Doesn’t he disagree with him? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One may lift a measure of teruma that was nullified from a mixture of one hundred measures of non-sacred produce and one measure of teruma.Rabbi Shimon ben Elazar says: One casts his eyes on this side of the mixture and decides to separate a se’a from the produce on that side, and he eats from a different side of the mixture.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואקשינן אמאי והא קא מתקן טיבלא תמצא עושה מעשה בשבת ופרקי׳ ר׳ יהודה דאמר כי מעלין את המדומע כר׳ אליעזר סבירא ליה דאמר תרומה בעינא מחתא. פי׳ תרומה שנפלה בחולין אין מחשבין אותה שנתערבה בכל החולין אלא כאילו נתונה במקום אחד היא וכשנוטל ממאה ואחד סאין סאה אנן אומרין כי היא היא התרומה. אבל שאר החולין מתוקנין היו מקודם. ולא היה אסור אלא זו הסאה שנוטלה במקום התרומה שנפלה בלבד. דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחד. ר׳ אליעזר אומר מדומע כתרומה ודאי. פי׳ סאה תרומה שנפלה לתוך חמשים סאין חולין ועוד נפלה מאלו החמשים ואחד סאין סאה אחת לששים סאה חולין ר׳ אליעזר סבר הכל אסור חמשים הראשונים וששים האחרונים שאני אומר הסאה של תרומה עצמה היא שנפלה בששים האחרונים לפי שאין המדומע עולה אלא בא׳ ומאה ואין באחד מהן מאה בעת נפילתה בהן וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון פי׳ סאה שנפלה לחמשים סאין ונפלה מאלו החמשים סאין לפחות מחמשים מדמעת אבל אם נפלה סאה לששים סאין עולה לפי שאילו היתה סאה במאה סאין ואחת היתה עולה וחזרנו עוד להקשות אימור דשמעת ליה לר׳ אליעזר שמחשב מכלל נ״א סאין הללו הסאה האחת שנפלה לס׳ סאין אחרות תרומה כולה. ומדמעת עד מאה ואחת לחומרא לקולא לתקן בשבת מי שמעת ליה ולא עמדה ופירקנן פירוק אחר והוא ר׳ יהודה סבר לה כר׳ שמעון דתנן סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ונדמעו ולא הספיק להגביהה עד שנפלה האחרת הרי זו אסורה ור׳ שמעון מתיר תנא קמא סבר כיון שלא הגביהה נמצא שנפלו ב׳ סאין למאה סאין ואין עולין כי פחות ממאה הן. ור׳ שמעון סבר מאותה העת שנפלה סאה תרומה למאה חולין הותרו המאה. ונשארו חולין בהכשרין. וסאה אחת בתוכן תרומה התרומה היא אסורה בלבד וכשנפלה אחר כן עוד סאה אחרת תרומה עליהן על מאה חולין נפלה ועולה כו׳ ופרקי׳ לה ודברים פשוטין הן. והדרנן ומוקמינן ר׳ יהודה דמתני׳ כר׳ שמעון בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה כלומר מחשב להוציא התרומה מצד זה ואוכל מצד אחר שמע מינה כי התרומה מחתא במקום אחד. ואקשינן וכי ר׳ יהודה בר׳ שמעון בן אלעזר סבירא ליה והא מפלג פליג עליה דתניא ר׳ יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה ר׳ שמעון אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה ומפרקי׳ דר׳ יהודה עדיפא שר׳ יהודה מתיר אפילו להעלותה ור׳ שמעון אינו מתיר להעלותה אלא לתת עיניו בצד זה ולאכול מצד זה. ותרווייהו סבירא להו סאה תרומה שנפלה למאה חולין בעת שנפלה למאה מותרין הן ובתקונן הן ואין צריכין תיקון אלא סילוק סאה אחת מהן בלבד במקום התרומה.
מוציאין חלק אחד והשאר מותר לישראל ותמצא עיקר דבר זה בסיפרי מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי זה מקדשו מיכן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה ותמצא במשנת תרומות ותוספות תרומות מזה הענין הרבה ועיקרו מה שהזכרנו׳ ובגמ׳ דערלה בפרק ב׳ (ירושלמי שם הלכה א) מניין שהן עולין אמר ר׳ יונה כתיב (במדבר י״ח:כ״ט) מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה מרים ממנו שאם יפול לתוכו הרי זה מקדשו וכמה הוא אחד ממאה ואיתא נמי בפרק ד׳ דתרומות התרומה צריך להרים כמה שהוא במשנה במסכת ערלה בראש פרק ב׳ התרומה ותרומת מעשר של דמאי מצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים וכו׳ וטעמו של דבר לפי שהתרומות והחלה והביכורים הם נכסי כהן וצריך להרים תרומה ויתנה ואם לא ירים ויתן לו הרי זה גוזל ממונו ואין להם בעלים שראויין להם לפיכך אינו צריך להרים:
{בבלי שבת קמב ע״ב}גמ׳ אמר רב הונא אמר רב3 לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור {פי׳ ר״ח} והילכתא כרב4 דקאיי [ר׳ אמי אמ׳5] ר׳ יוחנן כותיה בפרק כל הכלים {בבלי שבת קכב ע״ב}:
היתה בין החביות: תניא רבי יוסי אומר היתה [חבית מונחת]6 באוצר או שהיו כלי זכוכיות מונחין תחתיה מגביה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל7 הימנה8 מה שהוא צריך9 לו ומחזירה למקומה:
{משנה שבת כא:ב} מעות שעל10 הכר [נוער]11 את הכר והן נופלות מאיליהן היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה12 של-עור נותן13 עליה מים עד שתכלה:
אמר רבי חייה בר אשי לא שנו אלא בשוכֵח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור: אמר רבה בר בר חָנָה אמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו:
אמר רב הושעיא שכח ארנקי בחצר מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו {פי׳ ר״ח} ולית הילכתא כוותיה דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד וכן הלכה:
1. על צדה: חסר בכ״י א. הושלם ע״פ גכא, גפ, כ״י מוסקבה, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש.
2. גכא, געט, כ״י מוסקבה ודפוסים ממשיכים בהעתקת המשנה כאן עד סופה: ״עד שתכלה״, וכן ברא״ש. בכ״י א המשנה מחולקת בין פיסקאות הגמרא.
דמע – א(בפ״ה דתרומות) אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון דתנן (המורה יב) סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעה וכו׳. (שבת קמב:) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה פירוש מדומע תרומה שנפלה בחולין ונדמעה מעלין אותה אם יש שם מאה ואחד ואומר זו התרומה שנפלה והשאר חולין ומותרין ואקשינן אמאי והא קא מתקן טבלא ונמצא עושה מעשה בשבת ופרקינן ר׳ יהודה כר״א ס״ל דאמר תרומה בעינה מחתא פירוש תרומה שנפלה בחולין אין מחשבין אותה שנתערבה בכל החולין אלא כאלו נתונה במקום אחד היא וכשנוטל מק״א סאין סאה אני אומר כי היא התרומה אבל שאר החולין מתוקנין היו מקודם ולא היו אסורים אלא זו הסאה שניטלה ממקום התרומה שנפלה בלב׳ דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות מק׳ ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמע כתרומה ודאי פי׳ סאה תרומה שנפלה לתוך נ׳ סאין חולין ועוד נפלו מאלו הנ״א סאין סאה אחת לס׳ סאה חולין רבי אליעזר סבר הכל אסור נ׳ הראשונים וס׳ האחרונים שאני אומר הסאה של תרומה עצמה היא שנפלה בס׳ האחרונים לפי שאין המדומע עולה אלא באחד ומאה ואין באחד מהן מאה בשעת נפילתה בהן וחכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון פי׳ סאה שנפלה לחמשים סאין ונפלו מאלו הנ׳ סאים לפחות מחמשים מדמעת אבל אם נפלה סאה לששים סאין עולה לפי שאילו היתה סאה במאה סאין ואחד היתה עולה. פירוש אחר מדמע כתרומה ודאי שחשוב כמו סאה זו כולה תרומה מחתא בעינא ואין המדומע מדמע אלא לפי חשבון שאם נפל סאה תרומה לחמשים סאין חולין ועכשיו נפל מן המדומע זה לחולין אחרים לפי חשבון מדמע אם נפל ממנו סאה לא נחשוב אותה סאה לדמע אלא אחד מנ׳ שבה מדמע והשאר הוי חולין (בתוספת דדמאי) כשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע על עם הארץ (בבא קמא ה.גיטין נג.) המטמ׳ והמדמע והמנסך גמרא איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב יין נסך עם יין כשר וכו׳ עד אמר לך מערב היינו מדמע וכולי עד אבל מדמע דהפסד מועט שיכול למכרו לכהן בדמי תרומה חוץ מדמי אות׳ סאה. (בספרי בפרשת ויקח קרח מכל חלבו את מקדשו ממנו) מכאן אמרו תרומה עולה בא׳ וק׳ פי׳ תרומת מעשר שנותן הלוי לכהן היא אחד ממאה אם חזרה לתוך אותן צ״ט מקדשתן אבל במאה תעלה והכי מפרש קרא דכתיב ממנו אותה תרומה שהוצאם ממנו מזה הטבל אם חזרה לתוכו מקדשו ואם לק׳ חזרה עולה בא׳ ומאה:
א. [פערמישוניג.]
והא מיפליג פליג עילויה – ואמר כיון דאפשר ליה למיעבד עונג שבת בכה״ג ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אין מעלין.
נעשה (בסים) [בסיס]אלדבר האסור, פיר׳ ואסור להטותה גם היאב שאף החבית מוקצה.
היתה חביתגמונחת באוצר, כלומ׳ במקום (מכנסן) [מכונס] שאוצרין אותן שם, ויש שם חביות הרבה ודואג (שמא יטנה) [שאם יטנה]ד (תפול) [תפיל]ה את האבן על חבית שאצלה <או על כלי זכוכית שמונחין תחתיה.>
היתה עליו לשלשת, פיר׳ רשצז״ל: שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה.
מקנחה בסמרטוט, ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים הוא (כיבסו) [כבוסו].
מתני׳ ב. האבן שעל גבי החבית. ושכח ליטלנה מערב שבת משם, שרינן ליה להטותה לחבית אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת, והאבן לא יטול בידים.
אחר דבור זה צ״ל ד״ה ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן כו׳ וא״ת מ״מ נינקטינהו לפירי בידים ויניח האבן בכלכלה והא אמרי׳ לקמן לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה וכל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והיינו ע״כ בידיו דאי זריק לה בכלי א״כ גם בטמאה למעלה יכול לזורקה בכלי אלא ש״מ דשקיל לה בידיו וא״כ ה״נ לישקלינהו לפירי בידיו וי״ל דמיירי שפי הכלכלה צר הוא ואינו יכול להכניס שם ידיו א״נ י״ל דההיא דלקמן מיירי בתרומה שהוא בכלים קטנים בתוך הקופה שאין דרך להניח טמאה וטהורה ביחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולהכי מצי שקיל לטהורה שהיא למעלה בידיו אבל כלכלה דהכא אין כאן כלים ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפלו לארן והשתא לא צריכנא לשינוייא קמא דפירות המיטנפין דהא כיון דאבן עצמה הוי דופן לכלכלה אפי׳ הוי שדי לפירות ולאבן והדר שקיל לפירי ושביק לאבן לא הוי ליה במאי לאנחינהו כיון שהכלכלה פתוחה שהאבן נעשה לה דופן והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר אמורא לעיל. א״נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המטונפין דאל״כ נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת מ״ר. (עיין במהרש״א):
והא מיפליג פליג עילויה [והרי הוא חולק עליו], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר.
Doesn’t he disagree with him? As it was taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: One may lift a measure of teruma that was nullified from a mixture of one hundred measures of non-sacred produce and one measure of teruma.Rabbi Shimon ben Elazar says: One casts his eyes on this side of the mixture and decides to separate a se’a from the produce on that side, and he eats from a different side of the mixture.
The Gemara rejects this: Fundamentally, the two tanna’im agree, but the opinion of Rabbi Yehuda is more far-reaching than the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabbi Yehuda says that since thought is sufficient, lifting the se’a does not render the produce fit for consumption, and it is preferable if he lifts the se’a even on Shabbat.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודוחים: בכל זאת בעיקרו של דבר מסכימים שני התנאים, אלא שהשיטה של ר׳ יהודה עדיפא [עדיפה, קיצונית] משיטת ר׳ שמעון בן אלעזר, שר׳ יהודה אומר שמאחר שמחשבה מספקת הרי אין תיקון בהעלאה, ומוטב שיעשה אותה אפילו בשבת.
The Gemara rejects this: Fundamentally, the two tanna’im agree, but the opinion of Rabbi Yehuda is more far-reaching than the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabbi Yehuda says that since thought is sufficient, lifting the se’a does not render the produce fit for consumption, and it is preferable if he lifts the se’a even on Shabbat.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
MISHNA: With regard to a stone, which is set-aside on Shabbat and may not be moved, that was placed on the mouth of a barrel, one tilts the barrel on its side, and the stone falls. If the barrel was among other barrels, and the other barrels might break if the stone falls on them, he lifts the barrel to distance it from the other barrels, and then tilts it on its side, and the stone falls.
מתני׳ מטה על צדה – מטה חבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים.
היתה בין החביות – וירא שלא תפול האבן על החביות וישברם.
מגביה – לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה.
סימן שעז
אבן על גבי חבית או קדירה, מטה החבית או הקדירה על צידה שתיפול האבן מאליה ולא יטלטלנה בידו. ואם התקינה לכיסוי מטלטלה. ואם לא התקינה והניחו מדעתו שם, נעשה חבית בסיס לאבן ולא יגע בחבית.
היתה בין החביות. וירא שמא תפול האבן על החביות וישברם.
מגביהה. לחבית כולה מבין כל החביות ושם מטה על צדה, ומוטב לטרוח בהגבהת כל החבית למקום רחוק שהוא היתרא, משיטלטל בידים דבר שאינו ראוי, דזהו האבן שעל פי החבית.
המשנה השניה האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת מעות שעל גבי הכר מנער את הכר והם נופלות היתה עליה לשלשת מקנחת בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אמר הר״ם פי׳ מנער את הכר והם נופלות זהו כשהוא צריך לכר אבל אם הוא צריך למקום הכר נוטל את הכר ואת המעות עליו ובלבד אם היה שוכח אבל אם הניח המעות ערב שבת על הכר הרי זה בסיס לדבר האסור ואסור לנערו לשלשת לכלוך וטנוף מקנחה ידוע כלומר מקנח אותו הטנוף אשר על הכר סמרטוט ר״ל בלויי הבגדים:
אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה והוא שאמר האבן שעל גבי החבית ורוצה להריק מיין שבתוכה מותר לו להטות את החבית והאבן נופלת ופי׳ בגמ׳ דוקא בשוכח ר״ל ששכח האבן עליה בין השמשות ולא מדעת נעשית החבית בסיס לה אבל אם הניחה לשם בין השמשות על דעת בסיס ובכונה שיטה ויפיל את האבן אף החבית נעשית מוקצית ואסור לטלטלה הא בשוכח לא נעשית בסיס והותר לו להטות בחבית ולא לטלטל את האבן לגמרי היתה אותה החבית בין חביות ומתיירא שאם יטנה תהא האבן נופלת על חבית אחרת ותשבר מגביהה ומסלקה משם ומביאה למקום אחר ומטה על צדה ומוטב לנו להתיר טורח בהיתר משנתיר לטלטל אבן בידים:
א משנה האבן שהיתה מונחת על פי החביות שאסור לטלטלה משום מוקצה — מטה את החבית על צדה, והיא, האבן, נופלת. היתה החבית בין החביות, ואם תיפול האבן עלולה לשבור את החביות האחרות — מגביה חבית זו ומוציאה מבין החביות ואחר מטה על צדה, והיא, האבן, נופלת.
MISHNA: With regard to a stone, which is set-aside on Shabbat and may not be moved, that was placed on the mouth of a barrel, one tilts the barrel on its side, and the stone falls. If the barrel was among other barrels, and the other barrels might break if the stone falls on them, he lifts the barrel to distance it from the other barrels, and then tilts it on its side, and the stone falls.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. If there was bird dung (Arukh) on the cushion, he wipes it with a rag, but he may not wash it with water due because of the prohibition against laundering. If the cushion was made of leather, and laundering is not a concern, he places water on it until the bird dung ceases.
לשלשת – א(זבחים צד.) ועור בר כיבוס הוא והתנן (שבת קמב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט פי׳ צואת תרנגולין:
א. [הינער קאטה.]
לשלשת – שום דבר מיאוס כגון רוק או צואה.
מקנחה בסמרטוט – ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כבוסו.
היתה – לשלשת זו על כר של עור דלאו בר כיבוס הוא.
נותן עליה מים עד שתכלה – ומיהו כיבוס ממש לא והואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכין ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן וכן מפורש בזבחים בפרק דם חטאת.
(4-5)
סימן שעח
וכן אם הניח מעות על הכר מדעת אסור ליגע בכר. ואם שכחן נוער את הכר והן נופלות, אם צריך לכר לשכב עליו או לישב עליו במקום אחר. אבל אם צריך למקום הכר מפנהו למקום אחר. דתנן מעות שעל הכר מנערן והן נופלות ואמר רב לא שנו אלא בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ואמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו.
האזורים שעשוין כעין כיסין ולמעות מיוחדין והניח בהן מעות, אע״פ שהוציאן מערב שבת נראה לי דאסור לטלטלם בשבת. דאמר רב הונאא מיטה שייחדה למעות והניח עליה מעות אסור לטלטלה בשבת. ואם עשה בה מעשה שפרסוב מלמטה וסילקו מייחוד מעות, מותר לטלטלוג. ואפילו לר׳ שמעון דלית ליה מוקצה, כיון דיחדן למעות הוי כעין מוקצה דגרוגרות וצימוקין.
א. בדף מד ע״א.
ב. בהגמ״י: שפתחו למטה.
ג. עד כאן הובא בהגמ״י פכ״א אות ו ומשם בב״י סס״י שי וברמ״א ס״ז. וכתב עלה בב״י: ופשוט שזה עפ״י דברי ר״ת דלשאר פוסקים אפילו יחדה למעות נמי כל שאין עליה מעות וגם לא היו עליה שרי. עכ״ל. וכונתו למה שנחלקו ר״ת ושא״ר במיטה שייחדה למעות, דר״ת ס״ל דגם ר׳ שמעון מודה במיטה ושא״ר [ר״ח ורי״ף ועו״ר] ס״ל דר׳ יהודה היא אבל לר״ש מותר. ולעיל מינה (עמ׳ שכח) כת׳ הב״י דטעמיה דר״ת משום דאדם קפיד עליה ומשמע שדינו כדין כלי שמלאכתו לאיסור דלצורך גופו ומקומו מותר. ועפי״ז פסק הרמ״א דכיס של מעות [היינו האזורים דידן] לצורך גופו ומקומו מותר. אבל בספרנו מפורש שרבינו ס״ל שכגרוגרות וצימוקים דיינינן להו, וא״כ אסור אף לצורך גו״מ. ועי׳ בס׳ בני ציון שתמה מה הדמיון לגרוגרות וצימוקים.
וכן מעות שעל גבי הכר. בעוד שהמעות עליו, אסור לטלטל הכר, אלא כיצד יעשה, מגביה ראש הכר או הכסת והן נופלין מאליהן. ואם היה צריך למקום אותה המטה שהמעות שמה כיצד יעשה שאם ינער את הכר והן נופלות שם לא יוכל לשכוב שם, מפרש בברייתא נוטל את הכר עמהן למקום אחר.
מתני׳ ג. היה עליו. [על הכר].
לשלשת (על הכר). לשלשת שום דבר מאוס, כגון רוק או רעי או צואה.
מקנחה בסמרטוט. אבל לא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים זהו כבוסו.
היתה. לשלשת זו על הכר של עור, דלאו בר כיבוס הוא.
נותן עליה מים עד שתכלה. ומיהו כיבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות של עור רכים הם שייך בהו כיבוס. אי נמי גזרינן כיבוס אלו אטו כיבוס בגדים. ומיהו שרייתו לא זהו כיבוסו וכולי האי לא גזרינן.
מעות על גבי הכר והרי הם גורמים לאיסור תשמיש הכר מגביה את הכר מצד אחד ומנער והם נופלים מאליהם ומביא את הכר אח״כ למקום שירצה ופי׳ בגמ׳ שאם היה צריך לאותו מקום שהמעות מתנערים לשם נוטל את הכר עודן עליו עד שיפנהו למקום שאין צריך לו ואף זו פירשוה בגמ׳ בשוכח אבל במניח אסור אף לצורך גופו ומקומו:
היתה עליה לשלשת ר״ל על הכר ופי׳ לשלשת דבר מאוס כגון טיט או רוק או איזה טנוף מקנחה בסמרטוט אבל אינו נותן עליו מים שהרי כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו ואם הוא כר של עור נותן עליו מים עד שתכלה שאין שרייתם נקראת כבוס כמו שהתבאר בזבחים ומ״מ כבוס ממש לא שמאחר שהם רב יש עליהם תורת כבוס:
מעות שהיו על הכר — מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו על הכר לשלשת (צואת עופות. ערוך) — מקנחה בסמרטוט, אבל אינו רוחצה במים משום איסור כיבוס. ואם היתה הכר של עור שאין בו חשש כיבוס — נותנין עליה מים עד שתכלה הלשלשת.
With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. If there was bird dung (Arukh) on the cushion, he wipes it with a rag, but he may not wash it with water due because of the prohibition against laundering. If the cushion was made of leather, and laundering is not a concern, he places water on it until the bird dung ceases.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
GEMARA:Rav Huna said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a stone in a case where one forgets the stone on the barrel. However, if he places the stone on the barrel, the barrel becomes a base for a prohibited object, which itself may not be moved throughout Shabbat.
ב גמרא אמר רב הונא שכך אמר רב: לא שנו הלכה זו באבן אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח מדעתו — נעשה החבית בסיס לדבר האסור, ואף היא בעצמה אסורה בטלטול כל השבת.
GEMARA:Rav Huna said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a stone in a case where one forgets the stone on the barrel. However, if he places the stone on the barrel, the barrel becomes a base for a prohibited object, which itself may not be moved throughout Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel and then tilts it on its side, and the stone falls. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that any place that there is a prohibited item and a permitted item, we may exert ourselves for the permitted item, but we may not exert ourselves for the prohibited item? One must exert himself to lift the barrel, and he may not remove the stone, although doing so would minimize his exertion.
מאן תנא דכל היכא דאיכא התירא ואיסורא כו׳ עד רשב״ג היא – פירוש: דאילו תנא קמא אליבא דבית הלל שרי למישקל פסולת שהן צרורות והן מוקצין כמו האבן משום דקסבר דלא נאסר לטלטל אבן וכיוצא בה אלא כשהיא בעינה אבל כשהיא מעורבת עם האוכל ואי איפשר לו לוכל אם לא יבדיל זה מזה מותר לטלטלו והכא נמי לא איפשר למישתי עד דשקיל לאבן.
מאן תנא דכל היכי דאיכא התירא ואיסורא בהתירא טרחי׳ באיסורא לא טרחי׳ – פי׳ לפי שכיון שהאבן מונחת ע״פ חבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן, אלא דין הוא שתנטל משם, היה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכל שהוא עפרורית וטנופת, ואף על פי כן ניטלין בפ״ע1, ה״נ תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנין לאכילה, דמ״ש אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דניטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר, דהא צריך למשקלה לחבית כדמפרש ואזיל.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ ביו״ט, דבשבת אסור לעולם לברור פסולת, ועמש״כ הרמב״ן לעיל דע״ד ע״ב ד״ה טלטול מוקצה.
מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן. פירוש: לפי שכיון שהאבן מונחת על פי החבית שיש בה יין שהוא צריך לו ולא נעשית חבית בסיס לאבן, אלא דין הוא שתנטל האבן, והיה ראוי שתעשה אבן זו כפסולת שבאוכלין, שהוא עפרורית ופסולת וטנופת ואעפ״כ ניטלין בפני עצמן, הכא נמי תנטל בעצמה כדי שיהיו המשקין שבחבית מתוקנים לאכילה, דמאי שנא אבן שעל גבה מאבן שבתוך הפירות עצמן דנטלת כפסולת שבאוכלין, אלא מפני שפסולת מרובה אין טורחין אלא בהיתר, דהא צריך למישקלה לחבית כדמפרש ואזיל, בנמוקי הרמב״ן ז״ל.
שנינו במשנה שאם היתה החבית שעל גביה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביהה ואחר משליך מעליה את האבן. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שבכל היכא דאיכא איסורא והיתרא [מקום שיש איסור והיתר] — בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן [בהיתר אנו טורחים, באיסור אין טורחים]? שהרי מטריחים את האיש להגביה את החבית ואין מתירים לו לקחת את האבן, ולמעט בטירחה.
We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel and then tilts it on its side, and the stone falls. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that any place that there is a prohibited item and a permitted item, we may exert ourselves for the permitted item, but we may not exert ourselves for the prohibited item? One must exert himself to lift the barrel, and he may not remove the stone, although doing so would minimize his exertion.
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: It is Rabban Shimon ben Gamliel. As we learned in a mishna: With regard to one who selects legumes on a Festival, separating edible and inedible, Beit Shammai say: He selects food and eats it immediately and leaves the waste. And Beit Hillel say: He selects in his usual manner, and may even remove the waste and leave the food, in his lap or in a large vessel.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים: בורר אוכל (הראוי לאכילה) ואוכל אותו מיד ומשאיר את הפסולת. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו, ואף יכול להשליך את הפסולת ולהשאיר את האוכל בחיקו ובתמחוי (כלי גדול).
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: It is Rabban Shimon ben Gamliel. As we learned in a mishna: With regard to one who selects legumes on a Festival, separating edible and inedible, Beit Shammai say: He selects food and eats it immediately and leaves the waste. And Beit Hillel say: He selects in his usual manner, and may even remove the waste and leave the food, in his lap or in a large vessel.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
And it was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case are these matters, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, stated: In a case where the quantity of the food is greater than the quantity of the waste. However, if the quantity of the waste is greater than the quantity of the food, everyone agrees that one selects the food to avoid the exertion involved in removing the waste, which itself may not be moved. The same is true here. He moves the barrel and not the stone, which is like waste.
כשהאוכל מרובה על הפסולת – דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא.
דברי הכל בורר אוכל – דבהיתירא טרח ולא באיסורא ופרכינן והא הכא דמתניתין דאוכל מרובה על הפסולת וכי מגביה האבן עם החבית טרח טפי והוה למשקל פסולת כר״ש.
שאוכל מרובה על הפסולת – פי׳ בקונטרס משום דהשתא הוי טרחא יתירא למישקליה לאוכל ואינו נראה לר״י דאי משום טרחא הוי מאי קאמרי בסמוך הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי היכי הוי משום האי טעמא כפסולת מרובה על האוכל ולכך הוצרך רש״י לפרש דל״ג עד דשקיל ליה לאבן על כן נראה לר״ת דטעמא משום דכי אוכל מרובה על הפסולת הוה פסולת כבטל לגבי רובו ומותר ליטלו מן האוכל ולזורקו אבל פסולת מרובה על האוכל לא בטיל ליה פסולת לגבי אוכל והשתא אתי שפיר גירסת הספרים דגבי חבית נמי כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה עד דשקיל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי דכיון שאין יכול כלל ליטול מן היין בלא נטילת האבן לא חשיב כבטיל לגבי האוכל כיון שהאוכל אינו ניכר כלל ואינו יכול ליטול הימנו כשהאבן על פי החבית. מ״ר. והא דמוקי לה בספ״ק דביצה (דף יד: ושם) כגון דנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא אאוכל קאי ולא אפסולת ולפירש״י קאי אפסולת ולא אאוכל [וע״כ לא יברור הפסולת דנפיש בטירחא].
הכלי הרי הוא כככר או תינוק להתיר את האסור בטלטול לטלטל (את) [על] ידו והוא שאמרו רבא מנח סכינא אבר יונה כלומר שהיה שם בן יונה חי ומליח והיה מתיירא על הפסדו והיה מניח הסכין עליו ומטלטלו וכן אביי היה מניח את התרווד על העמרים ומטלטלם ממקום למקום להצניעם ואע״פ שלא הותר אלא במה שנתערב בו אונס כגון ששכחום שם במקום הפסד אבל מה שהונח שם במזיד על דעת לטלטלם בדרך זה למחר לא נאמר בו היתר זה לכתחלה באלו מיהא מותר אף בדרך זה מפני שהעמרים ראויים לישב עליהם והבר יונה היה ראוי לאכלו באומצא ומעצמם היה בהם צד היתר ולרווחא דמילתא עשו כן ומ״מ אם לא היה ראוי לאומצא לכתחלה מיהא לא אע״פ שהוא ראוי לשונרא שמוכן (לבהמה) [לאדם] אינו מוכן (לאדם) [לבהמה] ומה שאמרו טווי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא שנראה שראוי לטלטלם מצד השונרא באלו כדקתני טעמא הואיל ומסרחי מאתמל דעתיה עלויהו אבל אלו אינן עומדות לבהמה ולענין פירוש דבר זה פירשוהו גדולי הרבנים בשנשחט האווז ביום טוב עצמו והם מפרשים כיון דמסרחי כלומר שעומדי׳ להסריח הוא נותן עיניו בהם לכך מאתמול ומקשים עליהם שאם כן למה יאסר בטלטול אפי׳ לא יתן לפני כלבו ושונרו והרי מ״מ אם רצה לאכלם הוא בעצמו אוכל ואם מפני שאין דרך בני אדם בכך הרי כיוצא בו בשבת אומצא אין דרך בני אדם בכך ולפיכך פירשו בתוספות שנשחטו מבערב על דעת לאכל ביום טוב ועכשו מסריחין ואינם ראויים לו ולא הותרו אלא מצד הכלב והחתול וא״ת והלא גרעני תמרה לא היו ראויים מאמש ודעתו עליהם להסיקם שאני גרעינים שהם צריכים לתמרים עד שעה שיאכלם שהרי אם יטלם יתקלקלו התמרים ולענין פסק למדת שבין נשחט מבערב בין נשחט היום מותר לטלטל בני מעים וליתן לכלבו ושונרו וכן כל כיוצא בזה ולענין מה שיש לפקפק בשמועה זו ממה שאמרו בדג תפל בפרק מפנין כבר רמזנו שם שדג תפל אינו ראוי אף לבהמה והרי הוא כאבן מה שאין כן בבשר:
בד״ה שאוכל מרובה כו׳ והא דמוקי לה בסוף פ״ק דביצה כגון דנפיש בטירחא כו׳ עכ״ל ר״ל כיון דלפי׳ ר״ת הא דאוכל מרובה כו׳ ופסולת מרובה כו׳ לענין ביטול קאמר ומרובה בשיעורא קאמר אם כן ע״כ הא דמוקי התם הא דפסולת מרובה על האוכל כגון דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא לא קאי על הפסולת דההוא ודאי מרובה בשיעורא הוא אלא האוכל ממנו קאמר דזוטר בשיעורא ונפיש בטירחא הוא ולא הוי הקושיא התם פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי ואפילו לטלטל כו׳ דהוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי כפרש״י התם דא״כ לא הוי משני מידי בהא דזוטר האוכל בשיעורא לפירוש ר״ת דמה״ט תיבטל לגבי פסולת כסברת המקשה אלא לפי׳ ר״ת גרסי׳ התם כדגרסי ספרים אחרים פסולת מרובה על האוכל פשיטא מי איכא מאן דשרי ר״ל פשיטא דנוטל האוכל ולא הפסולת דמי איכא דשרי כיון שהוא מרובה ומשני כגון דהאוכל מרובה וזוטר בשיעורא מ״ד כיון דנפיש האוכל בטירחא מיעוטא בטירחא עדיף ונוטל הפסולת קמ״ל דנוטל האוכל וכן פי׳ הר״ן שם לדעת ר״ת וכבר כתבנו כל זה בחידושינו פ״ק דביצה ע״ש:
ותניא [ושנויה ברייתא], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שנחלקו בית שמאי ובית הלל — באופן שהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל — לדברי הכל בורר אוכל, שלא להרבות בטירחה בטלטול הפסולת שהיא בדבר האסור בטלטול כשלעצמו. וכן הוא כאן שמתירים לטלטל את החבית ולא את האבן, שהיא כפסולת.
And it was taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case are these matters, the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, stated: In a case where the quantity of the food is greater than the quantity of the waste. However, if the quantity of the waste is greater than the quantity of the food, everyone agrees that one selects the food to avoid the exertion involved in removing the waste, which itself may not be moved. The same is true here. He moves the barrel and not the stone, which is like waste.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Gemara asks: And here, in the case of the barrel, isn’t it comparable to a case where the food is greater than the waste, as the barrel, which is food, is bigger and heavier than the stone. In addition, it is easier to move the stone. Nevertheless, he is not permitted to do so, in accordance with the opinion of Beit Hillel.
רי״ףספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשים: והא הכא, דכי [והרי כאן, שכמו] אוכל מרובה על הפסולת דמי [נחשב], שהרי החבית שהיא אוכל גדולה וכבדה מן האבן, וקל יותר להזיז את האבן, ובכל זאת אין מתירים לעשות זאת על פי שיטת בית הלל!
The Gemara asks: And here, in the case of the barrel, isn’t it comparable to a case where the food is greater than the waste, as the barrel, which is food, is bigger and heavier than the stone. In addition, it is easier to move the stone. Nevertheless, he is not permitted to do so, in accordance with the opinion of Beit Hillel.
The Gemara answers: Here, too, since if he wants to take the wine, the wine cannot be taken until he removes the stone, the legal status of the stone is like that of waste which is greater in quantity than the food, and it cannot be likened to the case of selecting. In this case, he is unable to move the barrel without moving the stone.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיון דאי בעי למשקל – לכולי יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי ליה לאגבוהה תו לחבית הלכך הוה ליה מפיש בטרחא.
ה״ג: לא משתקל ליה עד דשקיל לה ול״ג עד דשקיל לה לאבן.
הכא נמי כיון דאי בעי למישקל לא מישתקיל ליה עד דשקיל לה לאבן כפסולת מרובה {על האוכל}1דמי – כך מצאתי גירסא זו כתובה בכל הספרים. ונראה לי שהיא גירסא דיקא ואין צורך לשבשה כדמשבש לה המורה והכין פירושא הרי גם רשב״ג מודה שכשהאוכל מרובה שנוטל הפסולת והכא נמי מרובה היא החבית מן האבן והילכך מטלטל האבן ותירץ כיון דאיבעי למישקל מן היין לא מצי עד דשקיל לאבן מפני שהיא מכסה את כל פי החבית ולא דמיא לכלכלה מליאה פירות דמצי למישקל אוכל בלא טילטול הפסולת כפסולת מרובה על האוכל דמי ולא מצי למישקל האבן שהיא הפסולת.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י ששון 557 חסר: ״על האוכל״.
הבורר קטנית ביום טוב בורר כדרכו ר״ל פסולת מתוך אוכל בחיקו בתמחוי אבל לא בנפה וכברה ומ״מ אם פסולת מרובה על האוכל נוטל את האוכל ומניח את הפסולת ויש בענין זה סברות לקצת מפרשים וכבר ביארנו הכל במקומו בראשון של יום טוב:
היתה חבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחים תחתיה מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה:
מי שהיתה לו ארנקי של מעות או לבנה או איזה דבר האסור לטלטל בחצר אסור לטלטלו אף על ידי ככר או תינוק ולא סוף דבר במניח על דעת כן אלא אף בשוכח שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ומ״מ דוקא בשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב היתר אבל כשאוחז בהיתר מותר וכן יש אומרים דוקא להניח הככר עליו בשבת עצמו אבל אם היה עליו מבעוד יום נעשה בסיס לדבר המותר ומותר לטלטלו אא״כ הוא מוקצה מחמת איסור ומביאים ראיה ממדוכה שיש בה שום וטלטול טמאה עם טהורה ומ״מ דוקא בדבר שיש עליו תורת כלי אבל באבן וכיוצא בו אף מאתמל אסור וי״מ שכל שיש תורת כלי עליו אף ביומו מותר וזה שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד פירושו בדברים הדומים למת כגון אבנים וכיוצא בהם:
ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה [שאם רוצה ליטול את היין אין יכול להילקח] היין עד דשקיל לה [שיטול אותה], את האבן — הרי כפסולת מרובה על האוכל דמי [נחשב], ואין הדבר דומה לברירה, לפי שכאן עליו לטלטל בכל אופן את האבן שאינו יכול לקחת את החבית לעצמה.
The Gemara answers: Here, too, since if he wants to take the wine, the wine cannot be taken until he removes the stone, the legal status of the stone is like that of waste which is greater in quantity than the food, and it cannot be likened to the case of selecting. In this case, he is unable to move the barrel without moving the stone.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel. It was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: If the barrel was placed in a storeroom amongst other barrels, or if glass vessels were placed beneath it, preventing him from tilting the barrel and letting the stone fall, he lifts the barrel and moves it to a different place, and he tilts it on its side, and the stone falls. And then he takes from the barrel what he needs, and restores the barrel to its place.
רי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנינו במשנה שאם היתה החבית עליה מונחת האבן עומדת בין החביות — מגביה את החבית. תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר (מחסן) בין חביות אחרות, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה, שאינו יכול להטותה על צדה ולהפיל את האבן — מגביה אותה ומעבירה למקום אחר, ומטה על צדה, והיא, האבן, נופלת. ונוטל הימנה (ממנה, מן החבית) מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.
We learned in the mishna: If the barrel was among other barrels, he lifts the barrel. It was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: If the barrel was placed in a storeroom amongst other barrels, or if glass vessels were placed beneath it, preventing him from tilting the barrel and letting the stone fall, he lifts the barrel and moves it to a different place, and he tilts it on its side, and the stone falls. And then he takes from the barrel what he needs, and restores the barrel to its place.
רי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rav Hiyya bar Ashi said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a case where one forgets the coins on the cushion; however, if he places the coins on the cushion, the cushion becomes a base for a prohibited object and may not be moved at all.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא שנו אלא בשכח – וא״ת תרתי דרב למה לי וי״ל חדא מכלל חבירתה איתמר והא לא תקשה תרתי מתני׳ למה לי דהוה אמינא אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככיסוי החבית אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה״א דאסיר.
בד״ה לא שנו כו׳ דה״א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי אבל כו׳ עכ״ל ולא זו אף זו קתני במתני׳ אבל בתרתי דרב ליכא למימר הכי דהא כיון דאשמעינן בקמייתא דאע״ג דנראה ככסוי חבית אסור במניח אין צריך לומר בתרייתא דאסור במניח וק״ל:
ג שנינו במשנה שמעות שהיו מונחות על הכר — מנער את הכר והן נופלות. אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: לא שנו אלא בשוכח את המעות על הכר, אבל במניח — נעשה הכר עצמו בסיס לדבר האסור ואין לטלטלו כלל.
We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rav Hiyya bar Ashi said that Rav said: They only taught this halakha with regard to a case where one forgets the coins on the cushion; however, if he places the coins on the cushion, the cushion becomes a base for a prohibited object and may not be moved at all.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself; but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it. And likewise, Hiyya bar Rav from Difti taught in a baraita:They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself, but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it.
אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר׳ יוחנן: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל שצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן (המעות) עליו. וכן תני [שנה] בברייתא חייא בר רב מדיפתי: לא שנו דין של ניעור אלא שצריך את הכר לצורך שימוש בגופו, אבל כשצריך אותו לצורך מקומו — מטלטלו ועודן עליו.
Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself; but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it. And likewise, Hiyya bar Rav from Difti taught in a baraita:They only taught the halakha that one shakes the cushion and the coins fall, when he needs the cushion for the purpose of utilizing the cushion itself, but if he needs it for the purpose of utilizing its place, he moves the cushion with the coins still on it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rabbi Oshaya said: If one forgot a purse of money in the courtyard on Shabbat eve, and he remembers it on Shabbat and wants to bring it into the house, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. The purse becomes a base for a permitted object and may be moved. Rav Yitzhak said: If one forgot a brick in the courtyard, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. Rabbi Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said: Once, they forgot a saddlebag [diskaya] full of coins in a main street, and they came and asked Rabbi Yoḥanan, and he said to them: Place a loaf or a baby on it, and move it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דיוסק – א(ברכות יח.) תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדיוסקיא ויניחם על החמור וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון. (שבת קמב:) פעם אחת שכחו דיוסקיא מלאה פירות בסטיו. (פסחים ח) בגמ׳ דיוסקיאה מלאה חמץ. (בבא בתרא עח) אמר עולא מחלוקת בשק דיוסקי׳ וכומני. (בבא קמא קה) כגון שהיתה דיוסקיא של אביו מופקדת ביד אחר פי׳ שני שקים מחוברין ומונחין על החמור אחד מצד זה ואחד מצד אחר ובלשון ישמעאל אלכרג (א״ב תרגו׳ ירושלמי ויהי הם מריקים שקיהם והוה כד אינון מריקין דיסקייהון):
ערך סטיו
סטיו – ב(שבת ו.) העבירו דרך סטיו הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו (פסחים יג:סוכה מה. סוכה נג) פי׳ זו היא איצטוות שפירושו במקומו. פ״א סטיו עצמו ברחבה שיש בה עמודים הוא ועומד ברשות הרבים ובכרמלית הוא דקאמר אבל ים ובקעה ואסטוונית והכרמלית ר״מ איסטוונית מקום ספינות המלך שכך קורין לספינות המלך בל׳ ישמעאל איסטין: (שבת קמב:) שכחו דיסקיא מליאה מעות (א״ב פי׳ סטואה בל׳ יוני בנין עשוי לטייל תחתיו למחסה מזרם ומשרב): סטטיאה כבר פי׳ בערך דונטיבה:
ערך כף
כף – ג(שבת פ:) חול כדי ליתן על מלא כף סיד (גמ׳) תנא כדי ליתן על מלא כך של סיידין (מדות פרק ג) ולא היו סדין אותו בכפין של ברזל וכו׳ פי׳ אותו ברזל של סייד שעשוי כמין כף. (פסחים כח.) כפא דחט נגריה בגויה נשרוף חרדלא׳ פי׳ כף שחקק האומן באותו הכף עצמו שורף פיו בחרדל חזק כלומר משל דרבי יהודה קשיא ליה השתא מה שאמר הוא בקבורה חטט וחקק אחד הוא. (כלים פרק י״ג) קולי גריפין שניטלה כפה שמאה מפני שינה פירושו בערך ק׳. מכחול שניטל הכף טמא מפני הזכ׳ פירשנו בערך מ׳. (כלים פרק כ״ו) כף לוקטי קוצים טהורה פי׳ המלקטין קוצין יש להן כמין כף והוא יד מעור כדי שלא יחבלו ידיו וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו. מנח כפא אכיפי ומטלטל (שבת קמב) פי׳ מניח אדם תרווד אכיפי הן כגון כיפה של צמר. פ״א מניח תרווד על עומרין. מהלכי כפים בחיה טומאתי לך. (חולין ע) פי׳ עובר טמא שהוא ממהלכי כפים שאין פרסותיו סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך. (שבת קיב) סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו שניטל כל הכף טמא שני אזניו או שני תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור (חולין נד) מודה בה רב מכפא דמוחא ועד אטמא פי׳ מכף הקדקד ועד הירך:
ד שנינו במשנתנו: מעות שעל הכר — מנער את הכר והן נופלות. ובענין זה אמר ר׳ אושעיא: שכח בערב שבת ארנקי (ארנק) של כסף בחצר ובשבת נזכר בו ורוצה להכניסו לבית — מניח עליה ככר לחם או תינוק ומטלטלה, שנעשה הארנק כבסיס לדברים שמותר לטלטלם. וכן אמר רב יצחק: אם שכח לבינה בחצר — מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר ר׳ יהודה בר שילא שכך אמר ר׳ אסי: פעם אחת שכחו דסקיא (שק כפול) מלאה מעות בסרטיא [ברחוב], ובאו ושאלו את ר׳ יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.
We learned in the mishna: With regard to coins that are on a cushion, he shakes the cushion and the coins fall. Rabbi Oshaya said: If one forgot a purse of money in the courtyard on Shabbat eve, and he remembers it on Shabbat and wants to bring it into the house, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. The purse becomes a base for a permitted object and may be moved. Rav Yitzhak said: If one forgot a brick in the courtyard, he places a loaf of bread or a baby on it and moves it. Rabbi Yehuda bar Sheila said that Rabbi Asi said: Once, they forgot a saddlebag [diskaya] full of coins in a main street, and they came and asked Rabbi Yoḥanan, and he said to them: Place a loaf or a baby on it, and move it.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
Mar Zutra said: The halakha is in accordance with all these statements in the case of one who forgets. However, if one intentionally left an object, even a valuable object, on Shabbat eve, he may not employ artifice and move it the following day. Rav Ashi said: If one forgot, he may also not employ artifice, and they only stated that movement by means of a loaf or a baby for the purposes of moving a corpse alone.
ומצאתי במגלת סתרים לרבינו נסים, בהא דאמר רב אשי: לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד – מכאן אתה למד כי אלו האנשים שנותנים ככר על המנורה שהדליקו בה בשבת ומטלטלין אותה ממקום למקום, שאינן עושין יפה ולא כהוגן.
אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא [הלכה ככל האמרות הללו] בשוכח, אבל אם הניח מדעת אפילו חפץ יקר בערב שבת — אסור לטלטלו למחרת על ידי הערמה זו. רב אשי אמר: אפילו בשכח נמי [גם כן] — לא התירו, ולא אמרו היתר טלטול על ידי הנחת ככר או תינוק אלא לטלטול מת בלבד.
Mar Zutra said: The halakha is in accordance with all these statements in the case of one who forgets. However, if one intentionally left an object, even a valuable object, on Shabbat eve, he may not employ artifice and move it the following day. Rav Ashi said: If one forgot, he may also not employ artifice, and they only stated that movement by means of a loaf or a baby for the purposes of moving a corpse alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Gemara relates: Abaye would place a spoon on bundles of produce, so that he would be able to move the bundles because of the spoon. Rava would place a knife on a slaughtered young dove and move it. Rav Yosef said mockingly: How sharp is the halakha of children? Say that the Sages stated this halakha only in a case where one forgets, but did they say that one may do so ab initio?
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומסופר: אביי מנח כפא אכיפי [היה מניח כף על עומרים של תבואה] כדי לטלטלם בשבת אגב הכף. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה [היה מניח סכין על בן יונה שחוט ומטלטלו]. אמר רב יוסף בלגלוג: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי [חריפה ההלכה של התינוקות, התלמידים]! אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] היתר זה דווקא בשוכח, ואולם לעשות כך מלכתחילה מי אמור [האם אמרו]?!
The Gemara relates: Abaye would place a spoon on bundles of produce, so that he would be able to move the bundles because of the spoon. Rava would place a knife on a slaughtered young dove and move it. Rav Yosef said mockingly: How sharp is the halakha of children? Say that the Sages stated this halakha only in a case where one forgets, but did they say that one may do so ab initio?
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
Abaye explained his actions and said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a spoon on the bundles? Aren’t the bundles themselves suited to lean upon? I could have carried the bundles without the spoon.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי והסביר את עצמו: אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני], כפא אכיפי [כף על העומרים] למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו [הרי ראויים הם להישען עליהם] ויכול הייתי לטלטל את העומרים גם בלא נתינת הכף! אלא כיון שהחמרתי על עצמי עשיתי עוד פעולה נוספת שלא ילמדו ממנו להתיר.
Abaye explained his actions and said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a spoon on the bundles? Aren’t the bundles themselves suited to lean upon? I could have carried the bundles without the spoon.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
Similarly, Rava said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a knife on a young dove? Isn’t the young dove itself suited to be eaten as raw meat?
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן אמר רבא: אנא [אני], אי לאו [אם לא] שאדם חשוב אנא [אני] — סכינא אבר יונה [סכין על בן יונה] למה לי? הא חזי [הרי ראוי] לי לאומצא [לאוכלו כבשר חי].
Similarly, Rava said: If not for the fact that I am an important person, why would I need to place a knife on a young dove? Isn’t the young dove itself suited to be eaten as raw meat?
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
The Gemara asks: The reason that it is permitted to move the slaughtered dove is because it is suited to be eaten by a person as raw meat; but if it is not suited to be eaten by a person as raw meat, no, it may not be moved. Is that to say that Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that on Shabbat it is prohibited to move food that was originally designated for human consumption and is now only suited for animal consumption?
רי״ףרש״יבעל המאורספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טעמא דחזי לאומצא. הא לא חזי לאומצא, לא. למימרא דרבא כר׳ יהודה ס״ל וכו׳ – וקשיא לן. והא אמרינן בפרק מפנין (בבלי שבת קכ״ח.): דג תפל, אסור לטלטלו. אלמא, כל מידי דבר אכילה דלא חזי למיכל בו ביום עד מוצאי שבת ולכלבים נמי לא קאי, לא מטלטלין ליה בשבתא, דהא לא חזי למידי. ובהא אפילו ר״ש מודה. וא״כ, היכי אמרי׳ הכא: טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא..., דמשמע, מדמתמהינן עלה, דכל כה״ג שרי ר״ש, דלית ליה מוקצה. וא״כ, ההיא דדג תפל דלא כר״ש.
וי״ל, הכי קאמרי׳: טעמא דחזי לאומצא. הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים, כגון בשר תפוח שתפח בו ביום, לא מטלטלינן ליה. למימרא דרבא כרבי יהודה ס״ל. והא אמר רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא וכו׳.
טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא אלמא רבא כר״י סבר ליה. איכא למידק דהא מידי דחזי ליה לאיניש לא מקצה ליה לכלבים, וכיון דהשתא לא חזי ליה עד מוצאי שבת מודה ביה ר״ש דאסור לטלטלו, וכדאמרינן לעיל בפרק מפנין (שבת קכח.) דג תפל אסור לטלטלו, ואם כן אי לא חזי לאומצא אפילו ר״ש מודה ביה. ויש לומר דהכי קאמר טעמא דחזי לאומצא, הא לא חזי לאומצא אלא לכלבים כגון בשר תפוח שתפח בו ביום לא מטלטלי׳ ליה והא ודאי כר״י.
ומקשים: טעמא [הטעם] דווקא — דחזי לאומצא [שראוי מכל מקום לאכילה כשהוא חי], הא לא חזי לאומצא [הרי אם אינו ראוי לאכילה כשהוא חי] — לא. למימרא [האם לומר] שרבא כר׳ יהודה
The Gemara asks: The reason that it is permitted to move the slaughtered dove is because it is suited to be eaten by a person as raw meat; but if it is not suited to be eaten by a person as raw meat, no, it may not be moved. Is that to say that Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that on Shabbat it is prohibited to move food that was originally designated for human consumption and is now only suited for animal consumption?
רי״ףרש״יבעל המאורספר הנררשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
Didn’t Rava say to his attendant on a Festival: Roast a duck for me, and throw its intestines to the cat. Moving the duck’s intestines was permitted in order to feed the cat. Similarly, moving the dove should have been permitted not because it is raw meat fit for consumption by a person, but because it is suited for consumption by a dog.
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאמר ליה רבא לשמעיה (לווי) [טווי] לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא. אסיקנא אפילו לר׳ יהודה מותר, דכיון דמסרחי מאתמול דעתיה עלוייהו, אבל בר אווזא גופיה לר׳ יהודה אסור בשבת אי לאו דחזי לאומצא. ולר׳ שמעון שרי כבשר תפל דעלמא שמותר לטלטל לר׳ שמעון. ואע״ג דדג תפל אסור אפילו לר׳ שמעון כדמשמע בפרק מפנין, שאני דג תפל דלא קאי לכלבים כלל, מה שאין כן בבשר תפל. ואין אנו צריכין בזה לדוחק הרב בעל המאור בפירוש שמועה זו.
והא אמר ליה רבא לשמעיא טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא. פירש רש״י ז״ל: שנשחטה ביום טוב ובני מעיה לא חזי ביום טוב לאכילה דאין דרך לאכול בני מעים ביום טוב, ומשני כיון דמסרחן כלומר אי מצנע להו עד לערב מאתמול דעתיה עלויה. ואינו מחוור, דאם כן שאע״פ שראוין למאכל אדם כיון שאין דרכו לאכול אותן ביום טוב אסור לטלטלן, אם כן תקשי ליה מדידיה דאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למאי והא חזי לאומצא, ואי איתא אע״ג דחזי לאומצא מכל מקום הא לא עבידי אינשי דאכלי בר יונה חי בשבת, אלא מענגו בבשר מבושל ומבושם. ועוד דהא שרינן לטלטל בשר חי ומליח, אע״פ שאין דרכן של בני אדם לאוכלן כך בשבת. ועוד קשה לדברי רש״י ז״ל שכתב דאיירי בשנשחטה ביום טוב דאע״ג דדעתיה עלויה מאתמול מכל מקום נולד הוא לר׳ יהודה, דומיא דגרעיני תמרה וכדתניא בפרק במה מדליקין (שבת כט.) מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן, ואע״ג דמאתמול ידע דבעי למיכלינהו וגרעיניהן לא חזי ליה ודעתיה עלייהו. ולפיכך פירשו בתוס׳ שם בפרק במה מדליקין דהכא בשנשחטה מערב יום טוב (הוא דמסרחו), ואע״ג דבערב יום טוב חזי מעיה לאדם והשתא הוא דאסרחו, כיון דידע דמסרחי דעתיה עלייהו מאתמול למישדינהו לשונרא.
ואם תאמר מכל מקום תקשי מהא דתמרים שאפילו מאמש לא היו ראוין לאדם ודעתו עליהן להסקה, ואפילו הכי כיון דמעיקרא מיכסו והשתא מיגלו חשבינן להו נולד והכי נמי לא שנא. יש לומר דהתם כיון שהאוכל צריך לגרעין הרי הם כאוכל עצמו, ואע״פ שדעתו עליהן להסיקן תחת תבשילו כשיאכלם הוו להו כנולד, אבל בני מעים אחר שנשחט האווז אין האווז צריך אליהם, וכיון שדעתו להשליכם לכלבים כשיסריחו הוה לה הכנה מעלייתא.
שאין מטלטלים בשבת מאכל שנועד מתחילה לאדם כשהוא ראוי עתה לאכילת בעלי חיים בלבד? והאמר [והרי אמר] רבא לשמעיה [לשמשו] ביום טוב: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.
Didn’t Rava say to his attendant on a Festival: Roast a duck for me, and throw its intestines to the cat. Moving the duck’s intestines was permitted in order to feed the cat. Similarly, moving the dove should have been permitted not because it is raw meat fit for consumption by a person, but because it is suited for consumption by a dog.
רי״ףרש״יספר הנרההשלמהרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.