גמ׳. אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי, אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה. אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה בדרב מתנה, וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט.

עיין בתוס׳ (ד״ה בזמן שיש כהן יש שופט) וז״ל המ״ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן דף פז.) מלמד שהמקום גורם עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) וז״ל אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו׳ ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו עכ״ל. ומשמע מדברי הרמב״ם דישנן ב׳ דינים כדי לדון דיני נפשות: א) דבעינן ביהמ״ק קיים, ב) דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית. ונראה דלפי הרמב״ם אע״פ שקדושת המקדש קיימת לעולם לו יצוייר שב״ד היו יושבין בזה״ז בלשכת הגזית מ״מ אינם יכולים לדון דיני נפשות דבעינן שביהמ״ק יהיה קיים וכהן בעבודתו. ועיין בתוס׳ במס׳ ע״ז (דף ח: ד״ה מלמד שהמקום גורם) וז״ל ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות עכ״ל, ומשמע דס״ל דיש רק הלכה אחת שאין דנים דיני נפשות אא״כ הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית, וכן משמע קצת מהתוס׳ שלפנינו. אך מהרמב״ם מבואר דיש ב׳ דינים נפרדים – דין דבעינן ביהמ״ק קיים שכהן בעבודתו, ועוד הלכה בפנ״ע דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית.

גמ׳. תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן והכתיב ובחקתיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו׳ לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן.

עיין בתוס׳ (ד״ה אלא כיון דכתיב שריפה) וז״ל תימה דמשמע הכא דאע״ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ״ק דמסכת ע״ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי״ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי עכ״ל. ומבואר מדברי התוס׳ דיש חילוק בין חוקות העכו״ם שהם חוק לשם עבודה זרה דאזי אפילו אם כתוב בתורה יש איסור לעשות כמותן משום ״ובחקותיהם לא תלכו״, לבין חוקות העכו״ם שהם סתם מנהג בעלמא בלי שום טעם דאזי אם כתוב כן בתורה אין בזה איסור ובחקותיהם לא תלכו. ועיין בר״ן שכתב וז״ל אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע״א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם, וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי דאמרינן במסכת חולין (ע״ז:) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חיליה אלא וסוקרו בסיקרא אמאי, ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע, אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו׳ וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ומבואר דיש ב׳ אופנים באיסור ״ובחוקותיהם לא תלכו״, א) נימוסי העכו״ם שהעכו״ם עושין לשם עבודה זרה שלהן, ב) מנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם. וי״ל דחוקות העכו״ם שעושין לשם ע״ז אסור לעשות לשם עבודת ה׳ ואפילו אם כתיב באורייתא, משא״כ חוקות העכו״ם שאינם לשם עבודה זרה אלא דהוי מנהג בעלמא בלי טעם מותר לעשותם אי כתיב באורייתא.

ועיין ברמב״ן עה״ת (דברים יב:ל) וז״ל כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה׳ אלהיך - אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם, רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם וגו׳, אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע״ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה׳ הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע״ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו. לכן הזהיר, לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ן דיש לאו ״לא תעשה כן לה׳ אלוקיך״ לעבוד את ה׳ כדרך שהעכו״ם עובדים לע״ז שלהן. וי״ל דיש ב׳ איסורים בחוקות העכו״ם: א) איסור בחוקותיהם לא תלכו דקאי אמנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם, ב) איסור לעבוד את ה׳ כדרך שהן עובדים לעבודה זרה שלהן.

וכן מבואר נמי מדברי הרמב״ם (פי״א מהל׳ עכו״ם ה״א) וז״ל אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו״ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה עכ״ל. ונראה דיש ב׳ איסורים – איסור בחוקותיהם לא תלכו לעבוד כדרך שעובדים לע״ז שלהן, ואיסור השמר לך פן תנקש אחריהם דאסור לנהוג כמנהגי העכו״ם אפילו אם אין זה מנהג לשם עבודה זרה. ומש״כ הרמב״ם ״ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו״ם״ היינו שאסור לעבוד את ה׳ כדרך שהן עובדים לשם עבודה זרה שלהן, ואסור לבנות בית הכנסת בצורה שדומה לבית ע״ז של עכו״ם.⁠^א

גמ׳. איש פרט לקטן.

עיין בתוס׳ (ד״ה איש פרט לקטן) וז״ל אבל האשה מחייבא בביאת בן ט׳ שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה.) ומייתי לה לקמן עכ״ל. ומבואר דלפי התוס׳ המיעוט ד״איש פרט לקטן״ בא למעט קטן בן ט׳ שנים ויום א׳ שבא על אשת איש דאינו חייב חנק. ועיין בר״ן (דף נד. ד״ה איש פרט לקטן) דהקשה דלמה צריך דרשה ״איש פרט לקטן״ למעט קטן פחות מי״ג שנה דמילתא דפשיטא הוא דקטן פחות מי״ג שנה אינו בר עונשין וכדכתיב (דברים כא:כב) ״וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת״ עד שיהיה איש, (וכן הקשה בחידושי רבינו יונה דף נב: ד״ה איש פרט לקטן). ותירץ רבינו יונה וז״ל אלא למעוטי מי שהוא פחות מבן ט׳ שנים ויום אחד שאין הנשכב חייב ואי לאו קרא הו״א דאפילו בבא פחות מבן ט׳ יתחייב עכ״ל. ומבואר דלפי רבינו יונה המיעוט בא ללמד דאשה אינה חייבת על ביאת פחות מבן ט׳ שבא עליה. וצ״ע בתוס׳ דלמה לן דרשה איש פרט לקטן למעט קטן בן ט׳ ויום א׳ מחיוב מיתה, דפשיטא דאינו בר עונשין.

וי״ל דסד״א דקטן יהרג דהא דילפינן מקרא ד״וכי יהיה באיש משפט מות והומת״ דקטן לאו בר עונש מיתה הוא משום דקטן אינו בר דעת ואין מעשה עבירה שלו נחשב לעבירה במזיד אלא לשוגג, אמנם י״ל דסד״א דחייב בעריות משום דאיתא לקמן (סב:) ״המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה״, וסד״א דאף קטן חייב בעריות משום שנהנה, וקמ״ל הדרשה ד״איש פרט לקטן״ דקטן פטור ולא אמרינן שחייב בעריות משום שנהנה.⁠^א

אולם אין להקשות לפי״ז א״כ למה קיי״ל דהמתעסק בעריות חייב קרבן, נימא דילפינן מגזה״כ ד״איש פרט לקטן״ דליכא דין שההנאה מחייבת קרבן. דיש לומר דלא ממעטינן מהך קרא אלא גברא שאינו בר דעת כגון קטן דפטור מקרבן, אך שאני מתעסק דהגברא הוי בר דעת אלא דבאופן שמתעסק בעבירה אין העבירה מתייחסת אליו, אולם מאחר שנהנה מתייחס אליו המעשה וחשיב כמתכווין, ומשו״ה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.

ולכאורה לפימש״נ בתוס׳ דסד״א דקטן יתחייב מיתה בעריות מוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין, וסד״א דקטן חייב מיתה בעריות שכן נהנה. והגר״ח זצ״ל היה רגיל לומר דיש לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשים, והביא הגר״ח זצ״ל ראייה לזה מפסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ שגגות ה״ג) וז״ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ״ל. (והראב״ד השיג עליו דטעות הוא עיי״ש). ומוכח דהרמב״ם סובר דמעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה דמביא קרבן לכפר על חטאו, אלא דבעלמא קטן פטור מעונשין, ובשפחה חרופה יש גזה״כ שקטן הבא על שפחה חרופה מביא קרבן לכשיגדיל. ועוד הביא הגר״ח זצ״ל ראייה לזה ממ״ד דקטן אוכל נבילות ב״ד מצווין להפרישו (יבמות קיד.), ומוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה ומשו״ה ב״ד מצווין להפרישו.

אך לכאורה יש לדחות את ראיית הגר״ח זצ״ל מפסק הרמב״ם דקטן הבא על שפחה חרופה חייב קרבן, דיש לומר דשאני עריות דקטן חייב מאחר שנהנה, ואע״פ דממעטינן איש פרט לקטן דפטור אף בעריות י״ל דשפחה חרופה שאני משאר איסורי עריות וקטן חייב כשבא על שפחה חרופה מגזה״כ משום שנהנה, משא״כ בשאר איסורים י״ל דאין מעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה. ועוד יש להעיר על דברי הגר״ח זצ״ל דעיין בגמ׳ יבמות (דף קיד.-קיד:) דיש סוגיא שלימה שדנה האם ב״ד מצווין להפריש קטן האוכל נבילות או דיש רק איסור להאכילו דבר האסור בידיים. ולכאורה צ״ע דאם מעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה (וכדביאר הגר״ח זצ״ל), א״כ מה הסברא לומר שאין ב״ד חייבין להפרישו מאכילת נבילות וטריפות, והרי קא עביד מעשה עבירה.⁠^ב (וכמו״כ צ״ע לפימש״נ דיש לקטן מעשה עבירה היכא דנהנה, א״כ אכילת נבילות וטריפות הוי כחלבים דנהנה ואיך ס״ד שאין חייבים להפרישו מאכילת נבילות וטריפות והרי קא עביד מעשה עבירה).

גמ׳ אשת איש פרט לאשת קטן.

ופרש״י (ד״ה פרט לאשת קטן) וז״ל אשמועינן דקטן אין לו קדושין עכ״ל. וכתבו התוס׳ (ד״ה פרט לאשת קטן) וז״ל הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט׳ שבא על יבמתו וס״ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א״א קמ״ל והכי מוקמינן לה בפ״ק דקדושין (דף יט.) עכ״ל. ועיין בסוגיא בקידושין (דף יט.) וז״ל אמר רבי זירא, תא שמע איש פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד, אם כן מצינו אישות לקטן, ואלא מאי אינו מייעד, אמאי קא ממעט ליה קרא, תיפשוט מינה דמייעד אמר רב אשי הכא, ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן, דמדאורייתא חזיא ליה, מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה, הבא עליה מתחייב באשת איש, קמ״ל עכ״ל. ופרש״י (שם ד״ה דמדאורייתא חזיא ליה) וז״ל כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה) בן תשע שבא על יבמתו קנאה עכ״ל. וא״כ לכאורה מבואר להדיא בגמ׳ דממעטינן אשת קטן באופן שהקטן קנה אותה להיות אשתו דבא על יבמתו ואע״פ שחלה האישות הבא עליה פטור ממיתה, וצ״ע במש״כ רש״י בסוגיין דאשת איש פרט לאשת קטן אשמועינן דקטן אין לו קידושין.

ובישוב דברי רש״י, יש להקדים קושיית התוס׳ (קידושין דף יט. ד״ה ומדאורייתא חזיא ליה) וז״ל פי׳ בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט׳ שבא על יבמתו קנאה, וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו עכ״ל. ונראה ליישב קושיית התוס׳ דמהדרשה ״אשת איש פרט לאשת קטן״ ילפינן דאע״פ שיש אופנים שקטן יכול לעשות חלות אישות מ״מ אין זה חלות אישות גמורה כמו אישות דגדול, דאין האישות של קטן מחייב מיתה, ומשו״ה הבועל את אשתו אינו חייב מיתה. ולפי״ז יש ליישב קושיית התוס׳ דאע״פ שקטן הבא על יבמתו קונה אותה מדאורייתא וצריכה גט מה״ת, מ״מ עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול דניבעי נמי חליצה ואינה מותרת בגט בלבד מאחר דחלות אישות דקטן אינו אישות גמורה, ולא פקע בגט בלבד ועדיין נשאר עליה זיקה אא״כ עושה חליצה. ולרש״י קטן הבא על יבמתו צריכא חליצה וגט מה״ת ודלא כמאמר בגדול דבעי גט רק מדרבנן. וי״ל דזוהי נמי כוונת רש״י בסוגיין שכתב דאשמועינן דאין קידושין לקטן, דרש״י סובר דהא דאין אישות לקטן כלל היינו דוקא חלות אישות דתלוי בדעת וכגון קידושין, ואילו ביבום דחל חלות אישות ע״י הביאה בלי דעת (וכגון שבא על יבמתו בשוגג או באונס) אזי חל מקצת אישות לקטן, ובעי חליצה וגט מה״ת^ג. משא״כ תוס׳ נקטו דאין אישות לקטן כלל ר״ל דקטן מופקע מחלות אישות לגמרי ואף חלות אישות שחלה בלי דעת לא חל לקטן.