התשובה להלן נכתבה לכבוד ״ידידי הרה״ג המופלא שבחכמים וכו׳ מהרב״מ ד״ר לעווין״, ונדפסה בשו״ת ח״א סי׳ פט. תשובה זו היא תגובת הגריי״ו להערה שכתב הרב״מ לוין כנגדו ב״אוצר הגאונים״ ליבמות, חלק התשובות, אות תסב, עמ׳ 192. וזו לשונו בהערה ד: ״ ׳פי׳ ואם כן גם קדושי קטן קידושין. ודע, שגם הר׳ יהוד׳ בן ברזילאי פסק כן, עי׳ תשובות מהרי״ק שורש ל״א, וגם שו״ת נוב״י מהדו״ק אה״ע סי׳ ס״ב — הערה של מורי ורבי ד״ר יחיאל וויינברג׳ (המו״ל באוצר החיים שם). אבל משגה היא (ואמרתי בלבי: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא), כי ׳שיטת ר״י בר ברזילאי שהביא מהרי״ק בשורש ל״א מקטן שקידש לו אביו אשה דחשש להצריכה גט הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו׳ (משנה למלך הלכות גרושין פ״ו ה״ג), ואינה ענין לקדושי קטן עצמו, שאין מעשה קטן כלום (עי׳ דורות הראשונים ח״ג צד 52)...״. והשיב לו הגריי״ו בכלל ובפרט: ״אתמהה! אני אמרתי להנ״ל מה שאמרתי על שאלתו, ולא ראיתי כלל את מאמרו ומה שכתב, זהו בכלל. ובפרט, אומר לכת״ר, שבמח״כ נמשך יותר מדאי אחרי בעל דורות הראשונים, שנמשך מצדו אחרי דברי האחרונים. באמת אין הדבר פשוט כ״כ כמו שחשבו האחרונים ז״ל. ובעל דוה״ר לא יצא ידי חובת חקירה ובדיקה בדברי הראשונים ז״ל. ואני תמה על כת״ר, שלא הרגיש בסבך הגדול הזה״.
מה שתפס בעל דוה״ר דבר זה שאין מעשה קטן כלום, ובפרט בענין קידושין, הוא מהיסודות היותר פשוטים ולא נחלק אדם בזה, וכל הספיקות שיש בזה הוא אם קידש לו אביו מטעם זכות וזכין לו לאדם וכו׳ - באמת נחלקו הגאונים בזה ודעתם אינה כדעת רש״ג בזה. אלא שלהלכה קי״ל כרש״ג שראיותיו מכריחות.
רב עמרם גאון (מובא גם בספרו) כותב ב״שערי צדק״: ״בן תשע שנים ויום אחד ... מאי טעמא שוטה לפי שאין לו קנין, קטן ... דבעינן איש הראוי לבנים וקטן לאו בר בנים הוא״. וק״ל, למה לו לומר הטעם דקטן לאו בר בנים והו״ל כמו גבי שוטה, לפי שאין לו קנין. ובע״כ דס״ל לרב עמרם גאון דקטן הוא בר קידושין, אלא שאשתו אינו חולצת ומתיבמת מטעם הנ״ל. ע״ד סתירת רע״ג שקטן אין לו בנים לשאר הגאונים שם – עי׳
סנהדרין סח, ב ו-סט, א תוד״ה בידוע ומהר״ם מלובלין שם.
והנה
בקידושין יט, א שו״ט הגמ׳ אם יש יעוד לקטן, שהגמ׳ מוכיחה מהברייתא דפרט לאשת קטן דמייעד, ואח״כ דחי רב אשי: הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן. ושיטת רש״י שם שהיא דאורייתא, עי״ש. והנה בירושלמי קידושין פ״א ה״ב, וביבמות פ״י ה״ז, מביא דעת ר״י שמייעד אדם לבנו קטן. עי״ש כל הסוגיא. ובמכילתא משפטים פ״ג איתא: ״אם אחרת יקח לו - מכאן אמרו: חייב אדם להשיא את בנו קטן, במקום אחר מהו אומר...״, עי״ש. ומ״ש המלבי״ם בהתוה״מ שם. ובמח״כ כל דבריו דחוקים. והאמת היא, שהמכילתא סוברת כר״י שמיעד לבנו קטן ומכאן אמרו שמצוה להשיא בנו קטן. ועי׳
בסנהדרין דף ע״ו, ב: המשיא בניו ובנותיו וכו׳ דעת רש״י ותוס׳ קודם י״ג ולא כרמב״ם שמיירי לאחר י״ג. ואם כן מוכח שיש נשואין לקטן. וכן בספר מעשים לבני א״י מובא באוצר הגאונים שם, עמ׳ 191, אות תנ״ט ובהערת המחבר שם.
דעת הר״י בר״י שיש אישות לקטן ע״י אביו. ועי״ש בראב״ן קמ״ט שהשיג עליו, וכתב, דהא דתנן להשיאו אשה בזמנו קאמר דומיא דלמולו. ומהמכילתא מוכח כדעת רש״י ותוס׳. ועיין במדרש איכה לפסוק איכה ישבה: ״היה אדם משיא את בנו בן י״ב״ וכו׳ עי״ש שמביא פסוק דומה לפסוק המובא במכילתא הנ״ל.
ומ״ש הראב״ן להשיג על הר״י בר״י דאי משום זכות א״כ הוא עצמו שקידש ליהוי קידושין, דהא קטן זוכה לעצמו משנותנין לו צרור וכו׳ [עי׳
גיטין ס״ד, ב צרור ומחזירו כו׳] - כבר השיבו השג״א [?] וכן בשו״ת הרי״מ, שהר״י בר״י [עפ״י המשנה למלך הל׳ גירושין פ״ו ה״ג. וראה בהערת רב״מ לוין הנ״ל] סובר שזכיה עדיפא משליחות ולכן אף שהקטן אינו בר קידושין מכל מקום מהני מטעם זכין. עי״ש בבית אפרים סי׳ מ״ב.
ולי נראה, שר״י בר״י לא נתכוון לזה כלל דאלמלי כן היה צריך לפלפל בשאלת הראשונים אי זכיה מדאורייתא ואי עדיף משליחות. עיין תוס׳
כתובות י״א, א. אלא דעתו שיש אישות לקטן אפילו ע״י עצמו. ומ״ש זכין לאדם שלא בפניו היינו לענין מה שקידש אביו (ומעשה שהי׳ כך הי׳) והרי אין שליחות לקטן, ע״ז כתב דזכין לאדם וא״צ לשליחות. דמסתמא נוח לו, ויש להאריך בזה, אבל אם הי׳ סובר שאין אישות לקטן בודאי לא הי׳ מהני זכות של אביו, דהנה בתשובות ב״י סי׳ ז׳ הקשה, דא״כ כל מי שמקדש אשה לחברו תהא מקודשת ואפילו לא עשהו שליח, וא״כ למה שקיל וטרי הגמ׳ בקידושין מנ״ל דשלוחו כמותו, אפילו אינו שלוחו נמי תהא מקודשת מטעם זכיה ועי״ש שסיים שדבר זה מוקצה מהדעת. ועי׳ בתוס׳ ר״י הזקן
לקידושין מ״ה, ב שכתב, דבשלמא גבי ממון הכל תלוי בדעת הנותן ואין למקבל אלא לזכות במתנה וכו׳ אבל גבי [עמוד רמד] קידושין הוא צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה.
ובאמת אי אפשר לזכות אשה לאחר כמו שזוכין חפץ ובע״כ שזכי׳ היא רק במקום שהבן מרוצה אלא שלא עשאו בפירוש שליח ובכה״ג אנו אומרין דזכין לאדם, עי״ש ברא״ש. וכן גבי קטן נמי דמהני קידושי האב הוא ג״כ מטעם הנ״ל. אבל זה שייך רק אי נימא שיש אישות לקטן וגם רוצה בה, דאז יכול האב לקדשה. ועי׳ שם בתשו׳ הר״י בר״י המובא בראב״ן, שכתב וז״ל: ואם תאמר נתרצה האב אמרינן, נתרצה הבן לא אמרי׳ - יש להשיב: האי בגדול שקידש אביו ושלא מדעתו. עי״ש דבגדול מיגרע גרע. והטעם כנ״ל. ובאמת יש לבאר גם הגמ׳
בכתובות י״א דגר קטן מטבילין אותו ע״ד בי״ד דזכין לאדם שלא בפניו, היינו לענין הכוונה ובגדר מ״ש דקטן וגדול עומד ע״ג מהני לענין גט ולענין שחיטה וכן לענין חליצה לפי דעת התוס׳
ביבמות דף ק״ד, ב ד״ה והא. ואכמ״ל, דבגירות ל״ש זכי׳ במובן הפשוט, דאין הגירות חפץ שזוכין אותו לאחר. ועי׳ רשב״א
לחולין דף י״ב, ב.
ויש לי ראי׳ שלהר״י בר״י יש אישות לקטן מצד עצמו. דהנה במעשה הגאונים עמ׳ 63 כותב: ומצאתי ראי׳ בהלכות גדולות שקידושין של קטן לא כלום דהכי מסקנא דהלכתא קטן שקידש, וכו׳ (וכן כתבו השואלים לרש״ג: וקשיא לן הא דבהלכות גדולות, עי״ש). והדברים תמוהים, למ״ל להביא ראי׳ מה״ג והרי דבר זה שנוי במשניות ובגמרות ואין לומר שמשם אין ראי׳ משום דמיירי בקטן שקידש בעצמו והר״י בר״י סובר דבקידש אביו מהני מטעם זכין לאדם וכו׳ א״כ גם מה״ג אין להוכיח כלום, די״ל דמיירי בקידש בעצמו, כנ״ל, ובע״כ שסברת הר״י בר״י דבמשניות ובגמ׳ מיירי רק לענין פטור מיבום וחליצה ומטעם שכתב רע״ג הנ״ל, אבל צריכה גט, ולהכי מביא ראי׳ מה״ג, שכתב בפירוש שא״צ גט ואין לה כתובה. ועכ״פ מוכח שביסוד הדברים אין לחלק בין קידושי עצמו לקידושי אביו, שאל״כ אין הראי׳ מה״ג כלום.
ובטעמו של הר״י בר״י נראה שחשש לדעת ר׳ יוסי ב״ר יהודה, שבן תשע שהביא סימנין ועודן בו כשהוא בן י״ג נעשה גדול למפרע (עי׳
נדה מ״ו, א בן ט׳ שנים כו׳ וש״נ ועיין בירושלמי יבמות וקידושין הנ״ל). ודברי הר״י בר״י, שכתב: ״ועוד בכ״מ מצינו שהחמירו חכמים בספק א״א״ מוכיחים שלכך נתכוין. ויש רמזים לדעה זו גם במדרשי הלכה. עי׳ בספרי כי תצא לפסוק ולקחו זקני העיר - ״איש ולא קטן״ ועיין במלבי״ם שנגע בזה ולא העלה ישוב לזה. אכן לפי הנ״ל יש ליישב דמיירי בקטן שייעד לו אביו או ביבם שבא על יבמתו שהיתה ארוסה לאחיו, דבכה״ג היא אשתו אלא שאין לו דין דמוצש״ר.
אבל באמת יש לומר, שגם הספרי סובר כר״י ב״ר יהודה שבן תשע שהביא סימנין וכו׳ הרי הוא כגדול. ואין להקשות, א״כ יהא חייב במוצש״ר, שהרי הוא נעשה גדול למפרע, כמבואר בירושלמי שם ועיין
ביבמות פ׳, א דנעשה סריס למפרע הוא חייב בעונשים לרב ועי״ש בתוד״ה נעשה - י״ל דגם לר״י בר״י הוא כגדול רק לענין ביאה ואישות, אבל לא לענין עונשין. ועיין
בנדה מ״ו, ב תוד״ה אי, לעניין מופלא הסמוך לאיש. ויש הוכחה לזה מהירושלמי הנ״ל, שאמרו שם: ר״י בר פזי בשם ריב״ל, מאחז למד ר״י בר׳ יהודה וכו׳, עי״ש. ואגב אעיר לשיטת רש״י שבן תשע קונה יבמתו מדאורייתא קשה לכאורה ממשנה מפורשת בנדה דפוסל ואינו מאכיל בתרומה ולשיטתו קשה אמאי, גם יאכיל בתרומה? ועי׳ בתוס׳ יום טוב ובמ״ר שם. ול״נ פשוט, דהנה איתא
ביבמות נ״ו, א: ושמואל אמר, לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, והיינו בביאה בלא דעת קנין עי״ש, וא״כ קטן דומה לביאת שוגג ואונס ודו״ק.
וראיתי דבר חידוש בשו״מ מהדו״ג ח״ב סי׳ צ׳, שהביא תוספתא פ״ב דקידושין, וז״ל: ״כשם שאין האיש מקדש לבנו בו ובשלוחו, כך אין האשה מקדשת את בתה בה ובשלוחה״. וקשה על ר״י בר״י שאב מקדש לבנו קטן, ועי״ש שכתב דבקידושין יש שני עניינים, להתיר למקדש ולאסור לאחרים וקטן יכול לאוסרה לאחרים, שזה זכות לו אבל לעצמו אינו מותר, שאין זה זכות. ודבריו מופלאים וזרים, וכבר השיג עליו בשו״ת מהרש״ם ח״א עי״ש. ול״נ לומר בפנים אחרות, דבאישות יש צד קניין כמו בבן נח ויש צד אישות, כלומר, צד איסור א״א. וי״ל דקטן קונה מצד דעת אחרת מקנה, אבל אין לו אישות, דבזה בעינן בר דעת שיקדש בעצמו, כמש״ל בשם הר״י הזקן.
ועי׳ בתוספתא
סוטה פ״ה ה״ג: ״ר״י אומר, ישקנה שמא נתפקח חרש, ונשתפה שוטה, והגדיל הקטן״. ועי״ש במנחת בכורים. ועי׳ מס׳
סוטה כ״ז, א. עכ״פ מבואר, שיש אישות לקטן, וצ״ל נמי דמיירי ביעוד או דר״י סבר כר״י בר יהודה דקטן מט׳ עד י״ג ושערותיו בו הרי הוא כגדול ומדויק לשון שמא הגדיל קטן.
ועוד יש לי מלין בזה אלא שכבר הארכתי די והותר בכדי להראות לכת״ר עד כמה העניין סבוך ומסובך. ומעניין, שגם בין גדולי הדור הקודם לזמנו של הגרע״א ז״ל נולד ויכוח עצום בדין זה אם קטן יכול לקדש לו אשה. ראה בשו״ת תפארת צבי אבן העזר (יוזעפאף,
תרכ״ה) להגאון הגדול ר׳ צבי הירש אב״ד דק״ק אה״ו, סי׳ ק״ג-ק״ד, בנער בן ט׳ שקידש אשה, שהגאון הגדול ר׳ דוד טעבל ז״ל אבד״ק ליסא הורה שהאשה צריכה גט. וטעמו, שהקטן קונה מטעם דעת אחרת מקנה והאשה מקנית את עצמה לקטן במידי דאית לי׳ זכות, והגאון בעל ת״צ השיב נגדו, דבקידושין לא מהני דעת אחרת מקנה. שרק במכר המקנה הוא העיקר, אבל בקידושין בעינן ״כי יקח״ ולא תלקח, ונתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי. ואף דהוי ספק - זהו רק התם, שהוא הנותן והסכים למעשיה, אבל כל שמעשיו אינם כלום והיא המקנה את עצמה הוי תלקח. ותו אף אם נימא בזה דעת אחרת מקנה, הא קטן אינו יכול להקנות ואיך קנתה האשה את הכסף? ומש״כ מעכ״ת דיש לומר חופה קונה, מנ״ל בודאות אם הי׳ רצונו לקדשה בחופה וכו׳, עי״ש. ושם בסי׳ ק״ה השתדל הג׳ בעל ת״צ להשפיע על הג׳ רד״ט שיחזור מדעתו, וכפה״נ עמד הגרד״ט על דעתו להצריך גט לאשת קטן.
וידוע שהגרד״ט הי׳ גאון וחסיד מפורסם והגאון בעל תפארת צבי נהג בו כבוד גדול ובמכתבו מסיים: ״ולדעתי מוטל על גדול הדור כמוהו לפרישותו וקדושתו לגעור״ וכו׳. וצא וראה מה בין גאוני וקדושי הדורות הקודמים לבין חוקרי חכמי זמננו, שמבטלים בתנופת יד דעות של אחרים שאינן מתאימות לדבריהם.
