גמ׳. מאי דרגש אמר עולא ערסא דרגא.
עיין ברש״י שפירש וז״ל נוהגין לערוך מטה ושולחן בבית ולא היו משתמשין בהן כלל אלא למזל הבית מונחת משום ניחוש וכו׳ עכ״ל. ונראה דאליבא דרש״י ישנן ב׳ הלכות: א) דין כפיית המטה, שכופין את המטות שבבית והוא דין בכלים עצמן שטעונים כפייה. ב) דין ישיבה - דאבל אינו יושב על מה שדרכו לישב עליו בכל השנה אלא יושב על כלים שאינם מיוחדים לישיבה. וי״ל דמשו״ה המלך יושב על הדרגש אע״פ שאינה סמוכה לקרקע, דאין דין שצריך האבל לישב על דבר שהוא סמוך לקרקע אלא שצריך לישב על דבר שאין דרכו לשבת עליו, ודרגש הוי דבר שאין דרכו לשבת עליו. וכן יש לדייק בדברי הרמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ט) וז״ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע עכ״ל. ונראה דהא דיושב על הקרקע או על המפץ היינו משום דיש דין שאבל אינו יושב על כסא ודבר שדרכו לישב עליו בדרך כלל בשאר ימות השנה. ומוכח דאין דין שאבל חייב לשבת על הקרקע (או על דבר שסמוך ג׳ טפחים לקרקע) דהרי מפץ אינו דוקא על הקרקע, ועל כרחך דיסוד הדין הוא שצריך האבל לישב על דבר שאינו רגיל לשבת עליו כל השנה.א וכן משמע מלשון הגמ׳ ״עד האידנא לא אכילניה ולא אשיקניה השתא קא מכלינן ליה וקא משקינן ליה״ דיסוד הדין הוא לשנות ממה שרגיל להראות שהוא אבל.
והנה מבואר בגמ׳ שמלך יושב על הדרגש אבל כה״ג יושב על הספסל (לעיל במשנה יח.) (דהוי כלי שדרכו לשבת עליו בכל השנה), ועיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ אבל ה״ו – ה״ח) שכתב וז״ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, וכו׳ וכן המלך חייב בכל דברי אבילות אלא שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים, ואינו מנחם אבלים, וכו׳ וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש עכ״ל. וצ״ב מ״ש מלך מכה״ג.
ויתכן לומר אליבא דרש״י דיש חילוק בין מלך לכה״ג, דחל דין אבילות על מלך. משא״כ כה״ג לא חל בו דין ניהוגי אבילות, דאמרינן בגמ׳ מו״ק
(יד:) דכה״ג בכל ימות השנה כישראל ברגל דמי, דאינו נוהג ניהוגי אבילות. וי״ל דמשו״ה כה״ג יושב על הספסל כדרכו בכל השנה דאינו נוהג ניהוגי אבילות, משא״כ מלך יושב על הדרגש מכיון שחל עליו חיוב ניהוגי אבילות. ברם אף בכה״ג חל חלות שם אבל בגברא וכדחזינן מהא דמברין ומנחמין אותו, אולם י״ל דרש״י סובר דלא חל ניהוגי אבילות בכה״ג, ומשו״ה מותר לכה״ג לישב על הספסל.
אמנם עיין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ אבל ה״ו – ה״ז) שכתב וז״ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכו׳ וכן המלך חייב בכל דברי אבילות וכו׳ והוא מיסב על הדרגש עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם ס״ל דחל דין ניהוגי אבילות בכה״ג ובמלך, ולפי״ז צ״ע מדוע כה״ג יושב על הספסל ולא מלך. וי״ל דמשום כבוד הכה״ג הותר לו לישב על הספסל. אמנם צ״ע א״כ מ״ש מלך דאינו יושב על הספסל אלא על הדרגש, דכי היכי דחל היתר מיוחד לכה״ג משום כבודו לישב על הספסל ה״נ נימא דמותר למלך לשבת על הספסל משום כבודו, דהרי להרמב״ם בין מלך ובין כה״ג חייבים בדיני אבילות, וחיוב כבוד המלך עדיף מחיוב כבוד לכה״ג, וצ״ע.
ועיין ביד רמה (דף כ. ד״ה וכשמברין) וז״ל וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ כאבלים מפני כבודו והוא מסב על הדרגש. ירושלמי דרגש יש בו משום כפיית המטה המלך אינו חייב בכפיית המטה עכ״ל. וכעין זה פירש ברבינו חננאל וז״ל ירושלמי דרגש יש בו משום כפיית המטה, ספסל אין בו משום כפיית המטה, המלך אינו חייב בכפיית המטה כהן גדול חייב בכפיית המטה עכ״ל. ומבואר דס״ל דמלך יושב על הדרגש מפני שאינו מחוייב בכפיית המטה, משא״כ כה״ג יושב על הספסל מאחר שמחוייב בכפיית המטה. ונראה דס״ל דיסוד הדין דכפיית המטה הוא שאסור לאבל לישב על המטה שאינה כפויה אבל אין דין שצריך האבל לישב על הקרקע או על דבר שאין דרכו לשבת עליו כל השנה, וכה״ג יושב על הספסל משום דחייב בכפיית המטה וע״כ אסור לו לשבת על המטה, אולם אין דין שאסור לאבל לשבת על כסא רגיל שיושב עליו בכל השנה. משא״כ מלך יושב על הדרגש דהיינו מטה שאינה כפויה משום דאינו חייב בכפיית המטה. ומלך יושב על הדרגש כדי להראות שאינו חייב בכפיית המטה, משא״כ כה״ג דחייב בכפיית המטה אסור לו לשבת על הדרגש אבל אין איסור לישב על הספסל שהוא כסא שדרכו לשבת עליו בכל השנה. ומבואר דהרמ״ה והר״ח ס״ל דכה״ג חייב בניהוגי אבילות (וכשיטת הרמב״ם פ״ז מהל׳ אבל ה״ו), ודלא כמשמעות הגמ׳ במו״ק
(דף יד:).
אמנם יתכן לדחות דאף הרמ״ה והר״ח ס״ל אליבא דהירושלמי דכה״ג אינו מחוייב בניהוגי אבילות, וחל בו רק חלות שם אבל בגברא. אמנם הרמ״ה והר״ח סוברים דיסוד דין כפיית המטה אינו מניהוגי אבילות אלא הוי דין בשם אבל שבגברא. דעיין ברמב״ם (פ״ד מהל׳ אבל ה״ט) שכתב וז״ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין וכו׳ עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פ״ה מהל׳ אבל הי״ח) וז״ל וחייב לכפות המטה כל שבעה, ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה אפילו עשר מטות בעשרה בתים ובעשר עיירות חייב לכפות את כולן, ואפילו חמשה אחים ומת אחד מהן כולן כופין את מטותיהן, המטה המיוחדת לכלים או למעות אינו צריך לכפותה, דרגש אינו צריך לכפותו אלא מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, מטה שנקליטיה יוצאין ממנה שהרי אי אפשר להפכה זוקפה ודיו, הפך כל מטותיו והיה הוא ישן על גבי מטות אחרים או על גבי כסא או על גבי ארון או על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אלא ישן על גבי המטה הכפויה עכ״ל. ויש לדקדק דבפ״ד כתב הרמב״ם ״וחייב לישב על מטה כפויה״, ואילו בפ״ה כשהביא הרמב״ם את דין כפיית המטה הרמב״ם אינו מזכיר דין ישיבה על מטה כפויה או איסור ישיבה על מטה שאינה כפויה אלא רק דצריך לישון על מטה כפויה, וצ״ע.ב וי״ל דמש״כ הרמב״ם (בפ״ד ה״ט) הוי דין מסוים ביום ראשון דאבלות דחייב האבל לישב על מטה כפויה, ודומה לשאר הדינים שהביא הרמב״ם שם דאסור לאבל להניח תפילין ולאכול משלו דהם דינים שחלין ביום ראשון של אבילות בלבד, והן חלין מחמת חלות שם אבל בגברא, ואינם דינים של ניהוגי אבילות דז׳ ימי אבילות. והוא משום דחל חלות שם מסוים של אבל דיום ראשון בגברא דאבל ביום א׳ של אבילות המחייב סעודת הבראה וישיבה על מטה כפויה, והאוסר בתפילין. והך דין של כפיית המטה ביום א׳ של אבילות הוי דין מסוים בפנ״ע ואינו מדין כפיית המטה דכל שבעה, דביום א׳ לאבילות חייב האבל לישב על מטה כפויה משא״כ בשאר ימי אבילות אין דין שצריך לישב על מטה כפויה. ולפי״ז יתכן דהרמ״ה סובר דאין כה״ג נוהג דיני אבילות (ודלא כהרמב״ם) והא דאינו יושב על מטה שאינה כפויה הוא משום דחל עליו חלות שם אבל בגברא, וביום ראשון לאבילות חל דין ישיבה על מטה כפויה מדין שם אבל שבגברא, וישיבה על הספסל חשיב ישיבה על מטה כפויה.
ודרך אגב יש להעיר דלפימש״נ דביום ראשון חלין דיני אבילות מיוחדים מחמת חלות שם אבל בגברא ולא מדין ניהוגי אבילות דכל ז׳, ואיסור לבישת תפילין ביום ראשון דאבילות היינו מחמת חלות שם אבל בגברא, א״כ מי שמת לו מת בחוה״מ לא יניח תפילין ביום ראשון דאע״פ שבחוה״מ ליכא ניהוגי אבילות מ״מ חל חלות שם אבל בגברא אף בחוה״מ, ואיסור הנחת תפילין אינו מניהוגי אבילות אלא מחמת חלות שם אבל בגברא.ג
ועיין בתוס׳ מס׳ מו״ק (דף כז. ד״ה מן המנחה) שכתבו וז״ל נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב ע״ג כסא וספסל אף על פי שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל עכ״ל. ומבואר דתוס׳ ס״ל דישיבה על מטה שאינה כפויה אסור מעיקר הדין וחל איסור ישיבה על דבר שטעון כפייה, ומזה סמכו ונהגו שלא לישב על הכסא או הספסל אע״פ שאינן טעונים כפייה. ומשמע דתוס׳ ס״ל דדין זה שלא לשבת על כסא וספסל הוי מנהג בעלמא ואינו איסור מעיקרא דדינא. ולדבריהם ניחא הא דכה״ג יושב על הספסל, דאפילו אי נימא דחלין ניהוגי אבילות בכה״ג מ״מ מותר לו לישב ע״ג ספסל מכיון דליכא איסור ישיבה על ספסל מעיקר הדין אף לשאר אבלים דרק חל איסור ישיבה בדבר הטעון כפייה. אמנם צ״ע לפי״ז מדוע מלך יושב על הדרגש ולא על הספסל כמו כה״ג. וצ״ל דהטעם שמלך יושב על הדרגש הוא משום כבודו כדי להראות שאין המלך מחוייב בכפיית המטה.
א. ואמר רבינו זצ״ל דמכאן יש להעיר על מה שנוהגים שאבל יושב על כסא נמוך שהוא סמוך ג׳ טפחים לקרקע, דמרש״י והרמב״ם מבואר שאין קפידא שאבל ישב על הקרקע אלא רק דישנה לשבת על דבר שאין דרכו לשבת עליו בכל השנה וכגון דרגש שאינו מיוחד לישיבה אלא למזל הבית.
ב. ומש״כ הרמב״ם (פ״ה מהל׳ אבל הי״ז) וז״ל ומנין שאין האבל יושב על המטה, שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה עכ״ל, י״ל דזה דין מסוים שצריך לישב על הקרקע דהרי הרמב״ם לא חילק כאן בין מטה כפויה למטה שאינה כפויה ומשמע דס״ל דאינו יושב אף על מטה כפויה.
ג. ועיין במג״א סימן תקמ״ח ס״ק ה׳, וברשימות שיעורים למס׳
ברכות דף יא. בענין חלות שם אבל בגברא (עמ׳ ק״ב).