×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אשְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּסַכִּין וְשׁוֹחֲטִין אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכׇּל אֵלּוּ וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.:
If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך גד
גדאגדי וסינוק לא (שבת סז) פירש התמזל מזלי כלומר התגבר מזלי וסינוק לא אל תייגע כמו גדי מסנקן אושבי ובושקי שיכול בשיכול כלומר בכח בלא יכולת. (מועד קטן כז) בגמרא ואין מברין. (סנהדרין כ.) בגמ׳ וכשמברין אותו. (נדרים נו.) מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא פי׳ מטה עשויה לכבוד שר הבית ואין אדם ישן עליה. (חולין מ) השוחט לשם הרים הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר פי׳ לשר ההר כגון ערסא דגדא מטה עשויה לשר שבבית כגון מזל או כוכב. (בראשית רבה עב) בגד אתא גד דביתא אתא גדא דעלמא. (ת״י) בא גד אתא גדא טבא (ובפרשה ס״ו) אמר הקב״ה לעשו אתה אמרת יקום אבי גדא דעבודה זרה דאת קאי. אף אני בו בלשון אפרע לך יקום אלהים יפוצו אויביו:
ערך שלשול
שלשולב(ראש השנה כד: עבודה זרה מג:) אפילו שלשול קטן נמי (חולין מ) אחד לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן שבים. (חולין סז) ת״ר הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול (א״ב פי׳ מין תולעת נמצא באשפה המשלשל את עצמו כשהוא זולח):
א. [גליק.]
ב. [ארט שנעקע.]
שנים אוחזין – זה בראשו וזה בקתו.
לשום דבר כשר – שחיטה סתם.
שנים אוחזין וכו׳. בא להשמיענו משנה זו שאפילו שנים שוחטין בשני סכינין זה הושט וזה הקנה, וכוונת האחד לע״ז, שאע״פ שאין כל שני הסימנין לע״ז, מיפסלא בכך. ואפי׳ לא יהיה לאותו המחשב שותפות בזאת הבהמה, אפי׳ הכי מיתסרא, כיון שעשה בה מעשה כל דהו, סימן אחד או חציו, והכי מוקים לה בגמרא.
שנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אם באכילה אם בהנאה על הדרכים שנתפרשו עד שתהא השחיטה כלה לשם דבר כשר ואין צריך לומר בשני סכינים אחד לושט ואחד לקנה שנמצא האחד בלא עירוב דבר הכשר או כלך לדרך זו אפי׳ בשני סכינין שנמצא האחד בלא עירוב דבר הפסול:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שיש בענין שנים אוחזין בסכין קצת תנאים כמו שיתבאר ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסולה הוא הדין לכל פסול לשחוט כגון גוי וכיוצא בו שאם סייע בשחיטה שפסולה וכן מה שביארנו בשנים אוחזין בסכין אחד לשם אחד מכל אלו שפסלה אע״פ שחברו שחטו לשם דבר הכשר אם יש לזה הפוסל שותפות באותה בהמה אסורה בהנאה בדרכים שאוסרין בהנאה אבל אם לא היה לו שותפות בה כלל אסרה באכילה אבל לא בהנאה וכן ישראל ששחט בהמת חברו לע״ז אפי׳ לא שחט בה אלא סימן אחד או אפי׳ כל שהו אסרה באכילה אבל לא בהנאה שאע״פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה כל שהוא אסרה ואין צריך לומר במעשה גדול ואפי׳ לא הביאה הוא עצמו לאותו מעשה אלא שהיתה מוכנת לכך בלא הוא וזהו שאמרו היתה בהמתו רבוצה לפני ע״ז ואע״פ שאותה שמועה נאמרה בסימן אחד חברתה מעידה עליה במעשה סתם והוא כל שהוא ובא זה וגלה על זה וכן הדין שוחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שכלם בכלל ע״ז הם ויש מי שאומר שאף אם יש לו שותפות בה אינה אסורה בהנאה אא״כ היא שלו לבדו:
דברים הללו לא סוף דבר בישראל ששחט בהמה שאינה שלו שיש לומר עליו שאינו מתכוין אלא לצער את חברו אלא אפי׳ גוי או ישראל משומד אין אוסרין בהמה שאינה שלהם אף במעשה בהנאה:
יש מי שאומר בישראל ששחט בהמת חברו לשם אחד מכל אלו שלא אסרה אף באכילה שאין ישראל חשוד בכך ולא נתכוין אלא לצער את חברו אבל גוי או ישראל משומד אוסרין אותה באכילה ואם היה ישראל והתרו בו קבל התראה ואעפ״כ שחטה לשם ע״ז הרי זה משומד ואסרה ובמסכת ע״ז יתרחבו הדברים בקצת דינים הללו בע״ה:
ולענין ביאור בזו שאמרו הכא בישראל משומד יש שואלין והלא אף בלא שחט לשם אחד מכל אלו שחיטתו פסולה דכלה שחיטה על ידי כשר בעינן ומ״מ אנו מפרשים אותה לאיסור הנאה ואע״ג דלא אקשי ליה אלא מיהא דשחיטתו פסולה והא ודאי באכילה היא וכדדייקינן לעיל הא זבחי מתים לא הויא כלומר ליאסר בהנאה מ״מ אאוקימתא דלעיל קאי כלומר שחיטתו פסולה ואוקימנא בדשחט להר הא לגדא דהר אסורה בהנאה ואע״ג דישראל הוא ולא אמרינן לצעורי קא מיכוין ומשני דהכא בישראל משומד דהוה ליה כגוי לאסור בהנאה כל ששחט לשם אחד מכל אלו ולענין פסק מיהא אין לנו:
חלק ג, סימן כט
בענין מחשבין מעבודה לעבודה בעבודה ובהא דאין אדם אוסר בהמת חברו אלא ע״י מעשה
ובגדרי איסורי פיגול ועבודה זרה ובשאלה אי כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנאא*
איתא בחולין מ׳,א – מ׳,ב: אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד – אסרה. סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה (רש״י ד״ה היתה בהמת חברו: ״לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד דאע״ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט ... מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי ... והאי סימן אחד לאו דוקא דה״ה לחצי סימן, ובהמת חבירו נמי אף על גב דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו״).
איתיביה רב נחמן לרב הונא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים – חייב שלש חטאות (רש״י: ״בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת ומשום מקלקל לא מיפטר בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם, וחטאת כי שחטי לה בעלים – דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי״). ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, אשחוטי חוץ לא ליחייב, מחתך בעפר הוא (רש״י: ״דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ, ואף על גב דאמרינן בפירקין (לעיל חולין כ״ט,ב) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ, דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה, וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא, קמא נמי לאו שם שחיטה עליה, ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אף על גב דלאו שחיטה היא, וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא, אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא״).
אמר רב פפא: הכא בחטאת העוף עסקינן, דכולהו בהדי הדדי קאתי (רש״י ד״ה הכא בחטאת העוף עסקינן: ״דמליקתה בסימן אחד, וכו׳⁠ ⁠״). מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה – כעולא, ועולא מעשה כל דהו קאמר! (רש״י: ״דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע״כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן, ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה, דמכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר הוא״).
אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה (רש״י ד״ה אלא: ״אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר, דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולה״).
אי הכי (רש״י: ״דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה״) מאי איריא חטאת, לישמעינן זבח (רש״י ד״ה מאי איריא חטאת: ״דנקט, ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים, ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף שמע מינה בחטאת העוף קאי, וכו׳⁠ ⁠״)
אלא אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: הכי במאי עסקינן – כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו, דכולהו בהדי הדדי קאתיין (רש״י ד״ה דכולהו בהדי הדדי: ״דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי״).
ואיתא בבבא קמא ע״א,ב לענין חיוב גנב בתשלומי ד׳ וה׳ כשטבח ומכר:
ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לע״ז, כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך איסורי הנאה הוא, ולא דמריה קא טבח (רש״י ד״ה כיון דשחיט בה פורתא איתסרא: ״משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים, ולענין תשלומין ד׳ וה׳ – וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן, כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא״). אמר רבא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה (רש״י: ״לע״ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה״).
ובתוס׳ שם ד״ה כיון ששחט בה פורתא אסרה: ואפילו למ״ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין מ׳,א) אף על גב שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד׳ וה׳ ואפילו למ״ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא.
ובד״ה איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט: וא״ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (חולין מ׳) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע״ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע״ז. ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד.
ואיתא בחולין ל״ט,א: אתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים (רש״י ד״ה לזרוק דמה לעבודת כוכבים: ״ודאשחטה לשם עבודת כוכבים שהיה בדעתו לעובדה בשחיטה זו דברי הכל אסורה דהא זבחי מתים הוא, אלא בשלא היה מתכוין להיות שחיטה זו עבודה לעבודת כוכבים אלא שחטה לעצמו ע״מ שיעבוד העבודת כוכבים בזריקת דמה או בהקטר חלבה״) – רבי יוחנן אמר פסולה (רש״י: ״אסורה בהנאה״), ר״ש בן לקיש אמר מותרת. רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה (רש״י: ״כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודת כוכבים״) וילפינן חוץ מפנים (רש״י: ״ממחשבת פיגול של פנים שהשוחט ע״מ לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול״). ריש לקיש אמר מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן חוץ מפנים.
ואזדו לטעמייהו, דאתמר: שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה (רש״י ד״ה שחטה לשמה: ״בחטאת מיירי דכל שאר זבחים כשרין שלא לשמן אבל חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה וכן פסח שנשחט שלא לשמו, ואם שחט החטאת לשמה לזרוק דמה שלא לשמה״) – רבי יוחנן אמר פסולה, ר״ש בן לקיש אמר כשרה. רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וגמרינן ממחשבת פיגול (רש״י ד״ה רבי יוחנן אמר פסולה: ״דגמרינן מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול דעיקרו מעבודה לעבודה״) ר״ש בן לקיש אמר כשרה, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן ממחשבת פיגול.
וצריכא (רש״י: ״לאשמועינן בתרווייהו מחלוקת דרבי יוחנן ור״ש בן לקיש״), דאי איתמר בהא (רש״י: ״מילתא קמייתא דהשוחט את הבהמה״), בהא קאמר ר״ש בן לקיש (רש״י: ״דאין מחשבין״), משום דחוץ מפנים לא ילפינן, אבל פנים מפנים (רש״י: ״פסול דחטאת שלא לשמה מפיגול״) אימא מודי ליה לרבי יוחנן. ואי אתמר בהך, בההיא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא אימא מודי ליה לר״ש בן לקיש, צריכא.
ועוד דנו בסנהדרין ס׳,ב – ס״א,ב בקרא דזובח לאלוהים יחרם (שמות כ״ב, י״ט) למה יצא מכלל שאר עבודות, האם ללמדנו על הכלל כולו יצא, שאין הכלל מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח שהוא עבודת פנים, או דבעינן קרא לגופיה (רש״י ד״ה לגופיה אתא: ״ולאורויי דאפילו לא שחט שחיטה עצמה לעבודת כוכבים אלא שוחט לעצמו וחשב בה ע״מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים חייב ואפילו לא זרק״), ללמדנו דמחשבין מעובדה לעבודה (רש״י: ״כלומר דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה״): דאיתמר השוחט בהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים, רבי יוחנן אמר אסורה (רש״י: ״הבהמה בהנאה ואעפ״י שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה, ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה, וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פיגול דהויא מעבודה לעבודה, דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגל״), וריש לקיש אמר מותרת (רש״י: ״לא יליף חוץ מפנים ואין מחשבין מעבודה לעבודה״).
הניחא לרבי יוחנן אלא לריש לקיש בעי קרא (רש״י ד״ה הניחא: ״הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן להאי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה, הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול, איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף, ועל כרחיך אייתר ליה זובח, אלא לריש לקיש דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול, נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה״).
מתקיף לה רב פפא, ולרבי יוחנן לא בעי קרא, עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה אבל גברא לא בר קטלא הוא, ואתא קרא לחיובי גברא לקטלא?! מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא, ולריש לקיש מי בעי קרא, עד כאן לא קא שרי ריש לקיש אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדו בסייף?! וכו׳.
ואיתא בנדרים ל״ה,ב: איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? (ר״ן ד״ה איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם: ״אף על גב דבפ״ק דקדושין (דף כ״ג,ב) אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס״ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי, אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני׳ או מברייתא).
למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו – הא מהני ליה ואסור (ר״ן ד״ה הא קמהני ליה: ״וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא, דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אף על גב דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי״), ואי אמרת שלוחי דשמיא – שרי.
ובהמשך שם ל״ו,א: תנן, הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין – חייבין, הא שוגגין – פטורין, אלא שפיגולן פיגול. אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול (ר״ן: ״דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי״), אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי (ר״ן ד״ה אלא א״א שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול: ״שוגג הוא דקשה ליה, בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד, וקי״ל בפ״ב דחולין (מ׳,א) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא – שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי״).
אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא (ויקרא ז׳, י״ח) לא יחשב לו, מכל מקום (ר״ן: ״ודחי׳ שאני גבי פגול דאמר קרא וכו׳ הלכך בעיין הכא לא איפשיטא. ומיהו נהי דהכא לא איפשיטא לה, מההיא דפ״ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו וכמו שכתבתי למעלה״).
ובקידושין כ״ג,ב מובאים דברי רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני (רש״י: ״לענין הקרבת קרבנות״) שלוחי דרחמנא נינהו (רש״י: ״ולא שלוחי דידן, ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו, והא מילתא איבעיא לן בנדרים (ל״ה,ב) בפרק אין בין המודר״), דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?!
ובתוס׳ שם הקשו דמשמע הכא דפשיטא ליה ובמסכת נדרים בעי הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ולא איפשטא, ותירצו בתירוץ ראשון דאורחיה דגמרא הוא בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע״ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי.
והנה בכל מה שהעלינו בישוב דברי הרא״ה לא נתישבה תמיהתי על הרשב״א שהשיג על הרא״ה מגמ׳ בדף מ׳,ב דמשם מוכח דקושיית הגמ׳ מהא דג׳ חטאות הוא רק לרב הונא דסובר דאדם אוסר בהמת חבירו ע״י מעשה, ולפי הרא״ה יש להקשות גם למ״ד דאין אדם אוסר של חבירו אפילו ע״י מעשה, הא לדעת הרא״ה גם למ״ד אינו אוסר דבר שאינו שלו הבהמה נאסרת באכילה, וא״כ יש להקשות גם אליביה קושיא זו, דהא לדעת הרא״ה הרי כאילו מתה מאליה או כנוחר.
ותמהתי דלפי הבנת הרשב״א בדעת הרא״ה [שאין כאן בכלל מעשה שחיטה] היה לו להקשות ממשניות מפורשות דהשוחט לעבודה זרה חייב באותו ואת בנו ובכיסוי [עי׳ חולין פ״א,ב וכן פ״ה,א], ומוכח דגם בשחיטה לעבודה זרה הוה שחיטה מעלייתא. ואין לתרץ ולומר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה, כמו דמתרץ הגמ׳ אליבא דרב הונא,⁠ב דלפי״ז קשה דאמאי לא מקשה הגמ׳ בדף מ׳ ממשניות הנ״ל בדרך ממ״נ, דאי מיירי התם בשוחט בהמה שלו א״כ קשה לכו״ע כיון דשחט בה סימן אחד אסרה, ואידך מחתך עפרא בעלמא ולא הוי שחיטה לחייבו על אותו ואת בנו, ואי מיירי בבהמת חברו קשה לרב הונא דסובר דע״י מעשה נאסרה אף בשל אחרים. והגאון רע״א ז״ל בתשובותיו מהדורה קמא סי׳ קס״ה הוכיח באמת משחיטת אותו ואת בנו דשחיטה לעבודה זרה שמה שחיטה ולא העיר כלום על דברי הרא״ה והרשב״א הנ״ל.
ונ״ל דגם הרשב״א ידע שיש לומר דהרא״ה סובר ג״כ דשחיטה לעבודה זרה הוה שחיטה מעליתא, ולא הוה נוחר גמור, אלא דשחיטה לעבודה זרה אינה יכולה להתיר באכילה משום דשחיטה לעבודה זרה אינה יכולה להתפיס היתר אכילה [וכמש״כ בסי׳ הקודם]. אלא דהרשב״א פירש דברי הגמ׳ דאמרה דהוה מחתך עפרא בעלמא כפירוש התוס׳ בבבא קמא ע״א,ב דהגמ׳ פריך משום דאינה ראויה לפתח אוהל מועד, ולפי פירוש זה קשה על הרא״ה הא כיון דנאסרה באכילה שוב אינה ראויה לפתח אוהל מועד, משא״כ במשניות הנ״ל דלא מיירי בשחיטת קדשים לא איכפת לן מה שנאסרה באכילה, דמ״מ הוה שחיטה מעלייתא וחייב בכסוי ואותו ואת בנו. אלא דק״ק על התוס׳ בבבא קמא הנ״ל שהוכיחו סברתם מדקדוק הגמ׳ דאמרה שם דאידך איסורי הנאה ולא דמריה קא טבח, ואמאי לא הוכיחו סברתם ממשניות הנ״ל דשחיטת עבודה זרה הוי שחיטה מעלייתא, וכמו שהוכיח הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל.
*
ואולי י״ל דהתוס׳ סברו דממשניות הנ״ל אין ראיה, דאפשר לומר דמיירי ג״כ באומר בגמר זביחה הוא עובדה, וע״כ הוכיחו מקושיית הגמ׳ דפריך ואידך לא דמריה, דעדיין לא ידעה הגמ׳ דאומר בגמר זביחה הוא עובדה, ומזה מוכיח דאפילו אם אינו אומר בגמר זביחה הוא עובד הוי ג״כ שחיטה מעלייתא לחייבו בארבעה וחמשה.
*
ועדיין יש לי מקום לדון בזה, דהנה האחרונים הקשו על הגמ׳ בחולין דף מ׳ דאמרה באומר בגמר זביחה הוא עובדה, ופירש״י דאומר כן בתחילת השחיטה שאינו רוצה לעובדה עד גמר שחיטה. והקשו האחרונים הא הגמ׳ קאי אליבא דר׳ יוחנן, ור׳ יוחנן סבר בחולין ל״ט,א דהשוחט ע״מ לזרוק דמה לעבודה זרה דפסולה, דמחשבין מעבודה לעבודה, ולפי״ז גם באומר בתחילת השחיטה דעובדה בגמר שחיטה ג״כ נאסרה, וא״כ מה מהני אמירה זו, הא מ״מ נאסרה. ועי׳ בספר תפארת יעקב להגאון ר׳ יעקב גזונדהייט זצ״ל, חולין ט׳,ב, ובשו״ת אחיעזר להגאון ר׳ חיים עוזר זצ״ל, ח״ג סי׳ נ״ו, שהקשו קושיא זו. ובספר תפארת יעקב תירץ דאף לר׳ יהודה דסובר מחשבין מעבודה לעבודה והבהמה נאסרה אף בהנאה, מ״מ לא נעשית תקרובת עבודה זרה להפקיע שם קדשים ממנה, שלא יתחייב על שחיטת קדשים בחוץ, עיי״ש, ולא יכולתי להלום סברתו. והגרח״ע בסי׳ הנ״ל תירץ דמיירי באומר לא בתחילת השחיטה שהוא עובדה אח״כ אלא בשעת גמר שהוא עובדה, ורש״י שפירש באומר בתחילת השחיטה סובר דבסימן אחד לא אמרינן מחשבין מעבודה לעבודה, ולא כמש״כ התוס׳ בזבחים ט׳,ב ד״ה מחשבין, דגם בסימן אחד מהני שיחשוב על סוף הסימן, ויש לי לדון הרבה בדבריו, ויבוא להלן.
דין מחשבין מעבודה לעבודה הוא רק בבהמה שלו ולא בבהמת חברו
ולענ״ד י״ל דהדין דמחשבין מעבודה לעבודה הוא רק בבהמה שלו אבל לא בבהמת חברו, דהתם בעינן מעשה לרב הונא, ואם חישב בתחילת השחיטה לעבוד בסוף שחיטה לא הוי מעשה איסור לאסור בשל אחרים, דלא הוי אלא מחשבה גרידא, דהמעשה מצד עצמו הוא מעשה של היתר. ובפיגול דאמרינן מחשבין מעבודה לעבודה אף דבהמה אינה של כהן, הנה הרא״ש בנדרים ל״ו,א פירש קושיית הגמ׳ למ״ד כהנים שלוחי דידן, אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני שוייך שליח ולא לעוותי – דקושיית הגמ׳ היא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום דעשאו שליח, לימא לתקוני שדרתיך, ומתרצת הגמ׳ שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו (ויקרא ג׳, י״ח) מכל מקום, ופי׳ הרא״ש דדרשינן בזבחים כ״ט,ב קרי ביה לא יחשב – אלמא מחשבת המקריב הוי מחשבה לפסול אע״ג דלא דידיה הוא, עיי״ש. ונראה בהסבר דברי הרא״ש דענין הפיגול שפיגל הכהן אינו אוסר דבר של אחרים, אלא דהתורה אמרה דכהן שפיגל עבודתו פסולה, ואין לומר בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו אוסר כלל אלא שעשה עבודה פסולה, וממילא הקרבן נפסל מציווי התורה.⁠ג
ועי׳ מש״כ התוס׳ בבבא קמא ק׳,א בד״ה טיהר את הטמא, דפיגול לא הוי גרמי דדיבור חשוב כמעשה, והכוונה דע״י דיבור זה עשה עבודה פסולה, ועבודה פסולה שכזו נחשבת לפיגול וחייב הכהן עליה. ורבי יוחנן דסובר דגם בעבודה זרה אנו אומרים מחשבים מעבודה לעבודה משום דילפינן חוץ מפנים סובר דגם שוחט ע״מ לזרוק דמה לעבודה זרה נחשבת לזבחי מתים. ועי׳ ברש״י חולין ל״ט,א (ד״ה לזרוק דמה לעבודת כוכבים) וכן בבבא קמא ע״א,ב (ד״ה דשחט בה פורתא אתסרא) דשחט בה פורתא אסורה משום זבחי מתים, ודעת רש״י דהעיקר תלוי בשחיטה ונאסרה, משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכוונתו דאע״ג דבבהמת חברו אינה נאסרת, מ״מ אם עשה בה מעשה שחיטה נאסרה מטעם תקרובת עכו״ם, והילפותא חוץ מפנים לרבי יוחנן – הפירוש דכמו שבפנים המחשבה שהוא חושב בשעת שחיטה עושה את השחיטה לעבודת פסול, כמו״כ בשוחט לעבודה זרה, אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודה זרה, אף דלא הוי מעשה אלא מחשבה גרידא, מ״מ מקרי עבודת עבודה זרה ע״י שחישב בשעת שחיטה מחשבת עבודה זרה, דגם זה נקרא זבחי מתים.
אבל זה הוא דווקא בבהמה שלו שיכול לאוסרה במחשבה אם מחשבה זו נחשבת לעבודה, משא״כ בבהמת חברו שאינו יכול לאסור את שאינו שלו במחשבה, ואפילו ע״י מחשבה שעל ידה נעשית השחיטה לעבודה פסולה, אלא ע״י מעשה איסור ממש, שפיר י״ל דרק אם הוא חושב בשעת שחיטה לעבודה זרה אז הוא יכול לאסור בשל אחרים, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע״מ לזרוק או ע״מ לעבוד בגמר שחיטה, אין זה מעשה איסור אלא מחשבה גרידא, ובמחשבה גרידא אינו יכול לאסור בשל אחריםד.
כיצד להבין את המשניות דבשוחט לעבודה זרה מתחייב באותו ואת בנו ובכיסוי הדם?
ולפי״ז אין לומר במשניות דדף פ״א ופ״ה [לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם] דשוחט בהמה שלו דמיירי בשוחט ע״מ לעובדה בגמר שחיטה, דהתם נאסרה מיד משעת זביחה מטעם מחשבין מעבודה לעבודה, וחוזרת הקושיא דמכי שחט בה פורתא נאסרה ואידך מחתך עפרא בעלמא.
ואמנם בשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ נ״ו שהזכרתי לעיל – דלתוס׳ שסוברים דגם בסימן אחד אנו אומרים מחשבין מעבודה לעבודה מיירי [הגמ׳ בחולין מ׳,ב] שאמר אמירת עבודה זרה בשעת גמר שחיטה, ורש״י שלא פירש כן, פליג על תוס׳ וסובר דבסימן אחד לא אמרינן מחשבין מעבודה לעבודה, ולפי״ז יש מקום לומר [לשיטת התוס׳] דבמשניות הנ״ל מיירי שאמר בשעת הגמר שהוא עובדה. אלא דזה נראה לי דוחק גדול, דאיך אפשר לצמצם שיאמר במשהו האחרון שהוא כחוט השערה שהוא עושה לשם עבודה זרה. ואם אמר אחר שחיטת הרוב תו לא מהני, דמיעוט האחרון אינו פוסל.
ובשו״ת אחיעזר יו״ד סימן ז׳ הביא בשם הפרי מגדים בסי׳ ד׳ שנסתפק בזה, ונראה דספקו של הפרי מגדים אינו אלא לשיטת רש״י דפוסל שהייה במיעוט בתרא מן התורה משום דלכתחילה בעי שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו, ולכן אם גמר גם המיעוט בתרא הוא בכלל שחיטה,⁠ה משא״כ להנך דסברי דשהייה אינו פוסל במיעוט בתרא, דמכיון שנשחט רובו אין המיעוט בתרא בכלל שחיטה, וממילא אינו בכלל עבודה ולא מהני פיגול או מחשבת עבודה זרה לפוסלה! ולרב פפא דבעי בדף ל׳,ב אם החליד במיעוט סימנים מהו, וקאי בתיקו, ורש״י כתב שם דעבדינן לחומרא דדילמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמטרפי במיעוט בתרא, אבל לרב פפא דמספקא ליה אי יש פסול במיעוט בתרא אי אפשר לפרש הגמ׳ דחולין מ׳,ב דמחשב בשעת גמר והיינו לאחר שחיטת הרוב, דלרב פפא אפשר שאינו פוסל במיעוט בתרא.
ועוד דלפי הרשב״א שכתב בחולין כ״ט,א דבעוף סגי אף לכתחילה ברוב ולא בעי שנים, ורק בבהמה בעי לכתחילה שנים, א״כ בעוף לא מהני פסול במיעוט בתרא. ואולם לרשב״א היתה גירסא אחרת בגמ׳ שם ורש״י לא גרס כן אלא פירש דגם בעוף בעי לכתחילה שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו.
על חיוב גברא שחישב מעבודה לעבודה בחטאת ובקטלא
ועדיין יש לי לדקדק בדברי הגמ׳ דמקשה לרב הונא מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה – דאמאי לא מתרץ רב פפא דהברייתא מיירי בשוחט ע״מ לזרוק לעבודה זרה דבזה גם רב הונא מודה דלא אסרה דהוה מחשבה גרידא ולא נחשבה מעשה לאסור בשל אחרים וכמש״ל, ומ״מ חייב חטאת דאפילו אם לא נאסרה מ״מ חייב העובד מיתה ובשוגג חטאת כמו במשתחוה להר וכמו במחשבין מעבודה לעבודה לריש לקיש, כמפורש בסנהדרין ס״א,א.
ואולי יש לומר דרב פפא לשיטתו דסובר בסנהדרין הנ״ל דאפילו לרבי יוחנן דאומר מחשבין מעבודה לעבודה, מ״מ גברא לאו בר קטלא הוא, וא״כ אי אפשר לאוקמי הברייתא בגוונא דשוחט ע״מ לזרוק דאז פטור ממיתה ובשוגג פטור מחטאת. ובמסקנא דאמר דמיירי בגמר זביחה הוא עובדה קאי אליבא דרב אחא בר איקא דסובר בסנהדרין ס״א,א הנ״ל דאפילו לריש לקיש חייב מיתה מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדו בסייף.
וה״ה דמצי לשנויי דמיירי בשוחט ע״מ לזרוק, דחייב מיתה וחטאת והבהמה של אחרים לא נאסרה עי״כ דהיא מחשבה גרידא. וראיתי בתפארת יעקב הנ״ל שכתב בפשיטות דאם חישב בתחילת שחיטה לזרוק לשם עבודה זרה חייב מיתה לכו״ע, הנה באמת זו מחלוקת אמוראים בסנהדרין הנ״ל.
האם שחיטה לעבודה זרה נחשבת לקלקול בשחיטה
והנה הגאון ר׳ עקיבא איגר בתשובה הנ״ל הקשה על רש״י שכתב דמחתך עפרא הוא משום דנאסרה בהנאה ולא שייך שחיטה, הא רש״י סובר בדף כ״ט,ב דרק אם נתנבלה בשחיטתה מקרי נתקלקלה בשחיטה ופטור משום שחיטת חוץ [עיי״ש בד״ה בשחיטתה ובד״ה דלא שחיטה היא כלל], וא״כ בשוחט לעבודה זרה שנאסר מטעם תקרובת עבודה זרה מ״מ הוא איסור אחר ולא מקרי נתקלקלה בשחיטתה. והגאון ר׳ עקיבא איגר יצא בדרך חדשה לפרש דהוא משום דהסוגיא קאי לרבי שמעון (עיי״ש שהוכיח כן) ורבי שמעון סבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואין כאן סימנים לשחיטה ולהכי הוה כמחתך בעפר. ותמיהני על הגאון ז״ל, דלפי״ז למה לגמ׳ בחולין וכן בבבא קמא לומר דטעמא דרבי שמעון דפוטר מכיסוי ואותו ואת בנו ומד׳ וה׳ משום דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה, והרי בפשיטות יש לומר דהטעם הוא משום כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואין כאן סימנים לשחיטה. וצ״ל דטעם זה הוא על טריפה וחולין בעזרה וכו׳ אבל בשוחט לעבודה זרה הוא באמת פטור מטעם העומד לשריפה וכו׳.
ובעיקר קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל נראה ליישב בפשיטות דרש״י הסביר את המאמר מחתך בשר בעלמא משום דפקע שם קדשים ממנו, וכשגומר את השחיטה אין זו שחיטת קדשים, ולהכי פטור משחוטי חוץ דבעינן שכל השחיטה תהיה שחיטת קדשים ואם פקע שם קדושה ממנו נתקלקלה השחיטה מתורת שחיטת קדשים. ומה שכתב רש״י דדוקא בנתנבלה נתקלקלה השחיטה, כוונת רש״י שבעינן שהקלקול יהא קלקול של שחיטה ולא קלקול של איסור אחר, אבל בשוחט לעבודה זרה הוא קלקול בשחיטה מתורת קדשים. ובהדיא כתב רש״י בחולין מ׳,ב ד״ה מחתך בעפר הוא, וז״ל: אבל לענין שחיטת חוץ לאו שחיטת קדשים היא.
ובענין זה עלי להעיר על מש״כ המאירי בשם יש אומרים (ריש חולין) וכן הביא הרא״ה בבדק הבית (בית ראשון) בשם מורו הרמב״ן דשחיטת מומר לעבודה זרה אין שחיטתו עושה נבילה ורק איסור אכילה, ודבריהם מוסברים עפ״י מה שהעליתי בביאור דעת הרא״ה ששחיטה זו אינה מתירה לאכילה, כיון שאין בכוונתו חלות היתר, אבל איננה נבילה.
על הבדלים בין מחשבת פיגול למחשבת שלא לשמה
וראיתי ב״מדור לבני הישיבות״ מאמר מאת הרב שמרי׳ יוסף קארעליץ מישיבת גאוני וואלוזין בשם ״בגדר איסורי פיגול עבודה זרה ושלא לשמה״, ובו מביא קושיא בשם רבו הגאון האמיתי רבן של ישראל רב״ד לייבוביץ זצ״ל – דלמה לא מביאה הגמ׳ בנדרים ל״ו,א ראי׳ דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו מהא דכהן פוגם בקרבן אם חשב שלא לשמה, ולא עלה לבעלים לשם חובה, ובחטאת פסול לגמרי (משנה ריש זבחים), ואי שלוחי דידן נינהו – נימא לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.⁠ו והגאון ז״ל תירץ דרק גבי פיגול יש לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דבפיגול המחשבה היא האוסרת ופוסלת את הקרבן, אבל שלא לשמה, לא המחשבה אוסרת אלא שהתורה אסרה אם שחט שלא לשמה, ואם חשב שלא לשמה נפסל הקרבן ממילא, ודמיא לאיסור בשר וחלב שכתבו התוס׳ ביבמות פ״ג,ב ד״ה אין, דאין לזה שייכות לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ובזה סתירה למה שהעליתי במאמרי דגם לפיגול אין שייכות לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו פוסל, דהוא עושה שחיטה כשרה אלא שעבודתו נפסלה ע״י התורה, וזה מדרשת הקרא לא יחשב, וכדמסיק שם בגמ׳ז וכמו שפירש הרא״ש. וגם לפירוש הר״ן צריך לפרש כן, דאל״כ קשה דאיך נלמד מקרא דבפיגול יש דין מיוחד דאדם אוסר דבר שאינו שלו, דאדרבה נלמד מכאן דבכל איסורים אדם אוסר דבר שאינו שלו,⁠ח או נוכיח מכאן דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. ואולם לפי מה שכתבתי כוונת הגמ׳ לומר דהתורה גילתה דמחשבת פיגול פוסלת את העבודה, ולא הכהן הוא הפוסל.
[ודוגמא לזה מה שכתב הרמב״ן בבבא בתרא בכללי דיני דגרמי דאמאי טבח שקלקל חייב ולשמואל אף טבח אומן חייב לשלם דמזיק הוא פושע הוא, עי׳ בבא קמא צ״ט,ב, והא הוי היזק שאינו ניכר כמו כהנים שפיגלו בגיטין נ״ג,א. ותירץ דזה נקרא ניכר, דניכר בין חי ובין מת והוי כמתיז ראשה בסייף. משא״כ פיגול הוי פסול מדאורייתא. וכוונתו ברורה, דטבח שקלקל לא עשה שחיטה אלא המית, וזה היזק ניכר, משא״כ מפגל שהוא עשה את השחיטה כתיקונה אלא שחשב מחשבה שפוסלת את העבודה, ופסול זה עשתה התורה ולהכי הוי היזק שאינו ניכר, ואף שהוא לא נחשב לגרמי כמש״כ התוס׳ בבבא קמא ק׳,א בד״ה טיהר, מ״מ הוא היזק שאינו ניכר. ויודע אני שיש לדחות ולומר שפיגול הוא פסול בקרבן ולא פסול במעשה השחיטה, ומשו״ה לא נחשבה הבהמה כמתה ופסול קרבן הוא היזק שאינו ניכר].
ולענ״ד איני רואה הבדל בין מחשבת פיגול ובין מחשבת שלא לשמה, ובפרט אי נימא דשלא לשמה הוא פסול ולא חסרון של לשמה, כמו שאומרים בשם הגר״ח ז״ל. ואולי כוונת הגאון רב״ד לחלק ולומר, שלא לשמה הוא פסול בעבודה – שנעשתה העבודה שלא כתיקונה, אבל הפיגול הוא פסול בקרבן שפיגל את הקרבן, אלא שדין התורה שיכול לפסול את הקרבן רק בשעת השחיטה דווקאט. ולפי״ז שפיר יש לחלק ולומר דשלא לשמה הוא עושה את עבודה שלא כתקונה ומה נ״מ אם הוא עושה עבודה בשלו או בשל אחרים. והרי סוף סוף הוא העושה את העבודה והוא יכול לפסול את העבודה שהוא עובד, משא״כ פיגול, שמפגל את הקרבן יש לומר שאינו יכול לפסול קרבן של אחרים [ובע״כ דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו].
אלא שצ״ע מהא דרבי יוחנן, בחולין ל״ט,א ובזבחים י׳,ב דסובר דשחט לשמה ע״מ לזרוק שלא לשמה פסולה דילפינן ממחשבת פיגול, וקשה איך יש ללמוד פסול עבודה מפסול קרבן. ועי׳ מה שכתב רש״י בזבחים ט׳,ב ד״ה אין מחשבין מעבודה לעבודה, להסביר דברי ריש לקיש שסובר דאין מחשבין מעבודה לעבודה לענין לשמה ולא ילפינן ממחשבת פיגול: ״... דהתם עיקר מחשבתו המביאה לידי פיגול זו היא שיחשב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת מן אחת העבודות להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו, וזריקה אכילת מזבח היא, והוא הדין נמי אם חישב על הקטרת החלב שאינה מן העבודות הילכך לא לא דמיא לשלא לשמו״, עכ״ל. וכוונתו דלשמה הוא דין בעבודה שטעונה לשמה וזה דווקא אם עשה עבודה שלא לשמה נפסלה העבודה, אבל אם שחט לשמה על מנת לזרוק שלא לשמה, ואח״כ זרק לשמה לא נפסלה לא השחיטה ולא הזריקה. משא״כ בפיגול – כל מחשבת פיגול פוסלת בשעת שחיטה דזה פסול בקרבן ולא בעבודה, כך יש להסביר דברי רש״י. אבל מה טעמיה דר׳ יוחנן, וכי יש לומר דפליגי בסברא זו? ועי׳ בזבחים י״ד,א דאמר ר׳ יוסף בר׳ חנינא דמודה רבי שמעון לפסול חטאת במחשבת פיגול מקל וחומר – דשלא לשמה דהוכשרו בשלמים ופסול בחטאת, חוץ לזמנו שפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת. ומה זה קל וחומר? שלא לשמה הוא דין בעבודה ולכן יש חילוק בין חטאת לשלמים, דבחטאת בעי לשמה ולא בשלמים. משא״כ פיגול שהוא פסול בקרבן שפיר י״ל רק בקרבן שהוא על המזבח החיצון. ויש לי להעיר עוד מכמה מקומות וקיצרתי.
ולולא דברי הגרב״ד ז״ל הייתי מתרץ קושייתו באופן אחר. דזה פשיטא לגמרא דעבודה שאינה כתיקונה פוסלת את הקרבן ולא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמש״ל.⁠י אלא דקושיית הגמ׳ דאמאי הוא פיגול, דכיון שאינו שלוחו של בעה״ב לאחר ששינה וקלקל, א״כ אין זו שחיטת קדשים ולא הוי פיגול.⁠כ ועי׳ בחידושי הרשב״א נדרים ל״ו,א שכ״כ דכשהוא משנה שליחותו לעוות, נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול, וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה.
משא״כ בשלא לשמה, דבשאר קרבנות השחיטה כשרה ומה שאינו עולה לשום חובה הוא דין בחיובי קרבן ואין זה שייך לאיסורים שאינה שלו, ובחטאת שהקרבן פסול, לא הוא עשה את הפסול בשחיטתו, אלא שזהו דין בריצוי שאין הקרבן מרצה אלא אם הוקרב לשם כפרה. משא״כ בפיגול, נהי שהאיסור הוא מצד התורה כמו שלא לשמה, שנעשתה העבודה שלא כהלכתה, מ״מ מה שנעשה פיגול וחייבים כרת הוא דין מיוחד בשחיטת קדשים ושינוי השליחות פוסלת את השליחות מתורת שחיטת קדשים ולא הוי פיגול.
עוד בענין מחשבת פיגול אי נחשב למעשה
וביאור בדברי הרמב״ן למה מהני ביטול בנכרי שעובד עבודה זרה של ישראל
והאם כהן שחשב מחשבת פיגול חייב בכל אופן לשלם לבעלים?
ואגב ראיתי להעיר עמ״ש הרב קארעליץ הנ״ל קושיא בשם הגהת פורת יוסף להקשות על הר״ן בנדרים ל״ו,א שכתב דקושיית הגמ׳ [על הא דתני דכהנים שפיגלו במקדש – מזידין חייבין לשלם] דאי כהני שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול היא רק על שוגג, דמזיד יכול לאסור ע״י פיגול אף בשל אחרים, דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה, וכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד, והקשה הא הר״ן [על הרי״ף סוף פ״ב דחולין, עי׳ בסימן הקודם: ״כוונה בשחיטה ומתעסק בקדשים״] סובר דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה, מ״מ נאסרה באכילה דהוי כנוחר, וא״כ גם אם נימא דבשל אחרים אינו אוסר אף ע״י מעשה, יהיה חייב לשלם!⁠ל ותירץ דמ״מ פיגול לא הוי והכא תני דהוי פיגול וחייב כרת.
והרב הנ״ל תירץ שני תירוצים. תירוץ אחד דע״כ הגמ׳ מיירי בשארי עבודות ולא בשחיטה, כמו שהוכיח הגרח״ע באחיעזר יו״ד סי׳ ד׳, דאל״כ קשה לשיטת הרי״ד דסובר דבשחיטה הכל סוברים דשלוחי דידן נינהו, דלא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וע״כ דהגמ׳ מיירי בשארי עבודות כגון בזריקה, ובזריקה אי אמרינן אין אדם אוסר של חבירו א״כ לא הוי רק כנשפך הדם דקיי״ל יחזור ויזרוק, משא״כ אי אדם אוסר ע״י מעשה כבר נתפגל ואי אפשר לתקנו. וע״כ דהגמ׳ מיירי בשארי עבודות כגון בזריקה, ובזריקה אי אמרינן אין אדם אוסר של חבירו א״כ לא הוי רק כנשפך הדם דקיי״ל יחזור ויזרוק, משא״כ אי אדם אוסר ע״י מעשה כבר נתפגל ואי אפשר לתקנו.
ובאמת כתב הרשב״א בקידושין כ״ג,ב לתרץ קושיית התוס׳ שם על הסתירה שבין סוגיית הגמ׳ בקידושין לסוגיית הגמ׳ בנדרים, דהגמ׳ בקידושין מיירי בשאר עבודות ולהכי פשוט דשלוחי דרחמנא נינהו מטעם דאיהו לא מצי עביד וכו׳, והגמ׳ בנדרים מיירי בשחיטה ובשחיטה לא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד ולהכי מספקא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא עיי״ש בחידושי הרשב״א.⁠מ ועל עצם דברי הגרח״ע ז״ל יש להעיר הרבה אלא שאכ״מ, וכמדומה שגם בתוס׳ רי״ד אומר זה מה שנאמר בחידושי הרשב״א.
ותירוץ שני תירץ הרב הנ״ל דפיגול, אי נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה שחיטתו כשרה לגמרי, ולא דמי לשוחט לעבודה זרה דהתם מחשבתו לעבודה זרה עושית את השחיטה לאינה מתרת. משא״כ בפיגול שהשחיטה כשרה אלא שהמחשבה פוסלת בשעת העבודה, ונמצא דהשחיטה היא כשרה אלא שבמחשבתו הוא פוסל, וזהו יכול רק בשלו אבל לא בשל אחרים וממילא השחיטה מתרת. ובעצמו הרגיש הרב הנ״ל דא״כ אמאי אוסר ע״י פיגול אי נימא דאדם אוסר של חבירו ע״י מעשה, והרי אין כאן מעשה לאסור, ובמחשבה גרידא בודאי אינו יכול לאסור בשל אחרים.
ולתרץ קושיא זו הלך בדרך רחוקה וחידש דע״י מעשה נעשה כשלו ויכול לאוסרו במחשבה כמו שיכול לאסור שלו במחשבה, והביא ראי׳ מדברי הרמב״ן בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נ״ג,ב) שכתב כשהנכרי אוסר דבר של ישראל ע״י מעשה מהני ביטול, אע״ג דעבודה זרה של ישראל לא מהני ביטול, משום דע״י מעשה שעשה בהדבר נעשה כשלו ודינו כעבודה זרה של נכרי. ומכאן דמה שאוסר ע״י מעשה אין הפירוש משום דאלים כוח המעשה לאסור אף אינו שלו אלא משום דע״י המעשה נחשב כשלו לענין שיכול להטיל עליו איסורין. ולכן אי עשה מעשה שחיטה, למאן דס״ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה, הנה כששחט ע״י מעשה השחיטה נעשה הדבר כשלו לענין שיכול לאסור אפילו ע״י מחשבה.
וכל דבריו במח״כ אינם. דהדין דבמעשה יכול לאסור הוא לאו דווקא באינו שלו, אלא גם בקרקע וגם בבעלי חיים שאינם נאסרים, ומ״מ ע״י מעשה נאסרים, ועי׳ רש״י חולין מ׳,א ד״ה היתה בהמת חברו, שדימה איסור שאינו שלו ע״י מעשה לאיסור בעלי חיים וקרע שאוסר ע״י מעשה. ומכאן דאלים כוח המעשה לאסור וא״כ צריך שיהא מעשה של איסור ולא מעשה של היתר. והראי׳ שהביא מהרמב״ן אינה ראי׳, דהרמב״ן לא כתב כן אלא לענין עבודה זרה, דמכיון שעכו״ם עשה עבודה זרה שלא ברשות ישראל נעשית עבודה זרה שלו לענין דמהני ביטולנ, משא״כ בעבודה זרה של נכרי שקנה ישראל דנעשה ע״י קנייתו עבודה זרה של ישראל. ואין לזה שייכות כלל לענין איסור שאינו שלו דבזה לא שייך לומר דע״י מעשה נעשה שלו, וכי יש קנין במעשה זה? והתוס׳ בחולין מ׳,א ד״ה רבוצה לפני עבודת כוכבים, הקשו על רש״י שכתב דע״י הגבהה נעשית שלו, והקשו דנהי דהוי שלו לענין חיוב אונסין אבל לא לאסור של חבירו.
והנ״ל הביא ראיה דבפיגול אין השחיטה נפסלת ע״י פיגול אלא המחשבה בשעת שחיטה פוסלת את הקרבן, מהא דאמר בזבחים כ״ט,ב דהמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה. ולא הבנתי ראיתו זו, דבודאי האיסור הוא מחשבת הפיגול דע״ז נאמר לא יחשב, ומחשבה הוי לאו שאין בו מעשה, אבל בכ״ז אם שחט במחשבת פיגול עשה מעשה הפוסל את הקרבן ובעבור מעשה זה הי׳ עליו לשלם, אי נימא דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ״מ אוסר בשחיטתו, וה״ה בפיגול ג״כ אוסר, וא״כ עליו לשלם ע״י מה שעשה מעשה האוסר את הקרבן, וכמו שהקשה בעל פורת יוסף הנ״ל. ותירוצו הוא יפה מאד שאין זה פיגול אלא איסור ובמשנה תני שפיגולו פיגול.
ובעצם הדבר נראה לי שבאם נאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין זה פיגול אלא שהקרבן נאסר, דאינו חייב לשלם, דסברת הר״ן היא כמ״ש לעיל שע״י מחשבתו לעבודה זרה לא התפיס על השחיטה חלות של היתר, וכמו שביארנו בארוכה, וזה הוי גרמא בעלמא ופטור למאן דס״ל גרמי פטור. דהנה התוס׳ בבבא קמא ק׳,א פירשו דלהכי במפגל מודים רבנן, דפליגי אר׳ מאיר בדיני דגרמי, דחייבים הכהנים, משום דדיבור חשוב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידיים, וזה שייך רק אי אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא״כ אי נימא דאין אם אוסר דבר שאינו שלו ורק דמ״מ נאסר משום שלא נתכוין להתפיס היתר שחיטה כסברת הר״ן זה הוי שלילת היתר ולא מעשה חיובי של איסור ובזה הוי גרמא דלא שייך לומר דזה חשוב כמעשה והוי כמזיק בידיים.
וזוכר אני כי במשנה למלך (פ״ח) [פ״ז] דחובל ומזיק הקשה דלמה תני במשנה (גיטין נ״ד,ב) הכהנים שפיגלו במקדש חייבים, ולא תני כהן ששחט חטאת לשם שלמים דחייב לשלם, ואיני זוכר מה שתירץ ואינו לפני לעיין בו.⁠ס ואולי יש לומר דאי נפסל מטעם שלא לשמה הוי ג״כ גרמא, אם נניח דהפסול של שלא לשמה הוא מטעם חסרון של לשמה ולא הוי כמפגל שהוא כמזיק בידים, וכמש״כ התוס׳ הנ״ל. ולהכי לא תני במתניתן אלא מפגל שהוא לדברי הכל ואפילו לרבנן דלא דנו דיני דגרמי. ועי׳ ברש״י בבא קמא ה׳,א ד״ה ומפגל, דפירש שם דמפגל היינו ששחט חטאת לשם שלמים, וכבר תמה עליו בפני יהושע כמצוין בגליון (הגהות מהר״ב רנשבורג). וי״ל דמפגל ממש הו מזיק גמור וכבר תנא נזק. משא״כ שלא לשמה הוא דינא דגרמי וקאי למאן דמחייב גרמי, ועי׳ בתוס׳ שם בד״ה למעוטי, שכתבו, ומסור ומפגל אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב משום קנס. וזה סותר למה שכתבו בדף ק׳,א דמפגל הוא כמזיק בידיים, וצ״ל שהתוס׳ פירשו כרש״י דמפגל, היינו שלא לשמה.
א. *) סימן זה הוא המשך הסימן: ״כוונה בשחיטה ובטבילה ומתעסק בקדשים״, ראה הערת הפתיחה לסימן הקודם, וע״כ הוא מופיע כאן, לפני הסימן הבא, הגם שסימן זה מתייחס לדף מ׳,א. בתחילת הסימן דן הגריי״ו בשיטת הרא״ה, שאוסר בהמת חברו שנשחטה לעבודה זרה, למרות שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועפ״י הבנת הגריי״ו בסי׳ הקודם, הבהמה אמנם אינה נבילה אך היא נאסרה באכילה, וזאת מפני ששחיטה היא לא רק ״מכשירין״ כמליחה וכהגעלה, אלא יש בה התפסת חלות, ואם כיון לעבודה זרה, לא התפיס בה חלות היתר אכילה.
ב. ואין לתרץ ולומר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה, כמו דמתרץ הגמ׳ אליבא דרב הונא. ולכאורה לא מובן, דאכתי תקשה למה חייב באותו ואת בנו ובכיסוי? ואפשר דגמר זביחה הוא החלקיק האחרון של הזביחה, ויש כאן בחינה של גיטו וידו באים כאחד, וכמו שיכול להתחייב על שחוטי חוץ, כן יתחייב באותו ואת בנו ובכיסוי.
ג. ונראה בהסבר דברי הרא״ש דענין הפיגול שפיגל הכהן אינו אוסר דבר של אחרים, אלא דהתורה אמרה דכהן שפיגל עבודתו פסולה, ואין לומר בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו אוסר כלל אלא שעשה עבודה פסולה, וממילא הקרבן נפסל מציווי התורה. ההסבר הניתן לדברי הרא״ש הוא ההסבר לתשובת הגמ׳ ״שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו – מכל מקום״ (נציין דקושיית הגמ׳ היא רק אי נחשבים כשלוחי דידן, דאי נחשבין כשלוחי דשמיא ״הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן, מדלא בעינן דעת בעלים״ – לשון הרא״ש). ויכולנו ללמוד שזוהי גזירת הכתוב שיש בכוחו לאסור אף שאינה שלו למרות שאין כאן מעשה (דהא המעשה הוא עכשיו והוא מעשה היתר, והמחשבה היא על אח״כ, וכהסבר הגריי״ו), אך לא כך הבין הגריי״ו בדברי הרא״ש, ולדעתו כוונת הגמ׳ שאין כאן כלל, עכ״פ בשלב ראשון, שאלה של ״בין אדם לחברו״, אלא זוהי בראש וראשונה שאלה בהל׳ קרבנות, שקרבן שהטיל בו מחשבת פסול נפסל – וממילא נגרם גם נזק לבעלים [ואולי הדיוק ברא״ש הוא לשונו ״אלמא מחשבת המקריב הוי מחשבה לפסול״ ולא כתב ״הוי מחשבה לאסור״].
ואמנם בר״ן שם, כתב להדיא שאין כאן בעייה של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהא קיי״ל דע״י מעשה יכול לאסור אף דבר שאינו שלו (ובהמשך מביא הגריי״ו את דבריו). ומכאן כתב שקושיית הגמ׳ היא רק על שוגג (וכך עולה לכאורה מלשון הגמ׳, עיי״ש), דכיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד, שמתכוין הוא לעשות שליחותו, ולימא שליח שוויתיך לתקוני ולא לעוותי, ודחינן שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו, מכל מקום. נמצא דלדעת הר״ן, למרות שמחשבתו היא על אח״כ, אנו מצרפין את מעשהו של עכשיו עם מחשבתו, וזה נחשב למעשה. ועי׳ בהמשך בהערה, על הדמיון בין מחלוקת הרא״ש והר״ן, ומחלוקת הרמב״ם והראב״ד לענין לא תחמוד.
ד. משא״כ בבהמת חברו שאינו יכול לאסור את שאינו שלו במחשבה, ואפילו ע״י מחשבה שעל ידה נעשית השחיטה לעבודה פסולה, אלא ע״י מעשה איסור ממש, שפיר י״ל דרק אם הוא חושב בשעת שחיטה לעבודה זרה אז הוא יכול לאסור בשל אחרים, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע״מ לזרוק או ע״מ לעבוד בגמר שחיטה, אין זה מעשה איסור אלא מחשבה גרידא, ובמחשבה גרידא אינו יכול לאסור בשל אחרים. עדיין צריך ביאור, דלכאורה כשם שבקדשים יכול הכהן להפוך את בהמת חברו לזבח פסול, למה לא נאמר שגם בעבודה זרה יכול הוא להפוך את בהמת חברו לזבחי מתים לר׳ יוחנן שילפינן חוץ מפנים?!
ובביאור הדברים י״ל דבקדשים – זה שהוי בהמת חברו, כך הוא טבעם של דברים, זוהי מהותם של קדשים שהכהן הוא שעושה את העבודה, וע״כ, כנאמר לעיל, השאלה שמעסיקה אותנו היא בראש וראשונה שאלה בין אדם למקום, האם עשה עבודה כשרה או עבודה פסולה, ובמחשבת פיגול היא עבודה פסולה כי כך היא עיקר מחשבת פיגול שמחשב מעבודה לעבודה.
והוא הדין, עפ״י רבי יוחנן, בשוחט בהמתו ע״מ לזרוק את דמה לעבודה זרה, דילפינן חוץ מפנים, וע״כ יש לו כוח במחשבתו להפוך את הבהמה לזבחי מתים. מה שמצאנו בשיא הקדושה, בקדשים, מצאנו כדוגמתו בשיא הטומאה, בעבודה זרה.
אך בבהמת חברו, טרם ההחלטה שהופך את הבהמה לזבחי מתים, צריך לשאול האם בכלל הוא בר הכי להחיל שמות ואיסורים על בהמה שאינה שלו, וכאן חל הכלל של רב הונא שע״י מחשבה לא, אבל ע״י מעשה כן. וכיון שחשב על עבודה אחרת, או בתחילת שחיטה חשב על סוף שחיטה, הרי, עפ״י הגדרתו של הגריי״ו, זה נשאר בבחינת מחשבה ללא מעשה, כי המעשה הוא עתה והמחשבה היא על אח״כ.
ויש כאן דמיון נפלא עם ההסבר שנתן הגריי״ו, בחידושי בעל ״שרידי אש״ ח״ב סי׳ ל״ח, על הרמב״ם הל׳ גזילה ואבידה פ״א ה״ט, שאינו עובר על לא תחמוד עד שעלה בידו, בהפצרות לרוב, להוציא את החפץ מיד השני, ואעפ״כ אינו לוקה על לא תחמוד, דהוי לאו שאין בו מעשה. והראב״ד כתב עליו דזוהי תימא גדולה, וכי היכן יש מעשה גדול מזה שהוציא את החפץ מיד רעהו. ותירץ הגריי״ו, דבמהותו לא תחמוד היא מצוה שבלב, אלא שכמו שבאיסורים אחרים, יש שיעורים – כזית, כביצה וכו׳, כן הוא באיסור דלא תחמוד, ומהו איפוא ה״שיעור״, ממתי החמדה שבלבו הגיעה אל נקודת הגבול שבו היא נאסרת – ע״ז אומר הרמב״ם שברגע שעלה בידו להוציא את החפץ מהזולת, הוא עבר את הגבול! (ושם הערנו שאין כאן מקום ל״חצי שיעור״, ואכמ״ל). וכיון שבמהותו האיסור הוא החמדה שבלב, וההוצאה מיד השני רק מגדירה את השיעור, נמצא שהאיסור הוא ללא מעשה והמעשה הוא ללא איסור!
ועפי״ז יש לדמות שיטת הר״ן – שסובר שלמרות שמחשבתו, מחשבת פיגול, היא על אח״כ, זה נחשב למעשה, וכמבואר בהערה הקודמת – לשיטת הראב״ד שס״ל דלמרות שהחמדה היא בלב והמעשה הוא רק מודד ושיעור, סוף סוף כיון דבעינן מעשה, הרי אנו מצרפין את המעשה לחמדת הלב, וגם כאן אנו מצרפין את המחשבה למעשה של עכשיו, ודו״ק.
ה. ונראה דספקו של הפרי מגדים אינו אלא לשיטת רש״י דפוסל שהייה במיעוט בתרא מן התורה משום דלכתחילה בעי שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו, ולכן אם גמר גם המיעוט בתרא הוא בכלל שחיטה. וראה בסוגיית ״שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש״י״ שהגריי״ו עצמו נוטה להסיק שגם לשיטת רש״י הפסול אינו אלא מדרבנן. והנה עכ״פ לרש״י אין כלל קושי מהמשניות של אותו ואת בנו וכיסוי הדם, דלדבריו אפשר להעמיד שחשב בשעת שחיטה על גמר שחיטה, דהא לדידיה בסימן אחד לא אמרינן ״מחשבין מעבודה לעבודה״.
ולשיטת התוס׳ שגם בסימן אחד ״מחשבין מעבודה לעבודה״, אין לנו ברירה אלא להעמיד את המשניות הנ״ל – שחשב במשהו האחרון של שחיטת הרוב. ואמנם קשה לצמצם, ואולי ייחד את מחשבתו שתחול רק באותה העת, וצ״ע. ובגמ׳ חולין מ׳,ב אין צורך בהכי, עפ״י מש״כ הגריי״ו, דהא מיירי בקדשים שהם בבחינת ״בהמת חברו״, וכשחשב בתחילת שחיטה על גמר שחיטה, הרי זה מחשבה גרידא.
ו. ואי שלוחי דידן נינהו – נימא לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. נראה דקושייתו היא דווקא לפירוש הרא״ש המובא לעיל, שקושיית הגמ׳ בפיגול היא – דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום שליחות, לימא ליה לתקוני שדרתיך, דהא לפירוש הר״ן המובא לעיל בהערה, אין כאן כלל מקום לדיון מצד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא קיי״ל דעל ידי מעשה אוסר, ולדעת הר״ן הרי זה נחשב למעשה, למרות שהמחשבה נסבה על מעשה שבא לאח״ז.
אך קשה, דהא כאן עסקינן במחשבה שלא לשמה, ואין זו מחשבה על מעשה הבא לאח״ז, ולכאורה בזה גם הרא״ש יודה דהוי מעשה ממש, ובמעשה הא קיי״ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו. ושמא יש לחלק בין מחשבת פיגול ומחשבה שלא לשמה. מחשבת פיגול נוסבת על מעשה ממש הפוסל שיבוא לאח״ז, וע״כ, לשיטת הרא״ש, עפ״י הסברו של הגריי״ו, רק משום שאני מפריד בין שני המעשים, ניתן לראות את מחשבת פיגול כמחשבה גרידא, אך במחשבת שלא לשמה, ביסודה ובעצם הגדרתה, זוהי מחשבה בעלמא, ולמרות שהיא מלווה את מעשה השחיטה, אין היא נצמדת לגמרי אל המעשה, והא ראי׳, דבשאר קרבנות, חוץ מחטאת, לא נפסל הקרבן לגמרי.
ז. וזה מדרשת הקרא לא יחשב, וכדמסיק שם בגמ׳. לפי״ז אין כ״כ סתירה לדברי הגריי״ו, דדברי רב״ד לייבוביץ זצ״ל נסבו על קושיית הגמ׳ – דלמה הגמ׳ לא הקשתה ג״כ ממחשבת שלא לשמה, ודברי הגריי״ו הם עפ״י מסקנת הגמ׳, ודו״ק.
ח. אדרבה נלמד מכאן דבכל איסורים אדם אוסר דבר שאינו שלו. קצת תמוה דהא כבר הבאנו את דעת הר״ן, דמחשבת פיגול נחשבת למעשה, וצ״ע.
ט. ואולי כוונת הגאון רב״ד לחלק ולומר, שלא לשמה הוא פסול בעבודה – שנעשתה העבודה שלא כתיקונה, אבל הפיגול הוא פסול בקרבן שפיגל את הקרבן, אלא שדין התורה שיכול לפסול את הקרבן רק בשעת השחיטה דווקא. ושמא כך יש להבין את הדברים: אדם שחשב בשעת שחיטה מחשבת פיגול על הזריקה או על האכילה, אין בכוח מחשבתו לפגוע בעבודתו. כי עבודה היא עבודת ד׳, ואין השי״ת דן את האדם אלא לפי מקומו ושעתו [השווה עם הנא׳ בענין הקדש (משנה ערכין כ״ד,א): ״אין להקדש אלא מקומו ושעתו״. וכן השווה עם הנא׳ לגבי ישמעאל ״באשר הוא שם״ – ״לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות״ (רש״י, בראשית כ״א, י״ז)], וע״כ מחשבת פיגול יכולה לפסול רק מדין קרבן, שלענין קרבן הקפידה תורה שכל עבודות הקרבן ייחשבו כחטיבה אחת, החל מהשחיטה עד האכילה, וכאילו הכל ״הוקרב״ יחדיו, כי זהו כל עיקרו של קרבן, צירופן של הפעולות כולן, כי אין משמעות לשחיטה ללא זריקה וללא אכילה. ומתוך כך חידשה התורה שאם בראשית הקרבן חשב מחשבת פסול על המשך העבודה, הוא קטע במחשבתו את הצירוף הנדרש.
אך במחשבת שלא לשמה, אין הפגיעה בגוף הקרבן, דסוף סוף הוא נעשה עפ״י כל הדרישות של צורה זמן ומקום. הפגיעה היא בכוונה, וזוהי פגיעה מעין מי שהתפלל ולא כיוון לבו, כלומר פגיעה בעבודת ד׳.
י. דזה פשיטא לגמרא דעבודה שאינה כתיקונה פוסלת את הקרבן ולא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמש״ל. ואמנם לעיל חילק הגריי״ו בין שלא לשמה ומחשבת פיגול – שרק במחשבת שלא לשמה י״ל דזוהי עבודה שלא כתיקונה, משא״כ מחשבת פיגול, שזהו פסול בקרבן ולא בעבודה, וכאן הוא בא לחדש שגם מחשבת פיגול נחשבת לעבודה שלא כתיקונה.
כ. דכיון שאינו שלוחו של בעה״ב לאחר ששינה וקלקל, א״כ אין זו שחיטת קדשים ולא הוי פיגול. והעירו לי שיש כאן בחינה של גיטו וידו באים כאחד, כי מתוך שזה שחיטת קדשים אתה אומר שהוא לא שלוחו של בעל הבית, ומתוך שאינו שלוחו אתה פוסל שחיטתו מתורת שחיטת קדשים.
ואמנם היה מקום לסברא שגם אם תפסול מתורת שחיטת קדשים, עדיין שם שחיטה עליה, אך עפ״י הרשב״א נדרים ל״ו,א שהביאו הגריי״ו בסמוך, הוי כמו נוחר. ושמא כוונת הרשב״א שרק ביחס לקדשים זה נחשב כנוחר.
ל. דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה, מ״מ נאסרה באכילה דהוי כנוחר, וא״כ גם אם נימא דבשל אחרים אינו אוסר אף ע״י מעשה, יהיה חייב לשלם. ואמנם הר״ן כתב דהוי כנוחר לגבי מי ששחט לעבודה זרה, ועפ״י מש״כ הגריי״ו בסי׳ הקודם, כוונתו, דבשוחט לעבודה זרה לא התפיס חלות של הכשר שחיטה, ועפי״ז יש סברא ברורה לחלק בין שחיטה לעבודה זרה ושחיטה עם מחשבת פיגול. ובתירוצו השני של הרב קארעליץ המובא להלן ע״י הגריי״ו חילק בדומה לזה, ועפ״י דרכו של הגריי״ו הדברים מובנים יותר.
מ. והגמ׳ בנדרים מיירי בשחיטה ובשחיטה לא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד ולהכי מספקא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא עיי״ש בחידושי הרשב״א. הדמיון עם הרשב״א הוא רק בהבחנה בין שחיטה לבין שאר עבודות, אך עפ״י הגרח״ע הגמ׳ בנדרים איירי בשאר עבודות, דבשחיטה לא מספקא כלל, בעוד שעפ״י הרשב״א הגמ׳ בנדרים איירי בשחיטה, ודווקא בשחיטה מספקא לה.
ועל הבחנה זאת עמד ג״כ בבית הלוי, ח״ב, סי׳ ט׳, אות ג׳, עיי״ש.
נ. דמכיון שעכו״ם עשה עבודה זרה שלא ברשות ישראל נעשית עבודה זרה שלו לענין דמהני ביטול. כלומר, כפי שהעירו לי יפה, כוונת הרמב״ן אינה שכביכול החפץ נהיה שלו, אלא שעבודה זרה נקראת עבודה זרה של גוי. והדברים מדוייקים בלשון הרמב״ן: ״... זו יש לו בטלה, דכיון דשל ישראל היא ועל כרחם עבדוה קנו אותה בגזילה ונעשית שלהם לענין איסורא, הלכך דינה כעבודה זרה של נכרי לגמרי ויש לה בטול וכו׳⁠ ⁠״, ודו״ק.
ס. ואיני זוכר מה שתירץ ואינו לפני לעיין בו. המשנה למלך הוא בפ״ז דהל׳ חובל ומזיק ה״ד, ועיי״ש שתירץ: ״ואפשר דדווקא בפיגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה, אך במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון, וכו׳⁠ ⁠״.
היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם מתכוין לשם אחד מכל אלו הפוסלים, ואחד לשם דבר כשר — הרי שחיטתו פסולה.
If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גְּמָ׳: פְּסוּלָה אִין זִבְחֵי מֵתִים לָא וּרְמִינְהִי בהַשּׁוֹחֵט לְשׁוּם הָרִים לְשׁוּם גְּבָעוֹת לְשׁוּם נְהָרוֹת לְשׁוּם מִדְבָּרוֹת לְשׁוּם חַמָּה וּלְבָנָה לְשׁוּם כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת לְשׁוּם מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל לְשׁוּם שִׁילְשׁוּל קָטָן הֲרֵי אֵלּוּ זִבְחֵי מֵתִים.

GEMARA: The mishna states that if one slaughters for the sake of mountains or other natural entities the slaughter is unfit. The Gemara infers: It is unfit, yes; with regard to offerings to the dead, i.e., to idols, it is not in that category. Apparently, the status of the animal is that of an unslaughtered carcass, from which benefit is permitted, and not that of an idolatrous offering, from which benefit is forbidden. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: With regard to one who slaughters for the sake of mountains, for the sake of hills, for the sake of rivers, for the sake of wildernesses, for the sake of the sun and moon, for the sake of stars and constellations, for the sake of Michael the great ministering angel, or even for the sake of a small worm, these are offerings to the dead, from which benefit is forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הרי אלו זבחי מתים – כלומר ואסור אפי׳ בהנאה:
גמ׳ זבחי מתים – ליאסר בהנאה כדין תקרובת עבודת כוכבים שאסורה כמת ומת אסור בהנאה דנפקא לן במסכת ע״ז (דף כט:) מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה.
מיכאל ושילשול קטן – כלומר לשום גדול שבכל הבריות או לשום קטן שבכולן.
שילשול – תולעת.
פסולה אין זבחי מתים לא. איכאא דקשיא ליה מהא דתנןב ר׳ אליעזר פוסל והיינו אוסר בהנאה דסתם מחשבת נכרי לע״ז. ואיכא למימר איידי דאמר ת״ק שחיטתו כשרה, אמר ר׳ אליעזר שחיטתו פסולה, ופירש ואמר מפני שסתם מחשבת נכרי לע״ז לומר שאסורה אף בהנאה.
א. כן הקשו ותירצו תוס׳ ותוספות הרא״ש לעיל לח, ב ד״ה פסולה. וכ״ה בחידושי הרשב״א. וראה שטמ״ק לעיל שם (טור שלח) שביאר דבריהם בהרחבה.
ב. לעיל לח, א. בכי״פ: דהא תנן.
פסולה אין זבחי מתים לא. ואם תאמר דילמא אף זבחי מתים קאמר, דהא אשכחן פסול דהוי זבחי מתים, וכדקתני במתניתין (לח:) רבי אליעזר פוסל דעל כרחך זבחי מתים היא לרבי אליעזר כדמסיק סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. ויש לומר דפסול על כרחך לא משמע זבחי מתים, והתם איידי דתנא תנא קמא כשר תנא איהו נמי פסולה, ולאשמועינן דזבחי מתים נמי הויא הוא תנא שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א גמרא שנינו שהשוחט לשם הרים וכו׳ שחיטתו פסולה. ומדייקים: פסולהאין [כן], אבל זבחי מתים, שייחשבו כדבר שנזבח לעבודה זרה, לאוסרם בהנאה — לא. ורמינהי [ומשליכים] מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: השוחט לשום (לשם) הרים, לשום גבעות, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, או לשום מיכאל השר הגדול שבשמים, או אפילו לשום שילשול (תולעת) קטןהרי אלו זבחי מתים, זבחי עבודה זרה, שאסורים בהנאה!
GEMARA: The mishna states that if one slaughters for the sake of mountains or other natural entities the slaughter is unfit. The Gemara infers: It is unfit, yes; with regard to offerings to the dead, i.e., to idols, it is not in that category. Apparently, the status of the animal is that of an unslaughtered carcass, from which benefit is permitted, and not that of an idolatrous offering, from which benefit is forbidden. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: With regard to one who slaughters for the sake of mountains, for the sake of hills, for the sake of rivers, for the sake of wildernesses, for the sake of the sun and moon, for the sake of stars and constellations, for the sake of Michael the great ministering angel, or even for the sake of a small worm, these are offerings to the dead, from which benefit is forbidden.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא גהָא דְּאָמַר לְהַר הָא דְּאָמַר לְגַדָּא דְּהַר דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דְּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל ש״משְׁמַע מִינַּהּ.

Abaye said: The apparent contradiction between the mishna and the baraita is not difficult. This mishna that teaches that the slaughter is not valid but benefit is permitted is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the mountain itself, which is not an idol. That baraita that teaches that the animal is an offering to the dead and benefit is forbidden is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the angel of the mountain. The language of the baraita is also precise, as the mountain and the other natural entities are taught together with and therefore similar to Michael, the great ministering angel. Conclude from it that the tanna is referring to slaughter for the sake of a spiritual entity, not the mountain itself.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמר לגדא – כלומר לשר של הר ודאי הרי אלו זבחי מתים:
דאמר לשום הר – הר אינו נעשה עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם במס׳ ע״ז (דף מה:) הלכך לשמן לא מיקריא זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עבודת כוכבים מיחלפא בה וכדתנן לקמן (דף מא:) השוחט לשום נידר ונידב שחיטתו פסולה משום דדמי לשוחט קדשים בחוץ.
לגדא דהר – למלאך הממונה על ההרים.
דומיא דמיכאל – דלא מחובר הוא. ובעלי חיים אף על גב דלא מיתסרי משום עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי מיהו אלהות מקרו כדכתיב (שמות ח) הן נזבח את תועבת מצרים וכתיב (דברים ד) וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל צבא השמים.
הא דאמר להר – שאינו נעשה עבודת כוכבים כדפירש בקונטרס ואע״ג דלא חשיב אלוה לאסור התקרובת מכל מקום עובדו בסייף כדתניא בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מו.) הנכרים העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף ואמרינן נמי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סא.) מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף ואין לתמוה דכיון דלא מיקרי אלוה אמאי עובדו בסייף דדוקא לענין איבוד קאמר קרא דלא מיקרי אלוה דכתיב (דברים יב) ברישיה דקרא אבד תאבדון וא״כ ה״פ אלהיהם שעל ההרים תאבדון ולא ההרים שהם אלהיהם ועובדים אותם תאבדון ומה שתקרובת הר מותר היינו משום דגמרינן מכלים דכתיב אבד תאבדון וגו׳ ואמרינן בפ׳ רבי ישמעאל (ע״ז דף נא:) בכלים שנשתמשו בהן לעבודת כוכבים הכתוב מדבר ואמר רחמנא דדוקא אלהיהם על ההרים ולא ההרים עצמן אלהיהם אי נמי מש״ה העובדן בסייף אע״ג דלא מיקרי אלוה שהרי מחובר הוא משום דגלי רחמנא בעובדי מזלות דמתחייב כדכתיב (דברים ד) וראית את השמש וגו׳ ואף על פי שמחוברין בגלגל הרקיע והא דקתני הכא לשם חמה ולבנה דהוי זבחי מתים היינו לגדייהו שהם תלושים המלאכים המנהיגים אותם כדאמרינן במדרש י״ב מלאכים מנהיגים את החמה ומיהו בקונטרס לא פירש כן דמוקי האי קרא דוראית את השמש וגו׳ בתלושים ומייתי ראיה מיניה דאע״ג דבעלי חיים לא מיתסרי משום עבודת כוכבים מכל מקום מיקרי אלוה ואסירי תקרובת דידהו וא״ת ומ״ש תקרובת הר מצפוי הר דפליגי בה תנאי בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מה.) דתנן ומה שעליהן אסור דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם רבי יוסי אומר על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם ואמר בגמרא דפליגי בצפוי הר כהר וי״ל דהתם מיירי כשעובדים את הצפוי ואפ״ה שרי ליה לרבי יוסי הגלילי משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר ובטיל לגביה דלא יהא טפל חמור מן העיקר ורבנן נמי אי לאו קרא הוו שרו מהאי טעמא אי נמי רבנן אסרי משום שעובדים אותו וקרא אסמכתא בעלמא וא״ת דמשמע בריש פרק כל האסורין (תמורה דף כח:) דצפוי בעלי חיים מותרים להדיוט ומוקי לא תחמוד כסף וזהב עליהם בדבר שאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר צפויו נמי מותר ואפילו לגבוה משמע התם דהוה שרי אי לאו דכתיב בו מן הבקר ואפילו מיירי כשאין עובדין אותו מ״ש מתקרובת בעלי חיים דאסור וי״ל דצפוי שרי טפי דבטיל אגבייהו דהוה כנעבד עצמו דשרי לפי שהוא ב״ח ומיהו נראה דצפוי ב״ח אסור אפילו להדיוט מדפריך התם טעמא דרבינהו קרא הא לא רבינהו קרא צפוי מותר והא דכתיב (דברים יב) ואבדתם את שמם מן המקום ההוא כל העשוי לשמם והשתא למה לי למידק טעמא דרבינהו קרא השתא נמי דרבינהו קרא תקשה ליה היאך מותר להדיוט דקרא דמן הבקר לגבוה כתיב אלא ודאי אף להדיוט אסור והיינו טעמא כיון דאשמועינן דאסורים לגבוה ומיקרי נעבד לכל הפחות לגבי גבוה בא הכתוב דלא תחמוד לאסור צפוי אפילו לא יחשב נעבד אלא לגבוה אע״ג דהר נמי חשוב נעבד לענין גבוה כדמוכח בפרק כל הצלמים (ע״ז דף מו:) דהמשתחוה להר אבניו אסורין למזבח מ״מ צפויו מותר דילפינן מכלים דלא מיתסרי כי היכי דילפינן תקרובת מכלים כדפרישית ואין להאריך כאן יותר.
הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פרש״י ז״לא משום דהר אינו נעשה ע״ז, דכתיבב אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם, במס׳ ע״זג, הילכך זובח לשמו לא מיקריא זבחי מתים, ומיהו פסולה היא מלאכול, דדמיא לשחיטת ע״ז. ואיכא למידקד, והרי הר נעשה הוא ע״ז, דאמרינן במס׳ ע״זה הגוים העובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהם בסייף, ובפרק ארבע מיתותו נמי אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה ע״ז, אע״פ שאינו נאסר מפני שאין בו תפיסת ידי אדם. ורש״י ז״ל כתב שםז שאינו נעשה ע״ז ומשום הכי אינו נאסר אלא לגדא דהר, דלא מיקרי זבחי מתים, ומיהו עובדיהן מיהא ע״ז עבדי להו ולע״ז מכווני. ולא דייק כלל. ואפשר לומר דאפי׳ במחובר ע״ז הם, אלא שכל שאינו נאסר, אין תקרובת שלו נאסר, דכתיבח ויאכלו זבחי מתים, מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע״זט, ומתי במחובר אינו אוסר, דגמרינן מע״ז גופה בפ׳ נגמר הדיןכ. ומיהו קשיאל, דנויין שלה נאסרין, דכתיבמ לא תחמוד כסף וזהב עליהם, דהיינו צפוי הר כדאיתא בפ׳ כל הצלמיםנ. וי״ל כיון דע״ז היא, משמשין ונויין ועובדיהן נידונין כדין ע״זס, אלא היא ותקרובת שרו גזירת הכתוב הואע.
וראיתי בתוספותפ שמפרשים זו שאמרו שם צפוי הר אינו כהר ומיתסר, דוקא כשעובדין אף הציפוי, מאן דשריצ, כיון דהר מחובר הוא ומותר, אף הצפוי שלו בטל עמו ומותר, שהרי לכל השתחוו כאחד ועיקר עבודתו להר היתה, ומר סבר ציפוי הר שהוא תלוש נאסר משום עיקר ע״ז, הא משום נויין אין מחובר אוסר כלום ולא משום תקרובת. ואינו מחוור. ועוד משמע בתמורה בפ׳ כל האסוריןק דציפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואע״ג דהן עצמן מותרין, דקאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דציפוייהן מותרין הן אסורין, נעבד שציפוייו אסור אינו דין שהוא אסור, והיינו בשאין הציפוי אתנן ולא נעבד, וקאמרר דאסור, והיינו להדיוט דקא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, וכולה שמעתא דהתם.
ור״ת ז״לש פירש שאם היה בפניו ונתכוין לעבדו בזביחה זו, נעשה ע״ז ותקרובתו אסור, אלא הכא בשאמר לשם הר סתם, וכיוןת שהתורה העידה עליהם שאין ההרים אלהיהם, מותרת בהנאה, אבל אמר לשם גדא דהר, על כרחך לעובדו בזביחה נתכוין כיון שהוא עיקר ע״ז, לפיכך זביחתו זבחי מתיםא. ואין זה מחוור כללב.
והרב ר׳ משה ב״ר מימון ז״לג פירשה שלא נתכוין לעובדהד, אלא לשם רפואה וכיוצא בהם מדברי הבאי שחט, ואעפ״כ פסלו שחיטתו. וזה אפשר אם נפרש לשם גדא דהר נמי במתכוין לכך, וזבחי מתים דקתני ברייתא, לומר שאסורה בהנאה מדבריהםה דמיחלף בתקרובת גמור, הא למיסריה מדאוריתא בשלא נתכוין לעובדה לא. אי נמי ברייתא זבחי מתים ממש קתני במתכוין לעובדה, מיהו לעולם אסורה בהנאה מדבריהם כטעמא דפרישית, והילכך לא מתוקמא ליה מתני׳ אלא בשוחט להר.
א. ד״ה דאמר לשום.
ב. דברים יב, ב.
ג. מה, ב.
ד. לכל דברי רבינו להלן ראה תוד״ה הא, חידושי הרשב״א ושטמ״ק בהרחבה.
ה. מו, א.
ו. סנהדרין סא, א.
ז. לפנינו ליתא לא בסנהדרין ולא בע״ז. ואדרבה בסנהדרין דף ס׳ פרש״י בד״ה ועובדיהן ואע״ג דמחובר לא מיתסר עכו״ם מיהא הוי. ומשמע דהוא מפירוש מהדורא קמא דרש״י (הגרא״ז).
ח. תהלים קו, כח.
ט. כדאיתא ע״ז כט, ב.
י. בכי״ל ושטמ״ק: ומה מת.
כ. סנהדרין מז, ב.
ל. תוס׳ שם.
מ. דברים ז, כה.
נ. ע״ז מה, א.
ס. בשטמ״ק: כע״ז.
ע. בכי״פ ליתא תיבה זו.
פ. ד״ה הא. וראה ר״ש משאנץ לתו״כ דיבורא דנדבה פרשה ב ה״ט, ותוס׳ תמורה כח, ב ד״ה נעבד.
צ. בשטמ״ק: דשרי סבר.
ק. כח, ב.
ר. בשטמ״ק: וקאמר התם.
ש. בתוס׳ ותוספות הרא״ש ע״ז מה, א ד״ה אלהיהם.
ת. כי״פ: דכיון.
א. בתוס׳ ע״ז שם כתבו סתם לחלק בין עומד קרוב לרחוק. ובדברי רבינו מתבארת שיטת ר״ת שאין הכוונה לחלק בין עומד רחוק לקרוב, אלא בין עובד להר המסויים הזה לעובד להרים סתם. דכשעובד להר עצמו בפניו, היינו שנעשה אותו עפר ההר חפצא דע״ז, ואף אמנם שבמחובר לא נאסר ההר, מ״מ הלא בפועל בשעת עבודתו עשאו ע״ז. משא״כ כשאינו עובד בפועל לעפר המסויים הזה, אלא עובד לשם הבריאה הכללית של ההרים, וכיון שע״ז מיעטה התורה בפירוש דאין ההרים אלהיהם, היינו שעצם הבריאה של ההרים אינן יכולין ליעשות חפצא של ע״ז. אבל בגדא דהר אין שום מקום לומר שלא יהיה חפצא של ע״ז, גם אם לא ייחד לכאורה גדא מסויים שעובדו. וצ״ע.
ב. ראה תוס׳ ע״ז שם.
ג. הל׳ שחיטה פ״ב הי״ד.
ד. בשטמ״ק: לעבדם.
ה. כ״כ הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״א ש״א (ט, ב), הר״ן (ח, א) ובכס״מ בשמו, ובמ״מ (לר״י כלץ) להל׳ שחיטה שם, ועי׳ מאירי כאן וב״י יו״ד סו״ס ד.
הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. פירש רש״י ז״ל דהיכא דאמר להר משרא שריא, דהא הר אינו נעשה עבודה זרה, וכדאמרינן בעבודה זרה (עבודה זרה מח:) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וכל שהוא אינו נעשה עבודה זרה אף השוחט לשמו אינו שוחט לעבודה זרה, אלא מיהו אסורה באכילה דמחזי כאוכל תקרובת עבודה זרה. ואינו מחוור דהא אמרינן בעבודה זרה (עבודה זרה מו.) נכרים העובדים את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף, ובסנהדרין (סנהדרין סא.) אמרינן מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף, אלמא הר נעשה עבודה זרה, ואף על גב שהוא עבודה זרה אינו נאסר, ואף נויין שלו נאסרין כמו עבודה זרה, דכתיב (דברים ז, כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ואוקימנא בפרק הצלמים (עבודה זרה מח.) בצפוי דהר, ומיהו בתוספתא אמרו דצפוי דהר דוקא בשעובדין הר וצפויו.
ואם תאמר אם כן דמאן דשרי התם, יש לומר דכיון דצפוי ומחובר עמו והשתחוה לשניהם כאחד בטל הוא לגביה דהר עיקר, ועיקר כונתו להר היא, ומאן דאסור סבר דכיון שהצפוי תלוש נאסר משום עיקר עבודה זרה הא משום נויין לא. ואינו מחוור דהא משמע בתמורה (תמורה כח:) דצפוי בעלי חיים אסורין אף להדיוט, ואף על גב דהן עצמן מותרין, דאמרינן התם ומה אתנן ומחיר דצפוייה מותרין הן אסורין נעבד שצפוייה אסור אינו דין שהוא אסור. והתם על כרחך בשאין הצפוי נעבד דומיא דאתנן, ואסור אף להדיוט קאמר, דהא מייתי לה התם מקרא דלא תחמוד כסף וזהב עליהם, והרמב״ם ז״ל פירש (הל׳ שחיטה פ״ב הי״ד) שלא נתכוון לעבדו אלא לשם רפואה בעלמא, ולפי פירושו אף לגדא במתכוין נמי לרפואה, ואפילו כן הרי הן זבחי מתים ומדרבנן דמיחלפא בתקרובת גמור. ולשם הר כיון דהר עצמו אינו נאסר אף במתכוין לעובדו, וכאן לא נתכוין לעובדו לא מיחלף ליה בתקרובת גמור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו ששחיטתו פסולה אבל אינו אסור כעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר הוא אומר] שהוא שוחט לשם הר, שאין ההר כשלעצמו נחשב עבודה זרה. הא [זה] ששנינו בברייתא שהוא זבח לעבודה זרה, הרי זה באופן דאמר לגדא דהר הוא אומר שהוא שוחט למזלו של ההר]. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן] שבברייתא מדובר במי ששוחט לשם המזל של ההר, דקתני דומיא [שהוא שונה שוחט לשם הרים בדומה] למיכאל שר הגדול, שמע מינה [למד מכאן] שהוא מתכוון למהות רוחנית ולא להר עצמו.
Abaye said: The apparent contradiction between the mishna and the baraita is not difficult. This mishna that teaches that the slaughter is not valid but benefit is permitted is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the mountain itself, which is not an idol. That baraita that teaches that the animal is an offering to the dead and benefit is forbidden is referring to a case where one says that he is slaughtering the animal for the sake of the angel of the mountain. The language of the baraita is also precise, as the mountain and the other natural entities are taught together with and therefore similar to Michael, the great ministering angel. Conclude from it that the tanna is referring to slaughter for the sake of a spiritual entity, not the mountain itself.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב הוּנָא ההָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד אֲסָרָהּ סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אֲסָרָהּ עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה אֲסָרָהּ.

Rav Huna says: If the animal of another was prone before an idol, once one cut one siman, the windpipe or the gullet, he rendered the animal forbidden. He holds in accordance with that which Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Although the Sages said that one who bows to the animal of another does not render it forbidden, if he performed a sacrificial rite upon it he renders it forbidden. The case cited by Rav Huna involves an action of that kind, cutting one siman; therefore, the animal is forbidden.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היתה בהמת חבירו – לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד. דאע״ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט לא משום נעבד שעשאו עבודת כוכבים ולא משום מוקצה שהקצו לתקרובת עבודת כוכבים כדקיימא לן בתמורה (דף כט.) מדאצטריך קרא למיסרינהו לגבוה כדתניא (ב״ק דף מ:) מן הבקר להוציא את הנעבד ומן הצאן להוציא את המוקצה מכלל דלהדיוט שרי מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (ע״ז דף נד:) אע״פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות ושיחין ומערות והשתחוה להן אסרן והכא נמי אע״ג דאכתי בעלי חיים נינהו מיתסרי. והאי סימן אחד לאו דוקא דה״ה לחצי סימן. ובהמת חבירו נמי אע״ג דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו.
רבוצה – לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו אלא אע״ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה.
המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה – אפילו למזבח משום נעבד.
עשה בה מעשה אסרה – אף להדיוט. וטעמא יליף במסכת ע״ז (דף נב:) מכל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו ואמר מר מאי הכנו שגנזום דאסירי בהנאה ואף על גב דלאו דידיה הוו שהיו כלי שרת.
רבוצה לפני עבודת כוכבים – פירש בקונטרס לא מיבעיא עומדת דכשהגביהה והרביצה קנאה בהגבהה ונעשית שלו ואין נראה דכי הגביהה נמי לא קנה לה לענין שתחשב שלו אם אין אדם אוסר דבר שאין שלו דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כו׳ ולקמן (דף מא.) נמי דאמר רב נחמן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פריך ליה מהמנסך ומאי פריך מהמנסך והא מנסך מכי אגבהיה קנייה כדאמר בהניזקין (גיטין דף נב:) אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנוי לו אלא להתחייב באונסין אלא נראה דנקט רבוצה לרבותא דאף על גב דלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול כל כך אסרה.
לפני עבודת כוכבים – אין לפרש דוקא לפני עבודת כוכבים וכרבי יהודה בן בבא דאמר לקמן (דף מא.) אין מנסכין יין אלא לפני עבודת כוכבים והוא הדין שאר עבודות דנראה דדוקא לענין ניסוך קאמר דבכל דוכתא דאיירי בשוחט לא נקט לפני עבודת כוכבים ועוד דאמאי פריך בסמוך אשחוטי חוץ לא ליחייב דמחתך בעפר הוא התם בשלא שחט לפני עבודת כוכבים ולא מתסרא ומ״מ חייב העובד מידי דהוה אעובד להר אלא ודאי אע״פ שלא בפני עבודת כוכבים נמי מתסרא והא דנקט הכא לפני עבודת כוכבים אורחא דמלתא נקט א״נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא מסתמא לשם עבודת כוכבים מתכוין אע״פ שלא פירש וכגון שהוא ישראל מומר והשתא מצי למימר דנקט רבוצה דלא מבעיא הרביצה לפני עבודת כוכבים דודאי לשם עבודת כוכבים נתכוון אלא אפי׳ רבוצה כבר כיון דישראל מומר הוא ושוחט לפני עבודת כוכבים מתכוין לעבודת כוכבים.
כי הא דאמר עולא – לא מייתי סייעתא מעולא אלא מהא דמיתסרא בהמת חבירו ע״י מעשה אבל דמיתסרא במעשה זוטא אין יכול לדקדק דדלמא עולא מעשה רבה קאמר כדאמר בסמוך והא דקאמר בסמוך ועולא מעשה כל דהו קאמר היינו משום דלרב הונא לא מצי לפרושי מעשה רבה וא״כ על כרחך מעשה כל דהו קאמר דאי סימן אחד בעי א״כ הוה ליה לפרושי.
{שמעתא דחלות איסור משום מעשה בדבר שאינו שלו}
והא דאמר רב הונא, היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע״ז וכו׳ – מכדי, רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה, כעולא, ועולא מעשה כל דהו קאמר.
ורב עמרם ורב נחמן ור׳ יצחק פליגי, ואמרי, אפי׳ במעשה רבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואוקימנא כתנאי, וקמו להו רב הונא ועולא כת״ק, הלכך הלכתא כוותייהו. ובמס׳ ע״ז (דף נד.), בפ׳ ר׳ ישמעאל, הוזכרו מחלוקות הללו.
ובכלים שנשתמשו בבית חוניו (עיין עבודה זרה נב:), נראה דס״ל לרבי כמ״ד, אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולגבוה מיהת מאיסי, מדכתיב (דברי הימים ב כט, יט), הכנו [גנזום] הקדשנו1 [שהקדשנו אחרים תחתיהם].
ורב אשי שרא למשקל דמי מההוא גוי דנסכיה לחמרא דישראל, משום דמקלא קלייה (עיין עבודה זרה נט:). אבל לזבוני בהדיא לא שרינן, ולא עבדינן בהא עובדא כר׳ יהודה בן בתירא ור׳ יהודה בן בבא.
וישראל אינו אוסר דבר של ישראל חבירו אפי׳ במעשה רבה, דאמרי׳, לצעורי קא מכוין. ואם ישראל משומד הוא אוסר אפי׳ במעשה כל דהו.
והרי״ף ז״ל השמיט דברים הללו. וכן השמיט ממה ששנינו, השוחט לשם עולה לשם שלמים וכו׳, עד סוף הפרק.
1. צ״ל: והקדשנו.
היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע״ז. כתב רש״י ז״לא, לא מיבעיא עומדת שכשהגביהה והרביצה קנאה ונעשית שלו, אלא אע״ג דרבוצה ולא קנאה אסר לה במעשה. ואין פי׳ זה ברורב, דאימר דאוקמה רחמנא ברשותיה לענין אונסין, למיהוי דידיה לא אוקמה ברשותיה כדאמרינן בפ׳ בן סורר ומורהג, ולקמן נמי דאקשינן ממנסך למאן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואע״ג דאגבהיה, כדאמרינן בפ׳ הנזקיןד מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשיה לא הוי עד דמנסך ליה. אבל כך ראוי לומר, לא מיבעיא עומדת שהגביהה והרביצה ושחט בה סימן אחד דהא איתעביד בה מעשה רבה, אלא אפילו רבוצה כיון ששחט בהה סימן אחד אסרה.
א. ד״ה רבוצה.
ב. כן הקשו ותירצו תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה רבוצה. וראה חידושי הר״ן. וראה תוס׳ ותוספות ר״י מפאריש ע״ז נג, ב ד״ה היתה.
ג. סנהדרין עב, א.
ד. גיטין נב, ב.
ה. כי״ל: כיון שנשחטה.
תד״ה לפני עבודת כוכבים כו׳ א״נ כיון דלפני עבודת כוכבים הוא וכגון שהוא ישראל מומר כו׳ עכ״ל צ״ל דהאי תירוצא למאי דמשני לר״נ דההיא דשנים אוחזין כו׳ ודמנסך דאיירי באית ליה שותפות בגויה אבל לאידך אוקמתא דאיירי במומר לעבודת כוכבים דמודה ר״נ ע״כ דרב הונא לא איירי הכא במומר דא״כ לא הוה רב נחמן פליג עליה וצ״ע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה, כיון ששחט בה אפילו סימן אחדאסרה. ומעירים: סבר לה [סבור הוא] כי הא [כמו זו] שאמר עולא אמר ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה על ידי השתחויה זו, אם עשה בה עצמה מעשה של עבודה זרה — אסרה. ואף כאן, הרי שחט אותה.
Rav Huna says: If the animal of another was prone before an idol, once one cut one siman, the windpipe or the gullet, he rendered the animal forbidden. He holds in accordance with that which Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: Although the Sages said that one who bows to the animal of another does not render it forbidden, if he performed a sacrificial rite upon it he renders it forbidden. The case cited by Rav Huna involves an action of that kind, cutting one siman; therefore, the animal is forbidden.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֵיתִיבֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא ההַשּׁוֹחֵט חַטָּאת בְּשַׁבָּת בַּחוּץ לַעֲבוֹדָה זָרָה1 חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת וְאִי אָמְרַתְּ כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד אֲסָרָהּ אַשְּׁחוּטֵי חוּץ לָא לִיחַיַּיב

Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita: One who unwittingly slaughters an animal that was designated as a sin offering on Shabbat outside the Temple, for idol worship, is liable to bring three sin offerings: One for performing the prohibited labor of slaughtering on Shabbat, one for slaughtering a sacrificial animal outside the Temple, and one for slaughtering an animal for idol worship. And if you say that once he cuts one siman he renders the animal forbidden as an idolatrous offering, then let him not be liable to bring a sin offering for slaughter of a sacrificial animal outside the Temple courtyard,
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר – כלומר הכי סברינן חטאת בהמה דאינה ניתרת אלא אי בשנים אי ברוב שנים ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ כו׳ כלומר דלא חשוב חטאת ולא יהא חייב אשחוטי חוץ דבסימן אחד אין מתקבל בפנים:
השוחט חטאת – לקמיה מפרש מאי שנא חטאת דנקט.
שלש חטאות – בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת. ומשום מקלקל לא מיפטר בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם וחטאת כי שחטי להם בעלים דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי.
חייב שלש חטאות – לא נחת למניינא דא״כ ליתני ארבעה וכגון שהוא יוה״כ אלא בהני אשמועינן חידוש דלענין שבת חייב אע״פ שלא תיקן אלא להוציא מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים עג.) ובחוץ לעבודת כוכבים הוי חידוש כדמוכח בשמעתא וא״ת ואמאי חייב משום שחוטי חוץ והא אינו מתקבל בפנים דחטאת העוף ליתא אלא ביחיד ואין קרבן יחיד קרב בשבת וי״ל דכיון דאם זרק הורצה כדאשכחן בפ״ב דביצה (דף כ:) גבי כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או שלא לזמנן יש לו להתחייב משום שחוטי חוץ דבפ׳ השוחט והמעלה (זבחים דף קט.) מרבינן מקראי לחייב בחוץ על כל הפסולין שאם עלו לא ירדו ואף על גב דאותו ואת בנו בחוץ פטור משום מחוסר זמן שבת לא חשיב מחוסר זמן דאין זה אלא משום דאין עשה דקרבן יחיד דוחה לא תעשה דשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: השוחט בהמה שהוקדשה לקרבן חטאת, והיה זה בשבת, בחוץ (מחוץ לעזרה), ולשם עבודה זרה, ועשה כל אלה בשוגג — חייב שלש חטאות: משום שחיטה בשבת, משום שחיטת קדשים בחוץ, ומשום שחיטה לעבודה זרה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] כיון ששחט בה סימן אחד מיד אסרה משום עבודה זרה — משום שחוטי חוץ לא ליחייב [שלא יתחייב],
Rav Naḥman raised an objection to the opinion of Rav Huna from a baraita: One who unwittingly slaughters an animal that was designated as a sin offering on Shabbat outside the Temple, for idol worship, is liable to bring three sin offerings: One for performing the prohibited labor of slaughtering on Shabbat, one for slaughtering a sacrificial animal outside the Temple, and one for slaughtering an animal for idol worship. And if you say that once he cuts one siman he renders the animal forbidden as an idolatrous offering, then let him not be liable to bring a sin offering for slaughter of a sacrificial animal outside the Temple courtyard,
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין מ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין מ. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין מ., הערוך על סדר הש"ס חולין מ., רש"י חולין מ., תוספות חולין מ., בעל המאור חולין מ. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין מ. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין מ. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין מ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין מ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין מ., חדושי בעל שרידי אש חולין מ. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ חולין מ., אסופת מאמרים חולין מ.

Chulin 40a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 40a, Attributed to R. Gershom Chulin 40a, Collected from HeArukh Chulin 40a, Rashi Chulin 40a, Tosafot Chulin 40a, Baal HaMaor Chulin 40a, Ri MiLunel Chulin 40a, Ramban Chulin 40a, Rashba Chulin 40a, Meiri Chulin 40a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 40a, Chidushei Baal Seridei Eish Chulin 40a, Steinsaltz Commentary Chulin 40a, Collected Articles Chulin 40a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144