והרב אב ב״ד ז״ל כתב מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא, ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים, לבטולי ביצה גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבה כבריה ולא בטלה, ובפ׳ קמא דיום טובא משמע דבטלה אליבא דר׳ יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו. ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתיםב, אבל בששים לא בטלה כיון דבריה היאג. ומאי דאמרינן נמי הגיד בששים אינו בגיד עצמו דבריה הוא, אלא בשמנוניתו אמרינן בששים. ופסק הגאון ר׳ יצחק ז״לד דגיד בששים ואין גיד מן המנין דבעינן ששים לבר מיניה וכחל בששים וכחל מן המנין וביצה בששים ואחת אסורה, בששים ואחת והיא מותרת, דהכי מסקנא דשמעתא, ואין אנו יודעין מפני מה החמיר בביצה דבעיה ששים ואחת והיא, אי משום דאית בה אפרוח והיא בריה שלימה, הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטלה אלא הטעם היוצא ממנה, דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח. כל אלו דברי הרב ז״ל.
ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ובמאתיםו, אינו, כדאמרינן במסכת מכותז ברית נשמה חשיבא ולא בטלה, אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היאח כדבעינן לפרושי קמןט.
ומכלל דברי זהי הרב ז״ל משמע שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעינן ששים, ודאקשינן לקמןכ גבי גיד וגבי חתיכה וליבטול ברובא פירושו בששיםל, אלא משום דלא מיתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא, קאמר ליבטיל ברובא דמתני׳ דהיא טפי מנותן טעם, וכן עיקרמ. וכן נמינ כתב הרב ר׳ משה הספרדי ז״לס בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים שיעורן בששים.
אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז״לע שאמרופ שלא שיערו בששים אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל היתר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן, אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם חתיכות, בזמן שאינו מכירה, כיון שכל אחת עומדת בפני עצמה בטלה ברוב ולא בעינן ששים, לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת בפני עצמה בטלות ברוב, אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ששים ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דהוה ליה איסור בלוע, דהא מתני׳ חתיכה שנתבשלה עם החתיכותצ קתני, ואעפ״כ הקשו וליבטול ברובא, לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד, ואי משום רוטבה הא קתני והרוטב בנותן טעם. והם אמרוק שלא אמרו כן אלא במין במינו, לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי׳ על ידי בישול, אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי׳ ביבש צריך ששים לבטלו, שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהיתר, ולפיכך אינו בטל אפי׳ ביבש אלא בששיםר. ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בששים לבטל הביצה עצמה, משום שאינה צריכה ששים אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי, ולא מתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה, דלא משמע אלא בעומדת לבדה דאיסורין חשובין בעינן קאמר. וכן כתב הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״לש לרבנן מין במינו בשאינות בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים.
ולענין הביצה שהזכרנו למעלה למה החמירו בה למבעי ששים ואחת והיא, לפי דברי רבינו הגדול ז״ל, נודהא שמפני חשיבותה עשו לה היכר אע״פ שלא עשו כן בגיד שהוא בריה, והוסיפו אחת בשיעורה לרוטבב וכן פירשו המפרשיםג.
ולי היה נראה דאמסקנאד כל איסורין שבתורה בששים, ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרףה, ומאן דאמר ביצה בששים ואחת והיא, הוא הדין לגיד וחדא מתרי מילי דרב נחמן נקט. וא״ת לימא כל האיסורין, ולטעמיך רב נחמן נמי נימא כל האיסורין חוץ מן הכחל, אלא סיומי מסיימי מילתייהו, א״נ ס״ל כל איסורין בששים ועוד, הלכך בבצים דלא אפשר צריך ששים ואחת, ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל. ובעל הלכות גדולות ז״לו כתב כלז הני תלתא ליכא למיקם בנותן טעם דידהו.
עוד יש לי לפרש לדברי רבינו ז״ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים, והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה ולא הצריכוהו לשער כל אחת ואחתח, וזה נכון הוא.
בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן. פי׳ לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן, אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן. ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה משערינן מי ידעינן כמה הוי. פי׳ ואע״פ שיש לומר ניזיל בתר אומדנא, מדות חכמים כך הם ביושר ובהשוייה שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו.
ושמעינן מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר, בכף עצמה ובקדרה עצמה משערינן דבמאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא, דהא לא ידעינן כמה הוי. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז״לט. אבל מצאתי שהראב״ד ז״לי אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן הני מילי בדבר שאינו חוזר להיתרו הראשון לעולם, כגון קדרהכ דנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא, אבל בדבר שחוזר להיתרו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהןל, משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה. ואע״ג דלא ידעינן, מיהו משערינן ביה באומד יפה ובעין יפה, וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מן הרב ר׳ יוסף בן פלאט ז״ל. והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותרמ, אבל מכיון שאמרו בגמ׳ דאי במאי דנפק מיניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירבנ טעם אחר אין הפרש וחלוק בכל איסור שאין משערין אלא בוס.
ובודאיע היכא דאיכא קפילא טעים קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה, ולא אמרינן הא ליכא ששים בדידיה, דהא ידעינן כמה הוי בטעמאפ, אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעינן לשעוריה חיישינן לכוליה. אבל אפשר שנאמר שאם ניער מעט חלב בכף וחזר וניער בו בשר, משערין באותו חלב, דהא ידעינן כמה הוא ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו. ואי נמי נפלה טיפת חלב רותחת בכף משערינן בה, דהא ידעינן כמה הוי. ויש לומר דדוקא בכף חדשה אבל בכף ישנה לא, משום דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולין אחרים נבלה ואוסר, ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה נפיק מיניהצ. ומיהו בחדשה אפי׳ בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן. ואיני מוצא מקום לסברת הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל בכאן. ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרינן במאי דבלעה בשאר בישולין נעשה נבלה, דכי האי גונא בבלוע לא אשכחןק, ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן בפ׳ כל הבשרר.
א. ביצה ג, ב.
ב. בחידושי הר״ן הביא ביתר ביאור: ׳והא דאמרינן בפ״ק דביצה... היינו לומר דלא חשיבה כחתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין דלא בטיל אפילו באלף, אבל מ״מ בששים לא בטלה אלא במאה או במאתים. ולא מחוור, דאי בריה היא לא בטלה אפילו באלף׳. [ובחידושי הרשב״א הביא דברי רבינו להלן: ׳באלף ומאתים׳ [וכוונתו באלף או במאתים]. וראה ערך השלחן סי׳ ק ס״ב [הובא בחידושי הרשב״א הוצ׳ הרי״ד אילן הערה 334*] שיש להגיה ברשב״א כדברי הר״ן או כהגהת הכנה״ג סי׳ ק הגהת הב״י אות ו: ״באחד ומאתים״]. ומ״מ לכל הנוסחאות הדברים צ״ב מה ענין שיעורים אלו לביצה, וממ״נ אם היא בריה אינה בטלה לגמרי, ואם אינה בריה למה אינה בטלה בששים. ובערך השלחן שם ביאר שלדעת הר״א אב״ד אינה בריה כיון שלא הוי ברית נשמה, ומ״מ החמירו דלא בטלה אלא בא׳ ומאה כתרומה או בא׳ ומאתיים כערלה. ולנוסח שלפנינו ברמב״ן: ׳באלף׳, הנה לא מצאנו כלל שיעור ביטול באלף. והיה מקום לומר שדעת הר״א אב״ד שבריה בטלה באלף, כדברי הר״ש תרומות פ״י מ״ח [ראה ע״ז להלן צט, ב ד״ה וליבטיל], אכן באשכול הל׳ יין נסך עמ׳ 83 נראה שאינו סובר כן. ואפשר שדעתו שכיון שאינה ברית נשמה, יש להקל בה כדעה זו. ועי׳ אשכול שם עמ׳ 126. וצ״ע.
ג. כן הביא הרשב״א בשמו. ועי׳ ש״ך יו״ד סי׳ פו ס״ק טז.
ד. לד, ב בדפי הרי״ף.
ה. כי״פ: דבעינן.
ו. בחידושי הרשב״א כתב בשם רבינו ׳באלף ומאתים׳, וכוונתו כדברי רבינו ׳באלף ובמאתיים׳. ומתפרשים באלף או במאתים. וראה לעיל הערה 278.
ז. יז, א.
ח. כן הביא הרשב״א בשם רבינו בחידושיו, וראה ב״י סי׳ קי אות א שמדבריו בתורת הבית (בית ד ש״א יד, ב) נראה שסובר כרמב״ן, עיי״ש. ומפורש כן כדבריו בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ מו. ובארחות חיים הל׳ איסורי מאכלות סי׳ לד כתב שדעת רוב הפוסקים כרמב״ן. וראה שו״ת רדב״ז ח״ב סי׳ תרצט, שו״ת מהרלב״ח סי׳ פח, שו״ת הר צבי או״ח ח״א סי׳ קא.
ט. צט, ב ד״ה וליבטיל.
י. כי״פ ליתא תיבה זו.
כ. ק, א.
ל. וכ״כ הר״ן (לו, א ד״ה גרסי׳) בשם הראב״ד [וכוונתו להר״א אב״ד, ראה דברי הראב״ד באיסור משהו שהובאו להלן, וברשב״א בשמו].
מ. לשון רבינו קשה להבנה. ובחידושי הרשב״א בסגנון אחר: ׳ומשום דמתני׳ קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ולבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם, בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. וביתר ביאור בתשובותיו ח״א סי׳ נג: ׳לאו רובא ממש קאמר אלא כלפי ששנינו בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר ואם לאו כולן אסורין. כלומר ואפילו היו אלף. הקשו בגמרא אמאי אוסרין כל תערובתן ואין רבייה מתרת אותן ליבטלו ברביית כמו שאר האיסורין שהן בטלין ברביית ששים לאחד׳. וכן שם סי׳ רעב, סי׳ תכה וסי׳ תרעח. וראה בחידושיו לב״מ נג, א, ובראבי״ה פסחים סי׳ תטו.
נ. כי״פ.
ס. הל׳ מאכ״א פט״ו ה״כ.
ע. בכי״ל על הגליון נוסף: ׳בביצת טרפה וטמאה׳ [כ״נ לקרוא].
פ. ספר התרומה סי׳ נ. וראה תוס׳ לעיל צה, א ד״ה ספקו, להלן ק, א ד״ה בריה, ע״ז סח, א ד״ה ואידך. וכן הביא רבינו בשמם בע״ז עד, א, וכ״ה ברשב״א.
צ. בכי״ל ובנדפס: אחרות.
ק. בספר התרומה שם.
ר. פשטות לשון רבינו נראה שכ״ה מדינא, וראה וראה הוצ׳ רי״ד אילן הערה 339 שבחלקת יואב תניינא סי׳ טז פירש כן דברי הרשב״א, אבל לשון הר״ן (לו, א ד״ה גרסי׳): ׳אפילו ביבש נמי בעינא ששים כי היכי דכי מבשל להו לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא׳. ונראה שהוא גזירה.
ש. בספרו איסור משהו פ״ב [הובא גם בתשובות ופסקים סי׳ רח], וראה ספר המכתם פסחים מב, א.
ת. כי״פ: ואינו.
א. הגרר״ב ביאר לשון זו, דר״ל דאם כי רבינו נחלק לעיל על הראב״ד ז״ל דלא הוי כבריה, מ״מ לזה נקטינן חשיבות בריה להוסיף בשיעוריה עוד א׳, וכמ״ש גם הרמב״ם ז״ל.
ב. דברי רבינו צ״ב, וכן העיר הגרר״ב.
ג. ראה רמב״ם הל׳ מאכ״א פט״ו הי״ט שביצה מחמת שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשעורה. אבל אין כוונת רבינו לדברי הרמב״ם, שהרי ברשב״א כאן ובתוה״ב ב״ד ש״א עמ׳ 32 הובאו דברי המפרשים שהזכיר רבינו בשם יש מפרשים, ואחר כן מביא דברי הרמב״ם.
ד. הגרר״ב הגיה: דבמסקנא.
ה. ראה תשובות ופסקים לראב״ד סי׳ צג. בחידושי הרא״ה כתב: ׳וכחל מן המנין, לישנא דמר רב יהודאי גאון ז״ל הוא, פי׳ וטעמא דכחל מן המנין משום דהוא גופא דהיתרא הוא׳.
ו. סי׳ סז הלכות גיד הנשה (ד״ו קלה ע״א, הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרנג; הוצ׳ הילדסהיימר ירושלים ח״ג עמ׳ 228). ובעיטור הלכות גיד הנשה (הוצ׳ רמ״י יא ע״ב): ׳ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ״ט דידהו וצ״ע׳.
ז. כ״ה בכי״ל וה״ג שם. בכי״פ ליתא תיבה זו.
ח. ראה שו״ת מהרלב״ח סי׳ פח.
ט. ספר התרומה סי׳ מט. וכ״ה בספר הפרדס לרש״י (הוצ׳ עהרנרייך עמ׳ קנה), סמ״ק סי׳ ריד עמ׳ ריג. וכן הביא בספר המכריע בשם חכמי צרפת הקדמונים. וכן נפסק בטוש״ע סי׳ סט סי״א. וראה שבלי הלקט סי׳ כט: ׳וגבי כף חולבת וקדרה של בשר תיקנו הגאונים לשעורי בדידיה, וה״ט משום דלא ידעינן כמה נפק מניה. נראה שהוא תקנה׳.
י. בתמים דעים סי׳ ז, תשובות ופסקים סי׳ צב, וכן הובא בספר המאורות בשמו. וכן כתב הר״א אב״ד בספר האשכול (אויערבך) ח״ג סי׳ כז, בשו״ת ראב״י סי׳ קפו. וכן הסיקו בעל העיטור הכשר הבשר שער א (יא, א), ספר המכריע סי׳ סט, ובארחות חיים איסורי מאכלות אות יג. וראה ב״י סי׳ צג.
כ. בחידושי הרשב״א והר״ן: כגון כחל, ואפשר שכצ״ל כאן. אכן, נראה שכוונת רבינו שקדרה היא של חרס, וכף וקערה הם של עץ או מתכת שאפשר בהגעלה. ראה רבינו ירוחם (נט״ו אות כח ד״ו קלז, א) בשם הראב״ד: ״דווקא בקדרה או כף של חרס שאינו חוזר להיתרו משערינן בכולו, אבל קדרה של מתכת או כף וקערה של עץ אומדים כמה איסור יוצא ממנו באומד יפה ולא משערינן בכולו׳. וכל זה רמז רבינו בלשונו הקצרה. וראה ב״י סי׳ צח אות א בבדה״ב ורמ״א בשו״ע שם. [וראה תו״ח כלל פה דין א שלכן נקט המרדכי כלי מתכת וכלי עץ דוקא, וראה רמ״א בשו״ע שם ס״ה].
ל. בחידושי הרשב״א: ׳כגון כף חולבת שנתחבה בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה וכו׳ ׳
מ. ראה להלן קח, א.
נ. כי״פ: ולא עכב.
ס. וכן כתב רבינו להלן קיב סוע״ב. וראה בספר המכריע סי׳ סט שהאריך לדחות הדברים.
ע. בחידושי הרשב״א: ׳ומהא דאמרינן לעיל קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, ליכא למשמע מיניה כלל, דבמאי דנפיק מיניה משערינן כמו שראיתי למקצת מן המפרשים, דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן הוא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינין ליה׳ וכו׳. וראה תוה״ב ב״ד ש״א עמ׳ 2.
פ. ראה דברי רבינו להלן צח, א ד״ה כל איסורין.
צ. כן הובא בחידושי הרשב״א ובתוה״ב הארוך והקצר שם, בשם יש מי שאומר, ובר״ן שם בשם איכא מ״ד. וכ״ה דעת כמה ראשונים, ראה ראב״ן סי׳ כב (הוצ׳ עהרנרייך כ ע״ב), או״ה כלל כד דין ט בהג״ה בשם רבותינו הצרפתים והרמב״ן והרשב״א, ב״י וב״ח סי׳ צח, ושו״ע שם ס״ה בדעה ראשונה.
ק. בחידושי הרא״ה: ׳ולא נהיר, דנימא דהתירא דבלע כבר בתוכה שיעשה באיסור זה חתכה עצמה נעשית נבלה, שאין הבלוע מקבל טעם זה מזה. ועוד שאין ראוי לומר חתכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר או ברוטב שקבל טעם מן האיסור׳. ודעת רבינו הובאה בראשונים הנ״ל, וראה ב״י סי׳ צח וטוש״ע ס״ד וס״ה.
ר. להלן קח, א.