והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה – פי׳ רש״י ז״לא שלשים יום לראיה, ואמרו שכך נמצא במסכת נדה בירושלמיב. ואמר רב הונא [לא שנו] דכי מצאה תוך ימי עונתה לא בעיא בדיקה אלא שלא הגיע ימי וסת, אבל הגיע קודם ביאתו מן הדרך אסורה, וסתות דאורייתא, הלכך אסורה עד שתאמר לו בדקתי בשעת הוסת עצמו וטהורה אני. ורבה בר בר חנא אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת וסתות דרבנן, שהם הצריכוה לבדוק בימי וסתהג שמא תראה, ומיהו היכא דבעלה לא היה בעיר ולא ידעינן אי בדקה אי לא בדקה לא מחזקינן לה בטומאה. ואע״פ דאמרינן לקמןד תבדוק ומשמע דאסורה עד שתבדוק, וכיון דכי לא בדקה מחזיקין לה בטומאה עד שתבדוק כי לא ידעינן ודאי בההיא דחזקה נמי קיימא עד שתאמר בדקתי וטהורה אני. איכא למימר, הכא בבא מן הדרך הקל, כיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו, ומהניא לחששא דוסתות כדמהניא לבדיקה דטהרות בפירקין קמאה, דתרווייהו מדרבנן. א״נ כיון דלא ידעינן, תולין שמא בדקה ומצאה טהור, או שלא ראתה והיתה טהורה מ״ה מותרת. והא דאמר ר׳ יוחנןו בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, תפתר בשוהה בעיר ולשהות עמה בין עירה בין ישינה ואף ע״פ שאינה אומרת לו כלום ולא הוא תובעה, כנ״ל לפי פי׳ רש״י ז״ל והוא נכוןז.
אלא בזו שפי׳ ימי עונה לאשה שיש לה וסת, אינו מחוור, שכיון שלא הגיע עת וסתה היאך נחוש לעונה, והלא כל שיש לה וסת קבוע דמיה מסולקין ממנה עד זמן וסתהח. [אלא ודאי מסתברא] דרב הונא אמתני׳ קאי ולדידיה יש לה וסת חוששת לוסתה ולא לעונה, אין לה וסת חוששת לעונהט, ולרבה בב״ח אפילו יש לה וסת אינו חושש לוסתה כדאמרן, ומיהו חוששת לעונה אחר הוסת, כלומר שאם עבר עליה עת וסתה כיון שאין אנו חוששין לוסת נחוש לעונה, אבל ודאי הגיעו ימי עונה ולא הגיע ימי הוסת אינה אסורה, דאפילו למ״ד וסתות דרבנן מסולקת דמים היא אפילו מעונות עד הוסת, תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות. נמצא עכשיו לדברינו כל אשה שאין לה וסת בעלה חושש לימי עונתה, ושיש לה וסת חוששין לימי עונה שאחר הוסת ואפילו בבא מן הדרך, ובכולן מחשב ימיה ובא עליהי, דהא מ״מ תרי ספיקי נינהו, ואע״פ שאינו בעיר נמי סופרת היא בעצמה רוב פעמים, הילכך מותרת. ומסתברא נמי שאם היה הוסת רחוק שאפשר שטבלה והעונה קרובה תולין להקל שמא בשעת הוסת ראתה וטבלה, ושוב אין לה עונה עכשיו, דכולהי ספיקי נינהו ולקולא, ולא החמירו בעונה יותר מן הוסת מפני שהיא חמורה, אלא מפני שא״א לנו לומר שהאשה לא תראה לעולם לפיכך תולין בעונות וחוששין להןכ, אבל אם בא לתלות נמי בוסת תולין. זהו מה שנ״לל.
והראב״ד ז״למ כתב דהא דרבה פליגא אדר׳ יוחנן, דלר׳ יוחנן אע״ג דוסתות דרבנן (בפי׳) [בעי] חשוב ימים לטבילה, ואפילו לבא מן הדרך, שאין הוסת יוצא מחזקת טומאה (נהי) [לעולם עד] שתבדוק כדלקמן, ופסק הלכה כרבי יוחנן, וזו דרך טובה להחמיר לענין מעשה, ונמצא חוששת לוסת, וחוששת לעונות כשאין לה וסת, אבל לחוש לשניהם כאחד אין לנו.
אבל תמהני על רבינו הגדול ז״לנ שכתב זו ששנינוס חמרין ופועלין וכו׳ נשיהן להן בחזקת טהרה, ולא חלק בין הגיעו ימי עונה ועת הוסת לשלא הגיעו. והר״םע תלמידו ז״ל כתב הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אינו צריך לשאול, ואפילו מצאה ישינה הרי זה מותר לבא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא, אף הוא לא הפריש בכלום.
ונראה שהם ז״ל מפרשים תוך ימי עונתה, היינו עונת וסתה לאפוקי יום עונה עצמו, ודלא שתעלה על דעתך שבבא מן הדרך לא חששו אף לעונת הוסת, או שיתלו להקל לומר שמא עקרתו, וקמ״ל דבעי מיחשב דלא בעונת וסת קיימא האידנא. והם עוד סבורין דר׳ יוחנן דאמר מחשב, קסבר וסתות דאורייתא, והלכתא כרבה דאמר מותרת דסוגיין וסתות דרבנן, ומסתייעי מאינשי דביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דר׳ יהושע דפ״קפ דכי אתו מבי רב לבתר וסת ועונה אתו ולא מיחשבי ולא בדקי בין עירות בין ישינות. והא דתניא ר׳ יהושע אומר תבדוק תפתר לטהרותצ. וזו קולא גדולה טוב לפני האלהים ימלט ממנוק.
א. ד״ה לא שנו.
ב. כאן ה״ד כמה עונה נותנין לה רשב״ל אמר נותנין לה עונה בינונית שלשים יום, ועי׳ לעיל ט, ריש ע״ב.
ג. על חיובי הבדיקה בשעת ווסתה והחילוקים שבזה עי׳ מה שכ׳ ב״שולי אדרת״ נדה בסוגיא דוסתות דאורייתא אות יב. [בחי׳ הר״א העתיק ״ביום וסתה״, ועי׳ הערה 19 שם].
ד. טז, א.
ה. לעיל יב, א, ושם מבואר לרבנו דהניחה בחזקת טמאה בעי שאלה ממש [וכ״כ בתוס׳ שם יא, בד״ה תניא, אבל הניחה בחזקת טהורה מהני תביעה, והתם במי שעסוקה בטהרות קאי, אבל לבעלה א״צ כלום, מיהו בהגיע וסתה איכא נפ״מ גם לבעלה, דלמ״ד וסדא״ר הוי כהניחה בחזקת טמאה דבעי שאלה אבל למ״ד וסד״ר כיון דאיכא תביעה מהני].
ו. לקמן עמוד ב.
ז. בפשטות דברי רש״י נראה דס״ל דאע״פ דבעבר וסתה הוחזקה טמאה מדרבנן, מ״מ מותרת אפילו בלא שאלה, דע״כ לא מצינו שצריכה לומר בפי׳ טהורה אני רק בהניחה בודאי טמאה, אבל בוסתות דרבנן סגי בערה וסומך על שתיקתה דאילו ארגשה היתה אומרת לו, ואע״פ דבעי בדיקה ולא סמכו חכמים על הרגשתה גרידא, כיון דרבנן הוא תולין לומר שבדקה ומצאה טהור, וריו״ח דאמר מחשב מיירי בישינה, דכיון דהוי תרי ספיקי שמא לא ראתה ואפילו ראתה שמא טבלה, ולפי״ז אפשר דמחשב מהני אפילו למ״ד וסדאו״ר. מיהו רבנו פירש בשיטת רש״י דכיון דבעינן בדיקה ל״מ מה ששותקת, דהוי כהניחה טמאה דבעי שתאמר לו בפי׳ בדקתי, ורבב״ח דאמר מותרת לא התיר רק בבא מן הדרך, דתביעה כבדיקה דמי, והוי כמי שבודקת עכשיו דמותרת, דמהני בדיקה אפילו לאחר זמן, אבל בבעלה בעיר שאינו מאריך בפיוס לא סמכינן אשתיקתה עד שתאמר בפי׳ בדקתי, וריו״ח דאמר מחשב אתא להתיר אפילו בישינה, וכן כשבעלה בעיר. מיהו ברש״י ד״ה מחשב משמע דריו״ח נמי מיירי בדרך וכך תמה בחי׳ הר״א, וכתב דרש״י מפרש כראב״ד בסמוך, מיהו רבנו לא בעי דלהוי פלוגתא דריו״ח בהכי ועיקר הדברים הוא בישנה, ורבנו הוסיף דכן נפ״מ לשוהה בעיר.
ח. עי׳ ר״ן כאן ובשבועות ומקורו ברבנו, ועי׳ רשב״א.
ט. ולא פליגי אלא רב הונא ביש לה וסת קאי ור״ל באין לה.
י. לדעת רבנו שאם יש לה וסת מופלג מל׳ אינה חוששת לעו״ב, מ״מ אם וסתה קודם לל׳ יום ולא ראתה בשעת וסתה אכתי חיישי לעו״ב. ומרבנו משמע דל״מ בזה תביעה, ורק שאלה או מחשב מותר, ולכאורה משמע דאפילו באין לה וסת דחוששת לעונתה בעי שאלה, ולפי״ז נמצא דמחמירין בחשש עו״ב יותר מוסתה, ואע״ג דחששת עו״ב קילא דהא אפילו למ״ד וסתות דאורייתא עו״ב הוי מדרבנן וכמש״כ רש״י להלן טז, א ד״ה אם, וכן מדיה שעתה דאמרי׳ בוסתות ולא בעונות, וצריך לחלק דאף דלענין קביעות עדיפא מעו״ב, מ״מ בחששא שמא ראתה יש לעו״ב צד חומרא מוסת דכיון דא״א שלא תראה וסתם נשים דרכן לדחות הדם מל׳ יום לל׳ יום איכא בה חששה ברובא, משא״כ וסתות דהיא קביעות שלה, מיהו אפשר דרק ביש לה וסת דאז אם עבר וחוששת לעו״ב דאיכא ב׳ ספיקא לאיסורא, אבל באין לה וסת אפשר שסומך על התביעה לבד.
כ. וכ״כ בר״ן מרבנו. והנה רש״י כתב דעניין עו״ב דנשים חזיין לסוף עונה, ואפשר דרבנו פי׳ ברש״י דיום ל׳ הוא סיבה לראיה וכעין וסת הוא, ושפיר הקשה דא״א דאם יש לה וסת תחוש לעו״ב, אבל רבנו ס״ל דהסברא משום דא״א שלא תראה וכיון דרוב נשים רואות עד ל׳ יום חששו ליום זה כיון דכ״ה רגילות הנשים לא לאחר כ״כ. ועי׳ ש״ך קפט סק״ל שכתב דעו״ב הוא וסת החודש דאין סברא שתחוש גם לעו״ב ולוסת החדש, [ועי׳ חכ״צ סי׳ קיד], וזה יהא מוסבר לדעת רש״י, מיהו עיי״ש בחו״ד שתמה בזה והוא כסברת רבנו. [ועי׳ ש״ך סי׳ קפד סק״א וכו״פ שם]. ועי׳ ב״שולי אדרת״ (עמ׳ קמט:) שכ׳ הדין בעבר עונתה ולא ראתה ע״ש. ועי׳ אחרונים שדנו אי בעו פרישה קודם לעו״ב ועי׳ רבנו בהל׳ נדה פ״ב הי״ב דלחרשת חוששים לה מל׳ יום לעו״ב, וקצת משמע דיום זה הוא קבוע וכרש״י.
ל. ברשב״א כתב דזו חומרא גדולה ולא הביאו כלל בת״ה, וכן בריטב״א משמע דלא ס״ל לחוש לעונה שאחר הוסת, ואפשר שגם רבנו לא פי׳ כן רק לשיטת רש״י דפי׳ דר״ה אר״ל קאי, ואמנם בהלכותיו לא חש להאי סברא כלל, ולא הזכירה אפילו להחמיר בזה.
מ. סוף שער הספירה והבדיקה. [ועי׳ שם בהשגות הרז״ה שקרובה לשיטת רבנו].
נ. הרי״ף שבועות פ״ב רמז אלף צא.
ס. לעיל יב, עמ׳ א.
ע. רמב״ם איסו״ב פ״ד ה״ט, ועי׳ מ״מ שם שהביא דברי רבנו, ועי׳ שהקשו עליהם דכיון דחששו חז״ל לפרוש עונה סמוך לוסתה מכל שכן בעברה יום וסתה ולא בדקה דאסורה לשמש עד שתבדוק, מיהו סברת הרמב״ם דחימום שימוש גריעא ועלולה להביא דם בעונה הסמוכה לוסתה, משא״כ בעבר וסתה בלא שמוש אין לחוש לוסתה. ועי׳ סד״ט בחי׳ לקמן טז, ב.
פ. יב, ב.
צ. עי׳ מ״מ שם ור״ן. וכבר דנו המפרשים דלפי דעתם ליכא ענין עונה בינונית בסוגיין ואמנם בירושלמי נזכר וכמו שכ׳ רבנו בתחילת הענין, מיהו הרמב״ם אוקי מתני׳ ביש לה וסת, לפי״ז אפשר לפרש דר״ל לענין עונה בינונית ובאשה שאין ל״ו, מיהו באשה שיש לה וסת ס״ל כשי׳ רוב הפוסקים דאין לחוש כלל לעו״ב, ועי׳ בדק הבית בית ז ש״ב שהסכים לדעת הרי״ף ע״ש ובחכמת בצלאל.
ק. על פי קהלת ז, כו.