(1) 
הָאוֹמֵר פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי נֶאֱמָן לְאוֹסְרָהּ עָלָיו.
הָאוֹמֵר פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי נֶאֱמָן לְאוֹסְרָהּ עָלָיו.A groom who says: I encountered an unobstructed orifice, claiming that when he consummated the marriage he discovered that his bride was not a virgin, is credible to render her forbidden to himself. Although it is not always possible to corroborate his claim with testimony that his wife committed adultery after betrothal, he is credible to render her forbidden to him as though she had in fact committed adultery.
1. בפירקא: דפוסים: פרקא .
האומר פתח פתוח מצאתי – וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים כדלקמן (דף י:) או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו אבל זאת ברורה לו שפתח פתוח מצא.
נאמן לאוסרה עליו – ואע״פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן.
ואע״פ שאמרתי למעלהא שבזמן הזה אין יכול לטעון טענת בתולים, טוען פתח פתוח מצאתי אף על גב דאיכא דם בתולים ואחר בעלה כדשמואל דאמר (חגי׳ יד ע״ב וש״נ) יכולני לבעול בתולה בלא דםב, נאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה, דאמר רבא (כתובות י׳.) חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואם לא שאמת הדבר לא היה מפסיד את סעודתוג. מיהו אם הוא בחור שלא נשא מעולם מלקין אותו מכות מרדות דודאי בעל עבירה היה ובועל זונותד. ואם היה נשוי מקודם אין מלקין אותו.
א. בריש מכילתין.
ב. נחלקו ראשונים בטוען פ״פ ומצא דם, י״א שאינו נאמן, וי״א שנאמן מהם שסוברים שנאמן אף להפסידה כתובתה (וכ״ד רבינו) ומהם שסוברים רק לאוסרה עליו. עי׳ טוב״י אהע״ז סי׳ סח ס״ו ואוצה״פ כי״ח ד״ק ע״ב. והסוברים שנאמן פירשו שמא דם צפור (רמב״ן בסוגיין לשיטתם) או שמא ע״י חבלה היה (פסקי הרי״ד) או מן הצדדים הוא (ב״ח). ועוד טעמים נאמרו. ורבינו טעמא דנפשיה קאמר.
ג. דברי רבינו סתומים, שאם אמר לעיל שכיון שמתייחד עמה אין לו טענת בתולים א״כ גם פ״פ אינו יכול לטעון. ואם היה יכול לטעון פ״פ שוב למה אמר שניסת בכל יום. ואולי חסר כאן דבר מה.
ד. ומשמע שנאמן. וכ״ד ר״ח (לקוטי פי׳ ר״ח באוצה״ג עמ׳ 7) והגמי״י סופי״א מהל׳ אישות בשם ראבי״ה דנקטינן כרב נחמן. ועי׳ שיטת שא״ר בטוב״י סס״י סח.
האומר פתח פתוח מצאתי כו׳ – פירש בקונטרס דטענת דמים לא קאמר כגון שנאבדה המפה או שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דמים ור״ח מפרש דבוגרת ומוכת עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פתח פתוח וקשה לפר״ח דאמרי׳ באלו נערות (לקמן לו. ושם:) ובוגרת אין לה טענת בתולים והאמר רב בוגרת נותנים לה לילה ראשונה ומשני אי דקא טעין טענת דמים ה״נ הב״ע דקטעין טענת פתח פתוח משמע דפתחה פתוח ויש לה דמים וי״ל דר״ח גריס כגירסא ראשונה שהיתה בספרים אי דקא טעין טענת פתח פתוח הכי נמי הב״ע דקא טעין טענת דמים וה״פ והאמר רב בוגרת נותנין לה לילה הראשונה ומדתלינן כל הלילה בדם בתולים משמע דאיכא בוגרת דאית לה דם בתולים טובא אם כן אי אפשר לשום בוגרת שלא יהא פתחה סתום אפילו אין לה דמים וא״כ יש לה טענת בתולים בפתח פתוח ומשני אי דקטעין פתח פתוח ה״נ דיש לה טענת בתולים הב״ע דלית לה טענת בתולים בטענת דמים משום דאיכא בוגרת דדמיה כלין ומיהו בירושלמי משמע לא כפר״ח דקאמר התם ר׳ יונה בשם ר׳ קריספא בוגרת כחבית פתוחה של יין ויש ליישב דלענין דמים קאמר משום דסתם חבית סתומה לעולם יש בה יין שאין דרך לסתום חבית ריקנית אבל חבית פתוחה פעמים יש בה יין פעמים אין בה יין כך בוגרת פעמים אין לה דמים פעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כדפר״ח וכדאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט. ושם) פרט לבוגרת שכלו בתוליה.
האומ׳ פתח פתוח מצאתי וכו׳. נאמן לאסרה עליו. ולא אמרי׳ לא קיים ליה. ואסורה עליו אם הוא כהן, דהא שויה אנפשיה חתיכא דאסורה.
ודוק׳ באשת כהן דליכא אלא חד ספקא, דשמא תחתיו זינתה ושמא לא, וספקא דאוריתא לחומרא. אי נמי באשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דליכא נמי בה אלא חד ספקא, דהיינו ספק באונס ספק דאי קודם שקדשה זינתה, הא קיימא לן דבתוליה חוזרין.
וא״ת אע״ג דקבל בה אבי׳ קדושין פחותה מבת שלש שנים איכא נמי תרי ספיקי, דילמ׳ כשהיא קטנה נבעלה ואפי׳ היתה פחותה מבת ל דאכתי שריא דהא פתוי קטנה אונס הוא, אי נמי כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון, והוו ליה תרי ספיקי. איכא למימ׳ מכל מקום חד ספיק׳ דהיינו ספק באונס ספק ברצון, וחדא ספיקא בדאורית׳ לחומרא.
הא דאמרינן האומר פתח פתוח מצאתי – דנאמן בשאינו טוען טענת דמים, כגון שאבדה המפה או שהוא אומר שמא דם מחמת צדדים אתי, או שמא דם אחר הכניסה שם, שאני פתח פתוח מצאתי בכל ענין, נאמן לאוסרה.
אמר ר׳ אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. דקים ליה במילתא ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר (רא״ה כתובות י, א, ועין ריטב״א ושיטה לר״ן כאן) דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר, דדוקא נשוי אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו (כתובות י׳. ד״ה רב אחאי), ודוקא, באומר ברי לי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת לו דחזקה הטה והוא לא ידע והיינו דאמרינן לקמן (כתובות י.), ההוא דאתא לקמיה רבן גמליאל ברבי אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה, וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה.
והא דאתי בטענת פתח פתוח ולא אתי בטענת דמים שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, דאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו, אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו, דהא שויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא, ואין הדמים ראיה, דמימר אמרינן דדילמא דם צפור הכניסה. אפילו פישפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצדדין הוא, או דם המכה הוא, וכדתנן (כתובות ו.) נותנין לה ארבעה לילות ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה.
ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דוקא כשלא מצא לה דמים או שנאבדה המפה, אבל כשמצא לה דמים וטוען טענת פתח פתוח להפסידה כתובתה, לא, אלא הדמים ראיה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם צדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי (כתובות א׳:א׳ וע״ש בקה״ע) דגרסינן התם גבי הא דתנן לקמן, כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה נן קיימין אם כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה, אלא כן קיימין בשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים, והוא אומר לא כי אלא דם ציפור, הורע כמו שלא נהג כמנהג הזה, הדה דתימא שלא להפסידה מכתובתו, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכולה עד וכולהון מן הדא דמר הלא בשם ר׳ אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה.
ועוד נראה לי להביא ראיה, מהא דאמרינן לקמן (כתובות ט׳:) האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואוקימנא דקא טעין טענת פתח פתוח. ואמרינן למאי, אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם כאלו מצא לגבי כתובה, ואפילו הכי לאוסרה עליו נאמן דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דאמרינן בסמוך ופתח פתוח כשני עדים דמי.
ויש אומרים (רמב״ן ועי׳ רא״ה), דדוקא כשלא מצא הדמים, הא מצא דמים לא, וכן דקדקו מדברי ר״ח ז״ל. ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן (כתובות ט׳:) פתח פתוח מצאתי כשני עדים דמי אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, ואע״ג דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא, והיינו נמי דאיצטריך ליה לר׳ אלעזר לאשמעינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעי טעיא ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך מאי קמ״ל פשיטא, ופרקינן, מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה קמ״ל, ודי לנו אם נאמר, דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא, ולקמן נמי אמרינן, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ודחינן לא, דקא טעין טענת דמים, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא אע״ג דאיהו טעין דקים ליה, וההיא דאמר רב יהודה דאמרינן אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא, התם משום דאין שום דבר מכחישו לזה, דאע״ג דנתייחד כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח ודמים לא מצא, לגבי נפשיה ודאי הימיני מהימן.
וההיא דירושלמי (בפירקין הלכה ו) נמי אינה ראיה, דבירושלמי משמע לכאורה, דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם (כתובות יב:) על מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ולפום גמרא דילן ודאי נאמנת אפילו להתירה לבעלה משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד דחזקה דגופה, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשרי לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא הא דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר כדאמרינן ובשתי ספיקות מודו, אפילו הכי באשת כהן אע״ג דמצא דם אסירא משום ספק סוטה. ומכל מקום, לפום פשטא משמע בגמרא, דההיא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד.
והא דאמר ר׳ אלעזר נאמן לאוסרה עליו ה״ה להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים. כגון שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך. ור׳ אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.א ואי נמי, דשמואל מיירי בשעשה סעודה ודר׳ אלעזר בשלא עשה סעודה, אלא דר׳ אלעזר ניחא ליה לאשמעינן דאפילו לאוסרה עליו אע״ג דאית ליה חזקה דכשרות. ועוד, דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמואל ניחא ליה לאשמעינן דהפסידה כתובתה, דאפילו בספק ספיקא, דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת, דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש״י ז״ל פירש: דר׳ אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא קאמר, ולא להפסידה כתובתה (ל״מ, אבל כ״כ הרמב״ן בשם יש מי שפירש).
א. עי׳ רמב״ן רא״ה וריטב״א כתובות ט׳:.
(א-יא) אמר ר״א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו – פירוש ר״א תרתי קמ״ל חדא דפתח פתוח מלתא דקים ליה בגוה שפיר וקא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואידך כיון שאמר שהוא כפתח פתוח אע״ג דעדיין ספק הוא אם נבעלה בעילה אסורה אם לאו אפ״ה נאמן לאוסרה עליו מן הספק ובהנהו תרי מילי שקלו תלמודא דשמעתין על הא דר״א ומיהו עיקר צריכות דר״א היינו טעמא קמא ודוקא כשאמר ברי לי שלא הטיתי וטעמא דמלתא משום דהעמיד אשה על חזקתה עד דאיכא טענה ברורה ודאית ודוקא אמר ר״א פתח פתוח דבהא הוא דאשמועינן רבותא שאומרים דלא נימא דלמא טעי ולא קים ליה אבל טוען טענת דמים דודאי קים ליה פשיטא לי מלתא דנאמן לאסור עליו כדאמרי׳ לקמן: מאי לאו דקא טעין טענה פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים. וא״ת ה״ד אי דאיכא דם יהיו הדמים ראיה ואי ליכא דם האיכא טענת דמים ואי איכא דמים היכי נאמן דהא איכא דמי׳ והיאך יהיה נאמן בפתח פתוח כבר פירש״י ז״ל דמיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שאבדה המפה נראה מדבריו דכל היכא שמצא דם הדמים ראיה ואין נאמן בפתח פתוח מצאתי שהדמים מכחישין אותו ושקירי משקר או לא הוה קים ליה בפתח פתוח וכך פירש רבינו חננאל ז״ל ולפ״ז כי אמרינן לקמן ופתח פתוח כעדים דמי היינו שלא מצא דם וכן פירש״י ז״ל דהכא כשהיא ממשפחת דורקטי או בבוגרות דפעמים מתיישנין בתולים ואין להם בתולים אבל יש שפירש דקים ליה בפתח פתוח כעדים דמי אפילו כשמצא דם נאמן לאוסרה עליו דהא אמר ברי לי דהוה פתח פתוח ושוותי׳ חתיכה דאסורא ואין הדם ראיה דדלמא דם צפור הוה שהכניסה שם ואפילו פשפש אותה בכניסה לחופה דלמא דם בצדדים או דם המכה הוא ומיהו להפסידה מכתובתה דכ״ע אינו נאמן כשמצא דם והביא ראיה לפ׳ זה מן הירושלמי דגרסינן התם גבי הא תניא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים מה אני מקיים אם בפשפש ומצא הרי דם מצא אי בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה אלא במה אנו מקיימ׳ בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כוחו שלא נהג כמנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אין רשאי משום ספק סוטה ע״כ ויש אומרים שאין להביא ראיה מירושלמי דפליג אתלמוד דילן דהתם נמי חששו לספק סוטה אפי׳ תרתי ספיקי דגרסי׳ התם על מתניתן דהנושא את אשה דאפליגי רבי גמליאל ור״א כו׳ הדא דתימא שלא הפסידה כתובה אבל לקיימה אינו רשאי ולפום גמרא דילן דקאמר ר׳ גמליאל דנאמנות לגמרי ואפילו לבעלה אפילו בהדה ספקא משום דאיכא חזקה לגופיה והיא ברי והוא שמא וכדאיתא התם בפרקין ואפשר שאין הירושלמי מדבר אלא באשת כהן או בקטנה בת ישראל דליכא ספיקא אלא חדא ואפי׳ תימא שהירושלמי פליג בהא אתלמוד דילן מכל מקום בנדון דהכא רצה לומר שהיא חדא ספיקא אפי׳ איכא דם נאמן לאוסרה עליו דהא לא אשכחן דפליג אגמרא דילן אלא כדברי הירושלמי דלאוסרה עליו אפי׳ יש כאן דם נאסרה עליו והא דקאמר שהוא נאמן דוקא שהיא שותקת אי נמי מדבר ומכחישו לומר בתולה שלמה נבעלתי דכיון דבהא ובהא הוא נאמן אבל במדברת ואינה מכחשת אלא שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני אינה נאסרת אפי׳ בחדא ספיקא דכיון דאיהי ברי ואיהו ספק ומסתייע לה חזקה דגופא ברי עם חזקה דגופא עדיף משמא דידיה. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם דר׳ ירמיה בעי התם מעתה אין טענת בתולים לא כר״ג וכר״א אלא כר׳ יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר״ג וכר״א בשותק אפ״ת במדברת באומרה נמצא ואבדה ותהא נאמנות לו יכול דאמר אילו בשם ר״א האומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים בשהפתח פתוח כלומר במשנתינו לפיכך הוא נאמן דברי הוא ואלמא כל שאינה מכחישתו וברי ושמא היא נאמנת כיון שאין מי שמכחיש׳ והא דאמרי׳ בירושלמי דלעיל הדא דתימא דפליג בהא דהכ׳ בירושלמי ופליג אתלמוד דילן דלא מפליג לקמן בר״ג ור״א בין אסורא לממונא ואידך ירושלמי מפליג ואפ״ת דירושלמי לא פליג באידך ירושלמי דהא בחדא ספיקא והא בין תרי ספיקא מ״מ דבתלמוד דילן לא מפליג בהא בין חדא ספיקא לתרי ספיקא ובהא נאמנות בכל דאיכא ברי ושמא וכן עיקר וא״ת א״כ אמאי אינה נאמנת במכחישתו שהפתח נעול ושהוא משקר שאומר פתח פתוח מצאתי מגו דאי בעי מכחישתו ואומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני וי״ל דהכי לאו מגו ברור הוא דלא ניחא לה למימר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דפוסלה נפשה מן הכהונה ובמוכת עץ נמי לא אמרי׳ מגו כיון דלא שכיח וכי שכיח אית לה קול ותו דניחא לה למימר בתולה שלמה נבעלתי מלפני׳ נפשה לומר מוכת עץ אני וכן פי׳ בתוס׳ והא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא אמרינן נאמן לאוסרה על עצמו קמ״ל כיון דטעין כן בטענת ברי ב״ד אוסרים אותה ומפקי לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגיין דלקמן דפרכינן מר״א דאמר אין אשה נאסרה על בעלה וכו׳ ההוא היינו שאינה נאסרה בב״ד דאלו לצאת ידי שמים בלא״ה נמי תצא כההיא בפרק קמא דיבמות וכעוברת על דת משה ויהודא דבמכילתא ואע״ג דאמרינן בפ״ק דיבמות ב״ד עדים הוא דמפקי הא אמרינן לקמן דפתח פתוח כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וז״פ ברור.
ואמאי ספק ספיקא הוא לא צריכה אלא באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אע״ג דנבעלה לפסול לה פסול מן הכהונה אע״ג שלא נבעלה תחתיו בההיא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלם אי נמי בקטנה בת ישראל כגון דקבל אביה קדושין פחותה מבת ג׳ ויום אחד ומיהו כשנכנסה לחופה גדולה היא דאי לא פשיטא דלא מתסרא דאפילו נבעלה ברצון לא מתסרא דפתוי קטנה אונס הוא אלא ודאי גדולה היתה אח״כ וליכא אלא חד ספק ספק באונס ספק ברצון אלא ודאי נבעלה תחתיו דבפחותה מבת ג׳ שנים בתוליה חוזרין. ואת״ל כשהיא גדולה ספק ברצון, ולאו מילתא היא, דמכל מקום חד ספיקא הוא ספק באונס ספק ברצון. וא״ת עדיין יש שתי ספיקות ספק נבעלה כשהיתה קטנה דאפילו ברצון מותרת ספק כשהיא גדולה דברצון אסורה וא״ת בין באשת כהן בין באשת ישראל קטנה עדיין יש ספק אחר שמא מוכת עץ יש מתרצים דלמוכת עץ לא חיישינן מן הסתם דמוכת עץ לא שכיח וכן אמר בירושלמי באידך פרקין נחוש לומר דשמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. איכא מקשין על זה מתלמוד דילן דאמר לקמן סומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מ״ט אי משום דחבטה כולהו נמי מחבטי ופרקי׳ בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליתא דאדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמיחבטי משום הכי נשרו בתולים הא ליתא דהא כולהו נמי מחבטה ואפ״ה יש להן טענת בתולים כי אין החבטה ההיא כדאי להשיר בתולים דאלמא חבטת קטנה דאין בה כדי נשירת בתולים הוא דשכיח אבל חבטה דנשיר בה בתולים וכ״ש מוכת עץ לא שכיח ורבינו תם ז״ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפילו תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש בכך מכיון דלית לה קלא ותו דאי איתא הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה מספיק דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתיבנא לעיל.
מאי קא משמע לן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו׳ – אבל הכא מוקם הוא דלא קים ליה קא משמע לן פירוש קא משמע לן כיון דטוען כן בברי מיקם וכו׳ עד אבל קים לה.
ומי אמר ר״א הכי – יש תמהו דמעיקרא פרכי מאי קמ״ל והשתא פרכי מי אמר ר״א הכי ולא תימא היא דלעיל פרכינן ממתניתין מאי קמ״ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר״א הכי דקשה דר״א אדר״א ותו דלעיל פרכינן דאי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו דברי אלו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לנו לב״ד לאסור אליבא דר״א כיון דלא הוה קינוי וסתירה וזה פשוט והא דאמרינן ומי אמר ר״א הכי פירש רש״י ז״ל ומי אמר ר״א הכי דאשה מזנה נאסרה ע״פ עצמו משמע דאפי׳ כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוא קשיא לן היכי מיתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ״ד דהרואה את אשתו כשהיא מזנה תהא מותרת לו וכי עדים אסרו לה ועדים שרו לה דהא ודאי אינה אסורה אלא ביאתה ועוד מאי קא״ל ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזירת הכתוב הוא דאפי׳ נבעלה ודאי לא מתסר עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה ועוד מאי אהדר ליה ופתח פתוח כשני עדים דמו והא מנ״ל לכך הנכון דהכי קאמר ומי אר״א הכי דמשום פתח פתוח בעלמא תתסר עליה מכיון דאיכא חד ספיקא והא אמר ר״א שאין אשה נאסרה על בעלה בב״ד בשום ספק אלא על עסקי קינוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לאו עידי זנות שהעידו שזינתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקינוי וסתירה אלא ה״ק וקינוי וסתירה אין עדים לבעילה לא דחיישינן מאונסא הוא והא האיך אפשר דהא ודאי כל שהעידו שנבעלה מתסרה וחזקה ברצון הוא דאניסה הא קול יש לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש.
אלא לאו ה״ק וכו׳ – ופתח פתוח כשני עדים דעלמא דבעילה דמי מתסרא כל זמן ששותקות מכחישתו. ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה אפשר פירש דקס״ד דהכי קאמר על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקשיא מקינוי דאלו סתירה ודאי הוה ביה ועוד מי אסרוהו על דוד כאלו היתה אסורה על אותו בעל כך היתה אסורה על דוד דאסורה לבעל אסורה לבועל אלא ודאי לאוסרה על אוריה דכיון דלאוריה לא ידעי מלתא אע״ג דידעי לדוד ולא ידיע הכי לאוריה הוה מתסרה עליה מ״מ אסורה של בועל באסורה של בעל תליא וכל כלה שנאסרה לבעל ודאי מ״ט דלהוי לא מתסרה לבועל הכי ס״ל השתא ולקמן לא ס״ל הכי בשני לן מפני מה לא אסרוה דקא בעי לסיומא כולה מלתא מעיקרא וזה יותר נכון.
אי משום הא לא קשיא דה״ק אין האשה נאסרת וכו׳ עד למעשה שהיה וכו׳ – פי׳ לא מתרצינן לישנא דר״א אלא דמפרשין ביה הכי וכמעשה שהיה שאין האשה נאסרת קאי דמייתינן לראיה כדחזינן במעשה שהיה דלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי.
אמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי – דווקא אמר רבי אלעזר פתח פתוח, דבהא הוא דאשמועינן רבותא, דלא נימא דילמא טעי ולא קים ליה. אבל בטוען טענת דמים דוודאי קים ליה, פשיטא ליה מילתא דנאמן לאוסרה עליו וכדאמרן לקמן: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח? לא, דקא טעין טענת דמים. ואם תאמר: היכי דמי? אי דאיכא דם, יהיה ראייה. ואי ליכא דם, הא איכא טענת דמים. ואי איכא דמים, היכי נאמן ב״פתח פתוח״? כבר פירש רש״י, דמיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, או שאבדה המפה. ונראה מדבריו, שכל היכא שמצא דם, הדמים ראייה ואינו נאמן בפתח פתוח, שהדמים ראייה ומכחישים אותו ושקורי משקר, או לא הוה קים ליה בפתח פתוח. וכן פירש רבינו חננאל. ולפי זה, כי אמרינן לקמן: ״ופתח פתוח כשני עדים דמי״, היינו היינו כשלא מצא דם. וכן פירש ר״י ז״ל, דהכא כשהיא ממשפחת דורקטי, או בבוגרת, שפעמים משירין בתוליהן ואין לה דם בתולים. אבל יש שפירשו דקים ליה דפתח פתוח כעדים דמי, ואפילו כשיוציא דם נאמן לאוסרה עליו, דהא אמר ברי לי דהאי פתח פתוח ושהיא חתיכה דאיסורא; ואין הדם ראייה, דדילמא דם ציפור הוא שהכניסה שם. ואפילו פשפש אותה בכניסתה לחופה, חיישינן שמא דם הצדדין או המכה היא. ומיהו להפסידה כתובתה לכולי עלמא אינו נאמן כשמצא דם. והביאו ראייה לפירוש זה מן הירושלמי, דגרסינן התם, גבי הא דתניא: כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, מה אנן קיימין? אי בפשפש ומצא, הרי מצא דם. אי בשלא מצא דם, הוא פשפש, היא לא פשפשה. אלא אנן קיימין כשלא פשפש ומצא, היא אומרת: דם בתולים, והוא אומר: לא כי, אלא דם ציפור הוא. הרע כוחו, שלא נהג כמנהג הזה. הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי, משום ספק סוטה, עד כאן. ויש אומרים שאין להביא ראייה מן הירושלמי, דפליג אגמרא דילן. דהתם חששו לספק סוטה אפילו בתרתי ספיקי, דגרסינן התם על מתניתין ד״הנושא את האשה״, דאפליגו רבן גמליאל ורבי אליעזר כו׳, הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. ולפום גמרא דילן, נאמנת דקאמר רבן גמליאל משמע דנאמנת לגמרי אפילו לבעלה, ואפילו בחד ספיקא, משום דאיכא חזקה לגופה והיא ברי והוא שמא, וכדאיתא התם בפרקין. ואפשר שאין הירושלמי מדבר אלא באשת כהן, או בקטנה בת ישראל, דליכא אלא חדא ספיקא. ואפילו תימא דהירושלמי פליג בהא על גמרא דילן, מכל מקום באידך דהכא רוצה לומר שהיא חדא ספיקא, אפילו איכא דם נאמן לאוסרה עליו, דהא לא אשכחן דפליגא אגמרא דילן אלא בדברי הירושלמי, דלאוסרה עליו אפילו יש כאן דמים נאסרה עליו. הריטב״א ז״ל.
וזה לשון הרשב״א: דהא דאתי בטענת ״פתח פתוח״ ולא אתי בטענת דמים, שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטין, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת ״פתח פתוח״, נאמן לאוסרה עליו, דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואין הדמים ראייה, דמימר אמרינן דדילמא דם ציפור הכניסה. ואפילו פשפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצצדין הוא או דם המכה, וכדתנן משנה נידה י א: נותנין לה ד׳ לילות, ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה. ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דווקא כשלא מצא לה דמים, או שנאבדה המפה; אבל כשמצא לה דמים וטוען ״פתח פתוח״ להפסידה, לא, אלא הדמים ראייה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם הצדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי, דגרסינן התם גבי הא דתניא לקמן: כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ״מה הן קיימין? אי כשפשפש ומצא, הרי מצא. אי כשלא מצא, הוא פשפש, היא״ וכו׳ ועד ״וכולהון מן הדא, דאמר הלא בשם ר׳ אלעזר: מצא פתח פתוח, אסור לקיימה משום ספק סוטה״. ועוד נראה לי להביא ראייה מהא דאמרינן לקמן: האוכל אצל חמיו ביהודה, אינו יכול לטעון טענת בתולים; ואוקימנא דקא טעין טענת ״פתח פתוח״, ואמרינן: ״למאי? אי לאוסרה עליו, ביהודה אמאי לא? אלא להפסידה כתובתה״, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם בתולים כאילו מצא לגבי כתובה, ואפילו [הכי] לאוסרה עליו נאמן, דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד, דאמרינן בסמוך: ״ופתח פתוח כשני עדים דמי״. ויש אומרים, דדווקא כשלא מצא, הא מצא דמים לא. וכן דקדקו מדברי רבנו תם ז״ל. ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן ״פתח פתוח כשני עדים דמי״ אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך. ואף על גב דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח, לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים ליה לאינשי שפיר היא. והיינו נמי דאיצטריך לר׳ אלעזר לאשמועינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעא טעי ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך: ״מאי קא משמע לן? פשיטא!״ ופרקינן: ״מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה? קא משמע לן״. ודי לנו אם נאמר דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא. ולקמן נמי אמרינן: ״מאי לאו, דקא טעין פתח פתוח?״ ודחינן: ״לא, דקא טעין טענת דמים״, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר היא, אף על גב דאיהו טעין דקים ליה. והא דאמרינן: ״אי לאוסרה עליו, ביהודה אמאי לא?״ התם משום דאין שום דבר מכחישו לזהף דאף על גב דנתייחד, כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח, ודמים לא מצא, לגבי נפשיה הימוני מהימן. וההיא דירושלמי נמי אינה ראייה, דבירושלמי משמע לכאורה דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם על מתניתין ד״הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי, והוא אומר: לא כי, אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי, משום ספק סוטה״. ולפום גמרא דילן נאמנת אפילו להתירה לבעלה, משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד חזקה דגופא, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשר לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא האי דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר, כדלקמן, ובשני ספקות מודו, ואפילו הכי באשת כהן, אף על גב דמצא דם אסורה משום ספק סוטה. ומכל מקום לפום פשטא משמע בגמרא דההוא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד. עד כאן.
וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר, להוי דמים ראיה, דכי איכא דמים בהדיא – ודאי בתולה היא ומותרת, ואי ליכא דמים – הרי זו טענה ברורה ואסורה עליו? כבר פירש רש״י, באשה שהיא ממשפחת דורקטי, או כשאבדה המפה. ורבינו חננאל ז״ל פירשה בבוגרת ומוכת עץ שפתחן סתום, אלא שאין להם דם בתולים. ורש״י ז״ל פליג עליה בבוגרת בפרק אלו נערות בפסקא דאלו נערות דאין להם קנס, ואמר איפכא, דבוגרת יש לה דם בחולים אבל פתחן פתוח, וכן דעת הרי״ף ז״ל. ובעלי התוס׳ פירשו, לעולם דאיכא דם, ואפילו הכי טעין איהו: פרצה דחוקה היתה. ואם תאמר, אם כן היכי מקשינן: ״אמאי, ספיקא הוא, ספק תחתיו ספק אין תחתיו״? והא ודאי תחתיו היתה, שהרי אין לה דם בתולים אלא ד׳ לילות. ויש לומר, הא אמרינן במסכת נדה: מעשה ונתן לה רבי ד׳ לילות מתוך י״ב חדש. עד כאן:
והתוספות כתבו וזה לשונם: האומר פתח פתוח – פירש בקונטרס, דטענת דמים לא קאמר, אלא כגון שנאבדה המפה או שהיא ממשפחת דורקטי. ורבינו חננאל מפרש, דבוגרת ומוכת עץ אין להם דמים, אבל אין פתחן פתוח, ויכול לטעון טענת פתח פתוח. וקשה לפירוש ר״ח1 דאמר בפרק אלו נערות: ״ובוגרת אין לה טענת בתולים? והאמר רב: בוגרת נותנים לה לילה הראשונה?״ ומשני, דאי קא טעין טענת דמים הכי נמי; הכא במאי עסקינן, דקא טעין פתח פתוח. משמע דפתח פתוח ויש לה דמים. עד כאן:
וכתוב בקונטריסין: קשה, למה להו לתוספות לאקשויי מדקמשני, ״אי דקטעין״ וכו׳? יקשה לרבינו חננאל להדיא מדקאמר רב: ״נותנין לה לילה הראשון״, דאלמא יש לה טענת דמים. ויש לומר, דמדברי רב לבד ליכא לאקשויי, דאיכא למימר דמה דקאמר רב: ״נותנין לה לילה הראשון״, משום דיש בוגרת שיש לה דמים; אבל מדקתני: ״אי דקטעין טענת דמים״ כו׳, משמע דכל בוגרת יש לה טענת דמים, לפי שיש בה דמים, ופתחה פתוח. עד כאן:
ויש לתרץ דהכי קאמר: אי דקא טעין טענת דמים וכו׳. פירוש, אי דקא טעין טענת דמים, כלומר דקא טעין פתח פתוח וטענת דמים, לפיכך יש לה טענת בתולים כדקא אקשינן ליה. כי קתני דאין לה טענה בתולים, כדקא טעין פתח פתוח לבד, ומיהו יש לה דמים, דכיון דהוציא דם, אף על גב דפתחה פתוח, אין לו טענת פתח פתוח. ורבינו חננאל ז״ל נמי סלקא דעתיה דיכול לטעון טענת פתח פתוח כשלא ימצא לה דמים, ומיהו כשמצא לה דמים, הדמים ראיה ואינו נאמן בפתח פתוח. וכן כתבו הריטב״א והרשב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל. כך נראה לתרץ. ומיהו אין לשון הגמרא מתיישב כן. והתוס׳ ז״ל תירצו, דרבינו חננאל גריס כגירסא הראשונה שהיתה בספרים: אי דקא טעין טענת פתח פתוח, הכי נמי, הכא במאי עסקינן דקא טעין טענת דמים. וכן כתב הרא״ש ז״ל לקמן בפרק אלו נערות, וזה לשונו: לרבינו חננאל שכתב בשם הגאון, דבוגרת כלו בתוליה אבל פתחה סתום עד שתיבעל, צריך לגרוס כגירסת הספרים ישנים דגרסי הכי: אי דטעין פתח פתוח הכי נמי, הכא במי עסקינן? דקא טעין טענת דמים, והכי פירושו: הבוגרת אין לה טענת בתולים, וקא סלקא דעתך אפילו בטענת פתח פתוח אין לה. והאמר רב: בוגרת נותנין לה לילה ראשון, מכלל דאית לה רוב דמי בתולים, מדתלינן כל הלילה ברוב דמי בתולים. וכיון דאיכא בוגרת דאית לה דמים טובא, אם כן אי אפשר לשום בוגרת שלא יהא פתחה סתום, ומתוך כך משיר צרורות בכל ביאה וביאה. דאי פתחה פתוח בשום פעם, לא היה לנו להקל כל כך, ליתן כל ביאות של לילה הראשונה. ומשני: אי דקא טעין פתח פתוח, הכי נמי שיש לה טענת בתולים; הכא במאי עסקינן? דקא טעין טענת דמים, דהאי טענה ודאי אין לה, דכמה בוגרות יש שכלו בתוליהן. ומיהו נותנין לה לילה ראשונה, דכל שרואה, תלינן בדם בתולים, ופתחה הוא סתום, לכך הוא משיר צרורות בכל ביאה וביאה. עד כאן:
והקשה הרא״ש ז״ל בפסקיו לקמן בפירקין, דלא נהירא גירסא זו. דלמה האריך התלמוד לומר: ״אי דקא טעין טענת פתח פתוח, הכי נמי״? לא הוה צריך למימר אלא: ״יש בוגרת שיש לה דמים ויש שאין לה דמים, הילכך כי בעל ומצא דמים תלינן בדם בתולים, ואי לא מצא דם, אנו אומרים שכלו בתוליה״; ופתח פתוח מאן דכר שמיה? עוד הקשו בתוס׳ על פירוש רבינו חננאל, דגרסינן בירושלמי: ר׳ יונה בשם ר׳ קריספין: בוגרת כחבית פתוחה של יין. ותירצו לפירושו ז״ל דהכי קאמר, משום דסתם חבית סתומה לעולם יש בה יין, שאין דרך לסתום חבית ריקנית; אבל חבית פתוחה, פעמים יש בה יין פעמים אין בה יין, [כך] בוגרת, פעמים אין לה דמים פעמים יש לה, ומשום הכי אין לה טענת דמים, עד כאן. ולשיטת רבינו חננאל ז״ל ניחא דמיירי ר׳ אלעזר ברוב נשים דהוו בוגרות, ומיעוט מוכת עץ. אבל לשיטת רש״י ז״ל לא ניחא שפיר, דסתים ר׳ אלעזר, ולא איירי אלא במשפחת דורקטי או כגון שנאבדה לו מפה. ויש לומר דרש״י ז״ל הכי קאמר, דר׳ אלעזר מיירי בכל הנשים שפיר, והכי קאמר: לעולם בדליכא דמים, ולהכי לא טעין אלא טענת פתח פתוח ולא טענת דמים, משום דטענת דמים אינה ברורה לו, דחושש הוא שמא ממשפחת דורקטי היא, או שמא נאבד לו טיפת דם בתולים במפה ולא ידע, לכך טוען טענת פתח פתוח שהיא ברורה לו:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל: ואם תאמר, ואמאי לא אמר: האומר לא מצאתי דם, נאמן לאוסרה עליו? שהרי כיון שפתחה פתוח, אין לה דמים; וכיון דהכין הוא, אמאי שביק טענת דמים ונקט טענת פתח פתוח? ויש לומר, שמפני שאפשר שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דמים, ולא היינו אוסרים אותה עליו, לפיכך אמר ״פתח פתוח״, דבטענה זו נאסרת עליו כולם, דכל בתולה שבעולם אף על פי שלא יהיה לה דמים, פתחה סתום; וזו כיון שפתחה פתוח נאסרה עליו, ואפילו תהיה ממשפחת דורקטי. ועוד אומרים רבני צרפת ז״ל, דמשכחת לה דפתחה פתוח ויש לה דמים, שבבעילה ראשונה נפתחת ונשארו מקצת דמים; ולפיכך אף על פי שמצא דם, כי (אם) אמר פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו. וראיה לדבר, מדאמרינן: נותנין לבתולה ד׳ לילות, כלומר: אף על פי שיצא הדם בלילה הראשונה, לא נאמר: כבר כלו כל הבתולים, והדם היוצא בלילה השניה דם נדה הוא; אלא כל הדם שיצא בד׳ לילות הראשונות נדון אותו דם בתולים, ומותרת לבעלה. ולא תימא בד׳ לילות הסמוכים ליום החופה, אלא אפילו בעל עכשיו לילה הראשונה, ואחר זמן בעל לילה השניה ואחר זמן בעל לילה שלישית ואחר זמן בעל לילה רביעית, הדין כל הדמים שתראה באותן ד׳ לילות, דם בתולים. והכי אמרינן בגמ׳: מעשה היה ונתן לה רבי ד׳ לילות מתוך י״ב חדש. הנה אפשר שתהיה פתחה פתוח ויהיה לה דמים שנשארו מבעילה הראשונה, ומשום הכי נקט פתח פתוח ולא נקט ״לא מצאתי דמים״. והא דאמר: ״נותנין לבתולה ד׳ לילות״, הני מילי אותו הזמן, אבל בזמן הזה הכל נדון אותו כמו דם נדה ותשב עליו ז׳ ימי נקיים, וכן כתבו כל הגאונים ז״ל. עד כאן:
נאמן לאוסרה עליו – מילתיה דר׳ אלעזר מתפרש בתרי אנפי: או דקאמר: נאמן לאוסרה עליו, פירוש דהבעל נאמן לאוסרה עליו, וכגון דאתי בעל לבי דינא כדי לאוסרה עליו, ולהכי נאמן, דהא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דכיון דאתי לבי דינא וקאמר דהרי היא אסורה עליו ואינו חפץ בה, הרי היא נאסרה עליו. ואף על גב דהיא מותרת לו מדינא, הוה ליה כאוסר עליו דבר המותר. אי נמי דהכי קאמר ר׳ אלעזר: האומר ״פתח פתוח מצאתי״, נאמן, ולמאי הוא נאמן? היינו דווקא לאוסרה עליו. פירוש, וכגון דאתי בעל לבי דינא סתם וקאמר: ״פתח פתוח מצאתי״, דאתי לבי דינא כדי להפסידה כתובתה, וקאמר ר׳ אלעזר: נאמן במאי דקאמר ״פתח פתוח מצאתי״, ונאמנותו היינו כדי לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובתה. ובהאי לישנא בתרא פירש רש״י הך מימרא דר׳ אלעזר, ובהכי ריהטא שפיר סוגיא דשמעתא וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. ודע, דלהכי סבירא ליה לרש״י דאינו נאמן להפסידה כתובתה לר׳ אלעזר, משום דכיון דאתא לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו, אלמא דלא קים ליה, וכדפריך תלמודא: ״מאי קא משמע לן? תנינא: האומר לאשה קדשתיך״ כו׳. ומשני: ״מהו דתימא, התם דוודאי קים ליה, אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה״, וסבירא ליה לרש״י דבשלמא לאוסרה עליו, אף על גב דלא קים ליה, מהימן לשווייה ליה חתיכה דאיסורא, אבל להפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה ברורה לו. ושמואל סבירא ליה דטענת פתח פתוח טענה ברורה היא, וקים ליה שפיר, ולהכי מהימן אפילו להפסידה כתובתה. והתוספות סוברין, דאפילו תימא דלא קים ליה, מהימן להפסידה כתובתה, ואדרבה טפי איכא למימר דמהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו, דאף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח, איכא למימר דמהימן לגבי הפסד כתובתה, משום דאית למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. וכי קאמר ר׳ אלעזר: נאמן לאוסרה עליו, הוא הדין להפסידה כתובתה, ונקט לאוסרה לרבותא וכמו שכתבו התוס׳ לקמן. ולקמן נאריך בזה בסייעתא דשמיא:
וכתב הריטב״א: אמר ר׳ אלעזר: האומר ״פתח פתוח מצאתי״, נאמן לאוסרה עליו – פירוש, ר׳ אלעזר תרתי קא משמע לן: חדא, דפתח פתוח מילתא דקים ליה הוא, וכדפירש בסמוך, וראוי הוא להיות נאמן לאוסרה עליו אפילו בבחור, וכל שכן נשוי, דכיון דקים ליה במילתא שפיר, קא שווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ואידך, דכיון שנאמן הוא בפתח פתוח, אף על גב דעדיין ספק הוא אם נבעלה בעילת איסור אם לאו, אפילו הכי נאסרה עליו מן הספק. ובהני חרתי מילי שקיל וטרי תלמודא בשמעתין על הא דר׳ אלעזר. ומיהו עיקר צריכותיה דר׳ אלעזר היינו טעמא קמא. ודווקא כשאומר כן בברי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת, דחזקה שהיטה והוא לא ידע, והיינו עובדא דרבן גמליאל דלקמן שאמר לו: ״שמא הטית״ כו׳. וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה, עד דאיכא טענה ברורה ודאית. וכתב עוד ז״ל: ודווקא אמר ר׳ אלעזר פתח פתוח, דבהא הוא דאשמועינן רבותא כו׳ וכדכתיבנא לעיל:
וכתב עוד זה לשונו: והא דקאמר ר׳ אלעזר שהוא נאמן, דווקא כשהיא שותקת, אי נמי מדברת ומכחישתו לומר בתולה שלימה נבעלתי, וכיון דברי וברי הוא נאמן. אבל במדברת ואינה מכחישתו, אלא שאומרת: משארסתני נאנסתי, או מוכת עץ אני, אינה נאסרת עליו אפילו בחדא ספיקא, דכיון דאיהי ברי ואיהו ספק, ומסייע לה חזקה דגופה, ברי עם חזקת הגוף עדיף משמא דידיה. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם: ר׳ ירמיה בעי, מעתה אין טענת בתולים כרבן גמליאל וכר׳ אליעזר, אלא כר׳ יהושע. חזר ואמר: יש טענת בתולים כרבן גמליאל וכר׳ אליעזר, בשותקת. אפילו תימא שמדברת, באומרת: מצא ואבדו. ותהא נאמנת? ולית יכול, דאמר ר׳ אילא בשם ר׳ אלעזר: האומר ״פתח פתוח מצאתי״, אסור לקיימה משום ספק סוטה. הכא אתמר נאמנת, והכא אתמר אינה נאמנת? תמן שניהם מודים שפתח פתוח, כלומר במשנתנו, לפיכך היא נאמנת, דאיהו שמא ואיהי ברי; הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, לפיכך הוא נאמן, דברי הוא. דאלמא כל שאינו מכחישתו, דברי ושמא הוא, היא נאמנת ואפילו להתירה לבעלה, וכן הדין נותן, דהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר: מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה. והא דאמרינן בירושלמי דלעיל: הדא דתימא כו׳, פליגא אההיא ירושלמי דהכא ופליג אגמ׳ דילן, דלא מפליג לקמן כדרבן גמליאל ורבי אליעזר בין איסורא לממונא, ואידך ירושלמי מפליג. ואפילו תימא דירושלמי לא פליג אאידך ירושלמי, דהא בחדא ספיקא והא בתרתי ספיקי, מכל מקום משמע דהיא נאמנת בכל דאיכא ברי ושמא, וכן עיקר. ואם תאמר: אם כן, אמאי אינה נאמנת במכחישתו שהפתח נעול ושהוא משקר שאומר ״פתח פתוח מצאתי״, מגו דאי בעיא אין מכחישתו ואמרה ״משארסתני נאנסתי״, ״מוכת עץ אני״? ויש לומר, דהאי לאו מגו ברור הוא, דלא ניחא לה למימר ״משארסתני נאנסתי״, דפסלה נפשה מכהונה; ומוכת עץ נמי לא אמרינן מגו, כיון דלא שכיח, וכי שכיח אית ליה קלא. ותו, דניחא לה למימר בתולה שלימה נבעלתי מלפגום נפשה לומר ״מוכת עץ אני״, וכן פירשו בתוספות. עד כאן לשון הריטב״א ז״ל.
ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא:
וזה לשון הרשב״א ז״ל: אמר ר׳ אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי, נאמן לאוסרה עליו – דקים ליה במילתא, ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא, ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר דדווקא נשוי, אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו. ודווקא באומר: ״ברי לי שלא הטיתי״, הא לאו הכי מותרת, דחזקה הטה והוא לא ידע. והא דאמרינן לקמן: ״ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי, אמר ליה: שמא הטית?״ וטעמא דמילתא (ד)משום דהעמד אשה על חזקתה. והא דר׳ אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי בקטנה בת ישראל, דווקא במכחשת וטוענת: ״בתולה שלימה נבעלתי״, אי נמי בשותקת, דאיהו ברי; אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי באומרת ״מוכת עץ אני״, נאמנת, דהא קיימא לן כרבן גמליאל ורבי אליעזר דאמרי: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: ״משארסתני נאנסתי״ כו׳, נאמנת, כדאיתא במתניתין, וכן בטוענת ״מוכת עץ אני״ והוא אומר: ״לא כי, אלא דרוסת איש את״. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצא לה בתולים, אלא שהיא אומרת: ״משארסתני נאנסתי״, והוא טוען בשמא: קודם שארסתיך, והוה לה איהי ברי והוא ספק, וברי עם חזקות כשרות דגופה עדיף משמא דידיה. אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה ברי וברי, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה, דלא אמר רבן גמליאל אלא בשמא וברי, אבל בברי וברי לא קאמר. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם: רבי ירמיה בעי, מעתה אין טענת בתולים כרבן גמליאל ורבי אליעזר, אלא כר׳ יהושע כו׳. והא דאמרינן בירושלמי גבי מתניתין ד״היא אומרת מוכת עץ אני נאמנת״, ״הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי״, ודאי דפליגא אגמרא דילן וכדכתיבנא לעיל, אף על פי שראיתי לגדולי המורים שאמרו שאפילו בטוענת ״קודם שארסתני נאנסתי״ אי נמי ״מוכת עץ אני״ אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה אפילו מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה, וה[י]כי דרשו להו? דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא לאחר כוונת הלב. ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני, דנאמנת והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואף על פי שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן: ״זו היא עדות שהאשה כשרה לה״, כלומר לעצמה. וסוטה שנסתרה היינו טעמא משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהרי נסתרה בלא קנוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לרבי יהושע, דעד כאן לא קאמר ר׳ יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין. ולא עוד, אלא דאפשר לומר דרבי יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן ליה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין: ״מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד״, אפשר דבין באשת כהן קאמר, דלא אסרינן ליה כמו שנכתוב למטה בשם הראב״ד, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא, אי נמי בעלי הגמ׳ הוו מפרשי לה, וכפירוש רש״י עלה: ״לא שנו אלא בפנויה, אבל באשת איש לא״, כלומר אין מלקין. וההיא אפילו לרבי יהושע אתיא, דרב כרבי יהושע סבירא ליה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא: ״ספקן בוודאי אסור״, ולקמן נמי מוקמינן לה לההיא דרב כרבי יהושע. ואף על גב דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אף על פי שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר היא? ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בהאי ״לא נטמא״; אבל סוטה שנסתרה דטענתה ברי, אי לאו משום דרגלים בדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה, בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק ברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר׳ שמעון. ולר׳ שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש נדה, כן נראה לי. ומה שהעמידו בירושלמי הא דר׳ אלעזר בשותקת, אי נמי במכחשת כמו שכתבנו למעלה, צריך לעיין בשותקת, דבפרק אלו נערות משמע דלרבן גמליאל טוענין לה משום ״פתח פיך לאלם״ הוא; ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה כהודאה, אפילו אשת ישראל גדולה תיאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה. ואי שתיקה כספק חשבינן לה, לרבן גמליאל אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן דקיל ליה שמא, דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת להא דרבי אלעזר אלא במכחשת, והילכך בחד ספיקא אסורה אבל בתרי ספיקי שריא. ואף על גב דאיהי טוענת שבתולה שלמה נבעלה, ואם כן לדבריה ליכא תרי ספיקי? אפילו הכי [שריא], דלדידן תרי ספיקי איכא. ותדע לך, דהא בההיא דרבי אלעזר דאסר, על כרחך במכחשת היא וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבנו, ואפילו הכי אקשינן: ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא, כי אקשינן: ״אמאי, ספק ספיקא היא״, לימא ״הכא במאי עסקינן, במכחשת״, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה? אלא דעל כרחך אית לן למימר, לדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשה – כסופי הוא דמכספא. ושמואל נמי מודה בהא לר׳ אלעזר. ולגבי ממונא, אפילו בתרי ספיקי בברי וברי לא מפקינן ממונא, ואפילו לרבי יהושע, כגון שטוען טענת דמים, אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר, אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דרב יהודה אמר שמואל דלקמן, אפילו באשת ישראל גדולה היא ומכחשת, ור׳ אלעזר נמי מודה בה. זו היא הדרך שבררתי לעצמי בשמועות הללו, וכן נראה להראב״ד במכחשת. ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות: ״חרשת אין לה טענת בתולים״, ואוקימנא כרבן גמליאל, ואקשינן: ״אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל דקא טענה היא, דלא טענה איהי מי שמעת ליה״? ופרקינן: ״אין, כיון דאמר רבן גמליאל מהימנא, כגון זה ׳פתח פיך לאלם׳ הוא״, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון שאינה טוענת ולא מכחשת. וטעמא כדאמר, דהא דלרבן גמליאל מהימנא, משום דחזקה דגופה, כן נראה לי, עד כאן לשון הרשב״א.
וז״ל שיטה ישנה נאמן לאוסרה עליו פי׳ לאו דקא טענה איהי משארסתני נאנסתי אלא כגון שמכחשת אותו שאומר פתח פתוח מצאתי וכן מפרש בירושלמי וה״ה אם טוענת איני יודעת ואף על גב דאמרינן לקמן לר״ג קיל שמא דאפילו בס״ס פסול וא״כ מאי פריך ספק ספיקא הוא י״ל דהתם משום דמעלה עשו ביוחסין אבל להתיר עצמה לבעלה ודאי נאמנת. ע״כ שיטה ישנה:
הא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא קאמר נאמן לאוסרה על עצמו הא קא משמע לן דכיון דטעין כן בב״ד כטענת ברי כדו אסרין אותה עליו ואפקינן לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכחא סוגיין דלקמן דפרכינן מר׳ אלעזר דאמר אין האשה נאסרת על בעלה כו׳. והיינו דההיא שאינה נאסרת בב״ד דאילו לצאת ידי שמים בלאו הכי נמי תנא דרוכל דפ״ק דיבמות [כד ב׳] ובעוברת על דת משה ויהודית דבמכילתין ואף על גב דאמרינן (בפ״ק) [בפ״ב] דיבמות ב״ד בעדים הוא דמפקי הא אמרינן דפ״פ כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וזה ברור. הריטב״א ז״ל:
1. כן בתוספות כתובות ט׳. ״האומר״. בדפוסים: ״ר״ת״.
גמרא התם אונס הוה ואי בעית כו׳ כתב מהרש״ל והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה כו׳ כלומר דליכא למימר אונס כו׳ והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר״א וי״א כו׳ עכ״ל והאריך ע״ש ואין להאריך בדחוקיו אבל הנ״ל דודאי למאי דבעי למימר דאפילו בידוע לאדם שזינתה אשתו רק שלא היו עדים אינה נאסרת לו כגון בפתח פתוח אלא בקינוי וסתירה דוקא ע״כ וכמעשה שהיה ליתא כדפרכינן ותסברא כו׳ והוצרך התלמוד לדחוקי ממעשה שהיה אבל השתא דקאמרינן דבפתח פתוח נאסרה על בעלה אית לן לקיומי שפיר כדקאמרינן וכמעשה שהיה ותרתי קאמר רבי אלעזר דהאשה נאסרת בקינוי וסתירה על ידי עד אחד בטומאה וכן נאסרת בלאו קינוי וסתירה אלא כעין מעשה שהיה דודאי היה לו שנבעלה וכגון בפתח פתוח שנבעלה ברצון ואהא קאמר כיון דבפתח פתוח נאסרת כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה א״כ במעשה שהיה גופיה אמאי לא אסרוה וקאמר דהתם לא אסרוה משום דאונס היה ואי בעית כו׳ אבל בדוכתא אחריתא כעין מעשה שהיה דודאי נבעלה אם הוא ברצון ולא נתן לה גט נאסרת שפיר כגון בפתח פתוח ותו לא מידי ודו״ק:
תוס׳ בד״ה האומר פתח פתוח כו׳ כך בוגרת פעמים אין לה דמים ופעמים יש לה ומשום הכי אין לה טענת דמים כו׳ עכ״ל ואע״ג דפעמים אין לה דם בתולים מ״מ תלינן בה לקולא בלילה ראשונה כיון דפעמים יש לה ולא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה וק״ל:
בד״ה ואי בעית כו׳ דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה כו׳ עכ״ל ר״ל דהכא בשמעתין איירי במכחשתו ואומרת פתחה נעול או בשותקת כמ״ש הרא״ש ולכך באשת ישראל שקבלה קידושין אחר ג׳ תלינן גם בספק אונס להתירה ואמרינן הא דלא טענה אונס משום דגנאי הוא לה אבל הכא במוכת עץ דאינו גנאי כיון דלא טענה כך אין לנו להסתפק בו מיהו אם טענה אונס בקדשה פחותה מבת ג׳ אם יש להאמינה עיין בזה ברא״ש באורך שחולק בזה על תלמידי ר״י וק״ל:
בד״ה ומי אמר ר״א כו׳ ואפילו ראה אדם שזינתה אשתו כו׳ דקדשתיך בעדים קאמר כו׳ אבל אהא דאר״א דנאמן כו׳ עכ״ל ואין להקשות דא״כ מאי פריך לעיל מההיא דקדשתיך מאי קמ״ל דאימא טובא קמ״ל דנאמן אפי׳ בלא עדים די״ל דלא הל״ל נאמן לאוסרה דהא דהאמינוהו ולא נימא דמשקר שמעינן ליה שפיר מההיא דקדשתיך דנאמן לומר שקדשה בעדים והכא נמי ודאי נאמן דפתחה פתוח כיון דקים ליה אלא דה״א דאינה אסורה אף שודאי זינתה כדבריו משים דאין דבר שבערוה פחות מב׳ והל״ל אסורה עליו דהוא עיקר חידושא ולא שייך למימר נאמן אלא אהא דלא משקר במזיד או בטעות ומשני דאשמועינן דנאמן דקים ליה ולא משקר בטעות משום דלא קים ליה ודו״ק:
א״ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וכתב הרא״ש ז״ל שמצא כתוב בשם רבינו יונה ז״ל דהא דנאמן היינו במכחישתו אבל אם אומרת אמת פתח פתוח מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא אם היא אשת ישראל אע״ג דקבל בה אביה קדושין פחות מג׳ שנים דליכא אלא חדא ספיקא אפ״ה שרי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא״ש שתלמידי רבינו יונה טעו וכתבו בשמו מה שלא אמר מעולם דלקמן אמרינן דברי ושמא לא מהני להוציא ממון אלא בדאיכא מגו בהדי ברי ושמא או בדאיכא חזקה בהדי ברי ושמא והכי נמי לא מהני ברי ושמא לחוד נגד הרוב דאונס לא שכיח ורובן ברצון ואף ע״ג דאיכא חזקת היתר וצדקת מ״מ הא קיי״ל רובא וחזקה רובא עדיף כן הקשה הרא״ש ז״ל ובסוף כתב שנראה לו לקיים דבריהם מההיא דראוה מעוברת דאפי׳ ברוב פסולין מהני ברי דידה עכ״ל הרא״ש ז״ל ועל דבריו הראשונים אני תמה למה דחה דברי רבינו יונה דנהי דאונס לא שכיח והו״ל רצון רובא אפ״ה כיון דאיכא ברי ושמא ואיכא נמי חזקת כשרות אמאי לא מהימנא דהא בממונא נמי אע״ג דקי״ל זה כלל גדול בדין הממע״ה אפ״ה היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני להוציא ממון כדאיתא לקמן דף י״ג א״כ ה״ה לענין איסורא אע״ג דכלל גדול דאזלינן בתר רובא אפי׳ היכא שהחזקה כנגדו מ״מ כיון דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני וכ״ש בחזקת כשרות דעדיף משאר חזקות כמו שאפרש בסמוך דהו״ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות הם. ומכ״ש לפמ״ש התוס׳ דההיא רובא דרצון אינו רוב גמור מדאורייתא א״כ כ״ש שנתקיימו דברי רבינו יונה מיהו נ״ל דרבי׳ יונה גופא לא קאמר אלא באשת ישראל שנתקדשה פחות מבת ג׳ דהוי ספק אונס ספק רצון ומש״ה אמרינן דנאמנת דאיכא חזקת כשרות בהדי ברי ושמא משא״כ באשת כהן שהספק אם זינתה תחתיו או אם קודם שנתארסה אפשר דרבינו יונה גופה מודה שאף אם טוענת שקודם שנתארסה זינתה לא מהימנא דהכא לא שייך חזקת כשרות שאף אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתבו התוס׳ דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא לחוד ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא דאף למאי דקי״ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן ואפילו הבעל דבר מ״מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבויה דע״א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומתוך מה שכתבתי הושוו דברי הרמב״ם ז״ל לדברי ר׳ יונה כדמשמע בפי׳ המשניות ועיין בקונטרס אחרון ודלא כמ״ש ה״ה דהרמב״ם לית ליה האי דרבי׳ יונה כנ״ל. הארכתי קצת בזה לפי שהוא צורך לסוגיות הבאות לפנינו אי״ה וכן במה שהביא הרא״ש ראיה מראוה מעוברת יש לי לדקדק דלאו ראיה היא ושם יבואר אי״ה:
קונטרס אחרון
אמר ר״א האומר פ״פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. כ״כ בפנים דהרא״ש ז״ל כתב בשם ר׳ יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר״א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג׳ ובתחלה דחה הרא״ש ז״ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא״ש ז״ל לקיים דבריו. וטור א״ה סי׳ ס״ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב״י שם כתב בשם הרב המגיד פי״ח מהל׳ א״ב דהרמב״ם ז״ל פוסק דלא כר׳ יונה לכן לא הביא הב״י בש״ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ״א ז״ל בהג״ה ש״ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע״ש. ובאמת הרשב״א בתשובה והר״ן והרא״ה והריטב״א ז״ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע״ד אף מתורתו של הרמב״ם ז״ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי״ח מהל׳ א״ב בהלכה י׳ וי״א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר״א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג״כ לשון הרמב״ם ז״ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב״ם ז״ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע״כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע״י שלא מצא לה בתולים שמא מ״ע היא דהא להרמב״ם ז״ל מ״ע אין לה טענת בתולים לא בפ״פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי״א מהלכות אישות אע״כ דבמכחישתו מיירי וא״כ אין לספק כלל במ״ע מדלא טענה וכמ״ש התוספו׳ בשמעתין כך נ״ל לכאורה בכוונת הרמב״ם ז״ל בפי״ח מהל׳ א״ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב״ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב״ם ז״ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב״ם ז״ל משמע נמי דלא פליג. וא״כ לפ״ז יש לתמוה על מרן הב״י בש״ע סי׳ ס״ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב״ם ז״ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב״ם ז״ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר״ג ור״י דהלכה כר״ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא״כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה״ק דאע״ג דהל׳ כר״ג בברי ושמא אפ״ה לענין טענת בתולים ר״ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ״ש בפנים דדעת רבינו יונה ז״ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא״ש ז״ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ״א ז״ל בהג״ה שלא הביא דעת הי״א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע״כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע״ד הושוו דברי הרמב״ם ז״ל לדברי רבינו יונה ז״ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ״ש היכא דטענה בהדיא מ״ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא״כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ״ע אני תחתיו. ול״ל דלא הוי מיגו כיון דמ״ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ״ש הש״ך בח״מ סי׳ פ״ב ומכ״ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל׳ דמ״ע שכיח טפי מזנות וצ״ע ליישב:
אמר ר״א האומר פ״פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. כ״כ בפנים דהרא״ש ז״ל כתב בשם ר׳ יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר״א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג׳ ובתחלה דחה הרא״ש ז״ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא״ש ז״ל לקיים דבריו. וטור א״ה סי׳ ס״ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב״י שם כתב בשם הרב המגיד פי״ח מהל׳ א״ב דהרמב״ם ז״ל פוסק דלא כר׳ יונה לכן לא הביא הב״י בש״ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ״א ז״ל בהג״ה ש״ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע״ש. ובאמת הרשב״א בתשובה והר״ן והרא״ה והריטב״א ז״ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע״ד אף מתורתו של הרמב״ם ז״ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי״ח מהל׳ א״ב בהלכה י׳ וי״א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר״א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג״כ לשון הרמב״ם ז״ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב״ם ז״ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע״כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע״י שלא מצא לה בתולים שמא מ״ע היא דהא להרמב״ם ז״ל מ״ע אין לה טענת בתולים לא בפ״פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי״א מהלכות אישות אע״כ דבמכחישתו מיירי וא״כ אין לספק כלל במ״ע מדלא טענה וכמ״ש התוספו׳ בשמעתין כך נ״ל לכאורה בכוונת הרמב״ם ז״ל בפי״ח מהל׳ א״ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב״ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב״ם ז״ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב״ם ז״ל משמע נמי דלא פליג. וא״כ לפ״ז יש לתמוה על מרן הב״י בש״ע סי׳ ס״ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב״ם ז״ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב״ם ז״ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר״ג ור״י דהלכה כר״ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא״כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה״ק דאע״ג דהל׳ כר״ג בברי ושמא אפ״ה לענין טענת בתולים ר״ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ״ש בפנים דדעת רבינו יונה ז״ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא״ש ז״ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ״א ז״ל בהג״ה שלא הביא דעת הי״א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע״כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע״ד הושוו דברי הרמב״ם ז״ל לדברי רבינו יונה ז״ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ״ש היכא דטענה בהדיא מ״ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא״כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ״ע אני תחתיו. ול״ל דלא הוי מיגו כיון דמ״ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ״ש הש״ך בח״מ סי׳ פ״ב ומכ״ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל׳ דמ״ע שכיח טפי מזנות וצ״ע ליישב:
בפרש״י בד״ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמי׳ אין לו עכ״ל. משמע מפירושו ומפי׳ התוס׳ שאם מצא דם תו לא מצי למיטען כלל פתח פתוח מצאתי אבל הרמב״ם ז״ל כתב דאף אם מצא דם אפ״ה אסורה אם מצא פתח פתוח דאפשר שהביאה דם אחר וכן להיפך אם לא מצא דם אע״ג שהפתח סתום אפ״ה אסורה ע״ש:
בד״ה נאמן לאוסרה עליו וכו׳ אבל להפסידה כתובתה לא מהימן עכ״ל. והיינו משום דלית ליה לר״א האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ״ש התוספות לקמן דלא קי״ל האי חזקה. אמנם מה שהכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן היינו דלישנא דר״א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הכי דייק דאל״כ הו״ל למימר דנאמן סתם והיינו אף להפסידה כתובתה לאשמעינן מיניה תרתי חדא דקים ליה בפתח פתוח ושמעינן נמי דאית ליה חזקה דאין אדם טורח. ואף שהתוספות כתבו לקמן בד״ה אי למיתב לה דלהפסידה כתובתה אפשר דנאמן אפילו אי לא קים ליה. אבל רש״י ז״ל לא ס״ל האי סברא מהטעם שאפרש שם ועוד נראה מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון ואי ס״ד דאית ליה חזקה דאין אדם טורח אם כן בודאי קושטא קאמר ואסורה לשאר כהנים משא״כ לסברת רש״י דלר״א לית ליה האי חזקה אתי שפיר דלא מהימן אלא לגבי דנפשי׳ משום דשוויה כחתיכה דאסורא כן נ״ל ודו״ק:
פירש״י ד״ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמים וכו׳, והתוספות כתבו ור״ח מפרש דבוגרת ומ״ע אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח וכו׳ וכ״כ הרי״ף ז״ל ומחלוקתן בבוגרת מבואר בדברי תוס׳ דתלינן בחילוף הגרסאות לקמן דף ל״ו ע״א. אך במ״ע דמשמע לרש״י ז״ל דאין לה טענת פתח פתוח מדלא מוקי הכא במ״ע לא פירשו התוספות ז״ל במאי פליגי. מיהו לגרסת רש״י אי דקטעין טענת דמים. ממילא מוכח דאף במ״ע דהא בברייתא שם נקט והבוגרת ומ״ע אין להם טענת בתולים. וכיון דמוקי לה בטענת פתח פתוח הרי להדיא דגם מ״ע אין לה טענת פתח פתוח. אבל לשיטת ר״ח נהי דאינו מוכרח אבל מנ״ל דיש לו טענת פתח פתוח ומצינן לפרש הכא הסוגיא בבוגרת לחודא. ולכאורה היה נראה דנפקא ליה ממה שכתבו התוס׳ לקמן בד״ה ואי בעית אימא וכו׳ וא״ת אכתי אף באשת כהן ובקידשה פחות מג׳ שנים איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ כו׳ ולפי׳ ר״ח שפירש שמ״ע פתחה סתום אתי שפיר. וכן מפורש בדברי הרי״ף בסוגיא זו. ואפשר לומר דלא ניחא להו בתירוצם לקמן ויש לומר דאם איתא דמ״ע היא היתה טוענת וכו׳. דהא כתבו התוספות ישנים הובאו בתחלת המסכתא בהא דקאמר לקמן רב יוסף מאי קמ״ל תנינא האוכל אצל חמיו וכו׳. מאי לאו טענת פתח פתוח. משום דאם היו דמים היתה מראה לאמה. אבל בפתח אינה מכרת אם פתחה נעול או לא ע״ש א״כ לר״ח ז״ל דמוקי לדר׳ אלעזר הכא בבוגרת דאין לה דמים. ליכא למימר מדלא טענה. כיון דחבטא שכיח כמ״ש התוס׳ לקמן דכולהו חבוטי מחבטן. והיא אינה מכרת אם פתחה נעול ולא ידעה. והוכרח לומר דמ״ע פתחה נעול וליכא ספק ספיקא ובזה אתי שפיר מ״ש התוס׳ לקמן בד״ה ואי בעית אימא. ולפי׳ ר״ח אתי שפיר דלכאורה גם הוא מוכרח לתירוצם מדלא טענה דהא כתוב בריש מכילתין בד״ה שאם היה לו טענת בתולים וכו׳ דגזרו בכל הנשים משום אשת כהן או פחותה מג׳ שנים וכו׳ נמצא למאי דמוקי לה בשמעתין בטענת דמים קשה דאכתי איכא ספק ספיקא ספק מ״ע וכו׳ ודוחק גדול לומר דתקנו משום אשת כהן שקידשה גם כן פחות מג׳ שנים. וע״כ צ״ל כתירוצם מדלא טענה אף לר״ח וא״כ מהו זה שכתבו התוס׳ דלפי׳ ר״ח אתי שפיר. ולפמ״ש נכון דהא דהוכרחו לפי׳ ר״ח משום דלא שייך מדלא טענה אלא כדמוקי לה בטענת דמים משום דידעה ומכרת. אבל בפתח פתוח דאינה מכרת קשה לפי ר״ח דמוקי בבוגרת. וע״כ צ״ל דמ״ע פתחה נעול. אך לפ״ז קשה לי טובא לפירש״י ז״ל דלפירושו מוכרח לומר כסברת התוספות ישנים הנ״ל יותר מלפירוש ר״ח דהא קאמר לקמן דף ל״ו ע״ב בסומא כולהו רואות מראות לאמן וזו אינה רואה וכו׳. ופירש״י כולהו רואות אם נשרו בתוליהן. רואות דם. וכיון דמוקי לברייתא זו לגירסת רש״י ז״ל בטענת פתח פתוח ע״כ צ״ל דכיון דאין רואות דם אינה מכרת בפתח פתוח. א״כ בשלמא מה שפירש״י באבידה המפה שפיר יש לומר דכיון דברור לו שמצא פתח פתוח אי איתא דמ״ע היתה מכרת שנשרו בתוליה והיתה טוענת. אבל מ״ש רש״י ממשפחת דורקטי קשה דהא יש לומר דנחבטה ולא ידעה כמו בסומא ואכתי איכא ספק ספיקא. ונלע״ד דס״ל לרש״י ז״ל כשיטת הרא״ש דמ״ע לא שכיחא אפילו לר״ג. והא דקאמר בדף ל״ו כולהו חבוטי מחבטן היינו לר״מ דס״ל בסומא מפני שנחבטת. אבל רבנן דפליגי אר״מ לית להו סברא דחבטא כלל. וכן נראה מדבריו ז״ל בדף ל״ו שם דלא פירש בחרשת ושוטה דבחזקת מ״ע הן כפי׳ התוספות שם. וא״כ אינו נמי בכלל ספק ספיקא כיון דלא שכיח כמ״ש תוס׳ בקושייתם. ועמ״ש לקמן בזה. ודוק ועיין בקונטרס אחרון. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דהרמב״ם ז״ל כתב דאף שיצא דם תלינן בד׳ לילות ויכול לטעון טענת פתח פתוח והא דלא מפרשי רש״י ותוס׳ ז״ל כן משום דבכה״ג אין צ״ל שקידשה פחות מג׳ שנים אלא בקידשה י״ב חודש קודם הנשואין דתו ליכא למיתלי בדם בתולים. ולכאורה קשה על הש״ס עצמו דלא משני הכי. ועיין בקונטרס אחרון שם בישוב קושיא זו בס״ד באורך. ויבואר עוד בסוגיין:
בד״ה נאמן לאוסרה וכו׳ אבל להפסידה כתובתה וכו׳. והתוס׳ כתבו לקמן ד״ה נאמן להפסידה וכו׳ דר׳ אלעזר מצי סבר נמי דיכול להפסידה ונקוט לאוסרה לרבותא כדמוכח הסוגיא לעיל. וצריך להבין דעת רש״י ז״ל דהא באמת הסוגיא לא מוכחת כן דקאמר אי למיתב לה כתובה משמע דאפילו אי לא מהימן לאוסרה יכול להפסידה כתובתה ומנ״ל למעבד פלוגתא בין ר״א ור״נ וצ״ל דרש״י ז״ל אירושלמי סמך שהביאו התוספות שם ועדיין צ״ע מאי בעי רש״י בזה. ועיין מ״ש לקמן דמן הירושלמי אין ראיה. ותו קשה לענ״ד למה דפירש״י דנאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובה. א״כ לפירש רש״י דמוקי ברייתא דלקמן דף ל״ו החרשת והשוטה ובוגרת ומ״ע אין להם טענת בתולים. היינו בפתח פתוח. א״כ קשה לר״א לענין מאי קמיירי אי להפסידה כתובתה הא בכל הנשים אין נאמן להפסידה כתובה וע״כ לאוסרה. קשה מ״ט בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים אי משום דטענינן לה משארסתני נאנסתי הא זה שייך לענין להפסידה כתובתה אבל לאוסרה לא מיבעיא לדעת הרא״ש דס״ל במשארסתני נאנסתי נאמנת דוקא לענין כתובה אבל אסורה לו וכן הוא בהדיא בירושלמי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי דהיינו להפסידה כתובתה אבל לאוסרה אינה נאמנת כ״ש בחרשת ושוטה דלא טענינן לה. אלא אפילו לדעת רבינו יונה דנאמנת היינו באומרת ברי. אבל מהיכי תיתי נכשיר מספיקא באשת כהן דאיכא לאוקמי אחזקת הגוף דהי׳ תחתיו. ותו דמי עדיף חרשת ושוטה ממכחשת דשמעתין דקאמר בפשטות דבחדא ספיקא אסורה. ולכאורה היה נראה לי לפמ״ש התוס׳ דלא הוי ספק ספיקא משום ספק מ״ע דאם איתא דהיא מ״ע היתה טוענת. א״כ יש לומר בחרשת ושוטה דלא שייך זה ממילא מותרת מטעם ספק ספיקא דמ״ע. אך לפי׳ רש״י זה אינו דהא כבר הכרחנו דס״ל לרש״י ז״ל דמוכת עץ לא שכיחא אפילו לר״ג ואין להכניסו בספק ספיקא ועוד נראה לענ״ד דאפילו לפי׳ התוס׳ לא אתי שפיר דנראה דע״כ לא מצינו לאוקמי באשת ישראל וקידשה פחות מג׳ שנים דהא קי״ל דאונס בישראל משרי שרי ולא גרע חרשת ושוטה מקטנה דפתוי קטנה אונס הוא. ואי באשת כהן איכא ס״ס להיפך לאוסרה כמ״ש הרא״ה דאפילו אינה תחתיו שמא נבעלה לפסול לה. ואפילו למה שנכתוב לקמן בס״ד דלר״ג לא חיישינן לזה משום חזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה. זה לא שייך בחרשת ושוטה כמו שיבואר כל זה בס״ד בקונטרס אחרון אך העיקר נלפענ״ד דודאי לקמן לענין להפסידה כתובתה מיירי. ואף שפירש״י דר״א ס״ל לאוסרה ולא להפסידה כתובתה היינו דוקא היכא שהיתה מכחשת אותו בברי. והטעם כמ״ש המפרשים בהא דקאמר לקמן ריש דף י׳ חכמים תקנו וכו׳ והם האמינוהו וכו׳ דהא דלא מהימן הבעל מדינא משום דאמרינן חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כדקי״ל באומרת גרשתני וכן כתב בספר פני יהושע. אבל בשותקת או בחרשת ושוטה מודה ר״א דנאמן להפסיד כתובתה ושפיר פליגי התם הברייתות כדאוקמי לר״ג ולר׳ יהושוע אי טענינן להו משארסתני נאנסתי כדפירש״י שם דבזה כיון שהוא טוען שמא טענינן לה כמו שיבואר לקמן אבל להכחיש את הבעל לטעון שלא היה פתח פתוח לא טענינן לה ודוק: ולפ״ז מתורץ נמי קושיא קמייתא ממשמעות הסוגיא דיש לומר דס״ל לרש״י ז״ל דאדרבא הא בהא תליא אי נאמן לאוסרה אינו נאמן להפסידה משום דהיכא דקים ליה גרע טפי לענין כתובה דשייך אין אשה מעיזה משא״כ בלא קים ליה ליכא העזה אף שטוען ברי כמ״ש לקמן דחשבינן ליה כשמא וכה״ג איתא בשבועות דף מ״ה ע״ב גבי שכיר דמשום דבעה״ב טרוד בפועליו לא הוי העזה אף שטוען ברי ע״ש א״כ יש לומר דאביי דקאמר אי למיתב וכו׳. היינו אי אמרינן דלאוסרה אינו נאמן משום דלא קים ליה ואפ״ה יכול להפסידה מטעמים שכתבו לקמן בתוס׳ ד״ה אי למיתב וכו׳ דאפילו בשמא יכול להפסידה ולא שייך חזקה דאין אשה מעיזה משום דלא קים ליה. אבל ר״א דס״ל דקים ליה ליכא למימר דכ״ש להפסידה דאדרבא יש לומר דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה. ולפ״ז רב יהודה אמר שמואל דאמר לקמן דנאמן להפסידה יש לומר דוקא להפסידה ולא לאוסרה משום דלא קים ליה. והא דקאמר רב יוסף אם לאוסרה עליו היינו אי נימא דאינו נאמן להפסידה משום דקים ליה ושייך אין אשה מעיזה. ומה שפירש״י לקמן בדרב יהודה אמר שמואל משום חזקה אין אדם טורח היינו דלא אמרינן שהוא משקר אבל אכתי יש לומר דלא קים ליה. ועמ״ש לקמן בזה:
ומה שהכריח רש״י לזה יש לומר משום דכתבו התוספות לקמן דף י׳ בד״ה אמר רב נחמן וכו׳ דצריך לומר דרב אשי לקמן דף י״ב דאמר תני כל שלא מושמש פליג על סוגיא דלקמן דמסיק דנאמן לומר פתח פתוח מצאתי. ולשיטה זו יש לומר דבטענת דמים שלא מושמש כיון דטוען ברי אמרינן חזקה אין אשה מעיזה ואינו נאמן. אבל בפתח פתוח כיון דלא קים ליה אין זה העזה לכך נאמן הוא משום חזקה דידיה דאין אדם טורח ובודאי אינו משקר ואף דיש לומר דהוא טועה מ״מ יכול להפסיד מטעמים שכתבו התוס׳ לקמן. ועוד יבואר לקמן בסוגיא שיטתו ז״ל ודוק:
מיהו נראה דכל זה לשנויא קמא לקמן דף י׳ מהימן ומסבינן ליה כופרי אבל לשנויא דרב אחאי כאן בבחור כאן בנשוי. משמע להדיא דס״ל דהיכא דקים ליה מהימן טפי לענין כתובה כפירש״י שם אע״ג דלאסרה מהימן אפילו בבחור כפירש״י הכא בד״ה אבל הכא אימא מתוך ששנוי היה ואינו בקי וכו׳ הרי דפי׳ הסוגיא בבחור. וכן כתב הרא״ה לקמן דלאוסרה מהימן אפילו בבחור ולפ״ז אתיא פירש״י בפשיטות טפי דהא דפירש הכא אבל לא להפסידה כתובתה היינו דלא פליג על רב נחמן. אלא הכא בבחור מיירי ויבואר יותר בקונטרס אחרון ע״ש וזה הוא לסברת רב אחאי דפליג ע״כ על סברת אביי אבל לסברת אביי אתא שפיר עפ״י מה שכתבנו כנ״ל:
תוספות ד״ה לא צריכא וכו׳. וא״ת ולוקמא אחזקתה וכו׳. לכאורה קשה דהא אמרינן לקמן דף י׳ לר״ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס״ס נמי פסול אלמא אע״ג דאית לה חזקת כשרות אפ״ה ס״ל לר״ג דפסולה לכהונה עד דאמרה ברי. וכיון דהתוספות כתבו לקמן ע״ב ד״ה לא דקא טעין וכו׳. דהכא מיירי שהיא טוענת בתולה הייתי ומכחשת אותו. א״כ כיון דהבעל יודע שהיא משקרת לא מהני ברי דידה. וא״כ ממילא אין להכשיר מטעם חזקה לחודא. וצ״ל דס״ל להתוס׳ דהתם מטעם מעלה עשו ביוחסין והיינו בזינתה בעדים דאיכא איסור ברור. אבל בפתח פתוח דליכא איסורא אלא על הבעל לפי דבריו משום דשויה לנפשיה חתיכה דאיסורא לא שייך מעלה ביוחסין. ובזה נלענ״ד לישב מה שהקשו המפרשים על קושיות התוס׳ דהא איכא ס״ס לאיסורא דשמא לפסול נבעלה ומאי קשיא להו. ונראה יותר דאפילו אם נימא דלא שייך בזה ס״ס משום דשני הספיקות הם כספק אחד שמא נבעלה לפסול לה דכשזינתה תחתיו הכל כפסולים אצלה. מ״מ כיון דאיכא למימר נמי דקודם אירוסין לפסול נבעלה הוי ליה רוב פסולים ורובא וחזקה רובא עדיף. אך באמת לפמ״ש דהכא לא בעינן ברי. א״כ כיון דאמרינן לקמן דף י״ג ע״ב דר״ג מכשיר אפילו ברוב פסולים משום דחזקה דאשה מזנה בודקת ומזנה א״כ ה״נ איכא לאוקמי בחזקת היתר שלא היתה תחתיו וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה ולכשר נבעלה אע״ג דהתם לא מכשיר ר״ג אלא באומרת לכשר נבעלתי. מ״מ הא כבר כתבנו דהכא לא שייך מעלה עשו ביוחסין ולא בעינן ברי לר״ג ושפיר הקשו התוספות. אך אכתי קשה לפי מאי דאיתא לקמן בסוף פירקין דבנאנסה לא שייך בודקת ומזנה א״כ אפילו אם נימא דלא חיישינן לאונס כמ״ש התוספות לקמן דאונס קלא אית ליה. וכמו שיבואר לקמן דף י״ג ע״ב מ״מ ניחוש שמא זינתה עם פסול בקטנותה. וכיון דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת. נראה פשוט דלא שייך נמי בודקת ומזנה ולא שייך נמי אונסא קלא אית ליה כיון דנתרצתה לו ועיין קונטרס אחרון מ״ש בזה וצ״ל דאכתי קשיא להו דלוקמי אחזקת הגוף שנבעלה כשהיא גדולה וממילא איכא חזקה דבודקת ומזנה. ובזה נכון לפרש לשון התוס׳ מה שכתבו בתירוצם דיש לומר דאדרבא אית לן וכו׳. דלשון דאדרבא אינו מדויק כל כך ולפמ״ש אתי שפיר דר״ל כיון דע״כ צ״ל משום חזקת הגוף שלא נבעלה בקטנות אדרבא וכו׳. ובזה מתורץ נמי מה שהקשה בספר פני יהושע על תירוץ התוס׳ דאכתי ה״ל תרתי במקום חדא דבחזקת הגוף איכא למימר הרי בעולה לפניך ולפמ״ש דגם בקושיתם צ״ל משום חזקת הגוף א״כ ממ״נ אם נאמר הרי בעולה לפניך אתרע נמי חזקת היתר. דיש לומר שנבעלה בקטנות דאיכא רוב פסולים כנ״ל. א״כ ממ״נ אין להתירה ודוק:
טענת בתולים באשת ישראל - ספק ספקא
ציון א.
גמרא. אמר רבי אלעזר: האומר ׳פתח פתוח מצאתי׳ - נאמן לאוסרה עליו, ואמאי, ספק ספיקא הוא: ספק תחתיו ספק אין תחתיו, ואם תמצא לומר תחתיו - ספק באונס ספק ברצון!
כהן שקידש... וטען שמצאה דרוסת איש... אבל ישראל שטען טענה זו - לא נאסרה עליו, שיש כאן שתי ספקות: שמא קודם קידושין שמא אחר קידושין, ואפילו נאמר אחר קידושין - שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל כמו שביארנו.(רמב״ם איסורי ביאה יח, י ואבן העזר ו, יד)
א. סוגייתנו לעומת סוגית הירושלמי.
בסוגייתנו נאמר שאין הבעל אוסר את האשה בטענת בתולים, מפני שיש להקל בספק ספקא. לעומת זאת מהירושלמי (הלכה א) משמע שגם אשת ישראל נאסרת מפני שיש קול למקרה אונס, וכיון שלא יצא הקול - אין זה אלא ספק אחד, שמא תחתיו זינתה, וכותב הרא״ש בתוספותיו שהירושלמי חולק על סוגייתנו ומחמיר בכל אשה שנאסרת בטענת בתולים.
המאירי (על המשנה) כותב בשם קצת רבני צרפת שנוהגים היו בבית דין לאסור אף במקום ספק ספקא, כדי שהפרוצות לא יקלו על עצמן, אבל המאירי עצמו מוכיח מסוגייתנו שאין לאסור.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים על פי סוגייתנו שאשת ישראל אינה נאסרת בטענת בתולים, כיון שיש לגביה ספק ספקא.
ב. ההיתר בספק ספקא.
הרשב״א בספר תורת הבית (בית ד שער ב) מביא את דעת ר״י שההיתר בספק ספקא הוא רק כששתי הספקות באות מכח תערובות, כגון חתיכת איסור שהתערבה ברוב היתר ואחת החתיכות התערבה ברוב היתר פעם נוספת. הרשב״א מקשה עליו מסוגייתנו שמתירה אשת ישראל מכח ספק ספקא למרות שלא מדובר על תערובות. הוא מתרץ שבסוגייתנו יש להקל מפני שמתחילה מתעוררים שני הספקות בבת אחת, מה שאין כן כשבתחילה מתעורר ספק אחד שיש להחמיר בו, וכשמתעורר ספק שני אי אפשר להקל על סמך ספק ספקא שמא הספק הראשון אינו אסור, שהרי כבר נאסר.
הרא״ה (בבדק הבית שם) חולק על הרשב״א וסובר שר״י מתיר ספק ספקא כשהספק הראשון מותר מן התורה ואסור רק מדרבנן, כיון שהספק השני נעשה ספק בדרבנן, ואוסר רק כשהספק הראשון אסור מן התורה, כיון שהספק השני הוא ספק דאורייתא. על פי דרכו הוא מסביר את סוגייתנו שמתירה מפני שהספק הראשון מותר מהתורה שכן יש להעמיד את האשה בחזקת היתר, ורק מדרבנן מחמירים ואוסרים אותה. בהסבר השני הוא כותב שבדרך כלל אכן יש איסור דרבנן בספק ספקא כגון זה, מה שאין כן בסוגייתנו שהכל מבוסס רק על דבריו, ואין ראוי להאמינו ולאוסרה כשיש רק איסור מדרבנן. אולם בהמשך דבריו מסיק הרא״ה שר״י מתיר ספק ספקא אפילו באיסור תורה כאשר שני הספקות נוגעים לגוף האיסור, ורק כשהספק הראשון בגוף והשני בתערובת הוא מחמיר כשמדובר באיסור של תורה.
למעשה כותב המרדכי במסכת יבמות (סי׳ כא) בשם רבינו ברוך שאין לעשות מעשה להתיר ספק ספקא, כיון שמצאנו בכמה מקומות בש״ס שאסרו ספק ספקא, וכן פוסק הש״ך (יו״ד סי׳ קי בדיני ס״ס סעיף לו) שאין להתיר ספק ספקא אלא במקום שהגמרא עצמה מתירה ובדברים הדומים להם ממש, או כשיש צדדים אחרים להיתר.
ג. ספק ספקא במקום חזקה.
הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תא) כותב שיש להוכיח מסוגייתנו שמתירים ספק ספקא אפילו כנגד חזקת איסור, וכן פוסק הרמ״א (יו״ד קי, ט). לעומתם פוסק בעל ספר איסור והיתר (שער כו, ב) שאין להתיר ספק ספקא כשיש חזקת איסור, ולדעתו בסוגייתנו אין חזקת איסור, וכן פוסק הש״ך (שם סעיף כט).
טענת בתולים שאוסרת - בספק אחד
ציון ב.ג.
גמרא. לא צריכא, באשת כהן, ואיבעית אימא באשת ישראל, וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד.
כהן שקידש אשה גדולה או קטנה, ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש - נאסרה עליו מספק, שמא קודם קידושין נבעלה או אחר קידושין...
...אם קדשה אביה לישראל והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, וטען שמצאה דרוסת איש - נאסרה עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד, שמא באונס שמא ברצון, וספק איסור של תורה להחמיר.(רמב״ם איסורי ביאה יח, י-יא ואבן העזר ו, יד)
כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אם הוא כהן - הרי היא אסורה עליו, ואם היא אשת ישראל - מותרת לו, אלא אם כן קיבל בה אביה קידושין פחות משלש שנים ויום אחד. ויש אומרים, הא דנאסרה באשת ישראל - דוקא כשאינה מתרצת עצמה, אבל אמרה ׳נאנסתי׳ - נאמנת, ויש אומרים עוד דדוקא שהיא גדולה לפנינו, אבל אם היא עדיין קטנה - אינה נאסרת, ועין לקמן סימן קעח סעיף ג.(שו״ע אבן העזר סח, ז)
א. האיסור מדאורייתא או מדרבנן.
בגמרא מבואר שכאשר יש ספק אחד, כגון באשת כהן, או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש שנים - הטענה אוסרת אותה על בעלה.
התוספות (ד״ה לא) מקשים מדוע אין מתירים אשת כהן ואומרים שלא נבעלה תחתיו על פי החזקה שהיתה כשרה לכהונה, ומתרצים שכנגד חזקת ההיתר הזו יש חזקת הגוף, שלפיה יש לומר שנבעלה עכשיו.
גם לגבי אשת ישראל שנתקדשה בקטנותה מקשים התוספות (ד״ה ואי) מדוע אין מתירים אותה על פי חזקת ההיתר לבעלה, ומתרצים שמניחים שנבעלה ברצון, שכן אילו נאנסה היה הדבר מתפרסם. הם מפרשים שסברה זו נחשבת כעין רוב שמכריע את החזקה, אבל אין זה רוב ממש שדנים על פיו מדאורייתא, אלא רוב שסומכים עליו רק מדרבנן.
נמצא שלדעת התוספות האיסור של אשת כהן הוא מחמת הכלל הרגיל שספק דאורייתא לחומרא, בעוד שהאיסור של אשת ישראל הוא חומרא מדרבנן בלבד.
לעומתם כותב הרשב״א במשמרת הבית (בית ד שער ב) שגם אשת ישראל שנתקדשה בקטנותה נאסרת מדאורייתא, ומסביר שאין סומכים על חזקת היתר במקום שיש ריעותא, כמו כאן שהיא בעולה לפנינו.
מאידך גיסא כותב הפני יהושע (קונטרס אחרון כז) שגם אשת כהן אסורה רק מדרבנן, אבל מדאורייתא חזקת הגוף אינה מועילה לבטל את חזקת ההיתר מפני שיש בה ריעותא, שהרי היא כבר בעולה, וניתן לומר שנבעלה לפני שהתקדשה לכהן.
ב. האפשרות שהיתה מוכת עץ.
הראשונים מקשים מדוע אין מסתפקים שמא היא מוכת עץ, ומתירים אותה מדין ספק ספקא. על קושיה זו יש כמה תירוצים, שיוצאים מהם הבדלים להלכה.
רבינו חננאל (מובא בתוספות שם) והרי״ף (ג, א) מתרצים שמוכת עץ פתחה סתום, ובזו שפתחה פתוח אין מקום להסתפק שמא היא מוכת עץ, ועיין על כך עוד בבירור הלכה לקמן (דף לו, א ציון ג). מדבריהם יוצא שאם טוען טענת דמים - יש להתיר מדין ספק ספקא גם באשת כהן ובאשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, שהרי יתכן שהיא מוכת עץ. על כך מקשים הרמב״ן, הרא״ה והר״ן מדברי הגמרא לקמן (ט, ב) שאפשר להעמיד את המשנה בטענת דמים, מכאן שאף בטענה זו אין מתירים אותה מדין ספק ספקא. אולם הרמב״ן מתרץ שכוונת הגמרא לקמן להעמיד את המשנה באשת כהן שנתקדשה פחותה מבת שלש, באופן שיש רק ספק אחד, אם היא מוכת עץ או שנבעלה.
התוספות עצמם מתרצים שאין להתחשב באפשרות שהיא מוכת עץ מפני שהיא עצמה לא טענה כך למרות שאין בכך גנאי, וכן מתרץ הרשב״א בהסברו השני. לפי זה יוצא שאם היא טוענת שהיא מוכת עץ - מותרת אפילו לשיטות המבוארות לקמן, שסוברות שאינה נאמנת לתרץ את עצמה.
תירוץ נוסף כותבים הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והר״ן שמוכת עץ אינה שכיחה, ודוחים את ראית התוספות מהגמרא לקמן (לו, ב) שמוכת עץ שכיחה.
הרמב״ן מוסיף שכל התירוצים נצרכים רק לאשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, אבל באשת כהן מסתבר שאפילו אם נתחשב בספק של מוכת עץ - יש לאוסרה, מפני שאם נבעלה יתכן שנאסרה על בעלה אפילו אם לא נבעלה תחתיו, אם נבעלה לפסול שעשאה זונה.
ג. האפשרות שנבעלה בקטנותה.
התוספות (שם) מקשים שלכאורה יש להתיר אשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש, מפני שאם נבעלה בקטנותה הריהי נחשבת לאנוסה אפילו אם נבעלה ברצון, שכן פיתוי קטנה נחשב לאונס, ויש לגביה ספק ספקא, ספק באונס ספק ברצון, ואף אם תמצא לומר ברצון - ספק נבעלה בגדלותה ספק בקטנותה. התוספות מתרצים ששם אונס הוא אחד, ואין זה נחשב אלא ספק אחד, וכן מתרצים הרשב״א, הרא״ה ותלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק).
לעומת זאת בדעת הרמב״ם כותב המגיד משנה (פרק ג, ב) שחולק וסובר שגם בכגון זה יש ספק ספקא, למרות שיש לשני הספקות שם אחד. בדרך זו הוא מסביר שסוגייתנו היא המקור לשיטת הרמב״ם שם, שאף קטנה נאסרת על בעלה כשזינתה ברצון, ואין אומרים שפיתוי קטנה נחשב לאונס, וממילא אין לגבי זו שנתקדשה בקטנותה אלא ספק אחד. אבל אילו היה סובר שפיתוי קטנה נחשב לאונס - היתה קשה עליו קושית התוספות מדוע אין לגביה ספק ספקא, שכן לדעתו גם שני ספקות עם שם אחד נחשבים לספק ספקא.
ד. כשהאשה מודה שנבעלה אך טוענת שאינה אסורה.
בגמרא לא התבאר מה האשה טוענת כנגד טענת הבעל שמצא פתח פתוח, וכותבים הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה והריטב״א שמדובר בכגון ששותקת או שמכחישתו בעצם הדבר וטוענת שהיתה בתולה, שכיון שטוען טענת ברי כנגדה נאמן לאוסרה, אבל כשהאשה מודה שנבעלה אלא שטוענת שלא נאסרה, כגון באשת ישראל שטוענת שנאנסה, או באשת כהן שטוענת שנבעלה לפני שנתקדשה - אינו נאמן לאוסרה, מפני שאינו יכול להכחישה וטענתו טענת שמא.
ראיה לכך הם מביאים מהירושלמי בהלכה ו, שדן במחלוקת התנאים במשנה לקמן (יב, ב) אם האשה נאמנת לטעון שנאנסה לאחר שנתקדשה וכתובתה מאתים, ומסיק שגם לפי רבן גמליאל שנאמנת יש טענת בתולים שאוסרת בכגון שהיא שותקת או מכחישה את עצם טענתו שלא היתה בתולה, הרי שאם טוענת שנאנסה או שנבעלה מקודם ואינה מכחישה את טענתו - נאמנת. עם זאת הם מעירים שיש סתירה בירושלמי, שבהלכה א מעמיד את דברי רבן גמליאל שנאמנת רק לענין זה שאינה מפסידה את כתובתה, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. הרשב״א והריטב״א כותבים שזו מחלוקת בירושלמי, והבבלי שאינו מחלק בסוגיה לקמן בין איסור לבין ממון מסכים לשיטת הירושלמי בהלכה ו. אמנם לגבי הסתירה בירושלמי כותבים הרשב״א והריטב״א שניתן ליישב שבהלכה א מדובר על ספק אחד, ולכן אינה נאמנת, בעוד שבהלכה ו מדובר על ספק ספקא, ולכן נאמנת, אבל מהבבלי שאינו מחלק הם מוכיחים שנאמנת תמיד, גם כשיש רק ספק אחד.
תירוץ אחר לסתירה בירושלמי כותב האור זרוע (ח״א סי׳ תרטו) בשם תשובת ראבי״ה, שמה שנאמר בהלכה א שאינו רשאי לקיימה - אין הכוונה שאסור לו לקיימה אלא שאינו חייב לקיימה, והפירוש הוא שיכול להחמיר על עצמו ולפרוש ממנה עד שתתרצה לצאת בלא כתובה.
כדעת המתירים אותה לבעלה כותב הרא״ש (סי׳ יח) בשם רבינו יונה לגבי אשת ישראל שטוענת שנאנסה, ועיין להלן שיש סברה לומר שבאשת כהן אינה נאמנת לטעון שנבעלה לפני האירוסין.
הרשב״א, המאירי והמגיד משנה מביאים דעה חולקת לפיה האשה אינה נאמנת להתיר את עצמה גם כשאינה מכחישה את טענת הבעל שהיתה בעולה, ורק לענין הכתובה נאמנת.
כך יוצא גם מתשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון (מובאת בשו״ת מהר״ם אלשקר סי׳ עז וסי׳ צד) בענין אשה שהרתה לאחר שהלך בעלה למדינת הים וטענה שנאנסה, שכותבים על פי סוגייתנו שאינה נאמנת, וכן כותב בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ב עמ׳ 128) שאשת איש מעוברת אינה נאמנת לומר שנאנסה. מהר״ם אלשקר עצמו כותב שאף החולקים לגבי אשה שאינה מעוברת שבעלה טוען שמצא פתח פתוח, וסוברים שנאמנת לומר שנאנסה - מודים שבמעוברת אינה נאמנת לטעון זאת מפני שאין לה מיגו שהיתה יכולה לטעון שהיא מוכת עץ ולא נבעלה כלל. אבל מדברי רב שרירא ורב האי שמביאים ראיה לשיטתם מסוגייתנו מוכח שאינם מחלקים בין מעוברת לבין שאינה מעוברת, וסוברים שאף זו שאינה מעוברת אינה נאמנת.
הפני יהושע (קונטרס אחרון סי׳ לא) והנודע ביהודה (אה״ע מהדו״ת סי׳ יד) פוסקים שהאשה נאמנת לומר שנאנסה אפילו אם היתה מעוברת, אבל בעל ספר אור גדול (סי׳ כז) כותב שאילו ראו את דברי בעל הלכות גדולות אף הם היו אוסרים. עם זאת הוא כותב שמדברי בעל הלכות גדולות אין ראיה שאוסר גם בשאינה מעוברת, ואפשר שמודה לרמב״ן ולרבינו יונה שנאמנת.
הרא״ש (שם) כותב שאשת ישראל אינה נאמנת לומר שנאנסה, מפני שטענת ברי עדיפה על טענת שמא רק כשלטענת הברי יש סיוע של מיגו או של חזקה. אולם לבסוף מסכים הרא״ש עם רבינו יונה שנאמנת, ומביא ראיה מהמשנה לקמן (יג, א) שלדעת רבן גמליאל נאמנת להכשיר את הולד, מכאן שטענת ברי מועילה אפילו כשאין חזקה ומיגו.
הנודע ביהודה (שם) מסתפק אם האשה מותרת רק כאשר אין ליבו של הבעל נוקפו ובטוח בצדקת האשה, או גם כשהבעל עצמו אינו בטוח בצדקתה וחושש שמשקרת, שבכל זאת יש עדיפות לטענת הברי שלה. הוא כותב שמדברי הרמב״ם ניתן ללמוד שמתיר אפילו באופן זה, אבל מכיון שמדברי שאר הפוסקים אין הכרע הוא כותב שלהלכה אין לקבוע באופן מוחלט שנאמנת.
כאמור, טעמם של הסוברים שנאמנת הוא שטענת ברי שלה עדיפה על טענת שמא שלו, והרשב״א והמאירי מוסיפים שנאמנות האשה היא נאמנות של עד אחד באיסורים, והאשה עצמה כשרה להעיד על דבר שבגופה. אמנם עדות הנוגעת להיתר אשה לבעלה נחשבת לדבר שבערוה, שעד אחד אינו נאמן בו אלא רק שנים. אבל בעל קובץ שיעורים (סי׳ כא) מיישב על פי המבואר בתשובות מיימוניות (נשים סי׳ ג) שעד אחד נאמן לומר שאין כאן כלל ערוה, ורק כשיש ודאות שיש כאן דבר שבערוה אין עד אחד נאמן. בדרך אחרת מיישב בעל שו״ת ברית אברהם (סי׳ פב) שכאן הדין נכלל בגדר איסורים ולא בגדר ערוה, מפני שהשאלה היא האם אוסר אותה על עצמו מדין ״שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא״. לפי טעם זה יוצא שאם היא מעוברת - הרי זה דבר שבערוה, ואינה נאמנת לומר שנאנסה. בתירוץ נוסף הוא כותב שיתכן שעד אחד נאמן גם בדבר שבערוה כאשר יש לו סיוע של מיגו או חזקה.
כאמור, רבינו יונה כותב את הדין שנאמנת לגבי אשת ישראל שנתקדשה בקטנותה, וכותבים הפני יהושע והנודע ביהודה (שם) שאפשר שסובר שאשת כהן אינה נאמנת כיון שאין לה חזקת היתר, שהרי הספק אינו אם נבעלה באונס אלא מתי נבעלה.
אולם הרשב״א כותב במפורש שאף אשת כהן נאמנת להתיר את עצמה בטענת ברי שנאנסה לפני שהתקדשה, למרות שאין לטענתה סיוע של חזקה, שלא כאשת ישראל שיש לה חזקת כשרות שנאנסה ולא נבעלה ברצון. כך כותבים במפורש רבינו ירוחם (מישרים נתיב כג ח״ב) והריא״ז (הלכה ב, טו, מובא בשלטי הגבורים דף ד, ב בדפי הרי״ף), וכן משמע מהרא״ש שמקבל למסקנה את דברי רבינו יונה על סמך הראיה מהסוגיה לקמן (יג, א), ושם היא נאמנת להכשיר את העובר למרות שאין לו חזקת כשרות.
ה. כשהאשה שותקת.
הראשונים שסוברים שאינה נאסרת כשמתרצת את עצמה מסתמכים כאמור על הירושלמי שמבאר שמדובר בסוגייתנו כשמכחישה את עצם הטענה שמצא פתח פתוח או כששותקת, שאסורה עליו מכח טענתו שמצא פתח פתוח. אולם הרשב״א מקשה שאם בשותקת מחשיבים את שתיקתה כהודאה - יש לאוסרה אפילו במקום ספק ספקא, שכן בודאי שותקת מפני שיודעת שנאסרה. לכן הוא מסיק שאם שותקת אינה נאסרת, וטוענים לה שהיא מותרת משום ״פתח פיך לאילם״, כמו שאמרו בגמרא לקמן (לו, א) לגבי מי שאינה יודעת לטעון.
נראה איפוא ששאר הראשונים שכותבים שגם אם שותקת נאסרת סוברים שאין טוענים עבורה טענה שהיא עצמה אינה טוענת, ובגמרא לקמן מדובר על אשה שאינה יכולה לטעון, כמו שוטה וחרשת.
ו. האם כופים אותו להוציא.
הריטב״א מדייק מלשון רבי אלעזר בגמרא ״נאמן לאוסרה עליו״ ולא אמר ״נאמן לאוסרה על עצמו״, שזהו איסור גמור, שבית דין מתערב וכופה אותו להוציאה למרות שהאיסור מבוסס רק על דבריו, כיון שיש לדבריו תוקף מחייב כאילו היתה עדות בדבר.
הריטב״א מוכיח כדבריו מקושית הגמרא על רבי אלעזר שהוא עצמו אמר שאין האשה נאסרת אלא על ידי קינוי וסתירה, ושם בודאי הכוונה היא שאין בית דין כופה להוציאה, מכאן שגם בדבריו על המוצא פתח פתוח כוונתו שכופים אותו להוציאה.
גם הרא״ם בתשובה (ח״א סי׳ כה) כותב כריטב״א ומוכיח מהגמרא שמתרצת שפתח פתוח כשני עדים דמי, משמע שכופים אותו להוציאה כמו שכופים כשיש עדים שזינתה. הרא״ם תמה על הרמב״ם שכותב שאין כופים אותו לגרשה, ועיין על כך להלן.
בפתחי תשובה (סק״ד) מובאת מחלוקת בענין זה בין מהריב״ל (שו״ת ח״ב סי׳ ו) שסובר שכופים אותו להוציאה, לבין מהר״י הלוי (שו״ת סי׳ לט) שכותב שחובה עליו לגרשה כדי לצאת ידי שמים, אך אין כופים אותו לגרשה.
ז. שיטת ההלכה.
הרמב״ם מביא את הדין שבספק אחד נאסרת, וכותב המגיד משנה שנראה שסובר שאינה נאמנת לטעון שלא נאסרה, ולכן אינו מזכיר את האפשרות הזו. אולם הפני יהושע (קונטרס אחרון כב) והנודע ביהודה (שם) כותבים שאין להביא ראיה מן הלשון הסתמית, שכן זו דרכו של הרמב״ם שלא להזכיר דברים שאינם מפורשים בגמרא.
עם זאת מדייק הפני יהושע מלשון הרמב״ם בפירושו למשנה לקמן (יג, א) בענין האשה שראוה מדברת עם אחד, שם כותב הרמב״ם שהלכה כרבן גמליאל שנאמנת לומר שהיה זה איש כשר, ומוסיף שאשת כהן שבעלה טוען שלא היתה בתולה - אסורה, ומסתבר שרוצה לומר שאסורה אפילו אם טוענת שהיא מותרת, שהרי על כך מדובר במשנה לקמן. אכן הפני יהושע מוסיף ומדייק שהרמב״ם שולל את נאמנותה דוקא באשת כהן ולא באשת ישראל, ומשמע שסובר שאשת ישראל יכולה לטעון שאינה אסורה, וכאמור זו גם דעת רבינו יונה לפי הבנת הפני יהושע.
מאידך גיסא מדייק מרן הרב זצ״ל (עזרת כהן סי׳ ח) גם מלשון הרמב״ם בהלכה שסובר שאשת ישראל נאמנת לטעון שאינה אסורה.
הרמב״ם בפירוש המשנה כותב שכופים אותו לגרשה, ולעומת זאת בהלכות אישות (כד, יח) הוא כותב שאין בית דין כופים את האיש לגרש את אשתו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינתה, משמע שאין כופים אותו כשהאיסור מבוסס על דבריו בלבד. נראה איפוא שהרמב״ם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה.
אולם ניתן גם ליישב על פי מה שמובא באוצר הפוסקים (סקל״ב, ג הערה פא בהשמטות) בשם ספר מגן דוד, שהרמב״ם בהלכה מדבר על בעל שטוען שראה שאשתו זינתה, והטעם שאין בית דין כופים אותו להוציאה הוא שאפשר שטועה ולא זינתה, אבל כשטוען שמצא פתח פתוח גם הרמב״ם מסכים שכופים אותו להוציאה מפני שבודאי נבעלה.
כאמור, הרא״ם תמה על דברי הרמב״ם בהלכות אישות מהם משמע בפשטות שבטענת פתח פתוח אין בית דין כופים אותו לגרשה. הבית מאיר (סי׳ קטו, ז) מסביר שכמו שאין מענישים על איסור של ״שויא אנפשיה״, כדברי הרמב״ם בהלכות איסורי ביאה (א, כג) שאשה שאמרה שנתקדשה אינה נהרגת על פיה - כך אין כופים לגרשה על איסור כזה.
אולם החתם סופר בתשובה (אבה״ע סי׳ כח) מבאר שבדרך כלל בית דין כופים גם על איסור שמבוסס על ״שויא אנפשיה״, ורק לענין גט אין כופים אותו לתת, מפני שחוששים שמשקר ויודע שמותרת לו, והגט שיתן יהיה מעושה ופסול. החתם סופר מוסיף שיתכן שגם הריטב״א שכותב שכופים אותו לגרשה, מודה שאין כופים אם חזר בו מטענתו, למרות שעדיין נשארת אסורה.
המחבר בשלחן ערוך כותב בסתם שבספק אחד אסורה, ותמה עליו הפני יהושע שאינו מביא את הדעה המקובלת שנאמנת לטעון שאינה אסורה. אכן הרמ״א מביא את הדעה שנאסרת דוקא כשאינה מתרצת את עצמה, אבל כותב כך רק לגבי אשת ישראל, ומדייק הפני יהושע שבאשת כהן סובר שאינה נאמנת, כדעת רבינו יונה. לעומתו מבינים החלקת מחוקק (סק״י) והבית שמואל (סקט״ו) שלדעת הרמ״א הוא הדין שאשת כהן נאמנת לתרץ את עצמה.
ח. טענת פתח פתוח כשיש דם.
הרמב״ם בהלכות אישות (יא, יב) כותב שאם טוען שמצא פתח פתוח - נאמן להפסידה כתובתה אפילו אם יצא דם. בהלכה שלפנינו, העוסקת בטענת בתולים לענין איסור, אין הרמב״ם מפרט מהי טענתו אלא כותב שטוען שמצאה דרוסת איש, והמגיד משנה כותב שסומך על מה שכבר כתב בהלכות אישות, כלומר שגם לענין איסור נחשבת טענת פתח פתוח לטענה אפילו אם יצא דם. כשיטה זו כותב במפורש הריא״ז (הלכה ב, ו).
אולם רש״י (ד״ה האומר) מפרש שמדובר כאן כשהאשה היא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, ומדייקים הרמב״ן, הריטב״א והר״ן שאם מצא דם - אינו נאמן לאוסרה בטענת פתח פתוח. הרמב״ן מדייק כך גם מרבינו חננאל (מובא בתוד״ה האומר) שמפרש שמדובר בבוגרת שאין לה דם בתולים, מכאן שאם יש לה דם אינו נאמן בטענת פתח פתוח.
הריטב״א מסביר שהמתירים סוברים שהדמים מכחישים את טענתו ובודאי משקר או שאינו בקי בפתח פתוח, בעוד שהאוסרים סוברים שאין הדם ראיה כנגד טענתו מפני שתולים אותו בדם ציפור או בדם מהצדדים, או של מכה. המאירי מוסיף שניתן לתלות שזהו דם נידה ולא דם בתולים, או שמא בא לשם דם בתחבולה ממקום אחר.
הרשב״א כותב שנאמן לאוסרה אפילו מצא דם, אבל אינו נאמן להפסידה כתובתה, שאין תולים בדם הצדדים כדי להפסידה, וכך היא מסקנת הרמב״ן והר״ן.
המחבר בשלחן ערוך (סח, ו) מביא את הדעה שאם מצא דם אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח, וכותב הבית שמואל (סקי״א) שכוונתו דוקא לענין הכתובה, אבל לאוסרה עליו נאמן מדין ״שוויא אנפשיה״ אפילו מצא דם, כשיטת הרמב״ן, הרשב״א והר״ן.
ט. טענת פתח פתוח כשהבעל אינו בטוח.
הגמרא מקשה על רבי אלעזר מה החידוש בדבריו לעומת המשנה במסכת קידושין האומרת שהטוען שקידש אשה אסור בקרובותיה על פי דבריו, ומתרצת: ״מהו דתימא - התם דודאי קים ליה, אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה, קא משמע לן״.
רש״י (ד״ה אבל הכא) מפרש שהתירוץ הוא שנאמן לאוסרה גם כשהוא עצמו לא קים ליה, כגון שהוא בחור שמעולם לא בעל. עם זאת כותבים הרשב״א (י, א) והשיטה מקובצת שאף רש״י מחלק בין בחור לבין נשוי לענין הכתובה, כפי שהגמרא לקמן (י, א) מחלקת במפורש, אלא שסובר שגם בחור נאמן לאסור אותה עליו אף על פי שאינו בקי, ורק לענין הכתובה אינו נאמן להפסידה כשאינו בקי.
לעומתו מפרש הריטב״א שהתירוץ הוא שכיון שטוען טענת ברי בודאי קים ליה, ויוצא שאם הוא עצמו אינו בטוח אינו נאמן לאוסרה עליו.
ציון ד.
עיין בירור הלכה לקידושין סה, א ציון ט.
איסור אשת איש שזינתה לבועלה
גמרא. וכי תימא, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה? התם - אונס הוה. ואי בעית אמא, כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד - גט כריתות כותב לאשתו.
המשנה במסכת סוטה (כז, ב) אומרת שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
בסוגייתנו שואלת הגמרא מדוע לא אסרו את בת שבע על אוריה ועל דוד, ומפרש רש״י שהרי עדים הרבה ידעו שדוד בא עליה. אולם התוספות מקשים שלא מסתבר שבא עליה בפומבי ולעיני עדים. לכן הם מפרשים שהשאלה היא מדוע דוד עצמו, שבא עליה וידע על כך, לא חשש אחר כך לאיסור שנאסרה עליו.
מדברי הרא״ש בתוספותיו עולה שרש״י סובר שאין איסור על הבועל אם לא נאסרת על הבעל, ולכן הוצרך לפרש שהיו עדים שבלעדיהם אינה נאסרת על הבעל שאינו יודע מכלום. לעומת זאת התוספות סוברים שאין האיסור על הבועל תלוי באיסור על הבעל, ולכן הגמרא שואלת מדוע לא נאסרה על דוד על סמך ידיעתו שלו למרות שלא היו עדים.
התשובה הראשונה בגמרא היא שנאנסה, והפירוש הוא שלכן לא נאסרה לבעלה, וממילא לא נאסרה גם לבועל. נמצא שלפי תירוץ זה האיסור של הבועל תלוי באיסור של הבעל, ולפי התוספות לא מובן מדוע הגמרא צריכה לתרץ שנאנסה, ואינה מתרצת בפשטות שיש תלות בין האיסורים, שכיון שאינה נאסרת על הבעל, שהרי אין עדים - אינה נאסרת על הבועל. אכן הרש״ש מסביר שלפי תירוץ זה הוא הדין שנבעלת מרצון אינה נאסרת על הבעל כשאין עדים ואינה אסורה לבועל, והגמרא יכלה לתרץ גם כאפשרות זו. אולם בפשטות נראה שכוונת הגמרא לחלק בין מי שנבעלה מרצון, שכיון שצריכה להיות אסורה לבעל - יש לאוסרה לבועל אשר יודע על הביאה גם כשאינה נאסרת בפועל על הבעל מפני שאין עדים, לבין מי שנאנסה, שכיון שאינה צריכה להיות אסורה לבעל כלל - מותרת גם לבועל.
כל זה לפי התשובה הראשונה של הגמרא, אבל לפי התשובה השניה שבת שבע לא נאסרה מפני שכל היוצא למלחמה היה נותן גט כריתות לאשתו, כותב הבית שמואל (סי׳ יא סק״ג) שאין שום תלות בין האיסור של הבעל לבין האיסור של הבועל, ואפילו אם נאנסה אסורה לבועל למרות שמותרת לבעל.
בענין זה עיין עוד בבירור הלכה למסכת סוטה דף כז, ב ציון ג.
האומר ״פתח פתוח מצאתי״, שטוען שבא על אשתו, ונודע לו בשעת ביאה שלא היתה בתולה — הרי זה נאמן לאוסרה עליו. שאף שלא תמיד אפשר להוכיח בעדות שאשתו זנתה בהיותה ארוסה, מכל מקום לגבי עצמו נאמן הוא, והיא אסורה עליו כזונה.
A groom who says: I encountered an unobstructed orifice, claiming that when he consummated the marriage he discovered that his bride was not a virgin, is credible to render her forbidden to himself. Although it is not always possible to corroborate his claim with testimony that his wife committed adultery after betrothal, he is credible to render her forbidden to him as though she had in fact committed adultery.
הכל
(2) וְאַמַּאי אסְפֵק סְפֵיקָא הוּא סָפֵק תַּחְתָּיו סָפֵק אֵין תַּחְתָּיו וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר תַּחְתָּיו סָפֵק בְּאוֹנֶס סָפֵק בְּרָצוֹן.
The Gemara asks: But why is she forbidden to him? It is a case of compound uncertainty. It is uncertain whether she engaged in intercourse while under his jurisdiction, after betrothal, in which case she would be forbidden to him, and it is uncertain whether she engaged in intercourse while not under his jurisdiction, in which case she would not be forbidden to him. And if you say that she engaged in intercourse while under his jurisdiction, it is uncertain whether she engaged in intercourse by coercion, in which case she would not be forbidden to him, and it is uncertain whether she engaged in intercourse willingly, in which case she would be forbidden to him. In cases of compound uncertainty, the ruling is lenient. Why, then, is his claim deemed credible?
ואמאי – מיתסרא עליה אפי׳ אי מהימנת ליה דנבעלה.
ספק תחתיו – משנתארסה זינתה.
ספק אין תחתיו – אלא קודם שנתארסה זינתה.
ספק באונס – ואנוסה שריא באשת ישראל כדלקמן (דף נא:) מוהיא לא נתפשה.
ואמאי ספק ספיקא הוא. ואוקימנא באשת כהן, אי נמי, באשת ישראל וכגון דקביל עליה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דודאי תחתיו זנתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין, ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון, דפיתוי דקטנה אונס הוא. וא״ת, אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, תשתרי, דספק ספיקא הוא, ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה, ואם תמצי לומר לאחר שגדלה, ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, דעל כרחין כולה חדא ספיקא הוא, ספק באונס ספק ברצון, דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה. ואם תאמר, אם כן אפילו קיבל בה אביה קידושין כבת שית כבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא, דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל או קודם שנתארסה, דאפילו את״ל דפיתוי הקטנה רצון הוא אפילו הכי שריא, ולא תהא כוח גדולה יפה מכח קטנה.
קשיא לן אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש שנים, נמי ספק ספיקא הוא, אשת כהן ספק קודם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה ואת״ל לאחר שנתארסה ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וקטנה בת ישראל נמי ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת״ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון.
יש לומר, מוכת עץ מילתא דלא שכיח היא וכל שלא טענה לא תלינן ביה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לו:), סומכוס אומר הסומא אין לה טענת בתולים, ואקשינן עליה מאי טעמא, אילימא משום דמחבטא כולהי נמי חבוטי מיחבטן, כלומר, ואפילו הכי לחבטה גדולה שמשרת בתולים לא חיישינן, ואע״ג דסומכוס חייש לה, הא רבנן דלא חייש וקיימא לן כותייהו. ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה (ירושלמי כתובות ב׳:א׳), אם אין עדים שיצאתה בהינומא וכו׳, וחש לומר מוכת עץ הייתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתיים, אמר ר׳ יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, ואע״ג דאינה ראיה גמורה לדהכא, דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה, אבל הכא דאיתיליד ריעותא, אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת מוכת עץ היה, וע״כ שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טוענין בו מן הסתם, אבל אם טענה היא בפירוש, נאמנת.
אי נמי יש לומר, מכיון דלא טענה, חזקה לא הוכתה, דאם איתא מיטען הוה טענה, דלאו גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה, וכתובה נמי לא מפסידה בדאמרה מוכת עץ אני תחתיך.
והא דאמר ר׳ אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי, בקטנה בת ישראל, דוקא במכחשת וטוענת בתולה שלימה נבעלתי, אי נמי בשותקת, דאיהו בריא. אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי, באומרת מוכת עץ אני, נאמנת, דהא קיימא לן כר״ג ור׳ אליעזר דאמרי, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא קודם שארסתיך והיה מקחי מקח טעות, נאמנת כדאיתא במתניתין (כתובות יב:). וכן בטוענת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצאו לה בתולים, אלא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא טוען בשמא קודם שארסתיך והוה לה איהי ברי ואיהו ספק, וברי עם חזקת כשרות דגופא עדיף משמא דידיה, אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה בריא ובריא, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טו.), דלא אמר ר״ג אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא קאמר. והכין איתא בירושלמי (בפירקין ה״ו), דגרסינן התם, ר׳ ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר״ג ור׳ אליעזר אלא כרבי יהושע, חזר ואמר יש טענת בתולים כר״ג ור׳ אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת ואומרת נמצאו ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל, דאמר ר׳ אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך הוא נאמן דבריא הוא אלמא כל שאינה מכחישתו דבריא ושמא הוא היא נאמנת, ואפילו להתירה לבעלה ואפילו באשת כהן, והדין נותן שהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה.
והא דאמרינן בירושלמי (שם, ה״א), גבי מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, ודאי משמע דפליגא אגמרא דידן, וכדכתבינן לעיל, אעפ״י שראיתי לגדולי המוריםא שאמרו, דאפילו בטוענת קודם שארסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אני, אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינה רשאי משום דספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואפילו בטוענת מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה. והיכי דרשינן להו, דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב, ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואעפ״י שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת, כדאיתא בברייתא לקמן (כתובות יג:), זו היא עדות שהאשה כשירה לה, כלומר, לעצמה. וסוטה שנסתרה, היינו טעמא, משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהא נסתרה בלא קינוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לר׳ יהושע, דעד כאן לא קאמר ר׳ יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין.
ולא עוד, אלא דאפשר לומר, דר׳ יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן לה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין (קידושין פא.), מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אפשר, דבין באשת כהן ובין באשת ישראל קאמר דלא אסרינן לה, כמו שנכתוב למטה משם הראב״ד ז״ל, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעלי הגמרא הוו מיפרשי לה, וכדפרשינן עלה (שם), לא שנו אלא בפנויה אבל באשת איש לא, כלומר, אין מלקין, וההיא אפילו לר׳ יהושע אתיא, דרב כר׳ יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא (קידושין פא.) ספיקן בודאי אסור, ולקמן (כתובות יג.) נמי מוקמינן לה לההיא דרב כר׳ יהושע, ואע״ג דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אעפ״י שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר הוא. ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בריא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתא בריא, אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק שברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר׳ שמעון, ולר׳ שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש פרק קמא דנדה (נדה ג.), כן נראה לי.
ומה שהעמידו בירושלמי (ירושלמי כתובות א׳:ו׳) הא דר׳ אלעזר בשותקת אי נמי במכחשת, כמו שכתבתי למעלה, צריכא לי עיון בשותקת. דבפרק אלו נערות (כתובות לו.) משמע דלר״ג טוענין לה משום (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם. ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה1 כהודאה, אפילו באשת ישראל גדולה תאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה, ואי2 שתיקה כספק חשבינן לה, לר״ג אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן (כתובות יד.) דקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת לה להא דר׳ אליעזר אלא במכחשת, והילכך, בחד ספיקא אסירא אבל בתרי ספיקא שריא, ואע״ג דאיהי טוענת שבתולה שלימה נבעלה, ואם כן לדבריה אין כאן תרי ספיקי, ואפילו הכי לדידן תרי ספיקי איכא.
ותדע לך, דהא בההיא דר׳ אלעזר דאסר, על כרחין במכחשת היא, וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבתי (לעיל), ואפילו הכי אקשינן ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא כי אקשינן אמאי ספק ספיקא הוא, לימא הכא במאי עסקינן במכחשת, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה, אלא דעל כרחין אית לן למימר דלדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשת כסופיה הוא דמכספא, ושמואל נמי מודה בהא לר׳ אלעזר, ולגבי ממונא אפילו בתרי ספיקי בברי וברי, לא מפקינן ממונא. ואפילו לר׳ יהושע כגון שטוען טענת דמים אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דר׳ יהודה אמר שמואל דלקמן (כתובות ט׳:), אפילו באשת ישראל גדולה ובמכחשת ור׳ אלעזר מודה בה. זו הדרך שבררתי בשמועות אלו. וכן נראה להראב״ד ז״ל במכחשת.
ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות (כתובות לו.) חרשת אין לה טענת דמים, ואוקימנא כר״ג, ואקשינן, אימור דשמעית ליה לר״ג דקא טענה איהי, היכא דלא טענה איהי מי שמעת ליה, ומפרקינן, אין, כיון דאמר ר״ג מהימנא כגון זה פתח לאלם הוא, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון זה שאינה טוענת ולא מכחשת, וטעמא כדקאמרינן, להא לר״ג מהימנא משום דחזקה דגופה, כן נראה לי.
א. עי׳ רמב״ן כתובות י, ב, ד״ה הא, ומ״מ איסו״ב פי״ח ה״י.
1. כן בשטמ״ק. בכ״י מוסקבה חסרה מלת ״לה״.
2. כן בשטמ״ק. בכ״י מוסקבה נוספה כאן מלת ״ספיקא״.
ואמאי ספק ספקא היא. הא כתיבנא לעיל דר׳ אלעזר הכי קאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי נאמן היינו לאוסרה עליו והילכך פריך שפיר ואמאי מתאסרא עליו אפילו אי מהימנא ליה דנבעלה וכמו שכתב רש״י ז״ל ואם תפרש דה״ק דאיהו נאמן לאוסרה עליו ולמשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא לא פריך שפיר דאף על גב דהוי ספק ספקא מצי לשוייה חתיכה דאיסורא ולאסור על עצמו דבר כגון זה ויאה ויאה אלא ודאי משמע ליה דהכי קאמר ר׳ אלעזר נאמן והיינו לאוסרה עליו אף על גב דאיהו לא אתי לבי דינא כדי לאוסרה עליו מיהו אנן בי דינא אסרינן לה עליו וכדפרישנא לה לעיל וכן דייק הריטב״א ז״ל מדקאמר עליו ולא על עצמו וכדכתיבנא לעיל בסמוך וכיון שכן פריך שפיר כנ״ל. והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וספק ספקא ברה״י ספקו טמא ותירץ דה״מ כשהוחזקה שם טומאה אבל אם לא הוחזקה שם טומאה כלל בספק ספקא אין אוסרין. ע״כ:
ספק תחתיו ספק אין תחתיו. וא״ת ומאי פריך והא חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר השתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה ובכל יום ויום אית לן למימר לא נבעלה אלא ביומא דלבתריה וכיון שכן אין לך לומר אלא שתחתיו נבעלה ואין כאן אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון ולהכי אסורה עליו וכ״ש נמי דאונס לא שכיח וי״ל דעכשיו הרי היא נשואה לפנינו וכלה בחופתה דהיינו אחר שנשאת פשיטא ודאי דלא זינתה והספק היינו ספק תחתיו משנתארסה זינתה ספק אין תחתיו אלא קודם שנתארסה זינתה ומעתה אדרבה אית לן למימר כיון דעכשיו לאחר שנשאת פשיטא דלא זינתה העמידנה על חזקה ולא זינתה אלא קודם שנתארסה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ה״ל ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ואפשר שלזה כתב רש״י ספק תחתיו. משנתארסה זינתה. ספק אין תחתיו. אלא קודם שנתארסה, ע״כ. פי׳ הספק הוא חיצוני ואין הספק שמא עכשיו תחתיו לאחר שנשאת זינתה דהא ודאי כלה בחופתה לא זינתה אלא הספק היינו שמא משנתארסה זינתה וכיון דעכשיו ביומא דלבתריה ליכא למימר דזינתה מעתה אין לך למימר לוקמה אחזקת הגוף ותתחזק בבתולה עד השתא והשתא אית לן למימר דזינתה דע״כ בחופתה לא זינתה וק״ל. כנ״ל:
ושואלים: ואמאי [ומדוע] תיאסר עליו? הלא רק ספק ספיקא [ספק בתוך ספק] הוא: ספק אם נבעלה תחתיו בהיותה ארוסה לו, ספק אין תחתיו, אלא קודם לכן בהיותה פנויה נבעלה, ומותרת לו, ואפילו אם תמצא (תרצה) לומר שזינתה תחתיו — ספק נבעלה באונס ומותרת לו, ספק ברצון, ואם כן, הרי זה ספק־ספיקא אם זנתה, ומדוע תיאסר?
The Gemara asks: But why is she forbidden to him? It is a case of compound uncertainty. It is uncertain whether she engaged in intercourse while under his jurisdiction, after betrothal, in which case she would be forbidden to him, and it is uncertain whether she engaged in intercourse while not under his jurisdiction, in which case she would not be forbidden to him. And if you say that she engaged in intercourse while under his jurisdiction, it is uncertain whether she engaged in intercourse by coercion, in which case she would not be forbidden to him, and it is uncertain whether she engaged in intercourse willingly, in which case she would be forbidden to him. In cases of compound uncertainty, the ruling is lenient. Why, then, is his claim deemed credible?
הכל
(3) לָא צְרִיכָא בבְּאֵשֶׁת כֹּהֵן וְאִיבָּעֵית אֵימָא ג בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל וּכְגוֹן דְּקַבֵּיל בַּהּ אֲבוּהּ קִידּוּשִׁין פְּחוּתָה מִבַּת ג׳ שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד.
No, it is necessary to teach this ruling only in the case of the wife of a priest, who is rendered forbidden to her husband even if she engaged in intercourse by coercion. In that case, there is a single uncertainty. And if you wish, say instead that this ruling is relevant even to the wife of an Israelite, and it is in a case where her father accepted her betrothal when she was less than three years and one day old. Intercourse with a girl less than three years old does not permanently rupture the hymen, and therefore there is no uncertainty whether she engaged in intercourse before or after betrothal. Clearly, it took place after betrothal, and there is only one uncertainty: Did she engage in intercourse by coercion or willingly?
ב. ב רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י׳-י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה קצ״ח
טור אבן העזר ו׳:י״ד
טור אבן העזר ס״ח:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:י״ד
שולחן ערוך אבן העזר ס״ח:ז׳
ג רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י׳-י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה קצ״ח
טור אבן העזר ו׳:י״ד
טור אבן העזר ס״ח:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:י״ד
שולחן ערוך אבן העזר ס״ח:ז׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קצ״ח
טור אבן העזר ו׳:י״ד
טור אבן העזר ס״ח:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:י״ד
שולחן ערוך אבן העזר ס״ח:ז׳
ג רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ח:י׳-י״א
סמ״ג מצוות לא תעשה קצ״ח
טור אבן העזר ו׳:י״ד
טור אבן העזר ס״ח:ז׳
שולחן ערוך אבן העזר ו׳:י״ד
שולחן ערוך אבן העזר ס״ח:ז׳
איבעית אימא באשת ישראל, כגון דקביל בה אביה קידושי והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד – שאילו מקודם לכן נבעלה היו הבתולים חוזרין כגרסי׳ לקמן.
באשת כהן – שהאונס אסור בה הלכך חד ספק הוא.
פחותה מבת ג׳ שנים – ועכשיו היא גדולה ופיתויה פיתוי ואינו אונס הלכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים כדתנן במסכת נדה (דף מד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת.
לא צריכא באשת כהן – וא״ת ונוקמה אחזקתה שהיא כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה וי״ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף שהיתה בתולה.
ואי בעית אימא באשת ישראל דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג׳ שנים – וא״ת אכתי איכא ספק ספיקא ספק באונס ספק ברצון ואת״ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם סא:) וי״ל דשם אונס חד הוא וא״ת ונוקמה בחזקת היתר לבעלה וי״ל דאונסא קלא אית לה כדאמרינן בירושלמי [אונסא יש לו קול] והשתא דליכא קלא הוי ליה רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף וא״ת א״כ בספק ספיקא נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספק ספק תחתיו ובהא לא שייך לאוקמה בחזקת היתר כדפי׳ ואומר ר״י דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא הוי מדרבנן והלכך במקום ספק ספיקא שרי ובמקום חד ספיקא חשבי רבנן רצון לגבי אונס רובא ואשכחן כי האי גוונא גבי תינוק שנמצא בצד העיסה (קדושין דף פ.) דלא הוי רובא אלא מדרבנן ולהכי קאמר ר׳ יוחנן התם דאין שורפין עליו את התרומה וא״ת אכתי באשת כהן ובקיבל אביה קדושין פחותה מבת שלש לישראל איכא ספק ספיקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש [באשת כהן אית לן למימר את״ל דאינה מוכת עץ מ״מ ספק תחתיו ספק אין תחתיו אשת ישראל את״ל דאינה מוכת עץ ספק באונס ספק ברצון] ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות (לקמן לו:) גבי סומא שאין לה טענת בתולין מפני שנחבטה על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מיחבטן א״כ שכיח ולפירוש ר״ח דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר וי״ל דאם איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת דאין גנאי בכך כמו בביאת אונס ומדלא טענה אין להסתפק בכך.
והא דאמרינן לא צריכא באשת כהן – הקשו בתוספות התם נמי תרי ספיקי נינהו, שמא תחתיו ושמא אינו תחתיו ואם תמצי לומר תחתיו שמא מוכת עץ. ולפי דעתי שאין קושיא זו לאשת כהן, שאפילו אין תחתיו חוששין לה שמא מפסול נבעלה. ובודאי לר״ג דקי״ל שמא ואסיר אפילו בספק ספיקא זו לגבי הבעל ספק ושמא היא ואסורה. אלא אפי׳ לר׳ יהושוע אסורה, שהרי מדברת ונסתרה אסורה משום שמא נבעלה ושמא מפסול. וכ״ש זו שיש בה דרכים לפסול שמא תחתיו ואם תמצי לומר קודם לכן שמא מפסול.
אלא קדשה אביה פחות מבת ג׳ שנים קשיא, תרי ספיקי נינהו, ספק מוכת עץ, וא״ת דרוסת איש שמא באונס. ויש אומרים דמוכת עץ פתחה סתומה הוא. ואיכא למידק מיהא דאמרינן לקמן גבי מתניתין מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, לא דקא טעין טענת דמים, אלמא בטענת דמים מתסרא עליה, ואמאי והא ספיק ספיקא הוא דאיכא למיחש נמי למוכת עץ.
אבל איכא למימר מוכת עץ לא שכיחא ולא חיישינן לה. וההיא דאמרינן בפרק אלו נערות כלהי נמי חבוטי מחבטן, לומר שאם באת לחוש בסומא, נחוש לכל, אלא שאין חוששין לפי שאין בתולים נשורים אלא בחבטה גדולה שאינה מצויה. וכ״ש לדעת ת״ק דהתם דאמר הסומא יש לה טענת בתולים, שאינו חושש לחבטה דהשרת בתולים. ובכיוצא בה אמרו כן בירושלמי כמו שאכתוב בריש פרק ב׳ בס״ד. וכן אמרו שם שעליה להביא ראיה שהיא ממשפחת דורקטי, וכן משמע לקמן אפילו בטוענת. אלמא לא חשו לשאינו מצוי.
ואיכא למימר דההיא כך פירושה, דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן שקדשה פחותה מבת ג׳ שנים, דליכא ודאי אלא חד ספיקא, שמא מוכת עץ היא. וא״ת משנתינו הא לאו באשת כהן בלחוד היא, אלא מעתה אשת ישראל תנשא בה׳.. כבר פרשתי שלא רצו לתת דבריהם לשעורים, ומשום כהן תקנו לכל, דלדידך נמי נטעון פתח פתוח הא לא מיתסרא אלא בפחות מבת ג׳, אי נמי באשת כהן, ואפילו הכי תקנו רבנן לכולהו.1
1. בכ״י מופיעים כאן דברי רמב״ן המובאים להלן בכתובות ט׳: ״והא דאמר רב יהודה נמי נאמן״.
טענת בתולים שאמרו היא בשני פנים אחד שאומר פתח פתוח מצאתי ומאחר שהפתח פתוח ודאי נבעלה ואף כשנמצא דם הוא אומר שמכיון שהפתח פתוח אין הדם דם בתולים אלא דם נדות או שמא בתחבולה בא לשם ממקום אחר וטענה זו אינה טענה ברורה כל כך שהרי אי אפשר לה להתברר אלא על פיו שאומר פתח פתוח מצא ושמא נעול היה ושקר הוא טוען אם בזדון אם מצד שאינו בקי וכמו שאמרו בגמרא אבל הכא אפשר דלא קים ליה והשניה היא טענת דמים שאומר שבעל ולא מצא דם ואי אפשר לפתח סתום שיפתח בלא דם ואע״פ שלא מצאתיו פתוח ודאי בתחבולה נדחק עד שנראה כסתום וזו טענה מבוררת שהרי איפשר לה להתברר על ידי סודר ושושבינין ואע״פ שאיפשר שהיא ממשפחת דורקטי דבר שאינו מצוי הוא וכל שאינה טוענת כן אין חוששין לה וכמו שאמרו בתלמוד המערב בפרק שני וחש לומר מוכת עץ היתה אמ״ר יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי וכן שהכל בקיאין בטענה זו ואין הכל בקיאין בפתח פתוח כמו שיתבאר ואת שאינו בקי עליה אינו נאמן בה ומכל מקום יש אשה שאין לה טענת דמים ויש לה טענת פתח פתוח והיא הבוגרת שכבר כלו דמיה ויש אומרים בהפך כמו שיתבאר לקמן וכל שיש כאן מקום לשתי טענות אלו כגון טענת דמים כשאינה בוגרת וטענת פתח פתוח לבקי שתיהן שוות בדין ומה שאמרו מאי לאו דטעין טענת פתח פתוח לא דטעין טענת דמים אינו אלא דרך דחיה ומשא ומתן:
לא צריכא [אלא] באשת כהן. הא דנקט לישנא דלא צריכא כדי לתרוצי קשיא למה דהא לישנא לא שייך כי אם לתרוצי קושיית פשיטא וכן מדקדקים המפרשים ז״ל בכמה דוכתי י״ל דנקט הכין כדי לדחויי שינויי אחרינא דלא נימא דרבי אלעזר ה״ק נאמן לאוסרה על עצמו וכדפרישנא לעיל בלישנא קמא והילכך אין כאן קושיא דאיהו ודאי מצי לשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אלא מיהו קשיא דאי הכי פשיטא ומאי אתא רבי אלעזר לאשמועינן הא ודאי דיכול האדם לאסור על עצמו דבר המותר כדאיתא בכמה דוכתי לכך נקט לא צריכא כו׳. פירוש דכדי שישמיענו רבי אלעזר חידושא צריכים אנו לאוקמה בהכין. כנ״ל:
באשת כהן. הקשו בתוס׳ ונוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה אכתי איכא למימר שמא נבעלה לפסול לה ולקמן גבי ראוה מדברת פליגי ר״ג ורבי יהושע ולר׳ יהושע הרי היא בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר ופסולה לכהונה ואמרינן בגמרא לקמן דלרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל ור״ג נמי דמכשר דוקא בטוענת ברי וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל כדאיתא בגמרא לקמן ומעתה איכא למימר דהכא מיירי בשותקת ולא תקשי לרבי אלעזר וכיוצא בזה מצאתי להרמב״ן ז״ל שכתב בסמוך וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא וי״ל דהיינו קושייתם ז״ל דאנן הכי קאמרינן לא צריכא באשת כהן שהאונס אסור בה ומעתה לא נשאר כי אם ספק תחתיו כו׳ ומשום הך ספקא לחוד ראוי לאסרה עליו ולכך קשיא להו לתוס׳ דמשום הך ספקא אין לאסור דנוקמה אחזקת כשרה לכהונה ונימא דלאו תחתיו זינתה ואי משום שמא נבעלה לפסול לה בהא לא איירי ר׳ אלעזר דהיינו פלוגתא דר״ג ור״א ור׳ יהושע לקמן במתני׳ ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויש לי לומר דלכך כתב רש״י באשת כהן. שהאונס אסור בה הילכך חד ספק הוא. פי׳ לאו דוקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו אלא חד ספק איזה שיהיה והיינו שמא נבעלה לפסול לה וכדאקשינן והתוס׳ ז״ל תירצו דאדרבה חזקת הגוף עדיפא ואית לן למימר דהשתא נבעלה דאית לן לאחזוקי בבתולה עד האידנא וכן תירץ הרא״ש ז״ל וכתב עוד דלא דמיא למקוה שנמצא חסר דאמרינן כל טהרות שנעשו על גביו טמאות ולא אמרינן אוקמיה אחזקתיה והשתא הוא דחסר דהתם היינו טעמא כדפרישנא בריש נדה דאיכא למימר חסר ואתאי. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל לא צריכא אלא באשת כהן. פירוש דליכא אלא חד ספק ספק תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אף על גב דכל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה אף ע״ג שלא נבעלה תחתיו לההיא ליכא למיחש כיון דרובא כשרים אצלה. ע״כ:
ואיבעית אימא באשת ישראל וכגון וכו׳. הקשו בתוס׳ אכתי איכא ספק ספקא ספק באונס ספק ברצון ואת״ל ברצון ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא כדאמרינן בהבא על יבמתו והיה נראה לתרץ דאין כאן אלא חד ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי פרכת נוקמה אחזקת היתר וכשהיא קטנה נבעלה אדרבה איכא למימר אוקמה אחזקת הגוף והשתא כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל כדכתיבנא בסמוך אבל ספק באונס ספק ברצון ליתא דאיכא למפרך נוקמוה בחזקת היתר לבעלה וליתא להאי תירוצא דמהאי טעמא דאמרת דאין כאן ספק באונס ספק ברצון משום דמוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה פי׳ ובאונס נבעלה משום ה״נ סמי מכאן אידך ספקא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה דאי מחזקינן לה דבאונס נבעלה מה לי קטנה מה לי גדולה כל שנבעלה באונס שריא ואם היינו מתרצים דמשום הכי אין כאן אלא חדא ספקא ספק קטנה וכו׳ משום דאונסא לא שכיח וקלא אית לה הוה ניחא ומיהו אכתי קשיא דסמוך מיעוטא דאונס בהדי מחצה דספק כשהיא קטנה והוה ליה רובא דשריותא ואפי׳ תימא דפיתוי קטנה נמי לא שכיח טובא מכל מקום סמוך הני תרי מיעוטי בהדי חזקת היתר ואמאי מיתסרא. ויש מי שכתב דלא חשיב ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד והכא אם נאמר ברישא ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה פי׳ ספק כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ואסורה משום דברצון נבעלה תו לא מצינן למימר ואת״ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון דהא עלה דרצון קיימינן דהיינו החילוק דבין קטנה לגדולה וליתא דאנן הכי קאמרינן ספק נבעלה כשהיא קטנה ומותרת ספק כשהיא גדולה ואסורה ואת״ל כשהיא גדולה ספק באונס ספק ברצון ובר מן דין התוס׳ ז״ל סוברין דשפיר חשיב ספק ספקא אף על גב דאינו מתהפך וכדבעינן למכתב לקמן בס״ד. והנכון כמו שתירצו התוס׳ דשם אונס חד הוא וכן תירצו תלמידי הר׳ רבינו יונה ז״ל וז״ל יש לשאול והלא אכתי איכא תרי ספיקי ספק גדולה ספק קטנה כלומר ספק שזינתה אחר שהיתה בת שתים עשרה שנה ספק קודם לכן שאם זנתה קודם לכן ואפילו ברצון מותרת היא לבעלה ואם תמצא לומר אחר שגדלה זינתה ספק באונס ספק ברצון י״ל דהני לא הוו תרי ספיקי דהכל כמו ספק אחד הוא מפני שאם זנתה ברצון בעודה קטנה (אינה) מותרת לבעלה מטעם שנדון אותה באנוסה דפיתוי קטנה אונס הוא ונמצא שבין זה ובין זה אינו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון. מפי מורי הרב נ״ר. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל א״נ באשת ישראל וכגון דקביל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג׳ שנים ויום אחד דודאי תחתיו זינתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון דפיתוי קטנה אונס הוא וא״ת אפילו קבל עליה אביה קידושין פחותה מבת ג׳ שנים תשתרי דספק ספקא היא ספק קודם שגדלה [ספק לאחר שגדלה ואת״ל לאחר שגדלה] ספק באונס ספק ברצון י״ל דע״כ כולא חדא ספקא היא ספק באונס ספק ברצון דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה וא״ת א״כ אפילו קבל בה אביה קידושין בבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל קודם שנתארסה דאפילו אם תמצא לומר דפתוי קטנה רצון הוא אפילו הכי שריא ולא תהא כח גדולה יפה מכח קטנה. ע״כ:
וכן כתוב בשיטה ישנה וז״ל אכתי איכא תרי ספיקי ספק קטנה וכו׳. י״ל כולה חדא ספקא היא ספק באונס וכו׳ דפתוי קטנה אונס הוא וא״ת לוקמה בשקבל בה אביה קידושין כשהיא קטנה ולעולם יש לה ד׳ שנים וליכא אלא חדא ספקא דספק אין תחתיו היינו ספק באונס דפתוי קטנה אונס הוא י״ל היתר דאין תחתיו אינו מטעם פתוי קטנה שהוא אונס דאפילו אם היתה גדולה היתה מותרת אם זנתה קודם שקדשה ואין אנו צריכין להיתר דאין תחתיו לטעם פתוי קטנה הילכך תרי ספיקי איכא. מ״מ יצ״ו. ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספיקי שמא קודם שתגדל וכו׳. ואיכא דאמר דכולא חדא ספקא הוא ספק באונס ספק ברצון ואפשר דלא חשיב ספק ספקא אלא בגדולה שנתקדשה דאיכא למימר שמא לא זינתה באיסור כלל אם זינתה כשאין תחתיו ואם זינתה באיסור לעצמה שמא לא זינתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס אבל זו ודאי זינתה באיסור לעצמה וליכא כלל אלא חדא ספקא אם זינתה באיסור לבעלה אם לאו. עד כאן:
ורש״י ז״ל כתב וז״ל פחותה מבת ג׳ שנים. ועכשיו היא גדולה ופתויה פתוי ואינו אונס הילכך חד ספק איכא ספק אונס ספק רצון אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרין כדתנן במסכת נדה פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. ע״כ. וכתוב בקונטריסין שרש״י ז״ל בא לתרץ שאין להקשות מכח פתוי קטנה אונס היא דעכשיו היא גדולה ופתויה פתוי, ע״כ. פי׳ דומיא דההיא דפרק עשרה יוחסין דאמרינן הרי היא בוגרת לפנינו עיין שם הילכך אין כאן ספק כשהיא קטנה נבעלה וכו׳. ואף על גב דלא קאמר רב התם הרי היא בוגרת לפנינו אלא משום דליכא חזקה דנערות וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל שם הכא נמי אין כאן חזקה דהיתר כלל דאדרבה נוקמה בחזקת הגוף ואימור עכשיו כשהיא גדולה נבעלה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל לעיל ודע שהרמב״ם ז״ל כתב בפ״ב מה׳ סוטה קטנה שהשיאה אביה אם זנתה ברצונה נאסרה על בעלה וכו׳ והראב״ד ז״ל השיג עליו ע״ש:
והאריך עוד רש״י ז״ל וכתב אבל ספק תחתיו וכו׳. משום דקשיא ליה ז״ל דאף על גב דבתוליה חוזרין דילמא פתחה נשאר פתוח ואיהו פתח פתוח קא טעין להכי תירץ ז״ל דפתחה נמי חוזר ונסתם כדתנן פחות מכאן כנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת וחוזרת. פי׳ והפתח סתום דומיא דעין כנ״ל. הקשו עוד בתוס׳ ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואף על גב דאנו מאמינים לבעלה שנבעלה והרי איתרע חזקתה מ״מ חזקת בתולה הוא דאיתרעאי מיהו אכתי חזקת היתר לבעלה בדוכתא קיימא וכיון שכן מקשים התוס׳ שפיר ונוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה ואם היינו מפרשים ספק באונס ספק ברצון דהיינו ספק כשהיא קטנה דפתוי קטנה אונס הוא ספק כשהיא גדולה ניחא דאדרבה אית לן לאוקמה בחזקת הגוף ולמימר עכשיו כשהיא גדולה נבעלה מיהו הא כתבינן דליכא למימר הכי דמהאי טעמא דדחינן ספק באונס ספק ברצון משום דאוקמוה בחזקת היתר ואימור באונס נבעלה מהאי טעמא גופא סמי מכאן ספק כשהיא גדולה וכו׳ דכל שהיא באונס שריא ומה לי גדולה מה לי קטנה ומיהו למאי דכתבו הקונטריסין דלרש״י ז״ל אין כאן ספק כשהיא קטנה ספק כשהיא גדולה משום דהרי היא גדולה לפנינו כדכתבו בסמוך ומסייעינן לה מההיא דפ׳ עשרה יוחסין דקאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ניחא נמי הך קושיא דאיכא למימר דכיון דהרי היא בעולה כשהיא תחתיו לפנינו איתרע חזקתה ואין לך לומר דנאנסה בודאי דאונס לא שכיח ונשאר הדבר בספק ספק נאנסה ספק ברצון ולכך היא אסורה אבל לשיטת התוס׳ ז״ל דס״ל דשפיר איכא למימר ספק כשהיא קטנה אף על גב דהרי היא גדולה לפנינו ואין כאן חזקת היתר וכדכתבינן כ״ש דאין לך לומר הכא הרי היא בעולה תחתיו לפנינו כיון דאיכא חזקת היתר וכ״ש דמה שהיא בעולה לפנינו לא מרעא חזקת היתר אלא חזקת בתולה וחזקת היתר בדוכתא קיימא וכדכתבינן הילכך קשיא להו לתוס׳ ז״ל נוקמה בחזקת היתר לבעלה ואימור דנאנסה תחתיו ותירצו בתוס׳ אף על גב דשפיר איכא חזקה ולא איתרעאי כלל מ״מ אנוסה הויא מיעוטא דאנוסה קלא אית לה וכיון דרצון רובא ומיעוטא אונס ה״ל רובא וחזקה רובא עדיף וחזרו התוס׳ והקשו עוד א״כ בספק ספקא נמי תיאסר דספק באונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא ספקא ספק תחתיו וכו׳. וראיתי לראשונים ז״ל דקשיא להו על התוס׳ אמאי תירצו דרובא וחזקה רובא עדיף עד שיצא להם קושיא אחרת דבספק ספקא נמי תיאסר ה״ל לתרוצי ז״ל דרובא ברצון וסמוך מיעוטא דאנוסות לחזקה וה״ל פלגא ופלגא ולכך באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג׳ שנים דאין כאן אלא ספק אחד אסורה ומשום ספק ספקא שריא וניחא הכל. וריב״ש ז״ל בתשובותיו סימן שע״ב נדחק משום קושיא זו לומר דקושיא הראשונה של תוס׳ שהקשו ונוקי בחזקת היתר אפילו ליכא אלא חד ספקא ובאונס הוה תירצו דאונס לא שכיח ובין לר״מ ובין לרבנן ניחא דלרבנן רצון רובא ורובא וחזקה רובא עדיף ולר״מ דחייש למיעוטא וס״ל סמוך מיעוטא לחזקה אכתי הוה ליה פלגא ופלגא כדאיתא בריש פרק בתרא דיבמות והקשו עוד לרבנן דאית להו מיעוטא כמאן דליתיה דמי ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה בספק ספקא אית לן למיסר והכין משמע מלשון תוס׳ הרא״ש ז״ל שכתב זה לשונו ואם תאמר אפילו ליכא אלא חדא ספיקא הוה ליה למימר אוקמיה אחזקת היתר ובאונס היה וי״ל דאונס לא שכיח ובירושלמי מפרש דאונס יש לה קול ומ״מ חשיב לעיל ספק ספקא דמיעוטא אין לה קול וא״ת א״כ רצון הוי רוב ואפילו בתרי ספקות אית לן למיזל בתר הרוב דמיעוטא במקום רובא כמאן דליתיה דמי וה״ל רובא ברצון וחזקת היתר וזיל בתר רובא, ע״כ. ודוחק דמלשון התוספות משמע דלכ״ע הקשו דבספק ספקא נמי תיאסר ואפילו לר״מ והנכון דמעיקרא לא הקשו התוס׳ אלא נוקי בחזקת היתר לבעלה ואימור נאנסה וכדכתבינן לעיל נמצא דהמיעוט והחזקה הוא דבר אחד וכיון דנתבטלה החזקה מחמת הרוב המיעוט נמי בטל מאליו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא כשהחזקה היא מענין אחר והמיעוט ענין אחר אבל כשהחזקה והמיעוט הם מענין אחד רובא עדיף מתרווייהו וכן מצאתי בגליון תוס׳ וז״ל וא״ת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא וי״ל דחזקת כשרות בא מכח מיעוט אונס. ע״כ:
עוד הקשו על התוס׳ דאדרבה אית לן למימר סמוך מיעוטא דאונס למחצה דאין תחתיו וה״ל תחתיו ברצון מיעוטא והאריך בקושיא זו הריב״ש ז״ל בתשובותיו ולא ידעתי מהו דבשלמא הא דאמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצית דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא ניחא דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא ולכך הוו זכרים מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוו מחד טעמא וכל אחד עומד בפני עצמו נגד תחתיו ברצון מיעוטא דאונס נגד הרצון ומחצה דאין תחתיו נגד תחתיו וכיון שכן היאך נתמעט הרצון משום דנצטרף מיעוט האונס בהדי אין תחתיו והיאך נתמעט תחתיו משום דנצטרף אין תחתיו בהדי מיעוט האונס כל אחד עומד בפני עצמו רובא דרצון נגד מיעוטא דאונס והרי הוא בטל ולא נשאר אלא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולהכי קשיא להו לתוס׳ בספק ספקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי ולא נשאר אלא חד ספקא ספק תחתיו כו׳. וקל להבין כנ״ל. עוד הקשה הריב״ש ז״ל על התוס׳ דמנא להו דלרבנן נימא רובא וחזקה רובא עדיף בכה״ג דאף כי ניזיל בתר רובא אינה אסורה ודאית דאכתי נשאר ספק תחתיו ספק אין תחתיו ותירץ ז״ל דס״ל לתוס׳ ז״ל דרובא וחזקה רובא עדיף מדאורייתא וכיון דמדאורייתא רובא עדיף אפי׳ בספקא אית לן למיסר דה״ל ספקא דאורייתא ולכך הקשו התוס׳ דאפילו בס״ס נמי תאסר ותירצו בתוס׳ דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור מדאורייתא אלא מדרבנן הוא דהוי רובא שאמרו אנוסה יש לה קול הלכך במקום ספק ספקא שרי ובמקום חדא ספק חשיב רצון לגבי אונס רובא וכה״ג אשכחן רוב דרבנן בשילהי עשרה יוחסין גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאמרינן התם לרבנן מיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף ואמר ר׳ יוחנן שאין שורפין עליו תרומה ואי הוי רובא דאורייתא אמאי אין שורפין תרומה עליו ואמרינן נמי בפ״ק דנדה בג׳ מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי וקאמר התם למעוטי רובא דתנוקת אלמא רובא דרבנן הואי. והרא״ש תירץ דלא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכא דהרוב מגרע החזקה והחזקה מגרע כח הרוב כגון ההוא דתנוקת דא״א לטהר העיסה משום חזקה שאם לא נבטל הרוב דתנוקות מטפחין דאם טפח בעיסה ודאי היא טמאה אבל הכא אפשר להתירה מטעם חזקה בלא בטול רוב רצון כגון שזנתה קודם שנתארסה ע״כ. ולא נהירא דהחזקה לגבי ספק תחתיו לא מעלה ולא מוריד דאדרבה איכא חזקה וכמו שכתבו התוס׳ וכדכתבי׳ לעיל וליכא למימר חזקה אלא לגבי ספק באונס ולגבי האי ספקא שפיר איכא למימר רובא וחזקה רובא עדיף וכיון דמדלית מכאן ספק באונס לא נשאר כי אם ספק תחתיו בלא חזקה והילכך אסור וזהו שהאריכו התוס׳ וחזרו וכתבו ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפי׳ כדי לדחות תירוץ הרא״ש וגם הריב״ש ז״ל דחה תירוצו בשתי ידים כנ״ל. עוד הקשו בתוס׳ אכתי באשת כהן ובקבל בה אביה קדושין פחות מבת שלש שנים איכא ספק ספקא דספק מוכת עץ ספק דרוסת איש וכתבו בתוספות עוד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות גבי סומא שאין לה טענת בתולים מפני שנחבטות על גבי קרקע ופריך כולהו נמי חביטי מחביטן פי׳ ובתוליהן נושרין אלמא דשכיח ואיכא למידק לא יהא אלא דנימא דמוכת עץ לא שכיח מכל מקום הא איכא מיעוטא מוכת עץ וכיון שכן נימא סמוך מיעוטא דאונס לחזקת היתר דמוכת עץ ומיעוט דמוכת עץ לחזקת היתר דאונס ומותרת דהשתא הוי מיעוטא כמאן דליתיה דמי וכמו שכתבו הרא״ש והריב״ש ז״ל ניחא מיהו הא כתבינן לעיל דאין במשמעות לשון התוס׳ כן אלא בין לר״מ ובין לרבנן שקלי וטרו ונראה דכי אמרינן דמוכת עץ לא שכיח לא חיישינן לה כלל שלא חשו לשאינו מצוי ולהכי לעיל גבי אונס לא אתינא עלה מטעם דאונס לא שכיח דאי הכי לא הוה לן לאסתפוקי כלל ותלמודא אהא קאמר ספק באונס ספק ברצון אלא מטעם דאנוסה קלא אית לה דמכל מקום הא אמרינן דשכיח אנוסה אלא דאית לה קלא והלכך איכא לאסתפוקי למיעוט אונס דלית לה קלא כנ״ל. והרמב״ן ז״ל כתב וז״ל לפי דעתי שאין קושיא זו לאשת כהן שאפילו אינה תחתיו חוששין לה שמא מפסול נבעלה ובודאי דלר״ג דקיל ליה שמא ואסר אפילו בספק ספקא זו לגבי הבעל ספק ושמא היא ואסורה אלא אפילו לר׳ יהושע אסורה שהרי מדברת ונסתרה אסורה משום דשמא נבעלה ושמא פסול הוה וכל שכן זו שיש בה דרכים לפסול שמא תחתיו ואם תאמר קודם לכן שמא מפסול אלא קדשה אביה פחותה מבת ג׳ שנים קשיא דתרי ספיקי נינהו ספק מוכת עץ ואם תאמר דרוסת איש שמא באונס ויש אומרים דמוכת עץ פתחה סתום הוא ואיכא למידק מהא דאמרי׳ לקמן גבי מתני׳ מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים אלמא בטענת דמים מיתסרא עליו ואמאי והא ספק ספקא הוא דאיכא למיחש נמי למוכת עץ אבל איכא למימר מוכת עץ לא שכיח ולא חיישינן לה וההיא דאמרינן בפ׳ אלו נערות כולהו נמי חבוטי מחבטן לומר שאם באת לחוש לסומא נחוש בכולן אלא שאין חוששין לפי שאין בתולים נושרין אלא בחבטה גדולה שאינה מצויה וכל שכן לדעת ת״ק דהתם דאמר הסומא יש לה טענת בתולים שאינו חושש לחבטה דהשרת בתולים וכיוצא בה אמרו כן בירושלמי כמו שאכתוב בריש פרק ב׳ בס״ד וכן אמרו שם שעליה להביא ראיה שהיא ממשפחת דורקטי וכן משמע לקמן אפילו בטוענת אלמא לא חשו לשאינו מצוי ואיכא למימר דההיא כך פירושו דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן שקדשה פחותה מבת שלש שנים דליכא ודאי אלא חד ספיקא שמא מוכת עץ היא ואם תאמר משנתינו הא לאו באשת כהן בלחוד היא אלא מעתה אשת ישראל תנשא בחמישי כבר פירשתי שלא רצו לתת דבריהם לשיעורין ומשום כהן תקנו לכל דלדידך נמי כי טעין פתח פתוח הא לא מיתסרא אלא בפחות מבת שלש א״נ באשת כהן ואפ״ה תקנו לרבנן לכלהו ע״כ. וי״מ דהכא לא חשיב ספק ספקא כיון שאם נאמר ברישא ספק באונס ספק ברצון ואי אפשר לומר ואם תמצא לומר ברצון להכי לא חשיב אלא חד ספק. כן כתבו בגליון תוספות:
וז״ל הרא״ה ז״ל ואפשר דמוכת עץ לא שכיח והיינו דלא קא חיישינן לה ואף על גב דאמרינן לקמן כולהו חבוטי מחבטן אפשר דלאו משום מילתא דשכיח אלא דאמר סומכוס דסומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי כו׳. לחבטא ניחוש נמי לאידך ומ״ש ופרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ותו דהא איכא רבנן דלית להו האי סברא אפילו בסומא אי נמי אפשר דהא דפרכינן התם כולהו רואות ומראות כלומר רואות ולא שכיח להו חבטא נפישא כולי האי וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיח לה וכן אינה מראה לאמה. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל יש מתרצים דמוכת עץ לא שכיח ויש מקשים על זה מגמ׳ דילן דאמרי׳ לקמן סומכוס אומר סומא אין לה טענת בתולים ופרכינן מאי טעמא אי משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי וכו׳. ופריקן בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליכא ואדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמחבטן ומשום הכי נשרו בתוליה הא ליתא דהא כולהו נמי חבוטי מחבטן ואפי׳ הכי יש להן טענת בתולים לפי שאין החבטה ההיא כדי להשיר בתוליה דאלמא חבטה קטנה שאין בה כדי השרת בתוליה הוא דשכיח אבל חבטה דהשרת בתולים וכל שכן מוכת עץ לא שכיח. ור״ת ז״ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפי׳ תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש לכך מכיון דלית לה קלא ותו דאם איתא איהי הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה נכון ומספיק למדברת דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתבינן לעיל ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל י״ל מוכת עץ לא שכיח וכל שלא טענה לא תלינן ביה וכדאמרינן בפרק אלו נערות [לו ב׳] סומכוס אומר הסומא כו׳. ואקשינן עליה מאי טעמא אילימא משום דמחבטא כולהו נמי חבוטי מחבטן כלומר ואפי׳ הכי לחבטה גדולה שמשרת בתוליה לא חיישינן ואף על גב דסומכוס חייש לה הא רבנן דלא חיישי וקיימא לן כוותייהו ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתאלמנה [ה״א] אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו׳ וחש לומר דמוכת עץ היתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתים אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי ואף על גב דאינה ראיה גמורה לדהכא דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה אבל הכא דאתיליד ריעותא אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת עץ היה מכל מקום שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טענינן בו מן הסתם אבל אם טענה היא בפי׳ נאמנת א״נ י״ל מכיון דלא טענה חזקה לא הוכתה דאם איתא מטען הוה טענה דלא גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה וכתובה נמי לא מפסדה כדאמרה מו״ע אני תחתיך. ע״כ:
קונטרס אחרון
נאמן לאוסרה עליו ופירש רש״י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן. וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר״א חזקה דאין אדם טורח דאי ס״ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ״ז למאי דקיי״ל כר״נ א״ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש״י משא״כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ״ע לכהן אחר שריא ולפ״ז צ״ע לדינא:
נאמן לאוסרה עליו ופירש רש״י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן. וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר״א חזקה דאין אדם טורח דאי ס״ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ״ז למאי דקיי״ל כר״נ א״ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש״י משא״כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ״ע לכהן אחר שריא ולפ״ז צ״ע לדינא:
ואכתי איכא למידק דנוקי באשת כהן בחזקת פנויה שלא היתה תחתיו דהא אליבא דר״א קיימינן דס״ל לקמן דף י״ג ע״א במנה ולא כלום דס״ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי ליה מקח טעות והרי היא פנויה. ואף דס״ל לר״א לקמן בדף ע״ד ע״א דהיכא דקידשה על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וע״כ הא דאמר ר״א דהוי מקח טעות אינו אלא לענין כתובה. א״כ עכ״פ כבר יצאה מחזקת פנויה כשבא עליה מ״מ קשה דנוקמי אחזקת פנויה דהיתה פנויה עד שבעל ואכתי הוי ליה תרתי במקום חדא. וצ״ל כמ״ש התוספות לקמן דף ע״ה ע״ב ד״ה אבל וכו׳ דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל נגד חזקת הגוף. והנה כבר כתבנו בריש מכילתין דלרבא דס״ל שם דאמרינן כאן נמצא כאן היה אם יש שהות אחר החופה שתזנה אסורה ככל הנשים וקי״ל כותיה. אלא דהכא קיימינן אליבא דר׳ אלעזר דלית ליה הך סברא שם אך באין שהות אחר החופה יש לומר דאפילו באשת כהן איכא תרתי חזקת היתר וכאן נמצא כאן היה קודם אירוסין נגד חזקת הגוף. ולפ״ז אין חילוק בין אשת כהן לאשת ישראל. אך מדברי הפוסקים בסימן ס״ח מבואר דאינו כן. וצ״ל הטעם כמ״ש לעיל משום דיש לומר דנבעלה לפסול לה בקטנותה דלא שייך בודקת ומזנה. ואף דאיכא למימר מחמת חזקת הגוף שנבעלה בגדלות אכתי אסורה ממ״נ דהדר נימא חזקת הגוף שנבעלה אחר אירוסין כנ״ל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:
תוספות ד״ה ואב״א וכו׳ ויש לומר דאונסא קלא אית ליה וכו׳ אע״ג דיש לומר דנתפתה בקטנותה דלא שייך קלא. צ״ל משום דאיכא חזקת הגוף נגדו שנבעלה אחר כך והוא דהוקשו בתר הכי וא״ת א״כ בס״ס נמי וכו׳. אף דיש לומר דהספק אונס הוא שנתפתה בקטנות דלית לה קלא היינו דלא מיבעיא כשקידשה כשהיא נערה דליכא למימר את״ל תחתיו שמא באונס דקלא אית ליה ואפילו בקידשה בקטנות אינו אלא ספק אחד שמא זינתה קודם החופה כשהיתה נערה כבר דתו ליכא למימר באונס דקלא אית ליה ומ״ש התוספות ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר כדפרישות לכאורה אינו מובן דאי מחמת חזקת היתר למה לי ס״ס כלל. ותו דכבר כתבו זה לעיל. ונראה דלא פסיקא להו דהא דרובא עדיף מחזקה שיבטל עדיפתו במקום דאיכא עוד ספק דליהוי החזקה כמאן דליתא כלל אלא דס״ל דכיון שכתבו לעיל דצריך חזקת היתר להיות נגד חזקת הגוף בספק דשמא אינו תחתיו. תו לא מצרפינן ליה לחזקת היתר להיות נגד רובא דרצון בספק אונס. א״כ ממ״נ ספק אחד הוא. ובזה נלענ״ד לפרש דברי הירושלמי שהביאו התוספות דלכאורה הוא נגד הסוגיא זו. וז״ל על דברי ר״א וחש לומר שמא אנוסה היא יש קול לאנוסה ואפילו תחוש לה משום אנוסה לאו ספק אחד הוא שמא אנוסה שמא פתותה מדברי תורה להחמיר. אמר ר׳ יוסי ואפילו תחוש לה משום אנוסה שתי ספיקות ספק אנוסה ספק פתותה ספק משנתארסה ספק עד שלא תתארס שתי ספיקות מדברי תורה להקל. ופירשו המפרשים דבריו דהא דקאמר ואפילו תחוש לה הוא קושיא על המקשה הראשון דקאמר וחש לומר וכו׳ ור׳ יוסי מתרץ דברי המקשה דהוי ליה ספק ספיקא. ולפ״ז צ״ל דמשני יש קול לאנוסה ולא הוי ליה ס״ס כלל. והוא נגד הסוגיא דידן. ונלענ״ד דבל״ז אי אפשר לפרש כן חדא דמאי מקשה ואפילו תחוש לה וכו׳ הא המקשה הראשון דלא ידע שיש קול לאנוסה שפיר מקשה דנוקי אחזקת היתר כמו שהקשו התוס׳. ותו דדוחק גדול לומר שלא ידע מספק שמא אינו תחתיו. ואין לומר דלא חשיב ליה ספק משום חזקת הגוף הא איכא כנגדו חזקת היתר כמ״ש תוס׳ לעיל ונלענ״ד לפרש דבתחלה הקשה וחש לומר שמא אנוסה היינו משום דנוקי אחזקת היתר והא דלא הקשה משום ס״ס כמו בש״ס דידן משום דאיכא למימר דנוקי בחזקת הגוף דהי׳ תחתיו וע״כ יצטרך לומר כמ״ש תוס׳ לעיל דאיכא חזקת היתר נגדו א״כ בל״ז קשה דאפילו בספק אחד נוקי אחזקת היתר ועל זה משני יש קול לאנוסה. והאי ואפילו תחוש לה סוף דברי המתרץ הן דמתרץ יש קול לאנוסה וקאמר עוד ואפילו תחוש לה ותחשוב אותו לספק משום חזקת היתר דהוא נגד הקול לאו ספק אחד הוא דאין לומר שמא אינו תחתיו משום חזקת הגוף ואי משום חזקת היתר נגדו הא כבר הוצרכת חזקת היתר בספק הראשון וכמו שפירשנו בדברי התוס׳ דלא מצרפינן חזקת היתר בשתי הספיקות וממ״נ ספק אחד הוא. ור׳ יוסי פליג ואמר דשתי ספיקות הן וכמ״ש התוספות הכא בתירוץ ואומר ר״י וכו׳ דבל״ז לאו רוב גמור הוא מן התורה אלא מדרבנן וזהו שאמר מדברי תורה להקל. נמצא מסקנת הירושלמי כסוגיא דידן דבמקום ס״ס מותרת ולפ״ז הראיה שכתבו התוספות ואשכחן כה״ג גבי תינוק וכו׳ לאו ראיה גמורה היא דהתם איכא חזקת טהרה נגד רוב מטפחים כדאיתא שם בקידושין דף פ׳ משא״כ הכא דצ״ל בלא החזקה כנ״ל. אלא דאפ״ה הוכיחו דיש רוב שאינו רוב גמור דאל״ה כיון דקי״ל באמת רובא עדיף למה לא יצרפו עליו אלא ע״כ דלאו רוב גמור הוא בעצמו וכן משמעות לשונם ואשכחן כה״ג. ודוק:
עוד יש לתרץ הירושלמי באופן אחר דבתחלה מקשה וחש לומר שמא אנוסה היא. היינו דס״ד דספיקא דאונס ה״ל כס״ס. ואפילו בקידשה פחות מג׳ שנים מותרת דשמא נאנסה ממש. ואת״ל ברצון שמא בקטנותה דפתויה אונס הוא. וע״ז משני דיש קול לאנוסה ואין לחוש לאונס ממש נמצא אפילו קידשה לאחר ג׳ שנים אינו ס״ס. והדר קאמר ואפילו תחוש לה להחשיבו ספק אפילו באונס ממש מ״מ לאו ספק אחד הוא ר״ל דהוי ב׳ הספיקות משם אחד שמא אנוסה שמא פתותה כמ״ש תוס׳ דשם אונס חד. נמצא לפ״ז צריך לאוקמי בקידשה פחות מג׳ שנים. וכיון דמסופק המתרץ בא ר׳ יוסי להכריע ואפילו תחוש לה איכא שתי ספיקות דהיינו בקידשה לאחר ג׳ שנים משום דב׳ ספיקות מדברי תורה להקל דהאי קול לאנוסה לאו רובה דאורייתא הוא כמ״ש התוס׳ וכנ״ל, ודוק:
בא״ד וא״ת אכתי וכו׳ לכאורה קשה דעדיפא הל״ל דבלא ס״ס אלא ספק מ״ע לחודא נוקי אחזקת היתר לבעלה כמו שהקשו בתחלת דבריהם וצ״ל דאף דכתבו דמ״ע שכיח הוא מ״מ הרי אנו רואים דרוב בתולות יש להם בתולים. תדע דהא באותה ברייתא דסומא פליגי רבנן דיש לה טענת בתולים (ודוחק לומר דרבנן לשיטתייהו דס״ל מ״ע כתובתה מנה ויש להם טענת בתולים במנה ותו דהא ברישא דברייתא שם בחרשת ושוטה אין להם טענת בתולים פי׳ התוספות שם דר״ג ס״ל פתח פיך לאלם ואמרינן דמ״ע היא אלא ע״כ דרובא לא אבדו בתולים ור׳ מאיר חייש יותר למיעוטא דשכיח בכל מקום וסבר דמצרפין חזקה שלא נבעלה ונאמנת שלא נבעלה ולרבנן הוי ליה מיעוטא) א״כ אין להתיר מחמת ספק מ״ע לחודא משום דאיכא עכ״פ רוב גרוע נגד חזקת היתר. אבל לפמ״ש תחלה דברוב גרוע אכתי הוי ליה ספק ספיקא להכי סמכו דבריהם דאכתי הוי ליה ספק ספיקא. ודוק:
בא״ד ויש לומר דאי איתא דמ״ע היא וכו׳. כבר כתבנו לעיל דלפי׳ ר״ח בבוגרת ולפי׳ רש״י בדורקטי לא שייך תירוצם. ומיהו לפיר״ח כבר כתבו דא״ש דמ״ע פתחה סתום. ולפירש״י צ״ל דמ״ע לא שכיחא. ונל״ד עוד דמוכח כן לפירוש רש״י דלא שייך מדלא לפמ״ש לעיל לשיטת רש״י ז״ל דטעמא דס״ל לר״א דאין מפסדת הכתובה משום דנאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה א״כ למ״ד לקמן דף י״ב ע״ב דטעמא דר״ג משום מיגו ובמ״ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת והאי שינויא לר״א אזלא דס״ל לקמן דף י״ג ע״א במנה ולא כלום א״כ לא שייך לומר מדלא טענה דמ״ע היא דממ״נ אם תאמר מוכת עץ קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ״ע אני תחתיך תפסיד לגמרי וא״ל תאומן לומר מ״ע אני תחתיך במיגו דמכחשת אותו דהא ה״ל מיגו דהעזה דאין אשה מעיזה דמטעם זה נאמנת להכחישו. ותו דאפילו אם נדחוק דסוגיא זו כשנויא דטעמא דר״ג משום חזקה ונאמנת לומר מ״ע אני תחתיך אכתי למאי דאביי קאמר אף אנן נמי תנינא ומוקי למתניתין בתולה נשאת וכו׳ בפתח פתוח ולאוסרה ובאשת כהן או קידשה פחות מג׳ שנים קשה דלא אתי מתניתין קמייתא בתולה וכו׳ כר׳ יהושע דס״ל באומרת מ״ע אני אינה נאמנת לענין כתובה דהא לדידיה ה״ל ס״ס משום ספק מ״ע אפילו באשת כהן וקידשה פחות מג׳ שנים דלא שייך מדלא טענה שיראה שתפסיד הכתובה וזה דוחק כמו שיבואר בס״ד לקמן שם דע״כ מתנית׳ ככ״ע אתיא. ואף דאביי קאמר אי למיתב וכו׳ דמפסדת כתובתה גם עתה הא כבר כתבנו לפירש״י דהיינו אם לא קים ליה דלא שייך חזקה דאין אשה מעיזה. מיהו בזה יש לומר דלר׳ יהושע בודאי מ״ע לא שכיחא כמ״ש תוספות לקמן ד״ה אי למיתב ומחוורתא כמ״ש לעיל דלפי׳ רש״י ר״ג ס״ל גם כן מ״ע לא שכיחא. ודוק:
תו יש לדקדק על דבריהם ז״ל דאיך נאסור אותה מחמת דלא טענה. דשמא היא רוצה בכך שתאסר עצמה על בעלה כדקי״ל בסוף נדרים למשנה אחרונה דאינה נאמנת לאסור עצמה באומרת טמאה אני לך. לא מיבעיא לפירש״י דאינה מפסדת כתובתה כמ״ש התוס׳ לקמן דף ס״ג ע״ב דודאי אינה נאמנת. וכ״ש לפמ״ש שם דאפילו אם רוצה להפסיד כתובתה אינה נאמנת. מיהו לפי מאי דאיתא באה״ע סימן קט״ו בהג״ה בשם תה״ד דכשיש רגלים לדבר נאמנת וכן נראה מדבריהם שם כמו שיבואר שם בס״ד א״כ הכא דמצא פתח פתוח הוי רגלים לדבר ונאמנת. וק״ל: ובתשובה שאלה הארכתי בזה בס״ד:
ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באשת כהן שנאסרת על בעלה בין שנבעלה באונס בין ברצון, ואם כן יש כאן רק ספק אחד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר פה אפילו באשת ישראל, וכגון דקביל [שקיבל] בה אבוה [אביה] קידושין כשהיתה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ובא עליה בעלה בהיותה יותר מבת שלוש, שוודאי נבעלה בהיותה ארוסה, שאם נבעלה קודם, עוד בהיותה קטנה, לא היתה מאבדת בכך את בתוליה לצמיתות, שכן כל הפחותה מבת שלוש, בתוליה חוזרים, ולא היה מרגיש בביאתו שאינה בתולה. ויש כאן רק ספק אחד: אם היה הדבר באונס או ברצון, אבל וודאי שנבעלה כשהיתה ארוסה לו.
No, it is necessary to teach this ruling only in the case of the wife of a priest, who is rendered forbidden to her husband even if she engaged in intercourse by coercion. In that case, there is a single uncertainty. And if you wish, say instead that this ruling is relevant even to the wife of an Israelite, and it is in a case where her father accepted her betrothal when she was less than three years and one day old. Intercourse with a girl less than three years old does not permanently rupture the hymen, and therefore there is no uncertainty whether she engaged in intercourse before or after betrothal. Clearly, it took place after betrothal, and there is only one uncertainty: Did she engage in intercourse by coercion or willingly?
הכל
(4) מַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא דהָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי הִיא מוּתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו וְהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ.
The Gemara asks: If this is a case where there is only one uncertainty, what is it teaching us? We already learned this explicitly: With regard to a man who says to a woman: I betrothed you, and she says: You did not betroth me, and there are no witnesses to corroborate either claim, she is permitted to marry any of his relatives, e.g., his brother, because based on her claim they are not related. And it is prohibited for him to marry her relatives, as based on his claim she is his betrothed. Apparently, one is capable of creating a prohibition for himself without corroborating witnesses.
מאי קמ״ל תנינא – שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו.
הוא אסור בקרובותיה – באמה ובתה ואחותה דשוינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא.
והיא מותרת בקרוביו – שהרי אינה מודה בקידושין ובמסכת קידושין מוקמינן לה באומר קידשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים.
אמר ר״א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. פי׳ שלא טען טענות דמים לומר בעלתי ולא מצאתי דמים כגון שהיתה בוגרת או שהיתה ממשפחת דורקטי נאמן לאוסרה עליו. פי׳ המורה ואע״פ שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו לגבי נפשיה הוי מהימן לשוויה עליה חתיכה דאיסורא אבל להפסיד כתובה לא מהימן. ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה וספק לא זינתה תחתיו ואת״ל תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון. ל״צ באשת כהן פי׳ דאפילו באונס אסורה לו הלכך חד ספק הוא ואבע״א באשת ישראל וכגון דקיבל [בה] אבוה קידושין פחות מבת ג׳ שנים פי׳ שאין לומר קודם שאירסה זינתה שהרי בתוליה חוזרים ולא נשאר שם אלא חד ספק ומספיקא היא נאסרה לו:
מעתה צריך לברר את הענין בדינין אלו וכבר הקדמנו שיש בדין זה ארבעה חלוקות והוא שיש טענה באה לאסרה עליו ולהפסידה כתבתה ויש טענה מועלת להפסידה כתבתה ולא לאסרה ויש לאסרה ולא להפסידה ויש שאינה מועלת לא לאסרה ולא להפסידה כיצד האומר פתח פתוח מצאתי וטוען בה בבריא שלא הטה ולא טען טענת דמים אם שמא לא נתברר לו מפני שבעל בלא מפה או שאף אם מצא הוא אומר שמאחר שפתח פתוח מצא דם נדות הוא או שטען טענת דמים ר״ל בעלתי ולא מצאתי דם והיא מכחישתו ואומרת פתח נעול מצאת ויגעת ופתחתה או דם יצא ואבדה מפה או ששותקת ואינה טוענת כלום אם היא אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה משלש שנים ויום אחד נאמן לאסרה על עצמו שמכל מקום לדבריו שהוא אומר זינתה שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא שאין כאן אלא חדא ספיקא והוא באשת ישראל אם זינתה ברצון או באונס הא כל שזינתה תחתיו זינתה שהרי פחותה מבת שלש נתקדשה לו ובאשת כהן אם זינתה אף באונס אסורה היא וזו היא שמועתו של ר׳ אלעזר וכן נאמן להפסידה כתבתה שהרי חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וזו היא שמועתו של רב יהודה אמר שמואל ולא חלק על של ר׳ אלעזר כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ויראה שאף אם לא עשה סעודה שמאחר שאין חפה בלא סעודה אלא על דרך זרות לא פלוג רבנן ודברים אלו כלם אע״פ שהיא מכחישתו הואיל ואף הוא בבריא ולמדת שכל שלא אמר בבריא שלא הטה דנין אותו שהטה וזהו שבמעשה שבא לפני רבן גמליאל אמר לו שמא הטית וקצת חכמי הדורות כתבו שכל שאמר פתח פתוח מצאתי והדם לפנינו אע״פ שנאמן לאסרה ולומר שהדם ממקום אחר או מן הצדדין אינו נאמן להפסידה כתבתה וממה שאמרו בתלמוד המערב היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו שלא נהג במנהג הזה ר״ל שלא העמיד שושבינין הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ויש כאן דעת שלישית לומר שכל שאמר פתח פתוח מצאתי אם יש דמים אף לאסרה אינו נאמן ואף גדולי הרבנים פירשו זו של ר׳ אלעזר בלא מצא דם ומה שאמרו בתלמוד המערב אבל לקיימה אינו רשאי חולק על תלמוד שלנו:
היתה אשת ישראל ונתקדשה יתירה מבת שלש אינו נאמן לאסרה שאף לדבריו שאומר שזינתה תרתי ספקי נינהו שמא לא זינתה תחתיו ואם זינתה תחתיו שמא באונס היה ומכל מקום להפסידה כתבתה נאמן מכח חזקה ולגבי כתבה מיהא אין כאן אלא חדא ספיקא שאף אם לא תחתיו זינתה אפילו אמרה היא קודם שארסתני נאנסתי איבדה כתבתה משום מקח טעות ואם שמא מוכת עץ היא שיש לה כתבה הואיל ואינה טוענת כך אין טוענין לה שדבר שאינו מצוי הוא וצריך לכתוב לה כתבה אחרת מחמת שאסור לשהות עם אשתו בלא כתבה וכן יש אומרים שאף בזו כל שמכחישתו נאמן לאסרה שמכיון שמכחישתו אף היא מודה שלא נאנסה ואין כאן אלא ספק אחד והוא אם תחתיו זינתה אם לאו ומכיון שהוא טוען בבריא אסורה עליו ולא הוצרכו לדעת זה להעמיד שמועתו של ר׳ אלעזר באשת כהן אלא בשותקת ואין הדברים נראין שאם כן היה להם להעמידה באשת ישראל ובמכחשת אלא ודאי אף במכחשת כן שלא הורעה טענתה בהכחשה יותר מבשתיקה דאדרבה אלימתה לטענתה.
נתיחד עמה ולא טען ולאחר זמן טען אינו נאמן להפסידה כתבתה שהורעה חזקתו ואינו אלא כמוציא לעז הן שתשתוק הן שתכחיש אחר שלא טען בשעת יחוד וזו היא שאמרו במסכת יבמות פרק בית שמאי (יבמות קי״א:) טענת בתולים כל שלשים דברי ר׳ מאיר ר׳ יוסי אומר נסתרה לאלתר לא נסתרה אף לאחר כמה שנים והלכה כר׳ יוסי ובתלמוד המערב שבפרק זה התבאר שכל שבסתם דנין אותו כנסתרה ומכל מקום כל שאין בו אלא ספק אחד אסרה עליו ולגאוני ספרד ראיתי בי״ב של יבמות שכל בסתם דנין אותו בלא נסתרה וכל שאומר עכשו בעלתי ולא מצאתי דם נאמן ולא עוד אלא שכתבו שאפילו אמר מתחלה בעלתי ולא מצאתי דם נאמן מתוך שיכול לומר עכשו בעלתי ולא מצאתי ויש כוללים בחלוקה זו כל שטען ולא עשה סעודה ואין הדברים נראין לי כמו שכתבתי למעלה ואף אתה כולל בחלוקה זו כל שנתיחד עמה בין אירוסין לנשואין כמו שיתבאר בסוגיא זו בשמועת האוכל אצל חמיו ביהודה וכן טען טענת פתח פתוח ומצא דם לדעת חכמי הדורות כמו שביארנו:
הכחישתו היא בדרך שטענתה בריא וטענתו שמא כגון שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני או שטוען טענת דמים והיא אומרת דם יצא ונאבדה המפה ואף הוא לא בדקה אין טענתו לא אוסרת ולא מפסדת מפני שהיא נאמנת וזו היא משנתנו הנושא את האשה וכו׳ רבן גמליאל ור׳ אליעזר אומר נאמנת והלכה כדבריהם אלא שכל שאיפשר לבא לידי בירור יתברר כמו שיתבאר ואע״פ שבתלמוד המערב אמרו הדא דתימא שלא להפסידה כתבתה אבל לקיימה אינו רשאי וכן שיש מגדולי החכמים שכתבו כן אף באומרת עד שלא ארסתני נאנסתי אין הדברים נראין שעל כל פנים דברים שבתלמוד המערב חולקים עם התלמוד שלנו שאם כן למה אמרו נאמנת בסתם ועוד לדבריהם אונס בישראל למה הותר נחוש שמא נתרצית אלא עד אחד נאמן באיסורין והרי בזו כנדה שסופרת לעצמה ועוד שהרי בפרק זה אמרו שאם נכנסה לבית הסתר עם אחד ואמרו לה מה טיבו של זה ואמרה בן אחי אבא וכהן הוא שאפילו כריסה בין שיניה נאמנת אף להכשיר עצמה לכהנה אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו זהו עיקר פסק השמועה עם מה שצריך לצרף בה מצד אחר:
ולענין ביאור מיהא יש שואלים והלא אף אשת כהן יש בה שתי ספקות ספק זינתה ספק מוכת עץ ואם תמצא לומר זינתה ספק תחתיו ספק אין תחתיו ומשיבים כדברי תלמוד המערב (ירושלמי כתובות ב׳:א׳) שדבר שאינו מצוי אינה טענה ועוד שאלו כן אף היא היתה טוענת כך מה שאין כן באונס שגנאי הוא לה להודות שזינתה אף על ידי אונס וכן יש שואלים אף כשהוא טוען בבריא כשהיא מכחישתו תהא נאמנת שלא להפסיד כתבתה מגו דמציא אמרה משארסתני נאנסתי ומשיבים בה שאין מגו לאפוקי ממונא ואע״פ שיש כאן אוקומי שטרא ר״ל שטר הכתבה שבידה וכל אוקומי שטרא אומרים מגו אף להוציא ממון וכמו שאמרו בפרק שבועות הדיינין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך והא שטרא אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה הנהו סיטראי נינהו אמר רב פפא איתרע שטרא והני מילי דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל שלא בעדים לא מיגו דמצי אמר לא היו דברים כי אמר סיטראי נינהו נאמן אלמא כל אוקומי שטרא במיגו אמרינן אף לאפוקי ממונא שאני התם שאותו שטר היה ראוי מתחלתו וראוי להעמידו במיגו אבל זו אם זינתה לא היתה לכתבה שעה ראויה או שמא בזו חזקת טורח סעודה מפקעת כח המיגו ועוד נראה לי דהתם ריע טענתיה דלוה שלא היה לו לפרוע אלא בחזרת שטר או בשובר וראוי להעמיד טענת שכנגדו במיגו אבל זו טענת הבעל טענה חזקה הוא ואע״פ שאמרו למטה עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום מיגו אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לא אמרוה אלא מפני שהבעל טוען בשמא אבל כל שהוא טוען בבריא אין אומרים מיגו להוציא ממון ושמא תאמר ומה אנו צריכין לחזקת טורח סעודה ולדין שאין מגו בא להוציא ממון ותפסיד כתבתה מכח אוקי ממונא בחזקת מריה נראה לי שמכיון שסתם כתבה שעבודה על הקרקע אף היא בחזקתה ומכל מקום הם משיבים בה שיש כנגדה חזקת כשרותה שאין מחזיקין אותה בפסול וכעין מה שאמרו בגמרא שבועות זה אומר לקוחים וזה אומר שאולים נאמן זה אומר לקוחים וזה אומר גנובים אינו נאמן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן:
עד אחד שהעיד על אשת איש שזינתה אינו נאמן לא לאסור ולא להפסיד כתבה ואם נאמן עליו כשנים אסורה לו כמו שביארנו במסכת קדושין ויוציא ויתן כתבה קנא לה בפני שנים ונסתרה בפני שנים שהיא ראויה לשתות ובא אחד והעיד שנבעלה לפניו עם זה שקנא לה בעלה עליו נאמן בין לאסרה בין להפסידה כתבתה ואסורה עליו ואינה שותה אלא יוצאה בלא כתבה ואפילו עבד או שפחה או קרוב או פסול נאמן בכך כמו שיתבאר במקומו:
האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכבר ביארנוה במקומו במסכת קדושין:
כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה ולמדת שהאונס את האשה והוציאה בעלה מותרת לבועל ואע״פ שאף הנטען לאשת איש אף בעידי דבר מכוער והוציאה בעלה ונשאה הנטען כל שאין לה בנים מוציאין הימנו בקלא דלא פסיק אינה אלא מדברי סופרים ואף לדין זה כל שיש לו בנים ממנה מיהא אין מוציאין מידו או שמא עם דבר מכוער משום זינתה ברצון הוא מוציאה ואע״פ שלא היתה אסורה לו בכך מתוך שהוציאה בעדי דבר מכוער ובקלא דלא פסיק ונשאה הנטען ואין לו בנים הימנה מוציאין מידו הא כל שבאונס אע״פ שודאי נבעלה והוציאה הואיל ולא מחשש איסור הוציאה אין מוציאין אותה מן הנטען או שמא לא נאסרה לאוריה מפני שהדבר היה ידוע שכל היוצא למלחמת בית דוד שכותב גט לאשתו על תנאי שאם ימות במלחמה יהא גט למפרע מאותו היום ואע״פ שאמרו בגיטין (ע״ג) בזה גיטיך מהיום אם מתי מה היא באותן הימים ואמרו שהיא כאשת איש לכל דבריה לדעת ר׳ יהודה דוקא מדברי סופרים ומכל מקום הבא עליה באותן הימים ומת הבעל אין אוסרין אותה על אותו בועל אף לדעת זה וכל שכן שהלכה כחכמים שאמרו מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כמו שיתבאר במקומו:
מאי קמשמע לן תנינא וכו׳. ע״כ זה המקשה ס״ד דפ״פ דאמר רבי אלעזר הוי כשני עדים דומיא דהאומר לאשה קדשתיך דאיירי בשני עדים והלכו להם למדינת הים משום הכי פריך מאי קמשמע לן תנינא האומר וכו׳ והטעם כיון שהוא חדא ספיקא פשיטא דנאמן לאוסרה עליו אלא ע״כ אתא ר׳ אלעזר לאשמועינן דהוי כשני עדים וכ״ת דר׳ אלעזר הוא שחדש לנו שהטוען פ״פ נאמן ולא הוי כשני עדים א״כ יקשה מיד מרבי אלעזר אר׳ אלעזר ומי אמר ר״א הכי וכו׳ אלא ודאי ס״ד דפ״פ כשני עדים דמי ואם כן מעתה קשה אמאי לא קאמר מאי קמ״ל על מתני׳ דקתני שישכים לב״ד לאוסרה דנאמן לומר פ״פ דהוי כשני עדים ואפילו טוען טענת דמים מכל מקום טענת דמים נמי כשני עדים דמי ולפרוך מאי קמשמע לן ר׳ אלעזר מתני׳ דידן הוא וכ״ת דהיא גופא קמ״ל ר׳ אלעזר דפ״פ כשני עדים דמי אם כן השתא נמי שהקשה מאי קמ״ל מהאומר לאשה קדשתיך וכו׳ יתרץ כך דקמ״ל ר׳ אלעזר דפ״פ כשני עדים דמי ומיהו מצינן למימר דמש״ה לא נוכל לומר דאשמועינן ר׳ אלעזר דפ״פ כשני עדים דמי דאם כן לא היה לו לר׳ אלעזר לומר נאמן דמשמע דנאמנות תלוי בו אלא הו״ל לומר אסורה כיון שהוא כשני עדים וכיון דאמר נאמן משמע דלא הוי כשני עדים וזה שלא הקשה מר׳ אלעזר אר׳ אלעזר מיד לפי שעלה בדעתו דפ״פ כשני עדים כדפריך אבל לאחר שתירץ דקים ליה הקשה לו אם כן אין הדבר תלוי בבקיאות ובעבור זה יכול לאוסרה והאמר ר׳ אלעזר אין אשה נאסרת וכו׳. עכ״מ בקונטריסין. ולקמן נאריך בזה בביאור רחב ודברים נכוחים בס״ד. ואם תאמר ומאי פריך השתא ומאי קמשמע לן דילמא הא קמ״ל דנאמן אפילו במקום ספיקא דבשלמא התם גבי האומר לאשה קדשתיך אם אתה מאמין לו שקדשה פשיטא דאסור בקרובותיה אבל הכא אפילו שתאמין לו שמצא פ״פ אכתי אין כאן אלא ספק איסורא ויש לומר דהא כתיבנא לעיל בשם הריטב״א ז״ל דר׳ אלעזר תרתי קמ״ל חדא דפ״פ מילתא דקים ליה וראוי להיות נאמן ועוד דאף על גב דהדבר ספק איסור אפ״ה נאסרה עליו וכדכתיבנא לעיל וכיון שכן פריך שפיר דאילו חדושיה דר׳ אלעזר היינו דאסורה עליו אפי׳ שהיא אסורה בספק לא הוה ליה למימר אלא המוצא פ״פ אסורה עליו אבל מדקאמר האומר פ״פ מצאתי נאמן משמע דבעי לאשמועינן נמי דנאמן לאסור על עצמו דבר המותר ולגבי הך חידושא אין חילוק בין ספק איסורא לודאי איסורא דסוף סוף הרי אנו אוסרים על פיו דבר המותר לו ואי הוה מפרשינן דר׳ אלעזר ה״ק דאיהו נאמן לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו דב״ד קא אסרי עליו הוה ניחא נמי הך קושיא מיהו הא כתבינן לעיל דאין הפי׳ כן ולקמן נכתוב עוד בזה בס״ד. והכי פריך מאי קמ״ל ר׳ אלעזר במאי דקאמר האומר פ״פ נאמן דאי לאשמועינן דאף ע״ג דאיהו לא אתא לבי דינא וקאמר פ״פ לא כדי לאוסרה עליו אלא להפסידה כתובתה ואם רואה שיחייבו אותו בית דין לפרוע יחזור בו ויאמר בתולה שלימה מצאתי ואפ״ה אסורה עליו דלדבריו הראשונים אנו מאמינים תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו׳ הא קמן דאף ע״ג דרצונו הוא לישא אותה האשה ואין אנו מאמינים אותו לגבי קדושין ותנשא היא לעלמא ואפ״ה אסור בקרובותיה ואפי׳ אם יחזור בו כשיראה שאין אנו מאמינים אותו לגבי קדושי האשה מ״מ לדבריו הראשונים אנו מאמינים ואנו אוסרים לו את המותר לו על פיו. ואין להקשות דילמא הא קמשמע לן דדוקא לאוסרה מהימן ולא להפסידה כתובתה אם כן ה״ל לר׳ אלעזר למימר האומר פ״פ אינו נאמן להפסידה כתובתה ועוד משמע לי דעד דלא ידעינן דר׳ אלעזר מיירי אפילו דלא קים ליה אלא דהוה משמע לן דמיירי בדקים ליה כגון בנשוי לא משתמע לן דר׳ אלעזר קאמר דוקא לאוסרה עליו אלא דה״ה להפסידה כתובתה וכדאמר שמואל לקמן דכיון דקים ליה להפסידה כתובתה מהימן. מיהו לבתר דמשנינן מהו דתימא וכו׳ אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה משוינן חילוקא בינייהו דלהפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה ברורה. ומה שכתב רש״י ז״ל לעיל אבל להפסידה וכו׳ לא מהימן היינו למסקנא ומש״ה אסיק תלמודא דר׳ אלעזר מיירי בדלא קים ליה ודוקא לאוסרה משום דכיון דסתים וקאמר האומר פ״פ וכו׳ אלמא דאפילו בבחור דלא קים ליה מיירי ועוד דה״ל למימר אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא ואם תאמר ודילמא ההיא דקדושין מיירי כשקדשה בעד אחד וכדאותיב לה רבא לרב נחמן התם בקדושין פ׳ האומר וקמשמע לן ר׳ אלעזר דאפילו בדליכא עד כלל נאמן על פי עצמו לאוסרה עליו וכיון שכן מאי פריך עליה דרבי אלעזר ויש לומר הא מוקמינן לה התם בקידושין באומר קדשתיה בפני עדים והלכו להם למדינת הים ומסקנא והלכתא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים הלכך פריך שפיר הכא לר׳ אלעזר כנ״ל:
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בזה] שאסורה עליו כשיש רק ספק אחד? הלא תנינא [שנינו] דבר זה במפורש: האומר לאשה ״קדשתיך״, והיא אומרת ״לא קדשתני״, ואין עדים מצויים לפנינו להוכיח מה באמת אירע — היא מותרת בקרוביו, כגון לאחיו, משום שכפי שהיא אומרת אין לה שום קירבה אליו, והוא אסור בקרובותיה שהרי לפי דבריו קידש אותה, ולכן קרובותיה אסורות עליו. ומכאן שאדם אוסר את עצמו, אפילו כשאין עדים בדבר.
The Gemara asks: If this is a case where there is only one uncertainty, what is it teaching us? We already learned this explicitly: With regard to a man who says to a woman: I betrothed you, and she says: You did not betroth me, and there are no witnesses to corroborate either claim, she is permitted to marry any of his relatives, e.g., his brother, because based on her claim they are not related. And it is prohibited for him to marry her relatives, as based on his claim she is his betrothed. Apparently, one is capable of creating a prohibition for himself without corroborating witnesses.
הכל
(5) מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם דְּוַדַּאי קִים לֵיהּ אֲבָל הָכָא מֵיקָם הוּא דְּלָא קִים לֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara says that it was necessary to teach the case of the claim of virginity, lest you say: There, where certainly it is clear to him that he betrothed her, it is prohibited for him to marry her relatives. However, here, perhaps it is not clear to him that she was not a virgin, as he is not experienced in these matters and is mistaken. Therefore, Rabbi Elazar teaches us that his claim is nevertheless credible and she is forbidden to him.
דודאי קים ליה – שקידשה.
אבל הכא – אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פתח פתוח ואינו כן ולא תיאסר קמשמע לן.
מהו דתימא התם דודאי קים ליה. ואם תאמר ומי לא עסקינן בזרק לה כסף קידושין הוא אומר דקרוב לה והיא אומרת קרוב לו ואפשר דלא קים ליה כגון שהיה קרוב להיות מחצה על מחצה ואפ״ה אסור בקרובותיה ויש לומר מכל מקום קים ליה שהיה לו עסק קדושין עמה אבל הכא אפשר דבתולה שלימה היא וסבור הוא שפ״פ מצא וזהו שכתב רש״י ז״ל דודאי קים ליה. שקדשה. כנ״ל:
אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה. כתב רש״י ז״ל אבל הכא. אימא מתוך שפנוי היה ואינו בקי מיקם הוא דלא קים ליה כסבור שמצא פ״פ ואינו כן ולא תאסר קמ״ל. ואם תאמר והא אמרינן לקמן ההוא דאתא לקמיה דר״נ א״ל פ״פ מצאתי א״ל אסבוה כופרא כו׳ ופריך והא ר״נ הוא דאמר מהימן ומשני כאן בבחור וכו׳ ופרש״י ז״ל בחור לא מהימן ומסבינן ליה כופרא על שמעיז פניו והכא כ׳ הרב ז״ל דאפי׳ בחור מהימן ויש לומר דלקמן מיירי להפסידה כתובתה דלגבי הכי אמרה רב נחמן כדאיתא לקמן בשמעתין ולהכי דוקא בנשוי משום דקים ליה והכא לענין לאוסרה עליו אפי׳ בבחור וכן כתב הרשב״א ז״ל לקמן וז״ל פרש״י ז״ל בבחור אינו נאמן ודוקא להפסידה כתובתה אבל לאוסרה עליו נאמן דאף עפ״י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע״כ. ודע שרש״י ז״ל בעי לפרושי דכי קאמר קמ״ל פירושו קמ״ל דאף על גב דלא קים ליה אסורה עליו דמ״מ הא קאמר דקים ליה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דאין לפרש קמשמע לן דקים ליה דאי בנשוי פשיטא דקים ליה ואי בבחור הא ודאי דלא קים ליה כדאמרינן לקמן אלא ודאי ה״פ קמשמע לן דאסורה עליו אף על גב דלא קים ליה וכגון בבחור דיקא נמי לישנא דתלמודא דקאמר אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה ולא קצר וקאמר אבל הכא לא קים ליה אלמא משמע דמיירי בגוונא דודאי לא קים ליה וכגון בבחור וכדכתיבנא כנ״ל פי׳ לפי׳ רש״י ז״ל ואזיל לשיטתיה ז״ל דר׳ אלעזר דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה כתובתה כיון דבבחור מיירי דלא קים ליה אינו נאמן להפסידה וכדכתיבנא לעיל מיהו הריטב״א ז״ל כתב וז״ל מאי קמשמע לן דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תנינא וכו׳ עד אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ״ל פי׳ קמ״ל דכיון דטוען כן בברי מיקם קים ליה ע״כ. ובשיטה ישנה מצאתי כתוב וז״ל אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה פרש״י ז״ל משום דספק באונס וכו׳ דהא לא משויא ודאי חתיכה דאיסורא וקשיא עליה הא דאמרינן בשמעתין מאי לאו דקא טעין טענת פ״פ לא דקא טעין טענת דמים והא בטענת דמים נמי לא שוי׳ לה אנפשיה אלא ס׳ חתיכה דאיסור׳ אלא ה״פ מיקם הוא דלא קי״ל דשמא הטה ואינו יודע כדאמרינן בהנהו עובדי דלקמן וכ׳ הראב״ד ואפי׳ בנשוי לא כל המקומות שוין ע״כ. ונוסחא אחרת בפרש״י נזדמנה לו:
ודוחים: מהו דתימא [שתאמר] התם [שם] הוא שודאי קים ליה [מוחזק לו] שקידש אותה, ומשום כך נאסרות עליו קרובותיה, אבל הכא [כאן] מיקם הוא דלא קים ליה [שמא הוא עצמו לא ברור לו הדבר] שהיתה בעולה, ושמא לא היה בקי וטעה בכך, ויש כאן כמה סיבות להתיר, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר׳ אלעזר שבכל זאת הוא נאמן לאוסרה עליו.
The Gemara says that it was necessary to teach the case of the claim of virginity, lest you say: There, where certainly it is clear to him that he betrothed her, it is prohibited for him to marry her relatives. However, here, perhaps it is not clear to him that she was not a virgin, as he is not experienced in these matters and is mistaken. Therefore, Rabbi Elazar teaches us that his claim is nevertheless credible and she is forbidden to him.
הכל
(6) וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.
And did Rabbi Elazar say that? But didn’t Rabbi Elazar say: A woman is forbidden to her husband due to adultery, only over matters of jealous warning and seclusion, and as it was in the incident that transpired involving David and Bathsheba? A wife is forbidden to her husband only in a case where he warns her not to seclude herself with a certain man and witnesses testify that she subsequently entered into seclusion with him.
אמר ר׳ אלעזר: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ומקשינן אמאי ספק ספיקא הוא וכול׳ – ופרקי׳ כי אמר ר׳ אלעזר באשת כהן – שהאונס באשת כהן כרצון באשת ישראל, ואין שם אלא ספק אחד, ספק תחתיו ספק מקודם.
ואקשינן תוב האמר ר׳ אלעזר: אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קינוי וסתירה, כמעשה שהיה – פיר׳ אינה נאסרת עליו עד שיקנא לאשתו ותיסתר עם האיש שקינה לה, או כמעשה שהיה. קבלה בידינו שזה המעשה מעשה דוד בבת שבע.
ומי אמר רבי אלעזר הכי – דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה.
קינוי – שאמר לה אל תסתרי עם פלוני.
וסתירה – שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי.
וכמעשה שהיה – דבת שבע.
ומי אמר ר׳ אלעזר הכי והאמר ר״א כו׳ – תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפי׳ לשוייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני׳ דהאומר לאשה קידשתיך אסור בקרובותיה וי״ל דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי׳ ראה אדם שזינתה אשתו רק שלא היה שם עדים לא היתה נאסרת עליו והלכך ממתני׳ לא קשיא ליה מידי דקדשתיך בעדים קאמר דמקדש אפי׳ בעד אחד אין חוששין לקדושיו אבל אהא דאמר ר׳ אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך שפיר.
מאי קמ״ל תנינא פי׳ שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר עליו. האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה פי׳ באמה ובתה ואחותה דשווינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא והיא מותרת בקרוביו פי׳ שהרי אינה מודה בקידושיו ובמס׳ קידושין מוקי לה באומר לה קדשתיך בפני עדים והלכו להם למדינות הים. מהו דתימא התם הוא דודאי קים ליה פי׳ שקדשה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה פי׳ מפני שהוא פנוי ויש לומר בחוצפא בעל ונ״ל כי פתוח היה ואינו כן א״כ לא תיתסר קמ״ל וכ״ש אם טען בעלתי ולא מצאתי דם בנערה שלא בגרה ואינה ממשפחת דורקטי שהוא נאמן לאוסרה עליו שהוא טענה ודאית יותר מפתח פתוח:
ומי א״ר אלעזר הכי פי׳ דאשה מזנה נאסרת ע״פ עצמו והא א״ר אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה. ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא פי׳ אם יש עדים שזינתה שמא אינה נאסרת בלא קינוי והכתיב כי מצא בה ערות דבר. אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד א׳ אלא בשני עדים. וקינוי וסתירה אפילו בע״א. ופתח פתוח מצאתי כב׳ עדים דמי. פי׳ אע״פ שעד אחד נאמן באיסורין. היכא דאמר ליה ע״א אשתך זינתה אינו נאמן שאין דבר שבערוה פחות משנים ואם קינא ונסתרה ובא ע״א יאמר נטמאת נאמן וקורעת כתובתה ויוצאה ואם רוצה לשתות אין משקין אותה. גם אם אמר פתח פתוח מצאתי נאמן על עצמו כשני עדים ושוי אנפשיה חתיכה דאיסורא:
הא דאקשינן, מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה, אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה. פירש רש״י ז״ל: מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו, ובמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, פירוש: שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה.
וקשיא לי טובא, חדא, דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה. ועוד, דהא תנן בסוטה פרק היה מביא את מנחתה (סוטה יח.), ולמה היא אומרת אמן אמן וכו׳ אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קינא לה ממנו, והלא אלו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה, ותנן התם, זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה הוה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים, וזה רחוק מאד. ועוד, הא דאמרינן, ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה וכו׳ ופתח פתוח כשני עדים דמי, למה ליה לאורוכי בלישני כולי האי, לימרי ליה ולטעמיך קנוי אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי. ועוד היא גופא קא קשיא לי, דלפי פירושו של רש״י ז״ל, האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה, דעד שיהיה שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרה ואפילו הוברר לו לבעלה שנבעלה, וכיון שכן, פתח פתוח אף על גב דקים ליה במילתא שפיר1 ובריא לו שנבעלה, מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא. ועוד, לא דמי לשני עדים, דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון, וזו שמא מוכת עץ היא, אי נמי דרוסת איש, שמא נאנסה.
ונראה לי דהכי פירושה: ומי אמר ר׳ אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספק, והאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק, אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה, וכו׳.
1. כן בשטמ״ק. בכ״י מוסקבה 964, מונטיפיורי 89 חסרה מלת ״שפיר״.
אמר רבי אל(י)עזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו. פירש״י ז״ל (ד״ה האומר) כשאין שם טענות דמי׳, כגון שאבד׳ המפה, או כגון שהיא ממשפחת דורקטי(׳), משמע מינה דטעמא דליכא דם, הא איכא דם לא מהימן, וליתא, אלא דבין הכי ובין הכי נאמן לאסרה עליו, כיון דאמרינן דמקים קים ליה מהימן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ודם דאתי מחמת צדדין הוא או דם אחר הוא שהכניסה שם, ואין הדמים ראיה.
ומוקמינן לה באשת כהן או באשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת ג׳ שנים ויום אחד, דבהכי הוי חד ספיקא. וק״ל באשת כהן נמי תרי ספקי נינהו, ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואם תמצא לומר דרוסת איש שמא אין תחתיו. וניחא לן דהא באשת כהן לא הויא ספיקא להתירא שמא אין תחתיו, דאפילו לא היה תחתיו איכא חששא לאיסורא שמא נבעלה לפסול לה, אפילו לר״ג בדלא טענה, הילכך ליכא ספק ספיקא להיתירא.
אלא אי קשיא הא קשיא באשת ישראל שקדשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הא ודאי ספק ספיקא הוא, ספק דרוסת איש וספק מוכת עץ, ואם תמצא לומר דרוסת איש, שמא באונס שמא ברצון. וי״א מוכת עץ פיתחה סתום, וכיון דקא טעין פתח פתוח לא סגיא דלאו דרוסת איש היא.
ומיהו אכתי ק״ל הא דאמרינן לקמן (בע״ב) מאי לאו דטעין פתח פתוח, לא דקא טעין טענת דמים, אלמא דבטענות דמים נמי נאמן לאסרה עליו, ובהא ודאי ספק ספיקא הוא כדאמרן. וי״ל דהכי קאמר דקא טעין טענת דמים ובאשת כהן, דבהא ליכא אלא חדא ספיקא כדאמרן. אבל בירושלמי (בפרקין ה״ז) אמרו שהפתח פתוח בין בעץ בין באדם, ואפשר דמוכת עץ לא שכיחא, והיינו דלא קא חיישינן לה, והכי אמרינן בירושלמי בריש פרק ב׳ וחשו לומר שמא מוכת עץ היא, לא חשו לדב׳ שאינו מצוי, ואע״ג דאמרינן לקמן (לו, ב) כולהו חבוטי מיחבטן, איפשר דלאו משום מילת׳ דשכיחא, אלא משום דאמר סומכוס (שם) דסומ׳ אין לה טענת בתולים, ופרישנא טעמיה משום דמיחבטא, ופרכינן כיון דחיישת להא לחבטא ניחוש נמי לאידך ומאי שנא, ומפרקינן כולהו רואות ומראות לאמן זו אינה רואה ואינה מראה לאמה, ותו דהא איכא רבנן דלית להו האי סברא אפילו בסומה, אי נמי איפשר דהא דפרקינן התם כולהו רואות ומראות, כלומר כולהו רואות ולא שכיחא להו חבטא נפיש׳ כולי האי, וכי אתי להו מראות לאמן ותרתי קאמר זו אינה רואה ושכיחא לה וכן אינה מראה לאמה.
ומיהו אכתי קשיא דהא תרי ספקי הוא, שמא קודם שתגדיל, ואם תמצא לומר אחר שהגדיל, שמא באונס שמא ברצון, אבל מקמי הכי בין באונס בין ברצון שריא, דקיימא לן (יבמות סא, ב) פיתוי קטנה אונס הוא, ואיכא דאמר דכלהו חדא ספק הוא, ספק אונס ספק רצון. ואפשר דלא חשיב ספק ספיקא אלא בגדולה שנתקדשה, דאיכא למימר שמא לא זנתה באיסור כלל, אם זנתה בשאין תחתיו, ואם זנתה לאיסור בעצמה, שמא לא זנתה באיסור לבעלה שמא לא היה אלא באונס, אבל זו ודאי זנתה באיסור לעצמה, ליכא כלל אלא חדא ספקא אם זנתה באיסור לבעלה אם לאו.
מי אמר ר׳ אלעזר הכי, והאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכמעשה שהיה, ותיסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הואי. ועוד מי אסרוה על דוד, דאלו היה ראוי שתאסר על אוריה על דוד נמי היתה אסורה, דקיימא לן (סוטה כז, ב) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
ומי אמר רבי אלעזר הכי. יש תמהין דמעיקרא פרכינן מאי קמ״ל והשתא פרכינן ומי אמר ר׳ אלעזר הכי ולאו תמיהא היא דלעיל פרכינן ממתני׳ מאי קמ״ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר׳ אלעזר הכי דר׳ אלעזר אדר׳ אלעזר ותו דלעיל פרכי׳ מאי אשמועי׳ דנאמן לאסור עליו כיון דברי לו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לבית דין לאוסרה עליו אליבא דרבי אלעזר כיון דלא הוה קנוי וסתירה. וזה פשוט. הריטב״א ז״ל:
עוד כתב הריטב״א ז״ל וז״ל והא דאמרינן ומי אמר ר׳ אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו ע״כ. משמע דאפילו כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוה קשיא ליה היכי מתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ״ד שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא ודאי אין אוסרה אלא ביאתה ועוד מאי קאמר ליה וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזרת הכתוב הוא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קנוי וסתירה ועוד מאי מהדר ליה ופ״פ כשני עדים והא מנא ליה לכך הנכון דה״ק ומי אמר רבי אלעזר הכי דמשום פ״פ בעלמא תאסר עליו מכיון דאיכא חדא ספיקא מיהת והא אמר ר׳ אלעזר שאין האשה נאסרת על בעלה בב״ד בשום ספק אלא על עסקי קנוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, לא עדי זנות שהעידו שזנתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקנוי וסתירה אלא ה״ק קינוי וסתירה אין עדי בעילה לא דחיישינן שמא באונס הוה והא היאך אפשר והא ודאי כל שהעידו שנבעלה פשיטא דמתסרא ומסתמא ברצון הוה דאנוסה קול אית לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש אלא לאו ה״ק כו׳ פ״פ כשני עדים דעלמא דבעילה דשני עדים דעלמא נמי מיתסרא כל זמן ששותקת או שמכחישתו ע״כ. וכן פי׳ הרא״ה ז״ל וכדבעינן למכתב בס״ד:
וז״ל הרשב״א ז״ל הא דאקשינן מי אמר ר׳ אלעזר הכי והאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כו׳. פרש״י ז״ל מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי פירוש שהרי דבר ברור לו שנבעלה וקשיא לי טובא חדא דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי (יש) עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה ועוד דהא תנן בסוטה פרק (המביא) היה מביא את מנחתה [יח א׳] ולמה היא אומרת אמן אמן כו׳ אמן עם איש זה אמן עם איש אחר והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קנא לה ממנו והלא אילו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה ותנן התם זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים זה רחוק מאד. ועוד הא דאמרינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא אלא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה כו׳ ופ״פ כשני עדים דמי למה ליה לאורוכי בלישניה כולי האי לימא ליה וליטעמיך קינוי אין עדים לא ופ״פ כשני עדים דמי ועוד היא גופא קא קשיא לי דלפי פירושו של רש״י ז״ל האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה דעד שיהא שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרא ואפי׳ הוברר לו לבעלה שנבעלה וכיון שכן פתח פתוח אף ע״ג דקים ליה במילתא שפיר וברי לו שנבעלה מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא ועוד לא דמי לשני עדים דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון וזו שמא מוכת עץ היא אי נמי דרוסת איש שמא נאנסה ונ״ל דה״פ ומי אמר ר׳ אלעזר הכי דאשה אינה נאסרת על בעל׳ בספק אלא בספק הבא ע״י קינוי וסתירה וכמעשה שהיה כו׳ ותסברא כו׳ הא לא קשיא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוי קינוי וסתירה ולא אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אלמא אינה נאסרת בספק דאע״ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי ואילו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד מ״מ אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל וכיון שאפי׳ הודה דוד בב״ד שבא עליה לא היתה נאסרת על אוריה דבר תורה דאין דבר שבערוה פחות משנים אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל כך היתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכ״ע שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי כך היה דעתו של מקשה ואקשינן וליטעמיך קנוי וסתירה אין כלומר וליטעמיך שאתה מפרש הא דר׳ אלעזר כצורתה אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפי׳ ע״י בעילה בעדים וברצון דהא אינה נאסרת על בעלה קאמר דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה אלא ע״כ הא דר׳ אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מחסרא וה״ק אין האשה נאסרת בספק וכיון דתרצת לה תריץ הכי אלא אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים דמעידין דודאי נבעלה ונאסרת וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי דאף ההיא נמי בודאי נאסרת חשבינן לה דרגלים לדבר ופ״פ נמי כשני עדים דמי כלומר אסורה כאילו איכא שני עדים דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור כענין עד א׳ על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר. והא דאמרינן אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה לאו קושיא היא דקשיא לן על אוקמתין אלא פירושא דסיומא דמימרא דר׳ אלעזר היא דר׳ אלעזר אדכורי מדכר במימריה מעשה שהיה ואתיא לפרושה דה״ק ר׳ אלעזר ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה דרגלים לדבר היתה לו ואם כן אף לדוד תאסר התם אונס הוה ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו והשתא נמי לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה ס״ד דכיון דידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה כנ״ל. עכ״ל הרשב״א. ואגמור כל מה שכתבו המפרשים בשמעתא זו ושוב אבאר שמעתין על פי דרכו של רש״י ז״ל והתוספות ז״ל באר היטב בסיעתא דשמיא:
וז״ל הרא״ה ז״ל מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה וכו׳. ותסברא מעשה שהיה וכו׳ ועוד מי אסרוה על דוד דאילו היה ראוי שתאסר על אוריה גם על דוד היתה אסורה דקי״ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הא לא קשיא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה כלומר על הספק אלא על עסקי קנוי וסתירה שאף על פי שהוא ספק אסורה לפי שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה אבל עדי סתירה היו שם דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבית שראו כשנסתרה ואף על פי כן לא נאסרה על דוד ומינה דלא איתסרא על אוריה דאילו איתסרא עליו ה״ה דאיתסרא לדוד כדאמרן אבל ליכא לפרושי ולא איתסרא על אוריה דהא אוריה לא הספיק כדי לאסרה עליו וכ״ת ולדוד אמאי לא מיתסרא דהא קים ליה במילתא דאילו קים ליה לאוריה כה״ג מיתסרא. זו ודאי שאלה היא והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה בית דין ה״ה דהכא נמי מצו מקשו לה אלא דעדיפא ליה האיך דאקשי מכל מקום קשיא קינוי וסתירה אין פ״פ לא כלומר דקאמר דלא מתסרא מספיקא לעולם אי לאו בספיקא דקינוי וסתירה ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא וליטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כלומר דקינוי וסתירה הוא דאסר לה ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסרת על הספק כשאינה טוענת כי הא אלא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים כדמקנא לה ונסתרה שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה ופ״פ כב׳ עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד כיון דמשום טענת פ״פ קים ליה ואסרינן ליה כל שכן הכא דהא הוה קים ליה במילתיה ואילו קים ליה לאוריה כותיה ודאי מיתסר עליה. התם אונס הוה ואף על גב דהוה מזיד כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל דבדידיה תליא מילתא והא דאמרינן ואם תאמר וכו׳ לאו לישנא דרבי אלעזר הוא דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמר והא ליתא דלא אתיא שפיר לפום לישנא דר׳ אלעזר דאמר וכמעשה שהיה אלא לפום האי אוקמתא דאמרן ר׳ אלעזר ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ולא כמעשה שהיה אמאי דקאמר וכמעשה שהיה קאי אאין האשה נאסרת והשתא מפרשינן אמאי לא איתסרא וכמעשה שהיה ומהדרינן משום אונס הוה מ״ה נר״ו. עכ״ל הרא״ה ז״ל.
והרא״ה והריטב״א ז״ל אזלי בחדא שיטתא בכולא שמעתא והרשב״א ז״ל בפירוש וליטעמיך פליג עלייהו עיין עלייהו:
וכ׳ הריטב״א ז״ל עוד ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה פי׳ דקס״ד דה״ק על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקושיין מקינוי דאילו סתירה ודאי היה ביה. ועוד מי אסרוה על דוד ואילו היתה אסורה על אוריה בעלה כך היתה אסורה על דוד דכל שאסורה לבעל אסורה לבועל אלא ודאי לא נאסרה לאוריה דכיון דלאוריה לא ידיעא מילתא אף ע״ג דידיעא לדוד ואילו ידיעא הכי לאוריה הוי מיתסרא עליה מ״מ איסורו של בועל באיסורו של בעל תליא וכל שלא נאסרה לבעל מאיזה טעם דלהוי לא מתסרא לבועל הכי ס״ל השתא ולקמן לא ס״ל הכי דשיילינן מפני מה לא אסרוה ואפשר דהשתא נמי לא סבירא ליה הכי דלא בעינן השתא מפני מה לא אסרוה משום דקא בעינן לסיומי כוליה מילתא מעיקרא וזהו יותר נכון. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסרא אף על גב דדוד הוה ידע שזנתה לא איתסר כיון דמכל מקום לא היתה אסורה לבעלה. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. תימא מאי מקשה שהרי לא היתה אסורה לבעלה כיון שלא היו שם עדים ולבועל נמי שריא אף על גב שידע בודאי שזנתה כדהוה אמרינן מעיקרא דלא הוה קינוי וסתירה ולא איתסר. י״ל דמעיקרא הוה סלקא דעתין שהאיסור תלוי בקינוי וסתירה שאינה אסורה אלא על ידי התראה ואפילו אם ידע דודאי נבעלה אבל השתא שאין האיסור תלוי אלא בבעילה לבד שידע שודאי דוד הוה ידע שנבעלה ואסורה לבעל גם לדוד היתה אסורה שהרי אם ידע אוריה כמו שידע דוד היתה אסורה לו וכשם שאסורה לבעל קרינא בה. ור״ש ז״ל פירש וכו׳ ע״כ:
עוד כתב הריטב״א ז״ל אי משום הא לא קשיא דה״ק אין האשה נאסרת כו׳. עד ממעשה שהיה פי׳ לא דמתרצינן לישנא דמימר׳ דרבי אלעזר אלא דמפרשינן דהאי וכמעשה שהיה אמאי דאין האשה נאסרת קאי דמייתי לראיה כדחזינן במעשה שהיה שלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי. ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה פי׳ לאו קושיא היא על אוקמתיה דהא לכ״ע איכא לשיולי ותו דאוקמתיה מוכרחת היא אלא לשיולי הוא דשיילינן לכ״ע לברורי מילתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל רש״י פי׳ מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים יש בדבר ונראה מפירושו דקאי אהא דפרקי׳ ופ״פ כשני עדים ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי בודאי לא שכב עמה דוד בפני עדים. ור״י ז״ל פי׳ כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד דהא ודאי הוי דבר ברור ונהי דלא מיתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי הוא שתיאסר על דוד וכל שכן למאי דאסיקנא דפ״פ כעדים דמי דלאו דוקא עדות בעינן דהכא הא איכא דבר ברור שנבעלה לדוד. התם אונס הוה פי׳ דאע״ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה ולא מתסרא לבעל לא מתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי ואם תאמר והא לעיל אמרינן דמשום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא איתסרא ויש לומר דלעיל ה״ק דאילו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנין לומר שהיה באונס שהרי רגלים לדבר אבל לפי שלא היה שם קינוי וסתירה היו נאמנין לומר שהיה באונס ולא נאסרה כנ״ל. ואי בעית אימא כי הא דאמר ר׳ שמואל בר נחמני וכו׳ פי׳ לאו למימרא דלהוי הא טעמא דר׳ אלעזר דהא לא שייך בלישניה כלל אלא פי׳ פירוקא אחרינא עבדינן למאי דאמרינן מפני מה לא אסרוה דהא לכ״ע קשיא כדפי׳ ולר׳ אלעזר מיפרק טפי בפירוקא קמא ולדידן מפריק מדר׳ שמואל. עכ״ל הריטב״א ז״ל.
הרי הצעתי לפניך מה שכתבו המפרשים ז״ל:
ועתה אפרש שיטת רש״י ז״ל והתוספות ז״ל ואיברא ודאי דס״ל לתוספות ז״ל דהוה משמע ליה למקשן מלישנא דר׳ אלעזר דקאמר אין האשה נאסרת וכו׳. דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר ויליף דבר דבר מממון וכן כתב הרא״ש ז״ל וכדבעינן למכתב לקמן בס״ד מיהו לשון רש״י ז״ל מצינן לפרושי דה״ק מי אמר ר׳ אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה פי׳ דאם בא אחד לבית דין ואמר שאשתו זנתה ושוב נתחרט ואמר שקר היה ושם רע הוא שהוציא עליה מחמת שהקדיחה תבשילו וכיוצא בזה נימא שכבר נאסרה ושוב לא אהני חרטתו כלום והאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת וכו׳ פי׳ נאסרת על ידי בית דין מיהו לשון אשה מזנה שכתב הרב ז״ל לא דייק שפיר אלא כמו שפירשו לשונו המפרשים ז״ל ומכל מקום הכין משמע לי פירושא דשמעתא הא כתיבנא לעיל דמימרא דר׳ אלעזר משתמע בתרי אנפי או דקאמר נאמן לאוסרה עליו פי׳ דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואי אתי לבית דין ואמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עלי נאמן לאוסרה עליו ואף על פי שיחזור בו אחר כך כבר היא אסורה עליו דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הכין מצינן לפרושי מימרא דר״א ומה דדייק הריטב״א ז״ל דלא קתני על עצמו וכדכתיבנא לעיל לאו דיוקא הוא. א״נ דה״ק האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ולמאי אהניא נאמנותו לאוסרה עליו והיינו דקתני עליו ולא על עצמו וכדדייק הריטב״א ז״ל. פי׳ דאיהו כד אתי לבית דין לא קאמר אלא פתח פתוח מצאתי ולא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בפי׳ אלא דקאמר פתח פתוח מצאתי סתם ואפשר דרצונו אינו אלא להפסידה כתובתה ולא לאוסרה עליו א״נ דקאמר בפי׳ פתח פתוח מצאתי ואין לה כתובה ומיהו אין רצונו לאוסרה עליו וכי אמרי ליה בית דין דאינו נאמן להפסידה כתובתה חוזר בו ואומר בתולה שלימה היתה ואפ״ה קאמר ר׳ אלעזר דהרי היא אסורה עליו ובהאי לישנא בתרא ריהטא כולה שקלא וטריא דשמעתא וכדבעינן למכתב בס״ד:
עוד כתבנו לעיל בשם הריטב״א ז״ל דר׳ אלעזר תרתי קמ״ל וכו׳. והכי נמי נפרש לשיטת רש״י ז״ל דר׳ אלעזר תרתי קמ״ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פ״פ מצאתי ועוד דמיתסרא בהכי ואילו לא בעי רבי אלעזר לאשמועינן אלא דמיתסרא בהכי ה״ל למימר המוצא פתח פתוח אסורה עליו ולמה ליה למימר האומר פ״פ נאמן וכן אי לא בעי לאשמועינן אלא דנאמן לומר פ״פ מצא ולכל מידי הוה ל״ל האומר פ״פ מצאתי נאמן ותו לא ואי אתא לאשמועינן דאינו נאמן להפסידה כתובתה הוה ליה למימר האומר פ״פ מצאתי אינו נאמן להפסידה כתובתה אלא ודאי תרתי בעי לאשמועינן דנאמן למימר פ״פ והכין הוא קושטא דמילתא דנבעלה ועוד בעי לאשמועינן דכיון דמחזקינן ליה שנבעלה על פיו היא אסורה. ובהאי ריהטא שפיר כולה שקלא וטריא דשמעתא וה״פ דשמעתא מעיקרא פריך ואמאי ספק ספקא וכו׳ לברורי אי פירושא דמימרא דר׳ אלעזר היינו דנאמן לאוסרה עליו דאיהו גופיה אסרה עליו ושווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאנפא קמא דכתבינן ובהכי ניחא דאפילו הויא ספק ספקא הרשות בידו לאסור על עצמו דבר המותר בכיוצא בזה דמ״מ הרי ספק יש בדבר וכיון שכן אף על פי ששוב יחזור בו כיון שאסרה על עצמו ואמר בב״ד הרי היא אסורה עלי נאסרת עליו כבר והרי היא חתיכה דאיסורא עליו ומשני לא צריכא באשת כהן פי׳ שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפירוש פשיטא דאסורה הילכך לא מתפרשא מימרא דרבי אלעזר באנפא קמא אלא באנפא בתרא ומיירי באשת כהן א״נ באשת ישראל וכו׳ דליכא אלא חדא ספיקא ופריך מאי קמ״ל תנינא וכו׳ פי׳ אכתי רצה המקשה לפרושי מימרא דר׳ אלעזר באנפא קמא וס״ד דמקשן דילמא להכי מוקי לה באשת כהן א״נ באשת ישראל וכו׳ דליכא אלא חדא ספקא משום דאינו בדין דמשום דאתא לב״ד ואמר פ״פ מצאתי והרי היא אסורה עליו דתיאסר עליו אף על גב שחוזר בו עכשיו כיון דהויא ליה ס״ס אבל בדליכא אלא חדא ספקא ואיהו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא הא ודאי דאסורה עליו ולהכי פריך מאי קמ״ל תנינא שמא יתרץ לו דמימרא דר׳ אלעזר אינו ענין להך מתני׳ כלל דר׳ אלעזר אתא לאשמועינן דאפילו הויא ספק בדבר הרי היא אסורה עליו כיון דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואסרה עליו בפי׳ בבי דינא ובאנפא קמא אבל לאנפא בתרא לא מצינן לתרוצי הכי דע״כ ר׳ אלעזר תרתי קמ״ל חדא דנאמן הבעל במאי דקאמר פתח פתוח מצאתי ועוד דמתסרא בהכי וכדכתבינן בסמוך ואחידושא קמא פרכינן מאי קמ״ל תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו וכדפירש״י ז״ל פי׳ אפילו נודה לך דמתסרא בהכי אכתי קשיא מאי קמ״ל במאי דקאמר האומר פ״פ נאמן תנינא שאדם נאמן על עצמו לאסור לו את המותר על פיו והילכך לא ה״ל למימר אלא המוצא פ״פ אסורה עליו וחשב המקשן דבהכי יפרש לו בפי׳ מימרא דר׳ אלעזר באנפא קמא ולא יקשה מדר׳ אלעזר אדר׳ אלעזר דהכא קאמר נאמן לאוסרה דאיהו גופיה שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובאידך מימרא קאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת עליו וכו׳ פי׳ על ידי בית דין אבל השתא דלא משני ליה דפירושא דמימרא דר׳ אלעזר באנפא קמא אלא דמשני ליה מהו דתימא התם ודאי דקים ליה וכו׳ אלמא דפירש דמימרא דר׳ אלעזר היינו באנפא בתרא דכתיבנא וה״ק האומר פ״פ מצאתי נאמן והרי בודאי נבעלה ולמאי הויא נאמנותו לאוסרה פירוש כיון דודאי נבעלה הרי היא אסורה עליו וב״ד יאסרו אותה עליו ותרתי קמ״ל וכדכתבינן ואחידושא קמא פריך מאי קמ״ל תנינא וכדכתיבנא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר׳ אלעזר הכי וכו׳ פי׳ דכיון דאמרת דמשום דבעל מהימן לומר פתח פתוח מצאתי הרי היא אסורה עליו אלמא דאשה מזנה נאסרת על פי בעלה וכתבו התוס׳ ז״ל וז״ל ומי אמר ר׳ אלעזר וכו׳ תימא דהשתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני׳ דהאומר לאשה קדשתיך וכו׳ וי״ל דס״ל למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי׳ ראה אדם שזנתה וכו׳ והילכך ממתני׳ לא קשיא ליה מידי דקדשתיה בעדים קאמר וכו׳, ע״כ. וא״ת ואדר׳ אלעזר נמי מאי פריך דילמא דוקא היכא דראה אדם שזנתה אשתו בלא עדים הוא דלא נתסר עליו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים אבל הכא להכי אסרינן לה עליו משום דטענת פתח פתוח לא מיקרי דבר שבערוה ומהמנינן ליה דמצא פתח פתוח ואסרינן לה משום דמספקא לן דילמא זינתה תחתיו בעדים אף על גב דאיכא לאקשויי דהרי כאן כמה ספקות מכל מקום מדר״א אדר״א לא תיקשי להדיא וי״ל לכך כתבו התוס׳ אבל אהא דאמר ר׳ אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דפתח פתוח מצא פריך שפיר פי׳ דמאי דמהימנת ליה לומר דפתח פתוח מצא מיקרי שפיר דבר שבערוה דהא מש״ה קא אסרת ליה עליה וה״ל כמי שראה אשתו שזנתה. ומכל מקום קשה קצת דהא ודאי סברא זרה היא לומר שהרואה את אשתו כשהיא מזנה שתהא מותרת לו ואם כן היכי פריך תלמודא ומי אמר ר׳ אלעזר הכי והאמר ר׳ אלעזר וכו׳ דפריך אהא דר׳ אלעזר דשמעתין אדרבה ה״ל לאקשויי איפכא מהא דר׳ אלעזר דהכא לאידך דר׳ אלעזר וי״ל דלהכי נמי כתבו התוס׳ ז״ל אבל אהא דאמר ר׳ אלעזר וכו׳ פי׳ דהא קמן מאידך דר׳ אלעזר משמע דאפילו הרואה את אשתו מזנה שהיא מותרת לו והיכי קאמר ר׳ אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח דהויא מילתא דלא קים ליה שפיר וכדמשני תלמודא. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שכתב בתשובותיו וז״ל כתבו התוס׳ דס״ל שאין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו ראה אדם שזנתה וכו׳ וכיון דכן הוא מאי הוה מקשה מאי קמ״ל תנינא האומר לאשה קדשתיך וכו׳ שאני התם דקדשתיה בעדים קאמר ואפשר לומר בדוחק דתרי מקשנים הוי. ע״כ:
עוד כתב וז״ל ותו איכא למידק במאי דכתבו התוס׳ תימה השתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתני׳ דהאומר לאשה קדשתיך וכו׳. ומאי קושיא דהשתא דקאמר המקשן ומי אמר ר׳ אלעזר הכי כבר ידע דשאני התם דודאי קים ליה אבל הכא איכא למימר דמיקם לא קים ליה ואף על גב דכתבינן לעיל דתרי מקשנים הוו אפ״ה לא קשיא ליה מתני׳ דהאומר קדשתיך כו׳ וצ״ע, ע״כ. וקושיא זו השניה לא ידעתי מהו דהכי פריך תלמודא מי אמר ר׳ אלעזר דנאמן אפילו היכא דקים ליה כגון בנשוי והאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת וכו׳ אלמא מדסתים וקאמר אין האשה נאסרת אלמא בכל גוונא אפילו קים ליה כגון בנשוי אין האשה נאסרת ומעתה תיקשי הא דתנן האומר לאשה קדשתיך דלא משנינן לעיל מאי דפרכינן מאי קמ״ל כו׳ אלא משום דמוקמינן דר״א בפנוי וכמ״ש רש״י וכדכתבינן לעיל אבל נשוי היינו האומר לאשה קדשתיך א״נ יש לי לתרץ בענין אחר דמדאמר ר״א אין האשה נאסרת וכו׳ משמע דלעולם אינה נאסרת ואפילו קאתי לבי דינא וקאמר פתח פתוח מצאתי והרי היא אסורה עליו דאיהו גופיה שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלא מהימן וכיון שכן תקשי ליה מתני׳ דהאומר לאשה קדשתיך דלא אתי למיסר עליו קרובות אלא לישא אשה ואנן לא יהבינן ליה איתתא ואסרינן עליה קרובות דכך לי ההיא דאומר לאשה קדשתיך אף על גב דקים ליה כיון דלא אתי אלא לישא האשה כמו ההיא דהכא אף על גב דלא קים ליה כיון דקא אתי להדיא לשווייה הך איתתא עליו חתיכה דאיסורא ואף על גב דאנן לא כתבינן הכי לעיל אלא אמרינן דנאסרת משמע על ידי בית דין מכל מקום מלשון התוס׳ משמע כדכתבינן כנ״ל. וקושיא הראשונה נמי ליתא ולאו כדתריצנא לעיל דאחידושא קמא פריך מאי קמ״ל תנינא ואחידושא בתרא פריך ומי אמר ר׳ אלעזר הכי דהא כתבו התוס׳ דאהא דאמר ר׳ אלעזר דנאמן בלא עדים לומר דמצא פתח פתוח פריך והא אמר ר׳ אלעזר כו׳ אלא כנ״ל תירוצא דמילתא דודאי ר׳ אלעזר סבירא ליה דאם ראה אדם שזנתה אשתו דודאי נאסרת עליו וזה יסוד דינו אלא שהוסיף וקאמר דאפילו האומר פתח פתוח מצאתי נאמן ואתוספת זה פריך לעיל מאי קמ״ל פי׳ אי קושטא דמילתא הוא דהביאה גורמת האיסור ולא העדים פשיטא נמי דהאומר פתח פתוח נאמן ולמה לך למנדי מעיקר דינא היה לך לומר הרואה שזנתה אשתו נאסרת עליו דפשיטא דנאמן כדתנן האומר לאשה קדשתיך ושוב פריך איסוד דינו דס״ל בע״כ דהביאה גורמת האיסור ומי אמר ר׳ אלעזר הכי כו׳ והילך לשון הרא״ש מי אמר ר׳ אלעזר הכי והאמר ר׳ אלעזר כו׳ תימה דמעיקרא פריך ליה מאי קמ״ל תנינא דמילתא דפשיטא היא דמצי לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא [והדר פריך היכי מצי למיסר אנפשיה. י״ל דבלאו הך מילתא דר׳ אלעזר פשיטא ליה דמצי לשווי אנפשיה חתיכה דאיסורא] אבל ס״ד דר׳ אלעזר קאמר דאין אשה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא בקינוי וסתירה ואפילו ראה שזנתה אינה נאסרת עליו משום דכתיב כי מצא בה ערות דבר וילפברן דבר דבר מממון הילכך פריך ליה אפילו זנתה תחתיו אמאי אסירא ליה כיון דליכא עדים ושני ליה וליטעמיך כו׳ אלא ע״כ לא אתא למעוטי עדים הכי נמי לא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי דכיון דקים ליה, ע״כ. הא קמן דפריש הרב ז״ל דעיקר פירוש התוס׳ אתא לתרוצי דלא לפלוג המקשן מדידיה לדידיה אלא שהתוס׳ חזקו קושייתם באופן אחר כדי שלא נדחוק לומר בדרך דחיה שני מקשנים הם ומיהו בפירוש התוס׳ מתורץ יפה וזה החכם נראה נדחק ללא צורך:
נחזור לשיטתנו ופריך והא אמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת כו׳. פירוש קס״ד דמקשן דרבי אלעזר ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דאף על גב דהויא על פי עצמו נאסרה ודע דר׳ יוסי ס״ל קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי וכתב ספר המצות דלא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כרבי יוסי ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם והילכך אפשר דקינוי וסתירה דקאמר ר׳ אלעזר היינו כר׳ יוסי ואפשר לדייק כן מלשון רש״י שכתב קינוי. שאמר לה אל תסתרי עם פלוני. וסתירה. שבאו עדים שנסתרה עמו אחר קינוי. הא קמן שלא הזכיר הרב ז״ל הכא עדים בקינוי ולקמן בתירוץ כתב ז״ל וקינוי וסתירה. אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה כו׳ אלמא משמע כדכתבינא ומאי דקאמר כן הרב ז״ל וסתירה שבאו עדים כו׳ אחר קינוי לאו דעדים קא מסהדי שהיה אחר קינוי דלשתמע דעדים ידעו מהקינוי אלא ה״ק הרב שבאו עדים שנסתרה עמו וקא מסהדי בזמן שהיה אחר הקינוי שקינא לה כפי דבריו א״נ דאיהו אמר מקדמת דנא שהוא קינא לאשתו מפלוני ושוב באו עדים שנסתרה עמו ומכל מקום על פי עצמו מיקרי שהרי לא קינא לה בפני עדים והילכך אם נפרש קינוי וסתירה דקאמר ר׳ אלעזר כדעת ר׳ יוסי אתיא מאי דס״ד למקשן שפיר דר׳ אלעזר ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וסתירה דהויא על פי עצמו ונאסרה ואפילו אליבא דחכמים דסברי דבעי קינוי בפני עדים וכן פסק הרמב״ם בפ״א מה׳ סוטה דקינוי הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם פלוני כו׳ מכל מקום על ידי עצמו מיקרי דאילולא קינוי שקינא לה אפילו היו באו עדים שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה לא היתה נאסרת ודע דקיי״ל קינא לה בפני עדים וראה אותה שנסתרה עם זה שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו וכן פסק הרמב״ם ובזה תתפרש נמי פירוש המקשן שפיר ומיהו למאי דס״ל לרש״י והתוס׳ דס״ד דמקשן דאפילו ראה אשתו שזנתה ממש לא מתסרא עליו כל שכן בכה״ג לכך לא פירש רש״י כן כנ״ל. ואכתי צריך לדייק מאי על עסקי דקאמר ר׳ אלעזר לא היל״ל אלא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ואפשר דאתא לרמוזי בזמן שהסוטה נוהגת דאם קינא לה ונסתרה בפני עדים ושוב ראה אותה הוא עצמו בלא עדים שנבעלה עם אותו שקינא לה אינה שותה ונאסרת עליו דומיא דמאי דפרש״י לקמן גבי עד אחד ואף על גב דס״ד דמקשן דר׳ אלעזר ס״ל דאפילו ראה אותה שנבעלה אינה נאסרת היינו בלא קינוי וסתירה והיינו עיקר פשטיה דמימרא דר׳ אלעזר לדעת המקשה. ופריך תלמודא ותסברא מעשה שהיה כו׳ ופירכיה היינו לשיטת המקשן דר׳ אלעזר מיירי באיסור על פי עצמו מיהו לשיטת התרצן דמוקי לה באיסור על פי אחד אין כאן קושיא כלל וכדבעינן למכתב בס״ד ואפשר שזהו שכתב רש״י ותסברא. דהכי אמר רבי אלעזר, ע״כ. פי׳ דקשיא ליה לרש״י ז״ל מאי האי לישנא דתסברא דקאמר הא אכתי לא סבר מידי אלא דמייתי מימרא דר״א כמו שאמרה איהו ועוד היכי תליא מאי דאקשי מדר׳ אלעזר אדר״א בהאי קושיא אפילו תימא דקשיא האי סיומא דלישניה דר׳ אלעזר דקאמר וכמעשה שהיה אכתי קושייתו מדר׳ אלעזר בדוכתיה קאי ולזה יש לתרץ דהכי פריך ליה דמדפריך ומי אמר ר׳ אלעזר הכי והאמר ר׳ אלעזר משמע דהך מימרא עיקר ומינה אקשינן למימרא דשמעתין ולהכי פריך ותסברא כו׳ והך מימרא עיקר אדרבה איפכא היה לך לאקשויי מימרא דשמעתין לאידך מימרא דבלאו הכי נמי איכא לאקשויי עלה והילכך ודאי לא אמרה רבי אלעזר מעולם ואפשר לדייק כן מלשון רש״י שכתב ותסברא. דהכי אמר ר׳ אלעזר. ומיהו במאי דנכתוב לקמן בס״ד דייק טפי שפיר לשון רש״י ותסברא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה כתב רש״י מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי. פי׳ דאלו סתירה ודאי היתה שם ואזיל לשיטתיה ז״ל שכתב לקמן מפני מה לא אסרוה. על דוד שהרי הרבה עדים ידעו, ע״כ. דאילו לשיטת התוס׳ אפשר לומר דאפי׳ סתירה לא היתה בפני עדים והכי פריך תלמודא מעשה שהיה בקינוי וסתירה הוה פי׳ מאן לימא לן דהיה שם קינוי וסתירה דילמא אפילו סתירה בעדים לא היתה שם. ולזה יש לתרץ דהשלוחים ואנשי הבית חשיבי אפילו כעדי ביאה ולא בעינן קינוי לכך פריך ועוד מי אסרוה פי׳ על אוריה ולא קאי על דוד כדפריך לקמן מפני מה לא אסרוה דקאי על דוד וכדפרש״י משום דאפילו תימא דאסרוה על דוד אכתי לא אתי שפיר לישנא דוכמעשה שהיה דהא עיקר מימרא דר׳ אלעזר בבעל איירי וכדקתני אין האשה נאסרת על בעלה ועלה קאי וכמעשה שהיה. ומשני הא הכי קאמר כו׳ לשון הא לא קשיא לא דייק שפיר דהא בלישניה דר׳ אלעזר תו ליכא קושיא כלל דמאי דמקשינן מדרבי אלעזר אדר׳ אלעזר אינה מסוג קושיות אלו והילכך לשון הא לא קשיא לא דייק ואפשר דלהכי כתב רש״י הא לא קשיא. כלומר משום האי קושיא לא תדחייה לר׳ אלעזר. פי׳ דלגבי דיחוייא מימרא דר׳ אלעזר כל הקושיות הם בסוג דהכי נמי צריכין לדחויי הא דר״א כי היכי דלא תיקשי מדידיה אדידיה ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה קינוי וסתירה אין פ״פ לא פי׳ אע״ג דלא נלמוד מהתם היכא שראה אשתו שזנתה מכל מקום נלמוד דפתח פתוח לא דהא פתח פתוח נמי לא ראה שזנתה אלא דחייש שמא זינתה והכי נמי גבי אוריה הרי השלוחים ידעו בדבר וכשידע אוריה בדבר יחוש דומיא דפתח פתוח אלא ודאי מדלא איתסרא עליו שמע מינה פתח פתוח לא ואף על גב דליכא למילף מהתם אלא דפתח פתוח לא מ״מ כייל ר׳ אלעזר וקאמר אין האשה נאסרת כו׳ פי׳ דאין האשה נאסרת כלל על פי עצמו ואפילו ראה אשתו שזנתה דס״ל מעשה שהיה כראה אשתו שזנתה דמיא ופריך עליה וליטעמך קינוי וסתירה אין עדים לא פי׳ לדידך דאמרת דכי קאמר ר׳ אלעזר וכמעשה שהיה היינו דממעשה שהיה אנו למדין שלא תאסר על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה א״כ מהתם נמי נלמוד שלא תאסר אפילו יש עדים שזנתה דהא מעשה שהיה עדים הרבה ידעו וכמ״ש רש״י לקמן והא ודאי לא מצינן למימר הכי דהא כתיב כי מצא בה ערות דבר ואם תשיב דוקא בכגון עדי ממון בעינן ובמעשה שהיה לא ראו כמכחול בשפופרת ודילמא אה״נ דעדים כה״ג לא ליתא דהא כתיב והיא לא נתפסה אסורה ומדתליא מילתא בהיא לא נתפסה אלמא משמע דכל היכא דרגלים לדבר כי התם בסוטה ולא נתפסה אסורה והכא בדוד ודאי רגלים לדבר היו ואם תשיב לי דהתם אונס הוה א״כ לא נלמוד ממעשה שהיה כלל והיכי קאמרת ממעשה שהיה אנו למדין, ע״כ. כנ״ל לפרש לשיטת רש״י. ומעתה לא תיקשי מאי דקשיא להרשב״א והריטב״א כדכתבינן לעיל ומיהו לשיטת התוספות דמפרשו דכי פריך לקמן מפני מה לא אסרוה לא בעי למימר דהרי היו עדים בדבר וכדכתב רש״י ז״ל אלא דה״ל כפתח פתוח הילכך לא מצינן לפרושי הכי וא״כ קשיא להו קושית הריטב״א ז״ל דמאי קאמר וליטעמיך קינוי וסתירה וכו׳ לימא ליה אנא הכי קא אמינא דגזרת הכתוב היא דאפילו נבעלה ודאי לא מתסרא עליו עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה לכך תירצו התוספות ז״ל דהכי קאמר קינוי וסתירה אין עדים לא אלא מאי אית לך למימר דהא דרבי אלעזר לאו כללא הוא דאתא למימר דלעולם אינה נאסרת אלא בקנוי וסתירה אלא דלא אתא למעוטי עדים ה״נ דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמי כיון דקים ליה והיינו על דרך מאי דפריך הרשב״א ז״ל וכדכתבינן לעיל ומיהו לפרש״י ז״ל ניחא טפי וכדכתיבנא. אלא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה וכו׳ פי׳ לאו כדקס״ד דר׳ אלעזר ה״ק אין האשה נאסרת על פי עצמו אלא על עסקי קינוי וכו׳ וכדפריך לדעת המקשן דהא ודאי כל שידע הבעל בבירור שזנתה כגון שראה הוא שנבעלה פשיטא ודאי דנאסרה אבל כללא דר׳ אלעזר הוי היכא דהבעל אינו יודע הדבר ובעינן לאסור עליו את אשתו על פי אחר להכי קאמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה כשאינו יודע הדבר אלא מפי אחרים אלא דוקא בשני עדים אבל בעד אחד לא וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי דכיון דיש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אפילו אין בטומאה אלא עד אחד נאמן והרי היא אסורה עליו ולא תשתה ומעתה ממילא משמע דפתח פתוח כשני עדים דמי שהרי דבר ברור לו שנבעלה וכל היכא דטעין כמאן דברירא ליה אע״ג דמיירי בבחור דלא קים ליה כיון דאיהו טעין בברי פשיטא ליה לר׳ אלעזר דודאי אסירא וכללא דר׳ אלעזר היינו היכא דבעינן לאוסרה עליו על פי אחד והשתא לא נצטרך לפרושי דכי קאמר ר׳ אלעזר וכמעשה שהיה דפירושו היינו ממעשה שהיה דשפיר מצינן לפרושי וכמעשה שהיה כפשטיה והכי קאמר אין האשה נאסרת אלא בשני עדים ולא בעד אחד וכמעשה שהיה שהיו עדים בדבר ואילולי שהיה באונס א״נ כדר׳ שמואל בר נחמני דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כו׳ היתה נאסרת עליו ולא נקט וכמעשה שהיה אלא לדוגמא בעלמא והיינו לאשמועינן דא״צ עדים שיראו כמכחול בשפופרת אלא כל שידעו העדים הדבר בבירור כעין מעשה שהיה שהיו עדים הרבה שידעו פי׳ השלוחים שהלכו בשבילה וכמו שכתוב בשיטה וכן כתב הרא״ש ז״ל וז״ל מפני מה לא אסרוה פי׳ לחודיה הרי הרבה עדים ידעו יש מקשים וכי דוד היה שוכב עמה בפני עדים ומפרשים כך מפני מה לא אסרוה על דוד והלא ידע כשבא עליה ואף על פי שלא היתה אסורה לאוריה כיון דליכא עדים אסורה מיהא לבועל שאין איסור הבועל תלוי באיסור הבעל. ולי נראה דאינו קשה דכיון דדוד שלח אחריה ונתייחד עמה בעדים אמרינן כה״ג הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ע״כ. וכיון שכן קאי וכמעשה שהיה אעדים ואין אנו צריכים לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה אבל למאי דס״ד דמקשן דר׳ אלעזר ה״ק אין האשה נאסרת על פי עצמו ולא מדברי עדים כלל לא מצינן לפרושי וכמעשה שהיה אלא ממעשה שהיה דהא מעשה שהיה לא היה יודע אוריה דבר וידיעתו של דוד אינו אוסרתה על אוריה הילכך ע״כ צריך אתה לפרש וכמעשה שהיה ממעשה שהיה והיינו דפריך לדעת המקשן ותסברא פי׳ דהכא אמר ר׳ אלעזר אין האשה נאסרת על פי עצמו דאם כן לא מצי קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת אלא אמאי דקאמר אלא על עסקי קינוי וכו׳ מעתה קשיא מעשה שהיה בקינוי וסתירה וכו׳ ומשני דשפיר קאי אמאי דקאמר אין האשה נאסרת והכי קאמר אין האשה כו׳ ממעשה שהיה כו׳ כן נראה לי פירושא דשמעתא לדעת רש״י והתוס׳ ז״ל ואתה המעיין הפוך בה ותשכח בה עוד טוב טעם ודעת ותן לחכם ויחכם עוד:
בתוספות בד״ה האומר וכו׳ וי״ל דרבי׳ חננאל גריס איפכא וכו׳ כך בוגרת פעמים יש לה דמים פעמים אין לה דמים עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל ואפ״ה תלינן לקולא משום דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת ווסתה וכו׳ ע״ש וקשיא לי מ״ש דלא תלינן בדם מכה אע״פ שיש לה מכה בוודאי אפ״ה קי״ל דאין תולין במכתה אא״כ יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם ואפילו שלא בשעת וסתה אין תולה והכא נמי הרי אין יודעת בודאי שיש לה דם בתולים. ולענ״ד ליישב משום דדם בתולים ה״ל קורבא דמוכח שהרי דם בתולים בא ממקום קרוב דאפי׳ ע״י העראה יוצא דם בתולים כדאיתא לקמן בדוכתי טובא משא״כ דם נדות בא מן המקור שהוא רחוק אע״ג דקי״ל בפ׳ לא יחפור דף כ״ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתבו שם התוס׳ דאפי׳ בקורבא דמוכח ע״ש שאני התם שאין ההוכחה אלא מחמת הקורבא משא״כ הכא הוי הוכחה גמורה כיון שהדם בא בשעת תשמיש מוכח שהוא דם בתולים והארכתי בזה בתשובה ודו״ק:
ושואלים מצד אחר: ומי [והאם] אמר ר׳ אלעזר הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר׳ אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בזנות אלא על עסקי קינוי (שהזהיר אותה לבל תיסתר עם פלוני) וסתירה (שהעידו עדים שנסתרה עמו אחר הקינוי), כפי שמפורש בפרשת סוטה, שקודם קינא לה שלא תיסתר עם איש אחר ואחר כך נסתרה, וכמעשה שהיה בדוד ובת־שבע?!
And did Rabbi Elazar say that? But didn’t Rabbi Elazar say: A woman is forbidden to her husband due to adultery, only over matters of jealous warning and seclusion, and as it was in the incident that transpired involving David and Bathsheba? A wife is forbidden to her husband only in a case where he warns her not to seclude herself with a certain man and witnesses testify that she subsequently entered into seclusion with him.
הכל
(7) וְתִסְבְּרָא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּקִינּוּי וּסְתִירָה הֲוָה וְעוֹד מִי אַסְרוּהָ.
And how can you understand it in that manner? Was the incident that transpired with jealous warning and seclusion? Furthermore, did the Sages render Bathsheba forbidden to her husband? Had she been forbidden to her husband, she would have also been forbidden to David, based on the following principle: Just as an adulteress is forbidden to her husband, she is also forbidden to her paramour.
ואקשי׳ ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה? – כלומר, וכי היו עדים שקינא לה הבעל או עידי סתירה מי הוו.
[ו]עוד מי אסרוה? – הלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ולמה לא אסרוה?
ותסברא – דהכי א״ר אלעזר מעשה שהיה מי הוה ביה קינוי.
ועוד מי אסרוה – על אוריה דאילו נאסרה על אוריה נאסרה אף על דוד דקיימא לן (סוטה דף כז:) כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.
(ז-ח) ותסברה וכו׳, הא לא קשיא. הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה. ולא אסרוה על דוד, ואלו הייתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (סוטה כו:), אלמא אינה נאסרת בספק, דאע״ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי, ואלו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה, מכל מקום אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל, וכיון שאפילו הודה דוד בבית דין שבא עליה, לא הייתה נאסרת על אוריה דבר תורה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל. כך הייתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכולי עלמא, שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה, אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל, ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, כך הייתה דעתו של מקשה.
ותחילה תוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שהמעשה שהיה, בקינוי וסתירה הוה [היה]? ועוד, מי אסרוה [האם אסרו אותה] את בת־שבע על בעלה? והלא אילו נאסרה על בעלה, היתה נאסרת גם על דוד, שכשם שאסורה על בעלה אסורה גם על בועלה!
And how can you understand it in that manner? Was the incident that transpired with jealous warning and seclusion? Furthermore, did the Sages render Bathsheba forbidden to her husband? Had she been forbidden to her husband, she would have also been forbidden to David, based on the following principle: Just as an adulteress is forbidden to her husband, she is also forbidden to her paramour.
הכל
(8) הָא לָא קַשְׁיָא הָכִי קָאָמַר אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה מִמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּלָא הֲוָה קִינּוּי וּסְתִירָה וְלָא אִיתַּסְרָא מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא קִינּוּי וּסְתִירָה אִין פֶּתַח פָּתוּחַ לָא.
That is not difficult, as this is what Rabbi Elazar is saying: The fact that a woman is forbidden to her husband due to adultery only over matters of jealous warning and seclusion is derived from the incident that transpired involving David and Bathsheba, as there was no jealous warning and seclusion, and therefore she was not forbidden to her husband. In any case, it is difficult, as the statements of Rabbi Elazar are contradictory. It may be inferred: By means of jealous warning and seclusion, yes, a man renders his wife forbidden to him; by means of the claim that he encountered an unobstructed orifice, no, he does not render her forbidden.
הא לא קשיא – כלומר משום הא קושיא לא תדחייה לרבי אלעזר.
הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ממעשה שהיה – ממעשה דבת שבע אנו למדין כן שלא היה שם קינוי וסתירה ולא אסרוה.
הא לא קשיא, הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה. כלומר על הספק, אלא על עסקי קנוי וסתירה, שאע״פ שהוא ספק, אסורה, לפי שרגלים לדבר שהרי קינה לה ונסתרה.
ממעשה שהיה דלא הוה קינוי וסתירה, אבל עדי סתירה היו שם, דהכי סתמא דמילתא שהיו שם מבני הבית שראו כשנסתרה, ואף על פי כן לא נאסרה על דוד, ומינה דלא איתסרה על אוריה, דאלו איתסרה עליו הוא הדין דאיתסרה לדוד כדאמרן. אבל ליכא לפרושי ולא איתסר על אוריה, דהא אוריה לא הספיק כדי לאסרה עליו. וכי תימא ולדוד אמאי לא איתסר, דהא קים ליה במילתא, דאלו קים ליה לאוריה כי האי גונא הוי מיתסרה, זו ודאי שאלה היא, והיינו דמקשינן לקמן ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, ובדין הוא דהכי נמי מצי מקשי לה, אלא דעדיפא ליה מקשי.
מ״מ קאמר קינוי וסתירה אין פתח פתוח לא. כלומר דקאמר דלא מיתסרה מספיקא לעולם, אי לאו בספיקא דקינוי וסתירה, ובכללא דידיה פתח פתוח דספק נמי הוא.
רש״י בד״ה הא לא כו׳ לר״א ה״ק כו׳ וסתירה ממעשה כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה ואב״א כו׳ כדאמרינן בירושלמי אונסא יש לו קול והשתא כו׳ כצ״ל:
בא״ד דאינה מוכת עץ ספק באונס כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כי הכי קאמר [כך אמר], כך צריך לפרש את הדברים: אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ודבר זה אנו למדים ממעשה שהיה בבת־שבע, שלא הוה [שלא היה] שם קינוי וסתירה ולכן באמת לא איתסרא [נאסרה]. מכל מקום קשיא [קשה] לעניינינו על דברי ר׳ אלעזר, שהרי לשיטתו רק על ידי קינוי וסתירה אין [כן] נאסרת האשה על בעלה, אבל כשאומר ״פתח פתוח״ — לא!
That is not difficult, as this is what Rabbi Elazar is saying: The fact that a woman is forbidden to her husband due to adultery only over matters of jealous warning and seclusion is derived from the incident that transpired involving David and Bathsheba, as there was no jealous warning and seclusion, and therefore she was not forbidden to her husband. In any case, it is difficult, as the statements of Rabbi Elazar are contradictory. It may be inferred: By means of jealous warning and seclusion, yes, a man renders his wife forbidden to him; by means of the claim that he encountered an unobstructed orifice, no, he does not render her forbidden.
הכל
(9) וּלְטַעְמָיךְ קִינּוּי וּסְתִירָה אִין עֵדִים לָא.
The Gemara rejects that inference: And according to your reasoning, that the statement of Rabbi Elazar restricts to jealous warning and seclusion the manner in which a husband can render his wife forbidden, infer: By means of jealous warning and seclusion, yes, a man renders his wife forbidden to him; by means of the testimony of two witnesses that she engaged in adulterous relations, no, he does not render her forbidden. That cannot be so, as clearly two witnesses establish her as one who committed adultery and render her forbidden to her husband.
עדים לא – בתמיה אפי׳ יש עדים שזינתה שמא אינה נאסרת בלא קינוי והא כתיב (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר ועוד הא לא נתפשה אסורה.
ואקשינן, ולטעמיך קינוי וסתירה אין. כלומר, לטעמיך שאתה מפרש הא דרבי אלעזר כצורתה, אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפילו נבעלה ברצון ובעדים, דהא אין האשה נאסרת קאמר, דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה. אלא על כרחיך הא דרבי אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מיחסרא והכי קתני אין האשה נאסרת בספק, וכיון1 דתירצת לה תריץ הכין אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, דמעידים דודאי נבעלה ונאסרת, וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי, דאף היא נמי כודאי נאסרה חשבינן לה, דרגלים לדבר.
1. כן בכ״י מונטיפיורי 89 ובשטמ״ק. בכ״י מוסקבה 964: ״דכיון״.
ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא. כלומר ספק דקינוי וסתירה הוא דאסר להו, ולאו ספק דעדים כגון ראוה עדים שנבעלה ואינו יודע אם באונס אם ברצון אינה נאסרת על הספק כשאינה טענת כי האי.
בד״ה קינוי וסתירה אין עדים לא ה״נ דלא כו׳ כיון דקים ליה עכ״ל תקנו בזה כיון דהמקשה נמי ידע דעל ידי עדים ודאי נאסרת מההיא דקדשתיך ופתח פתוח בלא עדים הוא א״כ מאי קמשני ליה ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא כו׳ דהא פתח פתוח לא דמי ליה לעדים וכמ״ש התוספות לעיל ולזה קאמרי דה״ק כיון דר״א סבר דקים ליה ואינו משקר בטעות אין חילוק בין עדים לפתח פתוח כיון דודאי קים ליה על ידי פתח פתוח שנבעלה ה״ל כעדים ודקאמרינן אין דבר שבערוה פחות מב׳ היינו בדלא קים ליה לבעלה שנבעלה ודו״ק:
ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה רוצה לדייק שדברי ר׳ אלעזר באו לצמצם ולומר שבכל אופן אחר אינה נאסרת, וכי תדייק ותאמר כמו־כן כי על ידי קינוי וסתירה אין [כן] אוסרים אשה על בעלה, אבל עדים שבאים ומעידים שנבעלה — לא?! והרי אז ודאי זונה היא, ואסורה!
The Gemara rejects that inference: And according to your reasoning, that the statement of Rabbi Elazar restricts to jealous warning and seclusion the manner in which a husband can render his wife forbidden, infer: By means of jealous warning and seclusion, yes, a man renders his wife forbidden to him; by means of the testimony of two witnesses that she engaged in adulterous relations, no, he does not render her forbidden. That cannot be so, as clearly two witnesses establish her as one who committed adultery and render her forbidden to her husband.
הכל
(10) אֶלָּא הָכִי קָאָמַר האֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ בְּעֵד אֶחָד אֶלָּא בִּשְׁנֵי עֵדִים ו וְקִינּוּי וּסְתִירָה אֲפִילּוּ בְּעֵד אֶחָד נָמֵי וּפֶתַח פָּתוּחַ כִּשְׁנֵי עֵדִים דָּמֵי.
The Gemara explains: Rather, this is what Rabbi Elazar is saying: A woman is not rendered forbidden to her husband through the testimony of one witness. Rather, she is rendered forbidden only by means of the testimony of two witnesses who testify that she engaged in adulterous relations. And if there was jealous warning and seclusion, she is rendered forbidden even by means of the testimony of one witness as well, if he comes after the husband warned his wife and testifies that she engaged in adulterous relations. And the legal status of the claim: I encountered an unobstructed orifice, is like that of two witnesses, and it renders her forbidden even without jealous warning and seclusion.
ותריצנה הכי: אין אשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים. וקינוי וסתירה אפילו בעד אחד. ופתח פתוח כשני עדים דאמי.
אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד – דיליף (סוטה דף ג:) דבר דבר מממון.
וקינוי וסתירה – אם יש עדים שקינא לה ויש עדים שנסתרה אחר קינוי.
אפי׳ בעד אחד – אפי׳ אין בטומאה אלא עד אחד נאמן דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה ואמר מר (סוטה ב:) כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים וקאמר רחמנא עד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפשה אסורה שרגלים לדבר שזינתה שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה ומהשתא לא תקשי לך דרבי אלעזר דפתח פתוח לאוסרה על עצמו כשני עדים דמי שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה.
פתח פתוח נמי כשני עדים דמי. כלומר, אסורה כאלו איכא שני עדים, דכיון שהיא [אינה]1 מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור, כענין עד אחד על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר.
1. מלת ״אינה״ מופיעה בשטמ״ק בשם הרשב״א, אך לא בכ״י מונטיפיורי 89, מוסקבה 964.
אלא ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים בר מקינא לה ונסתרה, שאם יש עד אחד שנטמאת אסורה, דרגלים לדבר שהרי קינה לה ונסתרה, ופתח פתוח כשני עדים דמי שהרי בידוע שנבעלה.
ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד, כיון דמשום טענת פתח פתוח דקים ליה, אסרינן לי׳, כל דכן הכא דהא הוי קים ליה במילתאי, ואלו קים ליה לאוריה כוותיה וודאי מיתסרא עליה.
אלא מן ההכרח לפרש כי הכי קאמר [כך אמר] ר׳ אלעזר: אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד, אלא בשני עדים שנבעלה, ואם היה קינוי וסתירה — אפילו בעד אחד שבא אחר כך והעיד שזינתה נמי [גם כן] נאסרת. ואפשר לומר לפי זה כי פתח פתוח כשני עדים דמי [נחשב], ואין צריך קינוי וסתירה.
The Gemara explains: Rather, this is what Rabbi Elazar is saying: A woman is not rendered forbidden to her husband through the testimony of one witness. Rather, she is rendered forbidden only by means of the testimony of two witnesses who testify that she engaged in adulterous relations. And if there was jealous warning and seclusion, she is rendered forbidden even by means of the testimony of one witness as well, if he comes after the husband warned his wife and testifies that she engaged in adulterous relations. And the legal status of the claim: I encountered an unobstructed orifice, is like that of two witnesses, and it renders her forbidden even without jealous warning and seclusion.
הכל
(11) וְכִי תֵּימָא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה מִפְּנֵי מָה לֹא אֲסָרוּהָ הָתָם אוֹנֶס הֲוָה וְאִיבָּעֵית אֵימָא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן
And if you would say with regard to the incident that transpired involving David and Bathsheba: For what reason did the Sages not deem her forbidden, when clearly David committed adultery with a married woman? The Gemara answers: There it was rape, and she did not engage in intercourse willingly. And if you wish, say instead that the Sages did not deem her forbidden, as that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said:
ואם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה? התם אנוסה היתה – ומותרת לבעל, וכל מקום שאינה נאסרת לבעל כך אינה נאסרת מן התורה [ל]בועל.
איבעית אימא – מעשה זה לא היה בה דבר איסור כי לא יצא אוריה עד שנתן לה גט ומגורשת היתה, כדשמואל בר נחמני דאמר: גט כריתות היה נותן לאשתו כל היוצא למלחמת בית דוד, וכדתאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. ויש אומרים מעשה היה שטען פתח פתוח ולא אסרוה עליו. ודחינן לה ופרקינן הני פירוקי.
מפני מה לא אסרוה – פירש הקונטרס והלא אותו מעשה בעדים הוה ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ״מ לא ראו כמכחול בשפופרת שבפני בני אדם לא שמש ונראה לר״י לפרש וא״ת דפתח פתוח כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד דדוד היה יודע בודאי שנבעלה ואע״פ שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא היה אותו צדיק לוקחה לו לאשה.
וא״ת מפני מה לא אסרוה – פרש״י שהרי כמה עדים ידעו בדבר. ומנין לו לרש״י שידעו עדים שבאו עליה. ואין צורך לעדים דעל דוד קאמרינן, אמאי לא אסרוה עליו, והיכי קימה, דכיון דאיהו ידע בה כעדים דמי.
ומדאמרינן אונס הוא – שמע מינה שאפילו הוא מזיד והיא אנוסה, מותרת לבועל כשם שמותרת לבעל, והכל תלוי באשה.
והא דאמרינן, אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה. לאו קושיא הוא דקשיא לן על אוקמתין, אלא פירושה דסיומא דמימרא דר׳ אלעזר היא, דר׳ אלעזר אדכורי אדכר במימריה מעשה שהיה, ואתי לפירושה דהכי קאמר ר׳ אלעזר, ואם תאמר, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, דרגלים לדבר הייתה לו, ואם כן אף לדוד תאסר. התם אונס הוה, ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו. והשתא נמי, לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה סלקא דעתיה, דכיון שידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה, כן נראה לי.
התם אונס הוי, ואע״ג דהוא מזיד, כל זמן שאינה אסורה לבעל אינה אסורה לבועל, דבדידי׳ תליא מילתא, והאי דאמרינן וא״ת, לאו לישנא דר״א הוא, דאם כן משמע דתהוי פירכא לפום מאי דקאמרי, והא ליתא, דלא אתי׳ שפיר לפום לישנא דר״א דאמר וכמעשה שהיה, אלא לפום האי אוקימתא דאמרן, ר״א ה״ק אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עיסקי קנוי וסתירה ולא כמעשה שהיה, ואמאי דקאמר וכמעשה שהיה אאין האשה נאסרת קאי, והשתא מפרשי׳ אמאי לא איתסר כמעשה שהיה, ומהדרי׳ משום דאונס הוי, מ״א נ״ר.
ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי׳ על תנאי מעכשיו אם לא ישוב מן המלחמה בשוב שאר עם הצבא, ולא היו אומר אם מתי, כדי שלא תהא צריכה לעידי מיתה, ובודאי כיון דהאי לישנא קאמרי אם לא ישוב, ולא קאמרי׳ אם מתי, תו לא בעי מעכשיו, דהא מיפטרן ממה נפשך דאי לא מאית גט מחיים הוא, ואי מאית הא מיפטרא במיתת הבעל, ולא היו צריכין ליכתב מעכשיו אלא משום יבם, דאי לאו מעכשיו אע״ג דמיפטר׳ מבעל במיתתו נפלה קמי יבם. ואע״ג דהא הדר אורי׳, לא שמי׳ מתי׳, דלא הוה קאמרי אלא אסוף המלחמה. מיהו קשיא לן דהא קיימא לן (גיטין עג, א) מה היא באותן הימים הרי היא כאשתו לכל דבר, י״ל דהא אליבא דרבנן דאמרי מגורשת לכל דבר, ובלבד שימות, ור׳ יהודה סבר לה כהאי לישנא קמא דאמרינן אונס הוה. אי נמי אפשר דלא פליגי אלא במתנ׳ מהיום אם מתי או במתנה מחיים. והא דאמרינן התם (ב״מ נט, א) שהיו אומרים לו דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, מלבינים היו פניו, דהא לא סגיא בלאו הכי, דלא אתא אספק אשת איש, דמי יימר דמיית, דהא לא קים ליה.
אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה.
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 1]
(יא) וא״ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה – פי׳ לאו קושיא על אוקימתא דהא לכ״ע איכא לשיילה ותו דאוקימת אקומתא מוכרחת היא אלא שיילי דמשיילינן לכ״ע לברורי מלתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל פי׳ רש״י ז״ל מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים בדבר ונראה מפרושו דקאי אהא דפרקינן ופתח פתוח כשני עדים דמי ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי ודאי לא היה שוכב עמה דוד בעדים ור׳ יוחנן ז״ל פירש כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד ונהי דלא אתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי היה שנאסר על דוד וכ״ש למאי דאסיקנא דפתח פתוח כעדים דמי דעדות לאו דוקא כדפירש דהא הכי איכא דבר ברור שנבעלה לדוד.
התם אונס הוא – פירוש דאע״ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה לא מתסרא לבעלה לא מיתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי וא״ת הא לעיל אמרי׳ משום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא מתסר וי״ל דלעיל ה״ק דאלו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנים לומר שהיה באונס ולא נאסרה.
ואב״א כהא דאמר שמואל בר נחמני – פי׳ לאו למימרא דלהוי האי טעמא כר״א דהא לא שייך בלישנא כלל אלא פרוקי אחריני עבדי׳ למאי דאמרינן מפני מה אסרו לו דהא לכ״ע קשיא כדפרשינן ולר״א מפרק בפרוקי קמא ולדידיה מפרק מדאמר שמואל.
גמ׳ התם אונס הוה כו׳. נ״ב והא דקאמר לעיל ראיה ממעשה שהיה הכי קאמר אין נאסרה אלא בקינוי וסתירה כלומר דליכא למימר אונס הואי דהא קינא לה ונסתרה וראיה ממעשה כו׳ דלא הוה קינוי ומש״ה לא אסרוה דהוה אונס ואח״כ מסיק ואב״א והוא מדברי סתם התלמוד שחולק על ר״א ודו״ק ויש אומרים דהכל הוא מדברי ר״א רק שהתרצן הוא מגיה אותו ומתקנו כפי הענין ואין זו מן הסוגיא דהוה ל״ל חסורי מחסרא וגם אינו מן הדרך להגיה הרבה ולחסר בדברי אמורא אלא הכי קאמר לחוד ועוד דהאי וכי תימא דקאמר אינו קשה לדברי ר״א דהכא אלא אפתח פתוח דלעיל כמו שפירשו התוס׳ וא״כ אי אפשר לומר ולפרש שהכל מגיה התרצן בדברי ר״א דהכא ודו״ק. (עיין במהרש״א):
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה האומר פ״פ מצאתי כו׳. הביאו דר״ח ז״ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש״א ז״ל דאפ״ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ״מ נמי לענין דם מכה בכה״ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:
תוספות בד״ה האומר פ״פ מצאתי כו׳. הביאו דר״ח ז״ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש״א ז״ל דאפ״ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ״מ נמי לענין דם מכה בכה״ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:
בד״ה לא צריכא באשת כהן וא״ת ונוקמי בחזקת שהיא כשרה לכהונה וכו׳ אע״ג דספק זונה ילפינן מספק סוטה והתם לא מוקמינן לה אחזקת היתר שאני התם דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ואע״ג דכל ספק טומאה ברה״י ילפינן מסוטה ולא מוקמינן אחזקת טהרה היינו משום דמסוטה גמרינן לגמרי כמ״ש התוספת בריש פ״ק דנדה משא״כ ספק זונה נהי דילפינן מסוטה מקרא דוהיא לא נתפשה אפ״ה לא ילפינן מסוטה ממש דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר תדע מדמקשה הכא בשמעתין ואמאי ספק ספיקא הוא ואילו בספק טומאה דילפינן מסוטה לא מהני ספק ספיקא כדאיתא במשנה מסכת טהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפילו עד מאה ספיקות ברה״י טמא וכמ״ש התוספות טעמא דמלתא בפ׳ חזקת הבתים דף נ״ה וע״כ היינו כדפרישי׳. ואכתי איכא למידק מאי מקשה התוספת נהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ״ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר כדאיתא ביבמות דף ל״א וכן כתבו הפוסקים דמהאי סוגיא דיבמות מוכח דאפי׳ באיסור והיתר לא אזלינן בתר חזקת היתר כמו שהאריך בעל פר״ח בי״ד סי׳ כ״ט ע״ש. וא״כ שפיר קאמר ר״א נאמן לאוסרה עליו מיהא מדרבנן ולכאורה היה נראה לי דמשמע להו להתוספות דע״כ דאמר נאמן לאוסרה עליו היינו מדאורייתא דאי מדאוריית׳ שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך למימר דשויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא היכא דליכא עדים כדאשכחן בעידי כיעור דאע״ג דלרוב הפוסקים בדאיכא עידי כיעור מפקינן לה מבעלה אפ״ה היכא דליכא עדים והבעל בעצמו ראה דבר מכוער לא מיתסרא כמ״ש הרא״ש ז״ל ביבמות פרק כיצד אלא דאפשר שאין הנדון דומה לראיה. ועוד דסתימת לשון התו׳ כאן לא משמע דנחתי להכי ועוד שהרי בדיבור הסמוך מוכח מדברי התוס׳ דר״א אוסרה מדרבנן באשת ישראל דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת היתר דרובא דברצון לא אמרינן אלא מדרבנן וא״כ באשת כהן נמי איכא למימר דר׳ אליעזר לא קאמר דאסורה אלא מדרבנן. לכך נלע״ד דפשיטא להו להתוס׳ דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים ומוקמינן לה אדאורייתא דמהני חזקת היתר כדאשכחן לקמן דף י״ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר׳ יהושע דאית ליה אין אפטרופוס לעריות וע״כ היינו משום דאיכא חזקת היתר לא מפקינן לה מבעלה. ומה שהחמירו בשבויה היינו משום דרוב כו׳. וא״כ הכא לענין פתח פתוח דלא שייך אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו לתוספות שאין לחכמים להחמיר אפילו משום מעלה דיוחסין ומה שהחמירו באשת ישראל בחד ספיקא היינו משום דרצון הוי רוב מדרבנן לגבי אונס כמ״ש התוס׳ בסמוך כנ״ל בשיטת התוס׳. אבל אכתי קשיא לי טובא על קושית התוספ׳ האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפוק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואם תמצא לומר אינה תחתיו אפ״ה שמא זינתה לפסול לה שפוסלה לכהונה וכמ״ש התוספות להדיא לקמן בגיטין דף פ׳ דאפילו לר׳ גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולין היינו היכא דאמרה ברי דלכשר נבעלתי אבל בשותקת אסורה. ול״ל דאכתי מקשו התוספות דהוי לן למישרי מיהא אפילו באשת כהן ברוב כשרין אצלה. הא ליתא דבטענת פתח פתוח לא שייך לומר כן דשמא נבעלה בשדה דרוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו״ם נינהו וביאת עכו״ם פוסלתה מכהונה ועוד דלמא אזלה איהי לגבי הפסול דהו״ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא לקמן. ובשלמא לשיטת הרמב״ם והרמב״ן והר״ן וסייעתם דהא דקיי״ל ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א״כ איכא למימר דנהי דאמרינן ספק ספיקא לקולא היינו משום דהו״ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שריא וא״כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן ספק ספיקא דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי וכיון שכתבנו דלהוציא אשה מבעל׳ אוקמוה אדאורייתא אתי׳ שפיר קושית התוס׳ אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר. אלא התו׳ ורש״י לא סביר׳ להו הא מלתא דהרמב״ם וסייעתו אלא ס״ל דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא כמ״ש כל הפוסקים ואין להאריך כאן וכמבואר אצלינו בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות א״כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דאמרינן ספק ספיקא לקולא כ״ש דלהחמיר יש לאסור בתרי ספיקי לאיסורא. והנלע״ד מתוך זה דהתוס׳ סברי דלעולם לא אמרינן ספק ספיקא היכא שהוא נגד החזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל וכשיטת בעל משאת בנימין הביאו הט״ז והש״ך בי״ד סי׳ ק״י אלא שכתבו שם בשם הרשב״א ז״ל דאפילו היכא דאיכא חזקת איסור מקילין בספק ספיקא וכן הכריע בעל פרי חדש סי׳ הנ״ל וא״כ קשה כ״ש דאית לן להחמי׳ בתרי ספיקי לאיסורא אע״ג דאיכא חזקת היתר ולענ״ד דברי התוס׳ כאן מסייעין לשיטת המשאת בנימין ואין להאריך כאן יותר ולקמן דף י״ד גבי רבן גמליאל אלים ליה וברי ושמא נאריך עוד מזה בעזה״י ודוק היטב ועדיין צ״ע:
קונטרס אחרון
בא״ד ממה שהקשו בתוספות דנוקי בחזקת היתר לבעלה באשת כהן אע״ג דלכאורה איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף שקודם אירוסין זינתה אפ״ה איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה לקרוב או לכותי ועבד דביאתן פוסלתה לכהונה והיה נ״ל להכריח מכאן דשיטת התוספות דלא אמרינן ס״ס נגד החזקה וא״כ אי הוה חשבינן להך חזקת היתר חזקה גמורה תו לא הוי מהני ס״ס אף להחמיר וכמו שאבאר עוד לקמן ועיין בפנים:
בא״ד ממה שהקשו בתוספות דנוקי בחזקת היתר לבעלה באשת כהן אע״ג דלכאורה איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף שקודם אירוסין זינתה אפ״ה איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה לקרוב או לכותי ועבד דביאתן פוסלתה לכהונה והיה נ״ל להכריח מכאן דשיטת התוספות דלא אמרינן ס״ס נגד החזקה וא״כ אי הוה חשבינן להך חזקת היתר חזקה גמורה תו לא הוי מהני ס״ס אף להחמיר וכמו שאבאר עוד לקמן ועיין בפנים:
בא״ד וי״ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף עכ״ל. וקשיא לי הא איכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וכיון דהיא עכשיו בעולה כמו כן היתה בעולה קודם שנתארסה ואע״ג דחזקת הגוף עדיף טפי מ״מ כיון דאיכא נמי חזקת היתר הו״ל תרתי חזקה להיתרא וחדא חזקה לאיסורא וחדא במקום תרתי לאו מידי היא כדאיתא בריש נדה ובקדושין דף ע״ט גבי קידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דאמר רב הרי בוגרת לפניך וקיי״ל כרב ובשמעתין דהכא נמי קיי״ל כר״א דליכא מאן דפליג. ולכאורה היה נראה בזה דהתוספת קיימי בשיטת הרשב״א שכתבו התוספ׳ בשמו סוף פרק המדיר ד׳ ע״ה ע״ב דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף וה״נ חזקת היתר לא חשיבא כלל. אלא דא״כ לא הוי מקשה בגמ׳ מידי מעיקרא והא ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולמאי דפרישית אין תחתיו לא הוי ספק כלל דאוקמה אחזקת הגוף אם לא שנאמר דסברת התוספ׳ דלגבי ספק ספיקא לא מהני חזקת הגוף וזה לא יתכן למאי דפרישית בסמוך דע״כ סברת התוספות דלא אמרינן ספק ספיקא אפילו לגבי חזקת היתר דאל״כ אין מקום לקושייתם דנוקמי בחזקת היתר דהאיכא תרי ספיקי לאיסורא אע״כ דלא חיישינן לתרי ספיקי כלל גבי חזקת היתר העומד לנגדו ואפילו לקולא אמרינן הכי כ״ש דאין לנו לומר ספק ספיקא להקל גבי חזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר. ויש ליישב בדוחק דאפ״ה הוי ספק ספיקא כיון דאיכא נמי סברא דהרי בעולה לפניך דנהי דבחד ספיקא חזקת הגוף עדיף אפ״ה הוי שפיר תרי ספיקי אלא דכל כי האי לא הו״ל לתוספת לסתום אלא לפרש וצ״ע גדול ליישבו ודוק ועיין מה שאכתוב לקמן בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ולקמן בס״פ המדיר אפרש יותר בעזה״י:
קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא״ד וי״ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף והקשיתי לשאול דאיכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וה״ל חדא במקום תרתי דלאו מידי הוא הבאתי ראיה מפ״ק דנדה ומפרק עשרה יוחסין דף ע״ט דקי״ל הלכתא כרב כו׳ והאי לישנא דהילכתא כרב שכתבתי לשון מיותר הוא דשמואל נמי מודה היכא דאיכא חזקה קמייתא אמרינן שפיר הרי חסר לפניך כרבנן דמקוה וחבית כדאיתא פרק עשרה יוחסין דף ע״ט ע״ש. וא״כ לפ״ז דברי התוספות כאן תמוהין מאד ומה שכתבתי ליישב בפנים נראה דוחק גדול וביותר לפי מה שפירשתי בפ׳ המדיר דף ע״ה ע״ב בפירוש הרשב״א שהביאו התוספות שם בהא דחזקת פנויה לא חשיב ע״ש ותראה דכל זה לא שייך כאן וא״כ נשארה קושיית התוספות כאן במקומה ולענ״ד נראה כדפרישית דמעיקרא לא שייך קושיית התוספות דאע״ג דמדאורייתא אוקמא אחזקת היתר אפ״ה אסורה מדרבנן דלא סמכינן אחדא חזקה דאיתרע להקל כמו שהארכתי לעיל וכמבואר להדיא בירושלמי ולפי״ז הא דאמר ר״א דנאמן לאוסרה היינו מדרבנן:
מהדורא בתרא בא״ד וי״ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף והקשיתי לשאול דאיכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וה״ל חדא במקום תרתי דלאו מידי הוא הבאתי ראיה מפ״ק דנדה ומפרק עשרה יוחסין דף ע״ט דקי״ל הלכתא כרב כו׳ והאי לישנא דהילכתא כרב שכתבתי לשון מיותר הוא דשמואל נמי מודה היכא דאיכא חזקה קמייתא אמרינן שפיר הרי חסר לפניך כרבנן דמקוה וחבית כדאיתא פרק עשרה יוחסין דף ע״ט ע״ש. וא״כ לפ״ז דברי התוספות כאן תמוהין מאד ומה שכתבתי ליישב בפנים נראה דוחק גדול וביותר לפי מה שפירשתי בפ׳ המדיר דף ע״ה ע״ב בפירוש הרשב״א שהביאו התוספות שם בהא דחזקת פנויה לא חשיב ע״ש ותראה דכל זה לא שייך כאן וא״כ נשארה קושיית התוספות כאן במקומה ולענ״ד נראה כדפרישית דמעיקרא לא שייך קושיית התוספות דאע״ג דמדאורייתא אוקמא אחזקת היתר אפ״ה אסורה מדרבנן דלא סמכינן אחדא חזקה דאיתרע להקל כמו שהארכתי לעיל וכמבואר להדיא בירושלמי ולפי״ז הא דאמר ר״א דנאמן לאוסרה היינו מדרבנן:
בד״ה ואי בעית אימא וכו׳ וי״ל דשם אונס חד הוא וא״ת ונוקמה בחזקת היתר וי״ל דאונס קלא אית לה וכו׳. ואע״ג דלגבי פיתוי קטנה לא שייך לומר דאנוסה קלא אית לה וא״כ אכתי באשת ישראל אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר שבקטנותה נבעלה והו״ל כאנוסה דשריא מיהו י״ל דבחדא ספיקא לא חיישינן כלל לפיתוי קטנה משום דמוקמינן לה אחזקת הגוף דהשתא נבעלה כמ״ש התוס׳ בסמוך ומעיקרא לא קשיא להו מפיתוי קטנה אלא לענין תרי ספיקי דלא מהני חזקת הגוף כדפרישית בסמוך ודו״ק:
בא״ד וא״ת א״כ בספק ספיקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי עכ״ל. ואף למאי דפרישי׳ בסמוך דלגבי תרי ספיקי חיישי׳ לפיתוי קטנה אונס הוא וא״כ לא שייך לומר דאונסא כמאן דליתא דמי דאכתי איכא תרי ספיקי שמא אין תחתיו ואת״ל תחתיו שמא כשהיא קטנה אלא דאכתי מקשו התוס׳ שפיר מנ״ל למקשה להקשות אדר׳ אלעזר דהאיכא לאוקמא מלתא דר״א שנתקדשה כשהיא גדולה דלא שייך פיתוי קטנה וליכא אלא חדא ספיקא כנ״ל ודוק. מיהו הרמב״ם ז״ל לית ליה כלל הא מלתא דפיתוי קטנה אונס הוא וכתב ה״ה דמסוגיא דשמעתין הוציא כן:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה ואיבעית אימא. משמע מדבריהם דכל מידי דלא שכיח לא מיקרי ספק כלל אפי׳ לאיצטרופי לספק ספיקא והקשיתי לשאול דלשיטת הרשב״א ז״ל דטעם הספק ספיקא היינו דהוי כמו רוב א״כ היכא דהספק הראשון הוא שקול אמאי לא מצרפינן המיעוט דספק השני להך פלגא דספק הראשון ואכתי הוי רובא וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דהספק א׳ שקול אע״ג דשני אינו שקול אפ״ה חשבינן ליה ס״ס מיהו אפשר דהתוספות דהכא ס״ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא דמי לרבנן דפליגי אדר׳ מאיר משא״כ לשיטת רבינו תם שפסק במס׳ בכורות ד׳ כ׳ ע״ב בד״ה חלב פוטר דקי״ל כרשב״ג דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה הו״ל פלגא ופלגא וכמ״ש בהג״ה ש״ע י״ד. וא״כ ה״נ יש לנו לומר דהמיעוט מספק שני מסייע לה לפלגא דספק ראשון והו״ל רובא להחמיר והדבר צריך תלמוד ובקונטרס כלל גדול אי״ה אבאר לנכון:
תוספות בד״ה ואיבעית אימא. משמע מדבריהם דכל מידי דלא שכיח לא מיקרי ספק כלל אפי׳ לאיצטרופי לספק ספיקא והקשיתי לשאול דלשיטת הרשב״א ז״ל דטעם הספק ספיקא היינו דהוי כמו רוב א״כ היכא דהספק הראשון הוא שקול אמאי לא מצרפינן המיעוט דספק השני להך פלגא דספק הראשון ואכתי הוי רובא וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דהספק א׳ שקול אע״ג דשני אינו שקול אפ״ה חשבינן ליה ס״ס מיהו אפשר דהתוספות דהכא ס״ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא דמי לרבנן דפליגי אדר׳ מאיר משא״כ לשיטת רבינו תם שפסק במס׳ בכורות ד׳ כ׳ ע״ב בד״ה חלב פוטר דקי״ל כרשב״ג דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה הו״ל פלגא ופלגא וכמ״ש בהג״ה ש״ע י״ד. וא״כ ה״נ יש לנו לומר דהמיעוט מספק שני מסייע לה לפלגא דספק ראשון והו״ל רובא להחמיר והדבר צריך תלמוד ובקונטרס כלל גדול אי״ה אבאר לנכון:
בא״ד ואומר ר״י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן עכ״ל. ונראה לי טעמו של ר״י דאיכא למימר נמי איפכא דרוב נשים בחזקת צדקות קיימי ואינן מזנות ברצון וכמ״ש הרא״ש ז״ל בדברי רבינו יונה ז״ל. מיהו עדיין יש לי מקום עיון בדברי התוספות דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס. ולא ידעתי למה לפי מה שכבר כתבתי דשיטת התוספת וסייעתם בהרבה מקומות דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מן התורה ולפ״ז הא דקיי״ל ספק ספיקא לקולא לא פירשו רבותינו היכא רמיזא ומנא להו אע״כ כמ״ש הרשב״א ז״ל דספק ספיקא הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא״כ היכא דספק אחד הוא שקול כגון הכא שספק תחתיו ספק אין תחתיו ה״ל פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספיקא ספק אונס דאע״ג דאונס הוי מיעוטא אפ״ה מצטרפי מיעוטא לפלגא והו״ל רובא להתירא וכ״ש לשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו דספק אחד נמי מן התורה מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל הכא שהספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י״ל דמותר לגמרי ועוד דאיכא נמי חזקת היתר. ובדוחק יש ליישב דשאני התם דספק תחתיו נמי לא הוי ספק השקול דאיכא למימר טפי העמד על חזקת הגוף וכדפרישית אלא שכל הפוסקים האחרונים כתבו בפשיטות בדיני ספק ספיקא דמידי דלא שכיח לא מיקרי ס״ס ומכאן למדו וכ״כ הרשב״א ז״ל ולא הבנתי טעמו של דבר דכיון שספק אחד שקול אפי׳ אם השני לא שכיח שפיר מקרי ס״ס לטעם הרשב״א ז״ל דהו״ל רובא וצ״ע גדול ובקונטרס שלי הנקרא כלל גדול יבואר בתכלית האריכות בעזה״י:
בא״ד וא״ת אכתי וכו׳ איכא ס״ס דספק מוכת עץ וכו׳. מכאן נראה מבואר דלשיטת התוספות לא בעינן בס״ס שיהא מתהפך דא״כ ההיא דמוכת עץ לא הוי ס״ס דכשאנו אומרים ספק זינתה תחתיו או אין תחתיו תו לא מצינו למימר את״ל תחתיו שמא מוכת עץ ואפ״ה הוי ס״ס אי לאו מטעם דלא טענה כן נ״ל וק״ל:
קונטרס אחרון
בא״ד וא״ת אכתי איכא ס״ס דספק מוכת עץ וכתבתי דמוכח מדבריהם דהו״ל ס״ס אע״ג שאינו מתהפך מיקרי שפיר ס״ס. אמנם בת״י שנדפסו מקרוב בש״ס דפוס פ״פ דמיין נדפס בתחילת המסכתא ראיתי שכתבו התוס׳ לקמן בד״ה אי למיתב לה כתובה להביא ראיה ממתניתין דמוכת עץ אני דהו״ל ס״ס לענין ממון מספק דמ״ע וכתוב שם בשם יש מפרשים דלא מיקרי ס״ס כיון שאינו מתהפך הרי לפנינו דסברא זו דבעינן ספק ספיקא המתהפך יצא מפי רבותנו בעלי התוספות ולא מדברי האחרונים לבד כמו שהבין בעל פרי חדש בכללי הס״ס בסי׳ ק״י בס״ק י״ג ע״ש ולדידי עדיין צ״ע:
בא״ד וא״ת אכתי איכא ס״ס דספק מוכת עץ וכתבתי דמוכח מדבריהם דהו״ל ס״ס אע״ג שאינו מתהפך מיקרי שפיר ס״ס. אמנם בת״י שנדפסו מקרוב בש״ס דפוס פ״פ דמיין נדפס בתחילת המסכתא ראיתי שכתבו התוס׳ לקמן בד״ה אי למיתב לה כתובה להביא ראיה ממתניתין דמוכת עץ אני דהו״ל ס״ס לענין ממון מספק דמ״ע וכתוב שם בשם יש מפרשים דלא מיקרי ס״ס כיון שאינו מתהפך הרי לפנינו דסברא זו דבעינן ספק ספיקא המתהפך יצא מפי רבותנו בעלי התוספות ולא מדברי האחרונים לבד כמו שהבין בעל פרי חדש בכללי הס״ס בסי׳ ק״י בס״ק י״ג ע״ש ולדידי עדיין צ״ע:
בא״ד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות עכ״ל. והר״ן ז״ל וה״ה כתבו דהא דלא הוי ס״ס משום מוכת עץ משום דלא שכיח. וכמו זר נחשב שלא השגיחו בקושית התוספ׳ ונראה לי שכוונתם ג״כ לתירוץ התוספות דהיינו מדלא טענה אלא דאכתי היה אפשר לומר דמידי ספיקא לא נפקא דשמא נעשית מוכת עץ בקטנותה והיא לא ידעה ע״ז כתבו דלא שכיח והיינו כדאמרינן פרק אלו נערות כולן רואות ומראות לאמן כן נ״ל:
קונטרס אחרון
מהדורא בתרא בא״ד הקשיתי לשאול על הרב המגיד והר״ן ז״ל שכתבו דמ״ע לא שכיח ולא השגיחו בקושיי׳ התוס׳ אמנם אחר העיון מצאתי בחידושי הרא״ה והריטב״א ז״ל דיש מפרשים שכתבו דהא דאמרינן באלו נערות כולהו חבוטי מיחבטן היינו דוקא לסומכוס אליבא דר״מ דמפרש ר׳ זירא טעמא משום שחבטה זו גורם להיות מ״ע משא״כ לרבנן דר״מ לית להו האי סברא כלל דא״כ לעולם מ״ע לא שכיח וזה בבירור כוונת ה״ה והר״ן ז״ל. אמנם מה שהביאו ראיה לדבריהם דמ״ע לא שכיח דהכי איתא בירושלמי ר״פ האשה שנתארמלה ואני בעניי ראיה זו איני מכיר כלל דודאי בסתם נשים דלא איתרעי בתולים דידהו פשיטא דמ״ע לא שכיח דהא רוב נשים בתולות נישאות דבהכי איירי התם בענין שאין היורשים יכולים לטעון שמא מ״ע היתה משא״כ הכא דמצא פתח פתוח לעולם איכא למימר דאדרבה מ״ע שכיח טפי ממה שנאמר שזינתה דהא זנות נמי אמרינן דלא שכיח וכאן דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ודאי איכא למיתלי טפי במ״ע כמ״ש התוספות אע״כ דתירוץ התוספות מוכרח דמדלא טענה מ״ע אני תו לא מספקא לן. ומהכא נמי שמעינן דהיכא שטוענת מוכת עץ אני דמהימנא כיון דאיכא כל הנך צדדי וחזקה למעליותא וחזקת כשרות דאלים טובא דהוה ליה חזקה דאתיא מכח רובא א״כ פשיטא לי טובא דהיכא דאמרה ברי דמהימנא אע״ג דלא שכיח אפילו אי לא הוי שכיח כמו זנות תדע דהכי הוא דהא קי״ל באשה שהלך בעלה למ״ה וילדה אשתו תוך י״ב חדשים דתלינן להכשיר אף הולד אע״ג דודאי לא שכיח כלל דמשתהי י״ב חודש כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר הוי עובדא ואישתהי תריסר ירחי שתא אלמא דדבר חידוש הוא ובלא״ה דבר הנראה לעינים הוא ואפ״ה תלינן להתיר אף הולד והיינו ע״כ משום דחזקת כשרות אלים טובא ויתכן יותר לפמ״ש במקום אחר בתשובה דהתם נמי מסתמא איירי כשטוענת ברי דמצרפין טענת ברי לחזקת כשרות וחזקת היתר ועדיף טובא מרובא וא״כ כ״ש לענין טענת מוכת עץ דשכיח טפי כדמוכח ממילתא דר״מ דאמר כולהו חבוטי מיחבטן ומכ״ש לפמ״ש דעכ״פ שכיח טפי מזנות דהא איכא חזקת כשרות נקטינן מיהא דבטוענת מ״ע אני נראה דבר ברור דמהימנא א״כ נראין דברי רבינו יונה דבטוענת נאנסתי נמי מהימנא במיגו דמ״ע אני ואין צריך לכפול ולהאריך יותר ועיין לעיל בקונטרס אחרון דף ט׳ ד״ה אמר ר״א:
מהדורא בתרא בא״ד הקשיתי לשאול על הרב המגיד והר״ן ז״ל שכתבו דמ״ע לא שכיח ולא השגיחו בקושיי׳ התוס׳ אמנם אחר העיון מצאתי בחידושי הרא״ה והריטב״א ז״ל דיש מפרשים שכתבו דהא דאמרינן באלו נערות כולהו חבוטי מיחבטן היינו דוקא לסומכוס אליבא דר״מ דמפרש ר׳ זירא טעמא משום שחבטה זו גורם להיות מ״ע משא״כ לרבנן דר״מ לית להו האי סברא כלל דא״כ לעולם מ״ע לא שכיח וזה בבירור כוונת ה״ה והר״ן ז״ל. אמנם מה שהביאו ראיה לדבריהם דמ״ע לא שכיח דהכי איתא בירושלמי ר״פ האשה שנתארמלה ואני בעניי ראיה זו איני מכיר כלל דודאי בסתם נשים דלא איתרעי בתולים דידהו פשיטא דמ״ע לא שכיח דהא רוב נשים בתולות נישאות דבהכי איירי התם בענין שאין היורשים יכולים לטעון שמא מ״ע היתה משא״כ הכא דמצא פתח פתוח לעולם איכא למימר דאדרבה מ״ע שכיח טפי ממה שנאמר שזינתה דהא זנות נמי אמרינן דלא שכיח וכאן דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ודאי איכא למיתלי טפי במ״ע כמ״ש התוספות אע״כ דתירוץ התוספות מוכרח דמדלא טענה מ״ע אני תו לא מספקא לן. ומהכא נמי שמעינן דהיכא שטוענת מוכת עץ אני דמהימנא כיון דאיכא כל הנך צדדי וחזקה למעליותא וחזקת כשרות דאלים טובא דהוה ליה חזקה דאתיא מכח רובא א״כ פשיטא לי טובא דהיכא דאמרה ברי דמהימנא אע״ג דלא שכיח אפילו אי לא הוי שכיח כמו זנות תדע דהכי הוא דהא קי״ל באשה שהלך בעלה למ״ה וילדה אשתו תוך י״ב חדשים דתלינן להכשיר אף הולד אע״ג דודאי לא שכיח כלל דמשתהי י״ב חודש כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר הוי עובדא ואישתהי תריסר ירחי שתא אלמא דדבר חידוש הוא ובלא״ה דבר הנראה לעינים הוא ואפ״ה תלינן להתיר אף הולד והיינו ע״כ משום דחזקת כשרות אלים טובא ויתכן יותר לפמ״ש במקום אחר בתשובה דהתם נמי מסתמא איירי כשטוענת ברי דמצרפין טענת ברי לחזקת כשרות וחזקת היתר ועדיף טובא מרובא וא״כ כ״ש לענין טענת מוכת עץ דשכיח טפי כדמוכח ממילתא דר״מ דאמר כולהו חבוטי מיחבטן ומכ״ש לפמ״ש דעכ״פ שכיח טפי מזנות דהא איכא חזקת כשרות נקטינן מיהא דבטוענת מ״ע אני נראה דבר ברור דמהימנא א״כ נראין דברי רבינו יונה דבטוענת נאנסתי נמי מהימנא במיגו דמ״ע אני ואין צריך לכפול ולהאריך יותר ועיין לעיל בקונטרס אחרון דף ט׳ ד״ה אמר ר״א:
קונטרס אחרון
ומתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ״ה ונשתהא יותר מיב״ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ״ש התוס׳ דרובא דרצון לא הוי רוב גמור. ולפי שראיתי בשו״ת כנסת יחזקאל שחיבר הגאון מוה׳ יחזקאל אב״ד דק״ק המבורג שמעשה היה בק״ק בריסק ואסרוהו חכמי הדור הוצרכתי לכתוב כן דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנסה עבדה איסורא שנתיחדה עם בעל מלחמה באושפיזא דאסורה להתייחד אף עם כותים הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמר כדינו עם ב׳ או ג׳ כשרים דוקא ולא בפרוצים ולפ״ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע חזקת כשרות טובא ותו ליכא טענת אונס כמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה בישוב דברי רבינו שמחה ז״ל דהיכא דנתיחדה שלא כדין אבדה מיגו שלה והעליתי שם בשם הירושלמי דהו״ל תחילתה וסופה ברצון ע״ש בחידושי פ׳ נערה דף נ״א וכן כל כיוצא בזה משא״כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמי אחזקת כשרות נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעשה אני אומר כך כי אם להתלמד ויותר מזה רצה בעל הלכות גדולות להתיר אם טוענת בצינעא בא בעלה ובעל או ע״י שם ואף לשיטת החולקים על בעל הלכות גדולות בהא מ״מ נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכא חזקת כשרות כ״ע מודו ודו״ק:
ומתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ״ה ונשתהא יותר מיב״ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ״ש התוס׳ דרובא דרצון לא הוי רוב גמור. ולפי שראיתי בשו״ת כנסת יחזקאל שחיבר הגאון מוה׳ יחזקאל אב״ד דק״ק המבורג שמעשה היה בק״ק בריסק ואסרוהו חכמי הדור הוצרכתי לכתוב כן דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנסה עבדה איסורא שנתיחדה עם בעל מלחמה באושפיזא דאסורה להתייחד אף עם כותים הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמר כדינו עם ב׳ או ג׳ כשרים דוקא ולא בפרוצים ולפ״ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע חזקת כשרות טובא ותו ליכא טענת אונס כמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה בישוב דברי רבינו שמחה ז״ל דהיכא דנתיחדה שלא כדין אבדה מיגו שלה והעליתי שם בשם הירושלמי דהו״ל תחילתה וסופה ברצון ע״ש בחידושי פ׳ נערה דף נ״א וכן כל כיוצא בזה משא״כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמי אחזקת כשרות נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעשה אני אומר כך כי אם להתלמד ויותר מזה רצה בעל הלכות גדולות להתיר אם טוענת בצינעא בא בעלה ובעל או ע״י שם ואף לשיטת החולקים על בעל הלכות גדולות בהא מ״מ נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכא חזקת כשרות כ״ע מודו ודו״ק:
בא״ד וי״ל דאי איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת עכ״ל. והנה מהרש״א ז״ל לקמן בשמעתין הקשה דאכתי תיקשי להתוספות אמאי קאמר ר׳ אלעזר דנאמן לאוסרה ולהימנא לדידה במיגו דאי בעית היתה טוענת מוכת עץ אני וכתב דאפשר דסברי התוספות דלא אמרינן מיגו אלא לענין ממון ולא לענין איסור והקשה ע״ז מההיא דראוה מדברת דאמרינן מיגו וכו׳ ע״ש ולענ״ד כשגגה יצאה מלפני השליט מהרש״א ז״ל דודאי אמרינן מיגו לענין איסורא אלא דהכא לא שייך מיגו כיון שהיא מכחישתו ואומרת בתולה הייתי והוא יודע שמשקרת בזה א״כ שוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא והו״ל כמיגו במקום עדים וזה ברור וק״ל:
בגמרא ומי אמר ר״א הכי והאמר ר״א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו׳ ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ועיין בתוספות. ועם כל זה הסוגיא דחוקה דמאי ענין עדים לכאן דמילתא דפשיטא הוא דר״א לא בא למעט עדים שמזה היא עיקר סברת המקשה דקס״ד דבעינן עדים ממש כמ״ש התוס׳ תו קשיא לי לפי מ״ש רוב הפוסקים דבעידי כיעור נמי אסרינן לה על בעלה וא״כ תקשי להו הא דר״א. לכך נראה דאדרבא עיקר מילתא דר״א לא איירי כלל מעידי טומאה אלא כללא כייל דכל מה שהאשה נאסרת על בעלה לא מיתסרא אלא בב׳ עדים חוץ מקינוי וסתירה דאפילו בעד אחד ועיקר מילתא דרבי אלעזר לענין כיעור דבעינן שני עדים וסבר המקשה דפתח פתוח לא הוי אלא כדבר מכוער והיינו לפי סברת התוספות דבאשת ישראל נמי מדאורייתא שרי׳ אפילו בנתקדשה פחות מג׳ דרובא דרצון לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בעידי כיעור דאסורה מדרבנן וא״כ מקשה שפיר דכי היכי דלענין כיעור אם ראה הבעל בעצמו דבר מכוער לא מיתסרא כמ״ש כל הפוסקים ה״ה בפתח פתוח באשת ישראל כיון דמדאורייתא שריא לא שייך לומר דשוויה עליו כחתיכא דאיסורא ע״י ידיעת הבעל כיון דליכא עדים ואפשר דבאשת כהן נמי מדאורייתא שריא כדפרישית לעיל דאיכא חזקת היתר וחזקה דהרי בעולה לפניך וע״ז משני הש״ס שפיר דפתח פתוח כב׳ עדים דמי וגרע מדבר מכוער כנ״ל לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו״ק:
קונטרס אחרון
מסוגיא דגמרא דאין אשה נאסרת על בעלה הבאתי ראיה לשיטת הפוסקים דמדבר מכוער היכא דליכא עדים אע״פ שהבעל ראה בעצמו אפ״ה לא שייך למימר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:
מסוגיא דגמרא דאין אשה נאסרת על בעלה הבאתי ראיה לשיטת הפוסקים דמדבר מכוער היכא דליכא עדים אע״פ שהבעל ראה בעצמו אפ״ה לא שייך למימר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:
קונטרס אחרון
מהא דמייתי בגמרא וכמעשה שהיה כתבתי לפרש תשובת מהר״ם שהובאה במרדכי דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דבלא״ה באיכא דבר מכוער ורגלים לדבר שנתעברה מאותו זמן באיסור דהיינו ממש דומיא דמעשה שהיה ועל דרך זה כתבתי במקום אחר ליישב ולפרש לשון תשובת מהר״ם הנ״ל בלי שום גמגום ממה שנתקשו בהן האחרונים ובתשובת ר״מ:
מהא דמייתי בגמרא וכמעשה שהיה כתבתי לפרש תשובת מהר״ם שהובאה במרדכי דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דבלא״ה באיכא דבר מכוער ורגלים לדבר שנתעברה מאותו זמן באיסור דהיינו ממש דומיא דמעשה שהיה ועל דרך זה כתבתי במקום אחר ליישב ולפרש לשון תשובת מהר״ם הנ״ל בלי שום גמגום ממה שנתקשו בהן האחרונים ובתשובת ר״מ:
וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי ואי בעית אימא כדרבי שמואל בר״נ אמר רבי יונתן וכו׳. ועיין במהרש״ל ומהרש״א ז״ל שנתקשו בזה ומ״ש מהרש״א ז״ל דהא דאמר ר״א וכמעשה שהיה היינו לענין שבודאי נבעלה עדיין דבריו צריכין תיקון דבשביל כך שבודאי נבעלה לא היה צריך להזכיר מעשה שהיה והנלע״ד דלשינויא קמא דאונס הוי הכי קאמר ר״א דאין האשה נאסר׳ על בעלה ע״י יחוד גרידא אלא ע״י סתירה שלאחר קינוי זולת זה לא מיתסרא ביחוד אא״כ היה היחוד כמעשה שהיה דהוי נמי דבר מכוער שהוא כשני עדים כיון שנתעברה באותו הזמן ואוריה לא היה בביתו כמה חדשים והיינו ממש כי ההיא דתשובת מהר״מ שהובא בהגה״ת רמ״א בש״ע אה״ע סי׳ ד׳ סעיף י״ד וכמבואר בגוף תשובת מהר״מ שהובא בהגהות מיימ׳ הל׳ אישות באשה שנתיחדה ושיערו שמאותו זמן נתעברה דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דאיכא נמי דבר מכוער שנתיחדה באותו זמן וע״ז קאמר שפיר ואב״א כדר״ש בר״נ ומ״מ קאמר שפיר וכמעשה שהיה כדפרישית דלעולם אינה נאסרת ע״י סתירה אלא בסתירה שאחר קינוי או בסתירה כמעשה שהיה דהוי דבר מכוער כיון שנתעברה מאותו זמן והא דלא אסרוה משום דבהיתר היה כדר״ש ב״נ כנ״ל נכון:
וכי תימא [ואם תאמר] במעשה שהיה בבת־שבע, מפני מה לא אסרוה? הרי ברור היה שדוד בא עליה כשהיא אשת איש! על כך יש להשיב: התם [שם] אונס הוה [היה] זה, ולא מרצונה נבעלה, ומשום כך לא נאסרה על בעלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: במעשה בת־שבע כי הא שאמר [כמו זה שאמר] ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן:
And if you would say with regard to the incident that transpired involving David and Bathsheba: For what reason did the Sages not deem her forbidden, when clearly David committed adultery with a married woman? The Gemara answers: There it was rape, and she did not engage in intercourse willingly. And if you wish, say instead that the Sages did not deem her forbidden, as that which Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.