מאי לאו דבריו קיימין – דלא הויא שלו אלא הדרא למרה וקשיא לריש לקיש דאמר כל המחזיק בה זכה בה. לא דבריו קיימין כו׳:
(1) 
מַאי לָאו דְּבָרָיו קַיָּימִין דְּהָדְרָא לְמָרַהּ לָא דְּבָרָיו קַיָּימִין וְהוּא נָמֵי לָא קָנֵי לַהּ וְכׇל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.
מַאי לָאו דְּבָרָיו קַיָּימִין דְּהָדְרָא לְמָרַהּ לָא דְּבָרָיו קַיָּימִין וְהוּא נָמֵי לָא קָנֵי לַהּ וְכׇל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.What, is it not that when the baraita states: His statement is effective, this means that the gift returns to its previous owner? This ruling contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it. The Gemara answers: No, the phrase: His statement is effective, means that the previous owner also does not acquire the item; and as the item is not in the possession of either the giver or receiver of the gift, anyone who takes possession of it acquires it.
מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה – אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרה.
לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא כו׳ – והוא הדין דהוה נמי מצי לתרוצי לא דמי לדר״ל דהכא דכיון דאמר לא לשם מתנה קיבלתיה הויא למרה דכי יהיב איניש מתנה אדעתיה דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר״ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קשיא אחריתי ומיהו בקשיא קמייתא דחייה כי האי גוונא ולקמן דלא מצי לדחוייה שנייה הכי.
מאי לאו [האם אין] כוונת דבריו קיימין כשאומר ״אי אפשי בה״ — דהדרא למרה [שהיא חוזרת לבעליה], שלא כדברי ריש לקיש, שאמר שכל המחזיק בה זכה בה? ודוחים: לא, דבריו קיימין כוונתו — והוא נמי לא קני לה [והוא גם כן, נותן המתנה, לא קונה אותה], וכל המחזיק בה זכה בה, שאינה שייכת לא לנותן ולא למקבל.
What, is it not that when the baraita states: His statement is effective, this means that the gift returns to its previous owner? This ruling contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it. The Gemara answers: No, the phrase: His statement is effective, means that the previous owner also does not acquire the item; and as the item is not in the possession of either the giver or receiver of the gift, anyone who takes possession of it acquires it.
הכל
(2) מֵיתִיבִי הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ וְיָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה לֹא אָמַר כְּלוּם וְהָא יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה כְּאִי אֶפְשִׁי דָּמֵי וְקָתָנֵי לֹא אָמַר כְּלוּם.
The Gemara raises an objection to the statement of Reish Lakish from a baraita: With regard to one who says to another person with whom he shares property: I have no legal dealings or involvement with this field, or: I have no business with it, or: My hand is removed from it, he has not said anything of consequence, i.e., he does not relinquish his ownership of the property. But the phrase: My hand is removed from it, is like the phrase: I do not want it, and yet it is taught in the baraita that he has not said anything. This ruling apparently contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it.
האומר לחברו – למי שעורר על שדהו שהלה מוחזק בה דשל אבותיו היתה ואמר לו זה שמוחזק בה דין ודברים אין לי על שדה זו או אמר לו אין לי עסק בה או ידי מסולקות ממנה:
לא אמר כלום – לא קנאה זה העורר ולא אחר1 כל המחזיק בה וקשיא לריש לקיש:
1. נראה דצ״ל ולא אחר מי שירצה כאן להחזיק בה וכו׳.
האומר לחבירו – שהיה שותף עמו בשדה זו.
דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום – ולא אבד זכותו.
וקתני לא אמר כלום – דאי אפשי בה לאו לשון הפקר ולא לשון מתנה הוא תיובתא דר״ל ורב ששת דאמרו דבריו קיימין.
מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו: האומר לחבירו, שהיה שותף עמו בשדה: ״דין ודברים אין לי על שדה זו״, או ״אין לי עסק בה״, או ״ידי מסולקת הימנה״ — לא אמר כלום, לא איבד את זכותו בשדה. והא [והרי] הביטוי ״ידי מסולקת הימנה״ כ״אי אפשי״ דמי [נחשב], וקתני [והוא שונה]: לא אמר כלום, שלא כדברי ריש לקיש שאמר שכשאומר ״אי אפשי בה״ — כל שהחזיק בה זכה בה!
The Gemara raises an objection to the statement of Reish Lakish from a baraita: With regard to one who says to another person with whom he shares property: I have no legal dealings or involvement with this field, or: I have no business with it, or: My hand is removed from it, he has not said anything of consequence, i.e., he does not relinquish his ownership of the property. But the phrase: My hand is removed from it, is like the phrase: I do not want it, and yet it is taught in the baraita that he has not said anything. This ruling apparently contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it.
הכל
(3) שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר כִּי סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ מִדִּין וּדְבָרִים מִגּוּפַהּ דְּשָׂדֶה לָא סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ.
The Gemara responds: That case in the baraita there is different, as when he says that he is removing himself, he is referring to removal from legal dealings or involvement. He is not removing himself from the field itself.
שאני התם – משום הכי לא אמר כלום הואיל דשל אבותיו [של המערער] היתה אמרינן כי סליק נפשיה כו׳ אבל במקבל מתנה שאמר אי אפשי בה דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה:
מדין ודברים סילק נפשיה – ובהכי עסקינן דאמר כל הלשונות הללו ביחד הילכך אמרינן כולהו מדין ודברים קיימו וה״ק לא אדין ולא אדבר על שדה זו עם שום אדם כי מוחזקת שלי היא ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים וידי מסולקות הימנה בדין ודברים.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר [שאומרים אנו]: כי סליק נפשיה [כאשר סילק עצמו] הרי זה מדין ודברים, שאומר שאינו רוצה להתדיין על שדה זו, אבל מגופה דשדה לא סליק נפשיה [מגוף השדה לא סילק את עצמו].
The Gemara responds: That case in the baraita there is different, as when he says that he is removing himself, he is referring to removal from legal dealings or involvement. He is not removing himself from the field itself.
הכל
(4) מֵיתִיבִי אהַכּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים וְאָמַר הַלָּה אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן אִם הָיָה רַבּוֹ שֵׁנִי כֹּהֵן אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁאָמַר אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין.
The Gemara raises another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of a person on his deathbed who wrote a document granting his property as a gift to another, and there were slaves among his property, and the other person said: I do not want them, his objection is disregarded. Consequently, if their second master, the recipient, was a priest, his slaves may partake of teruma, as they are now slaves of a priest. Rabban Shimon ben Gamliel says: Once the other person said: I do not want them, the previous owner’s heirs have already acquired them.
אם היה רבו שני כהן – זה שכתבו לו הרי אלו עבדיו אוכלין בתרומה:
כבר זכו בהן יורשין – של ראשון ולא אחר המחזיק בהן:
הכותב נכסיו – שכיב מרע. בפרק שני דשחיטת חולין (דף לט:) מוקמינן פלוגתא בשזיכה לו שטר מתנה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח רבנן סברי מדאישתיק מינח ניחא ליה וקנאה והשתא הוא דהדר ביה ור״ש סבר הוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה בתחלה.
מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שכיב מרע הכותב נכסיו לאחרים במתנה והיו בהן בתוך הנכסים עבדים, ואמר הלה המקבל: ״אי אפשי בהן״ בעבדים אלה, אם היה רבו שני של העבד, כלומר, מקבל המתנה כהן — אוכלין אותם עבדים בתרומה, כדין עבדי כהן, שאמירתו ״אי אפשי״ אינה מועילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר ״אי אפשי בהן״ — כבר זכו בהן יורשין של הראשון, ולכן אינם נחשבים כעבדי הכהן אלא כעבדיו של ראשון.
The Gemara raises another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of a person on his deathbed who wrote a document granting his property as a gift to another, and there were slaves among his property, and the other person said: I do not want them, his objection is disregarded. Consequently, if their second master, the recipient, was a priest, his slaves may partake of teruma, as they are now slaves of a priest. Rabban Shimon ben Gamliel says: Once the other person said: I do not want them, the previous owner’s heirs have already acquired them.
הכל
(5) בִּשְׁלָמָא לרשב״ג לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל קָסָבַר כִּי יָהֵיב אִינִישׁ מַתָּנָה אַדַּעְתָּא דִּמְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ כִּי לָא מְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ הָדְרָא לְמָרַהּ.
Granted there is no difficulty according to Rabban Shimon ben Gamliel, as he holds that when a person gives a gift, it is with the intention that the other person will accept the gift from him. Therefore, when the other individual does not accept it from him, the gift returns to its previous owner.
בשלמא לרשב״ג – דאמר כבר זכו בהן יורשין דראשון דקסבר כי יהיב איניש מתנה כו׳ ומטעמא דרבן שמעון לא מצית לאקשויי לריש לקיש אלא מטעמא דת״ק דאמר הרי אלו אוכלין בתרומה אמאי [אי] איתא לדריש לקיש דמכיון שאמר שני אי איפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן אמאי אלו אוכלין בתרומה הא הוו להו עבדים זרים דכל הרוצה יכול להחזיק בהן:
קסבר – ריש לקיש הכא שאני דקסבר המפקיר עבדו דאמר אי איפשי בו יצא לחירות ואין אדם יכול להחזיק בו דהוי משוחרר1 א״כ אמאי אוכל בתרומה דעדיין צריך גט חירות מרבו וקסבר מעוכב לגט שחרור דעדיין לא קיבל אוכל בתרומה:
1. נראה דצ״ל והא דאוכל בתרומה היינו משום דעדיין וכו׳.
בשלמא – מדר״ש לא קשיא לר״ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחלתו לא יצאו מיד הראשון כי יהיב איניש מתנה כו׳ אבל לר״ל משקנאה הפקירה.
ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, צריכים לומר כך: קסבר [סבור הוא]: כי יהיב איניש [כאשר נותן אדם] מתנה הרי זה אדעתא דמקבלין לה מיניה [על דעת שיקבלו אותה ממנו], ולפיכך כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה [כאשר אין מקבלים אותה ממנו היא חוזרת לבעליה], שלא על דעת כן נתנה.
Granted there is no difficulty according to Rabban Shimon ben Gamliel, as he holds that when a person gives a gift, it is with the intention that the other person will accept the gift from him. Therefore, when the other individual does not accept it from him, the gift returns to its previous owner.
הכל
(6) אֶלָּא לת״ק לְתַנָּא קַמָּא אִי כִּי אָמַר אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן כׇּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן הָכָא דְּאָמַר שֵׁנִי אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן הָווּ לְהוּ זָרִים וְקָאָכְלִי זָרִים תְּרוּמָה קָסָבַר בהַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ וְקָסָבַר מְעוּכָּב לְגֵט שִׁחְרוּר אוֹכֵל בִּתְרוּמָה.:
But according to the opinion of the first tanna, if Reish Lakish is correct that when one says: I do not want it, anyone who takes possession of the item acquires it, as the item becomes ownerless, then here, where the second master said: I do not want them, the slaves are non-priests, and this would mean that non-priests are partaking of teruma. The Gemara answers: The first tanna holds that with regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his master. And he further holds that a slave detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission may partake of teruma if he is the slave of a priest.
אלא לת״ק – קשיא לר״ל כיון דלית ליה הוכיח סופו וקנאו שני אי אמרת אי אפשי לשון הפקר הוא הא כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה כדר״ל וקנו עצמן בני חורין מן ההפקר דהפקר נינהו ואישתכח דאכלי עבדים זרים תרומה אלא לאו מדאכלי בתרומה שמע מינה לא אמר שני כלום דלאו לשון הפקר הוא ותיובתא דר״ל ודרב ששת דאמרו דבריו קיימים והוי הפקר ויצא לחירות דהא זוכה בעצמו מהפקירא.
אלא לשיטת תנא קמא [התנא הראשון], אי [אם] נאמר כדברי ריש לקיש, כי אמר [שכאשר אדם אומר] ״אי אפשי בהן״ כל המחזיק בהן זכה בהן, מפני שהם הפקר, אם כן הכא [כאן] שאמר שני ״אי אפשי בהן״ — נמצא שהעבדים הוו להו [הם] זרים, וקאכלי [ונמצא שאוכלים] זרים תרומה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא הראשון שהמפקיר עבדו — יצא לחירות, ואולם עדיין צריך גט (שטר) שחרור מרבו, וקסבר [וסבור גם כן] שמעוכב לגט שחרור כלומר, עבד שמשתחרר אבל עדיין אין בידו שטר שחרור, אם עבד כהן הוא — אוכל בתרומה.
But according to the opinion of the first tanna, if Reish Lakish is correct that when one says: I do not want it, anyone who takes possession of the item acquires it, as the item becomes ownerless, then here, where the second master said: I do not want them, the slaves are non-priests, and this would mean that non-priests are partaking of teruma. The Gemara answers: The first tanna holds that with regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his master. And he further holds that a slave detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission may partake of teruma if he is the slave of a priest.
הכל
(7) ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִקְרַב כּוּ׳.: לר״א לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ל״ל לְמָה לִי חֵטְא הָא א״ר אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָשָׁם תָּלוּי בִּנְדָבָה אָתֵי דִּתְנַן ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם.
§ The mishna teaches: In the case of one who brings a provisional guilt offering and it became known to him that he did not sin, if he made that discovery before the ram was slaughtered, Rabbi Eliezer says: It shall be sacrificed as a provisional guilt offering, as if it does not come to atone for that sin that he thought, it comes to atone for another sin. The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Eliezer, why do I need another sin? Doesn’t Rabbi Eliezer say that a provisional guilt offering may come as a gift offering? As we learned in a mishna (25a) that Rabbi Eliezer says: A person may volunteer to bring a provisional guilt offering every day.
א שנינו במשנה בענין המביא אשם תלוי, וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא, ר׳ אליעזר אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. ושואלים: לר׳ אליעזר למה לי חטא אחר? הא [הרי] אמר ר׳ אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי [בא], דתנן [ששנינו במשנה], ר׳ אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!
§ The mishna teaches: In the case of one who brings a provisional guilt offering and it became known to him that he did not sin, if he made that discovery before the ram was slaughtered, Rabbi Eliezer says: It shall be sacrificed as a provisional guilt offering, as if it does not come to atone for that sin that he thought, it comes to atone for another sin. The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Eliezer, why do I need another sin? Doesn’t Rabbi Eliezer say that a provisional guilt offering may come as a gift offering? As we learned in a mishna (25a) that Rabbi Eliezer says: A person may volunteer to bring a provisional guilt offering every day.
הכל
(8) אָמַר רַב אָשֵׁי ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמְרוּ לוֹ הוּא דִּתְנַן אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית הַסָּפֵק.:
Rav Ashi said: The opinion of Rabbi Eliezer that is taught in the mishna here is in accordance with the opinion of those who spoke to Bava ben Buta in the mishna below, as we learned in the continuation of that mishna (25a): Rabbi Eliezer said that Bava ben Buta would bring a provisional guilt offering every day, and he wanted to bring one even immediately after Yom Kippur. But they said to him: Wait until you enter into a situation of potential uncertainty, so that the provisional guilt offering is brought for some sort of uncertain sin, and do not sacrifice it purely as a gift offering.
אמר רב אשי: ר׳ אליעזר לשיטת אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא הוא ששונה כאן, דתנן [ששנינו בהמשך אותה משנה]: שסיפר ר׳ אליעזר שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, ורצה להביא גם מיד לאחר יום הכיפורים. אלא שהיו אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק, שעל כל פנים צריך שיהיה איזה ספק חטא בדבר, ואינו יכול להקריב אותו כנדבה גמורה.
Rav Ashi said: The opinion of Rabbi Eliezer that is taught in the mishna here is in accordance with the opinion of those who spoke to Bava ben Buta in the mishna below, as we learned in the continuation of that mishna (25a): Rabbi Eliezer said that Bava ben Buta would bring a provisional guilt offering every day, and he wanted to bring one even immediately after Yom Kippur. But they said to him: Wait until you enter into a situation of potential uncertainty, so that the provisional guilt offering is brought for some sort of uncertain sin, and do not sacrifice it purely as a gift offering.
הכל
(9) אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע כּוּ׳.: קָתָנֵי הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה אַלְמָא חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה בִּשְׂרֵיפָה.
§ With regard to one who brought a provisional guilt offering and after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, the mishna teaches: The flesh shall go out to the place of burning. Evidently, according to the opinion of the tanna of the mishna, non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, such as this provisional guilt offering that was mistakenly consecrated, are to be burned.
אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורמינהי אשם ודאי אינו כן – פירש ר״י דלרבנן לא פריך שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה אינו חולין אלא קדוש לדמיו ואם כן לאחר שחיטה פשיטא דבשריפה הוי ואמאי קרי ליה חולין בעזרה אלא לר׳ מאיר דוקא פריך דאמר אף אשם תלוי כי נודע לו קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי ואפילו הכי קאמר הבשר יצא לבית השריפה וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולכך פריך שפיר ומשני תברא כו׳ אמר רבה אידי ואידי לר׳ מאיר אתי שפיר והא דקאמר גבי ודאי יקבר משום דחולין גמורים הוי שהרי הפרישו על הודאי וכי איגלאי מילתא שטעה חולין הוי אבל אשם תלוי לא הפרישו אלא על הספק ואף על גב דרבי מאיר לית ליה לבו נוקפו וגמר ומקדישו היינו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה גמר בלבו ומקדישו ולכך בשריפה.
ב בענין המביא אשם תלוי, אם משנשחט נודע לו שלא חטא, קתני [שונה] התנא במשנתנו כי הבשר יצא לבית השרפה. ומדייקים: אלמא [מכאן] שלדעת התנא חולין שנשחטו בעזרה, כאשם תלוי זה, שנתברר שהוקדש בטעות — דינם בשריפה.
§ With regard to one who brought a provisional guilt offering and after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, the mishna teaches: The flesh shall go out to the place of burning. Evidently, according to the opinion of the tanna of the mishna, non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, such as this provisional guilt offering that was mistakenly consecrated, are to be burned.
הכל
(10) וּרְמִינְהִי אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר מִשֶּׁנִּשְׁחַט ה״ז הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר א״ר אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תִּבְרַאּ מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
But one may raise a contradiction from a ruling later in the mishna: In the case of a definite guilt offering, that is not so; if he made that discovery before the ram was slaughtered, it shall go out and graze among the flock. If it became known to him after the ram was slaughtered that he did not sin, it shall be buried. This indicates that non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard are buried. Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed, i.e., it cites the opinions of two different Sages. He who taught this halakha did not teach that halakha.
ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בהמשך המשנה: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא — יצא וירעה בעדר, אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, משמע שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה! אמר ר׳ אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, שאינה כשיטת חכם אחד, מי ששנה זו לא שנה זו.
But one may raise a contradiction from a ruling later in the mishna: In the case of a definite guilt offering, that is not so; if he made that discovery before the ram was slaughtered, it shall go out and graze among the flock. If it became known to him after the ram was slaughtered that he did not sin, it shall be buried. This indicates that non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard are buried. Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed, i.e., it cites the opinions of two different Sages. He who taught this halakha did not teach that halakha.
הכל
(11) אָמַר רַבָּה אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם תָּלוּי קָרָמֵית אָשָׁם וַדַּאי כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ לֵיהּ לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ אָשָׁם תָּלוּי מִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ גּוֹמֵר וּמַקְדִּשׁוֹ.
Rabba said: Are you raising a contradiction from the halakha of a definite guilt offering with regard to the halakha of a provisional guilt offering? In the case of a definite guilt offering, he consecrated it under the assumption that he was obligated to sacrifice it. Since it later became clear to him that he does not need to sacrifice the animal, it is considered as though he did not consecrate it, and the animal is non-sacred. But with regard to a provisional guilt offering, since initially his heart struck him with pangs of conscience over a sin that he might have committed, he wholeheartedly resolves to consecrate the animal. Therefore, the animal remains consecrated, and its status is that of a guilt offering disqualified for sacrifice.
אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה – דכשהפרישו סבור שודאי חטא ועכשיו שנודע לו שודאי לא חטא לא הוה צריך ליה ולא אקדשיה הלכך הוי חולין בעזרה ויקבר אבל אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש אפילו מספק הילכך יצא לבית השרפה כשאר כל פסולי קדשים ואפילו רבי מאיר דפליג ברישא בנודע לו קודם שנשחט דירעה בעדר הכא בנודע לו לאחר שנשחט כיון דנשחט מודה להו לרבנן דמתוך שלבו נוקפו (ולא) גמר ומקדיש ויוצא לבית השרפה:
אמר רבה בתמיהה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית [משליך אתה]? אשם ודאי, הרי הקדיש אותו על דעת שהוא חייב, כיון שלא צריך ליה [אותו] — לא מקדיש ליה [אותו], כלומר, הקדש טעות היה, והוא חולין. אבל אשם תלוי, מתוך שלבו נוקפו שמא חטא — גומר בלבו ומקדשו, ואם כן, גם אם התברר שלא חטא — עדיין שם קרבן עליו, אלא שנפסל, ולכן דינו בשריפה.
Rabba said: Are you raising a contradiction from the halakha of a definite guilt offering with regard to the halakha of a provisional guilt offering? In the case of a definite guilt offering, he consecrated it under the assumption that he was obligated to sacrifice it. Since it later became clear to him that he does not need to sacrifice the animal, it is considered as though he did not consecrate it, and the animal is non-sacred. But with regard to a provisional guilt offering, since initially his heart struck him with pangs of conscience over a sin that he might have committed, he wholeheartedly resolves to consecrate the animal. Therefore, the animal remains consecrated, and its status is that of a guilt offering disqualified for sacrifice.
הכל
(12) אֶלָּא אִי קַשְׁיָא אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם וַדַּאי קַשְׁיָא דְּקָתָנֵי ה״ז הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר אֵימָא סֵיפָא וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה הָא וַדַּאי תִּבְרַאּ מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.
Rather, if the mishna poses a difficulty, then the apparent contradiction between this halakha of a definite guilt offering and another halakha of a definite guilt offering is difficult. As it is taught in the mishna: If after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, it shall be buried. Now say the latter clause of that section of the mishna: If after the blood was sprinkled he discovered that he did not sin, the flesh shall go out to the place of burning. Accordingly, this mishna is certainly disjointed, and he who taught this halakha did not teach that halakha.
(אלא) אשם ודאי – מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הילכך הקדש טעות הוא אבל אשם תלוי הא ספק הוא ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפ״ה אקדשיה הילכך גלי אדעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (דף כד.).
אלא אי קשיא [אם קשה] במשנתנו, מאשם ודאי על אשם ודאי קשיא [קשה], דקתני [שהוא שונה] בתחילה: אם משנשחט נודע שלא חטא — הרי זה יקבר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הלכה זו: נזרק הדם — והבשר יצא לבית השריפה! ועל כך יש לומר הא ודאי תברא [זו ודאי שבורה], מי ששנה זו לא שנה זו.
Rather, if the mishna poses a difficulty, then the apparent contradiction between this halakha of a definite guilt offering and another halakha of a definite guilt offering is difficult. As it is taught in the mishna: If after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, it shall be buried. Now say the latter clause of that section of the mishna: If after the blood was sprinkled he discovered that he did not sin, the flesh shall go out to the place of burning. Accordingly, this mishna is certainly disjointed, and he who taught this halakha did not teach that halakha.
הכל
(13) רַב אָשֵׁי אָמַר (רֵישָׁא דְּקָתָנֵי בְּאָשָׁם תָּלוּי וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה לָא קַשְׁיָא) מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּזֶבַח פָּסוּל.:
Rav Ashi said: The first clause, which teaches with regard to a provisional guilt offering: The flesh shall go out to the place of burning, is not difficult. Its flesh is not treated like that of a non-sacred animal that was slaughtered in the courtyard, which must be buried. It is burned because it has the appearance of a disqualified offering, which must be burned. This reason applies equally in the case of a definite guilt offering where it became known to him that he did not sin only after the blood was sprinkled, which is why it too must be burned. But if he discovered that he was not obligated to bring the definite guilt offering after the ram was slaughtered but before its blood was sprinkled, it shall be buried, as this does not appear like a disqualified offering, since it is no longer a definite guilt offering and its blood was not sprinkled.
רב אשי אמר אפילו תימא דבנשחט ואח״כ נודע לו לית ליה לר׳ מאיר לבו נוקפו ולא גמר ומקדיש ואי אמרת (לא) [אמאי] פליג בסיפא ואמאי יצא לבית השרפה משום דמיתחזי כי זבח פסול הואיל דכי נזרק הדם שכבר כיפר והבשר קיים ואח״כ נודע לו דהבשר יאכל לכהנים דהוי זבח כשר השתא כי נודע לו קודם זריקה דלא הוי זבח כשר יצא הבשר לשרפה כשאר זבח פסול. דאי אמרת יקבר מאן דחזי סבר כיון דנקבר הוא כדין חולין אמר ש״מ כי נודע לו לאחר זריקה נמי הוי זבח פסול ולא מצי כהנים אכלי ליה. אבל כי חזו דנודע לו קודם זריקה בשרפה כדין קודש פסול אמרי כי נודע לו לאחר זריקה הואיל וכבר כיפר הוי זבח כשר ויאכל1 אמאי הבשר יאכל.2 הא הויא ליה ידיעה קודם אכילה וחטאת בעי אייתויי ולא אשם תלוי:
1. והיינו דבאשם ודאי תנן דיקבר בנודע לאחר שחיטה משום דהתם גם בנודע לאחר זריקה אין הבשר נאכל וליכא גזירה דאכילה ועי׳ בתוס׳ ד״ה רב אשי דכתבו לחלק בדרך אחר.
2. משמע דמפרש דנודע לו דמתני׳ היינו שנודע לו שחטא בוודאי ומדברי כל המפרשים לא משמע כן וצ״ע.
ה״ג: רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול – ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים.
רב אשי אמר לא קשיא – רישא משום דמיחזי כזבח פסול דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף אבל רישא דמשנשחט ולא נזרק עדיין יקבר דכיון דלא נזרק לא נראה כזבח פסול אבל אשם תלוי דבא על הספק גם לפני זריקה ישרף דמיחזי יותר כזבח פסול.
רב אשי אמר: רישא דקתני [בתחילה שהוא שונה] באשם תלוי: והבשר יצא לבית השריפה — לא קשיא [קשה] מדוע אין נוהגים בו כחולין שנשחטו בעזרה, שייקברו — משום דמיתחזי [שהוא נראה] כזבח פסול, שדינו בשריפה.
Rav Ashi said: The first clause, which teaches with regard to a provisional guilt offering: The flesh shall go out to the place of burning, is not difficult. Its flesh is not treated like that of a non-sacred animal that was slaughtered in the courtyard, which must be buried. It is burned because it has the appearance of a disqualified offering, which must be burned. This reason applies equally in the case of a definite guilt offering where it became known to him that he did not sin only after the blood was sprinkled, which is why it too must be burned. But if he discovered that he was not obligated to bring the definite guilt offering after the ram was slaughtered but before its blood was sprinkled, it shall be buried, as this does not appear like a disqualified offering, since it is no longer a definite guilt offering and its blood was not sprinkled.
הכל
(14) נִזְרַק הַדָּם הַבָּשָׂר יֵאָכֵל.: וְאַמַּאי הָא הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה אָמַר רָבָא אֲמַר קְרָא {ויקרא ה׳:י״ח} וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ וְהָא לָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה.:
The mishna teaches: With regard to one who brought a provisional guilt offering, if the blood was sprinkled and then he discovered that he did not sin and the meat is intact, the meat may be eaten by the priests. The Gemara asks: But why is the meat eaten? After all, he now has certain knowledge of his sin, and a provisional guilt offering is brought only by one who is uncertain about his sin. Rava said that the verse states: “And he knew it not, and he shall be forgiven” (Leviticus 5:18), and this person did not have knowledge of his sin at the time of forgiveness, i.e., when he achieved atonement, which is the moment of the sprinkling of the blood.
אמר רבא אמר קרא – גבי אשם תלוי והוא לא ידע ונסלח לו והאי לא הויא ליה ידיעה:
עדיין בשעת סליחה – היינו בשעת זריקה דזריקה מכפרת הואיל דבשעת כפרה הוה ספיקא משום הכי הבשר יאכל:
ה״ל ידיעה – ורחמנא אמר ולא ידע הוא דמביא אשם תלוי הא אי ידע לא.
סליחה – זריקה היינו עיקר כפרה דכתיב (ויקרא יז) ואני נתתיו לכם על המזבח וגו׳.
ג שנינו במשנה, כי המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם — הבשר יאכל לכהנים. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא הויא ליה [הרי כבר היתה לו] ידיעה, ואין אשם תלוי בא אלא למי שלא נודע חטאו! אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: ״והוא לא ידע ונסלח לו״ (ויקרא ה, יח), והא לא הויא ליה [וזה לא היתה לו] ידיעה בשעת סליחה, כלומר בשעת זריקת הדם, שהיא עיקר הכפרה.
The mishna teaches: With regard to one who brought a provisional guilt offering, if the blood was sprinkled and then he discovered that he did not sin and the meat is intact, the meat may be eaten by the priests. The Gemara asks: But why is the meat eaten? After all, he now has certain knowledge of his sin, and a provisional guilt offering is brought only by one who is uncertain about his sin. Rava said that the verse states: “And he knew it not, and he shall be forgiven” (Leviticus 5:18), and this person did not have knowledge of his sin at the time of forgiveness, i.e., when he achieved atonement, which is the moment of the sprinkling of the blood.
הכל
(15) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ הַדָּם בַּכּוֹס כּוּ׳.: לר׳ לְרַבִּי יוֹסֵי אַמַּאי יִזָּרֵק הָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה אָמַר רָבָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כר״ש כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר כׇּל הָעוֹמֵד לִיזָּרֵק כְּזָרוּק דָּמֵי.
§ The mishna further teaches that Rabbi Yosei says: Even if the blood of the provisional guilt offering was still in the cup but had not yet been sprinkled when he discovered that he did not sin, the blood shall be sprinkled and the meat may be eaten. The Gemara asks: According to Rabbi Yosei, why is the blood sprinkled? This person had knowledge of his sin at the moment of forgiveness. Rava said that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The halakhic status of any blood that is received in a vessel and is ready to be sprinkled is like that of blood that has already been sprinkled.
ועוד שנינו, ר׳ יוסי אומר: אפילו היה הדם של האשם התלוי בכוס ולא נזרק עדיין, ונודע לו — ייזרק הדם, והבשר ייאכל. ושואלים: לר׳ יוסי אמאי [מדוע] יזרק? הא הויא ליה [הרי היתה לו] ידיעה בשעת סליחה! אמר רבא: ר׳ יוסי סבר לה [סבור] כדעת ר׳ שמעון, שאמר: כל דם העומד ליזרק, שנתקבל בכלי — כזרוק דמי [נחשב].
§ The mishna further teaches that Rabbi Yosei says: Even if the blood of the provisional guilt offering was still in the cup but had not yet been sprinkled when he discovered that he did not sin, the blood shall be sprinkled and the meat may be eaten. The Gemara asks: According to Rabbi Yosei, why is the blood sprinkled? This person had knowledge of his sin at the moment of forgiveness. Rava said that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The halakhic status of any blood that is received in a vessel and is ready to be sprinkled is like that of blood that has already been sprinkled.
הכל
(16) אֵימַר דְּאָמַר ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִידֵּי דְּעוֹמֵד לִיזָּרֵק אֲבָל הַאי אֵין עוֹמֵד לִיזָּרֵק אָמְרִי בְּמַעְרְבָא קָסָבַר גר׳ רַבִּי יוֹסֵי כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הַפָּסוּל בַּתְּחִלָּה לִיקְרַב.:
The Gemara raises a difficulty: Say that Rabbi Shimon said this principle only with regard to an item that is ready to be sprinkled with certainty, but not with regard to the blood of this provisional guilt offering, with regard to which it will be discovered before the sprinkling that he did not sin. In this case, from the outset it was not ready to be sprinkled. They say in the West, Eretz Yisrael, that Rabbi Yosei holds: The service vessel consecrates disqualified offerings to be sacrificed on the altar ab initio.
אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד ליזרק אבל האי כיון דנודע לו קודם זריקה אין עומד ליזרק דהא צריך לאייתויי חטאת:
קסבר ר׳ יוסי כלי שרת מקדש את הפסולין בתחילה ליקרב – אף כאן שקיבל דם בכוס של כלי שרת מקדש את הפסולין אע״ג דנודע לו ליקרב הלכך יאכל:
הא אינו עומד ליזרק – דהא לא חטא וסופו להוודע קודם זריקה ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק.
כלי שרת – כגון הכא דנתקבל הדם בכלי שרת.
קסבר רבי יוסי כלי שרת מקדשין הפסול בתחלה ליקרב – ואם תאמר דבפ׳ המזבח מקדש (זבחים פז.) בעי ר׳ שמעון בן לקיש מרבי יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו לכתחלה ופשט ליה אין מקדשין ונימא דלא כר׳ יוסי וי״ל דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כל כך שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי ישפך לא קשיא די״ל דכי נמי בעלמא מקדשי ה״מ משום דהוו קדשים אך אירע בהן פסול אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשים קדשים פסולין.
ומקשים: אימר דאמר [אמור שאמר] ר׳ שמעון דבר זה במידי [בדבר] שעומד בוודאות ליזרק, אבל האי [זה] שבא על הספק, מתחילתו אין עומד ליזרק! אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], קסבר [סבור] ר׳ יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב כלומר, דבר שהוכנס לכלי שרת, אפילו הוא פסול — הרי הוא מתקדש עד כדי הקרבה.
The Gemara raises a difficulty: Say that Rabbi Shimon said this principle only with regard to an item that is ready to be sprinkled with certainty, but not with regard to the blood of this provisional guilt offering, with regard to which it will be discovered before the sprinkling that he did not sin. In this case, from the outset it was not ready to be sprinkled. They say in the West, Eretz Yisrael, that Rabbi Yosei holds: The service vessel consecrates disqualified offerings to be sacrificed on the altar ab initio.
הכל
(17) אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן כּוּ׳.: אִיתְּמַר עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵימָתַי נֶאֱסֶרֶת רַב הַמְנוּנָא אָמַר מֵחַיִּים רָבָא אָמַר לְאַחַר עֲרִיפָה.
§ The mishna teaches: In the case of a definite guilt offering, that is not so, and likewise in the case of a heifer whose neck is broken that is not so. If the identity of the murderer is discovered before the heifer’s neck was broken, it shall go out and graze among the flock as a non-sacred animal. But if the identity of the murderer was discovered after the heifer’s neck was broken, it shall be buried in its place. It was stated that there is a related dispute between amora’im: From when is it prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken? Rav Hamnuna says: The prohibition takes effect from when the animal is still alive. Rava says: The prohibition goes into effect after the breaking of the neck of the animal.
אשם ודאי אינו כן כו׳ – אינו דין כאשם ודאי אלא אם עד שלא נסקל נודע לו שלא הרג יצא וירעה בעדר אם משנסקל מותר בהנאה עגלה ערופה אינה כן כשור הנסקל שאם משנערפה נמצא ההורג תקבר במקומה ואסורה בהנאה שעל ספק באת מתחלה העגלה וכשנערפה מספק אע״ג דנודע לו לאחר מכאן כבר כיפר הספק משנערפה והלכה לה ויש לה דין עגלה ערופה ותקבר ואסור בהנאה:
עגלה ערופה אימתי נאסרת בהנאה רב המנונא אמר מחיים – משעת ירידתה לנחל איתן:
ד שנינו במשנה: אשם ודאי אינו כן כו׳. וכן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, כבהמת חולין, ואם משנערפה נודע הרוצח — תיקבר במקומה. איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: עגלה ערופה אימתי נאסרת מתי חל עליה איסור הנאה? רב המנונא אמר: מחיים היא נאסרת, רבא אמר: לאחר עריפה.
§ The mishna teaches: In the case of a definite guilt offering, that is not so, and likewise in the case of a heifer whose neck is broken that is not so. If the identity of the murderer is discovered before the heifer’s neck was broken, it shall go out and graze among the flock as a non-sacred animal. But if the identity of the murderer was discovered after the heifer’s neck was broken, it shall be buried in its place. It was stated that there is a related dispute between amora’im: From when is it prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken? Rav Hamnuna says: The prohibition takes effect from when the animal is still alive. Rava says: The prohibition goes into effect after the breaking of the neck of the animal.
הכל
(18) בִּשְׁלָמָא לְרָבָא מֵעִידָּנָא דְּאִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה אֶלָּא לְרַב הַמְנוּנָא מֵאֵימָתַי
The Gemara raises a difficulty: Granted, according to Rava the prohibition takes effect from the moment that an action, i.e., breaking of the neck, was performed on the heifer. But according to Rav Hamnuna, from when exactly does the prohibition take effect?
ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטת רבא, שהיא נאסרת מעידנא דאיתעביד [מהזמן שנעשה] בה מעשה, משנערפה, אלא לשיטת רב המנונא, שאמר שמחיים היא נאסרת, מאימתי בדיוק היא נאסרת?
The Gemara raises a difficulty: Granted, according to Rava the prohibition takes effect from the moment that an action, i.e., breaking of the neck, was performed on the heifer. But according to Rav Hamnuna, from when exactly does the prohibition take effect?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.