×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) יְדִיעוֹת הַטּוּמְאָה שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע,
Similarly, with regard to awareness of ritual impurity, there are two cases that comprise four. It is prohibited for one who is ritually impure to enter the Temple or to consume a consecrated item. However, one who unwittingly violates this serious prohibition is obligated to bring a sacrifice for his transgression only if he was clearly aware of his ritually impure status both before committing the transgression and thereafter. The two cases of unwitting transgression in this area are: One who was aware and then forgot that he is ritually impure, and then either ate consecrated meat or entered the Temple, and subsequently recalled that he was ritually impure. Two additional cases are: One who was aware of his ritually impure status but was unaware that the food he was about to eat was consecrated and ate it, or he was unaware that he was about to enter the Temple and entered it.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך דע
דעא(שבת ב: שבועות ב:): ידיעות הטומאה ב׳ טומאת קדש וטומאת מקדש שהן ד׳ קודש ומקדש. יציאות השבת ב׳ הוצאה דעני והוצאה דבענ הבית ד׳ הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. מראות נגעים ב׳ שאת ובהרת ד׳ שאת ותולדה בהרת ותולדה. תנן בהאי פירקא דעל הודע ולא הודע שעיר המשתלח מכפר ורמו עלה בני מערבא (כריתות כה) חייבי אשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים ומקשו והלא כיפר יום הכפורים ואוקמוה ההיא דכריתות במודר ביום הכפורים. (חולין ה) שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו פי׳ כתיב אשר לא תעשינה בזדון שאם יודע לו אינו עושה אז אם חטא בשוגג חייב חטאת פרט למשומד שאינו חוטא בשוגג שאם חטא בשוגג ונודע לו ורצה להביא קרבן אין מקבלים ממנו לפי שבשעת שאכל בשוגג אם היה אדם מודיעו שחלב הוא לא היה נמנע מלאכול. (בבא מציעא יא) דעת אחרת מקנה אותן שאני פי׳ שאני בין מידעם דאתי ממילא למידי דקא איניש דאית ביה דעת וקא מקני ליה. גדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות של הקב״ה (ברכות לג). (סנהדרין צב. עירובין נד) ומודע לבינה תקרא רבא אמר עשה מודעין לתורה פירש מודעין סימנין מודעין קבע זמן לתלמוד דיעה קנית מה חסרת (בריש ויקרא רבה. ובילמדנו בריש אלה פקודי) כשנכנס אדריינוס למקדש והיה מחרף ומגדף ועליו אמר דודרבון כל העולמים העלה עליהן שאילו היו יכולים לקוץ ארזים לעשות סולמות לעלות לרקיע היו עולין שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות: תשובה דרבי׳ גרשום ז״ל כל מודעי שמסר מודעא ואמר אנוס אני על מתנה זו שאני נותן ומודעי דמודעי שאמר לעדים מסרתי מודעא ונתגלה לו ועכשיו מוסרני לפניכם שבאונס אני מבטלה ולא ברצון ומודעי דנפקי מגו מודעי כי הא דאמר רב יהודה הא מתנתא טמירתא אף על פי דלא מגבי בה הויא מודעא לחברתה כיצד ראובן שהקנה אחת משדותיו לשמעון במתנה טמירתא דאמר לעדים זילו איטמרו הוי מודעא חזר ונתן שדה אחרת ללוי בסתם דלא אמר איטמרו ולא אמר כתבוה בשוקא או בברא אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן כי היכי דלשמעון במתנה טמירתא ללוי נמי במתנה טמירתא גט ומתנה יכול לבטל בלא אונס וזהו אם בתן לאחד סתם וחזר ונתנה לאחר ואמר איטמרו הוויא שניה מודעא לראשונה ולא קנו שניהן:
א. [וויססען. קעננען.]
ידיעות הטומאה – האמורות בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו׳ ואמרינן במס׳ שבועות (ז׳:) שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שלאחר שנטמא אכל קודש או נכנס למקדש וילפינן התם (דף ד.) שאינו מתחייב אלא בידיעה תחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו טומאה ואכל קדש ומשאכל ידע שאכלו בטומאה שתים הן ממשמעות הכתוב (שם) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלם ממנו טומאה אבל זכור הוא שאכל קדש ושזה מקדש הרי שתים העלם טומאה לגבי קדש והעלם טומאה לגבי מקדש.
ידיעות הטומאה כו׳ – וא״ת ואמאי לא קתני העלמות שתים שהן ד׳ העלם טומאה ואכל קדש או נכנס למקדש שהן ד׳ העלם קדש והעלם מקדש והוה אתי שפיר דלא מצי למיפרך הני תמני הויין כדפריך אידיעות וי״ל דנקט ידיעות כדמפרש התם (שבועות דף יד:) ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קחשיב בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קחשיב א״נ ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב ולההיא לישנא דידיעות קמייתא קחשיב לא שייך למיתני גבי שבועות ושבת ידיעות שבועות וידיעות שבת ולאידך לישנא נמי דקאמר ידיעות בתרייתא דמייתי לידי קרבן קחשיב לא תנא בהו ידיעות כיון דחילוק שתים שהן ארבע משכחת באיסורא גופיה אבל גבי טומאה החילוק דשתים שהן ארבע אינו בא אלא מחמת הידיעה.
(/דבי׳) [רבי׳] שרירא גאון ז״ל: שאלנו בתלמוד על משנתינו אשר שנינו להלןא יציאות השבת שתים שהן ארבע ולא שנינו שער אחד [מ]⁠מצותיו,⁠ב איך שנינו להלן ארבע ומה נוסיף עליהן כי שנינו (בן) [בו] שמנה.⁠ג
והשבנוד הכא דעיקר שבת תאני חיובי ופטורי, התםה חיובי תאני פטורי לא תאני. לפי׳ הזכיר שם שתים שהן ארבע חיובין בלבד והזכיר כאן כמותם אחרים פטורין. כיו כל (עיקר) [עוקר] חפץ ממקומו הוצאה קרי ליה.
ועל פי זאתז (שפלנו) [שאלנו], (תני א׳) [הני]⁠ח תמני הויאן [הני תרתי סרי הויאן].⁠ט
ולטעמיך (שתיסרי) [שיתסרי] הויאן. כי בחשבון שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד׳ בחוץי כל א׳ מהן לחיוב ולפטור ימצאון י״ו. וזה הוא פרטן, שער ראשון, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, אחת זה חייב וזה פטור. או שנטל מתוך ידו של בעל הבית והוציא, העני חייב, שתים זה חייב וזה פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, שלשה זה חייב וזה פטור. או שנטל בעל הבית מתוכה והכניס, ארבעה זה חייב וזה פטור. נמצאו כןכ ד׳ חיובין וד׳ פטורין. ושער שני כמותן, פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, אחת זה פטור וזה פטור. או שנתן בעל הבית לתוכה והוציא העני, הרי שתים זה פטור וזה פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, הרי ג׳ זה פטור וזה פטור. או שנתן העני לתוכה והכניס בעל הבית, הרי ד׳ זה פטור וזה פטור. בחשבך פטורי וחיובי נמצאו י״ו, וזו היא קושיא דר׳ אדה ברל מתנה למה כלל ח׳ [בלבד].⁠מ
ופריק (אביי)⁠נ הא לא קשיא,
ב. ר״ל פרקי ופרטי הדבר
ג. ר״ל דמונה כאן שני ב׳ שהן ד׳ ומפרטם. וכוונתו דהגמ׳ שואל מדתנן התם ארבע בלי לפרטו, איך שם הוו ד׳ ומה הוסיף עליהם כאן שיהיו ח׳
ד. כך תי׳ ר׳ פפא
ה. כ״ה גם בר״ח, ולפנינו נוסף דלאו עיקר שבת הוא
ו. הושמט קושית גמ׳ לר״פ חיובי מאי ניהו כו׳, עד ופירש ר׳ אשי
ז. ר״ל דברי ר׳ אשי שהכל קרוי הוצאה
ח. ד״ס
ט. כד״ס אות ח׳
י. מכאן גם בכ״י קמברידג׳ TS 5'81
כ. =כאן
ל. כך גרסת ד״ס, ולפנינו ר׳ מתנה
מ. כ״י ק׳
נ. ט״ס הוא, דהא ראב״מ משני לאביי דהקשה ולטעמיך
חיוב קרבן עולה ויורד האמור בנכנס למקדש בטומאה בשוגג או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם טומאה ר״ל שנכנס בהעלמתה למקדש או אכל בהעלמתה בשר קדש שהן ארבע עם זכירת טומאה אלא שיש לו העלם קדש והעלם מקדש ומפני שהמקרא מוכיח יותר שבהעלם טומאה הוא עסוק הוא עושה השתים עיקר אע״פ שכלן בדין אחד על הדרך שביארנו בשבועות וזה שהוא קורא להן ידיעות הוא מפני שהוא צריך בקרבן זה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים בשעת מעשה מה שאין כן בשגגת שאר כריתות שאין צריך לידיעה בתחלה כלל כמו שביארנו במקומו:
............. אמרי יציאות קתני לאו דמתרצי לישנא אלא דלרשיות קרי יציאות בלשון .............
............. איסורי בלחוד.
תוס׳ בד״ה ידיעות הטומאה כו׳ ידיעות שבועות וידיעות שבת כו׳ עכ״ל בתוס׳ דפרק קמא דשבועות לא נקטו בהך מלתא רק ידיעות שבת ושם בחידושינו פירשנו בזה ע״ש:
ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. שיש איסור חמור שיגע אדם טמא בדבר מקודש. ואולם כדי שיתחייב הנוגע בהבאת קרבן על חטא זה שחטא, דרוש שתהיה לו ידיעה ברורה לפני המעשה ולאחריו. שני הסוגים הפשוטים של שגגה בנושא זה הם: האחד, כששכח אדם שנטמא ואחר כך אכל בשר קודש (של קרבן), ולאחר מכן נזכר שוב שהוא טמא, ומקרה אחר — שידע שהוא טמא ושכח ונכנס לבית המקדש, ונזכר שוב לאחר מכן שהוא טמא. על שני מקרים אלה אפשר להוסיף עוד שניים: כשזכר בשעת האכילה שהוא טמא, אלא ששכח שהדבר שהוא אוכל הוא בשר קודש, או ששכח בשעת האכילה שהוא עומד להכנס למקדש.
Similarly, with regard to awareness of ritual impurity, there are two cases that comprise four. It is prohibited for one who is ritually impure to enter the Temple or to consume a consecrated item. However, one who unwittingly violates this serious prohibition is obligated to bring a sacrifice for his transgression only if he was clearly aware of his ritually impure status both before committing the transgression and thereafter. The two cases of unwitting transgression in this area are: One who was aware and then forgot that he is ritually impure, and then either ate consecrated meat or entered the Temple, and subsequently recalled that he was ritually impure. Two additional cases are: One who was aware of his ritually impure status but was unaware that the food he was about to eat was consecrated and ate it, or he was unaware that he was about to enter the Temple and entered it.
מאמרים באתר אסיף
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן ד׳אַרְבָּעָה,

Signs of affliction by leprosy are two that comprise four. The Torah (Leviticus 13) mentions two types of signs of affliction with regard to leprosy, baheret and se’et. Two additional, secondary signs of affliction were added. They are not as white as those delineated in the Torah. Consequently, there are derivatives of both baheret and se’et.
רש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שהן ארבע – יש לך לרבות עוד שתים מריבוי ונעלם ונעלם ב׳ פעמים לרבות את הזכור לטומאה אבל נעלם ממנו קדש כסבור שחולין הן או נעלם ממנו מקדש.
מראות נגעים – ליטמא בהן שנים הן שאת ובהרת.
שהן ארבע – מריבוי ספחת שהוא משמע טפילה כמו ספחני נא אל אחת וגו׳ (שמואל א ב) מרבה טפילה לזו ולזו תולדה לשאת ותולדה לבהרת ושנו חכמים בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה מראה לשון זכר הוא משום הכי תני שנים שהן ד׳.
מראות נגעים וכו׳ – ברוב ספרים גרס שנים שהן ד׳ וכן בשילהי המזבח מקדש (זבחים פח:) ברוב ספרים גרס מראות נגעים ר׳ דוסא אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים דממראה יאמר מראות כמו ממחנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות (בראשית לב יא) ה״נ קתני שפיר מראות שנים ואע״ג דהתם חשיב כולי האי והכא לא חשיב אלא ב׳ שהן ד׳ התם חשיב פתיכין ונגעי אדם וראש וזקן ונגעי בתים והכא לא חשיב אלא לבנות כדתנן במס׳ נגעים (פ״א מ״א) ומייתי לה בפ״ק דשבועות (דף ה.) בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל כו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבנות הנזכרות לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה הנקראות בהרת ושאת שהן ד׳ עם תולדה שבכל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממלת ספחת שנ׳ לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת טפילה לבהרת וחכמים שיערו במראות אלו בהרת עזה כשלג שניה לה וממינה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה וממינה כקרום ביצה ולדעתנו האבות ר״ל שאת ובהרת מצטרפין זה עם זה מכח מה שדרשו והיה מלמד שמצטרפין וכן כל תולדה עם אב שלה מכח מין אחד אבל לא שתי התולדות זו עם זו ולא אב של תולדה זו עם תולדה של אב זו וגדולי המחברים חולקין בזו בקצת דברים וכבר כתבנום בראשון של שבועות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מראות נגעים כו׳ התם חשיב פתיכים ונגעי אדם כו׳ עכ״ל. הוא מגומגם וכי מראות נגעים דהכא לאו בנגעי אדם משתעי אבל לשון רש״י ס״פ המזבח מקדש מדוקדק בזה וז״ל פתיכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים כו׳ ע״ש וק״ל:
וכן לגבי מראות נגעים (בצרעת) הריהם שנים שהם ארבעה. שכן בתורה (ויקרא פרק י״ג) מוזכרים שני סוגי מראות: הבהרת והשאת. והוסיפו עליהם גם תולדות — נגעים שאינם לבנים כמו הנגע המוגדר בתורה, ויש תוספת לנגע הבהרת וגם לנגע השאת.
Signs of affliction by leprosy are two that comprise four. The Torah (Leviticus 13) mentions two types of signs of affliction with regard to leprosy, baheret and se’et. Two additional, secondary signs of affliction were added. They are not as white as those delineated in the Torah. Consequently, there are derivatives of both baheret and se’et.
רש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.

The mishna in Shevuot also mentions that the acts of carrying out on Shabbat are two basic actions that comprise four.
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן נזכר שם שיציאות השבת הן שתים שהן ארבע.
The mishna in Shevuot also mentions that the acts of carrying out on Shabbat are two basic actions that comprise four.
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי: ״ב׳שְׁתַּיִם שֶׁהֵן ד׳אַרְבַּע בִּפְנִים וב׳וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי: ״שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע״ וְתוּ לָא?

The Gemara asks: What is different here that our mishna teaches: Two that comprise four inside and two that comprise four outside, and what is different there, in tractate Shevuot, that the mishna teaches with regard to transfers on Shabbat: Two that comprise four, and nothing more?
ר׳ חננאלספר הנררמב״ןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשי׳: אמאי התם במסכת שבועות לא קתני בעיין1 שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. והכא קתני שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ד׳ בחוץ.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״בענין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דמקשינן: מ״ש הכא דקתני שתים שהן ארבע בפנים וב׳ שהן ד׳ בחוץ ומ״ש התם דקתני וכו׳ – מקשים בתוס׳א והא בשבועות לא מצי למיתני כי הכא דדומיא דמראות נגעים בעי למיתני והם החמירו בקושיא זו. ולאו מילתא היא, דאי יציאת שבת ד׳ שהן שמנה הן כדקתני להו הכא, לאו דומיא דשבועות ומראות נגעים הן, ולא הוה למיתנינהו התם בשתים שהן ד׳ ותו לא.⁠ב
א. תוס׳ סד״ה התם, ותוס׳ הרא״ש.
ב. וכ״ה במיוחס לר״ן דאם יציאות שבת לא דמיא למראות נגעים לא ליתני לה כלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ומ״ש התם דקתני שתים שהן ד׳ ותו לא ולכאורה יש לתמוה מעיקרא מאי קא קשיא להו דהא בפשיטות מצינן למימר דהכא דעיקר שבת הוא איצטריך למיתני חיובי ופטורי אבל אסור משא״כ התם הא לא קתני בכולהו בבא אלא חיובי לחוד וכדמסקינן התם לענין שבועות וידיעות דבכולהו בעינן דומיא דמראות נגעים ואפילו בלא דומיא נראה סברא גדולה דלא שייך למיתני התם אלא מילי דחיובא מדאורייתא דפטורי טובא איכא וכ״ש דקשי׳ יותר בסוגיא דשבועות דלבתר דדייק הש״ס טובא במילי דשבועות וידיעות דמתוקמי דוקא כולהו לחיובא ואפ״ה פריך בתר הכי ביציאות השבת מ״ש. ולכאורה היה נראה לי בזה דודאי מעיקרא הוי ס״ד דה״נ במתני׳ דידן לא שייך למיחשב פטורי דטובא איכא כגון בכרמלית וחצי שיעור ומלאכה שא״צ לגופה והרבה כיוצא באלו וכמו שאבאר עוד לקמן בשמעתין. ועוד דאפילו בהנהו דקתני הא מקשה בסמוך תרתי סרי הויין מכל זה סבר המקשה דהכא נמי לא תני אלא כולהו לחיובא והכי קאמר דשתים כתיבי להדיא בפנים והיינו הוצאה והכנסה גמורה שיוצא האדם עם הכלי והן ד׳ דעני ודעשיר או להיפך שתי הוצאות דעני ודעשיר שהן ד׳ עם הכנסות. ועוד שתים שהן ד׳ בהוצאה והכנסה דע״י פשיטת יד שהן נמי ד׳ דעני ודעשיר וכנ״ל בסברת ר״י וכסברת התוס׳ דשבועות ובהכי הוי שפיר נמי לישנא דמתני׳ דשייך עיקר הוצאות והכנסות גמורים דלא איצטריך למיתנייהו בפרטות ולא פרט התנא אלא אותן שהוסיפו לחיוב ויש בהן חידוש והיינו דע״י פשיטות יד:
נמצא דלפ״ז דבהני תרי בבי דרישא דקתני חייב של כל עניני שתים שהן ד׳ דפנים ודחוץ כולהו לחיובא ואינך בבי דקתני בתר הכי דשניהם פטורין לאו אשתים שהן ד׳ קאי אלא דיני שבת דפטורי אבל אסור נקיטי ואזיל. וא״כ לפ״ז מקשה שפיר דהתם בשבועות אדרבא טפי שייך למיתני כל שתי׳ שהן ד׳ דמשכחת לחיובא וא״כ הו״ל למיתני שתים שהן ד׳ בפנים דהכנסה ושתים שהן ד׳ בהוצאה וע״ז משני שפיר דהתם לא קתני ושתים שהן ד׳ בהכנסה כיון דשתים נמי תולדות נינהו ולא קתני שתים אלא אותן שהן אבות דומיא דאינך ובזה נתיישב׳ ג״כ קושיית התוס׳ לענין מראות נגעים דנהי דקתני תולדות היינו בשהן ד׳ אבל בשתים לעולם לא תני אלא אבות. וע״ז מקשה הש״ס אבות מאי ניהו יציאות תרי הוויין והיינו דמקשה ממ״נ אי קחשיב הנך הוצאות דע״י פשיטת יד אע״ג דהוי תולדות א״כ הכנסה נמי הו״ל למתני ולא שייך שהן ד׳ הא טפי הוויין דאע״ג דס״ד דהכנסה לאו הוצאה מיקרי מ״מ לא שייך למיתני כהאי לישנא דיציאות ולומר שהן ד׳ כיון דלקושטא דמלתא טפי הוויין ואי הנך דע״י פשיטת יד חשיבי כמו אבות כיון דמסברא דמיין להוצאות א״כ הכנסות נמי אבות מקרי דהא דמי לגמרי להוצאה כדאמרי בר״פ הזורק מה לי עיולי מה לי אפוקי וכו׳ דאתא שפיר טפי לפמ״ש בשם הרמב״ם ז״ל דהנך דמתני׳ נמי לאו יציאות מיקרי אלא מושיט וא״כ כל כמה דלא ס״ד דעקירת חפץ הוצאה קרי ליה נמי לא הוי בכלל יציאות. ועוד דעכ״פ הוצאות הו״ל למיתני דיציאות משמע שהאדם יוצא עם הכלי כמ״ש התוס׳ לעיל. וע״ז מסיק ואזיל וכ״ת מהן לחיוב מהן לפטור והיינו יציאות גמורים דעני ודעשיר שהן ד׳ שאינו עושה אלא עקירה או הנחה. כגון שיצא מרה״י לרה״ר עם הכלי ובא אחד ונטלו ממנו או שלא עמד לפוש או שלא הניחו ע״ג מקום ד׳ וכן בעקירות כן נ״ל נכון ליישב סוגיית הש״ס אלא דמלשון רש״י ותוס׳ לא משמע כן:
ושואלים: מאי שנא הכא [במה שונה כאן] במשנתנו שנאמר בה בלשון ״שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ״, ומאי שנא התם [ובמה שונה שם] במסכת שבועות שנאמר שם בדין הוצאות בשבת בלשון ״שתים שהן ארבע״ ותו לא [ולא עוד]?
The Gemara asks: What is different here that our mishna teaches: Two that comprise four inside and two that comprise four outside, and what is different there, in tractate Shevuot, that the mishna teaches with regard to transfers on Shabbat: Two that comprise four, and nothing more?
ר׳ חננאלספר הנררמב״ןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא, תָּנֵי אָבוֹת וְתָנֵי תּוֹלָדוֹת. הָתָם דְּלָאו עִיקַּר שַׁבָּת הוּא, אָבוֹת תָּנֵי, תּוֹלָדוֹת לָא תָּנֵי.

The Gemara answers: Here, in tractate Shabbat, which contains the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches the primary categories of labor that are prohibited on Shabbat, including carrying out from the private to the public domain, and it teaches the subcategories of labor that are prohibited on Shabbat, including carrying from the public into the private domain. But there, in tractate Shevuot, which does not contain the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches the primary categories of labor prohibited on Shabbat but does not teach the subcategories of labor.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן: הכא דעיקר שבת – תני אבות ותולדות כו׳, ונדחת.
תני אבות ותולדות – יציאות והכנסות שהיציאות אבות הן דמויעבירו קול במחנה (שמות לו) לא משמע אלא הוצאות אלא מסברא אמרינן (בריש הזורק דף צו:) מכדי מרשות לרשות קפיד קרא מה לי אפוקי מה לי עיולי.
התם דלאו עיקר שבת אבות תני ותולדות לא תני – וא״ת והא במראות נגעים תני אבות ותולדות כדמפרש בשבועות שהן ארבע שאת ותולדתו בהרת ותולדתו אף על גב דהתם לאו עיקר נגעים הוא וי״ל דלא דמי דתולדות דנגעים כתיבי ותולדות דשבת לא כתיבי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמרי׳ התם דלאו עיקר שבת אבות תני תולדות לא תני – פי׳, ס״לא דאיכא אבות ותולדות הוצאות אב הכנסה תולדה, והכא דעיקר שבת קתני הוצאה והכנסה התם לא קתני אלא הוצאה, ולהאי טעמא הא דקתני התם שתים שהן ארבע באבות, הכי קאמר שתי שמות שהן ד׳ מלאכות, וכן שבועות שתי שמות הרעה והטבה, שהן ד׳ להבא ולמפרע, וכולן אבות הן.
אלא אר״פ הכא דעיקר שבת תני חיובי ופטור – נ״ל, דרב פפא הדר ביה ממאי דאמר דאבות היינו יציאות, וסבר דהכנסות נמי אבות הן, וכדתנן התם שתים שהן ד׳ שתים היינו הוצאה והכנסה דעני, שהן ד׳ הוצאה והכנסה דבעה״ב, ולא מפני שהן תולדות אלא שתי שמות הוצאה והכנסה שהן ד׳ מלאכות בעני ובעה״ב כדפרישית. וכולן אבות הן,⁠ב ויש עיקר גדול בתורה לארבע כמו לשתים, דהא לא מפרשי בתורה הוצאות והכנסות של עני יותר מבעל הבית ולא מבעה״ב יותר משל עני.
א. כלומר, דלמסקנא לשיטת רבנו הוי הכנסה נמי אב.
ב. עי׳ בסמוך מה שכ׳ בדעת רבנו דגם הכנסה הוי לר״פ אב מלאכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: הכא [כאן] במסכת שבת שבעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני [שנה] אבות מלאכה, שהם ההוצאות מרשות לרשות, ותני [ושנה] גם את התולדות של המלאכה, שהן ההכנסות מרשות אחת לחבירתה. ואילו התם [שם] במסכת שבועות דלאו [שלא] בעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני [שנה] אבות ואילו תולדות הוא לא תני
The Gemara answers: Here, in tractate Shabbat, which contains the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches the primary categories of labor that are prohibited on Shabbat, including carrying out from the private to the public domain, and it teaches the subcategories of labor that are prohibited on Shabbat, including carrying from the public into the private domain. But there, in tractate Shevuot, which does not contain the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches the primary categories of labor prohibited on Shabbat but does not teach the subcategories of labor.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָבוֹת מַאי נִיהוּ? יְצִיאוֹת, וִיצִיאוֹת תְּרֵי הָוְיָין!

The Gemara asks: What are the primary categories of labor prohibited on Shabbat? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. However, the Gemara objects: The acts of carrying out are only two in number: There is the case of the homeowner who takes an object out of the private domain and places it in the hand of the poor person in the public domain and the case of a poor person who takes an object from the homeowner’s hand in the private domain and takes it out into the public domain. What are the two additional cases referred to by the phrase: Two that comprise four, in tractate Shevuot?
רש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרתי הויין – דעני ודבעל הבית ומאי שהן ארבע דקתני התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[שונה]. על כך שואלים: אבות מאי ניהו [מה הם] בענין שבת? — היציאות (ההוצאות מרשות היחיד אל רשות הרבים), ואולם יציאות הלא רק תרי הויין [שתים הן], האחת, שמוציא בעל הבית מרשות היחיד ונותן לעני ברשות הרבים, והאחרת, שמוציא העני מתוך ידו של בעל הבית הנמצאת ברשות היחיד ומעביר לרשות הרבים! ומה הן איפוא אותן שתים נוספות האמורות במסכת שבועות (״שהן ארבע״)?
The Gemara asks: What are the primary categories of labor prohibited on Shabbat? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. However, the Gemara objects: The acts of carrying out are only two in number: There is the case of the homeowner who takes an object out of the private domain and places it in the hand of the poor person in the public domain and the case of a poor person who takes an object from the homeowner’s hand in the private domain and takes it out into the public domain. What are the two additional cases referred to by the phrase: Two that comprise four, in tractate Shevuot?
רש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְכִי תֵּימָא: מֵהֶן לְחִיּוּב וּמֵהֶן לִפְטוּר, וְהָא דּוּמְיָא דְּמַרְאוֹת נְגָעִים קָתָנֵי, מָה הָתָם כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא, אַף הָכָא נָמֵי כּוּלְּהוּ לְחִיּוּבָא.

And if you say that the mishna in tractate Shevuot enumerates all four cases of carrying out, among them those for which there is liability and among them those for which there is exemption, including those mentioned in the second half of our mishna in which each individual performs only half of the prohibited labor, that is not feasible. The mishna in Shevuot teaches the prohibition of carrying out on Shabbat parallel to the signs of affliction by leprosy. Just as there, with regard to leprosy, all four of them are cases for which there is liability, so too, here, with regard to Shabbat, all four of them are cases for which there is liability.
רש״יתוספותספר הנררשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהן לחיוב ומהן לפטור – יציאות דעני ודבעל הבית לחיוב ויציאות שתים של פטור שתי עקירות של הוצאה כגון פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל עני מתוכה הרי פטור של בעל הבית דקחשיב ליה תנא דמתני׳ וכגון פשט העני ידו ריקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה הרי פטור שני של הוצאה (ס״א: של עני) שהוא אסור לכתחלה דגזרינן שמא יעשה הנחה על עקירתו והיינו שהן ד׳ דקתני התם.
והא דומיא דמראות נגעים קתני לה מה התם כולהו לחיובא – שבאיזו מהן שנטמא בה ונכנס למקדש חייב ולהכי פריך ממראות נגעים דאילו שבועות וידיעות פלוגתא היא דאיכא מ״ד בשבועות (דף כה.) אינו חייב אלא על העתיד לבא ובידיעות נמי איכא למאן דאמר (שם דף יד:) אינו חייב אלא על העלם טומאה.
וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור – רש״י לא פי׳ כאן לפי שיטתו שבסמוך דעקירות קחשיב ולפי שיטתו היה לו לפרש שתים לפטור בעקירות דבעה״ב.
והא דומיא דמראות נגעים קתני – הא דנקט מראות נגעים טפי משבועות וידיעות משום דאינהו גופייהו לא ידעינן דהוו להו כולהו לחיובא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דבכולהו איכא פלוגתא בר ממראות נגעים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[גמרא:] וכי תימא מהן לחיוב ומהן לפטור. כלומר: והכי קתני, אבות מלאכות שתים לחיוב, שהן ארבע עם היציאות של פטור. דאף על גב דלא קתני אפילו תולדות של חיוב אפילו הכי איירי בהוצאות של פטור, משום דכיון דאיירי בהוצאות של חיוב איירי נמי בהוצאות של פטור הואיל ויש בהן איסור של דבריהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרש״י בד״ה הא דומיא כו׳ שבאיזה מהן שנטמא בה ונכנס למקדש כו׳ עכ״ל. התוס׳ בפ״ק דשבועות דחו פירוש זה דאם כן היינו ידיעות הטומאה אלא לענין קרבן לאחר שנטהר מנגעו ע״ש וק״ל:
בד״ה וכ״ת מהן כו׳ ולפי שיטתו היה לו לפרש שתים כו׳ עכ״ל. פירש״י שלפנינו הוא כשיטתו דשתים דהוצאה לפטור בעקירות דבע״ה אלא שהיה לבעל התוס׳ זה פי׳ אחר מפרש״י כמ״ש מהרש״ל:
בפרש״י בד״ה מהן לחיוב ומהן לפטור כו׳ וכגון פשט העני כו׳ הרי פטור שני של הוצאה שהוא אסור כו׳ עכ״ל ובנסחאות הש״ס חדשים מקרוב באו בדפוס פ״פ דמיין כתוב נוסחא דספרים אחרים הרי פטור שני של הוצאה של עני שהוא אסור עכ״ל. ולענ״ד נראה ברור שזו הנוסחא אמיתית ולכן כתבו התוס׳ בד״ה וכ״ת דרש״י לא פי׳ כאן לפי שיטתו. ולפ״ז בחנם כתבו מהרש״ל ומהרש״א ז״ל שדברי התוס׳ הג״ה הוא ולא מלשון התוס׳ ויותר מזה נ״ל דאף לפי כל הנסחאות הישנות דלא גרסי בלשון רש״י של עני אפ״ה צריך לפרש כן בדבריו מדכתב לעיל בזה הדיבור הרי פטור של בע״ה והכא לא כתב כן אלא הרי פטור שני של הוצאה סתמא ואדרבא הכי הוי צריך לפרש טפי הרי הוצאה שניה דפטור של בע״ה כיון דבפשט העני קמיירי ועלה קתני ונתן בע״ה לתוכו והוציא הרי דעל העני קתני והוציא והו״ל לרש״י לפרש דאפ״ה אבע״ה קאי אע״כ דקושטא דמילתא אעני קאי אלא דרש״י לשיטתו במשנתינו דבמה שהוציא העני ידו מלאה והוציאה אכתי לא הוי הנחה עד שיניחו ברה״ר וכמו שפירשתי שם בדבריו דבענין אחר לא מחייב חטאת משא״כ לענין איסורא ודאי יפה כתב רש״י כאן דלכתחלה אסור לעני להוציא ידו מלאה מפנים לחוץ כדמסקינן לקמן דף הסמוך במימרא דאביי גבי ידו של אדם הוי ככרמלית היכא דאיכא למיחש דלמא שדי לה ויעשה הנחה ברה״ר וע״ש בפרש״י בד״ה מבעוד יום דמשמע להדיא דאסור להחזיר ידו אפילו בכה״ג וכמו שאבאר לקמן והיינו נמי מהטעם שכתב רש״י כאן דלמא אתי למיעבד הנחה גמורה ברה״ר על עקירתו דאע״ג דלאו עקירה גמורה מיקרי כיון שנתן הבע״ה לידו מ״מ מיקרי מיהא עקירה דאיסורא שעקר החפץ ממקומו מבפנים לחוץ. וזה ממש כפי׳ ריב״א לקמן בד״ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת דהיינו בכה״ג שזה עיקר האיסור דאתי לידי חיוב חטאת כיון שעושה כמעט כל המלאכה ולא חיסר אלא מעט ואף ע״ג דלשיטת רש״י דבמה שהוציאה לחוץ לא מקרי הנחה עד שיניח ברה״ר וא״כ כיון דאפילו אם יניח ברה״ר נמי לא אתי לידי חיוב חטאת דהא לא עביד עקירה גמורה וא״כ הו״ל גזירה לגזירה דגזרינן שמא יעשה הנחה גמורה דהו״ל חצי עיקר המלאכה אפ״ה אסור לכתחילה דע״כ גזרינן בכה״ג אפילו גזירה לגזירה כדמוכח להדיא לקמן בדף הסמוך מלשון רש״י בד״ה מבעוד יום וכמו שאבאר במקומו בעזה״י ושם מייתי רש״י ראיה מפטור אבל אסור דמתניתין והיינו ע״כ כדפרישית. ואע״ג דלכאורה נראה דוחק לפרש כן בל׳ רש״י שכתב דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דמשמע דבעקירה גמורה דאיסורא איירי דהיינו עקירות בע״ה מ״מ כד מעיינינן בה נראה איפכא דאדרבא עקירה דבע״ה לא מיקרי עקירה גמורה דלא עביד אלא טילטול שעומד ברה״י ומטלטל ברה״י וכמו שהקשו התוס׳ לקמן בד״ה פטורי דאתי לידי חיוב חטאת על פירש״י שם וכתב׳ דהעיקר כפי׳ ריב״א. ועוד דאם נפרש כוונת רש״י כאן על עקירות בע״ה א״כ היאך שייך לומר דלמא אתי למיעבד הנחה על עקירתו דהא לקושטא דמלתא כבר עשה הנחה ועקירה דהתירא ומכיון שנתנו ליד העני תו לא אתי למעבד הנחה דאיסורא בר״ה אם לא שיחזור ויטלנו מיד העני ויעשה עקירה והנחה אחרת ואין זה במשמע לשון רש״י אלא דעיקר החששא לפ״ז בבע״ה היינו דלמא אתי למיעבד בפעם אחר עקירה והנחה גמורה ברה״ר והכי הו״ל לרש״י לפרש דילמא אתי למיעבד עקירה והנחה גמורה ברה״ר משא״כ לשון על עקירתו משמע דאעקירה שעשה כבר קאי דיעשה הנחה אע״כ כדפרישית דאעני קאי וכנוסחאות החדשות דספרים אחרים דמסייע׳ לי כן נ״ל בכוונת רש״י ולפ״ז יפה כתבו התוספות דכאן מפרש רש״י כפי׳ ריב״א דלקמן ולפי שיטת רש״י דלקמן הו״ל לפרש שתים לפטור בעקירות דבע״ה:
אלא דלענ״ד נראה עוד בכוונת רש״י כאן שהוכרח לפרש כן דנהי דלקמן מפר׳ בענין אחר היינו משום דלישנא דגמרא דקאמר פטורי דאתי לידי חיוב חטאת הכי משמע ליה דאתחלת המלאכה קאי והיינו לענין פטורי דמתניתין דידן משא״כ הכא דאמתניתין דשבועות קאי דבעי למימר דקתני שתים שהן ד׳ מהן לחיוב ומהן לפטור א״א לפרש כדלקמן דשתים לפטור היינו עקירות דבע״ה דא״כ לא הוי דומיא דמראות נגעים ושבועות וידיעות שהן ארבע שהוסיפו חכמים על שתים המפורשות כעין אבות ותולדות בכולהו הוי חדא לחדא וחדא לחדא דוק ותמצא משא״כ הכא כיון דשתים היינו הוצאה דעני והוצאה דעשיר לית לן למימר דשהן ארבע דהיינו שתים שהוסיפו היינו בשל עשיר לחוד דהיינו בע״ה דא״כ הו״ל תרתי לחדא ולאידך עיקר הוצאה דעני לא קתני מינה כלום בשהן ארבע ולא הוי דומיא דהנך:
ועוד דלא שייך כלל למיקרי נתינה דבע״ה לעני ברשות היחיד בלשון יציאות דהא לא הוציא כלום ועקירות הו״ל למתני ועוד דבשלמא במתניתין דידן דקתני לכולהו פרטי בהדיא דשניהן פטורין אבל אסור נשמע זה כמו זה אלא דלחושבנא בעלמא אמרינן לקמן דלא קחשיב אלא הנך דאתו לידי חיוב חטאת שפיר מצינן לפרש כפרש״י לקמן דאתחלת המעשה קאי משא״כ בשבועות דלא קתני אלא שתים שהן ארבע גרידא ועיקר כוונת התנא למיתני נמי דפטורי אע״ג דטובא איכא ועוד דלא הוי דומיא דהנך אע״כ דאכתי דמיין לענין איסורא וא״כ דעיקר כוונת התנא לאיסורא אמאי סמך לומר שהן ד׳ סתמא אדבע״ה טפי מדעני דהא לא איירי מחיוב חטאת כלל אלא מאיסור גרידא ואדרבא דעני טפי במשמע כדפרי׳ אע״כ הוכרח רש״י לפרש כאן דקושטא דמלתא הכי הוא דלמאי דס״ד דמתניתין דשבועות קתני שתים לחיוב ושתים לפטור ע״כ היינו כפי׳ ריב״א לקמן דלא קחשיב אלא חדא הוצאה לפטור אבל אסור בבע״ה שעושה כל המעשה בחסרון מעט וחדא הוצאה כהנ״ל בעני דהנך הויין שפיר בכלל יציאות שמוציאין החפץ ממקומו משא״כ אינך לא הויין יציאות דלא עביד אלא טלטול בעלמא ולא אסירי מטעם הוצאה מרה״י לרה״ר כלל אלא משום דידו של אדם הוי ככרמלית וכמו שאבאר לקמן בעזה״י כן נ״ל נכון ודוק היטב ותו לא מידי:
בגמ׳ והא דומיא דמראות נגעים קתני מה התם כולהו לחיובא כו׳ ולפי מאי דמשמע מלשון הרמב״ם בפי׳ המשניות שכתבתי לעיל דהנהו פטורי דמתניתין היינו ממיתה וכרת וחטאת אבל לעולם חייב מלקות משמע לכאורה כדפרישית לעיל במשנתינו דלא ממעטינן זה עוקר וזה מניח אלא מקרא דאיירי בחיוב חטאת מבעשותה דמייתי הש״ס לקמן בשמעתין אבל לעולם איסור לאו איכא א״כ לא הוי מקשה הש״ס הכא מידי דהא הוי שפיר דומיא דמראות נגעים דכולה לחיובא לענין מלקות וכדמוקי הש״ס להדיא התם בשבועות לחדא אוקימתא דכולהו מתני׳ לענין מלקות איירי ומסיק הש״ס שם דיציאות השבת נמי למלקות איירי דמתני׳ כרבי ישמעאל דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו:
והנראה מזה דמ״ש הרמב״ם ז״ל דאיכא חיוב מלקות לאו מלקות גמור איירי אלא מכות מרדות מדרבנן כמו שמבואר בלשון הרמב״ם ז״ל בחיבורו בהלכות שבת והיינו מטעמא דפרישית לעיל דאף על גב דהוצאה מקרא דויעבירו ילפינן או מאל יצא אפ״ה ע״כ הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת דאל״כ לא ידעינן מיתה וחטאת בהוצאה וכיון דהוצאה בכלל מלאכה היא ואפ״ה ממעט קרא זה עוקר וזה מניח מחטאת ע״כ דלאו מלאכה היא דלא מיקרי הוצאה כלל אע״ג דהוי במשכן כמ״ש התוס׳ לקמן וא״כ ממילא דליכא נמי מלקות דאורייתא ומקשה הש״ס שפיר והא דומיא דמראות נגעים דכולהו לחיובא דאורייתא קתני כנ״ל ודו״ק:
וכי תימא [ואם תאמר] שבמסכת שבועות נמנות כל ארבע ההוצאות המוזכרות במשנתנו (גם אלה של החלק השני, שבהן נעשתה רק חצי מלאכה), הרי שמהן לחיוב ומהן לפטור, ודבר זה לא יתכן, והא דומיא [והרי בדומה] למראות נגעים קתני [שנה] במשנה, ואם כן יש להקבילם ולומר כי מה התם כולהו לחיובא [שם, במראות נגעים, כולם, שניים שהם ארבעה, לחיוב], אף הכא נמי כולהו לחיובא [כאן בענין שבת כולם לחיוב]!
And if you say that the mishna in tractate Shevuot enumerates all four cases of carrying out, among them those for which there is liability and among them those for which there is exemption, including those mentioned in the second half of our mishna in which each individual performs only half of the prohibited labor, that is not feasible. The mishna in Shevuot teaches the prohibition of carrying out on Shabbat parallel to the signs of affliction by leprosy. Just as there, with regard to leprosy, all four of them are cases for which there is liability, so too, here, with regard to Shabbat, all four of them are cases for which there is liability.
רש״יתוספותספר הנררשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא דְּעִיקַּר שַׁבָּת הוּא – תָּנֵי חִיּוּבֵי וּפְטוּרֵי, הָתָם דְּלָאו עִיקָּר שַׁבָּת הוּא – חִיּוּבֵי תָּנֵי וּפְטוּרֵי לָא תָּנֵי.

Rather, Rav Pappa said that the difference between the manner in which the halakha is cited in tractates Shevuot and Shabbat must be understood as follows: Here, where it contains the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches both cases of liability and cases of exemption, meaning cases of carrying out for which one is liable by Torah law as well as those for which one is exempt by Torah law. However, there, where it does not contain the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches cases of liability but does not teach cases of exemption.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושני רב פפא: הכא דעיקר שבת – תני חיובי ופטורי, התם – חיובי תני, דומיא דשבועות ולידיעות הטומאה ולמראות נגעים. משום הכי, פטורי לא תני התם.
חיובי תני – כדמפרש לקמיה ב׳ הוצאות וב׳ הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בע״ה לבדו.
התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי תני פטורי לא תני – לא הוה צריך לומר משום דלאו עיקר שבת הוא אלא משום דדומיא דמראות נגעים קתני דהוו כולהו לחיובא אלא משום דצריך לשנויי הכא דעיקר שבת תני חיובי ופטורי קמסיים נמי התם דלאו עיקר שבת הוא וגם המקשה לא הקשה דליתני התם כי הכא כיון דידע דדומיא דמראות נגעים קתני אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד׳ ותו לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אלא אמר רב פפא הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי. וקשיא לי א״כ אמאי קתני שתים שהן ד׳ האיכא טובא כגון כרמלית והוצאה במלאכה שא״צ לגופה והרבה כיוצא באלו דבכולהו פטור אבל אסור ושייך בהו נמי מכות מרדות מדרבנן כמבואר להדיא בלשון הרמב״ם ז״ל בהלכות שבת. תו קשיא לי דלפ״ז בכולהו מלאכות שבת מצי למיתני שתים שהן ד׳ דהא כל אב מלאכה יש לו תולדה והוי שתים לחיובא ושתים לפטור בשנים שעשאוה דפטורי אבל אסורי:
מיהו למה שפירשו התוס׳ בשבועות דף ה׳ דשתים שהן ד׳ בפנים היינו לחיוב קרבן ובחוץ היינו פטור אבל אסור הוי אתי שפיר אלא דלפרש״י ותוס׳ דשמעתין קשה אלא דאפ״ה איכא למימר דלא קתני במתני׳ אלא הנהו דשייך בהו שתים שהן ד׳ בפנים ושתים שהן ד׳ בחוץ ואע״ג דלעיקר דינא איכא פטורי טובא אפ״ה לא קתני אלא הנהו דשייך בהו האי לישנא שתים שהן ד׳ וכמו שאבאר בלשון התוס׳ בסמוך:
בתוס׳ בד״ה התם דלאו עיקר שבת כו׳ וגם המקשה לא הקשה כו׳ אלא פריך דליתני הכא שתים שהן ד׳ ותו לא עכ״ל. וכתבו בשם מהרש״א ז״ל שהוא גליון. ולענ״ד נראה ליישב דבריהם דאע״ג דהכא דעיקר שבת פשיטא דאיצטריך למיתני כולהו דיני דפטור אבל אסור אכתי לא שייך למיתנייהו בהאי לישנא דשתים שהן ד׳ דלא אשכחן כי האי לישנא בכולה תלמודא אלא בהנך דקתני בפ״ק דשבועות והיינו היכא דכולהו לחיובא אלא דשתים מפורשים בהדיא ואינך משום ילפותא וע״ז משני הש״ס דכיון דהכא עיקר שבת ואיצטריך למיתנייהו בהאי מתניתי׳ גופא מש״ה מסיק לה נמי בלשון שתים שהן ד׳ כדקתני רישא כן נ״ל ואין צורך להגיה הספרים וק״ל:
אלא אמר רב פפא כי יש להבין את הדברים כך: הכא [כאן] שבעיקר שבת הוא עוסק, על כן תני חיובי ופטורי [שנה גם חיובים וגם פטורים], גם מקרים של הוצאה והכנסה שיש בהם חיוב מן התורה, וגם כאלה הפטורים מן התורה, ואילו התם דלאו [שם שלא] בעיקר שבת הוא עוסק, על כן חיובי תני [חיובים שנה], ופטורי אילו פטורים] לא תני [שנה].
Rather, Rav Pappa said that the difference between the manner in which the halakha is cited in tractates Shevuot and Shabbat must be understood as follows: Here, where it contains the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches both cases of liability and cases of exemption, meaning cases of carrying out for which one is liable by Torah law as well as those for which one is exempt by Torah law. However, there, where it does not contain the primary discussion of the halakhot of Shabbat, the mishna teaches cases of liability but does not teach cases of exemption.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חִיּוּבֵי מַאי נִיהוּ – יְצִיאוֹת, יְצִיאוֹת תַּרְתֵּי הָוְיָין? שְׁתַּיִם דְּהוֹצָאָה וּשְׁתַּיִם דְּהַכְנָסָה.

The Gemara asks: What are the cases of liability? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. The Gemara objects on the grounds that there are only two acts of carrying out: Carrying out while standing inside and carrying out while standing outside. What is the meaning of the phrase in Shevuot: Which comprise four? The Gemara answers: It is possible to arrive at a total of four. Cases of carrying in from the public domain to the private domain are also enumerated in tractate Shevuot. Consequently, there are two cases of carrying out and two cases of carrying in.
ר׳ חננאלרש״יספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשי׳ תוב: והא תרתי אינון – הוצאה [ד]⁠עני1 והוצאה דבעל הבית.
ושני: שתים דהוצאה – כדאמרן, ושתים נמי דהכנסה, אחת דעני ואחת דבעל הבית – הוצאה קרי לה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״עני״.
חיובי מאי נינהו יציאות – כלומר יציאות קתני דמשמע הוצאה לכך מתמה הי מחיובי קתני ע״כ יציאות לחודייהו ותרתי הוא דהויין ומשני הכנסות נמי קתני בהדייהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואקשינן עלה חיובי מאי נינהו יציאות – כלומר, חיובי דקתני במתני׳ דהתם אינן אלא שתים, יציאה דעני ויציאה דבעה״ב, דהא יציאות קתני. ואי קשיא מתני׳ דהכא תיקשי ליה נמי, שהן שמנה בהוצאות היכי משכחת לה. י״ל, אין הכי נמי אלא אשיטה דהתם קיימי.⁠א עוד יש לומר בשלמא מתני׳ לא תיקשי דלמא הכי קתני הוצאות שתים דעני ודבעל הבית לחיוב, שהן ד׳ לפטור לכלי שהי׳ עומד בפנים, ושתים מלאכות שהן ד׳ לכלי שהיה עומד בחוץ, דהיינו הכנסות, וסיפא, לאו איציאות דרישא קאי, אלא בפנים הוצאה, בחוץ היינו הכנסה,⁠ב מ״ה אלימא ליה למפרך אמתני׳ דשבועות דלא קתני תרתי היינו פנים וחוץ.
א. וכן ברשב״א ומקורו מרבנו, ועי׳ מיוחס לר״ן. ועי׳ תוס׳ כאן ושבועות ה, א ד״ה והא יציאות שתי׳ בענין אחר.
ב. עי׳ מיוחס לר״ן ד״ה והא יציאות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שואלים: חיובי מאי ניהו [חיובים מה הם]? — היציאות, ואולם יציאות הלא רק תרתי הויין [שתים הן], הוצאה מבפנים והוצאה מבחוץ, ומה אם כן משמעות לשון המשנה במסכת שבועות ״שהן ארבע״? ומשיבים: אפשר למנות ארבע, שתים של הוצאה ושתים של הכנסה, שגם המקרים של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד נמנים במסכת שבועות.
The Gemara asks: What are the cases of liability? They are acts of carrying out from the private domain to the public domain. The Gemara objects on the grounds that there are only two acts of carrying out: Carrying out while standing inside and carrying out while standing outside. What is the meaning of the phrase in Shevuot: Which comprise four? The Gemara answers: It is possible to arrive at a total of four. Cases of carrying in from the public domain to the private domain are also enumerated in tractate Shevuot. Consequently, there are two cases of carrying out and two cases of carrying in.
ר׳ חננאלרש״יספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָא ״יְצִיאוֹת״ קָתָנֵי? אָמַר רַב אָשֵׁי: תַּנָּא, הַכְנָסָה נָמֵי ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.

The Gemara objects: In Shevuot, the phrase: Acts of carrying out, is taught in the mishna, not acts of carrying in. Rav Ashi said: The tanna in Shevuot also refers to carrying in as carrying out.
ר׳ חננאלתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירשה רב אשי לטעמא ואמר: האי תנא, כל עקירת חפץ ממקומו, כיון שמוציאו ממקום למקום – אפילו הכנסה קרי לה הוצאה.
והא יציאות קתני – לא פריך אלא אמתני׳ דשבועות דהוה כולהו לחיובא ולא משכחת אלא שתים אבל במתני׳ דהכא משכחת לה כולהו ביציאות כגון שלא יהיו כולם לחיובא שתים דהוצאה שיש בה חיוב חטאת ופטור אבל אסור דאתי לידי חיוב חטאת שהן ד׳ פטור אבל אסור דלא אתי לידי חיוב חטאת ופטור ומותר בעני וכן בעשיר לפירוש ריב״א בסמוך ולהכי לעיל כי משני הכא דעיקר שבת הוא תני אבות ותולדות לא הוה מצי למיפרך והא יציאות קתני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ופרקי׳ תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לי׳ תדע מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי – פי׳, מי לא עסקינן לאו דוקא, אלא מלישנא דמתני׳, מדלא קתני המוציא סתם וקתני מרשות לרשות, ודאי משמע דהכנסה נמי אתא למכלל בה, דתרוייהו מלאכה אחת ושם אחד ואין בה חלוק להפרישן בשני אבות ולא באב ותולדה. וי״מא דרב אשי סבריה קאמר, דעל כרחך במעייל עיולי1 עסקינן דהא הכנסה נמי מכלל האבות הוא כמו ההוצאה, וצריך הוא לשנותה בכללי האבות, אלא ודאי הוצאה קרי לה, וכיון שהן מלאכה אחת ושם אחד לא מנה אותן בשתי אבות. ולאו מילתא הוא, דהתם בפ״ק דשבועותב אמרי׳ בהדיא ודילמא דקא מפיק מרשות היחיד לרה״ר א״כ ליתני מרה״י מאי מרשות לרשות וכו׳. וא״ת הכנסה דמקריא אב מנא לן, סברא הוא, דכל עקירת חפץ ממקומו הוצאה הוא לרב אשי,⁠ג לרבא2 הכנסה תולדה, וי״ל הכנסה דמחייב עלה נפקא לן מההוא דאמרינן בפרק במה טומניןד דאמרי׳ התם הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה אתם אל תכניסו מרה״ר לרה״י, ואי קשיא הא דמפקי׳ להוצאה בפרק הזורקה מויכלא העם מהביא, תיפוק לי׳ ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו. לא תיקשי, משום דתנאי הוא כדאמרן, א״נ אלו לא כתב רחמנא ויכלא הוה אמינא הוצאה והכנסה לאו מלאכות נינהו כדפרישי׳ לעיל, אבל השתא דכ׳ רחמנא בהדיא הוצאה גלי עלה דהכנסת3 כשאר מלאכות הוא, וגמרינן לה ממשכן, והיינו נמי דמחייב סקילה עלה כדפרי׳ לעיל. ואי קשי׳ לך הא דאמרי׳ בהזורקו הך דהואי במשכן חשיבא קרי לי׳ אבות, אלמא הכנסה לא הוית במשכן ולא כתיבא ולא חשיבא. איכא למימר ההוא טעמא לר׳ אליעזר קאמרינן, ולשאר אבות מלאכות ותולדותיהן, אבל הוצאה והכנסה כתיבא וחשיבא, ותרוייהו חד אב נינהו לההוא טעמא. ודאמרי׳ התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, ההוא לישנא דלא כר״פ, מיהו לאו למימרא דלא הוית במשכן, דודאי מיהוי הוית התם כדאמרי׳ בפרק במה טומנין,⁠ז אלא כיון דמלאכה אחת הן לגמרי לא חשיבי להו בתרתי, כדאמרי׳ בפרק כלל גדולח שובט הרי הוא בכלל מיסך ומדקדק הרי הוא בכלל אורג והוו תולדות, ואע״ג דהוו במשכן, וכן נמי כותש הוי במשכן וחשבי׳ ליה תולדה. וא״ת מאי אולמה דהוצא׳ מהכנסה, א״ל משום דמפרשא בלאו דויכלא. מיהו רב פפא סבר כיון דתרוייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא טפי מחברתה, שתיהן שנאן בכלל [לשון] המוציא מרשות לרשות, וקסבר תנא דעיקר חיובא משום עקירת חפץ ממקומו, הלכך חדא מלאכה לגמרי היא,⁠ט ואין תולדה זו כשאר התולדות שלא נשנו שהרי כתיבא וחשיבא, [וכלי היכא דכתיבי וחשיבי, אע״ג דאיכא דדמיא לה חשיב לה, כדאמרי׳ בפרק כלל גדולכ גבי זורה ובורר]. הלכך ע״כ הויא בכלל המוציא מרשות לרשות, ומשום דהוא חד שם וחד מלאכה תנא הכי.⁠ל ולפי״ז יצאתי מקושית כל התלמידיםמ שמקשים היאך אמרינן הכא דבכלל המוציא מרשות לרשות שנה להכנסה, והא הכנסה תולדה היא, והתם אבות תני תולדות לא תני, ולא ראיתי לאחד מהן נכון בדבר. ורבא אמר רשויות קתני סבר דהוצאות אבות, והכנסות לא נשנו בכלל גדול, כדין שאר התולדות שהיו במשכן שלא נשנו מפני שאינן חשובות כ״כ, והך נמי לא חשיבא כהוצא׳, משום דהוצאה היתה עיקר הבאה למחנה לויה ואין הכנסה צורך משכן כל כך.⁠נ וכן אפשר לפרש, ההיא דאמרי׳ס לר״א הך דהוי במשכן חשיבא קרי לי׳ אב, כלומר, דלא הויא במשכן א״נ הויא במשכן ולא חשיבי, כגון הכנסה וכגון כותש, קרי לי׳ תולדה, וע״כ אתה אומר כן שהרי היו במשכן מלאכות ולא חשיבו ליה לתנא וקרי להו תולדות, כגון כותש וכדאמרן.
א. עי׳ רש״י ותוס׳ הרא״ש.
ב. ה, ב.
ג. הלשון צריך תיקון. [ואולי יש להגיה כך: (מנ״ל) [וליכא למימר] סברא הוא דכל עקירת חפץ הוצאה הוא (לר״א) [דהא] לרבנו הכנסה תולדה. ועי׳ הגרא״ז ז״ל שתיקן: וא״כ אמאי לרבא וכו׳. ועי׳ רשב״א ושם הביא לשון רבנו מקוצר.
ד. מט, א.
ה. צו, ב.
ו. צו, ב.
ז. מט, א.
ח. לקמן עו, א.
ט. שיטת ר״ת דרב פפא סבר דהכנסה הוי אב ופליגא אסוגיא דלקמן דקאמר דהכנסה תולדה היא, וכן רבא ס״ל דהוי תולדה. ויסוד הפלוגתא דר״פ דס״ל דיציאות הוי יציאות ממש, ע״כ הוצרך לפרש דלשון יציאות כולל גם הכנסה, ולפי״ז מה דתנן לקמן המוציא מרשות לרשות, כיון דלשון הוצאה כולל ב׳ הלשונות אם התנא לא רצה לכלול רק הוצאה ולא הכנסה הוי ליה למימר להדיא המוציא מרה״ר. ומהא דתנא מרשות לרשות ע״כ דהכנסה נמי בכלל ומכיון דתנא התם אבות מוכרח דהכנסה הוי אב. מיהו לרבא דלא ס״ל דלשון יציאות כולל הכנסה והכא רשויות קתני. וכיון דלרבא לשון המוציא הוי הוצאה גרידא, א״כ מהא דתנא מרשות לרשות אין לדייק כלל דאורחא דתנא לפעמים להאריך. ורק לרב אשי דיציאות כולל נמי לשון הכנסה קאמרי׳ דאי בעי לומר רק הוצאות בעי למידק מרה״י, [ועי׳ תוס׳ שבועות ה, ב סוד״ה רבא], ולפי״ז לרבא הכנסה תולדה הוי.
י. קטע זה ליתא בכי״נ.
כ. לקמן עד, רע״א.
ל. ולפי״ז הסוגיות חלוקות והא דלקמן צו, ב דאמרי׳ דהכנסה תולדה אזיל דלא כרב פפא, וזו גם דעת הרמב״ם פי״ב מהל׳ שבת ה״ח שכתב דהוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות הוא. [ואכן בלח״מ תמה מלקמן דמבואר דהוי תולדה]. ועי׳ אור שמח שכ״ה בירושלמי. ובר״מ שם כתב: ויכלא העם מהביא הא למדת שהבאה מלאכה קורא אותה, אפשר שנתכוין למה שתי׳ רבנו לעיל דאע״ג דהוי במשכן ומשו״ה הוי אב מ״מ צריך קרא דויכלא לומר דהוי מלאכה. וכנראה שזה הפירוש בגי׳ ר״ח לקמן בתוס׳ ד״ה וממאי, אבל תוס׳ כאן ד״ה מי ובשבועות שם [ועי׳ הוריות ד, א ותוס׳ הרא״ש] ס״ל דהכנסה הוי תולדה וכסתם סוגיין דלקמן צו, ב. ואפשר דפליגי בעיקר סברת החיוב, דתוס׳ ס״ל דהוצאה הוי מלאכה גרועה כלומר דלא נעשה מעשה מחודש בחפצא והחיוב רק מצד הפעולה של הגברא, ולכן אפשר לחלק דרק בענין דויכלא דהוי הוצאה חשיבא למיהוי אב, וכמו שכ׳ רבנו לעיל. אבל לרמב״ם ורבנו דס״ל דנתחדש דהוי גדר מלאכה, והיינו דשינוי המקום של החפץ הוי כמעשה בחפצא, וכלשון רבנו לעיל ״דעיקר חיובא משום עקירת חפץ ממקומו״, ולפי״ז אין לחלק בין הכנסה להוצאה דסוכ״ס נעשתה עקירת חפץ.
מ. עי׳ תוס׳ ד״ה מי לא, וכן בשבועות שם דהקשו כן, וברשב״א ותוס׳ הרא״ש בשם ר״ת, ואפשר שיש לתקן ברבנו במקום ״התלמידים״ צ״ל ״התוספות״.
נ. ולרבא הוי הכנסה תולדה ולא הוי בכלל המוציא דהוי לשון יציאות וכמש״כ לעיל, וברשב״א כתב דסוגיין דלקמן הוי נמי כר״פ, דע״כ לא קסבר ר״פ דהכנסה הוי אב אלא בהכנסה דעני דהוי במשכן אבל הכנסה דבה״ב דילפינן מסברא דמה לי עיולי הוי גם לר״פ תולדה, ולכאורה השתא י״ל דגם רבא לא פליג בהא אר״פ דאפשר דלא דחקיה למימר לרבא הכא אלא כדי לאוקמא סוגיין דלקמן כוותיה חד, אבל השתא דסוגיין דלקמן כר״פ נמי אתייא אפשר דלא צריכין תו למימר דרבא פליג וחולק רק אפירוש דיציאות. מיהו א״א לומר כן דהא לקמן צז, ב אהא דזרק מרה״ר לרה״ר דמחייב רבי שתים, ואקשינן למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב, והתם הוי הכנסה דומיא דהכנסת העני וקרי ליה תולדה, וע״כ דאתא כרבא דפליג אר״פ וסבר דכל הכנסה הוי תולדה, ודוחק לחלק דהתם דלא נח הוי הכנסה גריעא, ובדברי רבנו והרשב״א עי׳ באריכות בשו״ת ר״ב אשכנזי סימן לח.
ס. לקמן צו, ב.
1. הגהת הגרא״ז: נמי.
2. הגהת הגרא״ז: וא״כ אמאי לרבא.
3. הגהת הגרא״ז: והוצאה.
והא יציאות קתני. איכא למידק למאי דסבירא ליה דהכנסות לא קרינן להו יציאות, היכי ניחא מתניתין דהכא ושמונה יציאות היכי משכח להו. וי״ל דאין הכי נמי דקשיא ליה מתניתין אלא איידי דאיירי במשנה דשבועות פריך עלה. ורבנו יצחק בר׳ אשר ז״ל תירץ (בתוד״ה והא) דאמתניתין דשבועות דתני כולהו לחיובא בהא הוא דקא קשיא ליה, אבל מתניתין דהכא משכחת לה שנים בלחוד לחיובא דהיינו הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית שיש בהן עקירה והנחה, ואינך כולהו לפטורא בין פטור ומותר ופטור אבל אסור. ולדבריו היינו דאמר רבינא מתניתין נמי דייקא דקתני יציאות וקא מפרש הכנסות לאלתר, כלומר: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, דאלמא מפשטא דמתניתין דקתני שתים שהן ארבע לא מצו למידק מידי כדאמרן.
(10-11) אמר רב אשי תנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות חייב. פירוש: מדקתני מרשות לרשות ולא קתני מרשות היחיד לרשות הרבים, וכדאיתא בהדיא בפרק קמא דשבועות (שבועות ה:) דפרכינן עלה ואימא דקא אפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, ומשני אם כן ליתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מאי מרשות לרשות דאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה והא יציאות כו׳ משכחת להו כולהו ביציאות כגון שלא יהיו כולם לחיובא כו׳ עכ״ל. פי׳ לדבריהם הא ודאי דאי נמי דאיירי מתני׳ בהוצאות והכנסות לא משכחת הכא כולהו לחיובא אלא ר״ל דאפילו הנך שתים בפנים ושתים בחוץ דקתני לא הוה כולה לחיובא בהוצאת רק חדא משתים דפנים וחדא משתים דבחוץ הוי לחיובא ונקט שתים בפנים היינו חדא דחיובא עם הך חדא דפטור אבל אסור דאתי לכלל חיוב חטאת דהוי דומה קצת לחיובא וכן בשתים בחוץ היינו חדא דחיובא עם הך חדא דפטור אבל אסור דאתי לכלל חיוב חטאת דהוי דומה קצת לחיובא ושהן ארבע דקתני היינו ביציאות הגרועות טפי לפטור דהיינו בפנים חדא דלא אתי לכלל חיוב חטאת וחדא דפטור ומותר וכן בחוץ שהן ד׳ היינו חדא דלא אתי לכלל חיוב חטאת וחדא דפטור ומותר וכל זה דקדקו התוספות דיתכן לפי׳ ריב״א שפי׳ דאתי לכלל חיוב חטאת היינו אותו שפושט ידו ומוציאה דלא הוי רק חדא דיציאות דאתי לכלל חיוב חטאת בפנים וכן חדא בחוץ וכן דלא אתי לכלל חיוב חטאת הוי חדא בפנים וחדא בחוץ אבל לפי׳ רש״י דאזל בתר תחלת עקירה לא יתכן לפרש כולהו שתים שהן ארבע בשמנה יציאות שלא יהיו כולן לחיובא דכיון דלפירוש רש״י אותן ב׳ יציאות דאתיין לכלל חיוב חטאת הויין כולן בפנים ואותן ב׳ יציאות דלא אתיין לכלל חיוב חטאת הויין כולן בחוץ אם כן יקשה לך דלמה נקט שתים בפנים וכן בחוץ דהא בין בפנים ובין בחוץ לא הוי רק חדא לחיובא ואם נאמר דנקט שתים בפנים עם דאתי לכלל חטאת היינו תחלת עקירות הרי שתים הן ביציאות לעומד בפנים וה״ל שלש עם אותה חדא דחיובא ושהן ארבע בפנים נמי לא ניחא דהא לא הוי רק חדא דפטור ומותר והל״ל ג׳ שהן ד׳ ואם תצרף אותן ב׳ דאתי לכלל חיוב חטאת עם הפטור ומותר הל״ל אחת שהן ארבע וע״ז הדרך למה נקט שתים בחוץ לפירש״י דהא הוצאה דחיוב לא הוי רק חדא ועם אותן שתים דלא אתי לכלל חיובא הרי שלש והוה ליה למימר ג׳ שהן ארבע ואם תצרף שתים דלא אתי לכלל חיובא להך חדא דפטור ומותר הל״ל א׳ שהן ארבע ודו״ק היטב כי הדברים ברורים למבין:
ושואלים: והא [והרי] לשון ״יציאות״ קתני [שנה] שם, והרי שאין מדובר בהכנסות! אמר רב אשי: התנא שם הכנסה נמי [גם כן] ״הוצאה״ קרי [הוא קורא] לה.
The Gemara objects: In Shevuot, the phrase: Acts of carrying out, is taught in the mishna, not acts of carrying in. Rav Ashi said: The tanna in Shevuot also refers to carrying in as carrying out.
ר׳ חננאלתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מִמַּאי? מִדִּתְנַן: ״הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת״ – חַיָּיב, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְעַיֵּיל מרה״רמֵרְשׁוּת הָרַבִּים לרה״ילִרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְקָא קָרֵי לַהּ ״הוֹצָאָה״.

From where do I know this? From that which we learned in a mishna: One who carries out an object from one domain to another is liable. Are we not also dealing with a case where he is carrying it in from the public domain to the private domain, and nevertheless the mishna characterizes it as carrying out?
רש״יתוספותספר הנררשב״אריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדתנן המוציא מרשות לרשות – קחשיב מנין אבות מלאכות בפרק כלל גדול.
מי לא עסקינן כו׳ – דהא ע״כ אהכנסה נמי חייב כדקתני מתני׳ העני חייב וקתני המוציא.
מי לא עסקינן דקא מעייל מרה״ר לרה״י – ובפ״ק דשבועות (דף ה:) פריך ואימא דקא מפיק מרה״י לרה״ר ומשני א״כ ליתני המוציא לרה״ר מאי מרשות לרשות אפילו מרה״ר לרה״י וא״ת ומ״ש דתני תולדה דהוצאה ולא תני שום תולדה דכל שאר אבות ותירץ ריב״א דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמו בקוצר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

והאי דקאמר מי לא עסקינן, מדיוקא דלישנא קא דייק לה.
ואיכא למידק דאם איתא דאף מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד קאמר, אמאי תני לה במתניתין, והא לא תני התם אלא אבות אבל תולדות לא תני התם כלל, והכנסה תולדה דהוצאה הוא כדאמרינן הכא אבות מאי ניהו יציאות, ובפרק הזורק (שבת צו:) נמי אמרינן הוצאה אב הכנסה תולדה. ותירץ ר״ת ז״ל לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא והוה אמינא שאין לה תולדה לפיכך הוצרך לכוללה עמה.
והרמב״ן ז״ל כתב דרב פפא לית ליה דהכנסה תולדה, אלא הכנסה כיציאה גמורה ושניהם אב אחד ומלאכה אחת, ולפיכך מני לה התם ולא מני לה אלא בחדא. ואם תאמר הכנסה דמיקריא אב מנא ליה. יש לומר דנפקא ליה מההיא דאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט:) דתניא התם הם העלו הקרשים מקרקע לעגלה ואתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד.
ואי קשיא לך אם כן למאי איצטרכינן למילף הוצאה מויכלא העם בפרק הזורק (שבת צו:), תיפוק ליה ממשכן כדקתני התם הם הורידו אתם אל תוציאו. יש לומר דלא איצטריך ויכלא אלא לגלויי דהכנסה והוצאה שבמשכן מכלל המלאכות הן וגמרינן לה ממשכן. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בפרק הזורק (שבת צו:) ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה הך דהואי במשכן חשיבא הך דלא הואי במשכן לא חשיבא וכו׳, דאלמא הכנסה לא הואי במשכן. איכא למימר דאשאר אבות מלאכות ותולדותיהן קאמר ולר״א קאמר אבל הכנסה איתא במשכן, ודאמרינן התם מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה היא, ההוא לישנא דלא כרב פפא. ומיהו מיהא הות במשכן כדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט:) ואפילו הכי קרי לה תולדה כדאמרינן, כדקרי שובט ומדקדק תולדות כדאיתא בפרק כלל גדול, ואף על גב דהוי במשכן לא חשיבנא להו באפי נפשייהו כדאמרינן התם שובט בכלל מיסך מדקדק הוי בכלל אורג.
ואם תאמר ומאי אולמא דהוצאה מהכנסה דקרי לה אב ולהכנסה קרי תולדה כיון דתרווייהו הוי במשכן. יש לומר משום דויכלא העם מהביא טפי משמע הוצאה, ומיהו לרב פפא כיון דתרווייהו הוי במשכן ולא חשיבא חדא מחברתה שנאן שתיהן בכלל המוציא מרשות לרשות דמלאכה אחת לגמרי הן. ורבא דקא מתרץ רשויות קתני סבר דהכנסות תולדות ולא נשנו בכלל אבות מלאכות, זו היא שיטתו של רבנו ז״ל.
ולפי מה שכתבו בתוס׳ אפשר דההיא דפרק הזורק כוותיה דרב פפא נמי אתיא, שהם ז״ל כתבו (שבת ב׳. ד״ה פשט) דהכנסה דהתם היינו הכנסה דבעל הבית דליתא במשכן, דאילו הכנסה דעני למה לן למילפא התם מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי בלאו הכי נמי תיתי לן מדהוות במשכן וכדאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט:), אלא ודאי לא נפקא לן מסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי אלא הכנסה דבעל הבית, דהם העלו קרשים מקרקע לעגלה היינו הכנסה דעני העומד בחוץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מי לא עסקינן כו׳ וא״ת מ״ש דתני תולדה דהוצאה כו׳ עכ״ל. ובחידושי הרשב״א כתב בשם הרמב״ן ז״ל דלרב פפא דהכא אין ה״נ דהכנסה לאו תולדה דהוצאה היא אלא הוי אב. כוונתו כיון דהוי לגמרי במשכן בהאי ענינא דהוצאה ואפ״ה לא שייך למנותן בשתים כיון דחדא מלתא היא. והא דמסקינן בר״פ הזורק דהכנסה תולדה היינו דלא כרב פפא ע״ש:
ממאי [ממה] מהיכן אתה למד זאת? מדתנן מה ששנינו במשנה]: המוציא מרשות לרשותחייב, ומי לא עסקינן [והאם איננו עוסקים] שם גם באופן דקא מעייל [שהוא מכניס] מרשות הרבים לרשות היחיד, וקא קרי [והוא קורא] לה בלשון ״הוצאה״.
From where do I know this? From that which we learned in a mishna: One who carries out an object from one domain to another is liable. Are we not also dealing with a case where he is carrying it in from the public domain to the private domain, and nevertheless the mishna characterizes it as carrying out?
רש״יתוספותספר הנררשב״אריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְטַעְמָא מַאי – כׇּל עֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ, תַּנָּא ״הוֹצָאָה״ קָרֵי לַהּ.

And what is the reason that the term carrying out is used to refer to an act of carrying in? The tanna characterizes any act that involves lifting of an object from its place and transferring it to another domain as carrying out. Carrying out does not refer only to carrying an object out from one’s house. Rather, it is a general depiction of moving an object from the domain in which it is located into another domain.
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטעמא מאי [ומה טעם] לשימוש לשון זה? — שכן כל עקירת חפץ ממקומו והעברתו לרשות אחרת התנא בלשון ״הוצאה״ קרי [קורא] לה, שאין כוונתו כשהוא עוסק בהוצאה מן הבית אל החוץ, אלא כהגדרה כללית של העברת דבר מתחומו אל תחום אחר.
And what is the reason that the term carrying out is used to refer to an act of carrying in? The tanna characterizes any act that involves lifting of an object from its place and transferring it to another domain as carrying out. Carrying out does not refer only to carrying an object out from one’s house. Rather, it is a general depiction of moving an object from the domain in which it is located into another domain.
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רָבִינָא: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי ״יְצִיאוֹת״ וְקָא מְפָרֵשׁ הַכְנָסָה לְאַלְתַּר, ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

Ravina said: Our mishna is also precise, and its language leads us to the same conclusion, as the expression: Acts of carrying out on Shabbat, was taught in our mishna, yet immediately a case of carrying in is articulated. The first case listed in our mishna involves the poor person placing an object into the hand of the homeowner, which is a case of carrying in from the public to the private domain. The Gemara notes: Indeed, conclude from this that the term carrying out also refers to carrying in.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וסייעיה רבינא ואמר: דייקא דמתניתין הכי, דקתני יציאות השבת, וקא מפרש בתחילת דבריו: פשט העני את ידו לפנים, ש⁠{הי}⁠א1 הכנסה. שמע מינה ההכנסה הוצאה קרי לה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שא״.
מתניתין – דהכא נמי דיקא דהכנסה נמי קרי הוצאה.
דקתני יציאות – ועל כרחיך לא מצית מפרש לה דיציאות לחודייהו קאמר ומאי שהן ארבע חיובי ופטורי דהא מפרש הכנסה ברישא דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה וקתני לה בפירושא דיציאות אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה.
וקמפרש הכנסה לאלתר – וא״ת ואמאי לא דייק מכח דלא משכחת ארבע בפנים וד׳ בחוץ בלא הכנסות וי״ל דמשכחת להו כדפירשתי לעיל א״נ דמהא לא הוה שייך למימר מתני׳ נמי דיקא דמאי אולמא מההיא דשבועות דקיימא עלה דהתם נמי לא משכחת כולהו לחיובא אא״כ תחשוב הכנסות בכלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתניתין נמי דייקא דקא מפרש הכנסה לאלתר – פרש״י ז״לא דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים ונתן וכו׳, וכן עיקר. ואי קשיא על כרחך מתני׳ הכנסות קתני ולמה לי דיוקא,⁠ב א״ל מתני׳ דהכא איכא לפרושי דסיפא לאו ארישא קיימי כדאמרן.⁠ג וא״ל היאך דייקא לאפוקי מדרבא דאמר רשויות קתני, דאי תני רשויות למה ליה לאקדומה להכנסה, אדרבה הוצאה דמיפרשה טפי הו״ל לאקדומי. ועוד, שהיא אב אליבא דרבא, אלא ש״מ דהכנסה והוצאה שם אחד להן, שכולן נקראו הוצאה ולפיכך הקדימה ללמדך שהיא בכלל יציאות, והיינו דקאמרי׳ לאלתר, דאלמא אי מאחר לה אחורי לא שמעי׳ מינה כלום. וי״מד מדקתני בפנים קא דייק, דהיינו הכנסה כדמפרשינן במתניתין, ולא מחוור.
א. ד״ה דקתני.
ב. כ״ה בתוד״ה וקמפרש, ועי׳ תוס׳ שבועות שם שריב״א ל״ג לאלתר ודייק מהא דלא מצי לאשכוחי בלא הכנסות, ועי׳ תוס׳ הרא״ש.
ג. לעיל סד״ה ואקשינן.
ד. עי׳ בעל המאור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] ומלשונה ניתן להסיק אותה מסקנה עצמה, דקתני כן שנינו] בה בלשון ״יציאות השבת ״וקא [והוא] מפרש הכנסה לאלתר [מיד], שהמקרה הראשון המפורט במשנה הוא שהעני נותן חפץ בידו של בעל הבית, והרי זו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. ומעירים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא.
Ravina said: Our mishna is also precise, and its language leads us to the same conclusion, as the expression: Acts of carrying out on Shabbat, was taught in our mishna, yet immediately a case of carrying in is articulated. The first case listed in our mishna involves the poor person placing an object into the hand of the homeowner, which is a case of carrying in from the public to the private domain. The Gemara notes: Indeed, conclude from this that the term carrying out also refers to carrying in.
ר׳ חננאלרש״יתוספותספר הנררמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רָבָא אָמַר: ״רשויו׳רְשׁוּיוֹת״ קָתָנֵי: ״רשויו׳רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם״.:

Rava said: The language of the mishnayot poses no difficulty. The tanna in both of these mishnayot did not teach: Acts of carrying out on Shabbat. Rather, he taught: Domains of Shabbat. The correct version of the mishna is: The domains of Shabbat are two that comprise four, and, according to this tanna, there are four instances of prohibited labor in these two domains, inside and outside.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא אמר: שרשויות שבת שתים קתני – הוצאה והכנסה דעני, הוצאה והכנסה דבעל הבית.
רבא אמר – דקשיא לך לישנא דיציאה בין הכא בין התם רשויות קתני רשויות שתים רשות היחיד ורשות הרבים שהן ארבע בפנים כו׳ כלומר ועל ידיהן יש לך ארבע איסורין בפנים וכנגדן בחוץ ומהן לחיוב ומהן לפטור וההיא דשבועות כולהו לחיובא כדאוקימנא.
רשויות קתני – רשויות שתים שהן ארבע פירוש דשתים קאי ארשויות רשות הרבים ורשות היחיד וקשה לריב״א דאם כן לא הוה ליה למיתני ושתים שהן ארבע בחוץ אלא שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ שתים שתים למה לי ופירש ריב״א רשויות שבת יש בהן שני חיובים שהן ד׳ בפנים וב׳ חיובים שהן ד׳ בחוץ ויציאות נראה לריב״א דהוי כמו תוצאות דאשכחן רשויות דאקרי הוצאות דכתיב (במדבר לד) והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה.
יציאות השבת
{שמעתא דיציאות השבת}
רבא אמר: רשויות קתני, רשויות1 שבת ב׳ שהן ד׳ – פירוש: אע״ג דדייקא מתני׳ כפירושיה דרב אשי, לא אתחזי ליה לרבא2 הכי מדקתני, יציאות, ולא קתני, הוצאות. משום הכי אתחזי ליה לרבא דהא דקתני יציאות, כמ״ד רשויות הוא.
ולעולם אין הכנסה בכלל הוצאה. דהוצאה דהואי במשכן, דכתיב, ויצו משה ויעבירו קול וכו׳, חשיבא ליה וקרי ליה אב, אבל הכנסה, דלא אשכחן במשכן, לא חשיבא וקרי ליה תולדה. והכי אמרי׳ בפ׳ הזורק (בבלי שבת צ״ו:).
ודוקיא דרב אשי דאמר, מי לא עסקינן דקא מעייל עיולי וקרי ליה הוצאה, לא משמע ליה לרבא אלא אלישנא3 קיטא, כמאן דאמר, מרשות היחיד לרה״ר. תדע, דהא קא חשיב ליה באבות מלאכות והכנסה ליתא אלא תולדה.
ואף דיוקיה דרבינא נמי4, דדייק ממתניתין דקא מפרש הכנסה לאלתר, לא אתחזי ליה לרבא. דהכין הוא סדורא דמתני׳: יציאות שבת, שתים שהן ארבע בפנים. כיון שתחלת המלאכה הוא העקירה ועיקר חיובא, ועקירת ההוצאה ברשות היחיד, לפיכך הקדים ארבע בפנים ואח״כ אמר ארבע בחוץ, שהיא רשות הרבים. וכיון דסליק מרשות הרבים פתח ואמר, העני עומד בחוץ, ואח״כ אמר, ובעה״ב בפנים. ומפרש ברישא חיובא דההוא דפתח ביה. ואמטו להכי אצטריך למיתנא ברישא, פשט העני את ידו לפנים. והכין סליק סדורא דמתני׳ שפיר ולא דייקי׳ מינה כלום.
אלא מדקתני, יציאות, ולא קתני, הוצאות, משמע ליה לרבא דרשויות קתני. כי כל רשות נקראת יציאה מפני שהיא מוצאת מכלל חברתה.
והכי קאמר: רשויות שבת שתים, שהן רשות5 היחיד ורשות הרבים, שבהן ארבעה חיובין, הוצאה דעני והוצאה דבעה״ב והכנס׳ דעני והכנסה דבעה״ב. הכי מפרשי׳ לה למתני׳ דשבועות דקתני דומיא דמראות נגעים, כולהו לחיובא.
אבל מתני׳ דהכא, דקתני, שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, ודאי חיובי ופטורי קתני, משום דעיקר שבת הוא. והכי מפרשי6 לה אליבא דרבא: רשויות שבת שתים, שהם7 רשות הרבים ורשות היחיד, שבהן ד׳ דינין לאותו העומד בפנים, והוא בעל הבית, שנים מהן לחיוב ושנים מהם לפטור. הוצאה והכנסה לחיוב הוצאה והכנסה לפטור. וכן אתה מפרש, שתים שהן ארבע בחוץ. לאותו העומד בחוץ, והוא העני, יש לו שתי רשויות, שהן רשות היחיד ורשות הרבים, בד׳ דינין, שנים מהן לחיוב ושנים מהן לפטור. הוצאה והכנסה לחיוב והוצאה והכנסה לפטור.
1. בכתי״ס: יציאות
2. תיבה זו ליתא בכתי״ו
3. בכתי״ס: לישנא
4. בכתי״ס: נמי חשוב
5. תיבה זו חסר בדפ״ר אבל איתא בכתבי היד
6. בכתי״ו: מפרשין. בכתי״ס: מפרשינן
7. בכתי״ו איתא כאן: שהן ארבע
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבא אמר רשויות קתני – פרש״י ז״ל דלרבא ה״ק בין הכא בין התם רשויות שבת שתים, רשות הרבים ורשות היחיד, ועל ידיהן ד׳ איסורין בפנים וכנגדן בחוץ. וק״ל, דלא הוי התם דומיא דמראות נגעים אלא שתים שהן עם שנים אחרים ד׳, ולא דמו כלל.⁠א ועוד ושתים דבחוץ ל״ל, הו״ל למיתני ושהן ד׳ בחוץ.⁠ב אלא משמע דה״פ, לרבא רשויות שבת שתי מלאכות שהן ד׳, וה״ג בנוסחא דוקנאג רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת ב׳ שהן ד׳, ונוסחי דכתיבד בהו רשויות שבת ב׳, ותו לא, קייטי נינהו ולא דייקי.
א. עי׳ רשב״א בשם רבנו.
ב. כ״כ הריב״א בתוס׳.
ג. כ״ה בכי״מ, עי׳ דק״ס.
ד. כן הגי׳ לפנינו.
הא דאמר רבא: רשויות קתני. פירש רש״י ז״ל דלרבא הכי קתני בין במתניתין דהכא בין במתניתין דהתם, רשויות שבת שתים רשות הרבים ורשות היחיד, ועל ידיהן יש לנו ד׳ איסורין בפנים וכנגדן בחוץ. והקשו בתוס׳ דאם כן הוי ליה למיתני שתים שהן ארבע בפנים וארבע בחוץ, שתים שתים למה לי. ועוד הקשה הרמב״ן ז״ל דאם כן לא הוי דומיא דמראות נגעים דהתם השנים מכלל הארבעה. ופירש רבנו יצחר בר׳ אשר (בתוס׳ שם) רשויות שבת יש בהם שתים איסורים שהם ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. ולמאי דקאמר רבא הוה יציאות כמו תוצאות כדכתיב (במדבר לד, ה) והיו תוצאותיו הימה.
וכתב בספר המאור ודוקיא דרבינא דדייק ממתניתין דקא מפרש הכנסות לאלתר לא איתחזי ליה לרבא, משום דהכין סידורא דמתניתין וכו׳ כמו שכתוב שם. ולי נראה דמעיקרא כי קא סלקא דעתין דיציאות ממש קתני הוה דייק מינה רבינא מדקא מפרש הכנסה לאלתר, אבל השתא דמפרש רבא דלאו הוצאות קאמר אלא רשויות ליכא למידק מינה מידי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ידיעות הטומאה שתים שהן ד׳ יציאות השבת ב׳ שהן ד׳ מראות נגעים שתים שהן ד׳ מ״ש הכא כו׳ כצ״ל. ונ״ב אמת שמראות נגעים היה לו לשנות אחר ידיעות הטומאה אלא ששנה באחרונה כדי להשמיע דכל הני דרישא הוי כולהו דחיובא כמו מראות נגעים ודו״ק:
תוס׳ ד״ה וכי תימא כו׳ כל אותו הדבור הג״ה הוא ונ״ב אותו הגה״ה לא היה לפניו פירש״י שלנו וק״ל:
בד״ה רשויות קתני כו׳ רשויות דאיקרי הוצאות כו׳ כצ״ל:
בא״ד והיו תוצאותיו הימה ומתרגמינן רשוותיה כו׳ כצ״ל ונ״ב ס״א:
רבא אמר: לשון ״יציאות״ אינה קשה, שכן התנא בשתי המשניות לא לשון ״יציאות השבת״ שנה, כי אם ״רשויות השבת ״ קתני [שנה], וכך היא הגירסה הנכונה: ״רשויות שבת שתים שהן ארבע״, ולדבריו בשתי רשויות אלה יש ארבעה מקרים של מלאכה, בפנים ובחוץ.
Rava said: The language of the mishnayot poses no difficulty. The tanna in both of these mishnayot did not teach: Acts of carrying out on Shabbat. Rather, he taught: Domains of Shabbat. The correct version of the mishna is: The domains of Shabbat are two that comprise four, and, according to this tanna, there are four instances of prohibited labor in these two domains, inside and outside.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב מַתְנָה לְאַבָּיֵי: הָא תַּמְנֵי הָוְיָין? תַּרְתֵּי סְרֵי הָוְיָין!

Rav Mattana said to Abaye: The mishna speaks of two that comprise four inside and two that comprise four outside, for a total of eight. Yet there is a difficulty: Are these eight cases? They are twelve. Upon closer inspection, in the four cases in the latter part of the mishna, the homeowner and the poor person each performs an individual action contributing to the overall prohibited labor of carrying in or carrying out. Consequently, there are four actions in the first part of the mishna and eight actions in the second part.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אקשי׳ תוב: ד׳ בפנים וד׳ בחוץ – הא תמניא, ואנן תנינן י״ב.
תרתי סרי הויין – ארבעה חיובי ותמניא פטורי שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבעל הבית כגון פשט העני את ידו מליאה לפנים ונטל בעל הבית מתוכה הרי עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שנתן לתוכה והוציא הרי עקירה לבעל הבית והנחה לעני וכן פשט בעל הבית כו׳ כדקתני לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר ליה [לו] רב מתנה לאביי: במשנה מדובר על שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ, הרי שמונה, ואולם קשה: וכי הא תמני הויין [אלו שמונה הן]? והלא תרתי סרי הויין [שתים עשרה הן!], שאם נתבונן נראה שבחלק האחרון של המשנה עושים גם העני וגם בעל הבית כל אחד פעולה אחת כדי לבצע את מלאכת ההכנסה או ההוצאה. ואם כן, יש ארבע פעולות הנמנות בחלקה הראשון של המשנה, ושמונה פעולות בחלקה השני!
Rav Mattana said to Abaye: The mishna speaks of two that comprise four inside and two that comprise four outside, for a total of eight. Yet there is a difficulty: Are these eight cases? They are twelve. Upon closer inspection, in the four cases in the latter part of the mishna, the homeowner and the poor person each performs an individual action contributing to the overall prohibited labor of carrying in or carrying out. Consequently, there are four actions in the first part of the mishna and eight actions in the second part.
ר׳ חננאלרש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְלִיטַעְמָיךְ, שִׁיתְסְרֵי הָוְיָין!

Abaye responded: According to your reasoning, they are sixteen actions, as even in the first part of our mishna, the one who receives the object and the one who places the object each participates in the performance of a prohibited action. Therefore, there are a total of sixteen actions.
רש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שיתסרי הויין – דאיכא למיחשב נמי הנך פטורי דמיתנו גבי חיובי העני חייב ובעל הבית פטור וכן בעל הבית חייב והעני פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ענה לו אביי: וליטעמיך שיתסרי הויין [ולטעמך, לשיטתך, הלא שש עשרה הן], שכן גם בחלק הראשון משתתף מקבל החפץ מיד עושה הפעולה, ואף הוא עושה פעולה מסויימת, ואם כן, שש עשרה פעולות הן בסך הכל!
Abaye responded: According to your reasoning, they are sixteen actions, as even in the first part of our mishna, the one who receives the object and the one who places the object each participates in the performance of a prohibited action. Therefore, there are a total of sixteen actions.
רש״יספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) א״לאֲמַר לֵיהּ: הָא לָא קַשְׁיָא, בִּשְׁלָמָא

Rav Mattana said to Abaye: That is not difficult, as granted,
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב מתנה: הא לא קשיא [זה אינו קשה] כי בשלמא [נניח]
Rav Mattana said to Abaye: That is not difficult, as granted,
ספר הנרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל שבת ב:, הערוך על סדר הש"ס שבת ב:, רש"י שבת ב:, תוספות שבת ב:, בעל המאור שבת ב: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת ב: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רמב"ן שבת ב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ב:, מהרש"ל חכמת שלמה שבת ב:, מהרש"א חידושי הלכות שבת ב:, פני יהושע שבת ב:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת ב:, אסופת מאמרים שבת ב:

Shabbat 2b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Shabbat 2b, Collected from HeArukh Shabbat 2b, Rashi Shabbat 2b, Tosafot Shabbat 2b, Baal HaMaor Shabbat 2b, Sefer HaNer Shabbat 2b, Ramban Shabbat 2b, Rashba Shabbat 2b, Meiri Shabbat 2b, Ritva Shabbat 2b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 2b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 2b, Penei Yehoshua Shabbat 2b, Steinsaltz Commentary Shabbat 2b, Collected Articles Shabbat 2b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144