×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כִּי הַאי תַּנָּא.
Rabba’s statement is according to this tanna in the baraita, who referred to those who violated a rabbinic decree as transgressors.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי שבת מ ע״ב-מא ע״א} תנו רבנן לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר ואי אית לה1 גידודי שריא מאי טעמא דאי נמי עקר להו למיא הא
איכא גידודי דמהדרי להו:
{בבלי שבת מ ע״ב} ת״ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף2 בצונן ובלבד שלא ישתטף בצונין ויבא ויתחמם כנגד המדורה בשבת מפני שמפשיר מים שעליו: תנו רבנן מיחם אדם אלונטית ומניחה על גבי מעיו3 בשבת ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניח על גבי מעיו בשבת ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה:
תנו רבנן מביא אדם קיתון של מים ומניחו4 כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא [כדי]⁠5 שתפוג צנתן ר׳ יהודה אומר מביאה אשה פך של-שמן ומניחה6 כנגד המדורה לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר7 רבן שמעון בן גמליאל אומר סכה אשה ידה בשמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת:
אמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים8 יד סולדת [בו]⁠9 אסור אין יד סולדת בו מותר. היכי דאמי יד סולדת בו אמר [רחבה]⁠10 כל שכריסו של-תינוק נכוית ממנו11 אמר ר׳ יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח פך של-שמן באבטי12 ואמר לי טול בכלי שני ותן שמע מינה תלת שמע מינה שמן13 יש בו משום בישול ושמע מינה כלי שני14 אינו מבשל ושמע מינה הפשירו לא זה הוא בישולו:
אמר רבה בר בר חנה15 אמר ר׳ יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מן בית המרחץ ובית הכסא16 אמר אביי דברים של-קודש אסור לאמרן בלשון חול ודברים של חול מותר לאמרן בלשון [קדש]⁠17. ולענין אפרושי מיאיסורא אפילו בלשון [קודש] נמי18 שרי דהא רבי אמר ליה לרב יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ואמרינן [נמי]⁠19 אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר׳ מאיר [שנכנס]⁠20 אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו קרקע ואמר לו אין מדיחין לסוך לו קרקע21 ואמר לו אין סכין22:
1. לה: דפוסים: ביה.
2. ויוצא ומשתטף: וכן בר״ח. כ״י נ: ״ומשתטף ויוצא״.
3. מעיו: כ״י נ, דפוסים: ״מעים״. גנב, רא״ש שבת (ג:ט): ״בני מעיים״. וכן בהמשך (ושם גם כ״י נ, גמט).
4. ומניחו: דפוסים: ויניחנו.
5. כדי: גנב, גמט, דפוסים, ר״ח שבת (מ:ב), רמב״ם (כב:ד). כ״י א: ״בשביל״ הותאם ללשון ר׳ יהודה שבהמשך הברייתא.
6. ומניחה: כ״י נ, גנב, גמט, דפוסים: ״ומניחתו״.
7. שיבשל, שיפשר: וכן ברמב״ם פיהמ״ש (כב:ד). דפוסים: שיתבשל, שיתפשר. וכן בר״ח.
8. שמן, מים: דפוסים: מים, שמן, וכן רמב״ם (כב:ד), רא״ש.
9. בו: כ״י נ, גנב, גמט, דפוסים, ר״ח. כ״י א: ״בהן״, לשון רבים המוסבת על ״מים״.
10. רחבה: כ״י נ, גנב, גמט, דפוסים, רא״ש. כ״י א: ״ראבה״.
11. ממנו: וכן בר״ח: ״הימנו״. גנב, רמב״ם (כב:ד): ״בו״.
12. באבטי: דפוסים, רא״ש: באמבטי. וכן בהמשך. בגליון של כ״י א וב-גמט נוסף כאן: ״ולא הניחני״.
13. שמן–: דפוס קושטא חסר.
14. שני: גנב חסר.
15. רבה בר בר חנה: דפוסים: ר׳ אבא.
16. המרחץ, הכסא: וכן בר״ח. דפוסים, בסדר הפוך: הכסא, המרחץ. וכן במשנ״ת לרמב״ם (הל׳ ק״ש ג:ד).
17. קדש: כ״י נ, גנב, גמד, גמט, דפוסים, משנ״ת לרמב״ם הל׳ ק״ש (ג:ה), רא״ש. כ״י א: ״הקדש״. וכן בהמשך.
18. נמי: בדפוסים חסר.
19. נמי: כ״י נ, גנב, גמד, גמט, דפוסים ורא״ש. חסר בכ״י א.
20. שנכנס: כ״י א: ״נכנס״.
21. קרקע–: דפוסים: שמן.
22. סכין: גנב גמד גמט: ״מסיכין״.
כי האי תנא – דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע״י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין.
(אל נטית) [אלונטית],⁠א פיר׳ בגד שמסתפגין בו, <ובטית מנשפה [=מגבת]>.
על גבי בניב מעים בשבת, פיר׳ כשהוא חש במיעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו על גבי בני מעיו ומועיל.
ובלבד שלא יביא קומקוםג של חמיןד ויניח⁠[נ]⁠וה (בחמין בשבת פיר׳) [על]ו בני מעים בשבת, פיר׳ שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בחמין בשבת.
ודבר זה אףז בחול אסור מפני הסכנה, פיר׳ פעמים שהן רותחין <ושמא ישפכו עליו ויבוא לדי הסכנה>.
[דף מ.]
[ו]⁠התירוח להןט את הזיעה, רשצז״ל: היאך היא זיעה, עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים עליו והוא מתחמם ומזיע.
וזיעה במקומה עומדת, פיר׳ לאיסור.
[דף מ:]
לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפי׳ עומדת בחצר וכו׳, אע״ג דליכא למיגזר שמא (יתן) [יתיז]⁠י מים ברגליו בשבת חוץ לד׳ אמות.
ה⁠(ו)⁠א,⁠כ דאסיר.
[דף מא.]
דלית להל גידודי, שאין שפתה גבוהה ש⁠[י]⁠היומ המים עמוקים אצל שפתה כמו באמצעיתה. דכיון דאין עמוקים שם כי (מאי) [מטי]⁠נ סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע (/וחופה) [וחופר]⁠ס וממחה העפר לתוך המים ודמיה למגבל. ולוע נראה דאיכא גידודי שרי דלא דמיא לנהר אלא לכלי, דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסיר.
שהניח ידו,⁠פ כשהיה רוחץ משום צניעות.
אוצ נגע, באמה.
(שאילו) [כאילו]ק מביא מבול לעולם, שמתחמם ובא לידי קרי וזהו קלקולם של דור המבול שהיו מוציאין שכבת זרע לבטלה, דכ׳ר כי השחית כל בשר את דר׳ ע׳ הא׳.⁠ש
[דף מ:]
שתפוגת צינתן, פיר׳ שתתחלף,⁠א וריחוב לא נמר,⁠ג וריחיה לא פג. עד הנה מדברי רבי/׳ (שמעון) [שלמה].
{ספר הנר}
ופיר׳ תפוג צינתן בלשון ישמעאל (תכתר) [תפתר] ברודתהם [=תפשר קרירותן].
פך שמן, כלי קטן של זכוכית או של אחד ממיני מתכות.
(שהיה) [שהיד] סולדת בו, יע׳ אנהא תנסמט מנהם מן קוה אל חרארתה. [=כלומר שהיא נכוית מהם מחוזק החמימות.]
אלא בשביל שיפשר, בלשון ישמעאל נמי יפתר מן אל ברד [=יפשר מן הקור].
{רש״י}
ובקשתי להניחד פך של שמן באמבטי להפשירו,⁠ה פיר׳ לסוך ממנו קודם הרחיצה.
ואמ׳ (לו) [לי]ו טול בכלי (שניותן) [שני ותן],⁠ז שיצטננו מעט, (בכלי) [דכלי]⁠ח שני (ו)⁠אינוט מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני. דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעין חשיב ליה (בכלי) [ככלי]⁠י ראשון שנרתחו בו [ש]⁠אע״פכ שהעבירו מעל האור מבשל. כדתנןל האלפ/ס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן (לתוכו) [לתוכן]⁠מ תבלין.
ושמ׳ מינ׳ הפשרו, במקום הראוי לבישול.
זו [היא]נ הוא בישולו, דהא להפשיר בעלמ׳ הוא דקא בעי ואסיר ליה. <ומעשה דר' יצחק בר אבדימי ותלמידי דר' מאיר בשבת ובחמי טבריה היו כדאמרן לעילס התירו להן חמי טבריה.>
ובקש להדיח לוע קרקע ואמ׳ לו אין מדיחין, פיר׳ גזירה דילמ׳ אתי לאשויי גומא.
א. ד׳
ב. בד׳ ליתא. ולפנינו גריס בני ולא גבי
ג. בד׳, קומקומוס
ד. כ״ה בד״ס. ובד׳, מים חמין
ה. לפנינו
ו. לפנינו
ז. לפנינו, אפי׳
ח. לפנינו
ט. כ״ה בד״ס, ולפנינו ליתא
י. ד׳
כ. ד׳
ל. בד׳, ליה
מ. ד׳
נ. ד׳
ס. ד׳
ע. נדצ״ל כד׳, ולי
פ. כ״ה בד״ס. ובד׳, ידיו
צ. =אי
ק. ד׳
ר. בראשית ו׳ י״ב
ש. =דרכו על הארץ
ת. כ״ה בד״ס. ובד׳, שתפיג
א. בד׳ מוסיף, כמו
ב. ירמיה מ״ח י״א
ג. בד׳ מוסיף, מתרגמינן
ד. לפנינו מוסיף, לו
ה. לפנינו ליתא
ו. לפנינו
ז. ב׳ מילים וכלפנינו, שני ותן
ח. ד׳
ט. ד׳
י. ד׳
כ. ד׳
ל. מב.
מ. ד׳
נ. בד׳, זהו
ס. מ.
ע. כ״ה בד״ס, ולפנינו ליתא
כי האי תנא [כמו תנא זה] ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: ״עוברי עבירה״.
Rabba’s statement is according to this tanna in the baraita, who referred to those who violated a rabbinic decree as transgressors.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ״אַמְבַּטְיָאוֹת שֶׁל כְּרַכִּים מְטַיֵּיל בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ״ – אָמַר רָבָא: דַּוְקָא כְּרַכִּין, אֲבָל דִּכְפָרִים לָא. מ״טמַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּזוּטְרִין נְפִישׁ הַבְלַיְיהוּ.

It was taught in a Tosefta: In bathhouses in cities, one may stroll through them and, even if he sweats while doing so, need not be concerned. Rava said: This applies specifically to bathhouses in cities; but in villages, no, it does not apply. What is the reason for this distinction? Since the bathhouses in the villages are small, their heat is great, and even merely walking through them will certainly cause one to sweat.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[א]⁠בטאות אחואט׳ אלואחד אבטי ומנה קיל עביט שלמֵי רגלים
אבטאות1 כיורים, וביחיד ׳אבטי׳, וממנו נאמר ׳עביט שלמי רגלים׳.⁠2
1. רוב עדי התלמוד גורסים ׳אמבטיאות׳, אולם ׳אבטאות׳ נמצא בקטע גניזה מטורונטו שסימנו Friedberg 9-002.
תנא: אמבטאות של כרכין – מטייל בהן ואינו חושש. והני מילי דכרכין, אבל דכפרים, כיון דזוטרן – נפיש הבליהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אבט
אבטאאבטאות של כרכים (שבת מ., שבת מ:) פי׳ בריכות שעושין בבית המרחץ וי״א עביט של מימי רגלים ר״א אשטוב״א וכן פי׳ שמא באבטי עברה כששאלו את בן זומא (חגיגה טו.): (א״ב בנוסחאות דידן כתוב אמבטאות ופי׳ מלה זו בלשון יוני כלי גדול טבול ולרחוץ בתוכה):
ערך טייל
טיילב(שבת מ:) אבטאות כל כרכים מטייל בהן כדרכו פי׳ מהלך. (סוכה כח. תענית כ.) ומטייל על שפת הים והוה מטייל אחריו (סנהדרין קב) ואני ואתה נטייל בג״ע וחוג שמים יתהלך תרגום ותקוף רומא דשמייא יטייל:
א. [וואן צום באדן.]
ב. [געהן.]
נפיש הבלייהו – ומזיע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפריםלא. מאי טעמא [מה טעם ההבדל]כיון דזוטרין נפיש הבלייהו [שקטנים הם מרובה הבלם], ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.
It was taught in a Tosefta: In bathhouses in cities, one may stroll through them and, even if he sweats while doing so, need not be concerned. Rava said: This applies specifically to bathhouses in cities; but in villages, no, it does not apply. What is the reason for this distinction? Since the bathhouses in the villages are small, their heat is great, and even merely walking through them will certainly cause one to sweat.
רב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: א״מִתְחַמֵּם אָדָם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, וְיוֹצֵא וּמִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּטֵּף בְּצוֹנֵן וְיִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְשִׁיר מַיִם שֶׁעָלָיו.״ ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ב״מֵיחֵם אָדָם אֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא קוֹמְקוּמוֹס שֶׁל מַיִם חַמִּין וְיַנִּיחֶנּוּ עַל בְּנֵי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת. וְדָבָר זֶה אפי׳אֲפִילּוּ בַּחוֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.״

The Sages taught: One may warm himself opposite a bonfire on Shabbat and emerge and rinse in cold water as long as he does not first rinse in cold water and then warm himself opposite the bonfire. This is prohibited because he thereby warms the water on his body and renders it lukewarm. The Sages also taught: A person whose intestines are painful may heat up a towel [aluntit] and place it on his intestines even on Shabbat. This is permitted as long as one does not bring a kettle of water and place it on his intestines on Shabbat, lest the water spill and he come to wring it out (Tosafot), which is a prohibited labor on Shabbat. And placing a kettle directly on his intestines is prohibited even on a weekday due to the danger involved. If the water is extremely hot it could spill and scald him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא1 ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שתפשר המים שעליו.
תנו רבנן: מייחם אדם אלנטית ומניחה על גבי מעיו בשבת, ובלבד2 שלא יביא קומקמוס של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת. ודבר זה אפילו בחול {אסור},3 מפני הסכנה – שלא יכוה.
תנו רבנן: מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה. לא שיחמו, אלא כדי שתפוג צינתן. ר׳ יהודה אמר: מנחת אשה פך שמן כנגד המדורה. לא שיתבשל, אלא כדי שתפשר.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״שלא״.
2. בכ״י וטיקן 128 נכפל כאן מלעיל: ״ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שתפשר המים״, והועבר על המלים קולמוס ונוספו מעליהן סימני מחיקה.
3. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״אסור״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפשיר – מחמם לשון פושרין.
מיחם אדם – מחמם.
אלונטית – טיול״א ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית.
על גבי מעיים – כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל.
ובלבד שלא יביא קומקומוס כו׳ – שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין.
מפני סכנה – פעמים שהן רותחין.
מפני שמפשיר מים שעליו – בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב״א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו.
ובלבד שלא יביא קומקומוס כו׳ – פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ״כ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו – פי׳ משום גזירת מרחצאות נגעו בה, שנמצא כרוחץ במים פושרין.⁠א אבל משום הפשרה עצמה מותרת, שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, ותנ״ה לא בשביל שיחמו אלא שתפיג צינתן דהיינו הפשר כדמוכח שמעתא בבעי׳ בשמן מה לי אמר ת״קב ודקאמרי׳ שמן אע״פ שהיד סולדת בו מותר. כלומר אינו דומה למים פושרין דשרי׳ אין היד סולדת בו, דהיינו הפשר, ואסרי׳ יד סולדת בו. וכן כולה שמועה מתפרשת.⁠ג ור״י אמר שמואל שרי בתרווייהו אין יד סולדת בהן דהיינו הפשר, וש״מ דהפשר אפי׳ כנגד המדורה ממש מותר.⁠ד ועוד מדר״י נשמע לרבנן, דכיון דסבר ר״י בשמן הפשרו לא זהו בישולו שרי ליה כנגד המדורה ממש. ובס׳ התרומהה מתבלבלין בדבר זה מן הירושלמיו שיש בו בסוגי׳ זו דברים סותרין גמ׳ שלנו ואין לי להאריך. ומסתברא דלאו דוקא כנגד המדורה אלא הוא הדין על גבה ממש, כדתנןז במיחם אבל נותן לתוכן מים מרובין וכו׳ ודא ודא אחת היא.
א. משמע שאיסור רחיצה אפילו בפושרין, ובנוב״י מ״ת סי׳ כד כתב דוקא ביושב ומתחמם כנגד המדורה אסרו אפילו בפושרין דדומה כרוחץ בחמין. והנה יל״ע כיון דליכא איסור בישול א״כ אפשר הוי כהוחמו מע״ש. ולפי״ז דוקא כל גופו אסור וכ״מ מלשון הרמב״ם שכתב דהוי כרוחץ כל גופו בחמין, ועי׳ ר״ן שהוסיף דנראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת. ואפשר שכוונתו שאסור אפילו פניו ידיו ורגליו. מיהו אפשר דלענין פושרין קאמר דבהוחמו מע״ש מותר, וברא״ש כתב שצריך אדם ליזהר שאחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם וכו׳, ומבואר שאפילו ידיו אסור, וביאר במג״א בסי׳ שכו סק״ו שכיון שהוחמו בשבת אסור אפילו לרחוץ בהם ידיו אסור, ועי׳ בהגרע״א שהקשו מלקמן מב, א דקאמר אלא רחיצה בחמין בשבת ליכא הרי דנותן חמין שהוחמו לתוך צונן לפושרן ורוחץ במים שנפשרו בשבת ע״ש. וצ״ע קושיתו, דהתם מפיג הרותחין בצונן וכיון דמותר לרחוץ ידיו בחמין עצמן אף אם הפיגן אין לאסור, ולא דמי לפושרין היינו שמחמם מים קרים.
ב. כ״ה בגי׳ כי״מ.
ג. ולהוציא מדעת בעל המאור וכבר כתב רבנו בזה במלחמות.
ד. בר״ן כתב אלא שהרמב״ן כתב דלהפשיר לא שנא כנגד המדורה ול״ש על גבה עיי״ש, וצ״ע בזה.
ה. סי׳ רלב, ועי׳ או״ז ח״ב (עמ׳ טו, ב).
ו. כאן ה״ב.
ז. לקמן מא, א.
הא דתנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו׳ ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה. פירש ר״ת ז״ל: מפני שנראה כמפשיר מים שעליו. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה״ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.
ויש מקשים לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (שבת מא.) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין, ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן.
ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין. ונכון הוא.
מותר להתחמם כנגד המדורה ולצאת אח״כ ולהשתטף בצונן שאין כח בחמימות גופו לחמם את המים שעליו אבל להקדים שטפתו ולהתחמם בעוד המים עליו אסור מפני שעושה מים שעליו פושרים ונמצא כרוחץ במים שהוחמו בשבת ומתוך כך אסור אע״פ שהפשר המים כנגד המדורה מותר מצד עצמו כמו שיתבאר:
לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים אע״פ שאין לחוש לחבית של שייטין מצד מיעוטן וכן אע״פ שהיא בחצר ואין חשש להתזת המים מרשות לרשות במה דברים אמורים כשיש לבריכה זו שפתים מכאן ומכאן אבל אם אין לה שפתים מכאן ומכאן אסור שמא ישוט בכיוצא בה במקום שתהא התזתו מרשות לרשות והתזה זו היא הנקראת עקירה בסוגיא זו וי״מ אותה בעקירת רגלים מן הקרקע ומפני שהוא שיטה גמורה וכשיש בה גדודין הרי היא ככלי ואין לגזור בה ויש מפרשים כפי׳ ראשון ולא משום התזה אלא שילכו המים בחצר וידמה לנהר ויבאו להתיר שיטה בנהר:
מיחם אדם אלונטית והוא הבגד שמסתפגין בו כשיוצאין מבית המרחץ וה״ה לבגד אחר או כלי ומניחה על בני מעים בשבת להשקיט את הכאב ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחנו שמא ישתפכו מהמים עליו ונמצא רוחץ במים שהוחמו בשבת ודבר זה אף בחול אסור מפני הסכנה שמא יהיו רותחין יותר מדאי:
א תנו רבנן [שנו חכמים] מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר (מחמם עד כדי פושרים) את המים שעליו. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית [מגבת] ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם (תוספות) ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.
The Sages taught: One may warm himself opposite a bonfire on Shabbat and emerge and rinse in cold water as long as he does not first rinse in cold water and then warm himself opposite the bonfire. This is prohibited because he thereby warms the water on his body and renders it lukewarm. The Sages also taught: A person whose intestines are painful may heat up a towel [aluntit] and place it on his intestines even on Shabbat. This is permitted as long as one does not bring a kettle of water and place it on his intestines on Shabbat, lest the water spill and he come to wring it out (Tosafot), which is a prohibited labor on Shabbat. And placing a kettle directly on his intestines is prohibited even on a weekday due to the danger involved. If the water is extremely hot it could spill and scald him.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: ג״מֵבִיא אָדָם קִיתוֹן מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁתָּפוּג צִינָּתָן. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה אִשָּׁה פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן וּמְנִיחָתוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּבְשַׁל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁיִּפְשַׁר. רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִשָּׁה סָכָה יָדָהּ שֶׁמֶן וּמְחַמַּמְתָּהּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה, וְסָכָה לִבְנָהּ קָטָן, וְאֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת.״

Similarly, the Sages taught: One may bring a jug [kiton] full of cold water and place it opposite the bonfire on Shabbat; not so that the water will heat up, as it is prohibited to cook on Shabbat, rather to temper the cold, as one is permitted to render water less cold on Shabbat. Rabbi Yehuda says: A woman may take a cruse of oil and place it opposite the bonfire; not so the oil will cook, rather, so it will warm until it is lukewarm. Rabban Shimon ben Gamliel says: A woman may smear her hand with oil, and heat it opposite the fire, and afterward smear her young son with the heated oil, and she need not be concerned about cooking on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה שמן כנגד המדורה. וסכה לבנה קטן ואינה חוששת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שיחמו – לא שיניחם שם עד שיחמו.
אלא שתפיג צינתן – במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיהו מח) מתרגמין וריחיה לא פג.
לא בשביל שיבשל – שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו.
סכה ידה – אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. פירש רש״י ז״ל: לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. ומכל מקום על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד.
וקשיא לי, דהא תנן (שבת מא.) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש״י ז״ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר.
ועדיין קשה לי לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז״ל, הא דאמרינן בסמוך במעשה דר׳ יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש״י ז״ל ורבותינו בעלי התוס׳ ז״ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (שבת קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב.
ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע״ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני.
ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן.
מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא שיחמו ר״ל שיקרבם כל כך שיחמו שהרי יש בו סרך לבישול הואיל ולא נתבשלו אלא שתפוג צנתן והוא סמוך לפושר הא על גבה מיהא אסור שהרי אסרו להחזיר בכירה גרופה וקטומה וכך כתבוה גדולי המפרשים אלא שלגדולי הדורות מצאתי מתירין אף על גבה כל להפשירן כמו ששנינו במיחם נותן לתוכו מים מרובין להפשירן ודוקא בגרופה ואף הם כתבו בכאן שמאחר שהמים יש בהם בישול גמור ביד סולדת כל שנתבשלו כן מאתמול אין בהם עוד בישול ומכאן התירו ליתן מים חמין בתוך החמין כמנהג של עכשיו שהרי לדעת האומר שהשמן אין בו משום בישול היה מותר להניחו אף לחמם וכן אמרו למעלה בקומקום של ר׳ חייא שהעלהו מדיוטא תחתונה לעליונה ואע״פ שנצטנן בנתים היו מחזירים אותו למקומו ומ״מ יש אוסרים בנצטנן ויש באים עליו מצד אחר כמו שכתבנו למעלה:
מביאה אשה פך של שמן ומניחתו בצד המדורה לא בשביל שיתבשל אלא בשביל שיפשר ולמדת שהשמן יש בו משום בישול ושהפשרו לא זהו בישולו ומעתה אין צריך לומר שסכה אשה ידה ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת ובזו מיהא בין במים בין בשמן דוקא שלא יחמו בידו כל כך שאלו היו במקום אחר והיה נוגע בידו בהם היתה ידו סולדת ר״ל חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה שאין דבר זה חוזר להעמדת מים כנגד המדורה שהתיר כל שאין היד סולדת בו אלא לענין סכה אשה ידה שמן וזהו ששאלו היכי דמי יד סולדת בו כלומר בסכה אשה ידה האיך אתה משער פה יד סולדת ופירש בה כל שכריסו של תינוק נכוית במשיחתה:
בגמרא ת״ר מביא אדם קיתון מים לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג צינתן רבי יהודא אומר כו׳ לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. ויש לדקדק מאי שנא דשני בלישנא דלענין מים דאיירי תנא קמא תנא לא בשביל שיוחמו ובשמן דאיירי ר״י קתני לא בשביל שיבשל וכן בסיפא דלענין מים קתני לא התירו אלא כדי להפיג צינתן ובשמן קתני אלא כדי שיפשר והיה נראה לכאורה דבשביל שיחמו ובשביל שיבשל תרי מילי נינהו דדוקא בשמן מתיר ר״י בשביל שיפשר משום דהפשירו לא זהו בישולו ומש״ה לא מיתסר אלא בשביל שיבשל ממש משא״כ במים דרישא אפילו בשביל שיחמו כדי לפשר אסור דהפשירו זהו בישולו שאין דרך לשתות מים רותחין כדמשמע לקמן דף מ״ב בהך ברייתא דקתני בד״א בכוס כפירש״י שם. אלא דאכתי אי אפשר לומר כן דהא אמר ר״י אמר שמואל בסמוך דאחד יין ואחד שמן יד סולדת בהן אסור משמע דכי הדדי נינהו וכן במתניתין דהמיחם שפינהו בדף הסמוך משמע להדיא דבמים נמי כדי להפשירן מותר. וכבר עלה בלבי לחלק בכמה גווני אלא דיותר נראה דהא דקתני במים בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ועיין בספר פרי חדש בי״ד סימן ס״ח ס״ק י״ח שנסתפק שם קצת אי שייך בישול דאורייתא במים והביא ג״כ סברא זו כיון שאין הבישול ניכר בהם ע״ש באריכות ועיין עוד בסמוך במה שנראה לי בשיטת רש״י ועיין גם כן במה שאפרש בסוגיא דהמיחם שפינהו:
בפרש״י בד״ה לא שיוחמו לא שיניחם שם עד שיוחמו עכ״ל. ובד״ה אלא שתפיג צינתן במקצתן כו׳. ונראה שאין גירסת רש״י כגירסת הגמרא שלנו דגרסינן לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג ורש״י השמיט תיבת בשביל בשני הבבות ומלבד שלשון בשביל לא משמע לכאורה כפירוש רש״י דלשון בשביל משמע שעושה לדעת כן דבכוונה לחוד תליא מילתא ובתוספתא דמכילתין פ״ד מצאתי הגירסא לא שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן. מיהו בלא״ה אפילו לגירסת הספרים שלנו אי אפשר לפרש לשון בשביל דבכוונה תליא מילתא שאם לא נתכוין לחממן אלא להפיג צינתן אפילו אם הניחם שם עד שיוחמו לית לן בה דהוי דבר שאין מתכוין ומותר דהא ודאי ליתא דהא רבי יהודא בסיפא דברייתא דאיירי לענין שמן קאמר נמי לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר ורבי יהודא סבירא ליה בעלמא דדבר שאין מתכוין אסור אע״כ דהאי בשביל דקתני בכל הברייתא היינו שמעשיו מוכיחין עליו שעושה בשביל כך שאם הניחם שם עד שיוחמו הרי רוצה שיתחממו ואסור לכ״ע אפילו למ״ד דבר שאין מתכוין מותר אפילו הכי אסור משום דמיחזי כמבשל דלא כ״ע ידעי אם נתכוין לכך או לא וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דהמיחם שפינהו ומש״ה לא התירו להניח כנגד המדורה אלא בשביל שתפיג צינתן במקצתן כדפירש״י ואז מחוייב לסלקם משם והא דקתני הכא בשביל שתפיג צינתן ובסיפא גבי שמן קאמר ר״י בשביל שיפשר נראה דהיינו כדפרישית בסמוך משום דבמים כנגד המדורה אין הבישול ניכר בו שנדע לחלק בין הפשר לבישול אם הגיע לשיעור שיד סולדת בו או לא משום הכי לא הותר לו להניחם שם אלא כדי שתפיג צינתן במקצת לחוד שדבר ידוע דאי אפשר בכך לבא לידי בישול מה שאין כן בשמן מינכר טובא בין הפשירן לבישולן ולפ״ז צריך לומר דהא דקאמר ר״י אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר היינו נמי בענין שאי אפשר לבוא לאותו שיעור שתהא יד סולדת בו כגון שמעמידו ברחוק מהמדורה עד שלא יגיעו לשיעור יד סולדת כנ״ל נכון וכן משמע מלשון ספר התרומה שהובא בהגהת מרדכי ועיין בחידושי רשב״א שהאריך בפי׳ הברייתא ועיין בבית יוסף סימן שי״ח ס״ד והנלע״ד כתבתי:
ב מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מביא אדם קיתון (ספל קטן) מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר׳ יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל (יתבשל) השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.
Similarly, the Sages taught: One may bring a jug [kiton] full of cold water and place it opposite the bonfire on Shabbat; not so that the water will heat up, as it is prohibited to cook on Shabbat, rather to temper the cold, as one is permitted to render water less cold on Shabbat. Rabbi Yehuda says: A woman may take a cruse of oil and place it opposite the bonfire; not so the oil will cook, rather, so it will warm until it is lukewarm. Rabban Shimon ben Gamliel says: A woman may smear her hand with oil, and heat it opposite the fire, and afterward smear her young son with the heated oil, and she need not be concerned about cooking on Shabbat.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנררשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיבַּעְיָא לְהוּ: שֶׁמֶן מָה הוּא לְתַנָּא קַמָּא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לְהֶתֵּירָא, שֶׁמֶן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ – מוּתָּר. קָסָבַר ת״קתַּנָּא קַמָּא: שֶׁמֶן אֵין בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶה הוּא בִּשּׁוּלוֹ, וַאֲתָא ר׳רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to heating oil in this manner on Shabbat, what is its legal status according to the first tanna, who permits doing so with water? Does he permit oil as well? Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so in the case of oil. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the opinion of the first tanna is to prohibit doing so. Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so. The Gemara explains the dispute in the mishna: Oil, even though it is heated to the point at which the hand spontaneously recoils [soledet] from its heat, is permitted to be heated in this manner. The reason is because the first tanna holds that oil is not subject to the prohibition of cooking. Cooking oil to its boiling point requires a very high temperature; merely heating it is not considered cooking. And Rabbi Yehuda came to say that oil is subject to the prohibition of cooking; however, warming it to a lukewarm temperature is not tantamount to cooking it. Therefore, it is permitted to place a jar of oil near the fire in order to raise its temperature, though it is prohibited to heat it to the point of cooking. And Rabban Shimon ben Gamliel came to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. He permitted it only in the specific case of a woman who smeared her hand with oil, heated it, and smeared her son with it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעיא להו: שמן, מה לי בו אמר תנא קמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להתירא – מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת״ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע״פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר׳ יהודה שרי לת״ק.
סולדת – נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול.
שמן יש בו משום בישול – הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו.
ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו – הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו להיתירא – רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. תמיהא לי טובא דרבה ורב יוסף הוו רבואתא דאביי ורבא ורב נחמן בר יצחק הוה תלמידיה דרבא כדמוכח בפרק לא יחפור והיכי הוה פליג עם רבה ורב יוסף. ולעיל בפירקין נמי אמרינן בעא מיניה אביי מרב יוסף מהו לשהות אמר ליה בסורא משהו ואכלי דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוא ומשהו ליה ואכיל. ואם ייתכן שזה הוא תלמידו של רבא היאך היה מביא ראיה מתלמיד תלמידו. ונראה לי דשני רב נחמן בר יצחק הם, האחד היה חבירם והאחד היה תלמיד רבא.
בד״ה ואתי ר״ש למימר דהפשירו זהו בישולו הלכך כדעבדין בחול לא ליעבד אלא כלאחר יד ע״י שינוי עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע דרשב״ג סבר הפשירו זהו בישולו היינו משום דהוי גמר מלאכתו בכך והו״ל כמבשל ממש דאסור מן התורה א״כ אמאי מותר לכתחילה לעשותו על ידי שינוי. לכך נראה דהא דאמרינן דרשב״ג סבר הפשירו זהו בישולו לאו מבישול ממש דאורייתא איירי אלא משום דהפשר השמן הוי גמר מלאכתו מיחזי כמבשל ולא דמי להא דאמרינן לעיל בגלגל ביצה ומליח ישן וקוליית האספנין דכל מידי דהוי גמר מלאכתו אפילו בהדחה בעלמא וכיוצא בו חייב משום בישול דאורייתא דשאני התם דמקמי הכי לא חזי לאכילה כמו לאח״כ משא״כ בשמן לעולם במילתיה קאי בין לשתייה בין לסיכה אלא דאפילו הכי אוסר ר׳ שמעון בן גמליאל משום דמיחזי כמבשל כנ״ל:
איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא [הראשון] המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר] בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא [לאסור]. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר]. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו (שהיד נרתעת ממנו מפני חומו) — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר [סבור] התנא קמא [הראשון] ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא [ובא] ר׳ יהודה למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.
A dilemma was raised before the Sages: With regard to heating oil in this manner on Shabbat, what is its legal status according to the first tanna, who permits doing so with water? Does he permit oil as well? Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so in the case of oil. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the opinion of the first tanna is to prohibit doing so. Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so. The Gemara explains the dispute in the mishna: Oil, even though it is heated to the point at which the hand spontaneously recoils [soledet] from its heat, is permitted to be heated in this manner. The reason is because the first tanna holds that oil is not subject to the prohibition of cooking. Cooking oil to its boiling point requires a very high temperature; merely heating it is not considered cooking. And Rabbi Yehuda came to say that oil is subject to the prohibition of cooking; however, warming it to a lukewarm temperature is not tantamount to cooking it. Therefore, it is permitted to place a jar of oil near the fire in order to raise its temperature, though it is prohibited to heat it to the point of cooking. And Rabban Shimon ben Gamliel came to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. He permitted it only in the specific case of a woman who smeared her hand with oil, heated it, and smeared her son with it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר לְאִיסּוּרָא, שֶׁמֶן אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ – אָסוּר. קָסָבַר: שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ, וַאֲתָא ר׳רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר הֶפְשֵׁרוֹ לֹא זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ, וַאֲתָא רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וְהֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ. רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְינוּ ת״קתַּנָּא קַמָּא!? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: כִּלְאַחַר יָד.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The opinion of the first tanna is to prohibit doing so. He explains the dispute in the following manner: According to the first tanna, with regard to oil, even if the heat is not so great that the hand spontaneously recoils from it, it is prohibited to heat it. He holds that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. And Rabbi Yehuda came to say, leniently, that warming it is not tantamount to cooking it. And Rabban Shimon ben Gamliel came to disagree with Rabbi Yehuda and to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. The Gemara questions: According to this explanation, the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is identical to the opinion of the first tanna. What is the difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where this is done in a backhanded manner, i.e., not as it is typically done. According to the first tanna, it is totally prohibited to heat the oil, whereas according to Rabban Shimon ben Gamliel, it is permitted to heat the oil in a backhanded manner.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאיסורא – אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו.
איכא בינייהו כלאחר יד – דלתנא קמא אפי׳ ע״י שינוי אסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל, ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון.
והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה: אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר׳ יודה בן פזי ר׳ סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (שבת מח.) רבה ור׳ זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר׳ זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז״ל היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר׳ זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו׳ אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ״ד (ה״ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר׳ שמואל הידוע בעל התוס׳ ז״ל, דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור׳ זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר: שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם בס״ד.
ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך, דהא תנינא (שבת לט.) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע״ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש.
ואע״ג שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא.
ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (שבת לח:), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון.
ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו״ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר.
וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם קלים להתבשל ובחמין שלא הוחמו כדי בישולן והראיה מדאמרינן לקמן בגמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא שאנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על גב שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ש״מ שמן יש בו משום בשול דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד מדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר. וממה שאנו צריכין לדעת בכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר. והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו וכדמוכח בכולה שמעתין. ועוד תנן המחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע״ש כל צרכו כגון פנאדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף ע״פ שהקדרה נתונה על גבי האש לפי שאין דרך בשול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו מדאפליגי בפרקין דהכא באלין מילי בענין שיהוי ולא אפליגו בהו גבי הטמנה ש״מ לא שנא הכי לא שנא הכי לעולם אסור. ואע״ג דקי״ל דמותר להטמין את הצונן ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצנתו ובין להפיג צנתו קצת אפי׳ הכי על גבי מחם אסור דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מע״ש אסור. והיינו כרבא דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז״ל ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא שומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ״ש אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה כנ״ל:
ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא [לאיסור], והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר [סבור] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא [ובא] ר׳ יהודה להקל ולמימר [לומר] שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר׳ יהודה ולמימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון], ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The opinion of the first tanna is to prohibit doing so. He explains the dispute in the following manner: According to the first tanna, with regard to oil, even if the heat is not so great that the hand spontaneously recoils from it, it is prohibited to heat it. He holds that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. And Rabbi Yehuda came to say, leniently, that warming it is not tantamount to cooking it. And Rabban Shimon ben Gamliel came to disagree with Rabbi Yehuda and to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. The Gemara questions: According to this explanation, the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is identical to the opinion of the first tanna. What is the difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where this is done in a backhanded manner, i.e., not as it is typically done. According to the first tanna, it is totally prohibited to heat the oil, whereas according to Rabban Shimon ben Gamliel, it is permitted to heat the oil in a backhanded manner.
רי״ףרש״יספר הנררשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: דאֶחָד שֶׁמֶן וְאֶחָד מַיִם: יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ – אָסוּר, אֵין יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ – מוּתָּר. וְהֵיכִי דָמֵי יָד סוֹלֶדֶת בּוֹ? אָמַר רַחֲבָא: כׇּל שֶׁכְּרֵיסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית.

Rav Yehuda said that Shmuel said that the halakha is: With regard to both oil and water, heating either one to the point where the hand spontaneously recoils from it is prohibited. Heating either one to the point where the hand does not spontaneously recoil from it is permitted. The Gemara asks: And what are the circumstances in which a hand spontaneously recoils from it? Not all hands are equal in their sensitivity to heat. The Sage, Raḥava, said: Any water that could cause a baby’s stomach to be scalded is considered water from which the hand spontaneously recoils.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיק׳: אמר רב אמר שמואל: אחד שמן ואחד חמין: אם נתחמם כשעור שהיד סולדת בו – אסור, אין היד סולדת בו – מותר.
ושיעור שהיד סולדת בו – פירוש בירוש׳1 שהיד שולטת2 בו – סולדת, היא שולטת. והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״פירוש׳⁠ ⁠״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שתולטת״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך סלד
סלדא(שבת מ:) יד סולדת בהן אסור היכי דמי יד סולדת בהן אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו (גיטין נז.) לובן ביצה סולד מן האור ש״ז דיהה מן האור (חולין קה) לא שנו אלא שאין היד סולדת בהן (נזיר נ) תנן התם (מכשירין פרק ה) כל הנצוק טהור וכו׳ עד מפני שהן סולדין לאחוריהן פי׳ חוזרין לאחוריהן לפי שהדבש הזיפי׳ והצפחת הוא עב וכשיציק אותו מכלי אל כלי כשיפסוק העמוד שאינו רוצה לצוק יותר מה שבשפת הכלי חוזר לכדה שנשפך ממנה וכן פי׳ חוטמו סלד (בכורות מד) שנכווץ ראש חוטמו למעלה. פ״א בירושלמי שהיד סולדת בהן סולדת היא שולטת (בראשית רבה נ״ב) וה׳ המטיר ובפסקא דבחדש השלישי א״ר יונתן למה אדם מריח ריח גפרית ונפשו סולדת לאחוריה שיודעת שנדונית בה מאי טעמא ימטר על רשעים פחים אש וגפרית:
ערך מרד
מרדב(נגעים פרק ו) השחין והמכוה והקרח והמורדין אינן מטמאין. (נגעים פרק ח) אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקרח ובמורדין פי׳ כמו עין שמרדה וכן בתורת כהנים שאין יכול מורד תלמוד לומר ונרפא מכלל שמורד כשמכה פתוחה והבשר המוכה נראה בלא עור. (נגעים פרק ט) היו מורדים טהורים פי׳ מתחריין ויש אומרים מוררין מן רר בשרו את זובו. (עבודה זרה כח:) עין שמררה מותר לכוחלה. (שבת קט ברכות מד.) ר״ל אכיל עד דמריד פי׳ שיצא מדעתו. (בבא בתרא לח) בורח מחמת וורדין פי׳ נתבע תביעת נפשות (שבת מ): לוקה מכת מרדות מדרבנן פ׳ מלקות דאורייתא הוא על חייבי לאוין באומד ובהתראה ובעינן מכה משולשת כדכתיב ארבעים יכנו ואמרו חכמים מנין הסמוך לארבעים אבל מי שעובר על מ״ע שאמר לו עשה סוכה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נשמתו בלא אומד ולא מכה משולשת. וכן מי שעובר על דברי חכמים מכין אותו בלא מספר ובלא מניין ובלא אומד ולמה קורין אותו מכת מרדות שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים (א״ב תרגום ובנגעי בני אדם ובמעדות בני אינשא פי׳ מוסר. תרגום ואני איסר ואנא ארדה):
ערך פג
פגג(יומא לא:) מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן (פסחים מא.) מים שאין מפיגין טעמן אסור שאר משקין שמפיגין טעמן לא כל שכן (שבת מ) האשה ממלתה קיתון של מים ומניחתו כנגד המדורה ולא בשביל שיתמו אלא כדי שתפוג צינתן (ביצה יד) כל התבלין מפיגין טעמן מלח אינו מפיג טעמו (בבא בתרא י) פחד קשה יין מפיגו (תענית יז: סנהדרין כב: עירובין סד) אמר רמי בר חמא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגה את היין. הסירי את יינך מעליך תרגום הלא תפיגי ית חמריך מיניך וריחו לא נמר תרגומו וריחיה לא פג (מגילה כה) ניחוש דלמא פייגא דעתייהו דצבורא (כריתות ד) בימות הגשמים צוברה כדי שלא תפיג ריחה (ביצה לד) אין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן (א״ב לשון מקרא זה עיני נגרה ולא תפוג):
א. [צריקציהען.]
ב. [ענצינדען, טריפען. פערפאלג ווערדען.]
ג. [ערשלאפפען.]
והיכי דמי – סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר׳ מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו הקרקע ואמר לו אין מדיחין. פירש רבינו שלמה ז״ל דילמא אתי לאשוויי גומות, כלומר דילמא אתי לאשוויי גומות (בהרים) [בידים], דאי לאו הכי קיימא לן כר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בואסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בומותר. ושואלים: והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא ״יד סולדת בו״.
Rav Yehuda said that Shmuel said that the halakha is: With regard to both oil and water, heating either one to the point where the hand spontaneously recoils from it is prohibited. Heating either one to the point where the hand does not spontaneously recoil from it is permitted. The Gemara asks: And what are the circumstances in which a hand spontaneously recoils from it? Not all hands are equal in their sensitivity to heat. The Sage, Raḥava, said: Any water that could cause a baby’s stomach to be scalded is considered water from which the hand spontaneously recoils.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי אַחַר רַבִּי לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבִקַּשְׁתִּי לְהַנִּיחַ לוֹ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן בְּאַמְבָּטִי. הוְאָמַר לִי: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וְתֵן. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ שֶׁמֶן יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ וכְּלִי שֵׁנִי אֵינוֹ מְבַשֵּׁל, וש״מוּשְׁמַע מִינַּהּ הֶפְשֵׁרוֹ זֶהוּ בִּשּׁוּלוֹ.

Rav Yitzḥak bar Avdimi said: One time I followed Rabbi Yehuda HaNasi into the bathhouse on Shabbat to assist him, and I sought to place a jar of oil in the bathtub for him, to heat the oil somewhat before rubbing it on him. And he said to me: Take water from the bath in a secondary vessel and place the oil into it. The Gemara remarks: Learn from this comment of Rabbi Yehuda HaNasi three halakhot: Learn from it that oil is subject to the prohibition of cooking. This explains why he prohibited placing it in the bathtub. And learn from it that a secondary vessel is not hot and does not cook. And learn from it with regard to oil that warming it is tantamount to cooking it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא מעשה דר׳ שביקשו לו פך של שמן באמבטי, ואמר להן: טלו בכלי שני.
ותנן: שמעינן מינה תלת: שמע מינה שמן יש בו משום בישול – ולפיכך בכלי ראשון אסור, שנמצא מבשל שמן בשבת.
ושמע מינה מדשרי בכלי שני, דכלי1 שני אינו מבשל.
ושמע מינה הפשרו2 לא זהו בישולו.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״וכלי״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״העשרו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נכנסתי – בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא.
באמבטי – כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין.
ובקשתי להניח שם פך שמן – להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה.
טול – מן המים.
בכלי שני – שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח״כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע״פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (דף מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין.
וש״מ הפשרו – במקום הראוי לבישול.
זהו בישולו – דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה.
ושמע מינה כלי שני אינו מבשל – תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי׳ כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה וש״מ כלי שני אין מבשל תימא מ״ש כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת כו׳ עס״ה. למאי דפרישית בסמוך דע״כ בשמן לא שייך בישול ממש כלל כיון דאפילו רשב״ג דמחמיר מתיר ע״י שינוי אע״כ דעיקר איסור במקום שיד סולדת היינו משום דמיחזי כמבשל אם כן לפי זה בפשיטות מצינו למימר דבכלי שני אפילו יד סולדת בו מותר דתו לא מיחזי כמבשל דאין דרך בישול בכלי שני וכ״ש בשמן כנ״ל. מיהו בלא״ה מתרצים התוספות שפיר כדמשמע בכמה דוכתי לענין שארי איסורין דמחלקינן בין כלי ראשון לכלי שני מהטעם שכתבו התוס׳ ודו״ק:
מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות]. שמע מינה [למד ממנה] כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה [ולמד ממנה] שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בשמן הפשרוזהו בשולו.
Rav Yitzḥak bar Avdimi said: One time I followed Rabbi Yehuda HaNasi into the bathhouse on Shabbat to assist him, and I sought to place a jar of oil in the bathtub for him, to heat the oil somewhat before rubbing it on him. And he said to me: Take water from the bath in a secondary vessel and place the oil into it. The Gemara remarks: Learn from this comment of Rabbi Yehuda HaNasi three halakhot: Learn from it that oil is subject to the prohibition of cooking. This explains why he prohibited placing it in the bathtub. And learn from it that a secondary vessel is not hot and does not cook. And learn from it with regard to oil that warming it is tantamount to cooking it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זבְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּבֵית הַכִּסֵּא!? וכ״תוְכִי תֵּימָא בִּלְשׁוֹן חוֹל א״לאֲמַר לֵיהּ? וְהָאָמַר אַבָּיֵי: חדְּבָרִים שֶׁל חוֹל מוּתָּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן קוֹדֶשׁ, שֶׁל קוֹדֶשׁ אָסוּר לְאוֹמְרָן בִּלְשׁוֹן חוֹל!? טאַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי.

The Gemara is astonished by this story: How did Rabbi Yehuda HaNasi do this? How did he teach his student halakha in the bathhouse? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: In all places, it is permitted to contemplate Torah matters except for the bathhouse and the bathroom? And if you say that he spoke to him in a secular language, didn’t Abaye say: Secular matters are permitted to be spoken in the sacred language, Hebrew, even in the bathhouse, and sacred matters may not be spoken in the bathhouse even in a secular language? The Gemara answers: It was permitted for Rabbi Yehuda HaNasi to conduct himself in that manner because he was preventing an individual from violating a prohibition, which is different.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן דר׳: היאך מורה הוראה במרחץ ואמר: טלו בכלי שני, כלומר: זהו מותר וזהו אסור. והאמר ר׳ יוחנן: כל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא.
ולא דאקשינן מדברי ר׳ יוחנן לר׳, דר׳ יוחנן לגבי דר׳ תלמיד קטן הוא. אלא1 הא דר׳ יוחנן – דברי הכל קבלה הוא, ומשום דשמעיה מר׳ יוחנן – הוכיח בעל השמועה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״ולא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיכי עביד הכי – להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ.
להרהר – בדברי תורה.
דברים של קדש – דברי תורה.
אסור לאומרן – במקום הטנופת ואפי׳ בלשון חול.
וכי תימא בלשון חול קאמר ליה – ואע״ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאחר שהשמן יש בו משום בישול אסור ליתן פך של שמן באמבטי והוא הבריכה שהמים החמין נקוין בתוכה כדי לסוך ממנו שמא יתבשל שם ומ״מ אם נטל מן המים החמין בכלי שני ונתן הפך לתוכה מותר שמאחר שנתערו המים החמין מכלי ראשון לכלי שני אינן מבשלין ואפי׳ בחמין מעיקרן שהרי מעשה זה בחמי טבריה היה ואע״פ שמפשרין כבר כתבנו שהפשרו לא זהו בשולו ולמדת שהמבשל בחמי טבריה חייב מדברי סופרים אע״פ שמן התורה מיהא פטור:
דרכן היה כשהיה אדם נכבד בא באמבטי לרחוץ שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסין דרך בה לאמבטי ופותחין נקב שבצד האחר שילכו אותן המים ומנקין את הקרקע מפני הזוהמא ומדיחים אותו וסכין אותו במים של עשבים ידועים להיות ריח המים נודף עליהם וריח הזוהמא בטל והדחה זו וסיכה זו שתיהם אסורות אף באמבטי שהותרה רחיצתם כגון חמי טבריה מגזירת שמא יבא להשוות גומות ואפי׳ היו של שיש גוזרים מפני האחרות:
מותר להרהר בכל מקום בדברי תורה ואפי׳ היה ספק לו בקצת טינוף חוץ מן המרחץ ובית הכסא שסתמן כמטונפים ואפילו הדיחוהו שאין הריח עובר להדחתו ואסור לדבר בהם בדברי תורה אף בלשון חול אא״כ הוא עושה להפרשת איסור שכל שלכונה זו מותר אף בלשון הקדש ודברי חול מותר לאמרן שם אף בלשון הקדש:
ג על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי [איך עשה רבי כך] להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא [ואם תאמר] כי בלשון חול אמר ליה [לו], והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור דינו שונה], ומותר.
The Gemara is astonished by this story: How did Rabbi Yehuda HaNasi do this? How did he teach his student halakha in the bathhouse? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: In all places, it is permitted to contemplate Torah matters except for the bathhouse and the bathroom? And if you say that he spoke to him in a secular language, didn’t Abaye say: Secular matters are permitted to be spoken in the sacred language, Hebrew, even in the bathhouse, and sacred matters may not be spoken in the bathhouse even in a secular language? The Gemara answers: It was permitted for Rabbi Yehuda HaNasi to conduct himself in that manner because he was preventing an individual from violating a prohibition, which is different.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תִּדַּע, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידוֹ שֶׁל ר׳רַבִּי מֵאִיר שֶׁנִּכְנַס אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ יוּבִקֵּשׁ לְהַדִּיחַ קַרְקַע, וְאָמַר לוֹ: אֵין מַדִּיחִין. לָסוּךְ לוֹ קַרְקַע, אָמַר לוֹ: אֵין סָכִין. אַלְמָא: אַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי. הָכָא נָמֵי, לְאַפְרוֹשֵׁי מֵאִיסּוּרָא שָׁאנֵי.

Know that this is so, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There was an incident where a student of Rabbi Meir followed him into the bathhouse on Shabbat and sought to rinse the floor in order to clean it. And Rabbi Meir said to him: One may not rinse the floor on Shabbat. The student asked if it was permitted to smear the floor with oil. He said to him: One may not smear the floor with oil. Apparently, preventing one from violating a prohibition is different. Here too, in the incident involving Rabbi Yehuda HaNasi, preventing one from violating a prohibition is different and permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן: לאפרושי1 מאיסורא – שרי, כמעשה דתלמידו של ר׳ מאיר.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לאפורשי״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מדיחין – דלמא אתי לאשויי גומות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאפרושי מאיסורא שאני – שמעי׳ מיהא, דשרי ליה לאיניש למימר ליה בבית המרחץ עביד לי הכי והכי, ואע״ג דממילא הויא הוראה, ובלבד שלא יאמר לו דרך הוראה, דהא הכא דהוה מצי למימר לי׳ לא תניח באמבטי והופרש מן האיסור, וא״ל טול בכלי שני ותן,⁠א וכי הוה ק״ל בגמ׳ אמאי עביד הכי משום שמנעו מלהניח באמבטי הוא, וכדמייתי לה. תדע ממעשה דר״מ אפשר שלא הותר אלא להפריש מאיסורא דרך אותה הוראה דכיון דאית לי׳ לאפרושי מאיסורא מצי למימר מילתא אגב אורחיה, ומיהו סברא הוא דשרי. וא״ת היאך עלה על דעת שיניחנו לעשות איסור ולא יאמר לו לא תעשה. א״ל משום דהוי מצי לי׳ למימר כמי שאינו רוצה בכך, ולא שימנענו בשביל איסור, ובירושל׳ב התירו אפי׳ לשאול, וגרס התם שואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה״כ כהדא, רשב״י עאל מסחי עם ר״מ א״ל מהו שנדיח א״ל אסור מהו שנקנח א״ל אסור, ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף, א״ל אסור, ואסור דאמרית לך אסור אשכח תני שואלין הלכות [בית המרחץ] בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה״כ. ומסתברא דגמ׳ דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא, ומעשה דר״מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי, אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח וכו׳.⁠ג
א. וילפי׳ מיני׳ דהפשר לא זהו בישולו, ועי׳ רשב״א ומיוחס לריטב״א.
ב. ע״ז פ״ג ה״ד.
ג. ברשב״א ובמיוחס לריטב״א הביאו ד׳ רבנו.
לאפרושי מאיסורא שאני. איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעב׳ איסורא ולא אמר ליה איכא למימר משום דהוה מצי למימר כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואע״ג דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור ובירושלמי התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם שואלין הלכו׳ המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב״י על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור ואסו׳ דאמרית לן אסור אשכח תנ׳ שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. וכתב הרמב״ם ז״ל דמסתברא דגמ׳ דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר׳ מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקא׳ הכא בקש להדיח לו וכו׳.
גמ׳ תדע דאמר כו׳. נ״ב יש כאן להקשות מאי אולמא האי עובדא דר״מ מהאי עובדא דלעיל דר׳ וצ״ל דלא תימא לעולם אסור לומר ד״ת בבית המרחץ אפי׳ כדי לאפרושי מאיסורא אלא שרבי לא רצה שיחם בכלי ראשון אלא כדי שיפשור מעט וק״ל. והאי ש״מ תלת בע״כ נמי ליתא לכך מביא ראיה להדיא מהא דר״מ דשרי לאפרושי מאיסורא וק״ל (עיין במהרש״א):
רש״י בד״ה סולדת כו׳ ואסלדה בחילה כו׳. נ״ב במענה (ג׳) [ב] דאיוב:
בד״ה לא ישוט דאע״ג דליכא למיגזר אסור. נ״ב פי׳ לחבית של שייטין:
גמרא תדע דאמר רב יהודה כו׳ כתב מהרש״ל יש להקשות כאן מאי אולמא האי עובדא דר״מ מעובדא דלעיל כו׳ עכ״ל ע״ש והאריך לאין צורך דודאי מהך עובדא דר׳ אינו מוכח כ״כ דלאפרושי מאיסורא הוה כיון דלא קאמר אל תתן בכלי ראשון אלא תן בכלי שני אבל בהך עובדא דר״מ מוכח בפי׳ דהך מלתא גופה דקאמר לו אין מדיחין ואין סכין דלאפרושי מאיסורא קא״ל הכי ושוב מצאתי קרוב לזה בר״ן ע״ש:
תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר׳ מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר׳ מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא [מכאן] כי אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור שונה], הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני [כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה], ומותר.
Know that this is so, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There was an incident where a student of Rabbi Meir followed him into the bathhouse on Shabbat and sought to rinse the floor in order to clean it. And Rabbi Meir said to him: One may not rinse the floor on Shabbat. The student asked if it was permitted to smear the floor with oil. He said to him: One may not smear the floor with oil. Apparently, preventing one from violating a prohibition is different. Here too, in the incident involving Rabbi Yehuda HaNasi, preventing one from violating a prohibition is different and permitted.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רָבִינָא: שְׁמַע מִינַּהּ הַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא בְּשַׁבָּת – חַיָּיב. דְּהָא מַעֲשֶׂה דר׳דְּרַבִּי לְאַחַר גְּזֵירָה הֲוָה, וַאֲמַר לֵיהּ: טוֹל בִּכְלִי שֵׁנִי וְתֵן. אִינִי? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: כהַמְבַשֵּׁל בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא בְּשַׁבָּת – פָּטוּר!? מַאי ״חַיָּיב״ נָמֵי דְּקָאָמַר – מַכַּת מַרְדּוּת.

Ravina said: Learn from it that one who cooks in the hot springs of Tiberias on Shabbat is liable, as the incident with Rabbi Yehuda HaNasi was after the decree, and he said to his student: Take hot water in a secondary vessel and place the oil into it. Had he cooked the oil in the hot water itself, he would have violated a Torah prohibition. Since the incident with Rabbi Yehuda HaNasi took place after the Sages issued a decree to prohibit bathing in hot water on Shabbat, it must have taken place in a bath in the hot springs of Tiberias. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Ḥisda say that one who cooks in the Tiberias hot springs on Shabbat is not liable? The Gemara answers: There is no contradiction. What, too, is the meaning of the term liable that Ravina said? It does not mean that one who cooked in the hot springs of Tiberias is liable to be stoned or to bring a sin-offering like one who violates a Torah prohibition. Rather, it means liable to receive lashes for rebelliousness, which one receives for intentionally violating rabbinic decrees.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרההשלמהרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבינא: שמע מינה: המבשל בחמי טבריא, הואיל וגזרו רבנן עליהו – חייבין מכת מרדות מדרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה – שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה.
וקאמר ליה טול בכלי שני – אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול.
מרדות – רדוי.
{שמעתא דמעשה רבי במרחץ}
והא דאמר רבינא: שמע מינה, המבשל בשבת בחמי טבריא חייב חטאת, דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה - איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי׳ בפרק תפלת השחר (ברכות כ״ז:): פעם אחת התפלל רבי של שבת בע״ש וכו׳. ואוקימנא, להזיע וקודם גזירה. ה״נ, ממאי דבחמי טבריא ולאחר גזירה היא, [דילמא בחמי האור ולהזיע קודם גזירה הוה]⁠1 כי ההיא דהתם.
וי״ל: אילו לא נכנס אלא להזיע, לא היו נותנין לו פך שמן לסוך. אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס, כי ההיא דתניא (בבלי שבת מ״א.): רחץ ולא סך מעיקרא, דומה לנותן מים ע״ג חבית. הלכך, על כרחך בחמי טבריא עבדי ולאחר גזירה הוה מעשה.
1. הוגה ע״פ כתי״ו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא פטור אבל מכין אותו מכת מרדות מדרבנן. תניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר. והני מילי דלית לה גדודי דמחזי כנהר, אבל אית לה גדודי מחזי ככלי ומותר, שבנהר גזרו אין שטין ולא בכלי. ולא כן פירש הרב אלפסי ז״ל.
דהא מעשה דרבי לאחר גזרה הוה. כתוב בספר המאור איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי׳ בפרק תפלת השחר פעם אחת התפלל רבי בע״ש וכו׳ ואוקימנא להזיע וקודם גזרה הכא נמי ממאי דבחמי טבריה ולאחר גזרה דלמא בחמי טבריה וקודם גזרה כי ההיא דהתם. ויש לומר אלו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים ע״ג חבית הלכך על כרחין בחמי טבריה ולאחר גזרה הוה מעשה ע״כ:
בגמרא אמר רבינא ש״מ כו׳ דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה והקשו בעל המאור והרשב״א ז״ל בחידושיהם דהא בפרק תפלת השחר מסקינן במעשה דרבי נכנס להזיע וקודם גזירה כו׳ ע״ש. כבר כתבתי בפרק תפלת השחר דאפ״ה קאמר שפיר הכא בשמעתין דהא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי והיינו לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אע״ג שעדיין לא גזרו על הזיעה והכא ודאי רחיצת כל גופו ממש הוי כיון שהיה יושב באמבטי של מים. מיהו אכתי איכא למידק על לשון רש״י כאן שכתב להדיא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי שגזרו על הזיעה ואם כן קשיא הך דפרק תפלת השחר. מיהו בלא״ה יש לדקדק אהא דמשמע בפרק תפלת השחר דבימי רבי עדיין לא גזרו על הזיעה ולעיל בדף הקודם לא משמע הכי דהא ר״מ ור״י ור״ש דפליגי בלהשתטף כל גופו משמע דהיינו לאחר שגזרו על הזיעה דהא לא אסרו להשתטף אלא משום לתא דזיעה כדפרישית. (ולפ״ז דהא דאמרינן הכא במעשה דר״מ שהיה נכנס למרחץ היינו נמי בחמי טבריא) וא״כ היאך אמרינן בפרק תפלת השחר דרבי נכנס להזיע קודם גזירה דהא רבי תלמיד דרבי מאיר ור״ש הוי וכבר נגזרה בימיהם ומכ״ש לפירש״י דאפילו בימי רבי יהושע נגזרה. והנראה לענ״ד בזה ליישב שיטת רש״י ז״ל שסובר כשיטת הרי״ף והרמב״ם והגאונים שהביא בא״ח סימן שכ״ו דאפילו בחמי טבריא אסור להזיע אף שהותרו לרחוץ ויצא להם כן מסוגיא דס״פ חבית אמתניתין דהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא. ואם כן לפ״ז משמע דהך גזירה דזיעת חמי טבריא עדיין לא נגזרה בהך מעשה דרבי בפרק תפלת השחר אלא לאח״כ וא״כ שפיר אמרינן התם דנכנס להזיע וקודם גזירה אע״ג דלפ״ז טפי הומ״ל התם שרחץ רחיצה ממש בחמי טבריא. מיהו זו הקושיא לאו אליבא דרש״י לחוד אלא לכל הפירושים הוי מצי לשנויי התם בפשיטות דרבי בחמי טבריא רחץ כיון דרבי בטבריא הוי וכדאמרינן נמי הכא. אלא ע״כ צ״ל דבלא״ה ניחא ליה לרבא התם לפרש דנכנס להזיע ולא לרחיצה ממש אפשר דאין דרך לרחוץ בע״ש סמוך לחשיכה כ״כ דמסתמא היה רוחץ בעוד היום גדול בערב שבת כנ״ל ועדיין צ״ע ודוק ועיין בק״א:
אמר רבינא: שמע מינה [למד ממנה] כי המבשל בחמי טבריה בשבתחייב. דהא [שהרי] מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה [היה], ואמר ליה [לו] לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבתפטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי [מה] משמעות ״חייב״ נמי דקאמר [גם כן שאמר רבינא] — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.
Ravina said: Learn from it that one who cooks in the hot springs of Tiberias on Shabbat is liable, as the incident with Rabbi Yehuda HaNasi was after the decree, and he said to his student: Take hot water in a secondary vessel and place the oil into it. Had he cooked the oil in the hot water itself, he would have violated a Torah prohibition. Since the incident with Rabbi Yehuda HaNasi took place after the Sages issued a decree to prohibit bathing in hot water on Shabbat, it must have taken place in a bath in the hot springs of Tiberias. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Ḥisda say that one who cooks in the Tiberias hot springs on Shabbat is not liable? The Gemara answers: There is no contradiction. What, too, is the meaning of the term liable that Ravina said? It does not mean that one who cooked in the hot springs of Tiberias is liable to be stoned or to bring a sin-offering like one who violates a Torah prohibition. Rather, it means liable to receive lashes for rebelliousness, which one receives for intentionally violating rabbinic decrees.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרההשלמהרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא: אֲנָא חֲזִיתֵיהּ לר׳לְרַבִּי אֲבָהוּ דְּשָׁט בְּאַמְבָּטִי, וְלָא יָדַעְנָא אִי עֲקַר, אִי לָא עֲקַר. פְּשִׁיטָא דְּלָא עֲקַר, דְּתַנְיָא: ל״לֹא יָשׁוּט אָדָם בִּבְרֵיכָה מְלֵאָה מַיִם, ואפי׳וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר.״ מלָא קַשְׁיָא, הָא

Rabbi Zeira said: I saw Rabbi Abbahu floating in a bath on Shabbat, and I do not know if he lifted his feet and was actually swimming in the water, or if he did not lift his feet. The Gemara questions Rabbi Zeira’s uncertainty. It is obvious that he did not lift his feet, as it was taught in a baraita: A person may not float in a pool full of water on Shabbat, and even if the pool was in a courtyard, where there is no room for concern lest he violate a prohibition. This is not difficult; this baraita is referring to a place
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים, ואפילו עומדת בחצר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שט – צף.
דשט באמבטי – בשבת.
ולא ידענא אי עקר – רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא.
אי לא עקר – רגליו.
לא ישוט – דאע״ג דליכא למיגזר אסור.
ואפילו עומדת בחצר – דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות.
הא – דאסיר.
{שמעתא דעקירה בבריכה}
תנו רבנן: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת בחצר – כתב הרי״ף: ואי אית ליה גדודי שרי, דא״נ עקר להו למי׳ הא איכא גדודי דמהדרי להו.
וקשיא לן עלה. וכי עקר להו למיא וכי לית בה גדודי נמי, אמאי אסיר. והלא הבריכה עומדת בחצר. אלא האי פירושא ליתא.
אלא פירוש עקר הוא עקירת הרגלים מן הקרקע. דכי האי גוונא חוי1 שייטא גמורה ואית בה משום גזירת אין שטין. וכי אית ליה לבריכה2 גדודי שריא ולא גזרינן בה, דהויא לא ככלי.⁠3 וכן פירש ה״ר שלמה ז״ל.
1. נראה דצ״ל: הוי
2. הוגה ע״פ כתי״ו
3. הוגה ע״פ כתי״ו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דעקירה בבריכה}
ועוד, ת״ר כו׳, כתב הרי״ף, ואי אית ליה גדודי שרי, דאי נמי עקר להו למיא הא איכא גדודי דמהדרי להו.
אמר הכותב: הטעם משום דכי עקר להו למיא ויוצאין חוץ לבריכה הם1 נמשכין בחצר, דדמי לנהר. וכבר גזרו שאין שטין על פני המים. וכי לא עקר להו למיא, הוה ליה ככלי. וזהו עיקר הפי׳. וכן נמצא בחבור רבני ספרד מתלמידיו של רבינו ז״ל.
ואין שייטא בלא עקירת רגלים.
1. בדפ״ר: והם
ד אמר ר׳ זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר׳ אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא [ידעתי] אי [אם] עקר רגליו ושחה ממש במים, אי [אם] לא עקר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עקר רגליו, דתניא הרי שנינו בברייתא]: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה
Rabbi Zeira said: I saw Rabbi Abbahu floating in a bath on Shabbat, and I do not know if he lifted his feet and was actually swimming in the water, or if he did not lift his feet. The Gemara questions Rabbi Zeira’s uncertainty. It is obvious that he did not lift his feet, as it was taught in a baraita: A person may not float in a pool full of water on Shabbat, and even if the pool was in a courtyard, where there is no room for concern lest he violate a prohibition. This is not difficult; this baraita is referring to a place
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבעל המאורספר הנררמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת מ: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת מ:, רב שרירא גאון ערבית שבת מ: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת מ: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת מ:, רי"ף שבת מ: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת מ:, רש"י שבת מ:, תוספות שבת מ:, בעל המאור שבת מ: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת מ: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ההשלמה שבת מ: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת מ:, רמב"ן שבת מ: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבת מ: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת מ: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת מ: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת מ:, מהרש"א חידושי הלכות שבת מ:, פני יהושע שבת מ:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת מ:, אסופת מאמרים שבת מ:

Shabbat 40b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 40b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 40b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 40b, R. Chananel Shabbat 40b, Rif by Bavli Shabbat 40b, Collected from HeArukh Shabbat 40b, Rashi Shabbat 40b, Tosafot Shabbat 40b, Baal HaMaor Shabbat 40b, Sefer HaNer Shabbat 40b, HaHashlamah Shabbat 40b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 40b, Ramban Shabbat 40b, Ramban Milchamot HaShem Shabbat 40b, Rashba Shabbat 40b, Meiri Shabbat 40b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 40b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 40b, Penei Yehoshua Shabbat 40b, Steinsaltz Commentary Shabbat 40b, Collected Articles Shabbat 40b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144