כל המוקדם בפסוק זה11 הוא קודם לברכה אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהב לן12 נגרי דפרזלא [ונשמעינך]13:
(1) 
בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר תַּמְרֵי דְזִיקָא, הַיְינוּ דְּהָכָא קָרֵי לַהּ ״נוֹבְלוֹת״ סְתָמָא, וְהָתָם קָרֵי לַהּ ״תְּמָרָה״, אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר בּוּשְׁלֵי כַמְרָא, נִיתְנֵי אִידֵּי וְאִידֵּי ״נוֹבְלוֹת תְּמָרָה״, אוֹ אִידֵּי וְאִידֵּי ״נוֹבְלוֹת״ סְתָמָא. קַשְׁיָא.:
בִּשְׁלָמָא Granted, according to the one who said that novelot temara are dates felled by the wind, that is why here, when our mishna speaks of ruined dates, it calls them novelot, unmodified and there, when it speaks of those that fell because of the wind, it calls them novelot temara. However, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, it should have taught in this mishna here and that, the mishna in tractate Demai, novelot temara; or taught in this and that novelot, unmodified. The use of different terms indicates that the mishnayot are discussing different items. No answer was found to this question, and the Gemara notes that indeed, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, it is difficult.
1. כגון אתרוג וזית: בנוסח התלמוד שבקטע גניזה וכ״י פריז. כבפירוש רה״ג (כך בשמו ברשב״א): ״כגון אתרוג וענבים״.
2. מין: כ״י נ : ״ממין״.
3. יקדים: גצא , כ״י נ : ״מקדים״.
4. ואו תימא: גצא , גצד , כ״י נ , כ״י פריס 312 , דפוסים, רא״ה: ״ואיתימא״.
5. בפסוק הזה קודם: גצא : ״בפסוק הוא קודם״. גצד , כ״י נ , דפוסים: ״בפסוק זה הוא מוקדם״. כ״י פריס 312 , רא״ה: ״בפסוק זה הוא קודם״. (כ״י א : ״פיסוק״ כבל מקום שם).
6. וג׳: גצג עד: ״ורימון״. כ״י א , כ״י פריס 312 עד: ״ושערה וג׳ ״.
7. בסעודתא: רא״ה, דפוסים. בכ״י קרפנטרץ , ובאשכול נוסף בהגהה.
8. לקמיהו: גצג , גצד : ״קמיהו״. כ״י קרפנטרץ , כ״י פריס 312 : ״קמייהו״.
9. ורומאני: וכן גצד . וכ״י פריס 312 : ״ורומני״, וכן בה״ג כי״י. גצג כ״י נ , רא״ה, אשכול, דפוסים: ״ורמוני״.
10. רב חסדא : כ״י קרפנטרץ , אשכול, דפוסים.
11. זה: חסר בכ״י נ כאן.
12. יהב לן: כ״י קרפנטרץ : ״יהיב לן״. כ״י נ רק: ״יהיב״.
13. ונשמעינך: כ״י נ , אשכול, רא״ה, דפוסים, וכן בערוך. כ״י א : ״ונשמשוך״. גצג , גצד : ״ושמענך״, כבה״ג דפוס ורשה. כ״י פריס 312 : ״נישמעינך״. כ״י קרפנטרץ : ״ואשמעינך״.
בשלמא למ״ד – נובלות דדמאי תמרי דזיקא ונובלות דמתני׳ אוקימנא בבושלי כמרא היינו דהכא קרי להו נובלות תמרה ובמתני׳ תנן (דף מ) נובלות סתמא.
המשנה השנית היו לפניו ר׳ יהודה אומר אם יש ביניהם ממין ז׳ עליו הוא מברך וחכמים אומרים על איזה מהם שירצה אמר הר״מ פי׳ ממין שבעה אחד מהשבעה מינים הספורים בתורה והם חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית שמן ודבש והוא התמר והלכה כחכמים:
אמר המאירי היו לפניו מינים הרבה וכו׳ אחר שביאר לנו ברכת כל מין ומין הוא רוצה לבאר במי שיש לפניו מינים הרבה ורוצה לאכול מכולן באיזה מין מהם יברך תחלה ושיפטור שאר מינים באותה ברכה ואלו היו כל אותן המינים מו׳ המינים וברכותיהן שוות כגון זית ותאנה ורמון או שהיו כלן משאר המינים שלא מז׳ המינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ותפוח לא נחלקו שמברך על החביב לו ואם חביבותו שוה בכלן מברך על איזה מהם שיזדמן כשאר מינים ובז׳ המינים מקדים את המוקדם במקרא ויש מפקפקים לומר שכל שבז׳ המינים מוקדם במקרא קודם אף במקום חביב ממה שאמרו בגמ׳ ברב חסדא ורב המנונא דאייתי לקמייהו תמרי ורמוני ובריך אתמרי ואמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם וכו׳ ואם כדברינו מה זו שאלה שמא תמרים חביבים לו אלא שלדעתי אינה קושיא שמ״מ אלו כן היה שואל לרב חסדא איזה מהן חביב לו שחביבותו של רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משלו אבל ענין מחלוקתם הוא שיש כאן מינים שבז׳ המינים ושל שאר מינים וברכותיהן שוות כגון אתרוג ורמון ששתיהן בפה״ע ואמר ר׳ יהודה שעל ז׳ המינים ראוי לו לברך ואפי׳ מין אחר חביב עליו ופוטר בו את האחר הואיל וברכותיהן שוות ושדעתו לאכול משניהם אע״פ שאינו מתכוין בפרט ליפטר בשתיהן בברכה זו שמן הסתם נגררת היא אחר חברתה ובדין הוא שאותן שהתורה החשיבתן יהו פוטרות אותן של שאר מינין וחכ״א מברך על איזו שירצה שהוא החביב שהוא כעין עיקר והאחר כעין טפילה הא כל שאין שם חביב מקדים של ז׳ והמוקדם במקרא ומ״מ אף לר׳ יהודה בדיעבד פטור ומ״מ יש אומרים דדוקא בשנתכוין לפטור את שתיהן שאין הגרוע פוטר את החשוב אלא בכונה וגדולי המפרשים פסקו כר׳ יהודה וראיה לדבריהם מה שאמרו בתוספתא פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא הכוסמין יפים אלא שהשעורים ממין ז׳ וכן בתלמוד המערב אמרו אם יש בהם ממין ז׳ עליו הוא מברך וכן במעשה תלמידו של בר קפרא מר סבר בשר עדיף דחביב ומר סבר כרוב עדיף דזיין ואי כרבנן הרי חביב עדיף אף במקום לחם שהרי חטה ושעורה האמורים במקרא הלחם הוא דזיין טפי ומה שאמרו בסדר היסב הביאו להם יין כל אחד מברך לעצמו ואע״פ שיש שם לחם שהוא מוקדם במקרא שמא לא בא הפת עדיין שכך המנהג לסדר את היין תחלה או שמא כך המנהג לשתות קודם סעודה כדי לגרור את הלב וצורך הפת הוא וכן אמרו בירך על הפרפרת לא פטר את הפת שמשמע שאוכלים היו הפרפרת להרבות בתאבון של פת ויש שפוסקים כחכמים:
זהו פי׳ המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
כבר ביארנו במשנה שאם היו לפניו פירות של ז׳ המינים ופירות של שאר מינים וברכותיהן שוות מברך על של מין ז׳ ויש שפסקו על החביב ומ״מ אם אין שם של ז׳ המינים אלא של שאר מינים וברכותיהן שוות מקדים איזה שירצה ואם כלם של ז׳ המינים מקדים את החביב ואם אין שם חביב מקדים את המוקדם בתורה ואם היו לפניו מיני פירות הרבה ואין ברכותיהן שוות שאין האחת נפטרת בחברתה הן שיהיו כלם מז׳ המינים כגון חטה ותמרה הן שיהיו כלן משאר המינים כגון צנון ואגוז מברך על החביב כדרך שביארנו ואם היו מקצתן מז׳ המינים ומקצתם משאר המינים כגון צנון וזית לדעת ראשון מברך על של ז׳ המינים ולדעת שני אין מברך אלא על החביב ומ״מ הואיל ואין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת האחר וכל מה שנ׳ בה לא אמרו אלא להקדים ויש מפרשים שאף לדעת ר׳ יהודה מברך על החביב שמאחר שלא נפטרה זו בזו אין קפידא בהקדמתה והוא שאמר עולא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר וודאי מודה בהו ר׳ יהודה לרבנן שאם תפרש דברי הכל מין ז׳ עדיף לא היה לו לסתום אלא שכוונתו שהכל תלוי ברצונו והוא חביבותו ואם רצה לברך על של ז׳ רשאי וראיה לזה ממה שאמרו כאן חסורי מחסרא וכו׳ היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד״א שהיה הצנון עיקר אבל אם אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר אפי׳ על הצנון אם ירצה שאם דוקא על הזית היה לו לפרש ולומר והרי יין ושמן אין ברכותיהן שוות ואין האחת נפטרת בחברתה ואעפ״כ קפדין בהקדמתן והוא שנחלקו למטה ב״ש וב״ה בהביאו לפניהם יין ושמן שלדעת ב״ש מברך על השמן תחלה ולב״ה על היין בזו טעם אחר הוא והוא שלדעת ב״ה כיון דיין לשתיה ושמן להריח ברכת השתיה עדיפא ולב״ש הואיל והנאת הריח קרובה מהנאת השתיה עליו ראוי לברך תחלה וכיוצא בזו יש מי שאומר שכל שהיו לפניו מינים הרבה שאין ברכותיהן שוות לא נפטר האחד בברכת חברו מקדים הראוי לב״פ העץ לאותו שראוי לב״פ האדמה ואין צריך לומר שאם היו לפניו פירות ובשר שמקדים ברכה הראויה לפרי הן פרי העץ הן פרי האדמה לאותה שראויה לשהכל וכענין האמור למעלה בתלמידי בר קפרא ויש מפרשים שזה לא היה אלא כעס בעלמא ומ״מ אין קפדין באלו על חשיבות ברכה ויש מכריעים שקפדין בין ברכת שהכל לשאר ברכות אבל בין פרי האדמה לפרי העץ לא וכן פוסקים שר׳ יהודה חולק אף באין ברכותיהן שוות להקדים של ז׳ המינים:
היו לפניו תאנים ורמונים או זיתים ורימונים ואין שם חביב מקדים את התמרים או את הזיתים אע״פ שהן מאוחרים במקרא שהן מוקדמין לסמיכות מלת ארץ יותר מן הרימונים שהתמר שני לארץ והרימון חמישי לארץ כדכתיב ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש:
אע״פ שדרשנו בפירות שבמקרא זה קדימת המוקדם לברכה יש בו רמז לשיעורין חטה לבית המנוגע והוא שבבית המנוגע נאמרו מקראות חלוקים אחד והבא אל הבית יטמא עד הערב ואין בו כבוס בגדים והשני והשוכב בבית יכבס בגדיו ושאלו בתורת כהנים אין לי אלא אוכל ושוכב אוכל בלא שוכב או שוכב בלא אוכל או נכנס בלא אוכל ושוכב מנין שטעון כבוס ת״ל יכבס יכבס ריבה אם סופנו לרבות את הכל מה ת״ל אוכל ושוכב ליתן שיעור לנכנס ולשוכב שישהה בכדי שיעור אכילה והוא שאמרו שהנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו אין אלו נקראים בגדיו והרי הן בכלל הבא אל הבית מצד עצמן והוא וכליו טמאים מיד אבל אם נכנס ובגדיו לבושים ומנעליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הרי אלו נקראים בגדיו והוא טמא מיד אבל בגדיו אין טמאים אלא כשישהה שם כשיעור אכילת פרס בפת חטים ומיסב ואוכל בלפתן שכל אלו ר״ל חטים והסבה ולפתן ממהרים את האכילה שעורה לעצם כשעורה שמטמא במגע ומשא אבל לא באהל שאין עצמות מטמאים באהל אלא ברוב מנין או רוב בנין או שדרה או גלגולת כמו שיתבאר במקומו גפן לכדי רביעית יין לנזיר ולא ללמד להלקותו אם שתה כדי רביעית יין שזו מיהא אין מלת גפן מורה דבר זה והרי האחרים כלן השיעור בהן עצמן ואף החטה פירושה ששיעור הסעודה יהא בחטה אלא רביעית יין לנזיר הלכה למשה מסיני וגפן בא לענין שאר אסורי נזיר כגון חרצנים וזגים ששיעור רביעית שלהן משוער בגפן ר״ל ביין כלומר בכדי שאם יניחום בכלי מלא יין ישפך ממנו רביעית מחמתם שהוא חייב ולמדנו מגפן ששיעור זה דוקא ביין דסמיך ר״ל שהוא עב ואינו נשפך במהירות ופחז כמים וכן אמרו בתוספתא מביא כלי מלא יין ומביא זית אגורי ונותנו לתוכו ואם שתה בשיעור זה חייב והזהר מלפרשה באכילת גפן כשיעור רביעית שהלולבים של גפנים אף הרכים שבהם מותרים לנזיר כמו שיתבאר במקומו אלא כמו שפירשנו ויש מפרשים ללמד שאם שתה פחות מרביעית יין והשלימם בחרצן וזג שהוא חייב וכן פרשוה גדולי הרבנים בראשון של סוכה ואין הלכה כן ואע״פ שחרצנים וזגין דינן בכזית הואיל ונאמרה בהם אכילה שיעור אחד הוא שרביעית יין כשהוא קרוש עומד על כזית כמו שיתבאר במסכ׳ שבת פרק המוציא (שבת ע״ז.) ואף לזו אנו צריכים למלת גפן להודיע שרביעית של יין דוקא כשהוא קרוש עומד על כזית אבל של מים רביעית קרוש אין בו כזית משום דקלישי וכן אמרוה במנחות (ק״ד.) בדם והוא שאמרו שם רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית כגרוגרת לשיעור הוצאת אוכלין בשבת רמון לענין טהרת כלי למה שאמרו שכל כלי בעלי בתים ר״ל שאין עשויין למכרם אם ניקבו בשיעור מוציא רמון טהרו מטומאתן הא של אומן בנקב כל שהוא טהור ומה שאמרו במסכת שבת שאף של בעלי בתים בכונס משקה פרשוה בשל חרס שאין לו תקנה וזו שבכאן בשל עץ ויש שפרשוה בפנים אחרים ואין בידי להכריע זית לרוב שיעורים שבתורה דבש לשיעור כותבת הגסה לאכילת יום הכפורים שלא נאמר בו לשון אכילה כדי לדונו בכזית אלא אשר לא תעונה ואין ענוי נפקע אלא בכותבת כמו שיתבאר כל אחד מאלו במקומו בע״ה:
מה שאמרנו שיש צדדים שהוא מברך על החביב אם היה שם גדול ממנו ראוי לו שישאל לו איזה חביב אצלו ויברך על מה שחביב לגדול ולא שילך אחר דעת עצמו מעשה היה וכעס על זה אחד מגדוליהם על תלמידו ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן:
היו לפניו שני מינים שאין ברכותיהן שוות ובא אחד שלא לכונת עצמו אלא בשביל האחר למתק את הטעם שבו כגון צנון שהביאו תמר עמו למתק את חורפתו מברך על העקר ופוטר את הטפל זה הכלל כל שהוא עקר ועמו טפלה מברך על העקר ופוטר את הטפלה:
רש״י בד״ה בשלמא למ״ד כו׳ אוקימנא בבושלי כומרא כו׳ נ״ב מלשונו מובן דלא פריך תלמודא אלא אליבא דלישנא בתרא דמוקי מתני׳ בבושלי כומרא ולא פליגי ביה ולי נראה דהכי פריך מאחר דמפרש נובלות דתמרי בושלי כומרא מכ״ש דמתני׳ הוא מפרש בושלי כומרא ואפילו ללישנא קמא ודו״ק. וה״ה מאן דמפרש בתמרי זיקא דכ״ש הוא דמפרש מתני׳ דדמאי בתמרי זיקא ועומד בקושיא וק״ל:
תוס׳ בד״ה מיתיבי כו׳ להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כו׳ כצ״ל ונ״ב פירוש דפליגי ביה והלכה כרבי יהודה דמין ז׳ קודם והא דפסק הלכות גדולות דבורא פרי העץ קודם היינו בשניהן מז׳ מינים או שניהם אינם מז׳ מינים ודו״ק:
כיצד מברכים כשלפניו מינים הרבה
ציון א-ג (מא, א), ציון ב (מא, ב).
משנה (מ, ב). היו לפניו מינין הרבה, רבי יהודה אומר: אם יש ביניהן מין שבעה - עליו הוא מברך, וחכמים אומרים: מברך על איזה מהן שירצה.
גמרא. אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהן שוות, דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי מין חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. מיתיבי: היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית! ...וחסורי מחסרא והכי קתני: היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים? כשהצנון עיקר, אבל אין הצנון עיקר - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ושני מינין בעלמא שברכותיהן שוות - מברך על איזה מהן שירצה. רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה. פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא, חד אמר: מחלוקת בשברכותיהן שוות... וחד אמר: אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת... אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות פליגי - במאי פליגי? אמר רבי ירמיה: להקדים, דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - מוקדם לברכה, שנאמר ״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״, ופליגא דרבי חנן... רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתי לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא. אמר ליה רב חסדא: לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - קודם לברכה?! אמר ליה: זה שני ל״ארץ״ וזה חמישי ל״ארץ״! אמר ליה: מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך.
היו לפניו מינין הרבה, אם היו ברכותיהן שוות - מברך על אחת מהם ופוטר את השאר, ואם אין ברכותיהם שוות - מברך על כל אחת מהן ברכה הראויה לו, ואי זה מהם שירצה להקדים - מקדים, ואם אינו רוצה בזה יותר מזה, אם יש ביניהם אחד משבעת המינים - עליו הוא מברך תחלה, וכל הקודם בפסוק - קודם בברכה, והשבעה הן האמורים בפסוק זה: ״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״, ודבש זה הוא דבש תמרים, והתמרים קודמין לענבים, שהתמרים שני ל״ארץ״ והענבים שלישי ל״ארץ״.(רמב״ם ברכות ח, יג)
היו לפניו מיני פירות הרבה, אם ברכותיהם שוות ויש ביניהם ממין שבעה - מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב כמו המין האחר, ואם אין ביניהם ממין שבעה - מקדים החביב, ואם אין ברכותיהם שוות, אפילו יש בהן ממין שבעה, כגון צנון וזית - איזה מהם שירצה יקדים ואפילו אינו חביב, ויש אומרים שגם בזה צריך להקדים החביב, ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב עליו, אפילו אם עתה חפץ במין השני.
ולהרמב״ם אם היה מין אחד חביב לו יותר, בין שברכותיהם שוות בין שאינם שוות, בין שיש בהם ממין שבעה בין שאין בהם ממין שבעה - מקדים החביב לו אז באותה שעה, ואם אינו רוצה בזה יותר מבזה, אם יש ביניהם משבעת המינין - עליו מברך תחלה.
הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ ודבר שברכתו שהכל - בורא פרי העץ קודמת, שהיא חשובה, שאינה פוטרת אלא דבר אחד, וכן בורא פרי האדמה ושהכל - בורא פרי האדמה קודמת, ואם הביאו לפניו בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה - איזה מהם שירצה יקדים, ויש אומרים שבורא פרי העץ קודם.
כל הקודם בפסוק ״ארץ חטה ושערה״ - קודם לברכה, ו״ארץ״ בתרא הפסיק הענין, וכל הסמוך לו - חשוב מהמאוחר ממנו ל״ארץ״ קמא, הילכך תמרים קודמים לענבים, שזה שני ל״ארץ״ בתרא וזה שלישי ל״ארץ״ קמא. הגה. ודווקא שאוכל ענבים כמות שהן, אבל אם עשה מהן יין, שקובע ברכה לעצמו - בורא פרי הגפן חשובה והיא קודמת לברך עליו תחילה, אבל מעשה קדירה מחמשת מיני דגן - היא חשובה יותר מברכת היין. כל הנאמר סמוך ל״ארץ״ קמא - קודם למה שנאמר סמוך ל״ארץ״ בתרא, לאחר ששוה לו בסמיכה ל״ארץ״.
הא דחטה ושעורה קודמים - דוקא בשעשה מהם תבשיל או פת, אבל כוסס חטה, שברכתו בורא פרי האדמה - אינה קודמת לברכת בורא פרי העץ. הגה. ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות, וכל שכן לשאר ברכות, אף על פי שהדבר השני חביב עליו... וכל זה דצריך להקדים - היינו דווקא לכתחילה, אבל אם עבר וברך על השני, אם הברכות שוות - יוצא, ואין צריך לחזור ולברך על זה שהיה לו להקדים, ובלבד שיהא דעתו גם כן עליו בברכתו.(שו״ע אורח חיים ריא, א-ה) (סעיפים ב, ג, ה לא צוינו בעין משפט)
א. פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים.
רב האי גאון (מובא ברשב״א) פוסק כחכמים שמברך על החביב על אף פי שיש ביניהם ממין שבעה, וכן פוסקים הרא״ה, רבינו חננאל (מובא בפסקי הרי״ד ובשבלי הלקט סי׳ קס), הריטב״א (בחידושיו ובהל׳ ברכות ג, ט), הראבי״ה (סי׳ קטז), האור זרוע (סי׳ קעו), בעל ספר האשכול (ח״א סי׳ כט), בעל ספר המכתם ובעל ספר ההשלמה, אשר מסיק כך אף מדברי הרי״ף שאינו כותב כמי ההלכה, מכאן שפוסק כחכמים לפי הכלל הרגיל שהלכה כרבים.
לעומתם יש שפוסקים כרבי יהודה כמו בעל הלכות גדולות (הוצאת מקיצי נרדמים עמ׳ 92, מובא ברא״ש סי׳ כה), רבי שמואל בן חפני (בחיבורו שערי ברכות, באוצר הגאונים עמ׳ 69), הראב״ד (מובא ברשב״א), רבינו שמחה (מובא בהגהות מיימוניות אות ר), רבינו יונה (כח, ב בדפי הרי״ף ד״ה ולענין), הרשב״א, מהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ יד, מובא במרדכי סי׳ קלב), הרא״ש (סי׳ כה), ר״י שירליאון, הרי״ד, הריא״ז (בפסקיו הלכה ד, א, מובא בשלטי הגבורים), האבודרהם (עמ׳ שלה), ריבב״ן, הסמ״ג (עשין כז), הסמ״ק (סי׳ קנא), בעל ארחות חיים (הל׳ ברכות סי׳ כ) והכלבו (סי׳ כד).
הם מוכיחים את שיטתם מדברי רב יוסף בקשר לשבעת המינים שכל המוקדם בפסוק קודם לברכה, שכן אם בתוך שבעת המינים יש להקדים את המוקדם בפסוק - כל שכן שיש להקדים כל שהוא משבעת המינים לכל דבר שאינו משבעת המינים. אכן, התוספות (ד״ה א״ר ירמיה) תולים זאת בגרסה, שאם גורסים ״דאמר רב יוסף״ משמע שדבריו הם בשיטת רבי יהודה, אך אם גורסים ״אמר רב יוסף״ מתפרשים הדברים בפני עצמם אף לפי חכמים, ובכגון שאין שום מין שחביב עליו יותר מהאחרים.
על הסבר זה יש להקשות מדוע תמה רב חסדא על רב המנונא שהקדים תמרים לרימונים למרות שהם מאוחרים בפסוק, והרי אפשר שהתמרים היו חביבים עליו יותר.
הרשב״א מיישב שאפשר שבאמת רב חסדא פנה לרב המנונא בדרך של שאלה, האם אינו סובר כרב יוסף שהמוקדם בפסוק קודם לברכה, כפי שרבי חנן אשר דורש את כל הפסוק בקשר לענין אחר אינו סובר כמותו, וכן כותבים הרא״ה והריטב״א לשיטתם, שרב חסדא ביקש לברר האם הקדמת התמרים היתה בשל חביבותם או מפני שאין צורך כלל להקדים לפי סדר הפסוק.
בעל ההשלמה ובעל המכתם דוחים באופן אחר, שרב המנונא יכול היה לענות שהתמרים חביבים בעיניו, אך לא רצה שיבינו בטעות שכאשר שווים בחביבות מברך על הרימון בהיותו מוקדם בפסוק, ולכן השיב שבירך על התמרים כי סמוכים ל״ארץ״ יותר מרימון.
המאירי כותב שרב חסדא הניח שאילו רצה רב המנונא להקדים את החביב היה שואל את רב חסדא מה חביב עליו יותר, כי החביב על רב חסדא היה שקול בעיניו יותר משל עצמו, על כן הסיק שחביבותם שווה ותמה מדוע הקדים תמרים לרימונים. תירוץ אחר כותב הגר״א (באמרי נועם) שרב חסדא ורב המנונא סברו שההגדרה של חביב אינה מה שחביב עתה אלא מה שחביב מעולם (עיין להלן פרק ד), ורב חסדא ידע שהתמרים אינם חביבים על רב המנונא מעולם. הצל״ח מתרץ על פי דיוק בלשון הגמרא ״בריך אתמרי ברישא״, שלאחר שאכל מעט תמרים הניחם ואכל מהרימונים, ומכאן ידע רב חסדא שלא הקדים את התמרים בשל חביבותם.
הרשב״א מביא ראיה שהלכה כרבי יהודה מדברי התוספתא (פרק ד, יא) שמברך על פרוסה של חיטים ולא על שלמה של שעורים ושמברך על פת שעורים ולא על פת כוסמין למרות שפת הכוסמין יפה יותר, מפני שאינה משבעת המינים, ואמרו בירושלמי (הלכה א) שזה בשיטת רבי יהודה.
עם זאת מבואר בדברי הרשב״א שאם יש לפניו אתרוג וזית, ובירך על האתרוג שלא כדין - אינו צריך לחזור ולברך על הזית אם התכוון לפוטרו כשבירך על האתרוג, כיון שאף רבי יהודה מודה בדיעבד, ובלבד שהתכוון לכך, שכן אינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב אלא דרך כוונה, וכן פוסק הרמ״א בסעיף ה. המאירי מביא דעה נוספת לפיה בדיעבד פטור מלברך על המין שמשבעת המינים אף על פי שלא התכוון לפוטרו, כיון שברכתו שווה ונגרר אחריו.
ב. כשאין ברכותיהם שוות.
בגמרא נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא האם המחלוקת במשנה היא דוקא כשברכותיהם שוות או גם כשאינן שוות, וכיון שבתחילת הסוגיה מובאים דברי עולא שהמחלוקת היא דוקא כשברכותיהם שוות - לכן ישנה נטיה לפסוק כעולא, כי אין דבריו של אחד במקום שנים. אולם התוספות (ד״ה אבל) למדים מפסיקתו של בעל הלכות גדולות שברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת בורא פרי האדמה (עיין להלן), שפוסק שהמחלוקת היא אף כשאין ברכותיהם שוות.
לדעת עולא כשאין ברכותיהם שוות ״מברך על זה וחוזר ומברך על זה״ לדברי הכל, ויש שיטות שונות בהסבר דבריו. רש״י (ד״ה אבל) מפרש שבברכות שונות לעולם אין ברכה אחת פוטרת את המין השני. מדבריו מדייק הרא״ש שמקדים לברך על איזה מין שרוצה, כי אם צריך להקדים לברך על הזית שהוא משבעת המינים - לשם מה צריך לומר שהצנון אינו פוטר את הזית, הרי בלאו הכי מברך על הצנון רק לאחר שבירך על הזית. גם התוספות מבינים כך ומבארים שכיון שדברי עולא אינם מפורשים - מסתבר יותר שרבי יהודה מודה לחכמים כשהברכות שונות, שמקדים לברך על החביב, ולא שחכמים מודים לרבי יהודה שמקדים לברך על מין משבעת המינים, וכך מוכיח רב האי גאון (מובא ברא״ש וברשב״א). הרשב״א מביא הוכחה נוספת מהברייתא שאמרו עליה ״חסורי מחסרא״, ולפיה כשהצנון עיקר מברך על הצנון ופוטר את הזית, וכשאין הצנון עיקר - מברך על זה וחוזר ומברך על זה, מכאן שהשינוי בסיפא הוא רק בזה שצריך לברך גם על הזית, אך לעולם יכול לברך תחילה על הצנון.
הרשב״א מסביר את הטעם לחילוק לפי שיטת רבי יהודה, שדוקא כשפוטר בברכה אחת שני מינים - מן הדין שיברך בתחילה על פרי משבעת המינים ויפטור בברכה על החשוב את שאינו חשוב, אך כשבלאו הכי מברך על כל מין בנפרד - אין צורך להקפיד על הקדמת החשוב, ואדרבה, החביב קודם.
הרי״ף מוסיף על לשון הגמרא ״ואיזה שירצה יקדים״, ודבריו מתפרשים על ידי רבינו יונה (שם ד״ה אבל) שמברך על החביב, וכך מבואר בשבלי הלקט (שם) בשם רבינו חננאל, בפסקי הרי״ד ובפסקי הריא״ז (שם ג, מובא בשלטי הגבורים).
הרא״ש עצמו סובר שיכול לברך על איזה מין שירצה ואפילו על זה שאינו חביב, ועל כן נקטה הגמרא לשון סתמית שמברך על זה וחוזר ומברך על זה ולא הדגישה שהחביב קודם, ויוצא שכאשר הברכות שונות - מודים חכמים ורבי יהודה שאין חשיבות להקדמה משום צד.
כמוהו כותב הראבי״ה (שם), ומוסיף שכן משמע מפירוש רש״י, אולם דעתו היא שכאשר בא להמלך - אין מניחים לו לברך תחילה על שאינו חביב.
בעל פרי חדש מביא ראיה מהסוגיה לשיטת הרא״ש, ששאלו מה המחלוקת לפי מי שסובר שנחלקו כאשר אין ברכותיהם שוות, והשיבו שנחלקו בהקדמה, מכאן שלמי שסובר שנחלקו כאשר ברכותיהם שוות - אין שום מעלה בהקדמה.
התוספות (שם) והרא״ש מקשים איך אפשר לומר שמברך על החביב או על מה שרוצה כשהברכות שונות, הרי מסתבר שיש להקדים ברכת העץ לברכת האדמה לפי שברכת העץ מבוררת יותר, כמו שלמדנו לעיל (לט, א) במעשה של תלמידי בר קפרא שברכת האדמה קודמת לברכת שהכל (עיין בירור הלכה שם ציון ב). הם מיישבים שסברה זו טובה רק כנגד ברכת שהכל שכוללת כל דבר ואינה מבוררת כלל, אך לא בשביל להקדים את ברכת העץ על ברכת האדמה.
הרא״ש מסביר שבעל הלכות גדולות שפוסק שמקדים לברך על העץ מפרש שדברי עולא באים רק כדי להשמיע שבברכות שונות אין הברכה על האחד פוטרת את המין השני, ואינו בא להשמיע שום הלכה בקשר להקדמה, לדעת הרא״ש עצמו ורבינו יונה (שם ד״ה עוד) לא משמע כך כשמדייקים בלשון עולא, שאם כן איך היה אומר רק שכאשר ברכותיהם שונות אין האחד פוטר את חבירו.
לעומתם כותב הרא״ה שהקושיה היא הפוכה, מדוע לא אמר עולא בפירוש שמברך על איזה שירצה, ולדעתו הלשון מתפרשת שמברך על זה וחוזר ומברך על זה לפי סדר חשיבות הברכה, שבורא פרי העץ מיוחדת וחשובה יותר מבורא פרי האדמה, וכמוהו פוסק הריטב״א.
המרדכי (שם) כותב בשם מהר״ם שכאשר אין ברכותיהם שוות - מברך תחילה על מין משבעת המינים. הבית יוסף כותב שכנראה מפרש את דברי עולא שכאשר אין ברכותיהם שוות מודים חכמים לרבי יהודה שמברך תחילה על מין שבעה. לפי הרמ״א בדרכי משה גם הסמ״ג, ויש גורסים סמ״ק, מפרש כמרדכי שכאשר ברכותיהם שונות מקדים את זה שהוא משבעת המינים. מלבדם מצינו שכך כותב הראבי״ה בדעת רבינו חננאל, שלא כדברי בעל שבלי הלקט בשמו.
אמנם לכאורה אפשר להסביר את שיטתם שמפרשים שהמחלוקת במשנה היא אף כשברכותיהם אינן שוות והלכה כרבי יהודה, וכבר נזכר שהתוספות מפרשים כך בדעת בעל הלכות גדולות, וכן נראית שיטת המאירי, אולם נראה שהראבי״ה הוכרח לפרש אחרת לאחר שהתבאר שפוסק כחכמים ולא כרבי יהודה.
ג. שיטת ההלכה.
בפירוש המשניות פוסק הרמב״ם כחכמים, ובהלכה שלפנינו כותב תחילה באופן כללי שבברכות שוות מברך על אחת מהן ופוטר את השאר ובברכות שונות מברך על כל מין בפני עצמו, ואחר כך כותב שמקדים איזה שרוצה, ואם אינו רוצה שום דבר באופן מיוחד - מקדים לברך על מין שבעה.
הכסף משנה מבאר שמתכוון לומר כך כשהברכות שוות וגם כשהן שונות, שמקדים את החביב כדברי חכמים, וכשאין שום מין חביב - מברך על מין שבעה כי גם חכמים מודים בזה לרבי יהודה. לפי הכסף משנה הרמב״ם פוסק כדברי עולא שלא נחלקו כשהברכות שונות, אך מפרשם כמו הרא״ש בדעת בעל הלכות גדולות שבא רק להשמיע שאין האחד פוטר את חבירו ואינו עוסק כלל בדיני הקדמה.
הב״ח מסכים לפירושו, ולדעתו זו גם דעת הרי״ף בפירוש הסוגיה, שלא כפי שהבינוה המפרשים האחרים. אבל הרמ״א בדרכי משה (סק״א) מפרש בדעת הרמב״ם שהיא כדעת המרדכי שבברכות שונות מקדים לברך על מין שבעה וחכמים מודים לרבי יהודה בזה, אך לא התבאר כיצד ניתן לומר שזו דעת הרמב״ם כשכותב שמין שבעה קודם דוקא כשאינו רוצה בזה יותר מבזה.
הגר״א (סק״ו) מבין שכוונת הכסף משנה לפרש שלדעת הרמב״ם נחלקו רבי יהודה וחכמים בין בברכות שוות ובין כשהן שונות, והלכה כחכמים שמברך על החביב בזה ובזה. כך מפרשים את הרמב״ם בעל נחלת דוד (דברי דוד) ובעל אליה רבה (סק״ב), ומציינים שפירושם אינו כפירוש הכסף משנה. לדעת בעל נחלת דוד זו הסיבה שהרמב״ם אינו מזכיר בכלל שיש עדיפות לברכה מבוררת, ואפילו לא לברכת אדמה ועץ על ברכת שהכל, שכן הוא מפרש שהסוגיה לעיל (לט, א) היא למאן דאמר שנחלקו דוקא כשברכותיהם שוות.
הגר״א עצמו מחדש שהרמב״ם גורס בסוגיה גרסה אחרת, לפיה הדעה השניה בגמרא אינה שחולקים אף כשאין ברכותיהם שוות אלא דוקא כשאין ברכותיהם שוות, וכשהן שוות מברך על האחד ופוטר את חבירו בלא חשיבות לשאלה על איזה מין יברך. לפי הסברו פוסק הרמב״ם כדעה זו, ודבריו מכוונים כלפי מינים שברכותיהם שונות שמברך על איזה שרוצה, כחכמים שחביב עדיף, וכשאין דבר שחביב מקדים מין שבעה שחכמים מודים בזה. לדבריו אף את דברי רב יוסף, שהמוקדם בפסוק מוקדם לברכה, יש לפרש כשהברכות שונות ודרגת חביבותם שווה, אך כשהאחד חביב הרי הוא קודם וכשהברכות שוות אין דיני קדימה כלל. לפי הגר״א מתקבל חידוש לפיו שיטת הרמב״ם הפוכה לגמרי מהשיטות האחרות בפירוש הסוגיה, ומוסיף הגר״א שצריך לומר שהרמב״ם לא גרס בסוף הסוגיה במעשה שהביאו לפני רב חסדא ורב המנונא תמרים ורימונים אלא תמרים וענבים, ומפרש שהכוונה ליין של ענבים שברכתו שונה מברכת התמרים, ולכך הוא מתכוון בסוף ההלכה שהתמרים קודמים לענבים, דהיינו ליין שברכתו שונה, ולא לענבים ממש שברכתם שווה לברכה שמברכים על התמרים.
אחרת היא דעתו של בעל חלק יעקב שכותב שהרמב״ם מפרש את הסוגיה כמו שאר הראשונים שמפרשים שנחלקו במשנה רק כשברכותיהם שוות, וכשאינן שוות מודה רבי יהודה לחכמים שחביב עדיף.
בעל ראשון לציון מדייק מלשון הרמב״ם שכותב:״ואי זה מהם שירצה להקדים - מקדים״ ולא ״ואי זה מהם שירצה מקדים״ שאין כוונתו כהסבר הכסף משנה שמקדים את החביב, אלא שכל שרוצה בהקדמתו עכשיו - מקדים אף על פי שאינו חביב. לדעתו, כך הוא מפרש את הלשון חביב שבסוגיה, שכן כך היא המשמעות הפשוטה של דברי חכמים במשנה שמברך על איזה שרוצה.
הסבר מחודש בדעת הרמב״ם כותב בעל הדרישה, שפוסק כרבי יהודה וכעולא, אך מפרש שהמחלוקת במשנה היא רק כשאינו רוצה במין אחד יותר מבחבירו, וכשרוצה - הכל מודים שמברך עליו תחילה, בין כשברכותיהם שוות ובין כשאינן שוות. על שיטתו יש להעיר שבפירוש המשניות מבואר שפוסק כחכמים.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרבי יהודה וכעולא, שבברכות שוות מקדים מין שבעה אף על פי שאינו חביב, ואם אין מין שבעה - מקדים את החביב, כדברי התוספות (לט, א ד״ה חביב) והרא״ש שבזה רבי יהודה מודה, ובברכות שונות מקדים איזה שרוצה אפילו כשאינו ממין שבעה ואפילו אינו חביב, כשיטת הרא״ש. הוא מביא גם את שיטת התוספות, רבינו יונה והרשב״א שצריך להקדים את החביב, ובסעיף ב את שיטת הרמב״ם על פי הבנתו, שהחביב קודם אף כשהברכות שוות. בסעיף ג המחבר פוסק כרא״ש שכאשר יש לפניו פרי עץ ופרי אדמה מקדים איזה שרוצה, אך מוסיף שיש אומרים שבורא פרי העץ קודם, דהיינו שיטת בעל הלכות גדולות.
הב״ח מסיק שעדיף לברך תחילה על החביב כשאין הברכות שוות, מפני שבלאו הכי זה נכון אף לפי שיטת הרא״ש והטור שמקדים מה שרוצה, וכן מסיקים המגן אברהם (סק״ד) והמשנה ברורה (סק״ט). הט״ז (סק״א) כותב שכיון שאין הכרעה ברורה במחלוקת - יכול לנהוג כרצונו, שכאשר הברכות שוות יכול לברך על מין שבעה כשיטת הרא״ש או על החביב כשיטת הרמב״ם, וכאשר הן שונות יכול להקדים מין שבעה, את החביב או אף מין אחר שאינו חביב.
בעל אליה רבה חולק ופוסק שכאשר הברכות שונות יש להקדים ולברך על מין שבעה מפני שרבים פוסקים כשיטת המרדכי, וגם לשיטת הרא״ש והטור הרי ממילא רשאי לברך על מה שרוצה, אולם המשנה ברורה בביאור הלכה כותב כנגדו שמאידך גיסא יש הרבה שפוסקים כחכמים כשיטת הרמב״ם שלעולם חביב עדיף, ולכן יש להקדים את החביב למין שבעה.
ד. הגדרת מין חביב.
הרא״ש כותב שהחביבות נקבעת לפי הרגילות ולא לפי מה שחביב עליו עכשיו, וכן כותב רבינו יונה (שם ד״ה מחלוקת) שאף על פי שאינו רוצה לאוכלו עכשיו תחילה - מקדימו מפני שהוא חביב יותר. הבית יוסף מדייק מלשון הרמב״ם שאינו מדבר על החביב אלא כותב ״אי זה מהם שירצה להקדים - מקדים״, שחולק עליהם ומפרש שהחביב הוא המין שחפץ להקדימו בשעת האכילה, והגר״א (סק״ז) מעיר שאף לשון המשנה ״מברך על איזה מהן שירצה״ מסייעת לפירושו.
כדעת הרמב״ם מפורש בספר החינוך (מצוה תל) שהחביב הוא זה שרצונו לאכול בתחילה, והמשנה ברורה בביאור הלכה מדייק כך מלשון האור זרוע (שם) שכותב: ״איזה שתאוותו לאכלו - עליו מברך״.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כדעת הרא״ש ורבינו יונה, אך מביא בסעיף ב גם את דעת הרמב״ם שמקדים את החביב לו באותה שעה. הט״ז (סק״א) כותב שיכול לסמוך על איזו שיטה שרוצה, וכעין זה כותב המשנה ברורה (סקי״א) שהמברך על החביב עתה יש לו על מי לסמוך.
ה. סדר הקדימה בשבעת המינים.
לעיל (פרק א) התבאר שהפוסקים כרבי יהודה מסתמכים על דברי רב יוסף שכל הקודם בפסוק קודם לברכה, והפוסקים כחכמים מסבירים שההקדמה של הקודם בפסוק נוהגת רק כשחביבותם שווה, אך כשיש מין חביב יותר - יש להקדימו אף כשהוא מאוחר בפסוק. לפי זה יש לפרש בדברי הרמב״ם, אשר פוסק כאמור כחכמים ובכל זאת מביא את הדין שכל הקודם בפסוק קודם לברכה, שהם המשך למה שכותב קודם, דהיינו בכגון שאינו רוצה בזה יותר מבזה.
רבינו יונה (כט, א בדפי הרי״ף) דן בדין של כל המוקדם בפסוק, ממנו עולה שיש להקדימו אף כשברכתו בורא פרי האדמה ואף על פי שפירות העץ חביבים יותר. כך יוצא שהרי חיטה ושעורה שברכתן בורא פרי האדמה קודמות בפסוק לפירות העץ. מסקנה זו נראית לו מחודשת ואף תמוהה, לכן הוא כותב בתחילה שהדין של כל המוקדם נאמר רק במינים שברכותיהם שוות, כגון חיטה ושעורה או גפן ותאנה, אך כשהברכות שונות, כגון חיטה וגפן - החביב קודם ולאו דוקא החיטה. בהמשך הוא כותב שניתן לומר שהדין נוהג אף כשהברכות שונות, אך לא כשכוסס את החיטה ומברך בורא פרי האדמה אלא כשאוכל דייסה ומברך בורא מיני מזונות, שברכה זו בודאי קודמת לברכת בורא פרי העץ.
שתי האפשרויות נזכרות בדברי הרא״ש כחלק מדיון בשאלה האם יש להקדים ברכת העץ לברכת בורא פרי האדמה, וממסקנת דבריו יוצא שסובר שכל המוקדם בפסוק קודם אף כשהברכות שונות, ואפילו כשכוסס חיטה ומברך עליה בורא פרי האדמה.
גם הטור כותב כך בדעת הרא״ש אולם אינו כותב זאת בלשון ודאית, ומסביר הבית יוסף שאפשר שאף הרא״ש מודה שאין הכוונה לכוסס חיטה כיון שעיקר כוונת הפסוק היא לאוכל חיטה כשאפאה פת. על פי זה הוא פוסק בשלחן ערוך (סעיף ה) שדוקא כשעשה דייסה יש להקדים בורא מיני מזונות לברכת הפרי, ולא כשכוסס ומברך בורא פרי האדמה. על כן בסעיף ד המחבר כותב שתמרים קודמים לענבים על פי הקרבה של כל מין ל״ארץ״ שלו, ואינו כותב את דברי התוספות (ד״ה זה), הרא״ש והטור שהחיטה קודמת לזית והשעורה לתמרים. זאת משום שכאשר ברכתם מזונות - יש להקדימם בלאו הכי, וכאשר ברכתם בורא פרי האדמה - באמת אין חיוב להקדימם.
בענין זה ראוי לציין שהראבי״ה כותב שמינים הסמוכים ל״ארץ״ באותה מידה שקולים הם ומקדים איזה מין שרוצה, ומשום כך לא עירבם הפסוק לכותבם על הסדר, דהיינו חיטה, זית, שעורה, דבש, גפן וכו׳, אלא הפסיק ב״ארץ״ כדי להתחיל סדר חדש השקול לסדר הראשון.
בדעת הטור שכותב שזית קודם לשעורה למרות שסובר שבמינים שברכותיהם שונות מברך תחילה על מה שרוצה, כותב המגן אברהם (סק״ב) שבכל זאת כששניהם משבעת המינים יש להקדים כסדר הפסוק למרות שברכותיהם שונות. כך כותב גם בעל הפרישה (סק״ו) בשם רבו המהרש״ל, ומסביר שכמו שאינו רשאי להקדים ברכת שהכל לבורא פרי העץ או האדמה, שהן ברכות מבוררות יותר, כך גם אינו רשאי להקדים ברכה על דבר המאוחר בפסוק. החידוש העולה מדבריהם הוא שלמרות שאינו צריך להקדים מין משבעת המינים למין שאינו משבעת המינים, בכל זאת כשיש לפניו שני מינים משבעת המינים - צריך להקדים את המוקדם בפסוק.
לעומת זאת שיטת הב״ח בהסבר הרא״ש והטור היא שהחיוב המוחלט להקדים את המוקדם בפסוק חל רק כשהברכות שוות, ואז צריך להקדימו אף על פי שאינו חביב ואינו רוצה בו יותר מהשני, אך כשהברכות שונות - מקדים את המוקדם בפסוק רק כשחפץ לאכול משניהם באותה מידה ושניהם שווים בחביבות, ולפי דבריו מה שכותב הטור שזית קודם לשעורה וחיטה קודמת לזית - היינו דוקא בכגון ששווים בחביבות ואינו חפץ באחד יותר מבשני.
הסבר שונה לשיטת הטור מובא בחידושי הגהות (סק״א) בשם מהרל״ח שזית קודם לשעורה כששניהם נפטרים בברכה אחת, כגון בתבשיל שיש בו זית ושעורה, אך כשמברך על כל אחד בנפרד - מקדים מה שרוצה.
כאמור, השלחן ערוך במכוון משמיט את דברי הטור שחיטה קודמת לזית ושעורה קודמת לתמרים, כיון שאינו סובר שיש להקדימם אלא אם כן עשויים פת או תבשיל.
הרמ״א מוסיף בסעיף ד את הכלל שמקדים את הסמוך ל״ארץ״ הכתוב ראשון, ובסעיף ה אינו משיג על דברי המחבר שהחיטה והשעורה קודמות דוקא כשעשה מהם תבשיל. לפי זה מקשה המגן אברהם (סק״ח) שאין צורך במה שכותב סעיף ד, כיון שאם עשאן תבשיל - בלאו הכי צריך להקדימן כשברכתן בורא מיני מזונות, בלי קשר לסדר הקדימה בפסוק, ל״ארץ״ הראשון או השני.
המגן אברהם מתרץ (על פי הסבר הפרי מגדים ובעל מחצית השקל) שבאמת אין ברכת בורא מיני מזונות קודמת לברכת הפרי המוקדם יותר בפסוק, וכוונת הרמ״א אם כן לומר שזית קודם לתבשיל של שעורים, או שכוונתו לומר שזית קודם לברכת בורא פרי האדמה על שעורים כששווים בחביבותם.
כדברי המגן אברהם בתירוצו הראשון כותב הט״ז (סק״ד) בדעת הטור שכותב בפירוש שזית קודם לשעורה, שכוונתו אפילו לתבשיל של שעורה שברכתו מזונות, משום שברכת בורא מיני מזונות אינה נחשבת מבוררת יותר מברכת פרי העץ. אבל בעל הלבוש (בהגהה) כותב שלעולם ברכת המזונות קודמת שהיא קרובה בחשיבותה לברכת הפת, וכן מוכיח בעל אבן העוזר מהנוסח של ברכת מעין שלש כשאכל מזונות ופירות, שמקדים לברך על המחיה לפני שמזכיר את הפירות.
לגבי הדין של כוסס חיטה, שלפי פסק השלחן ערוך אין ברכתה שהיא בורא פרי האדמה קודמת לבורא פרי העץ, משמע מדברי המגן אברהם (סק״ח) שחזר הדין להיות כמו בכל שתי ברכות שונות שמקדים את החביב, לפי מה שנפסק בסעיף א, ונמצא שכאשר שוים בחביבותם - מקדים את החיטה שקודמת בפסוק. דעת הגר״א שונה, ולפיה אין דין הקדמה כלל מצד הפסוק כשמדובר על כוסס חיטה.
ו. ברכת בורא פרי הגפן.
רבינו פרץ (בהגהת סמ״ק ס׳ קנא, כא, מובא בטור) כותב שתמרים קודמים דוקא לענבים כשמברכים עליהם בורא פרי העץ, אך לא ליין שברכתו מבוררת יותר, שמזכיר ממש את הגפן. מטעם זה קודמת ברכת היין אף לברכת העץ שעל זית, למרות שסמוך ממש ל״ארץ״. עם זאת ברכת בורא מיני מזונות על תבשיל של חיטים או שעורים קודמת לברכת היין, מפני שגם היא ברכה מבוררת והרי הם מוקדמים בפסוק לגפן.
הבית יוסף תמה על הטור שמביא את דברי רבינו פרץ למרות שלכאורה אין הלכה כמותו, לפי מה שהתבאר שבמינים שברכותיהם שונות יכול להקדים את מה שרוצה או שהחביב קודם, וגם המנהג אינו כמותו. אכן הב״ח לפי שיטתו, שהתבארה לעיל, מסביר את דברי הטור האלה כמכוונים דוקא לכגון ששניהם חביבים עליהם במידה שווה.
נראה שההסבר לדברי הטור הוא כמו שכותב בעל הדרישה, שברכת בורא פרי הגפן חשובה ודומה לברכת המזונות, ולכן יש להקדימה, ואינה כמו ברכת בורא פרי העץ כלפי ברכת בורא פרי האדמה, וכן מובא בחידושי הגהות (סק״ב) בשם מהרל״ח שאפשר שאף הרא״ש מודה בזה כמו שמסכים שברכת העץ והאדמה קודמות לברכת שהכל, מפני שהן ברכות מבוררות.
הבית יוסף עצמו מיישב בדוחק שברכת העץ וברכת הגפן נחשבות כאילו שוות מפני ששתיהן אילנות, וממילא יש בהן דין קדימה על פי החשיבות ולא על פי החביבות, ובשלחן ערוך הוא משמיט את חידושו של רבינו פרץ. הרמ״א מביאו בסעיף ד, ומסבירו הגר״א (סקי״ב) שכיון שברכתו מבוררת - הרי זה כברכת בורא פרי העץ לגבי ברכת שהכל, כפי שהתבאר.
ציון ד.ה.
עיין בירור הלכה לנגעים פרק יג, ט.
ציון ז.
עיין בירור הלכה לנזיר לח, א ציון א.
ציון ח.
עיין בירור הלכה לשבת עו, ב ציון א.
ציון ט.
עיין בירור הלכה לכלים פרק יז, א.
בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שנובלות תמרה הם תמרי דזיקא [תמרים של השרת הרוח], היינו דהכא [זהו הטעם שכאן] במשנה שלנו כשהמדובר בתמרים מקולקלים קרי לה [הוא קורא להם] ״נובלות״ סתמא [סתם], והתם [ושם] שהמדובר באלה שנשרו ברוח קרי לה [קורא להם] ״נובלות תמרה״, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שגם נובלות תמרה הם בושלי כמרא [תמרים שרופי שרב], ניתני אידי ואידי [ישנה אם כן בזה ובזה] ״נובלות תמרה״, או אידי ואידי [בזה ובזה] ״נובלות״ סתמא [סתם], ומאחר ונשתנה הלשון נראה שהם דברים נבדלים. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומעירים כי אכן לדעה זו קשיא [קשה].
Granted, according to the one who said that novelot temara are dates felled by the wind, that is why here, when our mishna speaks of ruined dates, it calls them novelot, unmodified and there, when it speaks of those that fell because of the wind, it calls them novelot temara. However, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, it should have taught in this mishna here and that, the mishna in tractate Demai, novelot temara; or taught in this and that novelot, unmodified. The use of different terms indicates that the mishnayot are discussing different items. No answer was found to this question, and the Gemara notes that indeed, according to the one who said that novelot temara are dates burned by the heat of the sun, it is difficult.
הכל
(2) הָיוּ לְפָנָיו מִינִין הַרְבֵּה כוּ׳.: אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, אדְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִין שִׁבְעָה עָדִיף, וְרַבָּנַן סָבְרִי מִין חָבִיב עָדִיף. אֲבָל בבְּשֶׁאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת – ד״ה דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל זֶה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל זֶה.
The mishna cited a dispute with regard to the order in which one is supposed to recite the blessings when there were many types of food before him. Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants. Ulla said: This dispute is specifically in a case where the blessings to be recited over each type of food are the same, as in that case Rabbi Yehuda holds: The type of the seven species takes precedence, and the Rabbis hold: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first. However, when their blessings are not the same, everyone agrees that one must recite a blessing over this type of food and then recite another blessing over that, ensuring that the appropriate blessing is recited over each type of food.
The mishna cited a dispute with regard to the order in which one is supposed to recite the blessings when there were many types of food before him. Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants. Ulla said: This dispute is specifically in a case where the blessings to be recited over each type of food are the same, as in that case Rabbi Yehuda holds: The type of the seven species takes precedence, and the Rabbis hold: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first. However, when their blessings are not the same, everyone agrees that one must recite a blessing over this type of food and then recite another blessing over that, ensuring that the appropriate blessing is recited over each type of food.
בשברכותיהן שוות – כגון זיתים ותפוחים דתרווייהו ב״פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת.
חביב עדיף – איזה שירצה דמתניתין את החביב עליו משמע.
אבל בשאין ברכותיהן שוות ד״ה – אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע״ג דתנן (לעיל דף מ.) בירך על פירות האילן ב״פ האדמה יצא ה״מ בחד מינא וטעה ובירך עליה ב״פ האדמה אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית.
סימן קצג
היו לפניו מינין הרבה, אם ברכות שוות כגון ענבים תאנים ורימונים תותיםא תפוחים ואגוזים ואפרסקין ולשארב פירות שמברכין עליהן בורא פרי העץ, הקודם בפסוק קודם לברכה ומברך על הענבים ופוטר כולם. ואם אין ענבים, תאנים קודמין. ואם אין תאנים אלא רימונים ותמרים, תמרים קודמין לברכה ופוטר רימונים. שהתמרים שניים לארץ, ארץ זית שמן ודבש, ודבש אילו תמרים, ורימונים חמישי לארץ דכתיב ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, והקרוב לארץ ברכתו קודמת ופוטרתג האחרים. וברכת פירות הכתובים בפסוק פוטרת לפירות שאין כתובים בפסוק, שהכתוב בפסוק ברכתו מן התורהד כדכת׳ סמוך לארץ חיטה וגו׳ ואכלת ושבעת וברכת וגו׳, אבל שאין בפסוק אם בירך עליהן אינו פוטרה את הכתוב בפסוק, שאין ברכתן אלא מדרבנן.
[סימן קצד]
וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, הא אם חייב בדבר מוציא אפילו אם יצא, חוץ מברכת המזון שאם יצא אינו מוציא דכת׳ ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך. והדתניא קטן מברך לאביו, אעפ״י שאינו מחויב דהא לאביו קאמר, תפתר בעונה אחריו אביו אמן דהוי כאילו מברךו.
א. בכתה״י בשיבוש: אותים ותגורים. וכנ׳ צ״ל: תמרים ותותים.
ב. ושאר (והט״ס גם בכת״י).
ג. עי׳ להלן בהערה ל.
ד. ר״ל ברכה אחרונה דיליה. וכדמוכח מהילפותא שמביא להלן דכתיב סמוך לארץ וכו׳. ונמצאת ילפותא זו בה״ג הל׳ ברכות ד״י סע״ד: והיכא דאכל ומספקא ליה אי בריך אי לא בריך אי משבעת המינין אכל דמחייבין ברכה מדאורייתא ארץ חטה ושעורה וגו׳ ואכלת ושבעת וברכת וכו׳. [וכשיטת בה״ג כ״ד הטור סס״י רט] ובא רבינו לפרש מאי אולמייהו דשבעת המינין ומה לי דכתיבי בקראי. וקאמר משום שברכה אחרונה באלו דאורייתא חשיבי. ולא עלה על דעתו דגם ברכה ראשונה דאורייתא נגד כל הראשונים. וכן הבין גם פתח הדביר שכתב דאפשר שדעת רבינו דברכה מעין ג׳ דאורייתא, הו״ד בשד״ח מערכת ברכות אות לד.
ה. מלשון רבינו משמע לכאורה דאם הקדים את שאינו בפסוק לא פטר ואפילו כיון לכך. ודלא כהרשב״א בסוגיין [והו״ד בב״י סס״י ריא] שכתב ׳מסתברא אע״פ שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך׳. ואולי מיירי רבינו בלא נתכון שבזה גם להרשב״א לא פטר דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כונה.
ו. נראה שכל הדיבור מיוסד על הירושלמי פ״ג ה״ג. וז״ל הירושלמי: תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפי׳ אם יצא מוציא א״ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלהיך מי שאכל הו׳ יברך ר׳ יוסי ור׳ יודה בן פזי הוו מתיבי׳ אמרו לא מסתבר׳ בקרית שמע שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו לא מסתבר׳ בתפילה שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו וכו׳ תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה ועבד מברך לרבו וקטן לאביו לא כן א״ר אחא בשם ר׳ יוסי ביר׳ נהוראי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו תיפטר בעונ׳ אחריהן אמן. והנה מפרשי הירושלמי פירשו את תמיהת הירושלמי כל שאמרו בקטן וכו׳ דכיון שהוא לחינוך בעלמא איך מוציא את אביו. [וכעין שתמהו בבבלי ד״כ ע״ב]. וכ״ה בירושלמי ר״ה ספ״ג שהובאה הך ברייתא דאבל אמרו על המשנה של כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא וכו׳. וע״ז מתרץ הירושלמי דבעונה אמן אחריו סגי. אבל רבינו משמע שמפרש דתמיהת הירושלמי עולה על הדין הראשון שהביא הירושלמי: תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא וכו׳ חוץ מברהמ״ז, וע״ז תמה הירושלמי מקטן מברך לאביו, דמדקתני ׳לאביו׳ משמע שהוא אינו צריך עכשיו לאותה ברכה. [ועל כרחין לא גרס רבינו בירושלמי ׳כל שאמרו בקטן כדי לחנכו׳ דהרי לפירושו החסרון הוא משום דלא אכל והוא מברך ׳לאביו׳ ואין החסרון משום שהוא קטן וכל חיובו רק משום חינוך. וצ״ל לרבינו מה שאין הירושלמי תמה מעצם זה שהוא קטן, משום דאיכא למימר כמו שהעמידו בבבלי כ ע״ב דמיירי שהגדול אכל שיעורא דרבנן]. אבל תימה לפי ביאורו של רבינו למה תמה הירושלמי רק מקטן ׳לאביו׳, הא גם באשה הלשון ׳לבעלה׳ וכן בעבד ׳לרבו׳. ואולי גרס בירושלמי רק קטן מברך לאביו. גם ק״ק מירושלמי דר״ה הנ״ל ששם מיירי רק מענין אינו מחוייב בדבר וכנ״ל.
והנה בבבלי דף כ ע״ב הקשו אותה קושיא על בן מברך לאביו הא אינו בר חיובא והעמידו הברייתא באכל הגדול שיעורא דרבנן. ואם הבבלי מודה לירושלמי דסגי בעניית אמן, מצינו מחלוקת בראשונים: בס׳ ההשלמה לברכות שם כתב ׳ולא נהיר מדלא שני ליה הכי בתלמודא דידן׳, [וכ״כ בהר צבי או״ח סי׳ קיב ולא זכר שר דברי הראשונים בזה], ולעו״ז במאירי לברכות שם כתב שמא הבבלי אינו חולק על הירו׳ ומה שהעמידוה בבבלי באכל שיעורא דרבנן מיירי בלא ענה אמן. וכמה ראשונים מלבד רבינו הביאו את הירושלמי ולא גילו דעתם אי סבירא להו כותיה: בעה״מ לברכות שם ותשו׳ מהר״ם ד״ל סי׳ תטז ורוקח סי׳ שלג וראבי״ה סי׳ סב וסי׳ תקלד. [ויש ראשונים שגרסו במקום עונה אחריהם אמן – עונה אחריהם מה שהן אומרים, ואינם מעניננו כאן]. ועי׳ עוד ב״דיונים בדברי רבינו״ שבסוף הספר.
והנה בבבלי דף כ ע״ב הקשו אותה קושיא על בן מברך לאביו הא אינו בר חיובא והעמידו הברייתא באכל הגדול שיעורא דרבנן. ואם הבבלי מודה לירושלמי דסגי בעניית אמן, מצינו מחלוקת בראשונים: בס׳ ההשלמה לברכות שם כתב ׳ולא נהיר מדלא שני ליה הכי בתלמודא דידן׳, [וכ״כ בהר צבי או״ח סי׳ קיב ולא זכר שר דברי הראשונים בזה], ולעו״ז במאירי לברכות שם כתב שמא הבבלי אינו חולק על הירו׳ ומה שהעמידוה בבבלי באכל שיעורא דרבנן מיירי בלא ענה אמן. וכמה ראשונים מלבד רבינו הביאו את הירושלמי ולא גילו דעתם אי סבירא להו כותיה: בעה״מ לברכות שם ותשו׳ מהר״ם ד״ל סי׳ תטז ורוקח סי׳ שלג וראבי״ה סי׳ סב וסי׳ תקלד. [ויש ראשונים שגרסו במקום עונה אחריהם אמן – עונה אחריהם מה שהן אומרים, ואינם מעניננו כאן]. ועי׳ עוד ב״דיונים בדברי רבינו״ שבסוף הספר.
אבל בשאין ברכותיהן שוות – פירש״י כגון צנון וזית ושוב אין כאן מחלוקת כיון שאין האחד פוטר את חבירו אפי׳ ר׳ יהודה מודה דאין עדיפות בשבעת המינים אלא מברך על איזה שירצה תחלה החביב לו ואחר כך יברך על השני וכן יש לפרש דרבי יהודה מודה לחכמים הואיל ולא פי׳ הגמ׳ מוטב שנאמר שיחיד מודה לרבים ולא רבים מודים ליחיד והקשה רש״י ולבריך על הצנון ולפטר את הזית דהא תנן לעיל בירך על פירות האילן ב״פ האדמה יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך ב״פ האדמה אבל הכא כשבירך ב״פ האדמה על הצנון לא פטר את חברו שהוא ב״פ העץ אפי׳ בדיעבד וא״ת הא אמרי׳ לעיל (דף לט.) גבי עובדא דבר קפרא דברכת בורא פרי האדמה חשיבא טפי משהכל לפי שמבוררת טפי א״כ גם ב״פ העץ חשיבא טפי מברכת ב״פ האדמה וי״ל דלא חשיב ב״פ העץ כל כך מב״פ האדמה כמו שחשוב ב״פ האדמה משהכל ומ״ש בהלכות גדולות דב״פ העץ תקדים לב״פ האדמה דמבוררת טפי היינו לפי המסקנא דלקמן דפליגי בשאין ברכותיהן שוות וקי״ל כר׳ יהודה אבל להאי לישנא דאמרי׳ דלא פליגי בשאין ברכותיהן שוות לא מתוקם פסק דהלכות גדולות כדפירשנו לעיל.
אמר עולאא מחלוקת בשברכותיהן שוות – כגון אתרוג וענבים, אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית שאין בהן עיקר ותפילה, דברי הכל שאין אחד מהן נפטר בברכת חבירו (אלא) [ולא] מין שבעה פוטר זולתו ולא חביב פוטר זולתו. אלא מברך על זה וחוזר ומברך על זה.ב
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות – כגון אתרוג וזיתג – רבסז״ל: פיר׳ אע״ג דאתרוג לאו ממין שבעה הוא.
א. הוא המשך פירה״ג.
ב. כעי״ז ברשב״א בשם רה״ג והוסיף: ״ומדלא פירש עולא איזה מהם קודם בשאין ברכותיהם שוות ש״מ דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכו״ע״. וכ״כ תוס׳ הרא״ש והרי״ח בשם ר׳ שמעיה בשם רה״ג, וראה אוצה״ג הפי׳ עמ׳ 57 ופיר״ח עמ׳ 49.
ג. לשון הרי״ף כאן.
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות. כלומר: כגון אתרוג וענבים, אבל בשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהן טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ומדלא פירש עולא אי זה מהם הקודם כשאין ברכותיהן שוות שמע מינה דאין הקפדה בהקדמתן אלא חביב עדיף לכולי עלמא, דאם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מין שבעה קודם, ועוד דבשלמא אי חביב קודם ור׳ יהודה הוא דמודה בהא לרבנן שפיר דיחיד מודה לרבים והיינו דאמר לה עולא סתם, אלא אי אמרת דמין שבעה עדיף רבנן הוא דמודו ליה לרבי יהודה וכיון דרבים מודו ליחיד הוי ליה לפרושי בהדיא משום דבעלמא רבים עדיפי וקיימי ויחיד מודה להו. כן פירש רב האי גאון ז״ל וכן נראה גם מדברי רש״י ז״ל. וכן נראה לי להכריע ממה שאמרו בסמוך: חסורי מחסרא והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים בשהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אלמא אפילו בשאין צנון עיקר אם רצה עליו מברך תחלה, שהרי לא חדש כאן אלא שחוזר ומברך על הזית הא צנון כדקאי קאי, כלומר שעליו יכול לברך תחלה, דאם איתא דעל זית חייב לברך תחלה כיון דעד השתא הוה אמרינן מברך על הצנון ופוטר את הזית לא סגיא בהא דקאמר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה עד שיאמר אבל אין צנון עיקר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון, אלא ודאי משמע כדברי הגאון ז״ל.
וטעמא דהא מילתא דקפיד רבי יהודה בשברכותיהן שוות ולא קפיד בשאין ברכותיהן שוות, נראה לי משום דבשברכותיהן שוות דברכה דחד פטר אידך לגמרי, הא מילתא חשיבא טפי ודינא הוא דחשוב ליפטר שאינו חשוב, אבל בשאין ברכותיהן שוות דלא פטר חד לחבריה וליכא אלא הקדמה בלחוד כיון דחביב ליה אידך עליה מברך ברישא והדר מברך אאידך, דהקדמה בלחוד מילתא זוטרתי היא. והא דפליגי לקמן (ברכות מג:) בית שמאי ובית הלל בהביאו לפניהם יין ושמן דבית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על השמן דאלמא לכולי עלמא קפדינן אהקדמה בלחוד, התם הוא משום דסבירא להו לבית הלל דכיון דיין לשתייה ושמן להריח יין חביב ועדיף נמי טובא וקפדינן אפילו בהקדמתו, ובית שמאי סברי איפכא דכיון דשמן אינו מחוסר מעשה דכיון שהוא מקריבו כנגד חוטמו מיד מריחו ונהנה ממנו ויין מחוסר מעשה שאינו נהנה ממנו עד שישתהו, הלכך שמן חביב ועדיף ואיהו קודם לברכה.
ודכוותה איכא נמי הכא באין ברכותיהן שוות דאפילו אהקדמה בלחוד קפדינן, כגון בדברים שמברכין עליהם שהכל ודברים שברכותיהן פרי העץ אי נמי פרי האדמה דלכולי עלמא פרי העץ ופרי האדמה קודמין לשהכל כדדייקא שמעתא גבי עובדא דבר קפרא ותרין תלמידי דלעיל (ברכות לט.). הדין הוא סברא דמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל מאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת סבירא ליה דאף בהקדמת ברכותיהן בין פרי העץ ופרי האדמה קפדינן בשיש בהן ממין שבעה אבל בשאין ברכותיהן שוות וליכא ממין שבעה כגון צנון ותפוח מברך על זה וחוזר ומברך על זה לכולי עלמא, דעד כאן לא חזינן דפליגי רבי יהודה ורבנן אלא בשיש בהן ממין שבעה הא בשאר מינין לא חזינן להו דפליגי ובכדי לא אמרינן דפליגי אלא בראיה, כן נראה לי.
אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דרבי יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי׳ כיון דחדא ברכה היא חביב עליה עדיף לברוכי עליה וליפטרו אידך. אבל אין ברכותיהן שוות. דזה פרי האדמה וזה פרי העץ. דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. פי׳ אבל לעיל דברכותיהן שוות אינו מברך על זה וחוזר ומברך על זה אלא מברך על האחד וחבירו פטור. כתב רבינו ז״ל ואיזה שירצה יקדים. ולא נהיר דהוה ליה למימר הכי בהדיא דברי הכל מברך על איזה מהן שירצהא, אלא הכי פירושה וחשוב בברכות עדיף כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף, בורא פרי האדמה ושהכל בורא פרי האדמה עדיף, דכל שמיוחד בברכתו הוא חשוב יותרב. ואף על גב דאמרינן במתניתין (בבלי ברכות מ.) דאם בירך בפירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם איתא הוה ליה לאקדומי בורא פרי האדמה כי היכי דליפטרו אידך כדי שלא לרבות בברכותג, ואף על גב דבורא פרי העץ עדיף ומשום הכי מקדים ליה, הוה ליה למימר בורא פרי האדמה כדי שלא להרבות בברכות כדקיימא לן דאסור לרבות בברכות בחנם כדמוכח ביומא (בבלי יומא ע.) ובסוטה (בבלי סוטה מא.)ד, איכא למימר דכי אמרינן דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא הני מילי כשמתכוין לצאת באותה ברכה אבל ודאי עיקר מצותו לצאת בכל אחד בברכתו הראויה לוה.
פי׳ ובגמרא פליגי בה רב אמי ורב יצחק נפחא, מתניתין דפליגי רבי יהודה ורבנן אי בשברכותיהן שוות או לא, וחד מינייהו קאי כעולא דמוקי לעיל פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בברכותיהן שוות, הילכך קיימא לן כותיה דהוו להו תרי לגבי חד, ובפלוגתא דמתניתין הלכה כרבנןו וברכותיהן שוות חביב עדיף, ואין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף וכדמוכח לעיל (בבלי ברכות לט.) מעשה דבר קפרא.
א. צ״ע דהך לישנא הוה משמע דגם באין ברכותיהן שוות מברך אחד מינייהו בלבד אלא דהכא לכו״ע מברך אחביב, ועיקר כונת עולא לומר שלא נחלקו אלא כשמברך ברכה אחת על מה מברך אותה ברכה אבל בפה״ע ופה״א מברך גם על זה וגם על זה ואין שייך לפלוגתייהו. (וע׳ ברא״ש).
ב. ולא אזלינן בתר מעלת הדבר כגון חביב ומין ז׳ אלא בתר חשוב בברכה דהא עדיפא, ואידך מד״א סובר דמעלת הדבר שמצד עצמו עדיפא. ועיקר הדבר מבואר לעיל לט, א דבפה״א קודם לשהכל אע״ג דשהכל חביב טפי (והובא בדברי רבינו בסמוך), ומפרש רבינו דה״ה בבפה״א ובפה״ע כיון דמיוחד ומבורר יותר, ולפ״ז הגמ׳ לעיל לט, א אתיא כעולא, וכן דעת בה״ג ורס״ג בסידורו ורב שמואל בן חפני (בב״י בשם שבה״ל) ומהר״ם מרוטנבורג וסמ״ק סי׳ קנא וריטב״א פ״ג ס״ט ורוקח סי׳ שכט, אבל רוב הראשונים כתבו דשהכל שאני דאינה מבוררת כלל (ועמ״ש לעיל הע׳ 134), והפי׳ בסוגיין דרק בברכותיהן שוות יש כאן דין קדימה מצד מעלת הדבר, ודעת הרא״ש שבאין ברכותיהן שוות אין תורת קדימה כלל דהוו תרי מילי דלא שייכי אהדדי וכ״ה בראבי״ה סי׳ קטז, אבל הרי״ף וש״ר מפרשים כונת הגמ׳ דהא דסובר ר״י דיש להקדים החשוב על שאינו חשוב אע״ג דחביב ונהנה טפי מהאינו חשוב זהו דוקא בברכותיהן שוות שאין ראוי שיפטר החשוב ע״י האינו חשוב אבל באין ברכותיהן שוות שאין כאן אלא קדימה בעלמא על מה יברך תחלה אין בזה גריעותא לחשוב ואית לן למיזל בתר חביב דנהנה ממנו טפי וראוי להקדים לשבח ולהודות עליו. (ובר״מ משמע שאף בפה״ע ושהכל מברך אחביב ואולי מפרש בסוגיין כרבינו ופוסק כמד״א דגם באין ברכותיהן שוות פליגי וע׳ נחל״ד ואבהא״ז).
ג. לפי׳ הרי״ף ודאי קשיא כיון שמקדים החביב למה מברך על זה וחוזר ומברך על זה אבל לרבינו שמקדים בפה״ע לא קשיא למה מברך אתרוייהו אלא דמ״מ קשיא דאין לרבות בברכות בחנם.
ד. עיין תוס׳ מנחות לו, א ד״ה סח ותוס׳ חולין פז, א. וע׳ ר״מ פ״ז תפלה הט״ז. (וע׳ או״ז סי׳ קעו).
ה. משמע שאם בירך על פרי האדמה בכונה להוציא גם פרי העץ שיאכל יצא וכ״ה בתר״י וכ״פ בשו״ע רו ס״ב, וברש״י משמע קצת דאפילו נתכוין לא יצא, וע׳ בשע״ת ומ״ב שם.
ו. וכן דעת רה״ג (ברשב״א) ור״ח ור״מ פ״ח ברכות הי״ג וריטב״א פ״ג ס״ט וראבי״ה סי׳ קטז ואו״ז סי׳ קעו והשלמה וכתב שם שכ״מ גם דעת הרי״ף שסתם ולא פי׳ הלכה כמאן (ומ״מ הביא לדברי עולא לומר שאין חכמים חולקים על דין קדימה אלא טעמם דחביב עדיף וממילא כשאין חביב מקדים מין ז׳ ומוקדם בפסוק), אבל בה״ג ותוס׳ ותר״י והרא״ש וראב״ד ועוד ראשונים פסקו כר״י וכ״ה בטוש״ע.
מתני׳ היו לפניו הרבה מינין ר׳ יהודה אומר אם יש ביניהם ממין ז׳ עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה:
גמ׳ אמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות דר׳ יהודה סבר מין ז׳ עדיף ורבנן סברי חביב עדיף פי׳ אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח״כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין שבע דלר׳ יהודה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה פרש״י ואין הצנון. פוטר את הזית מתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פירש ה״ר שמעיה בשם רב האי כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים מודו ליחיד וכן כתב רב אלפס ז״ל דעל איזה מהם שירצה יברך ותימה דמסתמא בורא פרי העץ חשיב מבורא פרי האדמה משום דמבוררת טפי דבורא פרי האדמה כולל כל הגדל באדמה אבל ב״פ העץ מברך דוקא על מה שגדל באילן ומהאי טעמא אמרינן לעיל (ברכות דף לט.) בעובדא דבר קפרא דברכת בפה״א חשיבא מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר י״ל דלא חשיב כל כך ברכת פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר ואם תאמר היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף האמרינן לקמן המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ״ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ ותירץ ה״ר שמעיה ז״ל דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו׳ היינו כשאין חביב ליה זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר חביב יקדים וקשה מהא דאמרינן בשמעתין דרב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתי קמייהו תמרי ורמוני קדים רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק כו׳ ומאי קא קשיא ליה דילמא תמרי חביבי ליה ע״כ צריך לומר דכל המוקדם דלקמן אתיא כר״י וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר׳ יהודה סבירא להו וכן פסק בעל ה״ג כר׳ יהודה וכן כתב דבורא פרי העץ קודם לב״פ האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהם שוין ד״ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו ולישנא לא משמע הכי דא״כ הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חבירו הלכך נראה דברי רב האי ודברי רב אלפס ז״ל ורש״י דמברך על איזה מהם שירצה ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אלמא מברך על חטה ושעורה מקמי גפן דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא דודאי ברכת המוציא או במ״מ חשיב מב״פ העץ אבל כוסס את החטה דליכא אלא בפה״א לא תקדום לבורא פרי העץ ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לומר כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהם שוות כמו חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים. ואם תאמר מ״ש דלרבי יהודה כשברכתן שוה צריך להקדים ז׳ המינים וכשאין ברכתן שוה אין צריך להקדים וי״ל דודאי כשברכתן שוה דבברכה האחת פוטר את חבירו אז מסתבר לברך על שבעת המינים ולפטור את השני אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזה מהן שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהן מז׳ המינים כמו אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ״ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש בהן מין שבע קיימא לן כרבי יהודה דאמר מין ז׳ עדיף ויברך עליו אע״פ שהאחר חביב לו ואם יש לפניו ב״פ העץ ושהכל יברך ב״פ העץ תחלה וכן ב״פ האדמה ושהכל ב״פ האדמה קודמת. וב״פ האדמה וב״פ העץ על איזה מהן שירצה יברך ול״נ מדלא קאמר מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף אלמא אפילו אחד מהן חביב יכול לברך על השני כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל ומה שתלו לרבי יהודה עדיפות במין שבעה ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת. אמר רב יוסף ואיתימא ר׳ יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא א״ל רב חסדא לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה א״ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן שעורה ותמרים שעורים קודמין לפי שנכתבו בפסוק תחלה:
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות – פירוש כגון אתרוג וזית דר׳ יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף כיון דחדא ברכה היא לתרווייהו אבל אין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ואין אחד מהם טפלה לחברו דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. ובכה״ג חשוב בברכה קודם כגון פרי האדמה ובורא פרי העץ בורא פרי העץ עדיף בורא פרי האדמה ושהכל בפה״א עדיף דכל שמיוחד בברכתו חשוב יותר.
תוס׳ בד״ה אבל בשאין כו׳ א״כ גם בורא פרי העץ חשיבא טפי מב״פ האדמה כו׳ עכ״ל והתירוץ חסר מדברי התוס׳ והוא ברא״ש וז״ל דלא חשיב כ״כ ב״פ העץ כו׳ וע״ש:
פיסקא היו לפניו מינים הרבה אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר״י סבר מין ז׳ עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. לכאורה לא הוי צריך לפרש כן דר״י וחכמים פליגי בסברות הפוכות דר״י סבר הך מלתא דמין ז׳ עדיף מטעמא דחביב וחכמים סברי איפכא דמעלה דחביב עדיף ממעלה דמין ז׳ ובפשיטות הומ״ל דר״י סבר דמין ז׳ עדיף מדרשה דרבי יצחק ורבנן דלית להו דרבי יצחק מש״ה סברו דמברך על איזה מהן שירצה שאין שום קפידא בדבר כלל ובהכי הוי א״ש טפי פשטא דלישנא דמתני׳ דקאמרי חכמים מברך על איזה מהן שירצה ולא אמרו מברך על החביב אלא משום דבאמת לקושטא דמלתא פשיטא ליה לעולא דחביב עדיף והיינו מעובדא דהנך תנאי דמייתי הש״ס לעיל דף ל״ט בבר קפרא ותרי תלמידיו דקאמר בר קפרא אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם משמע להדיא היינו משום דאזלינן בתר חביב והנך תרי תלמידי נמי מעיקרא הוי בעי תלמודא לעיל למימר דחד מינייהו סבר דברכות פרגיות ושלקות שוין ומשום הכי בריך על הפרגיות דחביב ואידך סבר דשלקות בפה״א ומש״ה בריך על השלקות דפירי עדיף דהוי ברכה מבוררת וא״כ ממילא משמע דהיכי דברכותיהן שוות לכ״ע אזלינן בתר חביב וכ״ש למאי דדחי התם דכ״ע שלקות נמי שהכל אלא דתרי תלמידי פליגי הי מינייהו חביב ולפ״ז עולא דהוא מרא דשמעתא הכא הא שמעינן ליה לעיל בהך סוגיא דס״ל דשלקות מברך שהכל וא״כ לדידיה לכ״ע חביב עדיף ומש״ה מסיק הכא במילתיה דטעמא דחכמים משום דסברי חביב עדיף והיינו כפרש״י דאיזה שירצה דמתני׳ את החביב עליו משמע והשתא א״ש מה שהוצרך רש״י לפרש כן במימרא דעולא דלעיל במתני׳ גופא הו״ל לפרש כן ולפמ״ש א״ש דאדרבא במתניתין טפי הוי משמע דאיזה שירצה דמתני׳ כפשטיה דאין קפידא בדבר לגמרי ודו״ק ועיין עוד בסמוך:
שם אבל בשאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על זה כו׳ לכאורה יש לתמוה מאי ד״ה דקאמר דהא לענין זה אי נפטר אחד מהן בברכת חבירו לא שייך פלוגתא דר״י וחכמים כלל דא״כ לא הוי מעין פלוגתייהו וסוגי׳ כזו לא מצינו ועוד דטפי הי״ל לעולא למימר אבל כשאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על החביב תחילה והוי לגמרי מעין פלוגתייהו וממילא הוי שמעינן נמי תרתי חדא דאין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ואידך דמברך על החביב תחילה ויש ליישב ג״כ על הדרך שכתבתי בסמוך שהרי בכלל אין ברכותיהן שוות יש בכללן כמה ברכות במ״מ ובפה״ע ובפה״א ושהכל ולפ״ז לא פסיקא ליה למימר ד״ה מברך על החביב תחילה דהא ודאי ליתא שהרי אם חביב עליו אחד ממינים של שארי הברכות יותר מהמין שמברכין במ״מ ודאי צריך לברך במ״מ שהרי אפילו בלא טעמא דמין ז׳ אפ״ה הרי היא מבוררת יותר מכל הברכות שהיא ברכה מיוחדת וכן ברכת בפה״א וברכת בפה״ע מבוררת יותר מברכת שהכל כדאיתא לעיל בסוגיא דשלקות ופרגיות וכבר כתבנו שמבואר לעיל דברכה מבוררת לכולי עלמא עדיף מברכת חביב ומשום הכי הוצרך עולא לאסוקי במילתיה ד״ה מברך על זה דמינה שמעינן דלא קאי אלא אהנך ברכות דאיירי במתניתין בפלוגתא דר״י וחכמים בברכות שוות וממילא דלא קאי אבמ״מ דלא איירי בה מתניתין כלל כמ״ש בר״פ וממילא נמי דלא איירי בברכת שהכל דבכה״ג לא שייך מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה דהא בכה״ג אפילו חכמים מודו דכל הברכות קודמים לברכת שהכל אפילו באינו חביב כדאיתא לעיל ועוד דלענין ברכת שהכל לא שייך ברכות שוות באחד מז׳ מינין דלא שייך בהו ברכת שהכל דאע״ג דאמרינן לעיל דף ל״ח בדובשא דתמרי דמברכין עלייהו שהכל אפ״ה דבש דקרא דז׳ מינין אף ע״ג דאיירי בדבש תמרים אפ״ה ע״כ לא איירי קרא בדבש כה״ג דמברכין שהכל דהא דבש זה אינו חייב בביכורים ובתרומה כדאיתא לעיל וכמו שכתבתי שם בז׳ מינין דביכורים ולא איירי אלא בהנך ז׳ מינין דקרא ארץ חטה ושעורה דאתיין בג״ש ארץ ארץ אע״כ דדבש תמרים דקרא היינו שעשה ממנו כעין עיסה כמ״ש הרמב״ם דמברכין עליה בפה״ע וכ״ש לשיטת בעל ה״ג שכתבו התוס׳ לעיל גבי דובשא דתמרי א״ש טפי בפשיטות ע״ש. ולפ״ז ע״כ לא שייך פלוגתא דר״י וחכמים במתני׳ אלא במיני ברכות דבפה״ע ובפה״א ובהנך שפיר קאמר עולא ד״ה מברך על זה ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו וממילא מודה רבי יהודה דמברך על החביב כמו שכתבו רש״י ותוס׳ ונראה עוד דמהאי טעמא גופא פשיטא ליה לעולא דלא איירי מתני׳ אלא בברכותיהן שוות דוקא דאי אפילו בברכות שאינן שוות לא שייך שפיר מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה ובאין ברכותיהן שוות לא שייך הך כללא כיון שיש ביניהן ברכות מבוררות כנ״ל ודוק היטב:
בפרש״י בד״ה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד״ה כו׳ ושוב אין כאן מחלוקת. וכתב הרא״ש והטור דמשמע מתוך פירושו שאין קפידא בדבר כלל ועל איזה מהן שירצה יברך תחילה ולענ״ד משמעות זה אינו מוכרח מפרש״י דכיון שכבר פירש בדברי הסמוך על איזה מהן שירצה דמתני׳ דהיינו חביב ולאו שאין קפידא בדבר א״כ אי ס״ד שרוצה לפרש כאן שאין קפידא בדבר כלל לא ה״ל לסתום אלא לפרש וכה״ג קשה על דברי עולא גופא דלא הו״ל לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר דחביב עדיף דומיא דברכותיהן שוות דאיירי לעיל ועוד דהא איכא למיטעי נמי לומר דבאין ברכותיהן שוות מברך על הברכה מבוררת תחילה דהך מילתא דבפה״ע לא מיקרי מבוררת לגבי בפה״א לא ברירא כל כך וא״כ אכתי איכא למיטעא אע״כ דמאי שפרש״י ושוב אין כאן מחלוקת כוונתו ג״כ דמברך על התביב תחילה דאדלעיל מיניה קאי כדאשכחן בכל הש״ס כה״ג וכן נראה שהבינו התוספות כן בכוונת רש״י ומה שאדקדק עוד בזה בשיטת רש״י והפוסקים יבואר בק״א:
מיהו עיקר פרש״י ותוס׳ וכל המפרשים שכתבו מיהו שוב אין מחלוקת דמין ז׳ עדיף. יש לדקדק טובא שהרי זה לא נזכר כלל בדברי עולא ולפ״ז צ״ל שלא הוצרך להזכירו לפי שהדבר פשוט הוא דבאין ברכותיהן שוות לא שייך קדימה והא ודאי ליתא דהא לקמן מסקינן בהדיא להיפך דבתרי מיני נמי שייך פלוגתא דר״י ורבנן דלר״י צריך לברך על המוקדם תחילה מדרבי יצחק ואדרבא לקצת גירסא׳ שכתב רש״י בסמוך דבאין ברכותיהן שוות יותר שייך קדימה מברכותיהן שוות וא״כ הדרא קושיא לדוכתא דלא הו״ל לעולא לסתום אלא לפרש ואפילו את״ל דאפ״ה ע״כ פשיטא ליה לעולא מסברא דנפשיה דלא שייך קדימה דרבי יצחק בכה״ג וכמו שהוכחתי לעיל בסמוך ממימרא דעולא גופא ולפ״ז ע״כ לא בא עולא לחדש שום דבר לענין קדימה באין ברכותיהן שוות אלא עיקר מימרא דעולא היינו לאשמעינן דמברך וחוזר ומברך דאין אחד נפטר בברכת חבירו לאפוקי דלא נטעי לומר דברכת בפה״א פוטרת ג״כ את של עץ אלא דלפ״ז לא שייך הך מימרא דעולא כלל אמתני׳ דהכא אלא לעיל אמתני׳ דבירך על פה״ע בפה״א יצא הול״ל לא שנו אלא בחד מינא ובירך בטעות מה שא״כ כשמברך על שניהם כאחד לא יצא. ועוד דאכתי לשון ד״ה אינו מדוקדק כ״כ כיון דלא שייך כלל בפלוגתא דר״י וחכמים ומה״ת נאמר דפליגי בפלוגתא חדשה. והנראה לענ״ד בזה דודאי אי הוי מוקי למתני׳ באין ברכותיהן שוות היה מקום לומר דהך פלוגתא דר״י וחכמים לענין קדימת ז׳ מינים תליא בפלוגתא דמתני׳ דרישא דקתני בירך על פירות האילן בפה״א יצא ומוקמינן לה כר״י דביכורים דוקא משא״כ לרבנן לא יצא וא״כ סד״א דה״ה אם שניהם לפניו פה״ע ופה״א שייכי נמי בהך פלוגתא דתחילה דידיה כדיעבד דמי. דכיון דיצא אין לו לברך על שניהם דהו״ל כברכה שאינה צריכה. ולפ״ז מצינן למימר דלענין קדימות הברכות דרבי יצחק אי הוו דאורייתא או דרך אסמכתא כמו שיבואר אזדו ר״י וחכמים לטעמייהו דלר״י כולה קרא דארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה איירי לגמרי לענין קדימה דאע״ג דחטה ושעורה כשאוכלן בעין דומיא דהנך מברכין עליהן בפה״א אפ״ה מברך על חטה ושעורה כיון דפוטר בהך ברכה ג״כ פה״ע אין לו לברך על פה״ע דהוי ליה כברכה שאינה צריכה משא״כ לרבנן כיון דס״ל דברכת בפה״א אין פוטרת את של עץ כלל אפילו בדיעבד לא יצא וא״כ ע״כ לא מצי לאוקמי האי קרא דחטה ושעורה לכדרבי יצחק לענין קדימה שהרי אין טעם להקדים חטה ושעורה מקמי פרי העץ אדרבא פרי העץ חשיבא טפי ואפשר דהוי נמי ברכה מבוררת טפי מבפה״א ומשום הכי משמע להו דלא איירי קרא לענין קדימה כלל נמצא דלפ״ז לא הוי מצי עולא למימר הכי אמתניתין דלעיל דבירך על פרי האילן דכשאוכל משניהם ד״ה מברך על זה וחוזר ומברך ע״ז דודאי ליתא דהא תליא בפלוגתא דר״י וחכמים דעיקר טעמא דר״י היינו משום דס״ל דברכת בפה״ע נפטר בברכת בפה״א משא״כ השתא דמפרש עולא במתני׳ דהכא לענין קדימת ז׳ מינין דלא איירי כלל באין ברכותיהן שוות אלא בברכותיהן שוות דוקא כדפרישית לעיל ולפ״ז לא שייך הך פלוגתא דר״י וחכמים דהכא בפלוגתא דלעיל לענין ביכורים וברכה ומש״ה שפיר קאמר עולא דלפ״ז לכ״ע מברך וחוזר ומברך דהא דקאמר לעיל יצא היינו דוקא כשאוכל פה״ע לבד וטעה כמו שפרש״י כנ״ל נכון ודוק היטב:
עוד נ״ל לפרש בדרך אחר דאי לאו דקאמר עולא מעיקרא דמחלוקת בברכותיהן שוות דוקא ואי לאו דקאמר נמי דטעמא דרבנן דחביב עדיף אלא איזה מהן שירצה היינו שאין קפידא כלל בדבר כדפרישית היה מקום לומר להיפך. דאדרבא לד״ה ברכת בפה״ע נפטרת בברכת בפ״א שבירך כבר על פה״א וכפשטא דברייתא דלקמן דברכת צנון וזית והיינו משום דבאמת הא דלא מוקי עולא פלוגתייהו דר״י וחכמים בכל ענין ל״ש ברכות שוות ול״ש באין ברכות שוות היינו משום דאין נראה לו שום סברא לומר דר״י וחכמים פליגי בפלוגתא רחוקה דלר״י בתרווייהו יש להקדים מין ז׳ ולרבנן אפילו בברכות שוות לא יקדים ועוד דא״כ מילתא דחכמים דאמרו על איזה מהן שירצה לא הוי א״ש בחד גוונא דבברכותיהן שוות היינו דאין קפידא בדבר ובאין ברכותיהן שוות אין סברא לומר כן דהא יש ביניהן ברכה מבוררת מיהו לגבי ברכת שהכל וכה״ג ברכת במ״מ היא ברכה מבוררת לגמרי לגבי דאינך. ולפ״ז ע״כ הוי מוקמינן מלתא דחכמים דאמרו מברך על איזה מהן שירצה בענין אחר לגמרי והיינו שנאמר דפלוגתא דר״י וחכמים לענין קדימה דמין ז׳ היינו דוקא באין ברכותיהן שוות דמינים הרבה דקתני במתני׳ היינו מיני ברכות הרבה דאמשניות דלעיל מיניה קאי דאיירי בברכות חלוקות וקאמר ר״י דבכל ענין מברך על של מין ז׳ וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה והטעם בזה כיון דבכל חד מינייהו איכא צד למעליותא דבמין ז׳ יש לו מעלת קדימה דרבי יצחק ולהנך שאינן ממין ז׳ איכא צד מעליותא בצנון וזית וכה״ג אפילו בברכת שהכל וזית כיון דברכת שהכל ובפה״א פוטרות ג״כ את של זית ואם יברך על זית הו״ל כברכה שאינה צריכה ומש״ה מברך על איזה מהן שירצה והכוונה אם רוצה באמת לאכול תחלה את של זית יש לו לברך עליו תחלה דתו לא מיחזי כברכה שאינה צריכה משא״כ אם רוצה לאכול תחלה של צנון וכיוצא בו צריך הוא להקדימו דוקא ולברך עליו כדי שלא לברך ברכה שאינה צריכה אם יברך על של זית (ולפ״ז לא שייך הך פלוגתא דר״י וחכמים אלא באין ברכותיהן שוות דוקא. אבל בברכותיהן שוות חכמים נמי מודו דמין ז׳ עדיף כיון דאית להו דרשא דר״י) נמצא דלפ״ז כיון דלחכמים ע״כ ברכת בפה״א פוטרת את חברתה דשל עץ ממילא דה״ה לר״י דאפושי פלוגתא בכדי לא מפשינן משא״כ השתא דמוקי לה עולא למתני׳ בשברכותיהן שוות דוקא מטעמא דפרישית בלשון הגמ׳ א״כ ממילא הדרינן לסברא קמייתא לד״ה מברך וחוזר ומברך שאין האחת פוטר׳ את חברתה והיינו מטעם שפרש״י דלא דמי להא דאמרינן לעיל בירך על פה״ע בפה״א יצא כן העליתי בישיבה ודוק היטב:
בא״ד ושוב אין כאן מחלוקת. פי׳ דאי הוי אמרינן לד״ה צנון פוטר את הזית ממילא עדיין פלוגתא דר״י וחכמים במ״ע דלר״י מברך על הזית שהרי אם יברך על הצנון תפטור את של זית וא״כ יש כאן גנאי למין ז׳ שתפטר ע״י מה שאינו ממין ז׳ כדאמרינן האי טעמא לר״י בברכותיהן שוות כמ״ש הרא״ש והרשב״א ז״ל ושארי מפרשים משא״כ השתא דאמר עולא ד״ה מברך ע״ז וחוזר ומברך ע״ז שאין האחת פוטרת את חברתה א״כ ממילא שוב אין כאן מחלוקת כיון דלא שייך בכה״ג האי טעמא דר״י כנ״ל ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה אבל בשאין ברכותיהן שוות פרש״י כו׳ וכן יש לפרש דר״י מודה לחכמים כו׳ עכ״ל. ומה שהוצרכו לזה אין לפרש דכוונתם לאפוקי דלא נפרש דלד״ה מברך על איזה שירצה ממש שאין קפידא בדבר כלל כמו שהביאו הרא״ש והטור בשיטת רש״י דאם לכך נתכוונו תו לא א״ש הא דמסקו בדבריהם ולא רבים מודו ליחיד שהרי לאידך פירושא נמי לא מודו רבים ליחיד דלא הוי מעין פלוגתייהו כלל אע״כ דכוונתם במה שכתבו וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נפרש איפכא דבאין ברכותיהן שוות מברך על מין ז׳ כו׳ ועל זה מסקו שפיר דא״כ הוי רבים מודו ליחיד ובזה א״ש נמי מה שהביאו ע״ז קושיית רש״י ותירוצו משום דלאידך פירושא אם היינו מפרשים דלד״ה צנון וזית מברך על של זית תו ל״ה שייך הך קושיא וכן הא דמקשו בתר הכי מעובדא דבר קפרא נמי ל״ה שייך לאידך פירושא כיון שבאמת מברך על הזית תחלה שהיא ברכה מבוררת אלא דאכתי ק״ל שאם לכך נתכוונו תוס׳ מאי ראיה הוצרכו לסתור זה הפירוש מטעמא דלא נאמר דרבים מודו ליחיד ות״ל דבלא״ה אין סברא לפרש בהיפך דבאין ברכותיהן שוות שייך יותר טעמא דקדימת מין ז׳ והא ליתא שהרי מה״ט גופא מוחק רש״י ז״ל בסמוך הגירסא בד״ה אמר רבי ירמיה בלהקדים פליגי ועוד שכן מבואר מלשון הגמרא גופא דמקשי בסמוך אלא למ״ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי פליגי וע״כ היינו כפי׳ התוספות שם דעיקר הקושיא לטעמא דר״י מאי עדיפותא שייך בה וא״כ משמע דלעולא דאמר מחלוקת בשברכותיהן שוות א״ש וא״כ אם נפרש דלעולא לד״ה מין ז׳ קודם א״כ אדרבא לעולא קשה טפי אליבא דכ״ע. לכך היה נ״ל לפרש דמ״ש התוס׳ וכן יש לפרש היינו לאפוקי דלא נאמר דהא דסתם עולא דבריו בענין הקדימה ולא קאמר אלא לד״ה מברך וחוזר ומברך היינו משום דממילא שוב אין כאן מחלוקת אלא דהדרינן לכללא בסברא פשוטה שיש לברך על מבוררת תחלה דהיינו בפה״ע מקמי בפה״א כשיטת בעל ה״ג שהביאו התוס׳ כאן וכ״ש דברכות שניהן קודמות לברכת שהכל דבכה״ג הוי א״ש טובא לישנא דעולא אלא דאפ״ה דוחין התוס׳ פי׳ זה דא״כ הוי רבים מודו ליחיד מיהא בעיקר דינא דר״י דמברך על הזית אע״ג דלא הוי מחד טעמא דלר״י אתיא ממילא מטעמא דקדימת מין ז׳ ולרבנן מטעמא דברכה מבוררת ובזה נמשך היטב דברי התוס׳ וכל זה הדיבור לדבריהם הקודמים במה שמפרשים לד״ה מברך על החביב כן נ״ל נכון. אלא דמלשון הרשב״א ז״ל בחידושיו שכתב ג״כ כדברי התוס׳ בענין רבים מודו ליחיד ומשמע דהיינו כפירוש הראשון שכתבתי בכוונת התוספות וא״כ הדרא קושיא לדוכתא מה שהקשיתי ע״ז הפירוש וצ״ע ודוק היטב:
בא״ד וא״ת הא אמרינן לעיל כו׳ וי״ל דלא חשיבא בפה״ע כ״כ כו׳ עכ״ל. ובלשון הרא״ש מבואר יותר דלגבי שהכל מיקרי מבוררת לפי שכוללת דברים הרבה משא״כ בפה״ע לגבי בפה״א לא מיקרי מבוררת כ״כ. ולכאורה יש לפקפק על סברא זו דאדרבא מה שכולל דברים הרבה הוי ברכה חשובה טפי ועוד דעכ״פ משום סברא כזו לא הו״ל לעולא לסתום אלא לפרש שלא נטעה לומר בפה״ע לגבי בפה״א נמי הוי מבוררת ולולי דבריהם היה נ״ל דלאו במבוררת תליא מלתא שהרי עיקר דין זה לא ידעינן אלא משקלא וטריא דלעיל בעובדא דבר קפרא דקאמר הש״ס ומר סבר שלקות בפה״א הלכך פירי עדיף ומדלא קאמר הלכך בפה״א עדיף דהוי משמע לפי שהיא ברכה מבוררת אלא סתמא קאמר הלכך פירי עדיף א״כ לפ״ז יש לנו לומר בפשיטות דחשיבות ברכות הפירות היינו משום שיש להם סמך מן התורה בקרא דארץ חטה ושעורה ולקצת פוסקים הן מן התורה ממש בברכות שלאחריהם ואפשר דה״ה בברכות שלפניהם מק״ו דריש פירקין כמ״ש שם בחידושי ומשום הכי קאמר שפיר לעיל הלכך פירי עדיף והיינו לגבי ברכת שהכל שלא מצינו לו שום סמך מן התורה והשתא א״ש דבברכת פה״ע לגבי פה״א לא שייך הך סברא דהא תרווייהו רמיזי בקרא דארץ חטה ושעורה. מיהו לשיטת בה״ג איכא למימר דאפ״ה ברכת פה״ע חשיבא טפי מבפה״א משום דלענין ברכה שלפניהם יש לפרי העץ יותר סמך מן התורה מקרא דקודש הלולים שכן מבואר להדיא בברייתא דריש פרקין כנ״ל נכון לולי שהקדמונים לא כ״כ ואולי מקום הניחו לי בזה ודו״ק:
בא״ד ומה שכתב בה״ג כו׳ היינו לפי המסקנא כו׳ וקיי״ל כר״י כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה כל דבריהם בזה סתומין מאד וכבר נתקשו בזה הרבה בכוונתן מכ״ש במה שכתבו בסמוך בד״ה מיתיבי ולכן צריך להנהיג עד סוף הדיבור שאין לו שום פירוש והבנה כלל כמ״ש מהרש״א ז״ל:
אמנם לפענ״ד נראה ליישב לשון התוס׳ בשני דיבורים אלו בלי שום גמגום שכל כוונתם בזה אינה אלא להעמיד דבריהם הקודמים דברכת בורא פה״ע לא מקרי מבוררת לגבי בפה״א וע״ז כתבו שפיר ומ״ש בה״ג דבפה״ע תקדום כו׳ דמבוררת טפי דנהי דבעיקר דינו פליגי התוס׳ על בה״ג שהוא פסק כמ״ד באין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת והתוספת פוסקים כעולא כשיטת רוב הפוסקים אלא דאפ״ה במה שכתב בה״ג דבפה״ע מיקרי מבוררת לגבי בורא פה״א לא רצו לחלוק עליו בלי ראיה ע״ז מסקו שפיר דאפילו בה״ג גופא לא כתב כן אלא לפי המסקנא דס״ל כמ״ד באין ברכותיהן שוות פליגי דבכל ענין שייך קדימה דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק והכל בכלל ולרבנן לית להו הא דרבי יצחק כלל ולפ״ז ודאי הלכה כר״י מעובדא דרב חסדא ורב המנונא לקמן בסמוך דא״ל רב חסדא לא ס״ל מר להא דאמר רב יוסף כו׳ דאמר כל המוקדם בפסוק וא״כ דהלכה כר״י דלא אזיל בתר חביב אלא בתר חשיבות דקדימה דקרא א״כ כמו כן יש לומר דאזלינן בתר חשיבות ברכה מבוררת אף ע״ג דלא מבוררת כ״כ אפ״ה עדיף טפי מטעמא דחביב. ועוד אוסיף נופך משלי דהא בהא תליא דכיון דשייך קדימה דקרא בז׳ מינין גופייהו אף באין הברכות שוות א״כ מדכתיב חטה ושעורה קמי גפן היינו לחטה ושעורה שמברכין במ״מ כמו שמבואר להדיא בלשון בה״ג עצמן אף ע״ג דגפן פה״ע וחטה ושעורה פה״א אפ״ה יש להקדים במ״מ כיון שהיא מבוררת יותר מבפה״ע וא״כ דהך סברא דמבוררת יש לה סמך מן התורה תו לית לן לחלק מסברא ולומר דבפה״ע לא מיקרי מבוררת כ״כ לגבי בפה״א וכ״ש להטעם שכתב הרא״ש ז״ל דלא שייך האי טעמא דמבוררת אלא לגבי שהכל שאינה מבוררת כלל שכוללת הכל וא״כ הא קמן שבמ״מ מיקרי מבוררת לגבי בפה״ע אע״פ שאינה כוללת הכל ואם כן ה״ה פה״ע לגבי פה״א נמצא דלפ״ז דברי בה״ג אינם אלא לפי שיטתו שפוסק דלא כעולא והיינו דמסקו התוס׳ אבל להאי לישנא דאמרינן דל״פ כו׳ והיינו דעולא תו לא מתוקם פסק דה״ג כדפירשנו לעיל וכוונתם על מה שכתבו בתחילת דבריהם מדלא פירש עולא על איזה מהן יברך כו׳ משמע דר״י מודה לחכמים דחביב עדיף וא״כ ממילא שמעינן דברכת בפה״ע לא חשיבא מבוררת דאי ס״ד דחשיבא מבוררת תו לא הוי מהני טעמא דחביב כדמוכח לעיל בסוגיא דפרגיות ושלקות:
וע״ז סובב והולך ג״כ מ״ש בדיבור השני בד״ה מיתיבי כו׳ אלמא דמברך בפה״א אפילו לפטור בפה״ע כו׳. ולכאורה לשון אפילו לפטור בפה״ע הוא מיותר דהא בהכי קיימינן נמי למאי דמסקו וכ״ש קליות לגבי תפוחים ולא הו״ל לכתוב תחלה אלא אפילו לגבי זית אע״כ דעיקר כוונתן בזה הדיבור לאו לענין לפטור לחודיה איירי אלא לענין קדימת בורא פה״ע לגבי בפה״א דכיון דלסברת המקשה דמפרש ברייתא כפשטא דמברך על הצנון אפילו לפטור בפה״ע אע״ג דבפה״ע חשיבא טפי ולא אמרינן שאין הסברא שתפטר החשוב על ידי שאינו חשוב א״כ כ״ש דלענין קדימה לא מהני הך סברא דברכה מבוררת חשיבא טפי והיינו ע״כ משום דלא מיקרי מבוררת דאי ס״ד דבפה״ע מיקרי מבוררת א״כ אמאי מברך על הצנון ופוטר את הזית דנהי דלית ליה להאי תנא חשיבות דמין ז׳ אפילו הכי היה לו להקדים ולברך על הזית שהיא ברכה מבוררת וממילא יברך אח״כ על הצנון דתו לא הוי ברכה שאינה צריכה כיון דעיקר דינו כן הוא אלא ע״כ דבפה״ע לגבי בפה״א לא מיקרי מבוררת והיינו כסברתם בדיבור הקודם. וע״ז מסקו התוס׳ שפיר ולכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל ואין כוונתן בזה לענין לפטור כמו שהבין מהרש״א ז״ל אלא לענין הקדימה איירי הכא שיקדים החביב והיינו הצנון כיון דברכת הזית לא הוי ברכה מבוררת כדפרישית. ומכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו דאפילו למאי דתרצינן דאיירי בצנון עיקר ומסקינן נמי דחסורי מיחסרא כו׳ אבל אין הצנון עיקר ד״ה מברך וחוזר ומברך כו׳ היינו לענין דאין הזית נפטר ע״י צנון אבל לענין הקדימה צנון כדקאי קאי דמברך ליה תחילה שברכת הזית לא מיקרי מבוררת לגבי צנון וא״כ לזה הענין עצמו כיונו התוספות כן נ״ל ברור בכוונתם:
אמנם לפענ״ד נראה שאין בזה שום סתירה על שיטת בה״ג אפי׳ אליבא דעולא שהוא מפרש דהא דקאמר עולא ד״ה מברך וחוזר ומברך היינו באמת שמברך על המבוררת תחילה וכדפרישית שבזה לא הוצרך לפרש דבריו ומסברת המקשה דמקשה מיתיבי נמי ליכא לאקשויי דלמאי דסלקא אדעתי׳ שברכת הצנון פוטרת את הזית כיון דיצא בבפה״א בדיעבד והיינו אם ירצה מברך על הצנון דע״כ צריך לפרש כן דלא תקשי סתמא דברייתא דהכא אחכמים דמתני׳ וא״כ תו לא איכפת לן בברכה דמבוררת דזית כיון שרוצה לאכול הצנון תחילה א״כ אם ירצה להקדים בברכת הזית הו״ל כברכה שאינה צריכה כנ״ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בשיטת בה״ג והחולקים יבואר בק״א:
תוס׳ ד״ה אבל. בא״ד. וז״ל וי״ל דלא חשיב בורא פרי העץ כל כך מבורא פרי האדמה כמו שחשוב בורא פרי האדמה משהכל עכ״ל. ובביאור דבריהם נראה לפרש דר״ל דברכת שהכל היא על הנאת הגברא, משא״כ ברכת בורא פרי האדמה וברכת בורא פרי העץ מתייחסת לחפצא, ומשום הכי קיימא לן דברכת בורא פרי האדמה שחלה על החפצא קודמת לשהכל שהיא רק על הנאת הגברא. אמנם ליכא למימר דבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה דתרווייהו חלין על החפצא.
תוס׳ ד״ה אבל. בא״ד. וז״ל ומה שכתב בהלכות גדולות דבורא פרי העץ תקדים לבורא פרי האדמה דמבוררת טפי היינו לפי המסקנה דלקמן דפליגי בשאין ברכותיהן שוות וק״ל כר׳ יהודה אבל להאי לישנא דאמרינן דלא פליגי בשאין ברכותיהן שוות לא מתוקם פסק דהלכות גדולות כדפרישית עכ״ל. ודבריהם צריכים ביאור, דמשמע דבשלמא לפי המסקנא שנחלקו כשאין ברכותיהן שוות וסובר ר׳ יהודה שחל דין קדימה במין ז׳ שפיר איכא למיליף מינה שחל דין קדימה לברך ברכת בורא פרי העץ קודם לברכת בורא פרי האדמה, משא״כ ללישנא קמא דפליגי כשברכותיהן שוות, דכשאין ברכותיהן שוות לכולי עלמא מברך על זה ואחר כך מברך על זה, ליכא הוכחה לבה״ג. וצ״ע דלכאורה אף ללישנא קמא חל דין קדימה לברך על החביב קודם לפי ר׳ יהודה, וא״כ נימא דאף ללישנא קמא בורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה משום דמבוררת טפי, ומדוע ס״ל להתוס׳ שדברי ההלכות גדולות אינם אלא לפי מסקנת הגמ׳ דפליגי כשאין ברכותיהן שוות.
ונראה דס״ל לתוס׳ דאע״פ שלפי הלישנא קמא חל דין קדימה לברך על החביב קודם כשאין ברכותיהן שוות, מכל מקום אין ללמוד מזה דבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה. די״ל דללישנא קמא דין קדימה לברך על החביב קודם אינו דין בהלכות ברכות אלא דהוי דין בהלכות סעודה, דמהלכות סעודה חל דין להקדים ולאכול המאכל החביב קודם, וממילא חל דין שמברך עליו קודם. ולפי זה אין ללמוד מכאן להקדים בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה דהוי חלות דין קדימה בהלכות ברכות. משא״כ לפי מסקנת הגמ׳ דפליגי כשאין ברכותיהן שוות, י״ל דנחלקו בדין קדימה בהלכות ברכות, דלשיטת ר׳ יהודה מין ז׳ קודם לברכה משום דחל ביה קיום מסוים לברך על ז׳ המינים, ורבנן ס״ל דליכא דין קדימה בברכות, וכדמבואר בתוס׳ (ד״ה אמר ר״י להקדים) אליבא דהר״י דהא דאמר ר׳ יוסף כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה היינו דוקא לר׳ יהודה. ואף לשיטת ר׳ שמעיה שבתוס׳ (שם) דסברי רבנן שחביב עדיף, וחל דין קדימה להקדים את החביב אף לגבי ז׳ מינים הוא משום דרבנן סברי שנאמר דין בכל התורה כולה דחביב קודם, וכדאמרינן (פסחים דף קו:) לגבי קידוש ״דרב דזימנין דחביבא עליה ריפתא מקדש אריפתא, זימנין דחביבא ליה חמרא מקדיש אחמרא״, ומבואר שחל דין בכל התורה כולה להקדים את החביב, וס״ל לרבנן דהוא הדין בברכה דחביב קודם מדין קדימה דחביב בכל התורה כולה. ומבואר מזה שחל דין קדימה בהלכות ברכות רק לשיטת ר׳ יהודה וקיי״ל כוותיה, וע״כ דקדקו תוס׳ לומר דמכיון דקיי״ל כר׳ יהודה דחל דין קדימה בברכות פסק הבה״ג שבורא פרי העץ קודמת לבורא פרי האדמה משום שמבוררת טפי.
גמ׳. וז״ל איתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם וכו׳ ורב ששת אמר טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד ופליגא דר׳ חייא דא״ר חייא פת פוטרת כל מיני מאכל וכו׳ אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם עכ״ל. עיין ברש״י ותוס׳ בסוגיין, ומבואר דנחלקו בביאור ההלכה שדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, דרש״י פירש דמיירי בדברים הבאים ללפת בהן את הפת, ואינם טעונים ברכה לפניהם משום דטפלים הם לפת, ומשמע דלשיטת רש״י אין דין שעצם הסעודה פוטרת מברכה אלא הטעם שאין מברכין על דברים הבאים מחמת הסעודה הוא משום דהם טפלים לפת וברכת הפת פוטרתן. ולפי״ז נמי נראה דהטעם שאין מברכין לאחריהם הוא משום שיוצאים ידי חובת ברכה אחרונה דברכה אחת מעין ג׳ בברכת המזון.
אמנם י״ל דהתוס׳ ס״ל דהא דאין מברכין ברכה שלפניהם בדברים הבאים מחמת הסעודה אינו מדין עיקר וטפל, דהרי תוס׳ פירשו (ד״ה הלכתא) ש״דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה כלומר הרגילין לבא מחמת הסעודה בפת שרגילין לאכלן עם הפת כגון בשר ודגים וכל מיני קדירה והביאן בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אכלן בתוך הסעודה בפני עצמן בלא פת דכיון דמשום פת הן באין הפת פוטרתן״, ונראה דסברי דע״י אכילת פת חל דין סעודה, וחל דין מסוים דכל הבא בסעודה אינו צריך לברך עליו, ולאו משום שברכת הפת מתייחסת אליו אלא דמדין סעודה נאמר דכל הבא מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינו חייב בברכה. ולפי״ז י״ל דנכלל בדין זה שאין מברכין לאחריהם משום שהבא בתוך הסעודה אינו חייב בברכה שלאחריה דברכת המזון שמברך על הסעודה פוטרתן.
והנה בשלמא לפי מה שנתבאר בדברי התוס׳ י״ל דר׳ ששת הקשה על ר׳ נחמן שסובר דתאנים וענבים טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, דמהא דמברכין לפניהם מוכח דתאנים וענבים אינם נחשבים חלק מהסעודה, וא״כ לכאורה יתחייבו נמי בברכה אחרונה דברכה אחת מעין שלש, דרק אם הויין חלק מהסעודה יפטרו ע״י ברכת המזון, דאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא מתחייב בברכה אחרונה לאחריו מדלא הוי חלק מסעודה אלא פת הבאה בכסנין. ור׳ נחמן סובר דאע״פ דלגבי ברכה ראשונה תאנים אינם נחשבים כחלק מן הסעודה מכל מקום מכיון שאכלן נעשין חלק מהסעודה לגבי ברכה אחרונה.
אמנם לשיטת רש״י צ״ע מאי מקשה ר׳ ששת לר׳ נחמן, והרי לכאורה לכולי עלמא צריך לברך על תאנים ברכה אחת מעין ג׳ מכיון שאינם טפלים לפת, ועל כרחך צ״ל דלשיטת ר״נ ע״י ברכת המזון יוצא ידי חובת ברכה אחת מעין ג׳, ולפי זה צ״ע במה חולק עליו ר׳ ששת, דאי נימא דס״ל דברכת המזון אינה פוטרת חיוב ברכה אחת מעין ג׳, אמאי נחלקו רק בגוונא שאכל תאנים בתוך הסעודה, דלכאורה לפי״ז יש מחלוקת אפילו אם אכל תאנים שלא בתוך הסעודה וטעה ובירך ברכת המזון במקום לברך ברכה אחת מעין ג׳ אם יצא ידי חובתו או לא. ועוד צ״ע דדין זה אם יצא ידי חובת ברכה אחת מעין ג׳ בברכת המזון מחלוקת היא בראשונים ודוחק לומר דזהו גופא המחלוקת בין ר״נ ור׳ ששת, וצ״ע.
תוס׳ ד״ה אי הכי. בא״ד. וז״ל ולהאי טעמא ניחה מה שאנו מברכין בפסח על החזרת על אכילת מרור לבד שהעולם מקשה אמאי אין מברכין נמי בפה״א ובפה״א דשאר ירקות אינו פוטר כדאמרינן התם כיון דאיכא הגדה והלל אסח דעתיה אלא וודאי טעמא הוי כיון דרחמנא קבעיה חובה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן עכ״ל. ודבריהם צ״ע דבגמ׳ פסחים (דף קטו:) איתא ״נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני וכו׳ אלא מאי הכא איתמר נטילת ידים תרי זימני למה לי הא משא ליה ידיה חדא זימנא אמרי כיון דבעי למימר אגדתא והלילה דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע״ וברשב״ם (ד״ה אסחיה לדעתיה) פירש דשמא יגע בדבר טינוף. ומבואר דכיון שאומר הגדה והלל אנו חוששין שמא יסיח דעת מן הנטילה ויגע בדבר טינוף, ומשום כך צריך ליטול ידיו פעמיים. אמנם לכאורה ליכא שום היסח הדעת מאכילה, ועוד דבהגדה אומר ״מרור זה שאנו אוכלין על שום מה״, וחזינן שאינו מסיח דעת מאכילת מרור. וא״כ צ״ע מדוע אין ברכת בפה״א דשאר ירקות פוטרתן.
א במשנה הובאה מחלוקת כיצד מברכים כשהיו לפניו מינין הרבה העומדים לאכילה, שלדעת ר׳ יהודה אם יש ביניהם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — מברך עליו. ולדעת חכמים מברך על איזה מהם שירצה. אמר עולא: מחלוקת זו דווקא בשברכותיהן של כל מיני המאכל הנמצאים לפניו שוות, שבכגון זה ר׳ יהודה סבר [סבור] שעל פרי שהוא ממין שבעה עדיף ולכך ראוי להקדימו בברכה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי על מין החביב עליו עדיף להקדים ולברך. אבל כאשר אין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה, על אחד מהם, וחוזר אחר כך ומברך על זה, שמברך על כל מין לחוד בברכתו.
The mishna cited a dispute with regard to the order in which one is supposed to recite the blessings when there were many types of food before him. Rabbi Yehuda says: If there is one of the seven species for which Eretz Yisrael was praised among them, he recites the first blessing over it. And the Rabbis say: He recites a blessing over whichever of them he wants. Ulla said: This dispute is specifically in a case where the blessings to be recited over each type of food are the same, as in that case Rabbi Yehuda holds: The type of the seven species takes precedence, and the Rabbis hold: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first. However, when their blessings are not the same, everyone agrees that one must recite a blessing over this type of food and then recite another blessing over that, ensuring that the appropriate blessing is recited over each type of food.
הכל
(3) מֵיתִיבִי: הָיוּ לְפָנָיו צְנוֹן וְזַיִת – מְבָרֵךְ עַל הַצְּנוֹן וּפוֹטֵר אֶת הַזַּיִת! הב״ע הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁהַצְּנוֹן עִיקָּר.
The Gemara raises an objection to this based on what was taught in a baraita: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive from the requirement of a blessing, although their blessings are different. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where the radish is the primary component for the one partaking of them, and the olive serves only to temper the taste of the radish. Therefore, he need recite a blessing only over the radish.
The Gemara raises an objection to this based on what was taught in a baraita: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive from the requirement of a blessing, although their blessings are different. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where the radish is the primary component for the one partaking of them, and the olive serves only to temper the taste of the radish. Therefore, he need recite a blessing only over the radish.
פשיטא לא גרסינן עד מיתיבי חדא שאין זו שיטת הגמ׳ מעיקרא קשיא ליה פשיטא דלא איצטריך למימרא והדר קשיא היכי מצי למימרא ועוד דלא פשיטא היא אי לאו דאשמעינן עולא ה״א צנון פוטר את הזית דהתנן בירך על פירות האילן ב״פ האדמה יצא.
שהיה צנון עיקר – שבשבילו התחיל האכילה ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון וכו׳ – ופריך אלמא דמברך ב״פ האדמה אפילו לפטור ב״פ העץ אפילו לגבי זית שהוא משבעת המינים וכ״ש קליות שהן כמו כן משבעת המינין דמברך עליהן ב״פ האדמה לפטור את התפוחים לכן צריך להנהיג הכי כדפרישית לעיל באין ברכותיהן שוות כמו תפוחים וקליות.
מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית. תמיהא לי היכי סלקא דעתך דמקשה דצנון פוטר לגמרי זית אף בשאין צנון עיקר, דצנון בורא פרי האדמה וזית בורא פרי העץ. ויש לומר דקסבר שכל החביב פוטר את השאר כאילו הוא עיקר והשאר טפלה. אי נמי יש לומר דסבירא ליה להאי, דדוקא נקט מברך על הצנון ופוטר את הזית משום דאף זית אם בירך עליו בורא פרי האדמה יצא וכדתנן במתניתין. ואף על גב דהתם בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי, דהא מכי בירך על הצנון נפק ליה ידי זית, והיינו דקתני מברך על הצנון ופוטר את הזית ולא קתני מברך על איזה שירצה ופוטר את השני, וזה נראה לי עיקר.
מתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית – ואע״ג דברכת צנון בפה״א וזית בורא פרי העץ וכיון דכן בשאין צנון עיקר כדקס״ד השתא היכי איפשר דפטר ליה צנון לזית איכא למימר דכיון דאפי׳ בירך על הזית בורא פרי האדמה יצא כדאיתא במתניתין הוה ס״ד דליפטריה בברכת צנון ואע״ג דהתם נמי בדיעבד הכא נמי כדיעבד דמי דכיון דאית ליה לברך על הצנון בורא פרי האדמה מכי בירך על הצנון איפטר ליה זית ממילא וטעמא שלא ירבה בברכות דריבוי ברכות שלא לצורך אסור דהו״ל כעין ברכה לבטלה.
בד״ה מיתיבי היו כו׳ שהוא כמו כן מז׳ מינין דמברך עליהן ב״פ האדמה כו׳ לכך צריך להנהיג הכי כו׳ עכ״ל. דבריהם אינן מובנים לי דודאי המקשה הוה ס״ד למימר הכי דבתרי מינין נמי אפילו לכתחלה מברך ב״פ האדמה על הצנון ופוטר גם פירות העץ אפילו מז׳ מינין אבל מה שכתבו לכך צריך להנהיג הכי כו׳ הוא תמוה דהא למ״ד בשברכותיהן שוות דוקא פליגי ס״ל באין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על זה כו׳ ואין ב״פ האדמה פוטר פירות האילן ולמ״ד נמי דפליגי באין ברכותיהן שוות לרבנן מברך על איזו מהן שירצה תחלה ולר״י ז׳ מינין קודם מיהו לכ״ע אין ב״פ האדמה פוטר פירות האילן גם מה שסיימו בדבריהם כה״ג כדפרישית לעיל כו׳ אם ר״ל שכן פוסק בספר ה״ג זה אינו דהא כתבו לעיל בהפך זה דה״ג פוסק דב״פ העץ תקדום לב״פ האדמה ואולי יש חסרון וטעות בדבריהם וצ״ע:
בגמרא מיתיבי היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר כו׳ ומשמע ליה דהיינו משום דבדיעבד יוצא בברכת בפה״א על הזית ומשני הב״ע שהצנון עיקר כו׳ ומסקינן דחסורי מיחסרא כו׳. וקשיא לי מאי דוחקא לשינויא הכי דלא תקשי אדעולא הא בלא״ה מצינן למימר דהנך רבנן ור״י דברייתא אזלו בשיטתיה דר״י דביכורים דמסקינן לעיל במתני׳ בדף הקודם דמש״ה אי בירך על פירות האילן בפה״א יצא ומש״ה ברכת הצנון פוטר את הזית מה״ט גופא משא״כ עולא מצי סבר כחכמים דביכורים ולדידהו אם בירך על פירות האילן בפה״א לא יצא כדמשמע לעיל ומכ״ש שאין לו לברך תחלה על פירות האדמה כדי לפטור את של עץ וסבר עולא דה״נ סברי חכמים דמתני׳ ויש ליישב ודו״ק:
על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: מי שהיו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר בברכה זו אף את הזית, ואף שאין ברכותיהם שוות! ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כשהצנון עקר עבור אותו אדם בסעודה זו, והזית בא רק כדי להפיג את טעם הצנון, ולכן מברך על הצנון.
The Gemara raises an objection to this based on what was taught in a baraita: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive from the requirement of a blessing, although their blessings are different. The Gemara answers: With what are we dealing here? With a case where the radish is the primary component for the one partaking of them, and the olive serves only to temper the taste of the radish. Therefore, he need recite a blessing only over the radish.
הכל
(4) אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְבָרֵךְ עַל הַזַּיִת, שֶׁהַזַּיִת מִמִּין שִׁבְעָה. לֵית לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה, הָא דִּתְנַן: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה – מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה? וְכִי תֵּימָא: ה״נ הָכִי נָמֵי דְּלֵית לֵיהּ, וְהָתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם מֵחֲמַת צְנוֹן בָּא הַזַּיִת – מְבָרֵךְ עַל הַצְּנוֹן וּפוֹטֵר אֶת הַזַּיִת.
The Gemara continues and asks: If so, say the latter clause of the baraita where Rabbi Yehuda says: One recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species. Does Rabbi Yehuda not accept that principle which we learned in a mishna: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it? And if you say: Indeed, he does not hold that the primary food exempts the secondary, wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: If it is due to the radish that the olive comes, one recites a blessing over the radish and exempts the olive. If so, the dispute whether to recite a blessing over the radish or the olive must be in a case where the radish is not primary. This is an apparent contradiction of Ulla’s statement.
The Gemara continues and asks: If so, say the latter clause of the baraita where Rabbi Yehuda says: One recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species. Does Rabbi Yehuda not accept that principle which we learned in a mishna: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it? And if you say: Indeed, he does not hold that the primary food exempts the secondary, wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: If it is due to the radish that the olive comes, one recites a blessing over the radish and exempts the olive. If so, the dispute whether to recite a blessing over the radish or the olive must be in a case where the radish is not primary. This is an apparent contradiction of Ulla’s statement.
רבי יהודה אומר מברך על הזית שהזית ממין שבעה. ומאן דסבירא ליה דאף בשאין ברכותיהן שוות פליגי, מתרץ לה חסורי מחסרא, והכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, במה דברים אמורים שהיה צנון עיקר אבל אין צנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה, רבי יהודה אומר מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון וכו׳, כך נראה לי לפי מה שכתבתי למעלה בשם רב האי גאון ז״ל דמברך על זה וחוזר ומברך על זה על אי זה מהן שירצה תחלה קאמר.
אלא דאכתי קשיא לי דהא משמע דלדעת המקשה לא מחסרינן לברייתא כלל. ולפיכך נראה לי דלדעת המקשה רבי יהודה ורבנן בשאין ברכותיהן שוות בתרתי פליגי, דלרבנן ליכא הקדמה אלא חביב קודם, ועוד דמברך על הצנון ופוטר את הזית דברכת פרי האדמה פוטר פרי העץ, ואילו לרבי יהודה לעולם מין שבעה קודם לברכה ולעולם אין זה פוטר את זה כדקתני מברך על הזית ועל כרחין חוזר ומברך על הצנון שאין ברכת פרי העץ פוטרת את פרי האדמה, והוא הדין באתרוג וצנון שאין ברכת צנון פוטרת את האתרוג דלא אמרו אם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא אלא במברך עליו ממש, ומשום דעולא אמר דלכו״ע מברך ע״ז וחוזר ומברך על זה אקשי ליה תרתי מיהא ברייתא, חדא מדרבנן וחדא מדרבי יהודה כפשטא דברייתא, כך נראה לי.
גמרא אי הכי אימא סיפא ר״י אומר מברך על הזית כו׳ יש ליישב לישנא דאי הכי דבשלמא אי אמרת דלא איירי בצנון עיקר איכא למימר דלא תקשה הא דר״י דאימא הא דקאמר כשאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך על זה כו׳ היינו דמודים חכמים לר״י דמברך על הזית תחלה והתוס׳ שכתבו דר״י מודה לחכמים היינו לפי האמת דמודה יחיד לרבים וק״ל:
שם אי הכי אימא סיפא רבי יהודא אומר כו׳ עיין מה שכתב מהרש״א ז״ל בזה ליישב לשון א״ה ולענ״ד לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה דהא שפיר שייך לשון א״ה דהא אי לאו דעולא הוה א״ש וכיון דמעיקרא עיקר קושיית הש״ס מהך ברייתא היינו לאקשויי אעיקר דינא דעולא דאמר דבאין ברכותיהן שוות ד״ה מברך ב׳ ברכות והכא קאמרי רבנן דאין מברכין אלא ברכה א׳ ולבתר דמשני ליה דהא דבברכה א׳ סגי היינו כשהצנון עיקר א״כ מקשה שפיר מסיפא נמי אעיקר דינא דא״כ מ״ט דר״י וכדמסיק דאשכחן לר״י בהדיא דמודה בצנון עיקר ולמאי דקשיא ליה למהרש״א ז״ל לאו שפיר משני במה שכתב דמעיקרא הוי ניחא ליה דא״ל דלעולא רבים מודו ליחיד ודברי תימה הן דהא חזינן בהדיא דרבנן דברייתא פליגי אדר״י ועכ״פ טפי הו״ל למהרש״א ז״ל לאקשויי אהא דהוצרך התלמודא להקשות אדר״י ממתני׳ דכל שהוא עיקר כיון דאפילו אם נאמר דל״ל לר״י האי כללא כדאמרינן בסמוך וכ״ת אפ״ה לא הוי א״ש מילתא דר״י אליביה דעולא במאי דקאמר מברך על הזית דוקא ולעולא מברך על איזה מהם שירצה לד״ה ובהא שפיר הוי שייך תירוצא של מהרש״א ז״ל אלא דאפילו בהא שפיר איכא לשנויי כדשנינא דנ״ל לאקשויי אעיקר דינא מדר״י אדר״י גופא לענין צנון עיקר:
אלא דבר מן דין נ״ל ליישב עוד דאי לאו דמקשה ממתניתין דכל שהוא עיקר ומאידך ברייתא דר״י דמודה בצנון עיקר לא הוי מצי לאקשויי נמי אמימרא דעולא מדר״י דכיון דלעולא עיקר טעמא דר״י דמין ז׳ עדיף כשברכותיהם שוות היינו משום שאין בדין שמין ז׳ יפטר לגמרי בלא ברכה ע״י מין אחר שאינו ממין ז׳ א״כ מה״ט גופא אפשר דקאמר ר״י בצנון וזית אפילו כשהצנון עיקר אפ״ה אין מן הדין שמין ז׳ יהיה טפל שיפטר בלא ברכה ע״י הצנון מש״ה איצטריך לאקשויי מהך מתני׳ דכל שהוא עיקר ועמו טפל דאיירי דהביאו לפניו מליח ופת עמו אלמא דאע״ג דפת ממין ז׳ הוא ועדיף מינייהו דאיקרי לחם וקובע ברכה לעצמו אפ״ה הוי טפל ונפטר בלא ברכה ע״י מליח אם כן מכ״ש בצנון וזית כשהצנון עיקר ואהא מסיק הש״ס שפיר וכ״ת ה״נ דלית ליה ולכאורה הוא תמוה דמה״ת נאמר דר״י ורבנן פליגי בתרתי ומאי דוחקא דעולא להוציא הך ברייתא מפשטא דפלוגתא דר״י ורבנן במין ז׳ היינו בכל ענין ל״ש ברכותיהן שוות ל״ש אינם שוות ולמאי דפרישית א״ש דא״ל דר״י לטעמיה דלמאי דסבירא ליה שאין מן הדין שיפטר מין ז׳ בלא ברכה א״כ מה״ט גופא מ״ל דפליג אמתניתין דפת ומליח כדפרישית ובהא מקשה שפיר מאידך ברייתא דר״י מודה בצנון עיקר כן נ״ל נכון ודוק היטב:
שם ופליגא דרב חנן ופרש״י הא דרבי יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א״י בא כו׳ ומנאן כסדר חשיבותן ופליג אדרבי חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות כו׳ עד סוף הדיבור. נראה כוונתו מבואר דודאי א״א לומר דלרבי יצחק עיקר קרא לענין קדימת הברכה הא ליתא דהא אפילו לשיטת בה״ג והרשב״א וסייעתם שסוברים דברכת ז׳ מינין לאחריו הוי דאורייתא כמו שיבואר אפילו הכי כ״ע מודו דברכות שלפניהם לא הוו אלא מדרבנן אפילו בלחם גמור כמ״ש התוס׳ בר״פ דלאו ק״ו גמור הוא למילף לפניו מלאחריו כדמוכח במתני׳ דבעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו (ועיין מה שכתבתי שם בזה) וכ״כ התוס׳ עוד בפרק הישן (סוכה דף כ״ו) ע״ש א״כ לפ״ז תו לא מצינן למימר דהא דאמרינן הכא דרבי יצחק פליג אדרבי חנן היינו משום דר׳ יצחק מוקי לקרא דארץ חטה לקדימה ורב חנן לשיעורן דהא ודאי ר׳ יצחק גופא מודה דעיקר קרא לאו לקדימה אתא כדפרישית. ולכך הוצרך רש״י לפרש דאפי׳ הכי אמרינן שפיר דפליגי דלרבי יצחק איירי קרא בשבח א״י שיש בה פירות אלו החשובים בטעם ולרב חנן לאו משום חשיבות הטעם הוא אלא משום חשיבות השיעורין כנ״ל ברור בכוונת רש״י. אלא דקשיא לי טובא בגווה דהיאך אפשר לומר דרבי חנן סובר דלא איירי קרא בשבח א״י בהנך ז׳ מינים דהא פשיטא לן בכולי תלמודא דהא דביכורים אינן נוהגים אלא בז׳ מינים בלבד היינו מג״ש דארץ ארץ מה להלן ארץ הוא שבח ארץ ה״נ ארץ הוא שבח ארץ וכן פי׳ נמי רש״י בחומש בפרשת כי תבא. ועוד דאפילו את״ל דרבי חנן אית ליה ילפותא אחרינא בביכורים אפ״ה לא נצטרך לומר דפליג אדרבי יצחק דשפיר מצינן למימר דלרבי חנן תרתי שמעת מיניה דלענין שבח א״י לחוד ודאי לא איצטריך כיון דלא נ״מ מידי דהא כתיב בהאי ענינא גופא ארץ אשר לא תחסר כל בה והכל בכלל וכ״ש דחטה ושעורה לא איצטריך דהא כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וילפינן לחם לחם מחמץ ומצה שהן חטין ושעורין וכוסמים כו׳ אע״כ דעיקר קרא לשיעורין נאמר אלא דאפילו הכי ממה שכתבן הכתוב בזה הסדר וכתיב נמי תרי זימני ארץ ארץ חטה וארץ זית שמן ודבש ואי לשיעורין ארץ בתרא ל״ל. ועוד דהו״ל לאקדומי לזית מקמי חטה משום חשיבות השיעור שבזית כדאמרינן ארץ שכל שיעוריה כזיתים ול״ל נמי דלהכי גופא איצטריך ארץ בתרא למדרש מינה חשיבות שיעור כזית דאכתי דבש הו״ל למיכתב בארץ קמא (ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך) אע״כ דדרך חשיבות הפירות עצמן סדרן הכתוב. וא״כ שפיר קאמר נמי רבי יצחק דכיון שסדרן הכתוב דרך חשיבות הפירות מש״ה כל הקודם בפסוק מוקדם לברכה. מיהו לשיטת הסוברים דברכה אחרונה דז׳ מינים דאורייתא יש ליישב קצת אבל לשיטת החולקים קשה. מיהו לולי פרש״י היה נ״ל לפרש דהא דקאמר הכא ופליגא אדרבי חנן היינו למאי דבעי למימר דרבי יצחק איירי נמי באין ברכותיהם שוות משום אסמכתא דקדימת הכתוב וא״כ ע״כ דהא דאקדים חטה ושעורה מקמי גפן היינו לענין ברכת בורא מיני מזונות דקודמת לברכת בפה״ג אף ע״ג דבפה״ג מבוררת יותר כדאמרינן לעיל ולר׳ חנן ודאי לאו בהכי איירי דהא חטה דקרא מפרש לה לשיעורא דפת חטין וגפן דקרא נמי מוקי לה רבי חנן בענבים דוקא כמ״ש תוס׳ כאן ובסוכה דלא איירי ביין וא״כ לענין פת וענבים לא שייך למילף הך קדימה כן נ״ל נכון לולי שרש״י והקדמונים לא כתבו כן ודוק היטב ועיין עוד בסמוך ובחידושי למסכת סוכה:
ומוסיפים לשאול: אי הכי, אימא סיפא [אם כן, אמור את סוף הברייתא] ששנינו שם שר׳ יהודה אומר: מברך על הזית, מפני שהזית ממין שבעה. וכי לית ליה [אין לו לר׳ יהודה, אינו מסכים] הא דתנן [כלל זה ששנינו במשנה]: כל שהוא עיקר המזון באותה סעודה ועמו באה טפלה, מין מאכל הנחשב כטפל באותה סעודה — מברך על העיקר ופוטר בברכה זו אף את הטפלה. וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי דלית ליה [כך הוא גם כן שאין לו, אינו סבור] שהעיקר פוטר את הטפלה, והתניא [והרי שנינו ברייתא] מפורשת: ר׳ יהודה אומר: אם מחמת (בגלל) הצנון בא הזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. ואם כן ודאי שהמחלוקת אם לברך על הצנון או על הזית הריהי כשהצנון איננו עיקר, והיא לכאורה סתירה לדברי עולא.
The Gemara continues and asks: If so, say the latter clause of the baraita where Rabbi Yehuda says: One recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species. Does Rabbi Yehuda not accept that principle which we learned in a mishna: Any food that is primary, and is eaten with food that is secondary, one recites a blessing over the primary food, and that blessing exempts the secondary from the requirement to recite a blessing before eating it? And if you say: Indeed, he does not hold that the primary food exempts the secondary, wasn’t it taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: If it is due to the radish that the olive comes, one recites a blessing over the radish and exempts the olive. If so, the dispute whether to recite a blessing over the radish or the olive must be in a case where the radish is not primary. This is an apparent contradiction of Ulla’s statement.
הכל
(5) לְעוֹלָם בִּצְנוֹן עִיקָּר עָסְקִינַן, וְכִי פְּלִיגִי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן – בְּמִילְּתָא אַחֲרִיתִי פְּלִיגִי, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הָיוּ לְפָנָיו צְנוֹן וְזַיִת – מְבָרֵךְ עַל הַצְּנוֹן וּפוֹטֵר אֶת הַזַּיִת. בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁהַצְּנוֹן עִיקָּר, אֲבָל אֵין הַצְּנוֹן עִיקָּר – ד״ה דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל זֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל זֶה. וּשְׁנֵי מִינִין בְּעָלְמָא שֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת – מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ עַל הַזַּיִת, שֶׁהַזַּיִת מִמִּין שִׁבְעָה.
The Gemara responds: Actually, we are dealing with a case where the radish is the primary component of the meal, and when Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree, it is with regard to a different case that they disagree, and this baraita is incomplete and it teaches the following: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive. In what circumstances does this apply? Specifically when the radish is primary, but when the radish is not primary, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. However, in general, if two types of food whose blessings are identical were before him, he recites a blessing over whichever of them that he wants. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species.
The Gemara responds: Actually, we are dealing with a case where the radish is the primary component of the meal, and when Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree, it is with regard to a different case that they disagree, and this baraita is incomplete and it teaches the following: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive. In what circumstances does this apply? Specifically when the radish is primary, but when the radish is not primary, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. However, in general, if two types of food whose blessings are identical were before him, he recites a blessing over whichever of them that he wants. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species.
מברך על זה כו׳ – וכאן לא נחלקו.
ושני מינים בעלמא – כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו.
ומשיבים: לעולם בשהצנון עיקר באותה סעודה עסקינן [אנו עוסקים], וכי פליגי [וכאשר נחלקו] ר׳ יהודה ורבנן [וחכמים] — במילתא אחריתי פליגי [בדבר אחר הם חולקים], וחסורי מחסרא, והכי קתני [וחסור חסרה ברייתא זו, וכך צריכה היא להיות שנויה]: היו לפניו צנון וזית — מברך על הצנון ופוטר את הזית. במה דברים אמורים — דווקא כשהצנון עיקר, אבל כאשר אין הצנון עיקר — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. אבל אם אינו עיקר — מברך על כל אחד לחוד. ושני מינין בעלמא [סתם] שברכותיהן שוות — מברך על איזה מהן שירצה. ר׳ יהודה אומר: מברך על הזית, מפני שהזית ממין שבעה.
The Gemara responds: Actually, we are dealing with a case where the radish is the primary component of the meal, and when Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree, it is with regard to a different case that they disagree, and this baraita is incomplete and it teaches the following: If a radish and an olive were before him, he recites a blessing over the radish and exempts the olive. In what circumstances does this apply? Specifically when the radish is primary, but when the radish is not primary, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. However, in general, if two types of food whose blessings are identical were before him, he recites a blessing over whichever of them that he wants. Rabbi Yehuda says: He recites a blessing over the olive, as the olive is a type of the seven species.
הכל
(6) פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא. חַד אָמַר: מַחֲלוֹקֶת בְּשֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִין שִׁבְעָה עָדִיף, וְרַבָּנַן סָבְרִי מִין חָבִיב עָדִיף. אֲבָל בְּשֶׁאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת – דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל זֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל זֶה. וְחַד אָמַר: אַף בְּשֶׁאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת נָמֵי מַחֲלוֹקֶת.
Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagreed with regard to this subject. One said: The dispute is in a case where their blessings are identical, as Rabbi Yehuda held: A type of the seven species takes precedence and the blessing is recited over it first. And the Rabbis held: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first; however, when their blessings are not identical, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. And one said: Even when their blessings are not identical, there is also a dispute.
Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagreed with regard to this subject. One said: The dispute is in a case where their blessings are identical, as Rabbi Yehuda held: A type of the seven species takes precedence and the blessing is recited over it first. And the Rabbis held: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first; however, when their blessings are not identical, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. And one said: Even when their blessings are not identical, there is also a dispute.
חד אמר מחלוקת בשברכותיהן שוות – וכדאמרן.
ה״ג: וחד אמר אף בשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת – ומפרש לה ואזיל.
אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה – פרש״י ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה מברך תחלה דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף, וכן פי׳ ה״ר שמעיה בשם רב האי גאון כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לנו לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ליחיד, וכן כתב רב אלפס דעל איזה מהם שירצה יברך, ותימא דהא מסתמא בפה״ע חשיב מבפה״א משום דמבוררת טפי דבורא פרי האדמה כוללת כל הגדל באדמה אבל בורא פרי העץ מברר דוקא כל מה שגדל באילן ומהאי טעמא אמרינן לעיל בעובדא דבר קפרא [דף ל״ט ע״א] דבורא פרי האדמה חשיב מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר, וי״ל דלא חשיבא כל כך בורא פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר, וא״ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרינן לקמן. דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ״ש שיש לנו להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר בשבח הארץ, ותירץ ה״ר שמעיה דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו׳ היינו כשאין חביב לו זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר יקדים אותו, וקשה מהא דאמרינן בשמעתין רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה אייתו קמייהו תמרי ורימוני קדים רב המנונא ובריך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר ליה מר, כל המוקדם בפסוק [וכו׳] ומאי קשיא ליה (לומר ליה) [דילמא], דתמרי חביבי ליה ע״כ צ״ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר׳ יהודה וכל האמוראים דסברי לקמן דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר׳ יהודה סבירא להו, וכן פסק בה״ג כר׳ יהודה ועוד כתב בה״ו דאומר בורא פרי העץ קודם לבורא פרי האדמה, ולפירושו הא דקאמר אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר מברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חברו, ולישנא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חברו, הילכך נראין דברי רב האי ורב אלפס ופרש״י דמברך על איזה מהם שירצה אע״ג דר׳ יהודה כשברכותיהן שוות צריך להקדים ז׳ המינין היינו דוקא כשברכת האחד פוטר את חברו אז מסתבר לברך על ז׳ המינין ולפטור את השני אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הילכך על איזה מהם שירצה יברך תחלה הילכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז׳ המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ״ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש בהם מז׳ המינים קיי״ל כר׳ יהודא דאמר מין ז׳ עדיף ויברך עליו אע״פ שאחר חביב לו ואם יש לפניו פרי עץ ושהכל יברך בורא פרי העץ תחלה וכן בפה״א ושהכל בורא פרי האדמה קודמת בפה״ע ובפה״א על איזה מהם שירצה יברך, ונ״ל מדלא קאמר דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף אלמא אפילו אם אחד מהם חביב יכול לברך על השני כיון דצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל ומה שתלוי לר׳ יהודה עדיפות במין ז׳ ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת:
ב בענין זה עצמו פליגי [נחלקו] בה ר׳ אמי ור׳ יצחק נפחא. חד [אחד מהם] אמר שהמחלוקת היא בשברכותיהן שוות, שר׳ יהודה סבר [סבור] שמין שבעה עדיף ולכך ראוי להקדימו בברכה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי מין חביב עדיף ולפיכך אותו ראוי להקדים בברכה. אבל בשאין ברכותיהן שוות — דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה. וחד [ואחד מהם] אמר שאף בשאין ברכותיהן שוות נמי [גם כן] היא מחלוקת.
Rabbi Ami and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa disagreed with regard to this subject. One said: The dispute is in a case where their blessings are identical, as Rabbi Yehuda held: A type of the seven species takes precedence and the blessing is recited over it first. And the Rabbis held: The preferred type takes precedence, and a blessing is recited over it first; however, when their blessings are not identical, everyone agrees that one recites the appropriate blessing over this one and then he again recites the appropriate blessing over that one. And one said: Even when their blessings are not identical, there is also a dispute.
הכל
(7) בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשֶׁבִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת מַחֲלוֹקֶת – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּשֶׁאֵין בִּרְכוֹתֵיהֶן שָׁווֹת פְּלִיגִי, בְּמַאי פְּלִיגִי! א״ר אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְהַקְדִּים.
The Gemara discusses this: Granted, according to the one who said that the dispute is in a case where their blessings are identical, it works out well. However, according to the one who says that they disagree in a case where their blessings are not identical, then about what do they disagree? One must recite two blessings in any case. Rabbi Yirmeya said: They disagree with regard to which blessing precedes the other.
The Gemara discusses this: Granted, according to the one who said that the dispute is in a case where their blessings are identical, it works out well. However, according to the one who says that they disagree in a case where their blessings are not identical, then about what do they disagree? One must recite two blessings in any case. Rabbi Yirmeya said: They disagree with regard to which blessing precedes the other.
א״ר ירמיה להקדים דא״ר יוסף וכו׳ – פירש״י והר״י לפי גרסא זו אתיא הא דאמר רב יוסף כל המוקדם כר׳ יהודה דוקא אבל ר׳ שמעיה גריס אמר רב יוסף וכו׳ ואתיא אליבא דרבנן ומיירי שאין חביבין זה מזה דהא אזלינן בתר מוקדם דאי בחביבין פשיטא דחביב קודם דהא אפי׳ בשאר מינין לגבי שבעת המינין אמרי רבנן דמברך על איזה שירצה ומילתא דרב יוסף מילתא באפי נפשה ולא נהירא דבסמוך משמע דגרס דאמר רב יוסף ואתיא כר׳ יהודה דוקא דקאמר רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא וכו׳ א״ל לא סבר לה מר להא דרב יוסף דאמר כל המוקדם וכו׳.
במאי פליגי – כלומר מאי טעמא דר׳ יהודה דאמר שבעת המינין עדיף מאי עדיפות שייכא בהו אחר שאינן יכולין לפטור שאר מינין ומשני דהעדיפות הוי מן ההקדמה.
אלא למאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי, אמר רבי ירמיה להקדים. תמיה לי ומאי קא קשיא ליה במאי פליגי הא ודאי בלהקדים פליגי, דכיון דחד אמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה כלומר שאין הקפדה בהקדמתן, א״כ מאן דאמר עדיין הוא מחלוקת אלמא בהקדמה פליגי, ויש לומר דהכי קאמר בשלמא למ״ד בשברכותיהן שוות שפיר שמעינן מיניה כוליה דעתיה, דהא קא מיפרשה מילתא בהדיא דבשאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה, אבל למ״ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי במאי קא מיפלגי, כלומר, לא מפרשא מילתיה שפיר במאי פליגי בשאין ברכותיהן שוות, אי למפטר חד לחבריה לגמרי כסברא דההוא מקשה דלעיל ואי להקדים בלחוד. ואמר רבי ירמיה להקדים בלחוד הוא דפליגי, אבל למיפטר חד בברכה דחבריה לא, כך נראה לי. עוד יש לי לומר דהכי קאמר, בשלמא למ״ד בשברכותיהן שוות בלחוד פליגי שפיר, כלומר יש טעם נכון למחלוקתם שאין להקפיד אלא במקום שהאחד פוטר את חבירו, אבל בשאין ברכותיהן שוות שאין זה פוטר את זה במאי פליגי, וכי להקדים ברכה זו לזו מי פליגי, ואהדר ליה אין בלהקדים פליגי, שאין בדין שיקדים לברך על מי שאינו חשוב לפני החשוב, וזה נראה לי עיקר.
ולענין פסק הלכה כתב רב האי גאון ז״ל דקיימא לן כמאן דאמר בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה, כלומר על איזה שירצה תחלה, דכיון דעולא מסייע ליה למאן דאמר אבל בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מודה ר׳ יהודה לרבנן דחביב עדיף הכי הלכתא. והלכה כרבנן בשברכותיהן שוות. ודרב יוסף ואי תימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה קיימא בדלית ליה מינייהו חד חביב, אבל אית ליה מינייהו חד חביב עליה חביב קודם, השתא ק״ו מאי דלאו מן האי פסוקא לדברי חכמים הוא קודם לר׳ אמי ולר׳ יצחק נפחא לתרווייהו, ולחד מינייהו לדברי הכל, מאי דאיתיה מן הדין פסוקא כל שכן שיקדים על מה שהוא מאוחר ממנו. עד כאן דברי גאון ז״ל.
אבל רבותינו בעלי התוספות והראב״ד ז״ל פסקו כר׳ יהודה ממעשה דרב חסדא ורב המנונא דבסמוך דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק זה הוא קודם לברכה, ואי בחביבותא תליא מילתא מאי קא קשיא ליה לרב חסדא דילמא רב המנונא תמרי חביבי ליה טפי. אלא ש״מ דלאו בחביבותא תליא מילתא וכר׳ יהודה.
ולי נראה דאי משום הא לא קשיא, דרב חסדא הכי קאמר ליה משום דלא סבר לה מר דרבי יצחק דאמר כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה לא קפיד בהו, ולא משום חביבותיה דתמרי, ודרך שאלה היה משום דאיכא רבי חנן דלא ס״ל להא דרבי יצחק ואמר ליה לא, אלא משום שזה שני לארץ. ואלא מיהו לענין הלכה מסתברא ודאי דהלכה כרבי יהודה דפשטא דההיא ודאי כוותיה אזלא. ועוד דתניא בתוספתא (פ״ד, הי״א): פרוסה של חטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין ז׳ ואין הכוסמין ממין ז׳, וגרסינן עלה בירושלמי (ה״א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דר׳ יודה אמר אם יש ביניהן ממין ז׳ עליו הוא מברך. ומשמע דכולה מוקי לה כר׳ יהודה ואפילו פרוסה של חטין ושלמה של שעורין משום דמוקדם בפסוק, וההיא הא איפסיקא לעיל (ברכות לט:) בהלכתא בפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן דאמרינן עלה אבל פרוסה של חטין ושלמה של שעורין דברי הכל מברך על פרוסה של חטין, ואי משום ק״ו דאמר גאון ז״ל ליתא, דהא רבי יהודה גופיה מודה במאי דליתיה בקרא דהיינו בשאין ברכותיהן שוות דליכא דין קדימה לחד מנייהו אלא מברך על איזה מהן שירצה תחלה, ואף על גב דאית ליה לרבי יהודה המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה ולא אמרינן ביה ק״ו, אלא ק״ו פריכא הוא מההוא טעמא דאמרינן לעיל דשאני התם דליכא אלא קדימה בלבד ואין אחד מהן נפטר בברכת חבירו ולפיכך לא חשו לה כל כך ובכי הא חביב קודם, אבל בשברכותיהן שוות דחד פטר חבריה הדא מילתא חשיבא טפי והלכך בכי הא חשוב עדיף.
וקשיא לי דהא בברייתא (ברכות מג.) דכיצד הסבת סעודה קתני עלו והסבו הביאו לפניהם יין אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן, אלמא אף על פי שחטה שקודמת בפסוק זה יכול הוא להקדים את היין בזמן שהיין חביב לו כי התם. ויש לומר דהתם בשאין ברכותיהן שוות היא, אי נמי יש לומר דהתם שתיית היין של קודם סעודה צורך הפת הוא כי היכא דליגרריה לליבא וניכול נהמא טפי לתאבון וכענין שאמרו בערבי פסחים (פסחים קז:) והוא הדין אפילו לפרפראות כדמשמע במתניתין (ברכות מב.) דקתני בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאלמא מברך תחלה על הפרפרת ומהאי טעמא הוא דפרפרת לרבות בתאות אכילת הפת היא באה וכדאמרינן (פסחים קיד.) עד שהוא מגיע לפרפרת הפת.
והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה וחטה קודמת בפסוק לכל, לאו בכוסס את החטה היא דהא לכולי עלמא חטה דכתיב בקרא לאו בכוסס הוא אלא בפת כדגלי קרא בתריה דכתיב (דברים ח, ט) ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכדאיתא לקמן בפרקין (ברכות מד.). ותדע לך דהא לכולי עלמא כוסס את החטה אין מברך לאחריו לא שלש ולא מעין שלש וכדמשמע בברייתא דלעיל (ברכות לז.) דהכוסס את החטה ולקמן נמי (מד.) גבי מתניתין דאכל ענבים ותאנים, אלא חטה דכתיבא באורייתא היינו לחם והוא הוא דקודם לכל וברכתו חשובה שגורם ברכה לעצמו מתוך שנשתנה לעילויא וסעיד.
ומסתברא דאפילו לרבי יהודה אם היו לפניו אתרוג וזית וקדם וברך על האתרוג אף על פי שאינו רשאי אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג, דאפילו לבית שמאי דאמרי (ברכות מב.) דפרפרת אינה פוטרת אפילו מעשה קדרה ואף על גב שברכותיהן שוות דתרווייהו בורא מיני מזונות ואפילו הכי לא פטר למעשה קדרה לההוא לישנא דאסיפא פליגי כדאיתא לקמן (ברכות מא:), דילמא התם בשלא נתכוון לפטור את מעשה קדרה הא נתכוין פטר. ומיהו אפילו לתנא קמא דהתם דאמר דפרפרת פוטר מעשה קדרה הכא לא פטר אלא במתכוון לפטור את הזית אבל בלא מתכוין לא, דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררה אלא דרך כונה, והיינו נמי טעמא דההיא דהא משמע דאפילו לתנא קמא פרפרת שהיא חשובה פטרה מעשה קדרה, אבל מעשה קדרה לא פטר את הפרפרת. ולפי פירוש זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהן ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים, אבל אם אינן חביבים אינן פוטרין את האגוזים אלא אם כן נתכוון להם מתחלה, כך נראה לי.
אלא למ״ד בשאין ברכותיהן שוות במאי פליגי – פירוש דרך שאלה הוא. א״ר ירמיה להקדים – פירוש לאפוקי מסבריה דההוא מקשה דלעיל דסבר דשאין ברכותיהן שוות מברך על חד ופטר חבריה אלא ודאי על שניהם הוא מברך ור׳ יהודה סבר דאית ליה לאקדומי ולברך על החשוב וכאן אין ברכת פרי האדמה פוטרת פרי העץ. דאע״ג דאמרינן במתניתין דבדיעבד יצא התם במתכוין לצאת בה ברם הכא אין לו לכוין לכתחלה וכל שאין מתכוין לא יצא, ולר׳ ירמיה אפי׳ בצנון וזית פליגי דלרבנן חביב עדיף ולר׳ יהודה מין שבעה עדיף צנון ותפוח אפילו ר׳ יהודה מודה.
ולענין הלכתא קיי״ל כמ״ד בשאין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה – ואם בשברכותיהן שוות חביב עדיף כרבנן ובשאין ברכותיהן שוות חשוב בברכה עדיף והיינו דנקט עולא מברך על זה וחוזר ומברך על זה – כלומר על איזה שירצה תחלה וחוזר ומברך על זה והא דאמרינן כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה התם בדליכא חד מיניהו חביב ליה טפי מאידך וכיון דכן הקודם בפסוק ראוי לחשבו יותר ובודאי אכילה ושתיה שני ענינים חלוקים הם לגמרי ואין לומר להקדים זה לזה כלל אלא כמו שירצה וכן פירות או פת או פירות וחביץ קדרה או דייסא אין להטעינן להקדים פת אף על פי שהוא חשוב בברכה שהם ענינים חלוקים לגמרי וזה אינו רוצה לאכול מזונו עדיין ורצונו לאכול פירות תחלה דלא אמרו אלא בשני מיני פירות דדעתו לאכול משניהם, ושניהם חביבין לו אלא שאחד מהם חביב יותר. ואף על פי שאוכל מן האחד תחלה אכתי אית ליה חביבותא באידך לאכול ממנו אח״כ. ובזה אמרו דחשוב יותר בברכה קודם אבל כשאינו נהנה לאכול זה החשוב תחלה או שלא היה נהנה לאכול אחרון זה שאינו חשוב ואינו נהנה באכילתו כלל אין ספק שאוכל אותו שרוצ׳ בו ומברך עליו שאין אומרים לו לאדם לאכול שלא בהנאתו.
על כך דנים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי בשברכותיהן שוות מחלוקת — שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי בשאין ברכותיהן שוות מחלוקת, אם כן במאי פליגי [במה הם חולקים], והרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות! אמר ר׳ ירמיה: מחלוקת זו היא לענין איזו מהן להקדים.
The Gemara discusses this: Granted, according to the one who said that the dispute is in a case where their blessings are identical, it works out well. However, according to the one who says that they disagree in a case where their blessings are not identical, then about what do they disagree? One must recite two blessings in any case. Rabbi Yirmeya said: They disagree with regard to which blessing precedes the other.
הכל
(8) דְּאָמַר רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: גכׇּל הַמּוּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה, מוּקְדָּם לִבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ״ (דברים ח׳:ח׳).
As Rav Yosef, and some say Rabbi Yitzḥak, said: Each food whose significance is manifest in that it precedes the others in this verse, which sings the praises of Eretz Yisrael, takes precedence over the others in terms of blessing as well, as it is stated: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8).
As Rav Yosef, and some say Rabbi Yitzḥak, said: Each food whose significance is manifest in that it precedes the others in this verse, which sings the praises of Eretz Yisrael, takes precedence over the others in terms of blessing as well, as it is stated: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8).
במאי פליגי – הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה.
אמר ר׳ ירמיה בלהקדים פליגי – ולא גרסי׳ אבל בשברכותיהן שוות מברך על אחד מהן שירצה דהשתא בשאינן שוות מקפיד ר׳ יהודה על הקדמתן ואמר מין שבעה עדיף כשבא לפטור זו בזו לא כ״ש.
דאמר ר׳ יצחק כו׳ – אלמא קפדינן אהקדמה ור׳ יהודה אית ליה דר׳ יצחק הלכך כל שכן היכא דחד לאו ממין שבעה דמין שבעה עדיף ורבנן לית להו דר׳ יצחק במקום חביב דחביב עדיף.
כל המוקדם בפיסוק זה הוא קודם, ארץ חטה ושערה וג׳ – רבסז״ל: פיר׳ שאם באו לפניו ענבים ותאנים מברך על הענבים. רבי׳ האיי ז״ל:א הני (מין) [מילי] דליכא חביב אלא תרויהו שוי בעיניה ואי אית ליה חביב עליו מברך.
א. כ״ה בחי׳ הרשב״א בשמו, באורך. וראה אוצה״ג שם.
אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל הקודם בפסוק זה הוא קודם לברכה ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. פי׳ בדליכא חד מינייהו חביב עליה טפי מאידך דאילו חד מינייהו חביב עליה הא אמרינן לעיל דלעולם בברכותיהן שוות חביב עדיףא.
א. לרבינו שפסק כחכמים, וכ״ה בר״מ שם, אבל להפוסקים כר״י מקדים הקודם בפסוק אף כשהשני חביב יותר.
כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה – שנאמר ארץ חטה שעורה וגפן. אין להביא ראיה מכאן דלא חשוב בורא פרי העץ מברכת בורא פרי האדמה מדמברך על חטה ושעורה מקמי גפן דדילמא מיירי שעשאו פת או בדייסא דודאי ברכת המוציא או בורא מיני מזונות חשיב מבורא פרי העץ אבל כוסס את החטה דליכא אלא בורא פרי האדמה לא תקדום לבורא פרי העץ ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לפרש כך כל המוקדם בפסוק זה בדברים שברכותיהן שוות כגון חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים:
כל הקודם בפסוק זה וכו׳ – גפן כדי רביעית יין לנזיר וכו׳ יש שפירשו אם יש כלי אחד מחזיק רביעית יותר יחזיק מיין מפני שהוא עב ונגדש. על הכלי יותר מן המים וקאמר דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית כשיעור יין ולא כשמשערין במים ומש״ה נקט גפן. ויש שפירשו דמגפן גופה איירי כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים וכך משערין אותו ממלאים כלי יין ונותנים לתוכו כמה שאכל ואם אכל כדי שיוצא מן הכלי כדי רביעית יין ולא כשיעור מים משום דיין עבה בהאי שיעורא מחייב.
בד״ה א״ר ירמיה כו׳ כל המוקדם וכו׳ נ״ב פי׳ ומאי פריך ליה דילמא הוה חביב ליה אלא לעולם המוקדם קודם וק״ל:
וכעין מה שאמר רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ יצחק: כל המוקדם בפסוק זה המדבר בשבח ארץ ישראל וייאמר להלן, מוקדם לברכה, שנאמר: ״ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״ (דברים ח, ח), שכיון שהקדימו הכתוב ודאי הדבר מוכיח על חשיבותו היתירה, ולכך יש להקדימו בברכה.
As Rav Yosef, and some say Rabbi Yitzḥak, said: Each food whose significance is manifest in that it precedes the others in this verse, which sings the praises of Eretz Yisrael, takes precedence over the others in terms of blessing as well, as it is stated: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8).
הכל
(9) וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חָנָן. דא״ר דְּאָמַר רַבִּי חָנָן: כׇּל הַפָּסוּק כּוּלּוֹ לְשִׁיעוּרִין נֶאֱמַר.
The Gemara notes: And this opinion disagrees with the opinion of Rabbi Ḥanan. As Rabbi Ḥanan said: The entire verse was stated for the purpose of teaching measures with regard to different halakhot in the Torah.
The Gemara notes: And this opinion disagrees with the opinion of Rabbi Ḥanan. As Rabbi Ḥanan said: The entire verse was stated for the purpose of teaching measures with regard to different halakhot in the Torah.
ופליגא דרבי חנן – הא דר׳ יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א״י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר׳ חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א״י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין.
ג ומעירים: ופליגא [וחלוקה], שמועה זו על שיטת ר׳ חנן. שאמר ר׳ חנן: כל הפסוק כולו לענין שיעורין להלכות רבות בתורה נאמר.
The Gemara notes: And this opinion disagrees with the opinion of Rabbi Ḥanan. As Rabbi Ḥanan said: The entire verse was stated for the purpose of teaching measures with regard to different halakhot in the Torah.
הכל
(10) ״חִטָּה״, דִּתְנַן: דהַנִּכְנָס לַבַּיִת הַמְנוּגָּע, וְכֵלָיו עַל כְּתֵפָיו, וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו – הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. ההָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו, וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו, וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו – הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן.
Wheat was mentioned as the basis for calculating the time required for one to become ritually impure by entering a house afflicted with leprosy, as we learned in a mishna: One who enters a house afflicted with leprosy of the house (see Leviticus 14:33–53) with his clothes resting on his shoulders, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, immediately become ritually impure. However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet and his rings on his fingers, he immediately becomes ritually impure upon entering the house, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is made with wheat bread, which takes less time to eat, and not with barley bread, and with one who is reclining and eating the bread with a relish, which hastens the eating. There is, then, a Torah measurement that is connected specifically to wheat.
Wheat was mentioned as the basis for calculating the time required for one to become ritually impure by entering a house afflicted with leprosy, as we learned in a mishna: One who enters a house afflicted with leprosy of the house (see Leviticus 14:33–53) with his clothes resting on his shoulders, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, immediately become ritually impure. However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet and his rings on his fingers, he immediately becomes ritually impure upon entering the house, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is made with wheat bread, which takes less time to eat, and not with barley bread, and with one who is reclining and eating the bread with a relish, which hastens the eating. There is, then, a Torah measurement that is connected specifically to wheat.
בבית המנוגע – כתיב והבא אל הבית יטמא עד הערב (ויקרא יד) ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) בשוהא שיעור אכילה ואפילו לא יאכל מדכתיב בסיפיה והשוכב בבית יכבס את בגדיו הלכך הנכנס בו ונושא את בגדיו עמו שלא כדרך מלבושו אין אלו בגדיו וטמאים מיד שאף בהן אני קורא והבא אל הבית וכשהוא לבוש בהן בעי שהייה.
אכילת פרס – חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון שתי סעודות וחציו מזון סעודה אחת.
פת חטין – נאכלת מהר.
מיסב – דרך הסבה שהיא נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה.
״חטה״ נאמרה כשיעור לענין שיעור הזמן בו חלה טומאת בית על אדם. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבית המנוגע בצרעת הבית (עיין ויקרא יד, לג–נג) וכליו (בגדיו) מונחים על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו — הוא והן, החפצים והבגדים טמאין מיד. אך כאשר היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו — הוא טמא מיד עם כניסתו לבית, ואולם הן, הכלים טהורין עד שישהה בבית בכדי שיעור זמן אכילת פרס (חצי ככר), ודווקא חצי ככר העשויה מפת חטין ולא פת שעורין. ולגבי מהירות האכילה, הרי החשבון הוא באדם המיסב ואוכלן לאותו לחם בלפתן. הרי שיעור הנקבע על פי מאכל חיטה.
Wheat was mentioned as the basis for calculating the time required for one to become ritually impure by entering a house afflicted with leprosy, as we learned in a mishna: One who enters a house afflicted with leprosy of the house (see Leviticus 14:33–53) with his clothes resting on his shoulders, and his sandals and his rings are in his hands, both he and they, the clothes, sandals, and rings, immediately become ritually impure. However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet and his rings on his fingers, he immediately becomes ritually impure upon entering the house, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is made with wheat bread, which takes less time to eat, and not with barley bread, and with one who is reclining and eating the bread with a relish, which hastens the eating. There is, then, a Torah measurement that is connected specifically to wheat.
הכל
(11) שְׂעוֹרָה דִּתְנַן: ועֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
Barley is also used as the basis for a measure, as we learned in a mishna: A bone from a corpse that is the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not defile all of the articles in the house.
Barley is also used as the basis for a measure, as we learned in a mishna: A bone from a corpse that is the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not defile all of the articles in the house.
״שערה״ נאמרה אף היא לענין שיעור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: עצם שגודלה כשעורה מן המת מטמא במגע (של הנוגע בה) או במשא (של הנושא אותה) כנוגע במת עצמו, ואולם אינו מטמא באהל. שבית שהיא מצויה בו, אינו נטמא בגללה.
Barley is also used as the basis for a measure, as we learned in a mishna: A bone from a corpse that is the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not defile all of the articles in the house.
הכל
(12) ז״גֶּפֶן״, כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר. ״תְּאֵנָה״, חכִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת. ״רִמּוֹן״, כְּדִתְנַן: טכׇּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים
The halakhic measure determined by vines is the quantity of a quarter log of wine for a Nazirite and not the wine equivalent of a quarter log of water, which is a slightly different measure. Figs serve as the basis for the measure of a dried fig-bulk, typically the smallest unit of food for which someone will be held liable for carrying out on Shabbat from one domain to another. Pomegranates teach us a particular measurement as well, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil,
The halakhic measure determined by vines is the quantity of a quarter log of wine for a Nazirite and not the wine equivalent of a quarter log of water, which is a slightly different measure. Figs serve as the basis for the measure of a dried fig-bulk, typically the smallest unit of food for which someone will be held liable for carrying out on Shabbat from one domain to another. Pomegranates teach us a particular measurement as well, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil,
כדי רביעית יין לנזיר – אכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב ואין שיעור רביעית יין ורביעית מים שוין לפי שהיין עב והמים קלושין ויש ברביעית יין יותר ממה שיש ברביעית מים כדאמרינן (במנחות קז.) [בשבת (דף עז.)] גבי רביעית דם שיכול לקרוש ולעמוד על כזית משום דסמיך אבל מידי דקליש לא הוה רביעית דידיה כזית.
להוצאת שבת – דתנן המוציא אוכלין כגרוגרת (שבת עו:) והיא תאנה יבשה.
גפן כדי רביעית יין וכו׳ – פי׳ אם אכל עלין או לולבין כדי רביעית יין חייב אבל אם אכל מהן כדי רביעית מים לא מחייב דקלישי והולכין בקל חוץ מן הכלי אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי שהיין הוא עב ומחזיק גודש קצת קודם שיפול מן הכוס רביעית יין ואם היה מים היה יוצא יותר מרביעית.
כלי בעלי בתים – גבי כלי עץ מתניא.
גפן כדי רביעית יין לנזיר – פירשתי בפרק קמא דסוכה:
כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים – המשנה מיתניא במסכת כלים [פי״ז] גבי בבא דכלי עץ אבל גבי כלי חרס אמרינן בפרק המצניע חמש מדות בכלי חרס ניקב בכמוציא משקה [וכו׳] והאי דקאמר התם ניקב כמוציא רמון טהור מכלום היינו כגון שייחדו לרמונים לכך צריך מוציא רימון:
בד״ה גפן כדי רביעית כו׳ אם אכל עלין כו׳ אבל כי משערין ביין צריך שיעורא טפי כו׳ עכ״ל עי׳ בדברי התוס׳ פ״ק דסוכה ופ״ק דעירובין בזה:
שיעור הלכתי הנקבע על פי הנאמר בכתוב ״גפן״ הוא כדי שיעור רביעית יין, שזהו השיעור שעליו מתחייב הנזיר כאשר הוא שותה יין. אבל לא יין בכמות של רביעית מים, השונה קצת בשיעורה. ״תאנה״ בא להשמיענו בסיס השיעור של כגרוגרת (תאנה מיובשת) אשר היא כרגיל היחידה הקטנה ביותר של דברי אוכל לענין הוצאת שבת, שאסור להוציא מרשות לרשות ביום השבת. ״רמון״ אף הוא בא להשמיענו שיעור, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כל כלי בעלי בתים (של אנשים סתם), אם ניקבו, הריהם יוצאים מכלל שימוש ככלים, ולכן אין טומאה חלה עליהם עוד,
The halakhic measure determined by vines is the quantity of a quarter log of wine for a Nazirite and not the wine equivalent of a quarter log of water, which is a slightly different measure. Figs serve as the basis for the measure of a dried fig-bulk, typically the smallest unit of food for which someone will be held liable for carrying out on Shabbat from one domain to another. Pomegranates teach us a particular measurement as well, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ברכות מא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות מא., רי"ף ברכות מא. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י ברכות מא., ראב"ן ברכות מא. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות מא., ספר הנר ברכות מא. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א ברכות מא. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות מא. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות מא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות מא., תוספות רא"ש ברכות מא. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות מא., מהרש"ל חכמת שלמה ברכות מא., מהרש"א חידושי הלכות ברכות מא., פני יהושע ברכות מא., גליון הש"ס לרע"א ברכות מא., רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות מא. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות מא., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות מא., אסופת מאמרים ברכות מא.
Berakhot 41a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 41a, Rif by Bavli Berakhot 41a, Rashi Berakhot 41a, Raavan Berakhot 41a, Tosafot Berakhot 41a, Sefer HaNer Berakhot 41a, Rashba Berakhot 41a, Raah Berakhot 41a, Meiri Berakhot 41a, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 41a, Tosefot Rosh Berakhot 41a, Ritva Berakhot 41a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 41a, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 41a, Penei Yehoshua Berakhot 41a, Gilyon HaShas Berakhot 41a, Reshimot Shiurim Berakhot 41a, Beirur Halakhah Berakhot 41a, Steinsaltz Commentary Berakhot 41a, Collected Articles Berakhot 41a