×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דְּשָׁמְעָה קָלֵיהּ בִּימָמָא.
where the hen can hear its voice by day, when sounds cannot be heard as easily as at night. If the chicken is close enough to hear the rooster’s call by day, the rooster is considered close enough to the chicken that the latter will produce eggs only through fertilization by the male.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וכר׳ יוחנן. איני והאמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רב בדק בקנה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצים ובשחר השכים ומצא בה ביצים אסורות ואוקימנא התם בדספנא בארעא.
{בבלי ביצה ז ע״ב-ח ע״א} גמ׳ ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה1: אמ׳ ר׳ זריקה אמ׳ רב יהודה2 והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה אמר רב חייה בר אשי אמ׳ רב בעפר תיחוח3:
{בבלי ביצה ז ע״ב} גרסינן בתחלת ביצה אמ׳ ר׳ יוסי בן שאול משום רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא.
{משנה תרומות ח:ה} שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהן המרה ר׳ יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות4 ארבעים סאה. יש שפירשו5 אם המים המגולין מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של-רחש אין חוששין להן מפני6 שהסם בטל בהן ואינו מזיק ואם אין בהם זה7 השיעור אסורין מפני הסכנה. ויש אומרין חילוף שאם אין בהן זה השיעור והמים8 נראין צלולין מותרין שאילו היה בהן סם היה9 נראה אבל [אם]⁠10 המים מרובין אסורין11 שחוששין שמא יש12 בהן סם ואינו ניכר.
{משנה תרומות ח:ו-ז} ניקורי תאנים וענבים והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אפילו [הן]⁠13 בכד אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו לחה אסור. נשיכת נחש אסורה מפני סכנת נפשות משמרת של-יין אסורה משום גילוי ור׳ נחמיה מתיר:
1. ומודים...ויכסה: ההקדמה חסרה ב-גג, דפוסים. גא, כ״י נ רק: ״שחט״. גד: ״ומודים וכול׳⁠ ⁠״.
2. זריקה, יהודה: גג: ״יהודה, זריקה״.
3. רבינו מפנה לכאן בהלכות חולין סוף פרק ו.
4. ובקרקעות: וכן כ״י גינצבורג. כ״י אוקספורד, דפוסים: ״בקרקעות״.
5. קטע מתשובה פרשנית מהגאונים רשום בקטע גניזה מימי רבינו ENA 4014.4 בכתיבת חלפון הלוי בן מנשה.
6. מפני: חסר בכ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים.
7. בהם זה: כ״י אוקספורד: ״בה״.
8. והמים: כ״י אוקספורד: ״המים״.
9. היה: חסר בכ״י גינצבורג.
10. אם: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
11. אסורין: כ״י אוקספורד מטושטש, אולי: ״ועכורין״.
12. שמא יש: וכן ברא״ש, דפוסים. כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג: ״שיש״.
13. הן: כ״י אוקספורד, כ״י גינצבורג, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
דשמעה קליה ביממא – שהקול אינו נשמע ביום כבלילה.
דשמעה קליה ביממא – ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום.
לענין ביאור זה שאמרו והוא שיש לו דקר נעוץ יש מפרשים שלא בא למעט אלא חפירה גמורה שהיא אב מלאכה ומפני שהיה עולה על הדעת שתהא מצות כיסוי דוחתה וקשה לפרש שאם כן לבית שמאי דשרו לכתחלה היאך היה עולה על הדעת להתירה ונראה שזו של משנתנו פשוט היה להם שלא נשנית אלא בעפר תיחוח שאינו צריך חפירה גמורה ודקר נעוץ לצורך הכנה נאמר וכן נראה דעת גדולי המחברים שהביאוה בענין מוקצה אלא שהמקשה חשב שמאחר שהעמידה בדקר נעוץ אין צורך לעפר תיחוח והקשה לו והא עביד כתישה דהיא מלאכה והעמידה בתיחוח וחזר והקשה מעשיית גומא שמאחר שהדקר נעוץ הסרתו עושה גומא מה שאין כן בלא דקר שאין נטילת העפר עושה גומא ותירצה שאינו צריך אלא לעפרה ומה שאמרו למטה דקר נעוץ מאי טעמא דקא עביד כתישה והרי העמידוה בתיחוח כך פירוש הדברים שכשאמר רב יהודה מכניס אדם עפר ועושה בו כל צרכו דמשמע שמטלטלין אותו עפר לכל מה שצריך לו הקשה לו משחיטת כוי שאף אם שחטו אין מכסין את דמו ואם איתה ליכסייה דלא גרע טלטול לספק חיוב משאר צרכיו וקא מהדר ליה ולטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ דהוי מוכן מיהא לכסוי ותירץ רבה דקר נעוץ ואפר כירה ומכניס עפר לעשות בו כל צרכיו כלהו לא הוו הכנה אלא כשהכינם לצורך דבר שצריך לו בודאי אבל לספק לא אפילו הכינו בפירוש לספק ומקשה ליה מאי טעמא לא מוקצה ליכא שהרי הכינו לכל מה שיצטרך לו ואי משום גומא הא שרית ליה בודאי וא״כ אף בספק נמי ואי משום כתישה וכגון שאינו תיחוח אף בודאי כן שאין עשה דוחה לא העשה ועשה ותירץ שאם הכינו בפירוש אף לספק ודאי מכסה אלא שזו בשהוכן סתם והכנה סתם אינה מועלת אלא למה שצריך לו בודאי דהכנת ספק מהניא אף לודאי כגון שאם הכין לכסות בו צואה אם יטנף הבית מועיל לכסוי הדם אבל הכנת ודאי והוא הדין להכנה סתם לא מהניא לספק כלומר לכסוי הטנוף ונהרבילאי נמי דשרו לא שרו אלא משום דצואה קרוב לודאי הוא ומ״מ בסוף הסוגיא העלו שאף במוכן גמור אין מכסין דם הכוי ביו״ט שמא הרואה שהוא טורח לכסות ביו״ט יבא לחשוב שהוא מין חיה ויבא להתיר את חלבו:
דשמעה קליה ביממא [שהיא שומעת את קולו ביום], שביום אין הקול נשמע טוב כבלילה, וכל עוד הוא במרחק שעדיין ניתן לשמוע את קריאתו ביום, עדיין נחשב תרנגול זה כנמצא במחיצתה ואינה קולטת מן הארץ אלא ממנו.
where the hen can hear its voice by day, when sounds cannot be heard as easily as at night. If the chicken is close enough to hear the rooster’s call by day, the rooster is considered close enough to the chicken that the latter will produce eggs only through fertilization by the male.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) עֲבַד רַב מָרִי עוֹבָדָא אעַד שִׁתִּין בָּתֵּי.

The Gemara relates: Rav Mari took action in accordance with this opinion, when he found an egg on a Festival morning after he had looked in the nest the day before and failed to find an egg there. He examined up to a distance of sixty houses from the chicken, and although he did not find a rooster within this area, he assumed there was one further away and permitted the egg.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עובדא – דבדק מעי״ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה.
ועבד רב מרי עובדא והתיר ביצה בשהיה תרנגול עד שיתין בתי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומספרים: עבד [עשה] רב מרי עובדא [מעשה] לסמוך על שיטה זו לאחר שבדק בערב יום טוב בקינה של התרנגולת ולא מצא בה ביצה והשכים ביום טוב ומצא, ובדק עד מרחק של שתין בתי [ששים בתים] מן התרנגולת ולא היה בכל התחום הזה תרנגול, ובכל זאת סמך על הימצאות תרנגול במרחק רב יותר והתיר את הביצה.
The Gemara relates: Rav Mari took action in accordance with this opinion, when he found an egg on a Festival morning after he had looked in the nest the day before and failed to find an egg there. He examined up to a distance of sixty houses from the chicken, and although he did not find a rooster within this area, he assumed there was one further away and permitted the egg.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִי אִיכָּא נַהֲרָא לָא עָבְרָא וְאִי אִיכָּא מַבָּרָא עָבְרָא וְאִי אִיכָּא מִיצְרָא לָא עָבְרָא הֲוָה עוֹבָדָא וְעָבְרָא אַמִּיצְרָא.

The Gemara comments: And if there is a river between the rooster and the chicken, the chicken does not cross the river; but if there is a bridge, it crosses the river. And if there is only a rope bridge suspended across the river, the chicken will not cross on the rope. The Gemara comments: Nevertheless, an incident occurred in which a chicken crossed over on a rope bridge. However, one may not rely on this possibility.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך מצר
מצרא(ביצה ז:) ואי איכא מצרא עברא (קידושין פא.). נקט במצרא וקא עבר במערבא והוא דליכה גשרא והוא דליכא גמלא והוא דליכא מצרא אחדית ידי אמיצרא פי׳ גשר של נסר קטן מגמלא. (א״ה לפנינו הנוסחא אנחת ידי):
ערך כתח
כתחב(פסחים מב.) ואילו עוברין בפסח כותח הבבלי מפו׳ בגמ׳ יש בו קומניתא דאימא ומלחא ונסיובי דחלבא (עירובין סב: בבא מציעא לב:) אפילו ביעתא בכותתא לא לישרי איניש במקום רביה פי׳ לא אצטריך מביצה שנולדה אלא אפילו אותה שמוציא במעי אמה כדאמרינן (ביצה ז) השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות לאוכלן בחלב דלאו כגופה דתרנגולת דמיין ורב חסדא לא פשט בשני דרב הונא רבו כיון שיש בכותת חלב וביצת שחיטה נראית כבשר אף על פי שמותר בבירור לא רצה להתיר:
ערך נעוץ
נעוץג(עירובין לד:) בזמן שהוא תלוש ונעוץ (בבא קמא פב: מנחות סד:) נעץ רגליו בחומה (ביצה ז) מכסייה בדקר נעוץ. סולם מוצב תרגום והא סולמא נעיץ בארעא וחנית מעוכה בארץ תרגום נעיצא:
ערך ער
ערד(כריתות י:) כל העריות עשה בהן את המערה כגומר (יבמות נה:) א״ר יוחנן הערה זו הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש מכאן ואינך אינו אלא כנשיקה ופטור (חולין כט) ודלמא טעמא דרבי שמעון התם הואיל ומערה בבעלי חיים דתני איחור של תאנה שנפלה ומעירה אפילו בקליפתה (טבול יום פרק ג) אוכל שנפרס ומעורה במקצת (בסוף עוקצין) יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה. תבואה שנעקרה ומעורה ואפי׳ בשרש קטן (חולין מז) נידלדלה הכבד ומעורה בטרפשין מהו פי׳ מעורה דבוקה כדגרסינן (יומא נד) מאי כמער איש ולויות אמר רבה בר רב שילא כאיש המעורה בלוייה שלו. וכתיב ודבק באשתו ש״מ שהמיעור היא הדבוק. (גיטין כ) בעי רב פפא ה״ז גיטיך והנייר בין שיטה לשיטה מהו וכו׳ עד לא צריכא דמערה פי׳ כגון הלמ״ד של מטה מגעת לשיטה של מעלה וכן הנונין לשיטה של מטה. (ביצה ז) רבי יעקב אומר אם היו מעורין בגידין אסורות פי׳ גאון מאי איריא דקרי לה לשון עירוב כדאמרינן בטבול יום ונשא מעורה ויש מהן הרבה בתלמוד ובמשנה והרבה בל׳ ארמי מחליפין א׳ בע׳ כלומר מידי דמערבא:
א. [קליינע ברייקקע.]
ב. [איין בריהיע מיט מעהל.]
ג. [איין שטעקען.]
ד. [ענטבנעסען.]
מברא – גשר.
מיצרא – חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואי איכא נהרא [ואם יש נהר] באמצע, בינה לבין מקום התרנגול לא עברא [אין התרנגולת עוברת], אולם אי איכא מברא [אם יש מעבורת] — עברא [הריהי עוברת] על המעבורת, ואי איכא מיצרא [ואם יש רק מיצר, חבל צר המתוח לרוחב הנהר] — לא עברא [אין התרנגולת עוברת עליו]. ומעירים: אף על פי כן, הוה עובדא ועברא אמיצרא [היה מעשה שהתרנגולת עברה על המיצר], אלא שאין אנו סומכים על כך.
The Gemara comments: And if there is a river between the rooster and the chicken, the chicken does not cross the river; but if there is a bridge, it crosses the river. And if there is only a rope bridge suspended across the river, the chicken will not cross on the rope. The Gemara comments: Nevertheless, an incident occurred in which a chicken crossed over on a rope bridge. However, one may not rely on this possibility.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא מַאי אִירְיָא בָּדַק כִּי לָא בָּדַק נָמֵי.

The Gemara further asks: In what manner did you establish this halakha of Rabbi Yosei ben Shaul, who prohibits eating an egg discovered in a nest on a Festival morning after the previous day’s examination revealed nothing? You said that it is referring to a case in which the chicken absorbed from the earth. If so, why discuss specifically a situation in which one examined the nest the evening before? The same halakha should apply even when one did not examine the nest beforehand.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במאי אוקימתא – לדרבי יוסי ב״ר שאול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד שואלים: במאי אוקימתא [במה מעמיד אתה ההלכה הזו] של ר׳ יוסי בן שאול שאסר את הביצה שנמצאה בקן בבוקר החג לאחר שבדק בערב החג ולא מצא בקן כלום — בדספנא מארעא [כאשר קלטה התרנגולת מן העפר], אם כן מאי איריא [מה שייך דווקא] בדק? כי [כאשר] לא בדק נמי [גם כן] תהא אותה ההלכה!
The Gemara further asks: In what manner did you establish this halakha of Rabbi Yosei ben Shaul, who prohibits eating an egg discovered in a nest on a Festival morning after the previous day’s examination revealed nothing? You said that it is referring to a case in which the chicken absorbed from the earth. If so, why discuss specifically a situation in which one examined the nest the evening before? The same halakha should apply even when one did not examine the nest beforehand.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בכִּי לָא בָּדַק אֵימָא מֵאֶתְמוֹל הֲוַאי אִי הָכִי כִּי בָּדַק נָמֵי אֵימָא יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הִיא וכדר׳וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא שְׁכִיחַ.

The Gemara answers: In a case where he did not examine the nest, one could say that the egg was laid yesterday, and there is no reason to prohibit its use. Rabbi Yosei ben Shaul therefore specified that he checked the day before and is certain that the egg was not laid prior to the Festival. The Gemara challenges this: If so, when he examined the nest as well, say: Perhaps this is a case in which most of the egg emerged and returned, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: The case discussed by Rabbi Yoḥanan, where most of the egg emerged from the chicken and returned, is uncommon, and therefore it is assumed not to have occurred.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימא מאתמול הואי – דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא.
דרבי יוחנן לא שכיחא – הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה.
כי לא בדק אימר מאתמול הואי – וא״ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א״כ ספקא לחומרא וי״ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה.
כי לא בדק נמי אימר מאתמול הואי. ואם תאמר והא דבר שיש לו מתירין היא וקיימא לן כרב אשי דאמר לעיל (ביצה ד.) דבכל דבר שיש לו מתירין ספיקו להחמיר, פירש רש״י ז״ל (ד״ה אימא): דאפילו ספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. והילכך לוקחין ביצים מן החנוני בליל ראשון של י״ט ואפילו של ר״ה דרובן של זכרים, ואפילו ספנא מארעא רובן ביממא ילדן, וכן בליל שני של יום טוב אבל של ראש השנה לא דאימא מאתמול הואי ואסירא.
תנו רבנן כל שתשמישו ביום מוליד ביום וכו׳ עד כי לא בדק אימא מאיתמל רמתא – פירוש: דאזלינן בתר רובא ואף על גב דדבר שיש לו מתירין, כיון דלא איתחזק איסורא. ומכאן שלוקחין ביצים ביום טוב מן הגוים דרובייהו לאו בני יומן. והיכא דאתו לגבן הא ודאי פשיטא דכל דפריש מרובא פריש, אבל היכא דאנן ניתי לביתהו למזבן להו הא מספקא לי משום האי דאמרינן בכתובות (בבלי כתובות ט״ו.) דהיכא דאזלא היא לגבייהו פסול דכיון דאיתחזק בעיר חד פסול הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי והכא נמי כמאן דאיתחזק דאמי דאי איפשר דליכא במתא חדא ביצה בת יומא אפילו {הכי}⁠1 מסתבר לי דשרי דלא חשיב איתחזק איסורא דילמא מאן דהוה ליה ההיא ביצה מיכל אכלה אי נמי דילמא הוא לא הוה מזבין לה הילכך לא חשבינן איתחזק ושרי.
אי הכי כי בדק נמי אמרינן יצתה רובא וחזרה הואי דר׳ יוחנן לא שכיחא. ואמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רב האי תומא שחיקא סכנתא לגלויא.
1. כן הושלם בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״הכי״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(ז.) דר׳ יוחנן לא שכיחא. פירוש לא שכיחא כולי האי בלידת לילה בדספנא מארעא. וכתב הריטב״א ז״ל בשם רבו ז״ל דכיון דאילו לא בדק כיון שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא שמעינן דנכרי ששלח ביצים לישראל ביום טוב ואינם ניכרים אם היו מהיום או מאתמול שהם מותרין דבמאי דשכיח טפי תלינן ורוב ביצים דעלמא מן הימים שעברו הם וכל דפריש מרובא פריש. ולא עוד אלא אפילו הלך שם ישראל ולקחן מביתו לא אמרינן כדאמרינן בכתובות דהיכא דאזלא איהי לגביהו הוה ליה מחצה על מחצה משום קבוע. דהתם הוא דאיתחזק ודאי פסול ואפילו חד אבל הכא לא איתחזק בבית הנכרי ביצה שנולדה היום כי שמא לא נולדה שם ואם נולדה שמא אכלה קודם לכן. וכן היה הרב ז״ל מורה הלכה למעשה עד כאן. אבל הרשב״א ז״ל אינו סובר כן. ואפילו לדברי הריטב״א ז״ל נראה לי דבראש השנה אילו שלח נכרי לישראל ביום טוב שני שהן אסורין דדילמא מאתמול נולדה ולא אמרינן זה כמה ימים נולד כי היכי דלישתרו כן נראה לי. ואף על גב דהכא אמרינן מאתמול רמיתה ולא אמרי דבלילה נולדה ולהוי ספק ומספק ראוי לאוסרה כדאמרינן לעיל דאם ספק שנולדה בחול או ביום טוב אסורה. ההיא בשמצאה בתוך היום דאיפשר דהיום נולדה. אבל הכא שהשכים לא תלינן בלידת לילה דלא שכיחא כדפרשינא לעיל.
ומשיבים: כי [כאשר] לא בדק — אימא [יכול אתה לומר] שמאתמול הואי [היתה, נולדה, ביצה זו], ואין כל סיבה לאוסרה. ולכן אמר דווקא כאשר בדק, וברור לו שאינה מערב יום טוב. ומקשים: אי הכי [אם כך] כי [כאשר] בדק נמי אימא [גם כן אמור]: שמא יצתה רובה וחזרה למעי התרנגולת היא, וכדר׳ יוחנן! ומשיבים: מקרה זה כמו של ר׳ יוחנן שיוצאת רוב הביצה וחוזרת לא שכיח [מצוי], ואין לתלות בו.
The Gemara answers: In a case where he did not examine the nest, one could say that the egg was laid yesterday, and there is no reason to prohibit its use. Rabbi Yosei ben Shaul therefore specified that he checked the day before and is certain that the egg was not laid prior to the Festival. The Gemara challenges this: If so, when he examined the nest as well, say: Perhaps this is a case in which most of the egg emerged and returned, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: The case discussed by Rabbi Yoḥanan, where most of the egg emerged from the chicken and returned, is uncommon, and therefore it is assumed not to have occurred.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב גהַאי תּוּמָא שְׁחִיקָא סַכַּנְתָּא לְגִלּוּיָא.:

Apropos one statement of Rabbi Yosei ben Shaul in the name of Rav, the Gemara cites another ruling that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rav said: This crushed garlic poses the danger of exposure. If mashed garlic is not properly covered, there is concern that a snake might have tasted from it and thereby injected its venom into the food. This garlic is consequently prohibited as a health risk.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תומא שחיקא – שומין שחוקין.
לגלויא – הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהוזכרו דברי ר׳ יוסי בן שאול שמסר בשם רב, מביאים עוד מה שאמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רב: האי תומא שחיקא, סכנתא לגלויא [שום שחוק זה, יש בו סכנה משום גילוי], שאם לא כיסהו כראוי יש לחשוש שמא טעם ממנו הנחש והטיל בו את ארסו ואסור מחשש סכנת נפשות.
Apropos one statement of Rabbi Yosei ben Shaul in the name of Rav, the Gemara cites another ruling that Rabbi Yosei ben Shaul said that Rav said: This crushed garlic poses the danger of exposure. If mashed garlic is not properly covered, there is concern that a snake might have tasted from it and thereby injected its venom into the food. This garlic is consequently prohibited as a health risk.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת.:

§ The mishna states that Beit Shammai say: The measure that determines liability for leaven is an olive-bulk. However, the measure for leavened bread is greater, a large date-bulk. According to Beit Hillel, the measure in both cases is an olive-bulk.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

(7-8) בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. מאי טעמא דבית שמאי? אם כן ניכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו׳ עד לומר לך שיעורו של זה {לא}1 כשיעורו של זה – שאור בכזית חמץ בככותבת.
1. כן הושלם בדפוסים, וכן בבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 חסר: ״לא״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית שמאי אומרים חמץ בכזית וכו׳. אית ספרים דגרסי שאור מאן דכר שמיה תנא ביום טוב של פסח קאי. וא״ת כיון דיהיב טעמא משום דתנא ביום טוב דפסח קאי אמאי פירש רש״י ז״ל במתניתין דמשום דהני תלת מילי הוו מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל וגבי יום טוב. תני להו גבי הדדי עד כאן. ואולי רש״י לא גריס גרסת הספרים. ומורי הרב נר״ו פירש דרש״י ז״ל גריס ליה וכונת רש״י ז״ל כך הוא אי לאו דהוו מענין יום טוב לא הוה תני להו ואף על גב דהוו מקולי בית שמאי כולהו. דאי משום דהוו מקולי בית שמאי בלחוד בלא טעמא אחרינא הוה ליה למיתני כל הנך דמסכת עדיות הכא במתניתין. ומשום הכי יהיב טעמא דהא דתני להו הכא משום דביום טוב של פסח קאי ולא איצטריך ליה לפרוקי משום דהוו מקולי בית שמאי משום דמאן דמקשה שאור מאן דכר שמיה כבר ידע דהני תלת מילי דמתניתין מיתנו הכא כי היכי דמיתנו במסכת עדיות באותו סדר עצמו דמסדר התם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אלא דפריך דמשום הכי לא הוה ליה למתני הכא שאור מדלא תני כולהו שמנה דהתם. ופריק דתנא ביום טוב דפסח קאי. ואכתי לא סגי האי פירוקא דאכתי איכא לאקשויי אמאי אפסיק בהכנת סעודת יום טוב דהיינו בין ביצה שנולדה ובין השוחט חיה ועוף היה לו לסדר כל מחלוקתן יחד וליתני בשלהי פרקין דין דשאור. אלא ודאי כבר ידע המקשה האי ולא איצטרך לפרוקי האי דהיינו טעמא משום דתני להו הכי במסכת עדיות עד כאן תורף דבריו נר״ו.
א לאחר הדיון בענין ביצה שנולדה ביום טוב ובמה שמתגלגל ממנו, שבים אנו לפירושה של המשנה. נאמר שם שבית שמאי אומרים כי שיעור השאור להתחייב עליו בפסח הוא בכזית, ושיעור החמץ גדול יותר — בככותבת. ולדעת בית הלל שיעורם שוה.
§ The mishna states that Beit Shammai say: The measure that determines liability for leaven is an olive-bulk. However, the measure for leavened bread is greater, a large date-bulk. According to Beit Hillel, the measure in both cases is an olive-bulk.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי טַעְמַיְיהוּ דב״שדְּבֵית שַׁמַּאי א״כאִם כֵּן לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חָמֵץ וְלָא בָּעֵי שְׂאוֹר וַאֲנָא אָמֵינָא וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה בִּכְזַיִת שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שְׂאוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי לוֹמַר לְךָ שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? The Gemara explains: If it is so that the measures are equal, let the Merciful One write only the prohibition of leavened bread, and it would not be necessary to write leaven, and I would say an a fortiori inference: If the measure that determines liability for leavened bread, whose leavening is not as extensive, is an olive-bulk, then leaven, whose leavening is extensive, all the more so should the measure that determines liability be an olive-bulk. If so, why do I need the explicit reference to leaven that the Merciful One wrote in the verse: “Seven days there shall be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19)? It must be to tell you that the measure of this, leavened bread, is not equal to the measure of that, leaven. Rather, the measure that determines liability for leaven is smaller.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כן – דחד שיעורא לתרוייהו.
שיעורו של זה כו׳ – להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני.
לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה – פירש רש״י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא״ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ״ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא״כ קרא למה לי ע״כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 7]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואנא אמינא מה חמץ שאין חימוצו קשה כו׳. ואם תאמר והא אין עונשין מדין קל וחומר. וי״ל דכיון דלא הוי קל וחומר אלא על השיעור בלבד לא הוי אלא גלויי מילתא בעלמא.
שיעורו של זה לאו כשיעורו של זה. להוי שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית. לא היא דלא שיערה תורה בפחות וכיון דאפיקניה לחמץ משיעורא דזית נוקמיה בככותבת דהוא שיעורא זוטא משיעורא דעניני אכילה. וא״ת נוקמיה אגרוגרת כשיעור הוצאה לשבת. לא היא דשיעור אכילה משיעור הוצאה לא ילפינן. ולא נהיר. ורש״י ז״ל נשמר מזה ונראה שכך פירש ז״ל (דשלו) דאילו הוי שיעורא דחמץ בכזית לא הוה למכתב שאור דבקל וחומר יליף מיניה שאור בכזית דאף על פי שהשאור דבר חמור מכל מקום אי אפשר לאוקומיה בפחות מכזית ומדכתיב שאור שמעינן דחמץ טפי מכזית. ועוד אילו כתב חמץ ולא שאור הוה אמינא דשיעורא דחמץ בככותבת ושאור נמי דיליף מיניה בככותבת כשיעורא דחמץ ולא להחמיר עליו בכזית דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ומשום הכי כתב שאור בהדיא להחמיר עליו ולאוקמי בשיעורא דכזית ואם כן החמץ שהוא קל ממנו שיעוריה בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה באכילה דיום הכפורים. אי נמי דהכי גמירי להו דשיעורא דחמץ בככותבת מהלכה למשה מסיני ולא איצטריכו לדרשא דקרא אלא לשאור שהוא בכזית מיתורא. זהו תורף דברי רש״י ז״ל.
תוס׳ בד״ה לומר לך כו׳ ופי׳ הקונטרס דהלכתא גמירא וכו׳. נ״ב ול״נ דהכי פירושו דהלכתא גמירא לה היכא דאפיק מכזית דהוה ככותבת דהלכתא גמירא לה כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה שיעורו של זה כו׳ דלא תימא דיו. וכעין זה כ׳ רש״י בב״מ דף לב ע״א ד״ה לומר לך:
ושואלים: מאי טעמיהו [מה טעמם] של בית שמאי? ומסבירים: אם כן, אם לא היה הבדל בין השיעורים, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק איסור חמץ, ולא בעי [ואין צריך לכתוב] שאור, ואנא אמינא [ואני אומר] קל וחומר בעצמי: ומה חמץ שאין חמוצו קשה כל כך — שיעורו בכזית, שאור שחמוצו קשהלא כל שכן. אם כן שאור דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי לכותבו במפורש? אלא על כרחך לומר לך ששיעורו של זה של החמץ לא כשיעורו של זה השאור, שלשאור שיעור אחר, קטן יותר.
The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? The Gemara explains: If it is so that the measures are equal, let the Merciful One write only the prohibition of leavened bread, and it would not be necessary to write leaven, and I would say an a fortiori inference: If the measure that determines liability for leavened bread, whose leavening is not as extensive, is an olive-bulk, then leaven, whose leavening is extensive, all the more so should the measure that determines liability be an olive-bulk. If so, why do I need the explicit reference to leaven that the Merciful One wrote in the verse: “Seven days there shall be no leaven found in your houses” (Exodus 12:19)? It must be to tell you that the measure of this, leavened bread, is not equal to the measure of that, leaven. Rather, the measure that determines liability for leaven is smaller.
רי״ףרש״יתוספותרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּבֵית הִלֵּל צְרִיכִי דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שְׂאוֹר הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּחִמּוּצוֹ קָשֶׁה אֲבָל חָמֵץ דְּאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה אֵימָא לָא צְרִיכָא.

The Gemara asks: And Beit Hillel maintain that both the mention of both leaven and leavened bread are necessary. As if the Merciful One had written only leaven, I would have said its measure that determines liability is an olive-bulk because its leavening is extensive. However, with regard to leavened bread, whose leavening is not extensive, say no, that is not the measure. Therefore, it is necessary to mention leavened bread as well.
רי״ףבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל צריכי כו׳. אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. כלומר שלא יהא חייב בכזית אלא בככותבת או שלא יהא חייב כלל באכילת חמץ להכי כתב חמץ לאקושיה לגמרי לשאור. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה. כלומר ובדין הוא דליחייב בכזית אבל שאור דאינו ראוי לאכילה אימא לא ליחייב אלא בככותבת. להכי אקושינהו רחמנא לגמרי אפילו לביעור או לעבור על כל אחת ואחת בשני לאוין.
ושואלים: ובית הלל מה אומרים על כך? לדעתם צריכא [צריכים] השיעורים להכתב בכל אחד משני המקרים בנפרד; דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] שאור בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] שהוא נאסר בשיעור זה משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] לכתוב גם חמץ.
The Gemara asks: And Beit Hillel maintain that both the mention of both leaven and leavened bread are necessary. As if the Merciful One had written only leaven, I would have said its measure that determines liability is an olive-bulk because its leavening is extensive. However, with regard to leavened bread, whose leavening is not extensive, say no, that is not the measure. Therefore, it is necessary to mention leavened bread as well.
רי״ףבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ מִשּׁוּם דְּרָאוּי לַאֲכִילָה אֲבָל שְׂאוֹר שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה אֵימָא לָא צְרִיכָא.

And conversely, if the Merciful One had written only leavened bread, I would have said that the measure that determines liability for leavened bread is an olive-bulk, because it is fit for consumption on its own; however, leaven, which is not fit for consumption on its own but only when used as a leavening agent for dough, say no, its measure is not like that of leavened bread. Therefore, it is necessary to mention both cases.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] חמץ בלבד, הייתי אומר: חמץ נאסר בשיעור זה משום שהוא עצמו ראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי בעצמו לאכילה אלא רק להחמיץ בו עיסה — אימא [אמור] שלא יהיה שיעורו כשיעור החמץ, על כן צריכא [צריך] לומר את שיעור האיסור בשניהם.
And conversely, if the Merciful One had written only leavened bread, I would have said that the measure that determines liability for leavened bread is an olive-bulk, because it is fit for consumption on its own; however, leaven, which is not fit for consumption on its own but only when used as a leavening agent for dough, say no, its measure is not like that of leavened bread. Therefore, it is necessary to mention both cases.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּבֵית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ דְּרַבִּי זֵירָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא פְּתַח הַכָּתוּב בִּשְׂאוֹר וְסִיֵּים בְּחָמֵץ לוֹמַר לְךָ זֶהוּ שְׂאוֹר זֶהוּ חָמֵץ.

The Gemara asks: And Beit Shammai, don’t they hold in accordance with Rabbi Zeira’s opinion? As Rabbi Zeira said, the verse states: “Seven days there shall be no leaven found in your houses, for whoever eats that which is leavened, that soul shall be cut off from the assembly of Israel” (Exodus 12:19). The verse begins with leaven and ends with leavened bread to say to you that leaven is equivalent to leavened bread. How, then, can Beit Shammai maintain that the two are prohibited by different measures?
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לית להו דרבי זירא – בתמיה והא קרא בהדיא כתיב.
פתח הכתוב בשאור – שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב).
וסיים בחמץ – כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו׳ דהא אתיא עונשו עם אזהרתו.
זהו שאור וכו׳ – כזה כן זה.
דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו׳ ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה – ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי״ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (שאור) [חמץ] ולא יראה לך (חמץ) [שאור] ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ״ל הצריכתות וא״ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר׳ זירא י״ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וגו׳ כי כל אוכל חמץ. ואף על פי שהראשון בביעור והשני באכילה מכל מקום כיון דאשכחן קרא אחרינא דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ והכא שני בלישניה דרישא בביעור וסיפא באכילה שמע מינה למדרש סיפיה לרישיה ולומר לכך אמרתי לך שאור לא ימצא מפני שכל אוכל חמץ ונכרתה וסתם אכילה בכזית. וכיון שנתן טעם לזה כזה מכלל שהם שוים. ומהדרינן דלענין אכילה הכי נמי דהוה לן למנקט החמור דתפסת מועט תפסת. כי פליגי לענין הביעור. ולבית הלל למה ליה למימר פתח הכתוב בזה יהיה טעמא דבית הלל דצריכי. וי״ל להביא כרת גם אשאור משום דכרת בחמץ כתיב.
בד״ה וסיים בחמץ כי כל אוכל מחמצת והוה ליה כו׳ כצ״ל:
בד״ה דאמר ר׳ זירא כו׳ ידענא שפיר דחמץ בכזית כו׳ כצ״ל:
בד״ה דאמר ר׳ זירא פתח הכתוב בשאור כו׳ וא״ת ל״ל צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא כו׳ עכ״ל יש לדקדק מאי קא קשיא להו דהא שפיר איצטריכו ב״ה לצריכותא משום קושיא דב״ש דא״כ ליכתוב חמץ ולא בעי שאור כו׳ וי״ל דה״ק התוס׳ דלא ה״ל לתלמודא אליבא דב״ה לאתויי אלא הא דר׳ זירא דזהו שאור וזהו חמץ כו׳ וילפינן ביעור מאכילה דחמץ נמי בכזית והא דכתב רחמנא שאור ע״כ אתא ללאו יתירא ואהא תירצו דהואיל וחלקו הכתוב בב׳ לאוין לא הוה מוקמינן ללאוי יתירא אלא דאין שיעורן שוה וכטעמא דב״ש ודו״ק:
בא״ד וא״ת כו׳ ל״ל דר׳ זירא וי״ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ כו׳ עכ״ל ולב״ש ליכא למימר דאצטריך הא דר׳ זירא משום דאי [לאו] מדר׳ זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה״א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא קאתי אלא מק״ו דחמץ דא״כ השתא נמי דנפקא ליה מדר״ז מהיקשא שאור לחמץ נימא דלא עדיפא שאור מחמץ דאתי מיניה אלא ע״כ דאית לן לאוקמא כרת בכל חד לפום שיעור איסורו וק״ל:
ושואלים: וכי בית שמאי לית להו [אין להם, אינם סבורים] כדברי ר׳ זירא המובנים מאוד, שאמר ר׳ זירא על הכתוב: ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא״ (שמות יב, יט), פתח הכתוב ב״שאור״ וסיים בחמץ (״מחמצת״), לומר לך: לענין הלכה זהו שאור זהו חמץ! ואיך אם כן מחלקים בית שמאי בשיעוריהם?
The Gemara asks: And Beit Shammai, don’t they hold in accordance with Rabbi Zeira’s opinion? As Rabbi Zeira said, the verse states: “Seven days there shall be no leaven found in your houses, for whoever eats that which is leavened, that soul shall be cut off from the assembly of Israel” (Exodus 12:19). The verse begins with leaven and ends with leavened bread to say to you that leaven is equivalent to leavened bread. How, then, can Beit Shammai maintain that the two are prohibited by different measures?
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) לְעִנְיַן אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן בִּיעוּר בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי לָא יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה.

The Gemara answers: Indeed, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the same measure applies to leavened bread and leaven. When they disagree it is with regard to the removal of leavened bread from one’s house. Beit Shammai hold that we do not derive the halakha of removal from that of eating. Rather, with regard to the obligation of removal, different measures apply to leavened bread and leaven. And Beit Hillel hold that we derive the halakha of removal from the measure that determines liability for eating.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי – דאפילו ב״ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר׳ זירא אבל לביעור לב״ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן.
ואמרינן עלה: לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור – וכיון דאפקתיה מכזית מוקמינן ליה לבית שמאי אכותבת. דאיתמר נמי בשיעורי אסורי אכילה ביום הכיפורים ולאו בכביצה. חדא דתפסת מרובה לא תפסת כיון דאיכא שיעורא אחרינא, ועוד דלא איתמר כביצה שיעורא באיסורין אלא לענין טומאה ובציר מכזית ליכא למימר שאי איפשר לביעור חמור מאכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ילפינן ביעור מאכילה. פירוש כיון דכתיב לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ דילפינן מינה שאין שיעוריהן שוין כדאמרינן לעיל שמע מינה דלאכילה דוקא הוא דאיתקש שאור ולומר דשיעור ביעור של שאור כשיעור אכילה של חמץ אבל ביעור של חמץ אינו אלא בככותבת. דליכא למימר שיעור ביעורו של שאור בפחות מכזית וחמץ בכזית לפי שלא יהא הביעור חמור מן האכילה.
בד״ה לענין אכילה כו׳ דתמן חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר׳ זירא אבל לביעור כו׳ כצ״ל והד״א:
ומשיבים: אכן, לענין שיעור לאיסור אכילה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחמץ ושאור שיעורם שווה, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה לענין חובת ביעור החמץ מן הבתים. בית שמאי סברי [סבורים] כי לא ילפינן [אין אנו לומדים] דין ביעור מדין אכילה, ובביעור חמץ יש לכל מין שיעור לעצמו, ובית הלל סברי [סוברים] כי ילפינן [לומדים אנו] דין ביעור מאיסור אכילה.
The Gemara answers: Indeed, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the same measure applies to leavened bread and leaven. When they disagree it is with regard to the removal of leavened bread from one’s house. Beit Shammai hold that we do not derive the halakha of removal from that of eating. Rather, with regard to the obligation of removal, different measures apply to leavened bread and leaven. And Beit Hillel hold that we derive the halakha of removal from the measure that determines liability for eating.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אִתְּמַר נָמֵי א״ראָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מַחְלוֹקֶת לְעִנְיַן בִּיעוּר אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה דִּבְרֵי הַכֹּל זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת.

The Gemara comments: This idea was also stated explicitly by amora’im. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel was stated with regard to the removal of leavened bread; however, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the measure for both this and that is an olive-bulk.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: אתמר נמי [נאמר גם כן] הדבר במפורש על ידי אמוראים, שאמר ר׳ יוסי בר חנינא: מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין חובת ביעור, אבל לענין איסור אכילהדברי הכל שיעורם של זה וזה בכזית.
The Gemara comments: This idea was also stated explicitly by amora’im. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: The dispute between Beit Shammai and Beit Hillel was stated with regard to the removal of leavened bread; however, with regard to the measure that determines liability for eating, everyone agrees that the measure for both this and that is an olive-bulk.
רי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי {שמות י״ג:ז׳} וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאוֹר) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (חָמֵץ) זֶהוּ מַחְלוֹקֶת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל שב״ששֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׂאוֹר בִּכְזַיִת וְחָמֵץ בִּכְכוֹתֶבֶת וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת.:

That opinion is also taught in a baraita. The verse states: “And no leavened bread shall be seen with you, and no leaven shall be found in all your borders” (Exodus 13:7). This obligation to remove leavened bread is subject to a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Beit Shammai say: The measure that determines liability for removal of leaven is an olive-bulk, and the measure for leavened bread is a large date-bulk, and Beit Hillel say: The measure for both this and that is an olive-bulk. This baraita indicates that the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to the obligation to remove leavened bread, not liability for eating it.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי – דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], נאמר: ״ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך״ (שמות יג, ז) — בדין זה, העוסק בביעור החמץ זהו נושא המחלוקת שבין בית שמאי ובין בית הלל. שבית שמאי אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית. משמע שלענין מצות ביעור נחלקו, ולא לענין איסור אכילה.
That opinion is also taught in a baraita. The verse states: “And no leavened bread shall be seen with you, and no leaven shall be found in all your borders” (Exodus 13:7). This obligation to remove leavened bread is subject to a dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Beit Shammai say: The measure that determines liability for removal of leaven is an olive-bulk, and the measure for leavened bread is a large date-bulk, and Beit Hillel say: The measure for both this and that is an olive-bulk. This baraita indicates that the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel is with regard to the obligation to remove leavened bread, not liability for eating it.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף ביו״טבְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳.:

§ The mishna states that Beit Shammai and Beit Hillel also dispute whether or not one who slaughters an undomesticated animal or a bird on a Festival, without having prepared earth the day before with which to cover the blood after the slaughter, may dig out earth on the Festival itself to cover the blood.
רי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דדעת ב״ש וב״ה בענין להקל משום שמחת יו״ט}
מתני׳: השוחט חיה ועוף ביום טוב. אוקמה רבה ורב יוסף בהשוחט שבא לימלך. ומדרמי׳ לקמן (בבלי ביצה ט׳:) מתני׳ אהדדי ואמר רבי יוחנן, מוחלפת השיטה, איתהפכא לה מתני׳ דהשוחט חיה ועוף, והוו להו בית הלל לקולא.
דאי אחזרת תריסין קאי רבי יוחנן, לומר שהיא המוחלפת, לא מיתרצא מתני׳, משום דקשיא דבית שמאי אדבית שמאי. השתא, ומה היכא [דשובכו מוכיח עליו]⁠1 מחמרי ב״ש, גבי חזרת תריסין, שאין שם שום צד היתר אלא שהתירו סופן משום תחלתן דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב, נמצא שכל טעם ההיתר תלוי בשמחת יום טוב בלבד ולא בדבר אחר, לא כ״ש שהיה להם להחמיר.
אלא ודאי, מתני׳ דהשוחט היא המוחלפת, והוו להו ב״ש לחומרא וב״ה לקולא בשמחת יום טוב בכל המשניות כולן כאחת.
והיינו דאמרי׳ לקמן (בבלי ביצה ח׳.): וליכסייה בדקר נעוץ. דלית ליה. וארישא דברייתא קאי, דקתני (בבלי ביצה ח׳.), אין שוחטין אותו ביום טוב. על מה אין שוחטין, ישחוט ויחפור בדקר נעוץ כב״ה. דאלמא, מתני׳ דהשוחט היא המוחלפת. ואין אתה יכול לומר דאסופא דברייתא קאי, דקתני, ואם שחטו, מדמסקי׳ בה, והא מדקתני סיפא, אם שחטו אין מכסין את דמו, מכלל דעד השתא מרישא דברייתא קא מקשי ליה.
מכל זה למדנו דמתני׳ דהשוחט היא המוחלפת. ואף על גב דתנינן לה בבחירתא (משנה עדויות ד׳:ב׳) גבי קולי ב״ש, שיבושא הוא דאישתבשא ליה מתני׳ לתנא דהתם כי היכי דאישתבשא ליה לתנא דהכא. ועל תלמוד ערוך שבידינו אנו סומכין.
ובפלוגתא דרבה ורב יוסף, קי״ל כרב יוסף. דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וסוגיין בכולה מסכתא דחיישי׳ לאימנועי משמחת יום טוב ולאימלוכי לא חיישינן. כההיא דתניא (בבלי ביצה י״א.): ב״ה אומר, מוליכים זה אצל זה.
והרי״ף ז״ל לא חשש לכתוב מכל זה כלום. ואנו תמהים עליו היאך פסק בחזרת תריסין כב״ה לקולא וכתב מתני׳ דהשוחט כצורתה בלא חילוף. ובגמרא רמינן להו אהדדי ומתרצי׳ ומפכינן חדא מקמי חברתה.
1. בכתי״ס: דאיכא דקר נעוץ
[במאור דף ג: ד״ה מתני׳ השוחט. לרי״ף סי׳ תתנה (ביצה דף ז:)]
כתוב שם: [השוחט חיה ועוף ביום טוב וכו׳ אוקמוה רבה ורב יוסף בהשוחט ובא לימלך וכו׳]. ואמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה, אתהפכא לה מתניתין דהשוחט חיה ועוף דהוו להו בית הלל לקולא וכו׳.
אמר אברהם: כולה מילתא דידי הוא ועוד הוספתי ראיות בהלכות מה שלא כתב זה.
{שמעתא דדעת ב״ש וב״ה בענין להקל משום שמחת יו״ט}
ועוד, ואנו תמהים עליו היאך פסק בחזרת תריסין כבית הלל לקולא וכתב מתני׳ דהשוחט כצורתה בלא חילוף, ובגמרא רמי׳ להו אהדדי ומתרצי׳ ומפכינן חדא מקמי חברתה.
אמר הכותב: הנה בעל המאור מתמיה על רבינו הגדול ז״ל. ואני תמה על כל הגאונים, שכך פסקו כולם, זכרונם לברכה, ולא ראינו להם בחבוריהם המגיעים לידינו טעם מפורש בדבר.
וכשאני מחפש ומהפך בשמועות לזכותם, יש לי לפרש ולומר דלר׳ יוחנן מוחלפת שיטתן של ב״ה (בבלי ביצה י״א:), דקסבר בשיש להם ציר מן הצד פליגי, דשרו ב״ה משום דאין בנין בכלים. ואף על פי שהיא מלאכה קבועה ודינה להיות פטור אבל אסור עליה, כדאמרינן בפרק כירה (שבת מ״ז:) בבנין מן הצד, נהי דאיסורא דאורייתא ליכא דרבנן מיהא איכא, כלומר, מפני שהיא מלאכה מתקיימת, אפילו הכי, משום שמחת יום טוב מותרת.
ומשום הכי קשיא ליה מהשוחט. דהתם נמי מלאכה היא, דאי צריך לגופיה חייב עליה, אלא שפטור משום כוונה שלו, שאינו צריך אלא לעפרה. ונטילתן נמי קשיא ליה. ולפום הכי אפיך מאי דאפיך.
והשתא דקיימא לן דבשאין להם ציר אלא באמצע פליגי, נטילתן מותרת אפילו בשבת. ובחזרתן נמי אין בה משום שמא יתקע, שאין עשוי ליתקע בתריסין, שהרי כל עצמן לטלטלן הם עשויין. ואדרבה, רפויין נינהו, כדי שיהו נוחין לתשמישן. הילכך, מדינא, אפילו בשבת שרי, דקי״ל, אם היה רפוי מותר. ואין לך בהן צד איסור אפילו לב״ש, דסברי, יש בנין בכלים, אלא משום גזרה אטו מן הצד. והיא גופא לב״ה משום שמא יתקע. הילכך, משום שמחת יום טוב לא גזרינן גזירה לגזירה. בכה״ג1 לא מוכחא מילתא דעבר אשבות די״ט. והכי נמי אמרינן בעור לפני הדורסן, כיון דחזי למזגא עליה ולא מוכחא מילתא דעבר עליה בשבות, דשרו ב״ה משום שמחת יום טוב. ואף על גב דהיכא דליכא משום שמחת יום טוב, כגון עור דערב יום טוב ותריסין דבתי׳, גזרינן. וכדאמרינן לקמן עלה (בבלי ביצה י״א:), מן הצד, שמא יתקע, גזרינן. אלמא, כל היכא דאיכא לאחמורי מחמירינן אפי׳ בשמחת יום טוב. וקמו להו מתני׳ כתריציתייהו קמייתא ולא מתהפכן.
ויש שמחזק הענין הזה יותר, לומר דרבי יוחנן סבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים, מדאמר בפרק כירה (בבלי שבת מ״ה:-מ״ו.) במנורה של חליות שאסור לטלטלה בשבת, כטעמא דבית שמאי ביום טוב לקמן בפרק שני (בבלי ביצה כ״ב.). ולדידיה לא התירו ב״ה לסלק ולהחזיר אלא מפני שדרכן להטלטל ואינן נדחקין. הא אלו2 החזיר כל צרכו, אף על פי שלא תקע, חייב חטאת. ובחזרה עצמה פטור אבל אסור. וכך מפורשת בירושלמי3 (ירושלמי שבת י״ב:א׳).
ואנן לא קיימא לן כרבי יוחנן, לא בזו ולא במנורה של חליות, שכך4 השמיטה רבינו זכרונו לברכה משם. אלא קיימא לן, אין בנין בכלים וחזרת תריסין בציר מן האמצע אינה אלא גזרה לגזרה, וכדפרישית, ומשום שמחת יום טוב שרו ב״ה אף על פי שהחמירו בשוחט חיה ועוף.
ואחר שכתבתי זה והייתי מחזר בדברי הראשונים להוציא מדבריהם טעמם בזה, מצאתי נוסחא ספרדית מוגהת שהיא גורסת בסוף השמועה גבי תריסין: ודילמא עד כאן לא אמרי ב״ש התם אלא דאיכא דקר נעוץ, אי נמי, עד כאן לא אמרי ב״ה התם אלא משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אבל הכא לא. זו היא הנוסחא שהביא הב״ה5 לידי, אחר שנתן בלבי להסכים לדעת הגאונים. והנה עלתה השמועה בדחייה מה שאמר ר׳ יוחנן, מוחלפת השטה. והוא ממה שאמרנו, שר״י6 החליף השטה מפני חומרו בבנין בכלים. ובסוף העלו בגמרא דלעולם לא תיפוך, ולא קשיא. והרי זה נכון כדברי הראשונים.
ומה שאמרו7 מדקא מקשי׳ בגמרא (בבלי ביצה ח׳.), ולכסיי׳ בדקר נעוץ או באפר כירה, ה״ק: ולכסיי׳ בדקר נעוץ, לבית שמאי, או באפר כירה, לב״ה. והנכון לי שהוא קושיא כוללת הכל. כלומר, לכסיי׳ בדקר נעוץ, לבית שמאי כדאית להו ולב״ה כדאית להו, מר לכתחלה ומר אם שחט, באפר8 כירה, כדברי הכל. וכן עיקר.
אבל ג״כ אפשר לפרש דאסיפא דברייתא קאי, דקתני, ואם שחטו. ודקא מסקינן בה, והא מדקתני סיפא, משום דבתירוצין הדרי׳ לרישא ואמרינן, לא מיבעיא קאמר. כלומר: הא תינח רישא, סיפא מאי איכא למימר.
ופלוגתא דרבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי. תדע, מדחייש רבה לאימלוכי. דאי ב״ה, הא לא9 חיישי כלל לאימלוכי בכולה מכילתין, כדאיתא בגמרא (בבלי ביצה י״א.) וכדכתב בעל זה המאור ז״ל. וא״ת: מאי טעמיה דרב יוסף, הא בית שמאי חיישי. אמר לך רב יוסף: שאני הכא, דשכיח דלית עפר ואתי לאמנועי משמחת יום טוב. אבל התם אפשר דשאינו10 בביתיה, דהכי שכיח טפי. ועוד, שסמוך לחפירה שחיטה ולא אתי לאימלוכי. והיינו דקאמר רב יוסף: אדרבה. הא עדיפא. דהא משום צורך גדול לאוכל נפש הוא דשרינן. ולא אמר בהדיא דלאימלוכי לא חיישינן.
ויש לפרש דמפלוגתא דרבה ורב יוסף נפקא לן לב״ה. דלרבה, דסבר שלא התירו ב״ש לחפור אלא א״כ שחט, ב״ה לא התירו כלל, אבל רב11 יוסף, דאמר, ב״ש מתירין לחפור ולשחוט, ב״ה לא פליגי אלא בשאין לו עפר, דצריך לעשות מלאכה קודם שחיטה, אבל יש לו עפר, כיון דבשעת שחיטה נופל בעפר אין אוסרין לו לשחוט, דכי שחיט בהיתירא קא שחיט. וכיון ששחט, מודים שיחפור בדקר ויכסה, והיינו סיפא.
ואנן קיימא לן בכוליה תלמודא, רבה ורב יוסף הלכתא כרבה, בר מדמנינן. הילכך, ב״ה אסרי לעולם לשחוט אלא א״כ יש לו עפר מוכן לכסוי.
ודברי ר״ח ז״ל מטין כן. שכך כתב: וקיימא לן כב״ה, דאמרי, לא ישחוט אלא א״כ היה לו עפר מוכן, וכרבה.
1. נדצ״ל: ובכה״ג
2. נדצ״ל: אילו
3. התם איתא דר״י ס״ל דהמרכיב קני מנורה חייב משום בונה
4. נדצ״ל: שכן
5. נדצ״ל: הקב״ה
6. בדפ״ר: שר׳ יצחק. אך נדצ״ל: ר׳ יוחנן
7. נדצ״ל: שאמר
8. נדצ״ל: ובאפר
9. בדפ״ר: ולא
10. לא עלה בידי לפענח
11. נדצ״ל: לרב
מתניתין. השוחט חיה ועוף בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בועוד נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה לענין השוחט חיה ועוף ביום טוב אם לא הכינו עפר מבעוד יום כדי לכסות בו את דם השחיטה, אם מותר לחפור ביום טוב עצמו כדי להוציא עפר לכסות בו את הדם.
§ The mishna states that Beit Shammai and Beit Hillel also dispute whether or not one who slaughters an undomesticated animal or a bird on a Festival, without having prepared earth the day before with which to cover the blood after the slaughter, may dig out earth on the Festival itself to cover the blood.
רי״ףבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'רא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הַשּׁוֹחֵט דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא אֵימָא סֵיפָא וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחוֹט מִכְּלָל דת״קדְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יִשְׁחוֹט.

The Gemara analyzes the wording of the mishna: One who slaughters an animal; this indicates that after the fact, yes, one may dig out dirt, but ab initio, no, even Beit Shammai agree that one may not slaughter an undomesticated animal or a bird if there is no prepared dirt. Otherwise, the mishna would have said: One may slaughter an undomesticated animal or a bird on a Festival. Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel say that one may not slaughter it. This proves by inference that the first tanna, Beit Shammai, holds that one may slaughter it even ab initio.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השוחט דיעבד – דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא״כ יש לו עפר מוכן תיחוח.
מכלל דת״ק סבר ישחוט – בתמיה והא השוחט קאמר.
(16-23) השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אי הכי בית הלל וכו׳. אמר רבה הכי קאמר השוחט שבא לימלך בית שמאי אומרים לו לך שחוט חפור וכסה – ואמרינן עלה דבהא פליגי, דרבה סבר אי איכא עפר מוכן למטה אין – שרינן ליה לשחוט לחפור ולכסות מלמעלה ואי לא לא דחיישינן דילמא מימליך ולא שחיט. ורב יוסף1 סבר אדרבא אי לא שרית ליה מעיקרא זימנין דלית ליה עפר למטה ואתי לאימנועי משמחת יום טוב. ואף על גב דבית שמאי חיישי לאימלוכי כדלקמן בהולכת סכין ובהמה אצל טבח, שאני הכא דלא שכיח לאימלוכי בשחיטה בתר חפירה לכסות ולא תיקשי לך היכי פרישנא אליבא דבית שמאי דלא קשיא כלל כדפרישנא באידך פירקין.
1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י בהמ״ל 8728: ״ורבה״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על לשון המשנה תוהים: השוחט, לשון זה משמעו דיעבד [כאשר נעשה הדבר] לאחר מעשה — אין [כן], אולם לעשות לכתחלהלא, שאף בית שמאי מודים בכך, שאם לא כן, היה צריך לומר: שוחט אדם חיה ועוף ביום טוב. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], נאמר בה: ובית הלל אומרים: לא ישחוט. מכלל [מכאן] אתה למד שהתנא קמא [הראשון, בית שמאי] סבר ישחוט אפילו לכתחילה!
The Gemara analyzes the wording of the mishna: One who slaughters an animal; this indicates that after the fact, yes, one may dig out dirt, but ab initio, no, even Beit Shammai agree that one may not slaughter an undomesticated animal or a bird if there is no prepared dirt. Otherwise, the mishna would have said: One may slaughter an undomesticated animal or a bird on a Festival. Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel say that one may not slaughter it. This proves by inference that the first tanna, Beit Shammai, holds that one may slaughter it even ab initio.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) הָא לָא קַשְׁיָא לֹא יִשְׁחוֹט וִיכַסֶּה קָאָמַר.

The Gemara answers: This is not difficult, as Beit Hillel said and meant the following: One may not slaughter an animal and cover the blood. They are emphasizing that one may not cover the blood even if he slaughtered an animal, whereas Beit Shammai maintain that if one slaughtered he may cover the blood ab initio.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא לא קשיא – לא ישחוט דב״ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי.
לא ישחוט ויכסה – אע״פ ששחט לא יגמור.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא ישחוט ויכסה קאמר. פירוש לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי. והכי קאמר אף על פי ששחט לא יגמור.
בד״ה הא לא כו׳ הכסוי לא ישחט כו׳ הד״א:
ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], מה שאמרו בית הלל, משמעו: לא ישחוט ויכסה קאמר [אמר], שעיקר ההדגשה היא לומר שגם אם שחט לא יכסה, ואילו בית שמאי אומרים שאם שחט יכסה לכתחילה.
The Gemara answers: This is not difficult, as Beit Hillel said and meant the following: One may not slaughter an animal and cover the blood. They are emphasizing that one may not cover the blood even if he slaughtered an animal, whereas Beit Shammai maintain that if one slaughtered he may cover the blood ab initio.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אֵימָא סֵיפָא וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו דִּיעֲבַד הוּא.

The Gemara challenges this explanation: Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel concede that if he already slaughtered, then he may dig with a shovel and cover the blood, which indicates that Beit Hillel were not emphasizing the covering of the blood. This proves by inference that the first clause of the mishna is not referring to one’s action after the fact, but to the halakha ab initio.
רי״ףר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי וכו׳. השוחט שבא לימלך וכו׳. ומודים שאם שחט וכו׳. [ראה פירושו על כל אלו במשנה לעיל ב א].
אימא סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה מכלל דרישא לאו דיעבד הוא. קשיא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשויי בהדיא דהא קתני שיחפור בדקר ויכסה אלמא כיון ששחט מכסה, וניחא לי דניחא טפי לאקשויי בה דהיינו (את) [אי] השוחט לכתחלה או דיעבד.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים על פירוש זה: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה, הלא נאמר בה: ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ואם כן ענין לכתחילה ובדיעבד לא לענין כיסוי נאמר — מכלל דרישא [ראש תחילת המשנה] לאו [לא] דיעבד הוא אלא מדובר לכתחילה!
The Gemara challenges this explanation: Say the latter clause of the mishna: And Beit Hillel concede that if he already slaughtered, then he may dig with a shovel and cover the blood, which indicates that Beit Hillel were not emphasizing the covering of the blood. This proves by inference that the first clause of the mishna is not referring to one’s action after the fact, but to the halakha ab initio.
רי״ףר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַבָּה הָכִי קָאָמַר הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לִימָּלֵךְ כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אוֹמֵר לוֹ שְׁחוֹט חֲפוֹר וְכַסֵּה וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחוֹט אא״כאֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.

Rabba said that this is what the mishna is saying. The phrase: One who slaughters an animal, is not a broad directive on how to act, but rather it means: If there is one who slaughters animals who comes to consult a Sage on how to proceed, what should the Sage say to him? Beit Shammai say that the Sage says to him: Slaughter it ab initio, dig, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal only if he had earth that was prepared while it was still day.
רי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השוחט שבא לימלך – אע״ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב״ש אומרים כו׳.
ולשחוט ולכסות הדם ביום טוב קיימא לן כבית הילל. דתנ׳ ב״ה אומ׳ לא ישחוט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מערב יום טוב, וכדתרצה רבה דהבא לימלך אם יחפור וישחוט ויכסה דאומ׳ לו לא ישחוט. ואם שחט בדיעבד ולא נמלך מודין בית הילל שיחפור ויכסה, וכדאוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול, והוא שנעצו בעפר שאינו מתכתש ואינו צריך לגומא אלא לעפרה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השוחט ובא לימלך. פירוש הטבח שבא לפנינו לשאול אם ישחוט אם לאו.
גמ׳ השוחט שבא לימלך כו׳ אומר לו לך שחוט כו׳ כצ״ל:
שם אדרבה הא עדיפא נמחק אדרבה ונ״ב נ״ל טעות:
בד״ה השוחט כו׳ שבא לשחוט ובא לימלך כו׳ ב״ש אומרים כו׳ כצ״ל והס״ד:
אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר] כך צריך להבין את המשנה: ״השוחט״ האמור כאן איננו קביעה כללית מה לעשות, אלא יש להבין: אדם מסויים שהוא השוחט, שבא לימלך — כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים: אומר לו שחוט לכתחילה, חפור וכסה. ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
Rabba said that this is what the mishna is saying. The phrase: One who slaughters an animal, is not a broad directive on how to act, but rather it means: If there is one who slaughters animals who comes to consult a Sage on how to proceed, what should the Sage say to him? Beit Shammai say that the Sage says to him: Slaughter it ab initio, dig, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal only if he had earth that was prepared while it was still day.
רי״ףרש״יראב״ןרא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) רַב יוֹסֵף אָמַר ה״קהָכִי קָאָמַר הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לְהִמָּלֵךְ כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אוֹמֵר לוֹ לֵךְ חֲפוֹר שְׁחוֹט וְכַסֵּה וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים לֹא יִשְׁחוֹט אא״כאֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם.

Rav Yosef provided a slightly different explanation of the mishna and said that this is what the mishna is saying: With regard to one who slaughters animals who comes to consult, what does the Sage say to him? Beit Shammai say that he says to him: Go dig, slaughter the animal, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal, only if he had earth that was prepared while it was still day.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב יוסף אמר כו׳ – ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב״ש.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב יוסף אמר, הכי קאמר [כך אמר], כך פירוש הדברים במשנה, בניסוח שונה מעט: השוחט שבא להמלך כיצד יעשה, כיצד אומר לו החכם? בית שמאי אומרים, אומר לו: לך חפור, שחוט וכסה, ובית הלל אומרים: לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום.
Rav Yosef provided a slightly different explanation of the mishna and said that this is what the mishna is saying: With regard to one who slaughters animals who comes to consult, what does the Sage say to him? Beit Shammai say that he says to him: Go dig, slaughter the animal, and cover the blood. And Beit Hillel say: He may slaughter the animal, only if he had earth that was prepared while it was still day.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף לֵימָא מָר וְרַבָּה בִּדְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב קָא מִפַּלְגִיתוּ דא״רדְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב דהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא י״ז:י״ג} וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בֶּעָפָר מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה.

Abaye said to Rav Yosef: Let us say that the Master, i.e., Rav Yosef, and Rabba dispute the following statement that Rabbi Zeira said that Rav said, as Rabbi Zeira said that Rav said: One who slaughters an undomesticated animal or bird is obligated to perform the mitzva of covering the blood, and therefore he must place earth beneath the blood and earth above it,as it is stated: “And he shall pour out its blood and cover it in earth” (Leviticus 17:13). It is not stated: Cover it with earth, but “in earth,” indicating that the blood must be concealed inside the earth. The verse thereby teaches that one who slaughters an animal must place earth beneath and earth above the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעפר – משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי.
וכסהו עפר – הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא מר ורבה בדר׳ זירא כו׳. וקשיא לי והיכי פליגי רבה ורב יוסף אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כותייהו. ועוד היכי שקל וטרי תלמודא במאי פליגי אליבא דבית שמאי. תירץ הריטב״א ז״ל דכדאי הם בית שמאי לחלוק לפי דבריהם מאי דנפקא מינה לענין דינא. ואמר הרמב״ן ז״ל דנפקא מינה לבית הלל דאליבא דרבה דהצריך שחיטה קודם חפירה נמצא דלבית הלל לא התירו כלל שחיטה. אבל לרב יוסף אילו היה לו עפר למטה שוחט ואינו נמנע דבשעת שחיטה שפיר קא שחיט. וכן כתב ר״ח ז״ל. וקיימא לן כבית הלל דאמרי לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכדרבה עד כאן. ומורי נר״ו כתב פירוש לפיכך אין שום היתר בדבר ואפילו יהיה לו עפר למטה אינו שוחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן. דלא אמרינן ישחוט ולאחר שחיטה הוה ליה דיעבד ויחפור בדקר נעוץ ויכסה וכמו שיוצא מדברי רב יוסף. עד כאן.
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לימא [האם לומר] כי מר [אדוני] רב יוסף ורבה חלוקים במה שאמר ר׳ זירא אמר רב קא מפלגיתו [נחלקים אתם]? שאמר ר׳ זירא אמר רב: השוחט חיה ועוף שיש בהם מצוות כיסוי הדם, צריך שיתן עפר למטה מתחת לדם ועפר למעלה, שנאמר: ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ (ויקרא יז, יג) — ״וכסהו עפר״ לא נאמר, אלא ״בעפר״, כלומר: הדם צריך להיות טמון בתוך העפר, מלמד איפוא הכתוב שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה,
Abaye said to Rav Yosef: Let us say that the Master, i.e., Rav Yosef, and Rabba dispute the following statement that Rabbi Zeira said that Rav said, as Rabbi Zeira said that Rav said: One who slaughters an undomesticated animal or bird is obligated to perform the mitzva of covering the blood, and therefore he must place earth beneath the blood and earth above it,as it is stated: “And he shall pour out its blood and cover it in earth” (Leviticus 17:13). It is not stated: Cover it with earth, but “in earth,” indicating that the blood must be concealed inside the earth. The verse thereby teaches that one who slaughters an animal must place earth beneath and earth above the blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְרַבָּה לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא.

Abaye is suggesting that the Master is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and therefore he requires one to dig first and only afterward slaughter the animal and have the blood flow onto that earth and then cover it with additional earth, and that Rabba is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Zeira.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם כן נאמר דמר [שאדוני] אית ליה [יש לו, מקבל] את דברי ר׳ זירא ולכן צריך קודם לחפור, ורק לאחר כך, כשיש כבר עפר, לשחוט עליו. ורבה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ר׳ זירא?
Abaye is suggesting that the Master is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and therefore he requires one to dig first and only afterward slaughter the animal and have the blood flow onto that earth and then cover it with additional earth, and that Rabba is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Zeira.
רי״ףרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) א״לאֲמַר לֵיהּ בֵּין לְדִידִי בֵּין לְרַבָּה אִית לַן דְּרַבִּי זֵירָא וְהָכָא בְּהָא קָא מִפַּלְגִינַן רַבָּה סָבַר אִי אִיכָּא עָפָר לְמַטָּה אִין אִי לָא לָא חָיְישִׁינַן דִּלְמָא מִמְּלִיךְ וְלָא שָׁחֵיט וּלְדִידִי (אַדְּרַבָּה) הָא עֲדִיפָא דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב.:

Rav Yosef said to Abaye: This is not so; rather, both according to me and according to Rabba we are of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and here we disagree with regard to this matter: Rabba holds that if there is prepared earth beneath, yes, in that case one may slaughter an animal, but if there is no earth prepared beneath, no, he may not slaughter it at all. Why not? Rabba says: We are concerned that perhaps one will reconsider and not slaughter it at all, and he will have dug a hole on a Festival unnecessarily. And according to my opinion, on the contrary: This situation, in which he is permitted to dig first, is preferable, since if you do not permit him to dig in all cases for the purpose of slaughter, he will be unable to eat meat and will refrain from rejoicing on the Festival.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אית לן דר׳ זירא – ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו.
דלמא – לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם.
הא עדיפא – דלא תגזור הכי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 16]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדרבה הא עדיפא. כלומר טוב לנו שנתיר ולא נחוש לאימלוכי כי היכי דלא לימנע כו׳. וא״ת והא אמרינן לקמן דלבית שמאי אין מוליכין בהמה וסכין אצל טבח משום דחיישינן לאימלוכי אף על גב דמימנע משמחת יום טוב. וי״ל שאין כל הדברים שוין דהתם חיישינן לאימלוכי דלמא משכח דשמינה מינה כדלקמן. אבל הכא סבר רב יוסף דכיון דחפר לא שכיח דלימלך.
אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: אין הדבר כן, אלא בין לדידי [לשיטתי] בין לשיטת רבה אית לן [יש לנו, אנו מקבלים] את דברי ר׳ זירא. והכא בהא קא מפלגינן [וכאן בדבר זה אנו חלוקים]. רבה סבר: רק אי איכא [אם יש] עפר למטהאין [כן] ישחוט, אי לא [אם אין] עפר מוכן כבר מלמטה — לא ישחוט כלל, ומדוע — חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט [חוששים אנו שמא ימלך בדעתו ולא ישחוט כלל] ונמצא שחפר ועשה גומא ביום טוב שלא לצורך כלל. ולדידי [ולשיטתי] אדרבה (להיפך) — הא עדיפא [דבר זה עדיף] שיתירו לו לחפור תחילה, דאי לא שרית ליה [שאם לא תתיר לו] לחפור על מנת לשחוט בכל מקרה — אתי לאמנועי [יבוא להמנע] משמחת יום טוב שבאכילת בשר.
Rav Yosef said to Abaye: This is not so; rather, both according to me and according to Rabba we are of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Zeira, and here we disagree with regard to this matter: Rabba holds that if there is prepared earth beneath, yes, in that case one may slaughter an animal, but if there is no earth prepared beneath, no, he may not slaughter it at all. Why not? Rabba says: We are concerned that perhaps one will reconsider and not slaughter it at all, and he will have dug a hole on a Festival unnecessarily. And according to my opinion, on the contrary: This situation, in which he is permitted to dig first, is preferable, since if you do not permit him to dig in all cases for the purpose of slaughter, he will be unable to eat meat and will refrain from rejoicing on the Festival.
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה.: אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה הוְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּקָר נָעוּץ מִבְּעוֹד יוֹם וְהָא קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב

§ That mishna states: And Beit Hillel concede that if one transgressed and slaughtered an animal, then he digs with a shovel and covers the blood. Rabbi Zerika said that Rav Yehuda said: And that is the halakha specifically when one has a shovel already embedded in the ground while it was still day, before the onset of the Festival. The Gemara asks: But what purpose does an embedded shovel serve; doesn’t he still perform the act of crushing, as one must crush the lumps of earth to make the soil fit for covering? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said:
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבינא גמירי כל היכא דאיכא זכר ואפילו בחצר אחרת ושמעה קליה ביממא לא ספנא מארעא. עבד רב מארי עובדא עד שיתין בתי ואי איכא נהרא לא עברא כו׳. אמר ר׳ יוסי בן שאול אמר רבי האי תומא שחיקא סכנתא לגילויא. בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ ככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. תוספתא איזהו שאור המחמיץ אחרים ואיזהו חמץ שנתחמץ מאחרים. מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב.
מתני׳ השוחט חיה או עוף ביום טוב כו׳ – ואקשינן וכי בית שמאי ישחוט לכתחילה קאמרי דקתני בית הלל אומרים לא ישחוט ופרקינן הא דקתני לא ישחוט לא יכסה הוא. וכך היא הצעה של משנה אמרו בית שמאי אם שחט דאיעבד יכסה לכתחלה ואמרי בית הלל לא יכסה. ודחינן להאי פירוקא מדקתני סיפא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. מכלל דרישא לכתחלה הוא. ופריק רבה פירוק אחר דהאי דקאמר השוחט כלומר הרוצה לשחוט שבא לימלך כיצד אומרים לו. בית שמאי אומרים אומרים לו שחוט מקודם ואחר כך חפור וכסה. ובית הלל אומרים לא ישחוט כו׳. ואסיקנא דכולי עלמא אית להו דר׳ זירא דאמר בשחיטת חולין השוחט צריך שיתן עפר למטה וישחוט עליו ואחר כך יכסהו בעפר מלמעלה ובהא פליגי רבה סבר אי איכא עפר מוכן מאתמול למטה ישחוט ואם לאו לא יחפור ויתן עפר למטה כדי שישחוט עליו. חיישינן דלמא ממליך ולא שחיט ואתי למיעבר. ורב יוסף אמר הא עדיפא דאי לא שרית ליה למיחפר זמנין דלית ליה עפר ואתי לאימנועי משמחת יום טוב וקיימא לן כבית הלל דאמר לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן וכרבה. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. פי׳ דקר כמן יתד וכמן נגר. ואוקמה רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מאתמול. ואקשינן והא עביד כתישה כלומר כשסומך על הדקר מכתש את העפר כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קא עביד כתישה – לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. דכבר חפור ועומד הוא, ולא משום דאתי עשה דכסוי הדם ודחי לא תעשה דיום טוב, דהא אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, [עשה] דשבת שבתון ולא תעשה מלאכה.
והא קא עביד כתישה, והיכי דחי ליה, דהא צריך לכתוש הצרורות גסים רגבים מדובקים בו, ואינם ראויים לכסוי אלא אם כן כותשן, דלכסוי הדם בעינן דומיא דעפר שהוא דק, וכותש תולדה דטוחן הוא ואב מלאכה הוא והיכי דחי לא תעשה ועשה.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום – פר״ח זצוק״ל דהואיל דנעץ דקר מבעוד יום הוה ליה מוכן. ואינו נראה לי דאם כן אפילו לכתחלה נמי ישחוט כיון שיש לו דקר נעוץ. אלא ודאי כגון שלא נעצו על דעת כן כדפרישית במהדורה תינינא ובהא פליגי דבית שמי סברי עפר חצרו מוכן הוא והילכך אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום דלא עביד חפירה ביום טוב שוחט לכתחלה ומכסה באותו העפר ובית הלל סברי עפר חצרו אינו מוכן הילכך לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר אחר מוכן ומודים שאם שחט שמכסה באותו העפר שבחצר ואף על פי שהוא מוקצה דמשום איסור מוקצה לא דחינן מצות עשה דכיסוי הדם.
והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. ואסיקנא ודוקא בעפר תחוח, ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט לב״ה דקסבר⁠[י] (דהתם) [דהכנת] דקר נעוץ אינה הכנה גמורה לסמוך עליה לכתחילה, אבל אם שחט סומכין דכמוכן קצת דמי.
ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. אמר ר׳ זריקה אמר ר׳ יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום – פירוש ואיכא קצת הכנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. פירוש בהא מודו בית הלל בדיעבד משום דאיכא קצת הכנה מבעוד יום ואף על פי שלא היה דעתו לשם כסוי ולא עשה מעשה אחרינא.
והא קא עביד כתישה. נראה שכך פירש רש״י אי אמרת בשלמא שיחפור בדקר ממש כפשטה דמתניתין ניחא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואין צריך לומר דדחי טלטול עפר שאינו מוכן מדרבנן. אלא אי אמרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ומתניתין בדקר נעוץ אכתי איכא כתישה דרגבים המדובקים דהוי תולדה דטוחן. וכן רהטא כולה סוגיין.
פטור עליה פירש רש״י ז״ל אפילו בשדה דאיכא משום חורש או בבית דאיכא משום בונה כיון דאינו צריך אלא לעפרה פטור עליה משום דהוה ליה מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ואפילו הוי מתקן הויא מלאכה שאינה צריכא לגופה. והוצרך ז״ל לומר כן למיהב תרי טעמי כדי שיהא הכא פטור ומותר.
שם אמר רבי זריקא כו׳. נ״ב קאי אכולה מתניתין למאן דשרי לכתחלה לחפור בדקר ולכסות כן פי׳ התוס׳ לקמן (ביצה דף ט׳) בד״ה אמר ר׳ יוחנן כו׳ ע״ש:
רש״י בד״ה מיצרא כו׳ ועוברין בו בדוחק ע״י כו׳ כצ״ל:
ג שנינו במשנה: ומודים בית הלל שאם עבר ושחטשיחפור בדקר ויכסה. אמר ר׳ זריקא אמר רב יהודה: והוא שיש לו דקר נעוץ כבר באדמה מבעוד יום. ושואלים: ומה יועיל לו אם הדקר נעוץ והא קא עביד [והרי הוא עושה] כתישה, שהרי הוא צריך לכתוש את גושי האדמה כדי לעשות את העפר ראוי לכיסוי! אמר רב חייא בר אשי אמר רב:
§ That mishna states: And Beit Hillel concede that if one transgressed and slaughtered an animal, then he digs with a shovel and covers the blood. Rabbi Zerika said that Rav Yehuda said: And that is the halakha specifically when one has a shovel already embedded in the ground while it was still day, before the onset of the Festival. The Gemara asks: But what purpose does an embedded shovel serve; doesn’t he still perform the act of crushing, as one must crush the lumps of earth to make the soil fit for covering? Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said:
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מלונילתוספות רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ז:, ר׳ חננאל ביצה ז:, רי"ף ביצה ז: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה ז:, רש"י ביצה ז:, ראב"ן ביצה ז: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ז:, בעל המאור ביצה ז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה ז: – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה ז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה ז:, רמב"ן מלחמות ה' ביצה ז: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א ביצה ז: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ז: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ז:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ז:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה ז:, גליון הש"ס לרע"א ביצה ז:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ז:, אסופת מאמרים ביצה ז:

Beitzah 7b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 7b, R. Chananel Beitzah 7b, Rif by Bavli Beitzah 7b, Collected from HeArukh Beitzah 7b, Rashi Beitzah 7b, Raavan Beitzah 7b, Tosafot Beitzah 7b, Baal HaMaor Beitzah 7b, Raavad Katuv Sham Beitzah 7b, Ri MiLunel Beitzah 7b, Tosefot Rid Beitzah 7b, Ramban Milchamot HaShem Beitzah 7b, Rashba Beitzah 7b, Raah Beitzah 7b, Meiri Beitzah 7b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 7b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 7b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 7b, Gilyon HaShas Beitzah 7b, Steinsaltz Commentary Beitzah 7b, Collected Articles Beitzah 7b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144