^א ד״ה לא שנו.

^ב כאן ה״ד כמה עונה נותנין לה רשב״ל אמר נותנין לה עונה בינונית שלשים יום, ועי׳ לעיל ט, ריש ע״ב.

^ג על חיובי הבדיקה בשעת ווסתה והחילוקים שבזה עי׳ מה שכ׳ ב״שולי אדרת״ נדה בסוגיא דוסתות דאורייתא אות יב. [בחי׳ הר״א העתיק ״ביום וסתה״, ועי׳ הערה 19 שם].

^ד טז, א.

^ה לעיל יב, א, ושם מבואר לרבנו דהניחה בחזקת טמאה בעי שאלה ממש [וכ״כ בתוס׳ שם יא, בד״ה תניא, אבל הניחה בחזקת טהורה מהני תביעה, והתם במי שעסוקה בטהרות קאי, אבל לבעלה א״צ כלום, מיהו בהגיע וסתה איכא נפ״מ גם לבעלה, דלמ״ד וסדא״ר הוי כהניחה בחזקת טמאה דבעי שאלה אבל למ״ד וסד״ר כיון דאיכא תביעה מהני].

^ו לקמן עמוד ב.

^ז בפשטות דברי רש״י נראה דס״ל דאע״פ דבעבר וסתה הוחזקה טמאה מדרבנן, מ״מ מותרת אפילו בלא שאלה, דע״כ לא מצינו שצריכה לומר בפי׳ טהורה אני רק בהניחה בודאי טמאה, אבל בוסתות דרבנן סגי בערה וסומך על שתיקתה דאילו ארגשה היתה אומרת לו, ואע״פ דבעי בדיקה ולא סמכו חכמים על הרגשתה גרידא, כיון דרבנן הוא תולין לומר שבדקה ומצאה טהור, וריו״ח דאמר מחשב מיירי בישינה, דכיון דהוי תרי ספיקי שמא לא ראתה ואפילו ראתה שמא טבלה, ולפי״ז אפשר דמחשב מהני אפילו למ״ד וסדאו״ר. מיהו רבנו פירש בשיטת רש״י דכיון דבעינן בדיקה ל״מ מה ששותקת, דהוי כהניחה טמאה דבעי שתאמר לו בפי׳ בדקתי, ורבב״ח דאמר מותרת לא התיר רק בבא מן הדרך, דתביעה כבדיקה דמי, והוי כמי שבודקת עכשיו דמותרת, דמהני בדיקה אפילו לאחר זמן, אבל בבעלה בעיר שאינו מאריך בפיוס לא סמכינן אשתיקתה עד שתאמר בפי׳ בדקתי, וריו״ח דאמר מחשב אתא להתיר אפילו בישינה, וכן כשבעלה בעיר. מיהו ברש״י ד״ה מחשב משמע דריו״ח נמי מיירי בדרך וכך תמה בחי׳ הר״א, וכתב דרש״י מפרש כראב״ד בסמוך, מיהו רבנו לא בעי דלהוי פלוגתא דריו״ח בהכי ועיקר הדברים הוא בישנה, ורבנו הוסיף דכן נפ״מ לשוהה בעיר.

^ח עי׳ ר״ן כאן ובשבועות ומקורו ברבנו, ועי׳ רשב״א.

^ט ולא פליגי אלא רב הונא ביש לה וסת קאי ור״ל באין לה.

^י לדעת רבנו שאם יש לה וסת מופלג מל׳ אינה חוששת לעו״ב, מ״מ אם וסתה קודם לל׳ יום ולא ראתה בשעת וסתה אכתי חיישי לעו״ב. ומרבנו משמע דל״מ בזה תביעה, ורק שאלה או מחשב מותר, ולכאורה משמע דאפילו באין לה וסת דחוששת לעונתה בעי שאלה, ולפי״ז נמצא דמחמירין בחשש עו״ב יותר מוסתה, ואע״ג דחששת עו״ב קילא דהא אפילו למ״ד וסתות דאורייתא עו״ב הוי מדרבנן וכמש״כ רש״י להלן טז, א ד״ה אם, וכן מדיה שעתה דאמרי׳ בוסתות ולא בעונות, וצריך לחלק דאף דלענין קביעות עדיפא מעו״ב, מ״מ בחששא שמא ראתה יש לעו״ב צד חומרא מוסת דכיון דא״א שלא תראה וסתם נשים דרכן לדחות הדם מל׳ יום לל׳ יום איכא בה חששה ברובא, משא״כ וסתות דהיא קביעות שלה, מיהו אפשר דרק ביש לה וסת דאז אם עבר וחוששת לעו״ב דאיכא ב׳ ספיקא לאיסורא, אבל באין לה וסת אפשר שסומך על התביעה לבד.

^כ וכ״כ בר״ן מרבנו. והנה רש״י כתב דעניין עו״ב דנשים חזיין לסוף עונה, ואפשר דרבנו פי׳ ברש״י דיום ל׳ הוא סיבה לראיה וכעין וסת הוא, ושפיר הקשה דא״א דאם יש לה וסת תחוש לעו״ב, אבל רבנו ס״ל דהסברא משום דא״א שלא תראה וכיון דרוב נשים רואות עד ל׳ יום חששו ליום זה כיון דכ״ה רגילות הנשים לא לאחר כ״כ. ועי׳ ש״ך קפט סק״ל שכתב דעו״ב הוא וסת החודש דאין סברא שתחוש גם לעו״ב ולוסת החדש, [ועי׳ חכ״צ סי׳ קיד], וזה יהא מוסבר לדעת רש״י, מיהו עיי״ש בחו״ד שתמה בזה והוא כסברת רבנו. [ועי׳ ש״ך סי׳ קפד סק״א וכו״פ שם]. ועי׳ ב״שולי אדרת״ (עמ׳ קמט:) שכ׳ הדין בעבר עונתה ולא ראתה ע״ש. ועי׳ אחרונים שדנו אי בעו פרישה קודם לעו״ב ועי׳ רבנו בהל׳ נדה פ״ב הי״ב דלחרשת חוששים לה מל׳ יום לעו״ב, וקצת משמע דיום זה הוא קבוע וכרש״י.

^ל ברשב״א כתב דזו חומרא גדולה ולא הביאו כלל בת״ה, וכן בריטב״א משמע דלא ס״ל לחוש לעונה שאחר הוסת, ואפשר שגם רבנו לא פי׳ כן רק לשיטת רש״י דפי׳ דר״ה אר״ל קאי, ואמנם בהלכותיו לא חש להאי סברא כלל, ולא הזכירה אפילו להחמיר בזה.

^מ סוף שער הספירה והבדיקה. [ועי׳ שם בהשגות הרז״ה שקרובה לשיטת רבנו].

^נ הרי״ף שבועות פ״ב רמז אלף צא.

^ס לעיל יב, עמ׳ א.

^ע רמב״ם איסו״ב פ״ד ה״ט, ועי׳ מ״מ שם שהביא דברי רבנו, ועי׳ שהקשו עליהם דכיון דחששו חז״ל לפרוש עונה סמוך לוסתה מכל שכן בעברה יום וסתה ולא בדקה דאסורה לשמש עד שתבדוק, מיהו סברת הרמב״ם דחימום שימוש גריעא ועלולה להביא דם בעונה הסמוכה לוסתה, משא״כ בעבר וסתה בלא שמוש אין לחוש לוסתה. ועי׳ סד״ט בחי׳ לקמן טז, ב.

^פ יב, ב.

^צ עי׳ מ״מ שם ור״ן. וכבר דנו המפרשים דלפי דעתם ליכא ענין עונה בינונית בסוגיין ואמנם בירושלמי נזכר וכמו שכ׳ רבנו בתחילת הענין, מיהו הרמב״ם אוקי מתני׳ ביש לה וסת, לפי״ז אפשר לפרש דר״ל לענין עונה בינונית ובאשה שאין ל״ו, מיהו באשה שיש לה וסת ס״ל כשי׳ רוב הפוסקים דאין לחוש כלל לעו״ב, ועי׳ בדק הבית בית ז ש״ב שהסכים לדעת הרי״ף ע״ש ובחכמת בצלאל.

^ק על פי קהלת ז, כו.