ציון א.
גמרא. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: גמלים של ערביא – אשה גובה פרנא מהם. אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי – אשה גובה פרנא מהם. ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא – אשה גובה פרנא מהן. אמר רבא: מריש הוה אמינא, הני ארנקי דמחוזא – אשה גובה פרנא מהם, מאי טעמא? אסמכתייהו עלייהו, כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי, וכי משכחי ארעא זבני בהו, אמינא: אסמכתייהו אארעא הוא.
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל. וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן, וישנן במטלטלין כבקרקע, וכו׳.
(רמב״ם אישות טז, ז)
מדינא דגמרא הכתובה, היינו עיקר כתובה ותוספת – אינם נגבים אלא מן הקרקע, ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלין, והוא הדין לכל תנאיה... ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא – אינה גובה מהם. וכו׳.
(שו״ע אבן העזר ק, א)
רש״י מפרש שכוונת רבי יוחנן האומר שהאשה ״גובה פרנא״ מגמלים של ערביא היא שיש לה רווח שליש, כלומר שאם הכניסה לו אותם בנדונייתה דינם ככספים שהבעל מוסיף עליהם שליש, כמבואר במשנה. הריטב״א מביא ראיה לפירושו, ש״פרנא״ הוא מלשון רווח, ממה שאמרו לעיל
(נד, א) ״פורנא ליתמי״.
מדברי רש״י נראה שזהו הפירוש גם במימרות האחרות, חוץ מ״ארנקי דמחוזא״ שעליו הוא כותב ש״פרנא״ הכוונה לכתובה שגובה אותה ממטלטלין, וכן כותבים הרשב״א והריטב״א בדעתו.
אולם רבינו תם (מובא בתוספות ד״ה גמלים וברא״ש סי׳ ה) מקשה שלפירושו, שמדובר ברווח שליש, היה על הגמרא לומר שהרי הן ככספים, כשם שאומרת מקודם על בשמים של אנטוכיא. מלבד זאת הרשב״א והריטב״א מעירים שמסתבר שכוונת הגמרא ב״פרנא״ בכל המימרות לאותו ענין.
לפיכך, רבינו תם מפרש שבכל המימרות הכוונה היא שהאשה גובה את כתובתה מדברים אלה, וכן מפרשים הרמב״ן, הרשב״א והרי״ד. המאירי מבאר שכתובה נקראת בשם ״פרנא״ משום שיש בכתובה ובתוספת כעין רווח.
הם מסבירים שאף על פי שאין גובים כתובה מן המטלטלין, מדברים אלה גובים, מפני שעיקר סחורתם היה מהם והאשה סומכת דעתה עליהם.
הפני יהושע כותב שרש״י לא רצה לפרש כרבינו תם משום שהפירוש הפשוט של ״פרנא״ הוא רווח, ועוד שלפי רבינו תם דין זה אינו שייך לסוגייתנו העוסקת בהוספת שליש ופחת חומש מהנדוניה. אמנם גם רש״י מפרש שבסוף הסוגיה מדובר על כתובה, אבל יתכן שכוונת הגמרא להשמיענו שניתן לגבות תוספת שליש ממטלטלין שסומכת עליהם, כפי שהדין בעיקר הכתובה, וזה כדעת הסוברים שנדוניה ותוספת שליש דינם ככתובה ולא כשאר חוב.
הרמב״ן כותב שלפי רבינו תם הטעם שהביאו דינים אלה בסוגייתנו הוא משום שבשמים וגמלים נשנו יחד בירושלמי (י, ג) בעניין גביית כתובה, וכיון שהגמרא הביאה את הדין על בשמים של אנטוכיא שנו גם את דין הגמלים. ניתן אולי להוסיף על דבריו שהגמרא מביאה זאת בקשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל שהכל כמנהג המדינה, ללמדנו שכל דבר שמנהג המדינה שסומכת עליו יכולה לגבותו בכתובתה.
כאמור, המאירי מקבל את פירוש רבינו תם, אך הוא מוסיף שגם הדין העולה מפירוש רש״י הוא נכון.
אולם בדעת רש״י יש להסתפק אם הוא מסכים לדין היוצא מפירוש רבינו תם, שהרי למסקנה רבא סובר שהאשה גובה רק מן הקרקע, כמו שכותב רש״י (ד״ה אארעא). אך ניתן לומר שרבא אומר זאת רק לגבי ״ארנקי דמחוזא״, מה שאין כן במטלטלין אחרים שסומכת עליהם שגובה מהם את הכתובה.
הרי״ף אינו מביא הלכות אלה, ויתכן שהוא סובר כפירוש רש״י שמדובר על תוספת שליש, וכיון שהוא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל שהכל כמנהג המדינה – אין צורך להזכירם, ואף את דברי רבא שגובים מ״ארנקי דמחוזא״ אינו מביא, משום שכאמור למסקנה רבא חזר בו.
ב. האם גובים את המטלטלין מהלקוחות.
לפי שיטת רבינו תם נראה בפשטות שהאשה גובה לכתובתה מכל הדברים המנויים בסוגייתנו משום שסומכת עליהם, ולכן אף אם הבעל מכרם האשה גובה מהלוקח לאחר מות בעלה.
רבינו תם (שם) אף מביא דעה הסוברת שכיום האשה יכולה לגבות מכל המטלטלין, מפני שהיא סומכת עליהם כמו שנאמר על הדברים הנזכרים בסוגייתנו. אך רבינו תם עצמו אינו מסכים לכך, משום שלדעה זו בטלה תקנת השוק.
הקרבן נתנאל (אות ס) מסביר שכיון שעל כל האנשים יש שעבוד כתובה – נמצא שכל המטלטלין משועבדים, אבל בגמלים של ערביא וכיוצא בהם אין לחשוש לתקנת השוק מפני שהלקוחות יכולים להיזהר בדברים המסוימים האלה.
לעומת זאת מדברי הש״ך (חו״מ סי׳ קז סק״ב וסי׳ קיג סק״א) עולה שבכל המטלטלין, כולל אלה המנויים בסוגייתנו – אין גובים מלקוחות, משום שלענין גבייה מלקוחות אינה סומכת דעתה עליהם שהרי יכול להבריחם. בכך הוא דוחה את קושיית רבינו תם, ולדעתו כך מוכח מדברי הרא״ש בבבא קמא
(פ״א סי׳ יט).
התקנה מובאת באגרת רב שרירא גאון, ונאמר בה שבסביבות שנת אלף צ״ו למנין השטרות תיקנו שניתן לגבות כתובת אשה וחוב אף מהמטלטלין של יתומים.
המאירי כותב שמסוגייתנו יש סמך לתקנת הגאונים, שכן עכשיו הכל סומכים על המעות והסחורות, ואף המגיד משנה כותב שטעם התקנה היה שבזמננו רבים מתעסקים במטלטלין בלבד, והאשה סומכת דעתה עליהם.
אולם מדברי הרשב״א בתשובה (ח״ב קסג) עולה שתקנת הגאונים אינה מבוססת על סוגייתנו וזוהי תקנה שאינה מעיקר הדין, אלא שלדעתו כיום רוב העסקים נעשים במטלטלין וסחורות, ולכן גובה את כתובתה ממטלטלין מעיקר הדין כמו שגובה מקרקעות. בדרך זו הוא כותב שבזמן הזה גובה אף ממטלטלין שנתן לאחרים כמו לגבי קרקע, בעוד שמתקנת הגאונים יתכן שגובים רק ממטלטלין שאצל היתומים.
הרי״ף (ל, ב בדפיו) מביא את תקנת הגאונים, וכאמור אינו מזכיר את המימרות שבסוגייתנו, ואם כן מסתבר שלדעתו גם כיום הגבייה מהמטלטלין היא מכח התקנה ולא מעיקר הדין.
כך מוכח מדברי רבינו אפרים (מובא ברא״ש ב״ק פ״א סי׳ יט) הסובר שאין גובים לנזיקין ממטלטלין של יתומים, ומנמק זאת בכך שתקנת הגאונים היתה רק לבעל חוב משום נעילת דלת בפני לווין, וכן לאשה משום פרייה ורבייה, אבל לא לנזיקין שהם דבר שאינו שכיח. אמנם הרי״ף בבבא קמא (ו, א בדפיו) חולק עליו וסובר שלאחר תקנת הגאונים גובים גם לנזיקין ממטלטלין של יתומים, אבל מדברי הרא״ש (שם) משמע שגם לדעת הרי״ף זוהי תקנה שאינה מעיקר הדין.
בדרך אחרת מסביר רבינו תם (ספר הישר, חידושים סי׳ תקצז) שתקנת הגאונים היתה לכתוב בכתובה במפורש שתוכל לגבות בין ממטלטלין ובין מקרקעות, וזה מועיל מעיקר הדין משום שהמטלטלין משתעבדים אגב הקרקע, בדומה למה שנאמר במסכת בבא בתרא
(מד, ב). יחד עם זאת הוא מוסיף שאין כותבים במפורש את המילה ״אגב״, שאם כן היה ניתן לגבות מטלטלין אף מלקוחות ובטלה תקנת השוק. דברי רבינו תם מובאים גם ברא״ש ובר״ש בתוספותיהם.
כאמור, גם מדברי התוספות עולה שתקנת הגאונים אינה מאפשרת גבייה מלקוחות, ובפשטות כך עולה מלשון רב שרירא גאון שמדבר על הזכות לגבות מהיתומים, ואינו מזכיר אפשרות של גבייה מלקוחות.
בעל שלטי הגבורים (
ב״ק דף ו, א אות א) והסמ״ג (מובא בהגהות מיימוניות נזקי ממון ח, ה) כותבים בשם רבינו תם שרק בכתובה גובים ממטלטלין מפני שכותבים זאת בנוסח הכתובה, אבל לא בשאר חובות, וכן הוא גם לפי תקנת הגאונים. אולם הסמ״ג עצמו דוחה זאת, וגם מדברי רבינו תם כפי שמובא בראשונים אחרים מבואר שתקנת הגאונים חלה גם על בעל חוב.
בדברי הרא״ש יש קושי, שכן בפרק רביעי (סי׳ כד) הוא מזכיר את תקנת הגאונים, ובפסקיו לסוגייתנו (סי׳ ה) הוא מביא את הסבר רבינו תם שהשעבוד על המטלטלין חל מכח הנוסח של הכתובה, שכותבים במפורש שמשעבד נכסים שאין להם אחריות ושיש להם אחריות. לעומת זאת בבבא קמא
(פ״א סי׳ יט) הוא כותב שבדורות הללו מטלטלין הם כקרקע לכל דבר מעיקר הדין, אף בלא התקנה, כגמלים של ערביא המוזכרים בסוגייתנו, וכבר הגר״א (על הרא״ש בב״ק), הפלפולא חריפתא (שם אות ב) והבית שמואל (סק״ב) מעירים על הקושי בהבנת שיטתו.
הקרבן נתנאל (כאן אות ע) מיישב שלענין נזיקין ניתן לומר שכיום מטלטלין הם כקרקע מעיקר הדין וגובים מיתומים ואף מלקוחות, מפני שנזיקין הם דבר שאינו שכיח, מה שאין כן לענין כתובה ובעל חוב, שאם יגבו מלקוחות בטלה תקנת השוק.
בעל ספר בית יעקב (על השו״ע סק״א) מסביר שהדין בנזיקין שונה משום ששעבוד הנכסים חל בהם מהתורה, מפני שהם כמלוה הכתובה בתורה, וחכמים הם שבטלו את השעבוד על המטלטלין משום שאין סומכים עליהם, ולכן כעת שסומכים על המטלטלין חל עליהם שעבוד גמור. לעומת זאת בכתובה וחובות אחרים שעבוד הנכסים חל רק מתקנת חכמים שקבעו שאין גובים ממטלטלין, ולכן אף שכעת סומכים על המטלטלין צריך תקנה חדשה להחיל עליהם את השעבוד.
אולם יש להעיר שבדברי הרא״ש בתשובה (כלל לו, ג) מבואר שאף בכתובה חל עכשיו השעבוד על המטלטלין מעיקר הדין, כמו שנאמר בסוגייתנו על אשלי דקמחוניא.
הרמב״ם אינו מביא להלכה את הדינים הנזכרים בסוגייתנו, וכותב רק שהגאונים תיקנו שגובים את הכתובה ממטלטלין של יתומים. אבל המגיד משנה מביא בהקשר לכך את הדינים שבסוגייתנו, וניתן להבין שמפרש שהתקנה נסמכת עליהם.
מלבד זאת הרמב״ם כותב בהלכה ח שנהגו לכתוב בכתובה שהשעבוד חל על המטלטלין, ויש בזה תיקון גדול שהאשה גובה מכח הכתוב בשטר שהוא תנאי שבממון ולא מכח תקנת האחרונים.
הרמב״ם בהלכה ט מסביר את ההבדל ביניהם, שאם לא כתב בשטר הכתובה שיגבו ממטלטלין ניתן לגבות מהם מכח תקנת הגאונים רק בתנאי שידוע לנו שהבעל ידע על תקנתם, בעוד שמכח התנאי שבכתובה ניתן לגבות בכל אופן.
כיוצא בזה הרמב״ם כותב בהלכות מלוה ולוה
(יא, יא) לגבי שאר חובות, שמלבד תקנת הגאונים יש גם מנהג לכתוב בשטר חוב שיגבו גם ממטלטלין.
אולם הריב״ש (סי׳ שצב) מדייק בלשון הרמב״ם שקיים הבדל בין כתובה לגביית חוב, שלגבי כתובה הוא כותב שפשטה תקנת הגאונים ברוב ישראל, בעוד שלגבי גביית חוב משמע שפשטה בכל ישראל. הריב״ש מסיק מכך שבשאר חובות אף אם לא כתב בשטר שיגבה ממטלטלין – גובה מהם מכח תקנת הגאונים, כנראה משום שמניחים שמן הסתם יודע על התקנה.
הריב״ש והמגיד משנה (מלוה ולוה, שם) כותבים שקיים הבדל נוסף בין גבייה מכח תקנת הגאונים לבין גבייה מכח תנאי שבשטר, שאם באים לגבות מכח התנאי שבשטר – גובים ממטלטלין אף במקום שיש קרקעות, מה שאין כן בגבייה שהיא מכח התקנה שלא ניתן לגבות ממטלטלין במקום שיש קרקעות, שכיון שיש קרקע ואין הפסד בדבר הולכים לפי דין התלמוד.
בענין אחר המגיד משנה (כאן, הל׳ ח) מדייק מלשון הרמב״ם שכאשר כותבים בכתובה שהשעבוד חל על המטלטלין אין צורך לכתוב שהמטלטלין נקנים אגב הקרקע, מפני שגם בלא זה ניתן לגבות מן היתומים. אך הוא מוסיף שאם כותב בנוסח זה הדבר מועיל לגבייה אף מן הלקוחות.
על מסקנתו יש להעיר שבטופס הכתובה שכותב הרמב״ם
(הל׳ יבום וחליצה ד, לג) נאמר שמשעבד את המטלטלין אגב הקרקע, אך יתכן שהרמב״ם כותב כן כדי להבטיח את הגבייה גם מן הלקוחות.
השלחן ערוך מביא את תקנת הגאונים לגבות את הכתובה אף מן המטלטלין, ומדגיש שגובה רק מבני חורין ולא ממשועבדים, כגון שהבעל מכרם או נתנם במתנה.
בהמשך ההלכה הוא כותב שעכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות שמשעבד את המטלטלין אגב הקרקע, ומכל מקום לא נהגו לגבות אותם מלקוחות מפני תקנת השוק.
כיוצא בזה הוא כותב בחושן משפט (סי׳ ס, א) שאף על פי שנהגו לכתוב בכל השטרות שמשעבד מטלטלין אגב קרקע, בכל זאת נהגו לא לגבות אותם מלקוחות מפני תקנת השוק, כפי שכותב הרא״ש בתשובה (עט, ד).
המשיא את היתומה – לא יפחות מחמישים זוז
ציון ד. ה.
משנה. וכן המשיא את היתומה – לא יפחות לה מחמשים זוז. אם יש בכיס – מפרנסין אותה לפי כבודה.
גמרא. אמר אביי: חמשים זוזי פשיטי. ממאי? מדקתני סיפא: אם יש בכיס – מפרנסין אותה לפי כבודה, ואמרינן מאי כיס? אמר רחבה: ארנקי של צדקה, ואי סלקא דעתין חמשים זוזי ממש, אם יש בכיס כמה יהבינן לה?! אלא שמע מינה, חמשים זוזי פשיטי.
יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין את האשה קודם לאיש, שבושתה של אשה מרובה. ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה – נותנין לה לפי כבודה.
(רמב״ם מתנות עניים ח, טז)
הרשב״א כותב שרב האי גאון הסתפק האם הגבאים צריכים ללוות כשאין בכיס של צדקה חמישים זוז כדי להשיא את היתומה, או שבמצב כזה הם יכולים לתת לפי מה שיש ברשותם.
הרשב״א מוסיף שבירושלמי (הלכה ה) יש מחלוקת בענין זה. שם נאמר שרבי חיננא מוכיח מדברי המשנה שאומרים לפרנסים ללוות, שכן הוא מפרש שאם יש כסף בכיס – נותנים לה יותר מחמישים זוז. אולם רבי יוסי מוכיח מהמשנה שאין אומרים לפרנסים ללוות, והרשב״א מסביר שהוא מפרש שאם יש בכיס מספיק מעות בשביל יתומה זו וגם לאחרות – נותנים לה חמישים זוז, ואם לא ישאר מספיק לאחרות – נותנים לה פחות מחמישים זוז.
עם זאת נראה שהרשב״א עצמו פוסק שחובה על הגבאים לתת לה את כל הסכום וצריכים ללוות בשביל זה, ולפי פירושו בירושלמי יוצא שנותנים לה את כל הסכום אף שלא ישאר לאחרות.
גם הריטב״א, הריא״ז (הלכה ב, ג) והמאירי פוסקים שהגבאים צריכים ללוות, והאור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ כז) כותב שכך משמע גם ממסקנת הירושלמי, שאף רבי אמי שסבר בתחילה שאין צריכים ללוות, הסכים לבסוף לדעת רבי חיננא שאמר שצריך ללוות, וכן כותב הגר״א (יו״ד רנז סקי״א).
השלחן ערוך בהלכה שלפנינו פוסק את ההלכה היוצאת מן המשנה, ובסימן רנז, ה הוא מוסיף שאם חסר ממון בכיס של צדקה הגבאי צריך ללוות.
הש״ך (סק״ג) כותב שהשיעור של חמישים זוז נאמר לפי ימיהם, אבל בזמן הזה נותנים כפי הראוי, כפי שנאמר בסימן רנג, ב, שכל השיעורים שנאמרו במשנה ובגמרא בדיני צדקה משתנים בכל זמן לפי מה שראוי לפרנסה.
דין קדימה בפרנסת יתום ויתומה
ציון ו.
גמרא. תנו רבנן: יתום ויתומה שבאו להתפרנס – מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור.
האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר ובושתה מרובה. וכו׳.
(רמב״ם מתנות עניים ח, טו)
בברייתא נאמר שמקדימים לפרנס יתומה לפני יתום, ורש״י מפרש שמדובר בפרנסת מזונות מן הצדקה.
הרי״ד מקשה שבמשנה בהוריות (יג, א) נאמר שהאיש קודם להחיות והאשה קודמת לכסות, הרי שלמזונות האיש קודם, ואכן הרשב״א מוכיח מהמשנה בהוריות שאף הברייתא מתכוונת לפרנסת כסות, אבל במזונות האיש קודם.
הרי״ד עצמו דוחה אף פירוש זה, שאם כן לא היתה הברייתא צריכה לנמק זאת בכך שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים, שהרי גם בלא טעם זה היא קודמת לכסות משום שבושת האשה גדולה משל האיש.
לפיכך הוא מפרש, וכן מפרשים הריא״ז (הלכה ב, ה) והמאירי, שמדובר בברייתא בכגון שנמצאים בעיר, שאז היתום יכול לחזר על הפתחים ולהתפרנס בלי להסתייע בכספי קופת הצדקה, בעוד שהיתומה בושה לחזר, ועל כן יש להקדים את פרנסתה לפרנסתו. לעומת זאת במשנה במסכת הוריות מדובר בכגון שנמצאים במדבר או בספינה, שאי אפשר לחזר על הפתחים, ועל כגון זה נאמר שהאיש קודם להחיות, משום שהוא חייב בכל המצוות.
פירוש אחר לגמרי לברייתא שבסוגייתנו מובא בשיטה מקובצת בשם הגאונים. הם מפרשים שמדובר כאן על פרנסה של מזון וכסות שכנראה קשורים לסיוע בנישואין, ועל זה נאמר שיש להקדים ולסייע ליתומה שנתבעת להינשא מחשש שהחתן יחזור בו. אבל לגבי היתום אין חוששים לכך, שאף אם הכלה תחזור בה הוא ימצא יותר בקלות אשה אחרת.
השיטה מקובצת מעיר שפירוש הגאונים אינו מתיישב עם גרסת הגמרא שלפנינו, אך נראה שהם גורסים כמו הרי״ף (כט, א בדפיו): ״מפני שדרכו של איש לחזר״, בלי לומר שמחזר על הפתחים, ולפי דרכם הפירוש הוא שדרכו לחזר אחר האשה.
הרמב״ם כותב שהאשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות, והבית יוסף מסביר שהוא לומד מהברייתא שבסוגייתנו שהאשה קודמת בכל הנוגע לקבלת סיוע מקופת הצדקה, ואילו המשנה בהוריות עוסקת בענין אחר לגמרי, והוא הצלה במקום שיש פיקוח נפש, כגון שטובעים בנהר וכיוצא בזה, ועל כך נאמר שהאיש קודם.
בעל חסדי דוד (על התוספתא,
הוריות ב, ו) כותב שכאשר מדובר על גבייה מהצדקה במצב של פיקוח נפש פשוט שגם בזה האיש קודם, שאין הבדל בין מוות ברעב לבין טביעה בנהר.
אולם יש להעיר שהרמב״ם השמיט את ההלכה היוצאת מן המשנה בהוריות, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת
הוריות דף יג, א ציון כ.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם שמקדימים אשה לאיש בין למזון ובין לכסות, והרמ״א בסימן רנב, ח כותב שאם הם בסכנת טביעה – הצלת האיש קודמת, וכן כותבים הט״ז (שם סק״ו) והש״ך (רנא סקי״א).