושואלים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל אופן שאתה רוצה לומר, תמוה הוא: אי גמיר [אם למד וקיבל מרבו] גזירה שווה זו, המשווה בין גילוח שנאמר בכהנים (ויקרא כא) ובין השחתה שנאמרה בישראל (ויקרא יט)ליבעי [שיצריך] דווקא תער כדי לחייבו, כמו חכמים. אי לא גמיר [אם לא למד] גזרה שוה זו — מספרים נמי [גם כן] [לא] יפטור, שהרי הוא בכלל גילוח!
The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: Even if he removed the hair with tweezers or with a plane, he would be liable to receive lashes. The Gemara objects: Whichever way you look at it, it is difficult. If he derives the halakha by means of a verbal analogy that he received from his teachers between the halakhot of shaving written with regard to priests (Leviticus 21:5) and the halakhot of marring written with regard to non-priests (Leviticus 19:27), let Rabbi Eliezer require shaving with a razor in order to render him liable, as did the Rabbis. If he does not derive the halakha by means of a verbal analogy, he should also not exempt one who removes the hair with scissors, as that should be included in the category of shaving.
רי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לְעוֹלָם גְּמִיר ג״שגְּזֵירָה שָׁוָה, וְקָסָבַר: הָנֵי נַמֵי גִּילּוּחַ עָבְדִי.:

The Gemara answers: Actually, he derives the halakha by means of a verbal analogy, and he holds that these too, the tweezers and the plane, accomplish shaving. His dispute with the Rabbis does not relate to the derivation of the halakha; rather it is a dispute with regard to the definition of shaving.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גילוח עבדי – השחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהן.
ומשיבים: לעולם יש לומר כי גמיר [למד] גזרה שוה זו, ואולם קסבר [סבור הוא] שהני נמי [גם אלה] מלקט ורהיטני, גילוח עבדי [עושים]. שלא חלק על חכמים בעיקר הסברה, אלא בפרטי ההגדרה.
The Gemara answers: Actually, he derives the halakha by means of a verbal analogy, and he holds that these too, the tweezers and the plane, accomplish shaving. His dispute with the Rabbis does not relate to the derivation of the halakha; rather it is a dispute with regard to the definition of shaving.
רי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מתני׳מַתְנִיתִין: הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. אכָּתַב וְלֹא קִעְקַע, קִעְקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע (בְּיָדוֹ) [בַּדְּיוֹ] וּבִכְחוֹל, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. ר״שרְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם ר׳רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: {ויקרא י״ט:כ״ח} וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָכֶם, אֲנִי ה׳.:

MISHNA: One who imprints a tattoo, by inserting a dye into recesses carved in the skin, is also liable to receive lashes. If one imprinted on the skin with a dye but did not carve the skin, or if one carved the skin but did not imprint the tattoo by adding a dye, he is not liable; he is not liable until he imprints and carves the skin, with ink, or with kohl [keḥol], or with any substance that marks. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He is liable only if he writes the name there, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord” (Leviticus 19:28).
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכות⁠[ב כ]⁠תובת [קע]⁠קע, לעולם אינו [חיי]⁠ב עד שיכת⁠[ו]⁠ב [וי]⁠קעקע אבדיו או בכוחל [ובכ]⁠ל [דבר ש]⁠ר⁠[וש]⁠ם. ר׳ שמעון בן י⁠[ה]⁠ו⁠[דה אומר] מ⁠[שום] ר׳ [שמעון: לע]⁠ולם אינו ח⁠[י]⁠יב [עד שיכתוב] שם השםב שנ׳ [וכתובת קע]⁠קע [ל]⁠א תתנו בכם אני יי.
א. כבגליון הגמרא.
ב. ׳שם השם׳ כבד״ו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כתבת
כתבת(מכות כא.) הכותב כתובת קעקע קעקע ולא כתב כתב ולא קעקע (גיטין כ) לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע:
ערך קעקע
קעקעא(מכות כא.) הכותב כתובת קעקע כתב ולא קעקע קעקע ולא כתב (גמרא) אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה כתובות קעקע פירוש מנהג היוונים שישרטו בבשרם וכותבין שם (תענית טז.) כיצד מקעקע כל הבירה לקעקע ביצתן עיין בריש פרק הן פי׳ ענין חתוך הבירה:
א. [איינברעננען.]
מתני׳ כתובת קעקע – כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח״כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי״ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב.
את השם – מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר.
גמ׳ עד שיכתוב אני ה׳ ממש – על תיבות הללו אני ה׳ אתה מחייבו משום כתובת קעקע.
מתני׳ הכות׳ כתובת קעקע וכו׳ – פירוש: קעקע שיקעקע בעור בכלי או ביד וכתיב׳ הוא שימלא הקעקעות דיו או סם או סיקרא וכיוצא בו ומשכחת כתיבה קודמ׳ לקעקוע שכות׳ תחלה על בשרו בדיו ובסם ובסיקר׳ ואח״כ מקעקע הבשר במחט ובסכין ונכנ׳ הצבע בין העור לבשר ונראה כל הימים ולדברי ת״ק אסור לכתוב שום כתיבה בעולם וגזרת הכתוב הוא. ר׳ שמעון בן יהוד׳ אומ׳ משום ר׳ שמעון אינו חייב עד שיכתוב את השם ופירשו בגמרא דהיינו שם עבודה זרה דוק׳ ולפ״ז הא דקתני את השם פי׳ את השם הידוע והמורג׳ לכותים בכתיבת קעקע דהינו שם עבודה זרה שהיו מראין עצמן שהם נחתמי׳ ונמסרים לעבודת׳ וטעמ׳ דת״ק דאף על גב דכותי׳ לא רגילי אלא בשם עבודה זרה הפריז הכתוב במדה ואסר כל רשימא והילכתא כרבנן דר׳ שמעון יחידאה הוא.
גמרא גרסת הספרים הישנים אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתיב אני ה׳ ממש ולא גרסי בה ואימא עד וכו׳ ולגרסא זו שאלה הוא ששואל מרב אשי לפרש לו דברי ר״ש שאמר עד שיכתוב את השם אם רצה לומר שיכתוב אני השם והשיב לו שאינו אלא שם עבודה זרה דוקא כדתני בר קפרא אבל בספרים שלנו גורסין ואימא עד דכתיב אני ה׳ ולהאי גרסא יודע היה רב אחא דאת השם דקאמר ר״ש היינו שם עבודה זרה אלא דק״ל דהא מנ״ל לר׳ שמעון דאימא דעד שיכתוב אני ה׳ כדמשמע פשטיה דקרא דבשלמא לרבנן כל כתיבת קעקע אסר רחמנא ומאי אני ה׳ נאמן ליפרע אבל לר״ש דסבר דכתיבת השם דוקא אסר קרא מנא ליה לומר שם של עבודה זרה ואהדר ליה דנפקא ליה לר״ש כדתני בר קפרא וכו׳. ויש לפרש לפי גרסא זו דרב אחא סבר דאת השם היינו שמו של הקב״ה וקשיא ליה למה לא נאמר שלא יהא חייב עד שיכתוב אני ה׳ ואהדר ליה שאין כאן שם של הקב״ה אלא שם של עבודה זרה ולהכי כתיב אני ה׳ וכדתני בר קפרא. וכן פי׳ רשב״ם ז״ל.
ד משנה הכותב כתובת קעקע, כתובת של צבע החרוטה בגוף, גם הוא בכלל הלוקים. אם כתב בצבע ולא קעקע (חקק) בבשרו, או קעקע ולא כתבאינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. ובמה — בידו, ובכחול (אותו שמים בעיניים) ובכל דבר שהוא רושם (עושה סימן). ר׳ שמעון בן יהודה משום (בשם) ר׳ שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר ״וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה׳ ״(ויקרא יט, כח).
MISHNA: One who imprints a tattoo, by inserting a dye into recesses carved in the skin, is also liable to receive lashes. If one imprinted on the skin with a dye but did not carve the skin, or if one carved the skin but did not imprint the tattoo by adding a dye, he is not liable; he is not liable until he imprints and carves the skin, with ink, or with kohl [keḥol], or with any substance that marks. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He is liable only if he writes the name there, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord” (Leviticus 19:28).
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) גמ׳גְּמָרָא: אֲמַר לֵיהּ רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: עַד דְּיִכְתּוּב ״אֲנִי ה׳⁠ ⁠״ מַמָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה1, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָכֶם, אֲנִי ה׳⁠ ⁠״, ״אֲנִי ה׳⁠ ⁠״ וְלֹא אַחֵר.:

GEMARA: Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Is Rabbi Shimon saying that one is liable only if he actually inscribes the words “I am the Lord” in his skin? Rav Ashi said to him: No, he is saying as bar Kappara teaches: One is liable only if he inscribes a name of an object of idol worship, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord,” which means: Do not place an idolatrous name on your skin, as I am the Lord, and no one else.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובא [רב אחא ו]⁠שאל לרב אשי – דוקיא דמתניתין אם ... [אינו מ]⁠תחייב עד שיקעקע בכתיבה [שתהא] כתובה בלשון הזה אני יי, או שם [ב]⁠לא [אני.⁠א ו]⁠פשט ליה לא זה ולא [זה], אל⁠[א שם עבודה זר]⁠ה. כדתאני בר קפרא ... ... [וכתובת קעק]⁠ע [ש]⁠ם עבודה זרה לא ת⁠[תנו בכ]⁠ם [אני יי, לא] תעשון אחר [עמי.
א. וכן פירש הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכתובת קעקע לא תתנו בכם – שום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה׳ ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי׳ לר״ש אלא דחיוב מלקות ליכא.
ה גמרא אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האם כוונת ר׳ שמעון היא שאינו חייב עד שיכתוב בבשרו ״אני ה׳⁠ ⁠״ ממש? אמר ליה [לו]: לא, לא זו הכוונה. אלא כדתני [כמו ששנה] בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה, שנאמר ״וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה׳⁠ ⁠״, לומר: אל תכתבו שם של עבודה זרה בבשרכם, שכן אני ה׳, ולא אחר.
GEMARA: Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: Is Rabbi Shimon saying that one is liable only if he actually inscribes the words “I am the Lord” in his skin? Rav Ashi said to him: No, he is saying as bar Kappara teaches: One is liable only if he inscribes a name of an object of idol worship, as it is stated: “And a tattoo inscription you shall not place upon you, I am the Lord,” which means: Do not place an idolatrous name on your skin, as I am the Lord, and no one else.
ר׳ חננאלרי״ףריב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר רַב מַלְכְּיָא אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. אֲמַר רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב אַיְקָא: שְׁפוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת רַב מַלְכְּיוֹ; בַּלּוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָּה, רַב מַלְכְּיָא.

Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: It is prohibited for a person to place burnt ashes on his wound to promote healing, because it looks like a tattoo. Since few statements were attributed to Rav Malkiyya, and there was another Sage named Rav Malkiyyu who also cited statements in the name of Rav Adda bar Ahava, the Gemara provides a mnemonic for these halakhot. Rav Naḥman, son of Rav Ika, says: The halakhot of skewer, maidservants, and follicles were stated by Rav Malkiyyu. The halakhot of forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ מלכיא אמר רב אד]⁠ה בר אהב⁠[ה: אסור לו לאדם ... שיתן] אפר מקל⁠[ה על גבי מכתו] מפני שנראה [ככ]⁠תובת קע⁠[קע.
שפוד] – זו השמועה ב⁠[יו]⁠ם ט⁠[ו]⁠בא. ש⁠[פחות – בכתובותב]. וגומות – בנדהג. רב מלכיו. [בלורית – בעבודה זרהד]. אפר – הכא. מקלהה וגבנה – בע⁠[בודה זרהו]. רב מל⁠[כיא].
א. ביצה כח,ב.
ב. נט,ב
ג. נב,א.
ד. כט,א.
ה. צ״ל אפר מקלה הכא.
ו. לה,ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שפוד
שפודאשפחות וגומות רב מלכיו פי׳ שמועות של רב מלכיו. שפוד (ביצה כח:) שפוד שנרצף אסור לתקנו בי״ט. שפחות (כתובות נט) אפי׳ הכניסה לו אלף שפחות כופה ועושה בצמר. (נדה נב.) גומות אע״פ שאין שם שערות ואלו של רב מלכיה בלורית וגבינה ואפר מקלה. בלורית (עבודה זרה כט) גוי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכמה אמר רב מלכיה ג׳ אצבעות לכל רוח. גבינה בגמרא אמר רבי יהודה שאלו את רבי יהושע מפני מה אסרו גבינת גוים רב מלכיה אמר מפני שמחליק פניה בשומן חזיר. אפר מקלה (מכות כא. בגמרא הכותב כתובת קעקע) אמר רב מלכיה אסור לאדם שיתן אפר מקלתו על מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע וסימן מתניתא מלכתא שפחות בלורית אפר מקלה וגבינה רב מלכיה שאלו ד׳ מתניתא הן ושפוד וגומות שמועות של רב מלכיו (בכורות מ.) ופיו דומה לשל חזיר (גמר׳) לא תימא דשפוד ופריס פי׳ חד כשפוד כמו של חזיר פריס ששפתו עקומה למעלה כשל חזיר:
א. [שפיז.]
אפר מקלה – דוקא קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא.
שפוד – בפ׳ אין צדין (ביצה דף כח:) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו א״ר מלכיו א״ר אדא ושומטו ומניחו בקרן זוית והיינו שמעתתא דעילויה מילתא דאמורא אמרה.
שפחות – משנה היא בפ׳ אע״פ (כתובות דף נט:) ר׳ אליעזר אומר אפי׳ הכניסה לו מאה וכו׳ אמר רב מלכיו א״ר אדא הלכה כרבי אליעזר (שם סא:) והיינו משנה דאמתני׳ קאי ולא קאמר מילתא באפי נפשה.
גומות – בנדה בבא סימן (דף נב.) ר׳ חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע״פ שאין בו שערות.
בלורית – בפרק אין מעמידין בע״ז (דף כט.) ת״ר עובד כוכבים המסתפר מישראל כו׳ וכמה אמר רב מלכיו אמר רב אדא שלש אצבעות לכל רוח והיינו מתניתא.
אפר מקלה – הכא ושמעתא היא דלאו אמתני׳ קאי אלא מילתא באנפי נפשה קאמר אסור לו לאדם כו׳.
גבינה – נמי באין מעמידין דקתני במשנה וגבינות בית אונייקי ובעי בגמרא מ״ט אמר רב מלכיא אמר רב אדא מפני שמחליקין כו׳ והיינו משנה דאמתני׳ קאי.
אמר רב מלכיא אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע – פירש איסורא דרבנן.
אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה (שריפה) על גבי מכתו (פצעו) לשם רפואה, מפני שנראית ככתובת קעקע. כיון שהיה רק מספר מצומצם של דברים שנאמרו בשמו של חכם זה, והיה עוד חכם בשם דומה, רב מלכיו, שאמר דברים בשם רב אדא בר אהבה, נותנים סימן להלכות אלה. אמר רב נחמן בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד, שפחות וגומות, אותן אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות בענין בלורית, בענין אפר מקלה, ובענין גבינה, אותן אמרן רב מלכיא.
Rav Malkiyya says that Rav Adda bar Ahava says: It is prohibited for a person to place burnt ashes on his wound to promote healing, because it looks like a tattoo. Since few statements were attributed to Rav Malkiyya, and there was another Sage named Rav Malkiyyu who also cited statements in the name of Rav Adda bar Ahava, the Gemara provides a mnemonic for these halakhot. Rav Naḥman, son of Rav Ika, says: The halakhot of skewer, maidservants, and follicles were stated by Rav Malkiyyu. The halakhot of forelock, burnt ashes, and cheese were stated by Rav Malkiyya.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רַב פַּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא, רַב מַלְכְּיָא, שְׁמַעְתָּתָא, רַב מַלְכְּיוֹ, וְסִימָנָיךְ: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.

Rav Pappa says: The distinction is a different one. Those statements that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiyya. Independent halakhot were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic, to remember that distinction, is: The Mishna is queen [malketa], indicating the connection between Rav Malkiyya and the Mishna. The Gemara asks: What is the practical difference between the criteria of Rav Naḥman and Rav Pappa in this regard? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the halakha of maidservants, which appears in a mishna. According to Rav Pappa, this halakha was stated by Rav Malkiyya, not Rav Malkiyyu.
רי״ףריב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ומתנית׳ – רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני׳ רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני׳ ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי.
מתניתא מלכתא – משניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח״ה.
א״ב שפחות – פירש ר״ת ז״ל: שפחות וכשנגדה כלומר אפילו שפחות ועייל אפר מקלה. וכבר פירשתיה בעבודה זרה ובמקומות אחרים. וכתבו בפירושי׳ דדוקא נקט רב מלכיא אפר מקלה שנשאר שם רושם אבל עפר בעלמא מותר אבל רבינו מאיר הלוי ז״ל כתב דה״ה לעפרא דעלמא אלא דנקט אורחא דמילתא. ואינו נראה.
בד״ה מתני׳ ומתניתא כו׳ דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו כו׳ עכ״ל כצ״ל:
רב פפא אמר: לא כן, אלא מתניתין ומתניתא [מה שנאמר לגבי המשנה והברייתא] הוא מדברי רב מלכיא, שמעתתא [השמועות] שאינן קשורות למשניות, הן של רב מלכיו. וסימניך שתזכור מי אמר כל דבר: מתניתאמלכתא [המשנהמלכה היא] והוא לסימן, כי ״מלכיא״ דומה למלכה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב נחמן ורב פפא לענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לדין שפחות שנאמר במשנה, שלשיטת רב פפא — רב מלכיא הוא שאמר זאת, ולא רב מלכיו. ושבים לעיקר הדברים בענין הנחת אפר מקלה על גב פצע.
Rav Pappa says: The distinction is a different one. Those statements that relate to a mishna or a baraita were stated by Rav Malkiyya. Independent halakhot were taught by Rav Malkiyyu. And your mnemonic, to remember that distinction, is: The Mishna is queen [malketa], indicating the connection between Rav Malkiyya and the Mishna. The Gemara asks: What is the practical difference between the criteria of Rav Naḥman and Rav Pappa in this regard? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the halakha of maidservants, which appears in a mishna. According to Rav Pappa, this halakha was stated by Rav Malkiyya, not Rav Malkiyyu.
רי״ףריב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַב בֵּיבַי בַּר אַבַּיֵי קָפֵיד אפי׳אֲפִילּוּ אַרִיבְדָּא דְכוּסִילְתָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: בכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה, מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו.:

The Gemara addresses the matter of placing burnt ashes on a wound. The Gemara relates: Rav Beivai bar Abaye was fastidious and did not place ashes even on the wound of bloodletting [arivda dekhusilta], as that too appears like a tattoo. Rav Ashi says: Any place where there is a wound, his wound proves about itself that the person’s intent when he covers it with ashes is to promote healing, and it is not a tattoo.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב ביבי בר א⁠[ביי] קפיד – [שלא לת]⁠ת אפר מקלה אפילו על גבי [ריבדא ד]⁠כוסילתא. [אל מח]⁠גאמהא [ב]⁠לשון י⁠[שמע]⁠אל. פ⁠[י׳] ... אסף כטט מ⁠[ש]⁠ריט חג.. .... מן שלאבן אי טאקאת מן ח...⁠ב
א. ראה ערוך ערך פגר. ובפירוש רבנו יהודה אלמדארי בשם רב האי גאון: רב האיי גאון ז״ל פירש ריבדא דכוסילתא אותן השריטות שבעורף מהקזת הדם כשמעלות ארוכה נקראות ריבדי וריפדי דכוסילתא ועיקר שלו שם כלי זכוכית כשמרכיבין אותו על העורף ומוצצין אותו עד שימשך הדם אליו ובטיית (בערבית) אלמחגמה.
ב. אולי יש להשלים את סוף המשפט ׳אי טאקאת מן ח⁠[ג׳ארה]׳ שתרגומו, ׳כלומר מוקפת מאבנים׳. והוא בא לפרש את המילה ׳רובד׳ על פי המשנה ׳מוקף רובדין של אבן׳. ולפירושו רובד הוא מלשון בולט. הרב יהודה זייבלד
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כסילתא
כסילתאאוהיה ליה לבושא דאית בה ביזעי ביזעי באפי כוסילתא (מועד קטן כח.) כריבדא דכוסילתא (מכות כא.) רב ביבי בר אביי קפיד אפילו אריבדא דכוסילתא (שבת קכט.) רב יוסף שתי עד דנפיק מריבדא דכוסילתא. (סנהדרין צג) ילדים אשר אין בהם כל מום ריבדא דכוסילתא לא הוה בהן (עבודה זרה כז) ואפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו פי׳ ריבדא דכוסילתא (מועד קטן י) כמו סריטא שסורט האומן בצואר למצץ דמו כגון אותו הצער היה לו ביציאת נשמה מן הגוף:
א. [בלוט לאססען.]
ריבדא – מכה.
כוסילתא – כלי שמכה בו בלע״ז פליימא.
רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו – וכן הלכה.
מי שיש לו מכה בבשרו מותר לו ליתן אפר מקלה על מכתו ואע״פ שיש כאן חשש מראית העין מפני שהוא דומה מעט לכתובת קעקע הואיל ויש שם מכה מכתו מוכחת עליו שהרי הכל רואין שמכה בדופן ושאר השמועות שבאו בכאן על ידי גלגול והם שפוד שפחות וגומות ובלורית וגבינה הגוים יתבאר ענין כל אחד מהן במקומו הראוי לו וכבר ביארנו את כלם בחבור זה במסכת ע״ז פרק שני:
כבר ביארנו במשנה בנזיר שהיה מיטמא כל היום שאינו חייב אלא אחת ואם התרו בו על כל אחת ואחת שחייב על כלם למדת לפי דרכך שאע״פ שהוא טמא אינו רשאי ליטמא וכן הדין בכהן והוא שאמרו בתורת כהנים לה יטמא ולא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי לאבא אלך ואלקט עצמות פלוני וכו׳ ויש מפקפקים בזו ממה שאמרו במסכת נדה פרק דם הנדה נאמנים כותיים לומר שם קברנו את הנפלים ונשאו ונתנו שם בנסח זה והא לית להו משום לפני עור וכו׳ בכהן עומד שם ודילמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה בידיה ודלמא תרומה טמאה היא דקא אכיל מינה ומשמע שכהן טמא מותר לעמוד בבית הקברות ואין זה כלום שלא נאמרה אלא בכהן הנוטה לדעת הכותיים שאין הטמא מוזהר מליטמא:
כבר ביארנו במשנה שלא נאמר דבר זה אלא בשפרש מן הטומאה וחזר ונטמא אבל בעוד שהמת בידו אם נגע במת אחר פטור אפי׳ התרו בו שהרי חלולו בידו דבר זה כך הוא מפורש במסכת נזיר פרק שלשה מינין ומ״מ דוקא בחבורו למת אבל לחבורו לכלים המיטמאים למת לא והוא שאמרו לא יבא ולא יחלל מי שאינו מחלל וכו׳ וגמר נזיר מכהן גדול הילכך כל שנטמא כהן גדול בשני מתים כאחד אינו לוקה אלא אחת אף בהתראה על שניהם אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו על שניהם לוקה על שניהם ואף בחבורין שפטרנו מטומאה השניה דוקא לענין מלקות אבל איסור מיהא לא נפקע בכהן גדול אבל כהן הדיוט כל שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר ואם פרש הרי זה בלא יטמא:
ריבדא דכוסילתא – רש״י ז״ל מפרש: בכל מקום שהוא הקזה בכתף ור׳ מאיר ז״ל כתב שהוא שקורין ישמעאלים בלשון ערב אל מחגמ״ה וידועה היא אצל הרופאים.
ר״א אמר כל מקום שיש שם מכה מכתו מוכיח עליו – לאפוקי מדרב מלכיא ומדרב ביבי והלכתא כרב אשי ונראין דברים שכל המימרות הללו לא נאמרו אלא לרבנן דאלו לר״ש אין לאסור דבר מכל זה אפילו מדרבנן כיון שהתורה לא אסרה אלא שם של עבודה זרה ומינה שמעינן דהלכתא כרבנן דכל הסוגיא כוותייהו כי משנת בר קפרא לדברי ר׳ שמעון בלחוד היא תניא לפרש דבריו ורב אחא נמי ביאור דברי ר׳ שמעון הוא דבעי ולא משו׳ דהלכתא כותיה ואין לדחות בכך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים כל שכן כשהסוגיא מכרעת כרבנן אבל הריא״ף ז״ל פסק הלכה כר׳ שמעון וטעם דבריו משום דבר קפרא ודרב אחא ולא נהירא.
מסופר, רב ביבי בר אביי קפיד [היה מקפיד] שלא לשים אפר אפילו אריבדא דכוסילתא [על פצע הקזה] שאף זה נראה ככתובת קעקע, ואילו רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה (פצע) — מכתו מוכיח עליו שלשם ריפוי הוא עושה, ואינו כתובת קעקע.
The Gemara addresses the matter of placing burnt ashes on a wound. The Gemara relates: Rav Beivai bar Abaye was fastidious and did not place ashes even on the wound of bloodletting [arivda dekhusilta], as that too appears like a tattoo. Rav Ashi says: Any place where there is a wound, his wound proves about itself that the person’s intent when he covers it with ashes is to promote healing, and it is not a tattoo.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סריב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מתני׳מַתְנִיתִין: גנָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כָּל הַיּוֹם, אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּשְׁתֶּה, אַל תִּשְׁתֶּה!״ וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. דהָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא!״ וְהוּא מִטַּמֵּא, חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. ההָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תְּגַלַּח, אַל תְּגַלַּח!״ וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

MISHNA: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If onlookers said to him: Do not drink, do not drink, forewarning him several times, and he drinks after each forewarning, he is liable to receive lashes for each and every drink. If the nazirite was rendering himself impure through exposure to corpses all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not render yourself impure, do not render yourself impure, and he renders himself impure after each forewarning, he is liable for each and every incident. If the nazirite was shaving his hair all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not shave, do not shave, and after each forewarning he shaves, he is liable for each and every time he shaves.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[נזיר שהיה] שותה יין כל היום אינו חייב אלא א⁠[חת. אמרו לו] אל תשתה אל תשתה והוא שותה [חייב על כל] אחת [כו׳].
א[כ]⁠הן המטמא למתים [ילקה ארבעים]. תנ⁠[א]: זה הכלל כל טומאה מן [המת שהנזיר] מגל⁠[ח] ל⁠[ו]⁠ק⁠[ה] ארבעים, וכל טו⁠[מאה שאינו מגלח אינו לוק]⁠ה ארבעים. [כהן הד]⁠יו⁠[ט שמיטמא לשאר מת]⁠ים או שנכ⁠[נס לבית הקברות חייב, נכנס לשדה] שא⁠[בד בה קבר בתוכה אינו חייב עד שיהלך את כולו]. מכו⁠[ת תורה ארבעים חסר אחת], אבל מכו⁠[ת מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל או ע]⁠ד שת⁠[צ]⁠א נ⁠[פשו]. ... [ש]⁠מוע⁠[ה זו] בפ⁠[רק רביע]⁠י.⁠ב
האשה ש⁠[נדרה בנזיר ושמ]⁠ע בעל⁠[ה ו]⁠ה⁠[פר] לה. והיא ל⁠[א ידעה שהפ]⁠ר לה בעל⁠[ה והיתה] שות⁠[ה ביין] ומיטמא [למ]⁠תים, אינה סו⁠[פגת את האר]⁠בעים. ר׳ יהודה אומר אם [אינה סופגת] א⁠[ת האר]⁠בעי⁠[ם ת]⁠ספוג [מכת מרדות.⁠ג.
א. קטע זה הוא מתוך תשובת גאון שבתשובת הגאונים הלכות פסוקות סי׳ פט ובחמדה גנוזה סי׳ נה, ראה תשובות רב נטרונאי גאון סי׳ רפז. ובהלכות פסוקות הובאו שני פסקים לפני תחילת התשובה, וזו לשונה: רבינו האי רב נטרונאי. כהן שמטמא למת ילקה ארבעים. והלכתא כהן מטמא לאחותו ארוסה ואינו מטמא לאחותו נשואה. וכפי שמתברר מתוך פירוש ר״ח אז לפחות ההלכה הראשונה היא חלק מאותה תשובה. וזה לשון התשובה שם: וששאלתם כהן שנכנס בבית שיש בו מת בזמן הזה או בבית הקברות מלקין אותו או לא. כך ראינו, כיון שקדושתו קדושת עולם היא אף בזמן הזה שאין בית המקדש ואין עבודה עובר בלאו וחייב מלקות וכו׳. ואף כשנכנס לבית הקברות במזיד חייב מלקות שכך שנו חכמים בהלכות מלקות כהן שפרע או שפרם או שנטמא לשאר מתים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקה את הארבעים נכנס לבית הקברות או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב נכנס לשדה שאבד בה קבר אינו חייב עד שיהלך, אבל נכנס למקום ספק טומאה אין חייב מלקות אלא מכת מרדות מדרבנן נכנס לבית הפרס או למדור העמים או לחוצה לארץ מכין אותו מכת מרדות מדרבנן, ומכת תורה ארבעים חסר אחת ומכת מרדות אינה כן אלא חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נשמתו. ותוספתא זו היא במכות סוף פרק ד. ובמסכת שמחות פרק ד. ורבנו תם כתב שברייתא זו משבשתא היא כי כהן מוזהר גם על טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. אבל דעת הרמב״ם לכאורה היא שאין כהן לוקה אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליה, ראה הל׳ אבל פרק ג הל ב. וכן כתב באור שמח שם בדעת הרמב״ם, אלא שכתב עוד שמדברי התוספתא נראה שכלל זה הוא רק בכהן גדול שהוא מוזהר על קרוביו יותר מכהן הדיוט והוא אינו לוקה בטומאת קרובים אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליו. וזה לשון התוספתא כפי שהיא לפנינו: ׳כהן גדול׳ שפרע או שפירם או שניטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה לוקה עליה את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין לוקה עליה את הארבעים. ׳אבל כהן הדיוט׳ שמיטמא לשאר מתים או שנכנס לבית הקברות חייב, נכנס לשדה שאבד בה קבר בתוכה אינו חייב עד שיהלך את כולה, נכנס לבית הפרס או למדוד את ארץ העמים או שיצא לחוצה לארץ מלקין אותו מכות מרדות. מכת תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש בו ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה, אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. אולם הר״ח העתיק את זה הכלל בלי שהעתיק תחילת הברייתא דאיירי בכהן גדול, ומשמע שפירש דזה הכלל קאי גם על כהן הדיוט. וכן נראה מתשובת רב נטרונאי הנ״ל.
ב. נזיר דף כח,א. ואפשר שר״ח הביאו כאן כיון שזו היא המשנה היחידה בה מוזכר מכות מרדות.
ג. בתשובת הגאונים קיש עמ׳ 51 מביא רס״ג ראיה ממשנה זו שמכת מרדות אינה חמורה כמלקות תורה. ובערוך ערך מרד כתב: ולמה קורין אותו מכת מרדות שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים. וכך הוא באשה שהפר לה בעלה שלא עברה על איסור אלא מרדה בדברי תורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳. אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל א׳ וא׳ – פי׳, הא מתני מוקי׳ לה בנזיר בפ׳ ג׳ מיניןא שלאב בחבורים כלומר, שפי׳ מן המת וחזר ונטמא, ואפ״ה משמע דסתמא כרבי טרפון דתניא במס׳ שמחותג היה עומדד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש הרי זה לא יטמא, נטמא בו ביום ר״ט מחייב ור׳ עקיבא פוטר. ואע״ג דגבי כלאיםה מוקי לה רב אשי בשהי׳ בעלמא, אע״ג דלא פשט ולבש, התם הוא דכתיב לא תלבש וכל שעתא ושעתא [דלבוש] לובש הוא.
אבל הכא כתי׳ לא יחללו וכל זמן שלא פירש מחלל ועומד הוא, ואינו חייב אלא א׳ כדאי׳ התם במס׳ נזיר.⁠ו והראב״ד ז״לז כתב הלכת׳ כמ״ד התם דוקא ביאה וטומאה, אבל טומאה וטומאה פטור, ומתני׳ דהכא מפ׳ הרב ז״ל דמוקי לה [ב]⁠טומאה וביאה ולא ידענא לי׳ להאי פי׳ דטומאה וביאה בבת אחת הוא דמחייב כגון שנכנס שם בשידה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה,⁠ח ומתני׳ לא משמע הכי וצ״ע.
וכת׳ הרב ז״לט כהני בזמן הזה שהן טמאי מת אין לוקין על הטומאה, אבל אסורין, וזה ודאי אינו שאין כל ענין שמועה זו אלא לנטמא בו ביום אבל לנטמא למחר הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא סותר יום א׳ ומרבה טומאה לעצמו, והכי תניא בהדיא באבל רבתי.⁠י
א. מסכת נזיר, מב, ע״ב.
ב. כ״ה בכתה״י ובת׳ הרמב״ן שהביא דברי רבנו.
ג. בכת״י ותלמיד הרמב״ן: מנחות, וזה ט״ס, ועי׳ שמחות פ״ד הט״ו (היגר ה״י 120-119).
ד. בכ״י: שומר וזה ט״ס.
ה. לקמן ע״ב.
ו. שם.
ז. בהשגות על הרמב״ם הל׳ נזירות פ״ה ה״טו, ועי׳ מאירי נזיר מב, ב (ע׳ קכו הוצ׳ מכון התלמוד).
ח. עי׳ נזיר מג, א.
ט. בהשגות שם.
י. שמחות שם (היגר 120), ועי׳ ה״ג ד״ו מה, ב; האשכול ח״ב עמ׳ 175, תורת האדם צד מד, א. שו״ת הרשב״א סי׳ שכד. וסי׳ ת״י.
מתניתין נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת – פירש רש״י ז״ל כי אי אפשר לחייבו אלא על מה ששתה תוך כדי דיבור של התראה דאלו במה ששתה אחרי כן יוכל לומר אשתלאי. והקשו בתוספות דהא כהן שבא על חמש אלמנו׳ או על אלמנה וגרושה וחללה וזונה בגופין מחולקין חייב בהתראה אחת על כל אחת ואחת כדמוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז) משום דהוו גופין מוחלקין. ואמאי לימא אשתלאי אלא ודאי דכיון שהתחיל בעבירה סמוך להתראה תו ליכא למימר אשתלאי על האחרות. וכן במי שהיה לפניו איסורין הרבה והתרו עליו על כולם ואכלן כולם חייב על כל אחד ואחד כיון שהתחיל באחד מהם תוך כדי דיבור של התראה וטעמא דהכא פי׳ ר״י ז״ל דהכא כיון שכל היין ששתה שם אחד וגוף אחד אף על פי שהולך ושותה בזה אחר זה הכל נחשב שתיה אחת כיון שאין כאן אלא התראה אחת ולאפוקי היכא דהוו איסורין חלוקין או גופין חלוקין דחשיבא התראה אכל חדא וחדא.
אמרו לו אל תשתה ואל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת – אף על פי שהיה שותה בלא הפסק ולדעת ר״י ז״ל ה״ה שאם היה מפסיק בנתיים דחייב בהתראה אחת דאכל שתיה ושתיה חיילא התראה דהא עבדינא כגופין מחולקין. ותנא נקט אידך דמשמע ליה רבותא טפי והא דסגי להתראה באומר אל תשתה לישנא קלילא נקט דהא בעינן שיאמרו לו אל תשתה כדי שלא תלקה אי נמי כיון דבהתראה ראשונה התרו בו לגמרי מסתייו בהתראות אחרונות בלשון אל תשתה לחוד דכולהו על קימתא קמייתא.
אמרו לו אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת – אוקימנא במסכת נזיר (דף מג) בשהיה פורש מן המת וחזר ונטמא וכרבי טרפון שאמר פורש לא יטמא ואם נטמא חייב אבל כל זמן שלא פירש אפילו ר׳ טרפון פוטר שאינו מוסיף טומאה על טומאתו ולרבי עקיבא אפילו כשפירש פטור כל בו ביום כיון שלא הוסיף לעצמו מעין ידי טומאה כדאית׳ התם. והא דטומאה לא אתיא לאידך דשתיה דאלו בשתיה לא בעינן פירש וכן בגלוח חייב אפילו בלא הפסקה.
ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היוםאין חייב מלקות אלא פעם אחת. אמרו לו עדים בהתראה ״אל תשתה״, ״אל תשתה״, והוא שותהחייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ושתה. וכן אם היה הנזיר מטמא למתים כל היוםאינו חייב אלא אחת, אמרו לו ״אל תטמא״, ״אל תטמא״, והוא מטמאחייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ונטמא. וכן, אם היה מגלח שערו כל היוםאינו חייב אלא אחת, אמרו לו ״אל תגלח״, ״אל תגלח״, והוא מגלחחייב על כל אחת ואחת שהתרו בו וחזר והתגלח.
MISHNA: A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If onlookers said to him: Do not drink, do not drink, forewarning him several times, and he drinks after each forewarning, he is liable to receive lashes for each and every drink. If the nazirite was rendering himself impure through exposure to corpses all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not render yourself impure, do not render yourself impure, and he renders himself impure after each forewarning, he is liable for each and every incident. If the nazirite was shaving his hair all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not shave, do not shave, and after each forewarning he shaves, he is liable for each and every time he shaves.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) והָיָה לָבוּשׁ בַּכִּלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּלְבַּשׁ, אַל תִּלְבַּשׁ!״ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת.

If a person was wearing a garment consisting of diverse kinds of wool and linen all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not wear it, do not wear it, and he removes it and dons it after each forewarning, he is liable for each and every time that he dons the garment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳: היה] לובש [כ]⁠ל⁠[אים] כל היום אאינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תלבשב והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת אחת.
א. הדף השני של קטע גניזה מס׳ 2.
ב. לכאורה נשמט עוד פעם אל תלבש. גם לפי סברת המרומי שדה בדעת הרמב״ם (פרק י מהל׳ כלאים הל׳ ל) שאם פשט ולבש חייב על כל לבישה גם בהתראה אחת ודלא כהכסף משנה והר״י קורקוס (אף שלא ידעתי איך יפרנס את סוגיית הגמרא בקידושין עז שהבא על אלמנה אחת ג ביאות אינו חייב אלא אחת), אבל בשהה כדי לפשוט וללבוש ודאי אינו חייב שתים אלא בהתרו בו אל תלבש אל תלבש (או כלשון הרמב״ם פשוט פשוט) וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ היה לבוש כלאים – אחד מן השוק ולא נזיר.
היה לבוש בכלאים וכו׳ – התם הא לאשמועינן מאי דאסקינן בגמרא דאף על גב דלא פשט ולבש חייב על כל אחת ואחת אם היה לו פנאי לפשוט וקתני כל איסורי נזיר לפי שהם איסורין חלוקין והיינו דקתני להו כולהו אף על פי שהם סגנון אחד.
וכן אדם שהיה לבוש בכלאים (בגד שעטנז) כל היוםאינו חייב אלא אחת, אמרו לו ״אל תלבש״, ״אל תלבש״, והוא פושט ולובשחייב על כל אחת ואחת מן הפעמים. ל
If a person was wearing a garment consisting of diverse kinds of wool and linen all day, he is liable to receive only one set of lashes. If they said to him: Do not wear it, do not wear it, and he removes it and dons it after each forewarning, he is liable for each and every time that he dons the garment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףריב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות כא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מכות כא., עין משפט נר מצוה מכות כא., ר׳ חננאל מכות כא. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף מכות כא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות כא., ריב"ן מכות כא., תוספות מכות כא., רמב"ן מכות כא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מכות כא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות כא., מהרש"א חידושי הלכות מכות כא., פירוש הרב שטיינזלץ מכות כא., אסופת מאמרים מכות כא.

Makkot 21a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Makkot 21a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 21a, R. Chananel Makkot 21a, Rif by Bavli Makkot 21a, Collected from HeArukh Makkot 21a, Rivan Makkot 21a, Tosafot Makkot 21a, Ramban Makkot 21a, Meiri Makkot 21a, Ritva Makkot 21a, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 21a, Steinsaltz Commentary Makkot 21a, Collected Articles Makkot 21a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144