(1) 
אצָרִיךְ לְשַׁקּוֹעֵיהּ בַּחֲרוֹסֶת מִשּׁוּם קָפָא, דְּאִי ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא צָרִיךְ לְשַׁקּוֹעֵיהּ, נְטִילַת יָדַיִם לְמַה לִי? הָא לָא נְגַע! וְדִילְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, לָא צָרִיךְ לְשַׁקּוֹעֵיהּ, וְקָפָא מֵרֵיחָא מָיֵית. אֵלָּא לְמַה לִי נְטִילַת יָדַיִם? דִּילְמָא מְשַׁקְּעוּ לֵיהּ.
אצָרִיךְ לְשַׁקּוֹעֵיהּ בַּחֲרוֹסֶת מִשּׁוּם קָפָא, דְּאִי one must submerge it in the ḥaroset, due to the bitterness and poison in the lettuce. For if it could enter your mind that one need not thoroughly submerge the lettuce in ḥaroset, why do I need him to wash hands before eating bitter herbs? He did not touch the liquid with his hands, and therefore he did not render it ritually impure. The Gemara rejects this contention: Actually, I will say to you: According to the halakha, one need not submerge the lettuce in ḥaroset and the poison dies. The poison is nullified from the smell of the ḥaroset. The Gemara asks: But in that case, why do I need the washing of hands before dipping? The Gemara answers: Perhaps one will submerge the lettuce, and it is therefore necessary to wash one’s hands to avoid the possible transfer of ritual impurity.
אמר ר׳ אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים אמר רב פפא שמע מינה מדקתני מרור צריך נטילת ידים צריך לשקועיה משום קפא כדי שתמות הקפא שבאותו הירקמן החומץ שבחרוס׳ פי׳ קפא תולעת דתניא [בתוספתא] דתרומות האוכל תולעים שבעקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סננן במסננת אסורין דאי לא משקע ליה למה ליה נטילת ידים.
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא – ארס שבחזרת, שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים:
הא לא נגע – ידו במשקה:
צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא – ארס של חזרת1, שהשרף של חזרת2 יש בו ארס3 כדרך הבצלים4, והלכך צריך נטילת ידים לטיבול ראשון5 כדלקמן6 שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בעומק7 בחרוסת. ורבינו חננאל מרומא פירש קפא תולעת8, דתניא בתרומות9 התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין10, סיננם במסננת אסורין, דכיון דפריש ממקום רבותיה הוה ליה שורץ על הארץ11 כדאמרינן בשילהי אלו טריפות12, ועיקר13:
הא לא נגע – ידו במשקה14:
1. שיטת רש״י לבאר את הקפא בחזרת בשונה מהקפא שבירק המוזכר בתוספתא (מובא לקמן). ונראה שטעמו מפני שיש בפירוש של תולעים דוחק בסוגייתנו לגבי חרוסת, ראה לקמן בהערה.
2. ע״פ כת״י ל, מס ומי, וכרש״י [והיינו הלחלוחית שבה].
3. כ״כ רש״י, וכמבואר גם לקמן קטז, א ברש״י ורשב״ם ד״ה משום קפא. ושיטה זו הובאה כבר בערוך ערך קף בשם רבינו גרשום, שהקפא הוא הארס שבירקות.
4. ולאו דוקא שהחזרת חסא (החסה שלנו לרוב השיטות) היא ממין הבצלים. וראה עירובין כט, ב על ארס זה שבבצל.
5. הב״ח בסי׳ תעג (באמצע, ד״ה ומה שכתב וכתב רב עמרם) כתב לבאר מדוע רשב״ם נקט שההוכחה בסוגייתנו היא דוקא מטיבול ראשון, מפני שהנטילה לטיבול השני ודאי נצרכת גם אם אין שיקוע בחרוסת, מחמת הנטילה לפת ולסעודה, ראה לקמן בדברי רב חסדא ובתוד״ה צריך, ועל כרחך שעוסקים כאן בטיבול ראשון. ועיי״ש שאם כן מוכח כשיטת הראשונים שגם טיבול ראשון הוא בחרוסת, ראה בראשונים לעיל קיד, א על המשנה. וראה ברשב״ם שם, ומש״כ בנספח שם בשיטתו. [ולפחות אם מטבל בטיבול ראשון בחזרת, שבזה עסקה המשנה ובזה עוסקים כאן ״האי חסא״, והיא צריכה שיקוע מחמת הקפא]. וע״ע בנספח כאן בסוף ספרנו עמ׳ ##.
6. בדברי רב חסדא.
7. ע״פ כל הכת״י (ואינו בדפוסים), וזה פירוש ״לשקועיה״.
8. ושיטה זו הובאה כבר בערוך ערך קף בשם אביו רבינו יחיאל, שהקפא הוא התולעת. [לשון הגמ׳ ״קפא מריחא מיית״, יותר ניחא לפירוש הר״ח שמדובר על תולעת שמתה. ולרש״י צ״ל שהוא משל לביטול הארס, או שגרס ״מריחא פקע״ כדברי הערוך ערך קף].
9. תוספתא תרומות פ״ז הי״ב.
10. וכ״כ תוד״ה קפא. ולגירסתם כתב המאירי שאף שהתולעת מותרת באכילה (״בשהתליע לאחר שנתלשו, שאם במחובר ודאי אסורין״, וכ״כ ההשלמה, המכתם והכלבו סי׳ נ), יש חשש סכנה באכילתה, וכשהחרוסת ממיתה אותה סרה הסכנה. אבל בתוספתא ובפירוש רבינו חננאל לפנינו כתוב כאן באמצע המשפט (על הקפא): ״חייב״, ולפ״ז צ״ל כמש״כ תוס׳ שם לשיטת שמואל שברוב ירקות אין קפא, ולגבי איסורין סומכים על הרוב (לפחות כשאין מיעוט המצוי), אבל לגבי סכנה חוששים למיעוט וצריך חרוסת.
11. כת״י מו, ל ומס. בכת״י מי ודפוסים: הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ.
12. חולין סז, א.
13. ותפוש לשון אחרון (כת״י ל). וראה ברשב״ם לקמן (קטז, א ד״ה משום קפא) שביאר בסתמא כשיטת רש״י.
14. וכ״כ רש״י, והיינו שחיוב נטילה תלוי בנגיעת הידים במשקה. אבל בדחיית הגמרא מבואר שמחשש לנגיעת הידים גזרו גם כשלא נגע בידיו, וראה בשו״ע סי׳ קנח סע׳ ד ובמ״ב שם ס״ק יט. ועכ״פ משמע שצריך נט״י רק כשיש נגיעת הפרי במשקה, וגם לדחיית הגמרא ש״קפא מריחא מיית״ הכוונה שדי בטיבול מקצתו, וראה במ״ב סי׳ תעה ס״ק יג ושעה״צ שם. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
קפא – פי׳ ר״ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים וא״ת תיקשי מינה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות (חולין דף סז.) קישות שהתליע באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו ק״ק דמ״מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א״כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת.
בא״ד לפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה ולכך סבר המקשה כו׳ עכ״ל כצ״ל והוא מסקנת תירוצא אדלעיל דלפי פי׳ זה דנטילה ראשונה דטיבול לו משום קדושה הוא כמו נהמא ניחא דהוה סבר המקשה דהיינו רב פפא דליכא למגזר ביה שמא יגע ודו״ק:
צריך לשקועיה [לשקע אותה] בחרוסת משום קפא (מרירות וארס) שיש בחזרת. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר כי לא צריך לשקועיה [אין צריך לשקעה היטב] אם כן נטילת ידים לאכילת מרור למה לי? הא [הרי] לא נגע בידיו במשקה וממילא לא טימאהו! ודוחים: ודילמא לעולם אימא לך [ושמא לעולם אומר לך]: לא צריך לשקועיה [אין צריך מן הדין לשקעו] וקפא מריחא מיית [והארס מן הריח הוא מת ובטל]. אלא למה לי בכל זאת נטילת ידים לפני כן — דילמא משקעו ליה [שמא ישקעו אותו] ולכך יש צורך בנטילת ידים כדי שלא להגיע לידי טומאה.
one must submerge it in the ḥaroset, due to the bitterness and poison in the lettuce. For if it could enter your mind that one need not thoroughly submerge the lettuce in ḥaroset, why do I need him to wash hands before eating bitter herbs? He did not touch the liquid with his hands, and therefore he did not render it ritually impure. The Gemara rejects this contention: Actually, I will say to you: According to the halakha, one need not submerge the lettuce in ḥaroset and the poison dies. The poison is nullified from the smell of the ḥaroset. The Gemara asks: But in that case, why do I need the washing of hands before dipping? The Gemara answers: Perhaps one will submerge the lettuce, and it is therefore necessary to wash one’s hands to avoid the possible transfer of ritual impurity.
הכל
(2) וַאֲמַר רַב פַּפָּא: בלָא נִישְׁהֵי אִינִישׁ מָרוֹר בַּחֲרוֹסֶת, דִּילְמָא אַגַּב חַלְיֵיהּ דִּתְבָלִין מְבַטֵּיל לֵיהּ לִמְרוֹרֵיהּ, וּבָעִינַן טַעַם מָרוֹר וְלֵיכָּא. אַדְבְּרֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּנָא עוּקְבָּא וְדָרַשׁ: ג נָטַל יָדָיו בְּטִיבּוּל רִאשׁוֹן, נוֹטֵל יָדָיו בְּטִיבּוּל שֵׁנִי.
And Rav Pappa said: A person should not leave bitter herbs in the ḥaroset for a lengthy period of time, lest the sweetness of the spices in the ḥaroset nullify its bitterness. And the bitter herbs require a bitter taste, and they are not bitter when marinated in ḥaroset. The Gemara reports: Rav Ḥisda authorized Rabbana Ukva to deliver a lecture, and he taught: If one washed his hands for the first dipping, he should wash his hands again for the second dipping.
אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני ואמרי׳ למה לי נטילת ידים שני׳ הא משא ידיה חדא זימנא ופרקי׳ כיון דמפסיק בינייהו ואמר אגדתא והלילא דלמא מסח דעתיה ונגע במידי דמטנף הלכך צריך נטילת ידים שניה.
במידי דמיטנף.
1. אמר: כ״י קרפנטרץ : ״דאמ׳ ״.
2. עאיל ביה: כברוב כתבי היד של הבבלי. גמח : ״עאיל לגויה״.
3. לרבנא: גמב : ״לרב״.
4. בטיבול: רק כ״י א : ״לטיבול״. וכן בסמוך שם.
5. לי: גמב , כ״י קרפנטרץ : ״ליה״.
6. דילמא: חסר בכ״י קרפנטרץ .
7. אסחה לדעתיה: כ״י קרפנטרץ : ״מסח דעתיה״. כ״י נ , דפוסים: ״אסחיה לדעתיה״.
אגב חולייה1 – שנותנין בו תפוחין, כדמוכח לקמן2 זכר לתפוח3:
לטיבול ראשון – של שאר ירקי:
לטיבול שני – חזרת:
1. הוא מלשון ״חלא״ דהיינו חומץ, וראה לעיל עד, ב ״חלייה״ ורש״י שם. ומפורש ברשב״ם שהחשש הוא מצד התפוח שבחרוסת, והיינו חמיצותו, וכעי״ז כתב במאירי מפני חריפותו. ולפ״ז נראה שלרשב״ם ל״ג בגמ׳ כאן מילת ״דתבלין״ (ראה בדרשת הרוקח עמ׳ 104 שכך גרס, וכ״ה בדפוסים), וכ״ה ברי״ף, וברא״ש כתב ״חוליה דחרוסת״, וכן מבואר בפירוש ריבב״ן ובמהר״ז בינגא, וראה בדק״ס. בגמ׳ לפנינו כתוב ״חלייה״, וכתב תלמיד הרשב״א שצ״ל ״חוליה״ (יוד אחת) והיינו החמיצות, מלשון ״חלא״, וכמפורש לקמן קטז, א שצריך לקהויי, ולא גורסים חלייה שהוא מתיקות. וציין חידוש בדעת רשב״ם, שגרס ״חולייה״ בשני יודין ובכל זאת פירש על החמיצות. וכ״כ גם בפסקי ריא״ז הל׳ ב אות יא. [אמנם הרשב״ץ ב״מאמר חמץ״ שלו סי׳ קכה הבין שהכוונה למתיקות החרוסת].
2. קטז, א. [כ״ה בכת״י ל ומס ״כדמוכח לקמן״. בכת״י מו, רק מילת ״כדלקמן״. בר״ן: ״כדאמרינן לקמן״].
3. ועיי״ש ברש״י וברשב״ם שלאו דוקא או לא רק תפוחין, אלא גם דבר אחר שיש לו קיוהא. ומבואר כאן שהחמיצות והתפוח הם מצד שיטת ראב״צ שחרוסת מצוה, ולפי השיטה שהיינו זכר לתפוח, וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
צריך שיטול בטיבול שני – לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך טיבול באה.
צריך להזהר שלא ישהה את המרור יותר מדאי בחרוסת שמא מתוך חריפותו יבטל מרירות המרור והרי מ״מ לטעם מרור אנו צריכים:
אע״פ שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור ואע״פ שבנטל שחרית במה שאמרו שמתנה עליהם לכל היום אמרו דוקא בששמר את ידיו ההיא בסעודות חלוקות נאמרה אבל בסעודה אחת אע״פ שיש הסח הדעת בנתים אין צריך נטילה וי״מ זה שאמרו כל שטבולו במשקה וכו׳ בטבול שני ומפני שהם סוברים שבירקות הבאות לאחר קידוש אין בהם טבול כמו שכתבנו למעלה וזו שאמרו נוטל ידיו בטבול ראשון וכו׳ פירושו שהיו ידיו מלוכלכות:
נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני – לאו דוקא משום טיבול שני ה״ה משום מצה דבעי למיכל ודילמא אסחי דעתיה באגדה והלילא ונגע אלא איידי דנקט טיבול ראשון נקט נמי טיבול שני. ולפי דרכינו למדנו דהיסח הדעת לא פסול בידים אלא בסעודה אבל לא בברכות ותפלות דאי לא למה לי משום טבול תיפק לי משום ברכת אשר גאלנו ומקמי טיבול נמי אלא ש״מ כדאמרן. ואע״ג דמקמי טבול נמי בעי למשתי כוס של ברכת גאולה ומשמע התם בברכות דלשתות צריך נטילת ידו אחת הכא כיון דכבר משא ליה תו לא צריך:
ד״א מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה – כתב הרב אלפסי ז״ל הלכך בפסח מברכי׳ על חדא ופרוסה כו׳. ובפסחא אתא לחם עוני וגרעה לפלגא דחדא הלכך בצעי׳ על חדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלימתא ובצע דאמר רב פפא הכל מודי׳ בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמ׳ לחם עוני כתיב ביה נראה מדבריו דדוקא פרוסה בעי׳ משום לחם עוני. וזה תימא דא״כ חלוט דחלטיה והדר אפייה דאמרי׳ לעיל ויוצאין בו משום דכתיב לחם עוני וכן פת הדראה לימא דדוקא בעי׳ הכי אלא ודאי קרא לאו לעכוב׳ ורבינו האי גאון ז״ל פי׳ דהא דאמרי׳ מה דרכו של עני בפרוסה כשהביאו לפניו פתיתין ושלימין היא נאמרת כעין ההיא דברכות דאמרי׳ הביאו לפניו פתיתין ושלימין רב אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין משום משום דמקרבא אהנתייה ור׳ יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובח׳ ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא מידי שניהם מניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע ועלה אמר רב פפא הכל מודים בפסח כו׳. אבל כל שאין לפניו פרוסה אין צריך לפרוס לכתחילה וכן כתב הרמב״ן ז״ל דשמא לפי׳ נהגו לפורסה קודם שעת אכילתה כדי שיהא בשעת אכילה כהביאו לפניו פתיתין ושלימין.
ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת [אל ישהה אדם מרור בתוך החרוסת] דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל לה למרוריה [שמא אגב מתיקותו של התבלין מבטל את מרירותו] ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה בו טעם מרור וליכא [ואין כאן]. מסופר: אדבריה [הרשהו] רב חסדא לרבנא עוקבא שידרוש, ודרש: נטל ידיו לפני טיבול ראשון נוטל ידיו אף בטיבול שני.
And Rav Pappa said: A person should not leave bitter herbs in the ḥaroset for a lengthy period of time, lest the sweetness of the spices in the ḥaroset nullify its bitterness. And the bitter herbs require a bitter taste, and they are not bitter when marinated in ḥaroset. The Gemara reports: Rav Ḥisda authorized Rabbana Ukva to deliver a lecture, and he taught: If one washed his hands for the first dipping, he should wash his hands again for the second dipping.
הכל
(3) אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: הָא בְּעָלְמָא אִיתְּמַר, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הָכָא אִיתְּמַר, לְמַה לִי נְטִילַת יָדַיִם תְּרֵי זִימְנֵי? הָא מְשָׁא לֵיהּ יְדֵיהּ חֲדָא זִימְנָא!
The Sages said this halakha before Rav Pappa and added: This halakha was stated generally, i.e., concerning one who dips food twice anytime, not with regard to Passover night. For if it could enter your mind that this was stated here, concerning Passover, why do I need washing of the hands twice? This person has already washed his hands once. As he knows he will dip again, he will be careful to preserve his hands in a state of ritual impurity and consequently there is therefore no need for him to wash his hands a second time. This is not the case with regard to dipping throughout the rest of the year, when one does not know at the start that he will dip again.
הא בעלמא איתמר – בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול1, דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא:
דאי סלקא דעתך הכא – גבי מרור איתמר, אמאי, הא משי ליה חדא זימנא בטיבול ראשון:
1. השני.
הא בעלמא איתמר – בשאר טיבולין של שאר ימות השנה, שאינן קבע, וכשנוטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא והסיח דעתו1:
דאי סלקא דעתך הכא – גבי מרור איתמר, אמאי, הא משא ליה ידיה חדא זימנא בטיבול ראשון:
1. וכן פירש רש״י.
אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים את ההלכה הזו לפני] רב פפא והוסיפו: הא בעלמא איתמר [הלכה זו בכלל נאמרה] ולאו דווקא בפסח, אלא בכל מקרה שהוא מטביל פעמיים. דאי סלקא דעתך הכא איתמר [שאם עולה על דעתך שכאן דווקא לענין פסח נאמרה], אם כן למה לי נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים]? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת] וכיון שידע שצריך לטבל שנית — ודאי ישמור ידיו מטומאה ולא יצטרך לנטילה שניה! מה שאין כן בשאר טיבולים כשאינו יודע מראש שיחזור ויטבול.
The Sages said this halakha before Rav Pappa and added: This halakha was stated generally, i.e., concerning one who dips food twice anytime, not with regard to Passover night. For if it could enter your mind that this was stated here, concerning Passover, why do I need washing of the hands twice? This person has already washed his hands once. As he knows he will dip again, he will be careful to preserve his hands in a state of ritual impurity and consequently there is therefore no need for him to wash his hands a second time. This is not the case with regard to dipping throughout the rest of the year, when one does not know at the start that he will dip again.
הכל
(4) אֲמַר לְהוּ רַב פַּפָּא: אַדְּרַבָּה, הָכָא אִיתְּמַר, דְּאִי ס״ד סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּעָלְמָא אִיתְּמַר, לְמַה לִי תְּרֵי טִיבּוּלֵי?
Rav Pappa said to them: On the contrary, this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night. For if it could enter your mind that it was stated in general, why do I need two dippings? A person usually dips only once, either at the beginning or in the middle of his meal.
אמר להו [להם] רב פפא: אדרבה, הכא איתמר [להפך כאן דווקא לענין פסח נאמר הדבר], דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר [שאם עולה על דעתך לומר שבכלל נאמר], אם כן למה לי תרי טיבולי [שני טיבולים]? שכרגיל אדם מטבל בפעם אחת, לפני או בתוך סעודתו.
Rav Pappa said to them: On the contrary, this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night. For if it could enter your mind that it was stated in general, why do I need two dippings? A person usually dips only once, either at the beginning or in the middle of his meal.
הכל
(5) אֵלָּא מַאי? הָכָא אִיתְּמַר. נְטִילַת יָדַיִם תְּרֵי זִימְנֵי לְמַה לִי? הָא מְשָׁא לֵיהּ יְדֵיהּ חֲדָא זִימְנָא! אָמְרִי: כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר אַגַּדְתָּא וְהַלֵּילָא, דִּילְמָא אַסּוֹחֵי אַסְחֵיהּ לְדַּעְתֵּיהּ וְנָגַע.
The Gemara asks: Rather, what will you say; this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night? If so, why do I need two washings of the hands? He has already washed his hands once. They say in response: Since he needs to recite the Haggadah and hallel in between the two dippings, perhaps he will divert his thoughts and his hands will touch a ritually impure object.
אסחיה לדעתיה ונגע – בבשרו1:
1. שכך האופן השכיח בשעת אמירת ההגדה וההלל, ור״ח ורשב״ם לא פרטו: ״בשום דבר טינוף״.
אסחיה לדעתיה ונגע1 – בשום דבר טינוף2:
1. כ״ה הגירסה בגמרא ברוב כת״י, גאונים וראשונים: ״ונגע״.
2. וכ״כ ר״ח: ״במידי דמטנף״. וראה ברש״י.
אסוחי מסח דעתיה ונגע – תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין וי״ל דס״ד דכיון שנטל יועיל אפילו לנהמא דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא.
בד״ה אסוחי כו׳ תימה מה צריך להאי טעמא ת״ל כו׳ לא היתה לשם קדושה כו׳ עכ״ל היינו לשיטתם דלעיל מיהו גם בזה נראה ליישב כיון דנקט במלתיה טיבול שני אגב טיבול ראשון הוצרך למימר האי טעמא דאסוחי מסח כו׳ ודו״ק:
ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר כי הכא איתמר [כאן דווקא לענין פסח נאמר], אם כן נטילת ידים תרי זימני [שתי פעמים] למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא [הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת]! אמרי [אומרים]: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא [שצריך לומר את ההגדה וההלל] באמצע, אחר טיבול ראשון, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה [שמא הסיח את דעתו] משמירת ידיו ונגע בדבר המטמא.
The Gemara asks: Rather, what will you say; this halakha was stated specifically here, with regard to Passover night? If so, why do I need two washings of the hands? He has already washed his hands once. They say in response: Since he needs to recite the Haggadah and hallel in between the two dippings, perhaps he will divert his thoughts and his hands will touch a ritually impure object.
הכל
(6) אֲמַר רָבָא: דבָּלַע מַצָּה, יָצָא; בָּלַע מָרוֹר, לֹא יָצָא; בָּלַע מַצָּה וּמָרוֹר, יְדֵי מַצָּה יָצָא, יְדֵי מָרוֹר לֹא יָצָא. כְּרָכָן בְּסִיב וּבְלָעָן, אַף יְדֵי מַצָּה נַמֵי לֹא יָצָא.
Rava said: If one swallowed matza without chewing it, he has fulfilled the obligation to eat matza, as he has consumed it. However, if one swallowed bitter herbs without chewing them, he has not fulfilled his obligation, as he did not taste their bitterness. Furthermore, if one swallowed matza and bitter herbs together, he has fulfilled the obligation of eating matza, but he has not fulfilled the obligation of eating bitter herbs. If one wrapped matza and bitter herbs in a palm net, the thin interlacing of vines that sprouts around a palm tree, and swallowed them, he has not fulfilled his obligation even of eating matza. When matza and bitter herbs are consumed in this fashion, the matza does not touch one’s mouth. This is not considered eating.
אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא.
אמר רב שימי בר אשי מצה1 לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד2 ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה3 ורב כהנא אמר כולהי4 [נמי5] לפני מי שאומר הגדה6 והילכתא כרב כהנא ולמה עוקרין את השלחן אמרי דבי ר׳7 ינאי כדי שְׁיכִיר תינוק8 וישאל9 אביי הוה יתיב קמיה דרבה10 חזא11 דקא מגבהי12 פתורא אמר13 אטו אכתי 14 אנן15 אכלינן דקא מגבהיתו פתורא אמר ליה רבה16 [פטרתן]17 מלומר מה נשתנה:
1. מצה: חסר בכ״י קרפנטרץ .
2. מצה לפני כל... מרור לפני... אחד: כ״י קרפנטרץ : ״לפני כל אחד... מרור לפני... מצה״. ראה ר״ח.
3. הגדה: וכן בר״ח. כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״ההגדה״.
4. כולהי: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״כלהו״. דפוסים : כולהו .
5. נמי: גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א כפי שחסר בר״ח.
6. הגדה: כ״י קרפנטרץ : ״ההגדה״. חסר ב-גמב כל הפיסקא: ״ורב כהנא... הגדה״, כנראה מחמת דומות.
7. אמרי דבי ר׳: כ״י נ , דפוס קושטא : ״אמרי דבי״. בדפוסים : אמר ר׳ .
8. תינוק: כ״י קרפנטרץ : ״התינוק״.
9. שְׁיכִיר תינוק וישאל: שיראו תינוקות וישאלו . ר״ח: ״כדי שישאלו התינוקות״.
10. דרבה: גמב : ״דרבא״.
11. חזא: כ״י קרפנטרץ : ״חזייה״.
12. מגבהי: כ״י נ : ״מגביה״.
13. אמר: וכן בר״ח. כ״י קרפנטרץ : ״אמ׳ להו״.
14. אכתי : דפוסים. וכן בר״ח.
15. אנן: כ״י קרפנטרץ : ״מיהא״. חסר ב-גמב . ר״ח: ״לא״.
16. רבה: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א , גמב גמז גמח .
17. פטרתן: גלו גמב גמז גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. כ״י א : פטרתו .
ערך סב
סב – א(פסחים קטו:) כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה נמי לא יצא (סוטה יח.) בעי רבה השקה בסיב מהו פירוש נתן הסיב במים ובלע הסיב למים כמין ספוג ונותן הסיב בפיה ומוצצת למים. (סוכה לז) אמר רבת אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא אמר רבא מנא אמינא דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלוליבא הוא. (בראשית רבה מא) וינגע ה׳ את פרעה חריות לסיכוך סיבים לחבלים (בויקרא רבה אחרי מות) אפילו דברים שאתה רואה אותן כאילו הן מיותרין בעולם כגון סיבא למעבד חבלים (אהלות פרק יח) אוחז את המגל בסיב איכא דאמרי ציב פירוש צבתא בארמית לוף. וי״א כומתא כאותה ששנינו הנוגע בציב היוצא ממנו. וכתוב והוצב גולתא הועלתא ומתרגמינן ומלכתא יתבא ציבא. והביאו בניך בחוצן תרגומו וייתון בנך בציבין ויש אומרים קלף והוא קרטס בטיית וקרטא בלעז או עור כדתניא ככר תרומה כרוך בסיב בציבין או בנייר ונתון על גבי אבן מנוגעת. ויש אומרים קתא דמגלא כדכתיב ויבא גם הנצב אחר הלהב ויש מפרש כאותה ששנינו כורכה בסיב ובולעה והוא עלי ירקות (בריש עוקצין) שורש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף פירוש יש לצנון כמו חוטין בראשו שהוא נטוע בארץ ושמו סיב כדאמר בתוספתא בסיב ובשער טהור.
ערך פרפרת
פרפרת – ב(ברכות מב.) בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון בירך על הפת פטר את הפרפרת פירוש אחר פרפרת פת צנומה בקערה שאין בה תורת נהמא דבורא מיני מזונות וכן הלכה דבירך על הפת המוציא פטר את הפרפרת וכל מיני מאכל אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדירה כולהו פטר (שבת קמח:) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו פירוש מיני לפתן (פסחים קטו) עד שהוא מגיע לפרפרת הפת פי׳ הביאו לפניו השלחן מטבל בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ומפסיק עד שהוא מגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה (א״ב פי׳ פרפרת בל״י מיני מטעמים מובאים לפני המסובים בשלחן ובל׳ רומי פרפרת שם כללי לדבר מתוקן ומוכן).
ערך תרגימא
א. [מאאס בלעטטער.]
ב. [צושפייז.]
ג. [נאש ווערק.]
בלע מצה – ולא לעסה, יצא:
בלע מרור לא יצא – אפשר שלא טעם בו טעם מרור1:
בלע מצה ומרור – יחד, ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה, יצא ידי מצה, שאינה צריכה טעם, אבל ידי מרור לא יצא, הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עימו אין לו שום טעם:
כרכן – שניהם יחד בסיב הדקל סביב הדקל2, לא יצא, שהרי לא משש3 בפיו לא זה ולא זה:
1. כ״ה בכת״י ובדפו״ר, ולפ״ז לא יצא רק מחשש, ״אפשר״, ראה בפני שלמה. [וראה מש״כ רשב״ם בשם ״רבינו״ שהוא רש״י (וכ״כ במרדכי רמז תריא ובאורחות חיים הל׳ חמץ ומצה סי׳ קיב בשמו), ולפ״ז נראה שט״ס הוא כאן, וצ״ל: ״בלע מרור יצא, אי אפשר שלא טעם״ וכו׳, וכן הגיהו בדפוס וילנא. וכן משמע ברש״י בד״ה הבא].
2. ע״פ הכת״י, והיינו הגדל סביב הדקל, וכפירוש רש״י בסוכה לא, א וחולין ע, א.
3. כ״ה בכת״י ובדפו״ר, ולא כנדפס: ״לא היה ממש״.
בלע מצה – ולא לעסה1, יצא, שהרי קיים בערב תאכלו מצות2, שהרי אכילה היא3. ומיהו לכתחילה טעם מצה בעינן4:
בלע מרור לא יצא – דבעינן טעם מרור וליכא5, דמשום הכי קפיד רחמנא בדבר מר כדי6 למרר את פיו של אוכל, זכר לוימררו את חייהם7, כך מצאתי כתוב בכל הספרים8 ובפירוש רבינו חננאל9. ורבינו10 פירש, בלע מרור יצא11, אי אפשר שלא יהא בו טעם מרור12. בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה13, ידי מצה יצא, שאינה צריכה טעם, ידי מרור לא יצא, הואיל ולא לעסו ואכל14 מצה עימו אין לו שום טעם15. ולפי הכתוב בספרים צריך לפרש16, בלע מצה ומרור ידי מצה מיהא יצא, דלא תימא אף ידי מצה לא יצא17, דאיכא תרתי לריעותא, שלא טעם טעם מצה וגם לא נגע בגרונו שהמרור חוצץ בינתיים18:
כרכן – שניהן יחד19 בסיב הגדל סביב הדקל20 לא יצא, שהרי לא משש21 בפיו22 לא זה ולא זה23, וכזורק אבן לחמת דמי24:
1. אבל נגע בפיו ובגרונו, כדלקמן.
2. שמות יב, יח.
3. מפני שגם בבליעה ״נגע״ ו״מישש״ את המאכל בפיו ובגרונו, ראה לקמן ברשב״ם. בכל הכת״י אין מילת ״לו״, וכ״ה באו״ז הל׳ פסח סי׳ רנד. [בדפוסים נמצא ״לו״, וראה בשו״ת אג״מ או״ח ח״ד סי׳ מ ובשו״ת משנה הלכות חט״ו סי׳ קנט]. וע״ע בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ## מדוע א״צ טעם מצה זכר למה שלא הספיק בצקם להחמיץ, כמו שנצרך טעם מרור.
4. ומקורו מהמילה ״יצא״, שמשמע דיעבד, ולא משמע לרשב״ם שהוא רק אגב ״בלע מרור לא יצא״. וכן משמע גם מדין אפיקומן לקמן קיט, ב, שהוא כדי שישאר טעם מצה בפיו. וכן משמע בברכות לח, ב לגבי מצה מבושלת, וראה לעיל מא, א תוד״ה עולא, ובבית יוסף סי׳ שיח במחלוקת הראשונים לגבי בישול אחר אפיה. [ויתכן שהוא דין מדרבנן, ראה תוס׳ גיטין ג, ב ד״ה וכי וחידושי הריטב״א סוכה יא, ב שבדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד]. וכ״כ דין זה המ״א סי׳ תעה ס״ק יא והמ״ב שם ס״ק כט. ובכמה ראשונים הזכירו כסכוס ולעיסה לגבי מרור (ראה לר״י טוב עלם בפיוט אלהי הרוחות, וראה בהערה לקמן), ולא הזכירו כלל דבר זה לגבי מצה, ויתכן שלא ס״ל חידוש הרשב״ם כאן לגבי מצה, שהרי אם אין הלכה כזאת לעיכובא מסתבר שא״צ כלל דין זה ואין בו אפילו הידור. וע״ע בספר רשימות שיעורים (קלמנסון) תחילת סי׳ עז בביאור סברת רשב״ם.
5. ואע״פ שיש בו מעט טעם מרירות, כמבואר לקמן בשיטה השניה (ומסתבר שלא נחלקו במציאות), מ״מ לשיטה הראשונה אין די בטעם קלוש כזה כשבולע. [ודנו בפוסקים לגבי החסה המצויה האם יש בה ״טעם מרור״, ויתכן שתלוי גם בשתי השיטות ברשב״ם כאן איזו רמת מרירות נצרכת. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##].
6. ע״פ כל הכת״י. וכ״ה באו״ז ח״ב סי׳ רנד ומרדכי בסדר של פסח.
7. שמות א, יד. כאן ודאי הוא פשט הענין של מצוות ״מרור״ [כמוכח מכך שיוצאים יד״ח רק במינים מרים (או״ז ח״ב סי׳ רנד), וכמוכח משמו ״מרור״ (סדר פסח לרבינו יונה עמ׳ ערה). ולכן דברי הגמ׳ ורשב״ם אינם רק לפי שיטת רבי שמעון ש״דרשינן טעמא דקרא״ (סנהדרין כא, א, ועוד). ועיין בסנהדרין שבטעמא דקרא המפורש בפסוק לכו״ע ״דרשינן טעמא דקרא״, וע״ע בתוספות הרא״ש (ב״מ צ, א ד״ה היתה אוכלת ומתרזת מהו) לגבי טעמא דקרא הפשוט. ועוד, שהוא טעמא דקרא לחומרא, ראה כאן בברכת אברהם לגר״א ארלנגר עמ׳ קפט ד״ה ובמרור. וע״ע בדבר שמואל ובברכת שי. [וע״ע על מרירות המרור במשמרת שלום (קוידינוב) סי׳ לה אות ב, חזו״א או״ח סי׳ קכד בהערות לפסחים דף לט, והליכות שלמה פסח פ״ז סע׳ כא ובהערות. וכן בקובץ אליבא דהלכתא, פח, עמ׳ רלט-רמ. וע״ע על כיסכוס ולעיסת המרור בפה האוכל, בפיוט ״אלהי הרוחות״ לר״י טוב עלם, באו״ז הל׳ פסח סי׳ רנו ובלקט יושר או״ח עמ׳ רה].
8. ספרי הגמ׳, ראה גם לעיל ק, ב ד״ה ושוין. גם בכתה״י הגמ׳ לפנינו הנוסח המצוי הוא ״לא יצא״.
9. וכ״כ הרי״ץ גיאת הל׳ פסחים עמ׳ שטז. וכשיטה וגירסה זו נמצא ברוב הראשונים גם אחרי רשב״ם (השלמה, מאורות, מאירי, רא״ש, ר״ן, מהר״ם חלאווה, ועוד), וכ״פ בשו״ע סי׳ תעה סע׳ ג.
10. רש״י.
11. וכ״ד הרמב״ם, הל׳ חמץ ומצה ו, ב, לפי הנוסח בו בכתה״י וכמה ראשונים: ״בלע מרור יצא״ (והמגיד משנה גרס ברמב״ם: לא יצא). וכ״כ בספר הרוקח סי׳ רפג ובדרשתו לפסח עמ׳ 104.
12. [בפיו (תוס׳ ר״פ)]. ואע״פ שהוא טעם חלש מועיל להחשב ״טעם מרור״, ומ״מ עם מצה כבר בקושי מורגש, ראה בספר חמודי ציון עמ׳ ריג.
13. בפני שלמה לר״ש גנצפריד ובברכת אברהם פירשו כוונת רש״י למעט כורך, מפני שהוא ״זכר למקדש״ ולא עיקר החובה.
14. בבליעה.
15. הרמב״ם (שם) כתב טעם אחר: ״שהמרור כטפילה למצה״, וביאר רבינו מנוח מצד שהוא מדרבנן, והמגדל עוז ביאר מצד שתמיד הפת עיקר והירק טפל לו.
16. מפרש מה החידוש כאן. וחידוש נוסף נמצא בתוד״ה ידי מצה, שלא אומרים בזה ״מצוות מבטלות״ (ויתכן שלרשב״ם היה פשוט דבר זה).
17. ומש״כ ״ידי מרור לא יצא״ אין בו חידוש, וכתוב רק אגב דין המצה.
18. וכגון שכרך את המרור סביב המצה (ראה בדבר שמואל), או לאו דוקא כך (ראה בחמודי ציון). וקמ״ל הגמ׳ שאינה חציצה ממש ולכן יצא יד״ח, ואינו ככרך בסיב שלא יצא. וא״כ צריך לחלק באופנים שונים, כגון שמאכל במאכל אינו חציצה, וביחוד מרור שהוא טפל ושייך למצה, ראה רמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ב ומנח״ח תחילת מצוה י. והמאירי כתב שכריכת המרור מתפרקת בפי האוכל ולכן ודאי שמשהו מהמצה נגע בפה.
19. כפשט הלשון ״כרכן״ לשון רבים. לכאורה לאו דוקא הוא, והוא הדין אם כרך בסיב כל אחד לחוד, וכמש״כ ברש״ש. וע״ע בחמודי ציון מש״כ ליישב את לשון רבים שבגמ׳.
20. [בסיב הדקל הגדל סביב הדקל (כת״י ל), וכ״כ רש״י כאן (בכת״י). וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##]. אע״פ שסיב של דקל הוא סוג של מרור, כמבואר ברש״י לעיל לט, א, צ״ל שיש שני מינים של סיבים, וראה מש״כ בזה בספרים אמרי כהן (ורשאוויאק) עמ׳ 315-316 וכנסת ישראל (פולק) עמ׳ 65. ובערוך ערך סב פירש שסיב הוא עלי ירקות.
21. ע״פ כת״י ל, מו, מס, וכן רש״י כת״י ודפו״ר. וכ״ה באו״ז ח״ב סי׳ רנד. והיינו שלא מיששן בפיו. [כת״י מי: לא ממש. דפוסים: לא היה ממש. גם במאירי ורבינו מנוח הל׳ חמץ ומצה פו״ו ה״ב נראה שגרסו ״ממש״].
22. לעיל (סוף ד״ה בלע מרור) הזכיר ״גרונו״, וכ״כ ברוקח סי׳ רפג ובאמרכל הל׳ פסח סי׳ לג מהדורתנו עמ׳ פח. וכ״כ המל״מ הל׳ מאכ״א יד, יב שצריך שתיגע המצה בגרונו. וע״ע בהליכות שלמה הל׳ פסח עמ׳ רצט.
23. לא מצה ולא מרור. והזכיר מרור דרך אגב, שהרי גם בסתם בליעה לא יצא לשיטה אחת, ולכו״ע אם בלעה עם מצה לא יצא, וא״כ כש״כ בסיב.
24. ראה לעיל יב, ב ״כזורק אבן לחמת״, וכן שבת י, ב. ויתכן שהכוונה לכך שצריך גם הנאת מעיים, ראה בשו״ת אהל משה (צוייג) ח״א סי׳ נד. [בר״ן (כאן דף כה, ב בדפי הרי״ף) כתב טעם אחר: ״שאין דרך אכילה בכך״, והוא כתוס׳ סוטה יח, א. וכ״פ בשו״ע סי׳ תעה סע׳ ג. ובפמ״ג שם א״א ס״ק יא דייק מרשב״ם כאן שאינו מצריך ״דרך אכילה״ במצוות, ולכן ביאר באופן אחר מהר״ן. וע״ע מנחת אשר יוכ״פ עמ׳ קט].
ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא – וא״ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי״ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה.
אמר רבא בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא, בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. ת״ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר׳ טרפון. פירוש, לא אמר ר׳ טרפון שיהא חובה עליו לשתות כוס חמישי, אלא אם בא לשתות כוס חמישי כנגד והבאתי, שאינו במנין ארבע גאולות שתקנו כנגדן ארבעה כוסות והם והצלתי וגאלתי ולקחתי והוצאתי, אומר עליו הלל הגדול.
מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא שמ״מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא שמ״מ אחר שהוא זכר לוימררו ר״ל למירור המצרים לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שאין כאן ביטול אחר שלא לעס המרור ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו שאין הכריכה מונעת בכך מפני שאינה קיימת ומתפרקת אבל ידי מרור לא יצא כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה ר״ל שכרך המצה בתוך המרור וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא כשנבלעו שניהם שלא נגע ממש המצה בפיו אף ידי מצה לא יצא ויש גורסין בבלע מרור לבד שיצא שלא נפקע טעם מרור אף כשאין בה לעיסה אא״כ מצה עמו וכן פרשוהו גדולי הרבנים ואין נראה כן ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה:
בד״ה ידי מצה כו׳ וא״ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן כו׳ עכ״ל קושטא הוא דקאמר דאין בזה המרור אפילו מצוה דרבנן מיהו א״נ דהוה מצוה דרבנן במרור הזה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאורייתא אפילו בזמן הזה לרבא וק״ל:
א אמר רבא: מי שבלע מצה בלא ללעוס אותה — יצא ידי חובת אכילת מצה, שעיקר המצוה הוא שתאכל. בלע מרור בלא לעיסה — לא יצא, שאין הוא מרגיש כלל טעם מרור. ואם בלע מצה ומרור יחד, ידי מצה — יצא, ידי אכילת מרור — לא יצא. אבל אם כרכן את המצה והמרור בסיב שהוא כעין רשת דקה הצומחת סביב הדקל ובלען — אף ידי מצה נמי [גם כן] לא יצא, שבליעה שאינה נוגעת כלל בחיך אינה נחשבת כאכילה כלל.
Rava said: If one swallowed matza without chewing it, he has fulfilled the obligation to eat matza, as he has consumed it. However, if one swallowed bitter herbs without chewing them, he has not fulfilled his obligation, as he did not taste their bitterness. Furthermore, if one swallowed matza and bitter herbs together, he has fulfilled the obligation of eating matza, but he has not fulfilled the obligation of eating bitter herbs. If one wrapped matza and bitter herbs in a palm net, the thin interlacing of vines that sprouts around a palm tree, and swallowed them, he has not fulfilled his obligation even of eating matza. When matza and bitter herbs are consumed in this fashion, the matza does not touch one’s mouth. This is not considered eating.
הכל
(7) אֲמַר רַב שֵׁימֵי בַּר אָשֵׁי: מַצָּה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, מָרוֹר לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וַחֲרוֹסֶת לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵין עוֹקְרִין אֶת הַשֻּׁלְחָן אֵלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאוֹמֵר הַגָּדָה.
Rav Shimi bar Ashi said: Matza must be placed before each and every participant at the seder. Each participant in a seder would recline on a couch at his own personal table. Likewise, bitter herbs must be placed before each and every participant, and ḥaroset must be placed before each and every participant. And during the seder, before the meal, one may remove the table only from before the one reciting the Haggadah. The other tables, which correspond to the seder plates used nowadays, are left in their place.
אמר רב שימי בר אשי מצה ומרור וחרוסת בפני כל אחד ואחד ואין עוקרין השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה רב כהנא אמר כלהו לפני מי שאומר הגדה ולמה עוקרין השלחן כדי שישאלו התינוקות כי הא דאביי הוה יתיב קמי רבא חזי דמגבא פתורא אמר אכתי לא אכילנן כו׳.
גרסי׳ בפ׳ כיצד מברכין על הפירות אמר רב פפא הכל מודים [בפסח] שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב וקיימא לן מפני שהוא יום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות כשבת דכתיב ביה לקטו לחם משנה הלכך בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה.
ואין עוקרין את השולחן – אין צריך להגביה קערה1 כשמתחיל הגדה אלא מלפני הגדול שבהן שעושה הסדר ואומר ההגדה:
1. מש״כ קערה במקום שולחן, ראה ברשב״ם שחילק בזה בין המציאות שבזמן הגמרא למציאות שאחר כך. ומש״כ הגבהה במקום עקירה, ראה ברשב״ם שצריך דוקא עקירה ואין די בהגבהה בלבד, ונראה שגם מש״כ כאן ״הגבהה מלפני״ הכוונה לעקירה. [וע״ע בר״ח וברי״ף במעשה ברבה ואביי לקמן שגרסו הגבהת השולחן, וגם שם ניתן לפרש כך, וביחוד לגירסת כמה ראשונים (ראה המנהיג הל׳ פסח סי׳ עא עמ׳ תפה) שגרסו ״מגבהי פתורא״ ואח״כ ״עקריתו תכא״].
מצה לפני כל אחד ואחד – מנהג שלהן היה להסב על המיטות והיה שולחן לפני כל אחד ואחד1, הלכך צריך מצה ומרור לפני כל אחד ואחד על שולחנו. אבל לדידן2 אין צריך כי אם לפני מי שעושה הסדר3 אפילו לרב שימי4, והוא יחלק לכל אחד מצה ומרור5:
ואין עוקרין את השולחן – שמצוה6 היא לעקור את השולחן, כדלקמיה, כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות. והני מילי7 לדידהו דהוי להו שולחן קטן לפני מי שאומר הגדה לבדו וכן לכל אחד8, אבל אנו9 מסלקין את הקערה10 שבה מצה11 ומרור ושני תבשילין12 לסוף השולחן13 ודי לנו בכך14. ויש שנוהגין15 להגביה את הקערה על חינם16 ומוציאין התבשילין17 מן הקערה18, ולאו מילתא היא, דהא דאמר לקמן19 ״בשר אין צריך להגביה, ולא עוד״ וכו׳ הני מילי בשעה שאומר בהגדה פסח שהיו אבותינו20 כו׳, דכיון21 דלא מצי למימר פסח זה אם היה מגביהו לתבשיל בידו22 נראה כמי שהקדיש23 בהמתו מחיים לכך24, אבל כשמגביה הקערה כדי שיכיר תינוק וישאל היאך יהא נראה כמקדיש קדשים, לפיכך אין צריך25 להוציא ממנה התבשילין. וגם הגבהתה חינם26 ואין כאן היכר לתינוק, אבל עוקרה מלפניו לגמרי, ויניחנה בקרן זוית27 כאילו כבר אכלו, כדי שיכיר התינוק וישאל, דדמי לעקירת שולחן28:
1. ראה רש״י ברכות מו, ב ד״ה לאלתר מייתו, וברשב״ם לעיל דף צט, ב ד״ה ואפילו עני.
2. שיושבים על כסאות וסביב שולחן אחד, ראה גם ברכות מב, א תוס׳ ד״ה סילק וד״ה הסבו. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ## מה שהתבאר בזה.
3. יתכן לבאר לפי רשב״ם שטעמו של רב שימי ״מצה לפני כל אחד״ הוא כדי שיתקיים ממש ״בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך״, וא״כ בשולחן גדול צ״ל שנחשב כמונח לפני כולם, וראה דבר שמואל, חו״ב לגר״ח גריינמן והגדה מועדים וזמנים (הכנות לליל הסדר הערה ג). [אבל בתוס׳ ד״ה מצה כתב בביאור טעמו של רב שימי שהקערה לפני כל אחד, כדי שיטעום תיכף לברכה מיד, ״שזאת הברכה היא לשם חובה״, עיי״ש. ולפ״ז נראה שגם לדידן שיש שולחן אחד לכולם צריך שיהיה ״מצה לפני כל אחד״, ולא כרשב״ם, או שגם תוס׳ מודים לחילוק הרשב״ם מפני שביושבים בשולחן אחד החלוקה יותר מהירה ויש פחות הפסק בין הברכה לבין הטעימה של כל אחד. ויתכן נפק״מ, שלרשב״ם אליבא דרב שימי צריך לשים לפני כל אחד כבר בשעת ההגדה, ולתוס׳ די בשעת הברכה. וע״ע טעם נוסף לדברי רב שימי במאירי ובברכת אברהם עמ׳ קצ].
4. כ״ה בכל הכת״י: ״אפילו לרב שימי״, וכ״ה בפירוש ר״י אלמדארי, ואינו בדפוסים. ומה שנצרך לכך הרשב״ם, אע״פ שהגמ׳ פסקה כרב הונא שכולם רק לפני מי שאומר הגדה, נראה שאכן ל״ג הרשב״ם לזה שהלכה כרב הונא, ומ״מ גם לאו דוקא פסק כרב שימי אלא כותב ״אפילו״ וכו׳. וראה שו״ת גינת ורדים או״ח כלל א סי׳ מג ובאוצמ״ה כאן הערה 158, וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
5. משמע שכל המצות של המסובין מונחות בשעת ההגדה אצל עושה הסדר וכעת מחלקם להם. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
6. אף שאינה חובה ממש, כמבואר לקמן בעמוד הבא.
7. שעוקרים ממש את השולחן.
8. כמבואר גם בד״ה הקודם.
9. שהשולחנות שלנו גדולים ויש טורח גדול בעקירתן (תוד״ה למה). ואין דבר קל לסלקן (ספר המנהיג סי׳ ע).
10. חידוש ראשון במנהגנו, שמועילה גם עקירת הקערה בלבד, מפני שהקערה ובה צרכי הסעודה נחשבת כשולחן, ראה בר״י מלוניל, נמו״י ומרדכי (הסדר בקצרה).
11. גם המצות נמצאות בקערה, וראה בהגהות סמ״ק מצוה קמד הגה ג. [בספר המנהגות לרא״ש מלוניל כתב בהל׳ פסח: ״ולמה מניחין מצה זכר לפסח במפה ולא יניחנה בסל, זכר משארותם צרורות בסבלותם על שכמם״, ויתכן שכוונתו שהיו נפרדים במפה ולא בקערה].
12. לא הזכיר כאן רבינו את החרוסת בקערה (וכ״כ בספר המנהיג עמ׳ תפה בשם רשב״ם), וכן כתב לעיל קט, א ד״ה חוטפין. וכ״ה בסמ״ק מצוה קמד. ואע״פ שנמצאת בשלחן עם שאר הדברים (משנה לעיל קיד, א), מ״מ לא שמוה בקערה (יתכן מפני טעם מעשי, כגון שמעט נוזלית ויכולה להשפך בעקירת והגבהת הקערה). ובטור ושו״ע סי׳ תעג מבואר שגם החרוסת בקערה, וכ״ה באבודרהם סדר הגדה.
13. חידוש שני במנהגנו, שא״צ לעקור לגמרי ודי להעביר לסוף השולחן. וכ״כ הרבה ראשונים והשו״ע סי׳ תעג סע׳ ו. אבל בספר המנהיג הל׳ פסח עמ׳ תפה כתב: ״גם סילוק הסל אינו מנהג יפה, כי אין בזה זכר לתינוק אחר שצרכי הסעודה הן על השולחן מה יחוש לזה וישאל״, ובהל׳ סדר הגדה לריטב״א עמ׳ י כתב שצריך לסלק את הקערה לגמרי מהשולחן, ושכן מנהגם. וכן משמע מסתימת לשון הטור סי׳ תעג: ״להסירה מעל השולחן״. וע״ע יוסף אומץ (מנהגי פפד״מ) סי׳ תשנב שיותר טוב להסירה לגמרי מן השולחן ״דומיא דעקירת השולחן שהיתה בימיהם״. וע״ע בלקט יושר עמ׳ קפו ובהערה 23.
14. וכ״כ שאר ראשונים, וכ״פ בשו״ע סי׳ תעג סע׳ ו.
15. ראה מנהגי מהרי״ל עמ׳ קג-קד ובלקט יושר או״ח עמ׳ ר (דפו״ר עמ׳ 89).
16. כ״ה בכל הכת״י כאן, והוא כמבואר ברשב״ם לקמן (בסוף דבריו, כשכותב דעתו) שהגבהתה חינם. בתלמיד הרמב״ן ״על חינם״ מובא בסוף המשפט, ״להגביה וכו׳ ומוציאין וכו׳ על חינם״. [בדפוסים כתבו ״על הכף״, וכ״ה בב״י סי׳ תעג. וראה אוצמ״ה הערה 165 שאצ״ל ״על הכתף״, כמנהג שמובא במאירי כאן ובאורחות חיים הל׳ ליל הפסח סי׳ יח]. מנהג הגבהה זה היה במקום עקירה.
17. כ״ה בכת״י ל, מס ומו: ״ומוציאין התבשילין״. וכ״ה בתוספות ובשאר מקורות למנהג. ולפ״ז נראה שאע״פ שאיסור ההגבהה הוא דוקא בבשר, כמבואר לקמן קטז, ב ורשב״ם ד״ה בשר, מ״מ מנהג הסילוק היה לא רק בשני מיני בשר, אלא גם בכל שני מיני תבשילין, כגון סילקא וארוזא, או לפחות בתבשיל (כגון ביצה) שיחד עם בשר, מפני שהם זכר לקרבנות. וכן מפורש אצל ריט״ע (ראה בהערה הבאה) שכתב: ״מושך מהקערה שני תבשילין, דאינהו בישרא וכוורא צלילי אי נמי גרמא ובישולי״, וכ״כ בספר המכתם בשם הרב בעל האזהרות שצריך להוציא הבשר והביצה, וכ״כ הרוקח סי׳ רפג והראבי״ה סי׳ תקכה. וראה פמ״ג אשל אברהם סי׳ תעג ס״ק כג, ובאשל אברהם מבוטאטש שם בסוף הסימן. [בכת״י מי ובדפוסים: ״ומוציאין הבשר״, ונראה שהוא ט״ס כאן. ויש ראשונים שהזכירו סילוק הבשר, ראה במחז״ו סי׳ נא, הראב״ן והאורחות חיים סדר ליל הפסח סי׳ יח].
18. כ״כ בתוד״ה למה עוקרין: ״ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהיה נראה כמקדיש קדשים בחוץ״, והוסיף שכ״כ ה״ר יוסף בסדרו [והוא הר״י טוב עלם, בתקופת רגמ״ה, בפיוטו אלוקי הרוחות, שמובא באו״ז הל׳ פסחים סי׳ רנו], וז״ל: ״מושך מהקערה שני תבשילין״. וע״ע מה שציין מקורות קדומים למנהג בראבי״ה (אופטוביצר) סי׳ תקכה עמ׳ 162 הערה 2. וראה מוריה ניסן תשע״ז עמ׳ ה ובהערה שם.
19. קטז, ב.
20. כ״כ שם ברשב״ם ע״פ תשוה״ג שמדובר על הגבהה בשעת האמירה. וראה באו״ז סי׳ רנו לא לומר ״זה״, ובראבי״ה סי׳ תקכה משמע שאם אומר ״שהיו אבותינו אוכלין״ ולא ״שאנו אוכלין״, יכול לומר ״זה״.
21. ע״פ כת״י ל, מס ומו, ובכת״י מי ״וכיון״, וראה רש״ש.
22. ע״פ כת״י ל ומו. בכת״י מי: שהיה בידו.
23. כל הכת״י ובפירוש תלמיד הרמב״ן, וכן לקמן קטז, ב ד״ה הכי גרסינן בשר, ולא כדפוסים: ״שמקדיש״.
24. כ״כ הרשב״ם שם: ״שנראה כמקדיש בהמתו״, ולא כלפנינו: ״שנראה כאוכל קדשים בחוץ״.
25. בתלמיד הרמב״ן: אין (בלי המילה צריך).
26. בראשונים הובא מנהג הגבהה בשעת אמירת ״הא לחמא עניא״, מלבד עקירה גמורה לקערה, ראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
27. כל׳, בסוף השולחן, כמו שהתבאר לעיל. וראה במרדכי סדר פסח ושם בהגהות בגדי ישע אות לא.
28. אבל בספר המנהיג הל׳ פסח עמ׳ תפה כתב: ״סילוק הסל אינו מנהג יפה, כי אין בזה זכר לתינוק אחר שצרכי הסעודה הן על השלחן מה יחוש לזה וישאל״.
וטבול חרוסת משום קפא, תולעת. דתניא בתרומותא האוכל תולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק ואת היבחושין שבחומץ (ושכח) [ושביין] מותר סיננן במסננת אסור. וצריך לשקע הירק בחרוסת להמית הקפא.
ותיקון החרוסת בפירות כגון תפוחים ואגוזים ותבלין וקינמון וכיוצא בו ומיני ירקות כגון מרטך וחסאב. וצריך להקוייה, חמוץ, זכר לתפוח שהוא חמוץ דכת׳ (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וצריך לסמוכיה, עב, זכר לטיט שעשו בו הלבנים, והתבלין זכר לתבן שבטיט.
ואחר גמר סעודתו יאכל מחצי מצה הפרוסה שהניח תחת המפה, אפיקומן. כלומר אפיק ונים שלא יאכל אחריו כלוםג, כדי שיפטר מן הסעודה וטעם מצה בפיוד. זכר לפסח שהיה נאכל על השבע ונפטר בטעם פסח בפיו. ואם שכח ולא אכלו עד לאחר ההמזון ונזכר, על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקוןו, כי בין שלישי לרביעי לא יאכל ולא ישתה דהכי איתקן. ועוד דנסמוך על טעם המצות שאכל כי כולן שמורות למצוה הן.
א. בתוספתא פ״ז הי״ב וכנוסחת הרשב״ם ותוס׳ קטו ע״ב. לפנינו הנוסח ואת הקפא שבירק חייב. ולגירסת ספרנו מיירי שהתליעו לאחר שנתלשו דאי במחובר אסורין משום שרץ השורץ על הארץ. ולא נצרכה החרוסת אלא משום סכנה ולא משום איסור. כ״פ המאירי וההשלמה וכ״ה בכל בו הל׳ ליל הסדר סי׳ נ.
ב. חסא היא ממיני המרור וכן מרטך הוא מרור בל׳ אשכנז ככתוב בהגמ״י פ״ז הג׳ כט. וכן מצינו שנהגו לתקן החרוסת במיני מרור בס׳ האסופות [נדפס בהגדה ע״פ ראב״ן]: תיקון חרוסת באלו המינין בשרשין של אמירפויל שקורין באשכנז מיריטיך ובלייטוגא כי מר הוא על שם המרור שמררו את אבותינו במצרים עכ״ל. וכ״כ בראבי״ה סעיף ל: שקלח מר שקורין מרדריך משימין בחרוסת. וכן נזכר ׳מירתך׳ ברוקח סי׳ רפד.
ג. וכ״ה בפירוש ההגדה המיוחס לרבינו: אפיק ונים כלומר יצא וישן ולא יאכל אחריו כלום. וכ״ה במהרי״ל בסדר ההגדה.
ד. עי׳ לעיל ריש ד״ה ופורס.
ה. =ברכת המזון.
ו. כ״ה במעשה דרש״י שבמחז״ו עמ׳ רפו וש״נ. וראבי״ה סי׳ תקכה סע׳ לד חילק בין נזכר קודם שברך בפה״ג על כוס ברהמ״ז לבין נזכר אח״ז. ועי׳ טוב״י סי׳ תעז.
מצה לפני כל אחד ואחד מרור כו׳ – נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה אין צריך לטעום תיכף לברכה מיד.
בזמן התלמוד היה דרכם לעקור את השלחן כמי שאכלו כדי להעיר את התינוקות וכמו שאמרו ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו וכן היה דרכם שהיו אוכלים בשולחנות קטנים כל אחד בשלחן שלו ואחד קורא את ההגדה וכלם שומעים ולא היו עוקרין את השלחן אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה וכן בשעה שהיו אומרים מצה זו ומרור זה אין צורך להיות מצה ומרור בפני כל אחד ואחד אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה ועכשיו שנוהגים להיות כלם אוכלים על שלחן אחד מנהגנו לסלק את הסל שבו המצה והחזרת ושני התבשילין רמז לעקירת השולחן ויש נוהגין להגביהו על הכתף זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם וכשאומרין מצה זו ומרור זה שצריך להגביה כמו שיתבאר אנו נוהגים להיות הקורא מגביה תחלה ואחר כך כל אחד ואחד:
ב אמר רב שימי בר אשי: צריך שתהא מצה לפני כל אחד ואחד מן המסובין לסדר, שהיו יושבים על ספות וכל אחד היה מיסב לפני שולחן נפרד, וכן צריך שיהיה מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד. אבל אין עוקרין את השלחן לפני האוכל בתוך הסדר אלא מלפני מי שאומר הגדה בלבד ולא מלפני כולם.
Rav Shimi bar Ashi said: Matza must be placed before each and every participant at the seder. Each participant in a seder would recline on a couch at his own personal table. Likewise, bitter herbs must be placed before each and every participant, and ḥaroset must be placed before each and every participant. And during the seder, before the meal, one may remove the table only from before the one reciting the Haggadah. The other tables, which correspond to the seder plates used nowadays, are left in their place.
הכל
(8) רַב הוּנָא אוֹמֵר: כּוּלְּהוּ נַמֵי לִפְנֵי מִי שֶׁאוֹמֵר הַגָּדָה. הוְהִלְכְתָא כְּרַב הוּנָא.
Rav Huna says: All of the aforementioned foods, i.e., matza, bitter herbs, and ḥaroset, must also be placed only before the one who recites the Haggadah. When the time comes to eat these items, all the other participants receive a portion from him. The Gemara comments: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Huna.
רב הונא אומר: כולהו נמי [כל הדברים, מצה מרור, וחרוסת, גם כן] צריך שיהיו לפני מי שאומר הגדה. וכשיגיע זמן אכילתם יקבלו השאר ממנו. ומעירים: והלכתא [והלכה] כשיטת רב הונא.
Rav Huna says: All of the aforementioned foods, i.e., matza, bitter herbs, and ḥaroset, must also be placed only before the one who recites the Haggadah. When the time comes to eat these items, all the other participants receive a portion from him. The Gemara comments: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Huna.
הכל
(9) לָמָּה עוֹקְרִין אֶת הַשּׁוּלְחָן? אָמְרִי דְּבֵי ר׳ רִבִּי יַנַּאי: וכְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ תִּינוֹקוֹת וְיִשְׁאֲלוּ. אַבַּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חֲזָא דְּקָא מַדְלֵי תַּכָּא מִקַּמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: עֲדַיִין לָא קָא אָכְלִינַן, אָתוּ קָא מְעַקְּרִי תַּכָּא מִיקַּמָּן! אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: ז פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר ״מַה נִּשְׁתַּנָּה״.:
The Gemara asks: Why does one remove the table? The school of Rabbi Yannai say: So that the children will notice that something is unusual and they will ask: Why is this night different from all other nights? The Gemara relates: Abaye was sitting before Rabba when he was still a child. He saw that they were removing the table from before him, and he said to those removing it: We have not yet eaten, and you are taking the table away from us? Rabba said to him: You have exempted us from reciting the questions of: Why is this night different [ma nishtana], as you have already asked what is special about the seder night.
פטרתנו מלומר מה נשתנה – דתניא לקמן1 חכם בנו שואלו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואומר מה נשתנה2, וכיון ששאלו בנו מה נשתנה3 אין צריך הוא לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו של בנו ולפרש טעמו של דבר ולהתחיל עבדים היינו לפרעה, דהיינו תשובת דבריו של בן4 לפי שנשתעבדנו במצרים אנו עושין כל הדברים הללו:
1. קטז, א.
2. כמבואר שם בדק״ס יש ט״ס בגמרות ששמו נקודותיים באמצע המשפט: ״שואלין זל״ז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות״.
3. לא פורש כאן האם כוונתו לשאלה על עקירת השולחן (כשאלת אביי את רבה), או שצריך דוקא גם את שאלות ״מה נשתנה״ של המשנה לקמן קטז, א, וכשיטת תוס׳ כאן ד״ה כדי. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.
4. מ״ולפרש״ עד כאן הוסף ע״פ כל הכת״י, וכ״ה בפירוש ר״י אלמדארי.
למה עוקרין את השלחן – דוקא שלהן שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ וכן יסד ה״ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו׳ ולא יתכן דהא דאמר בשר אינו צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה דאז ודאי נראה כאוכל קדשים.
כדי שיכיר התינוק וישאל – כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי׳ הגמ׳ אלא תחלת שאילתו.
שואלים: למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי [אומרים חכמי בית מדרשו] של ר׳ ינאי: כדי שיכירו תינוקות בזרות שבדבר וישאלו ״מה נשתנה הלילה הזה״. מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה בעודו תינוק, חזא דקא מדלי תכא מקמיה [ראה שעוקרים את השולחן מלפניו], אמר להו [להם] לאלה שעשו זאת: עדיין לא קא אכלינן [אכלנו], אתו קא מעקרי תכא מיקמן [ואתם נוטלים את השולחן מלפנינו]?! אמר ליה [לו] רבה: פטרתן [פטרתנו] מלומר ״מה נשתנה״ שהרי כבר שאלת על השינוי שאתה רואה היום.
The Gemara asks: Why does one remove the table? The school of Rabbi Yannai say: So that the children will notice that something is unusual and they will ask: Why is this night different from all other nights? The Gemara relates: Abaye was sitting before Rabba when he was still a child. He saw that they were removing the table from before him, and he said to those removing it: We have not yet eaten, and you are taking the table away from us? Rabba said to him: You have exempted us from reciting the questions of: Why is this night different [ma nishtana], as you have already asked what is special about the seder night.
הכל
(10) אֲמַר שְׁמוּאֵל: ״לֶחֶם עוֹנִי״ (דברים ט״ז:ג׳) (כְּתִיב), חלֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: ״לֶחֶם עוֹנִי״, לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: ״לֶחֶם עוֹנִי״, עָנִי כְּתִיב, מֶה עָנִי שֶׁדַּרְכּוֹ בִּפְרוּסָה,
Shmuel said that the phrase: “The bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3) means bread over which one answers [onim] matters, i.e., one recites the Haggadah over matza. That was also taught in a baraita: Leḥem oni is bread over which one answers many matters. Alternatively, in the verse, “leḥem oni” is actually written without a vav, which means a poor person. Just as it is the manner of a poor person to eat a piece of bread, for lack of a whole loaf,
1. עֹני: וכן ב-גמב . גלו גמז גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״עוני״. וכן בסמוך שם.
2. לחם: וכן ב-גמב גמז גמח . חסר ב-גלו , כ״י קרפנטרץ .
3. לחם: גלו גמב , כ״י נ , דפוסים.
4. תניא נמי... דברים הרבה: חסר ב-גמז , כ״י קרפנטרץ .
5. דב׳ אח׳: גמז : ״לישנא אחרינא״.
6. [לחם] שעונין... עני: חסר ב-גמח . שמא מחמת הדומות.
7. לחם עני: וכן בר״ח. חסר ב-גמז , כ״י קרפנטרץ .
8. מה: חסר בכ״י א .
9. מה דרכו של עני: חסר בכ״י נ , שמא מחמת הדומות.
10. כאן: גלו : ״כאן נמי״.
11. הוא: חסר רק בכ״י א .
12. בפסח מברכינן: גלו גמב גמח , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. כ״י נ : ״בפסח מברכין״. כ״י א : ״מברכינן בפסח״.
13. חדא: גמז : ״חדא שלמה״.
14. ימים טובים: גמח : ״יומי״.
15. בצעינן: כ״י קרפנטרץ : ״לא בצעינן אלא״.
16. תרתי: גמז : ״תרי״. דפוסים: תרתין . חסר ב-גמב כל המשפט: ״ופרוסה... תרתי״.
17. כשבת: גמז : ״כרבינא״.
18. וברי״ף שם פרק ו (דף כח ע״א).
19. וברי״ף שם פרק טז (מג ע״ב).
20. ר׳ אבא: וכן במאמר המקביל ברי״ף שבת פרק טז. ראה גם במאמר המקביל בברכות פרק ו. גמז גמח : ״רבינא״. גמב : ״רב״. כ״י נ : ״רבא״. וכן במאמר המקביל ברי״ף ברכות פרק ו.
21. ככרות: דפוסי ויניציאה רפ״א ואילך דפוסים : ככרות שלמות . גמב : ״ככרות לחם״.
22. לקטו: גלו גמב גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א .
23. מאי טעמא... משנה כתיב: כ״י קרפנטרץ : ״שנ׳... משנה״.
24. ופרשו: גמב גמז גמח : ״ופרשי״.
25. ופרשו רבנן... כשבת: קרוב ללשון שבר״ח כאן.
26. בשבת: גלו גמג גמז גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. כ״י א : ״בשבתא״. גמב : ״לשבת״.
27. בערב שבת: גל גלו גמג גמז גמח , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. גמב : ״בערב שבתות״. כ״י א : ״בערבי שבת״.
28. זוגי זוגי: גמב : ״זוגות זוגות״. גמז , כ״י קרפנטרץ : ״זוג זוג״.
29. נמי: גלו גמג גמח , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א , גמב .
30. הוה: חסר ב- גלו .
31. המן: רק כ״י א .
32. הוה: גל גלו גמב גמג גמז גמח , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א .
33. בערבי: דפוסים: בערב .
34. זוגות זוגות: וכן ב-גלו גמב גמג . גל גמח רק: ״זוגות״. גמז , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״זוגי זוגי״, כברישא. וכנראה כך היה לפני כ״י נ שכן השמיט שם כל המשפט: ״ובימים טובים...זוגי״, כנראה מחמת הדמות.
35. כמה: גמז : ״כמאן״. דפוסים: כמו .
36. בערבי שבתות: רק כ״י א : ״בערב שבת״.
37. תרתי: גמז : ״תרי״. כ״י קרפנטרץ : ״אתרי״. דפוסים: תרתין .
38. ביום טוב על... ריפאתא שלמאתא: כ״י קרפנטרץ : ״על... שלימתא ביום טוב״.
39. כדמחייבינן: דפוסים : כדמחייבין .
40. בשבתא: דפוסים: בשבת .
41. ובפסח: גמב גמז , כ״י קרפנטרץ : ״ובפסחא״.
42. וגרעא: גמב גמג : ״וגרעה״. גמח : ״וגרעיה״.
43. על חדא: דפוסים: אחדא .
44. ופרוסה: וכן בכ״י קרפנטרץ . גמב גמג גמח , כ״י נ , דפוסים: ״ופלגא״.
45. וכדבצע: גמג , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוס קושטא . גמב גמח , דפוסים : ״וכד בצע״. כ״י א : ״וכדיבצע״.
46. בגוה דשלמתא: גמח : ״בגוה שלמתא״. כ״י קרפנטרץ : ״בגו שלימה״.
47. שמניח: רק כ״י א : ״שמניחין״.
48. כ״י נ מוסיף: ״ומשום הכי נהגו למיפא שלש מצות משום פסח שחל להיות בשבת אבעינן למבצע אתרתי שלימתא דאי לאו שבת סגי ליה בתרתי חדא שלימה וחדא פרוסה דבעינן לחם עוני ומשום הכי בצעינן לחדא אבל בשבת בעינן תרתי שלימתא ומשום הכי נהגו למיפא שלש מצות״. וכן במנהיג (עמ׳ תצג) בשם רבי׳ אלפס.
מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה – פירש המורה: לברך על אכילת מצה בפרוסה וב׳ השלימות מיתינן משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על ב׳ ככרות שלימין ובוצע מאחת מהשלימות וכך כתב גם רבינו שמואל זצוק״ל. ואינו נראה לי דהכי אמרינן בפרק כיצד מברכין דפליגי אמוראי בפתיתין ושלימין דחד אמר אפתיתין מברכינן המוציא משום דמיקרבא הנייתן וחד אמר אשלימין משום כבוד ואמרינן התם מתניתא דמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה ואמרינן התם הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע על הפרוסה משום דכתיב לחם עוני אלמא במאי דפליגי בכל ימות השנה בברכת המוציא מודים בפסח דבצעינן אפרוסה וכך אמר רבינו יצחק מפאס זצוק״ל. גם ר׳ חננאל אמר בקרובה ומברך בפרוסה שתים מוציא ומצה.
זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר״ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:
ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ״מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ״מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז״ל שאף בימים טובים כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא אפי׳ חל בשבת והוא שאמרו במס׳ ברכות (ל״ט:) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה:
ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר״ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ״מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ״מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח:
ג אמר שמואל: ״לחם עני״ שנאמר במקרא, כוונתו — לחם שעונין עליו דברים כלומר שאומרים עליו את דברי ההגדה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ״לחם עני״ — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: ״לחם עני״ ״עני״ כתיב [נאמר], ועני משמעותו — דלות, ונלמד מכאן מה עני שדרכו בפרוסה משום שאין לו תמיד פת שלמה
Shmuel said that the phrase: “The bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3) means bread over which one answers [onim] matters, i.e., one recites the Haggadah over matza. That was also taught in a baraita: Leḥem oni is bread over which one answers many matters. Alternatively, in the verse, “leḥem oni” is actually written without a vav, which means a poor person. Just as it is the manner of a poor person to eat a piece of bread, for lack of a whole loaf,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.