כבר ביארנו שכל שאדם קפיד עליו ומקצה לו מקום אסור לטלטלו אף לצורך גופו והוא שאמרו הכל מודים בסיכי זיירי ומזורי שאסור לטלטלו ופי׳ סיכי יתדות העשויות לנער בהם את המשי וזיירי ר״ל קרשים שכובשין בהן את הבגדים כענין מכבש ומזורי כלי עב שהכובס מכה בו את הבגדים על האבן בעת שמלבנם וכל אלו הוא קפיד עליהם ביותר אם ללכלוכן אם לפגמן שאם יפגמו יצאו מהם קיסמין ויקרעו הבגדים או המשי וכן לכלוכם גורם לכלוך לבגד או למשי הא כל שאינו ממין זה אע״פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצרך גופו ואין הלכה כדברי האומר שאין כלי ניטל אף במלאכתו להיתר אלא לצרך תשמישו המיוחד לו או אף במלאכתו לאיסור לדעת המפרשים דברי ר׳ נחמיה דוקא במלאכתו לאיסור ומעתה נוטלים מדוכה לצורך גופה ומקומה אע״פ שאין בה שום או איזה אוכל וכן העלי שמלאכתו לאיסור כמו שביארנו במסכת יום טוב מותר לטלטלו ואפי׳ קצב עליו בשר לצרך גופו ומקומו ולא אמרו ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו אלא שלא לצרך גופו ומקומו אלא לצרך עצמו ושלא לטעות להתיר סופו משום תחלתו אבל לצרך גופו ומקומו מותר וא״כ לא היה לו להקשות ממנה בסוגיא זו ואף הוא היה יכול לתרצה בדרך שכתבנו אלא שלרוחא דמלתא היה מתרצה אף לדבריו לומר שאף לצרך גופו אסור ולא הותרה תחלתו אלא משום שמחת יום טוב ואיסורו מפני שחס עליו הרבה שאם יסיר קיסם ממנו כשחותך עליו אין הריפות נכבשים יפה לתוכו אח״כ אלא שאין הלכה כן אלא על הדרך שפירשנו:

יש שואלים בסוגיא זו לדעת האוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו היאך התיר על ידי שום וכמו שאמרו לדעתו מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה ואם לאו אין מטלטלי׳ אותה והרי אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד וגדולי קדמונינו שבנרבונה תירצוה שכך פירושה לא אמרו לטלטל דבר על ידי ככר או תינוק שמניחין בו בשבת אלא לענין מת בלבד אבל כל שהככר לשם מערב שבת כל דבר שמלאכתו לאיסור ניטל בשבילו ומעתה לענין פסק אף שלא לצורך גופו ומקומו שהרי שלא לצורך גופו ומקומו לדעת חכמים כצורך גופו ומקומו לדעת ר׳ נחמיה שהיה אוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו ומקומו ויש מתרצים לא אמרו ככר או תינוק להתיר טלטול במה שאינו כלי אלא במת בלבד אבל באבנים ומעות וכיוצא בהן לא אבל כל שיש לו תורת כלי ניטל על ידי אכל לר׳ ירמיה לצרך גופו ולדידן אף שלא לצורך גופו ומקומו ויש חולקים בכל אלו ומפרשים שהמדוכה כל שיש שום בתוכה הרי היא כמלאכתו להיתר מפני שהוא כקדירה ובשר בתוכה ושמא תאמר וא״כ אף בקדירה לא תתיר לאחר שהוציא ממנה הבשר והתבשיל בדין היה לומר כך לדעתו אלא שהותר מדין גרף של רעי שכל דבר המאוס אנו מתירי׳ לטלטלו להוציאו מלפנינו ולדעתם אף מדוכה שלא לצורך גוף ומקום אינה ניטלת ע״י פת אלא על ידי שום דוקא ואין הדברים נראין:

ולענין נר שהדליקו באותה שבת לאחר שכבתה יש אוסרין אף בפת אע״פ שתורת כלי עליו ואפי׳ היה שם פת מאתמול שאין דומה כלי שמלאכתו לאיסור למוקצה מחמת איסור וראיה לדבר ממה שאמרו שם מניחין נר על גבי דקל בשבת וכו׳ וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו:

תאנה שלא נתבשלה כל צרכה והיא הנקראת פגה שטמנה מבעוד יום בתבן שאינו ראוי לבהמה והרי הוא מוקצה לטיט או להיסק וכן חררה שטמנה מבעוד יום בגחלים שברמץ ובא ליטלן בשבת אם מגלה מקצתה ויכול לאחזה במקום המגלה מותר לטלטלה אע״פ שהתבן והרמץ אסור לטלטל שהרי משמיטן מתחת התבן או הרמץ ואינו צריך להגביה התבן והרמץ אלא מושך פגה וחררה והם נשמטים מאליהם ואין כאן טלטול אפי׳ מן הצד ואם לאו תוחב בהן כוש או כרכר ומגביהן והתבן או הרמץ ננערות מאליהן ואע״פ שיש כאן טלטול מן הצד שהרי מטלטל התבן והרמץ על ידי הכוש או הכרכר טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ושמא תאמר והרי בפרק כירה פסקנו טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר פרשנו שם דוקא במת ובאבנים וכיוצא בהם אבל באוכלין לא שמיה טלטול וכן כתבוה גדולי הפוסקי׳ ומ״מ יש מקשים עליהם ממה שאמרו בעירובין פרק הלון כפה ספל ממעט והקשו עליה מזו של פגה והיאך לא תירצוה באוכלין שאנו ומתוך כך יש מפרשים שזו של פרק כירה הוא שמטלטל האיסור ר״ל המת מתוך ההיתר ר״ל המטה אבל כאן הוא מטלטל ההיתר ר״ל פגה וחררה מצד האיסור ר״ל הגחלים וכל שעקר טלטולו בהיתר אע״פ שמטלטל את האיסור בטלטול מן הצד לא שמיה טלטול:

גדולי המפרשים כתבו ששמועה זו דוקא בשוכח אבל במניח לא שהרי נעשית בסיס לדבר האסור וכמו שאמרו באבן שעל פי חבית ובמעות שעל גבי הכר שבמניח אסור הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ואע״פ שלשון טמנה מוכיח שבמניח הוא אומר כן אין זה כלום שהרי על כרחך טמנה בחול הוא אלא ששכחה בשבת ומ״מ גדולי הדורות שלפנינו פסקוה אף במניח וכוללים בזה שטלטול מן הצד שהתרנו הוא שעקר טלטול בהיתר כמו שכתבנו והאיסור מיטלטל אגבו ומותר בדבר שלא נעשה בסיס לדבר האסור שכל שנעשה בסיס לדבר האסור אף לאחר שניטל האיסור אם על ידי גוי אם שנפל מאליו נאסר הבסיס לטלטלו מפני שהוקצה לאיסורו והוא שאמרו בפרק כירה הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור ובזו הנר והפתילה והשמן צריכים הם לאיסור שאין לאיסור מקום בזולתם וכן מעות שעל הכר הרי הכר נעשה בסיס למעות וצריך להם שלא היה להם היכן להניחם וכן אבן על פי חבית הוא צריך לשמירת האבן ונותן לה מקום בפי החבית ונמצא בכל אלו שההיתר הוא בא לצרך האיסור אבל בכאן החררה אינה באה לצרך הגחלים ולא הפגה לצרך התבן ואדרבה התבן והגחלים באים לצרך ההיתר ר״ל הפגה והחררה ועל דרך זה קדרה שטמנה או כסה בדבר שאינו ניטל אין הקדרה נעשית בסיס להטמנה וכסוי ואדרבה הם באים בשבילה ולפיכך התירו לנער את הקדרה ומ״מ אנו מצריכים אותה למגלה מקצת שאם אינה מגלה מקצתה אי אפשר לעשות לה טלטול מן הצד אחר שהכיסוי מקיפה מכל צד עד הקרקע וכן מת שעל גבי המטה אין המטה בסיס לדבר האסור שאם מת בשבת הרי נעשה בין השמשות בסיס לדבר המותר ואפי׳ מת מערב שבת אין המטה צריכה לו כלל אדרבה כל עצמנו אנו צריכים להטילו בקרקע ומפני זה הותר לטלטל את הכר שתחתיו וכן הטומן לפת וצנונות אפילו מלמטה למעלה ר״ל שהעלין למטה והקצר מלמעלה שנמצא מזיז העפר כשהוא שולפו משם ואעפ״כ מותר הואיל ומגלה קצת אין הלפת והצנון תשמיש להטמנה אדרבה העפר תשמיש להם ואף באלו יש אומרים שאם לא היו מגלים כלל תוחבן בכוש או כרכר אחר שאינן קבועים שם אלא דרך הטמנה משנתלשו ויש לחלוק בה הואיל ומגביה העפר שאף בן תדאי לא התיר אלא בשישמט החררה מתחת הגחלים והגחלים נופלות מאליהן ומ״מ בזו של לפת וצנונות יש בה טעם אחר שלא ליקרא בסיס לדבר האסור במגלה קצת שהרי ההיתר נח על האיסור ולא האיסור על ההיתר:

ולעיקר השמועה יש שואלים תינח פגה שטמנה אבל חררה על גבי גחלים הרי הוא מכבה או מבעיר בנדנוד הרמץ ומ״מ אנו פירשנוהו בפרקים שעברו בשאין שם עכשו גחלת כלל אלא אפר ומ״מ מוקצה הוא ומ״מ גדולי הדורות פירשוה אף כשיש שם גחלים ומשום דבר שאין מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא לכבות ולא להבעיר והוא שאמרו בירושלמי ר׳ אלעיר בן תדאי ור׳ שמעון אמרו דבר אחד:

זה שהתרנו במשנתנו לטלטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ דוקא במחט שלימה אבל אם ניטל חררה או עוקצה אסור לטלטלה שאינה עשויה אלא להשליכה בין גרוטאות שלו ובטל שם כלי ממנה אבל גולם של מחט ר״ל העתידה לינקב אע״פ שלענין טומאה אינו כלי שהרי לא נגמרה מלאכתה לענין שבת מ״מ כלי הוא שנמלך הוא ואינו נוקבה ועושה אותה כלי כמות שהיא לנטילת הקוץ ולמדת שיש כלים שאינן כלים לענין טומאה והם כלים לענין שבת וכענין קנה של זיתים האמור במשנתנו ובורית טהורה האמור בפרק במה אשה וכן הרבה ואף רבא שאמר מדלענין טומאה לא הוי מנא לענין שבת לא הוי מנא לא אמרה אלא בסוף טומאה ר״ל שהיתה מקבלת טומאה ונשברה בדרך שהופקעה טומאתה ומאחר שלענין טומאה פרחה טומאתה מצד שבטל תורת כלי ממנה אף לענין שבת כן:

אסובי ינוקא נחלקו בה בסוגיא זו רב נחמן ורב ששת רב נחמן אוסר ורב ששת מתיר וענין אסובי ינוקא פי׳ בו גדולי הרבנים קטן שנולד ואבריו מתפרקין שמותר להחליק סדר אבריו בידיו ולישבם ואין זה לפופי ינוקא שנאמר עליו מותר לדברי הכל שהלפוף אינו אלא שמעטפו וקושרו בחגורות אבל זה דומה למ״ש שאין מעצבי׳ את הקטן בשבת ופירשנוה דוקא בחומרי דשדרא מפני שנראה כבונה ומעתה אסובי ינוקא שארי חוץ מחומרי השדרא והלפוף מותר על כל פנים וודאי לענין פסק הן הן הדברים אבל לענין פירוש יש להקשות עליהן היאך אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא אין עושין אפיקטיויזין בשבת ר״ל משקה להקיא ומה ענין אפיקטיויזין בזו ומ״מ גאוני הראשונים פירשו שכשנופלת ערלת הגרון של תנוק ומעכבת מאכלו משימה החיה אצבעה בפיו ומגביהתה ורוב פעמים בא התינוק בסבה זו להקאה וזהו שמדמה לה לאפיקטיויזין ויש מפקפקי׳ אף בזה שהרי עיקר הרפואה אינה מצד ההקאה וההקאה בלא מתכוין היא באה עד שפירשו שאין מדמין אותה לאפיקטיויזין אלא שכמו שסתימת פי האסתומכא אסור לעשות לה פה ברפואת אפיקטויזין כך סתימת הגרון אסור לעשות לה רפואה כדי לפתחה ומה שאמרו מותר ליחנק בשבת ופירשו בו עצם הגרון אינו כן לשטה זו אלא חולי אחר ידוע בספרי הרפואה והותרה רפואתו מפני שהוא סכנה וי״מ באיסובי ינוקא כפי׳ הרבנים ומ״מ לא ביום הלידה שזו לא הוצרכה להזכירה כאן אלא אף לאחר חדש או שני חדשים: