×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן מֵיתִיבִי אאיזהו שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר שֶׁאִם אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קׇרְבָּן אוֹ לֹא חַיָּיב הָא מַנִּי מוֹנְבַּז הִיא.
Therefore, Abaye teaches us that this is not so. The Gemara raises an objection from a baraita: What is an unwitting violation of an oath on a statement relating to the past? What is an example of one who unwittingly swore falsely with regard to an incident that occurred in the past? It cannot be a case where he forgot the incident, as in that case he is exempt from bringing an offering. It is a case where if he said: I know that taking this false oath is prohibited, but I do not know whether or not one is liable to bring an offering for swearing falsely, he is liable to bring an offering for an unwitting transgression. Apparently, with regard to an oath on a statement, unwitting with regard to the sacrifice renders the action unwitting. The Gemara rejects this: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Munbaz. In his opinion, one who commits a transgression while unaware whether or not one is liable to bring an offering if he performs that transgression unwittingly is considered to have performed the transgression unwittingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבת סט ע״ב} גמ׳ אמר רב הונא היה מהלך1 במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים2 ומשמר יום אחד.
אמר רבא3 ובכל יומא ויומא4 עושה5 כדי6 פרנסתו בר מההוא יומא וההוא יומא לימות דעבד7 מאיתמל שתי פרנסות ודילמא אתמל שבת הואי אלא כל-יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפילו בההוא יומא וההוא יומא במאי מנכר ליה בקידושה ואבדלתא. אמר רבא ואם8 היה מכיר סכום9 יום שיצא בו עושה מלאכה10 כל אותו היום11 פשיטא מהו דתימא כיון דבשבתא לא נפיק ובמעלי שבתא12 לא13 נפיק [והאי בחמשא בשבתא נפיק14] לישתרי ליה למיעבד תרי יומי15 קא משמע לן דלא זמנין דמשכח שיאראתא
ומיקרי ונפיק:
1. מהלך: וכן בר״ח, עתים (סי׳ ריח), וברמב״ם משנ״ת הל׳ שבת (ב:כב). כ״י נ: ״הולך״.
2. ימים: חסר ב-גפא, ר׳ פרחיה, דפוסים, רא״ש.
3. רבא: כן הוא גם בר״ח ובעתים. דפוסים: רבה.
4. ובכל יומא ויומא: גלד, גפא: ״בכל יום ויום״. כ״י נ: ״וכל יום ויום״. עתים: ״כל יום ויום״. רא״ש, ר״ח: ״בכל יום״.
5. עושה: וכן בעתים. דפוסים: עביד.
6. כדי: וכן בר״ח, עתים, וברמב״ם משנ״ת שם. חסר בכ״י נ.
7. דעבד: דפוסים: ליעביד.
8. ואם: כ״י נ, עתים, רא״ש: ״אם״.
9. סכום: כבר״ח. חסר בריבב״ן. עתים: ״אותו״. בתלמוד: ״מקצת״.
10. מלאכה: וכן בר״ח, עתים. כ״י נ: ״מלאכות״.
11. היום: גפא, כ״י נ, עתים, רא״ש: ״היום כלו״.
12. ובמעלי שבתא: כ״י נ, עתים: ״במעלי שבתא״. דפוסים: בערב שבת נמי.
13. לא: וכן בריבב״ן. גפא, גלד, רא״ש, כ״י נ: ״נמי לא״.
14. והאי...נפיק: חסר רק בכ״י א (אולי מחמת הדומות).
15. לישתרי ליה למיעבד תרי יומי: דפוסים: תרי יומי לישתרי ליה למיעבד.
קמ״ל – אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה.
איזהו שבועת ביטוי לשעבר – בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ״ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן.
אמר יודע אני שאני נשבע לשקר – ונזהרתי על כך.
אבל איני יודע כו׳ – דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה.
חייב – אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן.
הא מני מונבז היא – דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר׳ ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ״ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה.
הא מני מונבז היא – פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה״ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור״ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות [פ״ג וכלשון אחר שפי׳ בקונטרס מוכח בשבועות] בפ״ג (דף כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז ומשני אפילו תימא רבנן אע״ג דבכל התורה כולה לית להו שגגה בקרבן כו׳ ומה שהקשה בקונטרס מאי פשיטא הא קמ״ל אף על גב דבעלמא הוי שגגה הכא לאו שגגה היא משום דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך ליתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא משמע דשגגת קרבן אתא לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך לאביי ממתניתין דשבועות דמחייב ר״ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת לה אלא אם כן הזיד בלאו על כן נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות (שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע דהכי אמר רב כו׳ הלכך הא מני מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא דשבועות דבעא מיניה רבא מרב נחמן פליגא אדאביי.
כלל גדול
{שמעתא דקרבן בשבועת בטוי}
מיתיבי: איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר. אמר, יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו – פירוש: מדלא קאמר, יודע אני שאכלתי ושלא אכלתי אבל איני יודע אם שבועה זו אסורה אם לאו, אלמא לית ליה להאי תנא מאי דקאמר [אביי. דוודאי]⁠1 אביי נמי, דאמר, עד שישגוג בלאו שבה, אית ליה דרשה דהאדם בשבועה. וקס״ד דמוקים לה לשגגת ביטוי לשעבר, באומר, יודע אני שאכלתי או שלא אכלתי אבל איני יודע אם שבועה זו אסורה אם לאו, דכה״ג האדם בשבועה הוא לדעתיה דאביי.
וכ״ת האי תנא נמי אית ליה הכי, והא קמ״ל2 דשגגת קרבן נמי שגגה היא3 ומונבז היא ולא רבנן. אי מונבז היא, פשיטא. השתא בכל התורה כולה הויא שגגה, הכא לא [כל שכן]⁠4.
אלא לאו, דוקא קאמר. דכה״ג הואי האדם בשבועה, באומר5, יודע אני ששבועה זו אסורה, ואם לא, לא הואי האדם בשבועה, אע״פ שאומר, יודע אני שאכלתי או שלא אכלתי. וליכא בהא מילתא פלוגתא בין מונבז לרבנן. דבמדרש האדם בשבועה הכל שוים וכן שוים הם בזו דשגגת הקרבן שמה שגגה, משום דחדוש הוא, שלא נשאר לנו שגגה בשבועת בטוי אלא זו. תיובתא [דאביי תיובתא]⁠6.
וה״ר שלמה החליף הגירסא והפי׳ ולא נתברר לי טעמו. שאמר, הא מני מונבז היא, דאמר בעלמא נמי, שגגת קרבן שמה שגגה, אבל רבנן דאיפליגו עליה לית להו קרבן בשבועת בטוי לשעבר, דסברי כרבי ישמעאל, דאמר, אינו חייב אלא7 על העתיד לבא.
והא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דמונבז והוא דפליג עליה דרבי ישמעאל. הא קשיא ולית נגר בר נגר דיפרקינה.
1. נוסף מכת״י
2. כך הגירסא בכת״י
3. נוסף ע״פ כת״י
4. כך הגירסא בכת״י
5. בכתי״ס: אע״פ שאומר
6. נוסף ע״פ כת״י
7. כך הגירסא בכת״י
(עלם ירד) היה מהלך במדברא ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה (ומשמע) [ומשמר]ב יום אחד, פיר׳ מונה ששה ימים מיום ששם לבו אל שכחתו ומשמר השביעי. ובהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום.
וההוא יומא לימות, (בחמה) [בתמיה].⁠ג
ודילמ׳ איתמלד שבת הוא,⁠ה כלומ׳ ונמצא מחלל שבת שלא לפיקוח נפש בשבת.⁠ו
ואבדלתא,⁠ז כלומ׳ לזכרון בעלמ׳ הוא שיהא לוח חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו. עד הנה מדברי רשצז״ל.
א. כ״ה בד״ס. ולפנינו, בדרך או במדבר
ב. ד׳
ג. בד׳ ליתא
ד. ד׳
ה. נדצ״ל כד׳, הוה
ו. נראה מיותר וליתא בד׳
ז. נראה להקדים כד׳, בקדושתא
ח. בד׳ מוסיף, שם יום. ובד״ס רש״י ליתא, שם
הא מני מונבז היא – פרש״י ז״ל אבל רבנן דפליגי עליה לית ליה קרבן שבועת ביטוי לשעבר, דסבירא ליה כר׳ ישמעאל דאמרא אינו חייב אלא על העתיד לבוא. והקשו בתוס׳ב מכדי מאן דפליג עליה דמונבז ר״ע, ור״ע הוא דמחייב לשעבר במס׳ שבועות.⁠ג ויש לי לדחוק שלא חלק ר״ע עליה דמונבז אלא על שהיה פוטר כל שלא היתה לו ידיעה בבנין אב דידיה, אבל איהו סבירא ליה דבין בשלא היתה לו ידיעה כלל, בין בשיש לו נמי ידיעה בשעת מעשה, כולן חייבין דשגגת קרבן שמה שגגה, וכשא״ל הריני מוסיף על דבריך, לומר שאם תדרוש ההיקש כמו שתדרוש בנין אב ידיעת בשעת מעשה תיבעי, וא״ל מונבז הן אדרוש, וא״ל ר״ע אין זה נקרא שוגג סתם אם תפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה, אלא מזיד נמי הוא במקצת, ולחנם תפסה לו תורה לשון שוגג, הא מ״מ מודה ר״ע דשגגת קרבן שמה שגגה מבנין אב הוא דתחטא. ודקאמרי׳ ורבנן שגגה במאי, שאלה הוא לשאר רבנן מה לי אמרו בה. א״נ לאביי נימא הכי, וסוגיין דר״ע פליגא דמונבז בשגגת קרבן לגמרי דלא כאביי, והיינו דקאמרי׳ ורבנן שגגה במאי. ויש מקצת נוסחאות שכ׳ בהן מני הא אילימא מונבז השתא בכל התורה כלה דלאו חדוש הוא אמר שגגת קרבן שמה שגגה, הכא לא כל שכן, אלא לאו רבנן וכו׳ תיובתא דאביי תיובתא. ורש״י ז״ל השיב עלי׳ דמאי פשיטותא, הא אצטריך לאשמעינן דחלוק׳ שגגה זו משאר שגגות, דאלו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה הוא, דהאדם בשבועה פרט לאנוס1. וה״רד שמואל רומרוגי ז״לה השיב בקושיא זו ואמר דלא מימעיט מהאדם לשבועה פרט לאנוס אלא אכל וסבור שלא אכל ונשבע לא אכלתי, כדמייתי׳ עלה בפרק שבועות שתיםו עובדא דתלמידי דרב דמר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב, ואמר רב כחד מינייהו וא״ל לאידך את לבך אנסך, אבל טועה באיסור השבועה ואמר מותר אינו בכלל אנוס זה, אלא חייב כאן כמו שחייב בכל התורה תינוק שנשבה לבין הגוים ושוכח עיקר שבת ואיסורן, וכ״ש היתה לו ידיעה באיסור זה ושכחה דהיינו אומר מותר דכל איסורין שבתורה דחייב, הלכך הא דקתני הך ברייתא איזהו שבועת ביטוי לאו למעוטי אומר מותר. ואביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה היינו שנשבע לא אוכל וזכור בשבועתו, אלא שהוא שגג באיסור שבה וסבר מותר לעבור על שבועות אלו, אבל שוכח שבועתו לא שוגג בלאו הוא אלא בשבועה שלו, והלכך לאביי נמי בכה״ג אית לי׳ שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר, הלכך ברייתא דקתני איזהו שבועת ביטוי לשעבר לא באה אלא ללמד שאף זו שבועת ביטוי הוא, ולא בעי׳ שוגג בלאו שבה. וזה הפי׳ הנכון. אלא שיש לדקדק מההוא דבמס׳ שבועותז דבעי מיני׳ רבא מר״נ שבועות ביטוי לשעבר ה״ד, ופשיט ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא, משמע לכאורה דדוקא כה״ג, אבל אומר איני יודע ששבועה זו אסורה פטור משום [האדםח בשבועה. ולאו קושי׳ הוא דרבא בעי מיני׳ איזו שבועת ביטוי לשעבר משום] דליתי׳ דומי׳ דלהבא בשוכח, ופשיטא לי׳ בטועה בקרבן לומר דשגגת קרבן הוה שגגה לדברי הכל דלא כאביי, וה״ה בשגגת לאו וכ״ש. וי״מ דלאביי2 נמי עד שישגוג בלאו שבה לרבנן ע״כ אית לן למימר דשבועת ביטוי לשעבר בשאומר איני יודע ששבועה זו אסורה, ומוקמי׳ האדם בשבועה פרט שלא נשבע לשקר דל״ה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דרבי רחמנא היכי משכחת לה, ומ״ה מקשי׳ עלה מברייתא דקתני איזו היא שבועת ביטוי לשעבר דמשמע איני יודע ששבועה זו אסורה, לאו שבועת ביטוי דרחמנא הוא דמימעטא מהאדם בשבועה. וכ״ת הא מני מונבז ולאו למעוטי אומר מותר, אלא לרבות שאף על זו חייב דשגגת קרבן שמיה שגגה, השתא בכל התורה כולה וכו׳ אלא לאו רבנן הוא, כלו׳ אלא לאו, דוקא קאמר זו הוא שבועת ביטוי לשעבר אלא אחרת דממעטי׳ לה מהאדם בשבועה פרט לאנוס] ואפי׳ לרבנן היא, וה״ה למונבז, שאין מחלוקת בין מונבז לחכמים באומר איני יודע ששבועה זו אסורה, ובדרשת האדם בשבועת ומונבז היינו רבנן, הלכך קשי׳ לאביי. וזה פי׳ מקולקל בסוגיא, שהרי לזה הפי׳ עיקר ההויה לאביי ממה שלא הזכיר3 והוא מדין האדם בשבועה, אבל לזה הדרך יותר נכונה גירסת הספרים שגורסים הא מני מונבז הוא, ועיקר הקושי׳ משגגת קרבן הוא כפשטה, אבל נאמר ודאי דלאביי למונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה, ומשכחת שבועת ביטוי לשעבר בשגג בקרבנה, ממעטי׳ מהאדם בשבועה אומר איני יודע ששבועה זו אסורה, אע״פ שהיתה ידיעה לו מתחלה. אבל לרבנן דאמרי עד שישגוג בלאו שבה לא ממעטינן מינה אלא סבור שלא נשבע לשקר, שכך דרך בכ״מ שמקרא א׳ מרבה ומקרא א׳ ממעט תפוס מיעוטו של זה וריבוי של זה, בכדי שלא יהיו סותרין זה את זה, והיינו דפשט ליה ר״נ לרבא שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן, משום דלא ס״ל כאביי, אלא שאני הכא דחידוש הוא, או שנתמעט מהאדם בשבועה בודאי כסברא דמאן דמותיב עליה דאביי.⁠ט
א. שבועות כה, א.
ב. ד״ה הא.
ג. כו, ב.
ד. בכי״מ חסר כאן קטע שלם.
ה. עי׳ תוס׳.
ו. שבועות שם.
ז. שבועות כו, ב.
ח. קטע זה נשמט גם בכי״נ. והוספתי ע״פ הנדפס.
ט. ועי׳ מה שהאריך בזה רבנו בשבועות כו, ב.
1. הגהת הגרא״ז: ואינו מחוור דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאונס.
2. הגהת הגרא״ז: דאמר.
3. הגהת הגרא״ז: בסוגיא.
הכי גריס רש״י ז״ל: הא מני מונבז היא. ופירש הוא ז״ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס׳, דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור״ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (שבועות כה.) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש״י ז״ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו׳ כפשטא.
{בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף ס״ט: עד דף צ׳:. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: ״לא חבר הרב ז״ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר׳ עקיבא לא חבר כלום״ אך אין דבר זה מתקבל על הדעת, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור.}
זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו ובמזיד חייב מיתה בידי שמים ואיזו היא שגגה המחייבתו קרבן לא שגגת הלאו לבד כגון שלא ידע באיסורה או שהוא סבור שהיא חלין אלא אף אם ידע שתרומה היא ושהיא בלאו הואיל וסבור שאין בה מיתה שוגג היא והמיתה בתרומה ככרת אצל שאר כריתות והחומש בה כקרבן לשאר כריתות וכשם שבשאר כריתות מביא קרבן בשגגת כרת אע״פ שמזיד בלאו כך בתרומה מביא חומש בשגגת המיתה אע״פ שמזיד בלאו:
גמרא ל״א מני אילימא מונבז פשיטא כו׳ עד תיובתא. נ״ב אין זה לשון התלמוד אלא שרש״י מצא בספרים גירסא זו וק״ל:
תוס׳ בד״ה הא מני כו׳ בשבועות בפרק ג׳ כו׳. נ״ב וכלשון אחר שפירש בקונטרס מוכח בשבועות פרק ג׳:
בד״ה הא מני מונבז כו׳ בשבועות פ״ג וכלשון אחר שפי׳ בקונט׳ מוכח בשבועות פ״ג דאמרי׳ כו׳ עכ״ל כצ״ל דהא דמסיק התם אפילו תימא רבנן כו׳ היינו כלשון אחר שפי׳ הקונט׳ דמסיק נמי הכא אלא לאו רבנן היא מיהו סוגיא דהתם קצת משונה מהך דהכא דהתם הוה ניחא ליה נמי כמונבז אלא דקאמר אפילו תימא רבנן כו׳ והכא מוקי לה דוקא כרבנן דלמונבז קשיא פשיטא וק״ל:
בא״ד דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כשסבור שבשעת שבועה שבאמת נשבע כו׳ עכ״ל לאו דוקא נקט בכה״ג אלא דה״ה ביודע בשעת שבועה שאינו נשבע באמת אלא כסבור שאין בו איסור כלל וק״ל:
בפרש״י בד״ה אבל איני יודע וכו׳ דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה גדול מזה עכ״ל. לכאורה יש לתמוה דהא לעיל משמע דאף לפירש״י דלמונבז דפטור בתינוק שנשבה טעמיה משום דאומר מותר אנוס הוא מ״מ נראה דהיינו דוקא בתינוק שנשבה וכיוצא בו כדפרישית לעיל משא״כ בהכיר ולבסוף שכח משמע בפשיטות דאפילו מונבז מודה דחייב בין בשבת ובין בשאר מצות שזה עיקר שוגג האמור בתורה לענין קרבנות א״כ היאך כתב רש״י דאין לך אונס גדול מזה ומכ״ש לרבנן דמונבז א״כ היאך כתב רש״י כאן דבכה״ג אין לך אונס גדול מזה. והנראה בזה דמשמע ליה לרש״י דעיקר דרשא דדרשינן מהאי דרשא דהאדם בשבועה פרט לאנוס דממעטינן מינה אפי׳ בכסבור שאמת נשבע דלביה אנסיה כ״ש דאית לן למעט מהך דרשא גופא אנוס דאומר מותר כי האי דלא מיקרי אדם בשבועה כיון שאינו יודע כלל מאיסור שבועה דאע״ג דבשאר קרבנות עיקר חיובא בכה״ג היינו משום דכתיב בהו בשגגה משא״כ בשבועת ביטוי דשני קרא דכתיב ונעלם ולא כתיב בשגגה אלא אדרבה האדם בשבועה כתיב א״כ משמע דקפיד קרא שיהיה לו ידיעה מעיקר איסור שבועה כן נ״ל בשיטת רש״י (וזה דלא כמ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש דהיכא דסבר שבאמת נשבע הוי אנוס טפי) אלא דאכתי קשיא לי אמאי לא מוקי לה דידע ליה איסור שבועה בעשה ובשלמא למאי דמוקמינן כמונבז א״ש. אלא למאי דמוקמינן לה בשבועות ד׳ כ״ו כרבנן קשיא ואפשר דלא אשכחן איסור עשה בשבועת ביטוי אלא לאו ועדיין צ״ע:
בתוס׳ בד״ה הא מני מונבז היא פי׳ בקונטרס אבל לרבנן וכו׳ והקשה ה״ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז היינו ר״ע ור״ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות וכו׳ עס״ה. כבר כתב מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש ליישב דלאביי דהכא הא דר״ע מחייב על לשעבר מוקי לה אביי לענין מלקות ולא לקרבן דהכי בעי נמי הש״ס לאוקמי מעיקרא בריש שבועות אלא דהא דלמסקנא דהתם מוקמינן לה לקרבן היינו דלא כאביי אלא כרבא ורב נחמן דפ״ג דשבועות ומייתו התוס׳ הכא וכמ״ש התוס׳ בעצמם אף לשיטתם בסוף הדיבור דהאי דרבא ור״נ פליגי אדאביי וע״ש באריכות דלע״ד דברי מ״ז ז״ל ברורים ליישב שיטת רש״י:
אלא דבעיקר דברי התוס׳ דפשיטא להו דרבנן פליגי עליה דמונבז היינו ר״ע קשיא לי בגווה כיון דאליבא דר׳ יוחנן קיימינן הכא במימרא דאביי א״כ ר׳ יוחנן הא מוקי למתני׳ דהכא דכלל גדול כמונבז ומש״ה סובר כוותיה ובכריתות דף ט״ז משמע דבין לר״ח דהתם הוי מתני׳ דהכא כר״ע דוקא דמהכא דייק התם דלא קיבל ר״ע מדר״א ע״ש דמשמע דמילתא דפשיטא היא דכר״ע מיתוקמא א״כ משמע להדיא דר״ע כמונבז ס״ל:
ולולי דברי התוס׳ היה נראה לי דלר׳ יוחנן שפיר מצינן למימר דר״ע כמונבז ס״ל והיינו משום דלמאי דמסקינן דטעמא דמונבז היינו משום היקישא שוגג למזיד א״כ תו לא א״ש הא דקאמר ר״ע למונבז לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד דהא אדרבה מהאי טעמא שהוא קרוב למזיד מחייב ליה מונבז דבעי׳ שוגג דומיא דמזיד וכדאמר להדיא דקרייה רחמנא חוטא ופשטא דקרא דכתיב בשגגה היינו משום שהוא שוגג בקרבן. נמצא דלפ״ז כיון דאשכחן נמי דר״ע גופא מחייב בשבועת ביטוי בכה״ג בשגגת קרבן לחוד א״כ ממילא בפשיטות אית לן למימר דר״ע כמונבז ס״ל דהא קיבל מיניה כיון דתו ליכא למימר לדבריך אין זה קרוי שוגג דהא אף לדברי ר״ע אשכחן דקרי שוגג בכה״ג דמחייב קרבן מיהת בשבועת ביטוי ולפ״ז שפיר אית לן לאוקמי האי היקישא דשוגג למזיד אפי׳ בשאר מצות בכה״ג והכי משמע קצת מדאמר ליה ר״ע למונבז בתחילת דבריו הריני מוסיף על דבריך וכדפרישית נמי לעיל בברייתא דעיקר דברי ר״ע למונבז היינו לעמוד על סוף דעתו של מונבז. ולפ״ז נתיישבו הסוגיות דהכא ודשבועות בפשיטו׳ לפרש״י אלא דהכא כיון דאליבא דר׳ יוחנן איירי ניחא לן לאוקמי למילתא דר״ע כמונבז כיון דסתם מתניתין דהכא דכלל גדול נמי כוותייהו אזלא כדפרישית וא״כ רבנן דמונבז לאו היינו ר״ע אלא ת״ק דברייתא דלעיל דמחייב להדיא בתינוק שנשבה ממילא ע״כ דלית להו היקישא משא״כ בסוגיא דפ״ג דשבועות דרבא ור״נ לית להו דר׳ יוחנן אלא כרב ושמואל דלעיל דמתניתין דלא כמונבז ומש״ה ניחא להו לאוקמי מילתא דר״ע בשבועת ביטוי לשעבר אליבא דהלכתא כרבנן דמונבז והיינו דאמרינן התם כמאן כמונבז בלשון בתמיה כן נ״ל נכון בעזה״י ליישב שיטת רש״י וגירסתו כיון דבלא״ה לא משמע ליה לקיים אידך גירסא דמקשה פשיטא דלאו מילתא דפשיטא היא כמו שפרש״י וכדפרישית דהא אף לשיטת התוס׳ לא שייך לאקשויי פשיטא אליבא דמונבז דהא איצטריך לאשמעי׳ דהזיד בעשה לא מהני למונבז לענין שבועות ביטוי דאכתי לא מיקרי אדם בשבועה דע״כ צריך לומר כן לפי שיטתם אליבא דמונבז ודוק היטיב:
על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אביי שאין הדבר כן. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר, כלומר, כיצד ניתן למצוא דוגמא לאדם שנשבע לשקר על מאורע שהיה בעבר מתוך שגגה, אך לא משום שיכחת המאורע — הרי זה במקרה שאם אמר ״יודע אני ששבועה זו, שהיא לשקר, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא״ — הרי זה חייב בקרבן כשוגג הרי שבשבועת ביטוי אף שגגה בקרבן מוציאה מכלל מזיד! ודוחים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת מונבז היא, שלשיטתו כל שעבר עבירה כאשר לא ידע שיש חובת קרבן עליה הריהו נחשב כשוגג.
Therefore, Abaye teaches us that this is not so. The Gemara raises an objection from a baraita: What is an unwitting violation of an oath on a statement relating to the past? What is an example of one who unwittingly swore falsely with regard to an incident that occurred in the past? It cannot be a case where he forgot the incident, as in that case he is exempt from bringing an offering. It is a case where if he said: I know that taking this false oath is prohibited, but I do not know whether or not one is liable to bring an offering for swearing falsely, he is liable to bring an offering for an unwitting transgression. Apparently, with regard to an oath on a statement, unwitting with regard to the sacrifice renders the action unwitting. The Gemara rejects this: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Munbaz. In his opinion, one who commits a transgression while unaware whether or not one is liable to bring an offering if he performs that transgression unwittingly is considered to have performed the transgression unwittingly.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) (לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא מַנִּי אִילֵּימָא מוֹנְבַּז פְּשִׁיטָא הַשְׁתָּא בְּכׇל הַתּוֹרָה דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא אָמַר שִׁגְגַת קׇרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה הָכָא דְּחִידּוּשׁ הוּא לֹא כ״שכׇּל שֶׁכֵּן אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא וּתְיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי תְּיוּבְתָּא).:

There is another version of the discussion of Abaye’s statement where, after quoting the halakha with regard to an oath on a statement, the question was raised: In accordance with whose opinion is this mishna? If you say it is in accordance with the opinion of Munbaz, that is obvious: Now, if throughout the entire Torah where there is no novelty in the obligation to bring an offering, he said that unwitting with regard to an offering is considered unwitting; here, where there is a novelty and the offering in the case of an oath on a statement is more significant than other sin-offerings, certainly unwitting with regard to the offering should be considered unwitting. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and this is a conclusive refutation of the opinion of Abaye? The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למשא ומתן זה בדברי אביי היתה גם לישנא אחרינא [לשון אחרת], שאחרי ציטוט ההלכה בשבועת ביטוי שואלים: משנה זו מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם נאמר] כי שיטת מונבז היא — והלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, שכן השתא [הרי] בכל התורה דלאו [שלא] חידוש הוא אמר ששגגת קרבן שמה שגגה, הכא [כאן] שחידוש הוא והקרבן בשבועת ביטוי חשוב משאר קרבנות חטאת — לא כל שכן שיהא זה בכלל שגגה?! אלא לאו [האם לא] שיטת רבנן [חכמים] היא, ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על אביי! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיא חמורה] היא ונדחו דבריו.
There is another version of the discussion of Abaye’s statement where, after quoting the halakha with regard to an oath on a statement, the question was raised: In accordance with whose opinion is this mishna? If you say it is in accordance with the opinion of Munbaz, that is obvious: Now, if throughout the entire Torah where there is no novelty in the obligation to bring an offering, he said that unwitting with regard to an offering is considered unwitting; here, where there is a novelty and the offering in the case of an oath on a statement is more significant than other sin-offerings, certainly unwitting with regard to the offering should be considered unwitting. Rather, is it not the opinion of the Rabbis, and this is a conclusive refutation of the opinion of Abaye? The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאָמַר אַבָּיֵי הַכֹּל מוֹדִים בִּתְרוּמָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו שֶׁבָּהּ הַכֹּל מוֹדִים מַאן רַבִּי יוֹחָנָן פְּשִׁיטָא כִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכָא דְּאִיכָּא כָּרֵת הֵיכָא דְּלֵיכָּא כָּרֵת לָא מַהוּ דְּתֵימָא מִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת וְכִי שָׁגַג בְּמִיתָה נָמֵי לִיחַיַּיב קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן רָבָא אָמַר במִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת וְחוֹמֶשׁ בִּמְקוֹם קׇרְבָּן קָאֵי.:

And Abaye said: Everyone agrees with regard to teruma that one is only liable to add a payment of one-fifth the value of the teruma for eating it unwittingly if he is unwitting with regard to its prohibition. The Gemara asks: To whose opinion is Abaye referring in the phrase: Everyone agrees? Certainly, it is the opinion of Rabbi Yoḥanan. Even though, in general, he holds that unwitting with regard to karet is sufficient to render the action unwitting, the case of teruma is different. The Gemara asks: In the case of teruma, it is obvious that he would agree. When Rabbi Yoḥanan says that one need not be unwitting with regard to the prohibition, it is in a case where there is a prohibition punishable by karet; however, here, where there is no punishment of karet, Rabbi Yoḥanan would not say so. The Gemara answers that nonetheless Abaye introduced a novel element: Lest you say that since one who intentionally eats teruma is subject to death at the hand of Heaven, perhaps death stands in place of karet. And where he was unwitting with regard to the punishment of death for this sin, he should also be liable to pay the added fifth as one who performed the transgression unwittingly because his case is analogous to one who is considered unwitting due to lack of awareness of karet. Therefore, Abaye teaches us that it is not so. Rava said: Indeed, death stands in place of karet and the added one-fifth stands in place of a sacrifice. One who is unwitting with regard to death at the hand of Heaven and the added fifth has the same legal status as one who is unwitting with regard to karet and an offering.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש כו׳. עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכמו כן עוד חיוב המיתה הוא כתוב בתורה (שם) ומתו בו כי יחללוהו וכמה ששנינו במסכת ביכורים בפ׳ התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ופי אל בריתא במסכת זבחים בפרק רבי אומר [בתוספתא דזבחים פ׳ י״ג] הפרש בין השוחט בפנים ובמסכת כריתות בפ׳ א׳ אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ותמצאנו בתלמוד במס׳ סנהדרין (פג) בפ׳ אלו הן הנשרפין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מודים בתרומה – זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש.
בלאו שבה – כסבור חולין ואין כאן לאו.
מיתה – דכתיב בתרומה.
במקום כרת – דשאר עבירות.
וחומש – דשגגת תרומה במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם ואמר אביי כו׳ כדי פרנסתו בר מההוא יומא וההוא יומא לימות לעביד מאתמול כו׳ בחמשא בשבתא נפיק כו׳ כצ״ל:
בפרש״י בד״ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו עכ״ל ק״ק דבפשיטות טפי ה״ל לפרש שלא ידע שיש בה לאו דומיא דשגג בכרת ומיתה דקאמר דהיינו שלא ידע שיש בו כרת ומיתה שהרי הזיד בלאו וק״ל:
גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת. עי׳ בר״ש רפ״ו דתרומות:
א ואמר אביי: הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה, אם אכלוה בשגגה, חומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, עד שישגוג בלאו (לא תעשה) שבה. ושואלים: זה ששנינו ״הכל מודים״ הכוונה למאן [מי]? — ודאי הכוונה לר׳ יוחנן. ואולם במקרה זה הלא הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! שהרי, כי [כאשר] אמר ר׳ יוחנן ששגגה היא כשאין גם שגגה בלאו היה זה היכא דאיכא [במקום שיש] כרת כעונש לעבירה זו, אבל היכא דליכא [במקום שאין] כרת לא אמר כן! ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהאוכל תרומה במזיד עונשו מיתה בידי שמים, שמא מיתה במקום כרת עומדת, וכי [וכאשר] שגג במיתה, שאינו יודע שזהו עונשה של עבירה זו, נמי ליחייב [גם כן יתחייב] כשוגג, כשם שחייב השוגג בכרת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אביי שאין הדבר כן. ואילו רבא אמר: אכן, מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן קאי [עומד], שדיני השגגה במקום מיתה וחומש הריהם כבמקרה שיש בו כרת וקרבן.
And Abaye said: Everyone agrees with regard to teruma that one is only liable to add a payment of one-fifth the value of the teruma for eating it unwittingly if he is unwitting with regard to its prohibition. The Gemara asks: To whose opinion is Abaye referring in the phrase: Everyone agrees? Certainly, it is the opinion of Rabbi Yoḥanan. Even though, in general, he holds that unwitting with regard to karet is sufficient to render the action unwitting, the case of teruma is different. The Gemara asks: In the case of teruma, it is obvious that he would agree. When Rabbi Yoḥanan says that one need not be unwitting with regard to the prohibition, it is in a case where there is a prohibition punishable by karet; however, here, where there is no punishment of karet, Rabbi Yoḥanan would not say so. The Gemara answers that nonetheless Abaye introduced a novel element: Lest you say that since one who intentionally eats teruma is subject to death at the hand of Heaven, perhaps death stands in place of karet. And where he was unwitting with regard to the punishment of death for this sin, he should also be liable to pay the added fifth as one who performed the transgression unwittingly because his case is analogous to one who is considered unwitting due to lack of awareness of karet. Therefore, Abaye teaches us that it is not so. Rava said: Indeed, death stands in place of karet and the added one-fifth stands in place of a sacrifice. One who is unwitting with regard to death at the hand of Heaven and the added fifth has the same legal status as one who is unwitting with regard to karet and an offering.
עין משפט נר מצוהר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב הוּנָא גהָיָה מְהַלֵּךְ (בַּדֶּרֶךְ אוֹ) בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵיתִיבִי הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מַאי לָאו מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לָא מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה.

Rav Huna said: One who was walking along the way or in the desert, and he does not know when Shabbat occurs, he counts six days from the day that he realized that he lost track of Shabbat and then observes one day as Shabbat. Ḥiyya bar Rav says: He first observes one day as Shabbat and then he counts six weekdays. The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Rav Huna, held: It is like the creation of the world, weekdays followed by Shabbat. And one Sage, Ḥiyya bar Rav, held: It is like Adam, the first man, who was created on the sixth day. He observed Shabbat followed by the six days of the week. The Gemara raises an objection to the opinion of Ḥiyya bar Rav from a baraita: If a person was walking along the way and does not know when Shabbat occurs, he observes one day for every six. What, does this not mean that he counts six and then observes one day in accordance with the opinion of Rav Huna? The Gemara rejects this: No, it could also mean that he observes one day and then counts six.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מונה ו׳ – מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי.
משמר יום אחד ומונה ו׳ – וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום.
כברייתו של עולם – ימי חול נמנו תחלה.
כאדם הראשון – שנברא בע״ש ויום ראשון למנינו שבת היה.
יום אחד לששה – משמע לו׳ שעברו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא. אמ׳ רב יהודה היה מהלך במדבר וכו׳ מונה ששה ימים. מיום ששם אל לבו שכיחתו, ומשמר השביעי. לקמן מפרש ואזיל שאף באלו הששה לא שרינן ליה למיעבד יותר מכדי פרנסת היום לבדה, לפי שיש לו לחוש שמא שבת הוא, אבל פרנסתו שרינן ליה למעבד, משום וחי בהם ולא שימות בהם.
ב אמר רב הונא: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי אמורה לחול שבת, מונה ששה ימים מהיום שנודע לו ששכח את השבת ומשמר אחרי ששה ימים אלה יום אחד כשבת. חייא בר רב אומר: משמר תחילה יום אחד כדין שבת, ומונה אחר כך ששה ימי חול. ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו]מר סבר [חכם זה, רב הונא, סבור] שנוהגים כברייתו של עולם, שתחילה באים ששת ימי החול, ואחריהם שבת. ואילו מר סבר [חכם זה, חייא בר רב, סבור] שנוהגים כאדם הראשון, שכיון שהוא נברא ביום השישי לבריאת העולם, תחילה שמר שבת אחת ואחריה ששה ימי חול. מיתיבי [מקשים] על חייא בר רב ממה ששנינו מברייתא: היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת משמר יום אחד לששה. ולכאורה מאי לאו [האם לא] כוונת הדברים כי מונה ששה ומשמר יום אחד, וכשיטת רב הונא?! ודוחים: לא, אפשר לומר כי הכוונה היא שמשמר יום אחד ומונה ששה.
Rav Huna said: One who was walking along the way or in the desert, and he does not know when Shabbat occurs, he counts six days from the day that he realized that he lost track of Shabbat and then observes one day as Shabbat. Ḥiyya bar Rav says: He first observes one day as Shabbat and then he counts six weekdays. The Gemara explains: With regard to what do they disagree? One Sage, Rav Huna, held: It is like the creation of the world, weekdays followed by Shabbat. And one Sage, Ḥiyya bar Rav, held: It is like Adam, the first man, who was created on the sixth day. He observed Shabbat followed by the six days of the week. The Gemara raises an objection to the opinion of Ḥiyya bar Rav from a baraita: If a person was walking along the way and does not know when Shabbat occurs, he observes one day for every six. What, does this not mean that he counts six and then observes one day in accordance with the opinion of Rav Huna? The Gemara rejects this: No, it could also mean that he observes one day and then counts six.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִי הָכִי מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה מִיבְּעֵי לֵיהּ וְעוֹד תַּנְיָא הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד תְּיוּבְתָּא (דר׳דְּרַבִּי חִיָּיא) בַּר רַב תְּיוּבְתָּא.

The Gemara asks: If so, if that is what the baraita meant, why employ the phrase: He observes one day for six? It should have stated: He observes one day and counts six. And furthermore, it was taught in a baraita: If one was walking along the way or was in the desert, and he does not know when Shabbat occurs, he counts six days and observes one day. That is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Rav. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation of the opinion of Ḥiyya bar Rav.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שהיה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת מונה ששה ומשמר יום אחד ומתחיל למנות מן היום שנתן שכחתו אל לבו ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפי׳ ביום שהוא מונה לשם שבת ואין מצריכין אותו להתענות ונראה לי הטעם מפני שאין מתירין לו בשאר הימים אלא לכדי חייו בצמצום וכל שמחיתו מצומצמת בכל יום אף תענית של יום אחד סכנה לו וכל שכן במקום שהוא סבור להתענג בו ובמה יכיר באותו היום שהוא שבת בקדוש ובהבדלה שהוא מקדש בכניסתו ומבדיל ביציאתו ואין זה הלכה אלא לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים שלא תשתכח ממנו תורת שבת ופירשו רבותינו הצרפתים שמותר לו לילך חוץ לתחום אף באותו היום שתחומין דרבנן ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו ומ״מ דוקא עד שלש פרסאות הא בשאר הימים הולך כדרכו ואם היה יודע לפי יום שיצא בו אם יום זה שלישי או רביעי או שמיני וכל כיוצא בזה עושה מלאכה בכל יום שהוא שמיני לו אע״פ שאינו זוכר שם היום שיצא בו שחזקה עליו שלא יצא בשבת ומ״מ אין מקילין להתיר לו אף ביום שלפניו לומר חזקה עליו שאף בערב שבת לא יצא שפעמים ששיירא מזדמנת לו ויוצא אף בערב שבת:
ומקשים: אי הכי [אם כך] רצה התנא לומר לא היה צריך לומר בלשון ״משמר יום אחד לששה״, אלא ״משמר יום אחד ומונה ששה״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, בבירור. ועוד קשה, שכן תניא [שנויה ברייתא] במפורש: מי שהיה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ותיובתא [קושיה חמורה] היא איפוא על ר׳ חייא בר רב! ומעירים: אכן תיובתא [קושיא חמורה] היא על חייא בר רב, תיובתא, [קושיא חמורה], היא ונדחו דבריו.
The Gemara asks: If so, if that is what the baraita meant, why employ the phrase: He observes one day for six? It should have stated: He observes one day and counts six. And furthermore, it was taught in a baraita: If one was walking along the way or was in the desert, and he does not know when Shabbat occurs, he counts six days and observes one day. That is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Rav. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation of the opinion of Ḥiyya bar Rav.
רי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רָבָא בְּכׇל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ כְּדֵי פַרְנָסָתוֹ [בַּר מֵהָהוּא יוֹמָא] וְהָהוּא יוֹמָא לֵימוּת דְּעָבֵיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַרְנָסוֹת וְדִילְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוַאי אֶלָּא דכָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֲפִילּוּ הָהוּא יוֹמָא וְהָהוּא יוֹמָא בְּמַאי מִינְּכַר לֵיהּ בְּקִידּוּשָׁא וְאַבְדָּלְתָּא.

Rava said: The person who lost track of Shabbat and treats one day a week as Shabbat, each day he makes enough food to sustain himself, except for that day which he designated as Shabbat. The Gemara asks: And on that day let him die? Rather, it means that the day before he makes twice the amount of food that he prepared on the other days to sustain him for that day and the following day. The Gemara asks: And perhaps the day before was actually Shabbat? In that case, not only did he perform labor on Shabbat, but he also performed labor on Shabbat in preparation for a weekday. Rather, on each and every day he makes enough food to sustain himself for that day, including on that day that he designated as Shabbat. And if you ask: And how is that day which he designated as Shabbat distinguishable from the rest? It is distinguishable by means of the kiddush and the havdala that he recites on that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קיימא לן דכל לאו שבתורה שחייבין עליו מלקות בלבד ואין בו כרת אינו חייב עליו חטאת וכי אינו חייב חטאת אלא על דבר שזדונו חייב כרת בשגגתו חייב חטאת זולתי המביאין על הזדון כשגגה ומותבינן עליה דר׳ יוחנן איזהו שבועת ביטוי לשעבר אמר אני יודע ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב ודחי ר׳ יוחנן הא למונבז היא ואנא דאמרי כרבנן מיהא שמעינן דרבי יוחנן פליג עליה דמונבז בהא תו אמר אביי הכל מודים והוא ר׳ יוחנן בזר שאכל תרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג [בלאו] שבה מאי טעמא כיון דתרומה יש בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו אבל כרת לית בה עד שישגוג בלאו שבה דקיימא לן שגגת דכרת הויא שגגה וכל מאן דלית ליה כרת בעינן שגגה בלאו שבה ואף על גב דתרומה עון מיתה היא שגגת דמיתה אינה חשובה כשגגה דכרת אלא בעינן שגגה בלאו שבה ודחה רבא להא דאביי ואמר לעולם מיתה במקום כרת עומדת וכשם שבשאר מצות אם שגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו לר׳ יוחנן מביא קרבן הכי נמי לענין תרומה אם שגג במיתה אף על פי שהזיד בלאו מוסיף חומש שחומש במקום קרבן הוא וקיימא לן כרבא. וקמייתא נמי דאמר אביי בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אבל שגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן [אוקמינה] להא מתניתא בשבועות פר׳ ב׳ אפילו תימא רבנן בשגגת קרבן בשבועת ביטוי מחייבי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בעלמא אבל בשבועת ביטוי דהוא חידוש דלא אשכחן מזיד קאי בלאו בשוגג מייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מזיד קאי בלאו ושוגג מייתי קרבן שגגה דקרבן נמי הוא שגגה וחייב חטאת.
הא דאמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת כו׳ קיימא לן כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום שבת הוא ואעפ״כ עושה כדי פרנסתו בכל יום. ומונה ו׳ ימים ומשמר שביעי ואם אין לו מאין יתפרנס עושה גם בו ביום כדי פרנסתו ומינכר ליה בקידושא ובאבדלתא כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים ואם מכיר סכום הימים שיצא כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה כל היום (דלא מנפקא ליה) דודאי יום שבת לא יצא וכל יום שמיני יציאתו הוא יום יציאתו. ואם ברי לו שלא יצא בערב שבת עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק אבל אי לא ידע בבירור חיישינן דלמא אזדמן ליה שיירא ונפק בערב שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וההוא יומא לימות – בתמיה.
ודלמא אתמול שבת הוה – ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש.
בקדושתא ואבדלתא – לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו.
עושה כדי פרנסתו – אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב והא דקאמר במאי מינכר משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך אי נמי אפי׳ ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור״ת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקידושא ואבדלתא. לזכרון בעלמא שיש לו חילוק משאר ימים, ולא ישתכח שם שבת ממנו.
במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא – פירשו רבותינו הצרפתים ז״לא אבל מותר לילך חוץ לתחום אפי׳ באותו יום שהוא מקדש, לפי שתחומין מדבריהם, ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו. ואפי׳ למ״ד תחומין דאורייתא כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה לא החמירו.⁠ב תדע מדלא אמרי׳ במאי מנכר ליה בתחומין. וליכא למימר דשאר יומי נמי לא אזיל חוץ לתחום, א״כ ישאר לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה.
א. זו הדעת הב׳ בתוד״ה עושה, מיהו בתוס׳ לפנינו לא מוזכר הטעם דתחומין דרבנן. וכ״כ במאירי ובר״ן שלא הזכיר דעת רבנו כלל. ודעה ראשונה בתוס׳ שביום זה אינו הולך כלל, מ״מ אין ניכר בזה כיון דהוי בשב וא״ת.
ב. וכן הסכים בריטב״א הנדמ״ח. והאי שיטתא סברא כיון דההיכר הוי לעצמו שהרי הוא יחיד במקומו, גם בשינוי דשב וא״ת.
ג אמר רבא: אותו אדם שאינו יודע אימתי שבת ונוהג שבת לעצמו ביום אחד מימי השבוע, בכל יום ויום עושה לו ומכין לעצמו מזון כדי פרנסתו, בר מההוא יומא [חוץ מאותו יום] שקבע לעצמו כשבת. ומקשים: וההוא יומא לימות [ובאותו יום ימות]?! אלא ודאי הכוונה היא דעביד [שעושה] מאתמול שתי פרנסות לאותו יום וליום שלאחריו. ומקשים: ודילמא [ושמא] על פי האמת מאתמול שבת הואי [היתה], ולא זו בלבד שעשה מלאכה בשבת, אלא אף עשה בה מלאכה עבור יום חול! אלא: בכל יום ויום עושה לו פרנסתו לאותו היום, ואפילו ההוא יומא [אותו יום]. ואם תתמה: וההוא יומא במאי מינכר ליה [ואותו היום שהוא קובע אותו לו כשבת במה הוא ניכר לו]? יש לומר כי בקידושא ואבדלתא [בקידוש והבדלה] שהוא עושה באותו יום ולמוצאו הוא ניכר.
Rava said: The person who lost track of Shabbat and treats one day a week as Shabbat, each day he makes enough food to sustain himself, except for that day which he designated as Shabbat. The Gemara asks: And on that day let him die? Rather, it means that the day before he makes twice the amount of food that he prepared on the other days to sustain him for that day and the following day. The Gemara asks: And perhaps the day before was actually Shabbat? In that case, not only did he perform labor on Shabbat, but he also performed labor on Shabbat in preparation for a weekday. Rather, on each and every day he makes enough food to sustain himself for that day, including on that day that he designated as Shabbat. And if you ask: And how is that day which he designated as Shabbat distinguishable from the rest? It is distinguishable by means of the kiddush and the havdala that he recites on that day.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רָבָא האִם הָיָה מַכִּיר מִקְצָת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְתֵימָא כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפֵיק בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא [נָמֵי] לָא נָפֵיק וְהַאי אִי נָמֵי בְּחַמְשָׁה בְּשַׁבְּתָא נָפֵיק לִישְׁתְּרֵי לֵיהּ לְמֶיעְבַּד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי קָא מַשְׁמַע לַן זִימְנִין דְּמַשְׁכַּח שְׁיָּירְתָּא וּמִקְּרֵי וְנָפֵיק.:

Rava said: If he had partial knowledge of the day on which he left, i.e., he does not recall what day of the week it was but he does recall the number of days that passed since he left, every week he can perform labor throughout the day of his departure, since he certainly did not leave his house on Shabbat. The Gemara asks: That is obvious, and what novel element was introduced here? The Gemara answers: Lest you say, since he did not leave on Shabbat, he also did not leave on Friday, and this person, even if he left on Thursday, should be permitted to perform labor for two days, the eighth day and the ninth day from his departure, the same day of the week that he left and the following day. Therefore, Rava teaches us that at times one finds a convoy and happens to leave on a journey even on Friday. Therefore, he is not permitted to perform labor on the day of the week following the day of his departure.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו – לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח׳ וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת.
במעלי שבתא נמי לא נפיק – דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח׳ וט׳ ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם היה נזכר מקצת היום שי⁠(ו)⁠צא בו. לא שזכור אי זה היום היה בשבת, אבל זכור שהיום יום שלישי ליציאתו, ומתוך כך ידוע אי זהו שמיני ליציאתו, ועושה מלאכה כל יום שמיני, וכן לעולם, דבודאי אי זה היום שיצא בו לא היה שבת, דקים לן דבשבת לא יצא לדרך, שהרי בישוב לא שכח את השבת.
במעלי שבתא נמי לא נפיק. שאין דרך לצאת מפני כבוד השבת, ועל כרחך בכל יום שמיני ותשיעי לישתרו, דהא ליכא ליספיק בהו בשבת.
אמר רבא: אם היה מכיר מקצת היום שיצא בו, שאינו זוכר איזה יום בשבוע הוא, אך זוכר שעבר מספר ימים מסויים מיום צאתו, כיון שזוכר, הרי אותו יום בשבוע שיצא בו (אף שאינו יודע איזה יום הוא) עושה בו מלאכה כל היום כולו בלא פקפוק, שבודאי לא יצא מביתו בשבת. על כך מקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ומה חידש לנו בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: כי כיון שבשבת לא נפיק [יצא], במעלי שבתא נמי [בערב שבת גם כן] לא נפיק [יצא], והאי, אי נמי בחמשה בשבתא נפיק אדם זה, אם גם כן ביום חמישי יצא]לישתרי ליה למיעבד [יותר לו לעשות] מלאכה גמורה תרי יומי [שני ימים], כלומר, ביום השמיני ליציאתו וביום התשיעי, שהם היום בשבוע שיצא בו, והיום שאחריו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי זימנין דמשכח שיירתא ומקרי ונפיק [פעמים שמוצא שיירה ומזדמן שיוצא] אף בערב שבת לדרך, ואין להתיר לו אם כן לעשות מלאכה ביום שאחרי יום צאתו.
Rava said: If he had partial knowledge of the day on which he left, i.e., he does not recall what day of the week it was but he does recall the number of days that passed since he left, every week he can perform labor throughout the day of his departure, since he certainly did not leave his house on Shabbat. The Gemara asks: That is obvious, and what novel element was introduced here? The Gemara answers: Lest you say, since he did not leave on Shabbat, he also did not leave on Friday, and this person, even if he left on Thursday, should be permitted to perform labor for two days, the eighth day and the ninth day from his departure, the same day of the week that he left and the following day. Therefore, Rava teaches us that at times one finds a convoy and happens to leave on a journey even on Friday. Therefore, he is not permitted to perform labor on the day of the week following the day of his departure.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת.: מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי {שמות ל״א:ט״ז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת וכתי׳וּכְתִיב {ויקרא י״ט:ג׳,ל׳} וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ הָא כֵּיצַד וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שְׁמִירָה אַחַת לְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ שְׁמִירָה אַחַת לְכׇל שַׁבָּת וְשַׁבָּת.

We learned in the mishna that there is a difference in halakha between one who knows the essence of Shabbat and one who does not know it. The Gemara asks: From where in the Torah are these matters derived? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Two verses are written. One states: “And the children of Israel observed the Shabbat, to perform the Shabbat through their generations, an everlasting covenant” (Exodus 31:16). And it is written: “And you shall observe My Shabbatot and you shall revere My Sanctuary, I am God” (Leviticus 26:2). How is it that Shabbat is in the singular in one verse, while in the other it is in the plural [Shabbatot]? It should be understood as follows: “And the children of Israel observed the Shabbat”: One observance for multiple Shabbatot. If one commits several transgressions, in certain cases he is only liable to bring one sacrifice. “And you shall observe My Shabbatot”: One observance for each and every Shabbat. In certain cases, one is liable to bring a sin-offering for each time that he unwittingly desecrated Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היודע עיקר שבת ונעלם ממנו שהיום יום שבת הוא ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת בכל שבת ושבת ושמעינן ליה מדכתיב ושמרתם את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו ופשוטה היא לרבה בר אבוה כטעמיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנא הני מילי – שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת.
הכי גרסינן: הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת – דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא היודע עיקר שבת מנה״מ א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה וכו׳ מתקיף לה ר׳ נחמן ב״י אדרבה איפכא מסתברא ופרש״י דר״נ ור״נ ב״י לא פליגי אלא במשמעות דורשין. ולכאורה לשון מתקיף לה לא משמע הכי ולולי פרש״י היה נ״ל דר״נ ור״י ב״י בסברא נמי פליגי דלר״נ משמיה דרבה ב״א אי לאו שום קרא הו״א מסברא דלעולם אינו חייב בשבתות הרבה אלא אחת משום דשבתות לאו כגופין דמי וימים שבינתיים לא הויין ידיעה מש״ה מוקי קרא קמא דכתיב את שבתותי תשמורו לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת וכי היכי דלא נימא דלעולם חייב על כל שבת ושבת אפילו בשוכח עיקר שבת מש״ה כתב אידך קרא ושמרו בני ישראל את השבת לאשמעינן דזימנין דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר״נ קרא דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר״נ קרא דושמרו ברישא אע״ג דואת שבתותי מוקדם אפ״ה ניחא ליה לאתויי לפי סדר הנך בבי דמתניתין ואהא מתקיף ליה רנב״י דאדרבא איפכא מסתברא וכוונתו דמסברא אי לאו שום קרא הו״א דלעולם חייב בשבתות הרבה על כל שבת ושבת אפילו היכא דליכא למימר ימים שבינתיים ומש״ה איצטריך קרא דואת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשמירה אחת לשבתות הרבה וכי היכי דלא נימא דלעולם דינא הכי אפילו היכא דאיכא למימר ימים שבינתיים משום הכי כתב אידך קרא ושמרו לאשמעינן דזימנין דשמירה אחת לכל שבת ושבת כגון ביודע עיקר שבת דימים שבינתיים הויין ידיעה לפי שיטת רש״י ולשיטת התוספות מגזירת הכתוב והשתא לרב נחמן ב״י א״ש טובא דסדר הנך בבי דמתניתין היינו לפי סדר הכתוב בפרשה ונ״מ טובא לדינא בשאר מצות ובנדה שטבלה כמ״ש בלשון המשנה מסוגיא דכריתות בשיטת רש״י והתוס׳ עיין עליו ודו״ק:
ד שנינו שמשנתנו מחלקת להלכה בין היודע עיקר שבת, לבין מי שאינו יודע. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? מה בסיסם במקרא? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו], במקום אחד נאמר: ״ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם״ (שמות לא, טז), וכתיב במקום אחר נאמר]: ״ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה׳״ (ויקרא כו, ב). הא [הרי] כיצד ניתן לפרש מדוע נאמר פעם אחת שבת בלשון יחיד, ופעם אחרת שבת בלשון רבים? יש להבין כך: ״ושמרו בני ישראל את השבת״שמירה אחת לשבתות הרבה, שאם עבר פעמים אחדות — מתחייב במקרים מסויימים רק קרבן אחד. ואילו ״ואת שבתתי תשמרו״ — הכוונה לשמירה אחת לכל שבת ושבת לעצמה, וחטאות מרובות כמספר הפעמים שחילל שבת.
We learned in the mishna that there is a difference in halakha between one who knows the essence of Shabbat and one who does not know it. The Gemara asks: From where in the Torah are these matters derived? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Two verses are written. One states: “And the children of Israel observed the Shabbat, to perform the Shabbat through their generations, an everlasting covenant” (Exodus 31:16). And it is written: “And you shall observe My Shabbatot and you shall revere My Sanctuary, I am God” (Leviticus 26:2). How is it that Shabbat is in the singular in one verse, while in the other it is in the plural [Shabbatot]? It should be understood as follows: “And the children of Israel observed the Shabbat”: One observance for multiple Shabbatot. If one commits several transgressions, in certain cases he is only liable to bring one sacrifice. “And you shall observe My Shabbatot”: One observance for each and every Shabbat. In certain cases, one is liable to bring a sin-offering for each time that he unwittingly desecrated Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אַדְּרַבָּה אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת שְׁמִירָה אַחַת לְכׇל שַׁבָּת וְשַׁבָּת וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ שְׁמִירָה אַחַת לְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה.:

Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects: On the contrary, the opposite is reasonable. “And the children of Israel observed the Shabbat”: One observance for each and every Shabbat. “And you shall observe My Shabbatot”: One observance for multiple Shabbatot. In any case, Rav Naḥman bar Yitzḥak also holds that the halakha of our mishna is derived from comparing and contrasting these two verses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולרב נחמן בר יצחק כטעמיה זה סובר [ושמרו ב״י את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד השוכח עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת וזה סובר] ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד (היודע) [השוכח] עיקר שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איפכא מסתברא – ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב׳ שבתות ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה עליה, על סברה זו] רב נחמן בר יצחק: אדרבה [להיפך], איפכא מסתברא [ההיפך מסתבר] לומר, ונבין כך: ״ושמרו בני ישראל את השבת״ הרי זו שמירה אחת לכל שבת ושבת לחוד. ״ואת שבתתי תשמרו״ כוונתו — שמירה אחת לשבתות הרבה, ומכל מקום אף רב נחמן בר יצחק סבור שמהשוואת פסוקים אלה נלמדת ההלכה שבמשנתנו.
Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects: On the contrary, the opposite is reasonable. “And the children of Israel observed the Shabbat”: One observance for each and every Shabbat. “And you shall observe My Shabbatot”: One observance for multiple Shabbatot. In any case, Rav Naḥman bar Yitzḥak also holds that the halakha of our mishna is derived from comparing and contrasting these two verses.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת.:

We learned in the mishna that there is a difference between one who is aware that the day is Shabbat and performs labor and one who forgets the essence of Shabbat and performs prohibited labors.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה שנינו במשנה שיש הבדל בין היודע שהוא שבת לבין השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות.
We learned in the mishna that there is a difference between one who is aware that the day is Shabbat and performs labor and one who forgets the essence of Shabbat and performs prohibited labors.
רי״ףספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת סט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת סט:, ר׳ חננאל שבת סט:, ר׳ נסים גאון שבת סט:, רי"ף שבת סט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבת סט:, תוספות שבת סט:, בעל המאור שבת סט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת סט: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת סט: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת סט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת סט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת סט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת סט:, מהרש"א חידושי הלכות שבת סט:, פני יהושע שבת סט:, גליון הש"ס לרע"א שבת סט:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת סט:, אסופת מאמרים שבת סט:

Shabbat 69b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 69b, R. Chananel Shabbat 69b, R. Nissim Gaon Shabbat 69b, Rif by Bavli Shabbat 69b, Rashi Shabbat 69b, Tosafot Shabbat 69b, Baal HaMaor Shabbat 69b, Sefer HaNer Shabbat 69b, Ri MiLunel Shabbat 69b, Ramban Shabbat 69b, Rashba Shabbat 69b, Meiri Shabbat 69b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 69b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 69b, Penei Yehoshua Shabbat 69b, Gilyon HaShas Shabbat 69b, Steinsaltz Commentary Shabbat 69b, Collected Articles Shabbat 69b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144