ביצה זו שנמצאת במעי האם אע״פ שנגמרה בכל קליפותיה אינה ראויה לגדל אפרוחים מעתה מי שמחזר ותובע ביצים שנולדו והם הנקראים ביעי דפחיא ר״ל שמקרקרת ומכרו לו ביצים שנמצאו במעי השחוטות והם הנקראים ביעי דשחוטה אע״פ שלא ביאר הלוקח שלצורך הושבה הוא לוקחן הואיל וביצים שנולדו שאל הרי זה מקח טעות וכן אם שאל ביצים הנקלטים מן הזכר והם הנקראים ביעי דדיכרא ומכרו לו ביצים הנקלטים מחמימות חכוך התרנגולת והם הנקראים ביעי דספנא מארעא מקח טעות הוא וחוזר:
נבלת עוף טהור אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה ואף בזו דוקא שיאכל מן הבשר אבל אכל מן העצמות הרכים או מן הגידים או מן הדם או מן השלל של ביצים ר״ל רבוי החלמונים המקובצים או בשר מן החי ר״ל שתלש בשר מעוף טהור חי ואכלו כל אלו אין מטמאין אבל אם אכל מן האשכול של ביצים והוא מקום השדרה שהחלמונים מקובצים בו או מן הקורקבן או מבני מעים או שאכל מן החלב אפילו לא אכלו אלא שהמחהו ושתה הרי זה טמא ובמסכת חולין התבאר שאין הדברים אמורים אלא בשהמחהו על ידי האור אבל המחהו בחמה טהור שהרי הסריחו ולענין אכילה כלן אסורים משום נבלה ומצטרפין עם בשרה אבל העור והגידים והקרנים והטלפים והצפרנים של עוף והשיליא אע״פ שאסורין פטור באכילתן ואין מצטרפין עם הבשר מפני שאינן ראויים לאכילה:
ביצה שיצתה רובה מערב יו״ט וחזרה במעי האם ונולדה ביו״ט מותרת שמשעה שיצתה רובה היא נדונת כנולדה:
כל שטבעו להזדקק לבן זוגו ביום ולא בלילה נולד ביום ולא בלילה וזהו תרנגול וכל שטבעו בכך בלילה ולא ביום נולד בלילה ולא ביום וכל שטבעו בכך ביום ובלילה כגון אדם ודומה לו נולד בין ביום ובין בלילה מעתה הדבר ברור שאין התרנגולת יולדת אלא ביום אלא שלא נאמר כן אלא בקולטת מן הזכר אבל ספנא מארעא יולדת לפעמים בלילה ואף בזו אין הדבר מצוי אחר שכן מי שהשכים ביו״ט קודם שיאור היום ומצא ביצה בקינה של תרנגולים אע״פ שהתרנגולת זו ספנא מארעא הרי זה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ומוכנת ואע״פ שהוא דבר שיש לו מתירין והיה ראוי להחמיר בה כמו שהחמירו בתערובת מ״מ לידת הלילה אף בספנא מארעא אין הדבר מצוי ואם בדק מבערב ולא מצא שם ביצה והשכים ומצא ביצה אם לא בדק יפה תולה את הדבר בשנולדה מאתמל ואם בדק יפה יפה אם היתה התרנגולת ספנא מארעא תולין את הדבר בנולדה בלילה ואסורה ואם אינה ספנא מארעא אלא שקולטת מן הזכר הרי אי אפשר שילדה בלילה ועל כרחנו מאתמל יצתה רובה ומאחר שיצתה רובה היה באפשר שתלד בלילה ומ״מ מותרת ביו״ט שהרי יצאתה רובה מאתמל:
כיצד יודע אם התרנגולת ספנא מארעא או אם קולטת מן הזכר כל שיש עמה תרנגול בבית או קרוב לבית בכדי שתשמע קולו ביום שהוא שעת תשמישה לעולם אינה ספנא מארעא אלא שהולכת לו ואפילו היה נהר מפסיק בנתים הואיל ויש שם גשר או איזו הכנה שתוכל לעבור בו ואם לא היה בדרך זה הרי היא ספנא מארעא מן הסתם:
ממה שכתבנו למדת שלוקחין ביצים בלילי יו״ט של גליות שהרי ביום נולדו דרובא מזכרים נינהו בין בליל ראשון בין בליל שני ממה נפשך אחד מהן חול וכן בליל ראשון של ראש השנה אבל בליל שני אסורה שהרי קדושה אחת הן וביום מיהא אסור שמא ביומן נולדו ויש מתירין ביום ראשון משום דרוב ביצים לאו בני יומן נינהו ואין דבריהם נראין:
המשנה השניה בש״א שאור בכזית וחמץ בככותבת ובה״א זה וזה בכזית בהמה שנולדה ביום טוב הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח היוצא מן הביצה הכל מודים שהיא אסורה אמר הר״ם פי׳ שאור הוא השאור עצמו שבו מחמיצין העיסה ואין מחלקת בין בית שמאי ובית הלל כי שאור וחמץ לענין אכילה בכזית ואמ׳ ית׳ שבע׳ ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ אמרו חכמי׳ פתח הכתו׳ בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו חמץ זהו שאור אבל מחלוקתם לענין ביעור בש״א כי על כל פנים יש ביניהם הפרש ואם לאו למה אמר חמץ ואמר שאור אלא כיון שהשוה ביניהם באכילה יש ביניהם הפרש לענין ביעור ובה״א ילפינן ביעור מאכילה והביאו בכאן זאת ההלכה לפי שהיא מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל והיא דומה לביצה שנולדה ביום טוב:
אמר המאירי בש״א שאור בכזית וכו׳ אע״פ שמשנה זו אינה ממין שאר המשניות הואיל והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל כמשנה הסמוכה לה מלפניה ומלאחריה שנאה ביניהן ואע״פ שבמסכת עדויות נשנו בהם יותר שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל בזו לא הוזכרו אלא אותן שיש להן שייכות בענין יו״ט ויש גורסין בגמרא שאור מאן דכר שמיה ותירצו תנא ביו״ט דפסח קאי ואינה גירסא נכונה שהרי המסכתא כלה בדברים השוים לכל רגל כמו שהקדמנו ופי׳ בגמ׳ שלענין אכילה לא נחלקו דלדברי הכל בכזית ולא נחלקו אלא לענין ביעור לעבור בבל יראה שלדעת בית שמאי שאור בכזית וחמץ בככותבת דמדפלגינהו קרא וייחד לאו בכל אחד מהם וכדכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ אלמא שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ושאור בכזית שמתוך שהשאור מחמץ את העיסה מחמירין בו יותר אבל חמץ בככותבת שבשיעור זה לבו של אדם מוצא לו סעד ובה״א זה וזה בכזית והלכה כדבריהם ובתוספתא אמרו איזה שאור המחמץ את אחרים חמץ המתחמץ מאחרים ומאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב:
זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:
המשנה השלישית השוחט חיה ועוף ביום טוב בש״א יחפור בדקר ויכסה ובה״א לא ישחוט אא״כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודי׳ שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ושאפר כירה מוכן הוא אמר הר״ם פי׳ אינו רוצה בכאן באמרו השוחט חיה ועוף לומ׳ מי ששחט שיורה זה הענין דיעבד אין לכתחילה לא אלא ר״ל האיש השוחט כשנמלך בנו היאך ישחוט ביום טוב איך נשיב לו בש״א נתיר לו לחפור בדקר על הדרך שנזכיר לקמן וישחוט ויכסה ובית הלל אוסרין אא״כ יש לו עפר מוכן וייחד לו מקום מערב יום טוב ואמרם מודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה בשני תנאים האחד שיהיה אותו הדקר נעוץ בארץ ויעקור אותו ובשעת עקירתו יעקור העפר והשני שיהיה העפר תיחוח כלו ולא יהיה קשה ועב כדי שלא יהיה חופר גומא ומה שאמרו בית שמאי יהפוך בדקר ויכסה על אלו הפנים אמרוהו ושאפר כירה מוכן הוא רוצה בזה שהם מודים שאפר הכירה מוכן כי לא היה ביניהם משא ומתן על האפר אבל הוא פתיחת דברים והודיעך כי האפר מוכן הוא ומותר לשחוט עליו ובתנאי שיהיה אפר מערב יום טוב ולא בשלו בו ביום טוב אבל אם היה האפר נעשה ביום טוב אסור לשחוט עליו לפי שהוא נולד אלא אם היה חם ביותר כדי לצלות בו ביצת תרנגולת וכיון שהיא ראוי לבשל בו היה מותר לטלטלו ולשחוט בו:
אמר המאירי השוחט וכו׳ כונת המשנה לבאר במי שצריך לשחוט ואין לו עפר מוכן היאך יעשה ומשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן שהרי אמרו בית שמאי השוחט דוקא דיעבד הא לכתחלה לא ישחוט אא״כ יש לו עפר מוכן ואח״כ אמר ובה״א לא ישחוט כלומר לכתחלה הא דיעבד מודה שיחפור ויכסה דאלמא דבית שמאי שרו לכתחלה ובלכתחלה הוא דפליג הא דיעבד [שניהם שוין] שיחפור ואם תבא לפרש לבית הלל לא ישחוט כלומר לא יגמור ענין השחיטה כלומר שלא יחפור ויכסה אף בששחט ובדיעבד פליגי הרי אמרו אח״כ ושוין שאם שחט שיחפור וכו׳ ואם כן קשיא רישא ונחלקו בתירוצה רבה ורב יוסף ולדעת שניהם בלכתחילה פליגי והשוחט דקאמרי בית שמאי פירושו הבא לשחוט ובא לימלך אם יכול לשחוט אחר שאין לו עפר מוכן אלא שנתחדש ביניהם ר״ל בין רבה ורב יוסף מחלקת אחרת לדעת בית שמאי והוא שכבר ידעת שהשחיטה צריכה עפר למטה שיבא דם השחיטה לתוכו ועפר למעלה אחר שחיטה ואלו היה לו לזה עפר למטה ואין לו עפר למעלה שניהם מודים שלדעת בית שמאי ישחוט לכתחלה על סמך חפירה לצורך עפר שלמעלה ולבית הלל לא ישחוט לכתחלה אבל בשאין לו עפר אף למטה לא ולדעת רבה בזו אף בית שמאי סוברים שלא ישחוט לכתחלה שאם כן אתה צריך להתירו לחפור קודם שחיטה לצורך עפר שלמטה ושמא אחר כן ימלך שלא לשחוט ונמצא חופר בחנם א״כ משנתנו בשיש לו עפר למטה ולבית שמאי שוחט לכתחלה ואחר ששחט חופר לצורך מעלה ולדעת בית הלל לא ישחוט לכתחלה על סמך חפירה ולדעת רב יוסף אף בשאין לו עפר של מטה מתירין לדעת בית שמאי לחפור קודם שחיטה שלא ימנע משמחת יו״ט ולבית הלל אסור לשחוט לכתחלה על כל פנים אלא שאם יש לו עפר למטה ישחט חופר לצורך מעלה והוא הדין שאם חפר ושחט שחיטתו מותרת:
ולענין פסק נראין הדברים שהלכה כבית שמאי הואיל ורבה ורב יוסף שקלי וטרי אליביהו וכן שאמרו למטה על משנה זו מוחלפת השטה ומה שנאמר כאן לדעת בית שמאי הוא הוא דעת בית הלל והלכה כדבריהם וכן נראה שהלכה כדבריהם ולשיטת רב יוסף שהרי חפירה זו באיסור סופרים היא כמו שנבאר בסמוך ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן דטעמא דאתי לאימנועי טעמא מעליא הוא ואע״פ שאמרו רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת פירושה במה שהם חולקים במחלוקת של עצמם אבל זו בפרושי מלתיהו דבית שמאי ובית הלל פליגי וכן שלא נאמר כלל זה אלא במה שנחלקו בו במסכת בבא בתרא וכן דלישנא דמתניתין סתמא קאמר יחפור לא שנא קודם שחיטה לא שנא לאחר שחיטה ואע״ג דחזינן לבית שמאי דחיישינן לדילמא מימליך וכדקאמ׳ מוליכין טבח וסכין אצל בהמה אבל לא בהמה אצל טבח וסכין דילמא מימליך ונמצא טורח שלא לצורך נראה דהתם דילמא מימליך משחיטת בהמה זו לשחיטת בהמה אחרת וזה דבר מצוי הוא אבל המלכה משחיטה ללא כלום אין לחוש ואע״פ שמצינו מהם חשש המלכה אף בכיוצא בה במחלקת של בריכה ראשונה ושל הולכת תבלין ומדוך אצל מדוכה כל זה המלכתם מצויה אבל זה שהכין בהמתו ובא לשחוט סמוך לחפירה אין המלכתו מצויה זו היא שטת אחרוני הרבנים ואף רבותי נסכמים בה:
ויש פוסקין כבית הלל ואין חוששין למה שאמרו עליה מוחלפת השטה שהרי בבחיראתא נשנית כמו שהיא שנויה כאן וכן שאין מעמידין את הסוגיא למטה במוחלפת השטה כמו שנבאר והילכך אינו שוחט לכתחלה אפילו היה לו עפר למטה וזהו דעת גדולי הפוסקים אלא שקצרו בה ויש פוסקין כבית הלל וכשיטת רב יוסף כלומר שלא ישחוט לכתחלה אם אין לו עפר למטה אבל אם היה לו עפר למטה שוחט לכתחלה וחופר לצורך מעלה ומקשים לעצמם מההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה הנזכר בעירובין
(ס״ח.) שלא התירו למול לכתחלה עד שתאמר אמו שהיא צריכה ואם איתה ימול שהרי אין במילתו שום איסור ואחר מילתו יחם לו אפילו ישראל שהרי בדיעבד הוא מקום סכנה ואפילו אמירה לגוי לא התירו אלא שיש אומרים שאמירה לגוי בדבר שיש בו מעשה מן התורה חמור משבות שאין בו איסור תורה אף על ידי ישראל וכל שכן בזו שמאחר שהשחיטה הותרה הקלו במכשיריה ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר הרבו קצת מפרשים בקושיות בסוגיא זו הרבה אלא שכבר כתבנו הכל בארוכה בפירושנו:
וחפירה זו שהתרנו פי׳ בגמ׳ שלא חפירה גמורה של אב מלאכה היא אלא שכבר היה לו דקר נעוץ מבעוד יום ואינו צריך אלא לסלקו ועפרו ננער מאליו ולא סוף דבר לבית שמאי שהתירוה אף קודם שחיטה שאין עדין חובת כסוי עליו אלא אף לבית הלל ולדיעבד שאין עשה של כסוי דוחה עשה ולא תעשה של יום טוב אלא בדקר נעוץ ובעפר תיחוח שאין לחוש לכתישת צרורות שהיא תולדת טחינה ואם מפני עשיית גומא שחייב בה בבית משום בונה ובשדה משום חורש כמו שהתבאר במקומו הרי זה אינו צריך לגומא אלא לעפרה ובשבת פטור אבל אסור ובכאן מתירין אותה לכתחלה משום שמחת יו״ט ואע״פ שהיה אפשר לעשותה מערב יו״ט ולא התירו איסור חכמים במה שאפשר לעשותו מערב יו״ט הכא שאני שמצטרפת בו מצות כסוי ואע״פ שהיה יכול לכסות בלילה ועל הדרך שאמרוה בשוחט לחולה בשבת לאו כלהו דינא גמירי ואתו לאימנועי:
שאפר כירה מוכן הוא פירשו בגמרא שכך היא המשנה ואפר כירה מן הסתם מוכן הוא ומכסין בו ולענין ביאור מיהא לא נאמר מוכן הוא לדעת בית שמאי אלא לכסות בה צואה וכיוצא באלו אבל לענין כסוי אף בחול לדעתם אין מכסין באפר שאינו קרוי עפר לדעתם כמו שהתבאר במקומו אלא שהלכה כבית הלל ועפר הוא קרוי ומכסין בו ומ״מ דוקא בשהוסק מאתמל אבל הוסק היום מוקצה הוא שלא נתנו עצים אלא להסקה ולא סוף דבר לר׳ יהודה דאית ליה מוקצה ושאנו פוסקים כמותו ביו״ט אלא אף לדעת הפוסקים כר׳ שמעון אפילו ביו״ט שהרי זה נולד הוא וגוף אחר והרי אף בשברי כלים שנשברו ביו״ט ואין ראויין לשום מלאכה כגון שברי עריבה שאין ראויין לכסות בהן פי הפך מודה ר׳ שמעון באיסורן ואם הוא חם עדין שראוי לצלות בו ביצה הרי הוא כמוכן מתוך שראוי לצלות בו מוכן הוא לכסוי שעדין בהיכנו ובתשמישו הוא עומד ולפי דרכך למדת שמכסין באפר חם ואע״פ שאינו מגדל צמחים מינו מיהא מגדל צמחים או אף הוא בעצמו לכשיצטנן ומ״מ בתלמוד המערב פירשו שאם שחט ואין לו במה לכסות מכסה באפר אפילו הוסק ביו״ט ולא עוד אלא שבמקום אפר לא יחפור בדקר והוא שאמרו שם בשלא שחט אבל שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו״ט ולא יחפור בדקר ויכסה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: