×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וַאֲמוּר רַבָּנַן בְּשִׁשִּׁים הִלְכָּךְ מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּהֶיתֵּרָא בְּטַעְמָא אדְּאִיסּוּרָא בְּקַפִּילָא.
and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין צז ע״ב} אמר ר׳ חנינא כשמשערין
משערין1 ברוטב ובקופה2 ובחתיכות3.
{בבלי חולין צז ע״ב} ההיא4 אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגיד5 נשייהו6 רבינא7 אסר ורב אחא שרי אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וכן הלכתא
אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד8 מן המנין
[כחל בששים וכחל מן המנין ביצה בששים ואין ביצה מן המנין]⁠9 כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא10 בששים: וכחל מן המנין אמר רב יצחק בר משרשיא11 וכחל עצמו אסור נפקא מינה12 דאי נפל לקדרה אחרת13 אוסר14.
אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה15 איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן16 או במאי דנפק מיניה משערינן17 פשיטא18 דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק19 מיניה20 משערינן21 מנא ידעינן אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור22 כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכת נבלה.
{בבלי חולין צז ע״ב-צח ע״א} ומסקנא דביצה23 [בששים והיא אסורה]⁠24 בששים ואחת והיא מותרת והני מילי דאית בה אפרוח אבל ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות אינה אוסרת ואינה צריכה שיעור דקיימא25 לן דמיא דביעי ולא26 כלום הוא27.
1. כשמשערין משערין: וכן ב-גיח, גצז, כ״י פריס. דפוסים: כשמשערינן משערינן.
2. ובקופה: וכן גיח, גצז, ר״י אלמדארי. כ״י פריס, דפוסים: ובקיפה.
3. דפוסים מוסיף כאן: ובקדירה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה.
4. ההיא: גיח, גצז: ״הני״.
5. בגיד: כ״י פריס: ״בגידא״.
6. נשייהו: דפוסים: נשיא.
7. רבינא: כ״י פריס: ״רב יהוד׳⁠ ⁠״.
8. גיד: גצז: ״גיד הנשה״.
9. כחל בששים...מן המנין: גא, גיא, גיח, גצז, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י פרמא, (שמא מחמת הדומות).
10. כחל היכא...בשרא: אינו מלשון הגמ׳ שלפנינו, אלא בה״ג, וכן הערוך (כחל ב׳). ברא״ה ציין שהוא לשון ר׳ יהודאי גאון. מוזכר בתוספות כאן (ד״ה וכחל) בשם ״יש ספרים דגרסי״, כפי שנמצא בתלמוד כ״י וטיקן 122. בתוספות (קט ע״ב ד״ה אינו עובר), העירו ״לא גרסינן ליה״.
11. משרשיא: וכן גיח, כ״י פריס, ר״ן. גיא, דפוסים: ״רב משרשיא״, כבה״ג.
12. נפקא מינה: וכן גא, גיא, גיח, כ״י פריס. דפוסים: ונפקא. והוא בערוך שם (כחל ב׳): ״למאי נפקא מינה״, ואפשר שמקורו בלשון שבר״ח. ונראה ברשב״א (חידושים ותורת הבית ד:א) וברא״ה שהוא מלשון התלמוד.
13. אחרת: חסר ב-גצז, כפי שחסר בערוך שם.
14. אוסר: וכן גא, גיא, דפוסים, וכן רמב״ם משנ״ת הל׳ מאכלות אסורות (ט:יג): ״אוסר אותה״. גיח, כ״י פריס: ״אסור״. גצז: ״אסור ואוסר״, כבערוך שם: ״אסור ונאסר״.
15. הוה: חסר בכ״י פריס.
16. משערינן: חסר ב-גיא.
17. משערינן: חסר ב-גיא, גיח, דפוס קושטא.
18. פשיטא: וכן גיא, גצז, כ״י פריס. דפוסים: ופשיט.
19. במאי דנפק: גצז: ״במאי דנפיק״. דפוסים: בדנפיק.
20. משערינן ופשיט...מיניה: חסר בדפוס קושטא, גיח (שמא מחמת הדומות).
21. משערינן: כ״י פריס, דפוסים. חסר ב-גיא, כ״י פרמא, וכנראה היה חסר גם לפני גיח, דפוס קושטא, ולכן השמיטו מחמת הדומות.
22. יאסור: כ״י פריס: ״תאסר״ (מוסב על הקדירה).
23. דביצה: דפוסים: בביצה.
24. בששים והיא אסורה: גא, גיא, גיח, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י פרמא.
25. דקיימא: דפוסים: ״כדקיימא״.
26. ולא: כ״י פריס: ״לא״.
27. הוא: כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י פרמא גא, גיא, גיח.
ערך מן
מןא(זבחים כה.) אמר רבא אמר רבא בטעמא ואמור רבנן ברובה ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא וכו׳ (חולין צז:) אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא וכו׳. (בכורות נג) מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא וכו׳ (א״ב לשון מקרא זה עץ פרי למינו):
א. [ארט גאטונג.]
ואמור רבנן בששים – בפרק בתרא דמסכת ע״ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים.
מין בשאינו מינו – שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין.
בטעמא – יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים.
דאיסורא – כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא.
ואמור רבנן בששים. בפרק בתרא דעבודה זרה פסקינן הלכתא לכל איסורין שבתורה בששים, בין בשר בין בחלב בין שאר איסורין.
מין ושאינו מינו והתירא בטעמא. והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין, מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני׳ דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (חולין צט.) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס׳ כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש״י ז״ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב״ן ז״ל והוא העיקר.
כבר ביארנו שהמליח הרי הוא כרותח של צלי וירך שנמלח עם שומן הגיד והקנוקנות קולף ואוכל הא בשאר החלבים ובבשר שמן אסור מפני שהם מפעפעים ומ״מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא תבשיל ויש חוככים להקל ולומר שהמליחה אינה מפעפעת ואף בשאר החלבים ובבשר שמן קולף והדברים זרים אדרבה מפעפע יותר מן הצלי על ידי מיחל היוצא משם שהוא כעין רוטב ואם לא כן היאך היה רבינא אוסר בשמועה זו ר״ל בהנהו אטמאתא וכו׳ מחמת שהיה סובר דמליח כרותח דמבושל וכי עלה על דעתו להיות חום המליחה כחום הבשול אלא שהיה סבור שעל ידי הציר ובמיחל יהא הולך ונבלע בבשול:
מין בשאינו מינו דהתירא דאיכא למיקם אטעמא כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מדבר שאינו מינו משערי׳ בטעמא והא דנקט שבשל בה תרומה ה״ה לאיסורי נזיר או לאיסורי קונמות דהנהו נמי בשא״מ בס׳ או בטעמא כדכתיבנא במסכת ע״א אלא דחד מנייהו נקט. וכללו של דבר אין לך דבר שאינו בנ״ט או בס׳ כשהוא מין בשא״מ חוץ מחמץ בפסח לרבא דאחמירו ביה משום חומרא דחמץ כדפרי׳ בדוכתא ובמסכת ע״ז בס״ד. מין במינו דליכא למיקם אטעמא יש שפירשו כגון שמנונית דגיד הנשה פי׳ דשמנונית בהדי בשר מין במינו חשיב וה״ה לחלב בעלמא בהדי בשר אלא דנקט הא דשכיח טפי ואיירי בי׳ במתני׳. ומיהו משמע דרבא ס״ל דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בס׳ וההיא דחמירא דחיטי דבמסכת ע״א דאיפלגי בי׳ אביי ורבא ואמר רבא מין במינו במשהו ההי׳ בחמירא של טבל היא דלכ״ע הוה מין במינו במשהו וכדכתיבנא התם בס״ד.
ויש אופנים שבהם אמור רבנן [אמרו חכמים] כי הדבר תלוי בשיעור פי ששים שיש בדבר המותר כנגד הדבר האסור. הלכך [על כן], כשהתבשלו ביחד דברי מאכל שהם מין בשאינו מינו, השונים בטעמם, והריהם דהיתרא [של היתר], ששניהם דברים המותרים באכילה לאדם מישראל (כגון תרומה שהתבשלה עם חולין, שהתרומה אף שאסורה באכילה לישראל הריהי מותרת לכהן) — בירור הדבר נעשה בטעמא [בטעימה], שטועם כהן המותר באכילת שני הדברים שבתערובת. וכשהתערבו יחד דברי מאכל השונים בטעמם (מין ושאינו מינו), והריהם דאיסורא [של איסור] — בירור הדבר נעשה בטעימת קפילא [נחתום] גוי.
and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִין בְּמִינוֹ דְּלֵיכָּא לְמֵיקַם אַטַּעְמָא אִי נָמֵי מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְּאִיסּוּרָא דְּלֵיכָּא קַפִּילָא בְּשִׁשִּׁים.

And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומין במינו – בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו.
אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא – עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים.
מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא. כגון שמנונית דגיד הנשה בששים, כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז״ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.
מין במינו וכו׳. מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז״ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש״ל.
וכשהתערבו שני מיני מאכל מין במינו, שהם שוים בטעמם, דליכא למיקם אטעמא מעתה אין מקום לעמוד, להבחין, על הטעם של דבר האיסור], אי נמי [או גם כן] במקרה של מין בשאינו מינו דאיסורא [של איסור] ובמקרה דליכא קפילא [שאין נחתום] גוי — בירור הדבר נעשה בבדיקה האם יש פי ששים בדבר ההיתר כנגד דבר האיסור.
And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָנְהוּ אַטְמָהָתָא דְּאִימְּלִיחוּ בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בְּגִידָא נַשְׁיָא רָבִינָא אָסַר רַב אַחָא בַּר רַב אָשֵׁי שָׁרֵי אֲתוֹ שַׁיְילוּהּ לְמָר בַּר רַב אָשֵׁי אֲמַר לְהוּ אַבָּא שָׁרֵי.

§ The Gemara (96b) cited Shmuel’s opinion with regard to the thigh of an animal that was roasted or cooked with the sciatic nerve still inside. The Gemara relates the following incident: There were those animal thighs that were salted in the home of the Exilarch with the sciatic nerve still inside; Ravina ruled that they were forbidden, whereas Rav Aḥa bar Rav Ashi ruled that they were permitted. They came and asked Mar bar Rav Ashi to render a decision. He said to them: My father permitted the meat in such circumstances.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא – פי׳ שמנוניתו עמו. דאלו משום גיד הא קיי״ל דאין בגידין בנ״ט והכי נמי אמרי׳ לעיל מין במינו כגון שמנונית דגיד הנשה. רבינא אסר. פי׳ אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס׳ לא שייך אלא בקדרה כדכתיבנא לעיל ורב אחא בר רב אשי שרי פי׳ בנטילת מקום.
א למעלה הובאו דברי שמואל בדין הירך, שנתבשל או שניצלה בה גיד הנשה. ובענין זה מסופר: הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא [אותן ירכות שנמלחו בבית ראש הגולה בגיד הנשה בתוכן, שלא הוצא מהן לפני המליחה], נחלקו חכמים בדינן, שרבינא אסר אותן, ואילו רב אחא בר רב אשי שרי [התיר] אותן. אתו שיילוה [באו אנשי בית ראש הגולה ושאלו אותו] את מר בר רב אשי מהו דין הירכות הללו, אמר להו [להם]: אבא שרי [אבי היה מתיר].
§ The Gemara (96b) cited Shmuel’s opinion with regard to the thigh of an animal that was roasted or cooked with the sciatic nerve still inside. The Gemara relates the following incident: There were those animal thighs that were salted in the home of the Exilarch with the sciatic nerve still inside; Ravina ruled that they were forbidden, whereas Rav Aḥa bar Rav Ashi ruled that they were permitted. They came and asked Mar bar Rav Ashi to render a decision. He said to them: My father permitted the meat in such circumstances.
רי״ףריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב לְרָבִינָא מַאי דַּעְתָּיךְ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל במָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ גכָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.

Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: What is your reasoning in prohibiting the meat? Is it because of what Shmuel said: A salted food item is considered like a boiling hot food item, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item? Perhaps based on this statement of Shmuel you consider the salted thighs as though they have been cooked with their sciatic nerves, in which case they are forbidden.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח – כלומר ובולע הירך שומן דגיד מחמת המלח:
מאי דעתיך – דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו׳ והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל.
כבוש – בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד. שוליני״ר בלעז.
מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכו׳: וה״ה דנוכל לומר דהתם במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וסתם מליח׳ דאטמהתא נאכל מחמת מלחו הוא אלא דעדיפ׳ מיני׳ פריך מאידך דשמואל קשי׳: הלכך הלכת׳ כמאן דשרי בנטילת מקום ונראה מפשוט׳ דדוקא בשמנו של גיד אבל גדי שמלחו בחלבו והוא שמן אסור כשם שאסור בצלי דחלב מפעפע כדלעיל אבל הרמב״ן ז״ל היה אומר דבמליחה אין חלב מפעפע. ולדבריו הכא לרווחא דמילתא פריך לה דאפי׳ בנטילה אינו אסור וכ״ש בנמלח וראוי להחמיר והורו גדולי צרפת ז״ל דדוקא אותו חתיכה אבל שאר חתיכות בגיגית הנוגעת בה מותרת בקליפה שאין איסור מפעפע מחתיכה שנאסרה מחמת דבר אחר לחתיכה אחרת שאצלה אלא ע״י רוטב ודי לה בנטילת מקו׳ למקו׳ מגעת ונר׳ דבריהם ז״ל ולכ״ע אין דם מפעפע לא בצלי ולא במליח׳ ובנטילת מקום סגי׳ להו וחתיכה שאין בה אלא חוטי חלב בעלמא. י״א דהתם אפי׳ בצלי די להם בנטילת מקום שאין מפעפע אלא חלב גמור והחוטין אלו כחושין הם ולא חמיר משמנו של גיד או מגדי כחוש. וכן כתב הרמב״ם ז״ל וכל שנמלח׳ חתיכה בחלבה בין חתיכות אחרו׳ וכשהוציאה משם לא עיינו יפה ואין יודעין מקום מגעת בשאר חתיכות הרי הכל אסור ודין ביטול לא שייך הכא כדאמרי׳ ואם הטילו בקדרה ויש בה ס׳ מכדי החלב שהי׳ בה הרי הוא מתבטל בס׳ בכל מקום שהוא שאין דנין בה חתיכה עצמה נעשית נבלה.
אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אוסר את הירכות הללו — משום שאתה סומך על מה שאמר שמואל: מליח (דבר הנתון במלח) — הרי הוא נחשב כרותח, דבר שהוא כבוש (נתון בחומץ ותבלינים) — הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך נאסרו הירכות הללו שהיו נתונות במלח עם גיד הנשה שבהן, שהריהן כמי שנתבשלו עמו.
Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: What is your reasoning in prohibiting the meat? Is it because of what Shmuel said: A salted food item is considered like a boiling hot food item, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item? Perhaps based on this statement of Shmuel you consider the salted thighs as though they have been cooked with their sciatic nerves, in which case they are forbidden.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ אֲבָל נִצְלָה בָּהּ קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַגִּיד.

But didn’t Shmuel also say (96b): They taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואולם האמר [הרי אמר] שמואל עצמו בהסבר דברי משנתנו בדין ירך שלא הוצא ממנה גיד הנשה כי לא שנו שנאסרת, אלא כשנתבשל בה גיד הנשה, אבל כשנצלה בה גיד הנשה — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ומעתה מדוע תיאסרנה הירכות הללו שנמלחו, ולא נתבשלו, עם גיד הנשה שבהן?
But didn’t Shmuel also say (96b): They taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וכ״תוְכִי תֵּימָא מַאי כְּרוֹתֵחַ דְּקָאָמַר כְּרוֹתֵחַ דִּמְבוּשָּׁל וְהָא מִדְּקָאָמַר כָּבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל מִכְּלָל דְּרוֹתֵחַ דְּצָלִי קָאָמַר קַשְׁיָא.

And if you would say: What is the meaning of the phrase: Like a boiling hot food item, that Shmuel said? It is like boiling hot food that was cooked rather than hot food that was roasted, and therefore if the thigh was salted with its sciatic nerve the entire thigh becomes forbidden. This is not a convincing claim, because from the fact that Shmuel said: A food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item, it may be understood by inference that when he said that salted food is like boiling hot food he was saying that it is like boiling hot food that is roasted. The Gemara concludes: This poses a difficulty to the opinion of Ravina.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא מאי כרותח כרותח דמבושל – כלומר ולא כרותח דצלי:
כשמשערין שיעור זה של ששים מצרפין בזה הבשר והרוטב ודקדוקי הבשר שבה והוא הנקרא קיפה ומה שבלעה הקדרה מן הרוטב משעה שנפל שם האיסור אבל חרסי הקדרה אין מצטרפין בכך וזהו שאמרו כאן ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כגון שלא נודע שיעור האיסור שנפל שמשערים האיסור כמו שהוא עכשיו כשבא לפנינו ומשערין מה שבלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו והלכה כלישנא בתרא ומ״מ גדולי הרבנים דוחים את שתיהן הלשון הראשון מפני האחרון והאחרון ממה שנאמר למטה אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע שהם מפרשים ההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ר״ל קלחת שיש בתוכה תבשיל סבר רב אשי לשעורה במאי דבלע דיקולא לדון כל מה שבלע הקלחת משעה שנפל האיסור ואילך כאלו הוא עכשיו בעין ושלא לשער את האיסור אלא כמו שהוא עכשיו מצומק לפנינו ואמרו לו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כלומר שאף האיסור נצטמק והיה בו משעת נפילה שיעור גדול משל עכשיו אלא שמשערין את הכל כמו שהוא עכשיו ומתוך כך פסקו שאין מצרפין בזה לא חרסי הקדרה ולא מה שבלעה הקדרה שהרי אף האיסור נתמעט אלא משערין אותו כפי מה שהוא בשעה שבא לפנינו ורואין שיעור האיסור ושעור הרוטב והקיפה וחתיכות וכן עקר ואני אומר לשטתם שאין לומר כן אלא באיסור הנימוח שיש לומר כשם שנתמעט הרוטב כך נתמעט האיסור לפי חשבון ומ״מ אם נתברר לנו שיעור האיסור כמה היה בשעה שנפל לקדרה וכן באיסור שאינו נימוח כגון בשר אלא שהוא פולט משערין בכל מה שבלעה הקדרה משעה שנפל האיסור ואילך אלא שחרסי הקדרה לדברי הכל אין מועילין כלל להצטרף להיתר ואף בענין ההוא זיתא דתרבא וכו׳ יש לנו בה פירוש אחר כמו שיתבאר:
ומ״מ חכמי האחרונים מורים ובאין אף באיסור שאינו נימוח שאין מצרפין בהיתרו מה שבלעה הקדרה שמאחר שאין עכשיו ששים כנגד כל האיסור אע״פ שהיה בו ששים בשעת הנפילה הרי כשנתמעט ההיתר חוזר האיסור ואוסרו כאלו נפל בו עכשיו ומביאים ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות פ״ה מ״ט סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה הא אם לא פחתה תרומה ופחתו חולין אסור ומ״מ נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל ומ״מ ראוי להחמיר בדבר ואף הגדולי המחברים פרשו מאי דבלעה קדרה שעומד בדפני הקדרה אבל הבלוע לא ומעתה צריך להזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור נכרת בתוכו שלא יחזור את האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט וממה שנמשך אל זה הוא שאם נפלה חתיכה שיש בה חלב או שומן של גיד הנשה לקדרה והיה בקדרה בכדי לבטל כל חלב שבחתיכה צריך ליזהר שלא יסיר חתיכה זו עם חלבה מן הקדרה בעוד שהיא חמה שהרי כשיוצאה מן הקדרה תשאר חתיכה זו חמה ויתעורר חלב שבה לאסור את גוף החתיכה הואיל ואין בבשר שבחתיכה זו ששים כנגד החלב ואם החזירה בדיעבד ושלא בכונת בטול חזר להיתרו אלא אם כן הוא מבשר בחלב מ״מ לענין מאי דבלעה קדרה גדולי המפרשים פרשו בה כגון שנפל כזית חלב לתוך ששים של היתר ונמוח אותו כזית וחזר לחצי זית וכן לא נמצא עכשיו בקדרה אלא שלשים זיתים אין אומרין שהחלב לא נימוח ביחד עם בליעת הקדרה אלא שהקדרה בלעה תחלה ונשאר כזית בפחות מששים ואסר אלא אומרים שמיחויה של זית ובליעת הקדרה הכל היה ביחד ולא היה החלב לעולם בפחות מששים:
זה שביארנו שאין חרסי הקדרה בכלל השיעור דוקא לקולא אבל כל שהוא חומרא כגון שבשל תבשיל של היתר בקדרה של איסור או של בשר בקדרה חולבת או בהפך צריך שיהא בתבשיל כשיעור כל הקדרה ומ״מ לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד הואיל והקדרה חוזרת להכשר על ידי ליבון אין צריך אלא לשער במה שפלטה באומד יפה:
אף זה שאמרנו שאין איסור אלא בכדי שיתן האיסור טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לא סוף דבר בשהגיס את הקדרה או ניער וכסה עד שחתיכת האיסור נתכסית ברוטב או שברתיחת הקדרה נתפשט האיסור בכל הקדרה ובכל מה שבה אלא אפי׳ נדבק האיסור על חתיכה אחת מחתיכות ההיתר שבתבשיל ונבלע בה לפי שנמצאת החתיכה אסורה לדעת קצת וכגון שלא ניער ולא כסה כמו שיתבאר כל שהכניסה ברוטב אחר כן התבשיל מותר ואין צריך לשיעור ששים בכדי כל החתיכה אלא בכדי האיסור שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב וגדולי הרבנים אוסרין ופוסקין חתיכה עצמה נעשה נבלה אף בשאר איסורין ולא נענו וכן יש מקילין לומר שכל שהחתיכה שנפל בה האיסור עומדת אף מקצתה התחתון ברוטב כדי הוא כמי שכלה בתוך הרוטב ואין נראה כן ודבר זה מתבאר בפרק כל הבשר (חולין ק״ח.) בע״ה:
העצמות ודברים שאינם ראויים לאכילה אם מצטרפין עם שאר הדברים הן לאיסור הן להיתר נחלקו בו המפרשים לשלש דיעות יש מי שאומר שהעצמות נחשבים ומצטרפים אם באיסור אם בהיתר שאם יש באיסור עצם צריך ששים כנגד כלו ואם יש בהיתר עצמות מצטרפין להעלות האיסור ונתבאר להם דבר זה משמועת זרוע בשלה האמורה למטה שאמרו בה בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש מי שאומר שהעצמות שבהיתר מצטרפין להעלות איסור אבל עצמות האיסור אין נחשבים כלל ויש מי שאומר שאף עצמת האיסור מצטרפין עם ההיתר להעלות בשר האיסור וכך היא רמוזה בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק סאה תרומה בקליפין של איסור שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומ״מ מוח שבתוכם ודאי מצטרף הוא עם האיסור ודעתי נוטה להחמיר כדעת ראשון הואיל ובתלמוד שלנו נזכרה כן וכן שאין העצמות דומין לקליפין שהעצמות יש בהן קצת טעם מה שאין כן בקליפין ומ״מ גדולי הדור נוטים לדעת זה האחרון ומפרשים שלא נאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם אלא דרך אסמכתא לשיעור ששים:
שיעור ששים זה שהזכרנו ברוב הדברים צריך ששים לבד חלק האיסור וכן הדין בגיד הנשה שנמוח לשם שהוא בששים של היתר כנגד הגיד וכן בשומן הגיד או בקנוקנות שבו אבל כחל והוא לשד השמן שהוא טעון קריעה וטיחה בכותל להוציא את החלב שבו כמו שיתבאר אם נתבשל בקדרה של בשר בלא קריעה וטיחה אינו צריך אלא לחמשים ותשע ושיהא הוא משלים לששים מתוך שגופו של כחל בשר הוא הרי הוא מצטרף עם ההיתר וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת הרי הוא אוסר שמא עדין לא נפלט כל החלב ממנו ואין יודעין כמה נשאר בו ואוסר את הקדרה השניה גם כן עד שיהא בה חמשים ותשע כנגד כלו וכן כל איסור שנפל לקדרה והכירוהו וזרקוהו והותר השאר בששים אם נפל עוד לקדרה אחרת אסרה ובכחל מיהא אם אין בראשונה חמשים ותשע כנגדו שנאסר הכל יראה לגדולי הדור שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי הוא כבשר בחלב שכלם מודים בו שנעשה הכל כנבלה ומתוך כך צריך ששים ואין כחל מן המנין וכן יש צדדין שאף בכחל אנו מצריכין ששים ושאין כחל מן המנין והוא שאם נפל לתוך יורה של חלב צריך שיהא ששים בחלב שאין החלב נודע בו כל כך שנאמר שיצטרף לבטל בשר הכחל עצמו וסברא זו נמשכת למה שביארנו שטעם זה הוא מפני שגופו של כחל בשר:
כבר ביארנו שכשמשערין האיסור אין משערין באומד מה שפלט אלא בכל האיסור ואפי׳ באיסור חכמים כגון כחל אנו אומרין כן וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא באיסור שהוא אסור מצד עצמו ושאינו בא לידי היתר כמו שביארנו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שבליעתו גורמת לאיסור זה והוא חוזר ובא לידי היתר כגון כף חולבת בקדרה של בשר שבאה לידי היתר בהגעלה וכן חתיכת בשר שלא נמלחה ולא הוכשרה מדמה במלחה על חתיכה מלוחה אחר שאותה חתיכה שהיתה מלוחה באה לידי היתר במליחה אין משערין אלא במה שיצא ממנה ואע״פ שאין אנו יודעין אומדין אותה באומד יפה והיאך אתה משער בכלו והרי אתה מכשירו ונמצא היתר לפניך ואף הם הורו בה למעשה ונעזרו בה בקצת גאוני ספרד וגדולה מזו ראיתי לקצת מחברים שאין משערין בכלו אף בבשר האסור אלא בכחל לבד כמו שנזכר דבר זה בכחל דקאמר כחל בששים וכו׳ ועליו הוא אומר בדידה משערים וכו׳ מפני שדרך לצאת ממנו עקר מה שבתוכו והיינו דקאמר דאי במאי דנפק מניה היכי ידעינן כלומר הואיל ודרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר וכן יש בהמות שהשד שלהן יש בהן חלב הרבה ויש שאין להם אלא מעט אבל בשר אחר אף של איסור אומדין בריוח ודיו וכל שכן בחתיכת בשר שלא נמלחה שנתבשלה בשל היתר או מלחוה על חתיכה מלוחה שהרי קרוב הוא לידע חתיכה כיוצא בה לראות את פליטתה מצד מליחתה אלא שבכבד מיהא הואיל ודמיו מרובין מחמירין לשער בכלו ויש מרחיקין בזו השניה ר״ל בבשר האסור ואף הראשונה אע״פ שהסברא נכונה אין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי תלו הדבר דאי במאי דנפק מנא ידעינן ומ״מ אף לדעת האומרים לשער בכל אף במה שיש היתר לאיסורו מודים הם שכל זמן שנודעה לנו פליטת האיסור כמה היא שמשערין בה ולא בכלה כיצד ניער כזית חלב בכף חדשה ואחר כך הגיס בה קדרה של בשר אין משערין אלא לכזית שהרי נודע לנו שאין בכף זו אלא כזית חלב:
כף ישנה של בשר שניער בה בשר היום כמנהגה והגיס בה ביומה כזית חלב ואחר כך הגיס בה ביומה גם כן קדרה של בשר יש אומרים שבזו משערין בכלה שבשעה שניער בה כזית חלב נעשית כל הבליעה איסור מחמת בשר בחלב על הדרך שאמרו חתיכה עצמית נעשית נבלה וחכמי האחרונים פסקו שאין אומרין בבלוע חתיכת עצמה נעשית נבילה ואין משערין אלא במה שבלעה והוא כזית:
וכבר ביארנו בכל כיוצא באלו שאם יש שם נחתום גוי ומעיד שאין שם טעם איסור שסומכין עליו אע״פ שאין ששים בכלה:
לקצת אחרונים ראיתי שכתבו משמם של מקצת רבנים שהכחל שנתבשל עם בשר כל שיש בין בשר הכחל ושאר הבשר ששים לבטל חלב שבכחל הותר הבשר האחר והתבשיל אלא שהכחל עצמו אסור לפי שיש בו חלב ומקבל טעם מן הבשר האחר ונעשה בשר בחלב כמו שכתבנו ולדעת זה מה שאמרו כחל בששים מחלב שבו אמרו שהבשר הרי כל שקרעו וטחו הרי הוא כבשר אחר ואע״פ שהדברים נראים כאוהבים אני תמה היאך דוחים פשוטה של שמועה לגמרי שהרי אמרו כחל בששים וכן אמרו דבדידיה משערינן:
וכי תימא [ואם תאמר], מאי [מה פירוש] ״כרותח״ דקאמר [שהוא, שמואל, אמר], הכוונה שהריהו כרותח שבמבושלוהא [והרי] אין לומר כך, שכן מדקאמר [ממה שאמר] שמואל בהמשך דבריו כי כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל [מכאן נסיק] שמה שאמר בתחילת דבריו כי ״מליח הרי הוא כרותח״, הכוונה לרותח דצלי קאמר [הוא אמר]! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] על שיטת רבינא.
And if you would say: What is the meaning of the phrase: Like a boiling hot food item, that Shmuel said? It is like boiling hot food that was cooked rather than hot food that was roasted, and therefore if the thigh was salted with its sciatic nerve the entire thigh becomes forbidden. This is not a convincing claim, because from the fact that Shmuel said: A food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item, it may be understood by inference that when he said that salted food is like boiling hot food he was saying that it is like boiling hot food that is roasted. The Gemara concludes: This poses a difficulty to the opinion of Ravina.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַבִּי חֲנִינָא דכְּשֶׁהֵן מְשַׁעֲרִין מְשַׁעֲרִין בְּרוֹטֶב וּבַקֵּיפֶה וּבַחֲתִיכוֹת וּבִקְדֵרָה אִיכָּא דְּאָמְרִי בִּקְדֵרָה עַצְמָהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הבְּמַאי דְּבָלְעָה קְדֵרָה.

§ The Gemara elaborates on the statement that if permitted and forbidden foods are cooked together and there is sixty times as much permitted food as forbidden food, the mixture is permitted. Rabbi Ḥanina says: When they assess whether or not there is sixty times as much permitted food, they assess the volume of the broth, the deposits [kifa], the pieces of permitted food cooked in the pot, and the pot itself. The Gemara explains this last point: There are those who say this means that one includes the volume of the material of the pot itself, and there are those who say it means that one includes the volume of that which the pot has absorbed from the permitted food. When meat cooks its volume decreases, and some of the meat that constitutes that discrepancy is absorbed into the sides of the pot.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשהן משערין כו׳ כלומר כשהן משערין בששים:
ואיכא דאמרי בקדירה עצמה – כלומר שהקדירה עצמה עולה למנין ששים:
כשהן משערין – האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה.
קיפה – פונדריל״א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה.
במאי דבלעה קדרה – אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי׳ לקמן (דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע.
איכא דאמרי בקדרה עצמה – תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח״כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה.
כשהן משערין. האיסור בששים, משערין אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב ובקיפה ובחתיכות. קיפה, בלעז פוֹנְדְּרַאיָש, דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה. אבל לא בקדרה עצמה, ולא במה שבלעה קדרה.
הנהו אטמתא וכו׳ רב אשי שרי. כלומ׳ בקליפה כמו שמפורש למעלה, דקיימ׳ לן מליח הרי הוא כרותח דצלי. ורבינא דהוה אסר, דברותח דכמבושל חשבינן ליה, הלכך הוה בעי ששים, ובמה שנמלח מהנהו אטמתא לא הוה ביה ששים לבטל.
ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה. כלומר מה שיש בה עכשו מן הרוטב ומן החתיכותא. ואמרי לה במאי דבלעה קדרה, משעת נפילה ועד עכשו, שאם נתמעט הרוטב על ידי האור יותרב מן האיסור משערין לשעת נפילה לקולאג. ומשמע דהלכתא כי האי לישנא לקולאד. וקשה לי אלא מעתה נפל איסור לקדרהה ויש בו ששים ונטל מן ההיתר ולא נשתייר בוו ששים באיסור, הכי נמי דמכיון שבטלז תחלה אינו חוזר וניעור, אם כן מצינו איסור בטל בפחות מששים, ובמשנת מסכת תרומותח נמי משמע דבתר בסוף נמי אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותרט, טעמא דאיכא למימר הכי הא בשלא פחתהי התרומה ודאי אסור, וכל שכן בשאר איסורין שהן בנותן טעם, דכיון דבסוף ליכא שיעורא דאסיר. ואיכא למימר קולא היא במאי דבלעה קדרה ונתמעטה דרך בשול משנפל שם איסור, הא אלו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסורכ. ומדברי הרב ר׳ משה הספרדי ז״לל משמע דמאי דבליע בדופני הקדרה משנפל שם האיסור הוא שמשערין בו לפי אומדן הדעת, דרואין אותו כמי שהוא עומד וכנוס לתוכה, הא מה שפחת האור לא.
א. כן הביאו פירוש זה הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״ד ש״א עמ׳ 10, והריטב״א. וראה רש״י ד״ה במאי ותוס׳ ד״ה איכא דאמרי ובחידושי הרשב״א שם לדעת רש״י.
ב. בכי״פ: או יותר.
ג. כי״ל ובנדפס: משערינן לקולא. וראה רש״י ד״ה במאי.
ד. כן פסק הרמב״ם הל׳ מאכ״א פט״ו הכ״ד. וראה רש״י שם שהסיק שלא קיימא לן כחד מהני לישני.
ה. כי״ל: בקדירה.
ו. כי״ל: שם.
ז. כי״פ: שנטל.
ח. פ״ה מ״ט.
ט. כי״ל: פיחתו בתרומה.
י. בכי״פ נוספה התיבה ׳לא׳ בין השיטין, וכ״ה בחידושי הרשב״א: ׳הא לא פחתה תרומה ודאי אסור׳. ובכי״ל ובנדפס: הא בפחתה התרומה. וכנראה היא ט״ס.
כ. בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקטו הביא דברי רבינו ביתר ביאור: ׳ושמא סמכו בזה משום דשיעורין אלו מדרבנן והולכין בו להקל. דכל שהוא למעלה מחד בתרי לדעת רש״י ז״ל לאו דאורייתא דטעם כעיקר לדידיה לאו דאורייתא. והילכך נאמר רואין אנו האיסור הנצטמק ונפחת שיעורו. ומה שראינוהו עכשו בשעור זה בלע הוא שבלע ופלט משלו ובלע מן ההתר שבקדרה. ואע״פ שאילו נפלה חתיכה זו לקדרה אחרת אין אנו מקילין בה כך אלא נשער בכל מה שהוא עכשו אפילו הכי בקדרה זו שנתבשלה בה מקילין בה. וכן פי׳ גם מורנו הרמב״ן ז״ל לדעת רש״י ז״ל דכי לא נתמעטה דרך בשול ובלעה קדרה משנפל שם איסור משניטל הרוב או פחתו בידים דהתם ודאי אסור׳. וראה בחידושיו כאן. שדוחה: ׳ואיני רואה לזה עיקר דמ״ש׳. וראה מאירי: ׳ומכל מקום נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה, אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה, כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים, וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל׳.
ל. הל׳ מאכ״א פט״ו הכ״ד.
ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה. נראה שרש״י ז״ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז״ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (חולין צח.) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז״ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח״כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז״ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר׳ חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ⁠(ת)[ה] במסכת תרומות (פ״ה, מ״ט) נמי משמע דבתר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]⁠מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב״ן ז״ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט׳ דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ״ש והרמב״ם ז״ל כתב (פט״ו מהל׳ מאכלות אסורות הכ״א) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש״י ז״ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב״ד ז״ל פירש בענין אחר בע״ז (ע״ז נו.) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.
אמר רבי חנינא כשמשערין משערין ברוטב – פי׳ כל רביעית בכזית ובקופה שהוא דק דק בשר שבשולי הקדר׳ ובחתיכות וזו וא״צ לומר זו קאמר. ובקדר׳ אמרי לה בקדרה עצמה. ואמרי לה מאי דבלע קדרה ליכא לפרוש׳ דבקדרה עצמה בעי לומר בחרסיה ממש דהא מהיכי תיתי ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן לפעמים שאין בהיתר אלא שנים או ג׳ חלקים והקדרה משלמת לס׳ אלא הכי פירושו כי זה שאמרנו שמשערין ברוטב ובקופה וחתיכה אינו אלא במה שבא בקדרה לפנינו ולא במה שבלוע בקדר׳ ולאפוקי מאידך דאמרי במאי דבלעה קדרה ומיהו דעת רבינו הגדול ז״ל ומורי הרא״ה ז״ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתיבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט וקרוב אני לומר דהני תרי לישנא לא פליגי בעיקר דינא ומאן דאמר בקדרה לא אתו אלא לאפוקי אותו שנבלעו ונתייבש ואפשר דלתבשיל דהיינו ירק קריא קדרה ואפילו לפרושא קמא כר׳ דהלכתא גמרי׳ לקולא דסו׳ איסורא דרבנן הוא ולקולא וכן פסקו גדולי הפוסקים ז״ל.
כל איסור ים שבתורה – פי׳ שהם מין במינו א״נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא רואין אותו פי׳ אלו האסורין כאילו הוא בצל או קפלוט פי׳ שנ״ט מרובה: וקס״ד דדרך חומרא קאמר לה ולהכי אקשינן ליה דלישערינהו בתבלין ופלפלין דחמיר׳ טפי ופריק דקים לי׳ לרבנן שאין לך איסור שיהא נ״ט יותר מבצל או קפלוט ואנן הא קיימא לן דכולהו בששים.
גיד הנשה בס׳ – פי׳ משום שמנו של גיד דאלו גיד עצמו אין פליטתה אוסרת כלום דהא קיי״ל אין בגידין בנ״ט כדאיתא לקמן.
כחל בס׳ יש בספרים כחל דלא קרעי׳ ובשלי בהדי בישרא – ונראה מן הלשון הזה דכי קרע שתי וערב ובשלי בהדי בישרא אפילו בקדרה שרי. ויש שחולקין בזה כדכתיבנא בפ׳ כל הבשר לכך אומרים שאין זה לשון גמ׳ אלא פי׳ דרבוותא ז״ל דפסקו׳ בגמ׳ ושם פרשנוה יפה.
רש״י בד״ה במאי דבלעה כו׳ וכיון דאיפליגו לישני כו׳. נ״ב נראה שהוא ז״ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא ואח״כ דחה אף השני מדאמרי׳ לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכך לא קי״ל כחד מהני לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור ומיהו נראה שאף הוא ז״ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדירה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר ע״כ מחידושי רשב״א וכן פי׳ הר״ן וכתב שיש טעות סופר בפי׳ של רש״י מה שכתב וראינו האיסור כשנפל שם אלא איירי בלא ראו גם הרשב״א הביא לשון רש״י בלא ראינו שנפל עיין שם:
ב למעלה הובא כי כאשר דבר מאכל אסור התבשל עם דבר היתר, והם מין בשאינו מינו, דבר האיסור בטל כשיש פי ששים בדבר ההיתר כנגדו. ובענין זה אמר ר׳ חנינא: כשהן משערין אם יש פי ששים כנגד האיסור, משערין בכל הנמצא בקדירה, ברוטב, ובקיפה (חתיכות קטנות שנושרות מן הבשר), ובחתיכות המאכל המתבשלות בקדירה, ובקדרה. ובהסבר דברי ר׳ חנינא שמשערים בקדירה, מביאים שתי שיטות: איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים אף בנפח הקדרה עצמה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים במאי דבלעה [במה שבולעת] הקדרה.
§ The Gemara elaborates on the statement that if permitted and forbidden foods are cooked together and there is sixty times as much permitted food as forbidden food, the mixture is permitted. Rabbi Ḥanina says: When they assess whether or not there is sixty times as much permitted food, they assess the volume of the broth, the deposits [kifa], the pieces of permitted food cooked in the pot, and the pot itself. The Gemara explains this last point: There are those who say this means that one includes the volume of the material of the pot itself, and there are those who say it means that one includes the volume of that which the pot has absorbed from the permitted food. When meat cooks its volume decreases, and some of the meat that constitutes that discrepancy is absorbed into the sides of the pot.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה משערינן כאילו הֵן בָּצָל וְקַפְלוֹט.

The Gemara continues its discussion of nullification. Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all forbidden foods that are prohibited in the Torah, if they are cooked with permitted food and one cannot tell whether they have imparted flavor to the permitted food, we assess the mixture as though the forbidden food were onion or leek [kaflot]. If that amount of onions or leeks would impart flavor to the permitted food, one must assume that the mixture is forbidden.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו בצל וקפלוט נותנין טעם עד ששים אבל יותר מששים לא יהיב טעם דאין נותן [טעם] באיסורא כגון חתיכה של נבילה וכגון דג [טמא] וגיד הנשה:
כל איסורין שבתורה – לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא.
משערינן – אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו. ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים.
כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט – מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי״ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ׳ בתרא דמסכת ע״ז (עבודה זרה סט.) גבי עכברא בשיכרא.
ג ומביאים עוד מדיני ביטול איסור בתערובת. אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן: כל איסורין שבתורה (חוץ מגיד הנשה) שהתערבו עם דברים המותרים, ואי אפשר לדעת באמצעות טעימה אם נתן האיסור טעם בהיתר — משערינן [משערים אנו] כאילו הן אותם דברי איסור היו בצל וקפלוט, שטעמם ניכר ביותר. ומעתה אם בצל וקפלוט בגודל הדומה לדבר איסור זה היו נותנים טעם בדבר היתר זה — אף תערובת זו אסורה.
The Gemara continues its discussion of nullification. Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all forbidden foods that are prohibited in the Torah, if they are cooked with permitted food and one cannot tell whether they have imparted flavor to the permitted food, we assess the mixture as though the forbidden food were onion or leek [kaflot]. If that amount of onions or leeks would impart flavor to the permitted food, one must assume that the mixture is forbidden.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְאַבָּיֵי וּלְשַׁעֲרִינְהוּ בְּפִלְפְּלִין וְתַבְלִין דַּאֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בְּטֵלִין א״לאֲמַר לֵיהּ שִׁיעֲרוּ חֲכָמִים דְּאֵין נוֹתֵן טַעַם בְּאִיסּוּרִין יוֹתֵר מִבָּצָל וְקַפְלוֹט.

Rabbi Abba said to Abaye: But let one assess the mixture as though the forbidden food were pepper or other spices, which are even more pungent, in which case they would not be nullified even if they were mixed with a thousand times as much permitted food. Abaye said to him: The Sages ascertained that with regard to forbidden foods, there is nothing that imparts more flavor to a mixture than onion and leek.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פלפלין – נותנים טעם באלף כמותן.
שיערו חכמים – אין באיסורין בנ״ט יותר מבצל וקפלוט.
אמר ליה [לו] ר׳ אבא לאביי בשאלה על הדברים הללו: ולשערינהו [ושישער אותם] כאילו היו דברי איסור אלה בפלפלין ותבלין, שנותנים טעם ביותר, עד שאפילו בתערובת אלף הם לא בטלין! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: כך שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין (שאין בין הדברים האסורים דבר שנותן טעם) יותר מבצל וקפלוט.
Rabbi Abba said to Abaye: But let one assess the mixture as though the forbidden food were pepper or other spices, which are even more pungent, in which case they would not be nullified even if they were mixed with a thousand times as much permitted food. Abaye said to him: The Sages ascertained that with regard to forbidden foods, there is nothing that imparts more flavor to a mixture than onion and leek.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אָמַר רַב נַחְמָן וגִּיד בְּשִׁשִּׁים וְאֵין גִּיד מִן הַמִּנְיָן זכְּחָל בְּשִׁשִּׁים וּכְחָל מִן הַמִּנְיָן חבֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן.

§ The Gemara continues to discuss the nullification of forbidden foods. Rav Naḥman says: A sciatic nerve that was cooked with kosher food is nullified if the mixture contains permitted food that is sixty times the nerve’s volume, and the sciatic nerve itself is not counted in that number, because it cannot nullify itself. If an udder, which is meat but also contains milk, is cooked with other meat, the milk is nullified if the meat is sixty times its volume, and the udder itself is counted with the rest of the meat. If the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ביצה בששים – כגון ביצה דאית בה אפרוח שהיא כנבלה שנתבשל עם ביצים טהורים:
ואין גיד מן המנין – דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה.
ביצה – של עוף טמא.
(10-11) סימן רפג
כחל בס׳. והיכא דלא קרעו ובישלו עם הבשרא אע״פ שנתבטל בס׳ אסור הוא הכחל שאםב נפל לתוך יורה אחרת של בשר אוסר אותה אם אין בה ס׳ של היתר, מפני החלבג שבתוכה שנתבשל בה עשאה נבילה ונבילה כל זמן שהיא בעין אינה בטילה. וכן כל איסור שהוא בעין אינו בטל להיות היתר.
א. משמע דגריס בגמ׳ ובשליה בהדיה בשרא. ועי׳ לעיל סי׳ יז ובהערה שם.
ב. עיין דק״ס אות כ.
ג. קרי שהחלב.
וכחל מן המנין – וא״ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א״כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי״ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא״ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי״ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ״ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע״ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ״מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם.
גיד הנשה בששים, ואין גיד מן המנין. דבעינן ששים של התירא מלבד האיסורא, אבל כחל שלא נקרע שתי וערב וטחו בכותל, הואיל ומין היתר הוא, דבמעט תיקון סגי ליה, אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים בהדי דידיה.
ביצה. של עוף טמא, בלא קליפתה העליונה, היכא שאינה ניכרת בתבשיל, בששים, שאם היתה ניכרת אפילו בפחות מששים מותר התבשיל, שאין שום שמנינות ושום טעם יוצא מהן, כדאמרי׳ כמיא דביעי בעלמא. ואם ביצה באפרוח היא, ליכא ספיקא, שאפי׳ היא נכרת וישליכנה לחוץ, בעינן ששים מהיתר כמוה, חוץ מן הביצה האסורה.
הא דאמר רב נחמן גיד בששים ואין גיד מן המנין. לא לבטל הגיד עצמו שהרי בריה היא ולא בטלהא, אלא לבטל טעמו. ולאו מכלל דסבר רב נחמן יש בגידין בנותן טעם, אלא רב נחמן לא מעייל נפשיה הכא בפלוגתא, וכשתמצא לומר אין בגידין עצמן בנותן טעם תלמוד ממנו שמנוניתאב דגידג. ואפשר דסבירא ליה יש בגידין בנותן טעם כתנא דידן.
והא דאקשינן בביצהד למימרא דיהיב טעמא ולא אוקימנא בביטול הביצה עצמה שאם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה בששיםה, משום דקאמר לה דומיא דגיד, מה התם לאו לבטולי גיד עצמו בשאינו מכירו, אף כאן לאו לבטולי ביצה עצמה בשאינו מכירה, וכן כחל כיוצא בהם.
א. להלן ק, א.
ב. בנדפס: בשמנוניתא.
ג. כ״ה ברמב״ם הל׳ מאכ״א פט״ו הי״ז: ׳וכן שומן של גיד הנשה שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בששים, ואין שומן הגיד מן המנין, ואע״פ ששומן גיד הנשה מדבריהם כמו שביארנו, הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמה החמירו בו באיסורי תורה, והגיד עצמו אין משערין בו ואינו אוסר שאין בגידים בנותן טעם׳. וכ״כ שא״ר כאן.
ד. כי״ל: בביצת טריפה.
ה. כדעת רבינו להלן שביצה אינה בריה.
הא דאמר רב נחמן גיד בששים. אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת״ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (חולין צו:) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (חולין ק.) בע״ה.
כחל בששים וכחל מן המנין. פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.
וכחל מן המנין – פרש״י ז״ל לפי שבשר הכחל היתר גמור הוא כבישרא שאינו נאסר מחמת חלב שבו דחלב שחוטה מדרבנן הוא ולא גזרו בו אלא בבשר בעלמא.
אמר ר׳ יצחק וכחל עצמה אסור – פירש״י ז״ל לפי שהחלב שבה מועט כנגד בשר שכנגדה שיש בו ס׳ ולפיכך הוא לא נ״ט בבשר שבקדרה אבל בשר שבקדר׳ שהוא מרובה נתן בו הטעם ונאסר משום בשר בחלב דרבנן פי׳ לפירושו שאין החלב שבכחל כחלב דעלמא הנופל בקדירה שיש בו ס׳ שהוא מתבטל שם לגמרי דהכא ע״י שהחלב שבכחל הוא כנוס בגומות אינו מתרוקן שם לגמרי אף על פי שמתפשט בקדירה עד דבעינן ס׳ ונ״מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר פי׳ הלשון הזה מוכיח שאינו מלשון רב יצחק עצמו אלא לשון הגמ׳ הוא ותימא תיפוק ליה דנ״מ לאסור הכחל עצמו. וי״ל דההיא פשיטא כיון שהחלב כנוס בגומותיו שאפילו תימא שאינו כל כך שיתן בו טעם מ״מ הרי הוא בסיס לו. וא״א לאכלו בלא החלב הכנוס בו שנעשה כבר בשר וחלב. עוד י״ל דאה״נ דנפקא מיני׳ איסורא שעל כחל בעצמו. אלא בתלמודא בעי לומר דע״כ נפקא לן מיניה הא נמי וכדאמר תלמודא לקמן דכיון דאמר רב יצחק כחל עצמו אסור שויא רבנן כחתיכת נבלה כלומר דלא סגיא בלא״ה שא״א לזה בלא זה והיינו מאי דאתיא בסמוך לפירושא. והלשון ההוא מוכח כן כדאמרי׳ כיון דאמר רב יצחק וכו׳ והוא המוכח ג״כ שלא אמר רב יצחק האי נ״מ וכדפריש׳.
בד״ה אלא מעתה נפל כו׳ דכיון דבכוליה משערינן אם כן נפיק כוליה אבל אי במאי דנפיק כו׳ עכ״ל לא ידענא מהיכא משמע ליה מדברי הפשטן דקאמר פשיטא דבדידיה משערינן כו׳ דהיינו משום דודאי נפיק כוליה אלא אדרבה משמע דלא נפק כוליה אלא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מש״ה משערינן בכוליה ויש ליישב בדוחק ודו״ק:
תוס׳ ד״ה וכחל מן המנין וכו׳ דאפשר לסוחטו אסור. לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג״כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור:
ד ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר, אמר רב נחמן: גיד הנשה שהתערב בהיתר והתבשלו יחד — משערים אנו בששים, ואין הגיד עצמו נחשב מן המנין של ששים של ההיתר, שצריכים אנו שיהיו ששים של היתר מלבדו. ואולם כחל (עטין של פרה שיש בו חלב) שהתבשל עם בשר, והרי לפנינו תערובת בשר בחלב — שיעור הביטול הינו בששים, והכחל עצמו נחשב מן המנין של בשר ההיתר, לצורך ביטול החלב. ואילו ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם דברי היתר — שיעור הביטול הריהו בששים, ואין הביצה נחשבת מן המנין.
§ The Gemara continues to discuss the nullification of forbidden foods. Rav Naḥman says: A sciatic nerve that was cooked with kosher food is nullified if the mixture contains permitted food that is sixty times the nerve’s volume, and the sciatic nerve itself is not counted in that number, because it cannot nullify itself. If an udder, which is meat but also contains milk, is cooked with other meat, the milk is nullified if the meat is sixty times its volume, and the udder itself is counted with the rest of the meat. If the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא טוּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר וְאִי נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת אוֹסֵר.

Rabbi Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says: In the case of an udder cooked with meat, even if the meat is sixty times the volume of the milk, so that the meat is permitted, the udder itself is forbidden, because the meat imparts flavor to the milk contained within the udder, which then renders the udder forbidden. And if the udder subsequently falls into another pot, it also renders the contents of that pot forbidden unless they are sixty times the volume of the udder.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כחל
כחלא(חולין קח.) הכחל קורעו ומוציא את חלבו (חולין צז: בגמרא ירק בסוף וכחל מן המנין) היכא דלא קרעיה ובשליה בהדיה בישרא אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור למאי נפקא מינה דאי נפל לתוך קדירה אוסר ונאסר פי׳ הוא הדד של בהמה:
ערך שפופרת
שפופרתב(נדה כא:) הרואה דם בשפופרת מהו פי׳ כגון שנתנ׳ פי השפופרת בתוך החדר במקור ויורד הדם בחלול של שפופרת ואינו נוגע בבשרה (פרה פ״ו סוכה לז.) נפל מן השפופרת לשוקת פסול (חגיגה כג. ובפ״ה בפרה) שפופרת שחתכה לחטאת פי׳ קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי״א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה. (כלים פי״א) והשפופרת המשמעת את הקול (חולין צז) תרנגולת שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה (שבת כט) לא יקוב אדם שפופרת של ביצה:
א. [טיהר ברוסט.]
ב. [רעהער. אייער שאלע.]
וכחל עצמו אסור – שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

וכחל עצמו אסור – יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא״ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי״ל משום לישנא קמא דרב בפ׳ כל הבשר (לקמן דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר.
וכחל עצמו אסור. שהרי הבשר שהוא רב נתן בו טעם, והוא לא נתן טעם בבשר, שמועט היה, דהא יש בו ששים.
אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור. ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה״ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז״ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא.), ואי נמי יש לומר דר״נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.
הא דאיבעיא להו אי
אמר ר׳ יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: ואף שלמדנו כי כחל שנתבשל עם בשר אחר, אם יש ששים בכלל התבשיל כנגד הכחל, לא נאסר התבשיל בכך — הכחל עצמו הריהו אסור בכל מקרה, שכן הבשר שבתבשיל נתן טעם בחלב שבתוך הכחל, ונאסר בכך הכחל לאכילה. ואי [ואם] נפל הכחל לקדרה אחרת והתבשל שם — הריהו אוסר את הנמצא באותה קדירה, אם אין בה כשיעור ששים כנגד הכחל.
Rabbi Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says: In the case of an udder cooked with meat, even if the meat is sixty times the volume of the milk, so that the meat is permitted, the udder itself is forbidden, because the meat imparts flavor to the milk contained within the udder, which then renders the udder forbidden. And if the udder subsequently falls into another pot, it also renders the contents of that pot forbidden unless they are sixty times the volume of the udder.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא אִיבַּעְיָא לַן כִּי מְשַׁעֲרִינַן בְּדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן אוֹ בְּמַאי דִּנְפַק מִינֵּיהּ מְשַׁעֲרִינַן.

Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, a dilemma was raised before us: When we assess whether the contents of the pot are sufficient to nullify the udder, do we assess whether the pot contains sixty times as much permitted food as the entire volume of the meat of the udder itself, or do we assess only that milk which came out from the udder, since the udder itself has been removed from the mixture?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדידיה משערינן – כלומר בכחל שנתבשל עם הבשר:
בדידיה משערינן – דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו.
או במאי דנפיק מיניה – אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר.
(12-13) וכל איסור כמו שבא לפנינו משערינן ליה ולא אמרינן מעיקרא כי נפל היה גדול יותר. וכן במה שיש בקדירה משערינן ולא במה שבלעה כי הקדירה בולעת מן האיסור ומן ההיתר ומה שבלעה בלעה.
בדידיה משערינן. שאם יש בו ליטרא דבעינן שיהא בהיתר ששים לטרין כמותו. או במאי דנפק מניה. אין צריך שיהא בהיתר ששים אלא במה שפלט, שנשאר בקדרה, שהרי הכחל עצמו לברא שדינן ליה, ולא בעינן לבטל הוא עצמו. פשיטא דבדידיה משערינן. שהוא לפנינו והיינו יודעים שיעורו כשנפל שם כמה היה שיעורו, ואע״ג דחזינן שלא נתמעט אלא מעט, חיישינן שמא נתמעט כולו ואחר כך חזר ובלע, ועל כן תפח וקם אשיעורא קמא. דאי במאי דנפק מיניה, מנא ידעינן. אם היה רב או מועט, כדפרישית, וכד משערינן בדידיה לא נוכל לטעות, אבל כד משערינן במאי דנפק מיניה נוכל לטעות. אלא מעתה. הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה, שהלך כל טעמו בתבשיל, דאי לאו הכי אמאי בעינן ששים כמותו, וכיון דכוליה בטלתיה, אם נפל לקדרה אחרת אל יאסור עוד מה שנפל לתוכו. כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור. מפני שבתחלה נאסר, עד שלא נצטמק, משנתנה הבשר בו טעם מיד נאסר, שהרי בלע טעם גדול, לפיכך שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה, כדאמרינן במתניתין בשאר איסורין, בזמן שמכירן משליכן לחוץ.
והרב אב ב״ד ז״ל כתב מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא, ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים, לבטולי ביצה גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבה כבריה ולא בטלה, ובפ׳ קמא דיום טובא משמע דבטלה אליבא דר׳ יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו. ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתיםב, אבל בששים לא בטלה כיון דבריה היאג. ומאי דאמרינן נמי הגיד בששים אינו בגיד עצמו דבריה הוא, אלא בשמנוניתו אמרינן בששים. ופסק הגאון ר׳ יצחק ז״לד דגיד בששים ואין גיד מן המנין דבעינן ששים לבר מיניה וכחל בששים וכחל מן המנין וביצה בששים ואחת אסורה, בששים ואחת והיא מותרת, דהכי מסקנא דשמעתא, ואין אנו יודעין מפני מה החמיר בביצה דבעיה ששים ואחת והיא, אי משום דאית בה אפרוח והיא בריה שלימה, הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטלה אלא הטעם היוצא ממנה, דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח. כל אלו דברי הרב ז״ל.
ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ובמאתיםו, אינו, כדאמרינן במסכת מכותז ברית נשמה חשיבא ולא בטלה, אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היאח כדבעינן לפרושי קמןט.
ומכלל דברי זהי הרב ז״ל משמע שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעינן ששים, ודאקשינן לקמןכ גבי גיד וגבי חתיכה וליבטול ברובא פירושו בששיםל, אלא משום דלא מיתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא, קאמר ליבטיל ברובא דמתני׳ דהיא טפי מנותן טעם, וכן עיקרמ. וכן נמינ כתב הרב ר׳ משה הספרדי ז״לס בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים שיעורן בששים.
אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז״לע שאמרופ שלא שיערו בששים אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל היתר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן, אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם חתיכות, בזמן שאינו מכירה, כיון שכל אחת עומדת בפני עצמה בטלה ברוב ולא בעינן ששים, לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת בפני עצמה בטלות ברוב, אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ששים ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דהוה ליה איסור בלוע, דהא מתני׳ חתיכה שנתבשלה עם החתיכותצ קתני, ואעפ״כ הקשו וליבטול ברובא, לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד, ואי משום רוטבה הא קתני והרוטב בנותן טעם. והם אמרוק שלא אמרו כן אלא במין במינו, לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי׳ על ידי בישול, אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי׳ ביבש צריך ששים לבטלו, שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהיתר, ולפיכך אינו בטל אפי׳ ביבש אלא בששיםר. ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בששים לבטל הביצה עצמה, משום שאינה צריכה ששים אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי, ולא מתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה, דלא משמע אלא בעומדת לבדה דאיסורין חשובין בעינן קאמר. וכן כתב הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״לש לרבנן מין במינו בשאינות בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים.
ולענין הביצה שהזכרנו למעלה למה החמירו בה למבעי ששים ואחת והיא, לפי דברי רבינו הגדול ז״ל, נודהא שמפני חשיבותה עשו לה היכר אע״פ שלא עשו כן בגיד שהוא בריה, והוסיפו אחת בשיעורה לרוטבב וכן פירשו המפרשיםג.
ולי היה נראה דאמסקנאד כל איסורין שבתורה בששים, ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרףה, ומאן דאמר ביצה בששים ואחת והיא, הוא הדין לגיד וחדא מתרי מילי דרב נחמן נקט. וא״ת לימא כל האיסורין, ולטעמיך רב נחמן נמי נימא כל האיסורין חוץ מן הכחל, אלא סיומי מסיימי מילתייהו, א״נ ס״ל כל איסורין בששים ועוד, הלכך בבצים דלא אפשר צריך ששים ואחת, ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל. ובעל הלכות גדולות ז״לו כתב כלז הני תלתא ליכא למיקם בנותן טעם דידהו.
עוד יש לי לפרש לדברי רבינו ז״ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים, והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה ולא הצריכוהו לשער כל אחת ואחתח, וזה נכון הוא.
בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן. פי׳ לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן, אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן. ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה משערינן מי ידעינן כמה הוי. פי׳ ואע״פ שיש לומר ניזיל בתר אומדנא, מדות חכמים כך הם ביושר ובהשוייה שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו.
ושמעינן מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר, בכף עצמה ובקדרה עצמה משערינן דבמאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא, דהא לא ידעינן כמה הוי. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז״לט. אבל מצאתי שהראב״ד ז״לי אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן הני מילי בדבר שאינו חוזר להיתרו הראשון לעולם, כגון קדרהכ דנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא, אבל בדבר שחוזר להיתרו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהןל, משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה. ואע״ג דלא ידעינן, מיהו משערינן ביה באומד יפה ובעין יפה, וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מן הרב ר׳ יוסף בן פלאט ז״ל. והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותרמ, אבל מכיון שאמרו בגמ׳ דאי במאי דנפק מיניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירבנ טעם אחר אין הפרש וחלוק בכל איסור שאין משערין אלא בוס.
ובודאיע היכא דאיכא קפילא טעים קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה, ולא אמרינן הא ליכא ששים בדידיה, דהא ידעינן כמה הוי בטעמאפ, אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעינן לשעוריה חיישינן לכוליה. אבל אפשר שנאמר שאם ניער מעט חלב בכף וחזר וניער בו בשר, משערין באותו חלב, דהא ידעינן כמה הוא ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו. ואי נמי נפלה טיפת חלב רותחת בכף משערינן בה, דהא ידעינן כמה הוי. ויש לומר דדוקא בכף חדשה אבל בכף ישנה לא, משום דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולין אחרים נבלה ואוסר, ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה נפיק מיניהצ. ומיהו בחדשה אפי׳ בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן. ואיני מוצא מקום לסברת הרב ר׳ אברהם בר׳ דוד ז״ל בכאן. ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרינן במאי דבלעה בשאר בישולין נעשה נבלה, דכי האי גונא בבלוע לא אשכחןק, ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן בפ׳ כל הבשרר.
א. ביצה ג, ב.
ב. בחידושי הר״ן הביא ביתר ביאור: ׳והא דאמרינן בפ״ק דביצה... היינו לומר דלא חשיבה כחתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין דלא בטיל אפילו באלף, אבל מ״מ בששים לא בטלה אלא במאה או במאתים. ולא מחוור, דאי בריה היא לא בטלה אפילו באלף׳. [ובחידושי הרשב״א הביא דברי רבינו להלן: ׳באלף ומאתים׳ [וכוונתו באלף או במאתים]. וראה ערך השלחן סי׳ ק ס״ב [הובא בחידושי הרשב״א הוצ׳ הרי״ד אילן הערה 334*] שיש להגיה ברשב״א כדברי הר״ן או כהגהת הכנה״ג סי׳ ק הגהת הב״י אות ו: ״באחד ומאתים״]. ומ״מ לכל הנוסחאות הדברים צ״ב מה ענין שיעורים אלו לביצה, וממ״נ אם היא בריה אינה בטלה לגמרי, ואם אינה בריה למה אינה בטלה בששים. ובערך השלחן שם ביאר שלדעת הר״א אב״ד אינה בריה כיון שלא הוי ברית נשמה, ומ״מ החמירו דלא בטלה אלא בא׳ ומאה כתרומה או בא׳ ומאתיים כערלה. ולנוסח שלפנינו ברמב״ן: ׳באלף׳, הנה לא מצאנו כלל שיעור ביטול באלף. והיה מקום לומר שדעת הר״א אב״ד שבריה בטלה באלף, כדברי הר״ש תרומות פ״י מ״ח [ראה ע״ז להלן צט, ב ד״ה וליבטיל], אכן באשכול הל׳ יין נסך עמ׳ 83 נראה שאינו סובר כן. ואפשר שדעתו שכיון שאינה ברית נשמה, יש להקל בה כדעה זו. ועי׳ אשכול שם עמ׳ 126. וצ״ע.
ג. כן הביא הרשב״א בשמו. ועי׳ ש״ך יו״ד סי׳ פו ס״ק טז.
ד. לד, ב בדפי הרי״ף.
ה. כי״פ: דבעינן.
ו. בחידושי הרשב״א כתב בשם רבינו ׳באלף ומאתים׳, וכוונתו כדברי רבינו ׳באלף ובמאתיים׳. ומתפרשים באלף או במאתים. וראה לעיל הערה 278.
ז. יז, א.
ח. כן הביא הרשב״א בשם רבינו בחידושיו, וראה ב״י סי׳ קי אות א שמדבריו בתורת הבית (בית ד ש״א יד, ב) נראה שסובר כרמב״ן, עיי״ש. ומפורש כן כדבריו בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ מו. ובארחות חיים הל׳ איסורי מאכלות סי׳ לד כתב שדעת רוב הפוסקים כרמב״ן. וראה שו״ת רדב״ז ח״ב סי׳ תרצט, שו״ת מהרלב״ח סי׳ פח, שו״ת הר צבי או״ח ח״א סי׳ קא.
ט. צט, ב ד״ה וליבטיל.
י. כי״פ ליתא תיבה זו.
כ. ק, א.
ל. וכ״כ הר״ן (לו, א ד״ה גרסי׳) בשם הראב״ד [וכוונתו להר״א אב״ד, ראה דברי הראב״ד באיסור משהו שהובאו להלן, וברשב״א בשמו].
מ. לשון רבינו קשה להבנה. ובחידושי הרשב״א בסגנון אחר: ׳ומשום דמתני׳ קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ולבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם, בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. וביתר ביאור בתשובותיו ח״א סי׳ נג: ׳לאו רובא ממש קאמר אלא כלפי ששנינו בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר ואם לאו כולן אסורין. כלומר ואפילו היו אלף. הקשו בגמרא אמאי אוסרין כל תערובתן ואין רבייה מתרת אותן ליבטלו ברביית כמו שאר האיסורין שהן בטלין ברביית ששים לאחד׳. וכן שם סי׳ רעב, סי׳ תכה וסי׳ תרעח. וראה בחידושיו לב״מ נג, א, ובראבי״ה פסחים סי׳ תטו.
נ. כי״פ.
ס. הל׳ מאכ״א פט״ו ה״כ.
ע. בכי״ל על הגליון נוסף: ׳בביצת טרפה וטמאה׳ [כ״נ לקרוא].
פ. ספר התרומה סי׳ נ. וראה תוס׳ לעיל צה, א ד״ה ספקו, להלן ק, א ד״ה בריה, ע״ז סח, א ד״ה ואידך. וכן הביא רבינו בשמם בע״ז עד, א, וכ״ה ברשב״א.
צ. בכי״ל ובנדפס: אחרות.
ק. בספר התרומה שם.
ר. פשטות לשון רבינו נראה שכ״ה מדינא, וראה וראה הוצ׳ רי״ד אילן הערה 339 שבחלקת יואב תניינא סי׳ טז פירש כן דברי הרשב״א, אבל לשון הר״ן (לו, א ד״ה גרסי׳): ׳אפילו ביבש נמי בעינא ששים כי היכי דכי מבשל להו לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא׳. ונראה שהוא גזירה.
ש. בספרו איסור משהו פ״ב [הובא גם בתשובות ופסקים סי׳ רח], וראה ספר המכתם פסחים מב, א.
ת. כי״פ: ואינו.
א. הגרר״ב ביאר לשון זו, דר״ל דאם כי רבינו נחלק לעיל על הראב״ד ז״ל דלא הוי כבריה, מ״מ לזה נקטינן חשיבות בריה להוסיף בשיעוריה עוד א׳, וכמ״ש גם הרמב״ם ז״ל.
ב. דברי רבינו צ״ב, וכן העיר הגרר״ב.
ג. ראה רמב״ם הל׳ מאכ״א פט״ו הי״ט שביצה מחמת שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשעורה. אבל אין כוונת רבינו לדברי הרמב״ם, שהרי ברשב״א כאן ובתוה״ב ב״ד ש״א עמ׳ 32 הובאו דברי המפרשים שהזכיר רבינו בשם יש מפרשים, ואחר כן מביא דברי הרמב״ם.
ד. הגרר״ב הגיה: דבמסקנא.
ה. ראה תשובות ופסקים לראב״ד סי׳ צג. בחידושי הרא״ה כתב: ׳וכחל מן המנין, לישנא דמר רב יהודאי גאון ז״ל הוא, פי׳ וטעמא דכחל מן המנין משום דהוא גופא דהיתרא הוא׳.
ו. סי׳ סז הלכות גיד הנשה (ד״ו קלה ע״א, הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרנג; הוצ׳ הילדסהיימר ירושלים ח״ג עמ׳ 228). ובעיטור הלכות גיד הנשה (הוצ׳ רמ״י יא ע״ב): ׳ומצאתי בהלכות משום דהני תלת ליכא למיחש לנ״ט דידהו וצ״ע׳.
ז. כ״ה בכי״ל וה״ג שם. בכי״פ ליתא תיבה זו.
ח. ראה שו״ת מהרלב״ח סי׳ פח.
ט. ספר התרומה סי׳ מט. וכ״ה בספר הפרדס לרש״י (הוצ׳ עהרנרייך עמ׳ קנה), סמ״ק סי׳ ריד עמ׳ ריג. וכן הביא בספר המכריע בשם חכמי צרפת הקדמונים. וכן נפסק בטוש״ע סי׳ סט סי״א. וראה שבלי הלקט סי׳ כט: ׳וגבי כף חולבת וקדרה של בשר תיקנו הגאונים לשעורי בדידיה, וה״ט משום דלא ידעינן כמה נפק מניה. נראה שהוא תקנה׳.
י. בתמים דעים סי׳ ז, תשובות ופסקים סי׳ צב, וכן הובא בספר המאורות בשמו. וכן כתב הר״א אב״ד בספר האשכול (אויערבך) ח״ג סי׳ כז, בשו״ת ראב״י סי׳ קפו. וכן הסיקו בעל העיטור הכשר הבשר שער א (יא, א), ספר המכריע סי׳ סט, ובארחות חיים איסורי מאכלות אות יג. וראה ב״י סי׳ צג.
כ. בחידושי הרשב״א והר״ן: כגון כחל, ואפשר שכצ״ל כאן. אכן, נראה שכוונת רבינו שקדרה היא של חרס, וכף וקערה הם של עץ או מתכת שאפשר בהגעלה. ראה רבינו ירוחם (נט״ו אות כח ד״ו קלז, א) בשם הראב״ד: ״דווקא בקדרה או כף של חרס שאינו חוזר להיתרו משערינן בכולו, אבל קדרה של מתכת או כף וקערה של עץ אומדים כמה איסור יוצא ממנו באומד יפה ולא משערינן בכולו׳. וכל זה רמז רבינו בלשונו הקצרה. וראה ב״י סי׳ צח אות א בבדה״ב ורמ״א בשו״ע שם. [וראה תו״ח כלל פה דין א שלכן נקט המרדכי כלי מתכת וכלי עץ דוקא, וראה רמ״א בשו״ע שם ס״ה].
ל. בחידושי הרשב״א: ׳כגון כף חולבת שנתחבה בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה וכו׳⁠ ⁠׳
מ. ראה להלן קח, א.
נ. כי״פ: ולא עכב.
ס. וכן כתב רבינו להלן קיב סוע״ב. וראה בספר המכריע סי׳ סט שהאריך לדחות הדברים.
ע. בחידושי הרשב״א: ׳ומהא דאמרינן לעיל קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, ליכא למשמע מיניה כלל, דבמאי דנפיק מיניה משערינן כמו שראיתי למקצת מן המפרשים, דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן הוא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינין ליה׳ וכו׳. וראה תוה״ב ב״ד ש״א עמ׳ 2.
פ. ראה דברי רבינו להלן צח, א ד״ה כל איסורין.
צ. כן הובא בחידושי הרשב״א ובתוה״ב הארוך והקצר שם, בשם יש מי שאומר, ובר״ן שם בשם איכא מ״ד. וכ״ה דעת כמה ראשונים, ראה ראב״ן סי׳ כב (הוצ׳ עהרנרייך כ ע״ב), או״ה כלל כד דין ט בהג״ה בשם רבותינו הצרפתים והרמב״ן והרשב״א, ב״י וב״ח סי׳ צח, ושו״ע שם ס״ה בדעה ראשונה.
ק. בחידושי הרא״ה: ׳ולא נהיר, דנימא דהתירא דבלע כבר בתוכה שיעשה באיסור זה חתכה עצמה נעשית נבלה, שאין הבלוע מקבל טעם זה מזה. ועוד שאין ראוי לומר חתכה עצמה נעשית נבילה, אלא בבשר או ברוטב שקבל טעם מן האיסור׳. ודעת רבינו הובאה בראשונים הנ״ל, וראה ב״י סי׳ צח וטוש״ע ס״ד וס״ה.
ר. להלן קח, א.
בדידיה משערינן אי
במאי דנפיק מיניה. כתב הרמב״ן ז״ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב״ד ז״ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר׳ יוסף אבן פליט ז״ל, ומן הטעם הזה א״ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז״ל. וכך כתב הרמב״ן ז״ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב״ן ז״ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ׳ ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן.
ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אף באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ״ל.
אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בכולה משערינן או במאי דנפק משערי׳ תמיהא מילתא אמאי מיבעי׳ להו הכא טפי מההיא דתנן לעיל גבי חתיכת נבלה וחתיכ׳ דג טמא שנפלה לתוך קדרה שהרוטב בנ״ט. ואי משום דכחל דרבנן הא קיי״ל בכל השעורין דרבנן כעין דאורייתא תיקון. וי״ל דשאני הכא שאין הכחל כולו אסור אלא חלב שבו בלבד משא״כ בהנהו דהתם. ולהכי קס״ד שדיינו שנשער באומד יפה מאי דנפיק מן החלב ואפ״ה מסקי׳ דכיון דלא ידעי׳ בודאי מאי דנפק מיניה ולא כל הכחלי׳ שוים יש שחלבו מועט ויש שחלבו מרובה לא סגי׳ דנשער אלא בכולה כנ״ל.
ה ומביאים עוד בדינו של כחל שהתבשל עם בשר, אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] של רב כהנא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה בדינו של כחל שהתבשל בקדירה עם בשר: כי משערינן [כאשר אנו משערים] ששים בהיתר, האם בדידיה משערינן [בו עצמו אנו משערים], שצריך שיהיה פי ששים כנגד כולו. או שמא במאי דנפק מיניה משערינן [במה שיצא ממנו אנו משערים], ובאופן שהכחל עצמו הוצא מן הקדירה?
Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, a dilemma was raised before us: When we assess whether the contents of the pot are sufficient to nullify the udder, do we assess whether the pot contains sixty times as much permitted food as the entire volume of the meat of the udder itself, or do we assess only that milk which came out from the udder, since the udder itself has been removed from the mixture?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) פְּשִׁיטָא ידִּבְדִידֵיהּ מְשַׁעֲרִינַן דְּאִי בְּמָה דִּנְפַק מִינֵּיהּ מְנָא יָדְעִינַן אֶלָּא מֵעַתָּה נָפַל לִקְדֵרָה אַחֶרֶת לֹא יֶאֱסֹר.

The Gemara responds: It is obvious that we assess the entire volume of the meat of the udder itself, as if we were to attempt to assess only that which came out of it, how would we know how much came out? The Gemara objects: If that is so, then if the udder falls into another pot, it should not render the food in that second pot forbidden, because it has been assumed that all the milk in the udder has been released into the first pot.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא מעתה נפל לתוך קדירה אחרת כו׳ כלומר השתא דאמרת דבדידיה משערינן דבששים הוא עצמו בטל. נפל לתוך קדירה אחרת אל יאסור דהא בטל הוא מתחילה:
אלא מעתה – הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 12]

אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור – דכיון דבכוליה משערינן א״כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א״ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא״ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי״ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא״כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה.
נפל לקדרה אחרת אל יאסור – הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי׳ לעיל.
אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור הלשון מוכיח כפרש״י ז״ל דהאי אלא מעתה קאי אמאי דאמרינן השתא דבכולה משערינן לכך פרש״י ז״ל כיון דאמרת שמשערינן כנגד כולה בקדרה ראשונ׳ הרי אתה דן אותו שנסחט כל החלב בקדרה וא״כ נפל לתוך קדרה אחר׳ למה יאסור הרי בטלתו ופריק כיון דאר״י וכחל עצמו אסור שוי׳ רבנן וכו׳ כי בתחלה קודם שנצטמק ונסחט נאסר הכחל בטעם שקיבל מן החלב כדאמרי׳ והקשו עליו דא״כ למה היה מן המנין בקדרה ראשונה שהרי נעשה בתחילתו בשר וחלב. ועוד דא״כ הא דינא הוא ומאי שוי׳ רבנן דקאמרו. והם ז״ל פי׳ אף כשקבל החלב שבכחל טעמו של בשר שבקדר׳ שהוא מרובה כדאמרינן לעיל לא קבל בשר הכחל טעם החלב הזה האסור כי הבשר שבקדרה סייע כמו שסייע הוא לבשר שבקדרה. אלא כיון שהחלב הזה כנוס בגומותיו וא״א לסוחטו לא סגי׳ שלא יהיה אסור באכילה הוא עצמו. אבל הא הוא דקשי׳ לגמ׳ למה אוסר בקדרה אחרת כנגד כולו ופרקי׳ דשורת הדין שלא יאסור כיון שהוא עצמו מותר בעצמו. אלא דכיון שהוא עצמו אסור באכילה קודם שנפל בקדרה שנית: מחזי להו לעלמא כחתיכה דאסורא. ולהכי החמירו בי׳ רבנן ושוי׳ כחתיכת נבלה ונכון הוא אלא דקשיא לי דנהי דכשהוא בקדרה אין בשר הכחל נאסר מפני שאר הבשר שמסייעו. הא נאסר מן הדין כשיצטנן הקדרה. ולא משמע מלשון הגמ׳ דתהא חייבין לסלקנו משם כשיצטנן. וי״ל דקים להו לרבנן שאף על פי שלא נסחט לגמרי בקדרה ראשונה דמ״מ לא נשאר בו כל כך שיהא נ״ט בבשר הכחל. ומיהו הא ודאי קשיא מאי פרכינן אלא מעתה ופירש״י ז״ל דקושין לפי שכבר דנו אותו שנסחט כולו בקדרה ראשונה דהא לא קאמר לעיל דמשערינן בכולה משום דנפק כולה התם אלא משום דלא ידעי מאי דנפיק מיניה ומיהו קים לן דלא נפיק כולי׳ בקדרה ראשונה ולכך נעשה הכחל עצמו אסור כבשה בחלב. לכך פירשו בתו דהאי אלא מעתה אדלעיל קאי על מאי דאמרינן וכחל מן המנין שאנו דנין הבשר שעל כחל כבשר של היתר לבטל את החלב שבו כשאר בשר שבקדרה. ולהכי פרכינן אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת נמי לא יאסור כנגד כולו. ופרקי׳ כדפירשנו לעיל כיון דאמר ר׳ יצחק שיהא אסור לא סגי׳ שלא יאסור. אלא הפי׳ הזה דחוק לפי לשון הגמ׳ שהרחיקו הקושי׳ הזאת ע״כ ולא פרשה לעיל בדוכתי׳ לכך נראה לומר שכבר אמרנו דמשורת הדין אין בשר הכחל נאסר: ולא עוד אלא דראוי היה לומר שאף החלב נסחט לגמרי כחלב דעלמא הנופל לקדרה ולא הוה לן לאחמורי טפי כיון דחלב שחוטה דרבנן. ואפי׳ היינו מחמירין בחלב עצמו אין להחמיר כלום בבשר שהרי לא קיבל הטעם החלב הזה כלל אפי׳ חוץ לקדרה כמו שאמרתי. ואין כל חומרת אלו אלא שחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם מפני מראית עין שנראה להם שנשאר כאן חלב: הלכך בשלמא אלו שיערכו במאי דנפק מיני׳ באומד יפה יש כאן לחוש למראית העין: אבל כשהן רואין שישערנו בקדרה ראשונה כנגד כולו לא נשאר כאן אפי׳ מראית העין. ופרקי׳ דא״א לזה בלא זה וכיון שהחמרנו בכחל עצמו לאסרו לא אפשר שלא נחמיר בו בקדרה אחרת וכדפירשנא לעיל כנ״ל. ובמקום אחר הארכתי בשמועה זו אבל זו תרומת כל הדברים.
למימרא דיהיב טעמא וכו׳ והא דלא אוקמי בביצ׳ שנטרפה עם ביצים אחרות משום דביצ׳ בס׳ משמע שהוא בעין דומיא דגיד וכחל דנקט בהדי ולא אוקמי בשנתערבה עם בצים אחרות. משום דכיון דלאו בריה הוא ולא דבר שבמנין כדמוכח בפ״ק דביצה ה״ל יבש ביבש דאפי׳ מדרבנן בטל חד בתרי וכדאמרינן בזבחים אמר רבנן ברובא ולהכי אוקמיה לענין פליטתה ופרקי׳ דהב״ע בביצת אפרוח. פי׳ אפרוח ממש אי שיש בה טיפת דם ומדלא אוקימנא בקליפות שמעי דליכא הפרשה בינייהו וכן בדין שהרי אין ההיתר הזה אלא משום דמיא דביעי ולא כלום הוא. אבל בתוספת׳ מחלק ביניהם והיינו דלא פשיט׳ הגמ׳ שלנו דלא מחלק לא לענין פליטת ביצי׳ טמאות להתירא ולא לענין ביצת אפרוח ולאיסורא. מדנקטוה בגמרא סתם וההיא דתוספתא משבשת׳ היא לפי גמרא דילן.
בא״ד ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר כו׳ יצא בקדרה ראשונה עכ״ל דהשתא דאלא מעתה קאי אדלעיל מצינן למימר שפיר דהאי מקשה פסיקא ליה דכוליה נפק מיניה וק״ל:
ודנים בשאלה זו: פשיטא [פשוט] הוא דבדידיה משערינן [שבו עצמו אנו משערים], דאי [שאם] במה דנפק מיניה [שיצא ממנו] אנו משערים — מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] כמה יצא?! ודוחים: אלא מעתה, שאתה אומר כי משערים בכחל עצמו, אם נפל הכחל לקדרה אחרתלא יאסר אותה, שהרי כבר יצא כל איסורו, ולא כפי שלמדנו!
The Gemara responds: It is obvious that we assess the entire volume of the meat of the udder itself, as if we were to attempt to assess only that which came out of it, how would we know how much came out? The Gemara objects: If that is so, then if the udder falls into another pot, it should not render the food in that second pot forbidden, because it has been assumed that all the milk in the udder has been released into the first pot.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כֵּיוָן דְּאָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא וּכְחָל עַצְמוֹ אָסוּר כשַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן כַּחֲתִיכָה דִּנְבֵלָה.:

The Gemara explains: Since Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says that even if there is sixty times as much meat in the pot as there is milk in the udder, the udder itself is forbidden, clearly the Sages equated the udder with a piece of non-kosher meat. Consequently, the reason the udder renders the contents of the second pot forbidden is that the udder is intrinsically forbidden, not because of the milk that is released into the pot while it is being cooked.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דאמר רב יצחק כו׳ – מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו׳.
ומשיבים: כיון שאמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וכחל עצמו אסור, משמע ששויוה רבנן [עשאוהו חכמים] כאילו היה חתיכה של נבלה, שאסורה היא כשלעצמה, ולא משום מה שיש בה. ולכך הריהי אוסרת את הנמצא בקדירה אחרת שבה התבשלה.
The Gemara explains: Since Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says that even if there is sixty times as much meat in the pot as there is milk in the udder, the udder itself is forbidden, clearly the Sages equated the udder with a piece of non-kosher meat. Consequently, the reason the udder renders the contents of the second pot forbidden is that the udder is intrinsically forbidden, not because of the milk that is released into the pot while it is being cooked.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) בֵּיצָה בְּשִׁשִּׁים וְאֵין בֵּיצָה מִן הַמִּנְיָן.: אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְאַבָּיֵי לְמֵימְרָא דְּיָהֲבָה טַעְמָא וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי כִּי מַיָּא דְּבֵיעֵי בְּעָלְמָא.

§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למימרא דיהבה טעמא – כי מבשלה בהדי אחריני.
וביצה שיש בה אפרוח בס׳א, ואין הביצה מן המניין אלא ס׳ של היתר צריכה והיא, כי האפרוח נבילה ונותן טעם. אבל ביצה של עוף טמא לא יהבה טעם ואינה אוסרת דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא.
א. וכ״כ רבינו בחרוזיו ח״א ריש עמ׳ תעה: ׳ואם באפרוח קשורה וכו׳ וששים והיא מותרים׳. אבל בכת״י, אע״פ שכאן גריס בס׳, להלן גריס: אלא צריכה ס״א של היתר והיא. ולגירסת ספרנו והחרוזים צ״ע הא מסקינן בגמ׳ צח ע״א ביצה בס׳ והיא אסורה בס׳ ואחת והיא מותרת. וכ״פ כל הפוסקים. עי׳ טוב״י סי׳ פו. ואולי דעת רבינו כמש״כ ראבי״ה סי׳ אלף וק״א עמ׳ קמד: ומיהו לפי האי דאסיקנא במסקנא דכל איסורין שבתורה בששים נ״ל דה״ה בביצה שיש בה אפרוח. ועי׳ מש״כ בשערים המצוינים לשערי דורא עמ׳ קצד אות ה׳.
ביצה בס׳ – וה״ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא.
הא דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. בביעי בקליפתן אומרין כן, שאינן פולטין שום שומן בעולם. ומיהו כיון שנעשה בהן אפרוח קליפתן רכהא ויוצא ממנה טעם האפרוח ונבלע באחרות אע״פ שאינן קלופותב, שהביצים בקליפתן מיבלע בליעיג מיפלט לא פלטי. וא״ת למה ליה למימר הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח, לימא ליה הכי במאי עסקינן בקלופה, איכא למימר אין הכי נמי, אלא רבותא קמ״ל שאפי׳ בשאינן קלופות אסורותד. אי נמיה בקלופה פשיטא שהרי היא ככל האיסורין שבתורה שבששים ואינן מן המנין חוץ מן הכחל לפי שאין גופו איסור, אבל השתא דאוקימנא בביצה שאינה קלופה, הא קמ״ל שאע״פ שהיא כברייתה וחשובה בששים, ולאפוקי ממאן דאמר לקמן בששים ואחת אסורה.
ובירושלמי במסכת תרומותו איתמר הכי בשם ריש לקיש ביצים ששלקן ומצא בהן אפרוח בנותן טעם, ר׳ זעירא ור׳ שמעון בר אבא בשם ר׳ יוחנן ששים ואחת אסורה ששים ושתים מותרת, ר׳ חייאז בשם ר׳ יוחנן הירק והקליפין והמים מצטרפין ואמר ר׳ זעירא ואיסור מתירןח, רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר, אמר ר׳ זעירא הדא דתנינןט והוא ששלקן בקליפיהן שלוקין בשלוקין אבלי שלק ביצים קלופים בשאינן קלופים או שאינן קלופים בקלופים שלוקין בשאינן שלוקים צריכות שיעור אחר, גיעולי ביצים מותר שורו עבר ולא יגעילכ, ביצים שהקרימו הרי אלו אסורות. עד כאן בירושלמי. ואינו מתברר עלי כהוגן, אלא שאנו למדים ממנו שהביצים בקליפתן אסורות מביצת אפרוח בקליפתה, וכל שכן אם שלק בקדרה של איסור.
אבל לפי דעתי מה שהקשו מתחילה כמיא דביעי בעלמא אפי׳ בקלופות הוא, והטעם מפני שהביצה סולדת היאל מן האור ומן המים החמים, ודמיא לזו ששנינו בתרומותמ ר׳ עקיבאנ אומר כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר, ואע״פ שאין הלכה כמותו, בביצים מיהת מודוס אינשי דבולעין ואינן פולטין כלום, ונמצאת כל השמועה כפשטה דביצת טמאה מותרתע אפי׳ קלופה, ובשל אפרוח אסורות אפי׳ אינן קלופות, כדקתני ונמצא אפרוח באחת מהן, דאלמא עכשו נמצא ומתחילה לא היה ידוע לפי שבקליפתן הן כולן.
א. ראה שו״ת רבינו אברהם בן הרמב״ם (הוצ׳ פריימן) סי׳ קכט.
ב. ראה תוס׳ ד״ה בביצת, שחילקו בין קלופות לשאינן קלופות. ולפי זה טעם ההיתר בביצים שאין הביצה נותנת טעם כיון שהיא בקליפתה, ובביצת אפרוח יש לפרש שקליפתו רכה, ולפי זה בקלופה אסור, שביצה יש בה טעם, אלא שקליפתה מונעת הטעם מלצאת. אבל רש״י לעיל סד, ב ד״ה גיעולי פירש דמיא בעלמא הוא, וכן ברש״י כאן ד״ה אפרוח פירש שיש בה טעם, ונראה שמפרש שאין מי הביצה עצמה נותנים טעם ואפילו קלופה, ולכן באפרוח שיש בו טעם בשר אוסר, אפילו אינה קלופה. וכ״נ כפירוש זה ברש״י בתוה״ב (ב״ד ש״א יח, ב): ׳בביצת אפרוח דפליטתה פליטת בשר, אבל ביצה טמאה אינה צריכה שיעור דאינו אלא מיא דביעי בעלמא׳. ויותר מזה כתב בפירוש בתשובותיו ח״א סי׳ תקטז: ׳שקליפת הביצים בבירור מנוקבת היא. וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע. ועל כן אסרו בגמרא ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה. שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא׳. וכן פירש רבינו יהונתן על הרי״ף. וראה שו״ת תשב״ץ ח״ג סי׳ נ שלכן לא חילקו הרי״ף והרמב״ם בין קלופה לאינה קלופה.
ג. ראה ספר האשכול הל׳ בשולי גויים (הוצ׳ אלבעק עמ׳ 143) שהביא תשובה לגאון (בה״פ סי׳ יג עמ׳ 18) על ביצה שנצלית ע״י גוי, והסיק: ׳אלמא משמע מדברי גאון זה דבלעא ביצה בקליפתה. זה כתב הרב. ועדיין לא משמע מדברי גאון זה, דדלמא חייש שמא תשבר קליפתה או יהיו בה סדקין, דהתם ודאי איכא למימר דבלעא׳. וראה פסקי ר״י ב״ר משה מבוניולש פי״ד בשם הראב״ד, ועיטור הכשר הבשר יא ע״ד.
ד. ובתוס׳ שם תירצו שסתם ביצים מבשלים אותן בקליפתן. לעי׳ תשב״ץ ח״ג סי׳ נ.
ה. בכי״ל נוסף: אי.
ו. פ״י ה״ו.
ז. לפנינו שם: ר׳ חנינא.
ח. שם: ואיסור מתוכן. ואפשר שכצ״ל כאן.
ט. שם: הדא דתימר. ובכי״פ: הא דתנן.
י. כי״ל נוסף: אם.
כ. איוב כא, י.
ל. ראה גיטין נז, א ורש״י שם.
מ. פ״י מי״א.
נ. וכן הגירסא בירושלמי ובפיה״מ לרמב״ם והרע״ב. לפנינו שם: ר׳ יהודה [והגיהו שם עה״ג: ס״א ר׳ עקיבא].
ס. אולי צ״ל: מורו.
ע. בכי״ל: דבביצת טמאה מותר.
גמ׳ והא אמרי אינשי. ע״ל דף סה ע״ב ברש״י ד״ה גיעולי ביצים:
ו למדנו שאמר רב נחמן כי ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם היתר, בטלה בששים, ואין הביצה עצמה נחשבת מן המנין. ובענין זה אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: למימרא [האם יש לומר, להסיק] מכאן שביצת עוף טמא המתבשלת עם ביצים כשרות, דיהבה טעמא [שנותנת היא בהן טעם]? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא [והרי אומרים אנשים כביטוי הרווח לדבר חסר טעם שהריהו ״כמו מי ביצים סתם״], הרי שמי ביצים אין בהם טעם!
§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותרמב״ןגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) א״לאֲמַר לֵיהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן

Abaye said to him: Here we are dealing with
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. כתב הראב״ד ז״ל מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח, ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים לבטולי גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבא כבריה ולא בטלה, ובביצה (ביצה ג:) משמע דבטלה אליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים. אבל בס׳ לא בטלה כיון דבריה היא, וכתב עליו הרמב״ן ז״ל ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרינן במסכת מכות (מכות יז.) בריה נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היא. ומיהו מה שהקשה הרב ז״ל אמאי לא שנינן לבטולי ביצה גופיה, לא תקשי לן ולא מידי לפי סברת רבותינו בעלי התוס׳ זצ״ל שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסור בלול כגון חלב של איסור שנבלל בחלב טהור או יין במים או מים ביין וקמחים כיוצא בהן שנבלעין, אבל חתיכה קטנה בין חתיכה של היתר בזמן שאין מכיר׳ אף מדרבנן ברובא בטלה, והילכך אם בא לאכלן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשירה דבטלה לה ברוב, אבל אם בשלן יחד צריך ס׳ ברוטב בחתיכות לבטל חתיכת האיסור מפני המחוי שנמחה ממנה ונבלל ברוב ההיתר ונבלע בחתיכות ההיתר, ובדבר בלול ונבלע שאינו עומד בפני עצמו הצריכו חכמים ששים. והביאו ראיה ממה שהקשו בגמרא לקמן (חולין צט:) גבי מתניתין דחתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, דאלמא אפילו מדרבנן בטלה ברוב ואף על פי שנתבשלו יחד, ואי משום הרוטב הא קתני והרוטב בנותן טעם. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים, וכדאמר רבה (זבחים עט.) אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים מין במינו ברובא מין בשאינו מינו מינו בששים, וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשל יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו, ולפי׳ אף ביבש אינו בטל ברובא, ולפי סברא זו תו ליכא לאקשויי אמאי לא מני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטלא, ואי אמרת לוקמא בביצים טרופות לא משמע ליה הכין דבאיסורין חשובין בעין קאמר דומיא דגיד וכחל, וכן סברת הראב״ד ז״ל באיסור משהו (לרבנן מין בשאינו מינו בלול בטל ברוב) [דמין במינו בשאינו בלול לרבנן בטל ברוב], ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים, אבל הראב״ד ז״ל נראה שסובר דאף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים והא דאקשינן לקמן (ויבטיל) ברובה, בששים קאמר. ומשום דמתני׳ קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ויבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. ומיהו ההיא דאמר רבה אמור רבנן ברובה ואמור רבנן בששים, נראה דקשיא עליה דאלמא מין במינו בטל ברוב. אלא שיש לומר דדלמא מדאורייתא קאמר, דמין במינו ודאי ברובא בטיל, אבל מדרבנן אף מין במינו יבש לא בטיל עד דאיכא ששים, ואינו מחוור כלל דאי מדאורייתא אף מין בשאינו מינו לא בעי ששים, אלא כזית בכדי אכילת פרס דקיל מששים.
הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח. הוא הדין דהוה מצי לאוקמינהו לכולו בטמאה ובקלופה, דקלופה צריכה שיעור, וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק אלו טריפות (חולין סד:) גבי גיעולי ביצים, אבל ראיתי להרמב״ן ז״ל שהתיר אפילו בקלופות, ולכאורה ודאי הכין משמע (מהכא דלא פליגי) [מדלא פליגי בהכי], אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי.
אמר ליה [לו] אביי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]?
Abaye said to him: Here we are dealing with
רי״ףרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין צז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין צז: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין צז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין צז:, הערוך על סדר הש"ס חולין צז:, רש"י חולין צז:, ראב"ן חולין צז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין צז:, ר"י מלוניל חולין צז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין צז: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין צז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין צז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין צז:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין צז:, מהרש"א חידושי הלכות חולין צז:, גליון הש"ס לרע"א חולין צז:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין צז:, אסופת מאמרים חולין צז:

Chulin 97b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 97b, Rif by Bavli Chulin 97b, Attributed to R. Gershom Chulin 97b, Collected from HeArukh Chulin 97b, Rashi Chulin 97b, Raavan Chulin 97b, Tosafot Chulin 97b, Ri MiLunel Chulin 97b, Ramban Chulin 97b, Rashba Chulin 97b, Meiri Chulin 97b, Ritva Chulin 97b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 97b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 97b, Gilyon HaShas Chulin 97b, Steinsaltz Commentary Chulin 97b, Collected Articles Chulin 97b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144