גמרא
פירוש
דְּאִיכָּא דְּבַשׁ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא דְּבַשׁ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ דְּחַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ הָא לָא חַשֵּׁיב עֲלַיְיהוּ מַאי אָסוּר. אִי הָכִי הָא דְתָנֵי וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידַהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אמר להו רב ששת פוקו ואמרו ליה לר׳ יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. ואי קשיא לך קשיא דרב הונא אדרב הונא דאמר רב הונא בפרק מי שהחשיך היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלין, והא אנן תנן נוטל אדם את הכלים הניטלין בשבת, כי קאמר רב הונא בקרני דאומני דלא חזיא ליה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי. ואי כר׳ יצחק סבירא ליה אמאי מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה לצורך קרני דאומני שאינן ניטלין בשבת. וכי תימא שאני התם דאיכא תורת כלי עליהן, אבל מת וכיוצא בו שאין תורת כלי עליו בההוא אמר רב [הונא] אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. הא לאו מילתא היא, דאי קרני דאומני הוו דבר שיש לו תורת כלי עליו אם כן לצורך גופן ולצורך מקומן מותר לטלטלן כדין דבר שמלאכתו לאיסור, ואם כן הכרים וכסתות שמניח תחתיהן אינו מבטל כלי מהיכנו, שהרי יכול לטלטל קרני דאומני לצורך מקומן שהוא הכרים והכסתות וישכב עליהן, על כרחיך קרני דאומני כדבר שאין תורת כלי עליו חשבינו להו, ואם כן הדר קושיין לדוכתה דקשיא דרב הונא אדרב הונא. ויש לומר התם בצריך למקומו, והכי קאמר מביא כרים וכסתות (ומניח) שצריך למקומן ומניח תחתיה, ואע״פ שהוא צריך למקומו לא התירו לו לבטל כלי מהיכנו. ואף על גב דלר׳ יצחק ולרב הונא בטול כלי מהיכנו וכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת שוין הן, וכשם שזה מותר בצריך למקומו כך זה מותר בצריך למקומו, לאו מילתא היא, דלא דמו אהדדי, שאיסור טלטול לדבר שאין [ניטל] איסורו מפני הטלטול ולא מפני ההנחה, כיון שהתרת לטלטלו לצורך מקומו, יניחנו בכל מקום שירצה, שהרי אין איסורו מפני ההנחה אלא מפני הטלטול. אבל ביטול כלי מהיכנו אין איסורו מפני הטלטול אלא מפני ההנחה, ולמה נתיר ההנחה שהוא מבטל כלי מהיכנו מפני הטלטול. ועוד יש לומר דלא קשיא דרב הונא אדרב הונא, דהתם משום הפסד ממונו ומשום צער בעלי חיים שרי רב הונא לטלטל כרים וכסתות לדבר שאינו ניטל בשבת, אבל ביטול כלי מהיכנו לא שרינן לא משום הפסד ממונו ולא משום צער בעלי חיים, דקא סבר צער בעלי [חיים] דרבנן, דאי צער בעלי חיים דאורייתא שרינן ליה לבטל כלי מהיכנו, כדאמרינן בפרק מפנין אמר רב יהודה [אמר רב] בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, קסבר צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן ואתי דאורייתא ודחי דרבנן, ולהפסד מרובה דבהמה חששו להפסד מועט דאבנים ולבנים וכוורת דבורים לא חששו לפרוס מחצלת עליהן לר׳ יצחק ולר׳ הונא. שמעתין אתרצא לה, אך דברי הרב אלפסי אינן מתורצין שכתב בפרק מי שהחשיך גבי הא מילתא דרב הונא, מהא (שמעתין) [שמעינן] דלית הלכתא כר׳ יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, ולדבריו קשיא דרב הונא אדרב הונא. ויש לדחוק ולתרץ דברי הרב דלא שני ליה לרב ז״ל בין הפסד מרובה להפסד מועט, והכי קאמר מהא שמעינן דליתא לדר׳ יצחק, דהא רב הונא שרי לטלטל דבר הניטל לדבר שאינו ניטל מפני הפסד ממון, וכשם שחששו להפסד מרובה חששו להפסד מועט של אבנים ולבנים וכוורת דבורים, מה שאינו חושש לר׳ יצחק. ודרב הונא אדרב הונא לא קשיא, דגבי מת ליכא הפסד ממון. והאי דקאמר רב ששת כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, בדין הוא דהוה ליה לאקשויי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא גבי מת דליכא הפסד ממון אבל בדאיכא הפסד ממון לא סבירא ליה כר׳ יצחק, אלא הכי קאמר רב ששת לדעתיה דרבי יצחק דלא חייש להפסד ממון רב הונא כוותיה סבירא ליה. ועוד יש לתרץ דרב הונא אדרב הונא בענין אחר, דכיון דחזינן בפרק מפנין גבי בשר תפוח דרב הונא במוקצה לטלטול סבר לה כר׳ שמעון, ור׳ יצחק כר׳ יהודה סבירא ליה כדפירש רבינו שלמה ז״ל, על כרחיך אית לן למימר דמאי דאמר רב הונא אין (חוצין) [עושין] מחיצה למת בשביל מת אליבא דר׳ יהודה קאמר, וההיא דפרק מי שהחשיך אליבא דנפשיה דסבירא ליה כר׳ שמעון. וזהו שכתב הרב אלפסי מהא שמעינן (דליכא) [דליתא] דר׳ יצחק, דכיון דשמעינן ליה לרב הונא דמשום דסבירא ליה כר׳ שמעון לא סבירא ליה הא דר׳ יצחק. [והואיל] וקיימא לן במוקצה [לענין] שבת כר׳ שמעון ליתא לדר׳ יצחק. ורב ששת הכי קאמר פוקו ואמרו ליה לר׳ יצחק, דסבירא ליה כר׳ יהודה, כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל דאליבא דר׳ יצחק אין עושין מחיצה למת בשביל מת. ונמצאו דברי הרב ז״ל ודברי רב הונא נכונים וברורים. ועדיין יש להקשות דהא פרישנא לעיל דדוקא כלי הוא שאינו ניטל אלא לדבר הניטל בשבת אבל אוכלין ניטלין, ובשר תפוח לא גרע מנבלה, ולפיכך אמר רב הונא בשר תפוח מותר (לטלטלה) [לטלטלו]. ויש לתרץ דהא לא קשיא, דההיא דבשר תפוח בודאי בשנתפח בשבת היא, דאי נתפח מערב שבת לכלבים קאי ואין כאן מוקצה כלל, ואפילו ר׳ יהודה לא פליג עליה דר׳ שמעון אלא בשנתנבלה בשבת, אבל בשנתנבלה מערב שבת מודה. וכיון דעל כרחיך בשנתפח בשבת מיירי, ואפילו הכי סבירא ליה כר׳ שמעון, אלמא לית ליה לרב הונא הא דר׳ יצחק, למאי דפירש רבינו שלמה ז״ל דר׳ יצחק כר׳ יהודה סבירא ליה. ומאי דפרישנא לעיל דבאוכלין מודה ר׳ יצחק שהן ניטלין לבהמה אע״פ שאינה ניטלת בשבת, ודאי באוכלין הראויין לבהמה מערב שבת, כגון שנתנבלה מערב שבת הוא דפרישנא הכי, אבל בנתנבלה בשבת ודאי אליבא דר׳ יצחק סבירא ליה כר׳ יהודה אסור לטלטלה. וכיון דחזינן לרב הונא דסבירא ליה כר׳ יהודה, ולפיכך אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. ודברי הרב נכונים וברורים, ומה סתומות שלו כך, מפורשות על אחת כמה וכמה. גרסינן בפרק המצניע ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא ליה לאפוקי לכרמלית, כמאן כר׳ שמעון דאמר [מלאכה] שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אימר דפטר ר׳ שמעון מחיוב חטאת איסורא מיהא איכא, אמר ליה (האלים) [האלהים] דעייל ביה אפילו לר׳ יהודה, מי קא אמינא לרשות הרבים לכרמלית קא אמינא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וקשיא לן הכא מכדי טלטול אינו אלא מדרבנן, וכיון שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והוא לאו דלא תסור, מת המוטל בחמה (הכא) [היכא] דליכא ככר או תינוק מאי טעמא לא שרי׳ ליה לטלטולי, ומאי טעמייהו דרבנן דאמרי אין מצילין את המת מפני הדליקה, ור׳ יהודה בן לקיש נמי לא שרי לטלטל ולהציל אלא מתוך שאדם בהול על ממונו. ותירוצא דהא מילתא קבלתי מאבא מרי ז״ל, שמפני כבוד החיים הוא שהתירו לו, ולא מפני כבוד המתים. וההוא שכבא דהוה בדרוקרת לא היו שכניו יכולין לסבול את ריחו. וכבוד החיים הוא כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, שהוא לאו דלא תסור, אבל כבוד המת אינו כבוד הבריות. ומה שאמרו מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, מפני כבוד החיים הוא ולא מפני כבוד המת. כתב הרב אלפסי ז״ל דבאבנים וכיוצא בהן דומיא דמת אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול, אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלא שטמנה בעפר וכיוצא בהן שהן אוכלין שהוא (צורך) [צריך] לאוכלן בשבת טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואע״ג דתנן בפרק ר׳ אליעזר אומר תולין קש שעל המטה [לא] ינענעו בידו אלא מנענעו בגופו, ופשטינן מינה התם בדוכתא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ואע״ג דלאו אוכל. איכא למימר כיון דראוי לשכיבה לבו ביום כמאן דאית ליה תורת כלי עליו דמי, והוה ליה כאוכלין דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. והראב״ד ז״ל, והרב בעל המאור ז״ל כתבו כר׳ יהודה בן לקיש דקא סבר מצילין את המת מפני הדליקה, משום טעמא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, אפילו בטלטול גמור שרי. ודוקא (הכא) [היכא] דלא אפשר בטלטול מן הצד. והיינו דקא אמר הלכה כר׳ יהודה בן לקיש במת, דבמת שרי׳ טלטול גמור אבל בעלמא לא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר הלכה כר׳ יהודה בן לקיש במת, דמילתא פשיטא היא דבמת שרינן טלטול גמור, אבל בעלמא לא שרינן טלטול גמור. ברם נראין דברי הרב אלפסי ז״ל. ומיהו אפשר דאיתא לפירושייהו ואיתיה לפירוש הרב אלפסי, דהיכא דלא אפשר בטלטול מן הצד שרינן טלטול גמור, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, והיכא דאפשר בטלטול מן הצד במת הוא דשרינן ליה אבל בעלמא דומיא דמת לא. ואע״ג דאמרינן בפרק כל כתבי גבי גורם לכבוי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, והכא גבי מת אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי. לא דמי דהתם שהוא גורם לכבוי אתי למימר כיון דשרו רבנן גורם הוא הדין למכבה, דגורם ומכבה שוין הם, ולא אתי למימר אי לא שרית ליה גורם לכבוי אתי לכבויי, שהרי יכול הוא להציל על ידי כלים ריקים שאין בהם מים. ועוד יש בו הצלה אחרת, שהרי התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. או אפשר (שיש בואו) [שיבואו] גוים מאליהם ויכבו, לפיכך אפילו לרבי יוסי דסבירא ליה כר׳ שמעון דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אסר גורם לכיבוי. ומזה הטעם אסרו לומר לגוי כבה ואפילו לר׳ שמעון, ולא אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי, מפני שיש בה הצלות אחרות דאפשר שיבואו גוים מאליהם ויכבו ויכול לומר נמי כל המכבה אינו מפסיד. אבל גבי מת לא שייך למימר אי שרית ליה טלטול מן הצד אתי לכבויי, שהכל יודעים שאיסור כבוי גדול מאיסור טלטול, אלא אמרינן מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה לטלטולי מן הצד אתי לכבויי, מפני שהוא רואה את מתו שישרף אם לא יצילהו. ועוד יש לומר שאדם בהול על מתו טפי מממונו, ולפיכך אמרו גבי גורם לכבוי אי שרית ליה וגבי מת אמרו אי לא שרית ליה. וגבי כיסו שאמרו בפרק מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי, משום טעמא דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שאין בו הצלה אחרת, מה שאין כן בדליקה שיש בה הצלות אחרות, ולפיכך לא התירו לומר לגוי כבה ואפילו לר׳ שמעון.מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush