×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו אַמַּאי הָכִי נָמֵי לֵימָא יוֹם שֶׁל רַבּוֹ לְרַבּוֹ יוֹם שֶׁל עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ שָׁאנֵי הָכָא דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא.
and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. According to what was stated earlier, why is this the halakha? So too, in this case let us say: If the ox killed him on the day of his master, then the full penalty of thirty shekels is paid to his master, but if it killed him on his own day, then the full ransom is paid to the slave himself, i.e., his heirs. The Gemara answers: This is different, for the principal is consumed. Since the slave is dead, even if the goring occurred on a day that he was working for himself, there is a permanent loss to the master, who is therefore entitled to be paid half of a penalty.
רי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין מב ע״ב} תניא בכולן פירוש עשרים וארבעה ראשי איברים1 עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר׳ שמעון ר׳ מאיר אומר אינו צריך ר׳ אלעזר אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך2 ר׳ עקיבא אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זיכתה לו3 ודברי ר׳ עקיבא בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס קראי קא דרשינן אלא אימא הואיל ומדרש חכמים הוא והלכתא כר׳ עקיבא דקימא לן {בבלי עירובין מו ע״ב4} הלכה כר׳ עקיבא מחבירו ואף על גב דאמרינן כל מקום שאתה מוצא שנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא קימא לן הכי דגרסינן בפ׳ כירה {בבלי שבת מ ע״א} דילמא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא וכבר ביררנו זה הענין בקידושין5:
1. פירוש עשרים...איברים: וכן בדפוסים. חסר ב-ספה״ב. וכן חסר בכ״י נ לפני הגהה. וגם בר״ן נראה שהוא מלשון הפירוש שלו.
2. ר׳ אלעזר אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך: חסר בכ״י נ.
3. והתורה זיכתה לו: דפוסים: וזיכתה לו התורה. דפוסים במקביל ברי״ף קידושין פרק א (דף ט ע״א) כנוסח שבכתבי היד כאן.
4. ראה גם רי״ף ראש השנה ראש פרק ד (דף ח ע״ב); רי״ף יבמות סוף פרק טו (דף מד ע״ב).
5. רי״ף קידושין פרק א (דף ט ע״א).
וחצי כופר – דצד חירות.
ליורשיו – ולקמן פריך יורשין מנא ליה.
תניא כל כ״ד ראשי אברים עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר״ש ר״מ אומר אינו צריך ר׳ אלעזר אומר צריך ר׳ טרפון אומר אינו צריך רבי עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראים דברי ר׳ טרפון בשן ועין הואיל והתורה זיכתה לו ודברי ר׳ עקיבא בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא קנס הא קראי קדרשי׳ אלא הואיל והוא מדרש חכמים. פי׳ בפ״ק דקידושין ילפינן כלל ופרט וכלל כי יכה כלל שן ועין פרט לחפשי ישלחנו חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ורבה כל כ״ד ראשי אברים והם כ׳ אצבעות ידיו ורגליו שתי אזנים וראש החוטם וראש הגוייה וראשי דדים באשה:
היה כלו משוחרר אלא שמעוכב גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר אין לאדון קנס כלל וכל הכופר ראוי ליורשיו אם היו לו יורשים ואין אומרין שעכבת גט שחרור תזכהו במקצתו ואע״פ שכשנשתחרר כלו ונתעכב גט שחרור הרי הוא אצל כלו כחציו עבד וחציו בן חורין אצל חציו של עבדות שמאחר שכופין אותו לשחרר אותו חצי הרי הוא כנשתחרר אלא שמעוכב גט שחרור מאותו חצי שחציו האחר כבר הוא בן חורין לגמרי ממנו אלא שמחצי של עבדות הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואעפ״כ אמרו שנותן חצי קנס של עבדות לרבו בזו מ״מ עדיין אדון הוא בחציו עד שיכפוהו ויכתוב שטר על חצי דמיו אבל כל שאינו מחוסר לכתוב שטר בשום דמים ואין לו עליו אלא זיקת שטר אין קרוי אדון ואין לו קנס כלל וכל הכופר היה ראוי ליורשיו אלא שאין לו יורשים ואע״פ שתירצו זו של חצי קנס למשנה ראשונה לומר שלמשנה אחרונה הואיל וכופין אותו אין משלם קנס דחייה בעלמא היא ואין אנו צריכין לה שבזו מ״מ עדיין אדון הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ר״ל שהמשוחרר כלו ומעוכב גט שחרור אין בו קנס וחציו עבד וחציו בן חורין אע״פ שכופין אותו יש לו חצי קנס ויש פוסקים כתירוץ זה לומר שלמשנה אחרונה אין קנס כלל אפי׳ לחצי עבדות הואיל וכופין אותו ואין צורך בכך ומ״מ אף לדבריהם אתה צריך לפסק שלנו לענין שפחה:
שמא תאמר המית חציו עבד וחציו בן חורין עד שלא הספיקו לכופו ולהכתיבו שטר על חצי דמיו לשיטתנו או שהמית שפחה לשטה האחרת מפני מה לא אמרו יום של רבו לרבו ושל עצמו לעצמו על הדרך שאמרו בנגחו שור תדע דכל דכליא קרנא אין אומרין כן וזו של נגחו שור פירושו במכה שאין בה כלוי הקרן ר״ל מיתה או חסרון אבר אלא שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור וא״כ אי אתה מוצאה בנגיחת שור אלא לאביי שאמר באדם שהכה את חברו על ידו וצמתה וסופה לחזור שנותן לו שבת גדולה ושבת קטנה ר״ל שבת גדולה מה שנפחתו דמיו ושמין אותו כעבד וזהו נזק ולא דמי ידו שהרי סופה לחזור ושבת קטנה כל ימי חליו שנותן לו שכר שמירת קשואין והילכך אף בזו פחת הדמים שהוא הנזק אם ביום של רבו לרבו שאם לרבא הרי אמר במכה זו באדם שאינו נותן לו אלא דמי שבתו שבכל יום שזהו בטול מלאכה ולא פחת דמים כלל הואיל וסופה לחזור והרי אין כאן נזק ושור אינו משלם אלא נזק שחמשה דברים באדם נאמרו ולא בשור וכבר אמרו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו הילכך אי אתה יכול להעמידה בנגיחת שור אלא לאביי וכבר פסקנו במקומו כרבא וא״כ זו שבכאן אתה צריך להחזירה לענין פסק בהכהו אדם ומ״מ גדולי ספרד פוסקין בה כאביי ומכח סוגיא זו הואיל ופשוטה של סוגיא הולכת כדבריו ואין הדברים נראין שהרי זו מ״מ מחלקת אביי ורבא הוא והלכה כרבא:
תוס׳ בד״ה מעוכב כו׳ וחציו בן חורין. נ״ב תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפי׳ למשנה ראשונה אלא בעל כרחו איירי במעוכב גט שיחרור ע״י הפקר והארכתי בספרי ע״ש. (עיין במהרש״א):
וחצי כופר (דמי ההרוג כשהוא בן חורין) יתן ליורשיו של המשוחרר למחצה. ולשיטה זו יש לשאול: אמאי [מדוע] כך הוא דרך התשלום? הכי נמי לימא [כך גם כן נאמר]: אם הרגו השור ביום של רבו — יתן לרבו, יום של עצמו — יתן לעצמו, או ליורשיו! ומשיבים: שאני הכא דקא כליא קרנא [שונה כאן שכלתה הקרן], שהרי מת העבד, ומשום כך מגיע חצי לרבו, גם אם נגחו השור ביום של העבד, שהרי סוף סוף חציו שייך לו.
and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. According to what was stated earlier, why is this the halakha? So too, in this case let us say: If the ox killed him on the day of his master, then the full penalty of thirty shekels is paid to his master, but if it killed him on his own day, then the full ransom is paid to the slave himself, i.e., his heirs. The Gemara answers: This is different, for the principal is consumed. Since the slave is dead, even if the goring occurred on a day that he was working for himself, there is a permanent loss to the master, who is therefore entitled to be paid half of a penalty.
רי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאֶלָּא ה״דהֵיכִי דָּמֵי דְּלָא קָא כָלְיָא קַרְנָא כְּגוֹן שֶׁהִכָּהוּ עַל יָדוֹ וְצָמְתָה יָדוֹ וְסוֹפָהּ לַחֲזוֹר.

The Gemara asks: Rather, what are the circumstances when the principal is not consumed and the reimbursement is paid based on the day on which the ox gored the slave? The Gemara explains: It is a case where an ox struck him on his hand and his hand withered, but it will eventually return and heal. In this case, there is no permanent loss.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וצמתה – יבשה.
וסופה לחזור – ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק ואם יום של רבו היה ינתן הכל לרבו ואם יום של עצמו היה הכל לעצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא [איך הוא בדיוק מקרה זה שבו אין הקרן כלה] שבו נקבע הזכאי בתשלומים לפי היום שבו הזיק השור את העבד? ומסבירים: כגון שהכהו השור על ידו וצמתה (נעשתה משותקת) ידו ואולם סופה לחזור ולהתרפא.
The Gemara asks: Rather, what are the circumstances when the principal is not consumed and the reimbursement is paid based on the day on which the ox gored the slave? The Gemara explains: It is a case where an ox struck him on his hand and his hand withered, but it will eventually return and heal. In this case, there is no permanent loss.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָנִיחָא לְאַבָּיֵי דְּאָמַר נוֹתֵן לוֹ שֶׁבֶת גְּדוֹלָה וְשֶׁבֶת קְטַנָּה שַׁפִּיר.

The Gemara challenges: This works out well according to the opinion of Abaye, who says: If one injures another and the injury causes him temporary paralysis, then he gives him the value of the major loss of livelihood, i.e., the decrease in his value, as measured by his price on the slave market, due to his temporary paralysis. And he also give him the value of the minor loss of livelihood, i.e., the actual wages he lost during the time he was injured. This works out well, as in this case, the owner of the ox would have to pay the major loss of livelihood.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך שבת
שבתא(גיטין מב:) נותן לו שבת גדולה הוא דמי צמיתת ידו שצמתה והיא נזק ושבת קטנה שכר בטילה. פ״א שבת גדולה הוא הניזק כדאמרינן שמין אותו כעבד שבת קטנה כאלו שומר קישואים:
ערך טל
טלב(סוכה יז.) וראוי לטלאי על גבי חמור (מנחות לב) הניחה בפצים או שטלא עליה מלבן. (מנחות לד:) ב׳ תפילין של ראש שטלא עור על אחת מהן ומניחה (מנחות לד: גיטין מב) או שטלא עור עליהן וכו׳ פי׳ מלשון בלות ומטולאות (מעילה יח) שכן עומד וטולא פי׳ ראו׳ אותו משהו בגד לאורגים שכשהוא מחליק את המטוה של אריגה בסובין או בכלום דבר כדי לחזקו כורך משהו בגד על האצבע ומחלי׳ את הטווי ואותו סמרטוט שעל אצבעו משמר אצבעו שאינו מחתכו החוט ואותו שכורך באצבעו נקרא טוליא וראוי נמי לקוצצי תאנים אותם שמבקעים את התאנים המולחין אותן כורכין משהו על אצבען שלא יגע בשומן התאנים (חולין קכג) אזן חמור שטלאה לקופתו טהורה פי׳ שהיתה קופתו נקובה ותפרה כנגד הנקב (פרק ט דכלים) טלא עליו המטלת פי׳ תפר עליו בגד אחד מן מטולאות (כלים פרק כז) מטלת שטלאה על השפה פי׳ חתיכת בגד שתפרה על השפה סביב הצואר (כלים פרק כח) מטלת שטלאה על הקופה:
ערך צמת
צמתג(חולין עו.) וכן שניטל צומת הגידים (גמ׳) ממקום שצומתון עד מקום שמתפשטין פי׳ שמתכווצין ח״א מיצמת צמתי ליה עיין בערך אומצא פי׳ מצמת צמתי ליה גומרי לחתיכה ומייבשא ליה לדמה בגויה ואסיר וח״א משב שייבי ליה גומרי לחתיכה ומייצן ליה לדמיה ושרי אלמא כל מיצמת מייבושי הוא (בבא קמא פו.) צמתה ידו וסופה לחזור פי׳ כגון צמתו בבור חיי והוא כגון צמקה שאינו יכול לעשות בה מלאכה ואילו בא למוכרו פוחתתו בדמים וסופה לחזור (יבמות קכא) היכא דליכא מכה מיצמת צמתי (גיטין מב) היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור (שבת קט) מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש (פסחים מ) ר׳ יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן פחדא צמית בעתותא מרפיא (במגלת איכה רבתי בגוים) ואצטמיתנין לבשרא ושלחת בעי ולא הוי דניתן לך ואת בעי חמר ואצטמיתנין ולא הוה לן דניתן לך ויהבינן לך מינה (סנהדרין קי) ההוא יומא דהוו מצטמתין קמיה ואשקיתיה חמרא (א״ב בנוסח׳ שלנו כתוב תוב דאנא מצילנא לך ואישקתיה חמרא) (בראשית רבה כג) ועד דהומיה מצמתונין הוא משכח עיגולא ומהלך ביה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים פ׳ מה יתרון ובפסקא דעומ׳) ושאף צמים חילם ממונה של סיחון ועוג משה וכל המצומתין לו וכו׳ (בילמדנו ואת יהודה) מבעד לצמתך שהוא מצמתך לבתי כנסיות ושותין דברי תורה בצמאה. (בירושלמי בפרק אחרון בפיאה) ויהיו כ״ג עד דהוא מצמת לון הוא מסכן פי׳ ענין יובש הדוק וחבור:
א. [צייטפערזיימניס.]
ב. [נאטען.]
ג. [צו זאממען ציהן, פראיינען.]
הניחא לאביי – דאמר בב״ק (דף פו.) באדם שחבל בחברו בענין זה.
נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה – שבת גדולה הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק והוא נזק ולהכי קרי ליה שבת שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת ושבת קטנה היינו כאילו הוא שומר קישואין שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים.
שפיר – דכיון דשייך דין נזק במכה זו מיחייב שור עלה וכיון דלא כליא קרנא לגמרי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת אביי, שאמר: אדם שחובל בחבירו באופן כזה שגורם לו שיתוק זמני — נותן לו שבת גדולה, כלומר, את ה״נזק״ — מה שפוחת מחירו כעת בגלל השיתוק, וגם שבת קטנה על שבטל מכל מלאכה ומפסיד אף שכר עבודה שהיה יכול לעשות בהיותו משותק — שפיר [יפה], שגם מי שהזיק שורו — משלם נזק, שבת גדולה.
The Gemara challenges: This works out well according to the opinion of Abaye, who says: If one injures another and the injury causes him temporary paralysis, then he gives him the value of the major loss of livelihood, i.e., the decrease in his value, as measured by his price on the slave market, due to his temporary paralysis. And he also give him the value of the minor loss of livelihood, i.e., the actual wages he lost during the time he was injured. This works out well, as in this case, the owner of the ox would have to pay the major loss of livelihood.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר אאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שִׁבְתּוֹ שֶׁבְּכׇל יוֹם וָיוֹם הַאי שׁוֹר הוּא וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק.

However, according to the opinion of Rava, who says: He gives him only the value of his loss of livelihood for each and every day but does not have to pay for the decrease in his value because the slave will be healed and will return to his previous value, this case is one of an ox that injured the half-slave half-freeman. And an ox, i.e., the owner of an ox, pays only damage, as measured by his price on the slave market, but he does not pay for loss of livelihood at all. How then does Rava explain this case?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבתו של כל יום ויום – ואין כאן פחת דמים הואיל וסופו לחזור אלא לפי שבת של כל יום יתן לו כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר.
האי שור הוא – כלומר הואיל ואדם החובל כך אינו משלם נזק אלא שבת שור פטור לגמרי דה׳ דברים גבי אדם כתיב ולא גבי שור דכתיב (ויקרא כד) איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו.
ושור אינו משלם אלא נזק – יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפי׳ הוזק בפשיעה ונתבטל הרבה ממלאכתו כיון דסופו לחזור להתרפאות דכי היכי דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו ה״נ דרשינן איש בעמיתו ולא איש בשור ואין לחלק בין שומרים לאדם המזיק מדפריך בב״ק (דף ד:). ותו שומר חנם והשואל כו׳ אדם דאזיק שור הוא והא דפריך בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) הכחישה באבנים ה״נ דלא מיחייב היינו בהכחשה דלא הדרא ור״ח אומר דלא שייך שבת אלא באדם דשבתו לא הוי בכלל נזק דמשום שבת לא פחתי דמיו כל כך אבל שור פשיטא דשבתו בכלל נזק הוא דפחתי דמיו ומתחלה כשהוזק שמין אותו כמה דמיו פחותים לימכר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא לשיטת רבא, שאמר: אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום, ולא את השבת של פחת מחירו (״נזק״), משום שסופו להתרפא ולשוב לכפי שהיה, הלוא האי [זה] שהזיק — שור הוא, ושור, כלומר, בעליו, אינו משלם אלא נזק, ואינו משלם שבת כלל, ואיך מסביר רבא את הדברים?
However, according to the opinion of Rava, who says: He gives him only the value of his loss of livelihood for each and every day but does not have to pay for the decrease in his value because the slave will be healed and will return to his previous value, this case is one of an ox that injured the half-slave half-freeman. And an ox, i.e., the owner of an ox, pays only damage, as measured by his price on the slave market, but he does not pay for loss of livelihood at all. How then does Rava explain this case?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אב״א בכְּשֶׁהִכָּהוּ אָדָם וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵימְרָא הִיא וּמֵימְרָא לְרָבָא לָא סְבִירָא לֵיהּ.

The Gemara answers: If you wish, say that this is referring to a case where the slave was struck by a person, not an ox, so that the one who struck him must pay for the loss of livelihood. And if you wish, say instead: This halakha is merely a statement of an amora, and Rava is not bound to hold in accordance with a statement of an amora.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעית אימא – הא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו כשהכהו אדם.
ואיבעית אימא – לעולם בשור וכאביי דאמר שייך בה דין נזק ודקמקשית מינה לרבא.
הך מימרא – בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא.
ומימרא – רבא אמר לך דהא מימרא לא ס״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן כשהכהו אדם ולא שור. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דבר זה מימרא [מאמר של אמוראים] היא, ומימרא [ומאמר זה] לרבא לא סבירא ליה [מסתבר לו, אינו מקבלה].
The Gemara answers: If you wish, say that this is referring to a case where the slave was struck by a person, not an ox, so that the one who struck him must pay for the loss of livelihood. And if you wish, say instead: This halakha is merely a statement of an amora, and Rava is not bound to hold in accordance with a statement of an amora.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גאִיבַּעְיָא לְהוּ מְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר יֵשׁ לוֹ קְנָס אוֹ אֵין לוֹ קְנָס.

§ A dilemma was raised before the Sages: If a slave is detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, but he is no longer obligated to perform labor for his master, e.g., in a case where his master declared him to be ownerless, does he render liable one whose ox kills him to pay the penalty of thirty shekels to his master, or does he not render one liable to pay the penalty?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעוכב גט שחרור – מחוסר גט שחרור כל הנך דאמרי׳ בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו.
יש לו קנס – שלשים כסף לרבו אם נגחו שור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(6-7) איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא. הקשו בתוספות דהכא מספקא להו אי אי קריה ליה אדון והתם בחגיגה פרק קמא (חגיגה ב.) פשיטא להו למשנה אחרונה דלאו אדון הוא דתנן התם הכל חייבין בראיה חוץ מנשים ועבדים וקא מפרש טעמא דעבדים דכתיב את פני האדון ה׳ מי שאין לו אדון אלא ה׳ יצא זה שיש לו אדון ותנן התם הכל חייבין בראיה ואמרינן הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ופרכינן והא אמר רבינא מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ומשני כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה, אלמא למשנה אחרונה חייב דלא קריה ליה אדון ואין לו אדון אלא ה׳. ותירצו דהתם היינו טעמא משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך לגבי עליית הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמיה דמילתא דהקפידה תורה באדון כדי שלא יעכבהו מלעלות מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו, אבל הכא לגבי קנס שמא אף על פי שאין לו במעשה ידיו כלום כלומר למשנה אחרונה אדון קריא ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס כו׳ והאי לאו אדון הוא או דלמא כו׳. ומשמע דבחצי עבד נמי קמיבעיא ליה אי מקרי אדון מדבעי למיפשט מהמית חצי עבד וקשה דהא בריש פ״ק דחגיגה אמרינן דלמשנה ראשונה חצי עבד וחב״ח פטור מן הראיה משום דכתיב אל פני האדון ה׳ מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודייק שם להדיא ממתני׳ דלמשנה אחרונה חייב בראיה אלמא כיון דכופין לשחררו תו לא קרינן ביה יש לו אדון אחר וא״כ מאי קמיבעיא ליה הכא תפשוט ממתני׳ דהתם ובאמת שהתוספות שם הרגישו בזה ותירצו דהכא בשמעתין לא מיבעיא לן אלא כיון שמת העבד ואינו עומד להשתחרר עוד ממילא לא שייך שום כפיי׳ וקנסא לגבי האדון ומש״ה אפשר דקרינן ביה שפיר אדון משא״כ התם בחגיגה שעבד עודנו בחיים ועומד להשתחרר מש״ה פשיטא לתלמודא דלא קרינן ביה אדון אחר שהרי הפקיעו חכמים עד שישחרר וכל העומד לשיחרור כמשוחרר דמי אלא דלפ״ז יש לדקדק א״כ מאי פשיט בסמוך מסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ומאי קושיא דשאני התם כיון שעומד להשתחרר למ״ד צריך גט שיחרור ועבד עודנו בחיים מש״ה נותן לו דמי עינו דתו לא מיקרי אדון שהרי הפקיע׳ התורה שעבודו ועומד לשחרור בכל שעה והו״ל כמשוחרר משא״כ לענין קנס דמת העבד אכתי קמיבעיא לן ויש ליישב דדוקא לענין חצי עבד כיון שאינו חייב לשחרר אלא מדרבנן שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה משא״כ בהפיל שינו וסימא עינו דלמ״ד צריך גט שיחרור היינו מדאורייתא דיליף מקרא בפ״ק דקידושין א״כ אי ס״ד דמחיים לא מיקרי אדון ממילא דה״ה לאחר מיתת העבד כנ״ל לשיטת התוספות. והרשב״א ז״ל בחידושיו כתב בד״א לחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דחגיגה ע״ש ולענ״ד לולא דבריהם בלא״ה לק״מ דודאי לא מצינן למיפשט האיבעיא דהכא ממתניתין דחגיגה דהא איכא שם אוקימתא אחריתא בריש חגיגה דהכל חייבין לאתויי סומא בא׳ מעיניו וממאי דמוקי רבינא בבא דסיפא שם עבדים שאינן משוחררים פטורים דהיינו בח״ע וחב״ח אדרבא משמע שפיר טפי דאפילו למשנה אחרונה פטור וא״כ הא גופא קמיבעיא לן הכא בשמעתין וק״ל:
א איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה זו ללומדים: עבד שמבחינה ממונית יצא מרשות אדוניו, אבל עדיין הוא מעוכב גט שחרור, שלא ניתן לו עדיין שטר השיחרור שלו, האם יש לו, לאדוניו, קנס כדין כל עבד שהומת על ידי שור, או אין לו קנס?
§ A dilemma was raised before the Sages: If a slave is detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, but he is no longer obligated to perform labor for his master, e.g., in a case where his master declared him to be ownerless, does he render liable one whose ox kills him to pay the penalty of thirty shekels to his master, or does he not render one liable to pay the penalty?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {שמות כ״א:ל״ב} כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו אָדוֹן הוּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר אָדוֹן קָרֵינָא בֵּיהּ.

The Gemara analyzes this question: The Merciful One states in the Torah: “He shall give thirty shekels of silver to his master” (Exodus 21:32), and this is not a master, as in practice the slave has already been declared ownerless. Or perhaps, since he is lacking a bill of manumission, he is still called a master.
רי״ףפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אדון קרינא ביה. עי׳ חגיגה ד׳ ד ע״א תד״ה לא נצרכא:
והצדדים שבשאלה הזו: ״כסף שלשים שקלים יתן לאדניו״ (שמות כא, לב) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי לאו [וזה לא] ״אדון״ הוא, שהרי העבד בפועל משוחרר. או דלמא [שמא] כיון שמחוסר גט (שטר) שחרור — עדיין ״אדון״ קרינא ביה [קוראים אנו בו]?
The Gemara analyzes this question: The Merciful One states in the Torah: “He shall give thirty shekels of silver to his master” (Exodus 21:32), and this is not a master, as in practice the slave has already been declared ownerless. Or perhaps, since he is lacking a bill of manumission, he is still called a master.
רי״ףפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ת״שתָּא שְׁמַע הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וַחֲצִי כוֹפֶר לְיוֹרְשָׁיו מַאי לָאו כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for this based on what is taught in a baraita: If an ox killed one who is a half-slave half-freeman, then the owner of the ox gives half of a penalty, i.e., fifteen shekels, to the slave’s master and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. What, is the baraita not in accordance with the ultimate version of the mishna, after Beit Hillel conceded to Beit Shammai that the master is forced to emancipate the half-slave half-freeman, and he is merely lacking a bill of manumission? Despite this, the baraita states that the master receives the money of half of a penalty.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו כמשנה אחרונה – לאחר שחזרו בית הלל להורות דכופין את רבו ואפי׳ הכי שקיל קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט.
מאי לאו כמשנה אחרונה – ולעיל לא בעי לאוקומי הא דנותן חצי קנס לרבו למשנה אחרונה דקנסא לרבו מעשה ידיו לעצמו והא דנגחו שור יום של רבו לרבו הוי למשנה ראשונה כדפרישית לעיל כי היכי דלא לפשוט בעיא דהכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו במקומו בכל עבד היוצא בראשי איברים שצריך הוא גט שחרור להתירו בבת ישראל ואע״פ שהוכרעה כאן בדרך אחרת אין אומרין הלכה כדברי המכריע אלא במשנה אבל בבריתא לא ומעתה אף היוצא בראשי איברים הוא קרוי מעוכב גט שחרור ואין קנס לרבו ומעתה הפיל את שנו וסימא את עינו יוצא בשנו ונותן לו דמי עינו כמו שביארנו בשביעי של קמא ויש מי שמעמיד שאלות אלו בספק ובדין קולא לנתבע ובדין תפש לא מפקינן מיניה ואין דבריהם נראין:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: המית מי שחציו עבד וחציו בן חוריןנותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. מאי לאו [האם לא] שברייתא זו היא כשיטת משנה אחרונה, לאחר שהודו בית הלל לבית שמאי שלכל הדעות אין העבד הזה עובד עוד בשביל אדוניו, אף שלא קיבל עדיין את שטר השיחרור, ובכל זאת נאמר שאדוניו מקבל חצי קנס?
The Gemara suggests: Come and hear a proof for this based on what is taught in a baraita: If an ox killed one who is a half-slave half-freeman, then the owner of the ox gives half of a penalty, i.e., fifteen shekels, to the slave’s master and half of a ransom, i.e., half of the value of the deceased, to his heirs. What, is the baraita not in accordance with the ultimate version of the mishna, after Beit Hillel conceded to Beit Shammai that the master is forced to emancipate the half-slave half-freeman, and he is merely lacking a bill of manumission? Despite this, the baraita states that the master receives the money of half of a penalty.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לֹא כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.

The Gemara answers: No, this baraita is in accordance with the initial version of the mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel, that the slave works for his master and himself on alternating days. He is still an actual slave, and that is why the master receives the sum of half of a penalty.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כמשנה ראשונה – דלית ליה כופין ואדון גמור הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, שיטת הברייתא היא כשיטת משנה ראשונה של בית הלל, שעובד את עצמו יום אחד ואת אדוניו יום אחד, ולפי שיטה זו הוא אינו עומד לשיחרור כלל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה שנשאלה.
The Gemara answers: No, this baraita is in accordance with the initial version of the mishna and in accordance with the opinion of Beit Hillel, that the slave works for his master and himself on alternating days. He is still an actual slave, and that is why the master receives the sum of half of a penalty.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע דהִפִּיל אֶת שִׁינּוֹ וְסִימָא אֶת עֵינוֹ יוֹצֵא בְּשִׁינּוֹ וְנוֹתֵן דְּמֵי עֵינוֹ וְאִי אָמְרַתְּ יֵשׁ לוֹ קְנָס וּקְנָס לְרַבּוֹ הַשְׁתָּא חָבְלִי בֵּיהּ אַחֲרִינֵי יָהֲבִי לֵיהּ לְרַבֵּיהּ חָבֵל בֵּיהּ רַבֵּיהּ גּוּפֵיהּ יָהֵיב לֵיהּ לְדִידֵיהּ.

The Gemara suggests: Come and hear a proof based on what is taught in a baraita: If the master knocked out the slave’s tooth and then blinded his eye, then the slave is emancipated due to the loss of his tooth, as the verse states: “He shall let him go free for his tooth’s sake” (Exodus 21:27). And his master gives him reimbursement for the value of his eye, as though he were a freeman. And if you say that a slave that did not yet receive a bill of manumission does render one whose ox kills him liable to pay the penalty, and the penalty is paid to his master, then one could ask: Now if other people injure him, then they give the payment to his master; if his master himself injures him, then should he give the payment for the slave’s eye to him?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפיל – רבו שינו של עבד כנעני ואח״כ סימא את עינו.
יוצא בשינו – לחירות וקס״ד צריך גט שחרור וכי סימא עינו קודם גט נותן לו דמי עינו כבן חורין.
חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה – אע״ג דמעשה ידיו לעצמו כיון דקנסא לרבו חבלה נמי לרבו דמה לי קטליה כולו ומה לי קטליה פלגא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודאמרינן יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו – איכא דמקשוא והא קנס הוא, וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין, כדתנןב עד שלא עמדה בדין פטור, ואפילו גבי עבד גופיה אמרינן בפרק מרובהג גבי מעידנו באיש פלוני שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב, ואוקמוה בגמרא דאפכינהו ואזמינהו וקא מקדמי נמי אקדומי הני בתראי, והוינן בה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד לרב בעי שלומי, דאכתי גברא לא מחייביד, אלמא לא קני נפשיה עד שעת העמדה בדין, וכיון שלא יצא לחירות עד שעמד בדין אמאי נותן לו דמי עינו.
וא״לה שאע״פ שאינו ממון להורישו לבניו או לזכות בו מרשות אחרים, מכיון שעמד בדין בסוף אגלי מילתא דמשעה ראשונה פקע ליה קנין כספו מיניה ונעשה בן חורין אלא שמעוכב גט שחרור, ומיהוו כיון דאי מודה בו ולא באו עדים לא יצא לחירות וזכה בכל, כאשר זמם קרינא בהו בעדים, והיינו דמתקיף לה ר׳ זירא התם בפרק מרובהז, אימא סימא את עינו נפיק בעינן. וכן בשינו, סימא את עינו והפיל את שינו נפיק בשנו ובעינו, א״ל עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושנו, כלומר דמשעה ראשונה הואח יוצא לכשיעמוד בדין, ולאו דוקאט משום מדרש קראי, דא״כ תקשי למאן דלית ליה הכי בשמעתין, אלא דינא הוא דמשעה ראשונה זכה בעצמו כיון דלאו מחוסר גט שחרור, א״נ אין לו קנס דפקע מיניה קנין כסף למפרע, והאי דקאמר עליך אמר קרא, לאו דוקא, אלא ה״ק כיון דבעינו לחודיה נפיק למפרע פקע קנינו, אע״ג דהוא קנס, וי״ל הפיל שנו ועמד בדין ואח״כ סימא את עינו קאמר ולא מילתא היאי.
א. וכן הקשו הרשב״א הריטב״א ובחי׳ הר״ן. ועיין תוס׳ בב״ק לג ב ד״ה איכא.
ג. ב״ק עד א.
ד. בנדפס ובכתי״ו: איחייב.
ה. וכ״כ הרשב״א ובחי׳ הר״ן, וברבינו בכתובות (בט״ו שיטות) במשנה שם.
ו. כן פרש״י בב״ק עד א ד״ה ואי, וכ״ה בריטב״א בסוגיין ובחי׳ הר״ן. ועיין רש״י תוס׳ מכות ה א, ובמה שהק׳ רעק״א בגליון הש״ס שם, ולדברי רבינו שחל החיוב למפרע ומכ״מ כאשר זמם ליכא, יש ליישב קושיתו.
ז. עד א ב.
ח. מתיבת הוא עד דמשעה ראשונה זכה, נשמט בנדפס.
ט. ובביאור סברא זו עיין בתוס׳ ב״ק לג ב ד״ה איכא, ובחי׳ רעק״א שם, ובשו״ת חלקת יואב מה״ת סי׳ יח.
י. עיין רשב״א ריטב״א וחי׳ הר״ן ביתר ביאור.
הא דאמרינן: יוצא בשינו ונותן דמי עינו. איכא דקשיא ליה והלא קנס הוא זה וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן בנדה עד שלא עמדה בדין פטור, ואיכא למימר דהכא בשהפיל את שינו ועמד בדין ואחר כך סימא את עינו, ומיהו לישנא לא משמע הכי אלא הפיל את שינו ומיד סימא את עינו קאמר. ויש מפרשים דאף על גב דלא הוי ממון להורישו לבניו או לזכות בו בממון [בנדפס: שהוא] שברשות אחרים מכל מקום בשעמד בדין לבסוף אגלאי מילתא למפרע דמשעה ראשונה זכה בעצמו ויצא לחירות אלא שעדיין מעוכב גט שחרור הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות בד״ה חבלי ביה אחרינא יהבי ליה לרביה אע״ג דמעשה ידיו לעצמו כו׳ דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא עכ״ל. וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן ל׳ סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב א״כ יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע״ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מ״מ כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא ה׳ דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב״ם ז״ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא״כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו ה׳ דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקי״ל בחובל בע״כ של חבירו נותן ה׳ דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא״כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו א״כ אמאי פשיטא ליה לש״ס דחבלתו לרבו וכ״ש דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמ״ש התוספות להדיא לעיל בשמעתין בד״ה יום של רבו והנראה דבאמת לא מקשה הש״ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש״ס דכיון דגלי קרא בלמ״ד של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה״ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו׳ ועפ״ז נתיישב לי קושיא עצומה דהוי ק״ל מאי משני הש״ס דלמא כמ״ד א״צ דאכתי תפשוט האיבעיא מהאי תנא דאמר דצריך גט שיחרור ואפ״ה ע״כ סבר דהפיל שינו וסימא את עינו נותן לו דמי עינו דהא קרא קאמר תחת שינו ולא תחת שינו ועינו כדאיתא להדיא בפרק מרובה דף ע״ג דמסיק אביי עליך אמר קרא ולמאי דפרישית א״ש דמקרא לא מוכח מידי דאפשר דלא מחייב ליה קרא בדמי עינו אלא בשבת וריפוי דממונא דידיה הוא ולא בנזק אלא דבעי למפשט מהברייתא דפסיק ותני נותן לו דמי עינו דמשמע כל ה׳ דברים ונזק בכלל שהוא עיקר דמי עינו ועל זה דחה הש״ס שפיר דברייתא אתיא כמ״ד א״צ אבל למ״ד צריך גט שיחרור פטור מנזק אבל בשבת וריפוי חייב מקרא דתחת שינו ולפמ״ש נתיישב לי ב׳ לשונות הרמב״ם ז״ל שסותרין זא״ז דבהלכות חובל ומזיק פ״ד פסק להדיא כל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס כו׳ לפיכך המפיל שן עבדו ואח״כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו׳ ובפ״ו מה׳ עבדים כתב להיפך הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכבר השיגו הראב״ד ז״ל והקשה מדידיה אדידיה וכל מפרשיו נדחקו ונלאו למצוא הפתח ולפמ״ש יש לי ליישב בנקל וכ״ש לשיטתו של הרמב״ם ז״ל שכתב שם בפ״ה מהל׳ חובל ובפ׳ ראשון מהל׳ טוען שנזק וצער הם קנס וא״כ מ״ש בפ״ד מהלכות חובל דפטור מדמי עינו היינו מנזק וצער דלדידיה הוי קנס ומש״ה פטור משום דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשמעתין לענין קנס וסובר הרמב״ם ז״ל דאיבעיא ל״ש לענין למ״ד של עבד ל״ש נוק וצער דמ״ל קטליה כוליה כו׳ כיון דתרוייהו קנסא נינהו והיינו דפשט הש״ס מעיקרא מסימא את עינו משום דמשמע דאפילו נזק וצער בכלל וכיון דדחי הש״ס הדר הו״ל איבעיא דלא איפשטא ופטור אם לא שתפס ומ״ש הרמב״ם ז״ל סתם אינו נותן היינו משום דאדלעיל מיניה סליק שכתב להדיא מעוכב ג״ש אין לו קנס ועליה מסיק לפיכך וממילא ידעינן דהיינו לענין דמי קנס שבדמי עינו איירי וכן בבבא דמציעתא שכתב לענין חבלו בו אחרים נראה ג״כ מהמשך לשונו דדוקא לענין קנס של חבלה איירי ובזה יובן מ״ש שם בלשון השגת הראב״ד ז״ל דהני ממונא נינהו ולא קנסא ע״ש שאין לדברים אלו הבנה ולמאי דפרישית א״ש ואין כאן מקומו להאריך והחכם יבין מדעתו ומ״ש הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהל׳ עבדים נותן לו דמי עינו היינו חיוב דמים שבו לבר מקנסא דהיינו ריפוי שבת ובשת כנ״ל לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ועיין מ״ש הב״ח בי״ד סימן רס״ז וכבר הקשה הט״ז שם על דבריו ובר מן דין שמעתתא דידיה מרפסן איגרי שכתב ליישב דבהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת נותן דמי עינו וכל שהיה שהות בינתיים לכתוב גט שיחרור פטור ומי שיש לו מוח בקדקדו יראה שהדעת מכרעת להיפך ומ״ש נלע״ד נכון בעז״ה והרבה דברים מאלה וכאלה יש לי בזה בישוב לשונות הרמב״ם ז״ל ואין להאריך ודוק היטב:
ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: הפיל את שינו של עבדו, ואחר כך סימא את עינויוצא העבד לחירות בגלל שינו כמפורש בכתוב ״לחופשי ישלחנו תחת שינו״ (שמות כא, כז), ונותן לו האדון דמי עינו כאילו היה בן חורין. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שעבד שעדיין לא קיבל שטר שיחרור יש לו קנס וקנס לרבו, יש לתהות: השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה [עכשיו, הרי, אם חובלים בו אחרים הם נותנים לו את הקנס לרבו], חבל ביה רביה גופיה, יהיב ליה לדידיה [אם חובל בו אדוניו עצמו, יתן לו לעצמו] דמי עינו?
The Gemara suggests: Come and hear a proof based on what is taught in a baraita: If the master knocked out the slave’s tooth and then blinded his eye, then the slave is emancipated due to the loss of his tooth, as the verse states: “He shall let him go free for his tooth’s sake” (Exodus 21:27). And his master gives him reimbursement for the value of his eye, as though he were a freeman. And if you say that a slave that did not yet receive a bill of manumission does render one whose ox kills him liable to pay the penalty, and the penalty is paid to his master, then one could ask: Now if other people injure him, then they give the payment to his master; if his master himself injures him, then should he give the payment for the slave’s eye to him?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הדִּלְמָא כמ״דכְּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ צָרִיךְ דְּתַנְיָא בְּכוּלָּן עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵירוּת ווְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר צָרִיךְ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר צָרִיךְ.

The Gemara answers: Perhaps this baraita is in accordance with the one who said that when a slave is emancipated because his master knocked out his tooth he does not need a bill of manumission and is automatically emancipated the moment his tooth is knocked out, as it is taught in a baraita: For all of them, for all twenty-four limbs about which the Sages said that a slave is emancipated if his master damages one of them, a slave is emancipated by means of them, and he requires a bill of manumission from his master; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Meir says: He does not require a bill of manumission. Rabbi Eliezer says: He requires it. Rabbi Tarfon says: He does not require it. Rabbi Akiva says: He requires it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בכולן – עשרים וארבעה ראשי אברים האמורין במס׳ נגעים (פ״ו מ״ז) לענין שאינן מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות של ידים ורגלים וראש החוטם וראשי האזנים וראש הגוויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת ולא קרינא ביה לכל מראה עיני הכהן (ויקרא יג).
עבד יוצא בהן לחירות – דמומין שבגלוי הן ואינן חוזרין כשן ועין ואתרבו בכלל ופרט וכלל בפ״ק דקדושין (דף כד:).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: דלמא [שמא] ברייתא זו סבורה כמאן דאמר שיטת מי שאומר] שבמקרה של שיחרור עבד בגלל הפלת שן אינו צריך שטר שיחרור, אלא משתחרר מיד עם הפגיעה בו. דתניא כן שנינו בברייתא]: בכולן, בכל עשרים וארבעה ראשי איברים שהגדירו חכמים שעבד יוצא בהם לחופשי אם חבל בו רבו באחד מהם, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך גט (שטר) שחרור מרבו, אלו דברי ר׳ ישמעאל. ר׳ מאיר אומר: אינו צריך שטר שיחרור. ר׳ אלעזר אומר: צריך. ר׳ טרפון אומר: אינו צריך. ר׳ עקיבא אומר: צריך.
The Gemara answers: Perhaps this baraita is in accordance with the one who said that when a slave is emancipated because his master knocked out his tooth he does not need a bill of manumission and is automatically emancipated the moment his tooth is knocked out, as it is taught in a baraita: For all of them, for all twenty-four limbs about which the Sages said that a slave is emancipated if his master damages one of them, a slave is emancipated by means of them, and he requires a bill of manumission from his master; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Meir says: He does not require a bill of manumission. Rabbi Eliezer says: He requires it. Rabbi Tarfon says: He does not require it. Rabbi Akiva says: He requires it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הַמַּכְרִיעִין לִפְנֵי חֲכָמִים אוֹמְרִים נִרְאִים דִּבְרֵי ר׳רַבִּי טַרְפוֹן בְּשֵׁן וָעַיִן הוֹאִיל וְתוֹרָה זִכְּתָה לוֹ וְדִבְרֵי ר״ערַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁאָר אֵבָרִים הוֹאִיל וּקְנַס חֲכָמִים הוּא.

Those who rule before the Sages, i.e., those who attempt to rule by finding a middle ground between the different opinions, say as follows: The statement of Rabbi Tarfon, that the slave does not require a bill of manumission, seems correct in the case of a tooth or an eye, since the Torah transferred his freedom to him explicitly (Exodus 21:26–27). And the statement of Rabbi Akiva, that he does require a bill of manumission, seems correct in the case of other limbs, since it is a rabbinic penalty that he goes free.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המכריעין – דעת חכמים איזו נראה ולא אתפרש מאן נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המכריעין לפני חכמים, כלומר, אותם חכמים שהיו בודקים ומנסים להכריע בשיטות ולתווך ביניהן אומרים כך: נראים דברי ר׳ טרפון שאינו צריך שטר שיחרור — בשן ועין, הואיל ותורה זכתה לו במפורש את שיחרורו (שמות כא, כו-כז), ונראים דברי ר׳ עקיבא שצריך לכתוב לו שטר שיחרור — בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא.
Those who rule before the Sages, i.e., those who attempt to rule by finding a middle ground between the different opinions, say as follows: The statement of Rabbi Tarfon, that the slave does not require a bill of manumission, seems correct in the case of a tooth or an eye, since the Torah transferred his freedom to him explicitly (Exodus 21:26–27). And the statement of Rabbi Akiva, that he does require a bill of manumission, seems correct in the case of other limbs, since it is a rabbinic penalty that he goes free.
רי״ףרש״יפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קְנָס הָא קְרָאֵי קָא דָרְשִׁינַן אֶלָּא אֵימָא הוֹאִיל וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים הוּא.

The Gemara questions the wording used: Is it a rabbinic penalty? Don’t we interpret verses to conclude that a slave is emancipated when any of the twenty-four limbs are damaged by the master? Rather, say as follows: the statement of Rabbi Akiva seems correct in the case of other limbs, since it is an interpretation of the Sages, and it is not written explicitly in the Torah. This question of the Gemara remains unresolved.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קראי דרשינן – בקידושין (שם).
הואיל ומדרש חכמים הוא – אומר ר״ת דחיישי׳ שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה אבל בשן ועין לא חיישי׳ דזיל קרי בי רב הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על הלשון תוהים: קנס חכמים?! הא קראי קא דרשינן [הרי מקראות אנו דורשים] ללמוד שהעבד משתחרר לא רק בחבלת שן ועין אלא גם בחבלה באיברים אלה! אלא אימא [אמור כך]: הואיל ומדרש חכמים הוא, ולא נכתב כן במפורש בתורה.
The Gemara questions the wording used: Is it a rabbinic penalty? Don’t we interpret verses to conclude that a slave is emancipated when any of the twenty-four limbs are damaged by the master? Rather, say as follows: the statement of Rabbi Akiva seems correct in the case of other limbs, since it is an interpretation of the Sages, and it is not written explicitly in the Torah. This question of the Gemara remains unresolved.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיבַּעְיָא לְהוּ זמְעוּכָּב גֵּט שִׁחְרוּר אוֹכֵל בִּתְרוּמָה אוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל {ויקרא כ״ב:י״א} קִנְיַן כַּסְפּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּמְחוּסָּר גֵּט שִׁחְרוּר קִנְיַן כַּסְפּוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ.

§ A similar dilemma was raised before the Sages: If a priest’s slave was detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, may he partake of teruma, as the slave of a priest may, or may he not partake of it? The Gemara presents the sides of this dilemma: The Merciful One states in the Torah: “But if a priest buy any person, the purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this slave is not the purchase of his money, as the master cannot enslave him. Or perhaps since the slave is still lacking a bill of manumission, the words “the purchase of his money” are said about him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוכל בתרומה – אם עבד כהן הוא.
קנין כספו אמר רחמנא – לענין תרומה.
מעוכב גט שחרור אוכל כו׳ – הך בעיא לא אתיא אליבא דר״ל דריש פרק בתרא דכריתות (כריתות כד:) דמסקינן אליבא דרשב״ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אי נמי יש לחלק דהתם במעוכב גט שחרור ע״י הפקר אוכל בתרומה כמו שמותר בשפחה כדפרישית לעיל והכא איירי בחציו עבד וחציו בן חורין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עבד של כהן כבר ידעת שאוכל בתרומה מתורת קנין כספו ומ״מ כל שנשתחרר אע״פ שעדין מעוכב גט שחרור אינו אוכל ואע״פ שבאחרון של כריתות אמרו שרשב״ג סובר שהוא אוכל אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ויש מפקפקים בה מצד שאף תנא קמא לא נחלק עליו מטעם מעוכב גט שחרור אלא מטעם אחר ומ״מ הואיל ונשאלה כאן ולא הובררה ראוי להחמיר בה ולא עוד אלא שאף מה שתירצו כאן הכא לאו קנין כספו הוא טעמא דמיסתבר הוא וראוי לסמוך ואין לומר על כיוצא בזה אשנויא לא סמכינן:
כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה ממה נפשך אם כהן מתורת כהן ואם עבד מתורת עבד וחולקין חלק כאחד על הגרן אבל לא זה בלא זה שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו שמא יעלוהו ליוחסין כמו שביארנו בשני של כתבות הגדילו משחררין זה את זה:
כבר ידעת שהמוכר פירות דקל לחברו הואיל ואינן בעולם אינו כלום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם הקנה לו דקל לפירותיו קנה הואיל והקנה לו הגוף שהוא בעולם אע״פ שלא הקנהו אלא לצורך פירותיו וא״כ אף מכר עבדו לקנס ר״ל שאם יוגח וימות יהא הקנס שלו יראה לי שהוא כדקל לפירותיו וקנה ומ״מ בסוגיא זו נשאלה ולא הובררה ומתוך כך פסקו בה שהדבר ספק ואם תפש אין מוציאין מידו אלא שאני תמה שהרי זה לגמרי כדקל לפירותיו ומתוך כך נראה לי בשמועה זו שמכר קנסו של עבד ולא מכר הגוף לקנסו והרי זה כפירות דקל ומכל מקום קאי שור וקאי עבד והרי זה בעולם יותר מפירות דקל שאע״פ שהדקל בעצמו אצל הפירות כשור ועבד אצל הנגיחה מכל מקום הפירות אי אפשר להיותם עכשו בעולם אבל זו אע״פ שאיפשר שלא תבא הנגיחה לעולם ואם תבא שיזכה בה ויפטר מטעם מודה בקנס מ״מ הואיל ואיפשר להיות הנגיחה תכופה לדבורו הרי היא כמי שבאה ומתוך כך נשארה בספק ואע״פ שבאחר שתתגיירי (קדושין ס״ב.) קאי איש וקיימא אשה מ״מ אין הקדושין תופסין עד שתתגייר הא כל שמכר עבדו לקנס כדקל לפירותיו הוא וקנה וכעין מה שאמרו (ב״מ ל״ד.) לכשתגנוב ותרצה ותשלמני תהא פרה קנויה לך מעכשו ויש מפרשים בשאלה שאף בעבד לקנסו הוא ומפני שדקל לפירותיו יש לו להשתדל בתקונו כדי שיצליחו פירותיו ונמצא שיש לו שיכות אצל הדקל לתקנו ולהצליחו אבל עבד אין לו להשתדל בו כלל שיבא ידי קנס והרי הוא כדין דבר שלא בא לעולם ולשטה זו יש לפרש בנוסח השאלה עד כאן לא קאמרי רבנן אין אדם וכו׳ אלא בפירות דקל דהשתא מיהת ליתנהו וכיוצא בה בעבד אף במכר גופו לקנס הואיל ואין לו אצל העבד כלום אלמלא שיש לבא מטעם קאי שור וקאי עבד אלא שנראה לי כדעת ראשון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מעוכב גט כו׳ והכא איירי בחציו כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל תימה ואיך יאכל בתרומה החצי בן חורין אפילו למשנה ראשונה אלא בע״כ איירי כו׳ ע״י הפקר כו׳ עכ״ל ע״ש ולא ידענא (א) תמיהתו על דברי התוס׳ דהא לקמן בשמעתין לענין קידושין נמי בעי למימר בכה״ג דאין קידושיו קידושין כלל אע״ג דהוי חצי בן חורין וק״ל:
גמרא איבעיא להו מעוכב ג״ש אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא כו׳. ויש לדקדק לפמ״ש לעיל דף ל״ח דאף למאן דפליג אדשמואל במפקיר עבדו סבר ג״כ דרשא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דמוקי ליה לענין פסח בלבד שאין מעכבו מלאכול בפסחו וכתבתי שם שכן הוא להדיא בירושלמי ושכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל וא״כ מאי קמיבעיא ליה הכא אי ס״ד דמעוכב ג״ש לאו קנין כספו הוא אמאי איצטריך התם עבד איש ות״ל מדכתיב מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכיון שהפקירו רבו ואין רשותו עליו לאו מקנת כסף הוא ומאי איצטריך למעוטי ואולי יש לחלק בין מקנת כסף בין קנין כספו דמשמע טפי המיוחד לו אע״ג דלענין תרומה כ״ע מודו דלא בעינן מיוחד לו אלא הכל תלוי בקנין הגוף כמ״ש התוס׳ בריש פרק אלמנה לכ״ג ע״ש אכתי יש לומר דמעוכב ג״ש גרע טפי דאפי׳ הגוף אינו מיוחד כיון שעומד להשתחרר וק״ל:
תוספות בד״ה מעוכב ג״ש כו׳ דמסקינן אליבא דרשב״ג כו׳ עכ״ל. כבר כתבתי לעיל דף ל״ט שיש כאן ט״ס דאליבא דרבנן דרשב״ג מסקינן הכי בפ״ב דכריתות והר״ן ז״ל נמשך בזה אחר לשון התוספות לקמן בסוגיא דאין פודין את השבויים ע״ש:
בא״ד א״נ יש לחלק כו׳ והכא איירי בח״ע וחב״ח עכ״ל. וכתב מהרש״ל ז״ל שיש לתמוה היאך אפשר דח״ע וחב״ח יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה כו׳ ע״ש ומהרש״א ז״ל תמה על תמיהת מהרש״ל ז״ל דהא לקמן אשכחן נמי לענין קידושין למ״ד אין תופסין אע״ג דחציו ב״ח כו׳ ע״ש ובאמת דאי משום הא לא איריא דמה ענין קידושין לאכילת תרומה דלענין קידושין כיון דלא חזיא לכוליה לא שייך נמי לחציו ולא חלו הקידושין כלל משא״כ לענין תרומה ע״כ צד חירות שבו אינו אוכל בתרומה והו״ל זר מיהו לכאורה היה נ״ל ליישב דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה כיון דקנין כספו של כהן הוא ואפילו ע״ע גופא הוי אכיל תרומה אי לאו משום דלא מקרי קנין כספו שאין גופו קנוי לו לגמרי והכי איתא להדיא בת״כ משא״כ ח״ע וחציו בן חורין כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו א״כ אפילו צד חירות מותר כיון דמקרי קנין כספו. אמנם אחר עיון יראה דא״א להעמיד שיטת התוספות בזה דאע״ג דחציו קנוי לרבו אפ״ה אסור בתרומה דהא ב׳ שותפים כהן וזר שיש להם עבד בשותפות איתא להדיא בת״כ דאסור לאכול בתרומה וכ״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ תרומות וכתב הכ״מ שהוציאו מהת״כ ולענ״ד משנתינו היא זו ביבמות פרק אלמנה לכ״ג בת ישראל הניסת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אי משום דעובר במעי זרה זר הוא או משום דאינו ילוד אינו מאכיל ואפילו רבנן דפליגי היינו מטעמא אחרינא אבל כ״ע מודו דהיכא שיש לזר חלק בעובר אינו רשאי לאכול חלק בתרומה אצל הכהן אם לא שנדחוק לפרש דהתם איירי שיש הרבה עבדים ומטעם ברירה אתינן עלה שאפשר שיגיע העבד לחלק העובר לגמרי ולא ידעינן הי מינייהו אלא שזה דוחק ולשון הסוגיא שם לא משמע הכי וכ״ש שכבר כתבתי דבת״כ מבואר להדיא דעבד של שותפין אפילו יש לזר חלק ממאה אינו אוכל ולשון התוס׳ צ״ע:
תד״ה מעוכב וכו׳. עי׳ ברמב״ן במלחמות פ״ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ״ז דאורייתא:
ב ועוד בענין מעוכב גט שיחרור איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: מעוכב גט (שטר) שחרור שהיה עבדו של כהן, האם אוכל בתרומה או אינו אוכל? והצדדים בשאלה: ״קנין כספו הוא יאכל בו״ (ויקרא כב, יא) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי [וזה] לאו [לא] קנין כספו הוא, או דלמא [שמא] כיון שמחוסר עדיין גט שחרור, ״קנין כספו״ קרינא ביה [קוראים אנו בו]?
§ A similar dilemma was raised before the Sages: If a priest’s slave was detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission, may he partake of teruma, as the slave of a priest may, or may he not partake of it? The Gemara presents the sides of this dilemma: The Merciful One states in the Torah: “But if a priest buy any person, the purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this slave is not the purchase of his money, as the master cannot enslave him. Or perhaps since the slave is still lacking a bill of manumission, the words “the purchase of his money” are said about him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) ת״שתָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וְלָדָהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה וְחוֹלְקִין חֵלֶק אֶחָד עַל הַגּוֹרֶן הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת מְשַׁחְרְרִין זֶה אֶת זֶה.

The Gemara answers: Come and hear a solution to this question based on what Rav Mesharshiyya says: With regard to a woman married to a priest whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, and it is not known who is who, then these two children may partake of teruma. One is a priest and one is the slave of a priest, both of whom may partake of teruma. And they must divide one portion of teruma together at the threshing floor, because the slave of a priest is not allowed to collect teruma at the threshing floor. And when the mixed children have grown up, they free each other, and by doing so the one who was a slave is freed. This teaches that although the son of the maidservant was not enslaved for practical purposes, since his status as a slave could not be confirmed with certainty, he could still partake of teruma, as he was lacking a bill of manumission.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אוכלין בתרומה – שניהם ממה נפשך דחד כהן וחד עבד כהן.
וחולקין חלק א׳ – ביבמות (דף צט:) מפרשים חלק כאחד שאין נותנין להם תרומה בגורן לזה בלא זה דקסבר אין חולקין תרומה לעבד כנעני בגורן אלא א״כ רבו עמו דלמא אתי למימר כהן הוא ומסקו ליה ליוחסין והשתא לא אתי לאסוקינהו והאי מעוכב גט שחרור הוא ואין לרבו רשות עליו דלא ידע הי מינייהו עבד וצריכין שישחררו זה את זה וקתני סיפא הגדילו התערובות משחררין זה את זה וקתני אוכלין בתרומה.
הרי אלו אוכלים בתרומה – והא דאמרינן בפ״ק דכתובות (דף יג:) גבי עשרה כהנים ופי׳ אחד מהם ובעל הולד שתוקי שמשתיקין אותו מדין כהונה מדכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו הא אמרינן בפ׳ נושאין על האנוסה (יבמות דף ק:) דזרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזרו אי נמי הכא לאחר שנולדו נתערבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לשאלה ממה שאמר רב משרשיא: כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה שילדו שתיהן ילדים, ונתערבו הילדים ולא ברור מיהו כל אחד מהם — הרי אלו, שני הילדים, אוכלין בתרומה, וחולקין (מקבלים יחד) חלק אחד של תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם הוא כהן ומגיע לו בשביל עצמו, והשני הוא עבד והוא אוכל מכוח האדון. וכאשר הגדילו התערובותמשחררין זה את זה ונמצא העבד שביניהם נעשה בן חורין. משמע שאף שילד זה שהיה בן שפחה עומד לשיחרור, בכל זאת, כיון שהוא מעוכב עדיין שטר שיחרור — הריהו אוכל בתרומה!
The Gemara answers: Come and hear a solution to this question based on what Rav Mesharshiyya says: With regard to a woman married to a priest whose offspring was mixed with her maidservant’s offspring, and it is not known who is who, then these two children may partake of teruma. One is a priest and one is the slave of a priest, both of whom may partake of teruma. And they must divide one portion of teruma together at the threshing floor, because the slave of a priest is not allowed to collect teruma at the threshing floor. And when the mixed children have grown up, they free each other, and by doing so the one who was a slave is freed. This teaches that although the son of the maidservant was not enslaved for practical purposes, since his status as a slave could not be confirmed with certainty, he could still partake of teruma, as he was lacking a bill of manumission.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִם יָבֹא אֵלִיָּהוּ וְיֹאמַר בְּחַד מִינַּיְיהוּ דְּעֶבֶד הוּא קִנְיַן כַּסְפּוֹ קָרֵינָא בֵּיהּ הָכָא לָאו קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא כְּלָל.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case of the two children, if Elijah the prophet will come and say about one of them that he is a slave, then he is called “the purchase of his money,” because in reality he is a full-fledged slave. Here, in the dilemma before the Sages, the slave is not the purchase of his money at all because the master declared him ownerless. This question of the Gemara remains unresolved.
רי״ףפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם] אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו [על אחד מהם] שעבד הוא, אם כן, ״קנין כספו״ קרינא ביה [קוראים אנו בו] לכל ענין, ומה שצריכים לשחרר זה את זה הוא רק מחמת חוסר ידיעתנו, שאין בידינו דרכים לגלות מיהו בן השפחה. אבל הכא לאו [כאן לא] קנין כספו הוא כלל, כיון ששיחררו, אף שעדיין לא נתן לו שטר — שמא אינו נחשב כבר כקנין כספו, ולא נפתרה איפוא השאלה.
The Gemara rejects this: How can these cases be compared? There, in the case of the two children, if Elijah the prophet will come and say about one of them that he is a slave, then he is called “the purchase of his money,” because in reality he is a full-fledged slave. Here, in the dilemma before the Sages, the slave is not the purchase of his money at all because the master declared him ownerless. This question of the Gemara remains unresolved.
רי״ףפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) חאִיבַּעְיָא לְהוּ עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ לִקְנָס מָכוּר אוֹ אֵינוֹ מָכוּר.

§ The Gemara discusses the penalty paid when an ox kills a slave: A dilemma was raised before the Sages: If a slave whose master sold him to another person only with regard to the penalty, meaning that if this slave were to be killed by an ox then the penalty would be paid to the purchaser, is he sold or is he not sold? In other words, does this sale take effect or not?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמכרו רבו – לאחר.
לקנס – שאם יגחנו שור יהא קנסו שלו אבל לשאר דברים לא מכרו.
מכור – לקנס מיהא.
או לא מכור – ואם נגח קנסו לרבו ראשון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
עבד שמכרו רבו לקנס כו׳ – מכר קנס של עבד לא מיבעיא ליה דאפי׳ לר״מ לא קני דהא לא עבידי דאתי כדקאמרי׳ וכ״ש לרבנן אלא במכרו רבו לקנס מיבעיא ליה דדילמא אפי׳ לרבנן קני להו כמו דקל לפירותיו כדאמרי׳ הא קאי שור והא קאי עבד או דלמא אפי׳ לר״מ לא קני דלא דמי [לפירות דקל] שהפירות יוצאים מגוף הדקל ועבידי דאתו אבל קנסא מעלמא אתי ולא עבידי דאתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עבד שמכרו רבו לקנס – פירושא כשאמר הרי הוא מכור לך לקנסו, והכי מיבעי ליה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא, ולא קני אף לר׳ מאיר, דלא אמר ר״מ בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונאב דפליגי בפירות דקל, ולא דמי לאומר לאשהג הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי, לאחר שתשתחררי, דהתם הגוף בעולם, ואע״ג דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שלא בא לעולם כלל, דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיהד, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות, דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו. ולא דמי לא למוכר פירות דקל, ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי, דהתם לא קנה לרבנן אע״ג דקאי איש וקאיה אשה, אלא למוכר שדהו לפירות או למוכר שפחה לעובריה דמי, ולא מחוור לישנא דקאמר הא קאי שור והא קאי עבדו.
א. כלומר דלא איירי שמכר הקנס של העבד, וכ״כ בתוד״ה עבד, רשב״א מג א, וריטב״א. ובמאירי פי׳ שמכר קנס.
ד. סברת רבינו דאף שמוכר העבד לקנס מ״מ אינו כמוכר דקל לפירות דשם הפרי בא מגוף הדקל משא״כ בעבד לקנס. ולכאורה הוא כמו המוכר פרה לכפילא, עיין ב״מ לג ב בתוס׳ ר״פ. והנפ״מ במוכר לחבירו מעות לפירות, שהרי הכסף הראשון אינו בעולם כשבא הריווח, ומרבינו משמע שאינו מועיל, וראה בזה בקצה״ח סי׳ כט סק״ד.
ה. בנדפס: דהאי איש והאי אשה.
ו. וכן הק׳ הרשב״א להלן מג א, וכוונתם דבשלמא לשי׳ התוס׳ דהספק בגמ׳ מצד מי יימר וכו׳ מובן, אך לשיטת רבינו דהוא ספק בהלכה קשה לשון הגמרא.
(17-18) איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור תיבעי לרבי מאיר תיבעי לרבנן, תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו וכו׳. תימה מאי קמיבעיא ליה, דהא פשיטא דמוכר דקל לפירותיו אפילו לרבנן קנה ומוכר עבד לקנס כמוכר דקל לפירותיו דמי, ומאי האי נמי דקאמר תיבעי לרבי מאיר עד כאן לא קאמר רבי מאיר אלא כגון פירות דקל דעבידי דאתו אבל הכא מי יימר דתנגח, דבמוכר גוף לפירותיו לא אשכחן דנבעי מידי דעביד דאתי. וכתב הרמב״ן נ״ר דהכי מיבעי לה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לרבי מאיר דלא אמר רבי מאיר בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגתא דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל. ולא דמי אומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואף על גב דלא עביד דאתי קנה, אלא דמי לדבר שאינו בעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה, או דילמא הרי הוא כמוכר גוף לפירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן, והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו, ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אף על גב דקאי איש וקאי אשה, אלא למוכר שדהו לפירות דמי או למוכר שפחה לעובריה דמי, עד כאן.
ולכאורה משמע דכי מהדרינן בריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג:) אטעמא דמתניתין דקתני למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו ופרישנא טעמא משום דבעל הבית מקנה ליה כפילא ואתקיף עלה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו׳ ודחיק רבי זירא ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו חוץ מגיזותיה וולדותיה, ורבא דחיק ומוקי לה דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קניה לך, ולא מוקמינן לה בטעמא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי תרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו לכפיליה, ותו ליכא לאקשויי אי הכי אפילו גיזותיה וולדותיה, דהא לא אקני ליה ניהליה אלא לכפילא לבד, נראה דמהאי טעמא הוא משום דאי אפשר לו להקנות כפיליה משום דלאו פירות דגופה נינהו ובמשיכתה של פרה לא קנה לה כפילא, דלא דמי לפירות דקל דמגופיה נינהו ובחזקת הדקל קני להו לפירי דעבידי דאתו מיניה, אלא דקשיא לי דהא מוכר חורבה לאוירא קנה אוירא אף על גב דאוירא לאו פירי דחורבה נינהו ואפילו הכי קני ליה אגב חורבה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק חזקת הבתים, תני המוכר עוברי בהמתו לחברו לא עשה כלום המוכר מעשרות שדהו לחברו לא עשה כלום המוכר ולדי שפחתו לחברו לא עשה כלום המוכר אויר חורבתו לחברו לא עשה כלום, אלא מוכר לו בהמה ומשייר עובריה מוכר שדה ומשייר מעשרותיו מוכר שפחה ומשייר ולדותיה מוכר חורבה ומשייר אוירה [בנדפס: וטעמא דמילתא דמוכר אויר חורבתו דלא עשה כלום ויכול לשייר אויר חרבתו דכל המשייר בעין יפה משייר והוי ליה כמשייר חורבה לאוירה וכאותה שאמרו בפרק מי שמת אמר רבא אמר רב נחמן אם תרצה לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא שייר מקום פירי דקל לאחר ופירותיו לעצמו שייר מקום פירי דכל דמשייר בעין יפה משייר, אלמא המוכר חורבה לאוירה קנה]. ואולי נאמר דאויר החורבה הרי הוא כאחת מחלקי החורבה, וכבר הארכתי יותר מזה בכתובות בסוף המסכתא. ובתוספות פירשו כאן דכל היכי דאיכא תרי מי יימר קיל טפי מפירות דקל ואפילו לרבי מאיר כדהכא וכל שכן כההוא דריש פרק המפקיד (בבא מציעא לג:) דאיכא תלתא מי יימר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה עבד שמכרו כו׳ מכר קנס של עבד כו׳ דלא דמי לדקל לפירותיו כו׳ עכ״ל כן הוא בכל נוסחי תוספות הישנים משום דלכאורה לר״מ במכר קנס של עבד נמי איכא למבעיא הכי מה״ט אי איכא לפלוגי בין פירות דקל דעבידי דאתי ובין קנס של עבד דלא עבידי דאתי אבל מדנקט עבד שמכרו רבו לקנס כו׳ משמע דאפילו לר״מ לא מבעיא ליה אלא בכה״ג דומיא דדקל לפירות אבל במכר הקנס של עבד לא מבעיא ליה דפסיקא ליה ביה דאפי׳ לר״מ כיון דלא עבידי דאתי אינו מכור ומהרש״ל הגיה ולא דמי לפירות דקל כו׳ (ב) ולא ידעתי כוונתו:
ד״ה עבד וכו׳ ועבידי דאתו. עי׳ ב״מ ד׳ לג ע״ב תד״ה כגון:
ג ועוד בענין הזכות בקנס של עבד: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: עבד שמכרו רבו לאדם אחר רק לענין קנס, כלומר, שאם יהרג על ידי שור — שהקנס יהיה שייך לקונהו אבל לשאר הדברים לא מכרו, האם הוא מכור או אינו מכור? כלומר, האם חלה מכירה זו.
§ The Gemara discusses the penalty paid when an ox kills a slave: A dilemma was raised before the Sages: If a slave whose master sold him to another person only with regard to the penalty, meaning that if this slave were to be killed by an ox then the penalty would be paid to the purchaser, is he sold or is he not sold? In other words, does this sale take effect or not?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) תִּיבְּעֵי לר״מלְרַבִּי מֵאִיר תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן תִּיבְּעֵי לר״מלְרַבִּי מֵאִיר עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״מרַבִּי מֵאִיר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ אֲבָל הָכָא מִי יֵימַר דְּמִינְּגַח וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר דְּמִינְּגַח מִמַּאי דִּמְשַׁלֵּם

The Gemara explains: Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, who holds that one can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and raise the dilemma according to the opinion of the Rabbis, who hold that one cannot. Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir states that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world only in a case such as produce of a date palm, as this is an entity whose manner it is to come, and since one can be assured of the dates growing, one can sell them even beforehand. However, here, who will say that the slave will be gored? And even if you say that he will be gored, from where do you know that the owner of the ox who gored him will pay the penalty?
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תיבעי לר״מ – דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לכשאתגייר כו׳ (קדושין דף סג.).
פירות דקל – המוכר פירות דקל עד שלא חנטו דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דר׳ מאיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: תיבעי [תישאל] השאלה לדעת ר׳ מאיר, תיבעי לרבנן [תישאל לדעת חכמים]. תיבעי [תישאל] לדעת ר׳ מאיר; עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר׳ מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא כגון המוכר פירות דקל דעבידי דאתו [שעשויים שיבואו], שדרך הטבע הוא שהם צומחים, ולכן יכול למכור דבר עתידי, אף על פי שאינו מצוי כעת, אבל הכא מי יימר דמינגח [כאן מי יאמר שהעבד כלל יינגח]? ואם תמצא [תרצה] לומר דמינגח [שיינגח], ממאי דמשלם [מניין יודע אתה שישלם] בעל השור שנגחו את הקנס?
The Gemara explains: Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, who holds that one can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, and raise the dilemma according to the opinion of the Rabbis, who hold that one cannot. Raise the dilemma according to the opinion of Rabbi Meir, as Rabbi Meir states that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world only in a case such as produce of a date palm, as this is an entity whose manner it is to come, and since one can be assured of the dates growing, one can sell them even beforehand. However, here, who will say that the slave will be gored? And even if you say that he will be gored, from where do you know that the owner of the ox who gored him will pay the penalty?
רי״ףרש״יפסקי רי״דרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין מב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין מב:, רי"ף גיטין מב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין מב:, רש"י גיטין מב:, תוספות גיטין מב:, פסקי רי"ד גיטין מב:, רמב"ן גיטין מב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין מב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין מב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין מב:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין מב:, פני יהושע גיטין מב:, גליון הש"ס לרע"א גיטין מב:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין מב:, אסופת מאמרים גיטין מב:

Gittin 42b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 42b, Rif by Bavli Gittin 42b, Collected from HeArukh Gittin 42b, Rashi Gittin 42b, Tosafot Gittin 42b, Piskei Rid Gittin 42b, Ramban Gittin 42b, Rashba Gittin 42b, Meiri Gittin 42b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 42b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 42b, Penei Yehoshua Gittin 42b, Gilyon HaShas Gittin 42b, Steinsaltz Commentary Gittin 42b, Collected Articles Gittin 42b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144