×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָאוֹמֵר גַּד גַּדִּי וּסְנוּק לָא אַשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר גַּד אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן ע״זעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו ס״ה:י״א} הָעוֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן.
After some discussion of the ways of the Amorite, the Gemara cites additional statements from the Amorite chapter in the Tosefta and from other sources on this topic. One who says: My fortune be fortunate [gad gaddi] and be not weary by day or by night; that statement contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as gad is nothing other than a term of idolatry, as it is stated: “And you that forsake the Lord, that forget My holy mountain, that prepare a table for Gad, and that offer mingled wine in full measure unto Meni(Isaiah 65:11). Gad gaddi is a form of prayer to an idol.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה שבת ז:א} כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה1 מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת. והיודע עיקר שבת2 ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהיא שבת ועשה מלאכות הרבה [בשבתות הרבה]⁠3 חייב על כל מלאכה ומלאכה והעושה4 מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת:
1. ועשה: כ״י נ: ״ועושה״. וכן בהמשך המשנה.
2. שבת: גלד: ״השבת״.
3. בשבתות הרבה: גלד, גפא, כ״י נ, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י א.
4. והעושה: כ״י נ: ״העושה״.
האומר גד גדי – התמזל מזלי.
וסנוק לא – עיף אל תהי.
אשכי ובושכי – יום ולילה.
יש בו משום דרכי האמורי – וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה״ג בתוספ׳.
פרק שביעי
כלל גדול אמרו בשבת וכו׳
ר׳ יודא אומר גד אינו אלא לשון ע״ז כו׳ פרש״י ע״ז ממש וחייב משום קורא בשם ע״ז עכ״ל ולפי זה פליג ר״י את״ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש״י בספר ישעיה דר״י לפרש דברי ת״ק אתא שם ע״ז העשויה ע״ש המ״ל וק״ל:
כלל גדול פרק שביעי
א מתוך שדנו בדרכי האמורי מביאים ממה ששנינו בפרק ״אמוריים״ ובעוד מקורות דברים בנושא זה. האומר ״גד גדי, וסנוק לא אשכי ובושכי [התמזל מזלי ועייף אל תהי ביום ובלילה] ״יש בו משום דרכי האמורי. ר׳ יהודה אומר: דבר זה חמור מדרכי האמורי כי ״גד״ אינו אלא לשון עבודה זרה, וכפי שנאמר: ״ואתם עוזבי ה׳ השכחים את הר קדשי הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך״ (ישעיהו סה, יא), ויש בכך משום תפילה לעבודה זרה.
After some discussion of the ways of the Amorite, the Gemara cites additional statements from the Amorite chapter in the Tosefta and from other sources on this topic. One who says: My fortune be fortunate [gad gaddi] and be not weary by day or by night; that statement contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as gad is nothing other than a term of idolatry, as it is stated: “And you that forsake the Lord, that forget My holy mountain, that prepare a table for Gad, and that offer mingled wine in full measure unto Meni(Isaiah 65:11). Gad gaddi is a form of prayer to an idol.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

One who requests that he be called by his wife’s name and she be called by his name for good fortune, his request contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שם
שםאשואל אדם שלום חברו בשם כבר פי׳ בערך עת (סנהדרין נה:) המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם תנא עד שיברך בשם פי׳ עד שיברך עד שיקלל כלומר יזכיר שם (גמ׳) ויברך אותו השם בשם (שבת סז:) הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמרי פי׳ אם קורא איש אשתו בשמו ואשתו קוראה את בעלה בשמה. (ביצה יג) שמו טובלו לתרומת מעשר פי׳ כיון שנקרא מעשר ראשון חייב להפריש ממנו תרומת מעשר:
א. [נאמע.]
הוא בשמה והיא בשמו – הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם בלילה מבקש אדם שהוא יקרא בשמה של אשתו והיא בשמו כסגולה — יש בו משום דרכי האמורי.
One who requests that he be called by his wife’s name and she be called by his name for good fortune, his request contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דּוּנוּ דַּנַּי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין דָּן אֶלָּא לְשׁוֹן ע״זעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנֶּאֱמַר {עמוס ח׳:י״ד} הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שׁוֹמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן.

One who says: Let my barrels be strengthened [donu danei], that contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as Dan is nothing other than a term of idol worship, as it is stated: “They that swear by the sin of Samaria and say: As your god Dan lives” (Amos 8:14).
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דוני דני – התחזקו חביותי.
דן – אינו חק האמורי אלא ע״ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנא׳ הנשבעים גו׳ וחי אלהיך דן כו׳ והוא העגל שעשה והעמיד ירבעם בדן:
האומר ״דונו דני״ [התחזקו חביותי]יש בו משום דרכי האמורי. ר׳ יהודה אומר: הרי זה חמור יותר, כי אין ״דן״ אלא לשון עבודה זרה, וכפי שנאמר: ״הנשבעים באשמת שמרון ואמרו חי אלהיך דן״ (עמוס ח, יד).
One who says: Let my barrels be strengthened [donu danei], that contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as Dan is nothing other than a term of idol worship, as it is stated: “They that swear by the sin of Samaria and say: As your god Dan lives” (Amos 8:14).
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָאוֹמֵר לְעוֹרֵב צְרַח וּלְעוֹרֶבְתָּא שְׁרִיקִי וְהַחֲזִירִי לִי זְנָבִיךְ לְטוֹבָה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

One who hears a raven calling and is concerned about a bad omen and says to the raven: Scream, and says to the female raven: Whistle and turn your tail to me for the best; those statements contain an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומר לעורב צרח – כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומר לעורב שהוא שומעו קורא וחושש מפני סימן רע ״צרח״, ולעורבתא [ולעורבת] אומר ״שריקי והחזירי לי זנביך לטובה״יש בו משום דרכי האמורי.
One who hears a raven calling and is concerned about a bad omen and says to the raven: Scream, and says to the female raven: Whistle and turn your tail to me for the best; those statements contain an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אהָאוֹמֵר שַׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹל זֶה שֶׁקָּרָא עַרְבִית וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁקָּרְאָה גַּבְרִית יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

One who says: Slaughter this rooster that calls out in the evening and says: Slaughter this chicken that calls out like a male rooster; those statements contain an element of the ways of the Amorite.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שקרא ערבית – איחר יותר משאר חביריו ול״נ שקרא כעורב.
שקראה גברית – כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן האומר ״שחטו תרנגול זה מפני שקרא ערבית״ (בשעות הערב) או ״שחטו תרנגולת זו שקראה גברית״ (כמו תרנגול) — יש בו משום דרכי האמורי.
One who says: Slaughter this rooster that calls out in the evening and says: Slaughter this chicken that calls out like a male rooster; those statements contain an element of the ways of the Amorite.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

One who says: I will drink and leave over, I will drink and leave over, so that his wine will increase; that statement contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשתה ואותיר – כדי שתהא ברכה מצויה ביינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האומר ״אשתה ואותיר, אשתה ואותיר״ כדי שיתרבה היין — יש בו משום דרכי האמורי.
One who says: I will drink and leave over, I will drink and leave over, so that his wine will increase; that statement contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכּוֹתֶל (וְהַטָּח) בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

One who cracks eggs on a wall and smears them in front of the chicks; that series of actions contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המבקעת ביצים בכותל – ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בכותל בפני האפרוחים וגו׳ דרכי האמורי אבל נותנין כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה המבקעת כו׳ ואית דגרסי מקבעת כו׳ הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם כו׳ כצ״ל:
בד״ה ומכסה צ״ל דמכסי כו׳ למעלה ממהר כו׳ הד״א:
המבקעת ביצים בכותל, והטח אותן — בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי.
One who cracks eggs on a wall and smears them in front of the chicks; that series of actions contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי אֶפְרוֹחִים יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

And one who stirs the pot in front of chicks as an auspicious practice so they do not die; that action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן המגיס הקדירה בפני האפרוחים כסגולה שלא ימותו — יש בו משום דרכי האמורי.
And one who stirs the pot in front of chicks as an auspicious practice so they do not die; that action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הַמְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה שִׁבְעִים וְאֶחָד אֶפְרוֹחִין בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּתוּ יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

A woman who dances and counts the chicks until she reaches the number of seventy-one chicks, so they won’t die; her action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן אשה המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחים, שחוזרת ומונה אותם עד שמגיעה למספר זה בשביל שלא ימותויש בו משום דרכי האמורי.
A woman who dances and counts the chicks until she reaches the number of seventy-one chicks, so they won’t die; her action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח וְהַמְשַׁתֶּקֶת לַעֲדָשִׁים וְהַמְצַוַּוחַת לִגְרִיסִין יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

A woman who dances to ensure that the kutaḥ, a spice made from whey salt and bread, that she is preparing will be successful, and a woman who silences bystanders to ensure that the lentils will cook properly, and a woman who screams to ensure that the pearl barley will cook properly; all these contain an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המרקדת לכותח – כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק.
המשתקת לעדשים – כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האשה המרקדת לכותח, שכשעושה כותת מרקדת כדי שיצליח, והמשתקת את העומדים כסגולה כדי שיתבשלו היטב העדשים, והמצווחת כסגולה שיתבשלו הגריסין — כל אלה יש בו משום דרכי האמורי.
A woman who dances to ensure that the kutaḥ, a spice made from whey salt and bread, that she is preparing will be successful, and a woman who silences bystanders to ensure that the lentils will cook properly, and a woman who screams to ensure that the pearl barley will cook properly; all these contain an element of the ways of the Amorite.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵירָתָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

A woman who urinates in front of her pot so it will cook quickly; that action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרהיש בו משום דרכי האמורי.
A woman who urinates in front of her pot so it will cook quickly; that action contains an element of the ways of the Amorite.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲבָל נוֹתְנִין קֵיסָם שֶׁל תּוּת וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית בִּקְדֵירָה בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה וַחֲכָמִים אוֹסְרִין בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

But one may put a chip of mulberry wood and shards of glass in the pot so it will cook quickly, as doing so is effective and not merely superstition. And the Rabbis prohibit shards of glass not due to superstition; rather, due to the danger involved if the glass is not strained out completely.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: אבל נותנין קיסם של תות – מוריי״ר וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש.
ה״ג: אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית – אע״פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל נותנים קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה, שבזה אין אמונה תפלה, אלא תועלת ממשית, וחכמים אוסרין בשברי זכוכית לא משום האמונה התפלה, אלא מפני הסכנה שמא לא יסננו אותם היטב אחר כך.
But one may put a chip of mulberry wood and shards of glass in the pot so it will cook quickly, as doing so is effective and not merely superstition. And the Rabbis prohibit shards of glass not due to superstition; rather, due to the danger involved if the glass is not strained out completely.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּנוּ רַבָּנַן נוֹתְנִין בּוּל שֶׁל מֶלַח לְתוֹךְ הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתָּאִיר וְתַדְלִיק וְנוֹתְנִין טִיט וְחַרְסִית תַּחַת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּמְתִּין וְתַדְלִיק.

The Sages taught in the Tosefta: One may place a lump of salt into a candle so it will burn brightly; that is effective and not merely for good fortune, so there is no element of the ways of the Amorites involved. And similarly, one may put mud or clay under a candle so it will burn longer.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טיט וחרסית תחת הנר כדי שתמתין ותדליק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בול
בולא(שבת סז:) תנו רבנן נותנין בול מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק פירוש נותנין חתיכה של מלח בתוך נר של שמן העכור מערב שבת בשביל שיצלל ויאיר בשבת וליכא איסו׳. (שבת קכח:) אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. (סוכה מח) אותו היום נפגמה מקרן המזבח והביאו בול של מלת וסתמוה. (זבחים סב) בהלכה קמא (א״ב: פירוש בלשון יוני ורומי גוש עפר וחתיכת דבר מה ויש מין מלח גדל במחצב כמו אבן ושלשה בול אלו ענין אחד להם):
א. [שטיין זאלץ.]
בול של מלח – מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה.
טיט וחרסית – מצננין את השמן ואינו דולק מהר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: נותנים בול (גוש) של מלח לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק, ויש בכך משום תועלת ולא כסגולה, ואין בכך חשש לדרכי האמורי. וכן נותנים טיט וחרסית תחת הנר בשביל שתמתין ותדליק ולא תבער מהרה.
The Sages taught in the Tosefta: One may place a lump of salt into a candle so it will burn brightly; that is effective and not merely for good fortune, so there is no element of the ways of the Amorites involved. And similarly, one may put mud or clay under a candle so it will burn longer.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רַב זוּטְרָא הַאי מַאן דמיכסי שְׁרָגָא דְּמִשְׁחָא וּמְגַלֵּי נַפְטָא קָעָבַר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית.

Rav Zutra said: He who covers an oil lamp or who uncovers a kerosene lamp for no purpose violates the prohibition: Do not destroy, since by doing so the fuel burns more quickly.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמכסי שרגא דמשחא – שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק.
נפט – כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל אלו שהוזכרו אח״כ אמרו גדולי הרבנים שבכלם גורסין יש בו משום דרכי האמורי ומ״מ יש מהם שהם בעזר טבעי והוא שאמרו נותנין בול של מלח ר״ל מלא אגרוף לתוך הנר בשביל שתאיר ותדליק שאין זו פעולה דרך נחש אלא טבע גמור שהמלח צולל את השמן ונמשך יפה אחר הפתילה וכן נותנין טיט וחרסית תחת הנר כדי שיצטנן השמן מלחותם ולא ימהר להדלק כל כך כל מה שנאמר דרך ברכה אין כאן נחש שלא נאמר אלא דרך תפלה ומזה המין מה שאמרו אישתי ואייתר אישתי ואייתר אין בו משום דרכי האמורי ומכאן התירו לומר אסותא וחיי וכן אמרו חמרא וחיי לרבנן אין בו משום דרכי האמורי ומעשה בר׳ עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס היה אומר חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון אמן אמן סלה:
אמר רב זוטרא: האי מאן דמיכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קעבר [מי שמכסה את הנר, בית הקיבול, של שמן ומגלה בית קיבול של נפט עובר] משום ״בל תשחית״, שעל ידי כך חומר הבעירה כלה מהר בלא תועלת.
Rav Zutra said: He who covers an oil lamp or who uncovers a kerosene lamp for no purpose violates the prohibition: Do not destroy, since by doing so the fuel burns more quickly.
רי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְעַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס שֶׁהֵבִיא אָמַר חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנַן חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנַן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן.:

One who says while drinking: Wine and life to the mouth of the Sages, this does not fall into the category of the ways of the Amorite. There was an incident with Rabbi Akiva who made a banquet for his son, and over each and every cup he brought he said: Wine and life to the mouth of the Sages, wine and life to the mouth of the Sages and to the mouth of their students.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חמרא חייא לפום רבנן ותלמידיהון.
הדרן עלך במה אשה יוצאה.
כלל גדול אמרו בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חמרא וחיי – כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר חיי וחמרא לפום רבנן חמרא וחיי כו׳ ע״פ מ״ש בפ׳ ח״ה בראש כל חיין אנא חמרא כו׳ והיינו אם ישתהו במדה ובשיעורו כפרש״י שם וכמ״ש פ׳ י״ה כתיב ויין ישמח וקרינן ישמח זכה לשתות לפי מדה משמחו לא זכה ששותהו יותר מדאי משממו וה״נ הכא קאמר להו ר״ע לרבנן חמרא וחיי אם ישתו אותו לפי מדה שמביא שתיית החמרא את החיים ואמר אם גם ישתו הרבנן אותו יותר מן המדה בא ר״ע לברכם שלא יבואו לידי סכנה ולכך היפך הדבר חיי וחמרא והקדים החיים לחמרא שיהיו חיים וקיימים לעולם כמו קודם שישתו אותו יותר מדאי ומסיים בזו החלוקה גם לפום תלמידהון לפי שמדרכם ביותר לשתות טפי מהמדה והשיעור ודו״ק:
האומר בשעת שתיה ״חמרא וחיי לפום רבנן״ [יין וחיים לפי חכמים]אין בו משום דרכי האמורי. וכן מעשה בר׳ עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: ״חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידהון״ [יין וחיים לפי חכמים, חיים ויין לפי חכמים ולפי תלמידיהם].

פרק ז

א משנה כלל גדול אמרו חכמים בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצוות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבהאינו חייב כאשר נודע לו אלא קרבן חטאת אחת על כל אותן המלאכות. היודע עיקר שבת אלא שנשכח ממנו יום השבת, כגון שטעה בימי השבוע ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבהחייב כשנודע לו שהיתה זו מלאכה האסורה להביא קרבן חטאת על כל שבת ושבת. והיודע שהיום הוא שבת אלא שלפי שעה שכח איסורן של מלאכות מסויימות, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבהחייב להביא קרבן חטאת על כל
One who says while drinking: Wine and life to the mouth of the Sages, this does not fall into the category of the ways of the Amorite. There was an incident with Rabbi Akiva who made a banquet for his son, and over each and every cup he brought he said: Wine and life to the mouth of the Sages, wine and life to the mouth of the Sages and to the mouth of their students.

Chapter 7

MISHNA: The Sages stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who is entirely ignorant of the mitzva of Shabbat according to Torah law, and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot, is liable to bring only one sin-offering for all those labors when he becomes aware that those actions were prohibited. One who knows the essence of Shabbat but forgets which day is Shabbat, i.e., one who lost track of the days of the week, and performs numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each Shabbat when he becomes aware that he performed those actions on Shabbat. One who is aware that the day is Shabbat but temporarily forgot that certain labors were prohibited and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ז – כלל גדול
(16) מתני׳מַתְנִיתִין: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת בכׇּל הַשּׁוֹכֵחַ עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת גהַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כׇּל

Chapter 7
MISHNA: The Sages stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who is entirely ignorant of the mitzva of Shabbat according to Torah law, and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot, is liable to bring only one sin-offering for all those labors when he becomes aware that those actions were prohibited. One who knows the essence of Shabbat but forgets which day is Shabbat, i.e., one who lost track of the days of the week, and performs numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each Shabbat when he becomes aware that he performed those actions on Shabbat. One who is aware that the day is Shabbat but temporarily forgot that certain labors were prohibited and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כתש
כתשא(שביעית פרק ד) כותש וסך בשדה (תרומות פרק ד) זיתים הנכתשים מלשון כתישה אם תכתוש את האויל במכתש. (שבת סז:) אמרו בשבת כותש פי׳ שהוא כותש ומסיר קליפות החטים מעליהן לטחון אותם להוציא סולת או לעשות דייסא או טיסני וגם זה מפריש פסולת מן האוכל:
ערך אסטממיתיה
אסטממיתיהב(שבת סז) בשם מורינו ומוריפא ואסטממתיה נראים הדברים ענין חותם כמו האי סיטומתא דקניא:
ערך גד
גדגגדי וסינוק לא (שבת סז) פירש התמזל מזלי כלומר התגבר מזלי וסינוק לא אל תייגע כמו גדי מסנקן אושבי ובושקי שיכול בשיכול כלומר בכח בלא יכולת. (מועד קטן כז) בגמרא ואין מברין. (סנהדרין כ.) בגמ׳ וכשמברין אותו. (נדרים נו.) מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא פי׳ מטה עשויה לכבוד שר הבית ואין אדם ישן עליה. (חולין מ) השוחט לשם הרים הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר פי׳ לשר ההר כגון ערסא דגדא מטה עשויה לשר שבבית כגון מזל או כוכב. (בראשית רבה עב) בגד אתא גד דביתא אתא גדא דעלמא. (ת״י) בא גד אתא גדא טבא (ובפרשה ס״ו) אמר הקב״ה לעשו אתה אמרת יקום אבי גדא דעבודה זרה דאת קאי. אף אני בו בלשון אפרע לך יקום אלהים יפוצו אויביו:
ערך דר
דרד(שבת סז) שושמנא גמלא דדרו מידי ולחתמיה שיתין גושפנקי ולידייריה. ובפרק בני העיר (מגילה כח.) אי דריית במתך דרי ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה מד.) ר׳ יוסי בר רב חנינא אמר אבן שואבת היתה בה דהות דרי ליה. רבי אליעזר אומר אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב (שבת עז. בבא בתרא צה) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו תמרא הוא. (גיטין לד) בראשונה היו אומרים דראר׳ אבינא לסילתיה ואזיל לגביה דרב הונא רביה (חולין קה) הנהו שקולאי דדרו תביתא (ראש השנה ט) דכולי עלמא דרור לשון חירות מאי לשון דרור א״ר יהודה כי מדואר דריא ומוביל סחורתא בכל מדינתא פי׳ כשירוץ הסבל כשנושא הסחורה ומוליך הסחורה בכל מדינה לסחור ודומה למדואר שהוא ענין ריצה (יומא יז) מאי פקיע מדוורתא היא הרצועה שמלקין בו האדם (בבא קמא צב: בבא מציעא קז) שיתין רהוט רהטין ולא דוורוה לגברא דמצפרא כרך. ובספרים כתוב ולא אמטו ובפירוש הגאון כתיב ולא דוורוה:
ערך חנק
חנקה(שבת נז:) בקטלא עסקינן האשה חונקת את עצמה כדי שתראה כבעלת בשר. התפתחי מוסרי צוארך תרגום איתפסקי חנקי צואריכון. (שבת סז) מותר ליחנק בשבת פי׳ מי שחש בכריסו אוחזין אותו בעקבו וורידי׳ שלו למעל׳ מכתפיו בעיקר צוארו וכובשין עד שיבלטו עיניו ויבטל שעה אחת ודומה לחנוק ומתרפא פי׳ אחר מי שיש לו כאב בראשו ממשמין בוורידים שלו ונראה כמו שיחנק. פי׳ אחר מי שנפל לו עצם בגרונו אוחז אותו אדם אחד ברגליו ואחד אוחזו בלחייו ומתיחין אותו עד שישוב העצם למקומו פי׳ אחר מכניסין אצבע לתוך פיו ודוליהו (פסחים קיב.) אם בקשת להחנק התלה באילן גדול פי׳ אם רצית לשאול בדבר איסור כלומר שאתה צריך לדון דין חמור בדין נפשות שאל לחכם גדול ועשה כהוראתו:
ערך כס
כסו(זבין פרק ד) על שני כסיות פי׳ לשון רבים כסיות כדכתיב הקים מכסאותם לשון יחיד כסא. (שבת סז) כסא וסמוכות שלו פירושו בערך סמך. מטה וכסא גלין כבר פירשנו בערך אסל ובערך גל:
ערך מלח
מלחז(סוכה כ: אהלות פרק ג) או שאכלתו מלחת פי׳ חפירה שתהא בארץ ויהיה באותה חפירה כמין עפר לבן דומה למלח כדכתיב ארץ מלחה לא תשב ותחתך הכותל מצד לצד ויתאכל העפר וימלח עד שיעשה בה כמין חור כדכתיב כי שמים כעשן נמלחו. (ברכות מד.) הביאו לו מליח פירוש דג מליח כדתנן הנודר מן המליח אינו אסור אלא במליח של דגים ואוכלי פירות גינוסר כמו תאנים שרף התאנים קשה לשפתים ואוכלין המליח דג או ציר והן עיקר והפת טפילה (ברכות מה) אמר רב כל סעודה שאין בה מליח אינה סעודה כלומר שלא שבעו שאין יכולין לאכול אלא מליח אינה סעודה שלא שבעו (שבת קמה) חוץ מן המליח הישן וקונייס האספנין (קידושין סו) אבותינו היה אוכלין מלוחין בזמן וכו׳ פי׳ ינאי המלך היה מבני חשמונאי וכשחזר מן המדבר הביא עמו ירקות ושמם מלוחים והם חרולין כדמתרגמינן ממשק חרול ומכרה מלח משמע חרול ומחפרין דמלח אמר לחכמים אבותינו כשעשוי המשכן היו במדבר אוכלין מלוחין ועושין המשכן פי׳ מלוחין כדכתיב הקוטפים מלוח עלי שיח (כתובות סה) מלח ממון חסד ואמרי לה חסר פי׳ כל דבר צריך מלח למלחו שלא יסרח וממון צריך למלחו שלא יכלה ובמה מולחו בגמילות חסד ואמרי לה חסר שצריך לחסרו לצדקה ולמצות ולכבוד תורה. (חולין קיג) מליח הרי היא כרותח (שבת סז) ליזיל למלחתא וליתקול מתקלא מלחא פי׳ למקום שעושין מלח:
ערך סמך
סמךח(כלים פי״ד) הסומך והמחגר פי׳ יש באמצע העול כמין טבעת גדולה בין ממתכת בין מעץ בין מעור בין מחבל ובו נכנס ראש המחרישה וראשה בעגלה ומושכין אותו השוורין או שאר הבהמות ושם אותו טברת בל׳ קודש סומך וראש העגלה שמשים באותו טבעת שמו בלעז טמונ״י (שבת סז) סמוכות שלו טמאים מדרס פי׳ סמוכות של קב טמאין מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משוי ונכנסין בהן לעזרה דאינו מנעל כסא וסמוכות שלו פי׳ מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקים שלא יגרר לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הן כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה פי׳ גאון אם יש לקב בית קיבול כתיתין כגון שיש ברכובות הקיטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קיבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משא ונכנסין בהן בעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בה לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ. יושבין שלא מסומכין כבר פי׳ בערך דק (חולין נה:) בקולסי׳ אבל בסומכיה טריפה (ביצה כא) (חולין קכד:) אני היום סמכוני באשישות פי׳ אותו היום סמכוהו בישיבה והושיבוהו בראש (פסחים מט) נסיב כהנתא ונפקי מיניה תרי בני סמיכי סמוכות המטה (כלים פי״ו) שהן סמוכות למטה שלא תפול וייף בגדלו תרגום ואיתנצא בסומכותיה ותשברנה פארותיו תרגום ואיתברו סומכותיה:
ערך עגל
עגלט(שבת סז) עגול זה דפוס של דדין ירושלמי עגול קדשיא כמה דתימא ועגילים על אזניך:
ערך פז
פזי(שבת סז) פזתה חבתה פירוש פזתא שכבת זרע כמו ויפזו זרועי ידיו:
ערך קבע
קבעכ(ברכות כז:) תפלת הערב אין לה קבע (גמ׳) מאי אין לה קבע אינ׳ קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות שהלכה כר׳ יהושע פי׳ רב האי גאון ור״ח ז״ל מי שלא נהג להתפלל אבל אם נהג להתפלל נעשה עליו חובה ואסור לבטלה ר׳ אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנוני׳ (גמ׳) כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי רבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. (זבחים סח: כריתות כב:) ורבי עקיבא מי ילפינן מצות מצות מחטאת חלב להכי הוא דילפי מה להלן בקביעה אף כאן בקביעה לאפוקי טומא׳ מקדש וקדשיו דעולה ויורד הוא פי׳ חטאת חלב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ הוא בקביעה שלא נאמר בה ואם לא תגיע ידו אלא חייב כשבה ושעירה אבל טומאת מקדש וקדשיו נאמר בהן ואם לא תגיע ידו והן בעולה ויורד כדפרישית בערך מל וחטא׳ חלב מביאין על ל״ו כריתות כדפרשינן בערך חלב (משנה פאה ב) ושביל היחיד הקבוע פי׳ שדורכין אותה בקיץ שקבועה לעולם. (שבת סז) המקבעת בצים בכותל פי׳ לאחר שיצאו האפרוחין מן הקליפה לוקחין קליפי בצים ונוקבין אותה ונועצין אותן במקל בכותל כדי שיתקיימו האפרוחים (א״ב תרגום ויתקעה בבטני וקבעה במעוהי):
ערך שח
שחל(שבת סז) ננעלת כתרים שח שח פי׳ המס תמס (א״ב בנוסח׳ כתוב שיישא שיישא ופרש״י רד רד) (בראשית רבה נז) אל תשלח ידך וסכין היכן הוא נשלו דמעות ממלאכי השרת עליה ושחת (בוי״ר אחרי מות פ׳ ויתרון ארץ) נתנוהו בקערה וכמה דהדין שיח הדין שח עד שעמד על עקרו ופרח וחם השמש תרגום ירוש׳ שיח גלה קציר ונראה דשא תרגום שווח עמירא ואיתחזי דיתאה (א״ב עיין ערך שווח):
א. [שטאסען.]
ב. [זיגל רינג.]
ג. [גליק.]
ד. [טראגין, פוהרען, קרייזען, טרעפל.]
ה. [ווירגען.]
ו. [זעססעל.]
ז. [זאלץ.]
ח. [רינג, איין יאך.]
ט. [ברוסט שניר.]
י. [איילען, פערשפריטנען.]
כ. [פעסטזעטצען בעשטיממען.]
ל. [צערפליסען.]
מתני׳ כלל גדול – בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול.
השוכח עיקר שבת – כסבור אין שבת בתורה.
אינו חייב אלא חטאת אחת – בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי.
היודע עיקר שבת – שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות.
ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא.
חייב על כל שבת ושבת – חטאת אחת לכל שבת ואע״פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא״א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג.
היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה – שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא.
מתני׳ כלל גדולכל היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת כו׳ – פי׳ בקונטרס אע״פ שלא נודע לו בינתים אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה אלא שלא נזכר במלאכות וקשה לה״ר אליעזר דאמר בגמרא (לקמן דף עא.) קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פירוש ואינו חייב אלא אחת ובשבת אחת איירי דבשתי שבתות היה חייב שתים דימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אלמא אע״פ שנודע לו קודם קצירה אחרונה שאותו יום שבת הוא דהא בזדון שבת קצר וטחן אפי׳ הכי לא הויא ידיעה וחשיב העלם אחד כיון שלא נודע לו שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותר׳ וטעמא משום דכתיב או הודע אליו חטאתו שיהיה לו ידיעת חטא ועוד הקשה ריב״ם דבגמרא מפקינן לה מקרא ואי כדפי׳ בקונטרס שאי אפשר שלא נודע לו למה לן קרא ועוד קשה לר״י דתנן בפרק אמרו לו (כריתית דף טז.) א״ר עקיבא שאלתי את ר׳ אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה כו׳ אמר ליה חייב על כל אחת ואחת ק״ו מנדה כו׳ ופליגי התם אמוראי בגמרא היכי בעי מיניה וקאמר בסוף שמעתא ולרב חסדא דאמר שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעא מיניה אי ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק או לא נדה מאי ימים שבינתים איכא ומשני שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה והתם אפילו איחרה כמה שנים ולא טבלה חשיב הכל העלם אחד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתים אע״פ דלא ידע כמי שידע דמי ה״נ גבי שבת אע״פ שלא שמע ימי היתר שבינתים הויין ידיעה לחלק דגזרת הכתוב היא שתהא שמירה לכל שבת ותימה דהתם יליף רבי אליעזר שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב ונראה לר״י דהא דנפקא לן מקרא בגמרא היינו כרבי אליעזר ברבי שמעון דהתם דאמר לא כך שאלו רבי עקיבא לרבי אליעזר אלא הבא על הנדה והשיב לו רבי אליעזר דחייב על כל אחת ואחת ק״ו משבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק שביעי: כלל גדול
מתני׳ והיודעא עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת – מפורש במס׳ כריתות בפרק אמרו לוב משום דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש״י ז״לג שאי אפשר שלא שמע בנתיים שאותו היום שבת היה, ואע״פ שלא נודע לו שחטא שלא היה זכור שעשה בו מלאכה, כיון דשגגה ראשונה משום שגגת שבת הוה והרי נודע לו הוה ידיעה לחלק. ויש להשיבד והא ידיעה דחטא בעינן, כדאמר בגמ׳ה קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות וכו׳, אלמא העלם אחד הוא ואין חלוקות לחטאות מפני שלא נודע לו שחטא, ואע״פ שנודעה לו שגגתו הראשונה שלא הי׳ יודע שהוא שבת, דבעינן או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה. וי״ל דלא דמי דבשלמא התם לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות, אבל הכא הרי נודע לו חטאתו שהרי לא היה לו אלא שגגת שבת והרי נודע לו שהוא שבת, ונודע לו שהמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן,⁠ו ואע״פ שלא נודע לו שחטא הוא, שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרי׳ התם במס׳ כריתותז אלא נדה מאי ימים שבנתיים איכא כגון שבא עליה וטבלה וחזר ובא עליה, והכא מאי איכא למימר אי אפשר שלא ידע שהיתה נדה, והרי אפשר שלא ראה ושלא שמע, ואפי׳ ראה אותה טובלת אפשר שהיה סבור שטבלה בשביל טומאה אחרת, כגון ששמשה או מגע שרץ וכיוצא בה.⁠ח ואפשר לומר שכיון שראה אותה טובלת מעלה הוא על דעתו שטובלת לנדתה, שרוב טבילת הנשים לנדתן. עוד הקשו א״כ היכי מפרשינן לה דאמרי בגמ׳ט הכא משום דכתיב שמירה אחת לכל שבת ושבת למה לי קרא, פשיטא הא איכא ידיעה בנתיים. והא נמי לאו קושיא הוא, דקמ״ל אע״פ שלא נודע לו שחטא כיון שנודע לו שגגתו כולה ידיעה היא. ול״נ ימים שבנתיים דהוו ידיעה, לא ששמע שאותו היום שבת הי׳ ולא שנזכר מאיליו, אלא שלא נתן לבו לדבר כלל, אבל מאחר שהוא יודע עיקר שבת ויודע שיום שביעי לעולם הוא שבת ולאחר שבוע אחר שיודע בכל ימות השבוע שהוא חול, ואלו נתן דעתו לחשב ודאי ידע שהיום שבת, וכשעשה מלאכה בשביעי שעבר שבת היתה אע״פ שלא נתן דעתו לכך הוה ידיעה, וכן בנדה כשראה אותה טובלת לנדתה ולא נתן אל לבו שבא עליה בשעת נדתה. ואפשר, שאף רש״י ז״ל לזה נתכוין, ולפי פירוש זה אין משנתינו אלא בידע עיקר שבת שהוא יום שביעי. אבל הר״ר שמואל רומרוגי ז״לי פי׳ שכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו חול הוא, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת ויודע שטהורה מנדתה ועכשיו אין לו ספק, שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולזה הפי׳ ימים שבנדה וימים שבשבת שוין הן לגמרי והוא הפי׳ הנכון. ואיכא למידק היכי אמרי׳ במס׳ כריתותכ ק״ו מנדה, והא ימים שבנתיים דהוו ידיעה בשבת כתיבא, כדאמרי׳ בגמ׳ הכא משום דכתיב שמירה א׳ לכל שבת ושבת, והיכי תלי ר״א כתיבה בדלא כתיבה. ואפשר דסבירא ליה תרתי בעי מיניה ימים שבנתיים אי הוה ידיעה לחלק, ואי שבתות כגופין מחולקין דמיין ופשיט ליה תרוייהו מנדה, ואגב גופין מחולקין דגמרי׳ מנדה אמר נמי ימים שבנתיים מנדה, אבל אדרבה כי כתיבי בשבת כתיבא. א״נ אסמכתא נינהו.⁠ל
חייב על כל אב מלאכה ומלאכה – פי׳ למ״דמ שבתות כגופין מחולקין דמי חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמי, דווקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהכא ליכא למימר ימים שבנתיים הוה ידיעה לחלק, שאין כל השגגות בימים אלא במלאכות.
א. כ״ה בש״נ במשנה.
ב. טז, א.
ג. ד״ה חייב.
ד. עי׳ תוס׳, ובריטב״א החדש בשם ר׳ אליעזר ממגנצה והוא הראב״ן.
ה. לקמן ע, ב.
ו. הביאור כיון שנתחדשה לו העלמה בענין החטא עצמו, ואילו היתה לו אותה העלמה בתחלה היה עושה אותו החטא עצמו שעשה, משא״כ במתני׳ שנודע לו שאותו היום שבת היה הרי נודע לו כל ענין החטא עד שאלו היה יודע מתחלה לא היה עושהו, וכל כה״ג הויא ידיעה לחלק אפילו שאינו זכור שעשה מלאכה ולא נודע לו שחטא ממש, עי׳ ריטב״א, ועי׳ מהרש״א שכ׳ שתוס׳ לא רצו לחלק בהכי, ועי׳ שפ״א. מיהו נראה דאף לרש״י לא הוי אלא ידיעה לחלק אבל לענין קרבן אפשר דגם לרש״י לא הוי ידיעה, ועי׳ בספר ״בין המשפתים״ לג״ר פיין סי׳ מה, מה שכ׳ בביאור דברי רבנו.
ז. יז, א.
ח. בריטב״א החדש הביא קושיא זו בשם הרשב״ם.
ט. לקמן סט, ב. ועי׳ מהרש״א מה שכ׳ על רש״י סח סע״א.
י. הוא הרשב״ם ועי׳ בתוס׳.
כ. טז, א.
ל. ועי׳ ריטב״א החדש והערה 20 שם.
מ. כריתות יז, א.
מתני׳: היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ואמרינן בכריתות בפרק אמרו לו (כריתות טז:) דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ופרש״י ז״ל כאן שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו יום שבת היה. והקשו עליו בתוס׳ דידיעת היום לא מעלה ולא מוריד, דידיעת חטא בעינן, מדכתיב (ויקרא ד, כג) או הודע אליו חטאתו, ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת ע, ב; עא.) קצר וטחן בשגגת שבת וזדון מלאכות כו׳ ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות כו׳ קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה, אלמא בקצר וטחן בשניה בזדון שבת אין אותה ידיעה מחלקת לחטאות דידיעת חטא בעינן. ועוד דהא דחייב על כל שבת ושבת ביודע עיקר שבת איצטריך למילף בגמ׳ (שבת סט:) מקראי, ואי כפרש״י ז״ל פשיטא קרא למה לי, אלא שמע מינה גזירת הכתוב הוא בשבת. ועוד דתנן בכריתות פרק אמרו לו (כריתות טז.) אמר רבי עקיבא שאלתי את רבי אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו וכו׳, ואמר (לחייב) [לי חייב] על כל אחת ואחת קל וחומר מנדה וכו׳, ופירש רב חסדא (שם עמוד ב) דשגגת שבת וזדון מלאכות בעא מיניה אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק או לא, ופשט ליה דהויין ידיעה לחלק, ואקשינן עליה (שם יז.) אי ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק בעא מיניה ופשט ליה מנדה, נדה מאי ימים שבינתים אית בה, ופריק כגון שבא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה וטבלה וראתה וחזר ובא עליה דטבילות שבינתיים הויין ידיעה כימים שבינתיים, אלמא אע״פ ששהתה עשר שנים שלא טבלה לא אמרינן אי אפשר שלא שמע בינתיים שנדה היתה באותו זמן. ועוד דאפילו למה שתירץ כגון שטבלה בינתיים טבילות מאי ידיעה הויין, דילמא טבלה לטומאת נגיעתה בשרץ ונבלה או למת ומשום טהרות ואי נמי טבלה להקר ומאי ידיעה הויין.
על כן פירשו הם ז״ל דגזירת הכתוב הוא בשבת דימי החול הוו כידיעה לחלק, וכן ימי טהרה הויין כידיעה לחלק, וילפינן לנדה [משבת] דימי היתר שבינתיים הויין ידיעה לחלק, ותרתי בעא מיניה ימים שבינתיים אי הוו ידיעה לחלק ועוד שבתות אי כגופין מחולקין דמו או לא, והא דפשט ליה מנדה שבתות כגופין מחולקין דמו פשט ליה אבל לענין ימים שבינתיים למהוי כידיעה אדרבא נדה משבת ילפינן. ולפי פירוש זה שפירשנוהו נראה שאפילו טבלה שלא בפניו והוא לא ידע אפי׳ הכי חייב על כל ביאה, דימי היתר שבינתיים מחלקין.
אבל ראיתי בשם רבנו שמואל ז״ל שפירש ימים שבינתיים הויין ידיעה, דכיון שנודע לו יום החול הוי הפסק להעלמות, שהרי יצא מן הספק הראשון ויודע שעכשיו הוא חול, וכן בנדה מאחר שראה אותה טובלת וידע שטהרה ועכשיו אין לו ספק שיודע בודאי שהיא טהורה ידיעה היא. ולפי הפירוש הזה נראה שהוא צריך שידע בטבילתה.
חייב על כל [אב] מלאכה ומלאכה. פירוש: למאן דאמר התם במסכת כריתות (ראה בסוגיא שם) כגופין מחולקין דמו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת, ולמאן דאמר לאו כגופין מחולקין דמו דוקא על כל אב מלאכה ומלאכה של כל השבתות חייב אחת, דהא ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק לפי שאין השגגות בימים אלא במלאכות.
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שביעי בעזר הצור:
כלל גדול אמרו בשבת וכו׳ כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק הראשון שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה ועל איזה צד הוא חייב בהם ובאיזה שיעור ושזהו החלק הגדול שבזאת המסכתא שרוב עניני המסכתא תלויים עליו וכן ביארנו שזה הפרק הוא בא בביאור עניני זה החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון על איזה צד הוא חייב חטאת אחת לבד על מלאכות הרבה ועל איזה צד הוא חייב על כל אחת ואחת השני בביאור המלאכות שאדם חייב בשבת על עשייתם הם ותולדותיהם השלישי בענין ההוצאה על איזה דבר חייב כל מי שיוציאנו ועל איזה דבר אינו חייב אלא מי שהכין עצמו להצנעת אותו דבר והחשיבו אבל אחרים אין אותו דבר חשוב אצלם כלל עד שיהו חייבים בהוצאתו הרביעי יתחיל בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מהם הוא חשוב שיתחייב אדם על הוצאתם ועל איזה מהם פטור ולא יושלם חלק זה רק בהצטרף עמו שני הפרקים האחרים ר״ל המוציא יין ופרק א״ר עקיבא זהו שורש הפרק אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון והוא שאמר כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת והיודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה והעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת אמר הר״ם פי׳ מפני זה אמר כלל גדול מפני היות עונש שבת חמור משאר עונשי׳ לפי שהוא בסקילה ואמרם כל השוכח עקר שבת ואפי׳ היתה לו ידיעה קודם לכן ומלת שוכח תורה על זה והוא ששכח כי השם ית׳ צוה לבני ישראל באיסור מלאכה בשבת והוא מאמין כי זה היום שהוא עושה בו מלאכה הוא שבת ולפיכך אינו חייב אלא קרבן אחד לפי שאין לו אלא שגגה אחת בעקר התורה אבל אם ידע כי השם ית׳ אסר המלאכה בשבת אבל חושב כי זה היום אינו שבת הוא חייב קרבן אחד על כל שבת ושבת כי שגגה הוא ליום כלו אבל כשידע כי היום שבת והמלאכה בו אסורה אבל אינו יודע אם זה שהוא עושה הוא מלאכה ותאסר או לאו אבל חשב שהיא אינה מלאכה ואינו יודע שהוא בכרת ולא שחייב במלקות הרי הוא חייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה כי שגגה היא בכל מלאכה ואמרו מלאכות הרבה מעין מלאכה הוא שיעשה בשוגג אב מאבות מלאכות עם תולדותיו הנקראות תולדות ואינו חייב אלא חטאת אחת ודרך משל אומר כי הטוחן חטים בשגגה שהוא אב מאבות מלאכות ואח״כ ישור עץ במשור לקבל הנסורת שלו ויטחן חתיכה של מתכת לקחת טחינתו וכל זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כי זאת הנסורת וזאת הטחינה תולדת טוחן הוא:
אמר המאירי כל השוכח עיקר שבת ר״ל שהוא סבור שאין איסור שבת בעולם ושלא נאסר לעולם לישראל הן שלא ידע מעולם בכך כגון תינוק שנשבה לבין הגויים או גוי שנתגייר בין הגויים בפני שלשה ולא הודיעוהו מצות שבת הן שכבר ידע אלא ששכח ועכשיו מ״מ הוא סבור שאין שבת אסור במלאכה ועשה מלאכות הרבה בין בשבת אחת בין בשבתות הרבה ולזמן מרובה נודע לו ענין שבת אינו חייב בכל מה שעשה אלא חטאת אחת ועל זו נאמר את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה מפני שכל אלו אינם אלא שגגה אחת:
היודע עיקר שבת ר״ל שיודע שארבעים מלאכות אסור לעשותן בשבת אבל שכח שהיום שבת ועמד זמן מרובה שלא נתן אל לבו איזה יום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בשגגת היום ולא נודע לו חטאו בנתים חייב על כל שבת ושבת ופירשו במס׳ כריתות מפני שימים שבנתים הוא ידיעה לחלק ופירשו בה גדולי הרבנים שאי איפשר שלא שמע בנתים ששבת היה ביניהם או שלא יזכור בעצמו שאין שבעה ימים בלא שבת אע״פ שלא נודע לו שחטא כגון שלא היה זכור שעשה בו מלאכה ונמצא כל שבת ושבת שגגה בפני עצמה הא מ״מ על כל מלאכות שבשבת אחת אינו חייב אלא אחת שכל השבת חדא שגגה היא שלא היה הוא מסופק במלאכות אלא בגוף השבת ויש מקשים לפי׳ זה והא ידיעה דחטא בעינן והיאך ידיעה בנתים ששבת היה באמצע מחלקת ומתוך כך פירשו קצת אחרונים שידיעתו עיקר שבת ושאין שבעה בלא שבת ושעמד שבעה בלא נתינת לב על השבת נקרא ידיעה ושמא תאמר ואחר שתודה שהוא חייב על כל שבת ושבת היאך אמרו למטה קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת זדון מלאכות וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על הקצירה על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה ואינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר אינו דומה שבזו כשהוא יודע ששבת היום הוא סבור שהמלאכות מותרות וכמו שאמר וחזר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות אבל כאן כשהוא יודע ששבת היום הוא יודע שהמלאכות אסורות והילכך אעפ״י שאינו סבור שעשאן חייב על כל שבת ושבת:
היודע שהוא שבת ר״ל ששבת היום ושהוא אסור בקצת מלאכות אבל אינו יודע שהוא אסור במלאכות אלו שהוא עושה ועשה מלאכות אלו שהוא סבור בהן שהן מותרות ועשה הרבה פעמים בשבת אחת ובכמה שבתות בלא ידיעת אסורם בנתים הרי זה חייב על כל מלאכה חטאת אחת הן שעשאה הרבה פעמי׳ הן בשבת אחת הן בשבתות הרבה הן שלא עשאה אלא פעם אחת שאע״פ שחזר וכפלה ואפי׳ בכמה שבתות חדא שגגה היא ואע״פ שבשגגת שבת אמרנו שהימים שבנתים ידיעה לחלק בשגגת מלאכות אינו כן שאין הפסק הימים מביא ידיעה באיסור המלאכות והרי זה כאוכל חלב שלשה פעמים בשלשה ימים בלא ידיעה בנתים שאינו חייב אלא חטאת אחת וכן אם עשה הרבה מלאכות בשבת אחת אין פוטרין אותו באחת כאלו היה שגגת שבת ששגגת מלאכו׳ שגגות חלוקו׳ הם וחייב על כל שגגה ושגגה אבל שגגת שבת וזדון מלאכות חדא שגגה היא ופוטרין אותו באחת:
ויש גורסין על כל אב מלאכה ומ״מ אף הם מפרשים שלא בא למעט את התולדות שאם עשה תולדה של מלאכה זו ותולדה של מלאכה זו אף הוא חייב בשתיהן וכן בכמה מלאכות אלא למעט שאם עשה אב ותולדה שלו אינו נידון אלא כמלאכה אחת כמו שיתבאר עכשיו והיא שאמר העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת כגון אב וכל תולדותיו בלא ידיעה בנתים אינו חייב אלא אחת שכלם כפל מלאכה אחת הן שאין חלוק חטאות להרבה מלאכות אלא לחלוק מלאכות שאין דומות זו לזו כגון זרע וקצר אבל זרע ונטע והבריך והרכיב כלן זריעה ותולדותיה הם:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
תוספות בד״ה כל היודע כו׳ דהא בזדון שבת קצר וטחן אפ״ה לא הוה ידיעה וחשיב העלם א׳ כיון שלא נודע כו׳ עכ״ל הגם לכאורה שיש לחלק דהתם אע״פ שידע שאותו יום שבת הוא לא מקרי ידיעה כיון דשגג במלאכה משא״כ הכא שהיה זדון מלאכה וגם ידע עתה שאותו יום שבת הוא אלא שלא נזכר במלאכה מקרי שפיר ידיעה לא מסתבר להו לחלק בכך כיון דמ״מ ידיעת השבת שיודע עתה משוי ליה ידיעה וק״ל:
בא״ד אלא כשטבלה ימי היתר שבינתיים אע״פ דלא ידע כמי שידע כו׳ עכ״ל דהכא איכא למימר כפירש״י שאי אפשר שלא שמע שאותו יום שבת כו׳ אבל התם מסתמא דלא ידע שטבלה וכמי שידע דמי ודו״ק:
במשנה כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח וכו׳ אינו חייב אלא חטאת אחת ופירש״י בגמרא יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה וכו׳. ונראה לי דאין כוונת רש״י בזה דאי לאו דיליף לה בגמרא מקרא הוי משמע מסברא דאפי׳ בכה״ג מחייב על כל שבת ושבת ולכאורה אין לפרש כן דא״כ לענין מלאכו׳ הרבה דליכא קרא ליפטר בשוכח עיקר שבת א״כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולא אכל מלאכה דהא חילוק מלאכות דאורייתא דילפינן להו לקמן דף ע׳ מקרא אע״כ דאפ״ה פשיטא לן מסברא דבשוכח עיקר שבת לא שייך לומר כן אע״ג דאמרינן לקמן דשני מיני מלאכות הוי כמו חלב ודם א״כ כ״ש שיש לנו לומר כן לעניין דאינו חייב על כל שבת ושבת על מלאכה אחת דסוף סוף חד איסורא מיקרי והך סברא דימים שבינתים הוי ידיעה נמי פשיטא דלא שייך בשוכח עיקר שבת:
אלא דאפ״ה הוצרך בגמרא דלקמן למילף לה מקרא דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו לבתר דאיצטריך למכתב את שבתותי תשמורו לחייב על כל שבת ושבת כשיודע עיקר שבת א״כ הו״א דגזירת הכתוב הוא דכל שבת ושבת חשיב כאיסור מובדל בפני עצמו מש״ה איצטריך נמי קרא דושמרו את השבת דזימנין דשמירה אחת לשבתות הרבה והיינו בשוכח עיקר שבת כן נ״ל בכוונת רש״י:
אלא דלמאי דמסקינן לקמן דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת מסברא בעלמא משמע דחילוק מלאכות קיל טפי מחילוק שבתות וא״כ אפשר דשפיר איצטריך קרא בשוכח עיקר שבת לענין דאינו חייב על כל שבת ושבת ולקמן אבאר יותר ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה כלל גדול כל היודע עיקר שבת וכו׳ פי׳ בקונטרס וכו׳ שאי אפשר שלא שמע בנתיים וכו׳ וקשה להר׳ אליעזר דאמר בגמרא קצר וטחן כגרוגרת וכו׳ עס״ה. כבר האריך מהר״ם לובלין בחידושיו בביאור דברי התוס׳ ומ״ז ז״ל בס׳ מג״ש האריך מאוד למעניתו ע״ש דבאמת לכאורה יש לתמוה על קושיא זו של הר׳ אלעזר כיון דרש״י ז״ל גופא כתב להדיא דבהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד לא סגי אי לאו דאיכא נמי קרא דשמירה אחת לכל שבת ושבת וא״כ לא שייך הך מילתא בקצר וטחן כגרוגרות דלקמן דאיירי בשבת אחת דליכא קרא ובלא״ה אין סברא כלל לומר דמ״ש רש״י שאי אפשר שלא שמע בנתיים היינו דבהאי סברא לחוד סגי לחייב על כל שבת ושבת דא״כ נפל פיתא בבירא שהרי אם יאמר שברי לו שלא שמע בנתיים א״כ היאך נאמר לו דליתי חולין בעזרה אע״כ דודאי גזירת הכתוב הוא דלחייב כה״ג כיון דכתיב שמירה לכל שבת ושבת והאי לישנא דאי אפשר שלא שמע בינתיים שכתב רש״י אינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ״ש רש״י בדיבור הקודם ומסתבר דכי כתיב וכו׳ וממילא דה״ה לאידך קרא וזה ברור וכמ״ש ג״כ מ״ז ז״ל ולע״ד שכן מבואר להדיא מסוגיא דגמרא דכריתות ד׳ ט״ו אהא דקתני התם אמר ר״ע שאלתי את ר״א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו׳ ודייקינן עלה בגמרא מאי קבעי מיניה אי שבתות כגופין דמי וכו׳ ומסיק התם דאמרי בי רב תרתי בעי מיניה שבתות כגופן דמי או לא ובעי מיניה ולדי מלאכות וכו׳ והדר הש״ס ומדייק בשבתות היכי מיבעי ליה שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק בזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעי מיניה אי כגופן דמי אי לא או דלמא זדון שבת פשיטא ליה דכגופין דמי ושגגת שבת הוא דבעי מיניה ימים שבנתיים וכו׳ וא״כ לפ״ז משמע דמספקא ליה להש״ס בסברות הפוכות אלא שכבר נזהר רש״י מזה שם וכתב דהא דמספקא ליה נמי איפכא היינו משום דדרשא דקרא דאחת שהיא הנה אפשר דהכי משמע ואפ״ה פשיט רבה שם דמסתברא שגגת שבת פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת הוא דבעי מיניה ודייק לה ממתני׳ דהכא דלא קתני בסיפא חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וכו׳ ע״ש משמע להדיא דאע״ג דמדרשא דקרא ואחת שהיא הנה משמע איפכא אפ״ה כיון דמסברא לבתר דכתיב שמירה לכל שבת ושבת משמע להדיא דשבתות כגופין דמי מוקמינן לה בדדמי במאי דמסתבר טפי והיינו בשגגת שבת דאיכא תרתי למעליות׳ חדא דשבתות כגופין דמי כמו חמש נרות דהתם ועוד סברא אחרת דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וכיון דכולה סוגיא דשמעתין בפירקין משמע דכרבה דהתם איירי כמ״ש התוס׳ גופייהו לקמן כמו שאבאר עוד מכ״ש לשיטת רש״י דהכא דוודאי כרבא אזלא א״כ הרי לפנינו דדוקא היכא דאיכא תרתי למעליותא הוא דמחייבינן ליה על כל שבת ושבת אע״ג דכל חדא באפי נפשה לא מהני דהא הך סברא דשבתות כגופן דמי קאמר רבה להדיא דלא מהני כדמוכח סיפא דמתני׳ דהכא והך סברא דימים שבנתיים לחוד נמי לא מהני כיון שלא נודע בנתיים שחטא וא״כ לפ״ז ממילא מתרצו כל קושיות התוס׳ שהקשו על פרש״י וכ״ש במאי שהקשה ר״י ממאי דאמרינן בכריתות אליבא דר״ח ולמאי דפרישית עיקר פלוגתא דרבה ור״ח בהכי רהטי דלרבה בעינן תרתי למעליותא ולר״ח בחדא מינייהו סגי וכולהו אליבא דר״ע דמוקמינן מתניתין דהכא כוותיה וזה ברור למי שמעיין ומדקדק היטב בסוגיא דכריתות:
ובאמת נראה שמהר״ם ז״ל הרגיש בזה וכתב לתקן שהתו׳ הבינו מפירש״י דהך סברא דאי אפשר שלא שמע לחוד הוי כידיעה גמורה ממש ולדעתי אפשר מה שהבינו התוס׳ כן מפרש״י היינו ממ״ש בדיבור הקודם ארישא דמתניתין דאינו חייב אלא אחת דבגמרא יליף לה מקרא דשמירה אחת וכו׳ מש״ה משמע להו האי לישנא דעיקר דרשא דקרא להכי אתי ואגב האי קרא איצטריך למכתב נמי דזימנין דשמירה לכל שבת ושבת אבל אי לא הוי כתיבא קרא כלל אפ״ה הוי ידעינן מסברא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כן נ״ל ליישב מה שהבינו התוס׳ כן בכוונת רש״י אלא שכבר כתבתי בסמוך דכוונת רש״י אינו כן אלא כדפרישית ודוק היטב:
בא״ד ותימא דהתם יליף לה ר״א שבת מנדה ואדרבה בשבת כתיב קרא ובנדה לא כתיב קרא עכ״ל ותירוץ ר״י נראה דוחק ועמ״ש מ״ז ז״ל גם בזה ולע״ד פירושו ג״כ דחוק:
ואני בער ולא אבין קושיית התוספת כלל דלא מבעיא למ״ד התם בכריתות במילתא דר״א נדות א״כ ודאי כתיב קרא דהא מנדה הוא דילפינן בריש כריתות דעל שני גופין חייבין שתי חטאות מדכתי׳ ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחייב על כל אשה ואשה וא״כ שפיר קאמר ר״א לר״ע למילף ק״ו שבת מנדה כיון דפשיטא ליה לר״א מסברא דשבתות כגופין דמי. ואם נפרש כוונת התוס׳ אליבא דשמואל התם בכריתות דתנא נדה אליבא דר״א א״כ כ״ש דלא קשיא מידי דהא לקושטא דמילתא אמר ר״א התם דבא עליה וחזר ובא עליה חייב על כל ביאה וביאה הא קמן דפשיטא ליה לר״א הך מילתא והקרוב אצלי לומר דר״א יליף לה מהאי קרא דואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דדרשינן לה לחלק וא״כ משמע לישנא דקרא דעל אשה אחת מחייב על כל ביאה וביאה ולא מיבעיא לרבה התם דף ט״ו דר״א בכל האיסורין היכא דעביד תרתי זימני מחייב תרתי וא״כ נראה דמנדה יליף לה כדפרישית אלא דאפילו לרב יוסף דקאמר התם דוקא לענין ביאות הרבה קאמר ר״א הכי משום דאי אפשר לערב שני ביאות כאחד משא״כ בקצר וחזר וקצר דאפשר לערב וא״כ עכ״פ אית לן למימר דלענין שבתות הרבה בשגגת שבת שפיר יליף ר״א בק״ו לחייב על כל שבת ושבת שאי אפשר לערב שני שבתות כאחד סוף דבר לא ידעתי מאי מקשו התוס׳ מדר״א אדר״ע דהא עיקר פלוגתייהו בהכי בין בנדה ובין בשבת ולקושטא דמילתא אליבא דר״א לא בעי קרא כלל לענין שבת כיון דלנדה מדמי לה לגמרי וכולהו דרשא דפירקין בין לענין שבת ושבת ובין לענין חילוק מלאכות ע״כ אליבא דר״ע וחביריו כדמסקינן להדיא בכריתות דמתניתין דהכא כולה אליבא דר״ע מיתוקמא ע״ש כנ״ל ברור בעזה״י ודוק היטב:
שם במשנה היודע שהוא שבת וכו׳ חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ופרש״י דלא מחייב על כל שבת ושבת דחדא שגגה היא וכו׳ עכ״ל. והיינו כרבה דאית ליה הכי בכריתות דלא אמרינן שבתות כגופין דמי מקרא דואת שבתותי תשמורו אלא דוקא לענין שגגת שבת דאיכא נמי האי טעמא דימים שבינתיים מחלקין כדפרישית. ולפ״ז א״ש טובא לישנא דמתניתין דקתני כלל גדול אמרו בשבת אפילו אהך בבא דהיודע שהוא שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה דאע״ג דהך מילתא אשכחן לה נמי ביה״כ ובעכו״ם דחייב בזיבח וקיטר וניסך על כל אחת ואחת כדאיתא בסנהדרין וכן פסק הרמב״ם ז״ל וכמו שאבאר לקמן ד׳ ע״ב ע״ב אפ״ה אצטריך למיתנייה הכא בשבת בהדי אינך כללי דשבת לאשמעינן דבכה״ג אינו חייב על כל שבת ושבת נמצא דכל זה היינו אליבא דרבה משא״כ לר״ח בכריתות מבואר להדיא דשבת׳ כגופין דמי לגמרי ומש״ה בהאי דהיודע שהוא שבת דהכא דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה היינו דחייב נמי על כל שבת ושבת כמו ברישא ביודע עיקר שבת וע״ש בפירש״י שכתב כן להדיא וא״כ לפ״ז ע״כ דהא דקתני הכא כלל גדול אמרו בשבת דמשמע בשבת דוקא לא קאי אלא אהנך בבי דרישא משא״כ בהך בבא דיודע שהוא שבת דלא איירי אלא לענין חילוק מלאכות א״כ לאו דוקא בשבת אלא אפי׳ ביה״כ נמי שייך הך מילתא והיינו למאן דיליף חילוק מלאכות מאחת מהנה וכ״נ מלשון הגמרא בפ׳ אלו עוברין ובפ׳ אלו הן הלוקין דאמר רבה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי״ט משמע דלענין יה״כ יש חילוק מלאכות כמו בשבת וכ״ש דבעכו״ם נמי אשכחן חילוקי חטאות או אפשר דר״ח לית ליה הך סברא דרבה דפ׳ אלו עוברין אלא דביה״כ ליכא חילוק מלאכות והיינו כשמואל או כר׳ נתן דיליף לקמן חילוק מלאכות בשבת מקרא דמחלליה מות יומת או מלא תבערו וא״כ לא שייך הך ילפותא אלא בשבת לחוד ולא ביה״כ דיה״כ משבת ודאי לא ילפינן דמה לשבת דחמירא שכן בסקילה משא״כ ביה״כ א״כ לפ״ז א״ש אפילו אליבא דר״ח דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת אכולה בבי דמתניתין קאי לאפוקי מיה״כ דלא שייך כלל כל הנך בבי דמתניתין וכן נ״ל מל׳ הרמב״ם בפ״ז מהלכות שגגות שלא כתב דיני חילוקי חטאות בשני איסורים בהעלם אחד אלא בעכו״ם ובשבת לבד משמע דביה״כ אינו כן. כן נ״ל ודוק ועיין עוד בסמוך:
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת סז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת סז:, עין משפט נר מצוה שבת סז:, ר׳ חננאל שבת סז:, רי"ף שבת סז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת סז:, רש"י שבת סז:, תוספות שבת סז:, ספר הנר שבת סז: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רמב"ן שבת סז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת סז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת סז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת סז:, מהרש"א חידושי הלכות שבת סז:, מהרש"א חידושי אגדות שבת סז:, פני יהושע שבת סז:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת סז:, אסופת מאמרים שבת סז:

Shabbat 67b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 67b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 67b, R. Chananel Shabbat 67b, Rif by Bavli Shabbat 67b, Collected from HeArukh Shabbat 67b, Rashi Shabbat 67b, Tosafot Shabbat 67b, Sefer HaNer Shabbat 67b, Ramban Shabbat 67b, Rashba Shabbat 67b, Meiri Shabbat 67b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 67b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 67b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 67b, Penei Yehoshua Shabbat 67b, Steinsaltz Commentary Shabbat 67b, Collected Articles Shabbat 67b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144