חלק ג, סימן כט
בענין מחשבין מעבודה לעבודה בעבודה ובהא דאין אדם אוסר בהמת חברו אלא ע״י מעשה
ובגדרי איסורי פיגול ועבודה זרה ובשאלה אי כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנאא*
איתא בחולין מ׳,א – מ׳,ב: אמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודת כוכבים, כיון ששחט בה סימן אחד – אסרה. סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה (רש״י ד״ה היתה בהמת חברו: ״לא מיבעיא שלו דמיתסרא משום תקרובת עבודת כוכבים בשחיטת סימן אחד דאע״ג דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט ... מיהו כי עביד מעשה בגופייהו מיתסרי ... והאי סימן אחד לאו דוקא דה״ה לחצי סימן, ובהמת חבירו נמי אף על גב דפשיטא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אשמועינן רב הונא דאסר לה במעשה כל דהו״).
איתיביה רב נחמן לרב הונא: השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודת כוכבים – חייב שלש חטאות (רש״י: ״בשוגג משום שבת ומשום שוחט קדשים בחוץ ומשום עבודת כוכבים ששלשתן בכרת ומשום מקלקל לא מיפטר בשבת שהרי מתקנה הוא אצל בני נח שאבר מן החי אסור להם, וחטאת כי שחטי לה בעלים – דבר שאינו שלו הוי דשל גבוה הוי״). ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה, אשחוטי חוץ לא ליחייב, מחתך בעפר הוא (רש״י: ״דכיון דנאסר משום עבודת כוכבים פקע שם קדשים מינה ונעשית של עבודת כוכבים ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עליה משום שחוטי חוץ, ואף על גב דאמרינן בפירקין (לעיל חולין כ״ט,ב) שחט סימן אחד בחוץ וסימן אחד בפנים חייב שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף בחוץ, ליכא למימר דבגמר הסימן חייל בהדי הדדי איסור עבודת כוכבים ושחיטת חוץ, דכי אמרינן סימן אחד מחייב הני מילי היכא דגמר לשחיטה בעודה קדשים כדקתני וסימן אחד בפנים דאיגלאי מילתא דבסימן קמא שחיטת חוץ הוה, וטעמא דהתם משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אבל הכא דסימן שני לא אשתחיט כלל דחיתוך עפרא בעלמא הוא, קמא נמי לאו שם שחיטה עליה, ולענין שבת דחיוביה אנטילת נשמה הוא דמחייב אף על גב דלאו שחיטה היא, וכן משום עבודת כוכבים דשחיטת עבודת כוכבים היא, אבל לענין שחוטי חוץ לאו שחיטת קדשים היא״).
אמר רב פפא: הכא בחטאת העוף עסקינן, דכולהו בהדי הדדי קאתי (רש״י ד״ה הכא בחטאת העוף עסקינן: ״דמליקתה בסימן אחד, וכו׳ ״). מכדי רב הונא כמאן אמרה לשמעתיה – כעולא, ועולא מעשה כל דהו קאמר! (רש״י: ״דכיון דאמר רב הונא סימן אחד ואסמכא למילתיה אדעולא אשמועינן רב הונא דעולא מעשה כל דהו קאמר דהא סימן אחד בשחיטת עבודת כוכבים לאו גמר מעשה הוא הלכך ע״כ סימן אחד דרב הונא לאו דוקא דהוא הדין לחצי סימן, ואפילו מוקמת לה בחטאת העוף הוי תיובתיה, דמכי שחיט בה פורתא פקע שם קדשים מינה וחיוב שחיטת חוץ ליתיה עד גמר סימן וחיתוך עפר הוא״).
אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה (רש״י ד״ה אלא: ״אפילו בחטאת בהמה מתוקמא ובאומר איני רוצה לעבוד עבודת כוכבים בשחיטה זו עד שתגמר, דהשתא לא פקע שם זבחים עד גמר זביחה ומתחייב בכולה״).
אי הכי (רש״י: ״דטעמא דשחיטת חוץ לאו משום סימן אחד דחטאת העוף הוא אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה״) מאי איריא חטאת, לישמעינן זבח (רש״י ד״ה מאי איריא חטאת: ״דנקט, ליתני השוחט את הזבח דמשמע כל זבחים, ומדנקט חטאת דאיתיה נמי בעוף שמע מינה בחטאת העוף קאי, וכו׳ ״)
אלא אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: הכי במאי עסקינן – כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו, דכולהו בהדי הדדי קאתיין (רש״י ד״ה דכולהו בהדי הדדי: ״דכיון דשם עבודת כוכבים לא חייל עד גמר סימן אישתכח דכולה שחיטה בקדשים הואי״).
ואיתא בבבא קמא ע״א,ב לענין חיוב גנב בתשלומי ד׳ וה׳ כשטבח ומכר:
ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לע״ז, כיון דשחט בה פורתא אסרה, אידך איסורי הנאה הוא, ולא דמריה קא טבח (רש״י ד״ה כיון דשחיט בה פורתא איתסרא: ״משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים, ולענין תשלומין ד׳ וה׳ – וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן, כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא״). אמר רבא: באומר בגמר זביחה הוא עובדה (רש״י: ״לע״ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה״).
ובתוס׳ שם ד״ה כיון ששחט בה פורתא אסרה: ואפילו למ״ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא, שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין מ׳,א) אף על גב שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד׳ וה׳ ואפילו למ״ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא.
ובד״ה איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט: וא״ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (חולין מ׳) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע״ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע״ז. ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד.
ואיתא בחולין ל״ט,א: אתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים (רש״י ד״ה לזרוק דמה לעבודת כוכבים: ״ודאשחטה לשם עבודת כוכבים שהיה בדעתו לעובדה בשחיטה זו דברי הכל אסורה דהא זבחי מתים הוא, אלא בשלא היה מתכוין להיות שחיטה זו עבודה לעבודת כוכבים אלא שחטה לעצמו ע״מ שיעבוד העבודת כוכבים בזריקת דמה או בהקטר חלבה״) – רבי יוחנן אמר פסולה (רש״י: ״אסורה בהנאה״), ר״ש בן לקיש אמר מותרת. רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה (רש״י: ״כשחישב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת כגון שחישב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודת כוכבים״) וילפינן חוץ מפנים (רש״י: ״ממחשבת פיגול של פנים שהשוחט ע״מ לזרוק דם למחר או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול״). ריש לקיש אמר מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן חוץ מפנים.
ואזדו לטעמייהו, דאתמר: שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה (רש״י ד״ה שחטה לשמה: ״בחטאת מיירי דכל שאר זבחים כשרין שלא לשמן אבל חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה וכן פסח שנשחט שלא לשמו, ואם שחט החטאת לשמה לזרוק דמה שלא לשמה״) – רבי יוחנן אמר פסולה, ר״ש בן לקיש אמר כשרה. רבי יוחנן אמר פסולה, מחשבין מעבודה לעבודה, וגמרינן ממחשבת פיגול (רש״י ד״ה רבי יוחנן אמר פסולה: ״דגמרינן מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול דעיקרו מעבודה לעבודה״) ר״ש בן לקיש אמר כשרה, אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא גמרינן ממחשבת פיגול.
וצריכא (רש״י: ״לאשמועינן בתרווייהו מחלוקת דרבי יוחנן ור״ש בן לקיש״), דאי איתמר בהא (רש״י: ״מילתא קמייתא דהשוחט את הבהמה״), בהא קאמר ר״ש בן לקיש (רש״י: ״דאין מחשבין״), משום דחוץ מפנים לא ילפינן, אבל פנים מפנים (רש״י: ״פסול דחטאת שלא לשמה מפיגול״) אימא מודי ליה לרבי יוחנן. ואי אתמר בהך, בההיא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא אימא מודי ליה לר״ש בן לקיש, צריכא.
ועוד דנו בסנהדרין ס׳,ב – ס״א,ב בקרא דזובח לאלוהים יחרם (שמות כ״ב, י״ט) למה יצא מכלל שאר עבודות, האם ללמדנו על הכלל כולו יצא, שאין הכלל מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח שהוא עבודת פנים, או דבעינן קרא לגופיה (רש״י ד״ה לגופיה אתא: ״ולאורויי דאפילו לא שחט שחיטה עצמה לעבודת כוכבים אלא שוחט לעצמו וחשב בה ע״מ לזרוק דמה לעבודת כוכבים חייב ואפילו לא זרק״), ללמדנו דמחשבין מעובדה לעבודה (רש״י: ״כלומר דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה״): דאיתמר השוחט בהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים, רבי יוחנן אמר אסורה (רש״י: ״הבהמה בהנאה ואעפ״י שהשחיטה לאו לעבודת כוכבים היתה, ואפילו לא זרק דמה לעבודת כוכבים נאסרה, וילפינן טעמא בשחיטת חולין דגמר לה רבי יוחנן ממחשבת פיגול דהויא מעבודה לעבודה, דהשוחט את הזבח על מנת לזרוק את הדם למחר פיגל״), וריש לקיש אמר מותרת (רש״י: ״לא יליף חוץ מפנים ואין מחשבין מעבודה לעבודה״).
הניחא לרבי יוחנן אלא לריש לקיש בעי קרא (רש״י ד״ה הניחא: ״הא דמייתר לן זובח ללמד על הכלל ולא מוקמינן להאי דרשא לומר שמחשב מעבודה לעבודה, הא ניחא לרבי יוחנן דנפקא ליה לענין איתסורי ממחשבת פיגול, איכא למימר דלענין איחיובי גברא נמי מהתם יליף, ועל כרחיך אייתר ליה זובח, אלא לריש לקיש דלא יליף עבודת כוכבים מפיגול, נימא דהאי זובח להכי הוא דאתא שמחשבין מעבודה לעבודה״).
מתקיף לה רב פפא, ולרבי יוחנן לא בעי קרא, עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה אבל גברא לא בר קטלא הוא, ואתא קרא לחיובי גברא לקטלא?! מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא, ולריש לקיש מי בעי קרא, עד כאן לא קא שרי ריש לקיש אלא בהמה אבל גברא בר קטלא הוא, מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדו בסייף?! וכו׳.
ואיתא בנדרים ל״ה,ב: איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא? (ר״ן ד״ה איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם: ״אף על גב דבפ״ק דקדושין (דף כ״ג,ב) אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס״ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי, אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני׳ או מברייתא).
למאי נפקא מינה? למודר הנאה, אי אמרת דשלוחי דידן הוו – הא מהני ליה ואסור (ר״ן ד״ה הא קמהני ליה: ״וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא, דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אף על גב דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי״), ואי אמרת שלוחי דשמיא – שרי.
ובהמשך שם ל״ו,א: תנן, הכהנים שפיגלו במקדש, מזידין – חייבין, הא שוגגין – פטורין, אלא שפיגולן פיגול. אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול (ר״ן: ״דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי״), אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי (ר״ן ד״ה אלא א״א שלוחי דידן נינהו אמאי פגולן פגול: ״שוגג הוא דקשה ליה, בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו פיגולן פיגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד, וקי״ל בפ״ב דחולין (מ׳,א) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אבל בשוגג אי שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד שמתכוין הוא לעשות שליחותו ולימא – שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי״).
אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא (ויקרא ז׳, י״ח) לא יחשב לו, מכל מקום (ר״ן: ״ודחי׳ שאני גבי פגול דאמר קרא וכו׳ הלכך בעיין הכא לא איפשיטא. ומיהו נהי דהכא לא איפשיטא לה, מההיא דפ״ק דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו וכמו שכתבתי למעלה״).
ובקידושין כ״ג,ב מובאים דברי רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני (רש״י: ״לענין הקרבת קרבנות״) שלוחי דרחמנא נינהו (רש״י: ״ולא שלוחי דידן, ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו, והא מילתא איבעיא לן בנדרים (ל״ה,ב) בפרק אין בין המודר״), דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי?!
ובתוס׳ שם הקשו דמשמע הכא דפשיטא ליה ובמסכת נדרים בעי הני כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן ולא איפשטא, ותירצו בתירוץ ראשון דאורחיה דגמרא הוא בכמה דוכתי דלא מיפשטא אלא ממשנה או מברייתא אע״ג דמצי למיפשט מדברי אמוראי.
והנה בכל מה שהעלינו בישוב דברי הרא״ה לא נתישבה תמיהתי על הרשב״א שהשיג על הרא״ה מגמ׳ בדף מ׳,ב דמשם מוכח דקושיית הגמ׳ מהא דג׳ חטאות הוא רק לרב הונא דסובר דאדם אוסר בהמת חבירו ע״י מעשה, ולפי הרא״ה יש להקשות גם למ״ד דאין אדם אוסר של חבירו אפילו ע״י מעשה, הא לדעת הרא״ה גם למ״ד אינו אוסר דבר שאינו שלו הבהמה נאסרת באכילה, וא״כ יש להקשות גם אליביה קושיא זו, דהא לדעת הרא״ה הרי כאילו מתה מאליה או כנוחר.
ותמהתי דלפי הבנת הרשב״א בדעת הרא״ה [שאין כאן בכלל מעשה שחיטה] היה לו להקשות ממשניות מפורשות דהשוחט לעבודה זרה חייב באותו ואת בנו ובכיסוי [עי׳ חולין פ״א,ב וכן פ״ה,א], ומוכח דגם בשחיטה לעבודה זרה הוה שחיטה מעלייתא. ואין לתרץ ולומר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה, כמו דמתרץ הגמ׳ אליבא דרב הונא,ב דלפי״ז קשה דאמאי לא מקשה הגמ׳ בדף מ׳ ממשניות הנ״ל בדרך ממ״נ, דאי מיירי התם בשוחט בהמה שלו א״כ קשה לכו״ע כיון דשחט בה סימן אחד אסרה, ואידך מחתך עפרא בעלמא ולא הוי שחיטה לחייבו על אותו ואת בנו, ואי מיירי בבהמת חברו קשה לרב הונא דסובר דע״י מעשה נאסרה אף בשל אחרים. והגאון רע״א ז״ל בתשובותיו מהדורה קמא סי׳ קס״ה הוכיח באמת משחיטת אותו ואת בנו דשחיטה לעבודה זרה שמה שחיטה ולא העיר כלום על דברי הרא״ה והרשב״א הנ״ל.
ונ״ל דגם הרשב״א ידע שיש לומר דהרא״ה סובר ג״כ דשחיטה לעבודה זרה הוה שחיטה מעליתא, ולא הוה נוחר גמור, אלא דשחיטה לעבודה זרה אינה יכולה להתיר באכילה משום דשחיטה לעבודה זרה אינה יכולה להתפיס היתר אכילה [וכמש״כ בסי׳ הקודם]. אלא דהרשב״א פירש דברי הגמ׳ דאמרה דהוה מחתך עפרא בעלמא כפירוש התוס׳ בבבא קמא ע״א,ב דהגמ׳ פריך משום דאינה ראויה לפתח אוהל מועד, ולפי פירוש זה קשה על הרא״ה הא כיון דנאסרה באכילה שוב אינה ראויה לפתח אוהל מועד, משא״כ במשניות הנ״ל דלא מיירי בשחיטת קדשים לא איכפת לן מה שנאסרה באכילה, דמ״מ הוה שחיטה מעלייתא וחייב בכסוי ואותו ואת בנו. אלא דק״ק על התוס׳ בבבא קמא הנ״ל שהוכיחו סברתם מדקדוק הגמ׳ דאמרה שם דאידך איסורי הנאה ולא דמריה קא טבח, ואמאי לא הוכיחו סברתם ממשניות הנ״ל דשחיטת עבודה זרה הוי שחיטה מעלייתא, וכמו שהוכיח הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל.
*
ואולי י״ל דהתוס׳ סברו דממשניות הנ״ל אין ראיה, דאפשר לומר דמיירי ג״כ באומר בגמר זביחה הוא עובדה, וע״כ הוכיחו מקושיית הגמ׳ דפריך ואידך לא דמריה, דעדיין לא ידעה הגמ׳ דאומר בגמר זביחה הוא עובדה, ומזה מוכיח דאפילו אם אינו אומר בגמר זביחה הוא עובד הוי ג״כ שחיטה מעלייתא לחייבו בארבעה וחמשה.
*
ועדיין יש לי מקום לדון בזה, דהנה האחרונים הקשו על הגמ׳
בחולין דף מ׳ דאמרה באומר בגמר זביחה הוא עובדה, ופירש״י דאומר כן בתחילת השחיטה שאינו רוצה לעובדה עד גמר שחיטה. והקשו האחרונים הא הגמ׳ קאי אליבא דר׳ יוחנן, ור׳ יוחנן סבר בחולין ל״ט,א דהשוחט ע״מ לזרוק דמה לעבודה זרה דפסולה, דמחשבין מעבודה לעבודה, ולפי״ז גם באומר בתחילת השחיטה דעובדה בגמר שחיטה ג״כ נאסרה, וא״כ מה מהני אמירה זו, הא מ״מ נאסרה. ועי׳ בספר תפארת יעקב להגאון ר׳ יעקב גזונדהייט זצ״ל, חולין ט׳,ב, ובשו״ת אחיעזר להגאון ר׳ חיים עוזר זצ״ל, ח״ג סי׳ נ״ו, שהקשו קושיא זו. ובספר תפארת יעקב תירץ דאף לר׳ יהודה דסובר מחשבין מעבודה לעבודה והבהמה נאסרה אף בהנאה, מ״מ לא נעשית תקרובת עבודה זרה להפקיע שם קדשים ממנה, שלא יתחייב על שחיטת קדשים בחוץ, עיי״ש, ולא יכולתי להלום סברתו. והגרח״ע בסי׳ הנ״ל תירץ דמיירי באומר לא בתחילת השחיטה שהוא עובדה אח״כ אלא בשעת גמר שהוא עובדה, ורש״י שפירש באומר בתחילת השחיטה סובר דבסימן אחד לא אמרינן מחשבין מעבודה לעבודה, ולא כמש״כ התוס׳ בזבחים ט׳,ב ד״ה מחשבין, דגם בסימן אחד מהני שיחשוב על סוף הסימן, ויש לי לדון הרבה בדבריו, ויבוא להלן.
דין מחשבין מעבודה לעבודה הוא רק בבהמה שלו ולא בבהמת חברו
ולענ״ד י״ל דהדין דמחשבין מעבודה לעבודה הוא רק בבהמה שלו אבל לא בבהמת חברו, דהתם בעינן מעשה לרב הונא, ואם חישב בתחילת השחיטה לעבוד בסוף שחיטה לא הוי מעשה איסור לאסור בשל אחרים, דלא הוי אלא מחשבה גרידא, דהמעשה מצד עצמו הוא מעשה של היתר. ובפיגול דאמרינן מחשבין מעבודה לעבודה אף דבהמה אינה של כהן, הנה הרא״ש בנדרים ל״ו,א פירש קושיית הגמ׳ למ״ד כהנים שלוחי דידן, אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה לתקוני שוייך שליח ולא לעוותי – דקושיית הגמ׳ היא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום דעשאו שליח, לימא לתקוני שדרתיך, ומתרצת הגמ׳ שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו
(ויקרא ג׳, י״ח) מכל מקום, ופי׳ הרא״ש דדרשינן בזבחים כ״ט,ב קרי ביה לא יחשב – אלמא מחשבת המקריב הוי מחשבה לפסול אע״ג דלא דידיה הוא, עיי״ש. ונראה בהסבר דברי הרא״ש דענין הפיגול שפיגל הכהן אינו אוסר דבר של אחרים, אלא דהתורה אמרה דכהן שפיגל עבודתו פסולה, ואין לומר בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו אוסר כלל אלא שעשה עבודה פסולה, וממילא הקרבן נפסל מציווי התורה.
ג
ועי׳ מש״כ התוס׳ בבבא קמא ק׳,א בד״ה טיהר את הטמא, דפיגול לא הוי גרמי דדיבור חשוב כמעשה, והכוונה דע״י דיבור זה עשה עבודה פסולה, ועבודה פסולה שכזו נחשבת לפיגול וחייב הכהן עליה. ורבי יוחנן דסובר דגם בעבודה זרה אנו אומרים מחשבים מעבודה לעבודה משום דילפינן חוץ מפנים סובר דגם שוחט ע״מ לזרוק דמה לעבודה זרה נחשבת לזבחי מתים. ועי׳ ברש״י חולין ל״ט,א (ד״ה לזרוק דמה לעבודת כוכבים) וכן בבבא קמא ע״א,ב (ד״ה דשחט בה פורתא אתסרא) דשחט בה פורתא אסורה משום זבחי מתים, ודעת רש״י דהעיקר תלוי בשחיטה ונאסרה, משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכוונתו דאע״ג דבבהמת חברו אינה נאסרת, מ״מ אם עשה בה מעשה שחיטה נאסרה מטעם תקרובת עכו״ם, והילפותא חוץ מפנים לרבי יוחנן – הפירוש דכמו שבפנים המחשבה שהוא חושב בשעת שחיטה עושה את השחיטה לעבודת פסול, כמו״כ בשוחט לעבודה זרה, אם חשב בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודה זרה, אף דלא הוי מעשה אלא מחשבה גרידא, מ״מ מקרי עבודת עבודה זרה ע״י שחישב בשעת שחיטה מחשבת עבודה זרה, דגם זה נקרא זבחי מתים.
אבל זה הוא דווקא בבהמה שלו שיכול לאוסרה במחשבה אם מחשבה זו נחשבת לעבודה, משא״כ בבהמת חברו שאינו יכול לאסור את שאינו שלו במחשבה, ואפילו ע״י מחשבה שעל ידה נעשית השחיטה לעבודה פסולה, אלא ע״י מעשה איסור ממש, שפיר י״ל דרק אם הוא חושב בשעת שחיטה לעבודה זרה אז הוא יכול לאסור בשל אחרים, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע״מ לזרוק או ע״מ לעבוד בגמר שחיטה, אין זה מעשה איסור אלא מחשבה גרידא, ובמחשבה גרידא אינו יכול לאסור בשל אחריםד.
כיצד להבין את המשניות דבשוחט לעבודה זרה מתחייב באותו ואת בנו ובכיסוי הדם?
ולפי״ז אין לומר במשניות דדף פ״א ופ״ה [לענין אותו ואת בנו וכיסוי הדם] דשוחט בהמה שלו דמיירי בשוחט ע״מ לעובדה בגמר שחיטה, דהתם נאסרה מיד משעת זביחה מטעם מחשבין מעבודה לעבודה, וחוזרת הקושיא דמכי שחט בה פורתא נאסרה ואידך מחתך עפרא בעלמא.
ואמנם בשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ נ״ו שהזכרתי לעיל – דלתוס׳ שסוברים דגם בסימן אחד אנו אומרים מחשבין מעבודה לעבודה מיירי [הגמ׳ בחולין מ׳,ב] שאמר אמירת עבודה זרה בשעת גמר שחיטה, ורש״י שלא פירש כן, פליג על תוס׳ וסובר דבסימן אחד לא אמרינן מחשבין מעבודה לעבודה, ולפי״ז יש מקום לומר [לשיטת התוס׳] דבמשניות הנ״ל מיירי שאמר בשעת הגמר שהוא עובדה. אלא דזה נראה לי דוחק גדול, דאיך אפשר לצמצם שיאמר במשהו האחרון שהוא כחוט השערה שהוא עושה לשם עבודה זרה. ואם אמר אחר שחיטת הרוב תו לא מהני, דמיעוט האחרון אינו פוסל.
ובשו״ת אחיעזר יו״ד סימן ז׳ הביא בשם הפרי מגדים בסי׳ ד׳ שנסתפק בזה, ונראה דספקו של הפרי מגדים אינו אלא לשיטת רש״י דפוסל שהייה במיעוט בתרא מן התורה משום דלכתחילה בעי שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו, ולכן אם גמר גם המיעוט בתרא הוא בכלל שחיטה,ה משא״כ להנך דסברי דשהייה אינו פוסל במיעוט בתרא, דמכיון שנשחט רובו אין המיעוט בתרא בכלל שחיטה, וממילא אינו בכלל עבודה ולא מהני פיגול או מחשבת עבודה זרה לפוסלה! ולרב פפא דבעי בדף ל׳,ב אם החליד במיעוט סימנים מהו, וקאי בתיקו, ורש״י כתב שם דעבדינן לחומרא דדילמא סבירא לן כרבנן טרופאי דמטרפי במיעוט בתרא, אבל לרב פפא דמספקא ליה אי יש פסול במיעוט בתרא אי אפשר לפרש הגמ׳ דחולין מ׳,ב דמחשב בשעת גמר והיינו לאחר שחיטת הרוב, דלרב פפא אפשר שאינו פוסל במיעוט בתרא.
ועוד דלפי הרשב״א שכתב בחולין כ״ט,א דבעוף סגי אף לכתחילה ברוב ולא בעי שנים, ורק בבהמה בעי לכתחילה שנים, א״כ בעוף לא מהני פסול במיעוט בתרא. ואולם לרשב״א היתה גירסא אחרת בגמ׳ שם ורש״י לא גרס כן אלא פירש דגם בעוף בעי לכתחילה שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו.
על חיוב גברא שחישב מעבודה לעבודה בחטאת ובקטלא
ועדיין יש לי לדקדק בדברי הגמ׳ דמקשה לרב הונא מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה – דאמאי לא מתרץ רב פפא דהברייתא מיירי בשוחט ע״מ לזרוק לעבודה זרה דבזה גם רב הונא מודה דלא אסרה דהוה מחשבה גרידא ולא נחשבה מעשה לאסור בשל אחרים וכמש״ל, ומ״מ חייב חטאת דאפילו אם לא נאסרה מ״מ חייב העובד מיתה ובשוגג חטאת כמו במשתחוה להר וכמו במחשבין מעבודה לעבודה לריש לקיש, כמפורש בסנהדרין ס״א,א.
ואולי יש לומר דרב פפא לשיטתו דסובר בסנהדרין הנ״ל דאפילו לרבי יוחנן דאומר מחשבין מעבודה לעבודה, מ״מ גברא לאו בר קטלא הוא, וא״כ אי אפשר לאוקמי הברייתא בגוונא דשוחט ע״מ לזרוק דאז פטור ממיתה ובשוגג פטור מחטאת. ובמסקנא דאמר דמיירי בגמר זביחה הוא עובדה קאי אליבא דרב אחא בר איקא דסובר בסנהדרין ס״א,א הנ״ל דאפילו לריש לקיש חייב מיתה מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדו בסייף.
וה״ה דמצי לשנויי דמיירי בשוחט ע״מ לזרוק, דחייב מיתה וחטאת והבהמה של אחרים לא נאסרה עי״כ דהיא מחשבה גרידא. וראיתי בתפארת יעקב הנ״ל שכתב בפשיטות דאם חישב בתחילת שחיטה לזרוק לשם עבודה זרה חייב מיתה לכו״ע, הנה באמת זו מחלוקת אמוראים בסנהדרין הנ״ל.
האם שחיטה לעבודה זרה נחשבת לקלקול בשחיטה
והנה הגאון ר׳ עקיבא איגר בתשובה הנ״ל הקשה על רש״י שכתב דמחתך עפרא הוא משום דנאסרה בהנאה ולא שייך שחיטה, הא רש״י סובר בדף כ״ט,ב דרק אם נתנבלה בשחיטתה מקרי נתקלקלה בשחיטה ופטור משום שחיטת חוץ [עיי״ש בד״ה בשחיטתה ובד״ה דלא שחיטה היא כלל], וא״כ בשוחט לעבודה זרה שנאסר מטעם תקרובת עבודה זרה מ״מ הוא איסור אחר ולא מקרי נתקלקלה בשחיטתה. והגאון ר׳ עקיבא איגר יצא בדרך חדשה לפרש דהוא משום דהסוגיא קאי לרבי שמעון (עיי״ש שהוכיח כן) ורבי שמעון סבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואין כאן סימנים לשחיטה ולהכי הוה כמחתך בעפר. ותמיהני על הגאון ז״ל, דלפי״ז למה לגמ׳ בחולין וכן בבבא קמא לומר דטעמא דרבי שמעון דפוטר מכיסוי ואותו ואת בנו ומד׳ וה׳ משום דסבר שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה, והרי בפשיטות יש לומר דהטעם הוא משום כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואין כאן סימנים לשחיטה. וצ״ל דטעם זה הוא על טריפה וחולין בעזרה וכו׳ אבל בשוחט לעבודה זרה הוא באמת פטור מטעם העומד לשריפה וכו׳.
ובעיקר קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר הנ״ל נראה ליישב בפשיטות דרש״י הסביר את המאמר מחתך בשר בעלמא משום דפקע שם קדשים ממנו, וכשגומר את השחיטה אין זו שחיטת קדשים, ולהכי פטור משחוטי חוץ דבעינן שכל השחיטה תהיה שחיטת קדשים ואם פקע שם קדושה ממנו נתקלקלה השחיטה מתורת שחיטת קדשים. ומה שכתב רש״י דדוקא בנתנבלה נתקלקלה השחיטה, כוונת רש״י שבעינן שהקלקול יהא קלקול של שחיטה ולא קלקול של איסור אחר, אבל בשוחט לעבודה זרה הוא קלקול בשחיטה מתורת קדשים. ובהדיא כתב רש״י בחולין מ׳,ב ד״ה מחתך בעפר הוא, וז״ל: אבל לענין שחיטת חוץ לאו שחיטת קדשים היא.
ובענין זה עלי להעיר על מש״כ המאירי בשם יש אומרים (ריש חולין) וכן הביא הרא״ה בבדק הבית
(בית ראשון) בשם מורו הרמב״ן דשחיטת מומר לעבודה זרה אין שחיטתו עושה נבילה ורק איסור אכילה, ודבריהם מוסברים עפ״י מה שהעליתי בביאור דעת הרא״ה ששחיטה זו אינה מתירה לאכילה, כיון שאין בכוונתו חלות היתר, אבל איננה נבילה.
על הבדלים בין מחשבת פיגול למחשבת שלא לשמה
וראיתי ב״מדור לבני הישיבות״ מאמר מאת הרב שמרי׳ יוסף קארעליץ מישיבת גאוני וואלוזין בשם ״בגדר איסורי פיגול עבודה זרה ושלא לשמה״, ובו מביא קושיא בשם רבו הגאון האמיתי רבן של ישראל רב״ד לייבוביץ זצ״ל – דלמה לא מביאה הגמ׳ בנדרים ל״ו,א ראי׳ דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו מהא דכהן פוגם בקרבן אם חשב שלא לשמה, ולא עלה לבעלים לשם חובה, ובחטאת פסול לגמרי (משנה ריש זבחים), ואי שלוחי דידן נינהו – נימא לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.ו והגאון ז״ל תירץ דרק גבי פיגול יש לומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דבפיגול המחשבה היא האוסרת ופוסלת את הקרבן, אבל שלא לשמה, לא המחשבה אוסרת אלא שהתורה אסרה אם שחט שלא לשמה, ואם חשב שלא לשמה נפסל הקרבן ממילא, ודמיא לאיסור בשר וחלב שכתבו התוס׳ ביבמות פ״ג,ב ד״ה אין, דאין לזה שייכות לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ובזה סתירה למה שהעליתי במאמרי דגם לפיגול אין שייכות לאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו פוסל, דהוא עושה שחיטה כשרה אלא שעבודתו נפסלה ע״י התורה, וזה מדרשת הקרא לא יחשב, וכדמסיק שם בגמ׳ז וכמו שפירש הרא״ש. וגם לפירוש הר״ן צריך לפרש כן, דאל״כ קשה דאיך נלמד מקרא דבפיגול יש דין מיוחד דאדם אוסר דבר שאינו שלו, דאדרבה נלמד מכאן דבכל איסורים אדם אוסר דבר שאינו שלו,ח או נוכיח מכאן דכהנים שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. ואולם לפי מה שכתבתי כוונת הגמ׳ לומר דהתורה גילתה דמחשבת פיגול פוסלת את העבודה, ולא הכהן הוא הפוסל.
[ודוגמא לזה מה שכתב הרמב״ן בבבא בתרא בכללי דיני דגרמי דאמאי טבח שקלקל חייב ולשמואל אף טבח אומן חייב לשלם דמזיק הוא פושע הוא, עי׳ בבא קמא צ״ט,ב, והא הוי היזק שאינו ניכר כמו כהנים שפיגלו בגיטין נ״ג,א. ותירץ דזה נקרא ניכר, דניכר בין חי ובין מת והוי כמתיז ראשה בסייף. משא״כ פיגול הוי פסול מדאורייתא. וכוונתו ברורה, דטבח שקלקל לא עשה שחיטה אלא המית, וזה היזק ניכר, משא״כ מפגל שהוא עשה את השחיטה כתיקונה אלא שחשב מחשבה שפוסלת את העבודה, ופסול זה עשתה התורה ולהכי הוי היזק שאינו ניכר, ואף שהוא לא נחשב לגרמי כמש״כ התוס׳ בבבא קמא ק׳,א בד״ה טיהר, מ״מ הוא היזק שאינו ניכר. ויודע אני שיש לדחות ולומר שפיגול הוא פסול בקרבן ולא פסול במעשה השחיטה, ומשו״ה לא נחשבה הבהמה כמתה ופסול קרבן הוא היזק שאינו ניכר].
ולענ״ד איני רואה הבדל בין מחשבת פיגול ובין מחשבת שלא לשמה, ובפרט אי נימא דשלא לשמה הוא פסול ולא חסרון של לשמה, כמו שאומרים בשם הגר״ח ז״ל. ואולי כוונת הגאון רב״ד לחלק ולומר, שלא לשמה הוא פסול בעבודה – שנעשתה העבודה שלא כתיקונה, אבל הפיגול הוא פסול בקרבן שפיגל את הקרבן, אלא שדין התורה שיכול לפסול את הקרבן רק בשעת השחיטה דווקאט. ולפי״ז שפיר יש לחלק ולומר דשלא לשמה הוא עושה את עבודה שלא כתקונה ומה נ״מ אם הוא עושה עבודה בשלו או בשל אחרים. והרי סוף סוף הוא העושה את העבודה והוא יכול לפסול את העבודה שהוא עובד, משא״כ פיגול, שמפגל את הקרבן יש לומר שאינו יכול לפסול קרבן של אחרים [ובע״כ דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו].
אלא שצ״ע מהא דרבי יוחנן, בחולין ל״ט,א ובזבחים י׳,ב דסובר דשחט לשמה ע״מ לזרוק שלא לשמה פסולה דילפינן ממחשבת פיגול, וקשה איך יש ללמוד פסול עבודה מפסול קרבן. ועי׳ מה שכתב רש״י בזבחים ט׳,ב ד״ה אין מחשבין מעבודה לעבודה, להסביר דברי ריש לקיש שסובר דאין מחשבין מעבודה לעבודה לענין לשמה ולא ילפינן ממחשבת פיגול: ״... דהתם עיקר מחשבתו המביאה לידי פיגול זו היא שיחשב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת מן אחת העבודות להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו, וזריקה אכילת מזבח היא, והוא הדין נמי אם חישב על הקטרת החלב שאינה מן העבודות הילכך לא לא דמיא לשלא לשמו״, עכ״ל. וכוונתו דלשמה הוא דין בעבודה שטעונה לשמה וזה דווקא אם עשה עבודה שלא לשמה נפסלה העבודה, אבל אם שחט לשמה על מנת לזרוק שלא לשמה, ואח״כ זרק לשמה לא נפסלה לא השחיטה ולא הזריקה. משא״כ בפיגול – כל מחשבת פיגול פוסלת בשעת שחיטה דזה פסול בקרבן ולא בעבודה, כך יש להסביר דברי רש״י. אבל מה טעמיה דר׳ יוחנן, וכי יש לומר דפליגי בסברא זו? ועי׳ בזבחים י״ד,א דאמר ר׳ יוסף בר׳ חנינא דמודה רבי שמעון לפסול חטאת במחשבת פיגול מקל וחומר – דשלא לשמה דהוכשרו בשלמים ופסול בחטאת, חוץ לזמנו שפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת. ומה זה קל וחומר? שלא לשמה הוא דין בעבודה ולכן יש חילוק בין חטאת לשלמים, דבחטאת בעי לשמה ולא בשלמים. משא״כ פיגול שהוא פסול בקרבן שפיר י״ל רק בקרבן שהוא על המזבח החיצון. ויש לי להעיר עוד מכמה מקומות וקיצרתי.
ולולא דברי הגרב״ד ז״ל הייתי מתרץ קושייתו באופן אחר. דזה פשיטא לגמרא דעבודה שאינה כתיקונה פוסלת את הקרבן ולא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמש״ל.י אלא דקושיית הגמ׳ דאמאי הוא פיגול, דכיון שאינו שלוחו של בעה״ב לאחר ששינה וקלקל, א״כ אין זו שחיטת קדשים ולא הוי פיגול.כ ועי׳ בחידושי הרשב״א נדרים ל״ו,א שכ״כ דכשהוא משנה שליחותו לעוות, נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פיגול, וכשר מיהא לא הוי, ואיהו לא קשיא ליה למה אינו כשר אלא פיגול הוא דקשיא ליה.
משא״כ בשלא לשמה, דבשאר קרבנות השחיטה כשרה ומה שאינו עולה לשום חובה הוא דין בחיובי קרבן ואין זה שייך לאיסורים שאינה שלו, ובחטאת שהקרבן פסול, לא הוא עשה את הפסול בשחיטתו, אלא שזהו דין בריצוי שאין הקרבן מרצה אלא אם הוקרב לשם כפרה. משא״כ בפיגול, נהי שהאיסור הוא מצד התורה כמו שלא לשמה, שנעשתה העבודה שלא כהלכתה, מ״מ מה שנעשה פיגול וחייבים כרת הוא דין מיוחד בשחיטת קדשים ושינוי השליחות פוסלת את השליחות מתורת שחיטת קדשים ולא הוי פיגול.
עוד בענין מחשבת פיגול אי נחשב למעשה
וביאור בדברי הרמב״ן למה מהני ביטול בנכרי שעובד עבודה זרה של ישראל
והאם כהן שחשב מחשבת פיגול חייב בכל אופן לשלם לבעלים?
ואגב ראיתי להעיר עמ״ש הרב קארעליץ הנ״ל קושיא בשם הגהת פורת יוסף להקשות על הר״ן בנדרים ל״ו,א שכתב דקושיית הגמ׳ [על הא דתני דכהנים שפיגלו במקדש – מזידין חייבין לשלם] דאי כהני שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול היא רק על שוגג, דמזיד יכול לאסור ע״י פיגול אף בשל אחרים, דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה, וכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעתא דנפשיה קעביד, והקשה הא הר״ן [על הרי״ף סוף פ״ב דחולין, עי׳ בסימן הקודם: ״כוונה בשחיטה ומתעסק בקדשים״] סובר דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה, מ״מ נאסרה באכילה דהוי כנוחר, וא״כ גם אם נימא דבשל אחרים אינו אוסר אף ע״י מעשה, יהיה חייב לשלם!ל ותירץ דמ״מ פיגול לא הוי והכא תני דהוי פיגול וחייב כרת.
והרב הנ״ל תירץ שני תירוצים. תירוץ אחד דע״כ הגמ׳ מיירי בשארי עבודות ולא בשחיטה, כמו שהוכיח הגרח״ע באחיעזר יו״ד סי׳ ד׳, דאל״כ קשה לשיטת הרי״ד דסובר דבשחיטה הכל סוברים דשלוחי דידן נינהו, דלא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וע״כ דהגמ׳ מיירי בשארי עבודות כגון בזריקה, ובזריקה אי אמרינן אין אדם אוסר של חבירו א״כ לא הוי רק כנשפך הדם דקיי״ל יחזור ויזרוק, משא״כ אי אדם אוסר ע״י מעשה כבר נתפגל ואי אפשר לתקנו. וע״כ דהגמ׳ מיירי בשארי עבודות כגון בזריקה, ובזריקה אי אמרינן אין אדם אוסר של חבירו א״כ לא הוי רק כנשפך הדם דקיי״ל יחזור ויזרוק, משא״כ אי אדם אוסר ע״י מעשה כבר נתפגל ואי אפשר לתקנו.
ובאמת כתב הרשב״א בקידושין כ״ג,ב לתרץ קושיית התוס׳ שם על הסתירה שבין סוגיית הגמ׳ בקידושין לסוגיית הגמ׳ בנדרים, דהגמ׳ בקידושין מיירי בשאר עבודות ולהכי פשוט דשלוחי דרחמנא נינהו מטעם דאיהו לא מצי עביד וכו׳, והגמ׳ בנדרים מיירי בשחיטה ובשחיטה לא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד ולהכי מספקא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא עיי״ש בחידושי הרשב״א.מ ועל עצם דברי הגרח״ע ז״ל יש להעיר הרבה אלא שאכ״מ, וכמדומה שגם בתוס׳ רי״ד אומר זה מה שנאמר בחידושי הרשב״א.
ותירוץ שני תירץ הרב הנ״ל דפיגול, אי נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה שחיטתו כשרה לגמרי, ולא דמי לשוחט לעבודה זרה דהתם מחשבתו לעבודה זרה עושית את השחיטה לאינה מתרת. משא״כ בפיגול שהשחיטה כשרה אלא שהמחשבה פוסלת בשעת העבודה, ונמצא דהשחיטה היא כשרה אלא שבמחשבתו הוא פוסל, וזהו יכול רק בשלו אבל לא בשל אחרים וממילא השחיטה מתרת. ובעצמו הרגיש הרב הנ״ל דא״כ אמאי אוסר ע״י פיגול אי נימא דאדם אוסר של חבירו ע״י מעשה, והרי אין כאן מעשה לאסור, ובמחשבה גרידא בודאי אינו יכול לאסור בשל אחרים.
ולתרץ קושיא זו הלך בדרך רחוקה וחידש דע״י מעשה נעשה כשלו ויכול לאוסרו במחשבה כמו שיכול לאסור שלו במחשבה, והביא ראי׳ מדברי הרמב״ן בפרק ר׳ ישמעאל
(עבודה זרה נ״ג,ב) שכתב כשהנכרי אוסר דבר של ישראל ע״י מעשה מהני ביטול, אע״ג דעבודה זרה של ישראל לא מהני ביטול, משום דע״י מעשה שעשה בהדבר נעשה כשלו ודינו כעבודה זרה של נכרי. ומכאן דמה שאוסר ע״י מעשה אין הפירוש משום דאלים כוח המעשה לאסור אף אינו שלו אלא משום דע״י המעשה נחשב כשלו לענין שיכול להטיל עליו איסורין. ולכן אי עשה מעשה שחיטה, למאן דס״ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע״י מעשה, הנה כששחט ע״י מעשה השחיטה נעשה הדבר כשלו לענין שיכול לאסור אפילו ע״י מחשבה.
וכל דבריו במח״כ אינם. דהדין דבמעשה יכול לאסור הוא לאו דווקא באינו שלו, אלא גם בקרקע וגם בבעלי חיים שאינם נאסרים, ומ״מ ע״י מעשה נאסרים, ועי׳ רש״י חולין מ׳,א ד״ה היתה בהמת חברו, שדימה איסור שאינו שלו ע״י מעשה לאיסור בעלי חיים וקרע שאוסר ע״י מעשה. ומכאן דאלים כוח המעשה לאסור וא״כ צריך שיהא מעשה של איסור ולא מעשה של היתר. והראי׳ שהביא מהרמב״ן אינה ראי׳, דהרמב״ן לא כתב כן אלא לענין עבודה זרה, דמכיון שעכו״ם עשה עבודה זרה שלא ברשות ישראל נעשית עבודה זרה שלו לענין דמהני ביטולנ, משא״כ בעבודה זרה של נכרי שקנה ישראל דנעשה ע״י קנייתו עבודה זרה של ישראל. ואין לזה שייכות כלל לענין איסור שאינו שלו דבזה לא שייך לומר דע״י מעשה נעשה שלו, וכי יש קנין במעשה זה? והתוס׳ בחולין מ׳,א ד״ה רבוצה לפני עבודת כוכבים, הקשו על רש״י שכתב דע״י הגבהה נעשית שלו, והקשו דנהי דהוי שלו לענין חיוב אונסין אבל לא לאסור של חבירו.
והנ״ל הביא ראיה דבפיגול אין השחיטה נפסלת ע״י פיגול אלא המחשבה בשעת שחיטה פוסלת את הקרבן, מהא דאמר בזבחים כ״ט,ב דהמחשב בקדשים הוי לאו שאין בו מעשה. ולא הבנתי ראיתו זו, דבודאי האיסור הוא מחשבת הפיגול דע״ז נאמר לא יחשב, ומחשבה הוי לאו שאין בו מעשה, אבל בכ״ז אם שחט במחשבת פיגול עשה מעשה הפוסל את הקרבן ובעבור מעשה זה הי׳ עליו לשלם, אי נימא דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ״מ אוסר בשחיטתו, וה״ה בפיגול ג״כ אוסר, וא״כ עליו לשלם ע״י מה שעשה מעשה האוסר את הקרבן, וכמו שהקשה בעל פורת יוסף הנ״ל. ותירוצו הוא יפה מאד שאין זה פיגול אלא איסור ובמשנה תני שפיגולו פיגול.
ובעצם הדבר נראה לי שבאם נאמר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואין זה פיגול אלא שהקרבן נאסר, דאינו חייב לשלם, דסברת הר״ן היא כמ״ש לעיל שע״י מחשבתו לעבודה זרה לא התפיס על השחיטה חלות של היתר, וכמו שביארנו בארוכה, וזה הוי גרמא בעלמא ופטור למאן דס״ל גרמי פטור. דהנה התוס׳ בבבא קמא ק׳,א פירשו דלהכי במפגל מודים רבנן, דפליגי אר׳ מאיר בדיני דגרמי, דחייבים הכהנים, משום דדיבור חשוב כמעשה והוי מזיק בגוף הממון בידיים, וזה שייך רק אי אדם אוסר דבר שאינו שלו, משא״כ אי נימא דאין אם אוסר דבר שאינו שלו ורק דמ״מ נאסר משום שלא נתכוין להתפיס היתר שחיטה כסברת הר״ן זה הוי שלילת היתר ולא מעשה חיובי של איסור ובזה הוי גרמא דלא שייך לומר דזה חשוב כמעשה והוי כמזיק בידיים.
וזוכר אני כי במשנה למלך (פ״ח) [פ״ז] דחובל ומזיק הקשה דלמה תני במשנה
(גיטין נ״ד,ב) הכהנים שפיגלו במקדש חייבים, ולא תני כהן ששחט חטאת לשם שלמים דחייב לשלם, ואיני זוכר מה שתירץ ואינו לפני לעיין בו.
ס ואולי יש לומר דאי נפסל מטעם שלא לשמה הוי ג״כ גרמא, אם נניח דהפסול של שלא לשמה הוא מטעם חסרון של לשמה ולא הוי כמפגל שהוא כמזיק בידים, וכמש״כ התוס׳ הנ״ל. ולהכי לא תני במתניתן אלא מפגל שהוא לדברי הכל ואפילו לרבנן דלא דנו דיני דגרמי. ועי׳ ברש״י בבא קמא ה׳,א ד״ה ומפגל, דפירש שם דמפגל היינו ששחט חטאת לשם שלמים, וכבר תמה עליו בפני יהושע כמצוין בגליון (הגהות מהר״ב רנשבורג). וי״ל דמפגל ממש הו מזיק גמור וכבר תנא נזק. משא״כ שלא לשמה הוא דינא דגרמי וקאי למאן דמחייב גרמי, ועי׳ בתוס׳ שם בד״ה למעוטי, שכתבו, ומסור ומפגל אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב משום קנס. וזה סותר למה שכתבו בדף ק׳,א דמפגל הוא כמזיק בידיים, וצ״ל שהתוס׳ פירשו כרש״י דמפגל, היינו שלא לשמה.
א. *) סימן זה הוא המשך הסימן: ״כוונה בשחיטה ובטבילה ומתעסק בקדשים״, ראה הערת הפתיחה לסימן הקודם, וע״כ הוא מופיע כאן, לפני הסימן הבא, הגם שסימן זה מתייחס לדף מ׳,א. בתחילת הסימן דן הגריי״ו בשיטת הרא״ה, שאוסר בהמת חברו שנשחטה לעבודה זרה, למרות שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ועפ״י הבנת הגריי״ו בסי׳ הקודם, הבהמה אמנם אינה נבילה אך היא נאסרה באכילה, וזאת מפני ששחיטה היא לא רק ״מכשירין״ כמליחה וכהגעלה, אלא יש בה התפסת חלות, ואם כיון לעבודה זרה, לא התפיס בה חלות היתר אכילה.
ב. ואין לתרץ ולומר דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה, כמו דמתרץ הגמ׳ אליבא דרב הונא. ולכאורה לא מובן, דאכתי תקשה למה חייב באותו ואת בנו ובכיסוי? ואפשר דגמר זביחה הוא החלקיק האחרון של הזביחה, ויש כאן בחינה של גיטו וידו באים כאחד, וכמו שיכול להתחייב על שחוטי חוץ, כן יתחייב באותו ואת בנו ובכיסוי.
ג. ונראה בהסבר דברי הרא״ש דענין הפיגול שפיגל הכהן אינו אוסר דבר של אחרים, אלא דהתורה אמרה דכהן שפיגל עבודתו פסולה, ואין לומר בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהוא אינו אוסר כלל אלא שעשה עבודה פסולה, וממילא הקרבן נפסל מציווי התורה. ההסבר הניתן לדברי הרא״ש הוא ההסבר לתשובת הגמ׳ ״שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו – מכל מקום״ (נציין דקושיית הגמ׳ היא רק אי נחשבים כשלוחי דידן, דאי נחשבין כשלוחי דשמיא ״הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן, מדלא בעינן דעת בעלים״ – לשון הרא״ש). ויכולנו ללמוד שזוהי גזירת הכתוב שיש בכוחו לאסור אף שאינה שלו למרות שאין כאן מעשה (דהא המעשה הוא עכשיו והוא מעשה היתר, והמחשבה היא על אח״כ, וכהסבר הגריי״ו), אך לא כך הבין הגריי״ו בדברי הרא״ש, ולדעתו כוונת הגמ׳ שאין כאן כלל, עכ״פ בשלב ראשון, שאלה של ״בין אדם לחברו״, אלא זוהי בראש וראשונה שאלה בהל׳ קרבנות, שקרבן שהטיל בו מחשבת פסול נפסל – וממילא נגרם גם נזק לבעלים [ואולי הדיוק ברא״ש הוא לשונו ״אלמא מחשבת המקריב הוי מחשבה לפסול״ ולא כתב ״הוי מחשבה לאסור״].
ואמנם בר״ן שם, כתב להדיא שאין כאן בעייה של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהא קיי״ל דע״י מעשה יכול לאסור אף דבר שאינו שלו (ובהמשך מביא הגריי״ו את דבריו). ומכאן כתב שקושיית הגמ׳ היא רק על שוגג (וכך עולה לכאורה מלשון הגמ׳, עיי״ש), דכיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשיה קעביד, שמתכוין הוא לעשות שליחותו, ולימא שליח שוויתיך לתקוני ולא לעוותי, ודחינן שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב לו, מכל מקום. נמצא דלדעת הר״ן, למרות שמחשבתו היא על אח״כ, אנו מצרפין את מעשהו של עכשיו עם מחשבתו, וזה נחשב למעשה. ועי׳ בהמשך בהערה, על הדמיון בין מחלוקת הרא״ש והר״ן, ומחלוקת הרמב״ם והראב״ד לענין לא תחמוד.
ד. משא״כ בבהמת חברו שאינו יכול לאסור את שאינו שלו במחשבה, ואפילו ע״י מחשבה שעל ידה נעשית השחיטה לעבודה פסולה, אלא ע״י מעשה איסור ממש, שפיר י״ל דרק אם הוא חושב בשעת שחיטה לעבודה זרה אז הוא יכול לאסור בשל אחרים, אבל אם חשב בשעת שחיטה ע״מ לזרוק או ע״מ לעבוד בגמר שחיטה, אין זה מעשה איסור אלא מחשבה גרידא, ובמחשבה גרידא אינו יכול לאסור בשל אחרים. עדיין צריך ביאור, דלכאורה כשם שבקדשים יכול הכהן להפוך את בהמת חברו לזבח פסול, למה לא נאמר שגם בעבודה זרה יכול הוא להפוך את בהמת חברו לזבחי מתים לר׳ יוחנן שילפינן חוץ מפנים?!
ובביאור הדברים י״ל דבקדשים – זה שהוי בהמת חברו, כך הוא טבעם של דברים, זוהי מהותם של קדשים שהכהן הוא שעושה את העבודה, וע״כ, כנאמר לעיל, השאלה שמעסיקה אותנו היא בראש וראשונה שאלה בין אדם למקום, האם עשה עבודה כשרה או עבודה פסולה, ובמחשבת פיגול היא עבודה פסולה כי כך היא עיקר מחשבת פיגול שמחשב מעבודה לעבודה.
והוא הדין, עפ״י רבי יוחנן, בשוחט בהמתו ע״מ לזרוק את דמה לעבודה זרה, דילפינן חוץ מפנים, וע״כ יש לו כוח במחשבתו להפוך את הבהמה לזבחי מתים. מה שמצאנו בשיא הקדושה, בקדשים, מצאנו כדוגמתו בשיא הטומאה, בעבודה זרה.
אך בבהמת חברו, טרם ההחלטה שהופך את הבהמה לזבחי מתים, צריך לשאול האם בכלל הוא בר הכי להחיל שמות ואיסורים על בהמה שאינה שלו, וכאן חל הכלל של רב הונא שע״י מחשבה לא, אבל ע״י מעשה כן. וכיון שחשב על עבודה אחרת, או בתחילת שחיטה חשב על סוף שחיטה, הרי, עפ״י הגדרתו של הגריי״ו, זה נשאר בבחינת מחשבה ללא מעשה, כי המעשה הוא עתה והמחשבה היא על אח״כ.
ויש כאן דמיון נפלא עם ההסבר שנתן הגריי״ו, בחידושי בעל ״שרידי אש״ ח״ב סי׳ ל״ח, על הרמב״ם הל׳ גזילה ואבידה פ״א ה״ט, שאינו עובר על לא תחמוד עד שעלה בידו, בהפצרות לרוב, להוציא את החפץ מיד השני, ואעפ״כ אינו לוקה על לא תחמוד, דהוי לאו שאין בו מעשה. והראב״ד כתב עליו דזוהי תימא גדולה, וכי היכן יש מעשה גדול מזה שהוציא את החפץ מיד רעהו. ותירץ הגריי״ו, דבמהותו לא תחמוד היא מצוה שבלב, אלא שכמו שבאיסורים אחרים, יש שיעורים – כזית, כביצה וכו׳, כן הוא באיסור דלא תחמוד, ומהו איפוא ה״שיעור״, ממתי החמדה שבלבו הגיעה אל נקודת הגבול שבו היא נאסרת – ע״ז אומר הרמב״ם שברגע שעלה בידו להוציא את החפץ מהזולת, הוא עבר את הגבול! (ושם הערנו שאין כאן מקום ל״חצי שיעור״, ואכמ״ל). וכיון שבמהותו האיסור הוא החמדה שבלב, וההוצאה מיד השני רק מגדירה את השיעור, נמצא שהאיסור הוא ללא מעשה והמעשה הוא ללא איסור!
ועפי״ז יש לדמות שיטת הר״ן – שסובר שלמרות שמחשבתו, מחשבת פיגול, היא על אח״כ, זה נחשב למעשה, וכמבואר בהערה הקודמת – לשיטת הראב״ד שס״ל דלמרות שהחמדה היא בלב והמעשה הוא רק מודד ושיעור, סוף סוף כיון דבעינן מעשה, הרי אנו מצרפין את המעשה לחמדת הלב, וגם כאן אנו מצרפין את המחשבה למעשה של עכשיו, ודו״ק.
ה. ונראה דספקו של הפרי מגדים אינו אלא לשיטת רש״י דפוסל שהייה במיעוט בתרא מן התורה משום דלכתחילה בעי שנים ורוב מהני רק מטעם רובו ככולו, ולכן אם גמר גם המיעוט בתרא הוא בכלל שחיטה. וראה בסוגיית ״שהייה במיעוט בתרא לשיטת רש״י״ שהגריי״ו עצמו נוטה להסיק שגם לשיטת רש״י הפסול אינו אלא מדרבנן. והנה עכ״פ לרש״י אין כלל קושי מהמשניות של אותו ואת בנו וכיסוי הדם, דלדבריו אפשר להעמיד שחשב בשעת שחיטה על גמר שחיטה, דהא לדידיה בסימן אחד לא אמרינן ״מחשבין מעבודה לעבודה״.
ולשיטת התוס׳ שגם בסימן אחד ״מחשבין מעבודה לעבודה״, אין לנו ברירה אלא להעמיד את המשניות הנ״ל – שחשב במשהו האחרון של שחיטת הרוב. ואמנם קשה לצמצם, ואולי ייחד את מחשבתו שתחול רק באותה העת, וצ״ע. ובגמ׳ חולין מ׳,ב אין צורך בהכי, עפ״י מש״כ הגריי״ו, דהא מיירי בקדשים שהם בבחינת ״בהמת חברו״, וכשחשב בתחילת שחיטה על גמר שחיטה, הרי זה מחשבה גרידא.
ו. ואי שלוחי דידן נינהו – נימא לי׳ לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. נראה דקושייתו היא דווקא לפירוש הרא״ש המובא לעיל, שקושיית הגמ׳ בפיגול היא – דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואי משום שליחות, לימא ליה לתקוני שדרתיך, דהא לפירוש הר״ן המובא לעיל בהערה, אין כאן כלל מקום לדיון מצד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא קיי״ל דעל ידי מעשה אוסר, ולדעת הר״ן הרי זה נחשב למעשה, למרות שהמחשבה נסבה על מעשה שבא לאח״ז.
אך קשה, דהא כאן עסקינן במחשבה שלא לשמה, ואין זו מחשבה על מעשה הבא לאח״ז, ולכאורה בזה גם הרא״ש יודה דהוי מעשה ממש, ובמעשה הא קיי״ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו. ושמא יש לחלק בין מחשבת פיגול ומחשבה שלא לשמה. מחשבת פיגול נוסבת על מעשה ממש הפוסל שיבוא לאח״ז, וע״כ, לשיטת הרא״ש, עפ״י הסברו של הגריי״ו, רק משום שאני מפריד בין שני המעשים, ניתן לראות את מחשבת פיגול כמחשבה גרידא, אך במחשבת שלא לשמה, ביסודה ובעצם הגדרתה, זוהי מחשבה בעלמא, ולמרות שהיא מלווה את מעשה השחיטה, אין היא נצמדת לגמרי אל המעשה, והא ראי׳, דבשאר קרבנות, חוץ מחטאת, לא נפסל הקרבן לגמרי.
ז. וזה מדרשת הקרא לא יחשב, וכדמסיק שם בגמ׳. לפי״ז אין כ״כ סתירה לדברי הגריי״ו, דדברי רב״ד לייבוביץ זצ״ל נסבו על קושיית הגמ׳ – דלמה הגמ׳ לא הקשתה ג״כ ממחשבת שלא לשמה, ודברי הגריי״ו הם עפ״י מסקנת הגמ׳, ודו״ק.
ח. אדרבה נלמד מכאן דבכל איסורים אדם אוסר דבר שאינו שלו. קצת תמוה דהא כבר הבאנו את דעת הר״ן, דמחשבת פיגול נחשבת למעשה, וצ״ע.
ט.
ואולי כוונת הגאון רב״ד לחלק ולומר, שלא לשמה הוא פסול בעבודה – שנעשתה העבודה שלא כתיקונה, אבל הפיגול הוא פסול בקרבן שפיגל את הקרבן, אלא שדין התורה שיכול לפסול את הקרבן רק בשעת השחיטה דווקא. ושמא כך יש להבין את הדברים: אדם שחשב בשעת שחיטה מחשבת פיגול על הזריקה או על האכילה, אין בכוח מחשבתו לפגוע בעבודתו. כי עבודה היא עבודת ד׳, ואין השי״ת דן את האדם אלא לפי מקומו ושעתו [השווה עם הנא׳ בענין הקדש
(משנה ערכין כ״ד,א): ״אין להקדש אלא מקומו ושעתו״. וכן השווה עם הנא׳ לגבי ישמעאל ״באשר הוא שם״ – ״לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נדון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות״ (רש״י,
בראשית כ״א, י״ז)], וע״כ מחשבת פיגול יכולה לפסול רק מדין קרבן, שלענין קרבן הקפידה תורה שכל עבודות הקרבן ייחשבו כחטיבה אחת, החל מהשחיטה עד האכילה, וכאילו הכל ״הוקרב״ יחדיו, כי זהו כל עיקרו של קרבן, צירופן של הפעולות כולן, כי אין משמעות לשחיטה ללא זריקה וללא אכילה. ומתוך כך חידשה התורה שאם בראשית הקרבן חשב מחשבת פסול על המשך העבודה, הוא קטע במחשבתו את הצירוף הנדרש.
אך במחשבת שלא לשמה, אין הפגיעה בגוף הקרבן, דסוף סוף הוא נעשה עפ״י כל הדרישות של צורה זמן ומקום. הפגיעה היא בכוונה, וזוהי פגיעה מעין מי שהתפלל ולא כיוון לבו, כלומר פגיעה בעבודת ד׳.
י. דזה פשיטא לגמרא דעבודה שאינה כתיקונה פוסלת את הקרבן ולא שייך לומר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמש״ל. ואמנם לעיל חילק הגריי״ו בין שלא לשמה ומחשבת פיגול – שרק במחשבת שלא לשמה י״ל דזוהי עבודה שלא כתיקונה, משא״כ מחשבת פיגול, שזהו פסול בקרבן ולא בעבודה, וכאן הוא בא לחדש שגם מחשבת פיגול נחשבת לעבודה שלא כתיקונה.
כ. דכיון שאינו שלוחו של בעה״ב לאחר ששינה וקלקל, א״כ אין זו שחיטת קדשים ולא הוי פיגול. והעירו לי שיש כאן בחינה של גיטו וידו באים כאחד, כי מתוך שזה שחיטת קדשים אתה אומר שהוא לא שלוחו של בעל הבית, ומתוך שאינו שלוחו אתה פוסל שחיטתו מתורת שחיטת קדשים.
ואמנם היה מקום לסברא שגם אם תפסול מתורת שחיטת קדשים, עדיין שם שחיטה עליה, אך עפ״י הרשב״א נדרים ל״ו,א שהביאו הגריי״ו בסמוך, הוי כמו נוחר. ושמא כוונת הרשב״א שרק ביחס לקדשים זה נחשב כנוחר.
ל. דאפילו למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף על ידי מעשה, מ״מ נאסרה באכילה דהוי כנוחר, וא״כ גם אם נימא דבשל אחרים אינו אוסר אף ע״י מעשה, יהיה חייב לשלם. ואמנם הר״ן כתב דהוי כנוחר לגבי מי ששחט לעבודה זרה, ועפ״י מש״כ הגריי״ו בסי׳ הקודם, כוונתו, דבשוחט לעבודה זרה לא התפיס חלות של הכשר שחיטה, ועפי״ז יש סברא ברורה לחלק בין שחיטה לעבודה זרה ושחיטה עם מחשבת פיגול. ובתירוצו השני של הרב קארעליץ המובא להלן ע״י הגריי״ו חילק בדומה לזה, ועפ״י דרכו של הגריי״ו הדברים מובנים יותר.
מ. והגמ׳ בנדרים מיירי בשחיטה ובשחיטה לא שייך הטעם דאיהו לא מצי עביד ולהכי מספקא אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא עיי״ש בחידושי הרשב״א. הדמיון עם הרשב״א הוא רק בהבחנה בין שחיטה לבין שאר עבודות, אך עפ״י הגרח״ע הגמ׳ בנדרים איירי בשאר עבודות, דבשחיטה לא מספקא כלל, בעוד שעפ״י הרשב״א הגמ׳ בנדרים איירי בשחיטה, ודווקא בשחיטה מספקא לה.
ועל הבחנה זאת עמד ג״כ בבית הלוי, ח״ב, סי׳ ט׳, אות ג׳, עיי״ש.
נ. דמכיון שעכו״ם עשה עבודה זרה שלא ברשות ישראל נעשית עבודה זרה שלו לענין דמהני ביטול. כלומר, כפי שהעירו לי יפה, כוונת הרמב״ן אינה שכביכול החפץ נהיה שלו, אלא שעבודה זרה נקראת עבודה זרה של גוי. והדברים מדוייקים בלשון הרמב״ן: ״... זו יש לו בטלה, דכיון דשל ישראל היא ועל כרחם עבדוה קנו אותה בגזילה ונעשית שלהם לענין איסורא, הלכך דינה כעבודה זרה של נכרי לגמרי ויש לה בטול וכו׳ ״, ודו״ק.
ס. ואיני זוכר מה שתירץ ואינו לפני לעיין בו. המשנה למלך הוא בפ״ז דהל׳ חובל ומזיק ה״ד, ועיי״ש שתירץ: ״ואפשר דדווקא בפיגל שהקרבן נפסל חייב לשלם אף בנדבה, אך במחשבה דשלא לשמו שהקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי כבר הביא דורון, וכו׳ ״.