×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר רַב סָפְרָא כָּאן מִידִיעַת שַׁבָּת הוּא פּוֹרֵשׁ וְכָאן מִידִיעַת מְלָאכָה הוּא פּוֹרֵשׁ א״לאֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן כְּלוּם פֵּרֵישׁ מִשַּׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם מְלָאכוֹת וּכְלוּם פֵּרֵישׁ מִמְּלָאכוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם שַׁבָּת אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן קׇרְבָּן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא אַמַּאי אַשְּׁגָגָה הָתָם חֲדָא שְׁגָגָה הָכָא טוּבָא שְׁגָגוֹת הָוְיָין.:
The Gemara asks: What is different about the former clause, which states that he in only liable to bring one sin-offering for each Shabbat, and the latter clause, which states that he is liable for each and every primary category of labor that he performed? Rav Safra said: Here, where he is unaware that the day was Shabbat, when he realizes that he sinned, it is due to awareness of Shabbat that he desists. When he is told that it was Shabbat, he stops immediately. And here, where he is unaware that the labors are prohibited, it is due to awareness of the labors that he desists. When he is told that this labor is prohibited, he stops immediately. Rav Naḥman said to Rav Safra: Does he desist due to Shabbat for any reason other than because he knows that the labors are prohibited? If he did not know that the labor is prohibited, telling him that it is Shabbat would not cause him to desist. And similarly, does he desist from performing the labors when told that it is prohibited for any reason other than because he knows that it is Shabbat? If he did not know that it was Shabbat, there would be no reason for him to desist from labor. Ostensibly, attributing the distinction between the two parts of the mishna to what eventually became known to him in the different cases is incorrect. Rather, Rav Naḥman said: The offering that the Torah obligated him to bring; for what is he so obligated? It is for performing an unwitting transgression. There, where he was unaware that the day was Shabbat, he was unwitting with regard to one matter; here, where he was unaware of the prohibited labors, he was unwitting with regard to multiple matters, and he is liable to bring sin-offerings in accordance with the number of matters of which he was unaware.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
מאי שנא רישא – דשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא אחת לכל שבת וסיפא דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה.
כאן מידיעת שבת הוא פורש – רישא כי אמרו ליה שבת הוא פורש מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא.
כאן מידיעת מלאכות הוא פורש – כי אמרי ליה שבת הוא לא פריש דהא נמי ידע וכי אמרי ליה מלאכה חשובה היא זו פריש הלכך על מנין המלאכות יביא.
כלום פריש משבת אלא משום – דכי אודעיה שבת הוא הכיר שחטא על המלאכות וכלום פריש ממלאכה כלומר ע״י ידיעת המלאכות אלא משום שבת דכי אמרו ליה מלאכות הן הכיר שחילל שבת.
אמר רב חסדא כאן מידיעת שבת הוא פורש וכאן מידיעת מלאכות הוא פורש – פירוש: רב חסדא סבר למיתב טעמא משום דבכל מקום ידיעות מחלוקות לחטאות והכא נמי ידיעות מחלקות דכי שגג בשבת והזיד במלאכות כי מודעי ליה דשבת היום פורש וידע שחטא ואין כאן אלא ידיעה אחת וכי הזיד בשבת ושגג במלאכות צריכין להודיע לו שזו מלאכה אסורה וזו מלאכה אסורה ויש כאן הרבה ידיעות.
ואקשי ליה רב נחמן כלום פריש משבת אלא משום מלאכות – פירוש: כשהודיעוהו ששבת היום באותה שעה נודע לו שהמלאכות שסבר לעשותן בהתר באיסור עשאן ואם כן נמצא שידיעה זו מתחלקת לכל המלאכות ויש כאן ידיעות הרבה.
וכולם פריש ממלאכות אלא משום שבת – פירוש: גם כשהודיעוהו שהמלאכות אסורות נודע לו שחילל את השבת שעד עכשיו היה סבור שלא חילל את השבת שהיה סבור שאלה המלאכות מותרות ועכשיו שנודע לו שהן אסורות ידע שחילל את השבת אם כן בין ברישא בין בסיפא כשנודע לו שחטא ביחד נודע לו על השבת ועל המלאכה והילכך אין לתלות טעם בתר הידיעה שהיא סוף המעשה אלא בתר השגגה שהיא תחלת המעשה וכששגג בשבת לא שגג במלאכות וכששגג במלאכות לא שגג בשבת ובתר שגגות אזלינן.
ירושלמי מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות מה בין שוגג בשבת ומזיד במלאכות, אמר ר׳ יוסי למה מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת שאם אומר את לו מלאכה היא זו פורש ממנה ועושה מלאכה אחרת ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת שאם אומר את לו שבת היא זו מיד הוא פורש שגג בזה ובזה רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת אמר ליה ר׳ זעירא ולא כל שכן הוא אילו מזיד בשבת ושוגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת מפני שניתוסף לו שגגת שבת איבד שגגת מלאכות.
בד״ה כאן מידיעה כו׳ ידע וכי אמרי כו׳ כצ״ל:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה, השוכח עיקר שבת, ובמה שונה הסוף, היודע עיקר שבת]? אמר רב ספרא: כאן שידע עיקר שבת הרי מידיעת שבת הוא פורש, שכאשר נודע לו שעשה מלאכה, ואומרים לו ״שבת היום״ — פוסק ממלאכתו. וכאן כשנשכחה ממנו המלאכה — מידיעת מלאכה הוא פורש, שכשאומרים לו ״מלאכה זו אסורה״ הריהו פורש מעשייתה. אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ספרא: כלום פריש [הוא פורש] משבת אלא משום שיודע הוא שהמלאכות אסורות בה, והרי אם לא היה יודע שיש איסור במלאכה שהוא עושה לא היה פורש ממנה רק משום ששבת היום. וכן כלום פורש הוא ממלאכות, כשאומרים לו מלאכה זו אסורה, אלא משום שיודע הוא ששבת היום, והרי אם לא היה יודע ששבת היום לא היה פורש מהמלאכה. ולכן, נימוק זה להבדלי הדינים משום מה שנודע לו לעושה בשגגה לכאורה אינו נכון. אלא אמר רב נחמן: יש לפרש כי הקרבן דחייב רחמנא אמאי שחייבה התורה, על מה חייבה — על השגגה, ודנים אם כן בדבר לא על פי מה שנודע לו אלא לפי מה שנשכח (שגג) ממנו. ואם כן התם חדא שגגה, הכא טובא [שם כשיודע רק עיקר שבת שגגה אחת היתה בידו, כאן הרבה] שגגות הויין [הן] ומביא קרבנות כמספר השגגות שהיו בידו.
The Gemara asks: What is different about the former clause, which states that he in only liable to bring one sin-offering for each Shabbat, and the latter clause, which states that he is liable for each and every primary category of labor that he performed? Rav Safra said: Here, where he is unaware that the day was Shabbat, when he realizes that he sinned, it is due to awareness of Shabbat that he desists. When he is told that it was Shabbat, he stops immediately. And here, where he is unaware that the labors are prohibited, it is due to awareness of the labors that he desists. When he is told that this labor is prohibited, he stops immediately. Rav Naḥman said to Rav Safra: Does he desist due to Shabbat for any reason other than because he knows that the labors are prohibited? If he did not know that the labor is prohibited, telling him that it is Shabbat would not cause him to desist. And similarly, does he desist from performing the labors when told that it is prohibited for any reason other than because he knows that it is Shabbat? If he did not know that it was Shabbat, there would be no reason for him to desist from labor. Ostensibly, attributing the distinction between the two parts of the mishna to what eventually became known to him in the different cases is incorrect. Rather, Rav Naḥman said: The offering that the Torah obligated him to bring; for what is he so obligated? It is for performing an unwitting transgression. There, where he was unaware that the day was Shabbat, he was unwitting with regard to one matter; here, where he was unaware of the prohibited labors, he was unwitting with regard to multiple matters, and he is liable to bring sin-offerings in accordance with the number of matters of which he was unaware.
רש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) חַיָּיב עַל כׇּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה.: חִילּוּק מְלָאכוֹת מְנָלַן אָמַר שְׁמוּאֵל אָמַר קְרָא {שמות ל״א:י״ד} מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת הַתּוֹרָה רִבְּתָה מִיתוֹת הַרְבֵּה עַל חִילּוּל אֶחָד הַאי בְּמֵזִיד כְּתִיב אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְמֵזִיד דִּכְתִיב {שמות ל״ה:ב׳} כׇּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה יוּמָת תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹגֵג וּמַאי יוּמָת יוּמַת בְּמָמוֹן.

We learned in the mishna that one is liable to bring a sin-offering for each prohibited labor that he performs on Shabbat. The Gemara asks: From where do we derive the division of labors? What is the source of the halakha that if one performs numerous prohibited labors on Shabbat in the course of one lapse of awareness, each prohibited labor is considered a separate offense with regard to punishment? Shmuel said that the verse says: “And you shall observe the Shabbat, for it is holy to you; he who desecrates it shall surely die [mot yumat]” (Exodus 31:14). We learn from the double language, mot yumat, that the Torah amplified multiple deaths for a single desecration. Although several violations were committed in the course of a single lapse of awareness, each is considered a separate offense with regard to punishment. The Gemara asks: That verse was written with regard to intentional transgression. The Gemara is seeking a source for multiple sacrifices brought for unwitting transgression. The Gemara answers: If it does not refer to the matter of intentional transgression, as the verse does not teach a halakha applicable to intentional acts, as it was already written: “Six days you shall perform work, and on the seventh day it shall be holy to you, a Shabbat of rest to God; all who desecrate it shall die” (Exodus 35:2), refer it to the matter of unwitting transgression. The verse teaches that that which was written with regard to the death penalty for desecration of Shabbat in general applies to all halakhot of Shabbat, including cases of unwitting transgression. And what, then, is the meaning of the term: Shall die, in the verse? Does it mean that one who commits an unwitting transgression is punishable by death? It means that he shall die by payment of money. Death is used in the sense of punishment; he will be forced to pay for numerous sacrifices to atone for his sins.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היודע שהוא שבת והזיד בה ושגג במלאכות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה ואקשינן מאי שנא בהיודע עיקר שבת דחייב על כל שבת ושבת וביודע שהיא שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה ופריק רב חסדא כאן מידיעת שבתות הוא פורש כו׳. פי׳ היודע עיקר שבת ואינו יודע שהיום שבת הוא כיון שאמרו לו היום שבת היא מיד פורש נמצאת שגגתו על השבת לפי׳ אינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת אבל היודע שהיא שבת ושגג ועשה מלאכות הרבה וכיון שאומרים לו הלא מלאכה היא זו מיד פורש נמצא שגגתו על המלאכות לפיכך חייב על כל מלאכה ומלאכה ודחה רב נחמן ואמר כלום פורש מן השבת אלא משום מלאכות כו׳ אלא אמר רב נחמן קרבן [דחייב רחמנא] אמאי אשגגה הוא השתא כיון דכי אמרו ליה שבת היא היום מיד פורש מכל מלאכה נמצאת בידו שגגה אחת שהיא שגגת שבת לפיכך אינו חייב אלא חטאת אחת אבל המזיד בשבת ושגג במלאכות אם מודיעים לו שהיא מלאכה פורש ממנה ועושה מלאכה אחרת ועוד מודיעין אותו ופורש ממנה ומתעסק באחרת הלכך כיון שצריך להודיעו על כל מלאכה ומלאכה נמצאו שגגותיו מרובים לפיכך חייב כנגד שגגותיו.
העושה מלאכו׳ הרבה בשבת אחת בשגגה מנלן דחייב על כל מלאכה ומלאכה ופשט שמואל מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת דילפינן מיניה קטלא למזיד וכתיב קרא אחרינא מחלליה מות יומת דלא צריך ליה לקטלא דהא ילפינן ליה פשטנא לשוגג וכתיב מות יומת מיתות הרבה נמצאו בחילול שבת אחת מיתות הרבה. ומאי נינהו חטאות והכי קאמר יומת בממון כלומר יתן חטאות הרבה ור׳ נתן פשט ליה מלא תבערו אש הבערה בכלל היתה למה יצאת לחלק ולומר כשם שחייבין על ההבערה בפני עצמה כך חייבין בכל אחת ואחת בפני עצמה אחר שפירש בחריש ובקציר שביתה וכתב רחמנא אלה הדברים מדהוה למכתב (דאמר אלה) [ויאמר אליהם] הדברים אשר צוה י״י לעשות וכת׳ והוסיף אלה הדברים אלה בגימטריא ל״ו ועוד מדהוה למכתב דברים אלה שהן אלה ל״ו ודברים תרי הרי ל״ח והוסיף ה׳ בהדברים למדנו ממנו עוד אחת הרי ארבעים חסר אחת. ור׳ יוסי מדכתיב ועשה מאחת מהנה דריש ועשה מאחת פעמים שהוא חייב אחת על כולן וזהו היודע עיקר שבת.
חילוק מלאכות – שגופי מלאכות מתחלקים לחטאות אע״פ שבהעלם אחד.
מות יומת – מיתות הרבה.
בממון – לאפושי קרבנות.
אם אינו ענין למזיד דהא כתיב כו׳ – ואם תאמר ולימא אם אינו ענין למזיד משום דאטו בתרי קטלא קטלת ליה וי״ל דאי לאו קרא אחרינא דמייתי הוה מוקמינן ליה להאי קרא במזיד ומות יומת דברה תורה כלשון בני אדם אבל השתא דלא איצטריך למזיד מוקמי ליה ע״כ בשוגג ולחייב קרבן על כל א׳.
חלוק מלאכות מנ״ל אמר שמואל וכו׳ – לאו טעמא דמתני׳ מפרש שמואל, דהא אסיקנא דכר׳ יוסי ס״ל, ומתני׳ לא אתי כר׳ יוסי דקתני מבעיר באבות מלאכות, אלא טעמא דנפשיה קא מפרש.
והא דאקשי׳ האי במזיד כתיב – פירושא וליכא למימר מיתות הרבה רבה כאן, דבתרי קטלי ליכא למקטליה אלא ע״כ דברה תורה כלשון בני אדם. או שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שתמיתהו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו.⁠ב ופריק אם אינו ענין למזיד תנהו ענין לשוגג, ודרוש ביה הכי מאי יומת בממון.
א. תיבה זו הוספתי ע״פ כי״מ, אבל בשאר כ״י ליתא, ועי׳ בריטב״א הנדמ״ח ששם זה כעין קושיא, מיהו התם כנראה יש שיבוש. ודברי רבנו מתפרשים נמי ע״פ הוספה זו כהוגן. עי׳ תוס׳ ד״ה אם.
ב. ב״מ לא, ב.
פיסקא חייב על כל מלאכה ומלאכה חילוק מלאכות מנ״ל אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה וכו׳. נראה לי דלשמואל דיליף חילוק מלאכות מהאי קרא דמחלליה דכתיב בשבת א״כ משמע דדוקא בשבת אמרינן חילוק מלאכות משא״כ ביה״כ דהא יה״כ ודאי משבת לא ילפינן דשבת חמיר שכן בסקילה וכה״ג נמי לר׳ נתן וכמ״ש לעיל שכן נראה מלשון הרמב״ם בהלכות שגגות שלא כתב חילוקי חטאות בכה״ג אלא לענין שבת ועכו״ם לחוד משא״כ לר׳ יוסי בסמוך דיליף חילוק מלאכות בשבת מאחת מהנה דהאי קרא בכל קרבן חטאת איירי א״כ משמע דכל היכא דמשכחינן חילוקי חטאו׳ בכה״ג בעבירה אחת חייב על כל אחת ואחת וכמ״ש הכ״מ בשיטת הרמב״ם דלקושטא דמילתא חיובא חטאת דעכו״ם נמי ילפינן לה מהאי קרא דמאחת מהנה דלפ״ז משמע דה״ה ביה״כ נמי שייך הך ילפותא דמאחת מהנה כן נראה לי. והשתא א״ש נמי הא דמסקינן בסוף הסוגיא דשמואל אחת שהיא הנה לא משמע ליה וכתבו התוס׳ דע״כ מקבלה קים ליה הכי דלמאי דפרישית אין צורך לזה אלא דמתניתין גופא דייק לה שמואל מדקתני כלל גדול אמרו בשבת משמע דכל הנך כללי לא שייכי אלא בשבת לחוד וכדפרישית במתניתין אם כן אי ס״ד דתנא דמתניתין מקרא דמאחת מהנה יליף לה א״כ לא שייך הך בבא דחילוק מלאכות בשבת טפי מבשאר דוכתי אע״כ דתנא דמתניתין ממחלליה יליף לה למאי דס״ל לשמואל דהבערה ללאו יצאת ודו״ק:
ב שנינו במשנה שחייב קרבן על כל מלאכה ומלאכה שעשה בשבת. ושואלים: חילוק מלאכות, שאם עשה מלאכות רבות האסורות בשבת בהעלם אחד נחשבת כל אחת מהן כעבירה לעצמה לענין עונש מנלן [מנין לנו] דבר זה? אמר שמואל, אמר קרא [הכתוב]: ״ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת״ (שמות לא, יד), ומלשון ריבוי של ״מות יומת״ למדים אנו כי התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד, שאף שנעשו כמה חילולים בהעלם אחד, כל אחד מהם נחשב לענין עונש כעבירה לעצמו. ומקשים: האי [פסוק זה] הלא במזיד כתיב [נאמר], והלא אנו דנים בקרבנות הבאים על השגגה! ומשיבים: אם אינו ענין לענין מזיד, שהרי פסוק זה לא בא ללמדנו הלכה במזיד, דכתיב הרי כבר נאמר]: ״ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה׳ כל העשה בו מלאכה יומת״ (שמות לה, ב), על כן תנהו ענין לענין שוגג, לומר שהוא בא ללמד דין מיתה בחילול שבת באופן כללי לכל ההלכות שבשבת ואף לשוגג. ומאי [ומה משמעות] ״יומת״ שנאמר בכתוב, שהרי העובר בשוגג ודאי אינו חייב מיתה! — יומת בממון, שיצטרך לשלם עבור קרבנות רבים לכפר על חטאיו.
We learned in the mishna that one is liable to bring a sin-offering for each prohibited labor that he performs on Shabbat. The Gemara asks: From where do we derive the division of labors? What is the source of the halakha that if one performs numerous prohibited labors on Shabbat in the course of one lapse of awareness, each prohibited labor is considered a separate offense with regard to punishment? Shmuel said that the verse says: “And you shall observe the Shabbat, for it is holy to you; he who desecrates it shall surely die [mot yumat]” (Exodus 31:14). We learn from the double language, mot yumat, that the Torah amplified multiple deaths for a single desecration. Although several violations were committed in the course of a single lapse of awareness, each is considered a separate offense with regard to punishment. The Gemara asks: That verse was written with regard to intentional transgression. The Gemara is seeking a source for multiple sacrifices brought for unwitting transgression. The Gemara answers: If it does not refer to the matter of intentional transgression, as the verse does not teach a halakha applicable to intentional acts, as it was already written: “Six days you shall perform work, and on the seventh day it shall be holy to you, a Shabbat of rest to God; all who desecrate it shall die” (Exodus 35:2), refer it to the matter of unwitting transgression. The verse teaches that that which was written with regard to the death penalty for desecration of Shabbat in general applies to all halakhot of Shabbat, including cases of unwitting transgression. And what, then, is the meaning of the term: Shall die, in the verse? Does it mean that one who commits an unwitting transgression is punishable by death? It means that he shall die by payment of money. Death is used in the sense of punishment; he will be forced to pay for numerous sacrifices to atone for his sins.
ר׳ חננאלרש״יתוספותרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְתִיפּוֹק לֵיהּ חִילּוּק מְלָאכוֹת מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לר׳לְרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר {שמות ל״ה:ג׳} לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מושבותיכם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מַה ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״ה:א׳} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵלֶּה הַדְּבָרִים וְגוֹ׳ שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה דְּבָרִים הַדְּבָרִים אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וָתֵשַׁע מְלָאכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה בְּסִינַי.

The Gemara asks: And let him derive division of labors from where it was derived according to Rabbi Natan, as it was taught in a baraita that Rabbi Natan says that it is written: “You shall not kindle fire in all your dwellings on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). Why does the verse state this halakha? The prohibition against kindling is included in the general prohibition against performing labor on Shabbat. Rather, it should be understood as follows. Since it is already stated: “And Moses gathered the entire assembly of the children of Israel and said to them: These are the things [eleh hadevarim] that God has commanded to perform them. Six days you shall perform work, and on the seventh day it shall be holy to you, a Shabbat of rest to God” (Exodus 35:1–2), and Rabbi Natan derives as follows: “These are the things,” which refers to the halakhot of Shabbat, there are emphases in this phrase that are superfluous in the context of the verse. The Torah could have simply stated: This is a thing [davar]. When it states: Things [devarim] in the plural, it teaches at least two points. The addition of the definite article: The things [hadevarim], adds at least a third point. The numerological value of letters of the word eleh: Alef, one; lamed, thirty; and heh, five, is thirty-six. The total numerical value, three plus thirty-six, derived from the phrase: “These are the things.” This alludes to the thirty-nine prohibited labors that were stated to Moses at Sinai.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה ת״ל – והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה.
דברים – משמע תרי ה׳ לרבות חד הרי שלשה אלה בגמטריא ל״ו הרי ל״ט.
גמ׳ בני ישראל וגו׳ כו׳ ועשה מאחת מהנה פעמים כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה כאן כו׳ צריך להביא הס״ד:
שם דתניא ר׳ נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת מה ת״ל לפי שנאמר ויקהל משה וכו׳. ולכאורה כל אריכות לשון דר׳ נתן בכולה ברייתא יתור לשון הוא כיון דבסוף יליף חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו לחוד א״כ בקצרה הו״ל למימר לא תבערו מה ת״ל לומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל וכו׳ ונראה לי דאי לאו קרא דאלה הדברים לא הוי משמע ליה לר״נ למידרש מלא תבערו דלחלק יצאת משום דפשטא דקרא משמע טפי דללאו יצאת כיון דמקמי הכי כתיב סתמא כל העושה בו מלאכה יומת וסמיך ליה מיד כתיב לא תבערו אם כן משמע שהוציא הכתוב הבערה מכלל מיתה ללאו גרידא ומסברא נמי הכי משמע כיון דהבערה מלאכה גרועה היא למ״ד דמקלקל פטור ומלאכה שאצ״ל פטור א״כ מש״ה איכא למימר דלית ביה אלא לאו גרידא מש״ה מייתי ר״נ מעיקרא קרא דאלה הדברים דמינה שמעינן מניינא דל״ט מלאכות וא״כ הא דכתיב בהאי קרא דכל העושה מלאכה יומת אכולהו קאי וכיון דהבערה ממנינא הוא ע״כ שייך בה נמי חיוב מיתה מהאי קרא גופא דכתיב יומת א״כ ע״כ דלא תבערו דבתריה לחלק יצאת. כן נ״ל:
ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו, ילמד] חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה [מהיכן שיצאה הלכה זו לו] לר׳ נתן! דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ נתן אומר: נאמר ״לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת״ (שמות לה, ג), ומה תלמוד לומר בהלכה זו, שהרי עצם איסור ההבערה כלול כבר באיסור המלאכה הכללי בשבת! אלא יש להבין בדרך זו: לפי שנאמר כבר ״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציוה ה׳ לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה׳״ (שמות לה, א–ב), והוא לומד בדרך זו: המלים ״אלה הדברים״ המתייחסות לדיני שבת יש בהן הדגשות יתירות שאינן מחוייבות מעצם בניינו של המשפט, ולא באו אלא ללמדנו הלכה. שדי היה לומר ״דבר״ ואם נאמר ״דברים״ בלשון רבים, למדנו שנים (שמיעוט רבים שנים), ״הדברים״ מוסיף לפחות שלישי, על ידי ההדגשה שבה״א הידיעה. ״אלה״ הריהו לפי חשבון הגימטריה של האותיות שלושים ושש, נמצא ש״אלה הדברים״ מרמזים לשלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני.
The Gemara asks: And let him derive division of labors from where it was derived according to Rabbi Natan, as it was taught in a baraita that Rabbi Natan says that it is written: “You shall not kindle fire in all your dwellings on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). Why does the verse state this halakha? The prohibition against kindling is included in the general prohibition against performing labor on Shabbat. Rather, it should be understood as follows. Since it is already stated: “And Moses gathered the entire assembly of the children of Israel and said to them: These are the things [eleh hadevarim] that God has commanded to perform them. Six days you shall perform work, and on the seventh day it shall be holy to you, a Shabbat of rest to God” (Exodus 35:1–2), and Rabbi Natan derives as follows: “These are the things,” which refers to the halakhot of Shabbat, there are emphases in this phrase that are superfluous in the context of the verse. The Torah could have simply stated: This is a thing [davar]. When it states: Things [devarim] in the plural, it teaches at least two points. The addition of the definite article: The things [hadevarim], adds at least a third point. The numerological value of letters of the word eleh: Alef, one; lamed, thirty; and heh, five, is thirty-six. The total numerical value, three plus thirty-six, derived from the phrase: “These are the things.” This alludes to the thirty-nine prohibited labors that were stated to Moses at Sinai.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) יָכוֹל עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אֶחָד אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר {שמות ל״ד:כ״א} בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבּוֹת וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר עַל חֲרִישָׁה וְעַל הקצירה חַיָּיב שְׁתַּיִם וְעַל כּוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ הַבְעָרָה בַּכְּלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ וְלוֹמַר לָךְ מָה הַבְעָרָה שֶׁהִיא אַב מְלָאכָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ אַף כֹּל שהוא אַב מְלָאכָה חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

I might have thought that if one performed them all in the course of one lapse of awareness, forgetting that they are prohibited, he would be liable to bring only one sin-offering? Therefore, the verse states: “Six days you shall work, and on the seventh you shall rest; in plowing time and in harvest time you shall rest” (Exodus 34:21), indicating that there are prohibitions specific to both plowing and harvesting. And still I can say: For plowing and for the harvesting he is liable to bring two sin-offerings, as they were stated explicitly. However, for performing all the other prohibited labors, he is liable for only one. Therefore, the verse states: “You shall not kindle fire in all your dwellings on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). This is derived in the following manner: Kindling was included in the general prohibition prohibiting all labors, and why was it singled out and prohibited explicitly? It was singled out in order to equate the other labors to it and to tell you: Just as kindling is a primary category of prohibited labor, and one is liable for performing it on its own, so too, with regard to every primary category of prohibited labor, one is liable for performing it on its own.
רש״יתוספותבעל המאוררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ל בחריש ובקציר תשבות – כלומר בלאו לא תבערו הוה לן למילף מהאי אם לא שיש להשיב.
ועדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים – אם עשאן בהעלם אחד שהרי הוציאם מן הכלל לחלקן לשתים ומשמע אזהרה לקציר לעצמה ואזהרה לחריש לעצמה.
ועל כולן אחת – דבחדא מלאכה כיילינהו וחד לאו ובדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד כו׳ לא דיינינן ליה דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט אי נמי הוי חריש וקציר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למיכתב חד.
ת״ל לא תבערו כו׳ – וחריש וקציר לדרשה אחרינא אי כר׳ עקיבא דדריש ליה בעלמא (ר״ה דף ט.) לענין תוספת שביעית אי כרבי ישמעאל לענין שבת מה חריש רשות אף קציר רשות ללמד על קציר העומר שדוחה שבת.
בכלל היתה – דלא תעשה כל מלאכה.
להקיש אליה – כל שאר המלאכות שנכללו עמה בכלל שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כו׳.
יכול שאם עשאן כולם בהעלם אחד כו׳ – תימה א״כ מניינא דקרא דברים הדברים אלה הדברים למה לי כיון דלא אתא לחלק ויש לומר דצריך למניינא לפי שיש מלאכות שאינן חשובות ואיצטריך מניינא לאשמעינן דכולהו הויין מלאכות להתחייב עליהן ומיהו ממתניתין דמ׳ מלאכות דייק שפיר דבהעלם אחד חייב על כל אחת דלא הוה צריך למניינא כיון דמני כולהו בהדיא ומיהו קשה לר״י דלקמן בהזורק (דף צז:) משמע דהאי מניינא אתיא לחלק דאמר התם למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים כו׳ ופי׳ בקונטרס התם דהכי פריך הואיל ומניינא לא אתא אלא לחילוק חטאות ואי ס״ד דמחייב אתולדה במקום אב טובא ה״ל למיתני ולפי מה שפירשנו דמניינא לא אתא אלא לאשמעינן דכולהו חשובות מלאכות להתחייב עליהם לא הוה פריך מידי ונראה לר״י דגרס הכא כמו במכילתא דתניא התם רבי נתן אומר לא תבערו אש למה נאמר לפי שנאמר ויקהל משה שומע אני שלא יהא חייב עד שיעבור ל״ט מלאכות תלמוד לומר בחריש ובקציר וכו׳ והשתא אי לאו לא תבערו ה״א דמניינא אתא למימר שאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל״ט וכיון דכתיב לא תבערו דילפינן מיניה דחייב על כל אחת בפני עצמה אם כן מניינא אתא למימר דאל״ט דווקא הוא דחייב על כל אחת ואחת אבל אתולדה במקום אב לא והשתא מוכח שפיר בהזורק דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב ואתי נמי שפיר להאי גירסא דקתני לפי שנאמר דברים הדברים וגו׳ יכול כו׳ דמשמע דמתוך קרא דהדברים הוא דמשמע ליה דאינו חייב עד שיעבור כולן וכן בפ״ק דפסחים (דף ה:) לפי שנאמר לא יראה לך יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים אבל לגירסת הספרים מאי קאמר לפי שנאמר בלאו קרא נמי הוה אמרינן הכי כל כמה דלא נפקא לן חילוק מלאכות משום מקום.
על חרישה וקצירה חייב שתים – וא״ת מנא ליה דחייב שתים נימא דלא מיחייב אתרוייהו אלא אחת וי״ל משום דכתיב בחריש ובקציר דמשמע תרי מילי מדלא כתב בחריש וקציר.
ועל כולן אינו חייב אלא אחת – פירש בקונט׳ משום דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וביום השביעי תשבות ועוד דגבי כלל ופרט דוקא הוא דאמרינן בפרק קמא דמו״ק (מועד קטן ג.) דלא דיינינן כשאין הכלל בלשון הפרט אבל לגבי דבר שהוא יצא מן הכלל לא אשכחן בשום מקום ועוד דבמועד קטן איכא למ״ד דנין ונראה כפי׳ אחרון שפי׳ בקונט׳ דלא ילפינן מחריש וקציר משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד וכה״ג אמרינן בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין סז:) אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו כו׳ ופריך וליהוי אוב וידעוני שני כתובים הבאין כא׳ ואם תאמר והיכי יליף מלא תבערו כל שכן דהוי ג׳ כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין לכ״ע וכ״ת דחריש וקציר אתא לכדדרשינן בריש מו״ק (דף ד.) מה חריש רשות כו׳ אם כן היכי הוה בעי למילף מיניה מעיקרא הא לא אתי להכי ואומר ר״י דלא הוו ג׳ כתובים מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה ומהשתא אייתר ליה חריש וקציר לכדדרשינן במו״ק.
{שמעתא דחלוק מלאכות לחיוב}
ועדיין אני אומר, על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחת, ת״ל, לא תבערו וכו׳ – ואי אמרת, מאי אולמ׳ דהבערה מחרישה וקצירה. וי״ל חרישה וקצירה שני כתובים הבאים כאחד הן1 ואין מלמדין על הכלל כולו. השתא דנפקא לן מהבערה, מוקמי׳ ליה לההוא קרא לחריש ולקציר של שביעית.
וה״ר שלמה פירש: להכי לא נפקא ליה מבחריש ובקציר, משום2 דה״ל כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט.
1. נוסף ע״פ כתי״ס
2. נוסף ע״פ כת״י
כתוב בכל הספרים: יכול עשאן כולם בהעלם אינו חייב אלא אחת תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים ועל כולן לא יהא חייב אלא אחת – ושאל רש״י ז״ל והא מבחריש ובקציר נפקא דהו״ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. והשיב משום דהו״ל כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט. ואין זה מחוור משום דבכלל נמי איכא עשה דוביום השביעי תשבות.⁠א וטעם אחר אמר משום דה״ל חריש וקציר ב׳ כתובין הבאין כא׳ ואין מלמדין. וא״ת א״כ בהבערה הוו להו שלשה וכ״ש שאין מלמדין. ובזה י״ל שכיון שאין שלשתן בלאו או בעשה אין דנין אותו בג׳ כתובין הבאין כא׳. א״נ כיון דשנים אין מלמדין ויצא שלישי ללמד, ע״כ מוקמי׳ להו לשנים לדרשא אחריתי. ול״ל דלמא הבערה ללמד על עצמה יצאת לעשות דינה כיוצא באלו שיתחייב עליו בפ״ע כחרישה וקצירה, מדלא כתבה רחמנא התם בחריש ובקציר ומהבערה תשבות. וכן פרש״י ז״לב וקסבר שני כתובין [נמי] אין מלמדין, והשתא דיצאת הבערה לחלק חריש וקציר ל״ל לדרשא אחריתא אתא, אי לר״ע לענין תוספת שביעית, אי לר׳ ישמעאל לענין שבת למידרש מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה.⁠ג ואינו מחוור שהיה לו לפרש כן בברייתא בהדיא. ובירושלמיד מצאתי כן על ענין אחר שני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין וכר׳ ישמעאל חולקין דאמר ר׳ בון בן חנניא דברי ר׳ ישמעאל שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין. פי׳ דסבר שני כתובין הבאין כא׳ מלמדין, ובשאר ספרים גרסי׳ להנך בריית׳ה הכי יכול לא יהא חייב אלא אם כן עשאן כולן בהעלם א׳ תלמוד לומר בחריש ובקציר תשבות. ונכון הוא שבא חריש וקציר ללמד על הכלל שחייב על כל אחת ואחת בשעשאה בפני עצמה, ועדיין אני אומר שאם עשאן כולן בהעלם א׳ נמי לא יהיו חלוקות, ולא יהא חייב אלא אחת, ובא הבערה ללמד על הכלל כולו שחייב על כל אחת ואחת. וקשה לי דהא שוגג לקרבן דומיא דמזיד לסקילה, ואכל חדא ודאי מחייב, דהכי אזהר רחמנא כל מלאכה, ומקוששו נמי חדא עבר ואיחייב מיתה, ושמא שוגג שאני.⁠ז
א. כ״ה בתוד״ה ועל, ועי׳ ריטב״א הנדמ״ח.
ב. ד״ה ח״ל.
ג. ר״ה ט, א.
ד. שבת פ״ז ה״ב.
ה. כן כתבו בתוספות על פי מכילתא ויקהל דשבתא פרשה א, ועיין ריטב״א.
ו. עיין לקמן דף צו, ע״ב.
ז. בריטב״א ביתר ביאור: דנהי דחזינן בהדיא דמקושש על אחת נתחייב סקילה הו״א ה״מ מזיד אבל שוגג לא מחייב אא״כ עשאן כולן בב״א להכי אצטריך בחריש ובקציר.
כבר ביארנו שזדון שבת עם שגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת והוא שאמרו לא תבערו אש הבערה בכלל לא תעשה כל מלאכה היתה למה יצאה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף בעשייתה עם אחרת אף כל שהיא אב מלאכה חייב עליה בפני עצמה אף בעשייתה עם חברתה ואפי׳ עשה כמה בהעלם אחד שכל דבר שהיה בכלל ויצא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ולמדת שאין הלכה כדברי האומר הבערה ללאו יצאתה כלומר שאין בה סקילה וכרת אלא לחלק יצאתה:
בד״ה ועל כולן כו׳ למכתב חד הס״ד:
תוס׳ בד״ה יכול שאם כו׳ והשתא מוכיח שפיר בהזורק דרבי לא כו׳ עכ״ל ואדרשה דלא תבערו לחלק יצאת סמיך נמי התם כיון דילפינן מיניה חילוק מלאכות ע״כ מנינא לא אתא למימר שאינו חייב עד שיעבור על כל ל״ט מלאכות אלא למימר דדוקא אל״ט חייב על כל אחת ואחת אבל לפי הפירוש שכתבו לעיל דאי לאו לא תבערו ה״א דמנינא אתא לאשמעינן דכולהו חשובות מלאכות להתחייב עליהן השתא נמי דכתיב לא תבערו לחלק איכא למימר מנינא אתא להך מלתא וא״כ לא פריך מיניה מידי ודרשה דלא תבערו ה״ל לאתויי ודו״ק:
בד״ה ועל כולן כו׳ דהוו ב׳ כתובים כו׳ וכה״ג אמרינן בפרק ד׳ מיתות כו׳ בכלל כל המכשפים היו כו׳ ופריך וליהוי אוב וידעוני ב׳ כתובים כו׳ עכ״ל ודאי דבכמה דוכתי אמרי׳ דב׳ כתובים הבאין כאחד אין מלמדין אלא משום דהנך ב׳ כתובים דהכא בחריש ובקציר וגו׳ יצאו מן הכלל דלא תעשה כל מלאכה ויש לבעל דין לחלוק דאין להם דין ב׳ כתובים שאין מלמדין ולהכי הביאו ראיה מהך דפרק ד׳ מיתות דכה״ג אוב וידעוני בכלל כו׳ ופריך כו׳ וק״ל:
בא״ד מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו כו׳ עכ״ל לענין מדת דבר שהוא יצא מן הכלל כתבו התוס׳ דלא אשכחן בשום מקום דלא דיינינן ליה בכה״ג אבל לענין מדת ג׳ כתובים מסברא דלא דיינינן ליה בכה״ג דזיל בתר טעמא דמדת ג׳ כתובים דאין מלמדים משום דאל״כ כולהו קראי ל״ל והיינו כדהוו כולהו בלאו או כולהו בעשה אבל כדהוו קראי בלאו וקראי בעשה ודאי איצטריכו כולהו משום לאו ועשה ושפיר ילפינן מינייהו וק״ל:
בתוס׳ בד״ה יכול שאם עשאן וכו׳ ומיהו קשה לר״י דלקמן בהזורק משמע דהאי מניינא אתי לחלק דאמר התם למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים וכו׳ עס״ה. ולא משמע להו לפרש דהכי פריך התם דאי ס״ד דמחייב רבי אתולדה במקום אב א״כ תו ליתא להך מניינא דל״ט מלאכות דהא תולדות טובא נינהו כיון דלא נפקא מיניה מידי בין אב לתולדה אלא דאכתי איכא למימר דכיון דהתולדות ודאי דמיין כל חד וחד לאב שלה מכל צד לפי הדבר שמסור לחכמים א״כ לעולם לא שייך למיחשב אלא עיקר ל״ט מלאכות בדברים המצויין יותר וממילא ידעינן לרבות נמי תולדותיהן כיוצא בהן ולעולם דהאי מניינא לאו לחילוק מלאכות אתי אלא דאי לאו האי מניינא לא הוי ידעינן לחייב בכמה מלאכות גרועות הן ותולדותיהן כן נ״ל בכוונת התוס׳ אלא דלע״ד אין זו קושיא כל כך דא״כ השתא נמי דכתיב האי מנינא אכתי לא ידעינן שפיר אי הנך מלאכות גרועות מכלל מניינא היא כיון שיש להכניס במקומם תולדות אחרות החשובות מהם ואפשר דלא הוי ידעינן להו מכללא דאינך ודוקא לבתר דילפינן חילוק מלאכות ממשכן שייך לחלקן לל״ט דוקא דהנך אבות ואינך תולדות כדאיתא בריש ב״ק וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דמתני׳ דאבות מלאכות ארבעים חסר אחת דקחשיב הנך דהוי במשכן כדאיתא התם בכל הסוגיא ומקשי׳ התם וליחשוב נמי כותש דהוי נמי במשכן ומשני רבא הא מני רבי היא דתניא רבי אומר דברים הדברים א״כ הרי לפנינו דרבי תרתי אית ליה במנין ל״ט דכיון דהוי במשכן חשיבי ומש״ה קרי להו אבות ומשום דכתיב נמי דברים הדברים במנין ל״ט מיקרי נמי כתיבא למקריין אבות והיינו כפשטא דלישנא דגמרא דריש ב״ק ע״ש וא״כ לפ״ז מקשה הש״ס שפיר בפרק הזורק מהאי ברייתא דע״כ מוכח דר׳ לא מחייב אתולדה במקום אב. כנ״ל נכון ליישב קושיית התוס׳ לולי שהתו׳ לא כתבו כן והיינו משום דאזלי לשיטתייהו בריש ב״ק ע״ש:
בד״ה ועל כולן אינו חייב אלא אחת פירש בקונטרס וכו׳ וקשה דכללא נמי כתיב בעשה וכו׳ וא״ת והיכי יליף וכו׳ וכ״ת דחריש וקציר וכו׳ א״כ היכי הוי בעי למילף מיניה מעיקרא וכו׳ עס״ה. קושיא ראשונה שהקשו על פרש״י מהאי דכלל בל״ת ופרט בעשה כבר כתב מ״ז ז״ל באריכות ליישב שיטת רש״י ע״ש ובהך קושיא שנייה שהקשו כאן היאך בעי ר״נ למילף מעיקרא דבחריש וקציר לחלק ולא מפיק לה להנך דרשא דדרשי ר׳ ישמעאל ור״ע במ״ק כמו שפירש״י. נראה לי ליישב דודאי לא משמע ליה לר״נ כלל למידרש בחריש וקציר לענין שביעית כיון דמקמי הכי כתיב וביום השביעי תשבות משמע דעלה קאי ולא משמע ליה נמי למידרש לענין שבת ולמעט קצירת עומר שדוחה שבת כיון דקי״ל בכל דוכתא דאין עשה דוחה ל״ת שיש בה כרת וכ״ש לרבי דאית ליה במנחות דף ע״ב דנקצר ביום כשר ואפילו הכי כתב הרמב״ם לפסק הלכה דדוחה שבת מהך דרשא דבחריש וקציר וכמו שכתבתי בחידושי ר״ה דף ט׳ ליישב שיטת הרמב״ם שהיא נגד הסוגיא דמנחות דמסקינן התם דכלל אמר ר״ע כל מלאכות שאפשר לעשותן מע״ש אינו דוחה שבת אפילו במילה וכ״ש בקצירת עומר אלא דאפ״ה ע״כ דוחה כיון דלית לן לאוקמי האי קרא דבחריש וקציר למילתא אחריתי אלא לענין שהוא דוחה שבת נמצא דלפ״ז א״ש דמעיקרא ודאי לא הוי ניחא ליה לר״נ לאוקמי בהכי ולסתור כל הנך כללי המסורות בידינו ומש״ה ניחא ליה לאוקמי קרא דבחריש וקציר לחלק משא״כ לבתר דלא קיי״ל הך ילפותא אלא לענין חילוק מלאכות דחריש וקציר גופייהו וא״כ ע״כ דכל חילוק מלאכות דאינך איצטריך למילף מלא תבערו וא״כ מייתר ליה האי קרא דבחריש וקציר וע״כ אית לן לאוקמי לענין קצירת עומר דדוחה שבת. כן נ״ל נכון ודו״ק:
יכול אם עשאן כולן בהעלם אחד, ששכח את האיסור שבכולן ועשאן אינו חייב להביא אלא חטאת אחת?תלמוד לומר: ״ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבת״ (שמות לד, כא), הרי שיש איסורים מפורטים הן לגבי חרישה והן לגבי קצירה. ועדיין אני אומר (יכול לומר): על החרישה ועל הקצירה חייב שתים כפי שנאמר בפירוש, ועל שאר המלאכות כולן אינו חייב אלא אחת?! על כן תלמוד לומר פסוק זה: ״לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת״ (שמות לה, ג), ולמדים בשיטה זו: הבערה בכלל כל המלאכות היתה, ולמה יצאת (יצאה) מכללן שיאמר בה הכתוב איסור מפורש — להקיש (להשוות) אליה, ולומר לך שיש כאן פרט שיצא ללמד כדוגמא על הכלל כולו: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל עשייה שהוא אב מלאכהחייבין עליה בפני עצמה. ומאחר שהביא ר׳ נתן דרך להוכיח שעל כל מלאכה ומלאכה בשבת יש חיוב מיוחד, מדוע לא יסביר שמואל כר׳ נתן?
I might have thought that if one performed them all in the course of one lapse of awareness, forgetting that they are prohibited, he would be liable to bring only one sin-offering? Therefore, the verse states: “Six days you shall work, and on the seventh you shall rest; in plowing time and in harvest time you shall rest” (Exodus 34:21), indicating that there are prohibitions specific to both plowing and harvesting. And still I can say: For plowing and for the harvesting he is liable to bring two sin-offerings, as they were stated explicitly. However, for performing all the other prohibited labors, he is liable for only one. Therefore, the verse states: “You shall not kindle fire in all your dwellings on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). This is derived in the following manner: Kindling was included in the general prohibition prohibiting all labors, and why was it singled out and prohibited explicitly? It was singled out in order to equate the other labors to it and to tell you: Just as kindling is a primary category of prohibited labor, and one is liable for performing it on its own, so too, with regard to every primary category of prohibited labor, one is liable for performing it on its own.
רש״יתוספותבעל המאוררמב״ןבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שְׁמוּאֵל סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת דְּתַנְיָא הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר לְחַלֵּק יָצָאת.

Rabbi Natan cited a source proving that there is liability for performance of each prohibited labor of Shabbat on its own. Why doesn’t Shmuel derive that halakha from the same source? The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who disagreed with Rabbi Natan’s interpretation of the verse, as Rabbi Yosei said: The prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition. Performing other primary categories of prohibited labor is punishable by stoning or karet. In contrast, one who lights a fire on Shabbat has merely violated a prohibition, as it was taught in a baraita: The prohibition of kindling was singled out as a prohibition; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Natan says: Kindling is like any other labor prohibited on Shabbat. It was singled out to divide the various labors and to establish liability for performance of each of them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ללאו – שאין חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא מה שאמור בה.
לחלק – כדאמרן מה הבערה מיוחדת.
הבערה ללאו יצאת – וא״ת והא איצטריך למיכתב לא תבערו משום סיפיה דקרא דכתיב בכל מושבותיכם דדרשינן מינה ביבמות (דף ו:) ובסנהדרין (דף לה:) דאין רציחה דוחה שבת וי״ל דהוה מצי למיכתב בלישנא אחריתי ולא לכתוב לא תבערו ומשום דדרשינן בפ״ק (דף כ.) אבל אתה מבעיר כו׳ לא הוה צריך למיכתב לא תבערו.
ומשיבים: שמואל סבר לה [סבור הוא] כר׳ יוסי שאינו מקבל דרשה זו של ר׳ נתן. ששנינו שאמר ר׳ יוסי שהאיסור שנאמר בהבערהללאו יצאת, כלומר ללמדנו שהבערה בשבת איננה כשאר כל המלאכות בשבת שחייבים עליהן סקילה או כרת, אלא קלה היא מכולן, והמבעיר אש בשבת עובר רק על איסור ״לא תעשה״ בלבד. דתניא כן שנינו בברייתא] האיסור שנאמר בהבערהללאו יצאת, אלו דברי ר׳ יוסי. ואילו ר׳ נתן אומר: דין הבערה הריהו כשאר כל המלאכות בשבת, אלא שלחלק בין המלאכות השונות ולהדגיש את החיוב שבכל אחת מהן יצאת.
Rabbi Natan cited a source proving that there is liability for performance of each prohibited labor of Shabbat on its own. Why doesn’t Shmuel derive that halakha from the same source? The Gemara answers: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who disagreed with Rabbi Natan’s interpretation of the verse, as Rabbi Yosei said: The prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition. Performing other primary categories of prohibited labor is punishable by stoning or karet. In contrast, one who lights a fire on Shabbat has merely violated a prohibition, as it was taught in a baraita: The prohibition of kindling was singled out as a prohibition; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Natan says: Kindling is like any other labor prohibited on Shabbat. It was singled out to divide the various labors and to establish liability for performance of each of them.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְתִיפּוֹק לֵיהּ לְחִלּוּק מְלָאכוֹת מֵהֵיכָא דְּנָפְקָא לֵיהּ לר׳לְרַבִּי יוֹסֵי דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר {ויקרא ד׳:ב׳} וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה פְּעָמִים שֶׁחַיָּיבִים אַחַת עַל כּוּלָּן וּפְעָמִים שֶׁחַיָּיבִין עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת אמר ר׳רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי חֲנִינָא מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי יוֹסֵי אַחַת מֵאַחַת הֵנָּה מֵהֵנָּה אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת.

The Gemara raises an additional challenge to Shmuel’s opinion. If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the explicit prohibition of kindling, let him derive the division of labors from where Rabbi Yosei derives it. As it was taught in a baraita that Rabbi Yosei says, it is stated: “Speak to the children of Israel, saying: A soul that sins in error, from all the commandments of God that may not be performed, and performs from one of them [me’aḥat me’hena]” (Leviticus 4:2). Rabbi Yosei interprets the verse that at times one is liable to bring one sin-offering for all of his transgressions, and at times one is liable to bring a sin-offering for each and every transgression. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yosei? He interprets the unique phrase employed in that verse: From one of these. The Torah could have merely stated: One [aḥat]. Instead, it stated: From one [me’aḥat]. It could have merely stated: Them [hena]. Instead, it stated: Of them [me’hena]. Rabbi Yosei derives that there are cases of one transgression that, with regard to punishment, are them, i.e., many. And there are cases of them, several transgressions, that, with regard to punishment, are one.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהנה פעמים שחייב על כל אחת ואחת.
ועשה מאחת מהנה – האמור לענין חטאות הוה ליה למכתב ועשה אחת ולישתוק אייתר ליה שאר׳ מ״ם דמאחת וכל תיבת מהנה לדרשה ודרוש הכי פעמים שכל מעשה עבירותיו חשוב אחת ופעמים שהוא קרוי הנה לשון רבים.
מאי טעמא דר׳ יוסי – פי׳ בקונט׳ כלומר דאכתי מ״ם דמאחת ומהנה למה לי ולשון מאי טעמא אינו משמע כן ונראה לר״י דה״פ מ״ט דר׳ יוסי הא איצטריך קרא לשם משמעון ולאבות ולתולדות ומנא ליה דחייב על כל אחת ואחת ומפרש דמאחת שם משמעון מהנה לאבות ותולדות ומ״מ מדסמכינהו להדדי דרשינן אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת.
ושמא תאמר והרי חריש וקציר גם כן יצאו מן הכלל דכתיב בחריש ובקציר תשבות ונוח לנו לדרוש כן מהם שהם שנים כאחד והוזהרו בכל אחד מהם לעצמו תדע שכל שכלל בלאו ופרט בעשה אין דנין אותו בכלל ופרט לומר עליו כל דבר שהיה בכלל וכו׳ ועוד שהם שני כתובים ואין מלמדין וא״ת והלא כשתצרף הבערה עמהם נמצאו שלשה כתובים והוא פשוט יותר שאין מלמדים אין זה כלום שמאחר שהוצאנו הבערה לחלוק מלאכות אתה מעמיד חריש וקציר לדרשות אחרות אם לתוספת שביעית אליבא דר׳ עקיבא ואם לקצירת העומר שדוחה שבת לדעת ר׳ ישמעאל שהוא דורש מה חריש רשות אף קציר רשות כמו שהתבאר במקומו ואף אתה למד חלוק מלאכות ממה שדרשו מאחת מהנה אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון שהוא חייב אע״פ שכיון לכתוב כל התיבה כמו שיתבאר הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות על הדרך שביארנו:
ג ועוד מקשים על שמואל: אם אמנם סבור הוא כר׳ יוסי בענין איסור הבערה, ותיפוק ליה [ותצא, תילמד לו] הלכה זו לענין חלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה [מהיכן שיצאה, נלמדה לו] לשיטת ר׳ יוסי עצמו! דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ יוסי אומר, נאמר: ״דבר אל בני ישראל לאמור נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה׳ אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה״ (ויקרא ד, ב), ומדיוק הלשון למד הוא: פעמים שחייבים להביא חטאת אחת על העבירות כולן, ופעמים שחייבין על כל אחת ואחת מחלקי העבירה. ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי — שהוא דורש את הלשון המיוחדת כאן, שאנו למדים מדיוק הביטוי ״מאחת מהנה״. כי די היה לומר ״אחת״ ונאמר ״מאחת״, וכן די היה לומר ״הנה״ ונאמר ״מהנה״. ולמדים אנו שיש מקרים שעבירה אחת שהיא לגבי העונשים הנה, כלומר רבות. ו״הנה״ שהיא אחת.
The Gemara raises an additional challenge to Shmuel’s opinion. If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei with regard to the explicit prohibition of kindling, let him derive the division of labors from where Rabbi Yosei derives it. As it was taught in a baraita that Rabbi Yosei says, it is stated: “Speak to the children of Israel, saying: A soul that sins in error, from all the commandments of God that may not be performed, and performs from one of them [me’aḥat me’hena]” (Leviticus 4:2). Rabbi Yosei interprets the verse that at times one is liable to bring one sin-offering for all of his transgressions, and at times one is liable to bring a sin-offering for each and every transgression. And Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Yosei? He interprets the unique phrase employed in that verse: From one of these. The Torah could have merely stated: One [aḥat]. Instead, it stated: From one [me’aḥat]. It could have merely stated: Them [hena]. Instead, it stated: Of them [me’hena]. Rabbi Yosei derives that there are cases of one transgression that, with regard to punishment, are them, i.e., many. And there are cases of them, several transgressions, that, with regard to punishment, are one.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אַחַת שִׁמְעוֹן מֵאַחַת

Furthermore: The term one refers to a full-fledged transgression of Shabbat, e.g., one who intended to and wrote a complete name, Shimon. The term from one refers to a case where he performed only part of the transgression, e.g., one who wrote
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וא״ר יוסי בר׳ חנינא מ״ט דר׳ יוסי – כלומר מאי דריש ביה דאכתי מ׳ דמהנה ומ׳ דמאחת למאי אתא.
אחת מאחת – אחת הוה ליה למכתב וכתיב מאחת וכן נמי הנה ה״ל למכתב (הנה) [למדרש פעמים שהוא הנה] וכתב מהנה ודרוש אחת והנה בלא מ״ם הכי פעמים אחת שהוא הנה שבת [אחת] לבדו הוא מחלל ויש כאן חטאות הרבה דאזלי בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת מלאכות הרבה עשה ואינו חייב אלא אחת דבהנך תרי גווני איכא למשמע ועשה אחת וחייב הנה ואיכא למימר נמי הכי ועשה אחת הנה עשייתו הוי אחת אע״פ שהן הנה [וחייב א׳] ומ״ם יתירה [דרוש הכי] לרבות שהכותב שם משמעון דאע״ג שנתכוון לעשות תיבה גדולה הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר הן חייב והיינו מאחת מקצת המלאכה ולא כולה יביא חטאת.
בד״ה אחת מאחת כו׳ מהנה למדרש ודרוש אחת כו׳ הנה עשייתו הנה וחייב אחת כו׳ ומ׳ יתירה דרוש הכי לרבות כו׳ חטאת מהנה כו׳ כצ״ל והד״א:
תוס׳ בד״ה יכול כו׳ ומיהו ממתני׳ דמ׳ מלאכות דייק שפיר כו׳ כצ״ל:
ועוד יש להבין: אחת שמשמעו עבירה שלימה, הרי זה לדיני שבת, כגון שכתב שם מלה שלמה שנתכוון לה כמו שמעון. ״מאחת״ משמעו שעשה רק מקצתה של עבירה,
Furthermore: The term one refers to a full-fledged transgression of Shabbat, e.g., one who intended to and wrote a complete name, Shimon. The term from one refers to a case where he performed only part of the transgression, e.g., one who wrote
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ע. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל שבת ע., רש"י שבת ע., תוספות שבת ע., בעל המאור שבת ע. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת ע., רמב"ן שבת ע. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי שבת ע. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת ע., מהרש"א חידושי הלכות שבת ע., פני יהושע שבת ע., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ע., אסופת מאמרים שבת ע.

Shabbat 70a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Shabbat 70a, Rashi Shabbat 70a, Tosafot Shabbat 70a, Baal HaMaor Shabbat 70a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 70a, Ramban Shabbat 70a, Meiri Shabbat 70a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 70a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 70a, Penei Yehoshua Shabbat 70a, Steinsaltz Commentary Shabbat 70a, Collected Articles Shabbat 70a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144