×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא אָמַר רָבָא: מְבָרֵךְ ואח״כוְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ.
Rather, Rava said: When breaking bread, one recites the blessing over the complete loaf and only afterwards, he breaks it.
רי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי ברכות לט ע״ב} איתמר הביאו לפניהן1 פתיתין ושלימין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ור׳ יוחנן אמר מברך על השלימין דבעינן2 מצוה מן המובחר אבל פרוסה3 של-חטין ושלימה של-שעורין4 דברי הכל מברך על הפרוסה של-חטין ופוטר את השלימה5 של-שעורין. אמר רב נחמן בר יצחק וְיָרֵא שמים מקימן6 שתיהן כי-הא דמר בריה דרבנא7 מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע: תאני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלימה8 מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע אמר ליה מה שמך אמר ליה שלמן9 אמר ליה שלום לך [ושלום למשנתך]⁠10 ששמתה שלום בין התלמידים. אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא {דברים טז:ג} לחם עני כתיב11. אמר רבא12 ובשבת חייב לבצע על שתי ככרות מאי טעמ׳ {שמות טז:כב} לחם משנה כתיב: אמר רב אשי כי הוינן בי-רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא: רבמי ורבסי13 כי הוה14 מקלע להו רפתא דעירובא בשבתא15 הוה16 מברכין17 עליה המוציא אמרו הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה18 נעביד ביה מצוה19 אחריתי20:
1. לפניהן: כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״לפניו״, בהתאם להמשך: ״מברך״.
2. מברך על השלימין דבעינן: וכן געו. גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, אשכול, רא״ה רק: ״שלימה״.
3. פרוסה: בדפוס קושטא: פרוסות.
4. של-שעורין: דפוסים: מן השעורים.
5. השלימה: דפוסים: השלמין.
6. מקימן: וכן גפו, גצד: ״מקיימן״. כ״י נ: ״מקיימין״. כ״י קרפנטרץ, כ״י פריס 312: ״מקיים״. דפוסים: מקיים את. אשכול, רא״ה: ״יוצא ידי״.
7. דרבנא: כ״י נ, דפוסים: ״דרבינא״.
8. פרוסה ושלימה: חסר בכ״י פריס 312, רא״ה.
9. שלמן: דפוסים: שלמון.
10. שלום לך ושלום למשנתך: כ״י פריס 312, גצד. כ״י א: ״שלום לך ולמשנתך״. גפו, כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, דפוסים: ״שלום אתה ושלום למשנתך״. אשכול, רא״ה: ״שלם אתה ושלמה משנתך״.
11. כתיב: וכן רא״ה. גפו, גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, אשכול, דפוסים: ״אמ׳ רחמנא״.
12. רבא: וכן גפו. גצד, כ״י נ: ״רב אדא״. כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה: ״ר׳ אבא״. חסר בכ״י קרפנטרץ. ראה במאמר המקביל בשבת פרק ט״ז ובפסחים פרק י.
13. רבמי ורבסי: כ״י נ: ״רב אמי ורב אשי״.
14. הוה: חסר ב-גצד, כ״י נ, רא״ה.
15. בשבתא: עיתים סי׳ קנז: ״דשבתא״, כלומר לא ברכו עליה דוקא בשבת. (עיתים סי׳ קצב: ״בשבתא״). דפוסים: בשבת.
16. הוה: חסר ב-גצד, כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים, רא״ה.
17. מברכין: גצד, כ״י נ, רא״ה: ״מברכי״. כ״י פריס 312: ״מברך״.
18. חדא מצוה: גפו, גצג, גצד, כ״י נ: ״חד מצוה״. דפוסים: מצוה חדא.
19. מצוה: כ״י נ, כ״י פריס 312, דפוסים. חסר בכ״י א, גצד, רא״ה, ר׳ יונתן.
20. אחריתי: כ״י פריס 312: ״אחרינא״.
אלא אמר רבא מברך ואח״כ בוצע – וגומר כל הברכה ואח״כ מפריש הפרוסה דכליא ברכה אפת שלם.
[אמצע סימן קצא]⁠1
הבוצע מברך ברכת המוציא ואח״כ יבצע.
וכל שמברכין לפניו המוציא מברכין לאחריו ברכת המזון חוץ מפחות מכזית שמברכין לפניו המוציא ואין מברכין לאחריו שלש ברכותא.
בירושלמי (ירושלמי ברכות ו׳:א׳) ההן דנסיב עגולה פלוגה ומברך עליה ולא אותיב ידה עלוהי צריך למברכה זמן תניינות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועדב.
א. ירושלמי פ״ו ה״א והובא ברא״ש סי׳ טז.
ב. הלשון משובש ונראה שצ״ל כך: בירושלמי ההן דנסיב עגולה ולא אותיב ידה עלוהי צריך למברכה זמן תניינות [אמר ר׳ תנחום בר יודן וצריך שיאמר] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. [המלה ׳פלוגה׳ היא כנראה שבוש מהגהה, שהיה כתוב ׳ההן דנסיב עלה׳ והגיה מאן דהו ׳עגולה׳ או ׳פוגלא׳ לפי נוסחאות הירושלמי]. והנה לפנינו בירושלמי הנוסח: אהן דנסב פוגלא ומברך עילוי והוא לא אתי לידיה צריך למברכה עילוי זמן תניינות אמר ר׳ תנחום וכו׳. ופירש במראה הפנים שכונתו ׳שאחר שלקח בידו בירך עליו אלא שנפל מידו וזהו דין השני של הרמב״ם [בפ״ד מהל׳ ברכות ה״י: נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד]׳ וכ״פ הפנ״מ: ׳והכא לא אתי בידיה, כלומר שכאן מיד לא נזדמן בידו לאכול כגון שנלקח ממנו וחזר ובא לידו אח״כ׳. וכן מבואר בתר״י לברכות דכ״ח רע״א. ולפירוש זה דין זה שוה עם הדין האחר שנאמר שם בירושלמי ׳אהן דנסב תורמסא ומברך עילוי ונפל מידיה׳. אבל מלשון הירושלמי שהביא רבינו ׳ולא אותיב ידה עלוהי׳, שמעינן (גם ללא שנזדקק להגהה) ענין אחר: שהמברך על הפרי ולא אחזו בידו, לא יצא ידי הברכה. ושיטה זו, לפרש בירושלמי שאחיזת הדבר מעכבת את הברכה, לא נפלאת היא ומצינו אותה בדברי רבינו יואל חתן רבינו שהובאו בראבי״ה סי׳ תרצ״א: ולא מצית למימר יברך קודם שיתפוס לולב ואתרוג בידו, דהא גרסינן בברכות בירושלמי פרק כיצד מברכין תני אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר רבי חייא הדא אמרה דנסיב עיגולא ומברך עילויה והוא לא אתי בידיה צריך למברכה עלוי זמן תינינות, אלמא דמי שמברך המוציא או שאר ברכות המצות קודם תפיסת המצוה דברכה לבטלה היא וצריך לחזור ולברך שנית. וכן משמע במנחות דקאמר תפילין מברך עליהן משעת הנחתן, משמע משעה שתופסן להניח ולא קודם לכן. עכ״ל. ועי׳ עוד ב״דיונים בדברי רבינו״ שבסוף הספר.
1. תחילת הסימן וסופו מופיעים להלן ברכות מ׳.
אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע. פי׳ וכליא ברכה לגמרי מקמי בציעה, דגמר ברכה בעינן בחשיבותיה דפת, ואחר כך בעינן בציעה היכא דאפשר למיבצע לגלויי אחשיבותיה דהא פיתא, דחשיבותא הוא כי איכא כולי האי דחזי למיבצע, ורבא לא אתי לסיועיה לרב חייא בר רב אשי אלא לפרוכי לדר׳ חייא בר אבא. והלכתא כרבאא. פי׳ הילכך ליתה לדר׳ חייא בר אשי, (אבל) [אלא] כל היכא דאיכא פתיתין גדולים ראויין לבציעה מצוה לברוכי עליהן דמצוה לברך ואחר כך לבצוע.
[רי״ף כח, א] הביאו לפניהם פתיתין ושלמים. פי׳ פתיתין גדוליםב ושלמים ממשג וכולן מין אחדד ודעתיה אפתיתיןה. אמר רב כהנאו מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פי׳ דכיון דתרויהו חד מינא ההוא דחביב ליה דמקרבה אהניתיה עדיףז. ור׳ יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. פי׳ דכיון דתרויהו מין אחד וליכא חביבותא אחריתי אלא קרובי אהניתא, חשיבותא דשלמה עדיף, דליכא טרחא כולי האי בבציעהח.
א. לפנינו ברי״ף והלכתא כרחב״א והלכתא כר״ח אליבא דרבא, וע׳ בפנ״י ונח״ד מה שפירשו בזה, אבל לגי׳ רבינו גם הרי״ף סובר דרבא פליג ארחב״א וגם אר״ח וכדעת שא״ר.
ב. הראויין לבציעה, למעט פירורים שאינם ראויין לבציעה, דאף שקרובה הנאתם יותר מהגדולים והשלמים מברך על הגדולים והשלמים לכו״ע, דלא מהני טעמא דקירוב הנאה וחביבות לר״ה אלא לגבי מעלת שלם ולא לגבי מעלת בציעה, (ושלם ובציעה הוו שני מעלות חלוקות לדעת רבינו כמש״כ לעיל), והכי משמע מדאמרינן דפתיתין גדולים ופירורים מברך אפתיתין ובוצע ולא תלינן לה בפלוגתא דר״ה וריו״ח אע״ג דפירורים דפת צנומה מקרבה הנאתייהו מפתיתין הצריכין בציעה. (וכן מתבאר בתוס׳ גבי פת צנומה דחביב איכא למימר דעדיף משלם אבל מעלה דבציעה עדיפא ע״ש). ועיין להלן הע׳ 177 טעם הדברים.
ג. פי׳ שאינם אך חתיכות גדולות הראויות לבציעה אלא שלמים ממש.
ד. למעט שני מינים שאחד חשוב מחבירו כהך דלקמן בחטים ושעורים דאזלינן בתר חשוב ולא בתר חביב ושלם.
ה. פי׳ שאמנם דעתו לאכול בסעודתו הפתיתים והשלמים (דאל״כ לכו״ע מברך על מה שדעתו לאכול בלבד כמ״ש רבינו להלן) אבל עיקר דעתו וחביבותא דידיה בפתיתין.
ו. לפנינו, רב הונא.
ז. וכ״פ הראב״ד (ברי״ף כח, א) והרי״ד וכ״פ הר״ן בפסחים (ברי״ף כה, ב) וכן מסיק הרשב״א. וממש״כ רבינו בסמוך בדעת ריו״ח משמע דקירוב הנאה דפתיתין משום דאי״צ לבצוע כמו בשלמה, ואף דבוצעם מ״מ אי״צ לטרוח כמו בשלמה, אך הרשב״א כתב הטעם דמקרבא הנאתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים.
ח. פשיטא ליה לרבינו דלכו״ע חביב עדיף משלם ושאני חביבותא דפתיתין דלא חשיבא כ״כ דגם בשלמה ליכא טירחא כולי האי בבציעה. וטעם הדברים י״ל, דהנה צ״ע הא דר״ה קאמר מברך על הפתיתים ופוטר השלמים וריו״ח קאמר מצוה מן המובחר והא לדברי רבינו תרוייהו למצוה קאמרי, ונראה דמעלה דחביבות היא מעלה מסויימת בברכת הנהנין דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות שעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח (תה״ד סי׳ לב) משא״כ שלם אינו מעלה בברכת הנהנין אלא מעלה כללית במצות לעשותם בהידור, ומש״ה קאמר ר״ה מברך על הפתיתים ופוטר את השלמים דכך הוא עצם דין ברכת הנהנין לברך על החביב וקרובה הנאתו ולפטור השאר משא״כ ריו״ח קאמר מצוה מן המובחר דמצות ברכה דינה כשאר מצות לעשותה בהידור ומן המובחר, ומש״ה עדיפא חביבותא משלם דזה עצם דין ברכה״נ וזה רק הידור מצוה, ומש״ה פשיטא ליה לרבינו דחביב עדיף משלם לכו״ע ולא פליג ריו״ח אלא בחביבותא דפתיתין. ומש״ה לא מהני חביבותא דפתיתין לדחות מעלה דבציעה וכמ״ש בהע׳ 171, דמעלה דבציעה אינה הידור מצוה גרידא אלא מעיקר דין ברה״נ דמברך אחתיכת אוכל חשובה. וזהו דרך רבינו ודעימיה, אבל רש״י מפרש דר״ה פליג אמעלת שלם וכ״ה ברז״ה ורשב״א, ותוס׳ ותר״י סברי דר״ה לא פליג אמעלת שלם אלא מיירי בפתיתין גדולים יותר מהשלמים ושקולה לדעתו מעלת גדולים כשלמים, וצ״ע לדעת רש״י דהא מצינו מעליותא דשלם בתרומה כמובא בגמ׳, ונראה לפמ״ש דשלם משום דין כללי דהידור מצוה ולפ״ז י״ל דשאני תרומה דהחפצא עצמו חשוב חפצא של מצוה דמקיים בו מצות תרומה אבל כאן החפצא אינו חפצא של מצוה אלא אוכל בעלמא להנאתו ורק הברכה הוי מצוה ומש״ה סובר ר״ה דאין כאן דין הידור מצוה להדר האוכל (אבל אילו היה בזה הידור מודה ר״ה דמעלת גדול נדחית מפני זה), משא״כ גדול וחביב וחשוב הוו מעלות בברה״נ. ובהא דמבואר בתוס׳ דאיכא מעלה דגדול וכן מבואר ברש״י דלר״ה דלית ליה מעלת שלם מברך על הגדול יותר וכ״פ בשו״ע סי׳ קסח דשני שלמות מברך על הגדולה, בדברי רבינו והרשב״א כאן וגבי פת צנומה משמע דלית להו מעליותא דגדול וכל דראוי לבציעה אין נ״מ אם גדול יותר, והא דאשכחן בתרומה מעלת גדול לפרש״י שם, כבר חילקו תוס׳ דגדול הוי מעלה בתרומה דאיכא נתינה חשובה משא״כ בברכה.
פת טמאה ופת טהורה אומר על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה אומר על איזה שירצה וכן יראה בפת נקיה של גוים ופת קיבר של ישראל שהוא אומר על איזה שירצה וכן בשל חטים יבשה ושל שעורים בת יומה וכל כיוצא באלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וירא שמים יוצא ידי שתיהן בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים שמניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע על הפרוסה כדרך שעושין בפסח שמניח פרוסה על השלימה ומברך המוציא ואכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ויש אומרים שעל השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה ויש אומרים בהפך ומה שנהגו בג׳ מצות ב׳ שלימות ואחת פרוסה הוא מפני שבת הבאה בפסח שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ותקנוה אף בבאים בחול משום אותם הבאים בשבת ויש מפרשים שאף בחול הדין כן שמ״מ לחם משנה בעינן אלא שמאחר שהוא צריך לבצוע בפרוסה בזולת השתים ויש מפרשים שלא נאמר בפסח לבצוע בפרוסה אלא מתורת רשות הא מדרך חיוב לא ואע״פ שאמרו לחם עוני כתיב ביה הרי אף בכובא דארעא אמרוה כן למעלה ואין החיוב לחזר אחריה:
אלא אמר רבא מברך ואח״כ בוצע – שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר ברכה. ויש שאין רוצין לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה. ולא נהירא משום דחשיב הפסקה מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואין מפריד הפרוסה דאם לא כן חשיבא כפרוסה וכן שנינו בפ״ג דטבול יום ר׳ מאיר אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר׳ יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כר׳ יהודה. ירושלמי ר׳ זריקא אמר ר׳ זעירא בעי האי מאן דנסיב תרמוסא ומברך עילוי ונפול מינוי מהו לברוכי עליה זמנא תנינית מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן כיון דעתו מתחלה הכי לא כיון דעתו מתחלה תני ר׳ חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר׳ [חייא] בר ווא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמנא תנינית א״ר תנחום בר יודן וצריך לומר בשכמ״לו שלא להזכיר שם שמים לבטלה ונראה פי׳ הירושלמי דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס היינו טעמא שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם פריסה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו ויפרוס פרוסה אחרת דלא יצטרך לברך, ומסיק בירושלמי עד כמה [יברך] רבי חנינא ור׳ מונא חד אמר [עד] כזית וחד אמר עד פחות מכזית [מאן דאמר כזית] כהא דתנינן (מנחות דף ע״ה) תמן וכולן פתותין כזית מאן דאמר עד פחות מכזית כמאן דתנא דבי ר׳ ישמעאל עד שמחזירין לסולתן:
ה״ג רש״י הביאו לפניו פתיתין ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם ור׳ יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר, והקשה ר״ת דמחלוקת מופלג הוא זה דרב הונא מצריך לברך על הפתיתין הגדולים ור׳ יוחנן על השלימה ודמיא לההיא אלו קשרים [דף קי״ב] השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי, ועוד מאי שנא הכא דנקט פתיתין ולקמן נקט פרוסה של חטין, ופי׳ ר״ת דה״ג הביאו לו פתיתין גדולים ושלמים קטנים אמר רב הונא מברך על הפתיתין, פי׳ אם ירצה והוא הדין על השלמים קטנים דכי הדדי נינהו ר׳ יוחנן אמר מברך על השלימה אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים ואפילו היא קטנה דלשון פרוסה משמע חצי השלם כמו אחד שלא יטול פרוסה [מנחות דף עז ע״ב] וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס [שבועות דף מ״ב ע״א] ולהכי נקט לעיל פתיתין והכא פרוסה [ורבותא אשמועינן] אע״ג דפרוסה של חטין קטנה צריך לברך עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק קודם לברכה, ופסק ר״ת כר׳ יוחנן לגבי רב הונא דרב הונא ליתא לגבי רב שהיה תלמידו כ״ש לגבי ר׳ יוחנן דרב לגבי ר׳ יוחנן ליתא והכי אמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו (דף מ״ו ע״ב) במקום ר׳ יהודה ליתא במקום ר׳ יוסי מבעיא הילכך פרוסה קטנה של חטין ושלימה של חטין לדברי הכל מברך על השלימה פתיתין גדולים של חטים ושלימה קטנה של חטים הלכה כר׳ יוחנן דשלימה מצוה מן המובחר ואפילו אי הוו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה כיון דשניהם מחטים מברך על השלימה אבל פרוסה של חטים עדיפא משלימה של שעורים ובתוספת׳ דברכות [פ״ג] תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר כיצד שלימה של גלוסקאות ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית פרוסה של חטים ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטים פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים והלא כוסמין יפין [הימנה אלא] שזו משבעת המינין וזו אינה משבעת המינין ואמרינן עלה בירושלמי ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ זעירא דר׳ יהודה היא דאמר אם יש ביניהם מז׳ המינין עליו הוא מברך פת טמאה ופת טהורה ר׳ חייא בר אבא אמר מברך על הטהורה פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה ר׳ חייא בשם ר׳ אחא אמר על איזה שירצה יברך וכן הדין בפת של כותים ופת של ישראל:
בד״ה והלכתא כרבא כו׳ שלא יפרישנה מן הפת עד אחר הברכה ויש כו׳ היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו׳ כצ״ל מדברי הרא״ש ע״ש:
בא״ד דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם וגם מייתי ראיה שצריך לסיים קודם כו׳ עכ״ל ר״ל דההיא דעד שתכלה אמן מפי העונין היינו נמי שלא יבצע ויפרישנה קודם הברכה אבל יש לחתוך קודם אך מ״ש וגם מייתי ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו׳ אינו מובן לי מה צריך ראיה לזה הא פסיק הכא הלכתא כרבא דמברך ואח״כ בוצע וע״ק דההיא דתני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס הם דברי הירושלמי והוא סותר תלמוד שלנו כמ״ש הרא״ש ע״ש ומאי מייתי ראיה מיניה דהא לית הלכתא כר׳ חייא דהא פסקינן הלכתא כרבא דפליג עליה דרבי חייא ובדוחק יש ליישב הא דלפי הירושלמי סבר ר׳ חייא כוותיה דרבא דשמעתין ודו״ק:
בא״ד אבל אם לא היה צריך לברך יוכל לפרוס קודם כו׳ עכ״ל ר״ל אם לא היה צריך לברך בהך דבירך על התורמסא ונפל מיניה דאהא מייתי לה התם כמ״ש הרא״ש יוכל גם הכא לפרוס קודם הברכה כו׳ והרא״ש כתב בזה מלתא אחריתא אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה כו׳ ע״ש ודו״ק:
בד״ה מברך על הפתיתין כו׳ וכ״ש לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בד״ה אבל פרוסה כו׳ אבל פתיתין ושלמין ממין אחד כו׳ עכ״ל לא ה״ל לשנות לשונם למימר פתיתין ושלמין דמשמע גדולים וקטנים כמ״ש לעיל אלא הל״ל פרוסה ושלמה דשוין הן וביה קיימינן הכא ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה כתנאי כו׳ משמע דלהכי נקט חצי בצל כו׳ כמו בקטן שלם ולא יותר כו׳ עכ״ל אפשר דמשמע להו הכי ממאי דקאמר דמ״ס חשוב עדיף ולא קאמר גדול עדיף וק״ל:
בא״ד ויש לפרש דכהדדי שוין הן כו׳ דמייתי תנאי אסיפא כו׳ אבל אי אפשר לפרש דחיטין עדיפי כו׳ כצ״ל:
בד״ה מ״ס שלם כו׳ והדין עם רש״י כו׳ א״כ לא קפיד לא אחשיבות כו׳ ולפירוש ר״ת נמי כו׳ עכ״ל לפי דרכן של התוס׳ שפירשו הך דחצי בצל גדול דאין בה יותר מן הקטן אלא דחשוב וטוב הוא יותר לא הוי צריכי לכל זה אלא דע״כ לא קאי כתנאי אההיא פלוגתא דפתיתין ושלמין דא״כ לא הוי דומיא דפתיתין ושלמין בגדולים וקטנים איירי והכא בבצל בשוין פליגי וק״ל:
בד״ה מניח פרוסה כו׳ ונראה דגרס לר״ת שתיהן וקאי לשני כו׳ עכ״ל כצ״ל וכן לשון הרא״ש בזה ובהל׳ רב אלפס כתוב שתיהן והא דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי עכ״ל וק״ל:

הקדמת הברכה על פת שלמה ופת חיטים

ציון ב.ה.
גמרא. איתמר: הביאו לפניהם פתיתין ושלמין - אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ורבי יוחנן אמר: שלמה מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין - דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין ...אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים - יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה: מה שמך? אמר ליה: שלמן, אמר ליה: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים.
מצוה מן המובחר לבצוע ככר שלימה. אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים - מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחטים ומשלימה. וכו׳.(רמב״ם ברכות ז, ד)
היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם, הכל ממין אחד - מברך על השלם, אפילו הוא פת קיבר וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולות, אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפילו היא קטנה - מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, הגה. וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד - יבצע עליו, ואין לחוש לשני אף על פי שחשוב או חביב עליו.(שו״ע אורח חיים קסח, א)

א. במה נחלקו רב הונא ורבי יוחנן.

רש״י (ד״ה פתיתין) מפרש שלדעת רב הונא כאשר הפתיתים גדולים מן השלמים - יש לברך על הפתיתים, וכשגודלם שווה - מברך על מה שרוצה, ולדעת רבי יוחנן מברך תמיד על השלמים.
הראב״ד (בהשגותיו למאור, דף כח, א בדפי הרי״ף, מובא ברשב״א) מפרש שלדעת רב הונא מברך דוקא על הפתיתים משום ש״מקרבא אהניתייהו״ כי השלמים קשים בקצוותיהם, ולפי זה יש להעדיף את הברכה על הפתיתים אפילו כשהם קטנים. כדבריו כותבים הרא״ה והריטב״א אשר מסבירים שלרבי יוחנן השלמים עדיפים שחשיבותם גוברת על החביבות ואין הטרחה לבצוע גדולה כל כך. כשיטה זו כותבים הרי״ד בפסקיו והר״ן בפסחים (כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה הכל מודים), ורבינו יהונתן מסביר שהיתרון של הפתיתים שמוכנים לאכילה יותר מהשלמים, שאין דרך העולם להתחיל לאכול השלם עד שיכלו הפרוסות, והיתרון של השלמים הוא שמשקלם גדול יותר.
התוספות (ד״ה מברך) מקשים על רש״י שלפי דבריו יוצא שסברות האמוראים הפוכות לגמרי, שרבי יוחנן מעדיף את השלמים ורב הונא את הגדולים יותר, ועוד, שלא מובן מדוע בהמשך שינו את הלשון ודיברו על פרוסה של חיטים ושלמה מן השעורים ולא על פתיתים ושלמים. לפיכך מפרש רבינו תם שלרב הונא - רצה מברך על השלמים רצה מברך על הפתיתים הגדולים, ולרבי יוחנן מברך דוקא על השלמים. לשיטתו דברי רב נחמן בר יצחק מכוונים כלפי מה שאמרו בפרוסה של חיטים ושלמה של שעורים שלדברי הכל מברך על החיטים, ועל כך נאמר שירא שמים יצא ידי שניהם, דהיינו שיקח ביחד את הפרוסה של החיטים והשלמה של השעורים. זהו פירוש הכרחי לדבריו, שכן אם הכוונה למחלוקת האמוראים - הרי אין צורך בכך, שהרי רב הונא מודה שרשאי לברך על השלמים, ומדוע יבצע על שניהם. לפי שיטתו מובן גם השינוי בלשון, שבתחילה דיברו על פתיתים ושלמים, שכן מדובר על פתיתים הגדולים מהשלמים, ואחר כך דיברו על פרוסה של חיטים, להשמיע שהיא קודמת לשלמה שהיא מן השעורים גם כשהיא קטנה ממנה.
כשיטתו מפרשים הרא״ש (סי׳ כא), רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה הביאו), המרדכי (סי׳ קכט) והאור זרוע (סי׳ קמו).
שיטה אחרת לרמב״ן בשם גאון, לפיה מדובר בסוגיה כשהפתיתים הם של פת נקיה והשלמים של פת הדראה, שהיא גרועה. רב הונא סובר שיש להקדים את הפתיתים שכן היפה קודם, ורבי יוחנן סובר שהשלם קודם, ועיין להלן בפירוש דברי רב נחמן בר יצחק לפי שיטתו.

ב. ירא שמים יוצא ידי שניהם.

לפי שיטת רש״י הדברים אמורים על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, ונמצא שכאשר הפתיתים והשלמים ממין אחד והפתיתים גדולים מהשלמים - מניח את הפתיתים בתוך השלמים כדי לצאת ידי שתי הדעות, אבל כשאינם ממין אחד - מברך רק על המין החשוב, שהרי אין בזה מחלוקת.
לפי שיטת רבינו תם מכוונים כאמור דברי רב נחמן בר יצחק כלפי האוכל פרוסה של חיטים ופת של שעורים, שראוי לירא שמים שיניח פרוסה בתוך שלמה ויברך. על הסבר זה יש להקשות, שהרי אמרו שמברך על הפרוסה, ומדוע יש הידור בברכה על שניהם כאחד. כך מקשה רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה שלום) ומסביר בשם רבינו תם שהדברים מכוונים כלפי מחלוקת התנאים המובאת בסוגייתנו בדין תרומה, שלתנא קמא תורמים בצל שלם קטן ולא חצי בצל גדול, ששלם עדיף, ולרבי יהודה תורמים חצי בצל גדול, שחשוב עדיף, ולפי מה שרצו לומר בסוגייתנו שמחלוקתם נוגעת גם לענין הקדמה בברכות אמרו שירא שמים יוצא ידי כל הדעות כשמברך על שניהם יחד. כך כותבים גם בעל המאור והרא״ש, שאף על פי שדחו ואמרו שבדין של ברכות כולם מודים שמברך על הפרוסה של חיטים - בכל זאת יש מקום להידור אצל ירא שמים שיניח פרוסה בתוך השלמה כדי לצאת מכל ספק מחלוקת ולברך באופן שהוא טוב אף למי שמעמיד את הדבר במחלוקת התנאים.
בדרך שונה כותב הראבי״ה (סי׳ קיא) שלמרות שאמרו לדברי הכל שמברך על הפרוסה של חיטים ופוטר את השלמה של שעורים, היה ידוע בימי רב נחמן בר יצחק שיש מחלוקת גם בדבר זה, על כן ראו לנכון לומר שמברך על שניהם כאחד כדי לעשות שלום בין התלמידים.
יש להעיר שלפי גרסת רבינו חננאל (מובאת בראבי״ה) נאמר בפירוש בדברי רב שלמן שמניח פרוסה של חיטים בתוך שלמה של שעורים, ומכאן סיוע לשיטת רבינו תם שלא מדובר על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן.
הרמב״ן, אשר כאמור מפרש את מחלוקת האמוראים בכגון שהפתיתים מפת נקיה והשלמים מפת גרועה, כותב בתחילה שירא שמים יצא ידי שניהם כשמניח פרוסה בתוך שלמה, אך גם בהמשך כשדן בפרוסת חיטים ופת שעורים כותב שמניח פרוסה בתוך שלמה. נראה להסביר שמבין את דברי רב נחמן בר יצחק בתחילה על הדרך הראויה לירא שמים כלפי מחלוקת האמוראים, ואת דברי רב שלמן כלפי מה שאמרו על פרוסת חיטים ושלמה מן השעורים, שראוי לירא שמים שיניח את הפרוסה לתוך השלמה. כך גם יש לפרש את דברי הראבי״ה, אשר כאמור מביא את דברי רב שלמן בגרסה לפיה מדבר במפורש על חיטים ושעורים, ובכל זאת כותב גם בתחילת הסוגיה, על מחלוקת רב הונא ורבי יוחנן, שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע.

ג. על איזו בוצע כשמניח פרוסה בתוך שלמה.

רש״י (ד״ה מניח) כותב שבוצע משתיהן או מן השלמה, ומפרשים התוספות (ד״ה מניח) שכיון שמניח את הפרוסה תחת השלמה - נמצא שגם כשבוצע רק על השלמה נראה כאילו בוצע על הפרוסה, ומכל מקום לא יבצע על הפרוסה לבדה שכן משמע שהשלמה עיקר. נראה להוסיף שלפי רש״י הרי מחזיק את הפרוסה רק כדי לצאת גם ידי דעת רב הונא, אבל העיקר להלכה כרבי יוחנן, כדברי הראשונים שהלכה כמותו אפילו כנגד רב שהיה רבו של רב הונא, לכן אינו יכול לבצוע על הפרוסה בלבד.
הרא״ש כותב שנראה שבוצע על שניהם, ומביא ראיה ממה שאמרו בהמשך שבפסח הכל מודים שמניח פרוסה בתוך השלמה מפני שכתוב ״לחם עני״, ומסתבר שבוצע גם מן הפרוסה לפי שכך דרכו של עני, וכן כותבים ר״י שירליאון ורבינו ירוחם (שם). אכן, רש״י לשיטתו מפרש גם לגבי פסח שדי שיראה כאילו בוצע מן הפרוסה, ועיין על כך בבירור הלכה לפסחים קטז, א ציון א.
לעומתם, לדעת הרמב״ן, הרא״ה, הריטב״א (בחידושיו ובהלכות ברכות פרק ב, ג), הראב״ד (מובא בספר המכתם), הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, ב, מובא בשלטי הגבורים), בעל המאור, ריב״ב, רבינו יונה (שם ד״ה וירא) והמאירי בוצע על הפרוסה דוקא. לפי המפרשים שמדובר בפרוסה של חיטים ושלמה של שעורים - הטעם שעדיף לבצוע על הפרוסה הוא מפני חשיבות החיטים וההידור מתקיים בזה שמניח עמה את השלמה, ולפי המפרשים שמדובר בפרוסה ושלמה ממין אחד - הטעם שהפרוסה עדיפה הוא מפני שהנאתה קרובה יותר.
הרי״ד מוסיף אף להקשות על רש״י שאם בוצע על השלמה - לא מובנת התועלת במה שאוחז בידו את הפרוסה.

ד. פרוסה מפת נקיה ושלמה מפת קיבר.

התוספות (ד״ה אבל) כותבים שדוקא בחיטים ושעורים יש עדיפות לפרוסת חיטים אפילו כנגד פת שלמה משעורים, משום שהחיטים קודמים בפסוק ״ארץ חטה ושערה״ וגו׳, אבל כשהם ממין אחד - מברך על השלמה אפילו כשהיא מפת קיבר והפתיתים מפת נקיה. הם מביאים ראיה ממה שאמרו בתוספתא (פרק ד, יא): ״פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית - מברך על השלמין דבעל הבית״, למרות שהגלוסקאות עדיפות על של בעל הבית, מכאן שמעלת השלם גדולה יותר. כדבריהם כותבים המהר״ם מרוטנבורג (ברכות מהר״ם סי׳ יג), הרא״ש, המרדכי (סי׳ קכט), בעל הגהות מיימוניות (אות ד), הסמ״ג (עשין כז) ורבינו ירוחם (שם).
אחרת היא דעת רבינו יונה (שם ד״ה ולפי) אשר כותב שיש לברך על פרוסה מסולת נקיה ולא על שלמה מסולת שאינה נקיה, ומביא ראיה מההשוואה למחלוקת בדין תרומה, וכיון שלדעתו הלכה כרבי יהודה שתורמים חצי בצל גדול ולא בצל שלם קטן - מכאן שלעולם החשוב עדיף על השלם. כדבריו כותבים הריטב״א בהלכות ברכות (שם) והכל בו (סי׳ כד), ונראה לדייק כך גם מדברי הרא״ה אשר מסביר את העדיפות של החיטים בכך שהשעורים גרועים מהם, ואינו מזכיר את הטעם שעל פי הפסוק, ומסתבר שהוא הדין במין שווה כשהאחד גרוע מחבירו.
כאמור, לפי שיטת הרמב״ן, בזה גופא נחלקו האמוראים בסוגיה, וכיון שהלכה כרבי יוחנן שהשלם עדיף - נמצאת שיטתו להלכה כשיטת התוספות.
שיטה אחרת למאירי ולראבי״ה (שם) לפיה כשהפרוסה מפת נאה והשלמה גרועה - מברך על איזו שרוצה. הראבי״ה משווה זאת למה שאמרו בירושלמי (הלכה א) שכאשר יש לפניו פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה - מברך על איזו שרוצה, הרי שכל שיש מעלה וחסרון - אין עדיפות לאחד מהם, ואף כאן האחד נקי ופרוס והשני קיבר ושלם.

ה. שיטת ההלכה.

הרמב״ם כותב בתחילה שמצוה מן המובחר לבצוע כיכר שלמה, ומבאר הכסף משנה שכוונתו אפילו כשיש פתיתים גדולים יותר, ופוסק כרבי יוחנן. בהמשך ההלכה כותב הרמב״ם בקשר לפת שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים שמניח שלמה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, הרי שמבין שדברי הגמרא על הדרך הראויה לירא שמים מכוונים כלפי מה שאמרו שפרוסת חיטים עדיפה על שלמה של שעורים ולא על מחלוקת האמוראים. אמנם יש לדון במשמעות הדברים שהרמב״ם כותב לעשות כן בתור הלכה ולא בתור מעלה הראויה לירא שמים, ומסביר בעל חלק יעקב שמבין שרק רב נחמן בר יצחק דיבר על ירא שמים, אך רב שלמן בהמשך הסוגיה אמר זאת כהוראה לכל. עוד אפשר לומר כדברי בעל ערוך השלחן (סעיף ב), שכל שאפשר לנהוג כירא שמים בלא טרחה מיוחדת - צריך כל אחד לנהוג כן.
בדברי הרמב״ם מפורש שבוצע משתיהן, מן השלמה ומן הפרוסה, כדעת הרא״ש וכפירוש הראשון של רש״י. מלבד זה יש הבדל בין לשון הרמב״ם ״מניח שלימה בתוך פרוסה״ לבין לשון הגמרא ״מניח פרוסה בתוך השלמה״, ובעל עינים למשפט כותב שגרסת הרמב״ם מובנת יותר לפי שיטתו שמדובר על חיטים ושעורים, שמעיקר הדין הפרוסה היא העיקר שהיא של חיטים, ונכון אם כן לומר שמניח בתוכה את השלמה. לעומת זאת גרסת הגמרא מתאימה יותר לשיטת רש״י שמדובר על פרוסה ושלמה ממין אחד, שמעיקר הדין הלכה כרבי יוחנן שהשלמה עיקר, ולכן נאמר שמניח בתוכה את הפרוסה. אמנם במהדורת הר״י קאפח הגרסה ברמב״ם היא כגרסת הגמרא שלפנינו, שמניח פרוסה בתוך שלמה, וכן היא בכתבי יד.
הרמב״ם אינו כותב במפורש איזו פת עדיפה, שלימה קיבר או פרוסה נקיה, אולם בעל מעשה רקח מדייק מסתימת לשונו שדעתו כתוספות וכרא״ש שהשלמה עדיפה, שהרי כותב שהמצוה לבצוע על השלמה, ואינו מוציא מכלל זה אלא כשהפרוסה של חיטים והשלמה של שעורים.
הטור והשלחן ערוך פוסקים בפירוש הסוגיה כרא״ש וכרמב״ם, ולשונם היא שמניח את הפרוסה תחת השלמה ובוצע משתיהן יחד. כמו כן הם פוסקים כרא״ש שהשלמה עדיפה אף כשהיא של קיבר והפרוסה נקיה. עם זאת מעיר המגן אברהם (סק״א) שיש הבדל בין לשון הטור לבין לשון השלחן ערוך, שהטור כותב את ההלכה בשני חלקים, בתחילה שמברך על השלם אפילו הוא של פת קיבר, ואחר כך שמברכים עליו אפילו כשהוא קטן, ומשמע שכאשר השלם של קיבר וגם קטן - אין מברכים עליו, ואילו מלשון השלחן ערוך ״מברך על השלם, אפילו הוא פת קיבר וקטן והחתיכות פת נקיה וגדולות״ משמע שהשלם עדיף אף כנגד פרוסה שהיא נקיה וגדולה.

תרומה מפרי שלם או חשוב

ציון ג.
גמרא. אמר רבי ירמיה בר אבא, כתנאי: תורמין בצל קטן שלם אבל לא חצי בצל גדול, רבי יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר חשוב עדיף ומר סבר שלם עדיף? היכא דאיכא כהן - כולי עלמא לא פליגי דחשוב עדיף, כי פליגי - דליכא כהן, דתנן: כל מקום שיש כהן - תורם מן היפה, וכל מקום שאין כהן - תורם מן המתקיים, רבי יהודה אומר: אין תורם אלא מן היפה.
ותורמין בצל שלם אף על פי שהוא קטן, אבל לא חצי בצל אף על פי שהוא גדול בכל מקום. וכו׳.(רמב״ם תרומות ה, ב)
רבינו יונה (כח, א בדפי הרי״ף ד״ה שלום) כותב שהלכה כרבי יהודה שחצי בצל גדול עדיף על בצל קטן שלם, שכן לענין הברכה למדנו שמברך על הפרוסה של חיטים שהיא ממין חשוב ולא על השלמה של שעורים, מכאן שהנטיה היא להעדיף את החשוב, וכך מוכח גם ממה שאמרו שכאשר יש כהן - הכל מודים שחשוב עדיף.
על דבריו יש להעיר שלמסקנה אין מחלוקת אם החשוב עדיף או השלם, כי נחלקו רק במקום שאין כהן אם תורם מן היפה או מן המתקיים, ומנין אם כן שהלכה כרבי יהודה. אכן הרמב״ם והמאירי פוסקים כתנא קמא, והדבר מסתבר שהלכה כרבים. כך עולה גם מדברי רב האי גאון (מובא באוצר הגאונים חלק הפירושים סי׳ קסז) ובעל ספר האשכול (ח״א סי׳ יז) אשר פוסקים כרבי יוחנן בפתיתים ושלמים שמברך על השלמים, מפני שדעתו כדעת תנא קמא בסוגייתנו, ונמצאת דעת רב הונא כדעת רבי יהודה שהיא דעת יחיד. לפי שיטתם המחלוקת בתרומה הובאה כדי להעמיד את מחלוקת האמוראים במחלוקת התנאים, וכך היא שיטת ה״ר יוסף (מובאת בתוספות ר״י שירליאון). אבל שיטת רש״י והתוספות (ד״ה ומר) שהדברים אינם קשורים למחלוקת האמוראים אלא רק למה שאמרו שפרוסת חיטים עדיפה על פת שלמה של שעורים.
לגופו של ענין, המאירי פוסק שתורמים בצל קטן שלם אפילו במקום שיש כהן, וגם מלשון הרמב״ם משמע שאינו מקבל את דחית הגמרא לפיה מודה תנא קמא במקום שיש כהן שהחשוב עדיף, שהרי מדגיש שתורמים בצל שלם בכל מקום, ובודאי רצונו לומר אף במקום שיש כהן, וכך מפרש הכסף משנה. כך אמנם מבואר בפירוש המשניות לרמב״ם (תרומות ב, ה) שלדעת תנא קמא בצל שלם עדיף בין כשיש כהן, מפני שהוא יפה אצלו, ובין כשאין כהן, מפני שהוא מתקיים.
לעומת זאת כותב הרא״ש בפירושו למשנה שמדובר דוקא במקום שאין כהן, וזה על פי מסקנת סוגייתנו. גם הר״ש כותב שחצי בצל גדול יפה וטוב לאכילה יותר מבצל קטן שלם, ומחלוקת תנא קמא ורבי יהודה היא לשיטתם במשנה ד המובאת בסוגייתנו, האם כשאין כהן תורמים מן היפה או מן המתקיים, כהסבר הגמרא בדחית דברי רבי ירמיה בר אבא, וכן דעת הגר״א (בשנות אליהו על המשנה שם).
בעל תוספות יום טוב מסביר שהרמב״ם מבין שדברי הגמרא הם דיחויא בעלמא, ובאמת יש לפרש את המשנה שהמחלוקת עומדת בפני עצמה אף במקום שיש כהן. מהר״י קורקוס מבאר שהרמב״ם מבין זאת מהמשך הסוגיה כשאמר רב נחמן בר יצחק שירא שמים יוצא ידי שניהם ואמר לרב שלמן ששם שלום בין התלמידים, מכאן שאינם סוברים את הדיחוי של הגמרא, ומקבלים את דברי רבי ירמיה בר אבא בתחילה שיש אכן מחלוקת תנאים בדבר זה אם השלם עדיף על היפה, והלכה כחכמים שהשלם עדיף בכל מקום. גם בעל ראשון לציון כותב שהרמב״ם העדיף לפסוק כרבי ירמיה בר אבא שאמר בלשון פסקנית ״כתנאי״ ולא בלשון ספק ״לימא כתנאי״.
אחרת היא דעת בעל אבן האזל אשר כותב (ברכות ז, ד) שהרמב״ם מקבל את המסקנה שנחלקו רק כשאין כהן, אולם לא התבאר מדוע הרמב״ם אינו מדגיש בהלכה שהדין שונה כשיש כהן, ואולי סומך על מה שכתב בהלכה א שאם אין כהן - תורם מן המתקיים אף על פי שיש יפה.
בעל ספר שם טוב מבין שכוונת הרמב״ם למקום שאין כהן, ומה שכותב ״בכל מקום״ אינו בא לרבות מקום שיש כהן, אלא לומר שתורמים אף בצלים מהסוג הנקרא כופרים, בניגוד לדעת רבי יהודה במשנה בתרומות (שם) שאין תורמים מהבצלים האלה שכנראה קטנים במיוחד.
ציון ד.
עיין בירור הלכה למנחות נה, א ציון א-ג.
ציון ו.
עיין בירור הלכה לפסחים קטז, א ציון א.
ציון ז-ט.
עיין בירור הלכה לשבת קיז, ב ציון י.כ.
אלא אמר רבא: אף בבציעת הלחם יש לנהוג שמברך ואחר כך בוצע, וכך תכלה הברכה על הפת השלמה.
Rather, Rava said: When breaking bread, one recites the blessing over the complete loaf and only afterwards, he breaks it.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאיריתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) נְהַרְדָּעֵי עָבְדִי כר׳כְּרַבִּי חִיָּיא וְרַבָּנַן עָבְדִי כְּרָבָא. אָמַר רָבִינָא: אָמְרָה לִי אֵם, אֲבוּךְ עָבֵיד כר׳כְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא: צָרִיךְ שֶׁתִּכְלֶה בְּרָכָה עִם הַפַּת. וְרַבָּנַן עָבְדִי כְּרָבָא. וְהִלְכְתָא אכְּרָבָא, דְּאָמַר מְבָרֵךְ ואח״כוְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ.:

The Gemara relates: The Sages of Neharde’a acted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya and would recite the blessing as they were breaking the bread and conclude the blessing as he finished breaking off the piece of bread. And the Rabbis acted in accordance with the opinion of Rava and would recite the blessing before breaking the bread. Ravina said: My mother told me: Your father acted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya said: The blessing must conclude with the beginning of the breaking of the loaf of bread. And the Rabbis acted in accordance with the opinion of Rava. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rava, who said one recites the blessing over the complete loaf and only afterwards he breaks it.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והלכתא כרבא דמברך ואח״כ בוצע – פי׳ שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת ברכה ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה ומיהו בשבת נכון להחמיר ולברך קודם שיחתוך שלא תשמט ידו לבצוע קודם שתכלה הברכה שאז לא יהיה לו לחם משנה ובפרק שלשה שאכלו (לקמן מז.) מסקינן דבעינן עד שתכלה אמן מפי העונין שלא יבצע קודם ויש שמביאים ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני רבי חייא בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס והיינו משום שאם יפרוס קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ולא יוכל לאכול פרוסה אחרת שיבצע בלא ברכה אלא יצטרך לחזור ולברך ויש כאן ברכה לבטלה אבל אם (לא) היה צריך לברך על כל הפת ולא יוכל לפרוס קודם הברכה אז אם תפול הפרוסה אינו מברך על פרוסה אחרת ויפטר בברכה ראשונ׳.
מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין – פירש״י אם הפתיתין והשלמין שוין יברך על איזה שירצה ואם הפתיתין גדולים צריך לברך על הפתיתין לפטור את השלמין ור׳ יוחנן אומר על השלמין מצוה מן המובחר אפי׳ אם הפתיתין גדולי׳ טפי ותימה א״כ סברא הפוכה דלרב הונא פתיתין שהם גדולים עדיפי ולר׳ יוחנן שלמין עדיפי ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות ועוד תימה אמאי שינה בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה של חטין ע״כ פירש רבינו תם דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה״פ אמר רב הונא מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה והוא הדין על השלמין אם ירצה ורבי יוחנן אמר שלמין עיקר וכן הלכה כרבי יוחנן דהא רב ורבי יוחנן הלכה כר׳ יוחנן וכל שכן לגבי רב הונא שהלכה כמותו שהיה תלמידו של רב דדוקא באמוראי בתראי אמרינן הלכה כבתראי.
תוס׳ בד״ה מברך על כו׳ באמוראי בתראי כו׳ נ״ב פי׳ מאביי ורבא ואילך והוא מקבלת גאונים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא נהרדעי עבדי כרבי חייא ורבנן עבדי כרבא. לפי מאי דפרישי׳ לשיטת רב אלפס ז״ל דלמסקנא רבא נמי לא פליג אדר״ח אלא לפרש דבריו בא א״כ צריך לפרש דהא דקאמר נהרדעי עבדי כר״ח היינו משום דנהרדעי מפרשי מימרא דר״ח כפשטיה כדאמרינן לעיל ופליגי אבל רבא מפרש למימרא דר״ח כשמעתיה כדפרישית ולענ״ד יש הכרח לפי׳ זה והיינו ממה שכתבו התוס׳ בד״ה והלכתא דתנא ר״ח בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וא״כ תקשה האיך פליג רבא אברייתא ואם נפרש הך ברייתא כדרבא כדמשמע מלשון התוס׳ שהביאו ראיה מהך ברייתא דפסק הלכה דקיי״ל כרבא א״כ תקשה להיפך א״כ היאך פליג ר״ח במימרא דידיה אהך ברייתא דתנא ר״ח גופא אע״כ כדפרישית דבפירוש הברייתא גופא פליגי נהרדעי ורבא ולפ״ז לשיטת התוס׳ דלעיל דלא נחתו לשיטת הרי״ף לפרש דרבא ס״ל כר״ח א״כ הדרא קושיא לדוכתא האיך פליג רבא אברייתא ומכ״ש במה שהביאו התוס׳ ראיה מהירושלמי לענין פסק הלכה שהוא אליבא דרבא מיהו בזה כבר הרגיש הרא״ש ז״ל בפירושו ע״ש אלא שדבריו צריך עיון קצת ועיין במה שכתב מהרש״א ז״ל בזה בלשון התוספות ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה והלכתא כרבא כו׳ ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו׳ עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי היסח הדעת שייך כאן אטו מי גרע פריסת המוציא מהא דאמר רב לקמן בסמוך טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך אלמא כיון שהוא מענין פריסת המוציא והסעודה לא הוי הפסק והיסח הדעת מכ״ש לחתיכת פרוסת המוציא עצמו שאין כאן היסח הדעת ומכ״ש דקשה טפי לרבי יוחנן ורב ששת לקמן אפילו הביאו מלח כו׳ או גביל לתורי נמי לא הוי הפסק והכי קיי״ל וי״ל דנהי דלא הוי הפסק גמור בכי ה״ג היינו לענין דיעבד שאם הוא צריך לומר טול ברוך לאיזה הכרח לפי אותו שעה או שלא נזכר לומר הבא מלח וגביל לתורי קודם סעודה א״כ כשנזכר אח״כ רשאי לאומרה ולא הוה הפסק לענין שאין צריך לברך שנית אבל לכתחלה מיהו אין לעשות כן בקביעות שמא ע״י כן יבוא להיסח הדעת וזה מוכרח מלשון התוספות עצמן דאלת״ה א״כ היאך כתבו כאן ומיהו בשבת נכון להחמיר ואי ס״ד דהוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך שנית א״כ היאך מותר לעשות כן בשבת הא הוי חומרא דאתא לידי קולא אע״כ כדפרישית:
בא״ד ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו׳ עכ״ל. נראה דעיקר הראיה בזה כי היכי דלא תימא דהא דאמר רבא מברך ואח״כ בוצע היינו שיתחיל הברכה קודם שיבצע מש״ה כתב דמהך ברייתא מוכח שצריך לסיים כל הברכה קודם שיבצע אלא דמאותה הראיה עצמה מייתי התוס׳ ג״כ ראיה לדבריהם הקודמים דאין נכון לסיים כל הברכה בעוד שהפת שלימה אלא שהברכה וחתך הפרוסה יהיה כא׳ ומוכחא להא מילתא נמי מדמסיק מירושלמי דטעמא דברייתא משום שמא תפול הפרוסה מידו ואם לא היה יכול לפרוס קודם הברכה לא שייך האי חששא כן נ״ל בכוונת התוספות ולענ״ד בחנם נדחק מהרש״א ז״ל בזה ודו״ק:
תוס׳ ד״ה והלכתא כרבא דמברך ואח״כ בוצע. וז״ל פירוש שלא יפריש הפרוסה מן הפת עד אחר הברכה ויש שנוהגין לברך ברכת המוציא קודם שיחתוך כדי שתהא הפת שלמה בשעת הברכה ואין המנהג נכון לעשות כן דהוי היסח הדעת בין הברכה ולאכילה עכ״ל. ומבואר דלשיטת התוס׳ אליבא דרבא הבוצע מתחיל לחתוך הפת בשעה שמברך קודם שיגמור את הברכה, אלא שאינו גומר החיתוך להפריד הפרוסה עד לאחר שגומר את הברכה, ודלא כדעת רש״י דס״ל שלרבא צריך לגמור את הברכה ואח״כ לבצוע. דלשיטת התוס׳ אם יברך את הברכה כולה ואח״כ חותך החתיכה הויא היסח הדעת. ונראה לפרש את כוותנם על פי דברי הראב״ד (פ״ז מהל׳ פרה אדומה ה״ג) שביאר דיסוד הפסול דמלאכה בפרה אדומה הוא משום היסח הדעת. וכמו״כ לתוס׳ כל מלאכה שעושה בין הברכה לאכילה חשיבא היסח הדעת, ומשום כך ס״ל לתוס׳ שצריך לחתוך בשעת הברכה דאזי החתיכה מתייחסת לברכה ולא הוי היסח הדעת, משא״כ אם גומר את הברכה ואח״כ חותך, דאע״פ שגמר הבציעה לא חשיב היסח הדעת משום דחל בה קיום בציעה, אמנם מעשה החתיכה עד שמפריד את הפרוסה הויא הפסק והיסח הדעת. אלא דיש להעיר על זה דהתוס׳ עצמם מודים דבשבת מברך ואח״כ חותך, דשמא תשמט ידו קודם שתכלה הברכה ולא יהא לו לחם משנה, ועל כרחך ס״ל דעצם מעשה החתיכה לא חשיב היסח הדעת אע״פ שאין קיום בציעה עד שמפריס את הפרוסה, וע״כ דכל מעשה החתיכה הוי מעשה של קיום הבציעה ולא חשיב להיסח הדעת, וצ״ע א״כ מדוע ס״ל לתוס׳ שבחול צריך לחתוך ביחד עם הברכה, וצ״ע. ומרן הגר״מ זצ״ל נהג לברך את הברכה כולה ואח״כ לחתוך אף בחול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: נהרדעי עבדי [חכמי נהרדעא עשו] כשיטת ר׳ חייא שעם בציעת הלחם היו מברכים עליו, ומסיימים את הברכה עם גמר חתיכתה של הפרוסה, ואילו רבנן עבדי [חכמים עשו] כרבא שקודם היה מברך ואחר כך חותך את הלחם. אמר רבינא: אמרה לי אם (אמי): אבוך עביד [אביך היה עושה] כר׳ חייא, דאמר ר׳ חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. ואילו רבנן עבדי [חכמים עשו] כרבא. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כרבא, שאמר שמברך בתחילה על הלחם ואחר כך בוצע ממנו.
The Gemara relates: The Sages of Neharde’a acted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya and would recite the blessing as they were breaking the bread and conclude the blessing as he finished breaking off the piece of bread. And the Rabbis acted in accordance with the opinion of Rava and would recite the blessing before breaking the bread. Ravina said: My mother told me: Your father acted in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya said: The blessing must conclude with the beginning of the breaking of the loaf of bread. And the Rabbis acted in accordance with the opinion of Rava. The Gemara concludes: The halakha is in accordance with the opinion of Rava, who said one recites the blessing over the complete loaf and only afterwards he breaks it.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיתְּמַר: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם פְּתִיתִין וּשְׁלֵמִין, אָמַר רַב הוּנָא: מְבָרֵךְ עַל הַפְּתִיתִין וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמִין. ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בשְׁלֵמָה מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר. אֲבָל פְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין וּשְׁלֵמָה מִן הַשְּׂעוֹרִין, דִּבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁל חִטִּין, וּפוֹטֵר אֶת הַשְּׁלֵמָה שֶׁל שְׂעוֹרִין.

It was stated that there was an amoraic dispute with regard to whether to recite the blessing over a whole loaf of bread or to recite it over a piece of bread: If they brought pieces and whole loaves of bread before those partaking of a meal, Rav Huna said: One may recite the blessing over the pieces and with that blessing exempts the whole loaves as well. Rabbi Yoḥanan said: The optimal manner in which to fulfill the mitzva is to recite the blessing over the whole loaf. However, if the piece was of wheat bread and the whole loaf was of barley bread, everyone agrees that one recites a blessing over the piece of wheat bread. Although it is a piece of bread, it is nevertheless of superior quality, and in so doing one exempts the whole loaf of barley bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנררמב״ןרשב״ארא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתיתין ושלמין אמר רב הונא – אם רצה מברך על הפתיתין ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך עליהן.
הביאו לפניו פתיתין ושלמין, מצוה מן המובחר שיבצע על השלם. ואם השלם של שעורין והפתיתין של חיטין, מניח הפרוסה בתוך השלם, כלומר תחתיו, ובוצע על הפרוסה דהוא חביבא.
א. מפרש כרבינו חננאל [שהובא בראבי״ה סי׳ קיא] וכר״ת דמניח פרוסה וכו׳ קאי אפרוסה של חטין ושלמה של שעורין. אבל כששניהם ממין אחד מברך על השלם וא״צ להניח הפרוסה אפילו היא גדולה. ומש״כ רבינו דבוצע על הפרוסה, היינו משום דמעיקר הדין אמרינן דבחיטין ושעורין ד״ה מברך על הפרוסה [ואמנם הראשונים התקשו למה צריך להניח וכו׳. עי׳ ראבי״ה שם והע׳ צה שם]. אבל מש״כ רבינו דהוא חביב, צ״ב, שלכאורה הו״ל משום דאקדמיה קרא. עי׳ תוס׳ ושא״ר. ואמנם גם ראבי״ה שם כך לשונו: אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים וכו׳ ההיא מיירי אפילו בפרוסה קטנה מן השלימה שמתוך חביבותה נחשבת כשלימה של שעורים. ומש״כ ׳מניח הפרוסה בתוך השלם כלומר תחתיו׳, אע״פ שבוצע על הפרוסה, כ״כ גם בחי׳ הרא״ה [לשיטתו דמיירי בפרוסה ושלמה ממין אחד]: פי׳ כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) [אלא] השלמה ובוצע על הפרוסה. וכ״כ הריטב״א בהל׳ ברכות פ״ב אות ג [אף הוא לשיטתו דקאי על מין אחד]: נותן הפרוסה תחת השלימה משום הדור ומברך על הפרוסה.
אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורים ד״ה מברך על הפרוסה של חטין – דחיטי עדיפי משום דאקדמיה קרא אבל פתיתין ושלמין ממין אחד אפילו יהיו הפתיתין מפת נקיה והשלמין מפת קיבר מברך על השלמין כדאיתא בתוספתא (פרק ד) שלמין דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דגלוסקאות פרוסה דגלוסקאות ושלמין דבעל הבית מברך על השלמין דבעל הבית פת כשר ופת של נכרי מברך על הכשר (תחלה) וכן אמרינן בירושלמי פת טהור ופת טמא מברך על הטהור אבל אם פת של נכרי חביב ונקי ופת של ישראל אינו חביב מברך לאיזה שירצה כדאיתא בירושלמי פת נקי טמא ופת קיבר טהור מברך לאיזה שירצה אבל רבינו שמשון צוה לסלק הפת לבן של נכרי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא. שני שלמין ממין אחד אם אחד יותר נקי מברך על הנקי דחביב ליה טפי.
כתנאי כו׳ – פירש רש״י חצי בצל גדול קרי חשוב לפי שיש בו יותר מבצל קטן שלם ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקט חצי בצל גדול משום דיש בחצי בצל גדול כמו בקטן שלם ולא יותר ועוד דאם כן לא הוי דומיא דחשוב דגבי פרוסה של חטין דקאי עלה דהתם שוין ויש לפרש דכהדדי שוין הם אבל דגדול טוב יותר לאכילה מן הקטן ועוד פירש רש״י דמייתי תנאי אסיפא דמברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורים ומר סבר חשוב עדיף ומר סבר חטין דמקדמי בקרא עדיפי אבל א״א לפרש דחטין עדיפי משום שפת של חטין חשוב מפת של שעורים דהא פי׳ דבמין אחד פת נקיה ופת קיבר השלם עדיף.
{שמעתא דעל איזה פת מברכין}
והיכא דאיתא לקמיה פתיתין ושלימין, פליגי בה רב הונא ורבי יוחנן. רב הונא אמר: מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין – כלומר, הרשות בידו. ורבי יוחנן אמר: שלימה מצוה מן המובחר. וכר׳ יוחנן קיימא לן, דעדיף מימריה בכל מקום אפילו במקום רב ושמואל.
אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר שלימה של שעורים. הא ודאי בתורת חובה הוא שמברך על פרוסה של חטים, אי משום דקיימא לן חביב עדיף, אי משום דהוא מוקדם בפסוק, דכתיב (דברים ח׳:ח׳), ארץ חטה ושעורה.
אמר רבי ירמיה בר אבא: כתנאי. כלומר, הא דמודה רבי יוחנן לאו דברי הכל הוא, אלא רבי יהודה ולא רבנן. ודחינן לה להא דרבי ירמיה, וקמה לה דרבי יוחנן כדברי הכל.
וירא שמים דמפיק נפשיה מכל פלוגתא, מקיים מצות שתיהן, כלומר, מצות חשוב ומצות שלם. מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה. וזהו שמשים שלום בין התלמידים. דאפי׳ מאן דמוקים לה בתנאי, כי האי גוונא ליכא מאן דפליג. ואי לא עבד הכי, אין תופסין אותו בכך, כיון דאוקימנא לדרבי יוחנן כדברי הכל.
ובפסח, אפי׳ פרוסה של חטין ושלימה של חטין, מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מן הפרוסה, משום דכתיב (דברים ט״ז:ג׳), לחם עוני. מה דרכו של עני. בפרוסה. אף כאן בפרוסה. ומברך על כזית אחד מן הפרוסה שתי ברכות, המוציא ולאכול מצה.
ויש דברים הללו בחילוף בפירש״י ז״ל. ובהלכות הרי״ף ז״ל אינם מחוורין כל הצורך. ומה שכתבתי ראוי לסמוך עליו.
[במאור דף כח. ד״ה אכל פחות. לרי״ף סי׳ קמו (ברכות דף לט:)]
כתוב שם: והיכא דאייתי לקמיה פתיתין ושלמין ור׳ יוחנן אמ׳ שלמה מצוה מן המובחר וכו׳ וכרבי יוחנן קיימא לן דעדיף מימריה בכל מקום אפילו במקום רב ושמואל וכו׳.
אמר אברהם: בחיי ראשי1 כל מה שטרח זה לפרש וטרחו הצרפתיים החדשים2 כמו כן לפרש דברי רב הו⁠[נ]⁠א ברשות ולא במצוה, לא עלתה להם השמועה כהוגן לפי שכבר העלו בסוף דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים לדברי הכל של חטים עדיף בין לאמוראי בין לתנאי. ומתנית׳ [תרומות פ״ב מ״ד] היא דבמקום שיש כהן חשוב עדיף [ברכות דף לט:] ולענין המוציא [כ]⁠מקום3 שיש כהן דמי. מעתה לא תמצא מחלוקת אלא בפתיתין ושלמים של חטים, ועליהם אמר ירא שמים יוצא ידי שתיהן, ושלמן ששם שלום בין התלמידים בפרוסה בתוך שלמה. ואם רב הונא מודה לר׳ יוחנן מה לי פרוסה ויבצע על השלמה והוא שלום, אלמא רב הונא דוקא על הפתיתין קאמר ומשום דמיקרבא הנאתייהו קאמר ש״מ, וכן אנו רגילין לפרש, וכן עקר. מיהו הלכה כר׳ יוחנן4.
1. מילים אלו אינם בכ״י המבורג.
2. ר״ת בתוס׳ (ברכות דף לט: ד״ה מברך).
3. כן הוא בכ״י נ״י
4. משפט זה אינו בכ״י. עיין בספר המאורות ברכות דף לט: ד״ה פתיתין, וברשב״א שם, וברשב״ץ שם ד״ה והראב״ד ז״ל.
הביאו לפניו פתיתין ושלימין, ר׳ הונא אמר מברך על הפתיתין – פיר׳ אל כסורא ופוטר את השלמין – פיר׳ שאם בירך על השלמין לא פטר את הפתיתין. מאי טעמא המוציא לחם מן הארץ לחם שלם משמע ומיתחזי כמאן דלא בריך הפתיתין.⁠ב ור׳ יוחנן אמר מברך על השלמיןג – דמצוה מן המובחר בעינן.
ור׳ יוחנן אמר מברך וג׳, אבל פתיתיןד של חטים ושלימין של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים.
רבסז״ל: אמר ר׳ נחמן וירא שמים מקימין שתיהםה – כלומר, יוצא ידי שתיהם. כיהא מר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע – פיר׳ בשלמהו ויש אומר בפרוסה,⁠ז ויש אומר בשתיהם,⁠ח וכן מסתברא.
א. תרגומו: את השברים.
ב. פירוש זה לא הובא בראשונים.
ג. כן הגירסא בדק״ס מכתי״מ.
ד. לפנינו: ״פרוסה״. וראה תוס׳ ד״ה מברך ותר״י כאן ד״ה הביאו.
ה. כן הגירסא ברי״ף.
ו. כפירוש הב׳ שברש״י, וראה תוס׳ ד״ה מניח.
ז. כ״ה בתר״י ובמאירי וכן דעת כמה ראשונים.
ח. כפי׳ הא׳ שברש״י, וכ״כ הרמב״ם הל׳ ברכות פ״ז ה״ד, וכ״ד הרא״ש והסמ״ג, וכ״ה בטוש״ע או״ח סי׳ קס״ח סעיף א׳.
וא״רא הונא מברך על הפתיתן – ופוטר את השלמין. פירש הגאון,⁠ב בפתיתין פת נקיה, ושלמין הדראה. וזה הפי׳ הנכון בסוגיא הזו, מכל מה שנתפרש בה בהרבה סברות. וזה שלא פירש באיזה פתיתין אמרו, לפי משמע הענין כך הוא, כשרוצה בפתיתין יותר מן השלמין. רב הונא סבר פתיתין עדיף ור׳ יוחנן סבר שלם עדיף. וירא שמים יוצא ידי כיבוד השלם וידי קרוב דיעה, ומניח פרוסה לתוך השלמה ובוצע. אבל בחטין ושעורין דחשיב ושלם נינהו, מודה ר׳ יוחנן דחשיב עדיף משלמין1.⁠ג וסבר, אפילו דחשיב ושלם, מניח פרוסה לתוך שלמה ובוצע. וכך מצאתי בירושלמיד כדברי הגאון ז״ל, תני מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר. שלמה של קלוסין ושלמה של בעל הבית אומר על קלוסים השלמה. פרוסה של בעל הבית ושלמה של קלוסין, אומר על השלמה, פרוסה של קלוסין ושלמה של בעל הבית, אומר על השלמה של בעל הבית. פת חטין ופת שעורין אומר על של חטים. פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, אומר על פרוסה של חטים. פת שעורין ופת כוסמין, אומר על שעורין. והלא כוסמין טוב ממנה, אלא שזו ממין שבעה וזו אינו ממין שבעה. פת טמאה ופת טהורה, רבי חייא בר׳ אבא, אומר על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה ר״י בר חייאה בשם רבי אחא אומר על איזו מהן שירצה. עד כאן בירושלמי. והיא כסברת ר״י דיפה ושלם שלם עדיף, וחשוב ושלם חשוב עדיף. ונסמוך בזה פירוש הגאון.
א. בגמ׳: אמר.
ב. תשוה״ג ליק סי׳ קב בשם רב האי גאון, הובא גם בפתח עינים לחיד״א, ובחידושי הרשב״ץ בשם י״מ, ושאר הראשונים פירשו הסוגיא בענין אחר, ולדינא בנקי ושלם, יש הסוברים דשלם עדיף, עיין רא״ש סי׳ כא, מרדכי סימן קכט, תוספות ר׳ יהודה החסיד, הגהמ״י הל׳ ברכות פ״ז אות ד, ויש שפסקו דיפה עדיף עי׳ תוד״ה אבל, ר׳ יונה, ובראבי״ה סי׳ קיא כתב דיברך על איזה שירצה.
ג. עיין הגהות רא״ז. ולנוסח שלפנינו קאי אפרוסה של חיטין ושלמה של שעורין. וסובר רבינו שגם בזה יר״ש יוצא ידי שניהם. וכפי׳ ר״ת בתוד״ה מניח, רא״ש סי׳ כא, ר׳ יונה ורמב״ם הל׳ ברכות פ״ז ה״ד.
ד. פרקין סוף ה״א הובא גם בתוס׳ ועו״ר. והוא מתוספי פ״ד הי״א. ועי״ש.
ה. בירוש׳ וראשונים: ר׳ חייא בר אדא.
1. הגהת הגרא״ז: ור״פ אמר הכל מודים בפסח.
פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים. פירשו בתוס׳ בשם ר״ת ז״ל: מברך על הפתיתין אם ירצה והוא הדין על השלמים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משום דכל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה, ואתא רבי ירמיה בר אבא לאוקמא להא דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים בהנהו תנאי דבצל, ואף על גב דבצל קטן וגדול מין אחד וחטין ושעורין הוו ב׳ מינין ומטעם מוקדם בפסוק אתינן לה, מכל מקום מייתי שפיר הא דבצל דאזלינן בתר החשוב או בתר השלם, וקרא כי מקדים ליה בדשוו שניהם או שלמין או פרוסין. ועל כרחין לא מצינן לאוקמי האי כתנאי אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן, דהא מסיקנא הכא דלכולי עלמא היכא דאיכא כהן חצי בצל דחשוב עדיף, ואילו רבי יוחנן קאמר דשלמה מצוה מן המובחר ואף על גב דלענין ברכה כדאיכא כהן דמיא, ואי נמי דכהדדי נינהו ביופי אלא שהשלמה חשובה מחמת שלמותה תקשי לרב הונא דאמר מברך על הפתיתים דהא שלמה עדיפא ואיכא כהן. וההיא דירא שמים יוצא ידי שתיהן נמי אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, דאי אדרב הונא ורבי יוחנן הא רב הונא מודה הוא דכ״ש דמברך על השלמין ולמה ליה למבצע אתרווייהו.
אבל הראב״ד ז״ל הקשה דאי איתא דיוצא ידי שתיהן אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים קאי, והלא לא קמה ההיא מילתא דרבי ירמיה כלל, ותדע לך מדלא מותבינן מההיא מתניתין דבצל לרב הונא מדברי הכל בין מדרבנן בין מדרבי יהודה, דעד כאן לא קאמר רבי יהודה חצי בצל גדול אלא משום דחשוב עדיף, אבל היכא דתרוייהו חשיבי ודאי לכולי עלמא שלם עדיף, ומדלא אותבינן מינה אלמא לא קמה ההיא מילתא כלל ולא שייכא פלוגתייהו דתנאי דבצל לגבי ברכה מידי, אלא ודאי האי דירא שמים יוצא ידי שתיהם אפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן קאי, והא דאמר רב הונא מברך על הפתיתין דוקא על הפתיתין קאמר משום דאינהו עדיפי דמקרבא הניתיהו כי השלמים סביבותיהן יבשים, ורבי יוחנן אמר שלמים מצוה מן המובחר, וכעין ראיה נראה לי לדברי הרב ז״ל, דמדקאמר אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים, משמע דבכהאי גוונא מיירי רב הונא, ולומר אף על גב דבההיא פליג רבי יוחנן מודה בהא דאלמא כי היכי דפרוסה של חטים ושלמה של שעורים מצוה על הפרוסה אפילו לרבי יוחנן הכי נמי פתיתין ושלמין מצוה על הפתיתין לרב הונא, וכן נמי מדאמרינן סתם תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלמה מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, ואי בפרוסה של חטים ושלמה של שעורים הוי ליה לפרושי בהדיא פרוסה של חטים ושלמה של שעורים, וההיא נמי דהכל מודים בפסח נמי לכאורה הכי דייקי, דההיא בששתיהן של חטים או של שעורים מיירי. ולענין פסק הלכה קיי״ל כרבי יוחנן ואפי׳ לגבי רב דהוא רבו של רב הונא, וכל שכן לגבי רב הונא.
תוספתא (פ״ד, הי״א):מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד, שלמה של גלוסקין ופרוסה של בעל הבית מברך על שלמה של גלוסקין, פרוסה של גלוסקין ושלמה של בעל הבית מברך על שלמה של בעל הבית, פת חטין ופת שעורין מברך על פת חטין, פרוסה של חיטין ושלמה של שעורין מברך על פרוסה של חטין, פת כוסמין ופת שעורין מברך על של שעורין, והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה. ואיתא נמי הכי בירושלמי דגרסינן עלה בירושלמי (ה״א): רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעירא דרבי יודה היא, דרבי יודה אמר אם יש ביניהם ממין שבעה עליו הוא מברך ברישא.
עוד בירושלמי (שם): פת טמאה ופת טהורה רב חייא בר בא אומר על הטהורה, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה רב חייא בר אדא בשם רבי אחא אומר על איזה מהן שירצה.
אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים. פי׳ ודעתו לאכלן שתיהןא. דברי הכל פרוסה של חטים עדיףב. פי׳ כיון דכלהו ענין פת, כולי האי גריע של שעורים לגבי של חטים, דאשל חטים אית ליה לברוכיג, [ואף בדעתיה אשל שעורים מברך אשל חטיםד] ולא דמיא כלל להא דלקמן (בבלי ברכות מא.) דשני מיני פירות דפליגי אי חביב עדיף או חשוב עדיף, דבהא דהכא דברי הכל חשוב עדיף, משום דחד ענינה דתרויהו פת וגריע של שעורים טובאה, אבל בשאין דעתו לאכול אלא של שעורים בודאי על של שעורים מברך, שאין מחייבין את האדם לברך על מה שאין בדעתו לאכול, ולא נחלקו בשום מקום אלא כשבדעתו לאכול הכל, על איזה מהן יברך ויפטר חבירו, או איזה מהן קודם בשאין ברכותיהן שוותו.
א. לאפוקי מנתכוין לאכול של שעורים בלבד כמ״ש בסוה״ד.
ב. לפנינו בגמ׳ ורי״ף דברי הכל מברך על הפרוסה של חטים ופוטר את השלמה של שעורים.
ג. לכאו׳ יש לפרש משום חביב, והכי קאמר פתיתין דחביבי ושלמים מחלוקת ר״ה וריו״ח אי חביבותא דפתיתין עדיפא או שלמין אבל חביבותא דחטים עדיפא לכו״ע, וכמבואר בדברי רבינו לעיל דחביב עדיף משלם גם לריו״ח, וכ״ה ברז״ה דחטין חביבי, אכן בדברי רבינו בהמשך מבואר משום חשוב ואף אם שעורים חביבי טפי, וכן מוכח בגמ׳ דקאמר כתנאי דפליגי בתרומה אי חשוב עדיף או שלם עדיף, והרי דחטים משום דחשיבי, וכ״ה בתר״י, ודלא כתוס׳ שכתבו דדוקא חטים משום דאקדמינהו קרא, וע״ש בתוס׳ שהוכיחו כן מהירושלמי דפרוסה דנקי ושלמה דקיבר מברך אקיבר, ואכן בתר״י כתבו דמברך אנקי דחשיבא דומיא דבצל מוטעם יותר דתרומה, וברמב״ן מבואר דנקי אין לו מעלת חשוב רק מעלת חביב ולריו״ח שלם עדיף מחביב וחשוב עדיף משלם, אכן לרבינו לעיל גם לריו״ח חביב עדיף משלם. (וע׳ במג״א קסח סק״ז שנסתפק בזה אם נקי חביב או חשוב). ובהל׳ ברכות להריטב״א פ״ב ה״ד מבואר דמעלת חשוב עדיפה גם ממעלת בציעה ואפילו פירורין של חטים עדיפי מככר של שעורים, ואף דלענין מעלת חביב דמקרבה אהניתיה גם לר״ה לא עדיפא ממעלת בציעה כמבואר בדברי רבינו לעיל וכמ״ש בהע׳ 171, מ״מ חשוב עדיף מכולהו, (וע״ש בהע׳ לריטב״א מה שהק׳ ולדברינו ל״ק), וע׳ תר״י סוד״ה הביאו.
ד. נראה שכצ״ל, דאם לא כן אינו מובן מה שהמשיך דהכא חשוב עדיף מחביב והא אדרבה חטין חביבי טפי משעורין. וכך שיעור דברי רבינו, דיש לברך אחטים דחשיבי אע״פ דלשעורים איכא מעלת שלם, ואף בדעתיה אשעורים וחביבי ליה דאית להו מעלת חביב, דהכא חשוב עדיף מחביב, וה״מ בשדעתו עכ״פ לאכול גם של חטים אף דעיקר דעתו אשעורים אבל בדעתו לאכול של שעורים בלבד אין מחייבין אותו לאכול של חטים.
ה. כונתו דבענין אכילה אחת של פת אין לברך על הפת הגרועה שביניהם משא״כ התם דהוו שני ענינים בפ״ע ואינם דבר אחד דנימא דמקדים הגרוע שביניהם ומש״ה יש להקדים אכילה שחביבה עליו. וע׳ בשו״ע סי׳ קסח ס״ד דפת שעורים ופת כוסמין מברך על שעורים שהם ממין שבעה אף שהכוסמין יפים יותר, וכתב במג״א דלהר״מ שפסק בשני מיני פירות דחביב עדיף ממין ז׳ הכ״נ מברך אכוסמין, אכן לרבינו הכא לכו״ע חשוב עדיף מחביב כיון דתרויהו פת. ובירושלמי פ״ו סה״א מפורש כהמג״א והובא ברשב״א מא, א יעו״ש.
ו. וכ״כ הריטב״א בהל׳ ברכות פ״ב ה״ד וכ״כ בתה״ד סי׳ לב וכ״פ רמ״א סי׳ קסח ס״א וסי׳ ריא ס״ה והובא בספר הפרדס שער י בשם רבינו והריטב״א.
הביאו לפניו פתיתין ושלימין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ר׳ יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים ד״ה מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלימה של שעורים והלכתא כרבי יוחנן לגבי רב הונא דרב הונא ליתא לגבי דרב שהיה תלמידו וכ״ש לגבי ר׳ יוחנן ליתא והכי אמרינן בפ׳ מי שהוציאוהו (עירובין דף מו:) במקום ר׳ יהודה ליתא במקום רבי יוסי מבעיא. הלכך מברך על השלימה ואפילו היא קטנה יותר מן הפרוסה דבהכי איירי פלוגתייהו מדנקט בפלוגתייהו פתיתין ושלימין ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין ושלימה של שעורים דפרוסה משמע שהיא קטנה מן השלימה. דלשון פרוסה משמע חצי השלם כמו אחד שלא יטול פרוסה (מנחות עז:) וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס (שבועות מב.) ורבותא אשמעינן אע״ג דפרוסה של חטין קטנה צריך לברך עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק קודם לברכה ובפלוגתייהו נקט פתיתין ושלימין ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין משום דאיירי בפתיתין גדולים ושלימים קטנים. ובהא קאמר רב הונא מברך על הפתיתין אם ירצה לפי שהם גדולים ואפ״ה קאמר ר׳ יוחנן שלימה מצוה מן המובחר ואפילו היו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה כיון דשניהם מחטין מברך על השלימה. ובתוספתא דמכילתין פ״ג תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד שלימה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של גלוסקא. פרוסה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית. פרוסה של חטין ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטין. פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורים. והלא כוסמין יפה הימנה. אלא שזו מז׳ המינים וזו אינה מז׳ המינים. ואמרינן עלה בירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם ר׳ זירא דר׳ יהודה היא דאמר אם יש ביניהם מז׳ המינים עליו הוא מברך. פת טמאה ופת טהורה. ר׳ חייא בר אבא אומר מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה ר׳ חייא בשם ר׳ אחא אומר על איזה שירצה יברך וכן הדין בפת של נכרים ופת של ישראל. אמר ר׳ נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהם כי הא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלימה מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע א״ל מה שמך אמר ליה שלמון א״ל שלום אתה ושלום משנתך ששמת שלום בין התלמידים נראה דקאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין דלא קאי אפתיתין ושלימים פלוגתייהו דרב הונא ור׳ יוחנן מדקאמר מניח פרוסה בתוך שלימה והא דקאמר יוצא אדם ידי שניהם על שני הלחמים קאי ובהלכות דרב אלפס כתוב שתיהם והאי דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי. מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע פירש״י בלשון אחד בוצע מן השלימה מכל מקום יוצא ידי שניהם קרינא ביה כיון שמניח שניהם יחד הוי כאלו בוצע משתיהם ולשון שני פירש בוצע משתיהם יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני:
(לט.) הביאו לפניהם פתיתין ושלמים – פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין. אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים, פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר.
ור׳ יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר – פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול.
הביאו לפניהם פתיתין ושלמים – פירוש וכולן מין אחד ודעתיה על הפתיתין:
אמר רב פפא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמים – פירוש דכיון דתרווייהו מין אחד ולדידיה חביב ליה לאכול מן הפתיתין דמקרבא אהניתייהו טפי מפת שלימה דכל סביבותיה קשה. ההוא דחביב ליה עדיף לברך עליו ולפטור את השאר:
ור׳ יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר – פירוש כיון דתרווייהו מין אחד שלם עדיף שהוא חשוב דליכא טרחא כל כך בבציעה:
אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים – פירוש ודעתו לאכול משתיהן דברי הכל פרוסה של חטים עדיף דגריע טפי פת שעורים לגבי פת חטים ואית ליה לברוכי על פרוסה של חטים. אבל אם לא היה בדעתו לאכול אלא משל שעורים לבד ודאי מברך על של שעורים שאין מחייבין את האדם לברך על דבר שאין רצונו לאכול:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמ׳ איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר״ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. ויש לדקדק מאי קמ״ל ר״ה דפוטר את השלימין הא ודאי אפילו רבי יוחנן דפליג עליה ואמר שלימין מצוה מן המובחר אפ״ה מודה דבדיעבד אם בירך על הפתיתין נהי דמצוה מן המובחר לא עביד אפילו הכי פוטר את השלימין וא״כ לא הו״ל לר״ה למימר אלא מברך על הפתיתין ונ״ל דמה שהוצרך ר״ה לאסוקי במלתיה דפוטר את השלימין היינו לאשמעינן דאפי׳ אם רוצה לאכול ג״כ מהשלימין אפ״ה יכול לברך המוציא על הפתיתין דאי לא הוי אמר אלא מברך על הפתיתין היה במשמע דהיינו כשאין בדעתו לאכול מהשלימין ולאפוקי מדר׳ יוחנן דכיון דסבירא ליה שלימין מצוה מן המובחר אם כן לכתחלה יש לו לאכול מהשלימין כדי שיבצע עליהם מאחר שהביאו לפניו כדי שיעשה מצוה מן המובחר משא״כ אם רוצה לאכול גם כן מהשלימין סד״א דמודה ר״ה שצריך לבצוע על השלימין קמ״ל דלכל ענין אמר ר״ה דמברך על הפתיתין כן נ״ל ודו״ק:
בפרש״י בד״ה פתיתין ושלימין כו׳ אם רצה מברך על הפתיתין כו׳ עכ״ל. נראה דכוונתו וטעמו של רש״י בזה משום דסתם לשון פתיתין בין גדולים בין קטנים במשמע דאע״ג שהרשב״א ז״ל בחידושיו כתב לעיל גבי פת צנומה דלשון פתיתין היינו גדולים כדכתיב ואקחה פת לחם אפ״ה ע״כ קטנים נמי קרויה פתיתין כדכתיב בפרשת מנחות פתות אותה פתים ומפרשינן לעיל וכולן פותתן כזית ואיכא למ״ד נמי דמחזירן לסלתן אם כן לפ״ז דלענין פתיתין קטנים נמי איירי ר״ה ממילא דע״כ הא דקאמר מברך על הפתיתין היינו אם רצה דהא אין שום טעם לברך דוקא על הפתיתין קטנים וא״כ לפ״ז ע״כ סבר ר״ה דאין שום מעלה ויפוי כח לפת שלימה לענין המוציא דאלת״ה פשיטא דצריך לברך על השלימין ואם כן יפה מסיק רש״י ז״ל שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהם כיון דאין שום מעלה לשלימין כלל כי אם דוקא לענין תרומה דבעינן דבר המתקיים כדמסקינן בסמוך משא״כ בגדולים ודאי יש מעלה מצד הסברא וכדאשכחן נמי לענין תרומה כמו שיבואר. ועוד הוכרח רש״י לפרש כן מדאמרינן בסמוך דירא שמים יוצא ידי שניהם והיינו של ר״ה ור״י כמו שפירש רש״י ז״ל בסמוך ואם כן על כרחך דלרב הונא בגדולים צריך לברך דוקא עליהם ומשום הכי אמרי׳ שפיר ירא שמים יוצא ידי שניהם דאי לא תימא הכי מאי יוצא ידי שניהם שייך הכא שהרי אפי׳ אם יברך על השלימים לבד נמי יצא ידי שניהם כן נ״ל נכון וברור בכוונת רש״י. אבל אין לפרש דר״ה נמי מודה שיש איזה מעלה בשלימין לענין המוציא אלא מה שכתב רש״י אם רצה מברך על הקטנים היינו אם הקטנים חביבין עליו יותר משום דחביב עדיף מן השלימין וכה״ג נמי משמע לקמן במשנה דהיו לפניו מינים הרבה דחכ״א מברך על איזה מהן שירצה ומפרש עולא לקמן דטעמייהו דחכמים משום דחביב עדיף אלמא דלשון איזה מהן שירצה היינו החביב. אלא שאם לכך נתכוון רש״י במה שכתב כאן אם רצה א״כ לא א״ש הא דמסיק רש״י שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהן ומי הכריחו לומר כן דהא להאי פירושא שפיר מצ״ל אפילו בגדולים היינו דוקא אם חביבין עליו דבכה״ג הוי א״ש טפי לישנא דר״ה דלא מפליג בין גדולים לקטנים אלא סתמא קאמר מברך על הפתיתין והיינו אם ירצה משום דלעולם בחביב תליא מילתא ובכה״ג הוי א״ש נמי הא דאמר רנב״י בסמוך וירא שמים יוצא ידי שניהם היינו כשפרוסה חביבה עליו יותר מן השלימה אע״כ שאין כוונת רש״י במה שכתב אם רצה משום טעמא דחביב אלא כדפרישית מעיקרא כן נ״ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:
בתוס׳ בד״ה מברך על הפתיתין כו׳ ותימא אם כן סברא הפוכה כו׳ ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות עכ״ל. ויש לתמוה דהא כה״ג אשכחן טובא דכשיש מעלה בכל צד א׳ משני הצדדים פליגי תנאי ואמוראי בגמ׳ הי מינייהו עדיף וכדאשכחן להדיא בסמוך בהאי פלוגתא דתנאי גופא דמייתי הש״ס לענין תרומה דפליגי רבי יהודה וחכמים בסברות הפוכות דלחכמים שלם עדיף מחשוב ולר״י איפכא חשוב עדיף משלם מדקאמר לא כי וכדמוכח נמי מלשון התוס׳ עצמן בד״ה ומר סבר ממה שכתבו שהדין עם רש״י כו׳ אלמא דפשיטא להו דלר״י דוקא חצי בצל גדול קאמר וה״נ אשכחן לעיל בהנך תרי תלמידי דבר קפרא דמר סבר חביב עדיף מכרוב דזיין כמ״ש התוס׳ לעיל שכן הלכה ואפ״ה אידך תלמיד סבר איפכא דכרוב דזיין עדיף מפרגיות דחביב וכה״ג אשכחן טובא בש״ס ובאמת לדעתי דבכמה דוכתא שהקשו התוס׳ מסברות הפוכות יש ליתן לב על קושיתם כיון דאשכחן סברות הפוכות טובא בש״ס ולכאורה היה נ״ל לפרש כאן דמה שהקשו על פי׳ רש״י מסברות הפוכות היינו משום דהוי כפלוגתא רחוקה דלר״ה אין מעלה בשלימין אפילו לגבי פתיתין קטנים ולרבי יוחנן שלימים עדיף אפילו מפתיתין גדולים אלא דאכתי קשה למה הוצרכו התוס׳ לפרש בפי׳ ר״ת דהא דקאמר ר״ה מברך על הפתיתין היינו כלומר אם ירצה שהרי למאי דמפרש ר״ת דמיירי בגדולים שפיר הוו מצו לפרושי דהא דקאמר ר״ה מברך על הפתיתין היינו דוקא על הפתיתין כיון שהם גדולים ואפ״ה בכה״ג לא הוי פליגי ר״ה ור״י פלוגתא רחוקה אלא ע״כ דלא ניחא להו לפרש כן משום דאכתי נהי דפלוגתא רחוקה לא הוי אפ״ה סברות הפוכות מיהו הוי מש״ה הוצרכו לפרש דר״ה נמי אם ירצה קאמר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דהא בפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך נמי הוי סברות הפוכות פלוגתא דרבי יהודה וחכמים וכה״ג בעובדא דתרי תלמידי דבר קפרא דלעיל מיהו בהך ברייתא דבסמוך יש ליישב שיטת התוס׳ דהתם ודאי בתרומה לאו בסברא פליגי אלא בדרשה דקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו דלחכמים אמדינן דעתיה דכהן שהוא רוצה בשלימה יותר מש״ה מקרי שפיר חלבו ולר׳ יהודה לשון חלבו לעולם היינו מידי דחשוב מש״ה קאמר חצי בצל גדול וכמו שפירשו התוס׳ בסמוך דבבצל גדול יש טעם חשוב יותר מבקטן. ועוד נ״ל דהא דמסקו התוס׳ בפי׳ ר״ת דר״ה דאמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה מסברא דנפשייהו כתבו כן דטעמא דר״ה משום דחביב עדיף והיינו אם ירצה שכתבו שהכוונה אם חביבים הפרוסות עליו יותר מן השלימה כן נראה לי בכוונת התוספות ודוק היטב:
בפרש״י בד״ה כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלימה של שעורים כו׳ תנאי היא עכ״ל. וכתבו בתוס׳ דמה שלא רצה רש״י לפרש כתנאי הפלוגתא דר״ה ור״י היינו משום דלר״ה מברך על איזה מהם שירצה וא״כ לא הוי מלתא דידיה כתנאי ונראה דאע״ג דלפרש״י שייך פלוגתא דר״ה ור״י לענין גדולים ושלימין דלר״ה גדולים עדיף ולר״י שלימין עדיף ולפ״ז שפיר הוי מצי לפרש כתנאי אהך מילתא דהוי ממש דומיא דבצל שלם וחצי בצל גדול דלפירש״י היינו גדול ממש דלחכמים שלם עדיף ולרבי יהודה גדול עדיף אלא דאפ״ה כיון דהך מלתא לא אמר ר״ה בהדיא אלא דרש״י מסברא דנפשיה כתב כן אליביה דר״ה ואפשר דהיינו לפי המסקנא כדפרישית לעיל וא״כ תו לא שייך לפרש כתנאי אהך מלתא:
מיהו לפמ״ש לעיל בכוונת רש״י דלר״ה לא שייך שום מעלה בשלמה לענין ברכת המוציא כלל כי אם בתרומה דוקא כיון דכתיב בהרימכם את חלבו דהיינו מן היפה מש״ה סברי חכמים שצריך ליתן לו ג״כ שלימין דוקא משום הידור מצוה דמתנות כהונה כדאשכחן כה״ג בעיטור בכורים וכה״ג טובא וזה לפי סברת רבי ירמיה בר אבא וא״כ לא שייך כתנאי בכה״ג אליביה דר״ה וליכא למימר דאכתי האי כתנאי אדרבי יוחנן קאי כיון דר״י לא מצי סבר כרבי יהודא דלר׳ יהודא גדול עדיף ולר״י שלם עדיף הא נמי ליתא דא״כ למאי דמסיק הש״ס דהיכא דאיכא כהן כ״ע לא פליגי דחשיב עדיף דא״כ כ״ש דהוי מלתא דר״י דלא כמאן לשיטת רש״י אע״כ דלא קאי כלל האי כתנאי אמילתא דר״י והיינו משום דלא איכפת לן אם יסבור ר״י כחכמים לנבי רבי יהודא לכך הוצרך רש״י לפרש דהאי כתנאי לא קאי אלא אהא דאמרינן דבפרוסה של חטין ושלימה של שעורים לד״ה מברך על הפרוסה של חטין בהא קאמר רבי ירמיה ב״א שפיר דלא הוי כדברי הכל כיון דלחכמים דתרומות שלם עדיף מחשוב וקיי״ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואהא מסיק הש״ס שפיר דשאני תרומה דבליכא כהן איירי מש״ה דבר המתקיים עדיף מחשוב לחכמים אבל בדאיכא כהן ודאי לכ״ע גדול עדיף דהוי עין יפה דמסתמא ניחא ליה לכהן גדול יותר מקטן ובהא א״ש נמי לשון חשוב עדיף דגדול מקרי חשוב לפרש״י כן נ״ל נכון בשיטת רש״י ועיין עוד בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בענין בעיות הברכה על פת שלמה או פרוסה: אם הביאו לפניהם, לפני המסובין פתיתין ושלמין, פרוסות לחם וככרות לחם שלמים, אמר רב הונא: מברך על הפתיתין ופוטר בברכה זו אף את השלמין. ור׳ יוחנן אמר: לברך על השלמה הרי זה מצוה מן המובחר. אבל אם היתה פת פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין, דברי הכל שמברך על הפרוסה של חטין, שאף שהיא פרוסה, מכל מקום היא מעולה ובכך הוא פוטר את השלמה של שעורין.
It was stated that there was an amoraic dispute with regard to whether to recite the blessing over a whole loaf of bread or to recite it over a piece of bread: If they brought pieces and whole loaves of bread before those partaking of a meal, Rav Huna said: One may recite the blessing over the pieces and with that blessing exempts the whole loaves as well. Rabbi Yoḥanan said: The optimal manner in which to fulfill the mitzva is to recite the blessing over the whole loaf. However, if the piece was of wheat bread and the whole loaf was of barley bread, everyone agrees that one recites a blessing over the piece of wheat bread. Although it is a piece of bread, it is nevertheless of superior quality, and in so doing one exempts the whole loaf of barley bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנררמב״ןרשב״ארא״הרא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״ראָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא כְּתַנָּאֵי: גתּוֹרְמִין בָּצָל קָטָן שָׁלֵם, אֲבָל לֹא חֲצִי בָּצָל גָּדוֹל. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא חֲצִי בָּצָל גָּדוֹל. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר חָשׁוּב עָדִיף, וּמָר סָבַר שָׁלֵם עָדִיף.

Rabbi Yirmeya bar Abba said that the dispute between Rav Huna and Rabbi Yoḥanan is parallel to a tannaitic dispute with regard to the halakhot of teruma. We learned: Even though the onions from which the teruma must be separated are divided equally between the two, one separates teruma from a whole small onion but not from half of a large onion. Rabbi Yehuda says: No, rather, he separates teruma from half of a large onion. What, is it not that they disagree over this point, that one Sage, Rabbi Yehuda, held that the more significant takes precedence; therefore half of a large onion which is of superior quality is preferable, and the first tanna held that the whole item takes precedence?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתנאי – הא דאמרת פרוסה של חטין ושלמה של שעורין כו׳ תנאי היא.
אבל לא חצי בצל גדול – ואע״פ שיש בו יותר מקטן שלם.
ומר סבר שלם עדיף – וא״ת מנא ליה הא אימא דחטין חשיבי טפי משום דאקדמיה קרא ויש לומר דהכי מדמה דהתם אע״ג דמסברא חשוב לכהן עדיף דכתיב (במדבר יח) בהרימכם את חלבו ממנו ואפי׳ הכי קאמר דשלם עדיף ה״נ נימא שלם עדיף מפתיתין של חטין אע״ג דאקדמיה קרא והדין עם רש״י שלא רצה לפרש כתנאי אפלוגתייהו דרבי יוחנן ורב הונא שהרי למאי דמפרש לרב הונא כשהן שוין מברך על איזו שירצה א״כ לא קפיד אחשיבות ולא אשלמות וא״כ מאי כתנאי איכא ולפר״ת נמי דפי׳ דמברך על הפתיתין גדולים אם ירצה ואי בעי בריך על השלמים קטנים אלמא לא חשיב ליה עדיף אלא כי הדדי נינהו לרב הונא וא״כ לא מצי קאי כתנאי אפלוגתא דפתיתין.
כל היכא דאיכא כהן כ״ע לא פליגי דחשיב עדיף – ונהי דלעיל קאמר פתיתין גדולים ושלמים קטנים דמברך על השלמים היינו דוקא לברכה דלא איכפת ליה שיברך בגדול דלמה יברך בגדול הואיל ואינו נקי מזה אבל גבי נתינה לכהן איכא נפקותא דיתן לו הגדול החשוב טפי דניחא ליה.
כתנאי תורמין בצל קטן – פרש״י דקאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורים וכן פר״ת, ואע״ג דבצל הוי מין אחד וחטים ושעורים ב׳ מינים מ״מ אייתי שפיר ראיה דלמר חשוב עדיף ולמר שלם עדיף אבל אי הוה קאי כתנאי על פלוגתא דר׳ יוחנן ורב הונא הא מסקינן דהיכא דאיכא כהן לכו״ע חשוב עדיף ור׳ יוחנן סבר דשלימה עדיף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אבל לא חצי בצל גדול ואע״פ שיש בו יותר מקטן שלם עכ״ל. ולכאורה יש לתמוה דא״כ הא דקאמר רבי יהודא לא כי אלא חצי בצל גדול דמשמע שצריך ליתן לו גדול דוקא והיאך אפשר לומר כן לכוף את בעל הבית שיהיה צריך ליתן לכהן יותר משיעור הראוי לו אף לפי תקנת חכמים דעין יפה אחד מארבעים ובינוני א׳ מנ׳ ועין רעה א׳ מס׳. ונלע״ד בזה דודאי רש״י נמי סבר דחצי בצל גדול אפילו אי לא הוי אלא כשיעור שלם קטן אפ״ה יש בגדול טעם חשוב יותר מבקטן כמ״ש התוס׳ וכן כתב הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות אלא דאפ״ה הוצרך רש״י לפרש במילתיה דחכמים דאע״פ שיש בו יותר מקטן שלם אפ״ה צריך ליתן לו קטן שלם דוקא דאלת״ה אלא מטעם חשיבות לחוד איירי אם כן לפי המסקנא בדליכא כהן איירי מאי קמ״ל דחשיב עדיף משלם דהא מלתא כבר שמעינן לה ממה שאמרו חכמים במשנה הקדמת דכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכ״ש הכא דאיכא תרתי למעליותא שהוא שלם והוי נמי דבר המתקיים אלא דע״כ דעיקר רבותא דחכמים דאע״ג שחצי בצל הגדול הוי יותר מקטן שלם א״כ הוי נמי תרתי למעליותא חדא שהוא גדול יותר ועוד יש בו טעם חשוב יותר אפ״ה סברי דקטן שלם עדיף והשתא א״ש נמי מלתא דרב יהודא דהא דקאמר לא כי אלא חצי בצל גדול אין הכוונה שצריך ליתן לו יותר משיעור אלא שצריך ליתן לו מהגדול משום טעם חשיבות שבו כנ״ל לפרש בשיטת רש״י ז״ל ודוק היטב:
בתוס׳ בד״ה כתנאי פרש״י כו׳ ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקיט חצי בצל גדול כו׳ עכ״ל. עיין מ״ש מהרש״א ז״ל בזה ופירושו דחוק מאד בכוונת התוס׳ ויש לפרש דברי התוס׳ כפשוטם דמדנקט חצי בצל גדול ולא קאמר חתיכת בצל גדול ממילא משמע דאיירי שיש בכל חלק חצי בצל גדול כשיעור הקטן השלם דגדול מסתמא היינו פי שנים מקטן וק״ל:
בא״ד ועוד פרש״י כו׳ אבל אי אפשר לפרש כו׳ עד סוף הדיבור. לכאורה לשון כפול הוא כיון שכבר פירשו כן בפירוש בד״ה אבל פרוסה ונ״ל בזה דלעיל כ׳ כן לפי פירושם כאן ובדיבור הסמוך ומר סבר שלם עדיף דמשמע להו דברכת המוציא ותרומה תרווייהו חד טעמא אית להו לענין חשיבות דחשיבות דתרומה כתיב בקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו והיינו המובחר וכה״ג חטין ושעורין דהמוציא נמי רמיזא בקרא דאקדמה לחטין משא״כ הכא רוצים לפרש דאפילו לשיטת רש״י דחשוב בתרומה היינו גדול וא״כ לפ״ז האי חשיבות לאו מקרא נפקא אלא מסברא בעלמא אמרינן דגדול עדיף וא״כ לפ״ז שפיר הוי מצינן למימר דחשיבות החטין היינו נמי מסברא משום דעדיפא וע״ז כתבו שפיר דאפילו לפרש״י נמי א״א לפרש כן והיינו ממה שכתבו לעיל דאיתא בתוספתא דפרוסה דפת נקיה ושלימין דפת קיבר מברך על השלימין וא״כ ע״כ דקדימת חטין משעורים לאו משום דעדיפא אלא משום דאקדמה קרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו״ק:
בד״ה ומ״ס שלם עדיף כו׳ ולפי׳ ר״ת נמי כו׳ עד סוף הדיבור. וכתב מהרש״א ז״ל דלפירוש התוס׳ בלא״ה לא מצינן לפרש כתנאי הפלוגתא דפתיתין דלא דמיא כלל דהתם משום דגדול עדיף והכא משום דחשוב עדיף ולדידהו חשוב וגדול לאו חדא מילתא היא ולענ״ד משום הא לא איריא דאפ״ה שפיר הוי מצינו לפרש דכתנאי אפתיתין קאי דנהי דלישנא דחשוב לא משמע להו לתוס׳ דהיינו גדול אפ״ה איכא למימר דכי היכי דסבר רבי יהודא חשוב עדיף משלימין ה״נ גדול עדיף משלימין וא״כ ר״י ע״כ כחכמים סבירא ליה דאי כרבי יהודא כיון דאפילו לגבי שלם ומתקיים דהוי תרתי למעליותא אמר דחשוב עדיף א״כ כ״ש לענין המוציא גדול עדיף משלם לחוד מיהו עיקר מלתא דריב״א אדר״ה קאי דלמאי דס״ד דבדאיכא כהן איירי ואפ״ה סברי חכמים דשלם עדיף אפילו מחשוב כ״ש דשלם חשוב מגדול כן נ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ ירמיה בר אבא מחלוקת זו בין רב הונא ור׳ יוחנן היא כתנאי מחלוקת תנאים] אחרת בדיני תרומה. ששנינו: תורמין בצל קטן שלם, אבל לא חצי בצל גדול, אף על פי שהם שווים בכמותם. ר׳ יהודה אומר: לא כי, אלא חצי בצל גדול עדיף. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר׳ יהודה סבור] כי דבר חשוב עדיף, ולכן לדעתו חצי בצל גדול שטיבו מעולה יותר — עדיף. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא סבור] כי דבר שלם עדיף.
Rabbi Yirmeya bar Abba said that the dispute between Rav Huna and Rabbi Yoḥanan is parallel to a tannaitic dispute with regard to the halakhot of teruma. We learned: Even though the onions from which the teruma must be separated are divided equally between the two, one separates teruma from a whole small onion but not from half of a large onion. Rabbi Yehuda says: No, rather, he separates teruma from half of a large onion. What, is it not that they disagree over this point, that one Sage, Rabbi Yehuda, held that the more significant takes precedence; therefore half of a large onion which is of superior quality is preferable, and the first tanna held that the whole item takes precedence?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רא״שמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הֵיכָא דְּאִיכָּא כֹּהֵן, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָשׁוּב עָדִיף. כִּי פְּלִיגִי דְּלֵיכָּא כֹּהֵן. דִּתְנַן: דכׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן – תּוֹרֵם מִן הַיָּפֶה, וְכׇל מָקוֹם שֶׁאֵין כֹּהֵן – תּוֹרֵם מִן הַמִּתְקַיֵּים. ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין תּוֹרֵם אֶלָּא מִן הַיָּפֶה.

The Gemara rejects this comparison: Where there is a priest who can immediately take the teruma from him, everyone agrees that more significant takes precedence. When they disagree is in a case where there is no priest there, as we learned in a mishna: Everywhere that there is a priest, one separates teruma from the best, and whenever there is no priest, one separates teruma from that which will endure, so that when a priest ultimately receives it, he will be able to derive benefit from it. Rabbi Yehuda says: One always separates teruma only from the best, even though it is not the longest-lasting.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במקום שיש כהן – ונותנו לו מיד.
במקום שאין כהן – צריך לישראל שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו וחצי בצל אין מתקיים.
מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע – פירש רש״י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד והיינו ע״י שניהן דכיון שהניח הפרוסה תחת השלמה נראה כמו שבוצע נמי אפרוסה ודוקא בוצע לשלמה אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה או לפרוסה או לשלמה דמדקאמר לתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר ולפי׳ רש״י ה״פ ירא שמים יוצא ידי שניהם כדרב הונא וכדר׳ יוחנן בפתיתין ושלמה ולפי׳ ר״ת לא מצינו לפרש הכי דקאי אפתיתין שהרי אינו צריך לעשות כן אלא יברך על השלמה ודי בכך לכ״ע דאפילו רב הונא לא קאמר אלא על הפרוסה אם ירצה אבל פשיטא אם בירך על השלמה יצא ונראה לפירוש ר״ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים.
זה שביארנו שמברך ואח״כ בוצע יש חולקים מכח תלמוד המערב לפסוק שצריך שתכלה ברכת המוציא על בציעת הפת ואין זה כלום שהרי נפסקה בהדיא בבאן אלא שיש לנו ללמוד משם דברים אחרים ומתוך אותם הדברים אנו רואין לכתבו בכאן ולשון תלמוד המערב בזה אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אהן דנסיב עגולא בידיה ומברך עלוי ולא אתא לידוי ר״ל שלא פרסו בשעת גמר ברכה צריך למברך עלה תנינות אמר ר׳ תנחום וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה וזהו שכתבנו עליו שאינו שנוי כהלכה אלא שיבצע לאחר הברכה ומ״מ יש למדין הימנה שאם היו לפניו שני מיני לחם והניח את שראוי לברך עליו וברך על שאינו ראוי שצריך לחזור ולברך על הראוי ואמרו עוד שם שאם ברך על פת זה ונפל מידו ואי אפשר ליטלו צריך לברך על האחר ולשונם בזה אהן דנסיב תרמוסא ובריך עלוי ונפל מידוי צריך למברכא זמן תנינות ומה בינה לאמת המים ר״ל שהמים נרדפים והולכים וכשמברך עליהן כבר הלכו את שהיו לפניו בשעת הברכה ותירץ תמן לכך נתכוין תחלה ומכאן אתה למד לכל שבירך על דבר ולא נזדמן לקיים את ברכתו על אותו דבר שכיון לברך עליו שחוזר ומברך על האחר ואומר על מה שבירך ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳:
לעולם אין תורמין אלא מן היפה ואם אין שם כהן עכשיו ליטול את התרומה תורם מן המתקיים יותר אע״פ שיש יפה הימנו ותורמין בצל שלם אע״פ שהוא קטן אבל לא חצי בצל אע״פ שהוא גדול ואפי׳ במקום שיש כהן:
חיב אדם לבצוע בשבת על שתי ככרות שלימות אף בסעודה השלישית ויקח בידו השתים ויבצע האחת זכר ללחם משנה וכן הדין בימים טובים:
מגדולי החכמים כשהיה פת של עירובי תבשילין בביתם היו מכינין אותו לברך בו המוציא בשבת הואיל ונעשית בו מצות עירוב ואל תטעה לפרש דבר זה בפת של עירובי תחומין שהרי פת של עירובי תחומין צריך לכתחילה שיהא שלם כל השבת וכל שכן שאין לפרשה בעירובי חצרות אא״כ נפרש בה שהיה בוצע בה למחר שאם בשבת עצמו הרי נאסר אח״כ לטלטל בחצר:
ממה שכתבנו למדו בקצת תוספות באגד ההדס שבלולב שמיחדים אותה לברך על הבשמים במוצאי שבתות וכן שירי פתילות של שבת מדליקין אותן במוצאי שבת לברך בהן על האור:
נהגו העם להניח יד שמאלית על הפת ולבצוע ביד הימנית כדי שיונחו עשר אצבעותיו עליו דרך חבוב מצוה ורמז לעשר מלאכות שנעשית בפת קודם אכילה וזכר לדבר עשרה תיבות בברכת המוציא:
ולעולם לא יפרוס אדם את הפת כלו שלא יראה כרעבתן אלא יפרוס פרוסה בתוך שלימה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את ההשוואה הזו דוחים: היכא דאיכא [היכן שיש] כהן היכול לקחת מיד את התרומה, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחשוב עדיף, כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באופן דליכא [שאין] שם כהן. דתנן כן שנינו במשנה]: כל מקום שיש כהןתורם מן היפה, וכל מקום שאין כהןתורם מן המתקיים, דבר שיחזיק מעמד זמן רב יותר, כדי שיוכל הכהן ליהנות ממנו. ר׳ יהודה אומר: לעולם אין תורם אלא מן היפה אף שאינו מתקיים.
The Gemara rejects this comparison: Where there is a priest who can immediately take the teruma from him, everyone agrees that more significant takes precedence. When they disagree is in a case where there is no priest there, as we learned in a mishna: Everywhere that there is a priest, one separates teruma from the best, and whenever there is no priest, one separates teruma from that which will endure, so that when a priest ultimately receives it, he will be able to derive benefit from it. Rabbi Yehuda says: One always separates teruma only from the best, even though it is not the longest-lasting.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וִירֵא שָׁמַיִם יוֹצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶן, וּמַנּוּ? – מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא, דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא המַנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ.

With regard to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rav Huna, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A God-fearing individual fulfills both. And who is this God-fearing person? Mar, son of Ravina, as the Gemara relates that Mar, son of Ravina, would place the piece inside the whole loaf and break them together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יוצא ידי שניהן – ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן.
מניח פרוסה תחת השלמה – ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלמה.
מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע – פירש רש״י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד והיינו ע״י שניהן דכיון שהניח הפרוסה תחת השלמה נראה כמו שבוצע נמי אפרוסה ודוקא בוצע לשלמה אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה או לפרוסה או לשלמה דמדקאמר לתוך השלמה משמע דהשלמה עיקר ולפי׳ רש״י ה״פ ירא שמים יוצא ידי שניהם כדרב הונא וכדר׳ יוחנן בפתיתין ושלמה ולפי׳ ר״ת לא מצינו לפרש הכי דקאי אפתיתין שהרי אינו צריך לעשות כן אלא יברך על השלמה ודי בכך לכ״ע דאפילו רב הונא לא קאמר אלא על הפרוסה אם ירצה אבל פשיטא אם בירך על השלמה יצא ונראה לפירוש ר״ת שניהם קאי אשני לחמים אפרוסה של חטים ושלמה של שעורים.
מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פירש רש״י ז״ל: בוצע או משתיהן או משלמה. ויש מפרשים גם כן בהא דאמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע שבוצע מן השלמה, ויש מי שפירש ובוצע מן הפרוסה ועליה הוא מברך המוציא ועל אכילת מצה משום דלחם עוני כתיב ואתא וגרעא לפלגא דחדא, וזה עיקר.
ולעיקר הא דהכל מודים בפסח יש מן הגאונים ז״ל שפירשוה אעיקר שמעתא דר״ה ור״י, כלומר בשהביאו לפניהם פתיתין ושלימין, הא אם הביאו כולן שלמים טפי עדיף ומברכין על שלמים. ולזה הפי׳ הסכים יותר רב האי גאון ז״ל. וגם הוא ז״ל כתב בשם אחרים ז״ל דלאו מחמת שמעתא דר״ה ור״י אייתיאו לה הכא ולא תליא בפלוגתייהו כלל, אלא משום לחם עוני, דלא ליבצע אתרתי כשאר שבתות וי״ט, ומשום דאתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, וכן עמא דבר.
אמר רב נחמן וירא שמים יוצא ידי שתיהן. פי׳ בהביאו לפניו פתיתין ושלמיםא. כי הא דמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי׳ כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) [אלא] השלמה, ובוצע על הפרוסה דחביבא ליה ודעתיה עילווה, ואשתכח דקיים הדור מצוה וברכה על החביבב. פי׳ והשתא דתקון רבנן הכי דאמרי פרוסה בתוך שלמה, אפילו בשאין דעתו לאכול מן השלמה נמי, כיון דלא בצע לה כלל אלא דמנח לה להדור מצוהג, ומיהו דוקא בפרוסה של חטים ושלמה של חטים, אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לא משתמש בשל שעורים כלל דגריעי אלא בשל חטים בלחוד. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי׳ שבדעתו על הפרוסה כדפרישנא לעיל דדעתיה אפתיתין. אמר ליה מה שמך אמר ליה שלמן אמר שלם אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים. פי׳ דאיפליגו אי מברך על הפרוסה דמקרבה אהניתיה, או אשלמה דהדור מצוה, ולדבריך יצא ידי שתיהן.
א. וכ״פ רש״י (והיינו לשיטתו בפרוסה גדולה מן השלמה) והראב״ד בהשגות על הרז״ה והרי״ד והריטב״א פ״ב ה״ג והר״ן בפסחים הנ״ל, אבל תוס׳ והרז״ה ותר״י מפרשים דקאי אחטים ושעורים ולטעמייהו דגם לר״ה יכול לברך על השלמים וכ״פ הר״מ והרא״ש וטושו״ע. ולרבינו ודעימיה בחטים ושעורים ל״צ לברך אשעורים כלל וכמ״ש רבינו לקמן בהדיא וכ״כ הראב״ד שם. וע׳ ברשב״א.
ב. פי׳ דמעלה דשלמה דמשום הדור וכבוד הברכה מתקיים גם בלא שאוכל ממנה משא״כ פרוסה דמשום קירוב הנאה מתקיים דוקא בשאוכל ממנה וכ״כ הרי״ד והריטב״א והר״ן הנ״ל, אבל רש״י כתב שבוצע על השלמה או על שתיהם, ולטעמיה דמעליותא דפרוסה מצד גדלה ולא מצד קירוב הנאה וממילא יש להעדיף השלמה דהא עיקר הדין כריו״ח, ולתוס׳ דמיירי בחטים ושעורים כתבו תר״י דבוצע מחטים והיינו משום דעיקר הדין בחטין ועוד דחטין הוי מעלה בברכה״נ משא״כ שלם דהוי מעלה דהידור מצוה, אכן הר״מ והרא״ש כתבו שבוצע משתיהם.
ג. ע׳ בריטב״א הל׳ ברכות פ״ב ה״ג שאינו סובר כן.
וירא שמים יוצא ידי שתיהן – אפרוסה של חטים ושלימה של שעורים קאי מדנקט פרוסה ולא נקט פתיתין.
מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע – פרש״י בלשון א׳ בוצע מן השלימה ומ״מ יוצא (מידי) שניהם קרינא ביה דכיון שמניח שניהם יחד הוי כאלו בצע משניהם, ולשון שני פי׳ בוצע משתיהן יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ״ט לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני, ובפסח רגיל ר״י לבצוע משתיהן יחד ואין זה מצות חבילות מידי דהוה אכוס של קדוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין ואמרינן נמי בפ׳ ערבי פסחים (דף קי״ד ע״ב) דמי שאין לו שאר ירקות מברך על חסא בפה״א ועל אכילת מרור ולא חשבינן ליה מצות חבילות וכן ברכת המוציא הוא כמו ברכת היין דקידוש ולא דמי לקידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו ופעמים שלא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלימה (הפרוסה) המוציא ואינה מפרידה לגמרי וחוזר ומברך על [הפרוסה] אכילת מצה ובוצע, וה״ר מנחם מאונ״א היה מברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ולא היה נוגע כלל בשלימה דאינה אלא משום לחם משנה משום דאמרינן מה דרכו של עני בפרוסה משמע דבין המוציא ובין על אכילת מצה הכל יש לעשות בפרוסה:
(לט.) ירא שמים יוצא ידי שתיהן – פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה ובוצע פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתי׳ ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים.
ירא שמים יוצא ידי שתיהן – פירוש בפרוסה ושלימה של חטים שהיה מניח פרוסה למטה והשלימה למעלה להדור שלא תראה אלא השלימה:
ובוצע – פירוש על הפרוסה דמקרבא אהניתיה ואשתכח דקיים הדור מצוה ובירך אמאי דחביב ליה. ודוקא בכי הא אבל בפרוסה של חטים ושלימה של שעורים לא דליכא הדור דשעורים גריעי לגבי חטים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מניח פרוסה כו׳ ונראה לפי׳ ר״ת ששניהם קאי אשני לחמים כו׳ עכ״ל. ואכתי יש לתמוה דלפי׳ ר״ת לא א״ש הא דאמר ר״נ בר יצחק בסמוך לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ששמת שלום בין התלמידים ומאי מחלוקת התלמידים שייך כאן כיון דלפי׳ ר״ת לכ״ע אם רצה מברך על השלמין משא״כ לשיטת רש״י א״ש טובא לא מיבעיא שיוצא ידי מחלוקתן דר״ה ור״י אף על גב דלכאורה לא נ״מ מידי דהא קיי״ל כרבי יוחנן לגבי ר״ה שהיה תלמידו של רב כמ״ש התוס׳ לעיל אפ״ה לא שייך לפרש בין התלמידים דהכא אדריב״א ומחלוקתו קאי דלריב״א כיון דמילתא דר״י הוי כתנאי ודר״ה ככ״ע היה באפשר לומר דהלכה כר״ה וכ״ש למאי דדחי הש״ס דבדאיכא כהן כ״ע לא פליגי דחשוב עדיף והיינו דלא כר״י אם כן ר״י ע״כ כריב״א סבירא ליה וא״כ בשביל כך היתה מחלוקת בין התלמידים וא״כ יפה אמר רנב״י לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ע״י כן שמת שלום בין התלמידים ולפי׳ ר״ת ודאי צ״ע ליישב ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולגבי עצם המחלוקת בין ר׳ יוחנן ורב הונא אמר רב נחמן בר יצחק: וירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו [ומיהו] ירא שמים זה? — מר בריה [בנו] של רבינא, שכן מסופר במר בריה [בנו] של רבינא שמנהגו שהיה מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע על שתיהן.
With regard to the dispute between Rabbi Yoḥanan and Rav Huna, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: A God-fearing individual fulfills both. And who is this God-fearing person? Mar, son of Ravina, as the Gemara relates that Mar, son of Ravina, would place the piece inside the whole loaf and break them together.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״התוספות רא״שריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַנִּיחַ הַפְּרוּסָה בְּתוֹךְ הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ וּמְבָרֵךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַה שִּׁמְךָ? א״לאֲמַר לֵיהּ: שַׁלְמַן. א״לאֲמַר לֵיהּ: שָׁלוֹם אַתָּה וּשְׁלֵמָה מִשְׁנָתְךָ, שֶׁשַּׂמְתָּ שָׁלוֹם בֵּין הַתַּלְמִידִים.

Similarly, the Gemara relates that the tanna recited a baraita before Rav Naḥman bar Yitzḥak: One places the piece inside the whole loaf, then breaks the bread and recites a blessing. Rav Naḥman said to him: What is your name? He answered: Shalman. Rav Naḥman replied with a pun: You are peace [shalom] and the teaching that you recited is complete [shelema] as by means of this baraita the disputing opinions are reconciled and you established peace among students.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(לט.) ששמת שלום וכו׳ – דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור.
ששמת שלום וכו׳ – דאיכא קרוב הנאה ומצות הדור:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ א״ל שלמן. מצינו שם זה בסוף מגילת רות ושם הוא מלא וי״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר שתני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בר יצחק: מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך. אמר ליה [לו] רב נחמן: מה שמך? אמר ליה [לו]: שלמן. אמר ליה [לו] רב נחמן במשחק מילים: שלום אתה ושלמה משנתך, ששמת שלום בין התלמידים שעל ידי ברייתא זו מתיישבות הדעות החולקות.
Similarly, the Gemara relates that the tanna recited a baraita before Rav Naḥman bar Yitzḥak: One places the piece inside the whole loaf, then breaks the bread and recites a blessing. Rav Naḥman said to him: What is your name? He answered: Shalman. Rav Naḥman replied with a pun: You are peace [shalom] and the teaching that you recited is complete [shelema] as by means of this baraita the disputing opinions are reconciled and you established peace among students.
רי״ףריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב פָּפָּא: והַכֹּל מוֹדִים בְּפֶסַח, שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ. מַאי טַעְמָא? – {דברים ט״ז:ג׳} ״לֶחֶם עוֹנִי״ כְּתִיב.

This resolution is reinforced in a unique case, as Rav Pappa said: Everyone agrees that while fulfilling the mitzva of eating matza on Passover, one places the piece inside the whole and breaks. What is the reason? With regard to matza the phrase “Bread of affliction” (Deuteronomy 16:3) is written, and the poor typically eat their bread in pieces. Therefore, eating matza on Passover evening, the broken matza is also significant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לחם עוני כתיב – ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה.
וכן בפסח מניח המצה הפרוסה בתוך השלימהא ובוצע על הפרוסהב משום לקיים לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה, שאין לו שלימה, אף כאן פרוסה.
וכד בצע איניש על ב׳ ככרות בשבת משום לחם משנה, לינקוט בידו הב׳ ככרות בעת שיברך ולבצע חדא אחר הברכהג.
א. לשון רבינו בסי׳ מא ובמסכת פסחים להלן (ראב״ן פסחים קט״ז.): בין שתי השלימות.
ב. כלומר ברכת המוציא. כמפורש להלן מסכת פסחים (ראב״ן פסחים קט״ז.).
ג. ולא הביא רבינו הא דר׳ זירא בצע אכולא שירותא. ואולי מפרש כרש״י פרוסה גדולה [ואין ענינו כאן אלא איזה יבצע] ולא כרה״ג ודעימיה שפירשו שבצע שתי הככרות. עי׳ טוב״י סי׳ רעד.
הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב – משום דכתיב לחם עוני מניח הפרוסה תחת השלמה ונראה כבוצע על הפרוסה ומ״מ אין לבצוע כי אם על השלמה ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה וכורכים ואוכלים משתיהן יחד כדי שיהא נראה כבוצע על הפרוסה וכן המנהג אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות ונראה לי דהא הוי ברכה של נהנין ואינם נקראים חבילות חבילות דהא אקידוש מברכים קידוש וברכת היין ורבינו מנחם מווינ״א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה ואין השלמה באה כי אם בשביל לחם משנה והר״י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן קודם שיבצע ואחר כך מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן אחר כך ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן ופעמים מפיק הר״י נפשיה מפלוגתא ולא היה רוצה לשנות המנהג והיה מברך על השלמה תחלה המוציא והיה בוצע קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד.
מה טעם לחם עני (דכ׳) [כתיב] – פיר׳ דרך העני בפרוסה.⁠א
א. ראה רש״י כאן.
ומה שאמרו: הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע – דבר פשוט הוא דבוצע המוציא על הפרוסה קאמר.⁠א ודומיא דפליגי בשאר ימות השנה, מודים בפסח. וכן הוא ברור שעליה מברך לאכול מצה, דלחם עוני בכזית דמצה כתיב.⁠ב ועוד שכל המצות שמברך עליהן ברכת הנהנין בכזית א׳ הוא מברך שתים, כדעביד בברכת היין של קידוש היום. וכן במאן דמקדש אריפתא מברך אתרתי ובוצע חדא בציעה. וכן אמרור היכא דליכא שאר ירקי, מברך בפה״א, ולאכול מרור, בכזית ואוכל. וכן באוכל את הפסח, ואוכל את הזבח, ואוכל מנחות בירושלים, כדקתני בתוספתא בפרקין.⁠ג אבל ראיתי שכתב הגאוןד ז״ל אם הביאו לפניו בפסח פתיתין ושלמין, מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע. אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלמין, לא צריך להניח פרוסה לתוך שלמה, אלא בוצע לו על שני ככרות, ככל שאר ימים טובים. והדין פירוש מקרב טפי. אלא מיהו מנהגא בעלמא בלילי פסחים שמביאין פרוסה לתוך שלימה ובוצע. ולא ידענא אי בדוקא נהוג הכי, או כי היכי דסליק אדעתיה פשוט. אלו דברי הגאון. ומתחלה קשה עלי, משום דאמרינן, מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא, דאלמא מצוה הכי וקביעותא הוא למפריסהון. ואשכחינן לעילה בענין טרוקנין, דאמר רב אשי אדם יוצא ידי חובתו בפסח, מאי טעמא לחם עוני אמר רחמנא. ולאו למימרא דצריך טרוקנין לכתחלה משום עוני, כל היכי דמעיילי לחם נפק ביה. והלכך בהביאו לפניו פתיתין ושלמין לא צרכינן לחשיבותא דשלם לדברי הכל, אלא בוצע בפרוסה דהוא עוני, הואיל ואיתיה קמיה.⁠ו ולאו דמחייבינן לאיתויי וליפטר בהכי, אלא לחם עוני דחובה, לאפוקי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש הוא.⁠ז אלא כיון דמנהגא הוא, הכי עבדינן למפרס, ולאקבועי מצוה בפרוסה.⁠ח
א. וכ״כ תוד״ה הסל. ותוספי הרא״ש בשם רבינו מנחם מוינה, תוס׳ ר״י החסיד, רבינו יונה ריטב״א שמ״ק, רשב״א כאן ופסחים קטז א, ר״ן פסחים שם, רמב״ם הלכות חמץ ומצה פ״ח ה״ו. ורש״י פירש דבוצע משתיהן או מהשלמה, ועיין תוס׳ ד״ה הכל, רא״ש סי׳ כא, תוס׳ פסחים קטז א ד״ה מה ומרדכי סוף סדר של פסח.
ב. סברת רבינו דמה שכתוב לחם עוני הוא במצות האכילה שיאכל מצה שהיא לחם עוני, ולכך אף שיש בפניו שלם והוא חשוב יותר. דכיון שהמצוה לאכול מהפרוס מברך עליו. והוי כמי שיש לו פתיתין ושלמין ורוצה לאכול רק מהפתיתין דפשוט שמברך עליהם. והסוברים שמברך על השלמה או על שניהם סברי דלחם עוני אינו במצות אכילה, רק שע״י המצה יהיה זכר ללחם עוני ולכך די במה שהיא לפניו. ולדעה זו י״ל ששני דינים הם: א. זכר למצה דחרות, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומצד זה יש מצות אכילה. ב. זכר ללחם עוני דעבדות ומצד זה אין מצות אכילה, וממילא הדרינן לדינא דשלם עדיף.
ג. פ״ה הכ״ג לענין זבחים, ובגמ׳ לז ב לענין המוציא במנחות.
ד. הוא רב האי גאון הובא באשכול שם עמ׳ 39, ובאוצה״ג שם עמ׳ 54, וכן הביאוהו הרא״ה, רשב״א וריטב״א כאן. וראה גם ר״ן ומאירי פסחים קטז א.
ה. לח א ושם: אמר מר בר רב אשי.
ו. משמע דאף דאין חיוב בפרוסה, כשהיא בפניו בוצע עליה בדוקא. אבל לשון הריטב״א: רשאי לבצוע על הפרוסה, וכן הוא באשכול ובר״ן, משמע דאף כשהפרוסה בפניו אין חיוב לבצוע עליה. ועיין ריטב״א ר״ה כט א דמשמע כדברי רבינו.
ז. ראה פסחים לו ב, ספרי ראה אות קעג ובמלבי״ם.
ח. וכ״ה בריטב״א ר״ה שם.
אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. פי׳ כענין [שפירשנוא] שבוצע על הפרוסה ועליה מברך שתיהן המוציא ועל אכילת מצהב. מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה. פי׳ והילכך רשאי לברך על הפרוסה, ואתיא שלמה להדור יום טוב. פי׳ ודעת רבנו האיי גאון ז״ל דדוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמים, לא שתהא חובה בפרוסהג, ואף על גב דאמרינן טעמא משום קרא דלחם עוני, לעיל (בבלי ברכות לח.) נמי לענין כובא דארעא אמרינן עלה נמי דנפיק בה בפסח מהאי טעמא, ולא למימרא דחובה בכובא דארעאד.
א. הושלם ע״פ שיטמ״ק. והיינו דכי היכי דלעיל מתפרש בוצע אפרוסה אף כאן מתפרש כן.
ב. וכדביאר בהמשך דעיקר מה שנתחדש בזה דאף שבכל השנה מברך אשלמה, בפסח רשאי או מצוה לברך אפרוסה דמצה לחם עוני כתיב בה, ובעצם אי״צ שלמה כלל רק משום לחם משנה צריך גם שלמה, וכ״כ תוס׳ בשם ר׳ מנחם מוינא וכ״ה ברמב״ן ורשב״א ותר״י ורי״ף ור״ן פסחים (כה, ב) ותוס׳ ותורי״ד שם קטז, א וריטב״א הל׳ סדר ההגדה עמ׳ יב והל׳ ברכות פ״ב ה״ו, אבל רש״י ורשב״ם בפסחים ותוס׳ בשם ר״י והרא״ש ועו״ר מפרשים שמברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה, וי״א דמברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלמה יעו׳ הג״מ פ״ח ה״ו ובסוף סדר ההגדה וטור סי׳ תעה. וע׳ בהגדת גבורות ה׳ למהר״ל.
ג. הובא ברמב״ן ע״ש. וע׳ ריטב״א הל׳ סדר ההגדה עמ׳ י שכתב שלכן פורסין המצה קודם ההגדה כדי שכשיגיע זמן הברכה נמצא אותה פרוסה אבל אם באה לפניו שלמה אין לו לפורסה וייטב הדבר מאד בעיני מורו הרב הלוי ז״ל.
ד. וכ״כ הרמב״ן.
(לט.) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע – וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז״ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה ואע״ג דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא, ה״נ ליכא חיובא בהכי.
הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע – וכענין שפירשנו דבוצע מן הפרוסה ועליה מברך המוציא ועל אכילת מצה:
מאי טעמא לחם עוני קרינא ביה – וכיון שכן רשאי לברך על הפרוסה. ומניח שלימה משום הדור יום טוב. ודעת רבינו האי גאון ז״ל דדוקא כשהביאו לפניו פרוסה ושלימה אבל לא בעי למימר שיהא חובה בפרוסה. ואף על גב דאתינן עלה משום קרא דכתיב לחם עוני הא אשכחן נמי לעיל לענין כובא דארעא דאמרינן דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח משום טעמא דלחם עוני כתיב דלא בעי למימר שיהא חובה למעבד כובא דארעא הכא נמי ליכא חיובא בהכי:
בד״ה אכל פרוסה כו׳ כדאיתא בתוספתא שלימין כו׳ כצ״ל:
בא״ד לאיזה שירצה כו׳ נ״ב כל זיה איירי בשניהם שלימין או אינם שלימין אבל אם אחד שלם לעולם השלם קודם וק״ל:
בד״ה הכל מודים כו׳ והיה בוצע קצת כו׳ נ״ב וכן אנו נוהגים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. וז״ל אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב עכ״ל. והנה לשיטת התוס׳ (פסחים דף קטז. ד״ה מה) נוהגים לברך על ג׳ מצות בליל הסדר, דבעי ב׳ שלמות משום לחם משנה ככל יום טוב, ופרוסה משום לחם עוני - דדרכו של עני בפרוסה.
אמנם הרמב״ם חולק על זה (פ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ו) וז״ל ולוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ ומפני מה אינו מברך על ב׳ ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה עכ״ל. ומפורש דסובר הרמב״ם דלוקחים בליל הסדר רק שתי מצות, ואפילו הכי פורס אחת מהם משום הדין דבעינן לחם עוני בפרוסה. וכבר קדמו הרי״ף (כה: בדפי הרי״ף). ובטעם הדבר דלוקח פרוסה ללחם משנה אף דבלחם משנה בעינן שיהיו שלמים, ביאר הרמב״ם דדין זה דלחם עוני בליל הסדר מפקיע את דין שלמות דבעינן ללחם משנה שבכל יום טוב, ובליל הסדר אינו מברך על שתי שלמות ללחם משנה, מכיון דמצה דינה בפרוסה משום לחם עוני.
אולם עדיין צ״ע, דאי ליכא דין לחם משנה בליל פסח מאי טעמא צריך לברך דוקא על פרוסה בתוך שלמה, ואמאי אינו מברך על שתי פרוסות. ועיין בשו״ת משיב דבר להנצי״ב (ח״א סי׳ כ״א) שחידש דבליל פסח חל דין לחם משנה אלא דקיום דין לחם משנה הוא דסגי בחד שלמה ופרוסה. ויש לדייק מלשון הרמב״ם (פ״ל מהל׳ שבת ה״ט) דלא בעינן שלמות ללחם משנה שכתב ״וצריך לבצוע על שתי ככרות״, ומשמע דאף בפרוסות חשיב לחם משנה. אמנם ממש״כ בהלכות חמץ ומצה דדין לחם עוני מפקיע דין לחם משנה משמע דלא ס״ל כדנקט הנצי״ב, דלשיטת הנצי״ב שפיר מקיים לחם משנה בליל הסדר בפרוסה, והרמב״ם כתב דליכא דין לחם משנה.
והנראה בזה, דבאמת הדין של שלם בליל פסח אינו חל כלל מדינא דלחם משנה, אלא חל מהדין דצריך לכתחילה לבצוע בברכת המוציא על השלם, דבהלכות בציעת הפת בעינן פת שלמה וכמבואר בסוגיין (דף לט:). דיעויין בתוס׳ (שם ד״ה מברך) שפירשו דנחלקו האמוראים אם יש לפניו בסעודת חול פתיתים גדולים ושלמים קטנים אם צריך לברך על השלימים או דיכול לברך גם על הפתיתים. רב הונא סובר דמברך על איזה מהן שירצה ור׳ יוחנן סובר דמברך על השלמה, אבל אם הפתיתים והשלמים שניהם קטנים או דשניהם גדולים גם רב הונא מודה דמברך על השלמים, דבעיקר הדין גם רב הונא מודה דיש דין דצריך לברך לכתחילה על השלם, ולא נחלקו אלא אם יש פתיתים שהם יותר גדולים מהשלמים, אם יכול לברך גם על הפתיתים. ומבואר מזה דיש דין לכתחילה דצריך לברך על פת שלמה אף בימות החול, וכן פסק הרמב״ם בהלכות ברכות (פ״ז ה״ד) דגם בחול מצוה מן המובחר לבצוע על ככר שלמה (עיי״ש בכסף משנה דגם הרמב״ם ביאר את דברי הגמרא כמו התוס׳, ופסק הרמב״ם כר׳ יוחנן).
ולפי זה נראה דלשיטת הרמב״ם מה שמברך בליל הסדר על שלמה ופרוסה אין בשלמה חלות דין לחם משנה כלל, אלא דצריך לקחת שלמה לברכת המוציא כמו בימות החול, דמצוה מן המובחר לברך על שלמה, וכמו שכתב הרמב״ם (פ״ז מהל׳ ברכות ה״ד), דהדין דבעינן בליל הסדר פרוסה ללחם עוני אינו מפקיע דין זה, דדין דרכו של עני בפרוסה מפקיע רק דין שלמות של לחם משנה שהוא מדיני סעודת יו״ט ותלוי בקדושת היום, דליל פסח גרע משאר ימים טובים דבעינן בו לחם עוני, אבל דין שלם דבעינן לסעודת חול אין דין לחם עוני מפקיעו. דלדין לחם עוני בעינן רק פרוסה אחת ופרוסה אחת הא יש לו, ולסעודת חול דעלמא בעינן רק שלם אחד, ויכול לקיים את שתיהן, בשלמה ופרוסה. ולכן כתב הרמב״ם דלוקח שלמה מדין דלכתחילה בעינן שלמה לברכת המוציא, וגם לוקח פרוסה מדין לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה.
תוס׳ ד״ה הכל. נראה לבאר ד׳ השיטות בסדר הברכות והבציעה בליל הסדר:
א) השיטה הראשונה שבתוס׳ סוברת שמברך המוציא על שתי מצות השלמות עם הפרוסה ובוצע את השלמה, ואח״כ מברך על אכילת מצה על הפרוסה ואוכלין משתיהן ביחד, וכן היה המנהג בימי בעלי התוס׳. ונראה דס״ל דבליל הסדר צריך לברך על לחם משנה כמו בכל יו״ט, וגם יש מצוה לאכול מצה, ומצה היא לחם עוני שהוא בפרוסה. ולכן מברך המוציא על שתי מצות שלמות כיון שהמוציא היא הברכה של לחם משנה, כמו בכל יו״ט, ואילו ברכת על אכילת מצה מברך על הפרוסה לבדה כיון דהיא הברכה של מצות מצה, ומצה היא בפרוסה.
ב) רבינו מנחם מווינ״א סובר דמברך שתי הברכות על הפרוסה, דהשלמה אינה באה אלא בשביל לחם משנה. ונראה לבאר דרבינו מנחם סובר דמגזירת הכתוב ד״לחם עוני״ - מה דרכו של עני בפרוסה, נלמד דאין מברכין המוציא על מצה שלמה בליל פסח, ומכל מקום בעינן שלמה לדין לחם משנה כמו בכל יום טוב. ובזה חולק ר׳ מנחם על שיטת הרי״ף (כה: בדפיו) והרמב״ם (פ״ח מהל׳ חמץ ומצה ה״ו) דס״ל דבלילי הסדר נתמעט דין לחם משנה מקרא דלחם עוני. דלשיטת רבינו מנחם צריך לקחת שתי שלמות ללחם משנה, אך מדין לחם עוני מברך שתי הברכות דהמוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה ובוצעין ממנה.
ג) שיטת הר״י דמברך המוציא על השלמה ועל הפרוסה קודם שיבצע, ואח״כ מברך על אכילת מצה ובוצע אח״כ משתיהן. ודברי הר״י צריכים ביאור למה מברך המוציא גם על הפרוסה. ונראה לבאר דבליל הסדר איכא סתירה, דמדין לחם משנה צריך לברך המוציא על השלמה כמו בשאר ימים טובים, ואילו מדין דרכו של עני בפרוסה צריך לברך המוציא בדוקא על הפרוסה, וכדנקט רבינו מנחם מווינ״א. ומשום כך סובר הר״י שמברך המוציא ועל אכילת מצה על השלמה והפרוסה ביחד, דבזה מקיים דין ברכת המוציא כמו בכל יום טוב על השלמה, ועל הפרוסה מדין מסוים דליל פסח.
אמנם צ״ב מדוע אינו בוצע מהשלמה מיד אחר שבירך עליה המוציא הואיל ואין לשלמה שייכות לברכת על אכילת מצה. ונראה לומר דדין לחם משנה אינו רק לברך על הלחם ולאכלו, אלא שמעצם חיוב לחם משנה גם צריך לבצוע על הלחם. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב״ם (פ״ל מהל׳ שבת ה״ט), וז״ל וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות עכ״ל. הרי להדיא דהבציעה חלק ממצות לחם משנה. וא״כ י״ל דמשום כך לא בצע הר״י על השלמה לבדה מיד אחרי ברכת המוציא, דס״ל דמדין דרכו של עני בפרוסה צריך לברך גם את ברכת המוציא של לחם משנה על הפרוסה ולבצוע עליה. ולכן בירך הר״י את ברכת המוציא על השלמה, אבל לא בצע את השלמה לגמרי עד אחרי ברכת על אכילת מצה, מכיון דבציעה היא חלק ממצות לחם משנה, וכל עוד שלא בצע עדיין את השלמה, הפרוסה שעליה מברך על אכילת מצה יכולה להצטרף לברכת המוציא והויא חלק מהלחם משנה, ובכך גם דין לחם המשנה מתקיים עם הפרוסה, ובכך קיימים שני הדברים, לברך רק על השלמה ושיטת הר״י דצריך שהפרוסה ג״כ תהיה חלק מלחם משנה, וחל קיום לחם משנה ולחם עוני עם השלמה והפרוסה ביחד.
ד) עוד נהג הר״י לברך על השלמה המוציא והיה בוצע ממנה קצת ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד. ונראה דסובר דמאחר שבצע קצת מהשלמה מוכח שברכת המוציא חלה רק על השלמה, וברכת על אכילת מצה חלה על הפרוסה ועל השלמה. ואע״פ שעל השלמה מברך המוציא ועל אכילת מצה אין בזה חסרון של עושה מצות חבילות חבילות, דאינו צריך את השלמה לברכת אכילת מצה משום שמברך על אכילת מצה על הפרוסה. והא דקיי״ל דאין עושין מצות חבילות חבילות הוא רק היכא שהיה צריך לקיים את המצוה בב׳ דברים נפרדים והוא מקיימם בדבר אחד, שעי״ז שעושה את שתי המצוות ביחד מרויח, וכגון היכא שחייב לברך שתי ברכות בב׳ כוסות והוא מברך אותן על כוס אחת. משא״כ הכא שמוסיף פרוסה על השלמה ומברך עליה על אכילת מצה, י״ל דהברכה דאכילת מצה בעיקר חלה על הפרוסה, ואע״פ שהברכה חלה נמי על השלמה וכבר קיים בה ברכת המוציא, אין בזה חסרון דאין עושין מצות חבילות חבילות, מכיון שאינו צריך את השלמה לברכת על אכילת מצה שיוצא מצות מצה בפרוסה ואינו מרויח כלום עי״ז שחלה ברכת על אכילת מצה ג״כ על השלמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתרון זה, מחוזק במקרה מיוחד, שאמר רב פפא: הכל מודים בפסח, באכילת מצה לשם מצוה, שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ביחס למצה לשון — ״לחם עני״ (דברים טז, ג) כתיב [נאמר] במקרא, ודרכם של עניים לאכול לחמם בפרוסות ויש חשיבות, איפוא, אף במצה הפרוסה.
This resolution is reinforced in a unique case, as Rav Pappa said: Everyone agrees that while fulfilling the mitzva of eating matza on Passover, one places the piece inside the whole and breaks. What is the reason? With regard to matza the phrase “Bread of affliction” (Deuteronomy 16:3) is written, and the poor typically eat their bread in pieces. Therefore, eating matza on Passover evening, the broken matza is also significant.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנררמב״ןרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראָמַר רַבִּי אַבָּא זוּבְשַׁבָּת חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת. מ״טמַאי טַעְמָא? – {שמות ט״ז:כ״ב} ״לֶחֶם מִשְׁנֶה״ כְּתִיב.

In connection to the various halakhot with regard to breaking bread, especially on Festivals, the Gemara cites another halakha. Rabbi Abba said: And on Shabbat one is obligated to break bread for the meal over two loaves. What is the reason? Because in the Torah portion that discusses gathering manna on Friday for Shabbat, the phrase: “Twice as much bread” (Exodus 16:22) is written. To commemorate this, Shabbat meals are based on two loaves of bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך קצה
קצהא(טבול יום פרק א) הקצח השמשום והפלפל (בסוף עוקצין) הקצח ב״ש מטמאין ובית הלל מטהרין (מנחות כג:) ת״ש טיבלה בקצח ובשומשמין ובכל מיני תבלין כשירה (ברכות לט:) הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב וכו׳ עד ריחא קשי וטעמא מעלי הפיץ קצח וכמון יזרוק פי׳ קצח דומה לכמון אלא שהקצח שחור ובלעז ניילו:
א. [קיממעל.]
אמר ר׳ אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת. פי׳ ולבצוע משתיהןא. מאי טעמא לחם משנה כתיב אמר רב פפא כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיבב. [פי׳] כי כתיב לחם משנה בלקיטה כתיב ובבציעה לא כתיב משנה, הילכך בעי למינקט תרתי דוגמא דלקיטה ובצע חדא ובהא סגי. רב אמי ורב אסי כי מקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עלה המוציא אמרי הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה אחריתי. פי׳ אי בפת ערובי חצרות לאו באותה שבתג, ואי בפת ערובי תחומין אפילו לאותה שבת, ובנוסחיד דרבינו ז״ל כתיב אי מקלע להו ריפתא דעירובא בשבתא.
א. וכ״מ באו״ז סי׳ קנג בשם ר״ח שכתב ואי נקיט תרתי ובצע אחדא או בצע אתרוייהו או אפילו בצע כולי שירותיה מינייהו עבד שפיר ע״כ, והיינו דבין אי עבד כר׳ אבא דבצע אתרוייהו בין אי עבד כר״כ דבצע אחדא בין אי עבד כר״ז דבצע אכל הככרות שהכין לסעודתו (כפי׳ הרשב״א בשם רה״ג) עבד שפיר, וע׳ ברשב״א שגורס לההיא דר׳ זירא מקמי דרב כהנא ופי׳ הסוגיא דר׳ אבא אמר דבצע אתרוייהו ור״ז בצע אכל הככרות שלפניו אבל ר״כ נקיט תרתי ובצע אחדא, אבל ברש״י שבת קיז, ב ובמאירי וטור סי׳ רעד משמע דר׳ אבא לא הצריך אלא שתהא ברכתו על שתי הככרות ור״כ מפרש לה דנקיט תרתי ובצע חדא. והנה יעו׳ בדעת זקנים לבעלי התוס׳ פר׳ בשלח שדנו אם צריך לחם משנה בסעודה ג׳ והדבר תלוי אם היה שלשה לחמים במן של שבת ואכלו לחם אחד בכל סעודה או שהיה ששה ואכלו שנים בכל סעודה יעו״ש (והוא פלוגתא במכילתא פר׳ ויסע בין סתמא דמכילתא פ״ב לר׳ יהושע שם פ״ה ופ״ו אם לחם משנה פירושו לחם כפול או לחם משונה ע״ש בנצי״ב וע׳ בטור סי׳ רצא ובב״י בשם שבה״ל שסוברים שהיה שלשה לחמים ולכן עיקר הדין דסגי בלחם שלם אחד לסעודה ג׳), ומבואר דעתם דלחם משנה זכר לאכילת מן של שבת ולפ״ז להאומרים שהיה שלשה לחמים מוכרח כר״כ דנקט תרתי ובצע חדא שהרי לא אכלו שנים והיינו דקאמר ר״כ לקטו כתיב שלא אכלו שתים ולא משמע דר׳ אבא פליג שהיה ששה לחמים אלא כפרש״י ומאירי וטור דמברך הברכה על שנים, אמנם ברמ״א סי׳ רצא מובא דגם אם סועד סעודות נוספות צריך לחם משנה והיינו דתיקנו בציעה על לחם משנה בסעודת שבת זכר לנס דלחם משנה (ע״ש בפרישה) ור׳ אבא סובר דקיום הזכר במה דבוצע שניהם ור״כ סובר דכיון דלא כתיב אלא לקטו לחם משנה מתקיים הזכר במה שאוחז שתים בשעת ברכה דוגמא דלקיטת המן וכדפי׳ רבינו וכן פרש״י בשבת, ויראה תוספת ביאור בזה דאי״ז אך זכר לנס של שבת אלא לפמ״ש חז״ל אהא דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במן והיינו דירידת לחם משנה לצורך שבת מורה על הברכה שבשבת ומש״ה תיקנו לבצוע בסעודת שבת על לחם משנה להורות על הברכה שבשבת, ובזה מבואר דעת ר״ז לפי׳ רה״ג והרשב״א שבצע כל הככרות שלפניו וצ״ב דא״כ נתבטל הזכר ללחם משנה שהרי בוצע על יותר משתים אך לפ״ז א״ש דהענין להורות על הברכה שבשבת וא״כ אדרבה כל שמרבה יותר לחמים יש כאן תוספת וריבוי ברכה אלא שלכל הפחות צריך שתים.
ב. בגמ׳ ורי״ף לפנינו ליתא אמר לקטו כתיב אבל כ״ה בשבת קיז, ב וכ״ה נוסח כ״י בדק״ס.
ג. וכן פרש״י, אכן הר״מ פ״א עירובין הכ״א סובר דגם בעירובי חצרות סגי במה דקיים בביה״ש.
ד. נדצ״ל ובקצת נוסחי (שהרי העתיק מקודם לשון הרי״ף) וכ״ה לפנינו ברי״ף.
(לט.) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת – פירוש ולבצוע משתיהן מאי טעמא לחם משנה כתיב.
חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת – פירוש ולבצוע משתיהן. מאי טעמא לחם משנה כתיב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב ואגב דיני בציעת הפת, ובפרט בחג, מביאים דבר הלכה שאמר ר׳ אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע בסעודה על שתי ככרות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — בפרשת המן בפסוק המדבר מענין הלקיטה ביום שישי לצורך שבת, לשון ״לחם משנה״ (שמות טז, כב) כתיב [נאמר], וכזכר לכך גם סעודות השבת הן על לחם משנה.
In connection to the various halakhot with regard to breaking bread, especially on Festivals, the Gemara cites another halakha. Rabbi Abba said: And on Shabbat one is obligated to break bread for the meal over two loaves. What is the reason? Because in the Torah portion that discusses gathering manna on Friday for Shabbat, the phrase: “Twice as much bread” (Exodus 16:22) is written. To commemorate this, Shabbat meals are based on two loaves of bread.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרא״הריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) א״ראָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא חדְּנָקֵיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא. ר׳רַבִּי זֵירָא טהֲוָה בָּצַע אַכּוֹלָּא שֵׁירוּתָא. א״לאֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. אֲמַר [לֵיהּ]: כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָא קָעָבֵיד הָכִי, וְהָאִידָּנָא קָא עָבֵיד – לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא.

With regard to the manner in which these two loaves are to be broken, Rav Ashi said: I saw Rav Kahana who would take two loaves and break one. Rabbi Zeira would break off one large piece from the loaf, and eat from it for the entire Shabbat meal. Ravina said to Rav Ashi about this: Doesn’t it appear gluttonous for one to break off so large a piece? Rav Ashi said to him: Since every other day he does not do so, and today he does, it does not appear gluttonous, but rather in deference to the mitzva of the Shabbat meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שר
שרא(ברכות לט:) רבי זירא הוה בצע אכולא שירותא. (פסחים קיג.) סלקת לאיגריך שירותך בכנפך ויעש להם משתה תרגום ירושלמי ועביד להון שירו וארוחתו ארוחת תמיד תרגום ושירותיה שירו תדירא:
א. [מאהל צייט.]
אכולה שירותא – פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה בשבת.
רבי זירא בצע אכוליה שירותיה. פירש רש״י ז״ל: פרוסה גדולה שיהא די לו לכולה סעודה. ואינו מחוור בעיני. חדא דלא הוה ליה למימר אכולה שירותיה אלא בצע כולה שירותיה. ועוד דאם כן היכי פריך מחזי כרעבתנותא אדרבה היינו עין יפה דעלה אמרו (ברכות מו.) בעל הבית בוצע. ועוד דבר הלמד מענינו הוא דאמר רב חייא צריך לבצוע על שתי ככרות. אלא ודאי הכי פירושו בצע על כל הככרות המונחות לפניו לאכול והא מחזי כרעבתנותא, והיינו נמי דאמר רב אשי בתר הכי כי הוינן ביה רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא. וכן פירש רב האי גאון ז״ל, וז״ל: אי מברך איניש בשבתא אתרתי ובצע חדא כרב כהנא שפיר דמי, ואי בצע להו לתרווייהו אפי׳ לכולה שירותיה כר׳ זירא שפיר דמי.
(לט.) ר׳ זירא בצע אכולה שירותיה – פירש רש״י ז״ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה, והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת. והא מיחזי כרעבתנותא, פי׳ כשיבצע על ככרות הרבה.
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא – אמר לקטו כתיב. פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת.
אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דהוה שקיל תרתי ובוצע חדא אמר לקטו כתיב – פירוש כי כתיב לחם משנה בלקיטה אבל בבציעה לא כתיב וכיון ששתיהן תחת ידיו דומיא דלקיטה סגי ליה לבצוע באחת:
ר׳ זירא בצע אכולה שירותיה – פירש רש״י ז״ל פרוסה גדולה שיהא די לו לכל הסעודה. והנכון שהיה בוצע על הככרות כולן שהיה בדעתו לאכול באותו סעודה דכיון דבעינן לחם משנה היה מרבה בהן לכבוד שבת:
הא מיחזי כרעבתנותא – פירוש כשיבצע על ככרות הרבה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דרך הבציעה אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא [שהיה מחזיק שתי ככרות ובוצע אחת]. ר׳ זירא הוה בצע [היה בוצע] בסעודת שבת אכולא שירותא [לכל הסעודה], שהיה חותך מתחילה פרוסה גדולה אחת וממנה היה אוכל כל הסעודה. על כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והא קא מתחזי כרעבתנותא [והרי זה נראה כרעבתנות] כאשר אדם פורס פרוסה גדולה כל כך לאכול ממנה. אמר ליה [לו] רב אשי: כיון שכל יומא [יום] הוא לא קעביד הכי [עושה כן], והאידנא קא עביד [ועכשיו הוא עושה] לא מתחזי כרעבתנותא [נראה זה כרעבתנות] אלא כחיבוב מצות סעודת שבת.
With regard to the manner in which these two loaves are to be broken, Rav Ashi said: I saw Rav Kahana who would take two loaves and break one. Rabbi Zeira would break off one large piece from the loaf, and eat from it for the entire Shabbat meal. Ravina said to Rav Ashi about this: Doesn’t it appear gluttonous for one to break off so large a piece? Rav Ashi said to him: Since every other day he does not do so, and today he does, it does not appear gluttonous, but rather in deference to the mitzva of the Shabbat meals.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ירשב״אריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי יכִּי הֲוָה מִתְרְמֵי לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵרוּבָא מְבָרְכִין עֲלֵיהּ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״. אָמְרִי: הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד בֵּיהּ מִצְוָה חֲדָא, נַעֲבֵיד בֵּיהּ מִצְוָה אַחֲרִיתִי.

With regard to eating on Shabbat, the Gemara relates: Rav Ami and Rav Asi, when the opportunity to use the bread of the eiruv in the Shabbat meal would present itself, they would recite: Who brings forth bread from the earth over it. They said in explanation: Since one mitzva was performed with it, we will perform another mitzva with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך צנם
צנםא(ברכות לט:) פת הצונמא בקערה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ פי׳ פרורה פתיתין בקערה ויצעק עליה פ״א צונמא יבשה ואינו יכול לאוכלה אלא בקערה במקפה:
ערך בנות שוח
בנות שוחב(ובריש דמאי עבודה זרה. ובשביעית פרק ה) בנות שוח שביעית שלהן שנייה שהן עושות לשלש שנים. ובפרק קמא דראש השנה בגמר׳ באחד לאדם (ברכות לט) בגמרא דנובלות (א״ב: מין תאנים לבנים מדבריים מתבשלין באילן אחר שלש שנים וכתבו התוספות (בפרק אין מעמידין דעבודה זרה) שהם ובנות שבע מין אחד והראיה הא דאמרי׳ (בבראשית רבה) תאנים שאכל אדם הראשון איכא דקרו להו בנות שוח לפי שגרמו שוח לאדם ואיכא דקרו להו בנות שבע שגרמו שבע אבילות לאדם:
ערך כס
כסג(ברכות לט) הכוסס מן החטה. (כתובות עז.) אכסוה שערי לאלעזר פירוש האכילוהו שעורים:
ערך רהטא
רהטאד(ברכות לט) רהטא דחקלא פירוש מאכל שעושין בקדירה משמן ודבש וקמח במחוזא שהן עשירים מרבים הדבש בחקלא שהן אנשי כפר והן עניים מרבים קמח:
א. [טראקן, הארט.]
ב. [איינע ארט פייגין.]
ג. [קייאען.]
ד. [עהל קוחין.]
ריפתא דערובא – שערבו בו אתמול ערובי חצירות.
(לט.) ריפתא דערובא – פירוש שערבו בו אתמול עירובי חצרות דליומא אחרינא הוה מותר לאכלו.
ריפתא דערובא – פירוש שערבו בו אתמול עירובי חצרות דליומא אחרינא הוה מותר לאכלו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובענין אכילת שבת מסופר: רב אמי ורב אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא [כאשר היה מזדמן להם לחם, שעשו בו עירוב] היו מברכין עליה [עליו] ״המוציא לחם מן הארץ״ בסעודת השבת. אמרי [אמרו] את טעמם: הואיל ואתעביד ביה [ונעשתה בו] מצוה חדא [אחת], נעביד ביה [נעשה בו] מצוה אחריתי [אחרת].
With regard to eating on Shabbat, the Gemara relates: Rav Ami and Rav Asi, when the opportunity to use the bread of the eiruv in the Shabbat meal would present itself, they would recite: Who brings forth bread from the earth over it. They said in explanation: Since one mitzva was performed with it, we will perform another mitzva with it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אמיוחס לשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות לט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ברכות לט:, רי"ף ברכות לט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ברכות לט:, רש"י ברכות לט:, ראב"ן ברכות לט: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ברכות לט:, בעל המאור ברכות לט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ברכות לט: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר ברכות לט: – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רמב"ן ברכות לט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה דוד וינברגר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ברכות לט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות לט: – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות לט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רא"ש ברכות לט:, תוספות רא"ש ברכות לט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), ריטב"א ברכות לט:, מיוחס לשיטה מקובצת ברכות לט:, מהרש"ל חכמת שלמה ברכות לט:, מהרש"א חידושי הלכות ברכות לט:, פני יהושע ברכות לט:, גליון הש"ס לרע"א ברכות לט:, רשימות שיעורים לגרי"ד ברכות לט: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (CC-BY-NC 4.0), בירור הלכה ברכות לט:, פירוש הרב שטיינזלץ ברכות לט:, אסופת מאמרים ברכות לט:

Berakhot 39b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Berakhot 39b, Rif by Bavli Berakhot 39b, Collected from HeArukh Berakhot 39b, Rashi Berakhot 39b, Raavan Berakhot 39b, Tosafot Berakhot 39b, Baal HaMaor Berakhot 39b, Raavad Katuv Sham Berakhot 39b, Sefer HaNer Berakhot 39b, Ramban Berakhot 39b, Rashba Berakhot 39b, Raah Berakhot 39b, Meiri Berakhot 39b, Piskei Rosh by Bavli Berakhot 39b, Tosefot Rosh Berakhot 39b, Ritva Berakhot 39b, Attributed to Shitah Mekubetzet Berakhot 39b, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 39b, Maharsha Chidushei Halakhot Berakhot 39b, Penei Yehoshua Berakhot 39b, Gilyon HaShas Berakhot 39b, Reshimot Shiurim Berakhot 39b, Beirur Halakhah Berakhot 39b, Steinsaltz Commentary Berakhot 39b, Collected Articles Berakhot 39b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144