×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַצִּיעִין תַּחְתָּיו וּבָאִין עֲנִיִּים וּמְקַפְּלִין אוֹתָן מֵאַחֲרָיו אִיבָּעֵית אֵימָא לִכְבוֹדוֹ הוּא דַּעֲבַד וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְבָעֵי לֵיהּ לְמִיעְבַּד לָא עֲבַד כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחְנָא.
spread underneath him to walk on, and with his blessing, the poor would come and fold them up from behind him for themselves? Clearly he gave abundant charity. The Gemara offers two possible explanations: If you wish, say that he acted that way for his own honor, to demonstrate that he considered the exorbitant expense trivial. And if you wish, say that as he should have done, he did not do. As people say, according to the camel is the burden. The stronger the camel, the heavier the load it must bear. Even if he gave altruistically, Nakdimon ben Guryon did not give as much as he was expected to give.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה כתובות ו:ה} מתני׳ המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל לכשתבוא1 לביתי אכסה בכסותי2 אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו3 לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה:
פיר׳ אם יש בכיס כיס של צדקה4.
{בבלי כתובות סז ע״א} אמר אביי הני5 חמשין זוזי פשיטי:
{בבלי כתובות סז ע״א-ע״ב} תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את6 היתום מפני שהאיש דרכו לחזר ואשה אין דרכה7 לחזר:
(מתני׳8) יתום ויתומה שבאו לשאת9 משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את10 היתום מפני שבשתה של-אשה מרובה11 משל איש.
תנו רבנן יתום שבא לישא אשה שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה [שנאמר {דברים טו:ח} די מחסורו אשר יחסר לו
די12 מחסורו13 זה בית אשר יחסר לו14 זו15 אשה]⁠16.
תנו רבנן די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי17 אתה מצווה עליו18 לעשרו אשר יחסר לו ואפילו19 סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו20 אמרו עליו על הלל הזקן שלקח21 לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו22 פעם אחת לא מצא לו23 עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשת24 מילין. אין לו ואין25 רוצה [להתפרנס]⁠26 פותחין27 לו לשם מתנה ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה28 [תנו רבנן העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה]⁠29 תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס אלא מן הצדקה נותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר30 מיתה דברי ר׳ יהודה וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין31 לו אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם:
1. לכשתבוא: כברמב״ם פיהמ״ש. גטו, כ״י נ, דפוסים: ״כשתבא״.
2. אכסה בכסותי: דפוסים: אכסנה.
3. המשיאין, יפחתו: דפוסים: המשיא, יפחות.
4. פיר׳ אם יש בכיס...צדקה: כברמב״ם פיהמ״ש. גטו: ״אם יש בכיס פיר׳...צדקה״ ומקום המאמר אחרי דברי אביי שבסמוך. חסר בכ״י נ, דפוסים.
5. הני: חסר בכ״י נ.
6. את, את: חסר בדפוסים.
7. שהאיש...דרכה: וכן גטו, כ״י נ, כבה״ג. דפוסים: שדרכו של איש לחזר ואין דרכה של אשה.
8. מתני׳: וכן בכ״י נ. ב-גטו ודפוסים אין כאן סימן למשנה. בגמ׳ היא ההמשך של הברייתא, כפי שנמצא גם בתוספתא (כתובות ו:ח-ט).
9. לשאת: דפוסים: להנשא, כבה״ג.
10. את: חסר בדפוסים.
11. מרובה: כ״י נ: ״קרובה״.
12. די: כ״י נ. חסר בדפוסים.
13. אשר יחסר לו די מחסרו: חסר ב-גטו.
14. אשר יחסר לו: גטו, כ״י נ. וכן גירסת רש״י בפירושו למשנה כאן. דפוסים: אשר יחסר אלו מטלטלין לו. כבה״ג ורא״ש: ״אשר יחסר זה מטה לו״.
15. זו: כ״י נ: ״זה״.
16. שנאמר...זו אשה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
17. ואי: דפוסים: ואין.
18. עליו, עליו: חסר בדפוסים.
19. ואפילו: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״אפי׳⁠ ⁠״.
20. תנו רבנן... לרוץ לפניו: ברי״ף בבא בתרא פרק א (ו ע״ב) מפנה לכאן.
21. שלקח: דפוסים: ששכר.
22. אמרו עליו על הלל...ועבד לרוץ לפניו: חסר בכ״י נ.
23. לו: חסר בדפוסים.
24. שלשת: וכן גטו. כ״י נ, דפוסים: ״שלשה״.
25. ואין: גטו, כ״י נ, דפוסים: ״ואינו״.
26. להתפרנס: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
27. פותחין: דפוסים: נותנין.
28. וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה: כבברייתא הסמוכה. חסר ב-גטו, כ״י נ.
29. תנו רבנן...לשם מתנה: גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
30. לאחר: כ״י נ: ״אחר״.
31. נזקקין: דפוס קושטא: זוקקין.
ערך שחן
שחןא(כתובות סז.) כדבעי ליה למעבד לא עבד דאמרי אנשי לפום גמלא שיחנא (סוטה יג:) מי לנו גדול ממשה תנא דבי רבי ישמעאל לפום גמלא שיחנא פי׳ למה מנעו הקב״ה ליכנס לארץ מפני מי מריבה מפני שהיה אדם גדול דקדק עליו (בראשית רבה יט) והנחש תנא רבי ישמעאל לפום גמלא שיחנא פי׳ שהן משאוי בלשון ישמעאל:
א. [לאסט.]
מציעין תחתיו – תחת רגליו להלך עליהם.
לפום גמלא שיחנא – לפי כח הגמל יטעינוהו משא.
תוס׳ בד״ה זהב כו׳ פי׳ שעומד בכלותיו כו׳. נ״ב ה״ג בכליותי׳ שהוא מלשון כלי או נ״ל בכולו מיבעי ליה פי׳ שעומד בכולתו ובחשיבו ודו״ק:
הכניסה לו זהב שמין אותו זהב והרי הוא כשוויו פירש רש״י הכניסה לו זהב שבור שמין אותו כשוויו לא מוסיף שליש ולא פחות חומש. פי׳ לפירושו לא מוסיף שליש שאין משתכרין בו ולא פוחת חומש שאין השמאין רשאין להוסיף בשמותם מיתיבי זהב הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כלומר שפוחתין מהם חומש לפי שמזומנים לישבר ומהדרינן בכלים של זהב שאין מזומנים לישבר וגם שמותם ידועה ואין השמאים מוסיפין בה כלום ובמסקנא תריצנא דברייתא בדהבא פריכא א״נ בממלא והן גרוטאות קטנות דק דק של זהב שנופל מהן כשמשמשין בהן לפי׳ פוחתין משומתן חומש וכי אמר רבי יוחנן בגרוטאות גדולות זו שיטת רש״י ז״ל והיא דחוקה לפי פירושו שפירש במשנתנו כי טעם פחיתת חומש בכלים מפני שהנועדים לשומן מוסיפין בהן חומש ולישנא דגמרא לא דייק הכי וגם מה שפי׳ בדהבא פריכא שהם גרוטאות קטנות לא משמע לישנא הכי כלל וכל שאינו עשוי כלים נקרא בכל מקום דהבא פריכא ואפי׳ הוא עשוי חתיכות גדולות.
ובתוספות פירשו לפי שיטת ר״ח ז״ל והירושלמי זהב שמין אותו בשוויו כלומר זהב שהוא התכשיטין אע״פ שמשתמשים בהן שמין אותו בשוויו שאין פוחתין כלום בתשמישן כדי שנפחות משמושן ואותביה מדתניא זהב הרי הוא ככלים קס״ד דתכשיטין של זהב קאמר מאי לאו ככלים של זהב שפוחתין במשמושן לא ככלים גדולים של זהב דלכ״ע לא פחתו מפני שתשמישן מועט ובמסקנא אסיקנא דמתניתין בדהבא פריכא או בממלא שפוחתין והולכין מדמיהם כי אמר רבי יוחנן בזהב שהוא עשוי בתכשיטין שעומד קיים גם אינו פוחת מחמת שמושו. הריטב״א ז״ל:
והנני מפרש פי׳ התוס׳ ועל הלשון הכתוב בתוס׳ שלנו זהב הרי הוא כשווין פי׳ ר״ח ז״ל דבכלי זהב איירי כגון נזמים וטבעות והקשו על זה דאם כן מאי קאמר לא ככלים של זהב דלא פחתי הא בכלים איירי ותירצו בתוס׳ דהאי מאי לאו ככלים של כסף דפחתי פי׳ אע״פ שכל תכשיט של זהב אינו נפחת מתוך שהיא מתקשטת בהן תמיד רוצה לפחות חומש אע״פ שאינן נפחתין הרי הן ככלים של כסף שנפחתים לפחות חומש ומשני לא ככלים של זהב דלא פחתי פי׳ כגון כוסות וקערות של זהב דאף על גב דכי משתמשי בהן פחתי כשל כסף מיהו אגב יוקרייהו אין משתמשין בהן תמיד ולהכי פשיטא בהו טפי שהם כשווים כיון דלא משתמשי בהון ומדמי להו התנא לנזמים וטבעות אף על גב דהיא רוצה להתקשט בהן משום הקישוט כיון דאינו נפחת בהכי אינו רוצה לפחות.
ונמצא לשיטה זו הא דקאמר בכלים של זהב דלא פחתי פירושו היינו אינה רוצה לפחות ולא דמי למאי דקאמר בכלים דכסף דפחתי דפירושו היינו דנפחתין ממש בתשמישן וזה דוחק ועוד קשה לשיטה זו דמאי פריך תלמודא אם כן בכליו מבעי ליה דמשמע דלישנא בעלמא קשיא ליה ובשלמא לשיטת רש״י פריך שפי׳ דלישנא דהרי הוא ככלים משמע דהויא מלתא באפי נפשה דאין הכלים ממין הזהב דאי הויא ממין הזהב בכליו מבעי ליה אבל לשיטת התוספות מאי פריך הרי בשני מיני כלים קא מיירי ושפיר קאמר דכלי תכשיט של זהב ותירצו התוספות דהכי פריך דכיון דהתנא בעי למימר דהרי הוא כשוויו לא הוה ליה למימר הרי הוא ככלים דמשמע דלא הויא בשוה עם הזהב וכדי לאשמועינן דהרי הוא כשוויו בכליו מבעי ליה פי׳ שעומד בכלותיו ובחשיבותו ואינו פוחת חומש ועוד קשה לשיטת התוספות ז״ל דבשלמא לשיטת רש״י ז״ל כי מתרצינן ואי בעית אימא הב״ע בדהבא פריכא לא נדינן ממאי דסברינן עד השתא כדברי ר׳ יוחנן ובמתניתין דקא מותבינן מינה דלעולם זהב דהיינו חתיכות זהב אלא דמחלקינן בין גרוטאות גדולות לגרוטאות קטנות דקות והוה ליה לשנויי כעין שינויא דלעיל דקא מתרצינן קושיין בלחוד אבל לשיטת התוספות ז״ל דנדינן ממאי דסברי עד השתא דפי׳ זהב (היינו) [אינו] תכשיטי זהב וקא מפרשינן דהיינו תכשיטי זהב אין משמעות לשון התלמוד כן מדלא קאמר אלא משמע דמאי דסברינן כדקאי קאי אלא דמתרצינן תיובתא בלחוד ועוד דמשמע דקיימינן לתרוצי מאי דשקלינן וטרינן מעיקרא מאי לאו ככלים של כסף כו׳. דהשתא בעי לתרוצי חד מהני גווני דלעיל דמלת כלים מסתפקא לן מאי ניהו ובעי׳ לתרוצי נינהו דאלו במאי דקאמר הזהב לית בה פירושי ואלו במסקנא הדרינן לפרושי מלת הזהב דאינו כדסברי׳ ואין במשמעות לישנא דגמרא כן ועוד קשה מאי פשיטא ליה בכלים טפי והרי אכתי לא ידעינן כלום אי בשוה אי פוחתין וכיון שכן כי קא מתרצינן בדהבא פריכא אכתי לא ברירא אי כרבי יוחנן אי לא וכל זה תירצו התוספות בלשונם דוק ותשכח.
ועוד קשיא דבשלמא לשיטת רש״י מהדר רב אשי לאוקמה בממלא דהיינו דק כי היכי דניחא טפי דמ״ה פחתי אבל לשיטת התוס׳ למה ליה לאוקמה בממלא כיון דלא מיירי בכלים אלא בדהבא פריכא בהכי סגי לשנויי ולמה ליה לרב אשי לאוקמה בממלא ויש לומר דממלא היינו זהב הניטל מן הארץ ממוצאו והלכך להכי הדר רב אשי למוקמי בהכי משום דקשיא ליה לישנא דהזהב דמשמע זהב הידוע ואי דהבא פריכא לא הוה ליה למתני הזהב אבל ממלא דהיינו זהב הניטל מן הארץ ממוצאו מקרי שפיר סתם זהב ושיטת רש״י ניחא טפי ומאי דקשיא ליה להריטב״א ליתא דהרב ז״ל פריך שני הטעמים יחד במשנתינו משום דפוחתין כשמשתמשין בכלים ומשום דדרך הנועדים לשומן בתוס׳ חומש וכי ליתא חדא טעמא יהבינן ליה אידך טעמא והא דקרי דהבא פריכא איברא דבכל דוכתא כל שאינו עשוי כלים נקרא דהבא פריכא מיהו על חתיכות זהב דקאמר מעיקרא גרוטאות דקות נקרי דהבא פריכא כנ״ל:
בד״ה זהב הרי כו׳ פר״ח דבכלי זהב מיירי כגון נזמים כו׳ עכ״ל לא ניחא להו לפרש כפרש״י דלמאי דמשני בדהבא פריכא מפלגינן בין גרוטאות גדולות ובין דקות ועיקר חסר מן הספר דפריכא משמע בין גדולות ובין קטנות ועוד לפרש״י למאי דמוקי לה בדהבא פריכא מוקי לברייתא ככלים של כסף וחזר ממאי דמוקי לה מעיקרא ככלים של זהב והל״ל לעולם ככלים של כסף ובדהבא פריכא אבל לפר״ח ניחא דהשתא נמי מוקי ברייתא ככלים של זהב ודו״ק:
בא״ד ככליו מבעיא ליה פירוש שעומד בכלותיו כו׳ עכ״ל הוצרכו לפרש כן לפר״ח דלפרש״י ניחא בפשיטות דהכי פריך דלא הל״ל ככלים דמשמע כלים אחרים ממין אחר דהיינו של כסף אלא ככליו דהיינו כלים של זהב מאותו מין אבל לפר״ח א״כ מאי משני בדהבא פריכא דהא אכתי כיון דמאותו מין הוא הל״ל ככליו אלא דהכי פריך דאי הוה איירי בכלים של זהב דהיינו נזמים הל״ל בכליו שעומד בכלותיו כו׳ ודו״ק:
איבעית אימא לכבודו הוא דעבד כו׳. להאי תירוצא משמע דאפילו הוה עביד כדבעי למיעבד כיון דלא עשה כן משום מצוה אלא לכבודו ה״ל שלא לשמה ונענש עליה ואין להקשות הא אמרינן גבי צדקה אפילו שלא לשמה יש לו שכר עליה כדאמרי׳ כדי שיחיה בני וכו׳ ודרשו ובחנוני נא בזאת וגו׳ די״ל האי שלא לשמה לכבוד הוא גרע טפי כמו שמחלקין התוספות בפסחים אהא דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה כו׳ ובעלמא אמרינן טוב לו שלא נברא ע״ש ורבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם כגזלת עובד כוכבים ואח״כ מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שבירך להיות להם שם ותפארת ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה ואין לעושר הזה מלח וקיום כדאמר הכא:
ע״א לכבודו הוא דעבד. כתב מהרש״א ז״ל אף שאמרו חז״ל ע״מ שיחיו בני הוי צדיק גמור. מ״מ לכבודו גרע. ולכאורה קשה ע״ז דהא אמרינן בנזיר דף כ״ג ע״ב דלעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמן. ופי׳ התוס׳ אפילו ע״מ להתגדר ולקנות לו שם הרי אף לכבודו מעליותא הוא אך נראה דלא דמי דהתם אינו מתגאה בשעה שעוסק בתורה ובמצות. אלא שהוא עושה כדי שיבא הכבוד אח״כ בזה אמרינן דלא יבא לידי זה שבתוך כך יבא שישכיל ללמוד לשמה אבל המתגאה בעשותו מצוה או בעסקו בתורה הרי אמרינן בעירובין בפסוק ומנחליאל במות ומבמות הגיא אף שפסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב״ה משפילו. (ובזה נלענ״ד דיש לתרץ קושי׳ התוס׳ שם דאמרינן בעלמא דכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא דיש לומר דהתם מיירי במתגאה בשעת למודו שבזה אמרינן ודאשתמש בתגא חלף ואפשר שהוא בכלל מ״ש התוס׳ שם דמיירי בעל מנת לקנטר) ותו דאיך אפשר שיהיה זה בכלל מצוה שלא לשמה. הא אמרו חז״ל במתגאה דה״ל כעובד ע״ז א״כ הוא מצוה הבא בעבירה. ועוד אמרו במתגאה אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ורבים טועים בזה בעו״ה. ויש לפרש בזה מה שאמר דוד המלך ע״ה בתהלים ק״ז יורדי הים באניות וגו׳ דקאי על יורדי ים התלמוד ומשוטטים בה המה ראו מעשה ה׳ ונפלאותיו במצולות עומקה של הלכה ואומר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו ר״ל כשאמר בפני רבים ויעמד רוח סערה שהוא היצה״ר ותרומם גליו שמתגאה וסובר כי יעלה שמים ובאמת הוא יורד תהומות כמ״ש משפטיך תהום רבה ונפשו ברעה תתמוגג שחכמתו מסתלקת עד כי יחוגו וינועו כשכור בידים סופקים ורגלים דופקים ובאמת כל חכמתם תתבלע. וראוי להם לזעוק אל ה׳ ולהתפלל על זה כמו שמצינו בחז״ל שהתפללו על זה. ואומר יקם סערה לדממה וגו׳ יש לומר ע״ד שאחז״ל בריש ברכות לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה״ר וכו׳ יעסוק בתורה. ואי לא יזכור לו יום המיתה שנאמר רגזו ואל תחטאו וגו׳ ודומו סלה ופי׳ עניינו שבעסק התורה הוא בודאי רפואה מספקת שאם אבן הוא נמוח. אלא הא דקאמר ואי לא היינו שאם יסיתיהו להתגאות בעת לימוד התורה ע״ז מועיל יום המיתה להכניע שלא יתגאה בלימודו וז,ש יקם סערה לדממה שיחשוב יום המיתה כמ״ש ודומו סלה ואז יחשו גליהם. וז״ש כאן לכבודו הוא דעביד שנתגאה בשעת הצדקה. ולכך אפילו פסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקב״ה משפילו. ויש לנו אריכות רב בזה ואין כאן מקום להאריך ומיהו נראה דא״צ לזה דאפילו אם הוא צדיק גמור. מ״מ כיון דדרך גלגל החוזר בעולם לבא לידי מדה זו. אלא דאם עושה לשמה הוא עולה למעלה מן מערכת הגלגלים כמ״ש בכה״ג אין מזל לישראל. אבל שלא לשמה אף דמצוה הוא. אבל אינו יוצא מן הטבע כדמשמע מהא דאמר רבי חייא לדבתהו אקדים ריפתא לעניא כי היכי דלקדמי לבנך. אלמא אע״פ שנותנת צדקה אפ״ה הוא גלגל החוזר. ויש לפרש בזה הפסוק ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו׳ וע״ז הפסוק אמרו חז״ל גלגל החוזר בעולם דהיינו שאם ירע לבבך בתתך לו. אף שתתן לו כיון שאין המחשבה כראוי ממילא בגלל הדבר הזה כי גלגל החוזר בעולם הוא. א״כ ממילא כיון דלכבודו עביד לא יצא מדרך הטבע. ואפשר עוד לפרש דהקושיא היה כיון דעביד מילתא יתירא בכלי מילת אלו פשיטא שפיזר שאר צדקות הרבה לעניים. ע״ז משני שזה עשה לכבודו. ואפשר ששאר צדקות לא נתן. וק״ל:

גביית כתובה ממטלטלין

ציון א.
גמרא. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: גמלים של ערביא – אשה גובה פרנא מהם. אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי – אשה גובה פרנא מהם. ואמר רב פפי: הני שקי דרודיא ואשלי דקמחוניא – אשה גובה פרנא מהן. אמר רבא: מריש הוה אמינא, הני ארנקי דמחוזא – אשה גובה פרנא מהם, מאי טעמא? אסמכתייהו עלייהו, כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי, וכי משכחי ארעא זבני בהו, אמינא: אסמכתייהו אארעא הוא.
תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין, כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל. וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן, וישנן במטלטלין כבקרקע, וכו׳.(רמב״ם אישות טז, ז)
מדינא דגמרא הכתובה, היינו עיקר כתובה ותוספת – אינם נגבים אלא מן הקרקע, ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלין, והוא הדין לכל תנאיה... ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא – אינה גובה מהם. וכו׳.(שו״ע אבן העזר ק, א)

א. מחלוקת בביאור הגמרא.

רש״י מפרש שכוונת רבי יוחנן האומר שהאשה ״גובה פרנא״ מגמלים של ערביא היא שיש לה רווח שליש, כלומר שאם הכניסה לו אותם בנדונייתה דינם ככספים שהבעל מוסיף עליהם שליש, כמבואר במשנה. הריטב״א מביא ראיה לפירושו, ש״פרנא״ הוא מלשון רווח, ממה שאמרו לעיל (נד, א) ״פורנא ליתמי״.
מדברי רש״י נראה שזהו הפירוש גם במימרות האחרות, חוץ מ״ארנקי דמחוזא״ שעליו הוא כותב ש״פרנא״ הכוונה לכתובה שגובה אותה ממטלטלין, וכן כותבים הרשב״א והריטב״א בדעתו.
אולם רבינו תם (מובא בתוספות ד״ה גמלים וברא״ש סי׳ ה) מקשה שלפירושו, שמדובר ברווח שליש, היה על הגמרא לומר שהרי הן ככספים, כשם שאומרת מקודם על בשמים של אנטוכיא. מלבד זאת הרשב״א והריטב״א מעירים שמסתבר שכוונת הגמרא ב״פרנא״ בכל המימרות לאותו ענין.
לפיכך, רבינו תם מפרש שבכל המימרות הכוונה היא שהאשה גובה את כתובתה מדברים אלה, וכן מפרשים הרמב״ן, הרשב״א והרי״ד. המאירי מבאר שכתובה נקראת בשם ״פרנא״ משום שיש בכתובה ובתוספת כעין רווח.
הם מסבירים שאף על פי שאין גובים כתובה מן המטלטלין, מדברים אלה גובים, מפני שעיקר סחורתם היה מהם והאשה סומכת דעתה עליהם.
הפני יהושע כותב שרש״י לא רצה לפרש כרבינו תם משום שהפירוש הפשוט של ״פרנא״ הוא רווח, ועוד שלפי רבינו תם דין זה אינו שייך לסוגייתנו העוסקת בהוספת שליש ופחת חומש מהנדוניה. אמנם גם רש״י מפרש שבסוף הסוגיה מדובר על כתובה, אבל יתכן שכוונת הגמרא להשמיענו שניתן לגבות תוספת שליש ממטלטלין שסומכת עליהם, כפי שהדין בעיקר הכתובה, וזה כדעת הסוברים שנדוניה ותוספת שליש דינם ככתובה ולא כשאר חוב.
הרמב״ן כותב שלפי רבינו תם הטעם שהביאו דינים אלה בסוגייתנו הוא משום שבשמים וגמלים נשנו יחד בירושלמי (י, ג) בעניין גביית כתובה, וכיון שהגמרא הביאה את הדין על בשמים של אנטוכיא שנו גם את דין הגמלים. ניתן אולי להוסיף על דבריו שהגמרא מביאה זאת בקשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל שהכל כמנהג המדינה, ללמדנו שכל דבר שמנהג המדינה שסומכת עליו יכולה לגבותו בכתובתה.
כאמור, המאירי מקבל את פירוש רבינו תם, אך הוא מוסיף שגם הדין העולה מפירוש רש״י הוא נכון.
אולם בדעת רש״י יש להסתפק אם הוא מסכים לדין היוצא מפירוש רבינו תם, שהרי למסקנה רבא סובר שהאשה גובה רק מן הקרקע, כמו שכותב רש״י (ד״ה אארעא). אך ניתן לומר שרבא אומר זאת רק לגבי ״ארנקי דמחוזא״, מה שאין כן במטלטלין אחרים שסומכת עליהם שגובה מהם את הכתובה.
הרי״ף אינו מביא הלכות אלה, ויתכן שהוא סובר כפירוש רש״י שמדובר על תוספת שליש, וכיון שהוא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל שהכל כמנהג המדינה – אין צורך להזכירם, ואף את דברי רבא שגובים מ״ארנקי דמחוזא״ אינו מביא, משום שכאמור למסקנה רבא חזר בו.

ב. האם גובים את המטלטלין מהלקוחות.

לפי שיטת רבינו תם נראה בפשטות שהאשה גובה לכתובתה מכל הדברים המנויים בסוגייתנו משום שסומכת עליהם, ולכן אף אם הבעל מכרם האשה גובה מהלוקח לאחר מות בעלה.
רבינו תם (שם) אף מביא דעה הסוברת שכיום האשה יכולה לגבות מכל המטלטלין, מפני שהיא סומכת עליהם כמו שנאמר על הדברים הנזכרים בסוגייתנו. אך רבינו תם עצמו אינו מסכים לכך, משום שלדעה זו בטלה תקנת השוק.
הקרבן נתנאל (אות ס) מסביר שכיון שעל כל האנשים יש שעבוד כתובה – נמצא שכל המטלטלין משועבדים, אבל בגמלים של ערביא וכיוצא בהם אין לחשוש לתקנת השוק מפני שהלקוחות יכולים להיזהר בדברים המסוימים האלה.
לעומת זאת מדברי הש״ך (חו״מ סי׳ קז סק״ב וסי׳ קיג סק״א) עולה שבכל המטלטלין, כולל אלה המנויים בסוגייתנו – אין גובים מלקוחות, משום שלענין גבייה מלקוחות אינה סומכת דעתה עליהם שהרי יכול להבריחם. בכך הוא דוחה את קושיית רבינו תם, ולדעתו כך מוכח מדברי הרא״ש בבבא קמא (פ״א סי׳ יט).

ג. תקנת הגאונים.

התקנה מובאת באגרת רב שרירא גאון, ונאמר בה שבסביבות שנת אלף צ״ו למנין השטרות תיקנו שניתן לגבות כתובת אשה וחוב אף מהמטלטלין של יתומים.
המאירי כותב שמסוגייתנו יש סמך לתקנת הגאונים, שכן עכשיו הכל סומכים על המעות והסחורות, ואף המגיד משנה כותב שטעם התקנה היה שבזמננו רבים מתעסקים במטלטלין בלבד, והאשה סומכת דעתה עליהם.
אולם מדברי הרשב״א בתשובה (ח״ב קסג) עולה שתקנת הגאונים אינה מבוססת על סוגייתנו וזוהי תקנה שאינה מעיקר הדין, אלא שלדעתו כיום רוב העסקים נעשים במטלטלין וסחורות, ולכן גובה את כתובתה ממטלטלין מעיקר הדין כמו שגובה מקרקעות. בדרך זו הוא כותב שבזמן הזה גובה אף ממטלטלין שנתן לאחרים כמו לגבי קרקע, בעוד שמתקנת הגאונים יתכן שגובים רק ממטלטלין שאצל היתומים.
הרי״ף (ל, ב בדפיו) מביא את תקנת הגאונים, וכאמור אינו מזכיר את המימרות שבסוגייתנו, ואם כן מסתבר שלדעתו גם כיום הגבייה מהמטלטלין היא מכח התקנה ולא מעיקר הדין.
כך מוכח מדברי רבינו אפרים (מובא ברא״ש ב״ק פ״א סי׳ יט) הסובר שאין גובים לנזיקין ממטלטלין של יתומים, ומנמק זאת בכך שתקנת הגאונים היתה רק לבעל חוב משום נעילת דלת בפני לווין, וכן לאשה משום פרייה ורבייה, אבל לא לנזיקין שהם דבר שאינו שכיח. אמנם הרי״ף בבבא קמא (ו, א בדפיו) חולק עליו וסובר שלאחר תקנת הגאונים גובים גם לנזיקין ממטלטלין של יתומים, אבל מדברי הרא״ש (שם) משמע שגם לדעת הרי״ף זוהי תקנה שאינה מעיקר הדין.
בדרך אחרת מסביר רבינו תם (ספר הישר, חידושים סי׳ תקצז) שתקנת הגאונים היתה לכתוב בכתובה במפורש שתוכל לגבות בין ממטלטלין ובין מקרקעות, וזה מועיל מעיקר הדין משום שהמטלטלין משתעבדים אגב הקרקע, בדומה למה שנאמר במסכת בבא בתרא (מד, ב). יחד עם זאת הוא מוסיף שאין כותבים במפורש את המילה ״אגב״, שאם כן היה ניתן לגבות מטלטלין אף מלקוחות ובטלה תקנת השוק. דברי רבינו תם מובאים גם ברא״ש ובר״ש בתוספותיהם.
כאמור, גם מדברי התוספות עולה שתקנת הגאונים אינה מאפשרת גבייה מלקוחות, ובפשטות כך עולה מלשון רב שרירא גאון שמדבר על הזכות לגבות מהיתומים, ואינו מזכיר אפשרות של גבייה מלקוחות.
בעל שלטי הגבורים (ב״ק דף ו, א אות א) והסמ״ג (מובא בהגהות מיימוניות נזקי ממון ח, ה) כותבים בשם רבינו תם שרק בכתובה גובים ממטלטלין מפני שכותבים זאת בנוסח הכתובה, אבל לא בשאר חובות, וכן הוא גם לפי תקנת הגאונים. אולם הסמ״ג עצמו דוחה זאת, וגם מדברי רבינו תם כפי שמובא בראשונים אחרים מבואר שתקנת הגאונים חלה גם על בעל חוב.
בדברי הרא״ש יש קושי, שכן בפרק רביעי (סי׳ כד) הוא מזכיר את תקנת הגאונים, ובפסקיו לסוגייתנו (סי׳ ה) הוא מביא את הסבר רבינו תם שהשעבוד על המטלטלין חל מכח הנוסח של הכתובה, שכותבים במפורש שמשעבד נכסים שאין להם אחריות ושיש להם אחריות. לעומת זאת בבבא קמא (פ״א סי׳ יט) הוא כותב שבדורות הללו מטלטלין הם כקרקע לכל דבר מעיקר הדין, אף בלא התקנה, כגמלים של ערביא המוזכרים בסוגייתנו, וכבר הגר״א (על הרא״ש בב״ק), הפלפולא חריפתא (שם אות ב) והבית שמואל (סק״ב) מעירים על הקושי בהבנת שיטתו.
הקרבן נתנאל (כאן אות ע) מיישב שלענין נזיקין ניתן לומר שכיום מטלטלין הם כקרקע מעיקר הדין וגובים מיתומים ואף מלקוחות, מפני שנזיקין הם דבר שאינו שכיח, מה שאין כן לענין כתובה ובעל חוב, שאם יגבו מלקוחות בטלה תקנת השוק.
בעל ספר בית יעקב (על השו״ע סק״א) מסביר שהדין בנזיקין שונה משום ששעבוד הנכסים חל בהם מהתורה, מפני שהם כמלוה הכתובה בתורה, וחכמים הם שבטלו את השעבוד על המטלטלין משום שאין סומכים עליהם, ולכן כעת שסומכים על המטלטלין חל עליהם שעבוד גמור. לעומת זאת בכתובה וחובות אחרים שעבוד הנכסים חל רק מתקנת חכמים שקבעו שאין גובים ממטלטלין, ולכן אף שכעת סומכים על המטלטלין צריך תקנה חדשה להחיל עליהם את השעבוד.
אולם יש להעיר שבדברי הרא״ש בתשובה (כלל לו, ג) מבואר שאף בכתובה חל עכשיו השעבוד על המטלטלין מעיקר הדין, כמו שנאמר בסוגייתנו על אשלי דקמחוניא.

ד. שיטת ההלכה.

הרמב״ם אינו מביא להלכה את הדינים הנזכרים בסוגייתנו, וכותב רק שהגאונים תיקנו שגובים את הכתובה ממטלטלין של יתומים. אבל המגיד משנה מביא בהקשר לכך את הדינים שבסוגייתנו, וניתן להבין שמפרש שהתקנה נסמכת עליהם.
מלבד זאת הרמב״ם כותב בהלכה ח שנהגו לכתוב בכתובה שהשעבוד חל על המטלטלין, ויש בזה תיקון גדול שהאשה גובה מכח הכתוב בשטר שהוא תנאי שבממון ולא מכח תקנת האחרונים.
הרמב״ם בהלכה ט מסביר את ההבדל ביניהם, שאם לא כתב בשטר הכתובה שיגבו ממטלטלין ניתן לגבות מהם מכח תקנת הגאונים רק בתנאי שידוע לנו שהבעל ידע על תקנתם, בעוד שמכח התנאי שבכתובה ניתן לגבות בכל אופן.
כיוצא בזה הרמב״ם כותב בהלכות מלוה ולוה (יא, יא) לגבי שאר חובות, שמלבד תקנת הגאונים יש גם מנהג לכתוב בשטר חוב שיגבו גם ממטלטלין.
אולם הריב״ש (סי׳ שצב) מדייק בלשון הרמב״ם שקיים הבדל בין כתובה לגביית חוב, שלגבי כתובה הוא כותב שפשטה תקנת הגאונים ברוב ישראל, בעוד שלגבי גביית חוב משמע שפשטה בכל ישראל. הריב״ש מסיק מכך שבשאר חובות אף אם לא כתב בשטר שיגבה ממטלטלין – גובה מהם מכח תקנת הגאונים, כנראה משום שמניחים שמן הסתם יודע על התקנה.
הריב״ש והמגיד משנה (מלוה ולוה, שם) כותבים שקיים הבדל נוסף בין גבייה מכח תקנת הגאונים לבין גבייה מכח תנאי שבשטר, שאם באים לגבות מכח התנאי שבשטר – גובים ממטלטלין אף במקום שיש קרקעות, מה שאין כן בגבייה שהיא מכח התקנה שלא ניתן לגבות ממטלטלין במקום שיש קרקעות, שכיון שיש קרקע ואין הפסד בדבר הולכים לפי דין התלמוד.
בענין אחר המגיד משנה (כאן, הל׳ ח) מדייק מלשון הרמב״ם שכאשר כותבים בכתובה שהשעבוד חל על המטלטלין אין צורך לכתוב שהמטלטלין נקנים אגב הקרקע, מפני שגם בלא זה ניתן לגבות מן היתומים. אך הוא מוסיף שאם כותב בנוסח זה הדבר מועיל לגבייה אף מן הלקוחות.
על מסקנתו יש להעיר שבטופס הכתובה שכותב הרמב״ם (הל׳ יבום וחליצה ד, לג) נאמר שמשעבד את המטלטלין אגב הקרקע, אך יתכן שהרמב״ם כותב כן כדי להבטיח את הגבייה גם מן הלקוחות.
השלחן ערוך מביא את תקנת הגאונים לגבות את הכתובה אף מן המטלטלין, ומדגיש שגובה רק מבני חורין ולא ממשועבדים, כגון שהבעל מכרם או נתנם במתנה.
בהמשך ההלכה הוא כותב שעכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות שמשעבד את המטלטלין אגב הקרקע, ומכל מקום לא נהגו לגבות אותם מלקוחות מפני תקנת השוק.
כיוצא בזה הוא כותב בחושן משפט (סי׳ ס, א) שאף על פי שנהגו לכתוב בכל השטרות שמשעבד מטלטלין אגב קרקע, בכל זאת נהגו לא לגבות אותם מלקוחות מפני תקנת השוק, כפי שכותב הרא״ש בתשובה (עט, ד).

המשיא את היתומה – לא יפחות מחמישים זוז

ציון ד. ה.
משנה. וכן המשיא את היתומה – לא יפחות לה מחמשים זוז. אם יש בכיס – מפרנסין אותה לפי כבודה.
גמרא. אמר אביי: חמשים זוזי פשיטי. ממאי? מדקתני סיפא: אם יש בכיס – מפרנסין אותה לפי כבודה, ואמרינן מאי כיס? אמר רחבה: ארנקי של צדקה, ואי סלקא דעתין חמשים זוזי ממש, אם יש בכיס כמה יהבינן לה?! אלא שמע מינה, חמשים זוזי פשיטי.
יתום ויתומה שבאו להשיא אותן, משיאין את האשה קודם לאיש, שבושתה של אשה מרובה. ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה – נותנין לה לפי כבודה.(רמב״ם מתנות עניים ח, טז)
אשה שבאה לינשא – לא יפחתו לה מחמשים זוז, ואם יש בכיס – מפרנסים אותה לפי כבודה. (ועיין לקמן סימן רנז אם הגבאים צריכים ללוות).(שו״ע יורה דעה רנ, ב)
הרשב״א כותב שרב האי גאון הסתפק האם הגבאים צריכים ללוות כשאין בכיס של צדקה חמישים זוז כדי להשיא את היתומה, או שבמצב כזה הם יכולים לתת לפי מה שיש ברשותם.
הרשב״א מוסיף שבירושלמי (הלכה ה) יש מחלוקת בענין זה. שם נאמר שרבי חיננא מוכיח מדברי המשנה שאומרים לפרנסים ללוות, שכן הוא מפרש שאם יש כסף בכיס – נותנים לה יותר מחמישים זוז. אולם רבי יוסי מוכיח מהמשנה שאין אומרים לפרנסים ללוות, והרשב״א מסביר שהוא מפרש שאם יש בכיס מספיק מעות בשביל יתומה זו וגם לאחרות – נותנים לה חמישים זוז, ואם לא ישאר מספיק לאחרות – נותנים לה פחות מחמישים זוז.
עם זאת נראה שהרשב״א עצמו פוסק שחובה על הגבאים לתת לה את כל הסכום וצריכים ללוות בשביל זה, ולפי פירושו בירושלמי יוצא שנותנים לה את כל הסכום אף שלא ישאר לאחרות.
גם הריטב״א, הריא״ז (הלכה ב, ג) והמאירי פוסקים שהגבאים צריכים ללוות, והאור זרוע (הל׳ צדקה סי׳ כז) כותב שכך משמע גם ממסקנת הירושלמי, שאף רבי אמי שסבר בתחילה שאין צריכים ללוות, הסכים לבסוף לדעת רבי חיננא שאמר שצריך ללוות, וכן כותב הגר״א (יו״ד רנז סקי״א).
השלחן ערוך בהלכה שלפנינו פוסק את ההלכה היוצאת מן המשנה, ובסימן רנז, ה הוא מוסיף שאם חסר ממון בכיס של צדקה הגבאי צריך ללוות.
הש״ך (סק״ג) כותב שהשיעור של חמישים זוז נאמר לפי ימיהם, אבל בזמן הזה נותנים כפי הראוי, כפי שנאמר בסימן רנג, ב, שכל השיעורים שנאמרו במשנה ובגמרא בדיני צדקה משתנים בכל זמן לפי מה שראוי לפרנסה.

דין קדימה בפרנסת יתום ויתומה

ציון ו.
גמרא. תנו רבנן: יתום ויתומה שבאו להתפרנס – מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור.
האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר ובושתה מרובה. וכו׳.(רמב״ם מתנות עניים ח, טו)
איש ואשה שבאו לשאול מזון – מקדימין אשה לאיש, וכן אם באו לשאול כסות, וכו׳.(שו״ע יורה דעה רנא, ח)
בברייתא נאמר שמקדימים לפרנס יתומה לפני יתום, ורש״י מפרש שמדובר בפרנסת מזונות מן הצדקה.
הרי״ד מקשה שבמשנה בהוריות (יג, א) נאמר שהאיש קודם להחיות והאשה קודמת לכסות, הרי שלמזונות האיש קודם, ואכן הרשב״א מוכיח מהמשנה בהוריות שאף הברייתא מתכוונת לפרנסת כסות, אבל במזונות האיש קודם.
הרי״ד עצמו דוחה אף פירוש זה, שאם כן לא היתה הברייתא צריכה לנמק זאת בכך שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים, שהרי גם בלא טעם זה היא קודמת לכסות משום שבושת האשה גדולה משל האיש.
לפיכך הוא מפרש, וכן מפרשים הריא״ז (הלכה ב, ה) והמאירי, שמדובר בברייתא בכגון שנמצאים בעיר, שאז היתום יכול לחזר על הפתחים ולהתפרנס בלי להסתייע בכספי קופת הצדקה, בעוד שהיתומה בושה לחזר, ועל כן יש להקדים את פרנסתה לפרנסתו. לעומת זאת במשנה במסכת הוריות מדובר בכגון שנמצאים במדבר או בספינה, שאי אפשר לחזר על הפתחים, ועל כגון זה נאמר שהאיש קודם להחיות, משום שהוא חייב בכל המצוות.
פירוש אחר לגמרי לברייתא שבסוגייתנו מובא בשיטה מקובצת בשם הגאונים. הם מפרשים שמדובר כאן על פרנסה של מזון וכסות שכנראה קשורים לסיוע בנישואין, ועל זה נאמר שיש להקדים ולסייע ליתומה שנתבעת להינשא מחשש שהחתן יחזור בו. אבל לגבי היתום אין חוששים לכך, שאף אם הכלה תחזור בה הוא ימצא יותר בקלות אשה אחרת.
השיטה מקובצת מעיר שפירוש הגאונים אינו מתיישב עם גרסת הגמרא שלפנינו, אך נראה שהם גורסים כמו הרי״ף (כט, א בדפיו): ״מפני שדרכו של איש לחזר״, בלי לומר שמחזר על הפתחים, ולפי דרכם הפירוש הוא שדרכו לחזר אחר האשה.
הרמב״ם כותב שהאשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות, והבית יוסף מסביר שהוא לומד מהברייתא שבסוגייתנו שהאשה קודמת בכל הנוגע לקבלת סיוע מקופת הצדקה, ואילו המשנה בהוריות עוסקת בענין אחר לגמרי, והוא הצלה במקום שיש פיקוח נפש, כגון שטובעים בנהר וכיוצא בזה, ועל כך נאמר שהאיש קודם.
בעל חסדי דוד (על התוספתא, הוריות ב, ו) כותב שכאשר מדובר על גבייה מהצדקה במצב של פיקוח נפש פשוט שגם בזה האיש קודם, שאין הבדל בין מוות ברעב לבין טביעה בנהר.
אולם יש להעיר שהרמב״ם השמיט את ההלכה היוצאת מן המשנה בהוריות, ועיין על כך בבירור הלכה למסכת הוריות דף יג, א ציון כ.
השלחן ערוך כותב כדברי הרמב״ם שמקדימים אשה לאיש בין למזון ובין לכסות, והרמ״א בסימן רנב, ח כותב שאם הם בסכנת טביעה – הצלת האיש קודמת, וכן כותבים הט״ז (שם סק״ו) והש״ך (רנא סקי״א).
מציעין תחתיו (תחת רגליו) ללכת עליהם, והוא היה מפקיר אותם ובאין עניים ומקפלין אותן מאחריו לאחר שעבר עליהם, ונוטלים אותם לעצמם. אם כן הרבה צדקה נתן! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מה שמסופר עליו שנתן לצדקה באמת לכבודו הוא דעבד [שעשה], שרצה להראות כמה הכסף אינו חשוב בעיניו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כדבעי ליה למיעבד [כמו שהיה צריך לו לעשות], לא עבד [עשה]. כדאמרי אינשי [כפי שאומרים האנשים] כפתגם עממי: לפום גמלא, שיחנא [לפי הגמל, המשא], שלפי גודלו מטעינים עליו יותר. וכן נקדימון בן גוריון לפי רוב עושרו לא נתן צדקה כראוי.
spread underneath him to walk on, and with his blessing, the poor would come and fold them up from behind him for themselves? Clearly he gave abundant charity. The Gemara offers two possible explanations: If you wish, say that he acted that way for his own honor, to demonstrate that he considered the exorbitant expense trivial. And if you wish, say that as he should have done, he did not do. As people say, according to the camel is the burden. The stronger the camel, the heavier the load it must bear. Even if he gave altruistically, Nakdimon ben Guryon did not give as much as he was expected to give.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תַּנְיָא אָמַר ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה {שיר השירים א׳:ח׳} אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִךְ אַל תִּקְרֵי גְּדִיּוֹתַיִךְ אֶלָּא גְּוִיוֹתַיִךְ.:

It is taught in a baraita (Tosefta 5:8) with regard to the daughter of Nakdimon ben Guryon: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said in the form of an oath: I pray that I will not see the consolation of the Jewish people if I did not see her gathering barley kernels from between the hooves of horses in Akko. I recited this verse about her: “If you know not, O you fairest among women, go your way forth by the footsteps of the flock and feed your kids, beside the shepherds’ tents” (Song of Songs 1:8). Do not read it as “your kids [gediyotayikh]” but rather read it as your bodies [geviyotayikh]. This woman is compelled to follow the sheep to the pastures in order to sustain her own body from the leftovers of their food.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם לא תדעי – אם לא תתני לב כנסת ישראל לשמור את התורה צאי לך וגו׳ סופך לצאת בעקבי הצאן ולרעות את גדיותיך.
אל תקרי גדיותך אלא גויותיך – פי׳ רש״י דקרא לישנא מעליא נקט הכניסה לו זהב שמין אותם והרי הוא כשוויו פי׳ רש״י ז״ל הכניסה לו זהב שבור שמין אותו בשוויו לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש פי׳ לפירושו לא מוסיף שליש שאין משתכרין בו ולא פוחת חומש שאין דרך השמאים להוסיף בשומתו. מיתיבי זהב הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כלומר שפוחתין מהם חומש לפי שמזומנים לשבר ומהדרינן בכלים של זהב דלא פחתי שאין מזומנים לשבר וגם שומתן ידועים ואין השמאים מוסיפין בה כלום ובמסקנא תריצנא דבריי׳ בדהבא פריכא א״נ בממלא והם גרוטאות קטנות או דק דק של זהב שנופל מהם כשמשמשין בהם ולפיכך פוחתין משומתן חומש וכי אמר ר׳ יוחנן בגרוטאות גדולות זו שיטת רש״י ז״ל והיא דחוקה לפי פי׳ שפי׳ במשנתינו כי טעם פחיתות חומש בכל הכלים מפני שהנועדים לשומן מוסיפין בהם חומש ולישנא דתלמודא לא דייקי הכא וגם מה שפי׳ בדהבא פריכא שהם גרוטאות קטנות לא משמע לישנא הכי כלל וכל שאינו עשוי כלים נקרא בכ״מ דהבא פריכא ואפי׳ הוא עשוי חתיכות גדולות ובתוספת פי׳ לפי שיטת ר״ח והירושלמי זהב שמין אותו בשוויו וכלומר זהב שהוא בתכשיטין אף על פי שמשתמשין בהם שמין אותו בשווי׳ שאין פוחתין כלום בתשמישן כדי שיפחות משומתן ואותבי׳ מדתני זהב הרי הוא ככלים וקס״ד דתכשיטין של זהב קאמר מאי לאו ככלים של כסף שפוחתין בשמושן לא ככלים גדולים של זהב גדולי׳ דלכ״ע לא פחתה מפני שתשמישן מעט ובמסקנא אסיקנא דמתני׳ אדהבא פריכא או במילי שפוחתין והולכין בדמיהם וכי אמר ר׳ יוחנן בזהב שהוא עשוי בתכשיטין שעומד קיים וגם אינו פוחת מחמת שימושו. אלא לאו ארישא קאי והכי קאמר זהב הרי הוא ככלים ומאי ניהו כלים של כסף דפחתי רשב״ג אומר זהב הרי הוא כדינרים וקושיין מת״ק ואע״ג דרשב״ג אומר מסייע לת״ק מהכא מיהו אנן קי״ל דהלכתא כת״ק דרבנן כסתם רבנן מתני׳ קמייתא דסתמא כרבנן דהא דקתני בלישנא הראשון דהבא ממש כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם קראתי עליה מקרא זה אם לא תדעי וגו׳. נראה לפרש המשך הפסוקים ע״ד דרש זה מפני שאמר שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. ענינו כמ״ש חז״ל יאה עניותא לישראל וכו׳ כי כמו שבהיות מקדשינו על מכונו היה יפה לנו העושר והכבוד כיריעות שלמה. כן בחורבנו יאות לנו העוני והקלון כמ״ש חז״ל דיו לעבד שיהא כרבו. וז״ש כאהלי קדר כיריעות שלמה בשני כף הדמיון לומר כזה כן זה כפירש״י בכמה מקומות. ואומר אל תראני שאני שחרחרת ששזפתני השמש. ע״פ מ״ש לעיל בדף ח׳ וכמ״ש חז״ל השמחין ביסורין עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כי השמש שיוציא הקב״ה מנרתיקה. אף שהוא דבר אחד. כל אחד מקבל כפי הראוי לו צדיקים מתעדנים ורשעים נדונים. ע״ז אמר כי הוא נאה לנו וזו השמש עצמו שהאירה לנו בתחלה הוא השמש ששזפתני כעת. כי כפי מעשי כן ראוי לי לטובתי. ואמנם מי שטח עיניו ומתלונן וקורא תגר ואומר כיון שהשי״ת אוהב את ישראל איך ישליכם מעל פניו בין העמים הוא מריע לנפשו ונאמר בו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו. שבאמת יקר ויאה לנו כפי פעלינו ומעמדינו. וז״ש הגידה לי שאהבה נפשי וגו׳ איכה תרעה וגו׳. ושלמה אהיה כעוטיה. ע״ז בא הכתוב ואומר אם לא תדעי לך היפה בנשים כיון שאין אתה יודע שהוא יופי ויקר לך. ע״כ צאי לך בעקבי הצאן כדרש ר״א בן צדוק דהירידה למטה מבחינת אדם ונמשל כבהמות. ואין להאריך יותר כאן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק בלשון שבועה: אראה בנחמה (כה אזכה לראות בגאולת ישראל), אם לא ראיתיה שהיתה מלקטת שעורים מבין טלפי סוסים בעכו. קראתי עליה מקרא זה: ״אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיתיך על משכנות הרועים״ (שיר השירים א, ח), אל תקרי ״גדיותיך״ אלא ״גויותיך״, כלומר, שהיא צריכה, לצורך גופה שלה (״גויותיך״) ללכת בעקבי הצאן, ולהתפרנס מהשיירים.
It is taught in a baraita (Tosefta 5:8) with regard to the daughter of Nakdimon ben Guryon: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said in the form of an oath: I pray that I will not see the consolation of the Jewish people if I did not see her gathering barley kernels from between the hooves of horses in Akko. I recited this verse about her: “If you know not, O you fairest among women, go your way forth by the footsteps of the flock and feed your kids, beside the shepherds’ tents” (Song of Songs 1:8). Do not read it as “your kids [gediyotayikh]” but rather read it as your bodies [geviyotayikh]. This woman is compelled to follow the sheep to the pastures in order to sustain her own body from the leftovers of their food.
רי״ףרש״יריטב״אמהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הִכְנִיסָה לוֹ זָהָב שָׁמִין אוֹתוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּשׇׁוְויוֹ מֵיתִיבִי הַזָּהָב הֲרֵי הוּא כְּכֵלִים מַאי לָאו כְּכֵלִים שֶׁל כֶּסֶף דְּפָחֲתִי לָא כְּכֵלִים שֶׁל זָהָב דְּלָא פָּחֲתִי א״כאִם כֵּן כְּכֵלָיו מִיבְּעֵי לֵיהּ.

§ The Gemara returns to the topic of how the groom records the bride’s dowry in the marriage contract: Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If she brings him gold in her dowry, the court appraises it, and it is recorded in the marriage contract according to its value, without additions or subtractions. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: The halakha is that the gold is like utensils and not like cash for purposes of the dowry. The Gemara qualifies its objection: What, is it not that gold is like silver vessels, which diminish, so that they resemble all other goods in the dowry whose values are reduced in the marriage contract? The Gemara responds: No, the intent is that gold is like utensils of gold, which do not diminish. The Gemara asks: If so, the baraita should have stated that gold is like its own utensils, which would demonstrate that gold is appraised according to its true value. Evidently, then, this is not true of gold.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהב – חתיכות זהב.
והרי הוא כשוויו – לא יוסיף שליש ולא יפחות חומש.
זהב הרי הוא ככלים – זהב שבור הרי הוא ככלים ומפרש ואזיל מאי כלים.
1דפחתי – לפי שמשתמשין בהן והוא מקבלן בפחות חומש.
1. בדפוס וילנא ד״ה זה מופיע לאחר ד״ה ״לפורטן״.
זהב הרי הוא כשוויו – פירש ר״ח דבכלי זהב מיירי כגון נזמים וטבעות וא״ת מאי קאמר לא ככלים של זהב דלא פחתי הא בכלים איירי וי״ל דהכי פירושו מאי לאו ככלים דכסף דפחתי דהא זהב כיון שהיא לובשת תמיד נזמים וטבעות אע״פ שאינם נפחתים אשה רוצה להתקשט בהן ולהיות פוחתת חומש ומשני לא ככלים של זהב דלא פחתי פירוש כגון כוסות וקערות של זהב דאע״ג דכי משתמשי בהן פחתי כשל כסף מיהו אגב יוקרם אין משתמשין בהן תמיד ובהנהו פשיטא שהם כשוויין דלא משתמשין בהם כולי האי דפחתי הכי נמי נזמים וטבעות משום קישוט שלהן אינה רוצה לפחות ככליו מיבעי ליה פי׳ שעומד בכלותיו ובחשיבותו ואינו פוחת חומש ומסיק בדהבא פריכא פירוש ברייתא בדהבא פריכא איירי פי׳ זהב שבור והכי קתני זהב שבור הרי הוא ככלים דהיינו ככלים של זהב כמו שאמר רבי יוחנן אע״פ שהוא שבור כיון שאינו פוחת חשוב ככלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אמר ר׳ שמן בר אבא א״ר יוחנן הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא כשוויו מיתיבי הזהב כו׳ מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כו׳. ולכאורה משמע מכולה שקלא וטריא דשמעתין דבפחתי תליא מילתא וכלשון ראשון במשנה דלעיל הפוסק מעות לחתנו ע״ש ולא כטעם השני שדרך הנועדים להוסיף בשומא משום כבוד מיהו לפי מהרש״א ז״ל שם א״ש דתרתי טעמי בעינן וא״כ כיון דלא פחתי אינו פוחת אבל לפמ״ש שם מסברא דידי דבחד מינייהו סגי א״כ צ״ל דהכא לענין כסף וזהב אין דרך להוסיף בשומא דשומתן ידוע. אלא דלפ״ז קשה מאי מקשה הכא וקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ומעיקרא מאי ס״ד דזהב הוא ככלי כסף כיון דזהב לפירש״י היינו גרוטאות וקס״ד דלא פחתי ואין דרך ג״כ להוסיף בשומתן. ומהיכי תיתי יפחות חומש ובשלמא לפי׳ מהרש״א ז״ל א״ש דמהאי סברא גופא מקשה ורוצה לומר דטעמא דדרך להוסיף בשומא משום כבוד לחוד סגי ודינו ככלי כסף דפשיטא דפוחת כיון דאיכא ב׳ טעמי דהא נמי פחתי משא״כ לדידי קשיא. מיהו יש ליישב כיון דמעיקרא ס״ד דאיירי בגרוטאות גדולות דפחתי קצת תו לא פלוג רבנן בין הפחת טובא או פורתא וכדאמרי׳ במסכת מעילה דהבא דכלתא דבן נון להיכא אזל ואהא מסיק דאפ״ה מפלגינן בין גרוטאות גדולות לקטנות כנ״ל לפי שיטת רש״י ז״ל אבל לר״ח ז״ל נראה דמה״ט גופא הוצרך לפרש בע״א:
תוס׳ ד״ה זהב ה״ה כשויו פי׳ ר״ח וכו׳. הנה מה שפיר״ח זהב כלי זהב טעמו משום דלא ידע מדהבא פריכא עד למסקנא. אך הא דלא ניחא ליה למסקנא דדהבא פריכא הוא ככלים של כסף. כסברת המקשה ולא הוי צריך לתירוצים דלעיל דרשב״ג אסיפא קאי אלא כפירש״י צ״ל משום דמשמע ליה דסתם לשון ככלים היינו של זהב עצמו דאיירי ביה. וע״כ צ״ל דהא דמקשה בתחלה ככליו מבעיא. אע״ג דסתם משמע כן. היינו משום דאין כל כך הפרש בין נזמים לקערות שידמה אותן זה לזה. אלא ה״ל למימר שהוא עומד בחשיבתו ובכלותיו. ולולי דבריהם היה נלענ״ד דלפמ״ש לעיל דא״צ לזה שנדחקו התוס׳ לעיל דף ס״ו ע״ב בד״ה תנא שומא רבא וכו׳ ולא איצטריך למתני וכו׳. והוא דיש לומר דלפי׳ הר״ח לעיל וכשהחתן פוסק היינו שמיחד לה כלים משלו. אף דבשומא דידה איכא תרי טעמי משום עילוי השומא ומשום דפחתי. היינו דהנועדים מעלין השומא כדי לחבבה על בעלה. אבל בדידיה ליכא רק טעמא דפחתי. דלא כמ״ש התוס׳ לעיל ד״ה וכשהחתן וכו׳ ולפ״ז יש לומר דר׳ יוחנן דאמר הכניסה לו זהב הרי הוא כשוין. היינו משום דס״ל דעיקר הטעם אף דכלים שהיא מכנסת באמת הוא רק משום פחת משא״כ בזהב. ועל זה מקשה מאי לאו ככלים של כסף דפחתי. והכי פירושו כמו בכלים של כסף דפוחתים ה״נ בשל זהב משום טעמא דעילוי שומת הנועדים וכדמשני לא ככלים של זהב. שפיר מקשה דכיון דאין הפרש כל כך בין זה לזה כמ״ש לעיל דבשניהם יש לומר משום עילוי שומא. יותר ה״ל לומר ככליו ר״ל ככליו של בעל דלא שייך ביה עילוי כנ״ל. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רב שמן בר אבא אמר ר׳ יוחנן: אם הכניסה לו חתיכות זהב כנדוניה — שמין (מעריכים) אותו, והרי הוא כפי שוויו, ואין מוסיפים בכתובה על שוויו ולא פוחתים מערכו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הזהב הרי הוא לענין נדוניה ככלים. ומבררים: מאי לאו [האם לא] ככלים של כסף, דפחתי הם פוחתים] והולכים במשך הזמן, ולפי זה דינם כשאר חפצים שהיא מכניסה בנדוניה וצריך להפחית מערכם בכתובה! ודוחים: לא, הכוונה היא ככלים של זהב, דלא פחתי [שאינם פוחתים]. ומקשים: אם כן, זהב הריהו ככליו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! כלומר, צריך לשנות ״ככליו״ העשויים גם הם מזהב והמוערכים בשווים האמיתי, ולא כ״כלים״ סתם.
§ The Gemara returns to the topic of how the groom records the bride’s dowry in the marriage contract: Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: If she brings him gold in her dowry, the court appraises it, and it is recorded in the marriage contract according to its value, without additions or subtractions. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: The halakha is that the gold is like utensils and not like cash for purposes of the dowry. The Gemara qualifies its objection: What, is it not that gold is like silver vessels, which diminish, so that they resemble all other goods in the dowry whose values are reduced in the marriage contract? The Gemara responds: No, the intent is that gold is like utensils of gold, which do not diminish. The Gemara asks: If so, the baraita should have stated that gold is like its own utensils, which would demonstrate that gold is appraised according to its true value. Evidently, then, this is not true of gold.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְעוֹד תַּנְיָא זָהָב הֲרֵי הוּא כְּכֵלִים דִּינְרֵי זָהָב הֲרֵי הֵן כִּכְסָפִים רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפוֹרְטָן שָׁמִין אוֹתָן וַהֲרֵי הֵן בְּשׇׁוְויֵהֶן רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַסֵּיפָא מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אפי׳אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפוֹרְטָן הָא לָא נָפְקִי.

And moreover, one can ask: It is taught in a baraita (Tosefta 6:2) that the halakha is that gold is like utensils and that gold dinars are like silver coins. Rabban Shimon ben Gamliel says: In a place where people were accustomed not to exchange them, the court appraises them, and they are recorded at their appraised worth, no more or less. The Gemara clarifies: To which clause is Rabban Shimon ben Gamliel referring, when he comments that they are not exchanged? If we say he is commenting on the latter clause concerning the gold dinars, by inference it may be understood that the first tanna holds that gold dinars have the same status as cash, even in a place where people were accustomed not to exchange them. But they are not used and do not function as liquid money in a place where they are not exchanged. Why, then, does the husband need to raise the value as though they were functional cash?
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דינרי זהב – שהן טבועין.
הרי הן ככספים – להוסיף שליש לפי שמזומנים לשכר.
לפורטן – שיש להן קצבת מטבע להחליפן תמיד בדינרי כסף ובפרוטות להוצאה ולסחורה.
אי נימא אסיפא – אדינרי זהב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אילימא אסיפא לכאורה משמע דה״ק דמעיקרא קאמר ת״ק דינרי זהב הרי הם ככספים בין במקום שנהגו לפורטן בין במקום שנהגו שלא לפורטן ופליג רשב״ג וקאמר דבמקום שנהגו שלא לפורטן הרי הן בשוויהן ואיכא למידק מאי קאמר מכלל דת״ק סבר אפילו במקום שנהגו שלא לפורטן כו׳. פשיטא דע״כ אי קאי רשב״ג אסיפא דת״ק הכי ס״ל ומאי מכלל דקאמר ועוד כי קא מהדרינן אלא לאו ארישא אמאי מחסריה ממלתיה אוחרא דקאמר שמין אותן והרי הן בשוייהן ודילמא רשב״ג נמי קאי ארישא וה״ק רשב״ג אומר במקום שנהגו כו׳ פי׳ הא דקאמרת דינרי זהב הרי הן ככספים ע״כ לאו כללא הוא דבמקום שנהגו שלא לפורטן שמין אותם והרי הן כשווייהן מעתה הא דקאמר ברישא זהב הרי הוא ככלים פירוש ככלים של כסף ליתא דזהב כדינרין של זהב במקום שנהגו שלא לפורטן דמי נמצא לפי זה דרשב״ג מלתא בטעמא קאמר.
ונראה דמעיקרא דקאמר אילימא אסיפא לאו היינו דפליג אסיפא וכדקאמרינן דהא ודאי פשיטא דליתא דאטו מי קאמר ת״ק דאפי׳ במקום שנהגו שלא לפורטן הן ככספים והא לא נפקי אלא ודאי לעולם ארישא פליג וה״ק אילימא אסיפא דקאי רשב״ג אדינרי זהב לאתויי מנייהו סיעתא למימר דכי היכי דבדינרי זהב במקום שנהגו שלא לפורטן מודית לי מיהת דהרי הן בשוויהן ה״נ זהב דכותייהו ולא הוו ככלים של כסף וכדפרש״י ומעתה ליכא לאותובי מהך ברייתא לרבי יוחנן דאדמותבת ליה מת״ק תסייע ליה מרשב״ג דנמוקו עמו ומייתי סיעתא לדבריו ופריך עלה מכלל דת״ק סבר אפי׳ במקום שנהגו שלא לפורטן וכו׳ פי׳ כיון דרשב״ג מייתי סיעתא מהך ולא מזכיר עיקר דינו אלא הסייעתא משמע דהך סייעתא מכרעא טובא דמאן דאית ליה דדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן הרי הן בשוויהן ע״כ אית ליה נמי דזהב אינו ככלי כסף והרי הן בשוויהן ומדפליג ת״ק מכלל דאסייעתא נמי פליג דדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן נמי הרי הן ככספים והא ודאי ליתא דהא לא פסקי אלא לאו ארישא וה״ק זהב הרי הוא ככלים וכו׳ פי׳ רשב״ג ארישא בלחוד קאי דת״ק קאמר זהב הרי הוא ככלים פי׳ ככלי כסף ורשב״ג קאמר דאינן ככלי כסף והוקשה לו דסברת ת״ק ניחא טפי דאיכא לדמויינהו לכלי כסף ולהכי קאמר דאינן אלא כדינרי זהב במקום שנהגו שלא לפורטן ואיכא לחלק בינייהו דדינרי זהב סוף סוף כיון שהם טבועים אף על פי שנהגו שלא לפורטן בכלל מטבע הוו ואין פוחתין חומש ולכך שמין אותם והרי הן בשוויהן אבל חתיכות זהב אינן בכלל מטבע כלל והרי הן ככלי כסף דפחתי דמקבלין בפחות חומש מעתה סברת רשב״ג שוברו בצדו הוא ות״ק נמוקו עמו והלכך פרכינן שפיר עליה דר׳ יוחנן אמאי שביק ת״ק וסבר כרשב״ג והיינו תיובתין כנ״ל ודוק מה שכתב רש״י אי נימא אסיפא אדינרי זהב וקל להבין:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל אלא לאו ארישא וה״ק שברי זהב הוא ככלים ומאי כלים כלים של כסף דפחתי רשב״א אומר זהב הרי הוא כדינרין פי׳ וקושיא דרבנן דהבא ממש כנ״ל. ע״כ:
עוד יש לי לפרש שיש לדייק בלשון רש״י ז״ל דבמלתיה דרבי יוחנן פי׳ רש״י זהב חתיכות זהב ובברייתא פי׳ ז״ל זהב הרי הוא ככלים זהב שבור הרי הוא ככלים ומפרש ואזיל מאי כלים שינה פי׳ בברייתא ממה שפירש ברבי יוחנן. וי״ל דזהב שבור כיון דקא אתו מכלים הסברא נותנת טפי דלא יפחתו חומש מחתיכות זהב דחתיכות זהב הוי להו כפרקמטיא דדרך הנועדים להוסיף חומש אבל בשברי כלים אין מוסיפין הלכך ת״ק דס״ל דשברי כלי זהב הרי הן ככלים של כסף כש״כ שיסבור כן בחתיכות זהב דפוחתין חומש ומיהו רשב״ג דפליג עליה דת״ק בשברי כלים אפשר דבחתיכות זהב יודה דפוחתין חומש דכלים שבורים של זהב דמו טפי לדינרין במקום שנהגו שלא לפורטן מחתיכות של זהב הלכך מת״ק הויא תיובתיה ומרשב״ג ליכא סייעתא. כנ״ל לפרש לפי שיטתו של רש״י ז״ל אבל לשיטת התוס׳ ע״כ כי קאמר אלא ארישא מדרבנן בלחוד פריך וכן כתבו ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד יש לשאול: תניא [שנויה ברייתא אחרת]: זהב הרי הוא ככלים, ואילו דינרי זהב, מטבעות, הרי הן ככספים, ומוסיף הבעל שליש על שווים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו שלא לפורטן שיש להם שווי קבוע ופורטים אותם למספר קבוע של דינרי כסף — שמין אותן והרי הן בשוויהן, לא פחות ולא יותר. ומבררים: רבן שמעון בן גמליאל אהייא [על איזה] דבר הוא מתייחס? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של הברייתא, לגבי דינרי זהב, אם כן מכלל דבריו אתה למד אתה שהתנא קמא [הראשון] סבר כי אפילו במקום שנהגו שלא לפורטן הרי הם ככספים? הא לא נפקי [הרי הם אינם יוצאים] בהוצאה כאשר אין פורטים אותם אלא משאירים אותם כרכוש קבוע, ומדוע יוסיף הבעל עליהם?
And moreover, one can ask: It is taught in a baraita (Tosefta 6:2) that the halakha is that gold is like utensils and that gold dinars are like silver coins. Rabban Shimon ben Gamliel says: In a place where people were accustomed not to exchange them, the court appraises them, and they are recorded at their appraised worth, no more or less. The Gemara clarifies: To which clause is Rabban Shimon ben Gamliel referring, when he comments that they are not exchanged? If we say he is commenting on the latter clause concerning the gold dinars, by inference it may be understood that the first tanna holds that gold dinars have the same status as cash, even in a place where people were accustomed not to exchange them. But they are not used and do not function as liquid money in a place where they are not exchanged. Why, then, does the husband need to raise the value as though they were functional cash?
רי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא לָאו אַרֵישָׁא וְהָכִי קָאָמַר זָהָב הֲרֵי הוּא כְּכֵלִים מַאי כֵּלִים כֵּלִים שֶׁל כֶּסֶף רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר הֲרֵי הוּא כְּדִינָרִין שֶׁל זָהָב בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפוֹרְטָן.

Rather, is it not that Rabban Shimon ben Gamliel commented on the first clause of the baraita, and this is what the baraita is saying: The halakha is that gold is like utensils. What is meant by the ambiguous term utensils? Utensils of silver. Rabban Shimon ben Gamliel qualifies this ruling and says: The halakha is that it is like gold dinars, whose value remains constant, in a place where they are accustomed not to exchange it or use it for business. In any event, the opinion of the first tanna in this baraita, that gold is treated like silver utensils, contradicts the previous assertion that gold must have the status of gold utensils, not silver utensils.
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא ארישא – מדרבנן פריך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אלא ארישא מדרבנן פריך עכ״ל דאע״ג דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכ״מ היינו במשנה אבל לא בברייתא כדמוכח בכמה דוכתין וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לאו [האם לא] התכוון ארישא [על ראשה] של הברייתא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את כל הקטע: זהב הרי הוא ככלים, מאי [מה, איזה] כלים — כלים של כסף. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרי הוא כדינרין של זהב, שערכם קבוע במקום שנהגו שלא לפורטן ולא לעשות בהם עסקים. ועל כל פנים מדברי חכמים יש סתירה למה שאמרנו שדינו של זהב ככלי זהב ולא ככלי כסף!
Rather, is it not that Rabban Shimon ben Gamliel commented on the first clause of the baraita, and this is what the baraita is saying: The halakha is that gold is like utensils. What is meant by the ambiguous term utensils? Utensils of silver. Rabban Shimon ben Gamliel qualifies this ruling and says: The halakha is that it is like gold dinars, whose value remains constant, in a place where they are accustomed not to exchange it or use it for business. In any event, the opinion of the first tanna in this baraita, that gold is treated like silver utensils, contradicts the previous assertion that gold must have the status of gold utensils, not silver utensils.
רי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) לָא לְעוֹלָם אַסֵּיפָא וּדְנָפְקִי ע״יעַל יְדֵי הַדְּחָק וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי מָר סָבַר כֵּיוָן דְּנָפְקִי מַשְׁבְּחִינַן לַהּ וּמָר סָבַר כֵּיוָן דְּלָא נָפְקִי אֶלָּא ע״יעַל יְדֵי הַדְּחָק לָא מַשְׁבְּחִינַן לַהּ.

The Gemara responds: No, actually it must be that Rabban Shimon ben Gamliel commented on the latter clause of the baraita, which deals with gold dinars, and they are not exchanged because they are used as cash only with difficulty. They are not typically used for business, but they could be used when necessary. And consequently, they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds since they are used when necessary, we increase the value of gold dinars for the wife in the dowry, and the husband writes an increased sum in the marriage contract. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds since they are used for commerce only with difficulty, we do not increase the value of gold dinars for her. According to this interpretation, the first opinion can still subscribe to the notion that gold pieces, like gold utensils, are appraised at their actual value.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, לעולם תפרש כי אמר דבריו אסיפא [על סופה של הברייתא] ומדובר פה בדינרים, ואם אמנם אינם נפרטים, הרי זה מחמת דנפקי [שיוצאים] ומשתמשים בהם למסחר רק על ידי הדחק, שאמנם הם אינם משמשים למשא ומתן קבוע, אבל בדוחק אפשר להשתמש בהם. ולפי זה בהא קמיפלגי [ובנושא זה חלוקים]; מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: כיון דנפקי הם יוצאים] אם כי בדוחק, משבחינן לה [מוסיפים עליהם שבח] וכותב לה הבעל תוספת כתובה כדין כספים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: כיון דלא נפקי [שאינם יוצאים] אלא על ידי הדחק, לפיכך לא משבחינן לה [אין מוסיפים לה שבח].
The Gemara responds: No, actually it must be that Rabban Shimon ben Gamliel commented on the latter clause of the baraita, which deals with gold dinars, and they are not exchanged because they are used as cash only with difficulty. They are not typically used for business, but they could be used when necessary. And consequently, they disagree about this: One Sage, the first tanna, holds since they are used when necessary, we increase the value of gold dinars for the wife in the dowry, and the husband writes an increased sum in the marriage contract. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds since they are used for commerce only with difficulty, we do not increase the value of gold dinars for her. According to this interpretation, the first opinion can still subscribe to the notion that gold pieces, like gold utensils, are appraised at their actual value.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִיבָּעֵית אֵימָא כּוּלַּהּ רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא וְחַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי זָהָב הֲרֵי הוּא כְּכֵלִים דִּינְרֵי זָהָב הֲרֵי הֵן כִּכְסָפִים בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְפוֹרְטָן אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפוֹרְטָן שָׁמִין אוֹתָם וַהֲרֵי הֵן בְּשׇׁוְויֵהֶן דִּבְרֵי רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בִּמְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְפוֹרְטָן שָׁמִין אוֹתָם וַהֲרֵי הֵן בְּשׇׁוְויֵהֶן.

If you wish, say instead that the entire baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the baraita is incomplete and this is what it is teaching: The halakha is that a piece of gold is like utensils and gold dinars are like money. In what case is this statement said? In a place where the people were accustomed to exchange the dinars. However, in a place where the people were accustomed not to exchange the dinars, the court appraises their worth, and they are recorded at their appraised worth. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as Rabban Shimon ben Gamliel says: In a place where the people were accustomed not to exchange them, the court appraises their worth, and they are recorded at their appraised worth.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חסורי מחסרא והכי קתני שרשב״ג אומר במקום שנהגו כו׳. ואיכא למידק מאי חדית לן במאי דקאמר שרשב״ג אומר וכו׳ דמשמע דהויא ליה מלתא באפי נפשה והא היינו מאי דקאמר אבל במקום שנהגו שלא לפורטן וכו׳ דברי ר״ש בן גמליאל ודע שבקצת ספרים גרסינן לעיל אבל במקום שלא נהגו לפורטן וכו׳ שרשב״ג אומר במקו׳ שנהגו שלא לפורטן ומשמע דמעיקרא ה״ק דנהגו לפורטן היינו שיש לה קצבת מטבע להחליפן תמיד בדינרי כסף ובפרוטות וכו׳ וכדפרש״י ז״ל ובמקום שלא נהגו לפורטן היינו דאין לה קצבת מטבע להחליפן תמיד ומיהו נפקי ע״י הדחק ולפעמים נפרטין אלא דאינו בהתמדה ואפילו הכי ס״ל לרשב״ג דהרי הן בשוויהן שהיה רשב״ג אומר במקום שנהגו שלא לפורטן כו׳ ואע״ג דמשמע מהאי לישנא דאינן נפרטין כלל ולא נפקי אפי׳ ע״י הדחק קמ״ל דלא שני לן דכיון דלא נפקי לה אלא ע״י הדחק לא משבחינן לה וכדאמרינן בסמוך כנ״ל. ומיהו בקצת ספרים גרסי׳ נמי אבל במקום שנהגו שלא לפורטן כו׳ כדגרסינן גבי שרשב״ג אומר כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: כל הברייתא כולה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך היא שנויה]: זהב הרי הוא ככלים, דינרי זהב הרי הן ככספים. במה דברים אמורים — במקום שנהגו לפורטן את הדינרים, אבל במקום שנהגו שלא לפורטן — שמין אותם כמה שהם שווים, והרי הן בשוויהן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל. שרבן שמעון בן גמליאל אומר: במקום שנהגו שלא לפורטן, שמין אותם והרי הן בשוויהן.
If you wish, say instead that the entire baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and the baraita is incomplete and this is what it is teaching: The halakha is that a piece of gold is like utensils and gold dinars are like money. In what case is this statement said? In a place where the people were accustomed to exchange the dinars. However, in a place where the people were accustomed not to exchange the dinars, the court appraises their worth, and they are recorded at their appraised worth. This is the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, as Rabban Shimon ben Gamliel says: In a place where the people were accustomed not to exchange them, the court appraises their worth, and they are recorded at their appraised worth.
רי״ףמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מ״ממִכׇּל מָקוֹם כְּכֵלָיו מִיבְּעֵי לֵיהּ קַשְׁיָא אִיבָּעֵית אֵימָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּדַהֲבָא פְּרִיכָא רַב אָשֵׁי אָמַר בְּמַמְלָא.

The contradiction from this baraita has been resolved, but in any case, a difficulty remains: If the status of gold is similar to that of gold utensils and it is appraised at its actual value, the baraita should have stated that gold is like its own utensils and not simply like any utensils. The Gemara answers: The language is difficult. If you wish, say the following answer instead: With what are we dealing here? With smashed gold fragments. Rav Ashi said: We are dealing with granules of gold. Certainly, then, they are not treated as gold utensils, but the novel element of the baraita is that they have the status of regular utensils and not of gold dinars.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מל
מלא(כתובות סז.) הב״ע בדהבא פריכא פי׳ זהב שבור כיון שאינו פוחת בכלים חשוב רב אשי אמר בממלא פי׳ זהב ממלא זהב הנלקט מן הארץ ממוצאו הנקרא בלשון ישמעאל אלתבר:
א. [גלאד.]
ואיבעית אימא – ככלים של כסף דפחתי ולא תקשי לר׳ יוחנן דכי אמר רבי יוחנן בגרוטאות גדולות ומתניתין בדהבא פריכא גרוטאות דקות שנופל מהן כשממשמשין בהן.
בממלא – דק דק של זהב שקורין פלאל״א.
ממלא – זהב הניטל מן הארץ ממוצאו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הסברנו איפוא את הקושיה מן הברייתא ששאלנו, מכל מקום אם דינו של זהב ככלי זהב ויש להעריכו כשוויו, אם כן ״ככליו״ מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], שזהב הריהו ככליו ולא ככלים סתם! ואומרים: אכן, קשיא [קשה הדבר], שאין לשון זו בהירה כל צורכה. איבעית אימא [אם תרצה אמור]: הכא במאי עסקינן [כאן במשנה במה אנו עוסקים]בדהבא פריכא [בזהב שבור, בגרוטאות של זהב]. רב אשי אמר: בממלא [בגרגרים של זהב] אנו עוסקים, ובודאי אין דינם ככלי זהב ממש, אלא שבא לומר שדינם ככלים ולא כדינרים של זהב.
The contradiction from this baraita has been resolved, but in any case, a difficulty remains: If the status of gold is similar to that of gold utensils and it is appraised at its actual value, the baraita should have stated that gold is like its own utensils and not simply like any utensils. The Gemara answers: The language is difficult. If you wish, say the following answer instead: With what are we dealing here? With smashed gold fragments. Rav Ashi said: We are dealing with granules of gold. Certainly, then, they are not treated as gold utensils, but the novel element of the baraita is that they have the status of regular utensils and not of gold dinars.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּשָׂמִים שֶׁל אַנְטוֹכְיָא הֲרֵי הֵן כִּכְסָפִים אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אגְּמַלִּים שֶׁל עַרְבִיָּא אִשָּׁה גּוֹבָה פֻּרְנָא מֵהֶם.

§ Apropos the preceding discussion concerning the appraisal of objects used for commerce, the Gemara cites a series of related comments. Rabbi Yannai said: With regard to spices in Antioch, they are like money. Since in Antioch they would conduct business with spices, they should be treated like cash when a woman brings them in her dowry. Similarly, Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: Concerning camels in Arabia, a woman may collect the amount of her marriage settlement from them. Since they conduct business using camels in Arabia, the camels are consequently given the status that money has in other places.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פרן
פרןא(כתובות סז.) גמלים של ערביא אשה גובה פורנ׳ מהם פורנה רב עלי עיין בערך פס (בראשית רבה מא) מוהר פורנין מתן פרא פרנון תרגום ירושלמי פרן וכתובה מהור ימהרנה כמוהר הבתולות (בראשית רבה סו) וקח לי משם הבא מפרא פרנון שלי (א״ב פי׳ בל״י מוהר ופי׳ פרא פרנון מה שיותן לארוסה בלתי המוהר):
א. [פערמעגען וואס דיא בראט האט אויסער דער מיטגאבע.]
בשמים של אנטוכיא – הוא עיקר סחורתן ואשה שהכניסה לבעלה שום מהם הרי הן ככספים להוסיף שליש.
פרנא – ריוח שליש.
גמלים של ערביא אשה גובה פורנהא מהם,
א. בכת״י וד״פ בשיבוש ׳פיתה׳ והגהתי לפי לעיל סי׳ קז (פורנא). לפנינו פרנא.
גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם – פי׳ בקונט׳ ריוח שליש שהם ככספים שמוסיף הבעל שליש וקשה לר״ת דה״ל למימר הרי הן ככספים כדקאמר רבי ינאי ונראה לו דבכתובה איירי שהאשה גובה כתובתה מהן דאסמכתייהו עלייהו כמו שפי׳ בקונטרס עצמו גבי ארנקי דמחוזא ומכאן פוסקין דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוו כגמלים דערבי׳ ואשלי דקמחוניא דאסמכתייהו עלייהו ואין נראה לר״ת דאי כקרקע דמו כהני דשמעתתא א״כ אם מכרם הבעל תוציא אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו ואם כן לדבריהם בטלה תקנת השוק אלא מחמת תקנת הגאונים גביא ממטלטלי דיתמי כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון.
בעי ר״א במנה הנישום או במנה המתקבל שבת ראשונה או כל שבת ושבת חודש ראשון או כל חודש וחודש שנה ראשונה או כל שנה ושנה תיקו:
גמרא הא דאמר ר׳ שמואל בר נחמני ודרב פפא ודרבא אשה גובה פורנא מהם פי׳ כולם כתיבה משום דעיקר אסמכתינהו עליהו. ואידי דאמר ר׳ ינאי בשמים של אפרכיא וכו׳ אמרי אינהו הוא, שכך מצאנום מפורשין בירושלמי. ועוד מדרבא נלמוד.
אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם. פירש רש״י ז״ל: פורנא שבח כלי שגובה שליש ריוח כמו שגובה בכספים, וכן כלם חוץ מארנקי דמחוזא שפירש גובה כתובתה מהן ואינן לה כמטלטלין דאין כתובה נגבית מהן אלא כקרקע, משום דאסמכתייהו עלייהו דרוב סחורתן ועסקן בכך. והנכון לפרש כולן על דרך אחד, ולומר, שהיא גובה כתובתה מהן אף על פי שאין כתובה נגבית מן המטלטלין, הואיל ורוב עסקן בכך, ואסמכתייהו עלייהו. ואפשר להוכיח מכאן דעכשיו שהרוב מתעסקין במטלטלין ומוכרין קרקע לישא וליתן בכספים, אף אשה גובה כתובתה מהן מדינא דגמרא, אלא מיהו רבותינו הגאונים ז״ל כבר תקנו לגבות כתובה מן המטלטלין.
גמלים של ערבי׳ האשה גובה פורנא מהם – פי׳ רש״י ז״ל פורנא לשון ריוח כדאמרינן בשלהי פרקין פורנא ליתמי ורצה לומר שאם הכניסה לו בנדוניא גמלים של ערבי׳ גובה שליש יותר מפני שהן עשוי׳ להשתכר להם וכן פירוש בכוליה בני מארוקי דמחוזא שפי׳ פורנא לשון כתובה שהאשה גובה כתובתה מהם ואף על פי שאין הכתובה נגבית אלא מן הקרקע והקשה ר״ת ז״ל דמסתמא כל פורנא האמור כאן בחדא גוונא אית לן לפרושי ועוד דאי משום שליש קאמר הוה להו למימר הכי כספי׳ כדקאמר וכדתניא במתני׳ דלעיל ולכך פר״ת ז״ל שכולן לשון כתובה הן שהאשה גובה כתובתה מהם ולפי שהוא עיקר סחורתן והאשה סומכת עליהם.
הא דתנו רבנן הנושא את היתומה שאם יש לה בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דייקינן מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס אבל אין מחייבין הפרנס ללות ומינה דברישא חייבים ללות כדי שלא לפחות מנ׳ זוזי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה גמלים של ערביים אשה גובה פורנא מהם פי׳ הקונטרס כו׳ ונ״ל דבכתובה איירי כו׳ עכ״ל. ולפיר״ת קשה דא״כ אין זה ענין כלל לסוגיא דשמעתין דלא איירי כלל מכתובה אי ניגבית ממטלטלים או מקרקעי ועוד דלשון פורנא משמע לשון ריוח כדאשכחן בפרק נערה גבי נדוניא לברת פורנא ליתמי ואף דרש״י מפרש לקמן נמי לענין כתובה אכתי אפשר דלענין אסמכתייהו עלייהו אשמעינן דאף הוספת שליש נמי גובית מהנך דקחשיב דאסמכתא עלייהו ודבר זה נוגע למחלוקת הפוסקים אי נדוניא ותוספת שליש דינן ככתובה או כשאר חוב ואין להאריך:
פירש״י ד״ה פורנא ריוח שליש ובד״ה פורנא לזה שמעתי כתובה וכו׳. כדי להבין דבריו שלא פירש כולן בע״א ולשון לזה שמעתי. ובתחלה נלע״ד לתרץ מ״ש התוס׳ ד״ה גמלים וכו׳ ואינו נראה לר״ת וכו׳. ולכאורה יש ליישב דהא קי״ל בח״מ סימן קי״ג דאפילו בשיעבוד מטלטלין אגב מקרקעי אם לא כתב לו דאקני אז צריך להביא ראיה שהיו אלו המטלטלין בידו בשעת הלואה וא״כ יש לומר כיון דזה לא שכיחא לברר שהיו אותן המטלטלין בידו בשעת הלואה או בשעת נשואין. וכמ״ש הטור וסמ״ע שם בריש סימן הנ״ל א״כ ליכא בזה ביטול תקנת השוק כיון דלא שכיחא לברר אבל ביתמי דקי״ל דאקני קנה והוריש משתעבד שפיר גובה מהם ואפשר דלא ניחא ליה להר״ת בכך דאכתי ליכא תקנת השוק שמא יברר. ולפמ״ש היה אפשר לפרש דלכן פירש״י לזה שמעתי וכו׳ גבי ארנקי משום דבמעות לא שייך שתברר שזה המעות עצמן היו בשעת נשואין דאין בהן סימן וליכא ביטול תקנת השוק. משא״כ בהך דלעיל א״א לפרש לענין גביית כתובה. אך יותר נלע״ד בדעת הר״ת דבל״ז צריך להבין דמאי קשיא ליה א״כ אם מכר הבעל תוציא אשתו הא מצידה תברא דילמא משום זה הטעם בעצמו אינה טורפת מלקוחות ותו ליכא משום תקנות השוק ושפיר גובה מיתמי וכה״ג קי״ל בעשה שורו אפותיקי דגובה מיתמי ולא מלקוחות וכן כתב הרא״ש בשמעתין בכתב לה מטלטלי וקרקעות דגובה מיתמי ולא מלקוחות ועיין בח״מ סימן ס׳ דלדידן אפילו בשיעבד מטלטלין אגב מקרקעי גובה מיורשים ולא מלקוחות ונלע״ד דעיקר קושיתו דהא קאמר בשמעתין טעמא משום דאסמכתייהו עלייהו ועל זה קשיא ליה מהו זו סמיכה הא יכול להבריחם ולמוכרם בשלמא בעשה שורו אפותיקי אנו רואים שסמך עלייהו וה״ה מ״ש הרר״ש בכותב לה מטלטלי ומקרקעי או לדידן בשיעבוד מטלטלי אגב מקרקעי ע״כ סמיכתו עליהן שהרי כתביה בשטר אבל הכא דקאמר דמסתמא סמך דעתיה עלייהו אם נאמר דא״י לגבות מלקוחות משום תקנות השוק או משום דאקני כנ״ל תו ל״ל דאסמכתייהו עלייהו. מיהו לפ״ז קשה הדבר לומר בארנקי דמחוזא דלדעת הר״ת צ״ל דבאמת היה גובה אפילו מלקוחות דהא לפי מה שפירש״י דאסמכתייהו עלייהו לפי שבעלי סחורה הן א״כ איך שייך לגבות מלקוחות דמסתמא לא היו אלו המעותעצמן שהיו בשעת נשואין וגם כיון שהיו מחליפים בכל פעם המעות בסחורה איך שייך שתגב׳ מכל המעות שנכנסו ויצאו כ״ז היותה תחתיו והעיקר בזה נראה דכיון שבכל פעם מחליפים המעות אמרינן דעיקר אסמכתייהו על זה המעות שנשארו בשעת גביית כתובה בחליפי מעות הראשונים ובזה מיושב יותר מה שפירש״י דוקא בארנקי דמחוזא לענין כתובה דבהנך דלעיל לא שייך לומר דאסמכתייהו עלייהו כיון שיכול להבריחם על ידי מכירה אבל בארנקי הסמיכה על אותן שיהיו בידו אך לפ״ז קשה לי על הרא״ש שכתב בפ״ק דב״ק דבזמן הזה גובין מטלטלי דיתמי מדינא דה״ל כגמלא דערביא ובקידושין פרק האומר כתב בפירוש דאף לאחר תקנת הגאונים לא גביא ממקבל מתנה וכ״ש מלקוחות וקשה עליו קושיות הר״ת דלא שייך דאסמכתייהו עלייהו שהרי יכול למוכרם. ועיין בש״ך ריש סימן קי״ב. מיהו יש לומר דס״ל להרא״ש דדמי להא דאמר בקידושין דף י״ד דמע״פ גובה מיורשים משום דשיעבודא דאורייתא ולא מלקוחות דל״ל קלא. וכן קי״ל בקרקעות היכא דלא כתב לו דאקני וקנה דגובה מיורשים ואינו גובה מלקוחות ולא אמרינן דלאו אסמכתייהו עלייהו משום שיכול למכרו ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אגב דברים אלה בהערכת חפצים העשויים לשמש במסחר, אמר ר׳ ינאי: בשמים של אנטוכיא — הרי הן ככספים. משום שבאנטיוכיא היו עושים מסחר בהם, וכאשר אשה מכניסה אותם בנדוניה, יש לדון בהם כאילו הכניסה לו כסף מזומן. וכיוצא בזה אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יוחנן: גמלים של ערביא (של ערב) — אשה גובה פרנא (כתובה) מהם. משום ששם הם נושאים ונותנים בהם, והריהם כמו כספים במקום אחר.
§ Apropos the preceding discussion concerning the appraisal of objects used for commerce, the Gemara cites a series of related comments. Rabbi Yannai said: With regard to spices in Antioch, they are like money. Since in Antioch they would conduct business with spices, they should be treated like cash when a woman brings them in her dowry. Similarly, Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: Concerning camels in Arabia, a woman may collect the amount of her marriage settlement from them. Since they conduct business using camels in Arabia, the camels are consequently given the status that money has in other places.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב פַּפִּי הָנֵי תּוֹתְבֵי דְּבֵי מִכְסֵי אִשָּׁה גּוֹבָה פֻּרְנָא מֵהֶם וְאָמַר רַב פַּפִּי הָנֵי שַׂקֵּי דְרוּדְיָא וְאַשְׁלֵי דְקִמְחוֹנְיָא אִשָּׁה גּוֹבָה פֻּרְנָא מֵהֶן אָמַר רָבָא מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי אַרְנְקֵי דְמָחוֹזָא אִשָּׁה גּוֹבָה פֻּרְנָא מֵהֶם מַאי טַעְמָא אַסְמַכְתַּיְיהוּ עֲלַיְיהוּ כֵּיוָן דַּחֲזַאי דְּשָׁקְלִי לְהוּ וְנָפְקִי וְכִי מַשְׁכְּחִי אַרְעָא זָבְנִי בְּהוּ אָמֵינָא אַסְמַכְתַּיְיהוּ אַאַרְעָא הוּא.:

Similarly, Rav Pappi said: With regard to those robes in Bei Mikhsei, a woman may collect her marriage settlement from them because they use dresses for commerce. And Rav Pappi said: With regard to these sacks in Rodya and ropes in Kimḥonya, a woman may collect her marriage settlement from them. Rava said: Initially, I would have said that concerning those money pouches [arnakei] in Meḥoza, a woman may collect her marriage settlement from them. What is the reason? They rely on them, and they serve the commercial function served by real estate in other places. Once I saw that they take them and the pouches are used, and when they find land they buy it with them and do not retain them, I said that they too rely on land. The money pouches are used in a fluid manner, but these pouches do not serve the same role served by real estate.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תותבי דבי מכסי – שמלות של אותו מקום.
אשלי – חבלים.
ארנקי דמחוזא – כיסין מלאין מעות.
פרנא – לזה שמעתי כתובה מנכסי יתומים ולא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב.
אסמכתייהו עלייהו – וגביין מטלטלי כי הני שהן להן במקום קרקעות לפי שבעלי סחורה הם.
דשקלי להו – הנשים האלמנות והגרושות שגובות כתובתן.
אארעא הוא – ואין גובות אלא מן הקרקע מן היתומים.
וכן תותבי דבי מיכסי וכן שקי דתמרודיאא ואשלי דקימחונייא. ושמעי׳נן מינה דכל דבר שהוא עיקר ניכסי הבעל סמכא דעתא דאשה עליה וגביא מיניה. והוא הדין לכספים אם הוא עיקר ניכסי הבעל שהוא נושא ונותן בוב.
א. וכ״ה לעיל סי׳ קז ולהלן סימן תקצד. [ושם דתמדוריא. וכאן בכת״י קשה להכריע]. לפנינו שקי דרודיא.
ב. וכ״כ ריב״א לעיל סי׳ קז ד״ה וזה שאמרנו (כ״א עמ׳ שפ). ועיין להלן עמ׳ תקסז ד״ה ארבע מלוין.
אר״ש ב״נ אר״י גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם א״ר פפי הני תותבי דבי מכסי אשה גובה פורנא מהן פי׳ כתובתה שאע״פ שאינה נגבית ממטלטלי אלא ממקרקעי כיון שמו״מ היה באלו המטלטלים וברוב כתוב׳ הם נמצאים כל אשה סמכא דעתה עליהן כמו שסומכין על הקרקע וגובה מהן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכיוצא בזה אמר רב פפי: הני תותבי דבי מכסי [אותן השמלות של בית מכסי] אשה גובה פרנא מהם, משום שבזה היה מסחרם. ואמר רב פפי: הני שקי [אותם השקים] של המקום רודיא, ואשלי [והחבלים] של המקום קמחוניא, כיון שמסחרם היה בדברים אלה — אשה גובה פרנא מהן. אמר רבא: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר] הני [אותם] ארנקי כספים של העיר מחוזא, אשה גובה פרנא מהם. מאי טעמא [ומה טעם]?אסמכתייהו עלייהו [הם סומכים עליהם] ודינם כמו קרקעות במקום אחר, כיון דחזאי דשקלי להו ונפקי [שראיתי שהן לוקחות אותם ויוצאות], וכי משכחי ארעא זבני בהו [וכאשר הן מוצאות קרקע, הם קונות בהם] ואינן משאירות את הכסף במזומן, אמינא אסמכתייהו אארעא הוא [אמרתי שגם הם נשענות ונסמכות על הקרקע] ולא על מטלטלים אלה.
Similarly, Rav Pappi said: With regard to those robes in Bei Mikhsei, a woman may collect her marriage settlement from them because they use dresses for commerce. And Rav Pappi said: With regard to these sacks in Rodya and ropes in Kimḥonya, a woman may collect her marriage settlement from them. Rava said: Initially, I would have said that concerning those money pouches [arnakei] in Meḥoza, a woman may collect her marriage settlement from them. What is the reason? They rely on them, and they serve the commercial function served by real estate in other places. Once I saw that they take them and the pouches are used, and when they find land they buy it with them and do not retain them, I said that they too rely on land. The money pouches are used in a fluid manner, but these pouches do not serve the same role served by real estate.
רי״ףרש״יראב״ןפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: בהַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ סְתָם לֹא יִפְחוֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז גפָּסַק לְהַכְנִיסָהּ עֲרוּמָּה לֹא יֹאמַר הַבַּעַל כְּשֶׁאַכְנִיסֶנָּה לְבֵיתִי אֲכַסֶּנָּה בִּכְסוּתִי אֶלָּא מְכַסָּהּ וְעוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ דוְכֵן הַמַּשִּׂיא אֶת הַיְּתוֹמָה לֹא יִפְחוֹת לָהּ מֵחֲמִשִּׁים זוּז אִם יֵשׁ בַּכִּיס מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ.:

MISHNA: With regard to one who marries off his daughter with the terms of the dowry unspecified, he must not give her less than fifty dinars. If the bride’s father pledged to bring her into the marriage bare, by saying that he refuses to give her anything, the husband should not say: When I bring her into my house, I will clothe her with my clothing, but not beforehand. Rather, he must clothe her while she is yet in her father’s house, and she enters the marriage with the clothing in hand. And similarly, with regard to a charity administrator who marries off an orphan girl, he must not give her less than fifty dinars. If there are sufficient resources in the charity fund, the charities provide even more for her, furnishing a dowry and her other needs according to her dignity.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וכן המשיא את היתומה – גבאי צדקה.
המשיא את בתו סתם, שלא פסק לה סכום מה ליתן לה, לא יפחות לה מן הדין מחמשים זוזי פשיטי לנדוניא. פסק להכניסה ערומה לבעל לא יאמר הבעל לכתשבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה. וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוזי פשיטי. ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה, עדא חמשין זוז ממש שהן ד׳ בסלע.
א. חידוש הוא האי דקאמר עד חמשים זוז ממש. ואולי משמע לרבינו כן מדאמרו ואי ס״ד חמשים ממש אם יש בכיס כמה יהבינן, משמע שאכן יותר לא יהבינן.
משנה. ה. המשיא את בתו סתם. ולא פירש כמה הוא נותן לה. לא יפחות לה מחמשים זוז. מפר׳ בגמרא שהן חמשים זוז פשיטי, שהן שמינית של כסף צורי, והוא פונדיון וחצי.
וכן גבאי צדקה המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מכשיעור הזה. ואם יש בכיס. דהיינו ארנקי של צדקה, כספים הרבה. נותנין לה לפי כבודה.
א״ר מריש הוה אמינא הני ארנקי במחוזא אשה גובה פורנא מהן מאי טעמא אסמכתייהו עלייהו כיון דחזי דשקילי להו ונפקי וכי משכחי ארעא זבני בהו אמינא שמע מיניה אסמכתא אקרקע היא פי׳ הנשים הגובות כתובתן כשהיו מגבין להם מהנהו ארנקי היו קונין בהן קרקע וכבר תיקנו הגאונים בישיבות שכתובת אשה ובע״ח גובין מטלטלין דיתמי דשביק אבוהון:
מתני׳: וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה חמישים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה. ומסתברא דחמישים זוז נותנים לה בין יש בכיס בין אין בכיס, ומחייבין את הגבאים ללוות ולתת, דאי בשישנן בכיס דוקא מאי שנא חמישים אפילו טובא נמי לפי כבודה, אלמא חמישים אפילו אינן בכיס מחייבין את הגבאים ללוות. וראיתי בשם רבנו האי גאון ז״ל שנסתפק בדבר זה. ומיהו פלוגתא היא בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם (בפירקין ה״ה) וכן הפרנסים המשיאין את היתומים, אמר ר׳ חנינא זאת אומרת שאומר לפרנסים ללוות, דו פתר לה כשאין בכיס לווין עד חמישים, אבל יש בכיס מוסיף, אמר ר׳ יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות, דו פתר לה בשיש בכיס אבל אם אין בכיס פוחת. ונראה, שר׳ יוסי מפרש אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה, כלומר, אם יש בכיס מעות הרבה שיספיקו לפרנס זאת ואחרות עמה אם תבאנה להתפרנס, אבל אם יש בכיס כדי לפרנס זאת בלבד לפי כבודה, אין נותנין לה כל מה שיש בכיס. והכין מוכח נמי התם (בירושלמי שם) מדאמרינן הדא בולדא אתא ביומי דר׳ אמי, אמר ליה ישתביק למועדא, אמר ליה ר׳ זעירא, ודמיית יפסיד אלא יתכל ומריה דמועדא יקיים ותניא דר׳ חנינא כר׳ זעירא, ודר׳ יוסי כר׳ אמי.
לפי המנהג שכתבנו במשנתנו אם הכניסה לו חתיכות של זהב או כלים של זהב שמין אותן והוא מקבלן בשווין לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש לא מוסיף שליש מפני שאינו מטבע שיהא מזומן להשתכר בו ולא פוחת חומש שאינו דבר שיקבל שום פחת הא דינרי זהב הרי הן כספין ומוסיף שליש שהרי הדבר מצוי לפרטן וכלים של כסף פוחת חמש שאף הן מעלין חלודה ופוחתין ודהבא פריכא או ממולא והם גרגרים דקים של זהב וקורין להם בלשון לעז פלול״א מתחסרים הם מעט מעט ונופלים מהם ומתוך כך פוחת בהם חומש ועליו אמרו שהם ככלים ר״ל ככלים של כסף דפחתי אבל חתכות וגרוטאות הרי הן בשווין וכבר ביארנו שבזמן הזה אנו אין לנו בדינין אלו שהרי מנהגנו לשום כל דבר כפי מה שיתרצו ביניהם והם כותבין כנגדו על פי מנהג המקום:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וכן המשיא את היתומה. פירש רש״י ז״ל גבאי צדקה. ותלמידי רבינו יונה פירשו וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ע״כ. ונפקא מינה למאי דכתב הריטב״א וז״ל הא דתנן גבי המשיאין את היתומה שאם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה דייקינן מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס אבל אין מחייבין את הפרנסי׳ ללות ומינה דברישא חייבין ללות כדי שלא לפחות מחמשים זוז ולגבאי צדקה איכא למימר דחייבין ללות אבל לב״ד אין שום כפייה וחיוב:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל ואם יש בכיס של צדקה יותר מפרנסין אותה לפי כבודה כלומר משיאין אותה לפי כבודה שלא אמרו זה השיעור אלא כשאין בכיס כלום שמגבין לה מאנשי העיר בזה השיעור א״נ כשאין בכיס יותר מזה שאינן חייבין לחזר ולבקש יותר אבל אם יש בכיס יותר חייבין להוסיף לה לפי כבודה ע״כ.
והרשב״א כתב וז״ל וכן המשיאין את היתומה כו׳. ואם יש וכו׳ [ומסתברא דחמשים זוז נותנים לה בין יש בכיס בין אין בכיס ומחייבין את הגבאים ללוות ולתת, דאי בשישנן בכיס דוקא מאי שנא] דוקא חמשים אפי׳ טובא נמי לפי כבודה אלמא חמשים אפי׳ אינן בכיס מחייבין את הגבאי לגבות וללות. וראיתי בשם רבינו האיי גאון ז״ל שנסתפק בדבר זה ומיהו פלוגתא היא בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם [ה״ה] וכן הפרנסין המשיאין את היתומים אמר ר׳ חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללות ופתר לה כשאין בכיס לווין עד חמשים אבל יש בכיס מוסיף אמר ר׳ יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללות דו פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת ונראה שר׳ יוסי מפרש אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה כלומר אם יש בכיס מעות הרבה שיספיקו לפרנס זאת ואחרות עמה אם תבאנה להתפרנס אבל אם יש בכיס כדי לפרנס זאת בלבד אין נותנין לה כל מה שיש בכיס והכי נמי מוכח התם מדאמר׳ הדא בולדר אתא ביומוי דר׳ אמי א״ל ישתביק למועדה אמר ליה ר׳ זעירא ודמיית יפסיק אלא יתכל ומריה דמועדה יקיים ותייה דר׳ חנינא בר זעירא ודר׳ יוסי בר אמי. ע״כ:
גמ׳ אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ממאי מדקתני סיפא אם יש בכיס כו׳ הקשו בתוספות אמאי אצטריך למפשט ממתניתין תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בפ״ק דקדושין בשל דבריהם כסף מדינה ולא הקשו התוס׳ כן לעיל בסוף פרק אע״פ גבי הא דאמר אביי נמי חמשים זוזי פשיטי ומייתי נמי מדקתני בד״א בעני שבישראל אבל במכובד כו׳ משום דאין זו קושיא דאטו משבקינן למפשט ממתני׳ ופשטי׳ לה מדברי אמוראי ומיהו השתא דחזינן דאיצטריך אביי לדיוקי נמי כן מהך מתניתין קשיא להו לתוס׳ דלמה ליה לאביי לדיוקי כן בכל פעם ממשנה הבא ובסוף פרק אע״פ תפשוט מדרב יהודה דהוא כולל בכל דוכתא דבשל דבריהם כסף מדינה כנ״ל:
וז״ל הרא״ש אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני כו׳. וכן לעיל בשלהי אע״פ גבי כלי׳ של נ׳ זוזי אמר אביי נ׳ זוזי פשיטי מדקתני בד״א בעני שבישראל כו׳ וא״ת מאי אצטריך אביי למידק תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בקידושין כל כסף קצוב האמור בתורה סתם כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה דהיינו זוזי פשיטי ואומר ר״ת דרב יהודה לא מתנח סימנא אלא היכא דכתיב סלעים לחודייהו הן של תורה הן של דבריהן אבל אזוזי ואמנה לא מתנח סימנא תדע דאמרינן לעיל בפרק קמא דכתובות אלמנה הוי פלגא דכתובת בתול׳ בין למ״ד מדאורייתא בין למ״ד דרבנן אלמא כתובת אלמנה שהיא מדרבנן היא מאה זוזי צורי וכן למ״ד כתובת בתולה מדרבנן מודה דאית לה מאתים זוזי צורי דע״כ לא פליגי אלא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל דלמ״ד דרבנן נותן לה מעות ארץ ישראל ולמ״ד דאורייתא נותן לה ממעות קפוטקיא אבל לענין מנה מאתים זה וזה שוים ולמ״ד דאורייתא מאתים צורי קאמר דהא כסף כתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ועוד ראיה מדאמרינן בהחובל התוקע לחברו כו׳ ר׳ יוסי הגלילי אומר נותן לו מנה ומסיק התם מנה צורי תנן ועוד ראיה מפ״ק דקידושין דפריך רב יהודה מאי קמ״ל תנינא חמשים של אונס ומפתה ושל מוציא ש״ר כולם בשקל הקודש ומנה צורי ומשני סלע מדינה איצטריכא ליה דלא תנן ואם איתא דרב יהודה אצל כסף מתנח סימנא אמאי לא משני דאשמעינן טובא כסף דכתיבי באורייתא דלא תנן דלא קתני התם אלא סלעים לחודייהו אלא ש״מ דלא איירי ר׳ יהודה אלא בסלעים. ע״כ:
ואמרינן מאי כיס אמר רחבה ארנקי של צדקה פי׳ קופה של צדקה ולכך פריך שפיר דאי ס״ד חמשים זוזי ממש מאי כיס ניתיב ליה מקופה של צדקה ומיהו אם היינו מפרשים דכיס היינו כיס של יתומות פי׳ כיס מסוים להשיא יתומים ויתומות לא הוה קשה כולי האי דאיכא למימר דכיון דיש הרבה בכיס של יתומות משיאין אותן לפי כבודם ואפילו יתר מחמשים זוזי ממש כנ״ל:
יתום ויתומה שבאו להתפרנס פי׳ פרנסה כסות מפרנסין את היתומה ואח״כ מפרנסין את היתום וכדתנן בהוריות [יג ב׳] האשה קודמת לכסותה ולפדותה אבל במזונות מפרנסין את היתום ואח״כ מפרנסין את היתומה וכדתנן התם האיש קודם להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך אחיך קודם לאחותיך. הרשב״א ז״ל:
ובליקוטי הגאונים ז״ל כתוב להתפרנס מזונות וכסות ואח״כ מפרנסים את היתום פי׳ ואחר כך גובין ומפרנסין והאשה אין דרכה לחזר כלומר האשה אין דרכה לחזר על הבעל שישא אותה הלכך כשיבוא אדם לתובעה לישא אותה אין אנו מאחרין את הדבר שמא יחזור בו אבל האיש אין אנו חוששין לו שאפילו אם תחזור בו האשה שרצתה להנשא לו ימצא אחרת ע״כ. מה שכתבו ז״ל אמאי דאמרינן והאשה אין דרכה לחזר אינו מתיישב לפי נוסחת גמרא שלנו וצ״ע:
משנה המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז. נ״ל ליתן טעם לקצבה זו כי ההיא דתנינן מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול אלמא דאורחא דמילתא דסתם בני אדם יכולים להתפרנס עצמן במה שישאו ויתנו בסך חמישים זוז ולא יצטרך לבריות וכך יתן לבתו ושיעור זה הוא בעני שבישראל ואף מקופה של צדקה דמיקרי די מחסורו כן נ״ל:
קונטרס אחרון
שם המשיא את בתו לא יפחות מחמשים זוז וכתבתי טעם לקצבה זו למאי דמשמע מפשט לשון המשנה דמיירי בנדוניא אלא דהטור והפוסקים משמע דמפרשים דאיירי לענין כסות. אמנם בלשון הראב״ן ז״ל מצאתי כמותי דמתני׳ לענין נדוניא איירי וכן נראה להדיא מלשון התוספתא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה המשיא את בתו סתם בלי לפרש כמה נדוניה הוא נותן — לא יפחות לה מחמשים זוז. פסק להכניסה ערומה, שאמר שאינו נותן לה דבר — לא יאמר הבעל ״כשאכניסנה לביתי אכסנה בכסותי״, אלא מפני הכבוד מכסה ונותן לה בגדים הראויים לה בעודה בבית אביה, וכך היא מגיעה אליו. וכן גבאי צדקה המשיא את היתומה — לא יפחות לה מחמשים זוז לנדוניה. ואם יש בכיס של צדקה יותר כסף — מפרנסין אותה בנדוניה ובשאר צרכיה לפי כבודה.
MISHNA: With regard to one who marries off his daughter with the terms of the dowry unspecified, he must not give her less than fifty dinars. If the bride’s father pledged to bring her into the marriage bare, by saying that he refuses to give her anything, the husband should not say: When I bring her into my house, I will clothe her with my clothing, but not beforehand. Rather, he must clothe her while she is yet in her father’s house, and she enters the marriage with the clothing in hand. And similarly, with regard to a charity administrator who marries off an orphan girl, he must not give her less than fifty dinars. If there are sufficient resources in the charity fund, the charities provide even more for her, furnishing a dowry and her other needs according to her dignity.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר אַבָּיֵי חֲמִשִּׁים זוּזֵי פְּשִׁיטֵי מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא האִם יֵשׁ בַּכִּיס מְפַרְנְסִין אוֹתָהּ לְפִי כְּבוֹדָהּ וְאָמְרִינַן מַאי כִּיס אָמַר רַחֲבָה אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה וְאִי סָלְקָא דַּעְתִּין חֲמִשִּׁים זוּזֵי מַמָּשׁ אִם יֵשׁ בַּכִּיס כַּמָּה יָהֲבִינַן לַהּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ חֲמִשִּׁים זוּזֵי פְּשִׁיטֵי.

GEMARA: Abaye said: The fifty dinars mentioned in the mishna is referring to fifty provincial dinars, each of which is worth one-eighth the amount of a standard dinar. From where do I know that this is so? From the fact that the latter clause teaches: If there are sufficient resources in the charity fund, the charities provide more for her, furnishing a dowry and her other needs according to her dignity. And we say: What is this fund? Raḥava said: The charity fund. And if it enters our minds to say that the mishna is referring to fifty actual, i.e., standard, dinars, if there are sufficient resources in the fund, how many standard dinars do we give him? Fifty standard dinars is already a sizable sum to distribute as charity. Rather, conclude from this comment that the mishna is referring to fifty provincial dinars.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ זוזי פשיטי – זוזי מדינה שמונה מהן זוז צורי.
אמר אביי חמשים זוזי פשיטי כו׳ – וא״ת אמאי איצטריך למיפשט ממתני׳ תפשוט מדרב יהודה אמר רב דאמר בפרק קמא דקדושין (קידושין יא:) בשל דבריהם כסף מדינה וי״ל דרב יהודה לא נתן סימן אלא אסילעין לחודייהו ולא אזוזי ואמנה דהא אמרינן בהחובל (ב״ק דף צ. ושם) התוקע לחבירו באזנו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה ואמרינן מאי מנה מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן ופשט דמנה צורי תנן ולא פריך מדרב יהודה וכתובה נמי אפילו למאן דאמר כתובה דרבנן הוי מאתים זוז צוריים כמו למאן דאמר דאורייתא דלא פליגי (לקמן קי:) אלא בנשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא אם נותן ממעות ארץ ישראל או ממעות קפוטקיא וכן מנה דאלמנה דהוי לכולי עלמא דרבנן הוי מנה צורי כדמשמע בפרק קמא (לעיל יב:) גבי בית דין של כהנים גובים כו׳ דכתובת אלמנה מחצה כשל תורה.
גמרא. חמשין זוזי פשיטי. כלומ׳, זוזי מדינה, ששמונה מהם בזוזי של צורי, והפשוט הוא פונדיון וחצי.
מתני׳ המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מנ׳ זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבואי לביתי אכסה [אותה] בכסות אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחות לה מנ׳ זוז ואם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה:
אמר אביי נ׳ זוז פשיטי פי׳ חמשים זוז מדינה ממאי מדקתני אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה ואמרי׳ מאי כיס וא״ר ארנקי של צדקה ואי ס״ד נ׳ זוז ממש אם יש בכיס כמה יהבינן לה אלא ש״מ נ׳ זוז פשיטי. ת״ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסים (אותה לכ׳) את היתומה ואח״כ מפרנסים היתום מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר. ואי קשיא הא תנן בפ״ב דהוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השביה ובזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה בכל מעשיו פי׳ אשה קודמה לאיש לכסות מפני שבושת האשה מרובה משל האיש ללכת ערומה אבל למזונות האיש קודם וזה להחיות והיכי תני הכא מפרנסים היתומה קודם וא״ל האי פרנסה פרנסת כסות דא״כ אמאי תלי טעמא שאין האשה דרכה לחזר ת״ל משום שמתביישת היא בערמימותה י״ל ברייתא זו מיירי בעיר שיכול היתום לחזור ולהתפרנס אם לא ניתן לו מכיס של צדקה ויותר גדולה בושת האשה לחזר משל איש ומתני׳ דהתם מיירי במדבר או בספינה שאינו מוצא לחזר ואם לא יפרנסנו ימות התם האיש קודם שחייב במצות ודיקא נמי דקתני להחיות אלמא אינו קודם אלא במקום שאין לו חיות במקום אחרת אבל במקום שיכול לחזר האשה קודמת:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא אמר אביי: חמישים זוז שאמרנו הם חמשים זוזי פשיטי [זוזים פשוטים, דינרי מדינה], שכל אחד מהם שווה שמינית של זוז (דינר) רגיל. ממאי [ממה] אני יודע שכך הוא — מדקתני סיפא מה ששנה בסופה]: אם יש בכיסמפרנסין אותה לפי כבודה, ואמרינן [ואמרנו] מאי [מה] פירושו של כיס זה? אמר רחבה: הכוונה היא ארנקי של צדקה. ואי סלקא דעתין [ואם עולה על דעתנו] לומר שכוונתו חמשים זוזי [זוזים] ממש, דינרים רגילים אם יש בכיס כמה יהבינן [אנו נותנים] לה? שהרי חמישים דינר הם סכום גדול לתת בתורת צדקה. אלא שמע מינה [למד מכאן] שחמשים זוז הם זוזי פשיטי [זוזים פשוטים, דינרי מדינה].
GEMARA: Abaye said: The fifty dinars mentioned in the mishna is referring to fifty provincial dinars, each of which is worth one-eighth the amount of a standard dinar. From where do I know that this is so? From the fact that the latter clause teaches: If there are sufficient resources in the charity fund, the charities provide more for her, furnishing a dowry and her other needs according to her dignity. And we say: What is this fund? Raḥava said: The charity fund. And if it enters our minds to say that the mishna is referring to fifty actual, i.e., standard, dinars, if there are sufficient resources in the fund, how many standard dinars do we give him? Fifty standard dinars is already a sizable sum to distribute as charity. Rather, conclude from this comment that the mishna is referring to fifty provincial dinars.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן ויָתוֹם וִיתוֹמָה שֶׁבָּאוּ לְהִתְפַּרְנֵס מְפַרְנְסִין אֶת הַיְּתוֹמָה וְאַחַר כָּךְ מְפַרְנְסִין אֶת הַיָּתוֹם מִפְּנֵי שֶׁהָאִישׁ דַּרְכּוֹ לַחְזוֹר עַל הַפְּתָחִים וְאֵין אִשָּׁה דַּרְכָּהּ לַחְזוֹר זיָתוֹם וִיתוֹמָה

The Sages taught: Concerning an orphan boy and an orphan girl who have come and appealed to be supported by the charity fund, the distributors provide for the orphan girl first and afterward they provide for the orphan boy. This is because it is the way of a man to circulate about the entryways to ask for charity, and it is not a woman’s way to circulate for charity. Therefore, her need is greater. Concerning an orphan boy and orphan girl
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להתפרנס – מזונות של צדקה.
יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר על הפתחים. יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש.
יתום ויתומה שבאו להתפרנס. פירוש: פרנסת כסות מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום. וכדתנן בהוריות (הוריות יג:) האשה קודמת לכסותה ולפדותה, אבל במזונות מפרנסין את היתום ואחר כך מפרנסין את היתומה, וכדתנן התם האיש קודם להחיותו, דכתיב (ויקרא כה, לו) וחי אחיך עמך, אחיך קודם לאחותך.
כבר ידעת שמטלטלין אינן משועבדין לכתבה ולחוב וטעם הדבר שאין דעת האשה או בעל חוב סומכת עליהם מכל מקום כל שעיקר עסקיהם של בני אותו מקום בסחורות הרי דעת האשה והבעל חוב סומכת עליהם ואשה גובה כתבתה מהם ובעל חוב את חובו והוא שאמרו גמלים של ערביא אשה גובה פורנא מהם ר״ל כתבתה ואע״פ שמלת פורנא ר״ל בקצת מקומות ריוח מתוך שהכתבה ר״ל עיקר כתבה והתוספת כעין ריוח הוא קורא לה פורנא ומכאן סמך למה שתקנו הגאונים עכשו שתהא כל כתבה וחוב נגבה מן המטלטלין שהרי עכשו דעת הכל סומכת עליו ר״ל על המעות ועל הסחורות וערביא היה מקום שרוב עסקיהם בגמלים ובארודיא בשקים לצורך תבואות ובבי מיכסי בתותבי ר״ל מלבושים תפורים ומתקנים ובקמחוניא בחבלים ובמחוזא בארנקי ר״ל כיסים גדולים ובכללם בתי ידים וכל מלאכת עור ויש מפרשים שמועה זו על דין הנזכר במשנה בתוספת שליש והוא אצלם הקרוי פורנא מלשון ריוח ואע״פ שהדין דין אמת לדעתי הואיל וסחורה ידועה היא כמו שביארנו בבשמים של אנטוכיא לענין ביאור מיהא אין נראה כן שאם כן היה לו לומר הרי הם ככספים כדרך שאמרנו בבשמים של אנטוכיא ולא היה לו לשנות את הלשון לומר אשה גובה פורנא מהם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:
המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשין זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה בכסותי אלא מכסה ועודה בבית אביה וכן המשיאים את היתומה לא יפחתו לה מחמשין זוז אם יש בכיס מפרנסין אותה אמר המאירי המשיא את בתו סתם ר״ל שלא פירש כמה יתן לה לא יפחות לה מחמשים זוז ופירשו בגמרא ממטבע מדינה שהוא שמינית לכסף צורי ודין עשור נכסי לא נאמר אלא על היורש וגדולי המחברים פירשוה לענין כסות ר״ל שחייב מיהא ללבשה בכדי שיעור זה וכמו שביארנו בפרק אע״פ ודבר למד מענינו והוא שאמר אחר כן שאם התנה להכניסה ערמה לא יאמר הבעל כשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה והיא בבית אביה ושאלו בה בתלמוד המערב ולא תני אפילו אמר הריני עומד ערום ומכסה את אשתי אין אומרין לו שיעמוד ויכסה אלא מכסה כראוי לה כלומר שתנאי כזה אינו אלא דברים בעלמא שאין אומרין לילך הוא ערום ולכסות את אשתו ביותר מן הראוי נראה שהם מפרשים במשנתנו לכשתבא לביתי אכסנה בכסותי ואעמוד אני ערום או אתגלגל בשחקים ישנים ומסורטטים וכן ראיתי לקצת רבנים שפירשוה בפירוש ירושלמי שלהם ואף בקצת ספרים גורסין במשנתנו לכסות בכסותי ועל זה שאלו היאך כופין אותו בכך ותירץ תמן ארחא דבר נשא מימר הני לי מיקום ערטילאי ומכסי אנתתי כלומר הנאה היא לי שאעמוד ערום ואכסה את אשתי והוא דרך גוזמא ופטוטי מילי ברם הכא לכך התנה מתחלה וכן המשיאים את היתומה ר״ל גזברי צדקה לא יפחתו לה משיעור זה ואם יש מעות בכיס של צדקה נותנין לה יותר והוא שאמרו מפרנסין אותה לפי כבודה אבל כל שאין מעות בכיס יש להם ללות עד כדי שיעור הנזכר והוא שאמרו בתלמוד המערב אומרים לפרנסים ללות הא כל שיש בכיס מוסיפין לה לפי הראוי לה ואין מצמצמין לה בשביל העתידות לבא ואמרו שם בהדא בולדא ר״ל גוביינא של מס לצדקה שגבאה ר׳ אמי ולא היה רוצה להוציאה קודם המועד אף לצורך ועל זו אמרו בהדא בולדא אתא ביומוי דר׳ אמי אישתביק למועדא אמ״ר זעירא ודמיית לי פסיד כלומר ואם ימות הלה ברעב קודם המועד יפסיד חלקו אלא יתכיל ומרי מועדא קיים כלומר יאכל זה מה שצריך ובעל המועדות ר״ל הקב״ה קיים ויכול ליתן לצורך המועד:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
יתום ויתומה שאין להם מה יאכלו ובאו להתפרנס מן הצדקה ומתיראין שמא אין בכיס של צדקה אלא בכדי שיעור פרנסה של אחד מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום בנשאר או במה שיגבו שהאיש דרכו לחזר על הפתחים מה שאין כן באשה ומכל מקום במקום שאי אפשר לחזר האיש קודם כמו שהתבאר באחרון של הוריות (י״ג.) ויש מפרשין להתפרנס שבכאן לכסות שהאשה קודמת כמו שאמרו שם אשה קודמת לכסות הא למזונות האיש קודם על כל פנים וכמו שאמרו שם האיש קודם להחיות ואינו נראה כן שהרי דרכו לחזר האמור כאן פירושו לחזר על הפתחים אלא שהם מפרשים בו לחזר על צדדיו ולהרויח לצורך מלבושיו יותר מן האשה והדברים נראין כדעת ראשון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד נראה ליישב דברי רש״י ז״ל באופן אחר דלכאורה הוי אפשר לומר בפשטות לפמ״ש הר״ן והריטב״א לקמן דף פ״א ע״ב דלר״מ דאמר מטלטלי משתעבד לכתובה היינו אפילו מיתמי ולפי המשמע מדברי התוס׳ לעיל דף י׳ דטעמא דר׳ מאיר הוא משום דס״ל דכתובה דאורייתא א״כ יש לומר דס״ל לרש״י ז״ל דלר׳ יוחנן דס״ל בכל מקום הלכה כרשב״ג במשנתינו ושמעינן לרשב״ג דס״ל כתובה דאורייתא כדאיתא לעיל דף י׳ ה״נ גבי מטלטלי דיתמי משא״כ לרבא דס״ל לעיל ריש דף י׳ דכתובה דרבנן ממילא דלא גביא מטלטלין והיינו דכתב רש״י ז״ל לזה שמעתי מימרא דרבא. אלא דהא קשיא לי מה שפירש״י מנכסי יתומים הא לרבנן דר׳ מאיר אף מיניה דבעל לא גביא מטלטלין כמ״ש התוס׳ לקמן דף פ״א ע״ב וה״ל לפרש לענין מיניה וכ״ש לפמ״ש דרבא ס״ל כרבנן דר׳ מאיר דאפילו מיניה אין גובה מטלטלין ואפשר דס״ל לרש״י ז״ל כיון דהבעל כותב מעות בכתובה משמע דאם יש לו מעות בודאי צריך לשלם לה מעות. אלא במטלטלין אחרינא לא וכן משמע בכל מקום דקאמר בתולה גובה מאתים. ומלשון הירושלמי לעיל הביאו התוס׳ דף י׳ דנותן לה מטבע היוצא וכן משמע ממתניתין דלעיל. ולכך גבי ארנקי דה״ל מעות בעין צריך לפרש מיתמי. אך נראה דיש לפרש דברי רש״י ז״ל עוד באופן אחר והוא דיש לדקדק עוד בלשון רש״י פורנא ריוח שליש. דמה לשון גובה שייך בזה. ותו קושית התוס׳ דהל״ל ה״ה בכספים. לכך נראה דכוונת רש״י ז״ל גם כן לענין דגובה מהם בשעת גביה כתובתה אלא דלשון פורנא לא שייך אלא בכתובה שנותן הבעל משלו או בהוספת שליש שנותן משלו אבל בנדוניא דהכניסה לו לא שייך לשון פורנא שהוא לשון ריוח ומפרש גובה מהבעל עצמו לר׳ יוחנן דכיון דס״ל לרבי יוחנן דכתובה דאורייתא א״כ מיניה אפילו מטלטלי. והנה בנכסי צאן ברזל כבר כתבו הפוסקים דדינו כשאר חוב בעלמא במה שקיבל ממנה ופשיטה דמיניה דינא דגביא מטלטלין כשאר החובות רק בהספת שליש כמה פוסקים דדינו לאו כנכסי צאן ברזל כיון דמדידיה מוסיף לה וגם לאו דאורייתא הוא כעיקר הכתובה יש לומר דמודה ר״מ דלא גביא מטלטלי אפילו מיניה וזה שפירש״י בדר׳ יוחנן דגמלים דערביא אשה גובה פורנא ריוח שליש ר״ל דאותו הוספת שליש אף דאין הדין לגבות מטלטליה אף מיניה מ״מ גובה מגמלים דערביא אבל גבי ארנקי דכתבנו לעיל דאם יש לו מעות לעולם גביא מיניה במעות. ותו דרבא ס״ל כתובה דרבנן ע״כ פורנא לאו דוקא ומיירי באמת מיתמי דמינה היכא דאית לו מעות צריך לשלם המעות והיינו שפירש״י ז״ל בזו שמעתי לענין כתובה מנכסי יתומים ודוק:
מתניתין המשיא וכו׳. הנה הרמב״ם כתב בפרק כ׳ מהלכות אשות לא יפחות לה מכסות שפוסקין לאשת עני וכו׳ משמע דס״ל דהכא לכסותו קאמר וכן משמע קצת מדאמר במתניתין בתר הכי פסק להכניסה ערומה וכו׳ אך מדברי אביי לא משמע כן דא״כ למה הוצרך להוכיח לעיל דף ס״ה ע״ב גבי כסות והכא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא בשיעור הכסות בעני. והנה בספר פני יהושע נתן טעם לשבח למתניתין דלא יפחות מחמשים זוז שהוא שיעור כדי שיוכל להתפרנס ממנו כמו שאמרו מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן עמהם לא יטול מן הצדקה והוא דלא כדברי הרמב״ם דמפרש בכסות. ויותר נלע״ד מלשון הרמב״ם וטוש״ע בהלכות מתנות עניים ובי״ד בהלכות צדקה שלא פירשו ביתומה דמתניתין לענין כסות וסתמא הוא לענין נדוניא ומ״ש בפרק כ׳ מהלכות אשות היינו ברישא דמתניתין דוקא ואף דקתני במתניתין וכן. היינו לענין שיעור הסך אבל בסיפא לא מיירי מכסות אלא בנדוניא וכפי הטעם שכתב בספר פני יהושע ונראה דטעמיה מדאמר אביי ואם יש בכיס כמה יהבינן. ובודאי בכסות לבת טובים צריך הרבה יותר ותו דאפילו לא יש בכיס ואפילו לא ניסת צריך לכסותה לפי כבודה וע״כ לענין נדוניא מיירי. מיהו אכתי לא מתרצא בהא דלמה לאביי להוכיח התם והכא כיון דסיפא בזוזי מדינה קתני וכן ע״כ דרישא נמי בזוזי מדינה הרי נשמע שיעור כסות עני וצ״ל דאין ללמוד כסות עני דאב לבתו מכסות עני לאשתו וכן להיפך. והנה קשה על סברת פני יהושע מנ״ל דהתם בפאה במי שיש לו חמישים זוז דזוזי מדינה וכן קשה על התי״ט בפירושו לעיל ס״פ אע״פ דקאמר אביי עני חמישים זוז מנ״ל משום דמי שיש לו מאתים זוז לא יטול הוא מנה מדינה וקשה עליו גם כן מנ״ל ונראה דיש לדקדק עוד דה״ל לאביי להוכיח הכא נמי מרישא דמתניתין דמיירי ע״כ בעני שבישראל דבעשיר צריך ליתן עישור נכסי וכ״כ בש״ע סימן נ״ח בד״א בעני שבישראל ואי בזוזי צורי עני מי אית ליה כדקאמר אביי לעיל ס״פ אע״פ. ונראה דמתורץ הכל דבאמת הוכחת אביי דעני חמישים זוזי צורי מי אית ליה היינו ע״כ כמ״ש התי״ט דמי שיש לו מאתים זוז מדינה לא יטול ונפקא ליה דמתניתין דפאה היינו זוזי מדינה משום דפשיטא ליה דטעמא דמתניתין דידן דלא יפחתו ליתומה מחמישים זוז היינו כמ״ש בספר פני יהושע דחמישים זוז הוא שיעור שיכול להתפרנס בנושא ונותן עמהם ומוכח ממילא מהכא דחמישים זוז דקאמר בפאה היינו נמי מדינה כמתניתין דהכא דמוכח מדקאמר אם יש בכיס כמה יהבינן וה״ה מאתים זוז דקאמר שם באותו משנה דאפילו אינו נותן ונושא עמהם ע״כ דמיירי נמי בזוזי מדינה וממילא מוכח דחמשים זוז דס״פ דלעיל היינו בזוזי מדינה אבל בלא הוכחת אביי מהכא לא הוי מצי להוכיח דעני חמישים זוז מי אית ליה דלא הוי ידעינן דמתניתין דפאה מיירי בזוזי מדינה. ודוק:
תוס׳ ד״ה אמר אביי וכו׳. וא״ת אמאי איצטריך וכו׳. מה שהקשו כאן ולא הקשו לעיל דף ס״ה ע״ב על אביי שם כבר כתבו המפרשים דהיינו מדפשיט הכא מרחבא דהוא אמורא יותר ה״ל למיפשט מדר׳ יהודה אך מה שתירצו עוד כיון דלעיל כסות עיקרי דאורייתא לא נהירא דהא פשיט מזה בריש פרק שור שנגח בתוקע לחבירו דהוא סלע מדינה אף דבושת עיקרו דאורייתא רק השיעור מדרבנן וק״ל:
בגמרא ת״ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס. פירש״י מזונות והרשב״א פי׳ כסות וכדתנן בסוף מסכת הוריות האשה קודמת לאיש לכסות. אבל במזונות היתום קודם ליתומה כדתנן התם האיש קודם להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך אחיך קודם לאחותיך וצריך להבין דעת רש״י ז״ל דהא הוא פי׳ ג״כ לעיל דף מ״ח מפרנסין כסות. וכ״כ התוס׳ ר״פ מי שמת דלשון פרנסה היינו כסות. ונראה דס״ל כיון דקאמר הכא טעמא שהאיש דרכו לחזור על הפתחים זה הטעם שייך אף במזונות. ומדנקט במתניתין דהוריות לכסות דוקא היינו מטעם אחרינא שכתב הר״ע ברטנורא שבושתה של אשה מרובה משל איש. ונ״מ במקום שאין אנשים. או בענין אחר שא״א להחזיר על הפתחים. אז האיש קודם למזונות אבל בכסות מפני שבושתה של אשה מרובה לעולם היא קודמת והיינו דפי׳ הכא דוקא מזונות אבל מדברי הרמב״ם וש״ע בי״ד סימן רנ״א לא נראה כן. וכן הוא לשון הטור שם דהאשה קודמת לאיש בין להאכיל בין לכסות. שהאיש דרכו לחזור על הפתחים משמע דס״ל דכולה חד טעמא. ובמקום שא״א לחזור על הפתחים האיש קודם אפילו לכסות. ואפשר דס״ל דהוא בכלל להחיותו דהא אמרינן בנדרים דף פ׳ דאפילו כביסה הוא חיותו דאמר קרא ולכל חייתם. ופי׳ הרא״ש שם דהוא בכלל וחי אחיך עמך. א״כ אחיך קודם לאחותיך כמ״ש הרשב״א כנ״ל וכ״ש כסות עצמו. ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. הרי דנקט קרא לאדם תחלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: יתום ויתומה שבאו להתפרנס מן הצדקה — מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום. וטעמו של דבר — מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור, ולכן צורכה גדול יותר. יתום ויתומה
The Sages taught: Concerning an orphan boy and an orphan girl who have come and appealed to be supported by the charity fund, the distributors provide for the orphan girl first and afterward they provide for the orphan boy. This is because it is the way of a man to circulate about the entryways to ask for charity, and it is not a woman’s way to circulate for charity. Therefore, her need is greater. Concerning an orphan boy and orphan girl
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמההפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות סז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות סז., עין משפט נר מצוה כתובות סז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות סז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות סז., רש"י כתובות סז., ראב"ן כתובות סז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות סז., ר"י מלוניל כתובות סז. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות סז., רמב"ן כתובות סז. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות סז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי כתובות סז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות סז., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות סז., שיטה מקובצת כתובות סז., מהרש"א חידושי הלכות כתובות סז., מהרש"א חידושי אגדות כתובות סז., פני יהושע כתובות סז., הפלאה כתובות סז., בירור הלכה כתובות סז., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות סז., אסופת מאמרים כתובות סז.

Ketubot 67a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 67a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 67a, Rif by Bavli Ketubot 67a, Collected from HeArukh Ketubot 67a, Rashi Ketubot 67a, Raavan Ketubot 67a, Tosafot Ketubot 67a, Ri MiLunel Ketubot 67a, Piskei Rid Ketubot 67a, Ramban Ketubot 67a, Rashba Ketubot 67a, Meiri Ketubot 67a, Ritva Ketubot 67a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 67a, Shitah Mekubetzet Ketubot 67a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 67a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 67a, Penei Yehoshua Ketubot 67a, Haflaah Ketubot 67a, Beirur Halakhah Ketubot 67a, Steinsaltz Commentary Ketubot 67a, Collected Articles Ketubot 67a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144