הקדמת הברכה על פת שלמה ופת חיטים
ציון ב.ה.
גמרא. איתמר: הביאו לפניהם פתיתין ושלמין - אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין - דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין ...אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים - יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: שלמן, אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.
מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה. אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים - מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחטים ומשלימה. וכו׳.
(רמב״ם ברכות ז, ד)
היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם, הכל ממין אחד - מברך על השלם, אפילו הוא פת קיבר וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולות, אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפילו היא קטנה - מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, הגה. וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד - יבצע עליו, ואין לחוש לשני אף על פי שחשוב או חביב עליו.
(שו״ע אורח חיים קסח, א)
א. במה נחלקו רב הונא ורבי יוחנן.
רש״י (ד״ה פתיתין) מפרש שלדעת רב הונא כאשר הפתיתים גדולים מן השלמים - יש לברך על הפתיתים, וכשגודלם שווה - מברך על מה שרוצה, ולדעת רבי יוחנן מברך תמיד על השלמים.
הראב״ד (בהשגותיו למאור, דף כח, א בדפי הרי״ף, מובא ברשב״א) מפרש שלדעת רב הונא מברך דוקא על הפתיתים משום ש״מקרבא אהניתייהו״ כי השלמים קשים בקצוותיהם, ולפי זה יש להעדיף את הברכה על הפתיתים אפילו כשהם קטנים. כדבריו כותבים הרא״ה והריטב״א אשר מסבירים שלרבי יוחנן השלמים עדיפים שחשיבותם גוברת על החביבות ואין הטרחה לבצוע גדולה כל כך. כשיטה זו כותבים הרי״ד בפסקיו והר״ן בפסחים (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה הכל מודים), ורבינו יהונתן מסביר שהיתרון של הפתיתים שמוכנים לאכילה יותר מהשלמים, שאין דרך העולם להתחיל לאכול השלם עד שיכלו הפרוסות, והיתרון של השלמים הוא שמשקלם גדול יותר.
התוספות (ד״ה מברך) מקשים על רש״י שלפי דבריו יוצא שסברות האמוראים הפוכות לגמרי, שרבי יוחנן מעדיף את השלמים ורב הונא את הגדולים יותר, ועוד, שלא מובן מדוע בהמשך שינו את הלשון ודיברו על פרוסה של חיטים ושלמה מן השעורים ולא על פתיתים ושלמים. לפיכך מפרש רבינו תם שלרב הונא - רצה מברך על השלמים רצה מברך על הפתיתים הגדולים, ולרבי יוחנן מברך דוקא על השלמים. לשיטתו דברי רב נחמן בר יצחק מכוונים כלפי מה שאמרו בפרוסה של חיטים ושלמה של שעורים שלדברי הכל מברך על החיטים, ועל כך נאמר שירא שמים יצא ידי שניהם, דהיינו שיקח ביחד את הפרוסה של החיטים והשלמה של השעורים. זהו פירוש הכרחי לדבריו, שכן אם הכוונה למחלוקת האמוראים - הרי אין צורך בכך, שהרי רב הונא מודה שרשאי לברך על השלמים, ומדוע יבצע על שניהם. לפי שיטתו מובן גם השינוי בלשון, שבתחילה דיברו על פתיתים ושלמים, שכן מדובר על פתיתים הגדולים מהשלמים, ואחר כך דיברו על פרוסה של חיטים, להשמיע שהיא קודמת לשלמה שהיא מן השעורים גם כשהיא קטנה ממנה.
כשיטתו מפרשים הרא״ש (סי׳ כא), רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה הביאו), המרדכי (סי׳ קכט) והאור זרוע (סי׳ קמו).
שיטה אחרת לרמב״ן בשם גאון, לפיה מדובר בסוגיה כשהפתיתים הם של פת נקיה והשלמים של פת הדראה, שהיא גרועה. רב הונא סובר שיש להקדים את הפתיתים שכן היפה קודם, ורבי יוחנן סובר שהשלם קודם, ועיין להלן בפירוש דברי רב נחמן בר יצחק לפי שיטתו.
ב. ירא שמים יוצא ידי שניהם.
לפי שיטת רש״י הדברים אמורים על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, ונמצא שכאשר הפתיתים והשלמים ממין אחד והפתיתים גדולים מהשלמים - מניח את הפתיתים בתוך השלמים כדי לצאת ידי שתי הדעות, אבל כשאינם ממין אחד - מברך רק על המין החשוב, שהרי אין בזה מחלוקת.
לפי שיטת רבינו תם מכוונים כאמור דברי רב נחמן בר יצחק כלפי האוכל פרוסה של חיטים ופת של שעורים, שראוי לירא שמים שיניח פרוסה בתוך שלמה ויברך. על הסבר זה יש להקשות, שהרי אמרו שמברך על הפרוסה, ומדוע יש הידור בברכה על שניהם כאחד. כך מקשה רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה שלום) ומסביר בשם רבינו תם שהדברים מכוונים כלפי מחלוקת התנאים המובאת בסוגייתנו בדין תרומה, שלתנא קמא תורמים בצל שלם קטן ולא חצי בצל גדול, ששלם עדיף, ולרבי יהודה תורמים חצי בצל גדול, שחשוב עדיף, ולפי מה שרצו לומר בסוגייתנו שמחלוקתם נוגעת גם לענין הקדמה בברכות אמרו שירא שמים יוצא ידי כל הדעות כשמברך על שניהם יחד. כך כותבים גם בעל המאור והרא״ש, שאף על פי שדחו ואמרו שבדין של ברכות כולם מודים שמברך על הפרוסה של חיטים - בכל זאת יש מקום להידור אצל ירא שמים שיניח פרוסה בתוך השלמה כדי לצאת מכל ספק מחלוקת ולברך באופן שהוא טוב אף למי שמעמיד את הדבר במחלוקת התנאים.
בדרך שונה כותב הראבי״ה (סי׳ קיא) שלמרות שאמרו לדברי הכל שמברך על הפרוסה של חיטים ופוטר את השלמה של שעורים, היה ידוע בימי רב נחמן בר יצחק שיש מחלוקת גם בדבר זה, על כן ראו לנכון לומר שמברך על שניהם כאחד כדי לעשות שלום בין התלמידים.
יש להעיר שלפי גרסת רבינו חננאל (מובאת בראבי״ה) נאמר בפירוש בדברי רב שלמן שמניח פרוסה של חיטים בתוך שלמה של שעורים, ומכאן סיוע לשיטת רבינו תם שלא מדובר על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן.
הרמב״ן, אשר כאמור מפרש את מחלוקת האמוראים בכגון שהפתיתים מפת נקיה והשלמים מפת גרועה, כותב בתחילה שירא שמים יצא ידי שניהם כשמניח פרוסה בתוך שלמה, אך גם בהמשך כשדן בפרוסת חיטים ופת שעורים כותב שמניח פרוסה בתוך שלמה. נראה להסביר שמבין את דברי רב נחמן בר יצחק בתחילה על הדרך הראויה לירא שמים כלפי מחלוקת האמוראים, ואת דברי רב שלמן כלפי מה שאמרו על פרוסת חיטים ושלמה מן השעורים, שראוי לירא שמים שיניח את הפרוסה לתוך השלמה. כך גם יש לפרש את דברי הראבי״ה, אשר כאמור מביא את דברי רב שלמן בגרסה לפיה מדבר במפורש על חיטים ושעורים, ובכל זאת כותב גם בתחילת הסוגיה, על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע.
ג. על איזו בוצע כשמניח פרוסה בתוך שלמה.
רש״י (ד״ה מניח) כותב שבוצע משתיהן או מן השלמה, ומפרשים התוספות (ד״ה מניח) שכיון שמניח את הפרוסה תחת השלמה - נמצא שגם כשבוצע רק על השלמה נראה כאילו בוצע על הפרוסה, ומכל מקום לא יבצע על הפרוסה לבדה שכן משמע שהשלמה עיקר. נראה להוסיף שלפי רש״י הרי מחזיק את הפרוסה רק כדי לצאת גם ידי דעת רב הונא, אבל העיקר להלכה כרבי יוחנן, כדברי הראשונים שהלכה כמותו אפילו כנגד רב שהיה רבו של רב הונא, לכן אינו יכול לבצוע על הפרוסה בלבד.
הרא״ש כותב שנראה שבוצע על שניהם, ומביא ראיה ממה שאמרו בהמשך שבפסח הכל מודים שמניח פרוסה בתוך השלמה מפני שכתוב ״לחם עני״, ומסתבר שבוצע גם מן הפרוסה לפי שכך דרכו של עני, וכן כותבים ר״י שירליאון ורבינו ירוחם (שם). אכן, רש״י לשיטתו מפרש גם לגבי פסח שדי שיראה כאילו בוצע מן הפרוסה, ועיין על כך בבירור הלכה לפסחים קטז, א ציון א.
לעומתם, לדעת הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פרק ב, ג), הראב״ד (מובא בספר המכתם), הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, ב, מובא בשלטי הגבורים), בעל המאור, ריב״ב, רבינו יונה (שם ד״ה וירא) והמאירי בוצע על הפרוסה דוקא. לפי המפרשים שמדובר בפרוסה של חיטים ושלמה של שעורים - הטעם שעדיף לבצוע על הפרוסה הוא מפני חשיבות החיטים וההידור מתקיים בזה שמניח עמה את השלמה, ולפי המפרשים שמדובר בפרוסה ושלמה ממין אחד - הטעם שהפרוסה עדיפה הוא מפני שהנאתה קרובה יותר.
הרי״ד מוסיף אף להקשות על רש״י שאם בוצע על השלמה - לא מובנת התועלת במה שאוחז בידו את הפרוסה.
ד. פרוסה מפת נקיה ושלמה מפת קיבר.
התוספות (ד״ה אבל) כותבים שדוקא בחיטים ושעורים יש עדיפות לפרוסת חיטים אפילו כנגד פת שלמה משעורים, משום שהחיטים קודמים בפסוק ״ארץ חטה ושערה״ וגו׳, אבל כשהם ממין אחד - מברך על השלמה אפילו כשהיא מפת קיבר והפתיתים מפת נקיה. הם מביאים ראיה ממה שאמרו בתוספתא (פרק ד, יא): ״פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית - מברך על השלמין דבעל הבית״, למרות שהגלוסקאות עדיפות על של בעל הבית, מכאן שמעלת השלם גדולה יותר. כדבריהם כותבים המהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ יג), הרא״ש, המרדכי (סי׳ קכט), בעל הגהות מיימוניות (אות ד), הסמ״ג (עשין כז) ורבינו ירוחם (שם).
אחרת היא דעת רבינו יונה (שם ד״ה ולפי) אשר כותב שיש לברך על פרוסה מסולת נקיה ולא על שלמה מסולת שאינה נקיה, ומביא ראיה מההשוואה למחלוקת בדין תרומה, וכיון שלדעתו הלכה כרבי יהודה שתורמים חצי בצל גדול ולא בצל שלם קטן - מכאן שלעולם החשוב עדיף על השלם. כדבריו כותבים הריטב״א בהלכות ברכות (שם) והכל בו (סי׳ כד), ונראה לדייק כך גם מדברי הרא״ה אשר מסביר את העדיפות של החיטים בכך שהשעורים גרועים מהם, ואינו מזכיר את הטעם שעל פי הפסוק, ומסתבר שהוא הדין במין שווה כשהאחד גרוע מחבירו.
כאמור, לפי שיטת הרמב״ן, בזה גופא נחלקו האמוראים בסוגיה, וכיון שהלכה כרבי יוחנן שהשלם עדיף - נמצאת שיטתו להלכה כשיטת התוספות.
שיטה אחרת למאירי ולראבי״ה (שם) לפיה כשהפרוסה מפת נאה והשלמה גרועה - מברך על איזו שרוצה. הראבי״ה משווה זאת למה שאמרו בירושלמי (הלכה א) שכאשר יש לפניו פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה - מברך על איזו שרוצה, הרי שכל שיש מעלה וחסרון - אין עדיפות לאחד מהם, ואף כאן האחד נקי ופרוס והשני קיבר ושלם.
הרמב״ם כותב בתחילה שמצוה מן המובחר לבצוע כיכר שלמה, ומבאר הכסף משנה שכוונתו אפילו כשיש פתיתים גדולים יותר, ופוסק כרבי יוחנן. בהמשך ההלכה כותב הרמב״ם בקשר לפת שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים שמניח שלמה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, הרי שמבין שדברי הגמרא על הדרך הראויה לירא שמים מכוונים כלפי מה שאמרו שפרוסת חיטים עדיפה על שלמה של שעורים ולא על מחלוקת האמוראים. אמנם יש לדון במשמעות הדברים שהרמב״ם כותב לעשות כן בתור הלכה ולא בתור מעלה הראויה לירא שמים, ומסביר בעל חלק יעקב שמבין שרק רב נחמן בר יצחק דיבר על ירא שמים, אך רב שלמן בהמשך הסוגיה אמר זאת כהוראה לכל. עוד אפשר לומר כדברי בעל ערוך השלחן (סעיף ב), שכל שאפשר לנהוג כירא שמים בלא טרחה מיוחדת - צריך כל אחד לנהוג כן.
בדברי הרמב״ם מפורש שבוצע משתיהן, מן השלמה ומן הפרוסה, כדעת הרא״ש וכפירוש הראשון של רש״י. מלבד זה יש הבדל בין לשון הרמב״ם ״מניח שלימה בתוך פרוסה״ לבין לשון הגמרא ״מניח פרוסה בתוך השלמה״, ובעל עינים למשפט כותב שגרסת הרמב״ם מובנת יותר לפי שיטתו שמדובר על חיטים ושעורים, שמעיקר הדין הפרוסה היא העיקר שהיא של חיטים, ונכון אם כן לומר שמניח בתוכה את השלמה. לעומת זאת גרסת הגמרא מתאימה יותר לשיטת רש״י שמדובר על פרוסה ושלמה ממין אחד, שמעיקר הדין הלכה כרבי יוחנן שהשלמה עיקר, ולכן נאמר שמניח בתוכה את הפרוסה. אמנם במהדורת הר״י קאפח הגרסה ברמב״ם היא כגרסת הגמרא שלפנינו, שמניח פרוסה בתוך שלמה, וכן היא בכתבי יד.
הרמב״ם אינו כותב במפורש איזו פת עדיפה, שלימה קיבר או פרוסה נקיה, אולם בעל מעשה רקח מדייק מסתימת לשונו שדעתו כתוספות וכרא״ש שהשלמה עדיפה, שהרי כותב שהמצוה לבצוע על השלמה, ואינו מוציא מכלל זה אלא כשהפרוסה של חיטים והשלמה של שעורים.
הטור והשלחן ערוך פוסקים בפירוש הסוגיה כרא״ש וכרמב״ם, ולשונם היא שמניח את הפרוסה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד. כמו כן הם פוסקים כרא״ש שהשלמה עדיפה אף כשהיא של קיבר והפרוסה נקיה. עם זאת מעיר המגן אברהם (סק״א) שיש הבדל בין לשון הטור לבין לשון השלחן ערוך, שהטור כותב את ההלכה בשני חלקים, בתחילה שמברך על השלם אפילו הוא של פת קיבר, ואחר כך שמברכים עליו אפילו כשהוא קטן, ומשמע שכאשר השלם של קיבר וגם קטן - אין מברכים עליו, ואילו מלשון השלחן ערוך ״מברך על השלם, אפילו הוא פת קיבר וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולות״ משמע שהשלם עדיף אף כנגד פרוסה שהיא נקיה וגדולה.
ציון ג.
גמרא. אמר רבי ירמיה בר אבא, כתנאי: תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל גדול, רבי יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר חשוב עדיף ומר סבר שלם עדיף? היכא דאיכא כהן - כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף, כי פליגי - דליכא כהן, דתנן: כל מקום שיש כהן - תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים, רבי יהודה אומר: אין תורם אלא מן היפה.
ותורמין בצל שלם אף על פי שהוא קטן, אבל לא חצי בצל אף על פי שהוא גדול בכל מקום. וכו׳.
(רמב״ם תרומות ה, ב)
רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה שלום) כותב שהלכה כרבי יהודה שחצי בצל גדול עדיף על בצל קטן שלם, שכן לענין הברכה למדנו שמברך על הפרוסה של חיטים שהיא ממין חשוב ולא על השלמה של שעורים, מכאן שהנטיה היא להעדיף את החשוב, וכך מוכח גם ממה שאמרו שכאשר יש כהן - הכל מודים שחשוב עדיף.
על דבריו יש להעיר שלמסקנה אין מחלוקת אם החשוב עדיף או השלם, כי נחלקו רק במקום שאין כהן אם תורם מן היפה או מן המתקיים, ומנין אם כן שהלכה כרבי יהודה. אכן הרמב״ם והמאירי פוסקים כתנא קמא, והדבר מסתבר שהלכה כרבים. כך עולה גם מדברי רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים חלק הפירושים סי׳ קסז) ובעל ספר האשכול (ח״א סי׳ יז) אשר פוסקים כרבי יוחנן בפתיתים ושלמים שמברך על השלמים, מפני שדעתו כדעת תנא קמא בסוגייתנו, ונמצאת דעת רב הונא כדעת רבי יהודה שהיא דעת יחיד. לפי שיטתם המחלוקת בתרומה הובאה כדי להעמיד את מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים, וכך היא שיטת ה״ר יוסף (מובאת בתוספות ר״י שירליאון). אבל שיטת רש״י והתוספות (ד״ה ומר) שהדברים אינם קשורים למחלוקת האמוראים אלא רק למה שאמרו שפרוסת חיטים עדיפה על פת שלמה של שעורים.
לגופו של ענין, המאירי פוסק שתורמים בצל קטן שלם אפילו במקום שיש כהן, וגם מלשון הרמב״ם משמע שאינו מקבל את דחית הגמרא לפיה מודה תנא קמא במקום שיש כהן שהחשוב עדיף, שהרי מדגיש שתורמים בצל שלם בכל מקום, ובודאי רצונו לומר אף במקום שיש כהן, וכך מפרש הכסף משנה. כך אמנם מבואר בפירוש המשניות לרמב״ם
(תרומות ב, ה) שלדעת תנא קמא בצל שלם עדיף בין כשיש כהן, מפני שהוא יפה אצלו, ובין כשאין כהן, מפני שהוא מתקיים.
לעומת זאת כותב הרא״ש בפירושו למשנה שמדובר דוקא במקום שאין כהן, וזה על פי מסקנת סוגייתנו. גם הר״ש כותב שחצי בצל גדול יפה וטוב לאכילה יותר מבצל קטן שלם, ומחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא לשיטתם במשנה ד המובאת בסוגייתנו, האם כשאין כהן תורמים מן היפה או מן המתקיים, כהסבר הגמרא בדחית דברי רבי ירמיה בר אבא, וכן דעת הגר״א (בשנות אליהו על המשנה שם).
בעל תוספות יום טוב מסביר שהרמב״ם מבין שדברי הגמרא הם דיחויא בעלמא, ובאמת יש לפרש את המשנה שהמחלוקת עומדת בפני עצמה אף במקום שיש כהן. מהר״י קורקוס מבאר שהרמב״ם מבין זאת מהמשך הסוגיה כשאמר רב נחמן בר יצחק שירא שמים יוצא ידי שניהם ואמר לרב שלמן ששם שלום בין התלמידים, מכאן שאינם סוברים את הדיחוי של הגמרא, ומקבלים את דברי רבי ירמיה בר אבא בתחילה שיש אכן מחלוקת תנאים בדבר זה אם השלם עדיף על היפה, והלכה כחכמים שהשלם עדיף בכל מקום. גם בעל ראשון לציון כותב שהרמב״ם העדיף לפסוק כרבי ירמיה בר אבא שאמר בלשון פסקנית ״כתנאי״ ולא בלשון ספק ״לימא כתנאי״.
אחרת היא דעת בעל אבן האזל אשר כותב
(ברכות ז, ד) שהרמב״ם מקבל את המסקנה שנחלקו רק כשאין כהן, אולם לא התבאר מדוע הרמב״ם אינו מדגיש בהלכה שהדין שונה כשיש כהן, ואולי סומך על מה שכתב בהלכה א שאם אין כהן - תורם מן המתקיים אף על פי שיש יפה.
בעל ספר שם טוב מבין שכוונת הרמב״ם למקום שאין כהן, ומה שכותב ״בכל מקום״ אינו בא לרבות מקום שיש כהן, אלא לומר שתורמים אף בצלים מהסוג הנקרא כופרים, בניגוד לדעת רבי יהודה במשנה בתרומות
(שם) שאין תורמים מהבצלים האלה שכנראה קטנים במיוחד.
ציון ד.
עיין בירור הלכה למנחות נה, א ציון א-ג.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לפסחים קטז, א ציון א.
ציון ז-ט.
עיין בירור הלכה לשבת קיז, ב ציון י.כ.