×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָא הֲוָה מְפַלֵּיג נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ מְנָלַן אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב {מלכים א כ״ב:ד׳} כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ אֶלָּא מֵעַתָּה כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ הָכִי נָמֵי אֶלָּא מָה דְּהָוֵי אַסּוּסֶיךָ תֶּהֱוֵי אַסּוּסַי ה״נהָכִי נָמֵי מַאי דְּהָוֵי עֲלָךְ וְעִילָּוֵי עַמָּךְ תֶּיהֱוֵי עֲלַי וְעִילָּוֵי עַמִּי.
The Gemara rejects that suggestion: Jehoshaphat would not have separated himself from Ahab to eat and drink by himself, as he relied on him completely. From where do we derive this? If we say that it is derived from that which is written that Jehoshaphat said to Ahab: “I am as you are, my people as your people” (I Kings 22:4), i.e., I am equally reliable, this is difficult, as, if that is so, then when Jehoshaphat said at the conclusion of that verse: “My horses as your horses,” can this also be referring to reliability? Rather, Jehoshaphat’s intention was: That which will befall your horses will befall my horses; so too, that which will befall you and your people will befall me and my people.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אלא מעתה כסוסי כסוסיך הכי נמי כן דלא הוו מפלגי סוסיו דיהושפט מסוסיו דאחאב. הכא נמי מאי דהויא עלי ועילוי עמי תהוי עלך ועילוי עמך ועדיין אומר לך דיהושפט לא אכיל בהדי אחאב ומומר לע״ז הוי מומר לכל התורה:
ערך חיות
חיותאעיין בריש ערך פע (א״ב משנת יומא פרק בתרא והחיה תנעול את הסנדל פי׳ יולדת אבל בלשון ארמי חיתא מילדת והיא נקראת בל׳ משנה תכמה (משנה חולין ה׳.:ב׳) תרגום ותאמר לה המילדת ואמרת לה חייתא):
א. [העבאממע.]
לא הוה מפליג נפשיה מיניה – לא היה יהושפט נזהר ונבדל ממנו משום חשד כלל אלמא אע״ג דמומר לעבודת כוכבים היה לא הוי מומר לכל התורה כולה.
כעמי כעמך – דמשמע הרי אתה כמותינו דסומכין עלייהו.
כסוסי כסוסיך ה״נ – דלענין איסור והיתר קאמר אלא על כרחך לענין המלחמה קאמר ליה.
וכי שער שומרון גורן הוי נ״ל דמתמה הכי להדיא משום דהא חנן בפרק לא יחפור מרחיקין את גורן מן העיר חמשים אמה ואפי׳ בחוץ לארץ וכ״ש בא״י דאיכא משום נוי הארץ דאפילו את האילן מרחיקין כדאיתא התם.
ודוחים: יהושפט לא הוה מפליג נפשיה מיניה [לא היה מחלק עצמו ממנו] מאחאב, לשחוט ולאכול בפני עצמו, שהרי רצה להיות קרוב ומחובר אליו. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] שאמר לו יהושפט לאחאב: ״כמוני כמוך כעמי כעמך״ (מלכים א כב, ד), אלא מעתה, כשאמר ״כסוסי כסוסיך״ (שם) הכי נמי [כך גם כן] יכול אתה לפרש במשמעות זו?! אלא הכוונה היא: מה דהוי אסוסיך תהוי אסוסי [מה שיהיה על סוסיך יהיה גם על סוסי], שנלך יחד למלחמה, הכא נמי [כך גם כן] אתה צריך לפרש ״כמוני כמוך כעמי כעמך״ — מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי עלי ועילוי עמי [מה שיהיה עליך ועל עמך יהיה עלי ועל עמי], שגורל אחד יהיה לשנינו!
The Gemara rejects that suggestion: Jehoshaphat would not have separated himself from Ahab to eat and drink by himself, as he relied on him completely. From where do we derive this? If we say that it is derived from that which is written that Jehoshaphat said to Ahab: “I am as you are, my people as your people” (I Kings 22:4), i.e., I am equally reliable, this is difficult, as, if that is so, then when Jehoshaphat said at the conclusion of that verse: “My horses as your horses,” can this also be referring to reliability? Rather, Jehoshaphat’s intention was: That which will befall your horses will befall my horses; so too, that which will befall you and your people will befall me and my people.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶלָּא מֵהָכָא {מלכים א כ״ב:י׳} וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגוֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן מַאי גּוֹרֶן אִילֵּימָא גּוֹרֶן מַמָּשׁ אַטּוּ שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן גּוֹרֶן הֲוָה אֶלָּא כִּי גוֹרֶן דִּתְנַן אסַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה.

Rather, it is derived that Jehoshaphat relied upon Ahab from here: “And the king of Israel and Jehoshaphat, king of Judea, sat each on his throne, arrayed in their robes, in a threshing floor, at the entrance of the gate of Samaria” (I Kings 22:10). The Gemara asks: What is the meaning of the term threshing floor in this context? If we say that it was an actual threshing floor; is that to say that the gate of Samaria was a threshing floor? Typically, the gate of a city was the place of assembly for the city’s judges and elders, not a threshing floor. Rather, they were sitting in a configuration like that of a circular threshing floor, i.e., facing each other in a display of amity, as we learned in a mishna (Sanhedrin 36b): A Sanhedrin was arranged in the same layout as half of a circular threshing floor, so that the judges would see each other. This verse demonstrates that Jehoshaphat deliberated with Ahab and relied on his judgment.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא מהכא ואחאב מלך ישראל כו׳ – דלא הוה מפליג נפשיה מיניה:
בגורן – כי גורן היו יושבים בחיבה ובריעות ובאגודה א׳ כסנהדרין שאין חושדין זה את זה.
שיהו רואין זה את זה – להיות שומעין איש את חבירו ומתווכחין זה עם זה עד שתצא הוראה כהלכה שאילו היו יושבין כשורה שלא בעגולה אין בני ראש השורה רואין בני סוף שורתו וכעגולה שלימה לא היו יושבין כדי שיהא מקום לצאת ולבא.
[אלא כי גורן וכו׳] כחצי גורן כו׳ נראה לפ״ז נמי יהיה שער שומרון שער ב״ד שיושבים שם סנהדרין כמו שת״א שעריך לתרע בית דינך וק״ל:
אלא הראיה שרצה יהושפט להיות קרוב ומחובר עם אחאב היא מהכא [מכאן], שנאמר: ״ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון״ (שם י), ויש לשאול: מאי [מה פירוש] גורן? אילימא [אם תאמר] שישבו בגורן ממש, אטו [וכי] שער שומרון גורן הוה [היה]? ודאי לא היה גורן בשער, שהוא המקום שבו יושבים זקני העיר ושופטיה! אלא הכוונה היא: כי [כמו] גורן היו יושבים, בעיגול, כשפניהם זה לזה, בידידות, וכמו דתנן [ששנינו במשנה]: סנהדרין היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו החכמים רואין זה את זה, ואף כאן ישבו מלך יהודה ומלך ישראל באופן שיהיו רואים זה עם זה, כאות לידידות.
Rather, it is derived that Jehoshaphat relied upon Ahab from here: “And the king of Israel and Jehoshaphat, king of Judea, sat each on his throne, arrayed in their robes, in a threshing floor, at the entrance of the gate of Samaria” (I Kings 22:10). The Gemara asks: What is the meaning of the term threshing floor in this context? If we say that it was an actual threshing floor; is that to say that the gate of Samaria was a threshing floor? Typically, the gate of a city was the place of assembly for the city’s judges and elders, not a threshing floor. Rather, they were sitting in a configuration like that of a circular threshing floor, i.e., facing each other in a display of amity, as we learned in a mishna (Sanhedrin 36b): A Sanhedrin was arranged in the same layout as half of a circular threshing floor, so that the judges would see each other. This verse demonstrates that Jehoshaphat deliberated with Ahab and relied on his judgment.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ {מלכים א י״ז:ו׳} וְהָעוֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מִבֵּי טַבָּחֵי דְאַחְאָב עַל פִּי הַדִּבּוּר שָׁאנֵי.

The Gemara suggests: Let us say that the verse written with regard to Elijah supports the opinion of Rav Anan. The verse states: “And the ravens [orevim] brought him bread and meat in the morning, and bread and meat in the evening” (I Kings 17:6); and Rav Yehuda said that Rav said: They would bring the meat from the slaughterhouse of Ahab. Clearly, Elijah would not have eaten the meat if Ahab’s slaughter was not valid. The Gemara responds: Since he ate the meat according to the word of God, the case of Elijah is different, and no proof may be cited from there.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נימא מסייעא ליה והעורבים מביאין לו לחם – כלומר סייעתא לרב ענן דאמר מומר לע״ז לא הוי מומר לכל התורה דכתיב והעורבים:
לא על פי דיבור שאני – כלומר גזרת הקב״ה הוה אבל דבר זה במקום אחר אימא לך מומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה:
מסייע ליה – לרב ענן.
על פי הדבור שאני – שהקב״ה התירו לפי שעה דכתיב (מלכים א יז) ואת העורבים צויתי שם לכלכלך.
על פי הדבור שאני – וא״ת ולמאי דס״ד דלא הוי ע״פ הדבור תקשי דהא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור לקמן (דף צה.) ויש לומר דזה היה יודע שהיה סומך ע״פ הדבור דלאו משל עובד כוכבים קא מייתי אבל לא ס״ד שבא הדבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב.
על פי הדיבור שאני – פי׳ רש״י ז״ל שהתירו לו הקב״ה לפי שעה דכתיב את העורבים צויתי שם לכלכלך וק״ל ודקארי ליה היכי לא ידע לי להאי קרא ועוד למאי דלא הוי מסיק אדעתי׳ דעל פי הדיבור הוי שרי לי׳ מטבחי דאחאב והא איכא משום בשר שנתעלם מן העין דאוסר רב לקמן במכילתין ועוד למה יתיר לו הקב״ה איסור שלא לצורך וכי אין לו להקב״ה בשר של היתר לתת לו או מעובדיה או משבעת האלפים. לכך נראה לפרש דמעיקרא נמי הוי ס״ד כי ע״פ הקב״ה אכלו שהבטיחו שיביאו לו העורבים מן מקום קרוב מן טבחי דאחאב ולא יחוש לעורבים דמייתי ליה מעלמא וש״מ דטבחי דאחאב כולו התירו וכדרב ענן דאי לא אפילו מן הקרוב היה לו לחוש לרובא דהא עובדי׳ וחביריו מיעוט הוי וכל דפריש מרובא פירש ופרקי׳ דעל פי הדיבור שאני והוא מבטיחו לו שיבואו לו אפילו מן המיעוט כי נקל הוא אצל השי״ת וליכא למימר לגבי דידיה כל דפריש מרובא פריש.
גרסת כל הספרים שלנו מאי עורבים וכו׳ וכיון דאייתי לי׳ בעי לפרושי ולאו דנפקא לן מהא מידי לשמעתין אי עורבין ממש או עורבים גברי והכי אורחא דתלמודא ואין אנו צריכין בזה למה שדחקו בתוס׳.
איתרמי מילתא דכל יומא מיתרמו לי׳ תרי גברא דשמייהו עורבים – פי׳ דליכא למימר דתרי גברי מסוימים הוי בכולהו יומא דא״כ לא סגי דלא הוי מרגשי בה גברי דאיזבל.
א״כ עורבים מבעי׳ ליה – פירש״י ז״ל דלא למטעי בעורבים ממש פי׳ לפירושו משא״כ במצרים ועבדים ודכוותייהו וא״ת נערה נמי איכא למיטעי בנערה דעלמא י״ל דכיון דכתיב קטנה ליכא למיטעי, וא״ת והא כתיב נער קטן נוהג בהם י״ל דבזכרים לא דייק קרא בהכי דזמנין דקרי אף לקטן נער וכדכתיב והנה נער בוכה וא״ת ולמה הוצרכו לדרוש במסכת סוטה גבי נערים קטנים דגבי אלישע דקטנים קטני אמנה ונערי׳ מנוערים מן המצות וי״ל משום דהתם אי אפשר לומר קטנים ממש דהא לאו בני עונשין נינהו אלא ע״כ קטני אמנה וכיון דקטנים לאו ממש נערים נמי לאו ממש.
מכם מכם ולא כולכם מכם בכם חלקתי ולא בעובדי כוכבי׳ ומזלות – פירש״י ז״ל דלהכי כתבי׳ למיעוטא גבי ישראל וכו׳ דכתיב גבי פרשת מומין איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם דמרבינן מאיש איש וכו׳ וגבי דידהו לא כתיב מיעוט דליכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דהוי משמע מן האדם ולא כל האדם ש״מ דבישראל חילוק ולא בעובדי כוכבים ומזלות שכולן מתנדבין ומקבלין מהם עכ״ל.
ע״פ הדבור שאני כו׳ והיא גופא אשמעינן דאע״ג דמבי טבחי הוה הותר לו ע״פ הדבור דבר אסור משום שחיטת טבחי דאחאב וק״ק כיון דע״פ הדבור היה אמאי לא נימא דהוגד לו ע״פ הדבור שהיה דבר המותר מזבוח דעובדיה כדלעיל וק״ל:
ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] לרב ענן שאמר ששחיטת המשומד לעבודה זרה כשרה, ממה שנאמר באליהו: ״והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב״ (שם יז, ו), ואמר רב יהודה, אמר רב: את האוכל היו מביאים מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב, ובוודאי לא היה אליהו אוכל מבשר זה אילולא השחיטה בבית אחאב היתה כשרה! ומשיבים: על פי הדבור שאני [שונה], שאליהו עשה כך על פי דבר ה׳ המפורש, ואין להביא מכאן ראיה.
The Gemara suggests: Let us say that the verse written with regard to Elijah supports the opinion of Rav Anan. The verse states: “And the ravens [orevim] brought him bread and meat in the morning, and bread and meat in the evening” (I Kings 17:6); and Rav Yehuda said that Rav said: They would bring the meat from the slaughterhouse of Ahab. Clearly, Elijah would not have eaten the meat if Ahab’s slaughter was not valid. The Gemara responds: Since he ate the meat according to the word of God, the case of Elijah is different, and no proof may be cited from there.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַאי עוֹרְבִים אָמַר רָבִינָא עוֹרְבִים מַמָּשׁ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי וְדִלְמָא תְּרֵי גַבְרֵי דְּהָוֵי שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים מִי לָא כְּתִיב {שופטים ז׳:כ״ה} וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב וְגוֹ׳ א״לאֲמַר לֵיהּ אִיתְרְמַאי מִילְּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ הֲוָה שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים.

The Gemara asks: What is the meaning of orevim in this context? Ravina said: They were actual ravens. Rav Adda bar Minyumi said to him: And perhaps they were two men whose names were Oreb? Isn’t it written: “And they slew Oreb at the Rock of Oreb, and Zeeb they slew at the winepress of Zeeb” (Judges 7:25), indicating that Oreb is a person’s name? Ravina said to him: Did the matter just so happen that the names of both of the people supplying Elijah with food were Oreb? The improbability of this occurrence indicates that they were actual ravens.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך ערב
ערבאעורבא פרח ע׳ בערך סמך פי׳ שחור כעורב פי׳ לשון גנאי ופחיתות הוא כלומר דעת נערים ששוחקין כעורבים קווצותיו תלתלים שחורות כעורב מפורש (עירובין כא) (ובויקרא רבה) זאת תהיה פרשת ראשו (כתובות מט:) עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני וכו׳ (חולין ה.) והעורבין מביאין לו לחם ובשר וכו׳:
א. [ראב.]
ואתרמי מילתא כו׳ – בתמיהה.
אגב הזכרת פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] עורבים? אמר רבינא: עורבים ממש. אמר ליה [לו] רב אדא בר מניומי: ודלמא תרי גברי דהוי שמייהו [ושמא היו אלו שני אנשים שהיה שמם] עורבים! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: ״ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב״ (שופטים ז, כה)? משמע שיש שם פרטי ״עורב״! אמר ליה [לו] רבינא בדחיה: איתרמאי מילתא דתרוייהו הוה שמייהו [וכי הזדמן הדבר ששניהם היה שמם] עורבים? אלא ודאי היו אלה עורבים ממש.
The Gemara asks: What is the meaning of orevim in this context? Ravina said: They were actual ravens. Rav Adda bar Minyumi said to him: And perhaps they were two men whose names were Oreb? Isn’t it written: “And they slew Oreb at the Rock of Oreb, and Zeeb they slew at the winepress of Zeeb” (Judges 7:25), indicating that Oreb is a person’s name? Ravina said to him: Did the matter just so happen that the names of both of the people supplying Elijah with food were Oreb? The improbability of this occurrence indicates that they were actual ravens.
הערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן מִי לָא כְּתִיב {מלכים ב ה׳:ב׳} וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וְקַשְׁיָא לַן קָרֵי לַהּ נַעֲרָה וְקָרֵי לַהּ קְטַנָּה וא״רוְאָמַר רַבִּי פְּדָת קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן אִם כֵּן עוֹרְבִיִּים מִיבְּעֵי לֵיהּ.

The Gemara suggests: And perhaps they are called orevim after the name of their place of origin. Isn’t it written: “And the Arameans had gone out in bands, and had brought away captive out of the land of Israel a minor young woman [na’ara ketana]” (II Kings 5:2)? And it is difficult for us to understand why the verse calls her a young woman and also calls her a minor, which are two different stages in a girl’s development. And Rabbi Pedat said: She was a minor girl who was from a place called Naaran. Perhaps in the case of Elijah they were two people from a place called Oreb. The Gemara rejects that suggestion: If so, Orebites [oreviyyim] should have been written in the verse.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך נער
נערא(חולין ה.) והעורבים מביאין לו לחם עורבים ממש ודילמא שני גברי דשמייהו עורבים וכו׳ עד וישבו מא״י נערה קטנה וקשיא לן קרי לה קטנה וקרי לה נערה א״ר פדת קטנה דמן נערן (סוטה מו:) מאי נערים קטנים א״ר אלעזר נערים שמנוערים מן המצות קטנים שהם קטני אמנה במתניתא נערים וביזו עצמן כקטנים מתקיף לה רב יוסף ודלמא על שם מקומן כדכתיב נערה קטנה וכו׳ קיימא לן מבת י״ב שנים ויום אחד ולמעלה משתביא שתי שערות הרי היא נערה עד ששה חדשים ומששה חדשים ולמעלה היא בוגרת ומפורש (קידושין טז) סימנין אין להן קצבה למעלה מי״ב שנים ויום א׳ לבת איזו עת שתביא שתי שערות סימן הוא אבל פחות מיכן שומא. (כתובות כט) משתביא שתי שערות עד ו׳ חדשים נקראת נערה מיכן ואילך נקראת בוגרת דקיימא לן אין בין תחילת נערות לתחילת בוגרת אלא ששה חדשים בלבד כעין זה הפירוש יש בערך בגר מן הגאון:
ערך אשת
אשתב(סנהדרין פא.) בגמרא מי שנתחייב כ׳ מיתות ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חברו. ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה וכו׳. ובערך אומנות אמרנו לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו. אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה (חולין ה) פי׳ החטין לאשת חבר הן וחבר זה אוכל חולין בטהרה הוא וטהרת עם הארץ טמאה היא אצל חבר כדתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ואם אשת עם הארץ נדה התירו לטחון לאשת החבר שאינה נוגעת בקמח של עצמה בימי נידתה וכל שכן בקמח חבר. תורא מדישיה אכיל פי׳ השור אוכל מדישו שנא׳ לא תחסום שור בדישו:
ערך דע
דעג(שבת ב: שבועות ב:): ידיעות הטומאה ב׳ טומאת קדש וטומאת מקדש שהן ד׳ קודש ומקדש. יציאות השבת ב׳ הוצאה דעני והוצאה דבענ הבית ד׳ הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. מראות נגעים ב׳ שאת ובהרת ד׳ שאת ותולדה בהרת ותולדה. תנן בהאי פירקא דעל הודע ולא הודע שעיר המשתלח מכפר ורמו עלה בני מערבא (כריתות כה) חייבי אשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים ומקשו והלא כיפר יום הכפורים ואוקמוה ההיא דכריתות במודר ביום הכפורים. (חולין ה) שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו פי׳ כתיב אשר לא תעשינה בזדון שאם יודע לו אינו עושה אז אם חטא בשוגג חייב חטאת פרט למשומד שאינו חוטא בשוגג שאם חטא בשוגג ונודע לו ורצה להביא קרבן אין מקבלים ממנו לפי שבשעת שאכל בשוגג אם היה אדם מודיעו שחלב הוא לא היה נמנע מלאכול. (בבא מציעא יא) דעת אחרת מקנה אותן שאני פי׳ שאני בין מידעם דאתי ממילא למידי דקא איניש דאית ביה דעת וקא מקני ליה. גדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות של הקב״ה (ברכות לג). (סנהדרין צב. עירובין נד) ומודע לבינה תקרא רבא אמר עשה מודעין לתורה פירש מודעין סימנין מודעין קבע זמן לתלמוד דיעה קנית מה חסרת (בריש ויקרא רבה. ובילמדנו בריש אלה פקודי) כשנכנס אדריינוס למקדש והיה מחרף ומגדף ועליו אמר דודרבון כל העולמים העלה עליהן שאילו היו יכולים לקוץ ארזים לעשות סולמות לעלות לרקיע היו עולין שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות: תשובה דרבי׳ גרשום ז״ל כל מודעי שמסר מודעא ואמר אנוס אני על מתנה זו שאני נותן ומודעי דמודעי שאמר לעדים מסרתי מודעא ונתגלה לו ועכשיו מוסרני לפניכם שבאונס אני מבטלה ולא ברצון ומודעי דנפקי מגו מודעי כי הא דאמר רב יהודה הא מתנתא טמירתא אף על פי דלא מגבי בה הויא מודעא לחברתה כיצד ראובן שהקנה אחת משדותיו לשמעון במתנה טמירתא דאמר לעדים זילו איטמרו הוי מודעא חזר ונתן שדה אחרת ללוי בסתם דלא אמר איטמרו ולא אמר כתבוה בשוקא או בברא אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן כי היכי דלשמעון במתנה טמירתא ללוי נמי במתנה טמירתא גט ומתנה יכול לבטל בלא אונס וזהו אם בתן לאחד סתם וחזר ונתנה לאחר ואמר איטמרו הוויא שניה מודעא לראשונה ולא קנו שניהן:
ערך קרבן
קרבןד(נדרים כ.) נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים. (עבודה זרה סה.) רב יהודה שדר קרבנא לאבידרנא ביום חגם (חולין ה) באטמי דקיימן בקרבנא פירוש בסכין של אלילים יריכות שלימות שרוצה לשלח מנחה הפסידן ומנען מלשלח ולא נהנה. (מעשר שני פרק ד) המוצא כלי וכתוב עליו קמד״ט״ת ק׳ קרבן מ׳ מעשר ד׳ דמאי ט׳ טבל ת׳ תרומה וכו׳ עד רבי יוסי אומר וכולן שמות אנשים הן ק׳ קרח קין מ׳ משה ד׳ דוד ט׳ טוביה ת׳ תרח כלומר שלהן הן וחולין הן:
א. [קנאבען.]
ב. [ווייב.]
ג. [וויססען. קעננען.]
ד. [אפפער.]
ודלמא על שם מקומן – שהיו מצור עורב.
מי לא כתיב – שאדם נקרא על שם מקומו ואפילו יחיד ואף ע״פ שאין מדבר בכל אנשי המקום כגון פלשתים גבעונים אלא באיש אחד כדכתיב נערה קטנה.
וקשיא לן קרי לה נערה – דהביאה ב׳ שערות וקרי לה קטנה דמשמע שלא הביאה שתי שערות.
וא״ר פדת – האי נערה לאו נערה ממש אלא על שם מקומה דמן נעורן. וה״נ אע״ג דלאו בכל בני המקום קאמר שהרי ודאי לכולן לא גילה שהרי נחבא היה מ״מ איכא למימר דתרי גברי הוו וקראן על שם מקומן ואין מזכיר שמם.
עורביים מבעי ליה – דלא אתי למטעי בעורבים ממש.
קרי לה נערה וקרי לה קטנה – בפרק בתרא דסוטה (סוטה מו:) דריש נערים שהיו מנוערים מן המצות והכא לא שייך למדרש הכי.
דמן נעורן – שם מקום דכתיב (ד״ה א ז) למזרח נערן ולמערב גזר.
עורביים מבעי ליה – ואף על גב דכתיב עברים מצרים ולא כתיב עבריים מצריים התם ליכא למיטעי.
וקשיא לן קרי לה נערה וקרי לה קטנה וכו׳. וקשיאא לן והא כתיבב ונער קטוןג. איכא דמתרצי דגבי זכר ליכא קפידא משום דאין לו ימי נערות כקטנה, ומאי נער קטון שגדלד כענין שנאמרה והנער נערו, אבל בנקבה שיש חלוק בין קטנות לנערות קשיא לן. והאי תירוצא לא נהירא, דהא בפ׳ בתרא דסוטהז נמי דריש נערים קטנים דגבי אלישעח קטני אמנה, ומנוערים מן המצות, ועל שם מקומןט כי הכא. אלא דאיכא למימר התם לאו משום קושיא דקרי להו נערים וקרי להו קטנים, אלא משום דאלישע לא הוה קפיד אקטנים ולא אנערים דלא הוה עניש להוי. ורש״י ז״ל לא פירש שםכ כך. וקשיא לן והא גבי רבקה כתיבל והנערה ואפילו הכי איכא מאן דאמרמ שהיתה פחותה מבת שלש שנים. וי״ל שהיתה עושה מעשה נערות ויודעת בטיב כל דבר ולא כקטנה. וי״לנ דנערה אפי׳ קטנה במשמע, אבל מכיון דקפיד קרא וקרי לה קטנה, היכי הדר וקרי לה נערה, והיינו דאמרינן קרי לה נערה וקרי לה קטנה.
אם כן עורביים מיבעי ליה. יפה פירש רש״י ז״לס דלא למיטעי בעורבים ממש, שהרי מצינו פלשתים ומצרים על שם אביהם ועל שם מקומן, כפתורים היוצאים מכפתורע, וגבעוניםפ על שם גבעון העירצ. וכן נראה שמה שהקשה מדר׳ פדת בנערה קטנה ולא הקשה מכמה מקראות דקרי ליה על שם מקומן, הכי נמי קאמר דאשכחן דמשתעי קרא הכי דקרי להו אינשי על שם מקומן בשמא דמשמע דהוא שמיה דידהו. ופריק אם כן לימא עורביים, דהתם כיון דקרי לה נערה וקרי לה קטנה ליכא למטעי, אבל הכא כיון דאישתעי לן קרא ניסא היכי הוה, ליפרוש בהדיא דלא ניטעי.
א. תוכן דברי רבינו הובא בחידושי הר״ן.
ב. ש״א כ, לה.
ג. בנדפס נוסף: נוהג בם (והוא הפסוק בישעיה יא, ו).
ד. בחי׳ הר״ן: מאי נער קטן, קטן שגדל.
ה. ש״א א, כד.
ו. ע״ע רלב״ג מלכים ב ה, ב.
ז. מו, ב.
ח. מ״ב ב, כג.
ט. אי נמי על שם מקומן כי הכא (חי׳ הר״ן).
י. ע״כ הובא גם בריטב״א, אבל שם כתב דבאלישע א״א לומר קטנים ממש דלאו בני עונשין נינהו, וכיון דקטנים לאו דוקא, נערים נמי לאו דוקא.
כ. סוטה שם ד״ה ודלמא: קטנים ממש הוו ועל שם מקומם נקראו נערים וכו׳.
ל. בראשית כד, טז.
מ. ראה סדר עולם פ״א, מסכת סופרים פכ״א ה״ט (הוצ׳ היגער עמ׳ 370), ובשיטות השונות בזה דן רבינו בארוכה בחי׳ ליבמות סא, ב ד״ה אין. ומ״ש ׳פחותה מבת שלש׳, נראה שכונת רבינו למ״ש רש״י בפירושו לתורה בראשית כה, כ: ׳המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה׳. ובמסכת סופרים שם: ׳בת שלש שנים ושלשה ימים׳. והרי הכתוב ׳והנערה׳, שמתייחס לרבקה בבית לבן כשבא אליעזר, לפני שהיתה בת שלש שנים.
נ. הגרשז״ר העיר: נראה שצ״ל ׳ועוד י״ל׳. [וא״צ, שכ״ה מטבע לשון רבינו].
ס. ד״ה עורביים.
ע. דברים ב, כג.
פ. ש״ב כא, א.
צ. ראה תוד״ה עורביים.
בד״ה מי לא כתיב כו׳ קטנה וקשיא כו׳ שערות וקרו כו׳ הד״א:
בד״ה אלא לאו כו׳ והאי תנא חמירא ליה כו׳ כצ״ל:
קרי לי׳ נערה כו׳ א״כ עורביים כו׳ עיין בחדושינו בזה פ״ב דסוטה:
בגמרא א״כ עורביים מיבעי ליה וכתבו רש״י ותוספות דאע״ג דכתיב עברים מצרים התם ליכא למיטעי עכ״ל. ולכאורה נראה בכוונתן דהכא איכא למיטעי ולפרש לשון עורביים כפשטיה דהיינו עורביים ממש אלא דאכתי אין זה מספיק כיון דלא נ״מ מידי לדינא לכן נראה דהתוס׳ לשיטתייהו לעיל בד״ה ע״פ וקאמר הכי כי היכי דלא לסייע ליה לדרב ענן וא״כ לפ״ז הא דמקשה רב אדא ודלמא תרי גברי הוו. כוונתן בזה דמאי דוחקיה לסברא זו שע״פ הדיבור הותרה לו דבר איסור וליתא לרב ענן ואדרבה טפי ה״ל לאוקמי קרא דתרי גברי הוי ונקראין על שם מקומן וא״כ לפ״ז היינו לפי שאותן אנשים אמרו בפירוש שהיה מבשר דטבחי דאחאב והיינו כרב ענן ועל זה משני הכא שפיר אם כן עורביים מיבעיא ליה:
ומקשים עוד: ודלמא [ושמא] על שם מקומן נקראו ״עורבים״! מי לא כתיב [האם לא נאמר]: ״וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה״ (מלכים ב ה, ב), וקשיא לן [והיה קשה לנו] בהבנת הפסוק: קרי [קורא] לה ״נערה״ שהיא כמעט בוגרת, וקרי [וקורא] לה והיא ״קטנה״ שאינה בוגרת! ואמר ר׳ פדת: כוונת הפסוק היא לקטנה שמן המקום נעורן. וכשם שקראו לשפחת נעמן ״נערה״ על שם מקומה — שמא קראו לאלה ״עורבים״ על שם מקומם! ודוחים: אם כן, ״עורביים״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], וכיון שאמר עורבים הכוונה לעורבים ממש.
The Gemara suggests: And perhaps they are called orevim after the name of their place of origin. Isn’t it written: “And the Arameans had gone out in bands, and had brought away captive out of the land of Israel a minor young woman [na’ara ketana]” (II Kings 5:2)? And it is difficult for us to understand why the verse calls her a young woman and also calls her a minor, which are two different stages in a girl’s development. And Rabbi Pedat said: She was a minor girl who was from a place called Naaran. Perhaps in the case of Elijah they were two people from a place called Oreb. The Gemara rejects that suggestion: If so, Orebites [oreviyyim] should have been written in the verse.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותרמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וַאֲפִילּוּ כּוּתִי וַאֲפִילּוּ עָרֵל וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 הַאי עָרֵל ה״דהֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד2 לַעֲרֵלוּת.

§ Let us say that the following baraita supports the opinion of Rav Anan, who says that it is permitted to eat from the slaughter of a Jew who is a transgressor with regard to idol worship: Everyone slaughters, and even a Samaritan, and even an uncircumcised man, and even a Jewish transgressor. The Gemara analyzes the baraita: This uncircumcised man, what are the circumstances? If we say that he is an uncircumcised man whose brothers died due to circumcision and the concern is that he might suffer a similar fate, clearly one may eat from what he slaughters, as he is a full-fledged Jew and not a transgressor at all. Rather, it is obvious that he is a transgressor with regard to remaining uncircumcised, as he refuses to be circumcised.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ישראל מעליא הוא – דאנוס הוא.
ב ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] לרב ענן, שאמר שמשומד לעבודה זרה אינו נחשב משומד לכל התורה, ושחיטתו כשרה, ממה ששנינו: הכל שוחטין, ואפילו כותי ואפילו ערל ואפילו ישראל משומד. ונברר: האי ערל היכי דמי [ערל זה כיצד הוא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמתו אחיו מחמת מילה, ומחמת הסכנה אינו נימול, הלוא האי ישראל מעליא [זה ישראל מעולה, כשר] לגמרי הוא, ואין כל חשש לגבי שחיטתו! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא למשומד לערלות, שאינו רוצה למול עצמו.
§ Let us say that the following baraita supports the opinion of Rav Anan, who says that it is permitted to eat from the slaughter of a Jew who is a transgressor with regard to idol worship: Everyone slaughters, and even a Samaritan, and even an uncircumcised man, and even a Jewish transgressor. The Gemara analyzes the baraita: This uncircumcised man, what are the circumstances? If we say that he is an uncircumcised man whose brothers died due to circumcision and the concern is that he might suffer a similar fate, clearly one may eat from what he slaughters, as he is a full-fledged Jew and not a transgressor at all. Rather, it is obvious that he is a transgressor with regard to remaining uncircumcised, as he refuses to be circumcised.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵימָא סֵיפָא וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 ה״דהֵיכִי דָמֵי אִי מְשׁוּמָּד2 לְדָבָר אֶחָד הַיְינוּ מְשׁוּמָּד3 לַעֲרֵלוּת אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד4 לַעֲבוֹדָה זָרָה5 וְכִדְרַב עָנָן.

Say the latter clause of the baraita: And even a Jewish transgressor. What are the circumstances? If he is a transgressor with regard to one matter, that is identical to the case of a transgressor with regard to remaining uncircumcised. Rather, is it not that he is a transgressor with regard to idol worship, and it is in accordance with the opinion of Rav Anan?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
5. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי נימא מומר לדבר אחד – לאחד מכל המצות לאשמועינן דלא הוה מומר לכל התורה כולה.
ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של ההלכה: ואפילו ישראל משומד, ונברר: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] הכוונה למשומד לדבר אחד מן התורה — היינו [הרי הוא] דין משומד לערלות ששנינו כבר! אלא לאו [האם אין] הכוונה למשומד לעבודה זרה, וכדברי רב ענן, שמשומד כזה מותר לאכול משחיטתו?
Say the latter clause of the baraita: And even a Jewish transgressor. What are the circumstances? If he is a transgressor with regard to one matter, that is identical to the case of a transgressor with regard to remaining uncircumcised. Rather, is it not that he is a transgressor with regard to idol worship, and it is in accordance with the opinion of Rav Anan?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לָא לְעוֹלָם אימא לָךְ מְשׁוּמָּד1 לַעֲבוֹדָה זָרָה2 לָא דְּאָמַר מָר בחֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה3 שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

The Gemara rejects that proof: No, actually I will say to you that a transgressor with regard to idol worship may not slaughter, as the Master said: Idol worship is a severe transgression, as with regard to anyone who denies it, it is as though he acknowledges his acceptance of the entire Torah. Conversely, with regard to one who accepts idolatry, it is as though he denies the entire Torah. Therefore, his halakhic status is that of a transgressor with regard to the entire Torah, and his slaughter is not valid.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חמורה ע״ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה דכתיב ועשה אחת מכל מצות ה׳ איזוהי מצוה ששקולה ככל המצות הוי אומר זו ע״ז:
שכל הכופר בה כמודה בכל התורה – כדכתיב (במדבר טו) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו׳ וילפינן בהוריות (דף ח.) דבעבודת כוכבים מיירי.
ודוחים: לא, לעולם אימר [אומר] לך כי משומד לעבודה זרה לא שוחט, וכפי שאמר מר [החכם]: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה, ומכאן שהמשומד לעבודה זרה נחשב ככופר בכל התורה, ונדון כגוי, ששחיטתו פסולה.
The Gemara rejects that proof: No, actually I will say to you that a transgressor with regard to idol worship may not slaughter, as the Master said: Idol worship is a severe transgression, as with regard to anyone who denies it, it is as though he acknowledges his acceptance of the entire Torah. Conversely, with regard to one who accepts idolatry, it is as though he denies the entire Torah. Therefore, his halakhic status is that of a transgressor with regard to the entire Torah, and his slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא מְשׁוּמָּד1 לְאוֹתוֹ דָּבָר וְכִדְרָבָא.

Rather, the transgressor in the latter clause of the baraita is a transgressor concerning the same matter of eating unslaughtered carcasses, and it is in accordance with the opinion of Rava, who said that one may rely on the slaughter of a transgressor with regard to eating unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite even ab initio.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מומר לאותו דבר – לשחיטה ולתיאבון ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה אלא ודאי כאיסורא דמי ליה ולתיאבון הוא דעבר עליה וכי מזמנינן ליה סכין לא שביק היתירא ואכיל איסורא.
אלא הכוונה היא למשומד לאותו דבר, כלומר, לענין שחיטה, שאוכל גם בהמות שלא נשחטו כראוי. וכדברי רבא שאמר שהמשומד לאכול נבילות לתיאבון נותנים לו סכין בדוקה ושוחט.
Rather, the transgressor in the latter clause of the baraita is a transgressor concerning the same matter of eating unslaughtered carcasses, and it is in accordance with the opinion of Rava, who said that one may rely on the slaughter of a transgressor with regard to eating unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite even ab initio.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵיתִיבִי {ויקרא א׳:ב׳} מִכֶּם וְלֹא כּוּלְּכֶם גלְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד1 מִכֶּם בָּכֶם חִלַּקְתִּי דוְלֹא בְּאוּמּוֹת מִן הַבְּהֵמָה לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים לִבְהֵמָה מִכָּאן אָמְרוּ המְקַבְּלִין קׇרְבְּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד2 וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Anan from that which is taught in a baraita with regard to the verse: “When any man of you brings an offering unto the Lord, from the animal” (Leviticus 1:2). The tanna infers: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. The tanna continues: The term “of you” is also interpreted to mean that I distinguished among you and not among the nations. Therefore, a gentile may bring an offering even if he is an idol worshipper. The expression “from the animal” serves to include people who are similar to an animal in that they do not recognize God. From here, the Sages stated: One accepts offerings from Jewish transgressors so that they will consequently repent, except for the transgressor, one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public [befarhesya].
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המומר״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא וכו׳ אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ בכם חלקתי ולא באומות כלומר האומות כולן יכולין להקריב דקיימא לן ערל משלח קרבנותיו טמא משלח קרבנותיו. מעם הארץ פרט לאפיקורוס. כלומר מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות ה׳ ואמר רב המנונא אפיקורוס לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו למ״ד פרט למומר כיון דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על הדם. ולמ״ד השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. כיון דמדם שב מידיעתו אם הביא קרבן על הדם מקבלין ממנו:
מכם – אדם כי יקריב מכם קרבן וגבי נדר או נדבה כתיב דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב.
להוציא המומר – שאין מקבלין נדבתו.
מכם בכם חילקתי – כלומר מדכתיב האי מיעוטא בישראל ולא באומות דכתיב איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבן לכל נדריכם וגו׳ בפרשת מומין (ויקרא כב) ותניא לקמן בפירקין (חולין יג:) איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל וגבי דידהו לא כתיב מיעוטא דלכתוב מן האדם כי יקריב קרבן דמשמע ולא כל האדם שמע מינה בכם חלקתי שכשרין מביאין ולא המומרין ולא באומות שכולן מתנדבין מקבלין מהם.
עם הדומה לבהמה – שאין מקיימין את המצות:
מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע הכי דריש ליה בבבא קמא (דף מ:) ובבכורות (דף מא.) ובתמורה (דף כח.).
מפושעי ישראל – משמע מזידין כדתניא במסכת יומא (דף לו:) פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי והיינו מומר ולקמן מפרש לה ואזיל.
ומנסך את היין – לעבודת כוכבים.
מכם ולא כולכם להוציא את המומר – תימה דהא איצטריך לכדדרשינן בריש לולב הגזול (סוכה דף ל.) אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא וי״ל דהתם לאו משום דתיפוק לן מהאי קרא גזול לפני יאוש דהאי מביתו נפקא כדאמרינן במרובה (ב״ק דף סז:) קרבנו ולא הגזול אימת אילימא לפני יאוש ל״ל קרא כלומר וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא ולא מייתי התם קרא דכי יקריב אלא לומר דקרבן אמר רחמנא והאי לאו קרבן הוא שאין בידו להקדישו לפני יאוש ועוד י״ל דתרתי שמעינן ממכם ולגזילה מקודשת איצטריך ומביתו לא נפקא אלא שלא עלתה לשם חובה.
כדי שיחזרו בהם בתשובה – לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר מדרבינן מהא מומר לדבר אחד טפי ממומר לכל התורה כולה ולא מוקמינן קרא במילתא אחריתי וקאמר דמומר לדבר אחד בקל יחזור בתשובה ולכך מקבלין מהם כדי שיחזרו.
מקבלין קרבנות מן הגוים ומקריבין אותם לשמם ובמקומו יתבאר שאין מקבלין מהם אלא עולה של נדר או נדבה אבל אין מקבלין מהם לא שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות וכן אף בעולה אין מקבלין מהן עולת יולדת ולא עולה של שום חיוב אלא עולה של נדר או של נדבה בלבד ואם הביא שלמים מקריבין אותם עולות ואם נתנם לישראל ועל מנת שיתכפר בהם ישראל מקריבין אותם כשלמי ישראל ואותו ישראל אוכלם:
משומד לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא פחות מן הגוי ואין מקבלין ממנו שום קרבן ואם היה משומד לשאר עבירות מקבלין ממנו כל קרבן הואיל ואינו משומד לכל התורה ומ״מ באותה עבירה עצמה שהוא משומד בה אין מקבלין ממנו ר״ל שאם הוא משומד לאכול חלב במזיד הן לתיאבון הן לדרך פירוק עול הן להכעיס ואירע הדבר שאכלו עכשיו בשוגג ורוצה להביא קרבן על זה אין מקבלין הימנו אחר שאינו שב מידיעתו אבל משומד לאכל חלב שהביא קרבן על דם מקבלין הימנו וכל כיוצא בזה:
מן הבהמה להביא בני האדם הדומין לבהמה – פי׳ רש״י ז״ל שאינן מקיימין המצות מן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע בב״ק ובתמורה ע״כ: פי׳ לפירושו דלאו לשון מן קדריש דההוא מיעוט היא ומיני׳ ממעטין נמי רובע ונרבע במסכת תמורה ולא כולה מן הבהמה יתירא הוא כדאית׳ התם ומדכתיב מן ממעטי׳ רובע ונרבע כדכתיב אשר יתן שכתבו בבהמ׳ ומדכתיב בהמה בענין זה מרבינן בני אדם הדומין לבהמה.
תוס׳ בד״ה מכם ולא כו׳ אילימא לפני יאוש למה לי קרא כלו׳ וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא כו׳ ומביתו לא נפקא שלא יכול להקדיש ומהכא נפקא אלא שלא כו׳ כצ״ל. ונ״ב עיין בריש לולב הגזול שמתרץ בענין זה:
תד״ה מכם ולא כולכם כו׳ ולגזלה מקודשת אצטריך שלא עלתה לבעלים לשם חובה ומביתו לא נפקא אלא (א) שאין יכול להקדיש עכ״ל כצ״ל:
שם מיתיבי מכם ולא כולכם להוציא את המומר. והקשו בתוספות תימא דהא איצטריך לכדדרשינן בר״פ לולב הגזול וכו׳ והאריכו בזה. וכבר הארכתי בזה בחידושי סוכה בר״פ לולב הגזול ע״ש ע״פ מה שכתבתי שם כמה דברים השייכים לסוגיא דשקלא וטרי׳ דשמעתין וכמו שאבאר שם:
מן הבהמה להביא בני אדם שדומים לבהמה ופרש״י דמן דכתיב גבי בהמה למעוטי רובע ונרבע והכי דריש לה בפ״ק דבכורות ובתמורה עכ״ל. וכוונתו מבואר׳ שהוצרך לפרש כן לאוקמי הך ברייתא אליבא דכ״ע והיינו הך דרשא דבהמה ריבוי הוא משום דבהמה מיותר בקרא כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא לקושטא דמלתא אדרבה בקר וצאן לחוד ראוי להביא מהן קרבן שהן מן הבהמה טהורה ולאפוקי בהמה טמאה ולאפוקי נמי חיה טהורה וא״כ על כרחך דחקינן לפרש לישנא דבהמה על הנודרין ומביאין קרבן כיון דאי אפשר לאוקמי קרא כפשטיה דאיירי בנקרבין אם כן לפ״ז ממילא דהנך דרשות דדרשינן מהאי קרא דמן הבהמה למעוטי רובע ונרבע היינו מיתור׳ דמן. אלא דבאמת לאחר העיון בסוגיא דתמורה לא משמע כן אלא דהך מיעוטא דרובע ונרבע לא ידעינן לה אלא דוקא בדבר דכתיב מן הבהמה ולשון הבהמה אשכחן ברובע ונרבע דכתיב ואיש כי יתן את שכבתו בבהמה. ולפ״ז אי לאו דכתיב מן אלא הבהמה לחוד אדרבא הוי משמע ליה לרבויי רובע ונרבע להתירא אתי מש״ה איצטריך למיכתב מן הבהמה (אע״כ דהאי מיעוטא דמכם ולא מומר דמוקמינן לכל התורה כולה היינו במומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות דהוי כמומר לכל התורה כולה נמצא דכל זה היינו דוקא לתנא דברייתא דמכם משא״כ לרב ענן שפיר מצי סבר כהאי תנא דתמורה דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכדפרישית וא״כ ליכא הכא אלא חד קרא דמכם ולא כולכם דהיינו דווקא במומר לנסך היין ולחלל שבתות דחמירי טובא בעונשין בסקילה וכל שכן דחמירי טובא לאינשי כמו שכתב רש״י גופא לעיל דאפי׳ אליבא דר׳ ענן אית ליה הך סברא דחמיר עבודת כוכבי׳ ככל התורה ולפ״ה סבר דמותר לאכול משחיטתו כיון דיצרו תקיף עליו ועל נבלה לא חשיד וכדפרישית לעיל משא״כ לענין קרבן דלא שייך לומר כן ואדרבה כיון דיצרו תקיף עליו מש״ה אין מקבלין ממנו קרבן ולא שייך כלל לגבי לישנא דמכם ודו״ק):
בתוספות בד״ה כדי שיחזרו בהם בתשובה לאו טעמא דקרא קא דריש אלא נותן טעם לדבר וכו׳ עס״ה. התוספות קצרו בלשונם אבל כוונתן מבואר שרוצים לומר דאף על גב דבעלמא לא דרשינן טעמא דקרא אפילו הכי הוצרך תנא דברייתא ליתן טעם לדבר דאם לא כן לא הוי א״ש כלל הא דממעט ממכם מומר לכל התורה כולה שזה לא נרמז בקרא כלל דמומר לכל התורה כולה לא שכיח ומפשטא ודאי יש למעט מומר לדבר אחד ולאידך גיסא נמי בהך ריבויי דמן הבהמה דמפשטא דהאי דרשא יש למעט פושעי ישראל גמורין שדומין לבהמה ממש. ואילו מומר לדבר אחד לא שייך לומר שדומה לבהמה ואי משום הנך דרשי דקראי דקשיין אהדדי טפי הוי ליה לאוקמי לדרשא אחריתא כדדרשינן בתמורה למעט רובע ונרבע. מש״ה מסיים תנא דברייתא כדי שיחזרו בתשובה. ומה״ט שפיר אית לן למימר דאה״נ דמריבוי דמן הבהמה מרבינן הכל אפילו פושע ישראל גמור שעבר על רוב מצות והך מיעוטא דמכם היינו על כרחך במומר לכל התורה כולה ממש דלא סגי ליה בכפרה כן נראה לי בכוונת התוספות:
ב מיתיבי [מקשים] על שיטת רב ענן, שמותר לאכול משחיטתו של משומד לעבודה זרה, ממה ששנינו בברייתא: נאמר ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה״ (ויקרא א, ב), ומדייקים: ״מכם״ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן. ועוד: ״מכם״בכם בבני ישראל חלקתי בין משומד לאחר, ולא באומות, שמהם מקבלים קרבן מכל אדם, גם אם הוא עובד עבודה זרה. ועוד דרשו: ״מכם מן הבהמה״ (שם)להביא (לרבות) בני אדם שדומים לבהמה, כלומר, אנשים שאינם מקיימים את מצוות התורה, שאף מהם מקבלים קרבן. מכאן אמרו חכמים: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המשומד, ומנסך את היין לעבודה זרה, ומחלל שבתות בפרהסיא.
The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Anan from that which is taught in a baraita with regard to the verse: “When any man of you brings an offering unto the Lord, from the animal” (Leviticus 1:2). The tanna infers: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. The tanna continues: The term “of you” is also interpreted to mean that I distinguished among you and not among the nations. Therefore, a gentile may bring an offering even if he is an idol worshipper. The expression “from the animal” serves to include people who are similar to an animal in that they do not recognize God. From here, the Sages stated: One accepts offerings from Jewish transgressors so that they will consequently repent, except for the transgressor, one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public [befarhesya].
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ מִכֶּם וְלֹא כּוּלְּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד1 וַהֲדַר תָּנֵי מְקַבְּלִין קׇרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל.

This baraita itself is difficult. Initially, you said: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. And then the tanna teaches: One accepts offerings from Jewish transgressors.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המומר״.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בגמרא הא גופא קשיא אמרת מכם כו׳ הא לא קשיא רישא מומר לכל התורה כולה וכו׳. וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו קשיא לי אמאי לא אוקמי סיפא במומר לדבר אחד והיינו לאותו דבר ומציעתא במומר לדבר אחר כגון חלב ודם כו׳ ע״ש שתירץ בדחוקים גדולים. ובתחלת עיוני הייתי עומד ומשתומם כשעה חדא דהא כל הנך חלוקים דמפלגינן בין מומר לשאר עבירות למומר לאותו דבר היינו דוקא בחטאת שחייבה התורה להביא קרבן משא״כ הכא דאיירי בעולה וכדמסקינן לקמן וכמו שפירש״י דקרא בעולת נדבה משתעי. אם כן לא שייך הא מילתא כלל דהא עולה דורון הוא ואינו חובה אלא רשות אלא דממילא מכפר אחייבי עשה מקופיא כדאיתא בפרק קמא דזבחים ואם כן לא שייך הך מילתא דמומר לאותו דבר כלל בעולה. ואחרי בינותי בספרים מצאתי ראיתי שבעל משנה למלך בפ״ק דמעשה קרבנות האריך מאד בשקלא וטריא דשמעתין ותמה גם כן על הרשב״א ז״ל בזה. אמנם לאחר העיון ראיתי שעיקר דברי הרשב״א ז״ל בזה נכונים בטעמם ומוכרחים בסוגיא דהכא שאם נאמר דבהך ברייתא דמכם לא שייך ביה כלל מומר לאותו דבר כיון דאיירי בעולה לחוד א״כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל הסוגיא כמו שאבאר. ובלא״ה נראה כוונת הרשב״א בפשיטות דמקשה הש״ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא ומקשי עלה מאי ביניהו עד דמשני כאן בעולה כאן בחטאת מכלל דמעיקרא הוי סבר דכל הנך קראי דברייתא דמכם נמי איירי בחטאת לענין הך דרשא. ואי משום כשיקריב דמשמע מיניה דעולה נמי הוי בכלל קרבנות היינו לענין הנך דרשות דבהאי קרא לענין רובע ונרבע מוקצה ונעבד וגזול. משא״כ בהך דרשא דמיעוטא דמכם וריבויא דמן הבהמה שמחלק מאיזה מקבלין ומאיזה אין מקבלין לא משמע ליה לאוקמי בעולת נדבה דדורון הוא אלא משמע ליה דדורון בעלמא הוא ובתשובה לחוד סגיא ליה וקראי במחייבי חטאות ואשמות איירי כך נ״ל ביישוב דברי הרשב״א כפשטן אלא שאף אם נאמר דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דהאי קרא דמכם איירי בעולה אפ״ה כיון דעולה מכפרת אחייבי עשה ואע״ג דדורון הוא אפ״ה מקופיא מיהא מכפר א״כ לא מיבעיא למ״ד ביומא דלר״ע דאמר עולה מכפרת אלאו שניתק לעשה ומוקי לה רבי ירמיה בלאו דנבילה ע״ש א״כ ודאי שייך ביה מומר לאותו דבר שהוא מומר לנבילות דאיירי ביה בשמעתין. וא״כ שפיר מצי איירי שאמר בפירוש שמביא עולה להתכפר בו על עון נבילה ע״י שסומך ידו עליו ומתודה. ואשמעינן קרא כיון שהוא מומר לאותו עון אין מקבלין הימנו אלא דאפילו למ״ד ביומא דעולה מכפר׳ על עון לקט שכחה ופאה נמי שייך לאוקמי בכה״ג דכל שהוא מומר לאותו עון אין מקבלין הימנו. כן נ״ל בישוב שיטת הרשב״א בענין עיקר דבריו דבעולה שייך הך מילתא וכמו שאבאר בסוף הסוגיא במסקנא דשמעתין. אלא דלפ״ז יש לתמוה על מה שכתב הרשב״א ז״ל בזה הדיבור עצמו דהא דמייתי המקשה הכא הך שקלא וטריא דהא גופא קשיא לאו משום דבלא״ה לא הוי תיובתא דר׳ ענן דודאי איתותב מגופ׳ דברייתא דמדמה מומר לנסך היין למומר גמור עכ״ל. ובאם נפרש דברי הרשב״א ז״ל כפשטיה. דמדאין מקבלין קרבן ממנו טפי מבשאר עבירות אם כן ממילא דאסור לאכול משחיטתו היו דבריו נראין דחוקין דמידי אירי׳ האי טעמא לחוד וה״ט לחוד דלענין קרבן איכא טעמא כדי שיחזרו בהן בתשובה משא״כ לענין שחיטה לא שייך הך מילתא. אלא אפילו אם נפרש בכוונת הרשב״א דמדמה הש״ס מנסך היין למומר לכל התורה כולה דתרווייהו ממעטינן מן מכם ולא מוקי קרא בדדמי במומר לכל התורה כולה היינו משום דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה אם כן מה זה שכתב הרשב״א ז״ל דאפילו בלא הך שקלא וטרי דהיא גופא קשי הוי תיובת׳ דר׳ ענן. והא ודאי ליתא דהא להרשב״א גופ׳ שפיר ה״מ לאוקמי האי מומר דרישא במומר לאותו דבר ומומר לנסך הוי כמומר לאותו דבר. מש״ה הוצרך לאתויי הך שקלא וטרי׳ דהיא גופ׳ קשי׳ דמשמע מינה להדיא דהוי כמומר לכל התורה כולה דאיירי בה רישא וכל שכן למאי דפרישית דהך דרשא דמן הבהמה הוי פלוגתא דתנאי אם כן לא א״ש הא דמקשה הש״ס בפשיטות תיובתא דרב ענן דנהי דהאי תנא דברייתא דהכא כיון דדריש מרבויא דבהמה דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכתיב נמי מיעוטא דמכם להוציא את המומר וקשיא על כרחך דמיעוטא דמכם היינו במומר לכל התורה כולה דוקא וכיון דאי אפשר לפרש נמי מומר לכל התורה כולה דברים ככתבן שידעינן בבירור שעבר על כל התורה כולה דהא אליבא דכ״ע לא שב מידיעתו הוא (ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך) אלא על כרחך דהאי מיעוטא דמכם ולא מומר דמוקמינן לכל התורה כולה היינו במומר לעבודת כוכבים ולחלל שבתות דהוי כמומר לכל התורה כולה נמצא דכל זה היינו דווקא לתנא דברייתא דמכם משא״כ ר׳ ענן שפיר מצי סבר כהאי תנא דתמורה דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכדפרישית ואם כן ליכא הכא אלא חד קרא דמכם ולא כולכם ומוקמינן ליה דוקא במומר לנסך היין ולחלל שבתות דחמירי טובא בעונשין דבסקיל׳ וכל שכן דחמירי טובא לאינשי כמו שכתב רש״י גופא לעיל דאפילו אליבא דרב ענן אית׳ להך סברא דחמיר עבודת כוכבים ככל התורה ואפ״ה סבר דמותר לאכול משחיטתו כיון דיצרו תקיף עליה ועל נבילה לא חשיד וכדפרישית לעיל משא״כ לענין קרבן דלא שייך לומר כן ואדרבה כיון דיצרו תקיף עלי מש״ה אין מקבלין ממנו קרבן משא״כ לגבי שחיטה דלא שייך לומר כן והנלע״ד בזה דהא דמסיק רב ענן בתיובת׳ מהך ברייתא לאו משום דמשמע ליה בפשיטות דהך ברייתא הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה אלא שאפילו אם נאמר דתליא בפלוגתא דתנאי אפ״ה שפיר מותיב תיובתא משום דקשי׳ ליה בהאי תנא דברייתא גופה דידיה אדידיה דכיון דליכא אלא תרי קראי חד לרבויי וחד למיעוטא ומרבויא דבהמה ודאי שפיר משמע דאפילו רשעים גמורים שדומין לבהמה מקבלין מהם וממילא על כרחך דהך מיעוט׳ דמכם אית לן לאוקמי בדדמי דלא ממעטינן אלא מומר לכל התורה כולה ממש דוקא ואם כן היאך מסיק עלה מכאן אמרו דאין מקבלין מן המומר לנסך היין ומנ״ל הך מלתא לחלק בין עבירות חמורות ולנסך היין ולחלל שבתות אלא על כרחך דפשיטא ליה להאי תנא דברייתא מסברא חיצונה בפשיטות דמומר לעבודת כוכבים הוי מומר לכל התורה כולה והיינו מדאמר מר חמורה עבודת כוכבים שהביא רש״י לעיל בדרב ענן בעובדא דאחאב דמקרא ילפינן דחמור׳ עבודת כוכבים שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה וה״ה מחלל שבתות כמו שפירש״י כאן. אם כן לפ״ז על כרחך יהושפט לא נהנה מסעודת אחאב אם כן ליתא דרב ענן:
ותחילה מבררים את לשון הברייתא: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת [אומר אתה] מתחילה ״מכם״ולא כולכם, להוציא את המשומד, שאין מקבלים ממנו קרבן, והדר תני [וחוזר ושונה]: מקבלין קרבנות מפושעי ישראל!
This baraita itself is difficult. Initially, you said: “Of you,” indicating: But not all of you. This serves to exclude the transgressor, from whom an offering is not accepted. And then the tanna teaches: One accepts offerings from Jewish transgressors.
פני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָא לָא קַשְׁיָא רֵישָׁא מְשׁוּמָּד1 לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ מְצִיעֲתָא מְשׁוּמָּד2 לְדָבָר אֶחָד.

The Gemara answers: This is not difficult. The first clause states that an offering is not accepted from a transgressor with regard to the entire Torah. The middle clause states that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], רישא [בתחילה] שאין מקבלים מן המשומד, הכוונה למשומד לכל התורה כולה, ואילו מציעתא [בהלכה האמצעית] שמקבלים קרבן מפושעי ישראל, הכוונה היא למשומד לדבר אחד.
The Gemara answers: This is not difficult. The first clause states that an offering is not accepted from a transgressor with regard to the entire Torah. The middle clause states that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֵימָא סֵיפָא חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד1 וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא הַאי מְשׁוּמָּד2 הֵיכִי דָמֵי אִי מְשׁוּמָּד3 לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ הַיְינוּ רֵישָׁא וְאִי מְשׁוּמָּד4 לְדָבָר אֶחָד קַשְׁיָא מְצִיעֲתָא.

The Gemara challenges: Say the last clause: Except for the transgressor, and one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public. With regard to this transgressor in the last clause, what are the circumstances? If the reference is to a transgressor with regard to the entire Torah, that is identical to the first clause: Of you, and not all of you, to exclude the transgressor. And if the reference is to a transgressor with regard to one matter, the middle clause is difficult, as it is stated there that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי מומר לדבר אחד קשיא מציעתא – דקתני מקבלין אסיפא.
אימא סיפא כו׳ עד קשיא מציעתא – וא״ת ולימא לעולם במועד לדבר אחר שתביא קרבן עד אותו דבר עצמו ולכך אין מקבלין וי״ל דהא מרישא שמעי׳ לה דכיון דבמועד לכל התורה אין מקבלין ממנו קרבן ה״ה במועד על אותו דבר דהא לא שב מידיעתו הוא ונראה שאין צורך לזה דהא הכי בקרבנות נדבה עסקינן שהם באין דורן דכולי קרא דאדם כי יקריב מכם בהא כתיב וכדפירש״י ז״ל ולענין קרבן נדבה ליכא חילוק בזה וזה נראה לי ברור.
ולענין הלכה בשחיטה קי״ל דחש״ו אפי מומחין ומוחזקין כל שאין ישרא׳ עומד על גביו שחיטתו פסולה גם בדיעבד אפי׳ בדקו סכין ונותן לו ולא סגי לי בישרא׳ יוצא ונכנס דכי סגי קרא בישראל בר דעה ואפילו גבי כותי היינו משום דמירתת שיהא נתפס אבל הני לא חיישי ולא מירתת וכל שישראל עומד על גביו ובדקו סכין ונתנו לו א״נ שבדקו סכינו אחריו בדיעבד כשר.
ומעתה, אימא סיפא [אמור את סופה של הברייתא]: חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבת בפרהסיא שאין מקבלים מהם קרבן, ונברר: האי משומד היכי דמי [משומד זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] משומד לכל התורה כולההיינו רישא [הרי זה מה שכבר שנינו בתחילת הברייתא], ״מכם״ — להוציא את המשומד! ואי [ואם] מדובר במשומד לדבר אחדקשיא מציעתא [קשה ההלכה האמצעית], משם עולה שמקבלים קרבן ממשומד לדבר אחד!
The Gemara challenges: Say the last clause: Except for the transgressor, and one who pours wine as a libation to idolatry, and one who desecrates Shabbat in public. With regard to this transgressor in the last clause, what are the circumstances? If the reference is to a transgressor with regard to the entire Torah, that is identical to the first clause: Of you, and not all of you, to exclude the transgressor. And if the reference is to a transgressor with regard to one matter, the middle clause is difficult, as it is stated there that one accepts an offering from a transgressor with regard to one matter.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֶלָּא לָאו והָכִי קָאָמַר חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד1 לְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא זאַלְמָא מְשׁוּמָּד2 לַעֲבוֹדָה זָרָה3 הָוֵה מְשׁוּמָּד4 לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ וּתְיוּבְתָּא דְּרַב עָנָן תְּיוּבְתָּא.

Rather, is it not that this is what the mishna is saying in the last clause: Except for the transgressor to pour wine as a libation to idolatry or to desecrate Shabbat in public? Apparently, a transgressor with regard to idol worship is a transgressor with regard to the entire Torah, and this baraita is a refutation of the opinion of Rav Anan. The Gemara concludes: It is indeed a conclusive refutation.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״המומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לאו ה״ק – מקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות דהני חמירי אלמא מומר לעבודת כוכבים כמומר לכל התורה כולה דמי. האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב״ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב״ה במעשה בראשית.
אלא לאו הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לע״ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא. קשיא לי אמאי לא אוקמא במומר לדבר אחר, ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר, שהרי לכולי עלמא משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, ורישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבלות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב. ויש לומר דאם כן היינו רישא, דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות, פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה. ועוד י״ל דמדקתני בהדיא מנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין ממנו קרבן לכל התורה כולה, הכי נמי מומר דקתני בהדייהו היינו נמי שאין מקבלין ממנו לכל התורה כולה, והא דקא נטר עד הכא לאותובי מינה לרב ענן וקאמר אלמא מומר לע״ז הוי מומר לכל התורה, לאו למימרא דאי לא הוי מוקמינן לה במומר לע״ז דלא הוי תיבותיה דרב ענן מהא בריתא, דהא קתני בה בהדיא מנסך את היין דהיינו מומר לע״ז, אלא דאורחא דתלמודא כשמביא מתניתין או מתניתין דמהדר לפרושא, הכי נמי מעיקרא הוי מצי לאותובי מינה, כן נראה לי.
אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא אומר]: חוץ מן המשומד לנסך את היין לעבודה זרה, ולחלל שבתות בפרהסיא. אלמא [מכאן] שמשומד לעבודה זרה הוה [הרי הוא] נחשב משומד לכל התורה כולה, ששחיטתו פסולה כשחיטת הגוי, ותיובתא [וקושיה חמורה] על דברי רב ענן, שאמר ששחיטתו כשרה! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.
Rather, is it not that this is what the mishna is saying in the last clause: Except for the transgressor to pour wine as a libation to idolatry or to desecrate Shabbat in public? Apparently, a transgressor with regard to idol worship is a transgressor with regard to the entire Torah, and this baraita is a refutation of the opinion of Rav Anan. The Gemara concludes: It is indeed a conclusive refutation.
עין משפט נר מצוהרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא

The Gemara asks: And is this halakha that one does not accept an offering from a transgressor derived from the verse cited here? It is derived from the verse written there with regard to a sin offering:
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא מהכא נפקא מהתם נפקא – דאין מקבלין קרבן מן המומרין.
אגב כך שואלים: והא [וזה] שאין מקבלים קרבן מן המשומד מהכא נפקא [מכאן, מפסוק זה הוא יוצא]? הלוא מהתם נפקא [משם, הוא יוצא], ממה שנאמר בענין קרבן חטאת:
The Gemara asks: And is this halakha that one does not accept an offering from a transgressor derived from the verse cited here? It is derived from the verse written there with regard to a sin offering:
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ה., הערוך על סדר הש"ס חולין ה., רש"י חולין ה., תוספות חולין ה., רמב"ן חולין ה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין ה., מהרש"ל חכמת שלמה חולין ה., מהרש"א חידושי הלכות חולין ה., מהרש"א חידושי אגדות חולין ה., פני יהושע חולין ה., פירוש הרב שטיינזלץ חולין ה., אסופת מאמרים חולין ה.

Chulin 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 5a, Attributed to R. Gershom Chulin 5a, Collected from HeArukh Chulin 5a, Rashi Chulin 5a, Tosafot Chulin 5a, Ramban Chulin 5a, Rashba Chulin 5a, Meiri Chulin 5a, Ritva Chulin 5a, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 5a, Maharsha Chidushei Aggadot Chulin 5a, Penei Yehoshua Chulin 5a, Steinsaltz Commentary Chulin 5a, Collected Articles Chulin 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144