האי מסוכרייתא^א דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא – פרש״י ז״ל בגד שכורכין בברזא של חבית ואסור משום סחיטה, כהאי דאמרי׳ בפרק תולין^ב לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא^ג דלמא אתי לידי סחיטה. ור״נ בעל הערוך^ד כ׳ שכל מלאכה שאין אדם עושה אותה להנאתו ואינו נהנה בה אע״פ שהיא פסיק רישיה ולא ימות מותר לר״ש דדבר שאינו מתכוין מקרי, וכשהודה ר״ש לא הודה אלא באומר אפסיק רישי׳ לצרכו ולא ימות והוא נהנה בפסיקת הראש ומיתתו, אלא שלא נתכוין אלא לפסיקת הראש. וראיותיו מדאמרי׳ במסכת סוכה^ה ואין ממעטין אותן בי״ט ואי אית ליה הושענא אחריתי שרי, אלמא דבר שאינו מתכוין מיקרי אע״פ שהמלאכה נעשית בודאי, כיון שאינו נהנה באותה המלאכה ולא להנאתו הוא עושה. ועוד מדאמרי׳ בפ׳ הבונה^ו גבי התולש עולשין מתוך שדהו אם ליפות את הקרקע בכל שהוא ופרכי׳ אטו כולהו לאו ליפות את הקרקע נינהו, ופרקי׳ ל״צ דקעביד בארעא דלאו דילי׳. ומאי תירוצא הא מ״מ מיפה הוא ופסיק רישי׳ ולא ימות הוא. ובפרק ר״א דמילה^ז אמרי׳ ואי דאיכא אחר ליעבד אחר דלא ניח ליה [ומתרץ דליכא אחר], ולרבא נמי פריך, ולא כמו שפרש״י ז״ל דלאביי פריך מקמי דסברה. ועוד אחרת מדאמרי׳ בפ׳ במה מדליקין^ח מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, אלמא שאינו מתכוין מקרי אע״פ שהוא לובש בודאי. ועוד אחרת מדאמרי׳ בסדר יומא בפרק א״ל הממונה^ט א״ר יהודה עששיות של ברזל היו מחממין לו מערב יה״כ ומטילין לתוך הצונן בשביל שתפוג צינתן, ואקשי׳ והלא מצרף, ופריק אביי אפי׳ תימא שהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר, והיכי הוי דבר שאינו מתכוין שהרי בודאי הוא נעשה אותו צירוף. ולפי זה הדעת פי׳ בעל הערוך ז״ל במסוכריתא דנזייתא שהיא סתימה שבפי הכד או סתימת נקב מלמעלה, כההיא דאמרי׳ בפ׳ תולין לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא וכו׳, שהשמן חוזר לפך הא סתימת ברזי הדפנות מותר שהרי אינו מתכוין לסחיטה ואינו נהנה בה, אלא הוי פסיק רישיה ולא ימות דלאבוד אזיל.⁠^י וזאת הסברא לא הסכימה לדעתי, ואלו הראיות יש לדחותן, שזו שאמרו במס׳ סוכה דא״ל הושענא אחריתי, כך טעמה שאין מיעוט ענבי ההדס תיקון אלא למי שרוצה לצאת בו י״ח, אבל למאן דבעי ליה למידי אחרינא לאו תיקון הוא, ואין ההדס עומד ומיוחד לצאת בו אלא להריח בו או לדבר אחר, לפיכך כשאין לו הדס אחר והוא ממעט כדי לתקן אותו לחובתו, הוא כעושה כלי ואסור, אבל כשהוא ממעט לדבר אחר ויש לו הושענא אחריתי נמצא שאינו מתקן, שהרי אין בזה תיקון להדס שהרי הוא עומד להריח ולדבר אחר, ולא עשה שום מלאכה לא במתכוין ולא בשאינו מתכוין, ולא שמענו בממעט ענבי הדס בפסח שיהא אסור, וזו כיוצא בה.⁠^כ ומ״ש בפ׳ הבונה בארעא דלאו דילי׳ אפשר לפרש שפטור מפני שהיא מלאכה שא״צ לגופה וכאידך דר׳ שמעון שהרי לזה העושה אינו צריך לגופה וכבר כתבתי זה במקומה. וענ״ל שיפוי השדה אינה המלאכה, אבל תלישת העשבים היא המלאכה המחייבתו ומשום תולש מתרינן בי׳, אלא שהתלישה חשובה להתחייב עליה בכל שהוא כשהוא מתכוין ליפוי השדה, וכשהשדה אינו שלו אינו חשוב בעיניו יפוי השדה כלום, ואין התלישה חשובה להתחייב עליה במשהו,⁠^ל וזה דומה למצניע דחייב בכל שהוא^מ ושאר בני אדם אינן חייבים עליהן אלא בשיעורן. אבל בתוספתא^נ מצאתי דמייפה את הקרקע מלאכה בפני עצמה היא ומשום חורש מתרינן ביה דקתני אם נתכוין בכולן חייב שתים, אלא שיש לתרץ כדאמרן דחורש וא״צ אלא לעפר מלאכה שא״צ לגופה היא, וה״נ מוכח בירושל׳ בפרק כלל גדול.⁠^ס ומה שהתיר ר״ש למוכרי כסות ללבוש כלאים, משום דלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כשאין לו ממנו הנאה לאו מלבוש הוא אלא משאוי בעלמא, והכי אית׳ בפ״ק דיבמות^ע ואתא ר״ש ושרי בשאינו מתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ומן הטעם הזה אמרו^פ בגדי כהונה קשין הן¹, והאי נמטא גמדא דנרש שרי^צ לפי שאין בהן הנאה אע״פ שהוא לבוש בכלאים. ומ״ש בסדר יומא בעששיות של ברזל שהוא דבר שאינו מתכוין, אינה ראיה של כלום, דההיא למאי דקס״ד מעיקרא אביי אמרה מקמי דגמר מרבא דמודה ר״ש בפסיק רישיה ולא ימות, ומש״ה איקשי עלה מההיא דמילה בצרעת דאיתמר מקמי הכי כדמפורש בפרק ר״א דמילה, ובתר הכי מסקי׳ דהואיל וצירוף דרבנן הוא, והוא אינו עושה לשם כך מותר, שאין כאן ליגזר משום מתקן שהרי אינו נראה כמתקן. אבל אין פרש״י ז״ל במסוכרייתא דנזייתא מחוור עדיין, לפי שהסחיטה אינה אב מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה בכל ענין, אבל מפרק הוא ותולדה דדש היא כסחיטת זתים וענבים, וכשא״צ למשקין הנסחטין אינו דומה לדש כלל, כדמשמע גבי^ק הסוחט כבשין דלגופן מותר ולמימיהן חייב. ואפשר דלרב אסור כיון דקא סחיט מ״מ, אע״פ שא״צ לסחיטה זו, שהרי דרך סחיטה בהן ואסור לכתחלה,⁠^ר וכן עיקר.

עוד לשון אחר פי׳ בעל הערוך^ש שהיא סתימת הנקב של חבית בחתיכת עץ או בברזא מהודקת ואסור משום מחבר, כלו׳ שהוא משקעהו^ת לחבית בהדוק ונמצא עושה דופן שמבטלין אותו בגיגית ימים הרבה אלא שאין מתכוין לדופן אלא לסתימת השכר יפה. ואי קשיא והא אפי׳ ברא דתומא אסרי׳ בפרק תולין,⁠^א התם דלא מתקן [להכי] הכא כיון דמתקן שרי אלא להדוקי טפי אסור דהוי דופן.

ואי קשיא לך להא דאמרי׳ סחיטה תולדה דדש הוא, מהא דאמרי׳ לקמן בפרק ואלו קשרים^ב ליעבר זימנין דמתווסן מאני במיא ואתי לידי סחיטה, ובפרק חבית^ג תנן גבי אלונתיות ולא יביאם בידו, ומפרש בגמ׳ משום סחיטה. וכן במס׳ ביצה^ד גבי טבילת כלים אור״ת ז״ל^ה דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש, וההיא דהוה תולדה דמלבן ליתא אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין, וחייבין עליו אף על פי שא״צ למשקין, אבל ביין ושמן ובשאר דברים ליתיה, וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב, כדאמרי׳^ו לא חייבה תורה אלא דריכת^ז זתים וענבים בלבד, ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטין וכו׳ וכך הם דבריו בספר הישר. ואין הלשון הזה מתוקן אבל כך ראוי לומר, כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרות, ואין דישה אלא בגדולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן, והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן,⁠^ח והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרי׳ התם^ט לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה והוא שמתכבס הבגד בכך מעט, ושיעורו כמלא רחב היסט כפול בחוטין ובארוג שלשה על שלשה כשיעורן להוצאה.⁠^י וכענין הזה כ׳ ה״ר משה הספרדי ז״ל.⁠^כ ושנינו בתוספתא^ל המכבס והסוחט מלאכה אחת, ר׳ ישמעאל בר׳ יוחנן ב״ב אומר צבעים שבירושלים קבעו סחיטה מלאכה בפ״ע,⁠^מ וההוא דאיתמר בפרק תולין^נ מסננין את היין בסודרין ולא חיישינן דילמא סחיט, לא מפני שאין ביין משום סחיטה דליבון, אלא לפי שאין הסודרין מתלבנין בכך ואין דרך לסחטן מן היין עד שמתלכלכין הרבה ומכבסין אותן במים, וכל הגזירות כדרכן חששו להן כדחש ליה רבה בדסתודר אפומי דכובא בריש במה טומנים^ס ואע״פ שאין בכובא אלא יין.

הא דאקשי׳ דרב אדרב דאמר הלכה כר״ש למימרא דרב כר״ש ס״ל – קשיא טובא, מי דמי אטו משום דס״ל כר״ש בהא בכולהו מילי ס״ל כותיה. ומתוך הדחק יש לי לפרש דגמרא גמירי ליה דרב משום דאזיל במילי דשבת לקולא פסק כר״ש, ולאו למימרא דבעלמא כל ישראל בני מלכים הן. ומש״ה אקשי׳ למימרא דרב בכולהו קולי דשבת כר׳ שמעון סבירא ליה, וכן נראה מדברי רש״י ז״ל. ואנן השתא אע״ג דס״ל כר״ש בדבר שאין מתכוין, בכל ישראל בני מלכים הן לא ס״ל כותיה, דלא מיתליא חדא בחברתה. ואע״פ שבגמ׳ תלאום זו בזו, לא מפני שכל מי שפוסק הלכה כר׳ שמעון בשאינו מתכוין, יתחייב לפסוק כמותו בכל ישראל בני מלכים הן, אלא כל מי שפוסק כאן כל ישראל בני מלכים הן משום קילא דשבת אמרה וכר״ש ס״ל בכל קולי דשבת כדפרי׳, ואדרבה מינה משמע שאין הלכה שכל ישראל בני מלכים הן ולא ס״ל הכי, אלא מאן דמיקל לגמרי בכל אסורי שבת לפום מאי דפרישית, ושמעי׳ לאביי דאוקי׳ בשטה לקמן בפרק מפנין, הלכך ליתי׳. ומיהו באתרא דשכיח שרי כרב, והכי פסק רבינו הגדול ז״ל.⁠^ע ובתוס׳ חכמינו הצרפתים ז״ל^פ ראיתי דהא בהא תליא דלהכי שרי ר״ש ואמר דכל ישראל בני מלכים הם משו׳ דהוי דבר שאין מתכוין אלא לתענוג, ולא מפני ייחוסן אמר אלא כל ישראל בני מלכים הן לדבר זה דכולן מותרין בו, וכ״נ מדברי ר״ח ז״ל,⁠^צ והוא פסק כר״ש אפי׳ בהא. ועם כל זה אין אני מבין טעמם בתירוצם זה כלל, ובהלכות גדולות^ק מצאתי והלכה כר״ש דשרי.