×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) קָטָן וְאַנְפִּילְיָא פְּסוּלוֹת וְאֵין פּוֹסְלוֹת.
However, if the yavam was a minor, or if the yevama performed ḥalitza while he was wearing a soft shoe made of cloth [anpileya] and not the shoe used for ḥalitza, then these acts of ḥalitza are invalid, and in these cases they do not disqualify her from entering into levirate marriage.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ערך אנפליא
אנפליאאופמלני׳ ומכנסים (נדרים נה) (גיטין כה.) קטן ואנפוליא פסולים שני אנפוליאות (שבת קיט.) שני אנפוליאות בבראשית רבה ולבני הפילגשים והוא כמו אמפליא שפירש למעלה:
א. [וואלני זאקן. פילץ שוך.]
קטן ואנפיליא – קילצו״ן של בגד לאו חליצה כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה ואם לא יחפוץ האיש וגו׳.
קטן ואנפיליא פסולות ואין פוסלות – וא״ת שמואל ובני מערבא במאי פליגי בקטן הא פלוגתא דר״מ ורבנן בסוף האשה רבה (יבמות דף צו.) דתניא עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול ור״מ אומר עשו חליצת בן ט׳ כגט בגדול אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא ובפרק מצות חליצה (שם דף קה:) אמתניתין דהחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום ואומר ר״י דהכא פליגי בלשון המשנה דשמואל משמע ליה הלשון חליצתה פסולה ופוסלת ואתיא מתניתין כרבי מאיר ולא משום דס״ל כר״מ ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת ואתיא כרבנן.
ק[טן] ואנפליא. קלצון של בגד לא⁠[ו] חליצה נינהו כלל, דאיש ונעל כתובין בפרשה, ואם לא יחפוץ האיש וגו׳, וחלצה נעלו, ואין לשון נעל [אלא מעור] דכת׳ ואנעלך תחש, וכיון דהני כתיבי בהדיא ולא אתו מדרשא אינן (פסולין) [פוסלין] כלל. אבל שמאל ולילה אתי מדרשא, הילכך פוסלין לגבי אחין.
בתוספות בד״ה קטן כו׳ אבל לרבנן ביאה אין חליצה לא ובפרק מצות כו׳ עכ״ל כל זה מבואר יותר בתוס׳ פרק האשה רבה ע״ש:
קטן, או שחלץ לא בסנדל כי אם באנפיליא (גרב של בד) — הרי אלו חליצות פסולות לגמרי, ולא רק שאינן מתירות אותה להינשא, אלא גם אין פוסלות אותה מן האחים.
However, if the yavam was a minor, or if the yevama performed ḥalitza while he was wearing a soft shoe made of cloth [anpileya] and not the shoe used for ḥalitza, then these acts of ḥalitza are invalid, and in these cases they do not disqualify her from entering into levirate marriage.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) זְעֵירִי אָמַר כּוּלָּן אֵין פּוֹסְלִין חוּץ מִן הָאַחֲרוֹן.

The Gemara quotes another opinion with regard to the question of which of the bills of divorce mentioned in the mishna would disqualify the woman from marrying a priest. Ze’eiri says: Reception of any of the bills of divorce mentioned in the mishna does not disqualify the woman from marrying a priest except in the final case, where the husband instructed the scribe to write a bill of divorce for one of his wives and explained that he would later decide which wife would be given the bill of divorce.
רש״יר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ מן האחרון – דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונה אבל אינך כולהו אפי׳ ריח הגט אין בהם ולא דמו למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההיא לההוא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב.
חוץ מן האחרון. דלחומרא אמרי׳ יש ברירא (ופסול) [ופוסל] לכהונה, אבל הנך כולהו אפי׳ ריח הגט אין בהם. ולא דמו למגורשת מאשה ולא הותרה לכל אדם, דבההוא כל מילתא [מיהא] לשמו ולשמה נכתב.
וזעירי אמר כולן אינן פוסלין חוץ מן האחרון ור׳ יוחנן אמר אפילו אחרון נמי אינו פוסל אישתכח השתא דבראשון כ״ע לא פליגי דלא פוסל חוץ משמואל דאמר ראשון נמי פוסל ובטל במיעוטו והלכה כרבים וכ״ש דרב פליג עילויה וקי״ל הלכה כרב באיסורי ובאחרון כ״ע לא פליגי דפוסל חוץ מר׳ יוחנן דאמר אינו פוסל ובטל במיעוטו דהיכי אמרינן אין ברירה הני מילי לקולא להתירה לעולם אבל לחומרא לאוסרה לכהונה אמרינן יש ברירה. ובאמצעיתא רב ושמואל אמרי פוסלין וזעירי ורב אסי ור׳ יוחנן אמרי דאין פוסלין וקי״ל כל רב ושמואל ור׳ יוחנן הלכ׳ כר׳ יוחנן וכ״ש הכא דקיימי זעירי ור׳ אסי כותיה נמצא שכולן אינן פוסלים בכהונה חוץ מן האחרון. ומתני׳ ר׳ אלעזר היא דבעיא כתיבה לשמה:
שיטה נוספת על אלה של רב ושמואל בענין הפוסלים לכהונה, היא של זעירי שאמר: כל המקרים הללו כולן, כל המקרים שנשנו במשנה אין פוסלין את האשה מכהונה חוץ מן המקרה האחרון, ששמות נשיו שווים, והורה לסופר לכתוב גט סתם והשאיר בידו את הברירה למי מהן יתן את הגט.
The Gemara quotes another opinion with regard to the question of which of the bills of divorce mentioned in the mishna would disqualify the woman from marrying a priest. Ze’eiri says: Reception of any of the bills of divorce mentioned in the mishna does not disqualify the woman from marrying a priest except in the final case, where the husband instructed the scribe to write a bill of divorce for one of his wives and explained that he would later decide which wife would be given the bill of divorce.
רש״יר״י מלונילפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכֵן אָמַר רַב אַסִּי כּוּלָּן אֵין פּוֹסְלִין חוּץ מִן הָאַחֲרוֹן אור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף אַחֲרוֹן נָמֵי אֵינוֹ פּוֹסֵל.

And similarly, Rav Asi says: Reception of any of the bills of divorce mentioned in the mishna does not disqualify the woman from marrying a priest except in the final case. But Rabbi Yoḥanan says: Even in the final case, that bill of divorce does not disqualify her from marrying a priest as well, as even that bill of divorce is not a bill of divorce at all. According to Rabbi Yoḥanan, there is no concern that retroactive clarification will determine that the bill of divorce was written for the sake of the woman who received it, while the amora’im who hold that the woman is disqualified from marrying a priest in the final case of the mishna regard the efficacy of retroactive clarification to be uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפילו אחרון אינו פוסל – דאין ברירה.
אפי׳ אחרון אינו פוסל. דאין ברירה.
רב אסי אמר כולן פוסלין חוץ מן האחרון. ואף על גב דרב אסי אמר בסמוך משמיה דרבי יוחנן האחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל, משום שאין ברירה, אפשר דהכא אזיל לחומרא והכא לחומרא, דרב אסי מספקא ליה גבי אחין שחלקו אי יורשין הוו, ויש ברירה, או לקוחות הוו ואין ברירה, כדאיתא (בבא בתרא קז.) הילכך, זיל הכא לחומרא פוסל לכהונה משום ברירה, ופסול לגרש בו משום דילמא אין ברירה, וביובל מחזירין לחומרא.
וכן אמר רב אסי: כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון. ואילו ר׳ יוחנן אמר שיטה אחרת בענין זה: אף אחרון נמי [גם כן] אינו פוסל לכהונה, שאין אנו חוששים כלל לדעה שיש ברירה לומר שהוברר בנתינת הגט שלשמה של אותה אשה נכתב.
And similarly, Rav Asi says: Reception of any of the bills of divorce mentioned in the mishna does not disqualify the woman from marrying a priest except in the final case. But Rabbi Yoḥanan says: Even in the final case, that bill of divorce does not disqualify her from marrying a priest as well, as even that bill of divorce is not a bill of divorce at all. According to Rabbi Yoḥanan, there is no concern that retroactive clarification will determine that the bill of divorce was written for the sake of the woman who received it, while the amora’im who hold that the woman is disqualified from marrying a priest in the final case of the mishna regard the efficacy of retroactive clarification to be uncertain.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דא״רדְּאָמַר רַבִּי אַסִּי א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ לָקוֹחוֹת הֵן וּמַחְזִירִין זֶה לָזֶה בַּיּוֹבֵל.

The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his own line of reasoning. As Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Brothers who divided property they received as an inheritance are considered purchasers from each other, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee Year. In the Jubilee Year, all land that had been purchased since the previous Jubilee Year reverts to the possession of the original owner. In this case, the land the brothers inherited from their father reverts to their joint ownership. Evidently, when they divided the land, this is not viewed as if it is retroactively clarified who inherited which portion from their father.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לקוחות הן – דאין ברירה דאיכא למיחש חלק שנטל זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לקיחה וחוזר ביובל לתחילתו משום מצות יובל והדר שקליה כדמעיקרא.
[סימן תקס]
נראה לי דאע״ג דאמרינן בפרק כל הגטא דר׳ יהודה ור׳ שמעון סברי יש ברירה לא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים, כיון דר׳ יוחנן קאי כמאן דאמר אין ברירה דאמר ר׳ יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל דאין ברירה דלכל חד וחד מטא חלק ירושתו, ואמ׳ נמי בפרק כל הגט דאפילו אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש וגירש בו אינו פוסל דלא הוי גט כלל משום דאין ברירה לשמהב נכתב, וגם בעירובין (לו ע״ב) אמרינן וכבר בא חכם דאי לא בא אין ברירה, וגם כי בעא רב אושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזה שתצא בפתח תחילה ופשט ליה אין ברירה, דהכי הלכתא אין ברירה.
א. כפה״נ רבינו לא כתב דיבור זה ע״ס מסכתין אלא העתיקו מהכתוב אצלו במקו״א.
ב. קרי: שלשמה.
רש״י בד״ה וחוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ״ל. נראה שכתב כן לפי מאי דאמרינן בסמוך ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו׳ א״כ ע״כ היינו לענין מצות יובל לחוד אבל לענין שיבטלו החלוקה לגמרי לא שייך לומר לחומרא דאדרבא קי״ל לענין ממון המע״ה וכיון דמספקא לן אי יש ברירה א״כ לענין ממון מוקמינן אחזקתו ונראה דרש״י סובר כן להלכה כשיטת רוב הפוסקים דמספקא לן אי יש ברירה או לא ודלא כמ״ש מהרש״ל בפרק הפרה ואכתבנו בסמוך:
שם בגמרא צריכא דאי אתמר בהא משום דבעינן לה לשמה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. ויש לתמוה דמכיון דאמר דקס״ד דדוקא בגיטין אמרינן אין ברירה מגזירת הכתוב ולא בשאר דוכתי וא״כ לאיזה צורך מסיק אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא כו׳. ותיפוק ליה דבלא״ה הו״א דלענין יובל יש ברירה כמו בשאר דוכתי בכל התורה חוץ מגיטין. ומהרש״ל ז״ל בפ׳ הפרה האריך בזה ע״ש ותמצא נחת לפי שיטתו. ולענ״ד נראה ליישב משום דבלא״ה קשיא לי אמאי לא מייתי הש״ס דאזדא רבי יוחנן לטעמיה דשמעינן ליה בפרק משילין להדיא דאמר אין ברירה אפילו בדרבנן ופליג אדרבי אושעיא אע״כ דבההיא פשיטא לתלמודא דאיכא למידחי דהא דקאמר ר״י אין ברירה היינו להחמיר משום דמספקא ליה ובהא לחוד פליג אדרבי אושעיא דר״א סבר דבדרבנן אמרינן יש ברירה לקולא משום דספיקא דרבנן לקולא ורבי יוחנן סבר דאפילו בספיקא דרבנן נמי מחמרינן לענין ברירה אי משום דסובר דתחומין יש לו עיקר מן התורה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל״ז ע״ב ע״ש בתוספות לענין ספק עירוב משא״כ לענין דחוזרין זה לזה ביובל נראה לכאורה דלאו משום חומרא הוא דלענין ממון קי״ל המע״ה מש״ה הוצרך הש״ס לומר דאפ״ה ה״א דטעמא משום דלהחמיר והיינו כפירש״י ז״ל וכמו שכתבתי נמצא לפ״ז הא דאמרינן אי אשמעינן בהא ה״א משום דוכתב לה לשמה ע״כ היינו דה״א דבגיטין אמרי׳ ודאי אין ברירה מגזירת הכתוב אבל בכל התורה מספקא ליה לר״י יוחנן כדשמעינן ליה פרק משילין דא״א לומר בשום ענין דבכל התורה ס״ל ודאי יש ברירה דא״כ אמאי מחמיר אפילו בעירובין אע״כ דמספקא ליה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך ליה לר׳ יוחנן לאשמעי׳ ההיא דהאחין שחלקו ותיפוק ליה דאפי׳ אי מספקא ליה נמי אמרי׳ דמחזירין משום דלהחמיר לכך הוצרך הש״ס לומר דה״א מכר אמר רחמנא ליהדר ולא מתנה וירושה דודאי לא מצי למימר לחלק בין מכר לירושה לחוד דמהיכא תיתי הא כיון דמספקא לן אי אמרינן אין ברירה וא״כ היינו מכר היינו ירושה לכך מסיק דהיא גופא קמ״ל דסד״א נהי דאחין שחלקו אין ברירה אכתי מנא לן דלקוחות נינהו דילמא מקבלי מתנה הם זה מזה ומתנה לא אמר רחמנא דליהדר קמ״ל דלקוחות הן כן נ״ל נכון ודו״ק ועיין בסמוך:
שם ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא כו׳ צריכא. ותמיהא לי כיון דמשמע מיהא דההיא דאחין שחלקו חומרא היא א״כ מאי ואזדא לטעמיה דקאמר דהא כולהו אמוראי נמי דפליגי אדר׳ יוחנן וסברי בשמעתין דאחרון פוסל מכהונה אפ״ה סברי בע״כ דאחין שחלקו מחזירין ביובל מדקתני במתני׳ בהדיא פסול לגרש בו אלמא משום דלהחמיר אמרינן אין ברירה וממילא דאחין שחלקו מחזירין דהוי נמי לחומרא ואי משום דלהני אמוראי אפשר דס״ל בעלמא יש ברירה לגמרי ודוקא בגיטין פסול מגזירת הכתוב וא״כ לר׳ יוחנן נמי דילמא הכי הוא דבעלמא מספקא ליה כדמספקא לתנאי ואמוראי טובא והכי קי״ל להלכתא ודוקא גבי גיטין פשיטא ליה משום גזירת הכתוב. ולענ״ד דנהי דלהני אמוראי ס״ל דדוקא בגיטין סברי דאין ברירה אבל בעלמא יש ברירה מ״מ לרבי יוחנן א״א לומר כן אלא דרך צריכותא בעלמא דאי לקושטא דמילתא הא שמעינן לר׳ יוחנן בעלמא דסובר הלכה כסתם משנה וא״כ אמאי קאמר האחין שחלקו מחזירין ביובל דהא סתם משנה דדמאי גבי הלוקח יין מן הכותים סתם לן כמאן דאמר יש ברירה אף להקל אע״כ דר׳ יוחנן לא ס״ל כסתמא דדמאי אלא כסתמא דמתניתין דהכא דפסול לגרש בו ולא משמע ליה לר׳ יוחנן כלל לחלק בין גיטין לשאר דוכתא ולפ״ז ע״כ הא דאמרי׳ לחלק בין גיטין כו׳ היינו דרך צריכותא אי לאו ההיא דאחין שחלקו אבל למסקנא טעמא דתרוייהו משום דלגמרי ס״ל דאין ברירה ואי תקשי אכתי היאך סמיך ר״י אמתניתין דהכא דלגמרי אין ברירה דילמא טעמא דמתניתין דוקא להחמיר הא ליתא דסוף סוף ליתא לסתמא דדמאי דסבר ודאי יש ברירה מקמי מתניתין דהכא וא״כ מהיכא תיתי נאמר דמספקא ליה לתנא ועוד נראה דרבי יוחנן סבר דההיא בבא דלאיזה שארצה אגרש קתני במתניתין דומיא דאינך בבי קמאי דמן התורה אינן גט לגמרי וא״כ ה״נ דכוותיה כן נלע״ד. אלא דמלשון מהרש״ל ז״ל בפ׳ הפרה ביש״ש שלו נלע״ד עוד שיטה אחרת דהא דאמרי׳ הכא אי אשמעינן שדה משום דלחומרא היינו לצריכותא בעלמא וה״ה דאין החלוקה בטילה אלא שמחזירין לקיים מצות יובל כפירש״י ז״ל דהדר שקלי לגמרי כ״א חלקו כדמעיקרא אבל למסקנא דר׳ יוחנן סובר ודאי אין ברירה מדקאמר אחרון אינו פוסל ממילא דלענין אחין שחלקו סובר דמחזירין ביובל לגמרי וחולקין חלוקה אחרת וא״כ א״ש הא דקאמר ואזדא לטעמיה. ועפ״ז יש ליישב שיטת מהרש״ל ז״ל ביש״ש פ׳ הפרה אף דנראה מדבריו שלא נתכוון לזה אלא דכאן כתב להדיא בספר חכמת שלמה בשם הסמ״ג דהא דמחזירין ביובל היינו שהחלוקה בטילה לגמרי ועכ״ז יש לתמוה טובא על מה שהקשה מהרש״ל דברי הרמב״ם ז״ל אהדדי דלענין איזה שארצה אגרש פסק שהיא ספק מגורשת ובאחין שחלקו פסק מחזירין זה לזה ביובל עד שהפריז מהרש״ל ז״ל על המדה וכתב דמה שפסק הרמב״ם ז״ל ספק מגורשת הוא טעות סופר או כשגגה היוצא מלפני השליט. ועיקר דבריו הם מההיא דהאחין שחלקו ובאמת אין כאן מקום קושיא על הרמב״ם ז״ל דאף אם נאמר דלקושטא דמילתא לר׳ יוחנן חוזרין וחולקין לגמרי והיינו מדקאמר הכא אף אחרון אינו פוסל מ״מ אנן דלא קי״ל בהא כר׳ יוחנן אלא כזעירי ור׳ אסי דאמרי אחרון אינו פוסל והיינו ע״כ משום דמספקא להו אם יש ברירה אי לאו וה״נ שמעינן לר׳ אסי דמספקא ליה בכמה דוכתי בהאחין שחלקו אי יורשין הוי אי לקוחות והיינו משום ספיקא דברירה כמ״ש התוס׳ לקמן ואפ״ה פסק הרמב״ם ז״ל שפיר דאחים שחלקו מחזירין ביובל ולא כר׳ יוחנן דהחלוקה בטילה לגמרי אלא כסברת הצריכותא דלהחמיר לחוד מחזירין לקיים מצות יובל משום ספיקא דברירה וזה ברור. ועיין מה שאכתוב בזה ס״פ השולח בשיטת הרמב״ם ז״ל ובלשון מהרש״ל ז״ל. ובר מן דין תמוהין לי דברי מהרש״ל ז״ל שפוסק הלכה למעשה באיזה שארצה אגרש דאין בו ממשות גט כלל אלא לפוסלה מן הכהונה והיינו משום דבדאורייתא אין ברירה כלל אפילו להקל ודוקא במילתא דרבנן מסקינן פרק משילין דיש ברירה. וכ״כ מהרש״ל ז״ל שם בכללי דיני ברירה שלו ע״ש בכלל ראשון. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו דא״כ לענין איסור כהונה אמאי מחמרינן הא איסור כהונה נמי מילתא דאורייתא הוא וממילא דליתא להאי כללא דכייל מהרש״ל ז״ל ועוד דבלא״ה לא מצינו לחלק כה״ג בכל הש״ס בין מילתא דרבנן לדאורייתא ואדרבא אמרינן בכל דוכתא כל מילתא דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ואי ס״ד דמדאורייתא אפילו לקולא אין ברירה א״כ ה״ה וכ״ש לאיסורי דרבנן דאמרינן מיהא להחמיר אע״כ הא דמפלגינן בפרק משילין בין דאורייתא לרבנן היינו משום דבדאורייתא דוקא חיישינן לספיקא דאין ברירה להחמיר ולא בדרבנן משום דספיקא דרבנן לקולא. וכ״ז לענ״ד ברור אף שאיני כדי להשיג על מהרש״ל ז״ל מ״מ בהכי ניחא לי לקיים דברי הקדמונים כשיטת הרמב״ם ז״ל וכ״כ הר״ן דבאיזה שארצה אגרש אינו אלא ספק גירושין וכן נראה שכל הפוסקים מודו בהא מדפסקו כזעירי ורב אסי וכדאיפסקא נמי הלכתא בפ׳ משילין ומה שהקשה מהרש״ל ז״ל עוד מלשון הרמב״ם ז״ל באחין שחלקו גדיים כו׳ שפסק פטורין מן המעשר אלמא משום דאין ברירה אף להקל. ולענ״ד משום הא לא איריא דכיון שסובר הרמב״ם ז״ל דמילתא דברירה מספקא לן לפי פסק ההלכה א״כ ודאי יפה פסק שפטורים מן המעשר דהא קי״ל דספיקא לאו בר עשורי הוא כדאיתא פ״ק דמציעא בסוגיא דמסותא ע״ש סוף דבר לא זכיתי להעמיד שיטת מהרש״ל ז״ל וצ״ע ודו״ק:
שם אי נמי כתחלה. ופירש״י וטעמא לאו משום ברירה וקשיא לי דהאמר רבי יוחנן בהדיא לקוחות הן וא״כ משמע דהיינו משום דאין ברירה דאל״כ הו״ל למימר סתמא מחזירין ביובל תו קשיא לי כיון דקושטא דמילתא הא דמחזירין חומרא היא א״כ אמאי לא סגי ליה בשינויא קמא דה״א דטעמא דר״י משום דלהחמיר ול״ל דעכשיו בעי למימר דבעלמא לית ליה לר״י אין ברירה אפילו להחמיר הא ליתא דבהדיא אמר פ׳ משילין דאין ברירה מיהו להחמיר ולולא פירש״י ז״ל היה נ״ל על הדרך שכתבתי לעיל דהא דקאמר מעיקרא משום דלחומרא היינו שאין מחזירין אלא לקיים מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא דנהי דמספקא לן אי יש ברירה אפ״ה אמרינן לענין ממון המע״ה וע״ז מסיק א״נ כתחלה פירוש דאפילו את״ל דהאי מחזירין היינו דבטלה החלוקה לגמרי אפ״ה לא תידוק מיניה דאין ברירה לגמרי דלעולם משום דמספקא ליה והא דלא אמרי׳ המע״ה היינו משום שאין זו חזקה גמורה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וא״כ יד כל האחין שוה בה והיינו דקאמר כתחלה ואע״ג דר״י סבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי אפ״ה לא מיקרי בהכי מוחזק כדאמרינן גבי משכיר ושוכר דלא מיקרי השוכר מוחזק אלא חזקת מרא קמא וה״נ דכוותיה וכ״ש דיש ליישב שיטת הרמב״ם ז״ל שהבאתי לעיל דאף אם נפרש כוונתו דמחזירין ביובל היינו שבטלה החלוקה לגמרי אפ״ה א״ש מה שפסק דלענין ברירה הוי ספק בגיטין ואעפ״כ לא שייך המע״ה כדכתיבנא וכ״ש למאי דפסק הרמב״ם ז״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא״כ יד כל האחין שוה בה ודו״ק:
שם בעי מיניה רב הושעיא מרב יהודא כו׳ א״ל תניתוה כו׳ איתיביה האומר לבניו. וקשיא לי דהא שמעינן ליה לרבי הושעיא גופא דאמר בפ׳ הדר דף ס״ח דמילתא דברירה פלוגתא דב״ש וב״ה היא וממילא דקי״ל כב״ה דאמרינן יש ברירה אף לקולא ואפילו בדאורייתא דההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה דפליגי ב״ש וב״ה מיקרי טומאה דאורייתא כדאיתא בפ׳ משילין וא״כ ממילא דלא ס״ל לר׳ הושעיא כלל כמתני׳ דהכא אפילו בלאיזה שארצה אגרש ומאי קמיבעיא ליה. ואין לתרץ ע״פ שיטת ר״י לעיל בד״ה לאיזה שארצה דפי׳ ר״י דמאן דאית ליה יש ברירה אפ״ה מודה בגיטין משום לה לשמה הא ליתא דלפ״ז משמע דאין לחלק בין תולה בדעת עצמו או דעת אחרים דאדרבה תולה בדעת אחרת גרע טפי שאין מבורר כלל בשעת כתיבה ואכתי אמאי קמיבעיא ליה לר׳ אושעיא. ועוד דאדרבה לשיטת ר״י קשה יותר דילמא הא דקפשיט ליה ר׳ יהודא תניתוה היינו משום הא גופא דס״ל כר׳ אושעיא דפר׳ הדר דיש ברירה וא״כ ע״כ סתמא דמתני׳ דהכא בגיטין היינו משום דבעינן לשמה וממילא פשיט שפיר דלפ״ז ה״ה תולה בדעת אחרים. וא״כ מאי מקשה ליה רבי אושעיא מפסחים הא אינהו גופייהו לא איירי אלא בגיטין הא בעלמא יש ברירה. ולכאורה היה נ״ל לפ׳ דאף למאן דסבר ליה בעלמא יש ברירה אפ״ה ההיא דפסחים דמיא לההיא דגיטין דהא בפסח נמי בעינן לשמה דהיינו לשם בעליו וא״כ אי בעינן בגיטין שיהא מבורר בשעת כתיבה ה״ה בפסח שייך האי טעמא שצריך שיהא מבורר בשעת שחיטה מקשה שפיר. ואף שיש לחלק דדוקא בגיטין אם אינו מבורר פסול דהו״ל סתמא פסול כדאמרינן ריש זבחים משום דסתמא לאו לגירושין קאי. משא״כ בקדשים דסתמא כשר כדאיתא שם בזבחים וכה״ג ראיתי שכתבו תוס׳ בפ׳ בכל מערבין דף ל״ז גבי שתי נשים שלקחו קיניהם ע״ש. אלא דלענ״ד דבריהם תמוהין דהא דאמרינן סתמא כשר בקדשים דסתמא לשמה קאי היינו לענין דלא הוי שינוי קדש דכיון שכבר הופרש והוקדש לשם עולה או חטאת מסתמא להכי קיימא. וכן לענין שינוי בעלים שכיון שהבעלים הפרישן בפירוש והכהן הקריב סתם סתמא לשם בעלים הקריב. משא״כ בשתי נשים שהפרישו קיניהם שעדיין לא נתברר מעולם בכל קן של מי הוא וכן ההיא דפסחים באומר הריני שוחט על מי שיעלה מכם שלא נתברר קודם השחיטה מי ומי הם הבעלים תו לא שייך לומר סתמא כשר. וא״כ מקשה שפיר אי ס״ד דבגיטין כה״ג פסול משום שצריך שיהא מבורר בשעת הכתיבה. א״כ בפסח נמי בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה ואמאי כשר. אלא דאכתי קשה א״כ הא לרבי אושעיא גופא כיון דס״ל כב״ה דיש ברירה. א״כ ע״כ טעמא דמתני׳ משום לשמה וא״כ תקשי ליה מתני׳ דהכא אמתני׳ דפסחים משום טעמא דלשמה כדפרישית ומאי ענין האי קושיא עליה דר״י למאי דפרישית דמלתא דפשיטא דלענין טעמא דלשמה אין לחלק בין תולה בדעת עצמו לדעת חבירו. ועוד דא״כ אין מקום לכל השקלא וטריא דבסמוך לענין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים דנהי דבשאר דוכתי שייך לחלק מ״מ לענין גיטין לא שייך לחלק. והנלע״ד ליישב בזה דאף אם נאמר דר׳ אושעיא דהכא היינו האי דפרק הדר כדמשמע מלשון התוספות שם אפ״ה מצינן למימר דאיהו גופא לא סבר אליבא דב״ה יש ברירה אלא במילתא דרבנן וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה סובר דבלא״ה ההיא דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן כמו שפירש רש״י ז״ל בפ״ק דביצה דף י׳ בד״ה כולם טמאין ע״ש וכמ״ש שם בחידושי וסובר ר׳ אושעיא דפרק הדר דאע״ג דעיקר טומאת אהל מדאורייתא אפ״ה מיקל ב״ה ואמרו דיש ברירה כיון דסוף טומאה לצאת לא הוי אלא מדרבנן והיינו דמדמי לה לעירוב דהוא ג״כ מדרבנן. והא דאמרינן פרק משילין דההיא דהמת בבית מקרי דאורייתא היינו לר׳ אושעיא דפ׳ משילין דמוקי לפלוגתייהו דב״ש וב״ה לטהר הפתחים מכאן ולהבא משמע דלמפרע מודו ב״ה דטמאים משום דאין ברירה. וא״כ ע״כ דסוף טומאה לצאת הוא מדאורייתא או דאף שהוא מדרבנן מ״מ סובר רבי אושעיא כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא תו לא פלוג רבנן ובכל ענין מחמרינן לענין ברירה כה״ג כמ״ש תוספות פ׳ בכל מערבין דף ל״ז ע״ב בד״ה מאן האי תנא ע״ש. נמצא דלפ״ז לא פליגי ר׳ אושעיא דפ׳ הדר ורבי אושעיא דפ׳ משילין אלא בדבר שהוא מדרבנן ועיקרו מדאורייתא אבל במידי דהוי מדאורייתא ממש מודה ר׳ אושעיא דפ׳ הדר דאיהו ר׳ אושעיא דשמעתין דאמרינן אין ברירה מיהא להחמיר והיינו מתניתין דהכא לאיזה שארצה אגרש פסול אלא דקמיבעיא ליה לרב אושעיא בתולה בדעת אחרים וקפשיט ליה ר׳ יהודא דאין חילוק והיינו מסברא דנפשיה. מיהו בעיקר הדין פשיטא ליה לר׳ אושעיא דר״י כוותיה ס״ל דאין לחלק בין גיטין לשאר מילי דהוי מדאורייתא משום דלא משמע ליה כלל האי דרשא שצריך להיות מבורר בשעת כתיבה אלא לצריכותא בעלמא וא״כ למאי דפשיט ליה ר״י דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו מקשי ליה שפיר ממתניתין דפסחים וע״ז קאי שפיר כל השקלא וטריא דלקמן ועוד נ״ל דאף את״ל דר״י דפשיט ליה היינו משום דסבר בעלמא יש ברירה אף בדאורייתא כאינך אמוראי דסברי הכי לשיטת ר״י לעיל אלא דוקא בגיטין מחמרינן משום לשמה ומקשי ליה ר׳ אושעיא מפסחים נמי משום טעמא דלשמה אפ״ה א״ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשה אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים כו׳ והכי קא קשיא ליה נהי דמסברא איכא לחלק בין גיטין לשאר איסורי דאורייתא אכתי קשה מאי קאמר ר״י תניתוה דהא מתניתין ליכא ראיה דמחמרינן טפי בגיטין אלא איכא למימר דתנא דמתניתין לא מפליג בגיטין מבשאר דוכתי אלא דבכ״מ במידי דאורייתא מחמרינן בתולה בדעת עצמו ולא בתולה בדעת אחרים כיון דמצינו להדיא שאר תנאי דמפלגי בהכי וכדמייתי כל השקלא וטריא כ״ז נלע״ד ודוק היטב כי נכון הוא:
שם איתיביה האומר לבניו וכו׳ ואע״ג דכמה תנאי פליגי בדין ברירה אפ״ה מקשה מסתם משנה והא דלא מקשה מסתם מתניתין דדמאי גבי הלוקח יין מבין הכותים שנישנית קודם וס״ל יש ברירה היינו משום דבההיא ודאי פליגי דאפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וא״כ ר״י סבר כסתם מתני׳ דהכא דאין ברירה אבל מההיא דפסחים מקשה שפיר כיון דמצינן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים א״כ לית לן למימר דפליגי אסתמא דהכא ואת״ל דסוף סוף פליגי אהאי דדמאי דא״כ כ״ש דקשה טפי אדר״י דהא הו״ל תרתי סתמי דיש ברירה ההיא דדמאי וההיא דפסחים והיאך פסק ר״י דלא כתרתי סתמי וסמיך אחדא ומכ״ש למאי דפרישית בסמוך דכל השקלא וטריא דר׳ אושעיא ור״י היינו דוקא לענין גיטין ופסחים משום לשמה א״כ בלא״ה א״ש ודו״ק:
ומעירים: ואזדא [והולך] ר׳ יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: האחין שחלקו את ירושת אביהם לקוחות הן מבחינת ההלכה, ונחשבים כאילו קנו זה מזה, ולכן מחזירין זה לזה ביובל כדין כל מי שקנה שדה מחבירו, וחולקים מחדש. ואין אנו אומרים יש ברירה — שבחלוקה הראשונה הוברר חלקו המיוחד של כל אחד מן האחים, והרי הוא שלו לצמיתות.
The Gemara comments: And Rabbi Yoḥanan follows his own line of reasoning. As Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Brothers who divided property they received as an inheritance are considered purchasers from each other, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee Year. In the Jubilee Year, all land that had been purchased since the previous Jubilee Year reverts to the possession of the original owner. In this case, the land the brothers inherited from their father reverts to their joint ownership. Evidently, when they divided the land, this is not viewed as if it is retroactively clarified who inherited which portion from their father.
עין משפט נר מצוהרש״יראב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּצְרִיכָא דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דְּאֵין בְּרֵירָה מִשּׁוּם דְּבָעֵינַן לַהּ לִשְׁמָהּ אֲבָל הָתָם מֶכֶר הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא לִיהְדַּר בְּיוֹבֵל אֲבָל יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה לָא.

And it is necessary for Rabbi Yoḥanan to state that there is no retroactive clarification both with regard to inheritance and with regard to a bill of divorce, as, if it were stated only with regard to this case, that of a bill of divorce, then one could say that with regard to this Rabbi Yoḥanan said that there is no retroactive clarification because we require that the bill of divorce be written in accordance with the verse: “He writes for her” (Deuteronomy 24:3), i.e., for her sake; but there, in the case of inheritance, one could say: It is only in the case of a sale that the Merciful One states that it will be returned in the Jubilee Year, but an inheritance and a gift will not be returned.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו דברי ר׳ יוחנן שאין ברירה גם בענין ירושה וגם בענין הגט. דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזה], בגט, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזה אומר] ר׳ יוחנן שאין ברירה, משום דבעינן [שאנו צריכים] שיהא הגט כתוב מתחילתו ״לה״, כלומר לשמה, אבל התם [שם] לענין ירושה, יכולים היינו לומר: דווקא מכר הוא דאמר רחמנא [שאמרה תורה] ליהדר [שיחזור] ביובל, אבל ירושה ומתנה לא יחזרו ביובל, לכן השמיע לנו שאין הדבר כן והאחים לקוחות הם, ואין ברירה.
And it is necessary for Rabbi Yoḥanan to state that there is no retroactive clarification both with regard to inheritance and with regard to a bill of divorce, as, if it were stated only with regard to this case, that of a bill of divorce, then one could say that with regard to this Rabbi Yoḥanan said that there is no retroactive clarification because we require that the bill of divorce be written in accordance with the verse: “He writes for her” (Deuteronomy 24:3), i.e., for her sake; but there, in the case of inheritance, one could say: It is only in the case of a sale that the Merciful One states that it will be returned in the Jubilee Year, but an inheritance and a gift will not be returned.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאִי אַשְׁמְעִינַן שָׂדֶה מִשּׁוּם דִּלְחוּמְרָא אִי נָמֵי כַּתְּחִילָּה אֲבָל הָכָא אֵימָא לָא צְרִיכָא.:

And if he had taught us that there is no retroactive clarification only with regard to the inheritance of a field, then one could say that this is due to the fact that he holds that they must redistribute the property only as a stringency, but he would hold that in this case one must also be stringent and be concerned that it is a divorce. Alternatively, perhaps Rabbi Yoḥanan’s ruling was not because there is no retroactive clarification but because the halakha of the Jubilee Year requires that all land be returned to its state as it was initially, when the land had been divided among the tribes; but here, with regard to a bill of divorce, say that this consideration is not relevant, and there is retroactive clarification. Therefore, it is necessary for Rabbi Yoḥanan to rule that there is no retroactive clarification in each case separately.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלחומרא – מחזירין חומרא היא ואי נמי הוה מספקא ליה אזיל לחומרא אבל אינו פוסל קולא הוא ואי לאו דפשיטא דאין ברירה לא אזיל לקולא.
אי נמי כתחילה – כשם שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד כך יחזור ביובל לאיש אחד וטעמא לאו משום דאין ברירה הוא.
ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא – ואם תאמר לקולא נמי שמעינן ליה דאין ברירה בפרק בתרא דבכורות (בכורות נו:) גבי מעשר בהמה דקאמר אפילו חלקו היורשין תשעה כנגד תשעה עשרה כנגד עשרה אין אומרים זהו חלקו המגיעו וי״ל דמ״מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי אתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן דומיא דבנך מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך.
אע״גא דקיימא לןב אין ברירה מדאורייתא פסולג משום דלחומרא קאמרינןד.
א. בנדפס קטע זה בא בסוף הקטע הקודם כקטע אחד, ואינו שייך לשם אלא הוא קטע בפ״ע, אלא שמחסר ד״ה מדברי הגמ׳, עיין הערה הבאה.
ב. ברשב״א קושיא זו באה בדברי רב אסי שאמר שכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון, ולכן הקשה דהא ס״ל לרב אסי דאין ברירה וא״כ אינו גט. וגם הר״ן כתב לדברי רב אסי אלא שלא כתב כלשון הרשב״א, ומ״מ תירץ הרשב״א דרב אסי מספקא ליה ולפיכך אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ומלשון רבינו שהקשה ״אע״ג דקיי״ל אין ברירה״ משמע שהקושיא להלכה ולא על רב אסי, וגם הר״ן הביא דהלכתא כולם אין פוסלין חוץ מן האחרון, וע״ז כתב דמה דקיי״ל דמדאורייתא אין ברירה היינו משום דלחומרא אמרינן אין ברירה.
ג. כן הוא בכתי״נג ובנדפס ולפי זה הוא המשך הקושיא דאע״ג וכו׳ ולגירסא בכי״ק ״פוסל״ צ״ל שכאן מתחיל התירוץ, דהיינו שאע״פ דמדאורייתא אין ברירה והיה לנו לומר אין כאן סיבה שהגט פסול לכהונה. מ״מ פוסל משום דלחומרא הוא דאמרינן אין ברירה. ולגירסת הספרים בנדפס ״פסול״ הוא המשך הקושיא, דאע״ג שכאן הגט מדאורייתא פסול וא״כ לא היה לנו לומר שפוסל לכהונה וכו׳.
ד. כ״ה דעת הר״ן והרשב״א דהא דאין ברירה הוא מדין לחומרא, ועי״ש שהביאו שיטת הרמב״ם בפ״ג מגירושין, ועיין זרע אברהם כלל יט סק״א.
אי נמי כתחילה של ארץ ישראל. פירש רש״י ז״ל, כשם שמתחלתה היתה בלא חלק לאיש אחר, לאברהם אבינו, כך תחזור ביובל, וטעמא לאו משום ברירה הוא, עד כאן לשונו. ואינו מחוור, ונראה דהכי קאמר, היינו טעמא דחוזרת ביובל, משום דלא חשבינן ליה כחלוקה לגמרי לגבי יובל, מהא דאין חלוקה אלא כחלוקה שבתחלתה של ארץ ישראל, שנחלקה בגורל ואורים ותומים וכל ישראל וכדאיתא בבבא בתרא (בבא בתרא קז.).
ולצד האחר: אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] רק בשדה, היינו אומרים שפסק כך משום דלחומרא [שלהחמיר], ושמא אין דעתו של ר׳ יוחנן מוחלטת בענין זה, אלא שמפני הספק הוא מחמיר להחזיר את הקרקעות זה לזה. אי נמי [או גם כן] לא פסק כך משום שאין ברירה, אלא מפני שביובל אנו מדברים על החזרת מצב הדברים כתחילה, כמו שהיו הנחלות בזמן החלוקה לשבטים. אבל הכא [כאן], בגט, אימא [אמור] שלא, לכן, צריכא [נצרכה] שיאמר הדבר גם בגט, לומר שר׳ יוחנן סבור ככלל שאין ברירה.
And if he had taught us that there is no retroactive clarification only with regard to the inheritance of a field, then one could say that this is due to the fact that he holds that they must redistribute the property only as a stringency, but he would hold that in this case one must also be stringent and be concerned that it is a divorce. Alternatively, perhaps Rabbi Yoḥanan’s ruling was not because there is no retroactive clarification but because the halakha of the Jubilee Year requires that all land be returned to its state as it was initially, when the land had been divided among the tribes; but here, with regard to a bill of divorce, say that this consideration is not relevant, and there is retroactive clarification. Therefore, it is necessary for Rabbi Yoḥanan to rule that there is no retroactive clarification in each case separately.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא מֵרַב יְהוּדָה אָמַר לְלַבְלָר כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁתֵּצֵא בַּפֶּתַח תְּחִילָּה מַהוּ אֲמַר לֵיהּ תְּנֵיתוּהָ יָתֵר מִיכֵּן אָמַר לְלַבְלָר כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ גאַלְמָא אֵין בְּרֵירָה.

§ The Gemara continues its discussion of the final case of the mishna. Rav Hoshaya asked of Rav Yehuda: If a husband said to a scribe: Write a bill of divorce for whichever of my wives emerges from the entrance first, what is the halakha? Rav Yehuda said to him: You learned it already in the mishna: Moreover, even if he said to the scribe: Write a bill of divorce for whichever one of them that I will want and I will divorce her with it, it is unfit for him to divorce either wife with it. Apparently, there is no retroactive clarification.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לאיזו שתצא בפתח תחילה – יהא הגט לשמה ושמותיהם היו שוין.
מהו – יש ברירה או אין ברירה.
[כתב] רבינו אפרים ז״ל תנן התם כותבין גט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו, ושובר לאשה אע״פ שאין אישה עמה. ואוקימנא ובלבד שיכיר שם האיש בגט, והוא הדין לשם אשה. וכן הלכה.
והא קתני רישא כתבו על המחובר וכו׳, ואוקימנא כר׳ אליעזר והוא ששייר מקום התורף, תרי תנאי [ואליבא] (כ)[ד]⁠ר׳ אליעז׳, רבינו אפרים ז״ל.
א בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מרב יהודה: אמר הבעל ללבלר ״כתוב גט לאיזו מנשי שתצא בפתח תחילה״, מהו? האם גט כשר הוא? אמר ליה [לו]: תניתוה [כבר שניתם אותה במשנה]: יתר מיכן, אמר ללבלר ״כתוב לאיזו שארצה אגרש״פסול לגרש בו, אלמא [מכאן] שאין ברירה!
§ The Gemara continues its discussion of the final case of the mishna. Rav Hoshaya asked of Rav Yehuda: If a husband said to a scribe: Write a bill of divorce for whichever of my wives emerges from the entrance first, what is the halakha? Rav Yehuda said to him: You learned it already in the mishna: Moreover, even if he said to the scribe: Write a bill of divorce for whichever one of them that I will want and I will divorce her with it, it is unfit for him to divorce either wife with it. Apparently, there is no retroactive clarification.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֵיתִיבֵיהּ הָאוֹמֵר לְבָנָיו הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ.

Rav Hoshaya raised an objection to Rav Yehuda’s answer based on a mishna (Pesaḥim 89a): In the case of one who says to his children: I am slaughtering the Paschal offering on behalf of whichever of you goes up first to Jerusalem, once the first of the children has entered with his head and the majority of his body into Jerusalem, he has acquired his portion and acquires the portions of his brothers together with him on their behalf. This mishna indicates that there is retroactive clarification, as it becomes clear retroactively that the father slaughtered the Paschal offering on behalf of this son.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
על מי שיעלה מכם – יהא נמנה עליו ואני מקנה לו חלקו בשעת שחיטה.
כיון שנכנס ראשון – לאחר שחיטה ראשו ורובו.
זכה בחלקו – דאמרינן יש ברירה דמשעת שחיטה היה זה ראוי לכך ונשחט פסח זה עליו ומזכה את אחיו עמו לימנות בחלקו ולקמיה מוקי לה שפיר.
איתיביה [הקשה לו] רב הושעיא ממה ששנינו, האומר לבניו: ״הריני שוחט את הפסח בירושלים על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים״, כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו לעיר — זכה בחלקו על ידי אביו, ומזכה את אחיו עמו. ומכאן שאומרים יש ברירה, שהרי כאן מתברר למפרע שעליו שחט האב את הפסח!
Rav Hoshaya raised an objection to Rav Yehuda’s answer based on a mishna (Pesaḥim 89a): In the case of one who says to his children: I am slaughtering the Paschal offering on behalf of whichever of you goes up first to Jerusalem, once the first of the children has entered with his head and the majority of his body into Jerusalem, he has acquired his portion and acquires the portions of his brothers together with him on their behalf. This mishna indicates that there is retroactive clarification, as it becomes clear retroactively that the father slaughtered the Paschal offering on behalf of this son.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ הוֹשַׁעְיָא בְּרִי מָה עִנְיַן פְּסָחִים אֵצֶל גִּיטִּין הָא אִתְּמַר עֲלַהּ א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כְּדֵי לְזָרְזָן בְּמִצְוֹת.

Rav Yehuda said to him: Hoshaya, my son, what do Paschal offerings have to do with bills of divorce? Wasn’t it stated concerning this mishna that Rabbi Yoḥanan says: The mishna is not based on retroactive clarification; rather, the father included all his children in his Paschal offering from the outset. He created this competition only in order to galvanize them, so that they would be expeditious in their fulfillment of mitzvot.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבי יוחנן כדי לזרזן במצות – אביהן המנה את כולן עליו משעת שחיטה והא דקאמר על מי שיעלה ראשון לזרזינהו אתא כלומר נראה איזה הוא ראשון ולא הודיעם מה בלבו.
אמר ליה [לו] רב יהודה: הושעיא ברי [בני], מה ענין פסחים אצל גיטין? אין הדברים דומים! הא אתמר עלה [הרי נאמר עליה], על משנה זו שבפסחים, אמר ר׳ יוחנן: אין כוונת האב שבאמת רק הראשון מבניו הוא שיזכה, ולא אמר זאת האב אלא רק כדי לזרזן במצות ובאמת זיכה את הפסח לכולם.
Rav Yehuda said to him: Hoshaya, my son, what do Paschal offerings have to do with bills of divorce? Wasn’t it stated concerning this mishna that Rabbi Yoḥanan says: The mishna is not based on retroactive clarification; rather, the father included all his children in his Paschal offering from the outset. He created this competition only in order to galvanize them, so that they would be expeditious in their fulfillment of mitzvot.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס רִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּאַמְנִינְהוּ מֵעִיקָּרָא שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּלָא אַמְנִינְהוּ לְאַחַר שְׁחִיטָה מִי קָמִיתְמְנוּ וְהָתְנַן נִמְנִין דוּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט.

The Gemara comments that according to the explanation of Rabbi Yoḥanan, the language of the mishna is also precise, as it teaches: Once the first of the children has entered with his head and the majority of his body into Jerusalem, he has acquired his portion and acquires the portions of his brothers together with him on their behalf. Granted, if you say that the father registered them initially, before slaughtering the Paschal offering, the ruling is well understood. But if you say that he did not register them initially, can they then be registered after the slaughter of the Paschal offering? Didn’t we learn in a mishna (Pesaḥim 89a): People may be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal offering until it is slaughtered, but not after? Clearly, then, the children must have already been registered before the father said his statement.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שפיר – משום הכי מזכה את אחיו עמו.
נמנין – הרוצה לימנות.
ומושכין את ידיהן – מי שהיה נמנה ורוצה לימשך ולהמנות על אחר מושך ידיו הימנו.
עד שישחט – אבל לאחר שחיטה לא נמנין ולא נמשכין דכתיב ואם ימעט הבית אם באו להמעט ולהמשך ממנו מהיות משה בחיותו של שה יתמעטו.
אי אמרת בשלמא דאמינהו מעיקרא שפיר – תימה דבנדרים משמע דאיירי בלא אמנינהו דשה לבית אבות לאו דאורייתא ואין צריך שום מינוי דקאמר בפ׳ אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואי אמרת שה לבית אבות דאורייתא אבישרא קאי ומזכה להון ואלא למה אמר להון אבוהון כדי לזרזן במצות וי״ל דסוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לבית אבות דאורייתא.
אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא לאחר שחיטה מי קא מתמנו וכו׳ – ואי קשיאא לוקמה בקטנים, ואין האב מביא פסח בשביל בנו קטן אלא מדרבנןב, ושה לבית אבות לאו דאורייתא, והכי מוקי לה בפסחיםג, ובפרק אין בין המודרד מוכח מינה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דא״א דאורייתא על בישרא קאי ומזכה להו, ולאו מתרצי דאמנינהו מעיקרא, ולית לה פתרי שזו מן השמועות המתחלפות בחילוף המסכתות היא, ואמוראי נינהו, ורב יהודה סבר דאורייתא ואליבא דידיה מתרץ להה, והתם לא ניחא ליה בהכי משום דא״כ דאביהן זכה להן מאי ומזכה.
א. תוס׳ פסחים פט א ד״ה אלא ובראשונים כאן.
ב. מבואר ברבינו שמביא האב פסח בשביל בנו קטן והיינו ע״כ מדין חינוך, וכן מבואר בתוס׳ פסחים פח א ד״ה שה, ועיין סוכה מב ב ששוחטין עליו הפסח. ובפתח הבית סי׳ ו ענף א. וידועה מחלוקת הראשונים בברכות מח א בגדר מצות חינוך אם הוא דין על האב או על הבן, ויש להוכיח מכאן, ועיין.
ג. פט א. ושם העמידו בגמ׳ כמו בסוגיין.
ד. לו א.
ה. כ״כ הרשב״א והר״ן. ועיין ריטב״א דכיון דהסוגיא לא במקומה לא דק כולי האי.
הא דאמרינן: אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא שפיר. הקשו בתוספות מהא דאסיקנא (נדרים לו:) דשה לבית לא דאורייתא, דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי דמזכי להון, ואלא למה דאמר להון אבוהון, כדי לזרזן במצות, ואם כן, מאי קאמר דאמנינהו, אלא אי אמרת דלא אמנינהו, והא לא צריכי מנוי. ותירצו, דסוגיא דשמעתין איירי אי אמרינן שה לבית דאורייתא, ונראה, דלרווחא דמילתא קאמר ליה הכי דדרך התלמוד בכך לארווחי פירוקי, והכא פירוקא רויחא קא מפרק ליה וכסברתיה דמקשה מינה, ולומר לדידן ליכא למיפרך מינה, דשה לבית לאו דאורייתא, וברייתא כדי לזרזן במצות, כדאיתא התם, אלא אפילו לדידך, דספיקא לך דמחמת מנוי האב הוא שזכה זה שנכנס ראשון, אי אמרת בשלמא דאמנינהו בפירוש לזה ולאחרים בשעת שחיטה שפיר.
האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ומחזירין זה לזה ביובל ואין אומרין הוברר הדבר שזהו חלקו של זה וזהו חלקו של זה ואינו בדין מכר אלא הרי הם כלקוחות ולמדת שהירושה חוזרת ביובל והוא הדין למתנה כמו שיתבאר במקומו:
כבר פסקנו במשנתנו באמר ללבלר כתוב ואי זו שארצה אגרש שהוא פסול ופוסל שאלו בגמרא באמר לו כתוב לאי זו שתצא בפתח תחלה ולא הובררה לגמרי ומתוך כך יש דנין אותה בספק ומ״מ גדולי הדורות פסקו בה כחברתה ופסול ופוסל ואין מחלקין בין תולה לדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ולא סוף דבר בתולה בדעת עצמו באותה שבמשנתנו שאומרין בו אין ברירה לחומרא שהרי לא בירר בלבו כלום אלא אף תולה בדעת אחרים שבירר בלבו וגמר בדעתו לגרש אותה שתצא תחלה אפ״ה אומרי׳ בו שאין ברירה לחומרא אלא שפוסל לכהנה שהרי אף בתולה בדעת עצמו פסקנו כן ואע״פ שפסקנו בכמה מקומות שכל בדאוריתא אין ברירה שמא דוקא לחומרא נאמרה ולא לקולא:
הפסח אינו נשחט אלא למנוייו ונמנין עליו כשהוא חי כמה שירצו כל שיגיע כזית לכל אחד ומשנשחט אין אדם יכול לימנות עליו וכן כל הנמנין עליו יכולין למשוך ידיהם הימנו בעודו חי ומשנשחט עליהם אין אחד מהם יכול למשוך ידיו ולהשמט ממנו אמר הריני שוחט את הפסח על שם מי שירצה לימנות כבר נשחט ואין אומרין הוברר הדבר שלשם זה נשחט ומכל מקום כל שאמר לבניו הריני שוחט על שם מי שיעלה ראשון לירושלים דנין מן הסתם שלא נתכון אלא לזרזם ועל שם כלם שחט ומכיון שהכניס אחד ראשו ורובו זכה וזיכה את כל אחיו עמו שאלו לא היינו אומרין כן אף לנכנס ראשון לא הועיל שאין ברירה וזהו שאמרו מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים ולא אמרו בנות זוכות שאף הבנים זכו על הדרך שכתבנו:
כבר ביארנו בשלישי של עירובין ובכמה מקומות שהכותיים עד שלא נעשו כגוים גמורים היתה תבואה שלהם חשודה להיות כלה טבל גמור להתחייב הלוקחה בנטילת תרומה ומעשרות מפני שלא היו נזהרים מלפני עור ומי שלקח באותו זמן מהם בערב שבת חבית של יין ולא היה לו פנאי להפריש הראוי להפריש מהן או שלא היו לו כלים מוכנים להפריש והיה אומר בעצמו שיהא שעור הראוי להפריש ממנה לתרומה גדולה תרומה בשולי החבית כגון אם היתה החבית מחזקת מאה לוגין ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהו תרומה בשולי החבית וכן שיעור הראוי למעשר יהא מעשר באי זה מקום מן החבית והוא שאמר עשרה מעשר ראשון ולא דקדק במיעוט הנכוי שהמעשר מתנכה מצד חסרון שני לוגין של תרומה וכן בתשעה של מעשר שני והיה רוצה לשתות בשבת זו על סמך זה ויפריש אחר השבת לומר בשעת הפרשתו הוברר הדבר שזהו של תרומה ומעשרות אינו רשאי שכל שהוא מן התורה אין ברירה:
בד״ה אא״ב דאמנינהו כו׳ תימה דבנדרים כו׳ וי״ל דסוגיא דהכא איירי כו׳ עכ״ל עיין בזה בפסחים בתוספות פרק האשה בע״א ומה שיש לדקדק בהם עיין בחידושינו שם:
תוספות בד״ה אא״ב כו׳ תימא דבנדרים משמע כו׳ י״ל דסוגיא דהכא איירי א״א שה לבית אבות דאורייתא עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה מהיכא תיתי נאמר דסוגיא דהכא לא ס״ל כסוגיא דהתם ולמאי דפרישית א״ש דהכי קאמר ליה ר״י לר׳ אושעיא אושעיא ברי מה ענין פסחים אצל גיטין פי׳ דהא לדידך גופא יש חילוק בין דאורייתא לדרבנן לענין ברירה כמ״ש באריכות מההיא דפ׳ הדר ופ׳ משילין וא״כ מאי קמותבית מפסחים דהוי דרבנן לגיטין דמדאורייתא אע״כ דלדידך פסחים נמי דאורייתא דסבירא לך שה לבית אבות דאורייתא וא״כ ע״כ מיבעית לאוקמי כדי לזרזן במצות וכן למאי דפרישית דשקלא וטריא דר״י ורבי אושעיא היינו משום לשמה שצריך שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן בפסחים בשעת שחיטה וא״כ ע״כ דס״ל לרבי אושעיא דשה לבית אבות מדאורייתא וא״כ מהדר ליה ר״י שפיר משא״כ סוגיא דנדרים אתיא אליבא דהלכתא דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש״ה מוקי למתני׳ דפסחים משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומה״ט גופא אתי שפיר דר׳ יוחנן גופא מסיק דאיירי דוקא דאמנינהו מעיקרא והיינו משום דאזיל לשיטתו דאפילו בדרבנן קי״ל אין ברירה כדאיתא פ׳ משילין וא״כ ע״כ ההיא דפסחים לא מתוקמא אלא בדאמנינהו מעיקרא דאל״כ הוי אמרי׳ דאין ברירה אפילו אי שה לבית אבות לאו דאורייתא דכל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וא״כ שפיר קאמר דיקא נמי כנ״ל נכון ודו״ק:
מעירים: דיקא נמי [מדוייק כך גם כן] מלשון המשנה, דקתני [ששנה]: כיון שנכנס ראשון ראשו ורובוזכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו; אי אמרת בשלמא דאמנינהו מעיקרא [נניח אם אומר אתה שכבר מינה אותם האב על הפסח מתחילה]שפיר [יפה], שכולם היו מנויים ולכן זכו כולם, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא אמנינהו [מינה אותם] מתחילה בזמן שחיטת הפסח, לאחר שחיטה מי קמיתמנו [האם אפשר עוד להתמנות]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נמנין על הפסח בתוך חבורה מסויימת, ומושכין ידיהן (מבטלים) ממנו, ממה שנמנו על חבורה זו, עד שישחט קרבן הפסח, ואולם לאחר שנשחט הקרבן אי אפשר עוד להיכנס לחבורה ולא לצאת ממנה! אלא ודאי שהמנה האב מלכתחילה את כל בניו, ולא אמר כן אלא כדי לזרזם.
The Gemara comments that according to the explanation of Rabbi Yoḥanan, the language of the mishna is also precise, as it teaches: Once the first of the children has entered with his head and the majority of his body into Jerusalem, he has acquired his portion and acquires the portions of his brothers together with him on their behalf. Granted, if you say that the father registered them initially, before slaughtering the Paschal offering, the ruling is well understood. But if you say that he did not register them initially, can they then be registered after the slaughter of the Paschal offering? Didn’t we learn in a mishna (Pesaḥim 89a): People may be registered and withdraw themselves from being registered for a Paschal offering until it is slaughtered, but not after? Clearly, then, the children must have already been registered before the father said his statement.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מַעֲשֶׂה וְקָדְמוּ בָּנוֹת לַבָּנִים וְנִמְצְאוּ בָּנוֹת זְרִיזוֹת וּבָנִים שְׁפָלִים.

That the competition was meant only to galvanize his children to be expeditious in their fulfillment of mitzvot is also taught in a baraita that records this type of competition: There was an incident such as this, and the daughters preceded the sons. And the daughters were found to have demonstrated that they were enthusiastic, whereas the sons were found to have demonstrated that they were lazy. The baraita is critical of the sons but does not say that they did not partake of the Paschal offering. Evidently the father slaughtered the offering for them as well.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא נמי הכי – דלא נתכוין אלא לזרזן ומיהו כולהו אמנינהו.
ובנים שפלים – ולא קתני ונמצאו בנות זוכות בפסח ובנים לא זכו.
ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] לחזק את דברי ר׳ יוחנן שאין מדובר כאן אלא בזירוז: שמעשה היה שאמר אב לבניו דבר כגון זה, וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים (עצלים). וכיון שלא נאמר שרק הבנות הן שזכו בפסח, אלא רק שהן נמצאו זריזות — משמע שכל זה לא היה ענין של זכייה ממשית אלא של זירוז בלבד.
That the competition was meant only to galvanize his children to be expeditious in their fulfillment of mitzvot is also taught in a baraita that records this type of competition: There was an incident such as this, and the daughters preceded the sons. And the daughters were found to have demonstrated that they were enthusiastic, whereas the sons were found to have demonstrated that they were lazy. The baraita is critical of the sons but does not say that they did not partake of the Paschal offering. Evidently the father slaughtered the offering for them as well.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר אַבָּיֵי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים וְקָא פָשֵׁיט לֵיהּ תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ וַהֲדַר מוֹתֵיב לֵיהּ תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים.

Questioning Rav Yehuda’s original answer to Rav Hoshaya, Abaye said: He asks him about a case where one makes the clarification dependent on the decision of others, but he resolves it based on a case where the husband makes the clarification dependent on his own decision. Rav Hoshaya asked about a bill of divorce written for whichever wife exits first, which depends on someone other than the husband, and Rav Yehuda resolved the question based on the mishna where the husband reserved the right to decide which wife he will divorce with the bill of divorce, which depends on his own decision. And then Rav Hoshaya raised an objection to him based on the mishna concerning the Paschal offering, where one makes the clarification dependent on the decision of others.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי קבעי מיניה – אתמוהי מתמה אביי ברב יהודה ורב אושעיא קבעי מיניה לאיזו שתצא בפתח תחילה דתלה (זה) המתנה בדעת אחרים וקפשיט ליה לאיזו שארצה דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא.
והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים – על זה אינה תמיהה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה.
והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים – איכא למידקא הא מאן דמותיב שפיר קא מותיב וק״ו היא. וי״לב דאי לאו תיובתיה דילמא הכי פשיט ליה, מדתני תנא יתר על כולן אין ברירה בתולה בדעת עצמו ולא קמ״ל יתר מכן בתולה בדעת אחרים, ש״מ בתולה בדעת אחרים אית ליה ברירה, אבל מדקא מותיב תולה בדעת אחרים ש״מ דאיהו פשיט ליה דאפי׳ הוא תולה בדעת אחרים לית ליה ברירה, וא״כ קשיא היכי מדמו מילתא למילתא.
א. תוס׳ ד״ה והדר, ושא״ר.
ב. כ״ה בריטב״א ובר״ן. ועיין הגהת כור לזהב על הריטב״א.
הא דאמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים וקא פשיט ליה תולה בדעת עצמו והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. פירשו בתוספות דעל זה שהיה מקשה ליה מתולה בדעת אחרים, לא היה מתמיה אביי, דשפיר קא מותיב ליה. וכמדומה שאינו מחוור, דאינו בכדי, היה אביי מאריך בדבריו, והדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים. ונראה לי, דאתרווייהו קא מתמה, ארב יהודה שהשיב לו ממתניתין, דתולה בדעת עצמו, וארב משרשיא שחזר להקשות עוד מתולה בדעת אחרים דעלמא, משמע דקבולי קבלה מיניה, דליכא לאפלוגי בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דאי לא, הוה ליה לרב משרשיא לאהדורי ליה שאני התם דתולה בדעת עצמו וכי מיבעיא לי תולה בדעת אחרים מאי. כן נראה לי.
בגמרא שלנו הגירסא: רב הושעיא.
בד״ה הדר מותיב ליה תולה בדעת אחרים ע״ז אינה תמיה דשפיר מותיב למאי דפשיט ליה עכ״ל. ויש לתמוה א״כ לאיזה צורך הזכירו אביי בדבריו ולפי שיטתינו א״ש דבלא״ה לא הוי מתמה אביי מידי אהא דפשיט ליה תולה בדעת עצמו משום דמצינן למימר דר״י סבר בכל התורה כולה יש ברירה כסתמא דדמאי וא״כ קא פשיט ליה שפיר תניתוה דע״כ טעמא דמתני׳ דשאני גיטין משום דלשמה דאל״כ תקשי סתמא אסתמא וא״כ אדרבא לענין לשמה גרע טפי תולה בדעת אחרים מבדעת עצמו אבל מדמותיב ליה רבי אושעיא מפסחים א״כ ע״כ דלא שני ליה אליבא דר״י בין גיטין לשאר דברים א״כ מקשי אביי שפיר מאי פשיט ליה תולה בדעת עצמו וזה לפי השיטה שכתבתי לעיל בשם התוס׳ פ׳ בכל מערבין דלענין פסחים לא שייך ה״ט דלשמה משום דסתמא לשמה קאי. אמנם לפי שיטתינו שכתבנו דבפסחים נמי שייך ה״ט דבעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אפ״ה א״ש דמדקמותיב ר׳ אושעיא מתולה בד״א דוקא אלמא דלאו בטעמא דלשמה איירי דאל״כ הו״ל לאתויי מרישא דמתני׳ פרק האשה דביתום ששחטו עליו אפוטרופסין דדייקינן מיניה יש ברירה ונהי דדחי התם שה לבית מ״מ היינו כמ״ד שה לבית אבות לאו דאורייתא משא״כ רבי אושעיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דלאו דאורייתא א״כ אמאי לא מייתי מהאיש דלא בעינן שיהא מבורר בשעת שחיטה אע״כ דלא איירי בהכי אלא בדיני ברירה בעלמא פליגי ומש״ה ניחא ליה לאתויי מההוא דהאומר לבניו שהתנה בפירוש ותלה ג״כ בד״א והיינו לגמרי כההיא דגיטין באשה שתצא בפתח תחילה וקס״ד דכולהו תנאי מודו במתנה בפירוש ותולה בד״א ומש״ה לא מצי לאקשויי מההיא דיתום ששחטו דלא התנה בפירוש שהוא תולה בד״א וא״כ ההיא ודאי פלוגתא דתנאי היא ולא אתיא אלא כמ״ד יש ברירה משא״כ אי הוי תליא משום לשמה לא שייכי כל הני חלוקים וא״כ א״ש דמדקא מותיב ליה דוקא מההיא דתולה בד״א אלמא בדיני ברירה בעלמא איירי וא״כ מאי קפשיט ליה לר״י מתולה בדעת עצמו כנ״ל נכון ודו״ק:
רש״י וקפשיט ליה לאיזה שארצה כו׳ דילמא תולה בדעת עצמו כו׳ דמדאתניא ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח כו׳ עכ״ל. לפ״ז נראה דלסברא זו תולה בדעת אחרים גרע אפי׳ מהנהו דיני ברירה דלא התנה כלל אלא אתיין ממילא כגון ההיא דהאחין שחלקו וההיא דהמת בבית ולו פתחים הרבה והרבה כיוצא באלו דהא לא שייך בכל הני לומר דגילה בדעתו שהוא פוסח על שתי הסעיפים וזה היפך ממ״ש התוס׳ בסמוך דההיא דהלוקח יין עדיף מההיא דהאחין שחלקו ולקמן אפרש בזה אי״ה:
על משא ומתן זה שבין רב יהודה ורב הושעיא אמר אביי בתמיהה: רב הושעיא קא בעי מיניה [שואל אותו], את רב יהודה שאלה העוסקת במקרה של אדם שתולה את הברירה בדעת אחרים, במי שתצא ראשונה מהפתח, ואילו רב יהודה קא פשיט ליה [פותר לו] ממקרה שיש בו ברירה באופן של תולה בדעת עצמו, למי שהוא ירצה לתת לה את הגט, והדר מותיב ליה אחר כך חוזר רב הושעיא ומקשה לו] ממקרה של תולה בדעת אחרים, במי שיעלה ראשון לירושלים? ומה ההגיון שבדבר?
Questioning Rav Yehuda’s original answer to Rav Hoshaya, Abaye said: He asks him about a case where one makes the clarification dependent on the decision of others, but he resolves it based on a case where the husband makes the clarification dependent on his own decision. Rav Hoshaya asked about a bill of divorce written for whichever wife exits first, which depends on someone other than the husband, and Rav Yehuda resolved the question based on the mishna where the husband reserved the right to decide which wife he will divorce with the bill of divorce, which depends on his own decision. And then Rav Hoshaya raised an objection to him based on the mishna concerning the Paschal offering, where one makes the clarification dependent on the decision of others.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר רָבָא מַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ בְּרֵירָה לָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ וְלָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים אִית לֵיהּ בְּרֵירָה וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה לָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ וְלָא שְׁנָא תּוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה.

Rava said: What is the difficulty here? Perhaps it is so that for the one who accepts the principle of retroactive clarification, it is no different if one makes it dependent on his own decision, and it is no different if one makes it dependent on the decision of others. In either case, he accepts the principle of retroactive clarification. And according to the one who does not accept the principle of retroactive clarification, it is no different if one makes it dependent on his own decision, and it is no different if one makes it dependent on the decision of others. In either case, he does not accept the principle of retroactive clarification.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא: מאי קושיא [מה הקושי שבזה]? דלמא דמאן דאית ליה [שמא שמי שיש לו, שסבור] שיש ברירה בכל האופנים: לא שנא [שונה] תולה בדעת עצמו ולא שנא [שונה] תולה בדעת אחרים — תמיד אית ליה [יש לו, הריהו מקבל] את העיקרון של ברירה, ומאן דלית ליה [ומי שאין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה גם הוא לא שנא [שונה] תולה בדעת עצמו ולא שנא [שונה] תולה בדעת אחרים — בכל אופן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העיקרון של ברירה!
Rava said: What is the difficulty here? Perhaps it is so that for the one who accepts the principle of retroactive clarification, it is no different if one makes it dependent on his own decision, and it is no different if one makes it dependent on the decision of others. In either case, he accepts the principle of retroactive clarification. And according to the one who does not accept the principle of retroactive clarification, it is no different if one makes it dependent on his own decision, and it is no different if one makes it dependent on the decision of others. In either case, he does not accept the principle of retroactive clarification.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא וְהָא רַבִּי יְהוּדָה דְּתוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה וְתוֹלֶה בְּדַעַת אֲחֵרִים אִית לֵיהּ בְּרֵירָה.

Rav Mesharshiyya said to Rava: The issue of retroactive clarification is contingent upon the question of on whom the outcome is dependent. But isn’t there the opinion of Rabbi Yehuda, who in a case where one makes it dependent on his own decision, he does not accept the principle of retroactive clarification, but when one makes it dependent on the decision of others, he accepts the principle of retroactive clarification?
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האא דתנן הלוקח יין מבין הכותים – מפורש בפרק השוחטב.
א. פיסקא זו ליתא בנדפס ולא בכתי״ו, והושלמה ע״פ כתי״נג וכתי״ק.
ב. עיין חי׳ רבינו לחולין דף יד.
אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אי אפשר לומר כך, והא [והרי] התנא ר׳ יהודה, במקרה שתולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה, וכשתולה בדעת אחרים אית ליה [יש לו] ברירה!
Rav Mesharshiyya said to Rava: The issue of retroactive clarification is contingent upon the question of on whom the outcome is dependent. But isn’t there the opinion of Rabbi Yehuda, who in a case where one makes it dependent on his own decision, he does not accept the principle of retroactive clarification, but when one makes it dependent on the decision of others, he accepts the principle of retroactive clarification?
רמב״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תּוֹלֶה בְּדַעַת עַצְמוֹ לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה דְּתַנְיָא הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים אוֹמֵר שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי

The Gemara elaborates: When one makes it dependent on his own decision, Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive clarification, as it is taught in the Tosefta (Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans, about whom it is assumed that they did not separate teruma and tithes, and he is not in a position to now separate teruma, he acts as follows: If there are, for example, one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is approximately nine log, are second tithe.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מבין הכותים – קודם גזירה ואין לו כלי להפריש תרומות ומעשרות בהן והוא צריך לשתות וכותים גירי אמת חשיב להו ואין ארץ ישראל נפקעת מקדושתה על ידיהם והן חשודין על המעשרות ועל התרומה ולא כעמי הארץ שרובן מעשרין וכולן מפרישין תרומה אבל כותים חשודין על הכל והלוקח מהן צריך לעשר ודאי.
שני לוגין – מתוך מאה.
הרי הן תרומה – בתוכו.
הלוקח יין מבין הכותים – ברייתא היא דבמשנה דפ״ז דדמאי (מ״ד) לא תני אלא מילתא דר״מ לחודה ואע״ג דר״מ גזר על יינן בפ״ק דחולין (דף ו.) זאת נשנית קודם גזירה ורבי יוסי ורבי שמעון אף ע״ג דסבירא להו במנחות בפרק ר׳ ישמעאל (מנחות סו:) דכותים גרי אריות הן דאמר תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים מ״מ כיון שפורשים מע״ז יותר משאר עובדי כוכבים ומחזיקין בתורה שבכתב וגם אלהיהם אינם עובדים כמו שהיו עושים בבית ראשון להכי כשגזרו על יינן של עובדי כוכבים לא גזרו על של כותים אע״פ שגזרו על פיתם על יינם לא גזרו אי נמי הכא במטהר יינם.
עשרה מעשר ראשון כו׳ – לאו דוקא עשרה ותשעה דכשהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו לה מאה נכי תרתי ויש מפרשים דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי.
שני לוגין שאני עתיד להפריש – כותים אפילו תרומה גדולה לא מפרשי דאף ע״ג דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) אמר הני כותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי ה״מ כשעושין לאכול לעצמן ואפי׳ מעשר ראשון מפרישין אבל למכור אין מפרישין כלל דלא קפדי אלפני עור אע״ג דאין חשודין על גזל לא חשיב להו גזל דהוי ממון שאין לו תובעים דהא עמי הארץ נמי לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשר ועוד דכל זמן שלא הופרש אינו דומה להו גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן בב״מ (דף פח:) ואכלת ולא מוכר.
הלוקח יין מבין הכותים וכו׳. פירשתיה בפרק קמא דשחיטת חולין בסייעתא דשמיא. והתם כדקתני טעמא, אי אתה מודה, שמא יבקע הנוד אמרו לו לרבי מאיר, ונמצא שותה טבלים למפרע, ואם תאמר ודקאריה לה מאי קאייריה לה, יש לומר, דרבינא היה סבור, שאין זה עיקר טעמן של חכמים אלו, אלא משום דאין ברירה, ולדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה, והתם (עירובין לז:) פרכינן לה גמרא, מתנה אדם על עירובו, דאקשינן התם דרבי שמעון אדרבי שמעון ופרקינן דטעמם דרבי שמעון דנוד, משום דבעינן שיריה ניכרין, ואי בעית אימא כדקתני טעמא אמרו לו לרבי מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו׳, אקשינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דבעינן ראשית ששיריה נכרין, מאי קאמרי ליה, הכי קאמרו ליה, לדידן בעינן ראשית ששירה נכרין, לדידך אי אתה מודה שמא יבקע הנוד.
בד״ה הלוקח יין כו׳ אע״פ שגזרו על פיתן על יינן לא גזרו עכ״ל פסיקא להו בשום דוכתא דעל פיתן ודאי גזרו לכולי עלמא וכדאמרינן בעלמא פתו פת כותי וק״ל:
בד״ה שני לוגין כו׳ דדרשינן בב״מ ואכלת ולא מוכר עכ״ל קצרו בדבריהם דהכי נמי דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע״ז סומכין כותיים ואפילו אלפני עור לא עברי מיהו היינו מדאורייתא פטורין מוכר ולוקח אבל מדרבנן חייבין לעשר כדמוכח התם והכא אלא שהכותי לא חייש לדרבנן וק״ל:
בד״ה מבין הכותים כו׳ ואין לו כלי להפריש כו׳ עכ״ל. ובפ׳ מרובה פי׳ רש״י דאיירי בע״ש בין השמשות כמ״ש התוס׳ כאן ואין להקשות מדידיה אדידיה דלדוגמא בעלמא נקט דאיירי בחד מתרי גווני וכבר עלה בלבי ליישב שהוכרח רש״י ז״ל לפ׳ בפנים שונות כ״מ לפי הסוגיא ולפי שהוא בדרך ארוכה ונראה שלא נתכוון רש״י ז״ל לזה לכך לא כתבתיו והחכם יבין מדעתו מתוך מה שאפרש בסמוך:
תוספות בד״ה הלוקח יין כו׳ ור׳ יוסי ור״ש אע״ג דס״ל במנחות כותים גירי אריות הן דאמרי׳ תורמין משל עובדי כוכבים על של כותים כו׳ עכ״ל. ואע״ג דמהאי בבא לא מוכח מידי דאפשר משום דס״ל אין קנין לעובדי כוכבים להפקיע מיד מעשר וא״כ אפי׳ אי כותים גירי אמת הן שרי להפריש מזה ע״ז דשל עובד כוכבים נמי חייב מדאורייתא אלא מדאסרי ר״י ור״ש לתרום משל עובדי כוכבים וכותים על של ישראל אלמא דס״ל יש קנין לעובדי כוכבים להפקיע אלא מדרבנן הוא דמחייב גזירה משום בעלי כיסין וא״כ ע״כ דכותים גירי אריות ומש״ה אסור להפריש משלהם על של ישראל ושרי להפריש על של עובדי כוכבים אבל אכתי קשה לי א״כ דלר״י ור״ש גירי אריות הן והו״ל כשל עובדי כוכבים אמאי מחייבי כלל להפריש בלוקח יין מבין הכותים דלכאורה נראה בכמה דוכתי וכדמשמע בבכורות דף י״א להדיא דהא דמחייבי מדרבנן בלוקח מעובד כוכבים היינו בלוקח קודם מירוח אבל לאחר שנתמרחו ביד עובד כוכבים פטור לגמרי כמו דפטרינן מירוח הקדש לגמרי וא״כ בלוקח יין דהוי כלאחר מירוח דמשירד לבור הוי גמר מלאכתו א״כ פטור לגמרי. מיהו בתוספות דמנחות דף ל״א ראיתי שתוס׳ נסתפקו בזה בתבואה של עובד כוכבים ומירח עובד כוכבים אי מחייב הלוקח מיהו מדרבנן או לא ואמאי לא איפשטו להו מההיא דלוקח יין מבין הכותים ואפשר דאיכא למידחי דאיירי שלקח הכותי הענבים מישראל ועשה מהן יין דכה״ג מחייב אפילו בשל עובד כוכבים מדרבנן. אבל קשה אם כן אמאי נקט כל הלוקח יין מבין הכותים דהא מילתא דפליגי בהו לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד הוי מצי למיפלג בלוקח טבל גמור מישראל אע״כ הא דנקט לוקח מכותי היינו משום דישראל אסור לו למכור טבל כמו ששנינו במסכת דמאי ומש״ה נקט כותי שאינו מקפיד על זה אפילו אי גירי אמת הן כמ״ש תוספות בסמוך וא״כ אי ס״ד כדפרישית שהכותי לקח הענבים מישראל הרי שמכר ישראל בטבלו ואמאי נקט כלל כותים. מיהו מצינן למימר דאיירי שלקח הכותי מישראל הענבים במחובר לקרקע שעדיין לא הגיעו לכלל חיוב. אבל אכתי קשה דאי ס״ד דבשל עובד כוכבים אפילו לאחר שמירחן נמי מחייב מדרבנן א״כ אמאי נקט הכא הלוקח יין מבין הכותים הו״ל למיתני בשל עובד כוכבים ובמטהר יינו דהא לר׳ יוסי כותי ועובד כוכבים חדא מילתא היא ולר״מ נמי אפילו של עובד כוכבים חייב מדרבנן מיהו אפילו לאחר המירוח כיון דאפילו לר׳ יוסי דקודם מירוח נמי לא הוי אלא מדרבנן למאי דס״ל יש קנין ואפ״ה מחייב מדרבנן אפילו לאחר מירוח מדמחייב בכותי דלדידיה הוי כעובד כוכבים כ״ש לר״מ דקודם מירוח הוי מדאורייתא כדאיתא שם במנחות דס״ל אין קנין כ״ש דחייב אפילו לאחר מירוח מדרבנן אפילו בתבואה שגדלה ברשות וכ״ש למאי דמפרשינן דאיירי בענבים של ישראל א״כ במכרן הישראל לעובד כוכבים משמע דחייב אפי׳ מדאורייתא למאי דס״ל במנחות מירוח העובד כוכבים אינו פוטר. ונראה דהא דמספקא להו לתוספות בעלמא לענין תבואת העובד כוכבים שמירחן ולא איפשיטא להו מהכא היינו משום די״ל כתירוץ הראשון שכתבו כאן דבכותים לא בעינן לאוקמי במטהר יינם דבלא״ה לא שייך בהו איסור סתם יינם וא״כ לא מצי למיתני עובד כוכבים משום יינם ועיקר דין תרומה דמתני׳ לענין ברירה או לענין בקיעת הנוד היינו במשקין דוקא ולא מצינו משקין תרומה אלא זיתים וענבים בלבד. וא״כ יינם ושמנן תרווייהו אסורין בעובד כוכבים קודם שהתירו שמן ומש״ה איצטריך למיתני כותים ולתירוץ השני דמוקי במטהר יינם ע״כ הא דלא קתני עובד כוכבים בכה״ג היינו משום דאפילו לר״מ דמירוח עובד כוכבים אינו פוטר וחייב מדאורייתא היינו בתבואה של ישראל אבל בשל עובדי כוכבים עצמן שמירחן לא מחייב אלא מדרבנן והא דלא קתני חיובא דרבנן היינו משום דבעי לאשמעינן דאפילו בדאורייתא יש ברירה לר״מ מש״ה נקט כותיה דחייב לר״מ מדאורייתא אפ״ה אמרינן דיש ברירה וכן במסקנא לא חיישינן אפילו באיסור דאורייתא לבקיעת הנוד ולר׳ יוסי ור״ש נמי איכא רבותא דאע״ג דלדידהו תרומת תבואה של כותי הוא מדרבנן דגירי אריות הן אפ״ה אמרי׳ דאין ברירה או דחיישינן לבקיעת הנוד אבל אין לפרש דהא דלא קתני של עובד כוכבים ובחיובא מדרבנן היינו משום דא״כ הוי שרי להפריש לגמרי תרומות ומעשרות אפילו בע״ש בה״ש כמו דמאי הא ליתא דא״כ תיקשי לר״י ור״ש דסברי גירי אריות הן וא״כ לא הוי אלא מדרבנן מדאסרי להפריש על של ישראל ואפ״ה אסרו להפריש בה״ש מדקאמרי אוסרין משמע דאין תקנה לדבר והיינו משום דלא דמי לדמאי דשאני התם דרוב ע״ה מעשרין הן כמו שאפרש בסמוך בלשון התוספות בד״ה ומיחל ע״ש כנ״ל ודוק היטב והרבה יש להאריך בענין מירוח עובד כוכבים שכתבתי ודעתי לפרשו במקום אחר בעזה״י:
בד״ה עשרה מעשר ראשון לאו דוקא כו׳ עכ״ל. ולענ״ד נראה ליישב דדוקא קתני דנהי דבעלמא המעשר מתמעט משום תרומה כמ״ש מהרש״ל ז״ל ביש״ש פר׳ הפרה בסוגיא דברירה אפ״ה נראה דשאני הכא דנהי דכותים חשידי למכור טבל אפ״ה מידי ספיקא לא נפקא דודאי לא כולהו חשידי באיסורא דרבנן כמו שהארכתי בסוגיא דגט כותי וכמ״ש התוס׳ שם דמדאורייתא הוי כישראל גמור והיינו ע״כ משום דרובן כשרים א״א גירי אמת הן ועוד כיון דאמרי׳ מיהא הני כותאי עשורי מעשרי כראוי לצורך עצמם וא״כ בההיא דלוקח יין נמי חיישינן שמא מכר לו ממה שהפריש לצורך עצמו ואח״כ נמלך למכור או ממה שנשאר או שכבר הפריש בעודן ענבים. ולפ״ז א״ש שאין המעשר מתמעט בשביל תרומה דשמא אין כאן תרומה כלל אם הפריש כבר הכותי תרומה ולא מעשרות שהרי מעיקר הדין חיוב תרומה חל קודם גמר מלאכה וכמ״ש בחדושי למס׳ ביצה מדאמרינן בירושלמי א״א לגורן שתיעקר אא״כ הפריש ת״ג וא״כ אפשר שהפריש הכותי בעודן ענבים משא״כ חיוב מעשר דרך להפריש בשעת אכילה ושתיה כנ״ל נכון ודו״ק:
בד״ה שני לוגין כו׳ ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל שקצרו בדבריהם דה״נ דרשינן התם תבואת זרעך ולא לוקח וע״ז סומכין הכותים ואפילו אלפני עור לא עברי כו׳ עכ״ל. ואין דבריו מוכרחים דההיא דתבואת זרעך ולא לוקח לא פסיקא להו אלא לשיטת ר״ת בפרק הפועלים דף פ״ח שמפרש דהיינו דוקא בלוקח אחר מירוח שהלוקח פטור כיון שנתחייבו ביד המוכר. משא״כ לשיטת ריב״א שם הוא להיפך דהא דלוקח פטור מדאורייתא היינו דוקא בלוקח קודם מירוח אבל לוקח אחר מירוח חייב מדאורייתא. ואם כן הכא בהלוקח יין דהוי כלאחר מירוח לשיטת ריב״א חייב הלוקח מדאורייתא ויש כאן להמוכר לפני עור אלא דהתוספות לא חיישי כלל בהכי משום דמילתא דפשיטא היא בכולי תלמודא דכותים חשידי על לפני עור ועיקר דבריהם כאן אינן אלא לענין שאין כאן גוף איסור של חיוב הפרשת תרומה על הכותי ועל זה כתבו כמה טעמים והיינו דמסקו משום דסומכין אהא דדרשינן ואכלת ולא מוכר וא״כ איהו גופא לא קעביד איסורא דאורייתא כנ״ל נכון ומכ״ש דא״ש טפי למה שאפרש בסמוך דבלא״ה לא נחתו תוספות בשמעתין לשיטת ר״ת דפרק הפועלים עיין בסמוך ודו״ק:
ומפרשים את הדבר: תולה בדעת עצמו לית ליה [אין לו] ברירה, דתניא כן שנינו בברייתא]: הלוקח (קונה) יין מבין הכותים (שומרונים) ולשיטה זו הריהם כיהודים לענין חיובי תרומות ומעשרות, אלא שיש לחשוש שלא עישרו ונמצא שיש בידו יין של טבל, אומר כך: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר זמן ממאה לוגים שיש לפני — הרי הן מעכשיו תרומה לכהן, עשרה לוגים הן מעשר ראשון ללוי, תשעה (עשירית מן הנותר) הם מעשר שני שהמפריש מעלהו לירושלים ואוכלו,
The Gemara elaborates: When one makes it dependent on his own decision, Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive clarification, as it is taught in the Tosefta (Demai 8:7): In the case of one who purchases wine from among the Samaritans, about whom it is assumed that they did not separate teruma and tithes, and he is not in a position to now separate teruma, he acts as follows: If there are, for example, one hundred log of wine in the barrels, he says: Two log that I will separate in the future are teruma, as the mandated average measure of teruma is one-fiftieth; ten log are first tithe; and one-tenth of the remainder, which is approximately nine log, are second tithe.
רש״יתוספותרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין כה., הערוך על סדר הש"ס גיטין כה., רש"י גיטין כה., ראב"ן גיטין כה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין כה., ר"י מלוניל גיטין כה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין כה., רמב"ן גיטין כה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין כה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין כה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות גיטין כה., פני יהושע גיטין כה., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין כה., אסופת מאמרים גיטין כה.

Gittin 25a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 25a, Collected from HeArukh Gittin 25a, Rashi Gittin 25a, Raavan Gittin 25a, Tosafot Gittin 25a, Ri MiLunel Gittin 25a, Piskei Rid Gittin 25a, Ramban Gittin 25a, Rashba Gittin 25a, Meiri Gittin 25a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 25a, Penei Yehoshua Gittin 25a, Steinsaltz Commentary Gittin 25a, Collected Articles Gittin 25a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144