×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ – בְּהֵי עָיֵיל? מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָּרָא הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: {קהלת ג׳:י״ד} ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו״.
fear of Heaven is like a treasurer [gizbar] to whom they gave keys to the inner doors of the treasury but they did not give keys to the outer door. With what key will he enter? Although the Torah is the inner key, without fear of Heaven one cannot gain access to the genuine Torah. Similarly, Rabbi Yannai would proclaim: Woe unto one who does not have a courtyard, and who makes a fence for the courtyard, i.e., a person who lacks fear of Heaven and is nevertheless involved in Torah study. Rav Yehuda said: The Holy One, Blessed be He, only created His world so that people would fear before Him, as it is stated: “And God has so made it that men should fear before Him” (Ecclesiastes 3:14).
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כל תלמיד1 חכם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתיחות הפנימיות, והחיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז ר׳ יוחנן: חבל על דלית ליה דירתא, ותרעא לדירתיה עביד.
2אמר להו {רבא}⁠3 לרבנן במטותא מינייכו רבנן לא תירתון תרתי גיהנם.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י וטיקן 128: ״תלמידי״.
2. מאמר זה חסר בדפוס וילנא, אך מופיע בכמה כ״י של הבבלי.
3. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״רבא״.
{בבלי שבת לא ע״ב} כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה וכו׳: אסקה ר׳ יוחנן דר׳ יוסי לעולם1 כר׳ שמעון סבירא ליה והכא בפתילה שצריך להבהבה עסיקינן דבהא אפילו ר׳ שמעון מודה דקא מתקן מנא:
{משנה שבת ב:ו-ז} מתני׳ על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. ספק חשיבה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין2:
{בבלי שבת לא ע״ב-לב ע״א} גמ׳ בשעת לידתן מאי טעמא אמ׳ ר׳ יצחק היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה תינח נדה חלה והדלקת הנר מאי איכא למימר כי-דרש ההוא גלילאה עליה3 דרב חסדא אמר הקדוש ברוך הוא רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה נתתי בכם [שקרויה נר4] על עיסקי הנר הזהרתי אתכם אם אתם משמרים אותה מוטב ואם לאו אני נוטל נשמתן מהן5. ומאי שנא בשעת לידתן אמר רבא6 נפל תורא חדדו סכינא. וגברי היכי מבדקי אמר רבא בשעה שעוברין על הגשר על הגשר ותו לא אימא כעין גשר.⁠7
1. לעולם: אינו בכה״י וברא״ש.
2. בדפוסים המשך המשנה מ״שלשה דברים״ ואילך אינו מופיע כאן, אלא מפוזר לפי מהלך הגמרא. בכ״י א הושלם כאן בהגהה.
3. עליה: כך בכל כה״י, רא״ש, עיתים וכל נוסחאות התלמוד. קמיה בדפוסים.
4. נשמה...נר: כך בכל כי״י הרי״ף ונוסחאות התלמוד, חוץ מ כ״י א, שבו סדר המילים במשפט: ״נשמה קרויה נר נתתי בכם״, וכך גם בר״ח.
5. נשמתן מהן: כך כל כה״י, ונמצא גם בעותק תלמוד שבגניזה. דומה לו בר״ח: ״נשמתם״ ובקטע תלמוד אחר שבגניזה: ״נשמתן״ (ללא: ״מהן״). בר״ח מוגה: ״נשמתכם״. בדפוסים: נשמתכם מכם (בגוף שני, בהתאם למבנה המשפט), וכן בעיתים, ברא״ש וברוב נוסחאות התלמוד.
6. רבא: בכל כה״י, רא״ש, ר״ח, ותלמוד. רב בדפוסים.
7. וגברי...גשר: המשך לשון התלמוד, נמצא רק בדפוסים.
יראת שמים דומה – לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו.
בהי עייל – באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים.
(כחם) [כחס]⁠א על הנר וכו׳, אוקימנהב למתני׳ כוליה המכבה את הנר וכו׳ כחם על הנר ועל השמן והפתילה, כולה לר׳ יהודה דסבר דבר שאינו מתכוין (אסור) [חייב]. וחלק ר׳ יוסי עליו בכולן והודה לו בפתילה. ואוקמה בעולאג דרב⁠[י]⁠ד יוסי נמי [כ]⁠ר׳ה יהודה סבירא ליה דדבר שאינו מתכוין (אסור) [חייב], מיהו אמ׳ לך לא מחייב אלא היכא דקא מיתעבדא מלאכהו וסותר על מנת לבנות במקומו, כגון הפתילה שמכבהז על מנת להדליק במקום שכיבה בראש הפתילה הוי סותר ונשלמה מלאכה לפי׳ חייב. אבל המכבה הפתילה ליטול השמן או הנר, נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן, כי האי גונא לא האוי סותר ואין שם מלאכה כלל לפי׳ פטור.
ואקשינן מכדי מלאכות דשבת ממשכןח (ד)⁠ילפינןט (להי) [להו],⁠י ובמשכן סותר בזה המקום שנוסעין ממנו לבנות במקום (שיחנוהו) [שיחנו בו],⁠כ והנה סותר לבנותל שלא לבנות במקומו הוי סותר.
ושנינן כיון דכת׳מ על פי יו״י יחנו ועל פי יו״י יסעו, ויתכן שיאמ׳ להם שובו חנו במקום שסתרתם, (בסותר) [כסותר]⁠נ על מנת לבנות [במקומו]⁠ס דמי.
ר׳ יוחנן אומ׳ לעולם ר׳ יוסי כר׳ שמעון סבירא [ליה]⁠ע ומתני׳ בפתילה ש⁠(ה)⁠צריךפ להבהבה עסיקינן, דבהא אפי׳ ר׳ שמעון מודי דקא מתקן מנא דחירוכא משויא לה מנא.
ודיקא נמי מתני׳ הכי דקתני מפני שהוא עושה פחם. כלומ׳ במתכויןצ לעשותק פחם הוא, ולא קתני שנעשית פחם בלא כוונתו ש״מ. נתבררר כי ההבהוב הוא חירוך כדכ׳ש ושער ראשיהון לא התחרך והחירוך הוא (עשויה) [דשויה] כמין פחם. עד הנה מפיר׳ רחז״ל.
[דף כט:]
רשצז״ל פיר׳: [מפני הנכרים, כגון] פרסיים שהיה להם יום אידת שאין מניחין אור אלא בבית ע״זא שלהן.
ומפני לסטים,⁠ב שלא יראוג שם אדם ויבואו עליו.
ומפני רוח רעה, הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו.
כחס על הנר, שרואהו שמתקלקל (וחם) [וחס]⁠ד עליו וכיבה את הפתילה.
[דף לא:]
{ספר הנר}
ר׳ה יוחנן אמ׳ ר׳ יוסיו (בר׳) [כר׳]ז (שמעיה) [שמעון]ח סביר⁠[א] ליה, פיר׳ דאמ׳ [כ]⁠ר׳ט שמעון דאמ׳ דבר שאינו מתכוין מותר, ולענין פתילה מאי טעם חייב משום דקא מתקן. שהרי היתה צריכה להבהבה, כלומ׳ שלא הבהבה מעיקרא, וכאשר כיבה כדי להדל⁠[י]⁠קה פעם אחרת כאלו עתה הבהבה. ומשום הכי קא תני מפני שהוא עושה פחם שנמצא מתכוין לתקנה.
מתני׳ על ג׳ עבירות נשים וכו׳
{ספר הנר}
היא קלקלה בחדרי וכו׳, פיר׳ מקור הדם.
רביעית דם נתתי בכם, פיר׳ דם דחיי אדם תלויין בו (דבעינן) [רביעית] שיעורו.
על עסקי דם הזהרתי אתכם, דהיינו דם נדה.
א. ד׳
ב. ל.
ג. נדצ״ל כד׳, עולא
ד. ד׳
ה. ד׳
ו. לשונו תמוה דודאי עושה מלאכה ולא זה הנידון אלא אי מתחייב בכך וצ״ע
ז. בד׳, שכיבה
ח. בד׳ ליתא
ט. ד׳
י. ד׳
כ. בד׳, אחר הוא
ל. בד׳ ליתא
מ. במדבר ט׳ י״ח
נ. ד׳
ס. לפנינו
ע. ד׳
פ. ד׳
צ. בד׳, מתכוין
ק. בד׳, לעשותה
ר. ר״ל מוכח מהענין
ש. דניאל ג׳ כ״ז. יתכן דצ״ל כד׳, דכ׳
ת. כ״ה בנ״י. ובד׳, חג
א. כ״ה בנ״י. ובד׳, עבודת אלילים
ב. כ״ה בנ״י. ובד׳, הלסטין
ג. בד׳ ובנ״י מוסיף, שיש
ד. ד׳
ה. כ״ה בד״ס. ולפנינו, ור׳
ו. לפנינו, לעולם
ז. לפנינו
ח. לפנינו
ט. א״נ יתכן דמלת דאמ׳ מיותר וא״כ א״צ להגיה
כבר ביארנו שהמקלקלין בשבת פטורים אלא שאם קלקל על מנת לתקן חייב ומ״מ דוקא שקלקל ע״מ לתקן במקומו כגון מוחק ע״מ להגיה במקומו סותר ע״מ לבנות במקומו קורע ע״מ לתפור במקומו אבל במקום אחר לא אף בסותר ע״מ לבנות במקום אחר באותן אבנים שלענין סתירה זו מיהא מקלקל הוא ומ״מ לא סוף דבר במקום הסתירה על כל פנים אלא כל שהוא באותו בנין כגון שסותר ובונה על מה שהיה מקודם כדי להוסיף באורה וכיוצא בדברים אלו חייב:
גמרא ותרעא לדרתא עביד כו׳ פי׳ שער לחצר:
דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות כו׳. דהיראה קודמת לחכמה כמו ששנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ודומה לדעיל דיראה היא מקיימת מה שבפנים כאוצר בחומטין הזה. ומייתי עלה נמי חבל על דלית ליה דרתא כו׳. שהתורה אינו רק שער ליכנס ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים כן פירש רש״י בפרק בא לו ע״ש:
שנאמר והאלהים עשה וגו׳. היינו שעשה את עולמו ובפרק הרואה דריש ליה בכה״ג לענין חלום ולענין רעמים ושם מפורש:
גברא דדחיל כו׳. בקרא דמצות הקימה לא איירי רק בגברא דבר אוריין דהיינו זקן זה שקנה חכמה אלא דודאי באם אין בו יראת שמים דאין עומדין מפניו דאפילו בגברא דבר אוריין הוא אם הוא פלגאה לא ניקום מקמיה כדאמרינן פ״ק דגיטין גבי גניבא וגברא דדחיל חטאין נמי ולא הוה בר אוריין ודאי דלא משתכחת כמ״ש דאין בור ירא חטא אלא דה״ק דיותר יש לנו לתלות ביראת חטאו מלתלות בחכמתו כדמסיק אין לו להקב״ה בעולמו כו׳ וק״ל:
יראת שמים, הריהו דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות של אוצר ואת המפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל [באיזה יכנס]? שאמנם התורה היא מפתח פנימי, אך בלא יראת שמים אין להגיע לתורה אמיתית. בדומה לכך, היה מכריז ר׳ ינאי: חבל על מי דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד [שאין לו חצר ועושה שער לחצר], שאין בו יראת שמים ובכל זאת הוא עוסק בתורה. וכן אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, וכפי שנאמר: ״והאלהים עשה שיראו מלפניו״ (קהלת ג, יד).
fear of Heaven is like a treasurer [gizbar] to whom they gave keys to the inner doors of the treasury but they did not give keys to the outer door. With what key will he enter? Although the Torah is the inner key, without fear of Heaven one cannot gain access to the genuine Torah. Similarly, Rabbi Yannai would proclaim: Woe unto one who does not have a courtyard, and who makes a fence for the courtyard, i.e., a person who lacks fear of Heaven and is nevertheless involved in Torah study. Rav Yehuda said: The Holy One, Blessed be He, only created His world so that people would fear before Him, as it is stated: “And God has so made it that men should fear before Him” (Ecclesiastes 3:14).
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ר׳רַבִּי סִימוֹן ור׳וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי, חָלֵיף וְאָזֵיל ר׳רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. א״לאֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא. א״לאֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא. א״לאֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא?

The Gemara also related that Rabbi Simon and Rabbi Elazar were sitting. Rabbi Ya’akov bar Aḥa passed and went adjacent to them. One said to the other: Let us stand before him as he is a man who fears sin. The other said to him in response: Let us stand before him, as he is a man of Torah study. He said to him: I said to you that he is a man who fears sin, and you said me that he is a man of Torah study? The former is much greater praise than the latter.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ואנא) אמינא לך – כלומר אתה מיעטת בשבחו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסופר עוד כי ר׳ סימון ור׳ אלעזר הוו יתבי [היו יושבים]. חליף ואזיל [חלף ועבר] ר׳ יעקב בר אחא סמוך להם. אמר ליה חד לחבריה [אחד לחבירו]: ניקו מקמיה דגבר דחיל חטאין [נעמוד מלפניו שאדם ירא חטא] הוא. אמר ליה אידך [לו השני] לחבירו: ניקו מקמיה דגבר בר אוריין [נעמוד מלפניו שאדם בן תורה] הוא. אמר ליה: אמינא [אומר] לך אנא [אני] דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, ואמרת [ואומר] לי את [אתה] כי בר אוריין [בן תורה] הוא?! והרי השבח הראשון גדול בהרבה מן האחרון.
The Gemara also related that Rabbi Simon and Rabbi Elazar were sitting. Rabbi Ya’akov bar Aḥa passed and went adjacent to them. One said to the other: Let us stand before him as he is a man who fears sin. The other said to him in response: Let us stand before him, as he is a man of Torah study. He said to him: I said to you that he is a man who fears sin, and you said me that he is a man of Torah study? The former is much greater praise than the latter.
רי״ףרש״יספר הנרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר: דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא, דא״רדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ להקב״הלְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים י׳:י״ב} ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ׳⁠ ⁠״, וּכְתִיב: {איוב כ״ח:כ״ח} ״וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חׇכְמָה וְגוֹ׳⁠ ⁠״, שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת ״הֵן״, תִּסְתַּיֵּים.:

The Gemara remarks: Conclude that Rabbi Elazar is the one who said that he is praiseworthy because he is a man who fears sin, as elsewhere he also spoke in praise of fear. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, Blessed be He, has in His world only fear of Heaven alone, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you, but to fear the Lord your God” (Deuteronomy 10:12). And it is written: “And unto man He said: Behold [hen], the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28:28), as in the Greek language they call one hen. Apparently, fear of God is of primary importance. The Gemara concludes: Indeed, conclude that Rabbi Elazar is the one who said so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוחנן אין להקב״ה אלא יראת שמים בלבד, שנאמר: ויאמר לאדם הן יראת י״י היא חכמה וסור מרע בינה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הן יראת ה׳ – יחידה היא היראה בעולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יראת שמים כו׳. יש לפרשו ע״פ מ״ש במסכת ברכות מהאי קרא גופיה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה׳ וגו׳ דהיינו שאין להקב״ה בעולמו מן האדם אלא יראת שמים דהיא בבחירתו של אדם והאי קרא דאיוב מפורש נמי הכי לאחת הן אחת ממנו על ידי בחירתו והיא יראת ה׳ ואמר דבלשון יון קורין לאחת הן והיא מפורשת בערוך בערך הן וז״ל הן עם לבדד ישכון כו׳ הן בלשון יון אחת אינן מתחשבין עם אומה אחרת תדע שכן הוא חשוב כל האותיות ואתה מוצא כולן יש להן זוג וה׳ ונ׳ אין להם זוג כמ״ש בערך אטב״ח עכ״ל:
גמרא אין לו להקב״ה בעולמו. עיין ברכות דף לג ע״ב:
ומעירים: תסתיים [תוגדר, יוחלט] כי ר׳ אלעזר הוא שאמר את השבח דגבר דחיל חטאין [שאדם ירא חטא] הוא, שמוצאים אנו במקום אחר את דבריו בשבח היראה. שאמר ר׳ יוחנן משום (בשם) ר׳ אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, וכפי שנאמר: ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלהיך״ (דברים י, יב). וכתיב כן נאמר]: ״ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה״ (איוב כח, כח), שכן בלשון יוני קורין (קוראים) לאחת ״הן״. ומכאן שהדבר היחידי שנחשב הוא יראת ה׳. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שר׳ אלעזר הוא שאמר כן.
The Gemara remarks: Conclude that Rabbi Elazar is the one who said that he is praiseworthy because he is a man who fears sin, as elsewhere he also spoke in praise of fear. As Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Elazar: The Holy One, Blessed be He, has in His world only fear of Heaven alone, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you, but to fear the Lord your God” (Deuteronomy 10:12). And it is written: “And unto man He said: Behold [hen], the fear of the Lord, that is wisdom; and to depart from evil is understanding” (Job 28:28), as in the Greek language they call one hen. Apparently, fear of God is of primary importance. The Gemara concludes: Indeed, conclude that Rabbi Elazar is the one who said so.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב: {קהלת ז׳:י״ז} ״אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ׳⁠ ⁠״ – הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע, הָא מְעַט לִירְשַׁע? אֶלָּא מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף, יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף?

Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “Be not overmuch wicked” (Ecclesiastes 7:17)? This appears difficult, as, is that to say that only overmuch one should not be wicked; a little, one should be wicked? Rather, this can be understood based on the following adage: One who ate a clove of garlic and its odor spreads, should he again eat another clove of garlic so that its odor will spread further? If you were somewhat wicked, do not think that it is legitimate to continue and be very wicked.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי שאכל שום וריחו נודף כו׳ – פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הרבה הוא כו׳. מייתי ליה הכא משום דלפום ריהטא מהאי קרא נמי הוה ראוי לגונזו דדבריו סותרין דברי תורה דמשמע מעט הוא דלירשע והא דאל תהי צדיק הרבה וגו׳ ידע לפרושי שאל תהי צדיק ביותר מאשר צוך ה׳ כגון שאול שחמל על אגג כפירוש רש״י בספר קהלת אבל אל תרשע הרבה וגו׳ ליכא לפרושי הכי אי נמי דאל תהי צדיק הרבה וגו׳ יש לומר על פי מה שאמרו דלעולם יחשוב אדם את עצמו בינוני והיינו אל תהי צדיק הרבה בעיניך דהיינו רובך זכאי אבל גבי אל תרשע ליכא לפרושי הכי דאם כן הוה ליה למימר נמי בהאי לישנא אל תהי רשע הרבה דהיינו רובך חייב וכמו שפירש הרמב״ם והרע״ב בהא דאל תהי רשע בפני עצמך אבל אל תרשע משמע דלא תוסיף לעשות רשע עוד. ולכך פריך עליה הא מעט לירשע ומשני אלא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור כו׳ כפירש״י אבל בגירסת הילקוט מי שאכל שום ואין ריחו נודף יחזור כו׳ דהיינו מי שאכל שום מעט ואין ריחו נודף עדיין וכי יחזור כו׳ הכי נמי מי שהרשיע מעט ועדיין אין רובו חייב וכי יוסיף רשע להיות רובו חייב ודו״ק:
א דרש רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] ״אל תרשע הרבה״ (קהלת ז, יז). ולכאורה הדבר תמוה, שכן מדברי הכתוב משמע כי רק הרבה הוא שלא לירשע [ירשע], הא [הרי] מעט לירשע [ירשע]?! אלא כך יש להבין את הדבר כעין הפתגם: מי שאכל שום וריחו נודף וכי יחזור ויאכל עוד שום אחר ויהא הלאה ריחו נודף?! לאמור, אם רשעת מעט אל תחשוב שראוי לך להמשיך ולהיות רשע הרבה.
Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “Be not overmuch wicked” (Ecclesiastes 7:17)? This appears difficult, as, is that to say that only overmuch one should not be wicked; a little, one should be wicked? Rather, this can be understood based on the following adage: One who ate a clove of garlic and its odor spreads, should he again eat another clove of garlic so that its odor will spread further? If you were somewhat wicked, do not think that it is legitimate to continue and be very wicked.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא: מַאי דִכְתִיב: {תהלים ע״ג:ד׳} ״כִּי אֵין חַרְצוּבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם״ – אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה, אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִכְתִיב: {תהלים מ״ט:י״ד} ״זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ״ – יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה, וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם. שֶׁמָּא תֹּאמַר: שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן? ת״לתַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה״.:

Rava bar Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “For there are no pangs [ḥartzubot] at their death and their body is sound” (Psalms 73:4)? The Holy One, Blessed be He, said: Is it not enough for wicked people that they are not anxious [ḥared] or sad [atzuv], ḥartzubot is an acronym of ḥared and atzuv, in anticipation of the day of their death, but also, their heart is as unyielding for them as the entrance to a hall is wide, and they devote no thought to it. And that is what Rabba said: What is the meaning of that which is written: “This is the way of them that are foolish and of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14)? It means that the wicked know that their path leads to eternal death, but they have fat on their kidneys that prevents that realization from entering their hearts. Lest you say that it is simply forgotten from them; therefore, the verse states: “And of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14). They are aware of their fate and speak of it, but it does not affect them.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חרצב
חרצבא(שבת לא:) כי אין חרצובות למותם ובריא אולם לא דיין להם לרשעים שאין חרדין ועצבין מיום מיתה וכו׳ (ובויקרא רבה בצו) כי אין חרצובות למותם לא ערערתם בחלאים ולא ציביתם בעונות אלא בריא אולם (א״ב פרשת כי תבואו אל הארץ ולא צביתים בעונות פי׳ לא קשרתים במתרים דקים כלומ׳ אפילו ביסורים דקים לא יסרתים וזה פי׳ לציבין לעונות עיין שם):
ערך כסל
כסלב(שבת לא:) זה דרכם כסל למו יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להן חלב על הכסלים ושמא תאמר שכוח מהן תלמוד לומר ואחריהם בפיהם ירצו סלה (בילמדנו בריש שלח לך אנשים) מהו וישימו באלהים כסלם פליגי תנאי בהא מילתא חד אמר כסלם זה מחשבות׳ שנאמר אשר על הכסלים וחד אמר טפשותן שנאמר הכסיל חובק את ידיו וחד אמר בטחונם שנאמר אם שמתי זהב כסלי. (בכורות ח) תנן השחול והכסול אי זהו שחול שנשמעה יריכו כסול שיריכו אחד גבוהה (גמרא) כסול שרגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על הכסל פי׳ כסול שרגלו אחת נכנעת בתוך הכסלים ורגלו אחת על גבי הכסל לסוף הכסל כדרכו:
א. [בונד.]
ב. [לענדין, טאהרהייט.]
חרדין ועצבין – נוטריקון דחרצובות.
כאולם – שפתחו פתוח ורחב.
זה דרכם – לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת״ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ״כ אינן חוזרין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאינן חרדים ועצבין כו׳. דהיינו שאין עצבין על העבר שהרשיע מעט ואין חרדין מיום המיתה על להבא מלהרשיע עוד אבל רצונם להיות בעוה״ז בטובתן כבריא אולם והיינו דשייך האי דרשה לדלעיל. וקאמר זה דרכם לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו וגו׳. כפירש״י והיינו דקאי אקרא דלפני פניו ויותר נראה לפרש דקאי אקרא דלפניו דכתיב ואדם ביקר בל ילין וגו׳ שיודעין שזו דרכם שלא ילין ביקר וגו׳ אבל חלב הכסל מעכבן דהיינו טובות שהיה להם בעולם הזה:
ושמא תאמר שכוחה כו׳. תלמוד לומר ואחריהם בפיהם וגו׳ כפירוש רש״י הכא. (ועיין פירוש רש״י בתהלים):
דרש רבא בר רב עולא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] ״כי אין חרצבות למותם ובריא אולם״ (תהלים עג, ד)אמר הקדוש ברוך הוא: וכי לא דיין לרשעים שאינם חרדין ועצבין (על משקל המלה ״חרצובות״) מיום המיתה, אלא עוד זה שלבם בריא להן כאולם ואף אינם חושבים בענין זה. והיינו [וזהו] שאמר רבה על הכתוב ״זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה״ (תהלים מט, יד) — שיודעין הם הרשעים שדרכם מוליכה למיתה, מיתת עולם, אלא שיש להם חלב על כסלם (קרבם) ואין הדבר נכנס ללבם. ושמא תאמר שכחה היא מהן? על כן תלמוד לומר: ״ואחריהם בפיהם ירצו סלה״ (תהלים מט, יד), כלומר, את אחריתם מזכירים הם בפיהם, ואין הדבר נוגע להם.
Rava bar Rav Ulla taught: What is the meaning of that which is written: “For there are no pangs [ḥartzubot] at their death and their body is sound” (Psalms 73:4)? The Holy One, Blessed be He, said: Is it not enough for wicked people that they are not anxious [ḥared] or sad [atzuv], ḥartzubot is an acronym of ḥared and atzuv, in anticipation of the day of their death, but also, their heart is as unyielding for them as the entrance to a hall is wide, and they devote no thought to it. And that is what Rabba said: What is the meaning of that which is written: “This is the way of them that are foolish and of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14)? It means that the wicked know that their path leads to eternal death, but they have fat on their kidneys that prevents that realization from entering their hearts. Lest you say that it is simply forgotten from them; therefore, the verse states: “And of those who after them speak approvingly, Selah” (Psalms 49:14). They are aware of their fate and speak of it, but it does not affect them.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ׳:ר׳רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן ס״לסְבִירָא לֵיהּ? אִי כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה ס״לסְבִירָא לֵיהּ – אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב, וְאִי כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן ס״לסְבִירָא לֵיהּ – פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר!? אָמַר עוּלָּא: אלְעוֹלָם כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה ס״לסְבִירָא לֵיהּ, וְקָסָבַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי: בסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ – הָוֵי סוֹתֵר, עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ – לָא הָוֵי סוֹתֵר.

We learned in the mishna that if one extinguished a flame on Shabbat because he sought to spare the lamp, the oil, or the wick, he is liable, but Rabbi Yosei exempts in all cases except in a case in which he extinguished the flame to spare the wick. The Gemara asks with regard to Rabbi Yosei: In accordance with whose opinion does he hold with regard to prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake? If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in all those cases he should also deem him liable. And if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that one is exempt for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in the case of a wick he should also deem him exempt. Ulla said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. However, Rabbi Yosei holds that with regard to every destructive action, if he dismantles in order to rebuild in the same place, then it is considered to be dismantling, and he is liable for having performed a prohibited labor on Shabbat. However, one who demolishes in order to build elsewhere it is not considered performance of the prohibited labor of dismantling. He merely performed a destructive act and is not liable. When one extinguishes the flame to spare the lamp or the oil, he does not do so in order to relight them. When he does so to spare the wick, he indicates that he intends to relight the wick.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיס׳: כחס על הנר כחס על השמן כו׳ – אוקימנא למתני׳ כולה המכבה את הנר כו׳ כחס על הנר כחס על השמן כחס על פתילה – כולה לר׳ יהודה, דסבר: דבר שאין מתכוין – אסור. וחלק עליו רבי יוסי בכולו, והודה לו בפתילה.
ואוקמה עולא דרבי יוסי נמי כרבי יהודה סבירא ליה דדבר שאין מתכוין אסור. מיהו אמר לך: לא מחייב אלא היכא דקא מתעבדא מלאכה. וסותר על מנת לבנות במקומו, כגון פתילה שכיבה על מנת להדליק במקום שכיבה בראש הפתילה – הוי סותר ונגמרה מלאכה, לפיכך חייב. אבל מכבה הפתילה ליטול השמן או הנר, נמצא סותר בפתילה ובונה בנר או בשמן – כי האי גוונא לא הוי סותר ואין שם מלאכה כלל, לפיכך פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפי׳ בפתילה נמי ליפטר – דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה.
לעולם כר׳ יהודה סבירא ליה – דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר היינו טעמא דפטור קסבר דסותר ע״מ לבנות במקומו הוי סותר כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר ע״מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא ור״י סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב אסתירה ואי לא לא ומכבה דומיא דסותר הוא וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע ע״מ לתפור וכן מוחק תנן ע״מ לכתוב דכולם סותר נינהו הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי׳ צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע״מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה ורבותינו מפרשין נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה שהרי הוא יודע למה חס עליהן וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה.
ומשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא – שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו.
וסותר על מנת לבנות במקומו – ור״ש פוטר אפי׳ בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע״י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר׳ שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר׳ שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר׳ שמעון וי״ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ״א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר״ש אלא בכה״ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי׳ ר״ש וא״ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע״מ לבנות ולהבעיר א״כ בפרק כלל גדול (שבת עג.) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע״מ להבעיר והסותר ע״מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע״מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע״מ לתפור שתי תפירות וי״ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה לעולם כר׳ יהודה כו׳ מפני שנעשית פחם כצ״ל ונ״ב ס״א:
בא״ד ורבותי מפרשים כו׳ כצ״ל:
בד״ה וסותר כו׳ משכחת לה דמתקן כדפי׳ כגון לעשות פחמין כו׳ עכ״ל היינו כדפרש״י לעיל דכבוי כדי לעשות פחמין ה״ל מלאכה הצריכה לגופה וה״ה דהוי מצי למנקט הך גופא שכתבו כגון פתילה שצריכה הבהוב אלא דנקטו הך כיבוי גופיה דהוה במשכן לעשות פחמין כמ״ש לקמן וק״ל:
ב שנינו במשנה שאם כיבה את הנר בשבת מפני שהיה חס על הנר או על הפתילה — חייב, ור׳ יוסי פוטר בכל, מלבד המקרה שבו כיבה את הנר כשחס על הפתילה. ושואלים: ר׳ יוסי כמאן סבירא ליה דעת מי סבור הוא]? בהלכות מלאכות הנעשות בשבת מבלי שיהא לעושה צורך בגוף המלאכה עצמה. אי [אם] כשיטת ר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אם כן אפילו בהנך נמי ליחייב [באלה גם כן יחייב]! ואי [ואם] כשיטת ר׳ שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שלדעתו העושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אם כן בפתילה נמי ליפטר [גם כן לדעתו ייפטר]. אמר עולא: לעולם יכול אתה לומר כי ר׳ יוסי כדעת ר׳ יהודה סבירא ליה [סבור הוא], ואולם קסבר [סבור הוא] ר׳ יוסי שכל מלאכה של סתירה הרי כשסותר על מנת לבנות במקומו הוי [הריהו נחשב] כסותר, וחייב משום עושה מלאכה בשבת. ואולם הסותר על מנת לבנות שלא במקומולא הוי [אינו נחשב] כעושה מלאכת סותר, אלא מקלקל בלבד — ופטור. ובכל המקרים הללו, כשהוא מכבה את הנר אינו מעונין להשתמש בנר ובשמן הללו על מנת להדליק בהם מחדש, חוץ מן המקרה של כיבוי הפתילה שאז מראה הוא שרצונו להשתמש בפתילה זו.
We learned in the mishna that if one extinguished a flame on Shabbat because he sought to spare the lamp, the oil, or the wick, he is liable, but Rabbi Yosei exempts in all cases except in a case in which he extinguished the flame to spare the wick. The Gemara asks with regard to Rabbi Yosei: In accordance with whose opinion does he hold with regard to prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake? If he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in all those cases he should also deem him liable. And if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that one is exempt for a prohibited labor performed on Shabbat not for its own sake, then even in the case of a wick he should also deem him exempt. Ulla said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. However, Rabbi Yosei holds that with regard to every destructive action, if he dismantles in order to rebuild in the same place, then it is considered to be dismantling, and he is liable for having performed a prohibited labor on Shabbat. However, one who demolishes in order to build elsewhere it is not considered performance of the prohibited labor of dismantling. He merely performed a destructive act and is not liable. When one extinguishes the flame to spare the lamp or the oil, he does not do so in order to relight them. When he does so to spare the wick, he indicates that he intends to relight the wick.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר ע״מעַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא!? א״לאֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דִּכְתִיב: {במדבר ט׳:י״ח,כ׳,כ״ג} ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר ע״מעַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי.

Rabba said to him: That reasoning is implausible. After all, all labors prohibited on Shabbat, we derive them from the labors performed in the Tabernacle, and there it was a case of dismantling in order to build elsewhere. They would dismantle the Tabernacle and reconstruct it at the next encampment. Ulla said to Rabba: That is not a proof, as there, in the case of the Tabernacle, it is different. Since it is written: “At the commandment of the Lord they encamped” (Numbers 9:23). The time and place of their travels and their encampments were not determined by them but rather by the word of God. Consequently, when they took down the Tabernacle it was tantamount to demolishing in order to build in the same place. Since the demolition and the construction were both accomplished at the command of God, there was never a case of destruction without a constructive purpose.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן: מכדי מלאכות דשבת ממשכן1 ילפינן להו, ובמשכן סותר בזה המקום שנוסעין ממנו לבנות במקום אחר הוא. והנה סותר שלא לבנות במקומו, הוי סותר.
ושנינן: כיון דכתיב: על פי י״י יחנו ועל פי י״י יסעו, ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם – כסותר על מנת לבנות {במקומו}2 דמי.
1. כן בספר הנר. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״ממשכן״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא, וכן בכל עדי הנוסח של הבבלי. בכ״י וטיקן 128 וספר הנר חסר: ״במקומו״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ואמר דרך הערה שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר ומפני שמצות אלו מסורות לנשים ושאין האנשים רגילים להתעסק בהם היה מאופני המשפט להיותן נענשות עליהן והזכירו עת הלידה להיות אימתו עליהם להפליג בהתעוררות ובאזהרה ובגמ׳ אמרו היא כבתה נרו של עולם ואבדה את חלתו ר״ל אדם הראשון ושפכה את דמו ר״ל שגרמה לו מיתה לפי׳ נמסרו לה מצות אלו ואמר אח״כ שאעפ״כ ראוי לאנשים להזהירן במה שיוכלו:
ואחר שהוא צריך להזהיר בדברים אחרים בערב שבת ראוי לו להזכירן בענין הדלקת הנר והוא שאמר ג׳ דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה ר״ל שאם ימהר להזכירם מבעוד יום לא יועיל שמא הן סבורות עדין יש שהות ביום ויתרשלו בדבר אלא עם חשיכה ר״ל סמוך לה עשרתם ר״ל לסעודת שבת שבחול היה אפשר לו באכילת עראי ועכשיו השבת קובעת לאסור אף אכילת עראי כמו שביארנו בהרבה מקומות בין בתבואה בין בפירות שאין עראי לשבת עירבתם ר״ל עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אינו צריך להזכיר עם חשיכה כמו שיתבאר בסמוך ודברים אלו הוא צריך לשאול אם נעשה אם לאו שהרי אינו יודע וכן שכבר הגיע זמנן ומסתמא כבר נעשה אבל בנר כבר הוא רואה שאינו מודלק וכן שלא הגיע זמן עדיין עכשיו וצריך לומר הדליקו דרך צווי:
ונתגלגל מדברים אלו להודיע בהן אם איחר יותר מדאי שהפסיד והוא שספק חשיכה ספק אינו חשיכה ר״ל בין השמשות אין מעשרין את הודאי מפני שהוא תקון ואע״פ שתקון שבות הוא גזרו עליו ואע״פ שאמרו כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות קמא לא אמרוה אלא למצוה כגון עירוב וכן אין מטבילין את הכלים לטהרם שאף היא תקון כמו שביארנו בגמ׳ ביצה ואין מדליקין את הנרות שהרי ספק תורה יש כאן וזו ואין צריך לומר זו קתני ויש שפרשה אפי׳ ע״י גוי ואינה נר׳ שכל לדבר מצוה מיהא לא גזרו על שבות בין השמשות ויש סותרים אותה מטעם שבות דשבות ר״ל שאם יעשה הוא בעצמו אין שם אלא שבות וכשאומרה לגוי הוא שבות דשבות והיאך יאסר ואין זה כלום שהרי אף שבות דשבות אסור וכמו שאמרו פ׳ שואל שלא ישכור אדם פועלים בשבת אף ע״י גוים ובפרק כתבי בנכרי שאין אומרין לו כבה ואע״פ שהכבוי עצמו מלאכה שאין צריכה לגופה ויש מכריעין לומר ששבות דשבות אסור במקום שאלו הוא עושהו יש שם ספק איסור תורה הא בספק חכמים לא ומכאן התירו לומר לגוי לטלטל את הנר ממקום למקום שהטלטול מדרבנן וראיה להם בעירובין פרק הדר בההיא ינוקא דאשתפוך חמימיה אמר להו רבה לייתו לי מגו ביתאי והא לא עירב לסמוך אשיתוף והא לא שתיפו אמרו לגוי דלייתי ואמר אביי בעינא לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר כל בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן וכל בדרבנן עבדינן והדר מותבינן אמר ליה ומאי בעית לאותובי אמר אמירה לגוי שבות והיכי דחיה שבת והא הזאה שבות ואינה דוחה שבת אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דהא מר לא אמר זיל אחים אלא זיל אייתי ואי מייתי איהו ליכא אלא שבות הואיל ודרך מבוי הוא אלא שאינו משותף ומ״מ אינה ראיה שמא במקום מצוה שאני ולמדת ששבות אף במקום מצוה כגון הדלקה לכבוד שבת אסור ובטלטול שרגא שלא במקום מצוה אסור במקום מצוה מותר ואע״פ שבקונה בית בא״י התירו לכתוב אונו אף בשבת ע״י גוי משום יישוב ארץ ישראל נגעו בה ושאם לא יעשה עכשיו שמא לא יעשה לעולם אבל מילה וקדוש שאיפשר למחר לא אא״כ על הדרך שהזכרנו:
אבל מעשרין את הדמאי הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין אין זה תקון ומערבין פי׳ בגמ׳ עירובי חצרות שאינו אלא חומרא בעלמא וזה שאמרו בסמוך לה עירבתם שמשמען של דברים שאם לא ערבו אי אפשר לערב פירשוה בעירובי תחומין שהם תקון גמור וקנין בית ולפיכך אסור ואם עירב אין עירובו כלום ואף לדעת האומר כל שמשום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כל קנין בית הרי הוא כעין של תורה וגזרו אפי׳ במקום מצוה שהרי אין מערבין עירובי תחומין בפת אלא לדבר מצוה וי״מ אותה בעירב ברגליו שיכול לעשות אף לדבר הרשות שכל ששבת בו בין השמשות הוא ביתו לגמרי וטומנין את החמין ליתנן בתוך קופה של מוכין להיות חמימותם עומד בתוכם ודוקא בדבר שאין מוסיף הבל כמו שיתבאר הא משחשיכה לגמרי אין עושין אף אלו כלל שאף בהטמנה אסרו בשבת שמא ימתין בהטמנתו עד שימצאנה צוננת וירתיחנה ובין השמשות מיהא אין כאן גזרה שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן:
זה ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
אמר ליה [לו] רבה: סברה זו לא תתכן, שכן מכדי [הרי] את כל המלאכות האסורות בשבת ילפינן להו [לומדים אנו אותן] ממלאכת המשכן, והתם [שם] סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא, שהרי היו מפרקים את המשכן ומעמידים אותו אחר כך במקום אחר! אמר ליה [לו] עולא לרבה: אין זו ראייה, שכן שאני התם [שונה שם] כיון דכתיב [שנאמר] ״על פי ה׳ יחנו״ (במדבר ט, כג), ומכיון שזמן ומקום נסיעתם וחנייתם לא נקבעו על פי רצונם אלא על פי ה׳ הרי זה כסותר על מנת לבנות במקומו. שגם הסתירה וגם הבניה נעשו על פי ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ואין בהם קלקול שלא לצורך.
Rabba said to him: That reasoning is implausible. After all, all labors prohibited on Shabbat, we derive them from the labors performed in the Tabernacle, and there it was a case of dismantling in order to build elsewhere. They would dismantle the Tabernacle and reconstruct it at the next encampment. Ulla said to Rabba: That is not a proof, as there, in the case of the Tabernacle, it is different. Since it is written: “At the commandment of the Lord they encamped” (Numbers 9:23). The time and place of their travels and their encampments were not determined by them but rather by the word of God. Consequently, when they took down the Tabernacle it was tantamount to demolishing in order to build in the same place. Since the demolition and the construction were both accomplished at the command of God, there was never a case of destruction without a constructive purpose.
ר׳ חננאלרי״ףספר הנרבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם כר״שכְּרַבִּי שִׁמְעוֹן ס״לסְבִירָא לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה? כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא, וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן, דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי, דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא. אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם״, וְלָא קָתָנֵי: ׳מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם׳; ש״משְׁמַע מִינַּהּ.:

And Rabbi Yoḥanan said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And as far as the question, what is different about a wick, that can be answered as Rav Hamnuna said, and some say, Rav Adda bar Ahava said: Here, we are dealing with a wick that one must singe before lighting it in order to facilitate its burning, as, in that case, even Rabbi Shimon agrees that extinguishing the flame is prohibited, as, by doing so, he prepares a vessel for use. Rava said: That interpretation is also precise in the language of the mishna, as it was taught in the mishna that one who extinguished a wick is liable because he makes the wick into charcoal intentionally, and it was not taught because charcoal was made on its own. The Gemara concludes: Conclude from it that the mishna is to be understood in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי יוחנן אמר: לעולם רבי יוסי כרבי שמעון סבירא ליה, ומתני׳ בפתילה שצריך להבהבה עסיק׳, דבהא אפילו רבי שמעון מודה דקא מתקן מנא – דחירוכיה משויא ליה מנא.
ודייקא נמי מתני׳ הכי, דקתני: מפני שהוא עושה פחם – כלומר: במתכוין לעשותה פחם הוא, ולא קתני שנעשת פחם בלא כוונתו, שמע מינה.
נתברר כי ההיבהוב הוא חירוך, כדכתיב: ושער ראשיהון1ראשיהון לא התחרך2 (דניאל ג׳:כ״ז), והחירוך הוא עשויה כמין פחם.
1. כן בספר הנר, וכן בר״ח שבת קנ״ה:, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י וטיקן לעיל, וכן בנוסח המקרא שלנו: ״ראשהון״. בכ״י וטיקן 128 כאן: ״רישיה״.
2. כן בספר הנר, וכן בר״ח שבת קנ״ה:, וכן בנוסח המקרא שלנו. בכ״י וטיקן 128 כאן: ״איתחרך״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כר׳ שמעון – דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה.
שהוא עושה פחם – שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחלתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. כיון שלא הובהבה מבעוד יום, דכיבוי זה צריך לגופיה שיהא הלהב נוח להאחז בה כשיבוא להדליקה פעם אחרת.
ואילו ר׳ יוחנן אמר: לעולם יש לפרש שדעת ר׳ יוסי כדעת ר׳ שמעון ועל השאלה מאי שנא [במה שונה] הפתילה? יש לענות כמו שאמר רב המנונא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר אהבה: הכא [כאן] בפתילה שצריך להבהבה (לחרוך אותה מעט לפני הדלקתה כדי שתבער יפה) עסקינן [עוסקים אנו] דבההיא [שבמקרה ההוא] אפילו ר׳ שמעון מודי [מודה] שכיבוי זה נחשב למלאכה, דקא מתקן מנא בכך הוא מתקן כלי]. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק גם כן] על פי סגנון המשנה, שזהו הפירוש הנכון, דקתני [ששנינו בה] בלשון מסויים, שהמכבה את הפתילה חייב משום שהוא עושה פחם, מרצון, ולא קתני [ולא נאמר] מפני שנעשית פחם מעצמה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה], מהמשנה, שכך יש להבין את הדבר.
And Rabbi Yoḥanan said: Actually, Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And as far as the question, what is different about a wick, that can be answered as Rav Hamnuna said, and some say, Rav Adda bar Ahava said: Here, we are dealing with a wick that one must singe before lighting it in order to facilitate its burning, as, in that case, even Rabbi Shimon agrees that extinguishing the flame is prohibited, as, by doing so, he prepares a vessel for use. Rava said: That interpretation is also precise in the language of the mishna, as it was taught in the mishna that one who extinguished a wick is liable because he makes the wick into charcoal intentionally, and it was not taught because charcoal was made on its own. The Gemara concludes: Conclude from it that the mishna is to be understood in that manner.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן: עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, בַּחַלָּה, גוּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.:

MISHNA: This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳: על שלש עבירות נשים וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ בשעת לידתן – בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] יא. על שלש עבירות וכו׳ בשעת לדתן. דהיינו בשעה שהן עומדות בסכנה מזכיר להן עונן ואין נשמעת תפלתן. ומפרש בגמ׳ [מ]⁠שום הכי על אלו השלשה, לפי שאמר הקב״ה רביעית דם נתתי לכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם, [כלומר] שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור מקוה מים, (כלומר) ראשית קראתי אתכם, כדכתיב קדש ישראל לי״י ראשית תבואת⁠(ו)[ה], על עסקי ראשית הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה נר, דכתיב נר י״י נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימין אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ואלו השלשה מוטלות הם על האשה, שהם צרכי הבית. (דבראשית) [ובבראשית] רבה, היא איבדה חלתו של עולם, שעל ידה נטרד אדם שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם, ושפכה את דמו, שגרמה עליו מיתה.
המשנה החמשית על שלש עברות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין אמר הר״ם פי׳ הודאי הוא הטבל והוא הדבר שאינו מעושר ולא הוציאו ממנו חק מחקי השם ודמאי הוא הדבר המסופק אם הוציאו ממנו המעשר או לא הוציאו וכבר קדמו אלו הדינים כלם במסכת דמאי פרק ראשון ובארנו בפרק השני ממסכת תרומות כי אסור להוציא תרומות ומעשרות ולא הטבלת כלים בשבת ועוד יתבאר זה טעמו במסכת ביצה ולפיכך אסור לעשות כן בין השמשות לפי שהוא ספק וזהו שקורין אותו בכאן ספק חשיכה ספק אינו חשכה וזהו העירוב שאמר שמותר לעשותו בין השמשות הוא עירובי חצרות אבל עירובי תחומין אסור לעשותו בשעת הספק אלא מבעוד יום לפי שדינו חמור יותר כאשר נבאר בעירובין. והתירו כמו כן הטמנת החמין והוא המים החמין בין השמשות כי לא אסרו ההטמנה בשבת עצמו כל שכן בין השמשות אלא משום גזרה כאשר נבאר לפנים ותכלית הגזרה בשבת אבל בין השמשות לא ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב מן הכוכבים הבינוניים בגדולה נקרא יום ומשיראה כוכב עד שיראו שנים הוא גם כן יום ומשיראו שנים עד שיראו שלשה הוא זמן בין השמשות וכשיראו שלשה הוא לילה בלי ספק והעקר אצלנו כי בין השמשות ספק ועוד יתבארו אלו הדינין:
רש״י ד״ה מפני שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש. וק״ל הא בפשוטו י״ל דחוץ מן הפתילה היינו דחוץ כחס על הפתילה חייב דמיירי בלא הובהבה מבעו״י וכיון דרצונו לחזור ולהדליק הפתילה וניחא ליה בפחם מיקרי צריכה לגופא דאפילו באינו מתכוין אלא דהוי פ״ר היכא דניחא ליה מקרי צריכה לגופא כדלקמן קג ע״א בתולש עולשין בארעא דידיה. ומרווח יותר דבפתילה שצריך להבהבה עסקינן היינו דהוא אינו מתכוין לכך אלא דממילא ניחא ליה:
ג משנה משנה זו מסיימת את ענין הדלקת הנר בדבר אגדה. על שלש עבירות נשים נענשות ומתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בשמירת דיני הנדה, ובהפרשת חלה מהעיסה, ובהדלקת הנר בשבת.
MISHNA: This mishna concludes the aggadic treatment of the topic of kindling the Shabbat lights. For three transgressions women are punished and die during childbirth: For the fact that they are not careful in observing the laws of a menstruating woman, and in separating ḥalla from the dough, and in lighting the Shabbat lamp.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) גמ׳גְּמָרָא: נִדָּה – מ״טמַאי טַעְמָא? א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ. תִּינַח נִדָּה, חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אָמַר הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם – עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם;

GEMARA: The Gemara asks: A woman who was not careful in observing the laws of menstruation, what is the reason that she is punished during childbirth? Rabbi Yitzḥak said: She sinned with regard to the chambers of her womb; therefore, she is afflicted in the chambers of her womb. The Gemara asks: Granted, with regard to menstruation; but with regard to a woman who was not careful in separating ḥalla and in kindling the Shabbat lights, what is there to say? Rather, it must be explained in accordance with that which that Galilean taught before Rav Ḥisda. The Holy One, Blessed be He, said: I placed a quarter [reviit] of a log of blood in you when you were formed, and about matters of the blood of menstruation I warned you.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסיקנא: כי הא דדריש ההוא גלילאה: רביעית דם נתתי בכם – על עיסקי דם הזהרתי אתכם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רבע
רבעא(פסחים יח:) רביעי בקודש פסול פי׳ הן ישא איש בשר קדש בכנף בגד שנגע בו שרץ ונגע בשר בכנף בגדו של טמא ונגע עוד הבשר בלחם או בנזיד או ביין או בשמן ונגעו אלו המאכל נמצא הכנף של בגדו שנגע בשרץ ראשון והבשר שנגע בכנף ולד ב׳ והלחם והנזיד שנגעו בבשר ולד ג׳ ויין ושמן שנגעו באלו ולד ד׳ ושאלם היקדש כלומר היפסל פי׳ זה בסוף סוטה ירושלמי. פ״א בערך בשר (שבת לא:) רביעית דם נתתי בכם וכו׳ (סוטה ה) ומה ים שיש בו כמה רביעיות רוח קימעה עוכרתו אדם שאין בו אלא רביעית אחת עאכ״ו פי׳ הוא הדם הצלול שבלב שממנו משתית הלב אין בו אלא משקל כ״ה כספים שהוא רביעית לוג (ירושלמי בריש פרק המוציא יין) רביעית של תורה אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. רביעי בקרקע ורביע במעות כבר פי׳ בערך ויתר (גיטין כה) ב״ד של אחריהם אמר הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע (גמ׳) א״ר הונא רביעי בקרקע שהוא רביע במעות פי׳ כגון שקנה סקריקון שדה ארוכה ת׳ אמה בש׳ דינרין מחזיר לבעלים פ׳ אמה נשאר ביד הקונה ש״כ אמה רביעים פ׳ אמה דמי כל פ׳ אמה ממנה ע״ה דינר נמצאו פ׳ אמה בע״ה דינר רביע בקרקע הנשאר בידו של קונה שהן רביע נמי במעות שקנה בהן כל השדה ושמואל אמר רביע בקרקע שהן שליש במעות פי׳ כשמחזיר הלוקח לבעלים ק׳ אמה שהם רביע של כל השדה נשארו ביד הקונה ש׳ אמה בש׳ דינר דמיהם לפי מה שקנה מאה דינר בכל מאה אמה נמצאו ק׳ אמה שלוקח בעל השדה דמיהן ק׳ דינר שהם שליש המעות שקנה בהם השדה במאי פליגי רב הונא סבר נכי חומשא זבין כלומר מוזיל ומזבין מה ששוה חמשה בארבעה אותו שהוזיל הסקרוקין מחזירו לבעליו ושמואל אמר נכי ריבעא זבין וכן הפי׳ אחד הוא שכבר ביארנו חשבון אחד רב הוא סבר מחזיר חומש בקרקע או רביע במעות קסבר נכי חומשא וכן פי׳ מה ששוה מנה קנה בפ׳ כשנתן לו עשרים נמצא שנותן לו רביע הפ׳ שקנה בהן קרקע שהן רביע הקרקע שנשאר בידו ושמואל סבר נכי ריבעא זבין פי׳ שקנה בע״ה מה ששוה מנה הלכך נותן לבעל השדה כ״ה שהן דמי רביע כל השדה שקנה ושליש המעות שנתן לסקריקון ומותבינן על שמואל זו משנה הראשונה ב״ד של אחריהן אמרו וכו׳ עד ר׳ הושיב בית דין ונמנו שאם שהת בפני סיקריקון י״ב חדש כל הקודם בהן זכה ונותן לבעלים רביע בקרקע ורביע במעות קשיא לשמואל שאמר שהן שליש במעות ופריק רב אשי כי תניא ההוא מתניתא רביע במעות לאחר שבאו מעות לידו של בעל השדה כגון שקנה ת׳ אמה בש׳ דינר ונתן גם לבעלים ק׳ דינרים נמצאו ק׳ דינרים רביע במעות שנתן הלוקח לסיקריקון ולבעלים דדמי שדה זו שהוא גבי דמי רביע הקרקע כל ק׳ אמה בק׳ דינרים. והלכתא כרב אשי דהוא בתרא ומתרץ מתניתא אליבא דשמואל דהוא רביע בקרקע ושליש המעות שלקח הסיקריקון (בבא בתרא קסו. כריתות ח) אם אלין הלילה עד שיהו בדינר וכו׳ עד עמדו קינין בו ביום ברבעתין פי׳ היינו חצי דינר כסף ולא משום הכי קרי רבעתין דליהוי רביע אלא שבלשון הברייתא ובלשונם קורין לחצי דינר רבעתין דהשתא נתזלזלו בפחות מה שאמר ולהכי נשבע ותיקן שלא יתאחרון שם היולדות ויתבטלו מפריה ורביה פ״א רבעתים ברביעים של סלע שיבאו בדינר כמו שנשבע (עירובין כג) איכא בינייהו רביע דרבנן פי׳ ריבעא דרבנן דמפר׳ באידך פירקין עגולות דברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות לר׳ אליעזר דאמר אם היה אורכה יותר על ב׳ ברחבה אפי׳ אמה אחת אם הוא מרובעת לא שרי לטלטולי בה דכי משחת לה באלכסונא מזרות לזוית אשתכח טפי משנים כרחבה כרבי חנינא בן אנטיגנס דאמר זה יהיה לכם גבול לזה אתה נותן פאות ואין אתה נותן פאות לשובתי שבת ואילו ר׳ יוסי דאמר אפי׳ ארכה כב׳ ברחבה מרובע דיליף ממשכן דהוה ארכו ק׳ ורחבו נ׳ שנמצא ארכו מרובע כב׳ ברחבו אע״ג דאלכסינן טפי מן ב׳ ברחבה שרי כרב אחא דאמר המעביר ד׳ אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן וא״ר פפא בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה י׳ ורחב ד׳ מי בעינן הן ואלכסונן או לא ופשטינא מיהא דתני רב חנציה כזה יהו כל שובתי שבת ובהא אסיקנא הלכה בר׳ עקיבא והלכתא כר׳ יוסי ותרריהו לקולא דאפילו אריך וקטין ואפילו לא יש בה לא שומרה ולא בית דירה שרי (אהלות פרק ב) רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחד ואחד עצם כשעורה (נזיר נג) חצי קב עצמות אין רובע עצמות לא היכי דמיא אילימא דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי׳ משום עצם כשעורה אלא דאקמח אקמוחי (כלים פכ״ה) הרובע וחצי רובע בטמא הרובע לא נטמא חצי הרובע פי׳ חתיכת עץ יש בה שני מדות בחפירה האחד מחזיק רובע הקב והשני חצי רובע אם נטמא אחד מהם לא נטמא האחר. (ברכות יד) רב אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעתא פי׳ גאון טעימה זו אין בה בליעה כל עיקר אלא טועם ומשליך ואין צריך ברכה לא לפניו ולא לאחריו ודאי לא פורש בכל טעימה וטעימה כדי רביעית או ביום כולו בכמה פעמים עד כשיעור זה ומן הכלל למדנו דאכילה ושתייה הוא דקביל עליה והא לא קא אכיל ושתי אבל הנאה לא קביל עליה אע״ג דקא מתהני אין בכך כלום הלכך טועם ואין בכך כלום ורב אמי ורב אסי דהוו טעימי עד רביעית אם תאמר כך היה מעשה שכל זמן שהן מבקשין לטעום מכניסין רביעית לתוך פיהן הרי אין צריכין לכל כך כי פחות מכך הרבה מאד בבואו אל הפה הרי הטעם נודע אלא ש״מ שאין טועמין ביום תענית כולו מכל המינים בכמה טעימות אלא עד רביעית אבל יותר מכאן לא ואין זה מותר עד שיהא מתכוין מעיקרא לטעום שיהא נזהר מבית בליעתו שלא יכנס בו כנוס. (קידושין כו) לקח בית רובע סמוך לירושלם פי׳ הלך וקנה שדה בית זריעת רובע הקב:
ערך חל
חלב(בסוף בכורים) החליל מכה לפניהם (שבת קנא.) עכו״ם שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל. (סוכה נ.) החליל חמשה וששה. (בבא מציעא עה) חלילין למת או לכלה. (ערכין י) אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על י״ב. (ובסוף קינין) שני שוקיו ב׳ חלילין (ערכין י) אמר ר״פ היינו חליל היינו אבוב ואמאי קרי ליה חליל דחלי קליה פי׳ בערך אבוב:
ערך כבש
כבשג(עירובין לד:) פוקו כבשי באגמא פי׳ היה קרוב למקומם אגם שיש בו קנים צומחים אמר להם צאו וכופו הקנים בקרקע ושימו עליהם אבנים גדולות שכובשין אותן בקרקע ולמחר נשב עליהן. כבש את האבן על גבי הטלית (אהלות פרק ח) פי׳ שם אבן על גבי הטלית שלא יתנופף. כבשים ללבושך. דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך (חגיגה יג.) אמר ליה בהדי כבישי דקב״ה למה לך (ברכות י) מה שמכבש וגוזר המקום (מכות כג) יצתה בת קול ואמרה ממני היו הדברים כבושים פי׳ יהודה ותמר שנכבשו זה את זו בשעה ששכב עמה הלך אותו הבן ונכבש על השפחה (יבמות סט:) ר״א אמר כובש שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. רבי יוסי בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון (בפ״ק בראש השנה יז. בגמרא) א״ר יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד על משפטיך תהום רבה. רבא אמר אע״פ שצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה במאי קא מיפלגי בדרבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא דאיתמר ר״א אומר כובש וכו׳ פי׳ אלמלא צדקתך שהיא גדולה כהררי אל. כשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל עון ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע החובות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיורדין עד תהום רבה. רבא אמר צדקתך כהררי אל שאתה נוטל עון מן הכף וכובשו וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך יורדין עד תהום רבה כשאינו חוזר בו. רבא אמר כר״א דאמר כובש כדאמרן (שבת קיא) מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין. לא יכבשם שם בשבת כלומר לא יקפלם ויניחם שם ויקשרם וזה שמשיר להתיר המכבש של בעל הבית לצורך שבת אבל כובש שאין דרכו להחזיר הבגדים בשבת לא יגע בהן. (גיטין מז) בסוריא וקא סבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש פי׳ סוריא שכיבשה דוד מלך ישראל יחיד הוא. כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת (ביצה כג) פי׳ כובש הקרקע ואינו עושה חריץ (ביצה לב) אין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין (סנהדרין פט) אבל הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא (גמרא) כובש נבואתו כגון יונה בן אמתי. והמוותר על דברי הנביא כגון חבריה דמיכה וכו׳ (בבא בתרא סז) כבשי הם הקורות שכובשין בהן הזתים. בעכו״ם שכיבשתו (פסחים ה) השוכבים על מטות שן תרגומו דמכבשין בשן דפיל (נדה לט) תרנגולא דרמיא יומא וכבשא יומא. (בפסקא וזאת הברכה) זאת וזאת לפי שהוא מקנתרן וכו׳ וערפל תחת רגליו תרגום וענן אמיטתא כיבש קדמוהי והיה המקדש בתוכו תרגום ויהי כיבש מקדשא בגויה והיתה העיר בתוכו תרגום ותהי כיבש קרתא בגויה. כבשים בני שנה (בפסקא את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשי עונותיהם של ישראל כמה דתימא יכבוש עונותינו ב״ה אומרים כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסין עונותיהן של ישראל כשלג כמה דתימא כשלג ילבינו. בן עזאי אומר כבשים בני שנה שהן מכבסין עונותיהן של ישראל ועושין אותן כתינוק בן שנה שאין לו עון (בילמדנו פרשת את קרבני לחמי) בית שמאי אומרים כבשים שהן כובשין את העונות ויום הכפורים בא ומכפר אמר להן בית הלל אע״פ שכתוב ש׳ ס׳ אנו קוראין כבסים שהן מלבינין עונותיהן של ישראל כשלג שנאמר כבסי מרעה לבך:
ערך כפת
כפתד(כלים פרק כ) כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו טהור בנה עליו ולא קבעו טמא פי׳ עץ הוא בנוי בדימוס כדי לחזקו והוא מלשון כפיתו בסרבליהון. פ״א עץ עב מן תמרא כדתניא א״ר מאיר מעשה באחד שכופת שנים כיפים מן תמרא וכו׳. ועוד תניא כופת בין חקוק בין שאינו חקוק מטלטלין אותו בשבת לא אמרו חקוק אלא לענין טומאה. (כלים פרק כ״ב) כופת שסירקו וכירכמו ועשאו פנים רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרין עד שיחוק בו פי׳ עץ שקבעו בכותל כדי לחזקו שסירקו שצבעו שכרכמו בצעפרן בשביל נוי עד שיחוק בו אינו מטמא עד שחופר בו מקום לישיבת הנר שהוא פנס (אהלות פרק י״א) סגוס עבה וכופת עבה אין מביאין את הטומאה פי׳ גאון קורה היא (א״ב פ״א בערך קפל):
ערך מלאכה
מלאכההשאינה צריכה לגופה פטור עליה כבר פי׳ בערך דבר (חגיגה י:) מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא פי׳ הלכות מרובות כהרים גבוהים ומקר׳ מועט תלויות בו שדומה לחוט השערה כדכתיב אל השער׳ ובשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה סתם ולא כתיב בה מחשבה אלא דסמכינן אמשכן דכתיב ביה כל מלאכת מחשבת (כתובות סז) בעי רבינא עשתה ג׳ וד׳ מלאכות בבת אחת מהו פי׳ מניק׳ וטוה הם ב׳ בבת אחת דורכת גת ברגליה ושומרה גן בעיניה ועושה בפלך בידיה ומלמדת תינוקות מיני זמר או קינות וכיוצא בהן בפיה ובלשונה ובכולן נוטלת שכר יש לבעל לומר כשדוחקת עצמה כל כך יגיע לך חולי ולאו כל כמיניה להפיל עצמה למדת חולי ותקום עלי לרפאותה אלא אם כן השכר שלי:
ערך נגר
נגרו(שבת לא) למימרא דנגרי דחמריא שערי דוק בככיך ותשכח בנגריך. (שבת קנג) (ברכות מא:) מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך פי׳ רגלים חזקים כברזל שנוכל לרוץ ולשמשך בכח. (בבא קמא נז.) בבעלי חיים מודינא הואיל ואנקטה נגרא ברייתא. (בבא קמא קיח) אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא משום דאנקטה נגרא ברייתא. (בבא בתרא פח) אימור דאמר רבא בעלי חיים דאנקטינהו נגרא ברייתא פי׳ לימד אותה להלך ברגליה חוץ לדיר. (פסחים קיא) ולא חליף עלייהו שיתין ניגרי:
ערך שמד
שמדז(ביצה ד:) זימנין דגזרי גזירה ואתו לאתקלקולי פירוש מאי טעמא עבדינן בגולה תרי יומי משום דשלחו מארץ ישראל הזהרו לעשות שני ימים טובי׳ כמנהג אבותיכם דחיישינן שמא יגזרו גזירה וישכחו חשבון הקביעות ויבאו לידי קלקול (ראש השנה לב:) אמר רבי יוחנן שעת הגזירה שאני. (ירושלמי) תקעו בתפלת השחר והשונאין סברו שעליהם הולכין ועמדו עליהם והרגום ותקנו בתפלת המוסף מגו דחמון לון דקרו קרית שמע ומצלו וקרו בתורה והדר תוקעים אומרי׳ בנימוסיהון עסקין (חולין קא) אלא אמר רבא גזירה הוה ושלחו מתם דיומ׳ דכפורי דהא שתא שבתא פי׳ גזירה הוה וגזרו דלא לשדורי עיבור ושלחו להו יומא דכפורי דהא שתא בשבתא נהוי ולא בזמניה וכדאשכחינן בשני דרבא דשלחו ליה אחוה זוג בא מרקת ותפשו נשר וכו׳ פ״א בעת שאמר רבי יוסי הגלילי הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור מן הקרבן בעת הגזירה שלא היו יודעים שיום הכפורים היה וקבלו איסור שבת לבדו ועשו מלאכה בזדון ואח״כ נודע שהוא יוה״כ בשבת זו ואמר אלו הייתי יודע שיום הכפורים היום לא הייתי עושה מלאכה ר״ע או׳ חייב קרבן שהרי שגג ביוה״כ ר׳ יוסי הגלילי סבר כי בעת שקיבלו עליהם השבת לא היו יודעים שהוא יום הכפורים שקיבלו עליהם ואין איסור זה וזה בבת אחת:
ערך סנדל
סנדל(בבא מציעא סז) כיסא בתר שינצי (יבמות קב) וסנדלא בתר שינצי (נדה טו). ויש להן שנצים (שבת נב.) וכיון דאיכא שנצים מפיק ליה עד פומיה פי׳ כיס של שנצות הכיס אינו קשור אלא יש לו שנצים מלמעלה ומלמטה ומכניסין באותו שנץ חוט של משיחה ויש שמכניסין רצועות וכשנותנין בו מעות שונצהו וא״צ לקושרו אלא מותחו לאותו החוט והוא מתקש׳ מאליו מתפתח מאליו ופעמים יש לכים ד׳ בתים וכולן נפתחין ונסגרין יחד וכן פי׳ הגאון (שבת צב.). והא איכא שנצי דאינון לולאו׳ דאגידי עד שוליו בהדי הדדי והיכי אמרת אי אפקיה דרך פיו הכי נמי דמחייב דאי בעי שקיל ואיסור גניבה קודם איסור שבת לא מצי למשדיה לרישיה אלא מכלפי שוליו דאלמא צריך להוציאו כולו ודחינן בדליכא שנצים אי נמי איתליה ומכרכי על פומיה ולא עקירא כלפי שוליו (א״ב פי׳ בליו״ר חריץ שבין הקמטים כמו בסנדלים ישנים ובכיס לסתום פיו):
א. [פיערטהיילען.]
ב. [פלייט.]
ג. [צופרעססען. בעדעקען, אויף האלטען.]
ד. [באלקען.]
ה. [ארבייט.]
ו. [טריט.]
ז. [סיסטעמס פערטיליגונג.]
גמ׳ הכי גרסינן: בנדה מאי טעמא.
בחדרי בטנה – מקור דמה.
קלקלה – מרדה.
רביעית דם – חיי אדם תלויין בה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. בחדרי בטנה. מקור הדם.
ד גמרא שואלים: זו שלא היתה זהירה בשמירת דיני נדה מאי טעמא [מה טעם] נענשת היא בשעת לידתה? אמר ר׳ יצחק: מאחר שהיא קלקלה (חטאה) בחדרי בטנה, לפיכך תלקה בחדרי בטנה. ושואלים: דבר זה תינח [נוח] ומובן בענין נדה, ואולם זו שלא היתה זהירה בחלה והדלקת הנר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש להסביר כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא, שאמר הקדוש ברוך הוא: רביעית דם נתתי בכם בשעת יצירה ועל עסקי דם נידה הזהרתי אתכם.
GEMARA: The Gemara asks: A woman who was not careful in observing the laws of menstruation, what is the reason that she is punished during childbirth? Rabbi Yitzḥak said: She sinned with regard to the chambers of her womb; therefore, she is afflicted in the chambers of her womb. The Gemara asks: Granted, with regard to menstruation; but with regard to a woman who was not careful in separating ḥalla and in kindling the Shabbat lights, what is there to say? Rather, it must be explained in accordance with that which that Galilean taught before Rav Ḥisda. The Holy One, Blessed be He, said: I placed a quarter [reviit] of a log of blood in you when you were formed, and about matters of the blood of menstruation I warned you.
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת לא: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת לא:, עין משפט נר מצוה שבת לא:, ר׳ חננאל שבת לא:, רי"ף שבת לא: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת לא:, רש"י שבת לא:, תוספות שבת לא:, ספר הנר שבת לא: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת לא: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., בית הבחירה למאירי שבת לא: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת לא:, מהרש"א חידושי הלכות שבת לא:, מהרש"א חידושי אגדות שבת לא:, גליון הש"ס לרע"א שבת לא:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת לא:, אסופת מאמרים שבת לא:

Shabbat 31b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 31b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 31b, R. Chananel Shabbat 31b, Rif by Bavli Shabbat 31b, Collected from HeArukh Shabbat 31b, Rashi Shabbat 31b, Tosafot Shabbat 31b, Sefer HaNer Shabbat 31b, Ri MiLunel Shabbat 31b, Meiri Shabbat 31b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 31b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 31b, Maharsha Chidushei Aggadot Shabbat 31b, Gilyon HaShas Shabbat 31b, Steinsaltz Commentary Shabbat 31b, Collected Articles Shabbat 31b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144