(1) 
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ לְפוּם שְׁאֵרָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ שֶׁלֹּא יִתֵּן לָהּ לֹא שֶׁל יַלְדָּה לִזְקֵינָהּ וְלֹא שֶׁל זְקֵינָה לְיַלְדָּה כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לְפוּם עוֹנָתָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ אשֶׁלֹּא יִתֵּן חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ לְפוּם שְׁאֵרָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ שֶׁלֹּא יִתֵּן לָהּ לֹא שֶׁל יַלְדָּה לִזְקֵינָהּ וְלֹא שֶׁל זְקֵינָה לְיַלְדָּה כְּסוּתָהּ וְעוֹנָתָהּ לְפוּם עוֹנָתָהּ תֵּן כְּסוּתָהּ אשֶׁלֹּא יִתֵּן חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that she’era and kesuta should be interpreted as follows: In accordance with her flesh [she’era], i.e., her age, give her clothing [kesuta]. This means that he should not give the garments of a young girl to an elderly woman, nor those of an elderly woman to a young girl. Similarly, kesuta and onata are linked: In accordance with the time of year [onata], give her clothing [kesuta], meaning that he should not give new, heavy clothes in the summer, nor worn-out garments in the rainy season, i.e., the winter, when she requires heavier, warmer clothes. The entire phrase, therefore, refers only to a husband’s obligation to provide clothing for his wife.
תניא4 מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את5 אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר6 אחר ומאי שנא מדמר עוקבא דמר עוקבא7 שלא לדעת והכא יוצא8 לדעת. מאי דבר אחר רב חסדא אמר9 תכשיט רב יוסף אמר צדקה מאן דאמר שאין נותנין תכשיט וכל10 שכן צדקה ומאן דאמר צדקה אבל תכשיט לא11 ניחא לה דתינוול12.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה ולא לפי כבודו אימא אף לפי כבודו וקא משמע לן עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו13
לאחר מיתה.
אמר רב מתנה האומר אם מתה14 אל תקברוה מנכסי15 שומעין לו מאי שנא כי אמר דנפלו להו נכסי קמי יתמי כי לא אמר נמי נכסי קמי יתמי רמו [הלכך בין אמר בין לא אמר כיון דנפלו נכסי קמי יתמי לא קברינן לה מנכסי דיתמי]16 ואין היתומים חייבים17 בקבורתה דהא תנן18 אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן19 מתה אין חייבין בקבורתה אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל את20 עצמו על הציבור.21
1. כול׳: חסר בדפוסים.
2. וזנין: כ״י נ , דפוסים, וכן בה״ג. חסר בכ״י בהמ״ל 695 .
3. את אשתו ובניו: גיז : ״את אשתו ואת בניו״. כ״י נ , דפוסים: ״אשתו ובניו״.
4. תניא: כ״י נ : ״תנא״.
5. את: חסר בכ״י נ , דפוסים.
6. ולא דבר: וכן גיז . כ״י נ : ״ודבר״.
7. דמר עוקבא: וכן גיז , גיט , כ״י נ . דפוסים: התם .
8. והכא יוצא: גיז , גיט : ״הכא יוצא״. כ״י נ : ״והכא״. דפוסים: הכא יצא .
9. רב חסדא אמר: דפוסים: אמר רב חסדא .
10. וכל: כ״י נ , דפוסים: ״כל״.
11. לא: דפוסים: נותנין דלא .
12. לה דתינוול: גיז : ״לה דתיתנְוַל״. כ״י נ , דפוסים: ״ליה דתינוול״, כבה״ג.
13. ואפילו: דפוסים: אפילו .
14. מתה: כ״י נ , דפוסים (כך בדפוס שני- ויניציאה רפ״ב, ואילך): מתה אשתו . וכן ב-גיט אחר הגהה.
15. מנכסי: גיז , כ״י נ : ״מנכסיו״. גיט (לא ברור).
16. הלכך בין אמר בין לא אמר כיון דנפלו נכסי קמי יתמי לא קברינן לה מנכסי דיתמי: גיז , גיט , דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 , כ״י נ . ב-גיז , מקומה אחרי ״[ואין] היתומין חייבין בקבורתה״.
17. ואין היתומים חייבים: כ״י נ : ״לא מחייבי יתמי״.
18. דהא תנן: וכן גיז . כ״י נ : ״דתנן״.
19. שלהן: כ״י נ : ״משלהם״.
20. את: וכן דפוסים . חסר ב-גיז , גיט , כ״י נ .
21. דפוסים (וכן בדפוס שני- ויניציאה רפ״ב, ואילך) נוסף כאן ע״פ הגמרא שם מח ע״א: תני רב יוסף שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשים מטותיהן בלבושיהן מסייע ליה לרב הונא בריה דרב יהושע דא״ר הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה : וכן מובא בשאילתות פר׳ משפטים, בה״ג, רה״ג (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד ד:ל) וגם בעיטור בשם הגאון, וברא״ש (ה:לב). אך, בהתאם לרבינו, לא מוזכר ברמב״ם, ולא בטור, ורק בזכות הרא״ש נרשם בבית יוסף (אה״ע עו:יג), ובשו״ע (שם). וראה רע״מ על פרשת צו (ח״ג כח ע״א). ושמא הרי״ף והרמב״ם ראו דברי ר׳ הונא כמתנגדים לעיקרון של ר׳ יוחנן (נדרים כ ע״ב, כבמס׳ כלה א) כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה וכו׳. (רמב״ם פיהמ״ש סנהדרין ז:ד, הלכות איס״ב כא:ט), וכן מתנגדים לדברי ר׳ גמליאל: בג׳ דברים אוהב אני את הפרסים וכו׳ (ברכות ח,ב). מ״מ רבינו הזכירו בתשובה (שו״ת הרי״ף סי׳ קנא, אך במהדורא אחרת של אותה התשובה המופיעה בתשובות הגאונים הרכבי, סי׳ ת״ן, חסר).
בדפוסים רפ״ב ואילך מוסיפים כאן מלשון הגמרא לעיל (שם מז ע״א-ע״ב)נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה. ת״ר כתב לה פירות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה בעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זוכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר״א בן עזריה ורבנן קא מיפלגי דתנן אע״פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו עד מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב״ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב אלא על מנת לכונסה מ״ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכולי עלמא כרבי אלעזר בן עזריה מאן דאמר לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה אמר לך עד כאן לא קאמר ר׳ אלעזר התם אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי׳ ר׳ אלעזר בן עזריה מודה משום איחתוני והא איחתוני להו . לפי מסקנת סוגיא זו אין טעם שלא נפסוק הלכה כר׳ נתן דסבר זכה הבעל בנדוניא כבר מן האירוסין, למרות שלראב״ע (והלכה כמותו) אין חלות תוספת כתובה עד לנישואין. אלא שבתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד, ד:לג, אוצה״ג תשובות סי׳ שכ״ג) פסקו שלא זכה. וכן בעיטור בשם המתיבות והר״ח, שהתעלמו מן התירוץ שבסוגיא הדוחה השוואה בין ת״ק לראב״ע, ופסקו כת״ק דר׳ נתן שלא זכה מהאירוסין, דווקא משום הדמיון לדברי ר׳ אלעזר בן עזריה. וכפי שכתבו בתוס׳ וברא״ש (ד:ט ובתוס׳ רא״ש): ״אע״ג דדחי ליה התלמוד דיחויא הוא ולא סמכינן עילויה״ וכן ברשב״א כאן נתעלם מהחילוק ופסק כראב״ע ובהתאם- נגד ר׳ נתן שלא זכה, ואף רשם כן בשם רבינו: ״והיינו דלא חש הרי״ף ז״ל להביא פלוגתא דת״ק ור׳ נתן בהלכות כלל״.
בדפוסים רפ״ב ואילך מוסיפים כאן מלשון הגמרא לעיל (שם מז ע״א-ע״ב)
22. היא: דפוסים: זו .
23. הלכו שלוחי...הבעל: חסר בכ״י נ . וכן חסר ב-גיט לפני הגהה.
1לפום שארה – זקינה קשה לה משאוי ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהם.
לפום עונתה – לפי העת אם חמה אם צנה.
חדשים – חמים הם יותר מן השחקים.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״עונה״ שמופיעה במהדורתנו בסוף דף מ״ז:
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן לה כסותה שלא יתן כסות ילדה לזקינה ושל זקינה לילדה, כסותה ועונתה לפי העונה תן לה כסות שלא יתן לה חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים אלא יתן חדשים שהן חמין בימות הגשמים ושחקים שהן קרים בימות החמה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה כו׳ – פירש רשב״ם דרבי אליעזר בן יעקב סבר נמי דמזונות דאורייתא דהכי מתניא סיפא דברייתא מזונות מנין אמרת ק״ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך דברים שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה דרך ארץ מנין אמרת קל וחומר ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנישאת עליהם לכתחילה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה ולפי זה תימה ברייתא דלעיל דקתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא.
וראב״י אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כסותה ועונתה לפום עונה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה שחקים בימות הגשמים:
רבי אליעזר בן יעקב אומר כסותה ועונתה לפי עונתה תן כסותה. אמרו בירושלמי (ה״ז) ור׳ אליעזר בן יעקב מזונות מנא ליה, ק״ו ומה דברים שאין הנפש תלויה בהן חייב, דברים שהנפש תלויה בהן לא כל שכן, עונה מנא ליה, ומה דברים שלא נכנסה לכך חייב, דברים שנכנסה לכך לא כל שכן, ולמאן דאית ליה מזונות דרבנן משמע דאית ליה דר׳ אליעזר בן יעקב ולית ליה קל וחומר. אי נמי אפשר דמאן דאית ליה מזונות דרבנן סבר כי הא דתני רב יעקב שארה כסותה קירוב בשר שלא ינהוג בו מנהג פרסיים וכו׳ עד ויתן כתובה, ומוקים שאר לקירוב בשר, ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת, והלכתא דמזונות דרבנן.
הכסות שהוא חייב לה ענינו בכסות הראוי לה שלא ליתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה וכן לא שחקים בימות הגשמים וחדשים בימות החמה:
רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה כן כסותה וכו׳. גרש״י ז״ל רבי אליעזר אומר לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה וכו׳ כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן לה חדשים בימות החמה וכו׳ כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור״ח ז״ל גורס בהפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו׳ כלומר לפי מה שיוכל לסבול שארה דהיינו גופה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה כלומר לפי שניה שלא יתן של ילדה לזקנה והכל ענין א׳. הריטב״א ז״ל.
לכאורה משמע דרבי אליעזר בן יעקב סבר דמזונות דרבנן דהא דריש כוליה קרא לענין כסותה בלחוד וכי קאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא היינו ת״ק ורבי אליעזר ומיהו בירושלמי פרושו שאף מזונות ועונה לרבי אליעזר בן יעקב מן התורה דמייתי להו מק״ו ומה דברים שאין בהם חיי נפש וכו׳ דרך ארץ מנין אמרת ק״ו ומה דברים שאינה נשאת עליהן מתחילה אינו רשאי למנוע דברים שנשאת עליהן מתחילה כו׳ וכן כתבו בתוספות והלכך הא דקאמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא אכולה מתני׳ קאמר והקשו בתוספות דא״כ הא דקתני לעיל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דמזונות דרבנן כמאן אתיא וכתב הרא״ה ז״ל דאפשר דאית ליה כרבי אליעזר בן יעקב ולית ליה ק״ו א״נ דאפשר דסבר כי הא דתני רב יוסף שארה כמשמע׳ קרוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים וכו׳ ומוקים שאר לקרוב בשר ומוקים כסותה לבגדי מטה שלא ישמש מטתו אלא במטה מוצעת ופסקו כל המפרשים האחרונים ז״ל דמזונות דרבנן ורבא האי תנא סבר קאמר וליה לא ס״ל:
תוס׳ בד״ה רבי אב״י וכו׳ ולפ״ז תימא ברייתא דלעיל דקתני תקנו מזונות כמאן אתיא עכ״ל. ולכאורה נראה מלשונם דדוקא אליבא דריש לקיש דמייתי התוספות לעיל דשונה הברייתא כמו שהיא לפנינו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה קשיא להו כמאן אתיא דבהדיא סברה דמדרבנן מדקתני תקנו מזונות משא״כ לרב דמגיה הברייתא וקתני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אפשר לומר דברייתא נמי סברה מזונות מדאורייתא ואפ״ה קתני שפיר תקנו מעשה ידיה תחת מזונות והיינו משום איבה דמזונות וכמו שאפרש לקמן דף נ״ח אי״ה שכן שיטת הפוסקים מיהו לפי שיטת רש״י דלעיל דף מ״ג דהיכא דבע״כ מיתזנא לא שייך איבה דמזונות א״כ ע״כ דלרב נמי מזונות מדרבנן והא לא מיקרי בע״כ מיתזנא דמעיקרא לא תקנו לה מזונות אלא אדעתא שיזכה במעשה ידיה דלא תיהוי לה איבה ודוקא לגבי יתומים שייך בע״כ מיתזנא. משא״כ לשיטת התוספות דאע״ג דבע״כ לגמרי מיתזנא שייך נמי איבה אם כן לא שייכא קושייתם כאן לרב אלא לריש לקיש. מיהו לר״ל נמי יש ליישב קושייתם דלפמ״ש התוספות לקמן דר״ל מפרש המשנה דהמקדיש כרב אדא בר אהבה דמעשה ידיה תחת מעה כסף ומזונות תחת מותר ע״כ סבר רבי מאיר דמזונות מדרבנן וכמו שאבאר במקומו אי״ה וכמו שכתב מורי זקיני הגאון ז״ל בס׳ מג״ש אלא שהוא סתם דבריו אפילו אליבא דרב ולענ״ד לרב מצינן למימר דר״מ נמי סבר מזונות דאורייתא ואין להאריך כאן יותר:
בד״ה ולא שאני לן וכו׳ אלא ודאי איירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך וכו׳ מדפריך מיניה אההיא דנשתטה כו׳ עכ״ל. משמע להו דעיקר קושיית הגמרא מבניו ובנותיו דלענין דבר אחר שפיר מצינן לאיפלוגי בין נשתטה דכל שעה י״ל אולי יתרפא ומשו״ה נותנין לה תכשיטין משא״כ בהלך למדינת הים שאין דעתו לחזור מיד לא יהבינן לה תכשיטין ולענין צדקה שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בין יצא לדעת דהו״ל לצוות. ועוד דלענין דומיא דדבר אחר נמי שפיר דקדקו התוספות דמצי לחלק בין היכא שהיו נותנין לה מקודם או לא וכן לענין צדקה אם דרכו בכך אלא ע״כ דמשמע ליה להש״ס דמסתמא כולהו בחד גווני איירי וא״כ ה״ה לבניו ולבנותיו כולהו איירי כשמפרנסן מקודם וק״ל ובספר נתיבות המשפט דף רמ״ב האריך בזה עיין שם:
קירוב בשר בתשמיש
ציון ב.
גמרא. תני רב יוסף: ״שארה״ - זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: האומר ׳אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה׳ - יוציא ונותן כתובה.
האומר ׳אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה׳ - יוציא ויתן כתובה, וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל. וכן היא אומרת ׳אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו׳ - תצא בלא כתובה.(שו״ע אבן העזר עו, יג)
הגמרא מביאה את הברייתא ששנה רב יוסף כסיוע לדברי רב הונא שאומר ׳אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה׳ - כופים אותו להוציא ולתת כתובה. הריטב״א כותב שכך הדין אפילו אם עושה כן לצניעות, ומוסיף שהוא הדין אם היא אומרת כן, שנקראת מורדת.
הב״ח תמה על הריטב״א שמלשונו משמע שרק אם היא אומרת זאת נחשבת למורדת, בעוד שאם הוא אומר זאת אינו נחשב למורד. לדעתו אף לה אין דין מורדת, שכן דין מורד ומורדת מתקיים רק כשעושים כך מחמת שנאה וכעס, ולא כשעושים כך לצניעות או מחמת עצלות. הב״ח מסביר שאף הריטב״א נוקט בלשון זו רק בדרך השאלה, ואינו מתכוון לומר שיש לה דין מורדת ממש שפוחתים מכתובתה, אלא רק שראוי לקרוא לה בשם מורדת.
אולם החלקת מחוקק (סק״כ) חולק על הב״ח וטוען שיש להם דין רגיל של מורד ומורדת.
גם הבית שמואל (סקי״ט) חולק על הב״ח בהבנת הגמרא והריטב״א, אך לדעתו הדין תלוי במחלוקת שבגמרא על פירוש הכתוב ״שארה״, שאם הוא מתפרש לענין מזונות - הרי שאין מקור לברייתא של רב יוסף ולדין של רב הונא, ואינם נחשבים כמורד וכמורדת, בעוד שאם חיוב המזונות מדרבנן - יש מקור לחובה של קירוב בשר, ויש להם דין מורד ומורדת. על כן הרמב״ם, שסובר שהבעל חייב במזונות מדאורייתא, כמבואר לעיל (מז, ב ציון ב), אינו מביא את הדין של רב הונא.
אולם השלחן ערוך פוסק להלכה כדברי רב הונא, ולפי דברי הבית שמואל יוצא שהשלחן ערוך סובר שחיוב המזונות אינו מדאורייתא אלא מדרבנן.
מלשון השלחן ערוך שמשוה את הבעל שאומר זאת לבעל שאינו רוצה לשמש עם אשתו כלל מבין החלקת מחוקק (שם) שיש לו דין מורד. אולם החזון איש (אה״ע סי׳ סט, כ) כותב שלא מסתבר שיש להם דין מורד ומורדת, מפני במורדים הדין הוא שממתינים להם שנים עשר חודש עד שיסכימו, וכאן אין דרך הדבר להשתנות לאחר זמן, לכן ראוי יותר לומר שיכפו אותו להוציא מיד ולתת כתובה, ולכפות אותה שתצא מיד בלא כתובה.
ההוצאות שמוציא הבעל על הספד אשתו
משנה (מו, ב). וחייב במזונותיה... וקבורתה, רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת.
גמרא. מכלל דתנא קמא סבר הני לא. היכי דמי? אי דאורחה - מאי טעמא דתנא קמא דאמר לא, ואי דלאו אורחה - מאי טעמא דרבי יהודה? לא צריכא, כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה; תנא קמא סבר: כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו - הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה - לא, ורבי יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כרבי יהודה.
מתה אשתו - חייב בקבורתה ולעשות לה הספד וקינים, כדרך כל המדינה, ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת, ואם היה עשיר - הכל לפי כבודו, ואם היה כבודה יתר מכבודו - קוברין אותה לפי כבודה, שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת אפילו לאחר מותה.(רמב״ם אישות יד, כג)
מתה האשה בחיי הבעל - חייב לקוברה וליטפל בכל צרכי קבורתה, ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר, וכן חייב לעשות לה מספד וקינים, כדרך כל המדינה, ואם דרכם להספיד בחלילין - לא יפחות משני חלילין ומקוננת, אפילו עני שבישראל, ואם היה עשיר - הכל לפי כבודו, ואם היה כבודה יותר מכבודו - קוברים אותה לפי כבודה, שעולה עמו ואינה יורדת.(שו״ע אבן העזר פט, א)
הגמרא מבארת שתנא קמא ורבי יהודה נחלקו בכגון שהמנהג להספיד בשני חלילים ומקוננת הוא ״אורחיה דידיה ולאו אורחה דידה״, והלכה כרבי יהודה שהדין שהאשה עולה עמו נוהג גם לאחר מותה.
רש״י מפרש שהכוונה לכך שזהו המנהג שעושים לבנות משפחתו, ומקשים התוספות (ד״ה דאורחיה) שאם כן היתה המשנה צריכה לומר שלא יפחות ממנהגו, ולא לפרט שיש צורך בשני חלילים ובמקוננת.
לפיכך מבאר רבינו תם שהגמרא מתכוונת שכך המנהג לעשות לגברים, שלא לפחות משני חלילים ומקוננת, ולא לנשים, שיש שפוחתים להם. על כך אמר רבי יהודה שכיון שנשאה - חייב לעשות עמה כדרך שעושים עם האנשים.
הריטב״א מיישב את שיטת רש״י שמאחר שבנות משפחתה אינן עושות אף לא כשיעור הזה - דייה שיעשה עמה באותו שיעור, ואינו חייב לעשות עמה לפי המנהג של בנות משפחתו, אף אם הוא מרובה ממנו.
מדבריו ניתן להבין שאם דרך משפחתו לפחות מהשיעור הזה של שני חלילים ומקוננת - אף הוא אינו חייב בהם.
תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מבארים שכוונת הגמרא לומר שאם דרך משפחתו לעשות הספד - צריך לעשותו למרות שאין זו דרך משפחתה, וכשעושה צריך שלא יפחות מן השיעור של שני חלילים ומקוננת.
הרי״ף (יח, א) והרמב״ם מביאים רק את דברי רבי יהודה במשנה ומוסיפים שעולה עמו ואינה יורדת אף לאחר מיתה. המגיד משנה מעיר שאינם כותבים את מה שיוצא מהגמרא שהשיעור של שני חלילים ומקוננת תלוי במנהג בני משפחתו ובני משפחתה, ומסביר שלדעתם לעולם אין לפחות משיעור זה, והכל כמנהג המדינה.
פרנסת הבנים והבנות כשהאב הלך או השתטה
ציון ג-ז.
גמרא. ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. אמר ליה רבינא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות - בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר? אמר ליה: ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת?! מאי דבר אחר? רב חסדא אמר: זה תכשיט, רב יוסף אמר: צדקה; מאן דאמר תכשיט - כל שכן צדקה, מאן דאמר צדקה - אבל תכשיט יהבינן לה, דלא ניחא ליה דתינוול.
וכשם שבית דין מוכרין למזון האשה שהלך בעלה - כך מוכרין למזון בניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, אבל יתר על שש - אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו, אף על פי שהוא אמוד, וכן מי שנשתטה - בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אשתו ובניו ובנותיו שהן בני שש שנים או פחות, ומפרנסין אותן.(רמב״ם אישות יב, יז)
האשה שהלך בעלה ופסקו לה בית דין מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור - אין פוסקין לה תכשיט, שהרי אין לה בעל שתתקשט לו. אבל מי שנשתטה בעלה או שנתחרש - פוסקין לה תכשיט. ודין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור - כדינם בטענת המזונות: אם אמר הוא ׳נתתי׳ והיא אומרת ׳לא נתת׳ - דין אחד לכל.(רמב״ם שם יג, ז)
ומי שנשתטה או שנתחרש - בית דין פוסקין עליו צדקה, אם היה ראוי.(רמב״ם נחלות יא, יא)
מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו - אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן... מכאן ואילך, אפילו אין כתובתה בידה - פוסקים לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט...
מי שנשתטה או נתחרש - פוסקין לאשתו תכשיטין (ומפרנסין את אשתו מנכסיו).(שו״ע אבן העזר ע, ה-ו)
מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן - מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש, אבל מבני שש ומעלה - אין זנין אותם מנכסיו. ויש אומרים היינו דוקא שלא התחיל לזונן לאחר שש, אבל התחיל לזונן - ניזונין מנכסיו, דודאי ניחא ליה בהכי, ויש אומרים אם אמוד - זונין אותן בכל ענין, משום צדקה.
מי שנשתטה - מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו, אפילו הן יתרין על שש, עד שיגדלו.(שם עא, ב-ג)
...ומי שנשתטה או נתחרש - בית דין פוסקין עליו צדקה, אם היה ראוי.(שו״ע חושן משפט רצ, טו)
א. כשלא פרנסם מקודם וכשאינו אמיד.
הגמרא מחלקת בין מי שהלך מדעתו, שאין מפרנסים את הבנים, לבין מי שהשתטה, שמפרנסים אותם.
הריטב״א והר״ן (יז, א בדפי הרי״ף) מפרשים שמדובר בילדים מעל גיל שש שאינו חייב לפרנסם, אבל בקטנים מהם, שחייב לפרנסם, הרי זה פשוט שגם אם הלך מדעתו בית דין יורדים לנכסיו ומפרנסים אותם.
התוספות (ד״ה ולא שאני) מסיקים לגבי מי שנשתטה שרק אם היה מפרנסם לפני כן ממשיכים לפרנסם, אבל אם לא עשה כן אין שום סברה לכך שירדו עכשיו לנכסיו, וכן כותבים הריטב״א, המאירי ובעל הגהות אשרי (סי׳ יא) בשם מהרי״ח. אולם המרדכי (סי׳ קסה) מביא בשם התוספות דעה נוספת לפיה מפרנסים את בניו אפילו אם הוא עצמו לא היה מפרנסם בזמן שהיה בריא, והחלקת מחוקק (עא סק״ד) מעיר שהסברה הזו נזכרת בתחילת דברי התוספות אך הם דוחים אותה.
הר״ן (יח, א בדפי הרי״ף) כותב שמי שנשתטה מפרנסים את בניו אפילו אם אינו אמיד, מפני שהרוב נוהגים כך ואומדים דעתו שנוח לו בכך, ולגבי מי שהלך מדעתו נוטה הר״ן לומר שאין זנים אותם רק אם אינו אמיד, אבל אם הוא אמיד - יורדים לנכסיו ומפרנסים אותם במה שחייב מדין צדקה.
לעומת זאת כותבים הרשב״א והרמב״ם שאם הלך מדעתו אין זנים את הילדים שמעל גיל שש אפילו היה אמיד, ועוד עיין לקמן.
ב. שיטת ההלכה.
המגיד משנה (אישות יב) מקשה על הרמב״ם שאינו מחלק בין מי שהלך לבין מי שהשתטה, ומשמע מדבריו שגם מי שנשתטה אין זנים את ילדיו שמעל גיל שש. הוא מתרץ שהרמב״ם מתכוון בדבריו להשוותם רק לגבי החיוב לזון את הילדים שמתחת לגיל שש, אבל לגבי הגדולים משש סומך הרמב״ם על מה שכתב בהלכות נחלות שבית דין פוסקים על מי שהשתטה צדקה, ולא יהיו בניו הגדולים גרועים מכל עני אחר.
אולם הטור (אה״ע עא) מבין בדעת הרמב״ם את הדברים כפשוטם, דהיינו שגם מי שהשתטה אין מפרנסים את בניו ובנותיו שמעל גיל שש ואפילו הוא אמיד, וכותב שדבריו אינם נראים.
בדעת הטור עצמו מפרש הב״ח שהוא סובר שאם השתטה - מפרנסים את בניו הגדולים אפילו לא היה אמיד, אבל לגבי מי שהלך למדינת הים הוא חולק על הר״ן וסובר שאין מפרנסים אותם אפילו היה אמיד, מפני שאין נוטלים מאדם צדקה שלא בפניו.
המחבר בשלחן ערוך כותב את החילוק של הגמרא בין מי שהשתטה לבין מי שהלך לגבי הבנים שמעל גיל שש, ואינו מחלק בין אמיד לשאינו אמיד, ומשמע שסובר שאם הלך למדינת הים - אין זנים את בניו הגדולים בשום ענין, ואם השתטה - זנים אותם בכל ענין, דהיינו כהבנת הב״ח בדעת הטור, וכן כותב הבית שמואל (סק״ו).
הרמ״א מביא את דעת הר״ן, שבאמיד זנים אותם גם אם הלך למדינת הים משום צדקה. כמו כן הוא מביא את דברי המרדכי שאם היה מפרנס את בניו הגדולים לפני כן ממשיכים לזונם גם אם הלך, ויוצא שבסוגייתנו מדובר במי שלא היה מפרנסם, ובכל זאת זנים את הבנים של מי שהשתטה.
דבר אחר - תכשיט או צדקה
א. ביאור השיטות והגרסאות.
בברייתא נאמר שמי שהלך למדינת הים אין יורדים לנכסיו בשביל דבר אחר, ובדברי מר עוקבא מבואר שמי שהשתטה יורדים לנכסיו אף בשביל זה.
רב חסדא ורב יוסף נחלקו בביאור הענין, האם הכוונה לתכשיט או לצדקה, ויש מחלוקת בפירוש דבריהם ובגרסה.
רש״י (ד״ה לא ניחא) נוטה לפרש שדברי רב חסדא ורב יוסף מתייחסים לדברי מר עוקבא שמי שהשתטה יורדים לנכסיו בשביל דבר אחר, וגורס בסוף הסוגיה להיפך, שמי שמפרש שהכוונה לצדקה - סובר שכל שכן שיורדים לנכסיו בשביל תכשיטי אשתו, מפני שמעונין שאשתו תתקשט, ומי שמפרש שהכוונה לתכשיטיה - סובר שאין יורדים לנכסיו בשביל צדקה.
גם תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק) מפרשים שהדברים אמורים לגבי מי שהשתטה, אולם גרסתם שונה והפוכה, ולפיה יש יותר סברה לרדת לנכסיו בשביל צדקה, שהיא מצוה, מאשר בשביל תכשיטיה, שאינו מעונין שתתקשט כדי שלא תבוא לידי זימה עם מישהו אחר, שכיון שהשתטה - אינה חוששת ממנו. על כן מי שמפרש שהכוונה לתכשיטיה - בודאי סובר שיורדים לנכסיו בשביל צדקה, אבל מי שמפרש שיורדים בשביל צדקה - סובר שאין יורדים בשביל תכשיטיה.
לעומתם מפרשים התוספות (ד״ה הכי גרסינן), הרי״ף (יז, א), הרא״ש (סי׳ יב) והר״ן שרב חסדא ורב יוסף מתייחסים לברייתא האומרת שמי שהלך למדינת הים אין יורדים לנכסיו בשביל דבר אחר. לפי גרסתם יש יותר סברה שלא לרדת בשביל צדקה מאשר בשביל תכשיטיה, מפני שבודאי אינו מעונין שאשתו תתגנה. על כן מי שמפרש שהכוונה לתכשיטיה - סובר שגם בשביל צדקה אין יורדים, בעוד שמי שמפרש שהכוונה לצדקה - סובר שבשביל תכשיטיה יורדים.
לפי גרסה זו כותב הר״ן שמצא בהלכות ישנות שאם השתטה - יורדים לנכסיו גם בשביל צדקה וגם בשביל תכשיטיה, ואם הלך למדינת היום לא יורדים לא לצדקה ולא לתכשיט, כדעת רב חסדא שהיה רבו של רב יוסף. גם השיטה מקובצת כותב שמסתבר שלפי גרסה זו אין מחלוקת שאם השתטה יורדים לנכסיו בין בשביל תכשיט ובין בשביל צדקה. אולם הר״ן עצמו טוען שגם אם המחלוקת היא על מי שהלך למדינת הים - יתכן שרב חסדא מפרש שגם מר עוקבא מתכוון לתכשיט, ואין איפוא מקור לכך שיורדים לנכסיו בשביל צדקה.
אכן השיטה מקובצת מסביר לשיטתו שרש״י נמנע מלפרש כתוספות מפני שלשיטתם שלמר עוקבא יורדים לנכסי מי שהשתטה בין לצדקה ובין לתכשיט - לא מובן מדוע מר עוקבא לא הזכיר במפורש את שניהם, כשם שפירט שזנים ומפרנסים.
מאידך גיסא כותב השיטה מקובצת שלפי גרסת רש״י שהאמוראים מתייחסים לדברי מר עוקבא - אין לומר שבדין של מי שהלך הכל מודים שאין יורדים לנכסיו לא לצדקה ולא לתכשיט, מפני שבגמרא לקמן (קז, א) מובאת המחלוקת במפורש בקשר למי שהלך, ועל כן צריך לומר שלגרסה זו נחלקו בין במי שהשתטה ובין במי שהלך.
גרסה נוספת עולה מדברי רש״י במהדורא קמא (בשטמ״ק) ומדברי הרי״ד, שכותבים שמי שהלך למדינת הים אין צורך לתת לאשתו תכשיט כיון שאינו נמצא עמה, ורק כשנמצא עמה יש ענין שיתאווה לה בראותו אותה מקושטת, וגם מי שהשתטה אין נותנים לאשתו תכשיט מפני שאין לו דעת להתאוות לה. נראה איפוא שגורסים גם בדברי מר עוקבא שאין נותנים דבר אחר, ואין איפוא חילוק בין מי שהשתטה לבין מי שהלך לענין זה.
ב. שיטת ההלכה.
בהלכות אישות (פי״ג) כותב הרמב״ם שאם הלך הבעל אין פוסקים לאשה תכשיט ואם נשתטה פוסקים, ובהלכות נחלות הוא מוסיף שפוסקים עליו גם לצדקה. הר״ן כותב ששיטתו היא כשיטה שמצא בהלכות ישנות שיורדים לנכסי מי שהשתטה בין לתכשיט ובין לצדקה ואין יורדים לנכסי מי שהלך לא לתכשיט ולא לצדקה. אולם כאמור הר״ן עצמו טוען שאין מקור לכך שמי שהשתטה יורדים לנכסיו בשביל צדקה.
הכסף משנה בהלכות נחלות מסביר שהרמב״ם מסיק כך מפני שמן הסתם נוח לו שיעשו צדקה בממונו, אבל אם הלך למדינת הים אי אפשר לרדת לנכסיו בשביל צדקה מפני שהוא נותן במקום שנמצא, ולכן רב חסדא ורב יוסף נחלקו רק לגבי מי שהלך ולא לגבי מי שנשתטה.
בבירור הלכה לעיל התבאר שלפי הבנת המגיד משנה הרמב״ם מחלק בין מי שהלך, שאין מפרנסים את בניו הגדולים משש שנים אף על פי שהוא אמיד, לבין מי שהשתטה, שמפרנסים אותם אם האב אמיד. על כך מקשה הלחם משנה שאם מי שהלך אין נותנים מנכסיו לפרנסת בניו הגדולים - לשם מה מוסיפה הברייתא שאין נותנים בשביל דבר אחר, לפי הפירוש שהכוונה לצדקה, לאחר שכבר אמרה שאין נותנים לצדקה אפילו לילדים הגדולים שלו עצמו.
בעל אבני מילואים (סי׳ עא סק״ה) מתרץ את קושית הלחם משנה שאף על פי שאין יורדים לנכסיו בשביל בניו ובנותיו - יש סברה לומר שיורדים בשביל צדקה אחרת כשם שכופים על כל בני העיר לתת צדקה, ורק בשביל בניו ובנותיו אי אפשר לתת מנכסיו מצד מצות צדקה.
המאירי פוסק בין לגבי מי שהשתטה ובין לגבי מי שהלך שנותנים לאשתו תכשיט ואין נותנים צדקה מנכסיו, ודבריו נראים לכאורה תמוהים, שאם מפרש שדבר אחר היינו תכשיט - היה צריך לפסוק שאין נותנים כשהלך, ואם מפרש שהיינו צדקה - היה צריך לפסוק שנותנים כשנשתטה. אולם נראה שגורס כגרסת רש״י במהדורא קמא שאין יורדים לא לנכסי מי שהלך ולא לנכסי מי שהשתטה בשביל דבר אחר, ופוסק כרב יוסף שהכוונה לצדקה ולא לתכשיט.
קבורת האשה כשהבעל איננו או שאינו רוצה
ציון ח.ט.
גמרא. אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו - בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו. לפי כבודו ולא לפי כבודה?! אימא, אף לפי כבודו.
לא רצה לקבור את אשתו, ועמד אחד מדעת עצמו וקברה - מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים.
היה במדינה אחרת כשמתה אשתו - בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו, או לפי כבודה.(רמב״ם אישות יד, כד ואבן העזר פט, ב-ג)
א. כשהאב או אחר קברה.
בירושלמי (הלכה ו) מובאת ברייתא האומרת שאם הבעל לא רצה לקוברה - האב קובר ומוציא מהבעל את הוצאותיו, ונחלקו שם רבי חגי ורבי יוסי אם כך הדין רק באב או גם באחר.
כיוצא בזה נחלקו שם בענין מי שפרנס את האשה לאחר שהבעל הלך למדינת הים, שלדעת רבי חגי האב גובה מהבעל את דמי המזונות ולא מישהו אחר, ולדעת רבי יוסי אף אחד אינו גובה מהבעל. נמצא שלדעת רבי חגי בין הוצאות הקבורה ובין הוצאות המזונות האב גובה ולא אחר, ולדעת רבי יוסי לקבורה כולם גובים ולמזונות אף אחד אינו גובה.
הרשב״א פוסק שרק האב גובה את הוצאות הקבורה מהבעל מפני שעל כך יש הסכמה של שני האמוראים בירושלמי, אבל אחר אינו גובה מפני שעל כך יש מחלוקת בירושלמי, וכיון שאין הכרעה - המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן פוסקים המאירי, הר״ן (דף יז, א בדפי הרי״ף) ורבינו קרשקש.
לעומתם פוסק הרמב״ם כדעת רבי יוסי בירושלמי, שכל מי שעמד מדעת עצמו וקברה - מוציא את הוצאותיו מן הבעל, כדי שלא תהיה האשה מושלכת לכלבים.
המגיד משנה מסביר שהרמב״ם פוסק כרבי יוסי מפני שנראים דבריו כדי למנוע בזיון האשה, שלא תהיה מוטלת עד שיזדקקו בית דין לקוברה. כמו כן כך ראוי לפסוק מפני שלגבי מזונות ההלכה היא כרבי יוסי שבין האב ובין אחר אינם גובים, שכך משמע בבבלי (קז, ב) שאינו מחלק, ולכן יש לפסוק כמותו גם לגבי הקבורה, ששניהם גובים.
הגר״א (סק״ה) מסביר את פסיקת הרמב״ם בדרך אחרת, שדעת רבי יוסי נזכרת בירושלמי אחרונה, וזו שיטתו לפסוק כדעה שנזכרת אחרונה.
הטור והשלחן ערוך פוסקים כדעת הרמב״ם.
ב. לפי כבודו או לפי כבודה.
לפי הגרסה שלפנינו נאמר בברייתא שקוברים אותה לפי כבודו, והגמרא מבארת שהכוונה היא שקוברים אותה אף לפי כבודו אם הוא גדול מכבודה, על פי הדין שעולה עמו אפילו לאחר מיתה.
הטור כותב שקוברים אותה לפי כבודה, ותמה הב״ח שמשמע מדבריו שאין קוברים אותה לפי כבודו אם הוא גדול מכבודה, בניגוד למה שעולה מן הסוגיה.
הב״ח מתרץ שהטור גורס בברייתא כגרסה המובאת בתוספות (ד״ה מי שהלך) שקוברים אותה לפי כבודה. התוספות עצמם דוחים את הגרסה הזו מפני שלפיה יוצא שהחידוש הוא שאינה יורדת עמו, ואת זה היה ראוי לחדש בכגון שהבעל נמצא עמה, שזהו חידוש גדול יותר מאשר כשהלך למדינת הים. אבל הטור מקיים את הגרסה הזו ומפרש שבמסקנה מחלקת הגמרא בין בעל שהלך למדינת הים, שקוברים את אשתו לפי כבודה ולא לפי כבודו, בין כשכבודה גדול יותר ובין כשכבודה קטן יותר, לבין בעל שנמצא עמה, שקוברים אותה לפי הכבוד הגדול יותר, בין אם זה כבודו ובין אם זה כבודה.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים שגם אם הלך למדינת הים קוברים אותה לפי כבודו או לפי כבודה, כלומר לפי הכבוד הגדול יותר, מפני שעולה עמו אפילו לאחר מיתה.
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: ״שארה״ ו״כסותה״ הם ענין אחד, והכוונה: לפום [לפי] שארה, לפי בשרה ולפי גילה — תן כסותה, שלא יתן לה לא בגדים של ילדה (צעירה) לזקינה, ולא של זקינה לילדה. וכן ״כסותה״ ו״ענתה״ הם ענין אחד: לפום [לפי] עונתה וזמנה תן כסותה, שלא יתן בגדים חדשים ועבים בימות החמה, ולא שחקים (בגדים שנשחקו) בימות הגשמים, שבימים אלה היא זקוקה לבגדים עבים ומחממים.
Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that she’era and kesuta should be interpreted as follows: In accordance with her flesh [she’era], i.e., her age, give her clothing [kesuta]. This means that he should not give the garments of a young girl to an elderly woman, nor those of an elderly woman to a young girl. Similarly, kesuta and onata are linked: In accordance with the time of year [onata], give her clothing [kesuta], meaning that he should not give new, heavy clothes in the summer, nor worn-out garments in the rainy season, i.e., the winter, when she requires heavier, warmer clothes. The entire phrase, therefore, refers only to a husband’s obligation to provide clothing for his wife.
הכל
(2) תָּנֵי רַב יוֹסֵף שְׁאֵרָהּ זוֹ קֵרוּב בָּשָׂר שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהּ מִנְהַג פָּרְסִיִּים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּלְבוּשֵׁיהֶן מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בהָאוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא אֲנִי בְּבִגְדִּי וְהִיא בְּבִגְדָּהּ יוֹצִיא וְנוֹתֵן כְּתוּבָּה.:
Rav Yosef taught the following baraita: “She’era,” this is referring to closeness of flesh during intercourse, which teaches that he should not treat her in the manner of Persians, who have conjugal relations in their clothes. The Gemara comments: This baraita supports the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: With regard to one who says: I do not want to have intercourse with my wife unless I am in my clothes and she is in her clothes, he must divorce his wife and give her the payment for her marriage contract. This is in keeping with the opinion of the tanna of the baraita that the Torah mandates the intimacy of flesh during sexual relations.
תני רב יוסף שארה זה קירוב בשר שלא ינהוג כמנהג פרסיים שמשמשים מטותיהן בלבושיהן. מסייע ליה לרב הונא דאמר כל האומר אי איפשי בקירוב בשר אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה.
תני ר״י שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בבגדיהם מסייע ליה לר״ה דאמר האומר א״א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה:
ואף לענין עונה לא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהם בלבושיהם וכל האומר אי אפשר אלא בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתבה ובמסכתא זו יתרחבו הדברים בפרטי דינין אלו בכדי הצורך:
האומר אי אפשי אלא אני בבגדי וכו׳. יוציא ויתן כתובה פירוש ואף על פי שעושה כן לצניעות וה״ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמי׳ חשיבא שאין דרך חיבה וכל שכן בשאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה וכדכתיבנא בשילהי נדרים. הריטב״א ז״ל:
תני [שנה] רב יוסף ברייתא זו: ״שארה״ — זו קרוב בשר בזמן תשמיש, שלא ינהג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן. ומעירים: האמור בברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב הונא, שאמר רב הונא: האומר ״אי אפשי (אין אני רוצה) לשמש את המטה אלא כשאהיה אני בבגדי והיא בבגדה״ — במקרה כזה יוציא (יגרש את אשתו) ונותן כתובה, וכדברי התנא בברייתא שחובה מן התורה היא להיות בשעת תשמיש בקירוב בשר.
Rav Yosef taught the following baraita: “She’era,” this is referring to closeness of flesh during intercourse, which teaches that he should not treat her in the manner of Persians, who have conjugal relations in their clothes. The Gemara comments: This baraita supports the opinion of Rav Huna, as Rav Huna said: With regard to one who says: I do not want to have intercourse with my wife unless I am in my clothes and she is in her clothes, he must divorce his wife and give her the payment for her marriage contract. This is in keeping with the opinion of the tanna of the baraita that the Torah mandates the intimacy of flesh during sexual relations.
הכל
(3) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְכוּ׳.: מִכְּלָל דת״ק דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר הָנֵי לָא הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאוֹרְחַהּ מ״ט מַאי טַעְמָא דת״ק דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר לָא וְאִי דְּלָאו אוֹרְחַהּ מ״ט מַאי טַעְמָא דר״י דְּרַבִּי יְהוּדָה .
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: Even the poorest man of the Jewish people may not provide fewer than two flutes and a lamenting woman for his wife’s funeral. The Gemara infers: This proves by inference that the first, anonymous tanna cited in the mishna holds that these are not part of a husband’s obligations. The Gemara asks: What are the circumstances? If this is the common custom in her family at funerals, what is the reason for the opinion of the first tanna who said that he does not have to do so? If he neglected to provide these items he would be treating her with disrespect. And if this is not the common custom in her family, what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda?
ר׳ יהודה אומ׳ אפי׳ עני שבישראל לא יפחות לה וכו׳. וכגון דאורחיה דבעל להספיד ולאו אורחה דידה, ואפי׳ הכי אמרינן אע״ג דמיתה לה, דעולה עמו, הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא. והיכא דאורחה דידה, אע״ג דלאו אורחיה דידיה, אליבא דדברי הכל חייב לספדה, דאינה יורדת עמו לעולם.
ר״י אומר וכו׳. מכלל דת״ק סבר הני לא ה״ד אי דאורחה. פי׳ שדרך בני משפחתה בכך מ״ט דת״ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ״ט דר״י ל״צ דאורחיה ולא אורחה ת״ק סבר כי אמרי׳ עולה עמו ה״מ מחיים פי׳ כגון הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניקו ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ואינו דרך בני משפחתו. אבל לאחר מיתה לא. ור״י סבר אפילו לאחר מיתה:
רבי יהודה אומ׳ אפילו כו׳ מכלל דתנא קמא סבר כו׳ וכל הגמרא עד ויפיל עצמו על הציבור.
מתני׳ ה״ג רבינו חננאל ז״ל לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה. הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. והיינו דמותבינן בגמ׳ לרב אסי ממתני׳, ומפרקינן מסירתה זו היא כניסתה לחופה.
מכלל דת״ק סבר הני לא פי׳ מכלל הקושיא הוא לשון זה אלא הא בעי לאשמועינן דכי קאמר ת״ק וקבורתה דוקא צרכי קבורה קאמר אבל לא לשכור לה מספידין ומקוננות כלל ורבי יהודה סבר שצריך לשכור לה מספידים ומקוננות ואפילו עני שבישראל לא יפחות כו׳. והיינו רבי יהודה אומר וכו׳ דקתני דאין לומר דלת״ק נמי צריך לשכור מספידין ומקוננות אלא דבכל דהו סגי ובכלל קבורתה הויא דהיינו נמי צרכי קבורה אלא דלא בעינן כולי האי שיהא ההספד לפי כבודה וכבודו ואתא רבי יהודה לאוסופי דלא סגי בהספד כל דהו דאפילו עני שבישראל לא יפחות כו׳ דא״כ היה לו לת״ק לפרש כיון דעיקר פלוגתייהו בהספד היאך יעשה אבל השתא דאמרינן דלת״ק לא בעינן הספד כלל ניחא דקא מפרש להדיא דהא לא קתני אלא קבורתה ואתא רבי יהודה לאפלוגי עליה ומוסיף אף ההספד ומפרש אליבא דידיה כמה יהיה שיעור ההספד וזהו דקאמר תלמודא מכלל דת״ק סבר הני לא פירו׳ דלא בעינן חלילין ומקוננות כלל ופריך תלמודא היכי דמי אי דאורחה אע״ג דלא אורחיה מ״ט דת״ק דאמר דלא פי׳ דאמר דלא צריך הספד כלל דאילו הוה מצריך הספד כלל אע״ג דלא הוה עדיף כהספד דרבי יהודה לא הוה מקשינן מ״ט דת״ק אבל השתא דס״ל לת״ק דלא בעינן הספד כלל מאי טעמיה דאע״ג דלאו אורחיה מ״מ דרך בנות משפחת׳ בכך וכל הנושא אשה מהם אדעתא דהכי נושא להספיד אותה כשתמות. והיינו דהאריך התלמוד וקאמר מ״ט דת״ק דאמר דלא הוה ליה למימר אלא מ״ט דת״ק וזהו דכתב רש״י ז״ל דאורחה. דרך בנות משפחתה בכך. פי׳ דהנשים מספידות אותן בעליהן ושוכרין מספידין ומקוננות. עוד כתב ז״ל מ״ט דת״ק. דאמר לא צריך. פי׳ דאמר לא צריך כלל כנ״ל. ואי דלאו אורחה מ״ט דר׳ יהודה פי׳ ופשיטא דלת״ק לא צריך כלל ולמה לך למימר מכלל דת״ק סבר הני לא פשיטא דכיון דלאו אורחה דלא בעינן הספד כלל ומשני לא צריכא כגון וכו׳ פי׳ לעולם דלאו אורחה ודקשיא לך מ״ט דרבי יהודה ופשיטא דת״ק לית ליה לא צריכא כגון דאורחא דידה וכו׳ כנ״ל. והיינו דנקט בתירוצין לישנא דלא צריכא דמשמע דאתא לתרוצי קושיית פשיטא וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרדב״ז ז״ל דכל תירוצא דמתאמרה בלשון לא צריכא צריך למצוא בקושיא צד קושיית פשיטא כי היכי דתיתי שפיר האי לישנא דעל קושיית למה לא מיישבת שפיר האי לישנא. ומיהו תלמידי הרב ר׳ יונה כתבו במשנה וז״ל רבי יהודה אומר אפילו וכו׳ ובגמרא פריך מכלל דת״ק סבר שלא יביא חלילין ומקוננת אחת היכי דמי וכו׳ ע״כ. משמע דהתחלת הקושיא הויא מלישנא דמכלל וכו׳ וכיון שכן לא אתיא שפיר האי דפרישנא ומה שנ״ל כתבתי:
דאורחיה דידיה ולא אורחה דידה פרש״י שדרך בנות משפחתו בכך ואין דרך בנות משפחתה דרבי יהודה סבר עולה עמו ואפילו לאחר מיתתה והקשה ר״ת ז״ל אם כן אמאי יהיב רבי יהודה קיצותא שני חלילין ומקוננת הרי הכל לפי דרך בנות משפחתו וי״ל דסבר רבי יהודה דכל כיוצא בזה דיה שתעלה עמו לאחר מיתה שלא לפחות לה משני חלילין ומקוננת כיון דבגנות משפחתה אין עושין כן. הריטב״א ז״ל.
ותלמידי ה״ר יונה כתבו וז״ל ותימא הוא מאי דנקט רבי יהודה האי לישנא דכיון דס״ל דאף לאחר מיתה עושה לה כפי כבודו למה היה לו לומר שני חלילין ומקוננת אחת דוקא וי״ל דמיירי כגון שדרך המשפחה שלו לעשות הספד ואין דרך משפחתה והא קמ״ל רבי יהודה דכיון שדרך משפחתו לעשות הספד סתם הספד לא הוי בפחות מזה ואפילו עני שבישראל לא יפחות מזה. ע״כ:
בד״ה ולא שאני לך כו׳ דמוקי לה ההיא דמי שהלך למדה״י כשהשרה כו׳ אבל לא בניו כו׳ עכ״ל ולמאי דמסיק נמי התם מאי פסקא אלא א״ר פפא בששמעה בו שמת בע״א כו׳ ודאי דאוקמא בשלא השרה לא לזו ולא לזו דהא לא הוה מוקמינן לה בשהשרה לה אלא למאן דאמר התם דאין פוסקין מזונות לא״א ובששמעה בו שמת כ״ע מודו דפוסקין לא״א מזונות וק״ל:
בד״ה מי שהלך למדינת הים כו׳ אדרבה טפי הוה רבותא דאפילו כשהוא אצלה דאינה יורדת עמו כו׳ עכ״ל הכי פסיקא להו דאינה יורדת עמו אפילו כשהוא אצלה דהא מתניתין איירי כשהוא אצלה וקאמרינן עלה אי דאורחה מאי טעמא דת״ק כו׳ ולפי ספרים דגרסינן קוברים אותה לפי כבודו ניחא דהוי רבותא דאפילו כשאינו אצלה שהולך למדה״י עולה עמו ולכך לא קאמר סתם הלכה כר״י דה״א דוקא כשהוא אצלה דבהכי איירי מתניתין וק״ק אמאי לא תקשי להו נמי להך גירסא דגרסינן קוברין אותה לפי כבודה מאי קא מתמה לפי כבודו לא דהא אע״ג דקיימא לן כר״י אימא דהיינו דוקא כשהוא אצלה דבהכי איירי מתני׳ אבל כשאינו אצלה שהולך למדה״י מודה ר״י ודו״ק:
בד״ה לעולם היא כו׳ ול״ג עד שתכנס לרשות הבעל כו׳ ומיהו י״ל דהא כו׳ אבל הכא כו׳ עכ״ל לפום אותה גירסא הא דפריך לרב אסי מהא לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לחופה ברייתא היא ולא מתניתין דהכא וק״ל:
א שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחת בזמן קבורת אשתו משני חלילים ומקוננת. ומדייקים: מכלל הדברים אתה למד כי התנא קמא [הראשון], סתם משנה, סבר כי הני [אלה] לא בכלל חובת הבעל. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאורחה [אם שכך דרכה], כלומר, כך המנהג במשפחתה לנהוג בזמן קבורה — מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא שאמר שלא צריך לעשות כן? שהרי אם אינו עושה כן הוא מבזה אותה. ואי דלאו אורחה [ואם שאין זה דרכה] — אם כן מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהודה?
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: Even the poorest man of the Jewish people may not provide fewer than two flutes and a lamenting woman for his wife’s funeral. The Gemara infers: This proves by inference that the first, anonymous tanna cited in the mishna holds that these are not part of a husband’s obligations. The Gemara asks: What are the circumstances? If this is the common custom in her family at funerals, what is the reason for the opinion of the first tanna who said that he does not have to do so? If he neglected to provide these items he would be treating her with disrespect. And if this is not the common custom in her family, what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda?
הכל
(4) לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּאוֹרְחֵיהּ דִּידֵיהּ וְלָאו אוֹרְחַהּ דִּידַהּ ת״ק תַּנָּא קַמָּא סָבַר כִּי אָמְרִינַן עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ הָנֵי מִילֵּי מֵחַיִּים אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לֹא.
The Gemara answers: No, it is necessary to state their dispute in a case where it is the common custom for his family according to its social status, but it is not common for her family according to its social status. The first tanna holds: When we say that a woman who marries a man ascends with him, i.e., she must be treated as equal in status to her husband if his social status is higher than hers, and does not descend with him if he is from a lower social status, this applies only when they are alive, but after death the Sages did not enforce this rule.
אורחיה – לבנות משפחתו עושין כן.
עולה עמו ואינה יורדת עמו – מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל בפרק אע״פ (שם.).
ה״מ מחיים – כגון הוא אומר להניק את בנה והיא אומרת שלא להניק ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך משפחתו.
דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה – פי׳ בקונטרס דאורחיה בבנות משפחתו אבל אין דרך בבנות משפחתה וקשה דאמאי נקט שני חלילין ומקוננת אחת הוה ליה למינקט לא יפחות לה מדרכו ואומר רבינו תם דאורחיה דידיה היינו אפי׳ לעני שבישראל אין פוחתין משני חלילין ומקוננת אבל לנקיבות יש שפוחתין וקאמר ר׳ יהודה לא יפחות משני חלילין אע״ג דאם לא נישאת שמא היו פוחתין לה כיון דנישאת לא יפחות לה כמו שאין פוחתין לו ומיהו הלשון דחוק דקאמר כגון דאורחיה דידיה משמע דאיכא דלאו אורחיה בהכי.
עולה עמו ואינה יורדת עמו ה״מ מחיים וכו׳. לא קאי הך חילוקא אלא אעולה עמו דאילו אאינה יורדת אדרבא טפי איכא למימר דאינה יורדת לאחר מיתה מבחיים וכמו שכתבו התוספות ז״ל לקמן ועוד דהא קאמר אי דאורחה מ״ט דת״ק פי׳ אע״ג דלאו אורחה דידיה דאינה יורדת עמו לכ״ע אלא ודאי לא אמרינן ה״מ מחיים וכו׳ אלא אעולה עמו והא דנקט עולה עמו ואינה יורדת משום דנפקא לן מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו וכו׳ הילכך בעי למנקט בלישנא דדרשי׳ ולכך האריך בלישניה ונקט מאי דלא איצטריך כנ״ל ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל עולה עמו ואינה יורדת עמו. מבעולת בעל נפקא לן בעלייתו כו׳:
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחה דידה [שזו דרכו שלו, שבמעמדו ובמשפחתו נהוג כך, ואולם אין זה לפי דרכה שלה], שבמקומה או במשפחתה אין הכל עושים כך; התנא קמא [הראשון] סבר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] את הכלל שהאשה הנישאת לאיש עולה עמו (עם בעלה) וצריך לנהוג בה לפי מעמדו ואינה יורדת עמו גם אם הוא במעמד נמוך יותר — הני מילי מחיים [דברים אלה אמורים בזמן שהם חיים], אבל לאחר מיתה — לא תיקנו.
The Gemara answers: No, it is necessary to state their dispute in a case where it is the common custom for his family according to its social status, but it is not common for her family according to its social status. The first tanna holds: When we say that a woman who marries a man ascends with him, i.e., she must be treated as equal in status to her husband if his social status is higher than hers, and does not descend with him if he is from a lower social status, this applies only when they are alive, but after death the Sages did not enforce this rule.
הכל
(5) וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר אֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
And Rabbi Yehuda maintains: Even after death she must be treated in accordance with his status, which means that if those in his family are mourned with flutes and lamenting women, he must provide the same for her funeral. Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
אמר ר״ח אמר מר עוקבא הל׳ כר״י. ואמר ר״ח אמר מ״ע. מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובני ביתו וד״א פי׳ תכשיטי נשים. א״ל רבינא לר״א ומ״ש מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. ב״ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא ד״א. פי׳ משום דבמזונות אשתו מחוייב בתנאי כתובה אבל במזונות בניו ובנותיו לא מחוייב. א״ל ולא שני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת פי׳ יוצא מן המקום לדעת היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ומדלא צוה גלה דעתו שאינו חפץ לזיין הילכך אשתו דמחייב לה בתנאי כתובה אישתעביד נכסיה אבל בניו ובנותיו לא. אבל נשתטה דכיוצא מן העולם שלא לדעת הוא אזלי׳ בתר רובא דעלמא ואמרי׳ דמסתמא ניחא ליה שיזין בניו ובנותיו משלו. מאי ד״א ר״ח אמר תכשיט פי׳ בשמים להתקשט ואע״ג דהיה צריך לעשות לה קצבה בקישוטי׳ כמה נתן לה בשבת כדמפרש לקמן בהמדיר. ה״מ כי איתיה בהדה דניחא ליה שתתקשט וניאותה לה ולא שתתגנה אבל הלך למד״ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתן לה ונשתטה נמי שאין לו דעת להתאוה אין אשתו מתקשטת משלו ר״י אמר צדקה מ״ד תכשיט פי׳ לא יהבינן לה כ״ש צדקה פי׳ שאין לנו לעשות צדקה משלו ומ״ד צדקה אבל תכשיט [יהבינן לה דלא] ניחא ליה דתנוול:
מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו אפילו הגדולים הואיל ואף הוא בבריאותו הוא זן אותם שאף אנו אומרין אלו היה ברי היה זן אותם הא למדת שאלו לא היה זן אותם בבריאותו אין בית דין זנין אותן משנשתטה ואפילו הקטנים הואיל ואין לנו עליהם צד חיוב אלא צד תוכחת ומוסר כמו שיתבאר ומכל מקום בקטני קטנים ר״ל עד בן שש איפשר שאפילו לא היה הוא זנם בית דין זנים אותם שאף בבריאותו היו כופין אותו בכך כמו שיתבאר למטה כך נראה לי בשיטה זו ויש חולקין בה בקצת דברים:
ור׳ יהודה סבר: אפילו לאחר מיתה צריך לנהוג עמה כפי מעמדו, ואם דרך בני משפחתו בחלילים ובמקוננות — חייב גם להביא לה כמו כן בזמן קבורתה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: הלכה כר׳ יהודה.
And Rabbi Yehuda maintains: Even after death she must be treated in accordance with his status, which means that if those in his family are mourned with flutes and lamenting women, he must provide the same for her funeral. Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(6) וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא גמִי שֶׁנִּשְׁתַּטָּה בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין אֶת אִשְׁתּוֹ ד וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו וְדָבָר אַחֵר א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי מ״ש מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְזָנִין וּמְפַרְנְסִין ה אֶת אִשְׁתּוֹ אֲבָל לֹא בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וְלֹא דָּבָר אַחֵר.
Apropos this ruling, the Gemara cites another statement that Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: With regard to one who became insane, the court enters his property and feeds and provides a livelihood for his wife, his sons, and his daughters, and it also gives something else, as will be explained. Ravina said to Rav Ashi: In what way is this case different from that which is taught in a baraita: In the case of one who went overseas and his wife claims sustenance, the court descends to his property and feeds and provides a livelihood for his wife, but not for his sons and daughters and does not give something else. If a father is not obligated to sustain his children in his absence, what is different about a situation where he is mad?
ודבר אחר – לקמן מפרש.
זנין – מזונות.
מפרנסין – לבוש וכסות.
אבל לא בניו ובנותיו – שאינו חייב במזונותיהן בחייו.
ומי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו. ומי שהלך למדינת הים בית דין יורדין לנכסיו וזנין אותה, אבל לא בניו ובנותיו דכיון שיצא לדעת אילו היה חפץ שיזונו בניו ובנותיו היה מצוה אבל אשתו שהוא חייב לזון זנין אע״ג דלא צוה, אבל נשתטה כיוצא שלא לדעת הוא ודילמאא ניחא ליה ואם היה יכול הוה מצוה.
[סימן תקנ]1
מי שמת ולא הניח כדי כתובת אשתו והיא אינה רוצה לקבור את בעלה, אין מחייבין אותה מדינא שהיא אינה חייבת בקבורת בעלה והיא בעלת חוב וקרוביו חייבין לקוברוב.
א. לשון ׳ודילמא׳ צ״ת. רש״י כת׳ מסתמא.
ב. תשו׳ רב כהן צדק שהובאה בתשובת מהר״ם (ד״פ סי׳ תתקסד וש״נ) ובמרדכי ר׳ קנז. וע״ע אוצה״ג עמ׳ 128. ומש״כ ׳והיא בעלת חוב׳ ר״ל ׳אפילו הניח לה כל כתובתה אינה חייבת שהיא בעלת חוב ובעלת שטר היא וחוב שלה נוטלת ממנו׳ (לשון התשו׳ שם). [ומה שהגיה הר״ב אב״ש ולא הניח אלא כדי, זה אינו, כמבואר בתשו׳ שם].
1. סימן זה מופיע בכ״י בסוף מסכת כתובות, אך הובא כאן על סדר הש״ס.
ודבר אחר. מפר׳ ואזיל דהיינו צדקה, וכל שכן תכשיט, דאי הוה בר דעת הוה ניחא ליה בהא, כי היכי דלא תינוול.
אבל לא בניו ובנותיו. דאין כופין את האדם לזון את בניו, אלא מצוה הוא דאיכא, וכיון דליתיה, לא יהבינן להו.
התם שלא לדעת. במי שנשתטה, יוצא שלא לדעת הוא, הילכך מחזקי׳ ליה ברובא דעלמא דניחא ליה דניתזנן בניו מיניה, ויהבינן להו. אבל הכא, במי שהלך בעלה למדינת הים, יוצא לדעת הוא, וכיון שלא צוה עליהם, גלי דעתיה שאין רצונו לזון אותם, הילכך אנן נמי לא יהבינן להו.
וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ליתן לאשתו תכשיט הראוי לה חזקתו שבבריאותו אין נוח לו שתתנוול אבל לענין צדקה אין בית דין נזקקים לנכסיו אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת חוב או נדרו מכל מקום מי שהלך בעלה למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אע״פ שמשלשה חדשים מיום הליכתו ואילך בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו כמו שיתבאר בפרק אחרון (כתובות ק״ז:) בניו ובנותיו מיהא אינם זנים אפילו הקטנים שמאחר שיצא לדעת ולא צוה בכך גלה בדעתו שאין נוח לו בכך ואף אנו אין לנו בו צד חיוב אלא על צד תוכחת ומוסר כמו שנבאר למטה ומכל מקום בקטני קטנים הואיל ויש לנו בהם עליו צד חיוב וכפייה אף בית דין זנין אותם על הדרך שביארנו ואם השרה אותם על ידי שליש וכלו מזונות שבידיו יראה לי שזנין אותם כמו שביארתי בפרק אחרון ומכל מקום לענין צדקה אין בית דין נזקקין לנכסיו עליה אלא אם כן היה דבר קצוב עליו מתורת נדר על הדרך שביארנו אבל לענין תכשיט ודאי נותנין לה כראוי לה:
זה שביארנו בהלך למדינת הים שזנין את אשתו מקצת גאונים כתבו דוקא בששטר כתבה יוצא מתחת ידה שאם לא כן חוששין שמא נטלה כתבתה או מחלה שאין לה עוד מזונות וכן במת בעלה וגדולי המחברים מודים בה במת בעלה הואיל ובתקנת חכמים היא אוכלת אבל בהלך פוסקין לה בחזקת שלא נטלה ולא מחלה:
מאחר שהבעל חייב בקבורת אשתו אם הלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו לפי כבודו ולפי כבודה ר״ל על הצד החשוב שבשניהם שהרי אמרו עולה עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה:
ולענין ביאור אנו גורסין לפי כבודו ושאלו בה לפי כבודו ולא לפי כבודה כלומר דהא כלהו מודו דאף לאחר מיתה אינה יורדת עמו ותירץ אף לפי כבודו ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין לפי כבודה ושאלו בה לפי כבודה ולא לפי כבודו ואין נראה לגרוס כן שהרי יכול לתרץ כרבנן דאינה עולה עמו לאחר מיתה דבעולה הוא דפליג הא לענין שאינה יורדת עמו לא פליגי אלא עיקר הגירסא כגירסא ראשונה ומכל מקום הלכה שעולה אף לאחר מיתה:
מי שנשתטה ב״ד יורדין לנכסיו ומפרנסי׳ לאשתו ובניו – פי׳ מיירי שהם קטני׳ הרי הוא חייב לפרנסם כדאיתא בפרק אף על פי ואלו בגדולים דהיינו שאינם סמוכים על שלחנו הא וודאי אין לנו לפרנסם מנכסיו והא דאוקימנא להאי דמי שהלך בפרק שני דייני גזירות בדלא מתזני׳ מיני׳ והכי אמרינן נמי דמ״ש מדמר עוקבא וי״ל דההיא דלא מתזני קודם לכן אלא דלא מתזני׳ מיני׳ שהלך למדינת הים והשרה את אשתו ע״י שליש ולא השרה אותה והיינו דפרכינן מיניה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעתו ולא הפקיד מזונות משא״כ במי שנשתטה או שנשבה (שיצא לדעתו). מאי דבר אחר פי׳ רש״י ז״ל כמר עוקבא קיימא דקתני שנותנים ד״א וגורס כן דמ״ד צדקה וכ״ש תכשיט ומ״ד תכשיט אבל צדק׳ דלא ניחא לי׳ שתנוול ולשון דחוק הוא ועוד דבכל הספרי׳ גרסינן בהיפך ועוד בפרק שני דייני גזירות מוכח דאמתני׳ קאי וכן הוא הגירסא מ״ד תכשיט וכ״ש צדקה ומ״ד צדקה אבל תכשיט לא דהיינו אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה דתנוול והכי פירושו מ״ד תכשיט ואין נותנים כ״ש צדקה ומ״ד צדקה אין נותנים אבל תכשיט נותנים דאנן סהדי דלא ניחא ליה שתנוול אבל צדקה הא עצמו פוסק בכל מקום שהוא. יש גורסין קודמים וקוברי׳ אותה לפי כבוד׳ ופרכינן לפי כבודה ולא לפי כבודו ומהדרינן אימא אף לפי כבוד׳ ולא נהירא דכי אמרינן לפי כבודה ולא לפי כבודו מאי פרכת דלמא רבנן היא דסבירא שאינו עולה עמו לאחר מיתה אלא כך היא הגירסא נכונה והיא גירסת רש״י ז״ל וקוברין אותה לפי כבודו ופרכינן לפי כבודו ולא לפי כבודה פי׳ והא ע״כ לכ״ע אינה יורדת עמו ואפי׳ לאחר מיתה אלא האומר אל תקברוהו מן נכסיו ושומעין לאו משום דבגופא אמר׳ אלא משום אידך דיוקא אי נמי משום אידך דאיתמ׳ בהדיה כשאומר אל תקברוהו מנכסיו אם שומעין לו אם לאו ומסתברא דלא דמי כלל דהתם הוא דאמר דלא לקבורוהו כלל ואקברנה משום כפרה היא לא קברינן ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינ׳ ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא הוא רוצה בקבורה לכפרה אלא שאומר אל יקברוהו מנכסיו ולפיכך אין שומעין לו שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הציבור כדי שיעשיר את בניו.
מתניתין הכי גרסינן לעולם היא ברשות אב עד שתכנס לחופה ואית דגריס עד שתכנוס לרשות הבעל לנשואין וקשה להאי גירסא כי אותביה בדרב אסי דאמר מסירת׳ אף לתרומה מהא מתני׳ מאי קשיא לן נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה וי״ל מדקתני לישנא יתיר׳ שתכנס לחופה לרשות הבעל לנשואין הנה משמע דלנשואי׳ גמורי׳ קאמר דהרי דהיינו כניסתה לחופה וגירסא ראשונה מצוי ברוב הספרים ואינה מחוורת.
מי שנשתטה ב״ד כו׳. ומפרנסין לאשתו ולבניו פי׳ מיירי בקטני׳ שהיה הוא מפרנסן קודם לכן ואע״פ שלא היה חייב בכך דאילו בקטני קטנים הרי הוא חייב לפרנסן כדאיתא בפ׳ אע״פ ואילו בגדולים דהיינו שאינן סמוכים על שלחנו הא ודאי אין לנו לפרנסן מנכסיו והא דאוקימנא לההיא דמי שהלך בפרק שני דייני גזרות בדלא מתזני מיניה ואפילו הכי אמרינן דמ״ש מדמר עוקבא י״ל דההיא לאו דלא מתזני מיניה קודם לכן אלא דלא מתזני מיניה כשהלך וכשהשר׳ לאשתו על ידי שליש ולא השרה אותם והיינו דפרכינן מינה ומשנינן דשאני התם שיצא לדעת ולא הקפיד להניח להם מזונות מה שאין כן במי שנשתט׳ או שנשבה שיצא שלא לדעת. הריטב״א ז״ל:
ודבר אחר כתב רש״י ז״ל ודבר אחר. לקמן מפרש. ואזיל לשיטתו וכדבעינן למכתב קמן בס״ד ולה״נ הפך לשונו ז״ל דכתב בתר הכי זנין מזונות וכו׳ וכדבעינן למכתב בס״ד. ויש לפרש דרש״י ז״ל תפס בברייתא דקתני מי שהלך למ״ה ואשתו תובע׳ מזונות וכו׳ וזנין ומפרנסין ונותנין לה יותר ממה שתבעה ותירץ דזנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות והיא תובעת כל דבר כשצריכה לו והמזונות צריכין בכל יום לכך קתני ואשתו תובעת מזונות וקתני נמי תנא דכשתבעה כסות ולבוש דיתנו לה דהיינו מפרנסין דקתני וקל להבין ויש ספרים דלא גרסי כשנשתט׳ מפרנסין לאשתו ובברייתא קתני זנין ומפרנסין ואפשר דזו היתה גרסתו של רש״י ז״ל ולגרס׳ ספרינו נמי הא תריצנא לה שפיר אמאי לא פרש״י ז״ל כן אלא בברייתא ואת״ל דרש״י ז״ל הפך פירושו לקמן בס״ד נפרש אמאי הפך כנ״ל:
ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו׳ ואיכא למידק אמאי לא שני בהדיא כדרך תירוצו דמחלק ולא הוה ליה למימר אלא שאני התם דיצא לדעת דאטו מי פשוט כולי האי עד דמשני בההיא לישנא ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו׳ ודע דבפרק בתרא מוקי ההיא דמי שהלך למ״ה בשהשרה אשתו ע״י שליש ולא בניו ובנותיו דלכאורה משמע דהיינו שהיה משרה אשתו על ידי שליש קודם שהלך ועכשו אחר שהלך משך ידו השליש דליכא למיחש לצררי ובניו ובנותיו לא היה משרה על ידי שליש דאילו היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה והלכך ההוא דנשתטה זנין בניו ובנותיו אפילו לא היה משרה אותם מתחילה ולא נהירא דא״כ כשנשתטה נמי כיון דלא השרה אותם מתחלה על ידי שליש כי היכי דהשרה אשתו ואמאי מפרנסין אותם אלא ודאי מיירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למ״ה והא דמוקי לה כשהשרה ע״י שליש לאשתו אבל לא לבניו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם נזונין משלו ולהכי משני לו בתמיה ולא שאני לך בין יוצא לדעת וכו׳ פי׳ כיון דאוקימנא לה כשהשרה את אשתו על ידי שליש ולא בניו הרי לנו בהדיא דמ״ה אמרינן אבל לא בניו כיון דיצא לדעת והשרה את אשתו ע״י שליש אבל לא בניו אבל כשנשתטה דיצא שלא לדעת ולא השרה שליש כלל וקודם שנשתטה היו כלם נזונין משלו הא ודאי דמפרנסין נמי בניו ובנותיו כנ״ל:
תוס׳ ד״ה ראב״י וכו׳. ולפ״ז תימא וכו׳. ונראה דלפי מה שכתבנו לעיל בתוס׳ ד״ה תקנו מזונת וכו׳ ובסמוך גבי קבורה דאפילו אם הוא מדאורייתא מ״מ שייך לשון תיקנו משום מזונות וקבורה לפי כבודה דהוא מצד התקנה. אם כן יש לומר לראב״י כיון דלא יליף אלא מק״ו משום דמזונות הוא קיום הנפש היינו רק לקיום נפשה. אבל לת״ק דשארה מפורש בקרא היינו מסתמא מזונות דרגילה ביה דהא כתיב בעולת בעל ודרשינן שעולה עמו ואינה יורדת. ותו דלקיום נפשה לא צריך קרא דאתיא בק״ו מדראב״י. ובספר מגיני שלמה תירץ דתנא לעיל היינו ר׳ מאיר דמשמע לקמן דף נ״ט ע״ב דס״ל מזונות דרבנן. ולפ״ז צ״ל דהא דאי׳ לקמן דף י״ו דר״מ ס״ל במקדש אשה ע״מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל היינו אותו שאר וכסות שכתוב בתורה אבל במזונות תנאו קיים דהא ס״ל לר״מ שם דבדרבנן תנאו קיים. ובזה א״ש לישנא דר״י שם בדבר שבממון תנאו קיים ולא אמר בפירוש בשאר וכסות תנאו קיים כדקאמר ר״מ. משום דאין הפירוש שוה לר״י כמו לר״מ דר״י ס״ל אף מזונת דאורייתא לכך קאמר סתם בדבר שבממון. ואפשר דס״ל לר״י כר״א דשארה הוא עונה ועונתה הוא מזונות. אך מ״ש הרמב״ן בפרשת משפטים דאפילו כסות הוא מדרבנן ומפרש כולה קרא בעונה. ומפרש כסותה של צורך עונתה ע״ש. הוא דלא כמאן. ותו קשה דהא ילפינן לקמן ובס״פ השוכר את הפועלים מהא דר״מ דס״ל דבדאורייתא תנאו בטל. ובפרק הזהב מקשה הש״ס מהא דר״מ דבדאורייתא תנאו בטל. ואם נימא דאיכא לפרושי כולה קרא בעונה לא פריך מידי דיש לומר דלא מיירי ר״מ מדבר שבממון כלל. ואף לפמ״ש לעיל דמזונות כדי קיום נפשה אפילו לראב״י הוא דאורייתא מ״מ ליכא למימר דמה פסיקא ליה דר״מ ס״ל בדאורייתא בטל. דזה אינו דהא לא למדנו זה אלא בק״ו מכסות. א״כ ע״כ צ״ל דכסות דאורייתא דמעונה ליכא למילף בק״ו דאיכא למיפרך מה לעונה שכן נישאת עליה כמ״ש התוס׳. וע״כ צ״ל דפסיקא להש״ס הכי משום דמשמע מלשון הברייתא דעכ״פ פליג ר״מ על ר״י בדבר שבממון. גם יש לומר דמיירי לקמן בדף נ״ו דמתנה עמה ע״מ שיהיה מעשה ידיה שלו אפילו לא יתן לה מזונת והא ודאי הוא מדאורייתא דאפילו בעבד עברי א״י לומר לי עשה עמי ואיני זנך. וכן משמע קצת בב״מ דף נ״א דקאמר התם לשמואל ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא דודאי קא עקר וכו׳ ואם מיירי שהיה התנאי באופן שיהיה מעשה ידיה שלה. א״כ למה ודאי קא עקר הא יכול לומר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך במספקת לדעת רוב הפוסקים ושמא יספיקו לה מעשה ידיה אלא ודאי משמע דמיירי אפילו התנה שיהיה מעשה ידיה שלו וכ״ש דא״ש לפמ״ש לעיל לדעת הרא״ה ור״ן ז״ל דכל מידי דתיקנו חכמים זה תחת זה לא שייך בו חיזוק א״כ ע״כ הא דפליגי הכא בשאר וכסות אם עשו חיזוק היינו נמי משום שאין לה שום דבר כנגדו דלא מהני לה התנאי מידי. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
תוס׳ ד״ה דאורחיה דידיה וכו׳. בספר בית שמואל באה״ע סימן פ״ט כתב בשם התוס׳ דמיירי שמשפחתו הוא מנהג הזכרים ולא הנקבות. אבל במשפחתה אין מספידין כלל. ואין לשון התוספות משמע כדבריו. ותו דא״כ מה כתבו התוס׳ ומיהו הלשון דחוק דקאמר כגון אורחיה דידיה משמע דאיכא דלאו אורחיה בהכי. הא לפי פירושו באמת כן הוא דהרי אין מנהג משפחתה אפילו בזכרים כן. אלא על כרחך דלא ניחא להתוס׳ לפרש הכי מטעם דאינו מפורש במתניתין דאזלינן בתר משפחתו ובתר הזכרים. מיהו לדינא נראה לדעת התוס׳ דאזלינן בתר הזכרים מסתמא אם יש חילוק בין משפחתו למשפחתה אזלינן בתר הזכרים שבמשפחתו כיון דכל הנשואות שבמשפחתו דהיינו שנשאו זו לזה בתוך המשפחה עצמה בודאי אזליה בתר הזכרים. א״כ גם זו אף שהיתה ממשפחה אחרת עולה עמו כמנהג הנשואות שבמשפחתו מיהו יש להסתפק אם הזכרים שבמשפחתה נוהגים כן בחלילין וקוננות ולא זכרים שבמשפחתו אם נימא דעולה עמו לעשות לה מנהג הזכרים ואינה יורדת מזכרים שבמשפחתה וצריך לעשות לה כמו נשואות שבמשפחתה. ובזה מדוקדק הלשון עולה עמו ואינה יורדת שדיקדקו התוס׳ לקמן ד״ה מי שהלך וכו׳. דאינה יורדת הא מילתא דפשיטא כדאמרינן אי דאורחא מ״ט דת״ק א״כ לא ה״ל למימר אלא עולה עמו. ולפמ״ש א״ש דקמ״ל בכה״ג דעולה עמו להיות דינה כנשואה ואינה יורדת מנשואות שבמשפחתה. ובזה יש לפרש נמי הא דקאמרינן לקמן אימא אף לפי כבודה הא קמ״ל עולה עמו ואינה יורדת ומחקו התוס׳ הך גירסא כמ״ש שם. ולפמ״ש יש ליישב אף לפי כבודה היינו בכה״ג שכתבנו דאית ביה תרתי לפי כבודו וכבודה. וכן יש להסתפק אפילו בחייה אם נשואות שבמשפחתה נוהגין באיזה כבוד יותר מן הפנויות כגון בשפחה לשמשה או בתכשיטין ובמשפחתו אין נוהגות אפילו הנשואות אי נימא דעולה עמו להיות לה כדין נשואה ואינה יורדת מלהיות לה כדין נשואות שבמשפחתה. או נימא דתרתי לא אמרינן דהרי אינה יורדת משהיתה פנויה. וקצת משמע כן מר״פ המדיר דקאמר שם דרגילא בהו בבי נשא משמע דוקא דרגילה בהו כשהיתה פנויה. וצ״ע. ועיין קונטרס אחרון ודוק:
בגמרא מאי שנא מהא דתניא וכו׳. הנה הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות אישות כתב וכן מי שנשתטה זנין בניו ובנותיו כשהן בני שש או פחות ותמהו עליו המפרשים מה שהשוה דין מי שהלך למדינות הים לנשתטה בדין בניו ובנותיו דבשניהם נזקקין לפרנסם כשהם פחותים מבני שש ולא יותר. והוא נגד הסוגיא דרמי אהדדי ומשני ולא שני לך. והרב המגיד תירץ דהרמב״ם ס״ל דמזונת ביותר מבני שש הוא מדין צדקה באמיד. וא״כ כיון דכתב דנותנין צדקה מנכסיו בנשתטה אין צריך לפרושי בבניו ובנותיו דכ״ש הוא מצדקה. ואכתי לא מתיישב דכיון דנקט מר עוקבא בניו ובנותיו אע״ג דהוא כ״ש גם הרמב״ם ה״ל לכתוב כדרכו בכל מקום. ואם הוא מפרש דמר עוקבא באמת קאי על פחות מבני שש. א״כ מאי מקשה הש״ס אהדדי. ולכאורה יש לומר דקושי׳ הש״ס הוא מדבר אחר אדבר אחר אבל לרש״י ז״ל לא פירש כן דהקושיא מבניו ובנותיו כמ״ש ד״ה ולא שני לך וכו׳. וכן נראה להדיא מדברי התוס׳ ד״ה ולא שני וכו׳. דנדחקו בהא דפריך בניו ובנותיו אהדדי דמיירי בחד ענין ולא ניחא להו לפרש דהקושי׳ הוא מדבר אחר על דבר אחר. ונראה דטעמייהו דמשם דבר אחר ה״מ לשנוי חדא בתכשיטין וחדא בצדקה. ואף דלפי׳ רש״י המ״ל דהקושיא הוא לרב חסדא דמפרש בשניהם דבר אחר תכשיט כדמשמע מגירסתו הכא ובדף ק״ז וכן התוס׳ ה״מ לפרש דהקושיא הוא לרב חסדא דמפרש בהלך למדינת הים ולא לדבר אחר היינו תכשיט וכ״ש צדקה דלא מ״מ משמע להו דהקושיא הוא על מר עוקבא גופיה. ונראה דהרמב״ם מפרש דהקושיא הוא ממ״נ או מבניו ובנותיו או מדבר אחר דאם נפרש אבל לא בניו ובנותיו היינו ביתר מבני שש. א״כ ע״כ באמיד ומדין צדקה. א״כ כיון דנקט כבר דאין מפרנסין בניו ובנותיו מדין צדקה כ״ש שאר צדקה דודאי דבבניו יותר מצוה משאר צדקה כמ״ש הה״מ ולמה ליה למתני ולא דבר אחר. וא״ל דה״א דשאר צדקה עדיפא טפי דבבניו יש לומר שהתפיסם צררי כמ״ש התוס׳ לקמן דף ק״ז. זה אינו דכיון דלא ידע השתא לחלק בין יצא לדעת לנשתטה ע״כ דלא אסיק אדעתיה טעמא דצררי דאל״ה מאי מקשה דפשיטא דבנשתטה לא שייך חשש צררי. אלא על כרחך דבר אחר היינו תכשיט. א״כ קשה דבר אחר אדבר אחר ואם נימא דדבר אחר היינו צדקה א״כ ע״כ צריך לומר דבניו ובנותיו היינו בפחותים מבני שש ואפילו באינו אמיד ומדין חייב. א״כ קשה בניו ובנותיו אהדדי. אבל לפי מאי דמשני ולא שני לך וכו׳ שפיר איכא לאוקמי להא דמר עוקבא ולא לדבר אחר היינו תכשיט כדקאמר רב חסדא וכדפסק הרמב״ם באמת דבחרש ושוטה נותנין לה תכשיט. א״כ שפיר יש לפרש כמ״ש הרמב״ם דמר עוקבא מיירי ביותר מבני שש. והא דקאמר ולא דבר אחר היינו תכשיט ואפילו אי ולא דבר אחר היינו צדקה אפ״ה לק״מ דלפי מאי דמסיק ולא שני לך וכו׳ יש לומר כנ״ל דה״א דשאר צדקה עדיפא דבבניו יש לחוש לצררי וברייתא דנשתטה בבני שש או פחות. ועיין מ״ש לקמן דף ק״ז. ודוק:
תוס׳ ד״ה מי שהלך וכו׳. אבל קשה לרשב״א וכו׳. יש לומר דעיקר רבותא דרב הונא שהב״ד נזקקין לנכסיו שלא בפניו ולענין זה ס״ד דלפי כבודו ניחא ליה טפי כדאמרינן לעיל דף מ״ג אלמנתו לא ניחא ליה דתתזיל ואפ״ה מקשה דכיון דהוא מחויב בקבורתה לפי כבודה למה לא ניחות לנכסיה אפילו לא ניחא ליה ומשני דבאמת לאו מטעם דניחא ליה אלא משום דמחויב בדבר כר׳ יהודה. ונראה להבין יותר דע״כ צריך לומר כן דאי לא הוי אשמעינן אלא דהלכה כר׳ יהודה קשה דה״ל למימר הלכה כר״י כדמקשה לעיל לרב הונא בדף י״ט (ולפמ״ש לעיל דכבודו וכבודה היינו תרוויהו יש ליישב קצת) אלא דטובא קמ״ל דהא קי״ל לקמן דף פ״ח דנפרעת שלא בפניו צריכה שבועה דהיינו שלא התפיס לה צררי וכן אמרינן לקמן בר״פ שני דייני בהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונת וכו׳. תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובתה. א״כ יש לומר לדעת הראב״ד וסייעתו באה״ע סימן פ״ט דהיכא דלא נשבעה האלמנה על כתובתה ומתה אין יורשי הבעל חייבים בקבורתה תחת כתובתה כיון שלא נשבעה וקי״ל ביתומים מן היתומים ומת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו א״כ יש לומר דה״נ ה״א כיון דקבורתה תחת כתובתה והיא לא נשבעת על כתובתה כדין אם היתה נפרעת שלא בפניו. א״כ אין יורש כתובתה ואינו מחויב גם כן לקוברה ושפיר קמ״ל כשיטת הרמב״ם שהביאנו לקמן דף פ״א דאלמנה שלא נשבעת על כתובתה אפ״ה יורשים חייבים בקבורתה עמ״ש שם. ואפילו לדעת הראב״ד יש לומר דשבועה שלא בפניו לא אלימא כמו שבועת היתומים כדאמרינן בסוף שבועות דהבו דלא לוסיף עלה ולא אמרינן ביה אין אדם מוריש שבועה לבניו. ולפמ״ש לעיל דהא דקאמר קבורתה תחת כתובתה אע״ג דקבורה דאורייתא דכתיב לה יטמא. מ״מ לפי כבודה וכבודו הוא מדרבנן תחת כתובתה. א״ש טפי דהיינו דקמ״ל רב הונא דנזקקין שלא בפניו לקבורה לפי כבודה וכבודו אף שזה הוא תחת כתובתה שלא נשבעה אפ״ה נזקקין שלא בפניו. ודוק:
ב אגב הבאת פסק הלכה זה מביאים עוד ממה שאמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מי שנשתטה (נשתגע) — בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, ונותנים גם דבר אחר, כפי שיבואר להלן. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מאי שנא מהא דתניא [במה שונה דבר זה ממה ששנינו בברייתא]: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות — בית דין יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין את אשתו, אבל לא את בניו ובנותיו ולא נותנים לה דבר אחר, שאין חיוב לזונם כשהוא בחיים, ומדוע מי שנשתטה מפרנסים גם את בניו ובנותיו?
Apropos this ruling, the Gemara cites another statement that Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: With regard to one who became insane, the court enters his property and feeds and provides a livelihood for his wife, his sons, and his daughters, and it also gives something else, as will be explained. Ravina said to Rav Ashi: In what way is this case different from that which is taught in a baraita: In the case of one who went overseas and his wife claims sustenance, the court descends to his property and feeds and provides a livelihood for his wife, but not for his sons and daughters and does not give something else. If a father is not obligated to sustain his children in his absence, what is different about a situation where he is mad?
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ וְלָא שָׁאנֵי לָךְ בֵּין יוֹצֵא לְדַעַת לַיּוֹצֵא שֶׁלֹּא לְדַעַת.
Rav Ashi said to Ravina: Is there no difference for you between a man who leaves his responsibilities knowingly and one who leaves them unknowingly? A father who lost his sanity did not do so by his own choice, and therefore it can be assumed that he would want to provide for his children from his possessions, despite the fact that he is not obligated to do so. By contrast, if he went overseas he freely decided to depart, and one would think that he would leave enough for his sons and daughters. If he failed to do so, he has demonstrated that he does not want to provide for them.
ולא שאני לך כו׳ – יוצא מן המקום לדעת היה בידו לצוות על מזונות בניו ובנותיו ואשתו ולא צוה גילה דעתו שאינו רוצה לזונן הילכך אשתו דמיחייב לה בתנאי כתובה אשתעבוד ניכסיה בניו ובנותיו לא אבל נשתטה דיצא מן העולם שלא לדעת מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו.
ולא שאני לך בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת – לקמן בפ׳ בתרא (דף קז. ושם) דמוקי לה ההיא דמי שהלך למדינת הים כשהשרה אשתו ע״י שליש אבל לא בניו ובנותיו משמע דקודם שיצא לא היה משרה אותם אבל אם היה משרה אותם גם אנו היינו זנין אותם כיון דניחא ליה ולפי זה צריך לומר ההיא דמי שנשתטה דזנין בניו ובנותיו אפי׳ לא היה משרה אותם מתחלה ואין נראה לר״י דאם לא השרה אותם מתחלה ע״י שליש ולא פירנסם אמאי מפרנסין אותם אלא ודאי איירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך למדינת הים מדפריך מינה אההיא דנשתטה ובפ׳ בתרא דמוקי לה במשרה אשתו על ידי שליש אבל לא בניו ובנותיו היינו בשעה שהלך הניח מעות ביד שליש לפרנס אשתו ולא הניח לפרנס בניו אבל קודם שהלך היו כולם ניזונין משלו.
אמר ליה [לו]: ולא שאני לך [ואינו שונה אצלך] בין אדם שיוצא לדעת (מדעתו), ליוצא שלא לדעת? שזה שהשתטה הרי שלא לדעתו עשה כן, ובודאי רוצה הוא לזונם מנכסיו, למרות שאינו חייב, ולכן נותנים למשפחתו את כל צורכה, אבל כשהוא יוצא למדינת הים הוא עושה כן מדעתו, ואנו מניחים שהשאיר לבניו ולבנותיו כדי צורכם, ואם לא הכין להם — גילה דעתו שאינו רוצה לפרנס אותם.
Rav Ashi said to Ravina: Is there no difference for you between a man who leaves his responsibilities knowingly and one who leaves them unknowingly? A father who lost his sanity did not do so by his own choice, and therefore it can be assumed that he would want to provide for his children from his possessions, despite the fact that he is not obligated to do so. By contrast, if he went overseas he freely decided to depart, and one would think that he would leave enough for his sons and daughters. If he failed to do so, he has demonstrated that he does not want to provide for them.
הכל
(8) מַאי דָּבָר אַחֵר רַב חִסְדָּא אָמַר זֶה ותַּכְשִׁיט רַב יוֹסֵף אָמַר ז צְדָקָה מ״ד מַאן דְּאָמַר תַּכְשִׁיט כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן צְדָקָה מ״ד מַאן דְּאָמַר צְדָקָה אֲבָל תַּכְשִׁיט יָהֲבִינַן לַהּ דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוַּול.
The Gemara asks: What is this something else mentioned in the baraita? Rav Ḥisda said: This is a wife’s ornaments, to which she is entitled in addition to her sustenance. Rav Yosef said: It is money for charity. The Gemara comments: According to the one who says that the court does not pay for a woman’s ornaments from her husband’s property if he has gone overseas, all the more so he maintains that the husband’s property is not taken for charity. Conversely, the one who says that the court does not give money for charity holds that this applies only to charity, but it does give her ornaments, as it is assumed that it is not satisfactory for him that his wife be demeaned by a lack of jewelry.
תכשיט – בשמים של אבקת רוכל שהנשים מתקשטות בהם.
מ״ד תכשיט – לא יהבינן לאשתו כ״ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסיו ואמתניתא קיימי.
לא ניחא ליה דתינוול – אע״פ שלא צוה בלכתו עבדינן ולא נראה דאדמר עוקבא קיימי דאמר מי שנשתטה יורדין לנכסיו וזנין כו׳ וד״א ואיפכא גרסינן מ״ד צדקה כ״ש תכשיט ומ״ד תכשיט אבל צדקה לא התם היינו טעמא דלא ניחא ליה דתינוול.
הכי גרסינן מאי ולא דבר אחר וגרסינן נמי ומאן דאמר צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול דאההיא דמי שהלך איפליגו בה בהדיא בפרק בתרא (לקמן דף קז.).
תכשיט – והא דאמר בפרק המדיר (לקמן דף עא:) פוסקין קישוטין לאשה היינו כל זמן שהוא עמה שלא תתגנה עליו.
כל שביארנו שב״ד יורדין לנכסיו וקוברין את אשתו דוקא בית דין הא אחר הפסיד כדין האמור בפרק האחרון (כתובות ק״ז:) בעמד אחד ופרנס את אשתו ומכל מקום בתלמוד המערב אמרו שאביה קוברה ומוציא מידו ונוסח דבריהם לא רצה הבעל לקברה אביה קוברה ומוציא ממנו בדין לא עלה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים הא אחר אינו גובה ר׳ יוסי אומר אף אחר גובה שלא עלה על דעת וכו׳ ונראה לפסוק כתנא קמא אלא שגדולי המחברים פסקו כר׳ יוסי:
מאי דבר אחר רב חסדא אמר זה תכשיט וכו׳. כ״ש צדקה מ״ד צדקה אבל תכשיט לא ניחא ליה דתינוול כך גירסת קצת הספרים והכי גרסינן בפרק בתרא ויש לפרש דאמתניתין קיימי והכי קאמר מ״ד תכשיט לא יהבינן כ״ש שאין עלינו לעשות צדקה מנכסים מ״ד צדקה אבל תכשיט יהבין משום דלא ניחא ליה דתנוול אע״פ שלא צוה בלכתו עבדינן דהיום או מחר יחזור ואומדן דעת הוא שרוצה למצוא אותה מקושטת שתשא חן בעיניו ויש לפרש איפכא דאמילתא דמר עוקבא קאי וה״ק מ״ד תכשיט יהבינן כ״ש צדקה דיהבינן דמצוה היא וניחא ליה דנעביד מצוה בממוני׳ ומ״ד צדקה דוקא צדקה הוא דיהבינן אבל תכשיט לא כלומר לא יהבינן דניחא ליה דתינוול כלומר אומדן דעתא הוא דניחא ליה דתינוול כדי שלא תבא לידי זימה מתוך שהוא שוטה היא אינה חוששת ממנו ויש לחוש לדבר וכן פירשו תלמידי ה״ר יונה ז״ל ולא נהירא דברוב הספרים גרסינן ומ״ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא וכו׳ ועוד דהא ודאי אומדן דעתא דאע״ג דצדקה הויא מצוה לא ניחא ליה דאחריני ליעבדו צדקה מנכסיו אלא איהו בעצמו בעי למעבד ותכשיט כיון דהרי היא אשתו אינו רוצה שתהיה מנוול׳ וזהו שכתב רש״י ז״ל מ״ד תכשיט. לא יהבינן לאשתו כ״ש שאין לעשות צדקה מנכסיו וכו׳ ע״כ. ורש״י ז״ל פי׳ דאדמר עוקבא קיימי וגריס איפכא מ״ד צדקה כ״ש תכשיט ומ״ד תכשיט אבל צדקה לא כו׳. פי׳ ונפקא מינה בין שתי הגרסאות ופירושיהן דאי אמרינן דהכא קיימי אמתניתין הלכך איכא למימר דאדמר עוקבא אין חילוק כלל לכ״ע דבין צדקה ובין תכשיט יהבינן ואי אמרינן דאדמר עוקבא קאי הלכך פליגי בין בדמר עוקבא בין במתניתין דמר אמר תכשיט ומר אמר צדקה וליכא למימר לפום האי פירוש׳ דדוקא בדמר עוקבא פליגי אבל אמתניתין לכ״ע בין תכשיט בין צדקה לא יהבינן דהא בהדיא פליגי עלה דההיא דמי שהלך בפרק בתרא אלא ודאי הנפקותא היא כדפרישנא ומ״ה לא רצה לפרש רש״י ז״ל דהכא בשמעתין נמי אדמתניתין קיימי משום דאי הכי בדמר עוקבא לכ״ע בין תכשיט בין צדקה יהבינן ואי הכי קשיא כי היכי דחילק המזונות מהפרנסה אע״ג דשייכי בהדי הדדי וקתני וזנין ומפרנסין הכי נמי הוה ליה למפלג בינייהו להדיא ולמתנינהו בתרתי תכשיט וצדקה. ולא לכיילינהו בחד תיבה דקתני דבר אחר למכלל צדקה ותכשיט ומיהו אמרינן דאדמר עוקבא קיימי למ״ד צדקה אע״ג דתרווייהו בעינן למיתב מ״מ מאי דבר אחר צדקה ותכשיט במכ״ש נפקא כנ״ל. וזהו שכתב רש״י ז״ל בתחילת השמועה וד״א. לקמן מפרש. זנין. מזונות. מפרנסין. לבוש וכסות. פי׳ לפי׳ וד״א לקמן מפרש דעלה קאי פלוגתא דלקמן. תדע דהא זנין היינו מזונות ומפרנסין היינו לבוש וכסות. ואם תפרש דלא קא מפרש לקמן אלא מתניתין אבל הא דמר עוקבא יהבינן תרווייהו הוה ליה לאפלוגי נמי הא בתרתי כנ״ל. והתוס׳ גרסי להדיא מאי ולא ד״א וגרסינן נמי ומ״ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתינוול וכו׳ וכמו שכתוב בתוספות ולא כתבו דגרסינן נמי מ״ד תכשיט כ״ש צדקה דהא איכא לפרש האי לישנא בין אדמר עוקבא בין אמתניתין וכדכתבינן והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המדיר פוסקין קשוט לאשה ותירצו היינו כל זמן שהוא עמה וכו׳. ורש״י ז״ל במהדורא קמא כתב וז״ל דהקשוט עליו משום דיתאוה לה אבל הלך למ״ה כיון דליתיה בהדה לא בעי למיתב לה קשוט ונשתטה נמי דאין לו דעת להתאוה לה אין אשתו מתקשטת משלו. ע״כ:
מי שהלך למ״ה ומתה אשתו ב״ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ה״ג בקצת ספרים והקשו בתוספות חדא דאמאי נקט מי שהלך למ״ה אדרבא טפי הוי חידוש אם הוא אצלה ואפ״ה קוברין אותה לפי כבודה דאינה יורדת עמו כדמוכח לקמן בשלהי אע״פ גבי הא דתניא אין נותנין לה כר וכסת ומדקתני מי שהלך למ״ה אלמא לפי כבודו בעי לאשמועינן ואף לפי כבודה קאמר ולא רצו התוספות להקשות להאי גירסא דמאי פריך לפי כבודה ולא לפי כבודו דילמא רבנן היא ולא רבי יהודה דאדרבה אלימא להו שנויא דקא משני דאף לפי כבוד׳ קא׳ מדקתני מי שהלך למ״ה וכדכתיבנא והיכי בו נקטי דדילמא אה״נ דלפי כבודו ולא לפי כבודה דא״כ למה ליה למתני מי שהלך למ״ה וקל להבין. ויש לתרץ קושיא זו דמ״ה נקט מי שהלך למ״ה לאשמועינן דנחתינן לנכסיה דבכמה דוכתי אמרינן דכייפינן ליה ולא נחתינן לנכסיה כנ״ל. ועוד הקשו בתוספות מאי קאמר הקמ״ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה מאי רבותא היא זאת דין הוא שלא תרד עמו לאחר מיתה ממחיים כן כתב הרא״ש לשון קושיא זו ובספרים שלנו גרסינן הא קמ״ל עולה עמו ואינה יורדת עמו ואפילו לאחר מיתה. וכיון שכן איכא למימר דנקט אפילו לאחר מיתה משום עולה עמו תדע דלעיל נמי קאמרינן כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו הני מילי מחיים וכו׳ וע״כ לא קשיא אלא אעולה עמו וכדכתיבנא לעיל:
ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לעיל לא נקט ואינה יורדת אלא בגררא דעולה עמו אבל הכא כיון דקתני אף לפי כבודה וקאמר עלה הא קמ״ל עולה עמו ואינה יורדת ואפילו לאחר כו׳. אלמא דעיקרא חידושי׳ נמי אינה יורדת וכיון שכן קשיא מאי אפילו לאחר מיתה. עוד הקשו בתוספות דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לרבי יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ״ט דת״ק משמע דמילתא דפשיטא הוא. עכ״ל התוספות ז״ל. והאריכו טובא בלשונם ז״ל דבמאי דכתבו ז״ל דלא הוי אלא לרבי יהודה בהכי מקשו שפיר ולמה להו לארוכי ולמימר אף לפי כבודה וכו׳ ונראה דבעו למימר דאפילו לא תיתני אף לפי כבודה אלא דנתני תרווייהו בלא אף אכתי תיקשי דלמה לי למתניה כלל דמלתא דפשיטא הוא והיינו כדי לדחויי שיטתו של רש״י ז״ל וכדבעינן למכתב בס״ד. ודע רש״י ז״ל כתב וז״ל לפי כבודו ולא לפי כבודה. בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה. ע״כ. פי׳ לפי׳ קא גריס הרב ז״ל לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו וקמ״ל וכו׳. וקא פריש הרב ז״ל דמאן דקא מתמה ס״ד דה״ק וקוברין אותה לפי כבודו דאם כבודו גרוע בתר דידיה אזלינן דיורדת עמו ולהכי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למעבד כו׳ וכדפרש״י ז״ל ומשני אימא אף לפי כבודו הא קמ״ל וכו׳ פי׳ ה״ק קברינן אותה לפי כבודו ואי כבודו דידיה מעליא טפי קברינן לה אף לפי כבודו דעולה עמו ואינה יורדת עמו. ואע״ג דאיהי נמי חשיבא וכבודה עמה והוה לן למימר כיון דסוף סוף הרי יש לה כבוד תסגי לה בהכי ולמה לן לעלוייה כולי האי מ״מ נעלה אותה נמי במעלתו וכבודו כיון דמעלי טפי ואין צריך לומר אי איהי גריעא טובא ואיהו חשוב טובא דבתר דידיה אזלינן. ועוד יש לפרש דה״ק אימא אף לפי כבודו ופירוש דלא עסקינן דאיהי גריעא טפי מיניה ולא דעדיפא מיניה אלא דיש בקצת דבר מענייני הקבורה דאיהי עדיפא טפי ויש בקצת דברים דאיהו עדיף טפי וקמ״ל רב הונא דקברינן לה לפי כבודה ואף לפי כבודו דתרתי עדיפא דידיה ודידה יהבינן לה (דידיה ודידה) וקמ״ל דעולה עמו ואינה יורדת וכו׳ פי׳ דתרתי איתנהו כחדא וכדפרישנא נמצא דקא אתא לאשמועינן תרתי דבתר דידה אזלינן ובתר דידיה נמי אזלינן והוה ליה כאילו תני נמי דאינה יורדת עמו וקל להבין:
וכיון שכן אכתי קשיא מאי אפילו לאחר מיתה דקאמר ועוד למה לי לאשמועינן כלל דאינה יורדת עמו וצריך לעשות לה הך עדיפותא דאיתנהו בדידיה אע״ג דליתנהו בדידה פשיטא ודאי דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה לכך גרס ר״ת ז״ל קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו. פי׳ כי קתני לפי כבודו פי׳ דעולה עמו כגון דאיהי לאו אורחה ואיהו אורחיה וכי קתני לפי כבודה פירושו דאינה יורדת עמו כגון דאיהו לאו אורחיה ואיהי אורחה והוה קס״ד דכי קאמר לפי כבודו פי׳ דדוקא עולה אבל (לא) יורדת עמו ולא אמרינן לפי כבודה להכי פריך לפי כבודו אין לפי כבודה לא פי׳ מי מצינן למימר דעולה עמו אית לן ואינה יורדת עמו לית ליה ומשני אימא אף לפי כבודו פי׳ ולא מבעיא קאמר לא מבעיא היכא דאיהי אורחה ואיהו לאו אורחיה דאינה יורדת אלא אפילו היכא דאיהו אורחיה ואיהי לאו אורחה אינה יורדת נמצא לפי שיטה זו דלא אשמועינן רב הונא אלא דינא לעולה עמו ולא תקשי ולא מידי. ומיהו לרשב״א דאמאי קא מתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה פשיטא ודאי דלא מיבעיא קאמר ולשיטת רש״י ז״ל ניחא כנ״ל. כל זה הארכתי לחלק בין שיטתו של רש״י ז״ל לשיטתו של ר״ת ז״ל ליישב כל מה שכתבו התוספות ז״ל ונראה לר״ת דגרסי כו׳ ולא כתבוהו בשם רש״י דהכי נמי גריס איהו ז״ל והיינו רבם הזקן ז״ל ועל דבריו ופירושו ז״ל באו המה להוסיף:
גם הרא״ש ז״ל דחה הגירסא האחרת וז״ל יש ספרים שכתוב בהן וקוברין אותה כפי כבודה לפי כבודה ולא וכו׳. וקשה עלה טובא אמאי נקט מי שהלך למ״ה וכו׳ ועוד מדפריך לפי כבודה ולא לפי כבודו ומשני אף לפי כבודה א״כ סבר דלפי כבודו נמי יהבינן לה כרבי יהודה והלכתא כותיה וא״כ הוה ליה למימר קוברין אותה אף לפי כבודו וכ״ש לפי כבודה דאינה יורדת עמו דלפי כבודו הוי רבותא טפי מדפריך לעיל אי דאורחה מ״ט דת״ק משמע דמילתא דפשיטא הוא דהיכא דאורחה יהבינן לה ועוד מאי קאמר דקמ״ל דאינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה וכו׳ ונראה לר״ת דגרסינן וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא אף לפי כבודו ע״כ. וזה הלשון אינו עולה יפה עם מאי דכתיבנא ובתוספות אין הלשון כן אלא גירסת ר״ת היינו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא וכו׳ וגרסת רש״י ז״ל לפי כבודו ולא לפי כבודה אימא וכו׳ זה הפרש כדכתיבנא והנלפע״ד כתבתי:
רש״י בד״ה לא ניחא ליה וכו׳ ולי נראה דאדמר עוקבא קאי וכו׳ ואיפכא גרסינן עכ״ל. נראה דמשמע ליה לרש״י דנהי דבפרק בתרא פליגי בההיא מ״מ הכא בשמעתין משמע דאיירי לענין מילתא דמר עוקבא שעיקר מקומו כאן ולא אברייתא דלא מייתי לה הכא אלא אגב גררא וגם בזה האריך מאד בספר נתיבות המשפט שם וכן בדברי התוספות בד״ה מי שהלך ע״ש:
ושואלים: מאי [מהו] ״דבר אחר״ שהוזכר כאן? רב חסדא אמר: זה תכשיט, שנוסף למזונות נותנים לאשה גם צורכי קישוט. רב יוסף אמר: זהו כסף עבור צדקה. ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שלא נותנים לה מנכסיו תכשיט, כל שכן שאין נותנים לצורך צדקה, שאם הלך למדינת הים אין נותנים מנכסיו כסף לצדקה, אבל מאן דאמר [מי שאומר] שאין נותנים כסף לצדקה — אבל תכשיט יהבינן לה [נותנים לה] בכל מקרה, שאנחנו מניחים שלא ניחא ליה [נוח לו] לבעל דתינוול [שתתנוול אשתו] בהיעדר קישוטים.
The Gemara asks: What is this something else mentioned in the baraita? Rav Ḥisda said: This is a wife’s ornaments, to which she is entitled in addition to her sustenance. Rav Yosef said: It is money for charity. The Gemara comments: According to the one who says that the court does not pay for a woman’s ornaments from her husband’s property if he has gone overseas, all the more so he maintains that the husband’s property is not taken for charity. Conversely, the one who says that the court does not give money for charity holds that this applies only to charity, but it does give her ornaments, as it is assumed that it is not satisfactory for him that his wife be demeaned by a lack of jewelry.
הכל
(9) אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא חמִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ ב״ד בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וְקוֹבְרִין אוֹתָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ לְפִי כְבוֹדוֹ וְלֹא לְפִי כְבוֹדָהּ.
Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav Huna said: In the case of one who went overseas and his wife died, the court enters his property and buries her in accordance with his dignity. The Gemara asks: Does the court act in accordance with his dignity and not in accordance with her dignity? What if she came from a more dignified family than her husband?
לפי כבודו ולא לפי כבודה – בתמיה מידי דאורחה ולאו אורחיה מי לא בעי למיעבד לה הא ודאי אינה יורדת עמו ואפילו למאן דלית ליה עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת אית ליה.
מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה אם כבודה גדול מכבודו, ואם כבודו גדול מכבודה קוברין לפי כבודו. וקמ״ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו אפילו לאחר מיתה, וכל שכן בחייה.
מי שהלך למדינת הים כו׳ – אית ספרים דגרסי קוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה אין לפי כבודו לא אימא אף לפי כבודה ואין נראה חדא דאמאי נקט מי שהלך למדינת הים אדרבה טפי הוי רבותא דאפי׳ כשהוא אצלה דאינה יורדת עמו וכ״ש כשאינו אצלה ועוד מאי אפי׳ לאחר מיתה דקאמר אדרבה טפי הוי רבותא במחיים מלאחר מיתה ועוד דקאמר אימא אף לפי כבודה אדרבה לפי כבודו הוי רבותא טפי דלא הוי אלא לר׳ יהודה אבל לפי כבודה דאינה יורדת עמו לא הוי רבותא כולי האי דהא לעיל פריך אי דאורחה מ״ט דת״ק משמע דמילתא דפשיטא הוא ונראה לר״ת דגרסינן קוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו אין לפי כבודה לא אימא אף לפי כבודו אבל קשה לרשב״א דאמאי קמתמה לפי כבודו ולא לפי כבודה אמאי סלקא דעתיה דנקט לפי כבודו דוקא ולא לפי כבודה.
ה״ג וקוברין אותה לפי כבודו, לפי כבודו ולא לפי כבודה, אימ׳ אף לפי כבודו. כלו׳, לפי כבודו נקברת, ולא לפי כבודה, בתמיה׳, והרי אינה יורדת עמו, ואם דרכה שתיקבר בשיראין ואין דרכו של בעל בכך, אמאי לא קברינן לה לפי כבודה. אימ׳ אף לפי כבודו, אם היתה חשובה ממנו נקברת לפי כבודה, ואף לפי כבודו נקברת, אם היא גרועה ממנו.
האומ׳ אם מתה אשתו וכו׳. כלומ׳, שכיב מרע שאמ׳ שאם מתה אשתו. אל תקברוה מנכסי. שומעין לו. דכי אמרינן דחייב לקברה, היכא דמתה איהי מקמי דידיה וירית איהו כתובתה, אבל היכא דשכיב איהו ולא ירית כתובתה, לא קברי׳ מנכסיו, אלא תשקול כתובתה ותקבור נפשה. דנפלי נכסי קמי יתמי. וזכו בהן, ואין לנו להפסיד נכסי יתומין בקבורתה. כי לא אמ׳ נמי וכו׳ נכסי קמי יתמי רמו. והיתומין שאינן בניה אינן חייבין בקבורתה, אלא יורשי כתובתה, כדתנן אלמנה נזונת מנכסי יתומין, ומעשה ידיה שלהן, ואינן חייבין בקבורתה, אלא יורשיה, יורשי כתובתה, חייבין בקבורתה, דאינו בתנאי כתובה שתהא נקברת מנכסי הבעל, אלא מכתובתה, ואותו דירית לה מיחייב בקבורתה, ואמאי קתני האומ׳, הא מסתמא לא קברי לה. אלא תני, האומ׳ אם מת הוא וכו׳. אבל באשתו, אפי׳ לא יצוה עליה כלום, אינן חייבין בקבורתה בני הבעל שאינן בניה, כיון שאינן יורשין כתובתה.
אמר ר״ה מי שהלך למד״ה ומתה אשתו ב״ד יורדים לנכסיו וקוברים אותה לפי כבודו. לפי כבודו ולא לפי כבודה. פי׳ בתמיהה והרי אינה יורדת עמו. ואם דרכה שתקבר בשירין ואין דרכו אמאי לא קברה לה לפי כבודה ואפילו למ״ד דל״ל עולה עמו לאחר מיתה אינה יורדת א״ל. אימא אף לפי כבודו. וקמ״ל עולה עמו אפילו לאחר מיתה:
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה. ואסיקנא דאף לפי כבודו קאמר ולאשמועינן דעולה עמו, וכל שכן דקוברין אותה לפי כבודה, דלכולי עלמא אינה יורדת עמו, ודוקא בית דין אבל אם עמד אחד וקבר אותה הניח מעותיו על קרן הצבי, וכענין שאמרו במכלתין (כתובות קז:) גבי עמד אחד ופרנס את אשתו. ומיהו אם עמד אביה וקבר חייב לשלם לו דלא עלתה על דעת שתהא מושלכת לפניו עד שיטול רשות מבית דין, וכן מצאתי בירושלמי בפירקין (ה״ו) ובפרק שני דייני גזירות (פי״ג ה״ג) דגרסינן התם תני לא רצה הבעל לקוברה האב קוברה ומוציא ממנו בדין, אמר רב חגי לא אמרן אלא האב הא אחר אינו גובה, רבי יוסה אמר בין הבעל בין אחר גובה, ותרי אילין פלוגתא כהינין פלוגוואתא, דתניא תמן מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו אמר רב חגאי לא אמרן אלא האב הא אחר לא, אבל אב גובה, ר׳ יוסה אומר בין אב בין אחר אינו גובה, על דעתיה דרב חגאי בין לקבורה בין למזונות האב גובה אחר אינו גובה, על דעתיה דרב יוסה לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים בין אב בין אחר גובה, מכל מקום, שמעינן מיניה דלכולי עלמא האב קובר שלא על פי בית דין וחוזר וגובה מן הבעל, אלא אחר כיון דפלוגתא דאמוראי היא התם ולא ידעינן כמאן נקטינן כמאן דאמר אינו גובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
אבל מצאתי להרמב״ם ז״ל (פי״ד מהלכות אישות הכ״ד) שפסק כרבי יוסה דירושלמי דאמר לקבורה בין אב בין אחר גובה שלא עלתה על דעת, שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ולא נתבררו לי דבריו, דכיון דרב חגאי פליג עליה המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד דבגמרין משמע, דדוקא בית דין יורדין לנכסיו הא אחר הניח מעותיו על קרן הצבי.
ירושלמי (כאן) תני מקום שנהגו שלא להספיד אין מספידין.
אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא: מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו — בית דין יורדין לנכסיו, וקוברין אותה לפי כבודו. ושואלים: האם דווקא לפי כבודו ולא לפי כבודה? ואיך לנהוג אם היא היתה מכובדת ממנו?
Rav Ḥiyya bar Avin said that Rav Huna said: In the case of one who went overseas and his wife died, the court enters his property and buries her in accordance with his dignity. The Gemara asks: Does the court act in accordance with his dignity and not in accordance with her dignity? What if she came from a more dignified family than her husband?
הכל
(10) אֵימָא טאַף לְפִי כְבוֹדוֹ הָא קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת עִמּוֹ וַאֲפִילּוּ לְאַחַר מִיתָה.
The Gemara answers: Say that Rav Ḥiyya bar Avin meant: Even in accordance with his dignity, i.e., if his family was more distinguished than hers, he must bury her in accordance with the dignity of his family. The Gemara adds: This comes to teach us that she ascends with him to his social status and does not descend with him, and this principle applies even after her death, in accordance with Rabbi Yehuda’s opinion in the mishna.
ומכל מקום כל שמת הוא תחלה אין יורשיו חייבין בקבורתה לכשתמות שהרי אמרו (כתובות צ״ו:) אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואם מתה אין חייבין בקבורתה והילכך בין שאמר בשעת מיתתו אם תמות אשתו אל תקברוה מנכסיו בין שלא אמר כן אין היתומים שלו הבאים מאשה אחרת קוברין אותה אלא יורשי כתבתה קוברין אותה ואם צוה ואמר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור:
ומשיבים: אימא [אמור]: אף לפי כבודו, שאם היה הוא ממעמד מכובד יותר — קוברים אותה לפי כבודו. ומעירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו בכך]: שעולה עמו למעמדו ואינה יורדת עמו, ואפילו לאחר מיתה, וכר׳ יהודה במשנה.
The Gemara answers: Say that Rav Ḥiyya bar Avin meant: Even in accordance with his dignity, i.e., if his family was more distinguished than hers, he must bury her in accordance with the dignity of his family. The Gemara adds: This comes to teach us that she ascends with him to his social status and does not descend with him, and this principle applies even after her death, in accordance with Rabbi Yehuda’s opinion in the mishna.
הכל
(11) אָמַר רַב מַתְנָה הָאוֹמֵר אִם מֵתָה לֹא תִּקְבְּרוּהָ מִנְּכָסָיו שׁוֹמְעִין לוֹ מ״ש מַאי שְׁנָא כִּי אָמַר דְּנָפְלִי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי כִּי לָא אָמַר נָמֵי נִכְסֵי קַמֵּי יַתְמֵי רְמוּ.
Rav Mattana said: In the case of one who says that if his wife dies, they should not bury her using funds from his property, the court listens to him. The Gemara asks: What is different about the case when he says this command that induces the court to comply with his wishes? It is due to the fact that the property has come before the orphans as an inheritance, while the obligation to bury her is not incumbent upon them but is a duty of the inheritors of her marriage contract. However, even if he did not state the above preference, the property is cast before the orphans and it belongs to them. What does it matter whether or not the husband issued a command to this effect?
האומר – בשעת מיתתו.
אם מתה אשתו כו׳ שומעין לו – דכיון דהוא מת בחייה והיא גובה כתובתה אינו חייב לקוברה דתנן (לקמן דף צה:) יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה.
נכסי קמי יתמי רמו – ופשיטא דאין קבורתה עליהם.
והאומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו כדי שיהו נכסיו לבניו אין שומעין לו דלא כל הימינו שיעשיר בניו ויפיל עצמו על הציבור.
אמר ר״מ האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו. פי׳ דכיון דהוא מת ברישא והיא גובה כתובתה אין היורשים חייבים לקוברה דתנן יורשי׳ יורשי כתובתה חייבים בקבורתה מ״ש כי אמר אפילו לא אמר נמי מסתמא נמי לא קברי׳ לה דנכסי קמי יתמי נפלו ואין היתומים חייבים בקבורת האלמנה. אלא האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. לא כל הימנו להעשיר את בניו ויפיל את עצמו על הציבור:
אמר רב מתנה, האומר: ״אם מתה (תמות) אשתו לא תקברוה מנכסיו״ — שומעין לו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כי אמר [כאשר הוא אומר], מדוע אנו שומעים לו — שאנו אומרים שכיון שמת, דנפלי נכסי קמי יתמי [שהנכסים נופלים בירושה לפני היתומים] ועליהם אין חובה לקבור אותה, ויורשיה שירשו את כתובתה הם יקברוה. אולם כי [כאשר] לא אמר דבר זה במפורש נמי, נכסי קמי יתמי רמו [גם כן, הלא הנכסים לפני היתומים הם מוטלים] ושייכים להם, ומה ההבדל אם ציווה או לא ציווה על כך?
Rav Mattana said: In the case of one who says that if his wife dies, they should not bury her using funds from his property, the court listens to him. The Gemara asks: What is different about the case when he says this command that induces the court to comply with his wishes? It is due to the fact that the property has come before the orphans as an inheritance, while the obligation to bury her is not incumbent upon them but is a duty of the inheritors of her marriage contract. However, even if he did not state the above preference, the property is cast before the orphans and it belongs to them. What does it matter whether or not the husband issued a command to this effect?
הכל
(12) אֶלָּא יהָאוֹמֵר אִם מֵת הוּא לֹא תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ לָאו כׇּל הֵימֶנּוּ שֶׁיַּעֲשִׁיר אֶת בָּנָיו וְיַפִּיל עַצְמוֹ עַל הַצִּיבּוּר.:
Rather, the Gemara amends Rav Mattana’s statement: With regard to one who says that if he himself dies, they should not bury him using funds from his property, one does not listen to him, but the court spends his money without resorting to charity. The reason for this is that it is not in his power to enrich his sons by saving them this expense and to cast himself as a burden on the community.
ערך עשר
עשר – א(כתובות מח.) ר׳ יהודה אומר האומר אם מת לא תקברוהו מנכסי אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור.
ערך על
על – ב(תמורה לב.) ומקדשין אותן הקדש עילוי. פי׳ א׳ קדשי מזבח וא׳ קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה ומקדישין אותן קדשי מזבח הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ואותו עילוי נותן לבדק הבית כדאמרינן (ערכין כח:) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן פי׳ שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לבדק הבית ואם נדבה הוא אותן קדשי מזבת שהקדיש לעילוי כיון דנדבה לא אמר עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה אמר כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה לו בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו כמה שאותו כהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לבדק הבית היינו עילוי ומחרימין אותו קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם אמר כן אם נדר הן נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתן כדאמרינן (ערכין כז) הבעלים נותנין ל׳ שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה (בכורות טו) הרי הן כחולין לכל דבריהן אין לך בהם אלא מצות עילוי לבד פי׳ חומרא דבעו פדייה. והיה ערכך תרגום ירושלמי והיה עילוייך (קידושין מב) במקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא פי׳ בשומא דשופרא וסניא ואוקומינהו בדמי אבל אפלוג במשחתא פי׳ במדה כל שהוא חוזר (יבמות ד) ואי כתב רחמנא לא יעלה הוה אמינא כל העלאה קא אסר רחמנא פי׳ שנושאין הכלאים בידיכן להראותן קמ״ל לא תלבש. (יבמות עא) אני שונה עיגול בעיגול עולה פי׳ מעלה אחד ממאה והשאר מותרין ולולי שהתרומה בזמן הזה דרבנן לא היה התנא שונה עולה אלא מדמע הכל (כתובות מח) עולה עמו ואינה יורדת עמו בעלת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו פי׳ אם היה עשיר או ממשפחה חשובה ממשפחתה עולה עמו כמנהג מעלתו ואם היתה היא עשירה והוא עני או פחות ממשפחתה אינה יורדת עמו ממעלתה. (חולין יז) סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו פי׳ שקצותיה רחבות ואמצעיתה צר זו היא עולה ויורד והוא שפיו חלק ואין בו פגימה כלל (מנחות סא) נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד א״ר יוחנן מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו מוליך ומביא למי שהרוחות שלו וכו׳ עד וכן ללולב (שבת קכו) והכי משני א״ר חסדא על יד על יד פי׳ מעט מעט (כתובות ק) איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד (שבועות ב) ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד. (כריתות ו) אלו מביאין קרבן עולה ויורד פי׳ אם היה עשיר מביא קרבן עשיר עני מביא קרבן עני. (בילמדנו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו) יורדים ועולים מיבעי ליה אלא שהמלאכי׳ שמסורין לו בארץ ישראל עולין ואותן שירדו היו משמרין אותו בחוצה לארץ. (ברכות כא. בבא בתרא קיח: סוטה לו) אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פי׳ כל מה שמעיינין להן בעין רע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבי גרשם זצ״ל פי׳ שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו ורבינו חננאל ז״ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני (תענית ג) וסימניך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא פי׳ שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן ב׳ בית פרסה שמואל ונהרדעא בעו מיא ורב וסוראי תתאי לא בעו מיא דכיון שהם תחתיים נקיום המים עליהן ומתקיימין אצלם והלכך יום ס׳ כלאחר ס׳ (יבמות כא) וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו וסימניך דעילאי דרב פי׳ רב אמר אשת אחי האם וזעירי אמר אף אשת אבי האם האב שהוא למעלה ורב מאי טעמא לא תני לה משום דמחלפא באשת אבי אביו אם תאמר אשת אבי האם יש לה הפסק אתי למימר אשת אבי אביו נמי יש לה הפסק וזעירי אמר לגבי אשת אבי אביו שכיח דאזיל ולפיכך אין לה הפסק אבל לגבי אשת אבי אמו לא שכיח דאזיל ולפיכך יש לה הפסק פ״א לגבי משפחת אביו שכיח דאזיל משום דאתי ליה ירושה מהתם וידע דאית ליה קורבא להתם ולא אתי למיסב מהתם גבי משפחת אמו לא שכיח דאזיל. (סוכה מה) ראיתי בני עלייה והן מועטין פי׳ ראיתי ברוח הקדש בראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראוין לעלות לגן עדן מועטין (בבא קמא טז) מועד משלם נזק שלם מן העלייה גמרא מאי עלייה מעולה שבנכסים. אצל מעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה (כתובות לה) בין דרך ירידה בין דרך עלייה כדכתיב יודע כמביא למעלה בסבך כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו (משנה פאה ו) אל תסג גבול עולים: ירושלמי רב ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם. לסמיא צווחין סגי נהורא וכזה הענין קראו אחריך מלא ריקם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב לא שכחו בע״ה דכתיב קצירך ושכחת לא ששכחוהו פועלין דכתיב כי תקצר ושכחת.
א. [רייך.]
ב. [ערהרען.]
אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. כלום דהא דקאמר האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו לאו משום גופא אמרה אלא משום אידך דוקי׳ א״נ משום אידך דאיתמר בהדה שהאומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו והא דמספקא לן במסכת סנהדרין [מו ב׳] דמ״ד לא תקברוני׳ לההוא גברא אם שומעין לו אם לאו מסתב׳ לי דלא דמו כלל דהתם הוא דאמר דלא לקברוהו כלל ואי קבורה משום כפרה הוא לא קברי׳ ליה דהא לא ניחא ליה בכפרה וכי קברינן ליה לא הוה ליה כפרה אבל הכא רוצה הוא בקבורה וכפרה אלא שאומר שלא יקברוהו מנכסיו ולפי׳ אין שומעין לו (אלא) שלא כל הימנו שיפיל עצמו על הצבור כדי שיעשיר את בניו. הריטב״א ז״ל.
וזהו שכתב רש״י ז״ל בקיצור לשונו ורוב חכמתו לא תקברוהו מנכסיו. אלא מן הצדקה. ע״כ:
מתניתין לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ל״ג לרשות הבעל לחופה או לרשות הבעל לנשואין דלשון זה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין קתני מיהא נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף על גב דלא נכנסה לחופה ומתניתין דהכא מוקמינן בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה מדקתני לעולם א״כ מאי פריך בגמרא ממתניתין לרב אסי דאמר דמסירתה מועלת לתרומה אדרבה מתני׳ דייקא כוותיה דעל ידי מסירה אוכלת בתרומה והוי תיובתא דרב. ומיהו נראה דאפילו גרסינן לרשות הבעל לחופה לא משמע מסירת האב לשלוחי הבעל מדקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לחופה דמשמע עד גמר הכניסה דהיינו חופה ובגמרא דייק רב נחמן מדקתני כיון משמע תחלת כניסה לרשות הבעל דהיינו מסירה. הרא״ש ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל ה״ג לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואיכא דגריס עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וקשה להאי גירסא כי אותבינן לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה מהא מתני׳ מאי קושיא נימא כניסתה לרשות הבעל זו היא מסירתה. ויש לומר דמדקתני לישנא יתירה שתכנס לרשות הבעל לנשואין הוה משמע דלנשואין גמורין דהיינו כניסתה לחופה ע״כ. וקשה דהא בההיא דר״נ בר יצחק דלקמן בגמרא קתני נמי לרשות הבעל לנשואין ואפילו הכי דייק רב נחמן בר יצחק נכנסה לרשות הבעל בעלמא אף ע״ג דלא נכנסה לחופה וכמו שכתבנו. ומכל מקום כתב הריטב״א ז״ל דהגירסא הראשונה היא המצויה ברוב הספרים והיא המחוורת:
אלא כך צריך לתקן ולומר: האומר: ״אם מת הוא (כלומר, האומר על עצמו שאם הוא ימות) לא תקברוהו מנכסיו״, שאינו רוצה שיוציאו הוצאות עליו, אלא יקברוהו מן הצדקה — אין שומעין לו, וקוברים אותו מנכסיו ולא מן הצדקה. ומדוע? — לאו כל הימנו (אין זה בכוחו) שיעשיר את בניו וימנע מהם הוצאה זו, ויפיל עצמו למעמסה על קופת הציבור.
Rather, the Gemara amends Rav Mattana’s statement: With regard to one who says that if he himself dies, they should not bury him using funds from his property, one does not listen to him, but the court spends his money without resorting to charity. The reason for this is that it is not in his power to enrich his sons by saving them this expense and to cast himself as a burden on the community.
הכל
(13) מתני׳ מַתְנִיתִין : לְעוֹלָם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָב עַד שֶׁתִּכָּנֵס
MISHNA: Even after she is betrothed, a daughter is always under her father’s authority until she enters
מתני׳ לעולם היא ברשות האב – ואם בת ישראל מאורסה לכהן היא אינה אוכלת בתרומה וזכאי בה ככל זכות אב בבתו.
לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה גרסינן – ול״ג עד שתכנס לרשות הבעל דא״כ הוה משמע עד שימסור האב לשלוחי הבעל כדמוכח בגמרא דקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא הבא על אשת איש כו׳ לרשות הבעל בעלמא ומתני׳ דהכא מוקמינן לה בגמרא לענין תרומה לאפוקי ממשנה ראשונה א״כ הויא תיובתא דרב דאמר בגמרא מסירתה לכל חוץ מלתרומה ומיהו י״ל דהא דדייק רב נחמן בר יצחק בגמרא היינו מדקתני כיון שנכנסה כו׳ לכך משמע ליה אפילו מסר אבל הכא דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה.
מתני׳ לעולם היא ברשות האב עד שתכנוס לחופה. פי׳ לשם נשואין ואם היא בת ישראל מאורסה לכהן אינה אוכלת בתרומה דקנין כספו גמור בעינן מסר האב לרשות הבעל ה״ה ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל ה״ה ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ה״ה ברשות הבעל:
המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אמר הר״ם פי׳ היה העקר אצלם שבת ישראל כאשר נתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה מפני שהיא כבר היתה לכהן קנין כספו אבל אסרו זה אולי יאכל זה זולתה עמה והיא אצל אביה ואמר שהיא לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה שהיא לא תאכל בתרומה אפי׳ הגיע זמן ולא נשאת אשר הוצאתה על בעלה כמו שיתבאר בפרק שאחר זה:
אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לענין ירשה נאמרה שלענין ירושה יש צדדין שאף בלא כניסה לחפה בעלה יורשה כמו שיבאר בגופה של משנה זו אלא לענין תרומה נאמרה ולהוציא ממה שאמרו במשנה ראשונה האמורה בפרק אע״פ (כתובות נ״ז.) שאע״פ שארוסה אסורה בתרומה מדברי סופרים כמו שהתבאר מכל מקום אם הגיע זמן הנשואין ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ולומר במשנה זו שאפילו הגיע זמן אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה וזו היא קרויה לענין זה משנה אחרונה וכן הלכה ואחר כך בא ולמד שלענין ירושה מיהא כל שנתארסה ויצתה מרשות אביה ליכנס ברשות בעלה אע״פ שלא נכנסה עדין לחפה בעלה יורשה והוא שאמר מסר האב ר״ל את בתו לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ואם מתה בעלה יורשה אפילו היתה עדין כתבתה בבית אביה אע״פ שלא נכנסה לחפה וכל שכן אם מסרה לבעל עצמו ומכל מקום אם הלכו שלוחי האב או האב עצמו עם שלוחי הבעל או עם הבעל הרי היא עדין ברשות האב ואפילו היתה כתבתה בבית בעלה אינו יורשה ואם הניחוה שלוחי האב ומסרוה לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הא לתרומה כלל כלל לא עד שתכנס לחפה וכן שלא ליטמא לה אם הוא כהן:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
משנה לעולם היא ברשות האב. כבר פירשתי דכולהו משניות דפירקין אנערה דריש פרקין קאי ולא בבוגרת ואף ע״ג דהאי בבא דהכא דלעולם מוקמינן לה בתרומה ולענין תרומה לא שני לן בין נערה לבוגרת ואפילו ניסת ונתארמלה הדרא למילתא קמייתא מ״מ עיקר בבא דרישא נמי לאו לענין תרומה לחוד איירי אלא כ״ש להנך דקתני לעיל אלא שהאב זוכה בבתו וכדפרש״י להדיא וכמו שאפרש בסמוך:
תוספות בד״ה לעולם וכו׳ עד שתכנס לחופה גרסינן וכו׳ עד סוף הדבור. וגירסת רש״י כגירסת ספרים שלנו עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין ולפ״ז אין בזה שום הכרע אי איירי ממסירת האב לבעל לנישואין וכרב אסי דאמר אף לתרומה או לחופה דוקא ופרושי קא מפרש במה נכנסת לרשות הבעל בנישואין דהיינו חופה כמו שפרש״י להדיא משא״כ בההיא דלקמן דקאמר כיון שנכנסה לרשות הבעל אי ס״ד דאחופה קאי הו״ל לפרש בהדיא כיון דכבר קתני הכא מסר האב הרי היא ברשות הבעל. ולפי זה צ״ל דהא דמקשינן בסמוך אדרב אסי מלעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה לאו ממתני׳ דהכא מקשה אלא ברייתא בפני עצמה היא אלא דלפ״ז יש לדקדק אמאי מקשה מברייתא הו״ל לאקשויי ממתני׳ דפרק אף ע״פ דף נ״ז דאיירי בהדיא בתרומה לחוד וקתני נמי בהדיא ב״ד שלאחריהם אמרו שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואפשר דבזה הוי ידע שפיר דאיכא לשנויי מסירתה זו היא כניסתה לחופה ולא אתא אלא לאפוקי ממשנה הראשונה דאוכלת בהגיע זמן ולא נישאו משא״כ ברייתא דקתני לעולם משמע ליה דדוקא קתני עד שתכנס לחופה ובסמוך אפרש בענין יותר נכון:
MISHNA: Even after she is betrothed, a daughter is always under her father’s authority until she enters
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.