פי׳ בעיקריתם היתה משמרת אותם לשם מצה מתחלה.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לנכרים".
(1) 
מְנַקְּטָא לֵיהּ אִימֵּיהּ בְּאַרְבֵי.:
מְנַקְּטָא לֵיהּ אִימֵּיהּ בְּאַרְבֵי.that his mother would bring him wheat in a trough. In other words, she would guard the wheat grains from when they were harvested by placing them in vessels and guarding them until Passover.
ערך ארב
ארב – אמר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי (פסחים מ:) אין שורין את המורסן פירוש היתה זהירה הרבה בעקריהן והיתה משמרת אותן לשם מצה.
א. [טרוקן פעסל.]
מנקטא לה אימיה – חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא.
בארבי – מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח.
תוס׳ בד״ה האלפס כו׳ בלע בתמיה נ״ב מבואר בביאורי הסמ״ג שלי. בד״ה רבא מחו כו׳ בסופו לידי חמוץ כל כך. נ״ב ובאשר״י כתב בהאי לישנא שאינה באה לידי חמוץ ואפ״ה הלשון מגומגם שאפילו יבא לידי חמוץ הא אין איסור חמץ אלא מה׳ מיני דגן לבד וצ״ל דה״ק מאחר שאין דרכן לבא לידי חמוץ מש״ה לא גזרי׳ אטו שאר קמח דלא אתי לאיחלופי לפי שאינו בדומה וק״ל וכן משמע קצת באשר״י ע״ש והרי״ף פי׳ חסיסי הוא קמח הבא ממצה אפויה כמו שאנו עושין ע״ש:
תוס׳ בד״ה אבל עושהו כו׳ ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא כו׳ עכ״ל אבל בפ׳ בני העיר לא כתבו התוס׳ כן ע״פ הפסיקתא שם וז״ל אהא דאמרי׳ ר״ח אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם וגו׳ ואין אנו עושין כן אלא מפטירין בירמיה שמעו דבר ה׳ וגו׳ כו׳ ע״פ הפסיקתא כו׳ עכ״ל ע״ש ויש ליישב דבריהם דהכא ע״פ הפסיקתא דה״פ דנהגינן ע״פ הפסיקתא לומר בכל השנים חזון בשבת שלפני ט׳ באב ולא בר״ח אב שחל להיות בשבת ובהפטרת שמעו דבר ה׳ ג״כ ע״פ הפסיקתא נוהגין כן ברוב השנים אלא כשחל ר״ח אב בשבת נדחית מפני הפטרת ר״ח דהיינו השמים כסאי דתדיר ושאינו תדיר כו׳ ודו״ק:
איתא בברייתא פסחים מ׳,ב בגד שאבד בו כלאים (רש״י: ״שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר״) הרי זה לא ימכרנו לגוי (רש״י: ״דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים, אתי לזבוניה האי גוי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה״), ולא יעשה בו מרדעת לחמור (רש״י: ״דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו״), אבל עושין אותו תכריכין למת.
ופירש״י: ״דמהתם תו לא שקיל ליה, דבגדי המת אסורין בהנאה, ומת אין מצוות נוהגות בו דכתיב במתים חפשי (תהלים פ״ח, ו׳), כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות (שבת ל׳,א)״.
והקשה הרב מקליש, הגאון רבי יחזקאל ליבשיץ זצ״ל, מחבר ״ספר המדרש והמעשה״, למה לי הטעם שנעשה חפשי, תיפוק דאינו מחמם, שהרי הוא מת?! ועי׳ ברמב״ם הל׳ כלאים פ״י הי״ט: ״אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום״, כמסקנת הגמ׳ בביצה ט״ו,א.
ויש ליישב עפ״י הרמב״ם פ״י דהלכות כלאים, דהנה בהלכה ט״ז כתב: ״תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. והצנועין מפשילין במקל״. ובהלכה י״ח כתב: ״לא ילבש אדם כלאים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס״. ועי׳ במפרשי הרמב״ם שנתקשו בשתי הלכות אלו, הסותרות זו את זו ויישבו בדרכים שונות (והסתירה כבר בכלאים, פרק ט׳ משנה ב׳ ומשנה ה׳, אלא ששם כתבו מפרשי המשנה שהמשנה האוסרת לגנוב את המכס היא אליבא דר׳ יהודה שדבר שאין מתכוין אסור, והמשנה המתירה למוכרי כסות למכור כדרכן היא אליבא דר׳ שמעון שדבר שאין מתכוין מותר).
ובט״ז יורה דעה סי׳ ש״א סק״ז כתב ביישוב הרמב״ם: ״דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה, דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס, נמצא דהלבישה היא לו הכרח והוה הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה, וכו׳, משא״כ במוכר כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהוא עליו, או להראות מדתו, והיה אפשר לעשות בדרך אחר, ע״כ אין הלבישה הכרחית לו, וכיון שאין מתכוין להנאתו מותר״. וכוונתו דאפשר לעשות בדרך אחרת, למשל להלביש על ״עץ״.
והקשו האחרונים עליו, דאדרבה, אם אפשר בדרך אחרת, הוה ליה אפשר, ובכל מקום משמע דאפשר חמור יותר מלא אפשר?!ב [וראה לעיל בסימן: ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״]. ונראה בהבנת הט״ז: זה שאפשר להלביש על ״עץ״ מורה שאין כאן לבישה כלל אף שבע״כ הוא מחמם והוה פסיק רישיה. כי האיסור בכלאים איננו החימום אלא מעשה הלבישה, וזה שבכל מקום שמים את הדגש על חימום – החימום הוא רק סימן מובהק ללבישה, וע״כ כשלא מחמם לא הוי לבישה.
ובזה מיושב הרמב״ם. במכס אסור משום דסוף סוף הוא מוכרח בעצמו ללבוש את הבגד כדי להבריח את המכס, ומה בכך שאינו מתכוין לחימום, הלא מעשה ההלבשה אסור, אבל אצל מוכרי כסות אפשר להלביש גם ״עץ״, ונמצא שלא היה לבישה כללג.
ובזה מיושבת קושיית הרב מקליש הנ״ל, דמה בכך שהמת אינו נהנה מהחימום, הלא בכלאים האיסור אינו החימום אלא מעשה הלבישה, וא״כ גם את המת אסור להלביש, משום דמוכרחים לקושרו בתכריכים, ולכן מוכרח רש״י לומר דהא דעושין בגד שאבד בו כלאים תכריכין למת הוא משום דמת חפשי מן המצוות, ודו״ק.ד
א. *) סימן זה – מתוך רשימות שרשם ד״ר אברהם ארזי ז״ל, מהשיעורים ששמע מהגריי״ו בביה״מ לרבנים בברלין.
ב. והקשו האחרונים עליו, דאדרבה, אם אפשר בדרך אחרת, הוה ליה אפשר, ובכל מקום משמע דאפשר חמור יותר מלא אפשר?! ובמרכבת המשנה שבת פ״א הלכה א׳ כתב דדבר שאפשר לעשותו בדרך אחרת בלא איסור, לא הוה פסיק רישיה, וזה במוכרי כסות, שיכול היה גם לשאת את הבגד על ידו, ולא במבריח מכס.
ג. במכס אסור משום דסוף סוף הוא מוכרח בעצמו ללבוש את הבגד כדי להבריח את המכס, ומה בכך שאינו מתכוין לחימום, הלא מעשה ההלבשה אסור, אבל אצל מוכרי כסות אפשר להלביש גם ״עץ״, ונמצא שלא היה לבישה כלל. עי׳ ב״השלמות״ בסוף הסימן.
ד. השלמות
במכס אסור משום דסוף סוף הוא מוכרח בעצמו ללבוש את הבגד כדי להבריח את המכס, ומה בכך שאינו מתכוין לחימום, הלא מעשה ההלבשה אסור, אבל אצל מוכרי כסות אפשר להלביש גם ״עץ״, ונמצא שלא היה לבישה כלל. ובמהר״י קורקוס על הרמב״ם כתב ד״ההיא דלהבריח את המכס מיירי בלבישה גמורה, והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודו כ״ע דאסור, ואף אם יש עשרה בגדים ואינו נהנה, מ״מ הרי לובש כלאים, ובלבישה דעת רבינו דלא שני לן בין נהנה ללא נהנה, כיון שלובש כלאים בכוונה חייב״, אלא שההיא דמוכרי כסות הוא מבאר דמיירי בנושא אותם על כתפו לבד ולא בלבישה גמורה, וזה כעין מש״כ הכסף משנה עיי״ש. ולפי הבנת הגריי״ו בט״ז אין צורך בזה, וגם בלבישה גמורה, אין כאן כלאים (והשווה תוס׳ בבא קמא קי״ג,א ד״ה ומר סבר), דאין זה נחשב לבישה, כי האדם היה רק ״היכי תמצא״, במקום דגם של עץ (משא״כ בגונב את המכס, שלא יעזור לו אם ישים מלבוש על דגם של עץ). ובש״ך סי׳ ש״א סק״ח כתב, דבלובש עשרה בגדים ובגונב את המכס כיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע״י כך מהמכס, לפי שאין נותנין מכס ממלבושין, א״כ הוי דבר שמתכוין, דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש, אבל במוכרי כסות אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו. וזה כעין מרכבת המשנה הנ״ל, שזה שיכול לעשות גם בדרך אחרת מורה שאין כאן פסיק רישיה.
הצד השוה שבפירושים אלו, שהם מדגישים את ענין הכוונה, למעליותא או לגריעותא, בעוד שלפי הגריי״ו, בהבנתו בט״ז, לא הכוונה קובעת אלא אם זה מוגדר כמלבוש (ועי׳ לעיל בסימן: ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״, ושם מביא הגריי״ו את דעת הר״ן שכתב, לגבי ההיתר למוכרי כסות: ״שלא אסרה תורה אלא מלבוש, שסתמו להנאה, אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משא״. ונמצא דהר״ן כבר מדגיש שההיתר הוא מפני שאינו מלבוש, אלא שלר״ן – חיסרון ההנאה הוא המוריד אותו מתורת מלבוש, בעוד שלט״ז, לפי הסברו של הגריי״ו, אין זה מלבוש כי אפשר להלביש גם ״עץ״. ועי׳ בעונג יום טוב, חלק יו״ד, סי׳ צ״ו, שגם כתב דבכלאים אין ההנאה עצם האיסור רק הלבישה עצם האיסור, וכיון דאינו מתכוין ללבישה לא איכפת לן במה דהוי פסיק רישיה, דכל שאינו מתכוין ללבישה לא מיקרי בגד ולית בזה איסור כלאים אף שנהנה ממילא, וזה שלא כתוס׳ שבת כ״ט,ב ד״ה ובלבד, שכתבו דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה. ולכאורה דברי העונג יום טוב דומין למש״כ הגריי״ו, אלא שבהמשך דבריו הוא תמה על דברי הט״ז, עיי״ש, ונמצא דדבריהם אינם מכוונים, ואכמ״ל).
ויפה העירוני דבזה מובן כיצד מתיישבת הקושיא – דבכל מקום ״אפשר״ אסור יותר מ״לא אפשר״: אם זוהי שאלה של כוונה, אז באמת ה״אפשר״ חמור יותר, דזה עצמו שבחר בדרך האסורה מורה על החיבור עם האיסור. אך כיון דכאן אין זו שאלה של כוונה אלא האם זה מלבוש, אז אדרבה, זה עצמו שיכול היה ג״כ בדרך אחרת מורה שאין זה מלבוש. מאידך, אם מחוייב היה ללבוש, אין לך מלבוש יותר מובהק מזה!
[ואמנם מהסוגיות בשבת כ״ט,ב, מ״ו,ב, ופסחים כ״ו,ב עולה דההיתר במוכרי כסות הוא מפני שאינו מכוין. וצ״ל דהדגש הוא – דאם הוא מכוין לחימום וכדומה, אז גם מוכרי כסות אסורים, דמה בכך שיש לו גם כוונה למכור. נמצא דהאינו מכוין הוא המתיר. אך ברגע שאינו מכוין – זה כבר לא מוגדר כמלבוש. והיה מקום לומר דגם לר׳ יהודה האוסר באופן כללי באינו מתכוין, יהיה מותר, אך לא כך עולה מהסוגיות, ובפרט משבת מ״ו,ב. וצ״ל דכיון דדי ב״מעשה כוונה״ כדי להחשיב זאת למלבוש ולאסור, אז לא די בחיסרון כוונה כדי להתיר.
ועי׳ לעיל בסימן ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״, ושם כתב הגריי״ו, בהסבר דרכו של הר״ן, דמאן דסבר דבר שאינו מתכוין אסור אין אנו משגיחים בכוונתו וברצונו כלל, אלא מי שעשה מעשה עבירה חייב, וא״כ מי שלבש בגד שמסתמא יש בו הנאה, אעפ״י שהוא לא הרגיש בהנאה זו, מ״מ חייב].
אלא דאכתי קשה דאיתא להדיא ביבמות ד׳,ב דהתורה כתבה (דברים כ״ב, י״א) לא תלבש שעטנז – בנוסף לנאמר (ויקרא י״ט, י״ט): ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״, – כדי ללמדני דדומיא דלבישה דאית ביה הנאה בעינן. ועפ״י הגריי״ו יש ליישב נפלאות, דהגמ׳ באה לאפוקי רק מעין לבישה, כגון דרך העלאה (הנאסרת בפסוק בויקרא), או כגון אלו שמונה הרמב״ם בהלכה י״ט (״אבל צלצולין קטנים שעושין אותן בבית יד שלהן לצרור בהן את המעות או לצרור בהן התבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין אעפ״י שבשרו נוגע בהן, שהרי אין דרך חימום בכך״), דזה שאין דרך הנאה וחימום בכך מורה שאין כאן מעשה הלבשה, אבל במקום שהוא מעשה הלבשה ממש, זה גופא האיסור! (ולמפרשים הנ״ל צ״ל שבהלבשה ממש זה מעין פסיק רישיה של נהנה).
במילים אחרות, החימום הוא סימן מובהק להלבשה, כהגדרת הגריי״ו, במקום שהדבר עצמו אינו מלבוש מובהק, ואז החימום הוא הסימן, לחומרא ולקולא, אבל במקום שהבגד הוא בגד, והוא גם לובש אותו בתורת בגד, אין צורך יותר בסימן, והוא לא מעלה ולא מוריד, ואין לך ״סימן״ יותר גדול מהלבוש עצמו!
ואמנם הגמ׳ בבבא קמא קי״ג,א תלתה גם את המבריח מכס במחלוקת אי דבר שאינו מתכוין מותר או אסור, וצ״ל שלפי הגמ׳ שם, לא די בלבישה ממש, אלא גם בכוונה ללבישה שסתמא להנאה (והשווה עם מש״כ הגריי״ו לעיל בסימן ז׳: ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״). וכבר כתב הכסף משנה בהל׳ כלאים פ״י הלכה י״ח, דס״ל לרמב״ם שהתלמוד שם נקט דרך קצרה לומר שבאינו מתכוין פליגי, ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי, עיי״ש.
במכס אסור משום דסוף סוף הוא מוכרח בעצמו ללבוש את הבגד כדי להבריח את המכס, ומה בכך שאינו מתכוין לחימום, הלא מעשה ההלבשה אסור, אבל אצל מוכרי כסות אפשר להלביש גם ״עץ״, ונמצא שלא היה לבישה כלל. ובמהר״י קורקוס על הרמב״ם כתב ד״ההיא דלהבריח את המכס מיירי בלבישה גמורה, והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודו כ״ע דאסור, ואף אם יש עשרה בגדים ואינו נהנה, מ״מ הרי לובש כלאים, ובלבישה דעת רבינו דלא שני לן בין נהנה ללא נהנה, כיון שלובש כלאים בכוונה חייב״, אלא שההיא דמוכרי כסות הוא מבאר דמיירי בנושא אותם על כתפו לבד ולא בלבישה גמורה, וזה כעין מש״כ הכסף משנה עיי״ש. ולפי הבנת הגריי״ו בט״ז אין צורך בזה, וגם בלבישה גמורה, אין כאן כלאים (והשווה תוס׳ בבא קמא קי״ג,א ד״ה ומר סבר), דאין זה נחשב לבישה, כי האדם היה רק ״היכי תמצא״, במקום דגם של עץ (משא״כ בגונב את המכס, שלא יעזור לו אם ישים מלבוש על דגם של עץ). ובש״ך סי׳ ש״א סק״ח כתב, דבלובש עשרה בגדים ובגונב את המכס כיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע״י כך מהמכס, לפי שאין נותנין מכס ממלבושין, א״כ הוי דבר שמתכוין, דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש, אבל במוכרי כסות אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו. וזה כעין מרכבת המשנה הנ״ל, שזה שיכול לעשות גם בדרך אחרת מורה שאין כאן פסיק רישיה.
הצד השוה שבפירושים אלו, שהם מדגישים את ענין הכוונה, למעליותא או לגריעותא, בעוד שלפי הגריי״ו, בהבנתו בט״ז, לא הכוונה קובעת אלא אם זה מוגדר כמלבוש (ועי׳ לעיל בסימן: ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״, ושם מביא הגריי״ו את דעת הר״ן שכתב, לגבי ההיתר למוכרי כסות: ״שלא אסרה תורה אלא מלבוש, שסתמו להנאה, אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משא״. ונמצא דהר״ן כבר מדגיש שההיתר הוא מפני שאינו מלבוש, אלא שלר״ן – חיסרון ההנאה הוא המוריד אותו מתורת מלבוש, בעוד שלט״ז, לפי הסברו של הגריי״ו, אין זה מלבוש כי אפשר להלביש גם ״עץ״. ועי׳ בעונג יום טוב, חלק יו״ד, סי׳ צ״ו, שגם כתב דבכלאים אין ההנאה עצם האיסור רק הלבישה עצם האיסור, וכיון דאינו מתכוין ללבישה לא איכפת לן במה דהוי פסיק רישיה, דכל שאינו מתכוין ללבישה לא מיקרי בגד ולית בזה איסור כלאים אף שנהנה ממילא, וזה שלא כתוס׳ שבת כ״ט,ב ד״ה ובלבד, שכתבו דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה. ולכאורה דברי העונג יום טוב דומין למש״כ הגריי״ו, אלא שבהמשך דבריו הוא תמה על דברי הט״ז, עיי״ש, ונמצא דדבריהם אינם מכוונים, ואכמ״ל).
ויפה העירוני דבזה מובן כיצד מתיישבת הקושיא – דבכל מקום ״אפשר״ אסור יותר מ״לא אפשר״: אם זוהי שאלה של כוונה, אז באמת ה״אפשר״ חמור יותר, דזה עצמו שבחר בדרך האסורה מורה על החיבור עם האיסור. אך כיון דכאן אין זו שאלה של כוונה אלא האם זה מלבוש, אז אדרבה, זה עצמו שיכול היה ג״כ בדרך אחרת מורה שאין זה מלבוש. מאידך, אם מחוייב היה ללבוש, אין לך מלבוש יותר מובהק מזה!
[ואמנם מהסוגיות בשבת כ״ט,ב, מ״ו,ב, ופסחים כ״ו,ב עולה דההיתר במוכרי כסות הוא מפני שאינו מכוין. וצ״ל דהדגש הוא – דאם הוא מכוין לחימום וכדומה, אז גם מוכרי כסות אסורים, דמה בכך שיש לו גם כוונה למכור. נמצא דהאינו מכוין הוא המתיר. אך ברגע שאינו מכוין – זה כבר לא מוגדר כמלבוש. והיה מקום לומר דגם לר׳ יהודה האוסר באופן כללי באינו מתכוין, יהיה מותר, אך לא כך עולה מהסוגיות, ובפרט משבת מ״ו,ב. וצ״ל דכיון דדי ב״מעשה כוונה״ כדי להחשיב זאת למלבוש ולאסור, אז לא די בחיסרון כוונה כדי להתיר.
ועי׳ לעיל בסימן ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״, ושם כתב הגריי״ו, בהסבר דרכו של הר״ן, דמאן דסבר דבר שאינו מתכוין אסור אין אנו משגיחים בכוונתו וברצונו כלל, אלא מי שעשה מעשה עבירה חייב, וא״כ מי שלבש בגד שמסתמא יש בו הנאה, אעפ״י שהוא לא הרגיש בהנאה זו, מ״מ חייב].
אלא דאכתי קשה דאיתא להדיא ביבמות ד׳,ב דהתורה כתבה (דברים כ״ב, י״א) לא תלבש שעטנז – בנוסף לנאמר (ויקרא י״ט, י״ט): ״ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״, – כדי ללמדני דדומיא דלבישה דאית ביה הנאה בעינן. ועפ״י הגריי״ו יש ליישב נפלאות, דהגמ׳ באה לאפוקי רק מעין לבישה, כגון דרך העלאה (הנאסרת בפסוק בויקרא), או כגון אלו שמונה הרמב״ם בהלכה י״ט (״אבל צלצולין קטנים שעושין אותן בבית יד שלהן לצרור בהן את המעות או לצרור בהן התבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין אעפ״י שבשרו נוגע בהן, שהרי אין דרך חימום בכך״), דזה שאין דרך הנאה וחימום בכך מורה שאין כאן מעשה הלבשה, אבל במקום שהוא מעשה הלבשה ממש, זה גופא האיסור! (ולמפרשים הנ״ל צ״ל שבהלבשה ממש זה מעין פסיק רישיה של נהנה).
במילים אחרות, החימום הוא סימן מובהק להלבשה, כהגדרת הגריי״ו, במקום שהדבר עצמו אינו מלבוש מובהק, ואז החימום הוא הסימן, לחומרא ולקולא, אבל במקום שהבגד הוא בגד, והוא גם לובש אותו בתורת בגד, אין צורך יותר בסימן, והוא לא מעלה ולא מוריד, ואין לך ״סימן״ יותר גדול מהלבוש עצמו!
ואמנם הגמ׳ בבבא קמא קי״ג,א תלתה גם את המבריח מכס במחלוקת אי דבר שאינו מתכוין מותר או אסור, וצ״ל שלפי הגמ׳ שם, לא די בלבישה ממש, אלא גם בכוונה ללבישה שסתמא להנאה (והשווה עם מש״כ הגריי״ו לעיל בסימן ז׳: ״בענין הנאה הבאה לו לאדם בע״כ ובגדרי ׳לא אפשר׳ ו׳לא מכוין׳ ״). וכבר כתב הכסף משנה בהל׳ כלאים פ״י הלכה י״ח, דס״ל לרמב״ם שהתלמוד שם נקט דרך קצרה לומר שבאינו מתכוין פליגי, ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי, עיי״ש.
מנקטא ליה אימיה בארבי [היתה מביאה לו אמו חיטים בעריבות], שהיתה מכינה לו חיטים ומשמרתן מתחילת הקציר ומכניסה אותן בכלים כדי לשמרן עד פסח.
that his mother would bring him wheat in a trough. In other words, she would guard the wheat grains from when they were harvested by placing them in vessels and guarding them until Passover.
הכל
(2) הָהוּא אַרְבָּא דְחִיטֵּי דִּטְבַעָא בְּחִישְׁתָּא שַׁרְיָא רָבָא לְזַבּוֹנֵי לְגוֹיִם 1.
The Gemara relates that there was a certain boat carrying wheat, which capsized before Passover in the Ḥishta River. Rava permitted its owners to sell the recovered grain to gentiles during Passover.
ההיא ארבא דטבעא בחישתא – כלומר טבעא ספינה בנהר התיר רבא למכור החטים שבספינה לנכרים ומותבינן ליה [מהא דתניא] הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי חיישי׳ שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת הדר ביה רבא ושרנהו לזבונינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכלו קמי פסחא.
לא ימכרנו לגוים4 ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה5 אותו תכריכין למת6. לגוי7 מאי טעמא לא8 לאו משום דהדר ומזבין9 ליה לישראל הדר אמר רבא ניזבנינהו10 קבא קבא לישראל כי היכי דכליאן11 קמי פיסחא: תנו רבנן אין מוללין את הקדירות בפסח והרוצה שימלול12 נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ ויש אומרים נותן את החומץ ואחר כך נותן את הקמח. עולא אמר אחד זה ואחד זה אסור משום לך לך אמרין נזירא13 סחור סחור לכרמא לא תקרב וכן [הילכתא]14 . אבל בחסיסי שרי דהא רבא15 [גופיה]16 מחו ליה בחסיסי פיר׳ [חסיסי17] מצה אפויה שטוחנין18 אותה ומבשלין אותה19 במים ומוללין בה את הקדרות20
1. בחישתא: גג , גד , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ . גכד , דפוסים: ״בחישתה״. כ״י א : ״בחושתא״.
2. שריה...לזבונה: כ״י נ : ״שרי...לזבונה״. כ״י קרפנטרץ , דפוסים: שרייה...לזבוניה .
3. רבא: דפוסים: רבה .
4. לגוים: גד , גכד , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״לגוי״.
5. עושה: גג : ״עושין״.
6. למת: כ״י קרפנטרץ : ״למת מצוה״.
7. לגוי: דפוסים: גוי .
8. לא: חסר ב-גג , גכד , כ״י קרפנטרץ .
9. ומזבין: גד : ״ומזבן״. כ״י קרפנטרץ : ״מזבין״.
10. ניזבנינהו: כ״י קרפנטרץ : ״נזבנינהו״. דפוסים: ניזדבנינהו .
11. דכליאן: גג : ״דכליין״. גכד , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״דכליא״.
12. שימלול: כ״י קרפנטרץ : ״למלול״.
13. נזירא: גד , דפוסים: לנזירא .
14. הילכתא: כ״י א : ״הלכה״.
15. רבא: וכן גג , גד , גכד , כ״י קרפנטרץ . כ״י נ , דפוסים: ״רבה״.
16. גופיה: כ״י א : ״גופה״.
17. חסיסי: חסר בכ״י א .
18. שטוחנין: גכד : ״טוחנין״.
19. אותה: חסר בכ״י א לפני הגהה.
20. הקדרות: כ״י קרפנטרץ : ״הקדירה״.
21. לתוך: גד , גכד : ״לא לתוך״, כברמב״ם פיהמ״ש.
22. החרוסת: גג , כ״י קרפנטרץ : ״חרוסת״.
23. אבל: כ״י א : ״אלא״.
24. מי תשמישיו: גכד . כ״י א לפני הגהה: ״מֵתַשְׁמִישָׁיו״. גג : ״ומי תשמישיו״. כ״י קרפנטרץ , כ״י נ , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״מי תשמישו״. וכן כ״י א לאחר הגהה (מוסב על הנחתום).
25. שהן מחמיצין: גג : ״שמחמיצות״. ברמב״ם פיהמ״ש: ״שהן מחמיצות״.
26. כהנא: כ״י קרפנטרץ : ״הונא״.
27. החרוסת: גכד , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״חרוסת״.
28. דברי הכל: גד , גכד , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א , כ״י נ .
ערך חש
חש – א(פסחים מ:) ההיא ארבא דחיטי דטבעי בחישתא פי׳ טבעה במקום קנים והיהבו מים.(בבא בתרא קמג) הנית בנים כחושק של קנים. והר הבית לבמות יער (דירמיה ודמיכה) תרגום לחישת חורשא. בחיטי מנית תרגום בחיטי דיחוש. מה הדם דחוש בעלים כך היתה אמנו לאה רחושי בבנים ס״א דחוסה וכבר כתבנו בערך דחס ומסתברא דהוא העיקר.
א. [אורט וויא טראסטינס וואקסען.]
חטים שטבעו בנהר הוזכר בסוגיא זו שאסורין בפסח ואפילו למכרן לגוים אסרוהו שמא יחזור וימכרם לישראל אלא שימכרם לישראל מעט לזה ומעט לזה עד שיכלו קודם הפסח ומכיון שהוא מוכרם מעט לזה ומעט לזה אינו צריך להודיע שמכירתו מעט לזה ומעט לזה מוכחת עליו וי״מ אותה בהודעה והכל לפי מה שריסי עיניו של לוקח מוכיחות אם רוצה אותם לאכילת עכשיו או בא ליקח אותם לפסח ולגוי מיהא יראה שאף מעט מעט אסור שמא יחזור וימכרם לישראל ומ״מ לגדולי המחברים ראיתי שמוכרם לישראל אף כלן כאחד ודוקא בהודעה ולגוים מעט מעט ונראה לי שהם מפרשים שרייה רבא לזבוניה לגוים פי׳ כלו כאחד והקשו לו מבגד שאבד בו כלאים עד שחזר בו והוא שאמרו הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כלומר אף לישראל שכל שהוא מוכרו מעט מעט בדרך שהוא ניכר שלשעתו הוא רוצה לאכלם מותר אף לישראל וכל שכן לגוי שכל לקיחה מעט מעט ניכר הוא שלאכילת עצמו הוא צריך לו ובהודעה לישראל אין בו חלוק בין רב למעט אחר שהוא מודיעו אלא שמן הסתם אין ישראל לוקחו אלא קבא קבא וקבא קבא מותר אף שלא בהודעה אלא שמתוך שלא הותר בישראל אף קבא קבא אלא בזמן שהדברים מוכיחים שלאכילה קודם הפסח הוא רוצה בה הם מזקיקים להודעה ומאחר שהצריכו בהודעה לא הוצרכו לקבא קבא והדברים ברורים:
ושמא תאמר והרי תלית את הדבר בנתבקעו וא״כ אם לא נתבקעו יהו מותרין אף לישראל ואם נתבקעו ימכרם לגוי שהרי אם יחזור וימכרם לישראל ניכרים הם אין זה כלום שמא נתבקעו והגוי טוחנם ומוכר לישראל את הקמח או שמא יש ביניהם שנתבקעו ומובלעים בין האחרים ואינם ניכרים ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שלא תלו הדבר בבקוע אלא בלתיתה שמאחר שאין שם מים הרבה וכן שהוא עוסק בהם אינו בא לידי חמוץ עד שיתבקעו אבל חטים שטבעו הואיל ויש שם מים הרבה וכן שנחו לשם מתחמצים אף בלא ביקוע ולדבריהם חטה הנמצאת בתבשיל נאסרת בלא בקוע אלא שהם מצדדים להשוות לתיתה לתבשיל ששתיהם הביקוע מצוי בהם זו מחוזק השטיפה וזו מחוזק החום וי״מ שלא אמרו דין ביקוע אלא בשעורים אבל בחטים אף בלא ביקוע כן וכמבוקעים הם כמו שביארנו למעלה:
זה שכתבנו לפי דרכנו בחטים שטבעו מפני שנחו לשם כך הדין בחטים שנפל עליהם גשם שהרי המים נחים לשם מאחר שנידושה התבואה וי״א אף משנקצרה ומ״מ שק של חטים שנפל בנהר ולשעת והוציאוהו ויבשוהו זה היה מעשה והתירוהו גדולי אשכנז וכן בגשם היורד שבתחלת ירידתו מזדרזין ומכניסין אותו ומיבשין אותו לשעתו:
א מסופר: ההוא ארבא דחיטי דטבעא [ספינה אחת של חיטים שטבעה] לפני פסח בנהר חישתא, שריא [התיר] רבא לזבוני [למוכרה] לגוים בפסח.
The Gemara relates that there was a certain boat carrying wheat, which capsized before Passover in the Ḥishta River. Rava permitted its owners to sell the recovered grain to gentiles during Passover.
הכל
(3) אֵיתִיבֵיהּ רַבָּה בַּר לֵיוַאי לְרָבָא אבֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְגוֹי 1 וְלֹא יַעֲשֶׂה בּוֹ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת.
Rabba bar Levai raised an objection to the opinion of Rava from a baraita: With regard to a garment in which diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, has been lost, i.e., a wool garment into which a linen thread was sewn or vice versa, one may not sell it to a gentile; and one may not even fashion it into a saddlecloth for a donkey. It is prohibited to do so lest one remove a piece of this garment and sew it onto his own clothing. However, one may fashion it into a shroud for a dead body, as there is no concern that he will remove it from the dead
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לנכרי".
שאבד בו כלאים – שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר.
הרי זה לא ימכרנו לנכרי – דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה.
ולא יעשנו מרדעת – דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו.
אבל עושה אותו תכריכין למת – דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי׳ במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל.
לא יעשנו מרדעת לחמור – אומר ר״י דדוקא בכלאים אבודים אסור לעשות מהן מרדעת שמא יעשנו טלאי על בגדו ולא יזהר נמי שלא יגע בבשרו אבל בכלאים ידועים שרי כדאמרי׳ במסכת כלאים (משנה כלאים ט׳:ד׳) מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע בבשר אע״ג דאמרינן בפ״ק דביצה (דף יד:) אפי׳ עשר מצעות זו על גב זו אסור שמא תכרך לו נימא על בשרו שמא כר וכסת ומרדעת אין רגילין ליכרך כל כך.
אבל עושהו תכריכין למת – וא״ת והא איכא לועג לרש וגו׳ ובפרק התכלת (מנחות דף מא.) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית (אמר רב) ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ומהאי טעמא נמי לא יעשה כלאים למת ואומר ר״ת דציצית שקולה כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:) וזכרתם את כל מצות ה׳ מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות והא דאמר בפ׳ מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלת דרבי יונתן אמר ליה ר׳ חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו והיום מלעיגים אותנו ואף על גב דמתים נמי יש להם ציצית אומר ר״ת דמכל מקום שייך בהן ליעוג לפי שמראין עצמן כמצווין במצות והן אינן מצווין ואינו דומה מצווה ועושה למי שאין מצווה ועושה ומה שמסירים בזמן הזה מטליתות של מתים סומכין אהא דתניא במסכת שמחות (פי״ב) אבא שאול בן בטנית צוה לבניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו דבפרק בתרא דמגילה (מגילה לא:) אמרי׳ ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם דהיינו חזון ישעיה ואנו מפטירין השמים כסאי וכן הוא בפסיקתא ובפר׳ ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע״ג דתנן במגילה (מגילה לא:) שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס׳ סופרים (פי״ז ה״ז).
בגד שאבד בו כלאים כגון חוט של פשתן שנבלע בבגד צמר ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אף שלא במקום רכיבה שאע״פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים הואיל ובגד גמור הוא שמא יקרע בגדו ויטול ממנו טלאי לתקנו ולא עוד אלא שבמקום רכיבה אף בלא חשש נטילה אסור שלא הופקע מרדעת מדין כלאים אלא מצד שהוא קשה והקשה אין בו דין כלאים כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל בגד רך במקום רכיבה אסור ואע״פ שמן התורה אף ברכים לא נאסר אלא דרך לבישה כל שברכים אסור מדברי סופרים אף בהצעה ורכיבה שמא תכרך נימא על בשרו כמו שהתבאר אבל עושה הוא תכריכין למת מצוה והוא הדין לשאר מתים אלא ששאר מתים אין צריכים לכך ואורחא דמילתא נקט ומפני שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ״מ כל שהוא ניכר אסור משום לועג לרש ובתוספות שאלו בדין זה למה אינו בטל ותירצו בה מפני שאין ביטול אלא באיסור המתערב בהיתר אבל מה שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו ועיקר איסורן הוא בתערובתן אינו בטל ואע״פ שבשר בחלב כן ואע״פ כן יש לו ביטול איסורי מאכלות שאני שאין איסורן אלא מפני הטעם וכל שאין בו טעם ראוי ליבטל:
איתביה בגד שאבד בו כלאים – פי׳ שאפי׳ חוט א׳ אוסר בגד גדול ולא דמי לבשר בחלב דבעי נותן טעם דהתם דרך בישול אסרה תורה דהיינו נתינת טעם. לא ימכרנו לגוי פי׳ דכיון דאבד לא מינכר אבל אם היה ניכר מותר למוכרו לגוי וכן בגד צמר תפור פשתן מותר למוכרו לגוי דכי מזבן ליה בחזקת שעטנז זבין ליה ישראל מיניה הרי״ט ז״ל.
איתיביה [הקשה לו] רבה בר ליואי לרבא: שנינו, בגד שאבד בו כלאים כלומר, שנארג בו חוט צמר בבגד פשתים, או להיפך, ואין ידוע היכן הוא — הרי זה לא ימכרנו לגוי, ואף לא יעשה בו מרדעת לחמור, שיש לחשוש שמא יטול ממנו חתיכה שבה הכלאים ויתפרנה בבגדו. אבל עושין אותו תכריכין למת, שאין לחשוש שמא יטול מן המת.
Rabba bar Levai raised an objection to the opinion of Rava from a baraita: With regard to a garment in which diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, has been lost, i.e., a wool garment into which a linen thread was sewn or vice versa, one may not sell it to a gentile; and one may not even fashion it into a saddlecloth for a donkey. It is prohibited to do so lest one remove a piece of this garment and sew it onto his own clothing. However, one may fashion it into a shroud for a dead body, as there is no concern that he will remove it from the dead
הכל
(4) לְגוֹי 1 מַאי טַעְמָא לָא לָאו מִשּׁוּם דַּהֲדַר מְזַבֵּין לְיִשְׂרָאֵל.
The Gemara clarifies this issue: What is the reason that one may not sell it to a gentile? Is it not due to the concern that the gentile will resell it to a Jew? Since the mixture of wool and linen is not visible, it is possible for a Jew to use this cloth unawares. The same concern applies to grain: It is not apparent that the grain that capsized in the river is prohibited. It should therefore be prohibited to sell this wheat to gentiles, lest they resell it to Jews.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לנכרי".
ונברר: לגוי מאי טעמא [מה הטעם] לא ימכרנו — לאו [האם לא] משום דהדר מזבין [שחוזר ומוכר אותו] לישראל, וכיון שאין הכלאים גלויים לכל — ישתמש בהם. ומטעם זה אף כאן יש לאסור למכור את החיטים הללו לגוים, שמא יחזרו וימכרו לישראל.
The Gemara clarifies this issue: What is the reason that one may not sell it to a gentile? Is it not due to the concern that the gentile will resell it to a Jew? Since the mixture of wool and linen is not visible, it is possible for a Jew to use this cloth unawares. The same concern applies to grain: It is not apparent that the grain that capsized in the river is prohibited. It should therefore be prohibited to sell this wheat to gentiles, lest they resell it to Jews.
הכל
(5) הֲדַר אָמַר רָבָא בלְזַבִּינְהוּ קַבָּא קַבָּא לְיִשְׂרָאֵל כִּי הֵיכִי דְּכָלְיָא קַמֵּי פִּיסְחָא.
Rava reconsidered and then said: He should sell this wheat one kav at a time, i.e., in small measures, each to a different Jew, but not to any one Jew in large quantities, so that all of this wheat will be used before Passover. By selling it in this manner, all the grain will be used quickly and no one will unwittingly eat these leavened grains on Passover.
הדר [חזר] ואמר רבא: לזבינהו [שימכרו] את החיטים הללו קבא קבא [קב קב], כלומר כמויות קטנות לישראל ולא כמות גדולה לאדם אחד, כי היכי דכליא [כדי שיכלו] החיטים הללו קמי פיסחא [לפני הפסח] ולא יבואו להיכשל באכילתן בפסח.
Rava reconsidered and then said: He should sell this wheat one kav at a time, i.e., in small measures, each to a different Jew, but not to any one Jew in large quantities, so that all of this wheat will be used before Passover. By selling it in this manner, all the grain will be used quickly and no one will unwittingly eat these leavened grains on Passover.
הכל
(6) תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מוֹלְלִין אֶת הַקְּדֵירָה בַּפֶּסַח וְהָרוֹצֶה שֶׁיִּמְלוֹל נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח ואח״כ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחוֹמֶץ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף נוֹתֵן אֶת הַחוֹמֶץ ואח״כ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח.
The Sages taught: One may not stir flour into a pot of food on Passover to absorb the foam that has accumulated during the cooking process. And one who wishes to stir flour should add the flour and afterward add vinegar, which will prevent the flour from becoming leavened. And some say: One may even add vinegar and afterward add the flour, as vinegar prevents flour from becoming leavened even after the flour is diluted in water.
תנו רבנן אין מוללין את הקדרה בפסח. פי׳ מלילות הקמח בקדרה והרוצה שימלול נותן הקמח ואחר כך החומץ ויש אומרים נותן החומץ ואחר כך נותן הקמח ואוקימ׳ יש אומרים ר׳ יהודה הוא דתאני בענין נתינת תבלין בשבת ר׳ יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כלומר החומץ והציר מבשל ומדלענין שבת מבשל ואסור לענין חמץ בפסח שרי דקדים ומבשיל ליה ולא אתי לידי חימועא ונוקמה מאן יש אומרים ר׳ יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן ודחי׳ אימור דאמר ר׳ יוסי בחומץ לבדו שצומת אבל על ידי תערובת מים וחומץ מי קאמר עולא אמר בין החומץ מקודם בין אחרי כן הכל אסור למלול משום הרחק איסור כמו שאמר לנזיר התרחק מן הכרם שלא תאכל מן הענבים ר׳ אבא מיחי ליה בחסיסי כעין ותיקא ולא מיחה על רב פפי דשרי לדבי ריש גלותא אלא משום דעבדי דלא מעלי ועבדי איסורא.
ערך מל
מל – א(פסחים מ:) ת״ר אין מוללין את הקדירה בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח וכו׳ (א״ב פי׳ רש״י נותנים קמח לתבשיל).
א. [דורך מעהלען.]
מוללן – בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל.
ואחר כך נותן את החומץ – דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו.
ויש אומרים אף נותן חומץ תחלה – דאף על גב דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו.
מלילת הקדרות הוא מה שנזכר למעלה בענין לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא ונשנית בכאן בשביל דבר שנתחדש בה והוא שאם נתן חומץ על הקמח בלא מים ומלל יש בו צדדים שאף כשיחזרו המים ויבאו עליה אין מחמצת ונחלקו בה אם הוא בנתינת חומץ תחלה ואח״כ קמח או בנתינת קמח תחלה ואח״כ חומץ ובסוף הדברים אסרו את הכל משום לך לך לנזירא אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב ומ״מ בחסיסי מותר והם קמח של מצה אפויה וי״מ קמח של עדשים ואף בזו במקום פורצים אסור שמא יתפרצו להקל בכלן וגדולי הרבנים פירשו בחסיסי קמחא דאבישונא ואין הדברים נראין שהרי אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא:
בגמרא ת״ר אין מוללין כו׳ וי״א אף נותן את החומץ כו׳ ונוקמה כרבי יוסי. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה דלוקמי הנך י״א כרבי יוסי ותיפוק ליה דע״כ ת״ק די״א נמי ס״ל כרבי יוסי אלא שסובר דר״י לא קאמר שהחומץ צמית אלא כשהוא לבדו ולא כשהוא מעורב עם מים והיינו כדמשני הש״ס כי קאמר ר״י היכא דאיתיה בעיניה אם כן דקארי לה מאי קארי לה ונראה דאפ״ה מקשה שפיר משום דקס״ד דכיון דקסבר רבי יוסי דבשעורין שהתחילו לנפוח אפי׳ הכי חוזרין וניתרין ע״י ששורה אותן בחומץ ומותר לעשות מהן עיסה אלמא דצמיתת החומץ אלים לר׳ יוסי טובא אפי׳ בצונן שמועיל יותר מבישול והו״ל כחליטה א״כ שפיר יש לנו לומר דמה״ט גופא סברו היש אומרים דאפילו אם נותן החומץ תחילה לתוך המים אפ״ה מהני מיהא לענין שלא תחמיץ מתחילה הקמח שנותן אח״כ שהרי החומץ מבשלן ומחליטן וזה לפי סברת המקשה ובהא משני הש״ס דליתא להך סברא אלא דנהי דחומץ לבדו יש לו כח גדול להצמית אפ״ה עם מים אפשר דחמועי נמי מחמעא כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה לענין חרוסת בסוגיא דבסמוך:
ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מוללין את הקדירה בפסח. כלומר, אין נותנים קמח בקדירה כדי לספוג את הקצף והלכלוך העולים עליה בעת הבישול, והרוצה שימלול — נותן את הקמח, ואחר כך נותן את החומץ, והחומץ מעכב את החימוץ. ויש אומרים: אף נותן את החומץ, ואחר כך נותן את הקמח, שהחומץ מעכב את הקמח מלהחמיץ אפילו כשהוא מהול במים.
The Sages taught: One may not stir flour into a pot of food on Passover to absorb the foam that has accumulated during the cooking process. And one who wishes to stir flour should add the flour and afterward add vinegar, which will prevent the flour from becoming leavened. And some say: One may even add vinegar and afterward add the flour, as vinegar prevents flour from becoming leavened even after the flour is diluted in water.
הכל
(7) מַאן י״א יֵשׁ אוֹמְרִים .
The Gemara asks: Who is the tanna whose opinion is introduced by the phrase some say?
הכל
(8) א״ר אָמַר רַב חִסְדָּא רַבִּי יְהוּדָה הִיא דִּתְנַן גהָאִילְפָּס וְהַקְּדֵירָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרוּתָּחִין לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין אֲבָל נוֹתֵן לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַכֹּל הוּא נוֹתֵן חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹמֶץ וָצִיר.
Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna: With regard to a stew pot or a pot of food that one removed from the fire when it was seething, one may not add spices to them. However, one may add spices to a dish or to the large plate into which the food is poured from the pot. Rabbi Yehuda says: One may add spices to any food that has been removed from the fire, except to a dish that contains vinegar or brine, as this food is considered as though it were still seething, due to the pungency of the vinegar or brine. Since Rabbi Yehuda maintains that vinegar has the same effect as boiling, he would agree that vinegar, like boiling water, prevents flour from becoming leavened.
שהעבירן מעל האור – מרותחין ערב שבת עם חשיכה.
לא יתן לתוכן תבלין – דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת.
לתוך הקערה – דכלי שני אינו מבשל.
לכל הוא נותן – לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע״ג שקדם.
האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין – מכאן אין להוכיח דעירוי ככלי שני מדלא אשמעינן רבותא שלא יערה על הקערה שהתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא איפכא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני אבל מערה על הקערה שיש בה תבלין ונראה דאפילו שמואל דאית ליה תתאה גבר ותניא בכיצד צולין (לקמן דף עו.) כוותיה אפ״ה מבשל העירוי כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ואם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה וכלי שנשתמשו בכלי ראשון לא יוכל להגעילו ע״י עירוי דאין מבשל אלא כדי קליפה והוא בלע יותר מכדי קליפה והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא ובשילהי ע״ז (דף עו.) אמר מר עוקבא זבן יורה מנכרי ואהדר ליה גדנפא וכו׳ ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון הוא מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פליט בניצוצות דהיינו עירוי אלא ודאי לא בשיל אלא כדי קליפה והא דתנן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת וכו׳ צריך לאוקמא בכלי שני דבכלי ראשון אפילו הדחה אסורה וקשה דקתני דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קתני אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין ואומר ר״י דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר׳ יונה אומר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר׳ יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר א׳ שבישל בו וא׳ שעירה לתוכו רותח ודחי ר׳ אסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל התיב ר׳ אסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כך אית לך למימר כלי נחשת בלע בתמיה.
האלפס והקדרה שהעבירן בין השמשות או משחשיכה מרתחים מעל הכירה לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואפי׳ לא היה בתבשיל חומץ וכיוצא בו מדברים החריפים אבל אם נתן התבשיל לתוך קערה או תמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל וכבר ביארנוה בשלישי של שבת:
אמר המאירי אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פי׳ חרוסת הוא כמין כותח עשוי במיני פירות על ידי מים ומטבילין בו בשר ונותנין לתוכו חומץ ולפעמים נותנין בתוכו קמח להחליש כח החומץ והחדות שבו ומתוך שיש שם מים הקמח בא לידי חמוץ וממהר בכך על ידי החומץ שבו ואע״פ שאמרו למעלה חומץ מצמת צמית פירושו בתבשיל חם אבל בצונן כל שכן שממהר להחמיץ וכן אין נותנין אותו לתוך החרדל מטעם זה בעצמו ואם נתן יאכל מיד ור׳ מאיר אוסר אלא שישרף והלכה כחכמים ופי׳ בגמ׳ לדעת רב כהנא דוקא לתוך החרדל אבל בחרוסת מיהא הכל מודים שישרף לאלתר שאין בו חדות כל כך שיעכבהו מלהחמיץ ומ״מ לדעת רב הונא בשניהם נחלקו כסתם משנתנו ועל שניהם נאמר שהלכה כחכמים וכן נראה לי אלא שגדולי הפוסקים פסקו כרב כהנא:
ולא יעשנו מרדעת לחמור – פרש״י ז״ל דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו בא׳ מבגדיו. וכתב הרי״ט ז״ל אבל משום חשש ישיבתו כדי לא נאסרה דהא תנן מרדעת החומר ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. ועוד כתב הרי״ט ז״ל דיני כלאים בסוף פ״ק דביצה ביארתים באר היטיב כתבתים בילקוטים.
אבל עושה אותן תכריכין למת – יש שהקשו אמאי לא חיישינן משום לועג לרש כדאמרינן במסכת ברכות פרק מי שמתו גבי תכלתא דר׳ יונתן דהויא שדיא אקברי וכתב רת״ם ז״ל דמתים פטורין מן המצות וליכא משום לועג לרש אלא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ואחרים תירצו דבכל המצות איכא משום לועג לרש אבל כלאים דדרך הנאה אסרה תורה כדכתיב לא תלבש והרי אינן נהנין ודכוותיה אפי׳ בחיים שרי. וכתב הרי״ט ז״ל ועדיין יש מחלוקת גדולה בין המפרשים על הא דאמרינן במסכת מנחות פ׳ התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו כי יש למדין משם להטיל ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש וקשיא להו א״כ למה אמרו בפ׳ מי שמתו דליוה וכתב ז״ל כי מעולם לא היה היתר לקשר זה כי הקשו ממה שמצאו במסכת שמחות אבא שאול בן בטנית ציווה את בניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני והרמב״ן ז״ל בירר הדברים לאמיתן לפי שמצא במסכת ציצית משבע מסכתות קטנות דתנינא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציצית מאפליוני לפי שיש בה משום קדושה אלא נעשית תכריך למת ומרדעת לחמור ע״כ בברייתא וכתב הוא ז״ל דבהא פליגי דאבא שאול סבר כל מצוה שעבר זמנה כגון סוכה ולולב שעבר זמנה וחוטי ציצית שבלו נזרקים כדקי״ל תשמישי מצוה נזרקין אבל טלית מצוייצת שראוייה למצותה קסבר יש בה משום דחויי מצוה להטילו לאיבוד ולבטלו ממצותו ומשום הכי אין לקוברו עם המת והיינו דקאמר יש בו משום קדושה ורבנן סברי אין בו משום קדושה אלא כל זמן שרוצה לקיימו שמתחילה לא הקצהו אלא לכך ומעתה אפי׳ אבא שאול מודה בציצית חדשה שלא נשתמשו בה מעולם מתירין למת ואיהו ה״ק התירו תכלת מאפליוני ליתן אותו בטלית אחרת ורבנן סברי אין צריך והדבר פשוט שהלכה כחכמים דאבא שאול יחידאה הוא זו משיטת הרמב״ן ז״ל כפי מה שקבל הרי״ט מפי הרא״ה רבו ז״ל תלמידו של הרמב״ן ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל ומ״מ ברוב המקומות ראינו מנהג פשוט מלפנים שלא להטיל ציצית בתכריכי המתים אלא שעכשיו מקרוב התחילו לנהוג בדבר בקצת המקומות ואילו מההיא דמנחות משמע דמצוה להטיל לו וא״כ על מה סמכו הראשונים במנהגם ובתוס׳ תירץ דבר זה כי מתוך שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היא כעדות לבעליה שקיים כל התורה כולה ואין אנו ראויים לעדות זה כמו שהיו ראויים רבותינו ועוד כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים ולפיכך מטילין להם כן במתים אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו ע״כ.
הדר אמר רבא ליזבנהו קבא קבא לישראל – יש שפי׳ שמוכר סתם ואין צריך להודיעו אחר שהוא דבר מועט וזה דעת בעל העיטור ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל דאינו מחוור כי האיך סומך באיסור גדול כזה על חזקה שיאכלנו לאלתר אחר שהוא דבר מועט ואפי׳ אמרו בפי׳ שלוקחו לשעתו יש לחוש שמא ימלך להצניעו לאוכלו בפסח ופי׳ ודאי צריך להודיעו ודקאמר קבא אורחא דמילתא נקיט דליכא דזבין מיניה טובא ובמסכת ע״ז איכא כי האי גונא בביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייא רבא לזבוני לגוים ואותביה רבא בר לואי מהא מתניתא והדר אמר רבא ליעביד מיניה פיתא ונזבניה לעכו״ם שלא בפני ישראל. וכתב הרי״ט ז״ל ובדין הוא דהכא מצי למימר נמי רבא הכי אלא דהך תקנתא לזבוני קבא קבא לישראל רויחא טפי והתם דלא איפשר למיעבד כי הכא אמר למפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי׳ של פלטר. א״נ אפי׳ במקום שאין פלטר ישראל. ובמוכרו לגוים בעלי בתים (של אותו חזקה למכור) בודאי לא חיישינן כולי האי שימכרם לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל ומיהו בפני ישראל אסור דהשתא אתי ההוא ישראל למיכל מיניה כיון דידע דישראל אפייה שלא גזרו כלום בפת של ישראל אף על פי שהוא ברשות גוי כיון שאפייתו ועשייתו בהיתר גמור אבל בפת של גוים גמור אף על פי שעשאו פלטר במקום שאין פלטר ישראל אם בא לרשות גוי בעל הבית אסור הוא לישראל שלא התירו פת של פלטר אלא בשנוטלו ברשותו ואיפשר נמי בפת בעלי בתים אם נתנו לפלטר למכור מותר דלא פלוג רבנן וכן דעת הרא״ה ז״ל והרשב״א סובר דכולא מילתא תליא במקום אפייה וכשהיה פת של פלטר מותר אפי׳ מיד בעל הבית (דשם מותר הירה פת (נ״ל דצ״ל כשם שמותר תהיה בפת של ישראל, המעתיק) של ישראל וכתב הרי״ט ז״ל ואין הנדון דומה לראיה אבל נראה ודאי דפת של ב״ה שהוא ברשות ישראל אסור לישראל אחר ליטול מידו דאי לא משוית לגזרת חכמים כי חוכה ומיהו בשלא טרח ישראל אחריו אלא ששלחו לו דורון אפשר שלא גזרו שלא יוכל לשלחו לישראל או למוכרו לו ושלא יודיענו כלום אלא שיש להחמיר: ולענין חיטין שנפלו מים על מקצתן והוא מיעוט אם ניכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח ואם אינן ניכרין ודאי אסורין באכילה בפסח דלית לה ביטול בכי האי גונא שהרי החמץ שם ולזמנו מחמיץ השאר אבל מ״מ מותר להניחם עד אחר הפסח שהרי שמא לא החמיצו ואם החמיצו שמא לא החמיץ מהם כזית בכדי אכילת פרס ע״כ להרי״ט ז״ל.
הא דתנן האילפס והקדרה שהעבירן ברותחין – כתב הרי״ט ז״ל ליכא למידק מהכא אי עירו מכלי ראשון רותח לתוך שני מבשל לענין שבת או לא דאילו מרישא דייק דלא מבשל ומסיפא דייק דמבשל. וכבר כתבנו במקומו דעת רת״ם ז״ל בזה דעירוי ככלי ראשון ואף על פי שלא מצינו ראיה גמורה לדברי רת״ם ז״ל מ״מ כדאי הוא לחוש לדבריו לחומרא לענין שבת ומ״מ לענין הגעלה אין להביא ראיה כלל מכאן ואפי׳ להכשיר כלי הראשון במי חם שהעבירו מרותח מע״ג האור וכ״ש בעירוי מכלי ראשון וברור ושלא כדברי רת״ם ז״ל ומיהו לענין בליעת איסורין יש דין אחר שאפי׳ שני יש לחוש וכדחזינן בפ״ק דחולין לענין בית השחיטה ויש שלשה דינים בדבר דלהגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולענין שבת כלי ראשון מרותח שהיד סולדת בו מבשל אפי׳ שאינו ע״ג האור אבל כלי שני אינו מבשל ואפי׳ הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה אבל לענין בליעת האיסורין אינו כן אלא אפי׳ כלי שני מבליע כדי קליפה ושלא כדברי האומרי׳ דכיון דכלי שני אינו מבשל אף אינו מבליע. ע״כ להרי״ט ז״ל.
רבא מחי לה קידרא בחסיסי – עיקר הפי׳ שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה וקמ״ל דאפוי שבשלו מותר ואפי׳ לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדו דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא.
בד״ה האלפס כו׳ ונראה דאפילו שמואל כו׳ ובשילהי מסכת עבודת כוכבים כו׳ ובירושלמי כו׳ עכ״ל כל דבריהם כאן אינן ברורין בזה ועיין במקומו בפרק כירה שם תמצא דבריהם מסודרים על נכון וק״ל:
בא״ד והא דאמרי׳ בפרק כירה דשרי חם לתוך צונן כו׳ י״ל כו׳ הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב כו׳ עכ״ל הלשון מגומגם דההיא דבפרק כיצד צולין חם לתוך צונן נמי איירי בכה״ג שהצונן שלמטה הוא דבר המתערב כגון חלב ואפ״ה קאמר דקולף אלא דר״ל דהצונן שלמטה שהוא מים עם החם של מעלה שהוא נמי מים הוא דבר המתערב זה בזה וע״ש בתוס׳ וק״ל:
בד״ה רבא מחו ליה כו׳ דאין דרכם לבא לידי חימוץ כ״כ עכ״ל ולשון הרא״ש מדוקדק יותר שאין בא לידי חימוץ ולא חיישינן דילמא אתי לאחלופי כו׳ עכ״ל ע״ש וק״ל:
בפירש״י בד״ה לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני כו׳ עס״ה. ויש לתמוה דפרק כירה מסיק הש״ס להדיא דר׳ יהודה אכלי ראשון קאי ומייתי התם ברייתא דקתני בהדיא דר״י אכלי ראשון קאי ע״ש ונלע״ד ליישב דרש״י הוצרך לפרש כן כאן לפי הסוגיא דהא מדמהדר הש״ס הכא וקאמר מאן יש אומרים ולא קאמר מאן ת״ק אלמא דטעמא דת״ק הוי משמע ליה מסברא פשוטה והיינו כדמסיק הש״ס בסמוך דנהי דאשכחן דרבי יוסי קאמר דחומץ מבשל וכ״ש דאינו מחמע היינו דוקא בחומץ לחוד אבל עם מים אפשר דחומץ לא הוי אלא כמשקין בעלמא משו״ה מקשה מאן י״א ובהא קאמר ר״ח דר״י היא דאשכחן דחומץ אפי׳ עם מים מבשל וכ״ש דאינו מחמע א״כ לפ״ז אי ס״ד דר״י אכלי ראשון דוקא פליג את״ק ולקולא לענין שאר דברים אבל לענין חומץ לא פליגי אם כן קשיא הכא איפכא מאן ת״ק די״א וכמאן ס״ל דהא כיון דלר״י חומץ אפילו עם מים מבשל ובהא לא אשכחן מאן דפליג עליו לא ת״ק דר״י ולא ת״ק דר״י דהא ת״ק דרבי יוסי לא איירי אלא לענין שאינו צמית (ועיין מה שאכתוכ בזה לקמן) לכך הוכרת רש״י לפרש דרבי יהודה לענין כלי שני נמי איירי ובין לקולא ובין לחומרא פליג דלקולא כדאשכחן בברייתא דפ׳ כירה ולחומרא דהכי משמע סתמא דלישנא דמתניתין דהא אסיפא קאי ואפ״ה סתמא קאמר לכל הוא נותן א״כ משמע דאכולה מילתא קאי ולפ״ז עיקר פלוגתא דת״ק ור׳ יהודה דלת״ק לא שני ליה כלל בין חומץ לשאר דברים אלא בכלי ראשון וכלי שני תליא מלתא ולר״י איפכא אם כן לפי זה א״ש דתנא קמא די״א היינו תנא קמא דרבי יהודה דחומץ עם מים לאו כלום הוא ויש אומרים כר״י כן נראה לי נכון בעזה״י. וראיה ברורה לדברי ממה עודקדקתי בחידושי בפ׳ כירה דאשכחן דרבי יהודא מחמיר טפי במתניתין דמיחם שפינהו מעל האור ומתוך כך העליתי דר״י בין לקולא ובין לחומרא פליג שכן מוכח ממתניתין דפרק קמא דמעשרות דנקיט ר״י האי לישנא גופא דלכל הוא נותן דע״כ איירי בכלי שני ע״ש בחידושינו ודוק היטב:
בתוס׳ בד״ה האילפס והקדרה כו׳ עיין מ״ש בחידושי שבת פרק כירה:
אמר רב חסדא: ר׳ יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: האילפס והקדירה שהעבירן (הורידם) מן האש כשהם מרותחין — לא יתן לתוכן תבלין בשבת משום שהוא כמבשל, אבל נותן תבלין לתוך הקערה או לתוך התמחוי (כלי גדול) ששופכים לתוכם מן האילפס. ר׳ יהודה אומר: לכל המאכלים שבכלי שהוסר מעל האש הוא נותן תבלין, חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שמפני חריפותו הריהו כרותח. וכיון שלדעת ר׳ יהודה חומץ הריהו כרותח, אם כן כשם שמכניסים קמח במים רותחים אינו מחמיץ, אף כשמכניסים אותו בחומץ כן הוא.
Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna: With regard to a stew pot or a pot of food that one removed from the fire when it was seething, one may not add spices to them. However, one may add spices to a dish or to the large plate into which the food is poured from the pot. Rabbi Yehuda says: One may add spices to any food that has been removed from the fire, except to a dish that contains vinegar or brine, as this food is considered as though it were still seething, due to the pungency of the vinegar or brine. Since Rabbi Yehuda maintains that vinegar has the same effect as boiling, he would agree that vinegar, like boiling water, prevents flour from becoming leavened.
הכל
(9) וְנוֹקְמַהּ כר׳ כְּרַבִּי יוֹסֵי (דִּתְנַן) ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שׁוֹרָן בְּחוֹמֶץ וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן.
The Gemara asks: And let us establish the opinion of: Some say, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As we learned in a mishna: Rabbi Yosei says, with regard to wheat grains that were soaked in water: One should soak them in vinegar, and this vinegar will cause the wheat to contract and prevent it from becoming leavened.
ושואלים: ונוקמה [ונעמידה] את דעת ״יש אומרים״ כדברי ר׳ יוסי, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: ר׳ יוסי אומר לגבי חיטים שהיו במים: שורן בחומץ, וחומץ צומתן (מחזיקן, מצמצמן) ואינו נותן להן להחמיץ!
The Gemara asks: And let us establish the opinion of: Some say, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. As we learned in a mishna: Rabbi Yosei says, with regard to wheat grains that were soaked in water: One should soak them in vinegar, and this vinegar will cause the wheat to contract and prevent it from becoming leavened.
הכל
(10) כִּי אַשְׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי הָנֵי מִילֵּי דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת לָא.
The Gemara answers: When we learn the opinion of Rabbi Yosei, this applies only to a situation where the vinegar is in its pure, unadulterated form, in which case its pungency prevents the wheat from becoming leavened. However, if the vinegar is added by means of a mixture, no, Rabbi Yosei’s statement does not apply to a case of this kind.
ומשיבים: כי אשמעינן ליה [כאשר שמענו אותו] את ר׳ יוסי, הני מילי דאיתיה בעיניה [דברים אלה אמורים כשישנו החומץ בעינו], ומפני חריפותו הוא פועל למניעת חימוץ, אבל על ידי תערובת — לא.
The Gemara answers: When we learn the opinion of Rabbi Yosei, this applies only to a situation where the vinegar is in its pure, unadulterated form, in which case its pungency prevents the wheat from becoming leavened. However, if the vinegar is added by means of a mixture, no, Rabbi Yosei’s statement does not apply to a case of this kind.
הכל
(11) עוּלָּא אָמַר דאֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר מִשּׁוּם לָךְ לָךְ אָמְרִינַן נְזִירָא סְחוֹר סְחוֹר לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב.
Ulla said: In both of these cases, whether the vinegar is added first or afterward, its use is prohibited, as one must avoid scenarios that might lead to a prohibition, as per the well-known adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. Since a nazirite is prohibited from drinking wine and eating grapes, it is preferable for him to avoid a vineyard entirely. A similar principle applies to other prohibitions.
עולא אמר: אחד זה חומץ בין בתחילה ואחד זה בין בסוף — אסור, שיש להחמיר באיסורים ולהשתדל שלא להגיע לחשש עבירה, משום הפתגם הידוע: ״לך לך״ אמרינן נזירא, ״סחור סחור, לכרמא לא תקרב״ [״לך לך״ אומרים אנו לנזיר, ״סביב סביב, לכרם אל תקרב״]. שהנזיר האסור ביין ובפרי הגפן, מוטב שאף לא יכנס בכרם, שמא מתוך כך ייכשל באכילה, וכן הוא בשאר איסורים.
Ulla said: In both of these cases, whether the vinegar is added first or afterward, its use is prohibited, as one must avoid scenarios that might lead to a prohibition, as per the well-known adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. Since a nazirite is prohibited from drinking wine and eating grapes, it is preferable for him to avoid a vineyard entirely. A similar principle applies to other prohibitions.
הכל
(12) רַב פַּפִּי שָׁרֵי לֵיהּ לְבוּרְדִּיקִי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא הלְמִמְחֵה קְדֵירָה בַּחֲסִיסֵי אָמַר רָבָא אִיכָּא דְּשָׁרֵי כִּי הַאי מִילְּתָא בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי עָבְדִי א״ד אִיכָּא דְאָמְרִי רָבָא גּוּפָא מָחֵי לֵהּ קִידְרָא בַּחֲסִיסֵי.:
The Gemara relates: Rav Pappi permitted the cooks [burdikei] of the household of the Exilarch to mash roasted grains into a pot of food, to dissolve the accumulated foam. Rava said: Is there anyone who permits this matter in a place where servants are found? Servants are unlikely to be careful with regard to these prohibitions. They will use raw flour for this purpose, which will lead to a violation of the prohibition against leavened bread on Passover. Some say that Rava himself would add roasted grains into his own pot.
ערך בורדקאי
בורדקאי – א(פסחים מ:) רב פפי שרי ליה לבורדקאי דריש גלותא למימחת קדירה בחסיסי פי׳ רש״י נחתומים.
ערך כורדק
כורדק – ב(פסחים מ:) רב פפא שרי לכורדקי דבי ריש גלותא פי׳ נחתומים המבשלים ויש כזה בערך זמלסטר (א״ב בורדקאי כתיב בנוסחאות דידן עיין שם).
א. [בעקער.]
ב. [קעכערס.]
לבורדקאי – נחתומין.
בחסיסי – קמחא דאבשונא.
בדוכתא דשכיחי עבדי – כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר.
רבא מחו ליה קידרא בחסיסי – פ״ה קימחא דאבישונא וקשה דהא לעיל (דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר״י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה העשירית ובאה הנה אגב גררה ואמר אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבלין אותו בהן ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות אמר הר״ם אמר השם ית׳ בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששנה הבשול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהם אחר שנצלה ומי הבצק וכל הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כר׳ מאיר:
בד״ה רבא מחו ליה כו׳ פי׳ הקונט׳ קימחא דאבשונא וקשה הא דלעיל אסרינן כו׳ עס״ה. ובהשקפה ראשונה היה נ״ל ליישב פירוש הקונט׳ דמשמע ליה דהאי דמחו ליה קידרא היינו בכה״ג דסוגיא דלעיל בסמוך דאיירי שנותן חומץ לתוך הקמח שכן משמע מלישנא דברייתא דאין מוללין שדרך מלילת הקדירה היינו ע״י חומץ אלא דפליגי הנך תרי לישני אם נותן החומץ בתחילה או בסוף וא״כ בחומץ בסוף לכ״ע שרי כ״כ מ״ז ז״ל בספר מג״ש ע״ש:
מסופר: רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא [התיר להם לאופים שבבית ראש הגולה] לממחה [למחות] את הקדירה בחסיסי [בקמח קלי], אמר רבא: איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי [האם יש מי שמתיר דבר כמו זה במקום שמצויים העבדים]? שהעבדים מזלזלים באיסורים, ועלולים להטיל קמח רגיל, ויכשילו באיסור חמץ בפסח! איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי [עצמו היה ממחה את הקדירה בקמח קלי].
The Gemara relates: Rav Pappi permitted the cooks [burdikei] of the household of the Exilarch to mash roasted grains into a pot of food, to dissolve the accumulated foam. Rava said: Is there anyone who permits this matter in a place where servants are found? Servants are unlikely to be careful with regard to these prohibitions. They will use raw flour for this purpose, which will lead to a violation of the prohibition against leavened bread on Passover. Some say that Rava himself would add roasted grains into his own pot.
הכל
(13) מתני׳ מַתְנִיתִין : אֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ חֲרוֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל וְאִם נָתַן יֵאָכֵל מִיָּד וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר.
MISHNA: One may not add flour to ḥaroset, a seasoned, pungent food, or to mustard, to dull the sharp taste. In both cases, the pungency of these foods might accelerate the leavening of the flour. And if one added flour to either of these, the mixture may be eaten immediately before it is leavened; and Rabbi Meir prohibits this, lest the food be leavened immediately.
אין נותנין קמח לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד ור׳ מאיר אוסר אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד.
ערך חרסת
חרסת – א(פסחים מ:) אין נותנין את הקמת לתוך חרוסת. (פסחים קיד.) הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואע״פ שאין חרוסת מצוה רבי אליעזר ברבי צדוק אמר מצוה מאי מצוה רבי יוחנן אמר זכר לטיט על כן עושין אותה מכל מיני מתוקין ומרורין וחומץ כמו הטיט שיש בו כל דבר.
א. [מאנדע לברייא.]
מתני׳ חרוסת – אייגרו״ס ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם.
אין נותנין את הקמח לא לתוך החרוסת – פירוש: אף על גב דאמרן לעיל בבריתא והרוצה שימלול נותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ1 דמשמע שהחומץ מעכב החימוץ והכא משמע שממהר להחמיץ יש לומר דלא פליגי דהתם כשהקדרה על גבי האור מפני שהקמח מתבשל אינו מחמץ ואף על גב דאיכא למימר אדמבשל ליה מחמע כיון שהחומץ אגב דחריף ממהר בישולו אינו מחמיץ כיון שהוא מתבשל מהרה אינו יכול להחמיץ אבל לעולם בחומץ צונן ממהר להחמיץ ביותר ומשום הכי ישרף אבל ודאי ר׳ יוסי דאמר דאף חומץ צונן צומת ואינו מחמיץ פליג עם מתני׳ דאיהו אמר צומת ואינו מניח להחמיץ ובמתני׳ אמרינן דאדרבה ממהר להחמיץ מיד כל שכן דאינו צומת.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״החמץ״.
המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא תוך חרדל אם נתן יאכל מיד ר׳ מאיר אוסר אמר הר״ם מחלוקת תנא קמא ור׳ מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון:
אמר המאירי אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות ואע״פ שבאיסור בישול להדיא נזכר בו במים מ״מ כל בישול במשמע ושמא תאמר אף זו מה הוצרכה והלא בהדיא נאמר כי אם צלי אש מתוך כך יש מפרשים אותה בשצלאו מתחלה כהלכתו ואומר שאף בישול שאחר צלי אסרה תורה אע״פ שקדם צלי לבישול ואע״פ שכל שקדם צלי מ״מ צלי אש הוא הרי מ״מ חל עליו שם איסור בישול אח״כ והתורה אמרה ובשל מבושל מכל מקום כמו שיתבאר בגמ׳ וכל שכן שאסור במים אבל סכין אותו בשמן בשעת צלייה ובשאר מי פירות חוץ מן המים וכן מטבילין את הבשר בהם בשעת אכילתו כהטבלה בכותח שאין כאן הפגת טעם של צלי ומ״מ במים אסור:
במשנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת כו׳ וכתב׳ הרא״ש והר״ן ז״ל דחרוסת היינו שנותן לתוכו חומץ עם מים ואזלו לשיטתייהו שהסכימו לפי׳ התוספות לעיל דף ל״ה ע״ב דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל אפילו לזמן מרובה ואם כן ע״כ דהכא איירי עם מים והא דמשמע בשמעתין בסמוך דמדמה חרוסת לחומץ דאיירי בה רבי יוסי לעיל והתם בחומץ לחוד איירי יבואר בסמוך. מיהו מל׳ רש״י נראה לכאורה דחרוסת היינו שאין נותנין בו אלא חומץ לבד ואם כן משמע דאזיל לשיטתיה לעיל דף ל״ה במימרא דר״ל דמי פירות לחוד נוקשה מיהא הוי אלא דלפ״ז יש לדקדק על סתימת ל׳ התוס׳ דמדשתקו משמע דמודו לפרש״י ולפי שיטתם דלעיל ע״כ צריך לפ׳ דמיירי עם מים לכך נראה דמל׳ רש״י גופא נמי אין הכרע דאיירי בלא מים אלא דאפשר דסתם חרוסת כבר היו מגובלין ע״י מים וא״כ מ״ש שנותנין לתוכו חומץ היינו שנותן החומץ לתוך החרוסת שכבר היו בו מים וע״ש כך נקרא חרוסת ועוד שלטבל בו עשויין אלא שלא הוצרך לפ׳ אלא החומץ שעיקר הדין הסוגיא דחרוסת אי החומץ צמית כמו חרדל או מחמע וכן נראה מל׳ הרב הברטנורה ועיין בסמוך:
ג משנה אין נותנין קמח לתוך חרוסת (מאכל מתובל חריף) כדי להקהות את חריפותו או לתוך החרדל, שחריפותם של אלה מחישה את חימוץ הקמח. ואם נתן — יאכל מיד לפני שיחמיץ, ור׳ מאיר אוסר, שמא יחמיץ מיד.
MISHNA: One may not add flour to ḥaroset, a seasoned, pungent food, or to mustard, to dull the sharp taste. In both cases, the pungency of these foods might accelerate the leavening of the flour. And if one added flour to either of these, the mixture may be eaten immediately before it is leavened; and Rabbi Meir prohibits this, lest the food be leavened immediately.
הכל
(14) ואֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא בְּמַשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת ז אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָּהֶן.
The mishna continues: One may not boil the Paschal lamb in ordinary liquids or in fruit juices, as the Torah explicitly states that it must be roasted. However, one may baste it while it is roasting and dip it into liquid while eating it.
אין מבשלין – דכתיב (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו׳.
לא במשקין – אע״ג דכתיב במים וטעמא מפרש בגמרא.
סכין – בשעת צלייתו.
ומטבילין – בשעת אכילתו.
אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו׳ – הא דמייתי לה הכא משום דקתני בה סכין ומטבילין אותו דהיינו בחרוסת דקתני לעיל:
תנו רבנן בשל מבושל מ״מ וא״ת ונימא בשל מבושל כלל במים פרט אין בכלל אלא מה שבפרט מים אין מידי אחריני לא. וכי תימא כלל שני הכללין הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט והלכך במים שרי׳ בין בשל מבושל ומרבינן כל מילי הא ליתא דא״כ במים מאי אתא למעוטי דאי צלי הא כתיב בהדיא אלא יש לפרש דכלל ופרט זה לזה אין דנין אותן בכלל ופרט והכא נמי היכי נימא בו אל תאכלו ממנו נא במים הא לא משמע ע״י בישול וכי תימא לכתוב אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים למה לי אכתי הוה אמינא בשל בשאר משקין דמפיגין טעמן מבושל לאתוי׳ מים אבל צלי קדר יצא הלכך תרוייהו צריכי והא דקא בעי קרא לשאר משקין היינו למלקות אבל לאיסורא מקרא דכי אם צלי אש נפק׳:
ועוד אמרו: אין מבשלין את קרבן הפסח לא במשקין ולא במי פירות שהרי אמרה התורה שצריך לאכלו צלוי, אבל סכין אותו בשעת צלייתו ומטבילין אותו בשעת האכילה בהן.
The mishna continues: One may not boil the Paschal lamb in ordinary liquids or in fruit juices, as the Torah explicitly states that it must be roasted. However, one may baste it while it is roasting and dip it into liquid while eating it.
הכל
(15) מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם יִשָּׁפְכוּ מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין.:
The tanna further states: Water that has been used by a baker for cooling his hands or washing dishes should be poured out, because this water leavens the dough, as the water probably contains a small quantity of flour and dough.
ועוד אמרו: מי תשמישו של נחתום שהוא מצנן בהם את ידיו או רוחץ בהם את הכלים — ישפכו ולא ישתמשו בהם, מפני שהן מחמיצין, שהרי משהו מן הקמח והעיסה נכנס לתוכם.
The tanna further states: Water that has been used by a baker for cooling his hands or washing dishes should be poured out, because this water leavens the dough, as the water probably contains a small quantity of flour and dough.
הכל
(16) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב כָּהֲנָא מַחֲלוֹקֶת לְתוֹךְ הַחַרְדָּל אֲבָל לְתוֹךְ חֲרוֹסֶת דִּבְרֵי הַכֹּל יִשָּׂרֵף מִיָּד.
GEMARA: Rav Kahana said: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis concerns a case where one adds flour to mustard, which is extremely pungent and will not leaven the flour immediately. But in a case where flour is added to the less pungent ḥaroset, which will leaven the flour quickly, everyone agrees that the mixture must be burned immediately.
מחלקת לתוך החרדל אבל לתוך חרוס׳ ישרף מיד – טעמא דמלתא משום דחרדל לא משהו ליה דמפיג טעמא אבל חרוסת שמשהין אותו לא, וכן פירשוה בירושלמי ורש״י ז״ל פי׳ שחוזק החרדל אופה אותו וא״כ אפי׳ משהה אותו בחרדל מותר וקיימ׳ לן הכי דאין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ולתוך החרדל ואם נתן בחרוסת ישרף מיד בחרדל יאכל מיד:
בגמרא א״ר כהנא מחלוקת לתוך חרדל אבל לתוך חרוסת ד״ה ישרף מיד תנ״ה כו׳ ולכאורה האי שמעתא דר״כ מרפסא איגרא דלישנא דמתניתין משמע להדיא דואם נתן אתרוייהו קאי דמה״ט כתבו התוס׳ לקמן בד״ה לא שמיע לי דקסבר דמתניתין פליגא אברייתא ואם נאמר דר״כ אברייתא סמיך הוה ליה למימר דתניא משא״כ לישנא דתנ״ה משמע דסתמא דתלמודא מסיק לה כסוגיית הש״ס והנלע״ד בזה דר״כ ממתני׳ גופא דייק לה דאי ס״ד דאחרוסת נמי קאמר יאכל מיד משום דחומץ מצמית צמית ועדיף משאר מי פירות אם כן תיקשי מתני׳ דאלו עוברין דקתני חומץ האדומי דחשיב חמץ דגן גמור ע״י תערובת משום דרמו ביה שערי ואי ס״ד דמיצמית צמית מאי הוי ואף לפמ״ש התוס׳ לעיל דרמו ביה שערי דהתם היינו שעורים מחומצות היינו לפי האמת דחומץ אינו צמית אלא דהוי כמי פירות בעלמא משו״ה מוקי רב נחמן לחכמים דמתני׳ כסתם מתני׳ דאלו עוברין והשתא א״ש נמי הא דאיצטריך שמואל בסמוך לומר הלכה כדברי חכמים אף ע״ג דבלא״ה קי״ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ולמאי דפרישי׳ א״ש דאיצטריך לאשמעינן דלא נימא דאין הלכה כחכמים דמתני׳ אלא כסתם מתני׳ דאלו עוברין דקחשיב חומץ האדומי וקס״ד נמי דחומץ וחרדל שוין קמ״ל דלא אי משום דשמואל ס״ל כר״כ או אפי׳ אי פליג אדר״כ כדמשמע בלשון התוס׳ בסמוך אליבא דמסקנא אפ״ה א״ש משום דמוקי האי דחומץ האדומי דרמו ביה שעורים מחומצות דהא לפי המסקנא לא צמית כנ״ל ודו״ק וע׳ עוד בסמוך:
ד גמרא אמר רב כהנא: מחלוקת ר׳ מאיר וחכמים כשנתן מקמח לתוך החרדל שהוא חריף ביותר ואינו מניח להחמיץ, אבל לתוך חרוסת שאינה כה חריפה — דברי הכל ישרף מיד, שאינה מונעת חימוץ.
GEMARA: Rav Kahana said: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis concerns a case where one adds flour to mustard, which is extremely pungent and will not leaven the flour immediately. But in a case where flour is added to the less pungent ḥaroset, which will leaven the flour quickly, everyone agrees that the mixture must be burned immediately.
הכל
(17) וְתַנְיָא נָמֵי הָכִי חאֵין נוֹתְנִין קֶמַח לְתוֹךְ הַחֲרוֹסֶת וְאִם נָתַן יִשָּׂרֵף מִיָּד לְתוֹךְ הַחַרְדָּל ר׳ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יִשָּׂרֵף מִיָּד ט וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יֵאָכֵל מִיָּד אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה
And that opinion was also taught in a baraita: One may not add flour to ḥaroset, and if one did add flour it should be burned immediately. With regard to flour that was added to mustard, Rabbi Meir says: It should be burned immediately, and the Rabbis say: It should be eaten immediately, before it is leavened. Rav Huna, son of Rav Yehuda, said that Rav Naḥman said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis concerning this issue. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Huna, son of Rav Yehuda:
תניא נמי הכי אין נותנין קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל ר׳ מאיר אומר ישרף מיד וחכמים אומרים יאכל מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כחכמים.
ערך שרף
שרף – א(פסחים מ:) כל שיש לו שרף ופניו מכסיפין פי׳ כשתולש העשב יוצא ממנו לחה כחלב (פרק ד דמעשרות) הפוצע זתים שיצא השרף פי׳ הדמע והשמרים.
ערך בעל נפש
בעל נפש – ב(בראשית רבה נג) והוא בעולת בעל א״ר אחא בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה רבנין אמרין מרתא דבעלה בכל מקום האיש גוזר ברם הכא כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בכורות מז:) המאושכן ובעל גבר פירוש שארוך ביותר הגיד עד הארכובה כמו שמפורש בגמר׳ (ובויקרא רבה קדושים תהיו) גדלי בשר בעלי גברים היו רבי אליעזר אומר אף בעלי הדלדולין פסול באדם פ׳ בלעז פו״רי שיוצאין בידי אדם (שבת קמה:) אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה הגמון וקומון ובעלי זמורה פי׳ בעלי זמורה שוטרים וי״א ליצנים כגון זמר. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמ׳ ובאו ובאו (סוטה כח) כשם שהמים בודקין. ירוש׳ המאררים כנגד רמ״ח אברים שבאיש ושבאשה. (מנחות פז) מירוח עכו״ם אינו פוטר גלגול עכו״ם אינו פוטר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסים פירוש בני אדם עשירים שלוקחים תבואה מעכו״ם ומישראל ואי אמרת דהאי דזבין מעכו״ם ליפטר דמרוח העכו״ם פוטר דזימנין דזבין מישראל ואמ׳ מעכו״ם זבין או תבואה שגדלה בשדהו ואמ׳ מעכו״ם זבנה כדי ליבטל עצמו מן המעשר. (חולין ו) רבי שמעון בן אלעזר שדריה רבי מאיר לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא אמר ליה ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה כלומר אם אתה גרגרן לשתות מיין הכותיים מוטב לך לשום סכין בלועיך פשטיה דקרא במאי כתיב בתלמיד היושב לפני רבו דתניא כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך אם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם בין שאל לו ועשה לו קושיות ואם לאו תבין את אשר לפניך מה שיאמר לך ומדעתך ואל תלבין פניו ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה דדעתך ללמוד פרוש ממנו לדבר אחר (נדה טז) אמר רבי זירא מדברי כולן נלמוד בעל נפש לא יבעול וישנה רבא אמר בועל ושונה ואין בכך כלום כי תניא ההיא לטהרות. אמר ליה רבי אבא לרב אשי אלא מעתה בעל נפש לא יגמור ביאתו. (פסחים מ) בעל נפש לא ילתות פירוש חסיד המתרחק מריח עבירה המדקדק על עצמו. וי״מ בעל נפש דכל שעה שאין לו אנינות הדעת שיכול לאכול כל פת. מכאן לבעל הקורה שנכנס בעוביה של קורה כלומר יעקב שהוליד בנים הרבה והכל בניו ובני בניו הוא מבקש רחמים יותר מאבותיו שלא הולידו אלא מעט.
ערך זקף
זקף – ג(משנה עדיות פרק ג) אין זוקפין את המנורה ביום טוב (ביצה כג.) בפרק יום טוב בגמ׳ הכא במנורה של חליות עסקינין דמחזי כבונה. (סוטה מד.) ובעקיבו של עם היו מעמידין זקיפין לפניהן ואחרים מאחוריהן פי׳ עקיבו לסוף החיל זקיפין גבורין עומדין לפניהם ואחרים מאחוריהן כלומר שתי שורות היו אותן זקיפין לפני זקיפין שאם נמלט מן הפנימים יבא לאחרונים. (פסחים מ) זיקפא אסיר פי׳ שמתקבצין לתוך המים ומחמיצין (פסחים קי) לינקוט זיקפא דידא דימיניה בידא דשמאלי׳ זיקפא דידא דשמאלי׳ בידא דימיניה פי׳ יתפוש בוהן ידו הימנית בתוך ידו השמאלית ובוהן ידו השמאלית בתוך ידו הימנית ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה פי׳ ואם מתיירא מעין של עצמו יביט בצד חוטמו השמאלית (גיטין יח) מאימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע״פ שלא זקפה זקפה אע״פ שלא פגמה (בבא מציעא עב) אם משנתגייר זקפן עליו במלוה (א״ב פי׳ נתן להם קיום והעמד׳ בדין מלו׳ לעשותו בעל חוב שיגב׳ ממשעבדי).
ערך טף
טף – ד(שבת סה:) דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבא פרת שמא ירבו נוטפין על הזוחלין והוו להו מי גשמים פי׳ מש״ה אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוה ביומי ניסן ולא היה מניחן לטבול בפרת מפני שרוב מימיו בניסן מי מטר הן כדרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת כלומר כיון שתראה שרבו מי פרת עדות שהוגשמה ארץ המערב וסבר אבוה דשמואל שמא ירבו מי גשמים דהן נוטפין מן הגנות ונעשו שאובים על מי פרת שהן זוחלין כדתנן (מקואות סג) הזוחלין במעיין והנוטפין במקוה. העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין פי׳ זוחלין נובעין נוטפין מי גשמים אחזיק לנטפי לא אחזיק לשפכי פי׳ בערך שפך. (שבת ל:) כל תלמוד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה אל תקרי שושנים אלא ששונים כלומר התלמידים שיושבין ללמוד צריכין להטיף ולהזיל אמרתו של רב באימה ובמרירות ואם יעבור שלא יעשה כן יכוה ויבער. (פסחים מ) א״ר פפא והוא דעביד טיף טיף דלהדי טיף טיף פירוש שאין ריוח בין דלף לדלף וכל זמן שמטפטף אינו מחמץ. (פסחים קיא) א״ר יוסף ג׳ מילי יהבן ארבונא לנהורא מאן דשתי טיף טיף ומאן דסריק רישיה יבש ודסיים מסאניה אדמתונה כרעיה. (עבודה זרה ל) א״ר חייא בר אשי אמר שמואל מי טיף אין בו משום גילוי א״ר פפא והוא דעביד טיף טיף דלהדי טיף טיף. (כתובות ס) בגמרא מניקה דאכלה מוניני הוו לה בני מטיפי עינא פי׳ נוטפי עינים. (בכורות מד) חוטמו נוטף מניין ת״ל או חרום.
ערך מח
מח – ה(שבת לו:) כל דאית ביה מוחא מצטמק ויפה לו. (ברכות לט.) ריהטא דחקלאי דמפשי ביה מוחא בורא מיני מזונות פי׳ קמחא. (פסחים מ) למימח בחסיסי (א״ב בנוסחאות כתיב למימח קמחא בחסיסי).
ערך סחף
סחף – ו(שבת סו:) סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי פי׳ מי שבלט טיבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טיבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא. פ״א כופין פי הכוס על טיבורו למי שחש במעיו (שבת קי.) ליסחוף דיקולא ארישיה וליהדקיה פי׳ ישלשל דיקולא בראשו למטה בגופו עד שיעלה הנחש על הדיקולא (שבת קכא) הוה שרי חיספא קמי ריש גלותא איתו מנא סיחפו עילויה (פסחים מ) חצבא דאבשונא סיחפא שרי פי׳ אם מטה הקדירה לצידה מותר (ביצה כג) סחופי כסא אשיראי פי׳ מהפך כוס שיש בו ריח על בגדי משי (סנהדרין קד) אובלא דקצרי סחף רישיה ליה (עבודה זרה עו) סחיף ליה אפומייהו (עבודה זרה נא) מצא בראשו דסחיפא ליה משיכלתא ארישיה (נדרים נא) שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה ארישיה (חגיגה טז) כתרי גלימי דסחיפי אהדדי ואמרי לה כתרי כסי דסחיפו אהדדי פי׳ שמפורשין זה מעל גבי זה ואעפ״כ אינן מודבקין (חולין ח) לא ניסחוף איניש כפלי עילוי בשרא פי׳ לא יניח ויש מפורשים לא ימשוך כעין סיכוך כסלים על גבי בשר שמא יזוב מן לחלוחית הלב שעל הכסלי׳ ויבלעהו הבשר ומקשינן אם אתה חושש לזה יהא בשר שעל הכסלים אסור לעולם כי זה מן החלב ובולעים אותם הכסלים ופרקינן קרמא מפסיק בין החלב לבשר.
ערך צמת
צמת – ז(חולין עו.) וכן שניטל צומת הגידים (גמ׳) ממקום שצומתון עד מקום שמתפשטין פי׳ שמתכווצין ח״א מיצמת צמתי ליה עיין בערך אומצא פי׳ מצמת צמתי ליה גומרי לחתיכה ומייבשא ליה לדמה בגויה ואסיר וח״א משב שייבי ליה גומרי לחתיכה ומייצן ליה לדמיה ושרי אלמא כל מיצמת מייבושי הוא (בבא קמא פו.) צמתה ידו וסופה לחזור פי׳ כגון צמתו בבור חיי והוא כגון צמקה שאינו יכול לעשות בה מלאכה ואילו בא למוכרו פוחתתו בדמים וסופה לחזור (יבמות קכא) היכא דליכא מכה מיצמת צמתי (גיטין מב) היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור (שבת קט) מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש (פסחים מ) ר׳ יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן פחדא צמית בעתותא מרפיא (במגלת איכה רבתי בגוים) ואצטמיתנין לבשרא ושלחת בעי ולא הוי דניתן לך ואת בעי חמר ואצטמיתנין ולא הוה לן דניתן לך ויהבינן לך מינה (סנהדרין קי) ההוא יומא דהוו מצטמתין קמיה ואשקיתיה חמרא (א״ב בנוסח׳ שלנו כתוב תוב דאנא מצילנא לך ואישקתיה חמרא) (בראשית רבה כג) ועד דהומיה מצמתונין הוא משכח עיגולא ומהלך ביה (בויקרא רבה אמור אל הכהנים פ׳ מה יתרון ובפסקא דעומ׳) ושאף צמים חילם ממונה של סיחון ועוג משה וכל המצומתין לו וכו׳ (בילמדנו ואת יהודה) מבעד לצמתך שהוא מצמתך לבתי כנסיות ושותין דברי תורה בצמאה. (בירושלמי בפרק אחרון בפיאה) ויהיו כ״ג עד דהוא מצמת לון הוא מסכן פי׳ ענין יובש הדוק וחבור.
א. [גומע. הארץ. זאפט.]
ב. [בעהערצטער פראם געמוטהליך.]
ג. [אויף ריכטען.]
ד. [טריפין רעגענוואסער.]
ה. [מעהל.]
ו. [איבער שטירצען.]
ז. [צו זאממען ציהן, פראיינען.]
ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך]: אין נותנין קמח לתוך החרוסת, ואם נתן — ישרף מיד. ואם נתנו לתוך החרדל, ר׳ מאיר אומר: ישרף מיד, וחכמים אומרים: יאכל מיד לפני שיחמיץ. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים בענין זה. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהודה:
And that opinion was also taught in a baraita: One may not add flour to ḥaroset, and if one did add flour it should be burned immediately. With regard to flour that was added to mustard, Rabbi Meir says: It should be burned immediately, and the Rabbis say: It should be eaten immediately, before it is leavened. Rav Huna, son of Rav Yehuda, said that Rav Naḥman said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis concerning this issue. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to Rav Huna, son of Rav Yehuda:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.