×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק ז – ארבע מיתות
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: אאַרְבַּע מִיתוֹת נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין סְקִילָה שְׂרֵיפָה הֶרֶג וָחֶנֶק רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שְׂרֵיפָה סְקִילָה חֶנֶק וָהֶרֶג זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.:
Chapter 7
MISHNA: Four types of the death penalty were given over to the court, with which those who committed certain transgressions are executed. They are, in descending order of severity: Stoning, burning, killing by decapitation, and strangulation. Rabbi Shimon says: They are, in descending order of severity: Burning, stoning, strangulation, and killing. This execution, described in the previous chapter, is referring to the mitzva of those who are stoned, i.e., to the process of execution by stoning.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק כול׳.
פרק ז – ארבע מיתות
{משנה סנהדרין ז:א} ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק ר׳ שמעון אומר שריפה סקילה חנק והרג זו מצות הנסקלין1:
{בבלי סנהדרין מט ע״ב} גמ׳ אמר רב פפא משמיה דרב ארבע מיתות אלו שמנו חכמים על הסדר נאמרו ממאי מדקא מפליג ר׳ שמעון שמע מינה דוקא קתני:
1. עד כאן העתקת המשנה בכ״י סוטרו, גה, כ״י נ, דפוסים. כ״י הספרייה הבריטית ממשיך את המשנה עד סוף הפרק: ״מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו אמר ר׳ אליעזר בן צדוק מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי:
מצות הנהרגים היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ר׳ יהודה אומר ניוול הוא זה אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ אמרו לו אין מיתה מנוולת מזו.
מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה:
אלו הן הנסקלין הבא על האם ועל אשת האב ועל הכלה ועל הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה והמגדף והעובד עבודה זרה והנותן מזרעו למולך ובעל אוב וידעוני והמחלל את השבת והמקלל אביו ואמו והבא על נערה המאורסה והמסית והמדיח והמכשף ובן סורר ומורה. הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב ר׳ יהודה אומר אינו חייב אלא משום האם בלבד. הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מותו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה:
המגדף אינו חייב עד שיפרש השם אמר ר׳ יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסה את יוסה נגמר הדין לא הורגים בכינוי אלא מוציאים את כל אדם לחוץ ומשאילין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין והשיני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו:
העובד עבודה זרה אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטיר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. אבל המגפף והמנשק והמכבד והמחבק והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל עובר בלא תעשה. והנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה. הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו
הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב. בעל אוב זהו פיתום המדבר משיחיו. וידעוני המדבר בפיו הרי אילו בסקילה והנשאל בהם באזהרה:
המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם קיללם בכינוי ר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרין:
הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק:
המסית זה הדיוט והמסית את ההדיוט אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו. אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד הוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהן אלא מכמינין עדים אחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי בייחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים אם חוזר בו מוטב אם אמר כך היא חובתנו וכן יפה לנו העומדים מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד אזבח ואלך ואזבח נלך ונזבח אקטר אלך ואקטר נלך ונקטר אנסך אלך ואנסך נלך וננסך אשתחוה אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע״ז:
המכשף העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים ר׳ עקיבא אומר משום ר׳ יהושע שנים לוקטין קישואין אחד ליקט חייב ואחד ליקט פטור העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור:
מתני׳ ארבע מיתות. סקילה שריפה הרג וחנק – דווקא נקט סידרא סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא מינה למתחייב שתי מיתות דקי״ל לקמן (דף פא.) דנידון בחמורה.
רבי שמעון כו׳ – פלוגתא מפרש בגמרא.
זו מצות הנסקלין – שפירשנו בפרקין דלעיל (דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות כו׳ ומשום דבעי למתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקט להאי.
(1,17) פרק שביעי
ארבע מיתות נמסרו לב״ד סקילה שריפה הרג וחנק חומרי חומרי נקט כדמפרש לקמן בגמרא נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות שיהא נידון בחמורה כדאיתא בגמרא לקמן ורבי שמעון פליג עלה דקסבר שריפה חמורה מסקילה ושתיהן מחנק ושלשתן מהרג ובגמרא מפרש טעמא במאי פליגי. זו מצות הנסקלין כמו שאמרנו למעלה בפ׳ נגמר הדין ובגמרא מפרש טעמא למאי איצטריך לאהדורה:
אמר רבה כו׳ כל מקום שמנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר לא הקפידו להקדים את המוקדם במעלה או במעשה ולאחר את המאוחר אלא אי אפיך לית לן בה חוץ מז׳ סימנין השנויין במסכת נדה שאם העבירן שלא כסדרן לא עשה כלום דתנן ז׳ סמנין מעבירין על הכתם לבדקו לענין טהרות שנעשו על גביו למפרע ולטהרו להבא כדמפרש לה התם בסופא דההיא מתני׳ הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר הרי זה צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה הרי זה כתם הטהרות טמאות וצריך להטביל. ואלו הן רוק תפל שאין בו טעם והתם מפרש לה כל שלא טעם כלום ואע״ג דרוק לאו סם ממש הוא כל מידי דמהני לחבריה קרינן סם. מי גריסין לעיסת גריסין של פול. ומי רגלים שהחמיצו. נתר ובורית דברים שמעברין את הכתמים כדכתיב (ירמיה ב׳) כי אם תכבסו בנתר כו׳ נתר מין עפר הוא ובטיית טפ״ל ובורית. ואהל תרי גווני אהל נינהו כדאיתא בשבת פרק א״ר עקיבא (צ׳.) ומין עשב הוא ובטיית אשנא״ן. קימוניא. ואשלג. וקתני סיפא העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן כאחת לא עשה כלום ואין סומכין על בדיקה זו לפי שאין א׳ מהן מועיל אלא בסדר הזה. רב פפא סבא אמר אף ארבע מיתות השנויות במשנתינו דוקא תננהו למינקט חומרי חומרי ברישא ונפקא מינה לכדאמרן. ממאי מדקא מפליג רבי שמעון ואפיך מיפך ש״מ ת״ק דוקא קתני. ורבה דלא נקט אלא ז׳ סמנין סבירא ליה נמי דארבע מיתות דוקא קתני והיינו טעמא דלא איירי בה כדאיירי בשבעה סמנין משום דלא בעא לאורויי במילתא דאית בה פלוגתא דתנאי. רב פפא אמר אף סדר יומא דוקא קתני ואי אפיך לא עשה כלום דתנן כו׳ ואינך רבה ורב פפא היינו טעמא דלא איירו בה משום דלאו חשיבותא דעבודות מהדדי גרמא להו למקדם להדדי אלא חומרא בעלמא הוא דאחמיר רחמנא בעבודת יום הכפורים שאם שינה מכסדר פסול וכי איירו אינהו במידי דגרמא ליה חשיבותיה למקדם כגון ז׳ סמנין וד׳ מיתות שכחו של כל אחד מהם גורם שיהא זה קודם לזה שהדין נותן שתהא [קודם] לזה מפני חשיבותו שאין מי הגריסין מועלין אלא לאחר הרוק וכן כולן. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דוקא תנן ממאי מדתני עלה זה סדר התמיד אלמא כסדר בעינן. ורב פפא דאיירי נמי בחומרי ולא איירי בהא אמר לך ההוא למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה כי איירי איהו במילתא דאי אפיך פסול. ולאפוקי נמי ממצות חליצה דאי אפיך מהך סדרא לית לן בה כלומר הני אמוראי כלהו דאיירו בהני מתניתא דשבע סמנין וסדר יומא וסדר תמיד למימרא דדוקא תננהו ומשמע דהני אין אחריני לא לאפוקי מאי קאתי לאפוקי ממצות חליצה דאין מוקדם ומאוחר כדר׳ יהודה דאמר אי אפיך לית לן בה ולאפוקי נמי מבגדי כהונה כדמפרש ואזיל דאפי׳ לכתחילה לאו מצוה הכי. וכי תימא לאינך אמוראי דלא מיירו אלא במידי דאי אפיך פסול כי היכי דאתו לאפוקי ממצות חליצה ליפקו נמי מסדר תמיד דמצוה בעלמא הוא ואי אפיך לית לן בה איכא לפרוקא דלר׳ הונא בריה דרב יהושע אצטריך דקסבר האי סדר תמיד דקתני לעכב הוא ואצטריך לאפוקי ממצות חליצה. ואיכא לפרושי דאפי׳ תימא דרב הונא בריה דרב יהושע נמי מודה דסדר תמיד למצוה בעלמא הוא והאי דקאמרינן לאפוקי ממצות חליצה לאפוקי מדרב יהודה קא מהדר דאמר מצוה הכי לכתחילה קמ״ל דלכתחילה נמי מקדים מאי דבעי. ויש לפרש דאית ליה לרב יהודה והאי דקאמרינן ולאפוקי ממצות חליצה להנך אמוראי הוא דאיצטריך דפליגי אדרב הונא בריה דרב יהושע דקאמרינן ואידך ההוא למצוה בעלמא דאלמא רב פפא דאיירי בחומרי ולא איירי בסדר תמיד אצטריך לאפוקי מילתא דלא קדמה אלא למצוה בעלמא אהני לאפוקי נמי מצות חליצה וכדרב יהודה דתנן מצות חליצה כו׳. ודברו אליו דברים הראוים לו לתקנתו וכולה ובלשון הקדש היו אומרין כדיליף בסוטה באלו נאמרין בכל לשון. אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה מאין יבמי וגו׳ והוא קורא לא חפצתי לקחת וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש:
ומתמהינן מאי קמ״ל מתני׳ היא כדאמרן ומהדרינן הא קמ״ל דהאי סידרא למצוה בעלמא הוא ואי אפיך לית לן בה אשכחן בנוסחי דילנא ואקדים וחליץ לית לן בה וה״פ אי קדים וחליץ מקמי קריאה קמייתא לית לן בה ואשכחן בפירושי ר״ח ז״ל ואי אפיך ואקדים חליצה לרקיקה כשרה וטעות סופר הוא דהא מצוה נמי הכי הוא ואשכחן בפירושי צרפת אי אקדים רקיקה לחליצה לית לן בה ולהא מילתא מסתייעא מיהא דתניא נמי בין שהקדים כו׳ ולנוסחי דילן לא קשיא דכיון דכי אקדים רקיקה לחליצה כשרה כי אפיך בכולהו נמי כשרה והדבר צריך עיון. ולאפוקי נמי מהא דתנן כו׳ דבמתני׳ אקדים כתונת למכנסים וקי״ל דמכנסים בעי אקדומי תחילה דכתיב ומכנסי בד יהיו על בשרו מדלא כתיב ומכנסי בד ילבש דמשמע לבתר הכי אלא יהיו על בשרו שכשלובש את הכתונת יהיו המכנסים מצויין על בשרו ואית דאמרי מדכתיב על בשרו כלומר שכשלובשן יהיו על בשרו בלבד כלומר שיהא ערום מכל לבוש דאי לאו הא אתא לאשמועינן למה לי על בשרו. ומקשינן תנא דידן מאי טעמא אקדמא לכתונת ומפרקינן משום דאקדמה קרא כתונת בד קדש גו׳ פשוטה היא:
פיסקא סקילה שריפה והשתא נקטינן לפרושי טעמא דרבנן דאמרי סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק סקילה חמורה משריפה שכן ניתנה למגדף מברך השם והכי מיפרש בכולה תלמודין ומתמהינן אדרבא שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שמחללת את אביה והוציאה הכתוב מכלל בת ישראל אפי׳ ארוסה שהיא בסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה ש״מ שריפה חמורה מסקילה ומפרקינן קסברי רבנן כשהוציא הכתוב בת כהן מכלל בת ישראל לא הוציא אלא נשואה שהיא בחנק להחמיר עליה לדונה בשריפה אבל ארוסה בת כהן לא יצאת מכלל ארוסה בת ישראל אלא היא כבת ישראל בסקילה ומדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל נשואה לדונה בסקילה ש״מ סקילה חמורה. וכי תימא היכי ילפינן מהכא דסקילה חמורה הא היא גופה לא קימא להו לרבנן דנשואה יצתה ולא ארוסה אלא משום דסקילה חמורה לא תיקשי לך דכי קימא להו לרבנן דסקילה חמורה משום דנתנה למגדף ועובד ע״ג הוא כדאמרינן מעיקרא והאי דמסקינן טעמא מדאפקה רחמנא לארוסה בסקילה לפום פירכא דפריך ליה מבת כהן קא מסיק ליה הכי כלומר מבת כהן דפרכת לי אית לי למידק דסקילה חמורה דמדאיתיהיבא לפושט ידו בעיקר על כרחיך חמורה מכולן והואיל וסקילה חמורה ש״מ כשיצתה בת כהן מכלל בת ישראל נשואה יצתה ולא ארוסה ומדאפקה רחמנא לארוסה בסקילה שמע מינה נמי סקילה חמורה. ויש לפרש דהא דאמרינן קסברי רבנן נשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה גמרא הוה בידייהו והכי קא מתריץ ליה מבת כהן לא תפרוך לרבנן דקסברי רבנן כו׳ הילכך מהתם נמי תיפוק לי דסקילה חמורה והכי מסתבר. והא דאמרינן לקמן טעמא משום דלרבנן סקילה חמורה לאו למימרא דמהאי טעמא קא ילפי לה רבנן אלא הא קמ״ל דר׳ יוחנן מהאי טעמא נפקא דלרבנן נשואה יצאה ולא ארוסה דאי ס״ד ארוסה נמי יצאת היכי קימא להו לרבנן דסקילה חמורה הא ודאי לא הוציא הכתוב בת כהן להקל עליה אלא להחמיר עליה:
ארבע מיתות וכו׳ כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק החמישי שבספר שהוא בא לבאר תכונת המיתות שנמסרו לבית דין והנידונים באיזו מיתה מהם הם נידונים ושזה החלק כבר הותחל בפרק ששי בביאור תכונת הסקילה ובא עכשיו בזה הפרק להשלים הביאור בתכונת שאר המיתות ולהתחיל בביאור הנידונים באיזו מיתה הם נדונים אלא שלא יושלם ענין זה רק בהצטרף עמו שאר הפרקים ר״ל שמיני ותשיעי ועשירי ועל זה הצד יחלקו עניני זה הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר איזו מן המיתות היא החמורה שבהן ואיזו היא הקלה שבהן והאיך הם סדורות לפי החומרא והקולא שבהם והשני לבאר תכונת שלשת המיתות ר״ל שריפה הרג וחנק שכבר ביאר תכונת הסקילה בפרק הששי והשלישי להתחיל בביאור הנידונים ובפרט לבאר כל אותם שהם נדונים בסקילה ויבאו הנשרפין והנהרגין בפרק בפני עצמו והנחנקין בפרק בפני עצמו ואף הנסקלין לא יושלם ענינם בזה הפרק רק בהצטרף עמו פרק בן סורר ומורה שאף הוא מן הנסקלין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים ארוכי הענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר בפרטים:
גמרא דקתני עלה זהו סדר תמיד. נ״ב בסוף מסכת תמיד למצוה בעלמא ולאפוקי כו׳ נעלו מעל רגלו וירקה כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה זו מצות כו׳ ומשום דבעי למיתני כו׳ כצ״ל:
פרק ארבע מיתות
משנה. ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק.
הנה ד׳ מיתות ב״ד וחיוב מלקות הויין חלות דין עונש ב״ד. ויש לחקור האם חיובי קנס כגון ל׳ של עבד, ותשלומי ד׳ וה׳ דטביחה ומכירה הויין חלות שם עונש או חלות חיוב ממון. ולכאורה יש נפ״מ בזה לענין האם כפיית ב״ד לשלם קנס אסור בשבת או לא, (וכגון בציור שאין בתשלומין איסור שבת משום מוקצה וכגון שב״ד כופין אותו לשלם לחבירו בחפצים וכדומה). דעיין ברמב״ם (פכ״ד מהל׳ שבת ה״ז) שכתב וז״ל אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת, כיצד הרי שנתחייב בבית דין מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת זו אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שריפה והוא הדין לשאר עונשין עכ״ל. ויש לדון האם אסור לב״ד לחייב קנס בשבת, ואי נימא דקנס הוי עונש אזי י״ל דאסור לב״ד לחייב קנס בשבת דזה נכלל במש״כ הרמב״ם ״והוא הדין לשאר עונשין״. אמנם יתכן דקנס נחשב חיוב ממון בעלמא ולא לעונש ואינו נכלל באיסור שלא יענישו ב״ד בשבת, ומש״כ הרמב״ם ״והוא הדין לשאר עונשין״ ר״ל מכת מרדותא.
והנה עיין בגמ׳ (ב״ק דף עה.) דרב ושמואל נחלקו בדין מודה קנס ואח״כ באו עדים אם חייב או פטור, דרב סובר שפטור ושמואל מחייב. ולכאורה י״ל דנחלקו האם מודה בקנס פטור מדין פטור - דהודאתו פוטרת, או״ד דא״א לחייבו עפ״י הודאתו. וי״ל דרב סובר דהודאתו חלה מדין פטור ולכן אם הודה ואח״כ באו עדים עדיין פטור. ואילו שמואל סובר דיש חסרון בבירור דא״א לחייבו עפ״י הודאתו, ולכן אם באו אח״כ עדים ויש בירור דעדים הריהו חייב. והנה עיין ברש״י במס׳ מכות (דף ה. ד״ה מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי) דס״ל שאם א׳ בא לב״ד ומודה שהמית אדם ואח״כ באו עדים הריהו פטור מחיוב מיתה, וחל דין מודה בקנס פטור בהודאה על חיוב מיתה. ומבואר דרש״י משווה דין מיתה לקנס וס״ל דחל דין הודאה לפוטרו. ומשמע דס״ל דקנס הוי חלות חיוב עונש ב״ד בדומה למיתת ב״ד. אמנם אליבא דשאר הראשונים (עיין בתוס׳ מכות דף ה. ד״ה דבעידנא) החולקים על רש״י וס״ל דאין הודאתו פוטרת מחיוב מיתה, לכאורה ס״ל דלגבי מיתה אין הודאתו מהוה בירור לחייבו דכתיב ״על פי שנים עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד״ דבעינן בירור של ב׳ עדים לחייב מיתה, ומשו״ה אם הודה שחייב מיתה ובאו עדים אח״כ והעידו שחייב מיתה הרי זה חייב דאיכא בירור של עדים שחייב מיתה. ולשיטתם יש חילוק בין הודאה בקנס שההודאה פוטרת לבין הודאה בחיוב מיתה שאין ההודאה פוטרת אלא דלא הוי בירור המחייבו מיתה. ויש לעיין אליבא דשאר הראשונים האם אסור לב״ד לכפות לשלם קנס בשבת או לא, דיל״ע האם קנס הוי חלות חיוב עונש ב״ד או רק חיוב ממון.
אולם עוד יתכן לפרש בפלוגתת רב שמואל בדין מודה בקנס ואח״כ באו עדים אם חייב או פטור, דלכולי עלמא יסוד הדין דמודה בקנס פטור הוא שחל חלות דין פטור, ולא רק שיש חסרון בבירור המחייב דאי אפשר לחייבו עפ״י הודאתו, והא דסובר שמואל שאם באו עדים אח״כ חייב היינו משום דמשבאו העדים נתבטלה הודאתו ופקע חלות הפטור למפרע. דשמואל סובר דכשידיעת הבית דין באה אך ורק מהבעל דין בעצמו אזי חל דין פטור, אך לאחר שבאו עדים ויש לב״ד ידיעה שחייב ממקור אחר אזי נתבטלה ההודאה ובטל הפטור למפרע. ולכאורה יש להביא ראייה לזה משיטת הרשב״א (מובא בשיטמ״ק לב״ק דף עד: ד״ה אמר ליה אין בדבריך כלום) אליבא דשמואל דס״ל דמודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב דאין מועילה תפיסה לאחר שהודה בקנס, ואי נימא דיסוד הדין הוא שאין הודאתו בירור המועיל לחייבו אך אינו חלות דין פטור, צ״ע אמאי אין מועיל תפיסה. ומשמע דלכו״ע חל חלות דין פטור במודה בקנס, והא דס״ל דשמואל שאם אח״כ באו עדים חייב היינו משום דנתבטלה ההודאה למפרע.
והנה לכאורה יש להביא כמה ראיות שחיוב קנס דומה לחיוב מיתה דבתרווייהו החיוב נגמר ע״י גמר הדין ולא ע״י המעשה המחייב: א) משיטת רב דמודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור, דלכאורה מוכח מזה שהחיוב לא נגמר עד גמר הדין, ומשו״ה אם הודה ואח״כ באו עדים פטור דכבר חלה הודאתו לפוטרו, משא״כ אי נימא שהחיוב חל משעת המעשה אזי מסתבר שא״א להודאתו לפוטרו. ב) בגמ׳ מכות (דף ה.) מבואר שאם העידו עדים זוממים שפלוני הרג את הנפש בא׳ בשבת והמזימים העידו שהרג בערב שבת דחייבים מיתה דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוי, ועיין בתוס׳ (ד״ה וכן לענין קנס) וז״ל וכן לענין קנס אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אף על גב דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיוב עכ״ל, וכתב הגרע״א זצ״ל וז״ל ולענ״ד היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש״ה אמרינן שכבר היה מחוייב הממון, משא״כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע״י גמ״ד של ב״ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי׳ דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב״ד לא מקרי מחוייב ודו״ק עכ״ל. ומבואר מדברי הגרע״א זצ״ל דחיוב קנס חל בגמר הדין כמו חיוב מיתה, ג) קיי״ל (כתובות דף מב:) דאין אדם מוריש קנס לבניו, ומוכח דחלות חיוב קנס חל בגמר הדין ולא משעת המעשה המחייב. אמנם נראה דאע״פ שחיוב קנס דומה למיתת ב״ד שאין החיוב חל עד גמר הדין, מ״מ יתכן דקנס לא הוי חלות דין עונש ב״ד, אלא חיוב ממון. ונפ״מ לענין האיסור לב״ד להעניש בשבת.
והנה עיין ברמב״ם (פי״ח מהל׳ סנהדרין ה״ו) שכתב וז״ל גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ״ל. ודבריו צ״ב דאי הוי גזירת הכתוב דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם נאמן להעיד על עצמו, למה הוצרך הרמב״ם להוסיף הטעם שאין סנהדרין ממיתין אדם על פי הודאתו משום דשמא נטרפה דעתו והוא ממרי הנפש המחכים למות ושמא אמר שעשה דבר זה כדי שיהרג. וי״ל דהרמב״ם בא לחדש דאין ממיתין בן נח עפ״י הודאת עצמו דאי משום גזה״כ דאדם קרוב אצל עצמו הו״א דבן נח נהרג עפ״י הודאת עצמו דאין הל׳ עדות נוהגת בבן נח (עיין לקמן נז:), והו״א דכי היכי דנהרג עפ״י עד אחד ה״ה דנאמן בהודאת עצמו לחייב מיתה, וקמ״ל הרמב״ם דאין סנהדרין ממיתין בן נח עפ״י הודאת בעל דין דיש לחשוש שמא הוא ממרי הנפש ומשקר כי רוצה ליהרג.⁠ב
א. ובדרך אגב אמר רבינו זצ״ל דיש ב׳ דיני מכת מרדות א) מדין כפייה על המצוות, ב) מדין עונש. וי״ל דמכת מרדות משום כפייה על המצוות אינה נכללת באיסור לא תבערו אש – שאסור לב״ד להעניש בשבת, ואף בשבת מותר לב״ד להלקות מכת מרדות לכפייה על המצוות.
ב. ולפי״ז מבואר דהרמב״ם חולק על שיטת ספר החינוך (מצוה כ״ו) דס״ל דעכו״ם מתחייב מיתה בהודאת פיו, ועיין במנחת חינוך מצוה כ״ו אות ה׳.

פרק ז

א משנה ארבע מיתות נמסרו לבית דין שבהן דנים עוברי עבירות שונים, ואלה הן: סקילה, שריפה, הרג (בסייף) וחנק. ר׳ שמעון אומר, הסדר לפי החומרה הוא: שריפה, סקילה, חנק והרג. זו מצות הנסקלין, שבה דובר בפרק הקודם.

Chapter 7

MISHNA: Four types of the death penalty were given over to the court, with which those who committed certain transgressions are executed. They are, in descending order of severity: Stoning, burning, killing by decapitation, and strangulation. Rabbi Shimon says: They are, in descending order of severity: Burning, stoning, strangulation, and killing. This execution, described in the previous chapter, is referring to the mitzva of those who are stoned, i.e., to the process of execution by stoning.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רָבָא אָמַר רַב סְחוֹרָא אָמַר רַב הוּנָא כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ מִנְיָין אֵין מוּקְדָּם וּמְאוּחָר חוּץ מִשִּׁבְעָה סַמָּנִין.

GEMARA: Rava says that Rav Seḥora says that Rav Huna says: Wherever the Sages taught a halakha by means of a list, there is no significance to the order of their list, except for in the mishna that discusses the seven abrasive substances, where the order is significant.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב הונא: כל מקום ששנו חכמים דרך מניין – אין מוקדם ומאוחר בהן, כגון ארבעהא אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער, וכיוצא בו. חוץ מז׳ סממנין דמאי דמקדים – מקדים, ומאי דמאחר – מאוחר, דתנן בנידה פרק טב: שבעה סממנין מעבירין על הכתם: רוק תפל, מי גריסין ומי רגלים, נתר ובורית, קימוניא ואשלגג. וקתני סיפא: העבירן שלא כסדרן או העבירן שבעתן כאחת – לא עשה כלום.
א. בבא קמא ב,א. ולכאורה הסדר שהם כתובין דוקא הוא ומשום לא הרי דקאמר, ורק לפי רב שמבעה זה אדם פירש הרשב״א שפירוש לא הרי הוא שאינם דומים בהלכותיהן, וסדרן במשנה לאו דוקא.
ב. סא,ב.
ג. כבגליון הגמרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ כל מקום ששנו חכמים דרך מנין – וסידרו דבר אחר דבר.
אין מוקדם ומאוחר – לא דקדקו להקדים במשנתן את המוקדם ולאחר את המאוחר שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר ח׳ בגדים של כהונה גדולה כדמפרש לקמיה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותן כסדר לבישתן ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחיל׳ אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה כדלקמיה.
חוץ מסדר שבעה סממנין – האמורים לענין הכתם של דם שבהן דיקדקו בסדר משנתן כל דבר המועיל לחבירו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתיקון חבירו.
אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא – בכמה דוכתי איכא הכי והא דאמר רבא בס״פ אלו מציאות (ב״מ דף לג.) כגון רב סחורא דאסברן זוהמ׳ ליסטרין משמיה דנפשיה לא אגמריה טפי א״נ ה״ק אפילו לא למד מרבו אלא דבר זה בלבד נחשב רבו בכך א״נ בההיא שעתא אכתי לא גמר מיניה טפי.
בד״ה כ״מ כו׳ אחר דבר הס״ד:
בד״ה אין מוקדם כו׳ כסדר לבישתן ויש מקום כצ״ל והד״א:
ב גמרא אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא: כל מקום ששנו חכמים דרך מניין, שעשו רשימה של דברים שונים, אין מוקדם ומאוחר במניינם, חוץ מהמשנה העוסקת בשבעה סמנין שבהם הדברים מנויים לפי סדר.
GEMARA: Rava says that Rav Seḥora says that Rav Huna says: Wherever the Sages taught a halakha by means of a list, there is no significance to the order of their list, except for in the mishna that discusses the seven abrasive substances, where the order is significant.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) דִּתְנַן בשִׁבְעָה סַמָּנִין מַעֲבִירִין עַל הַכֶּתֶם רוֹק תָּפֵל וּמֵי גריסי׳גְרִיסִין וּמֵי רַגְלַיִם וְנֶתֶר וּבוֹרִית קִמוֹלְיָא (וְאַשְׁלָךְ).

As we learned in a mishna (Nidda 61b): One applies seven abrasive substances to the stain found on a woman’s clothing in order to find out whether the stain is from menstrual blood, and therefore ritually impure, or whether it is another type of stain, and therefore pure. These substances are: Bland spittle, which is the spittle of someone who has not yet tasted anything in the morning; moisture of grits, which is the spittle of one who has chewed the grits of beans; urine; natron; lye [borit]; Kimolian earth [kimuleya]; and potash. If the stain disappears as a result of the application of all of these substances, the stain is considered to have been from blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעבירין על הכתם – לבודקו אם דם נדה הוא ולטמא טהרות שנגע בהן או צבע הוא והטהרות טהורות ואם עבר באלו שבע סממנין כשיכבס אותו בהן כסדרן בידוע שדם היה ואם לא עבר בידוע שצבע היה.
רוק תפל – שלא טעם כלום כל אותו היום. תפל ריקם ונגוב וחסר כל טעם מאכל כגון דבר שלא נמלח דמיקרי תפל.
ומי גריסין – ומי לעיסת גריסין של פול שלועסין וכוססין אותו ומשפשפין אותו בהן.
ומי רגלים – שהחמיצו והסריחו.
נתר – מין אדמה הוא וקורין לה ניתרא.
ובורית – עשב הוא ומעביר כתמין וקורין ליה אירבנ״ו שבונריי״א.
קמוליא – התם מפרש לה שלוף דוץ ולא ידענא מאי היא.
אשלך – נמצא בנקבי מרגליות העולות מתוך הים.
מעבירין על הכתם – פ״ה לבודקו אם דם נדה הוא ור״ת מפרש דאפילו דם נדה ודאי אע״ג דמטמא לח ויבש כיון דאין עובר על ידי ז׳ סממנים בטל וטהור דתני ר׳ חייא דם נדה ודאי מעביר עליו שבעה סממנין ומבטלו.
בד״ה מעבירין על כו׳ טהורות אם עבר כו׳ הד״א וכצ״ל:
תוס׳ בד״ה מעבירן על הכתם כו׳ אע״ג דמטמא לח ויבש כיון דאינו עובר כו׳ עכ״ל לא בא למימר כיון דאינו עובר כו׳ אבל אם עבר אינו בטל וטמא דהא ודאי אם הוא עובר מכ״ש דבטל וטהור אפילו בדם נדה ודאי וכן פירש״י שם בהדיא אלא דר״ל אע״ג דמטמא לח ויבש קודם שהעביר עליו ז׳ סמנין מ״מ אחר שהעביר עליו ז׳ סמנין כיון דאינו עובר ע״י כו׳ שוב אינו מקפיד עליו ובטל וטהור וק״ל:
רש״י ד״ה מעבירין על הכתם וז״ל מעבירין על הכתם לבודקו אם דם נדה הוא, ולטמא טהרות שנגע בהן, או צבע הוא והטהרות טהורות, ואם עבר באלו שבע סממנין כשיכבס אותו בהן כסדרן בידוע שדם היה, ואם לא עבר בידוע שצבע היה עכ״ל.
ועיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ איסורי ביאה הל״ו) וז״ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר, אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה. וכתב הראב״ד ז״ל זה אינו אלא אף הבגד מטמא עד שיודע שהוא צבע ע״י הבדיקה עכ״ל. ועוד השיג הראב״ד וז״ל טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאע״פ שיהיה דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור אבל האשה לעולם טמאה עכ״ל. ומבואר דהרמב״ם והראב״ד נחלקו האם בדיקת ז׳ סממנין מועיל לטהר רק את הבגד או אף האשה. ומרש״י שלפנינו משמע דמועיל אף לאשה וכשיטת הרמב״ם.
והנה עיין במשנה מס׳ נדה (דף סב.) ״הטבילו ועשה על גביו טהרות, העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל. עבר או שדיהה הרי זה כתם, והטהרות טמאות, וצריך להטביל״. וכתבו התוס׳ (ד״ה הטבילו ועשה על גביו טהרות כו׳ הרי זה צבע) וז״ל אין לפרש הרי זה ודאי צבע כדפירש בקונטרס בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף מט:) דאם כן לקמן אמאי קאמר אבל טהרות שאחר תכבוסת שניה טמאות הלא כיון שלא עבר מתחלה בז׳ סממנים ודאי צבע הוא, ועוד כי פריך לקמן לר״ל דאמר בלוע שיכול לצאת ע״י הדחק לא שמיה בלוע ממתניתין דהרי זה צבע מאי פירכא היא הרי היא ודאי צבע ואין כאן טומאה בלועה כלל ואמאי נקט נמי והטבילו אפי׳ לא הטבילו נמי, על כן צריך לפרש הרי זה ספק צבע כלומר יש לנו לתלות בצבע ואף על פי דפעמים דדם נדה [אינו] עובר ע״י ז׳ סמנין הכא איכא ספק ספקא מלבד טעמא דבטול, דשמא צבע הוא כיון דלא עבר ואם תמצי לומר דדם הוא אימא מעלמא אתא הילכך מטהרינן אפילו למפרע, אבל טעמא דבטול לחוד לא מהני דגבי דם נדה דקאמר מעביר עליו ז׳ סמנין ומבטלו אינו אלא לטהר מכאן ולהבא אבל למפרע טמא מדרבנן הואיל והקפיד שסבור שיכול לצאת ע״י ז׳ סממנין ואכתי לא בטלו ואף על גב דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת ע״י ז׳ סממנין נתבטל אבל כאן כיון דאיכא ספק ספקא ובטול טהור אף מדרבנן למפרע, ומיהו מטעם ספק ספקא לחוד לא הוה מטהרינן ליה אי לאו טעמא דבטול משום דרגילות לבא דם מגופה כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ג.) בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתא דעל כרחך בלא טעמא דבטול לא מטהרינן ליה מטעם ספק ספקא מדנקט הטבילו אף על גב דמקילינן בשאר ספק ספקא ומשום הכי פריך מינה לר״ל דבטל אף על גב דיכול לצאת ע״י הדחק בצפון ואם תאמר אכתי למה לי הטבילו כיון דטהור מטעם בטול וספק ספקא וי״ל דנהי דכשנתייבש הבגד נתבטל מיהו בעודו לח לא נתבטל ובעודו לח נגע בו הבגד ומשום הכי צריך להטביל ועוד יש לומר הרי זה צבע צביעות דם בעלמא ונתבטל ולא נצטרך לטעם דספק ספקא והשתא נתפרש טעם בטול במשנה דמינה פריך לריש לקיש ומיהו פירוש ראשון נראה עיקר דלשון צבע לא משמע צביעות דם אלא צבע ממש עכ״ל.
ולפום ריהטא כוונת התוס׳ היא דבעינן ספק ספיקא ובטול כדי לטהר את הבגד, ושני ההיתרים – היתר דבטול – והיתר דספק ספקא מצטרפים לטהר את הבגד. אולם לכאורה קשה לומר הכי דהרי ביטול מהני מכאן ולהבא ואילו ספק ספקא מועיל לטהר את הבגד למפרע, והיאך אפשר לצרף את שני ההיתרים להדדי. ונראה לפרש דברי התוס׳ דר״ל דהביטול גורם לספק ספקא, כלומר דלפני העברת סממנין על הבגד יש כאן רק ספק אחד לפנינו האם זה דם מן המקור או לא, דאין טעם לחשוש שמא זה צבע משום דרגילות לבא דם מגופה. ורק לאחר שהעבירו סממנין על הבגד ולא עבר הכתם אזי יש לחשוש שמא צבע הוא, דאי היה דם היה עובר או דהה. ונמצא דהספק ספקא חל מחמת שהעבירו סממנין על הבגד.
והנה לפרש״י אם העבירו על הבגד סממנין ולא עבר הכתם או דיהה הרי זה צבע ממש, וי״ל דאף האשה טהורה. אמנם מלשון התוס׳ משמע דמיירי רק לענין הבגד, ומשמע דס״ל דהאשה טמאה ואסורה לבעלה. וצ״ע בשיטת התוס׳, דמה הסברא לחלק בין הבגד לאשה, ולמה אין מועיל ספק ספיקא לטהר את האשה. ונראה לבאר דספק טומאה שאני משאר ספק איסור, דספק טומאה טמא ברה״י מדין ודאי, משא״כ בשאר ספיקות של איסור דאורייתא דאסורים רק בתורת ספק, דספק איסור מה״ת אסור לחומרא בתורת ספק. ולפיכך לענין טומאה אף כשמרבין הספיקות ויש ספק ספיקא הדין הוא דטמא משום דספק טומאה טמא מדין ודאי, ופוסקים על כל ספק וספק דהוי טמא בתורת ודאי. משא״כ בשאר איסורים דספקן אסור לחומרא בתורת ספק דאזי כשיש ב׳ ספיקות דניתוסף עוד צדדים להיתר אזי הדין הוא דמכריעים את הספיקות לקולא. וי״ל דלגבי כתם דטמא רק מדרבנן תיקנו רבנן ב׳ תקנות דלגבי הבגד תיקנו דספק טומאה טמא רק בתורת ספק, ולכן כשיש ספק ספקא הבגד טהור הוא כדין שאר איסורים בעלמא. משא״כ לגבי האשה תיקנו דהכתם מטמאה מדין ודאי ולכן אף כשיש ספק ספקא היא טמאה.
ועוד יש לפרש דבעצם אף האשה היתה טהורה משום ספק ספיקא, אולם היינו דוקא כשיש ספק ספיקא בשעת הראייה ומציאת הכתם. משא״כ כאן דבשעת מציאת הכתם היה רק ספק אחד אם זה דם שיצא מגופה או לא, ורק אח״כ לאחר הכיבוס בז׳ סממנין נולד הספק השני דילמא צבע הוי. ולפיכך לגבי האשה קיי״ל דטמאה דאין הספק ספיקא מועיל לגבי האשה, דכבר נקבע שהאשה טמאה משעת מציאת וראיית הכתם שהיה אז רק ספק אחד לפנינו – אם זה דם ממקורה או לא, דטומאת האשה תלויה בשעת ראיית הכתם. משא״כ לגבי הבגד אין הדבר תלוי בשעת מציאת הכתם על הבגד אלא במציאות שיש דם בבגד שלפנינו, וכל שעה שהבגד לפנינו ויש בו דם הריהו טמא, ולכן כשנודע ע״י ספק ספקא שאין זה דם אלא צבע הבגד טהור, דאיגלאי מילתא למפרע שלא נגע הבגד בדם. משא״כ האשה נטמאה משעת ראיית הכתם דרבנן גזרו דמציאת הכתם הוי כהרגשה, וחל עליה טומאה משעת מציאת הכתם, ותו לא מועיל ספק ספיקא שנולד אח״כ לטהרה.
והנה עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ איסורי ביאה הל״ו) וז״ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם, ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר, אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה עכ״ל. והנה לכאורה יש לפרש דהרמב״ם מתיר את הבגד מטעם ספק ספיקא וכתוס׳, אמנם נראה דז״א, דלכאורה יש כאן רק ספק אחד אי הוי דם נדה ממקורה או לא, ואין כאן ב׳ שמות דהספק שמא צבע או שמא דם, ושמא הוי דם שלא ממקורה הוי ספק אחד שמא הוי דם נדה או אינו דם נדה. ונראה לבאר דרבנן גזרו ב׳ גזירות בטומאת כתם: א) דנטמאת האשה בלי הרגשה דמציאת וראיית הכתם הוי כהרגשה, ב) דאע״פ שיש כאן ספק אם הדם בא ממקורה עדיין היא טמאה. אמנם נראה דרק גזרו על כתם שיש בו ספק דשמא הדם בא ממקום אחר שטמא, אבל לא גזרו רבנן על ספק דשמא צבע הוא דיטמא, ומשו״ה קיי״ל לקולא דהוי כספק דרבנן בעלמא לקולא.
והנה עיין במגיד משנה (שם) שכתב וז״ל דעת רבינו לפי הנ״ל הוא שאם האשה מוצאה כתם וברור הדבר שהוא דם טמאה מיד והבגד טמא, כמו שנתבאר בהלכות מטמאי משכב ומושב, ולענין הבגד אם העביר עליו ז׳ סמנין ואח״כ הטבילו טהור כנזכר שם פ״ד לפי שכבר נתבטל אף על פי שהוא דם, ואם הדבר מסופק אם הוא דם או צבע בין לבעלה בין לטהרות מעברת עליו ז׳ סמנין ואם עמד בעינו הרי זו צבע וטהורה, ואם אינה מעברת עליו (ודאי) טמאה מספק, שאין זה ספק של דבריהם דהולכין בו להקל שהרי כבר אנו יכולין לעמוד על עיקרו של דבר בבדיקה וזה נ״ל ברור בדעת רבינו דכל שאינה בודקת בסמנין הרי היא טמאה והבגד טמא. ומ״ש אינו מטמא עד שיודע שהוא דם ר״ל שאינו מטמא טומאה ודאית שלא יהא לה בדיקה, שאם היה דעתו ז״ל לומר שכל שנסתפק הדבר ולא בדק בסמנין טהורה היל״ל נסתפק להם שהוא דם או צבע אדום טהורה ואם העבירו עליו ז׳ סמנין ועבר או כהה הרי זה דם, וכן מתבאר בדבריו פ״ד מהלכות מטמאי משכב ומושב בדין טומאת הבגד שכל שאינה מעברת הסמנין טמא. והרשב״א ז״ל הסכים לזה בפסקי הלכותיו שכל שנסתפק הדבר והעבירו עליו הסמנין הרי זו טהורה אפילו לבעלה שהוא ז״ל הבין דברי רבינו בדרך אחרת לומר שדעת רבינו היה שכל שלא בדקה בסמנין אינה חוששת מספק, וכן חשב הר״א ז״ל בכוונת רבינו וכתב בהשגות אינו מטמא עד שיודע שהוא דם א״א זה אינו אלא אף הבגד וכו׳. עוד כתוב שם ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה א״א טעה בזה שאין זו הבדיקה וכו׳ אבל האשה לעולם טמאה (בצירוף כתמים) ע״כ. וכן דעת הרמב״ן ז״ל כדבריו שאין בדיקת הסמנין דבר ברי כדי לטהר את האשה ולא הזכירו בגמרא אלא לענין מגע עכ״ל. וכבר כתבתי שדעת הרשב״א בזה מסכמת לדברי רבינו שכל שהעבירו עליו סמנין ועמד כמות שהוא הרי זו טהורה לבעלה, וכן נ״ל עיקר עכ״ל. ומבואר דהראשונים נחלקו בביאור שיטת הרמב״ם, דלהרשב״א בגד שיש בו כתם ויש בו ספק אם הוא דם או לא טהור מספק עד שיעבירו עליו סממנין דאזי אם ידהה או יעבור הוא טמא. ואילו המגיד משנה סובר שאם לא העבירו עליו סממנין הרי הוא טמא מספק ורק לאחר שהעבירו עליו סממנין ועבר או דהה אמרינן דטמא מדין ודאי. ונראה דאליבא דהמגיד משנה הרמב״ם סובר כתוס׳ דהספק שמא צבע שמא דם נולד רק לאחר שהעבירו על הבגד סממנין, ולכן לפני העברת סממנין הבגד טמא מספק. ואילו אליבא דהרשב״א והראב״ד הרמב״ם חולק ע״ז וסובר דחל ספק שמא צבע הוא משעת מציאת הכתם, והבגד טהור עד שיעבירו עליו סממנין וידהה או יעבור דאז טמא בתורת ודאי. ולכאורה יש להביא ראייה לפירוש המגיד משנה ממש״כ הרמב״ם (פ״ד מהל׳ מטמאי משכב ומושב הי״א) וז״ל כל הכתמים הטמאין מעבירין עליהן שבעה סממנין ואחר כך בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור, שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע, ואם עבר או כהה ה״ז כתם ומאחר שעברו עליו הסממנין כבר בטל אף על פי שרישומו ניכר, ואפילו כתם של דם נדות ודאי כיון שהעביר עליו ז׳ סממנים בטל ומטבילו ועושה טהרות על גביו עכ״ל. וצ״ע דמלשון הרמב״ם משמע דאף אם הוא ודאי צבע וכגון שלא עבר הכתם צריך להטביל את הבגד לטהרו, וצ״ע בזה דאי הוי צבע אמאי צריך להטביל את הבגד (וכבר עמד ע״ז הכס״מ שם) וז״ל וא״ת אם הוא צבע למה צריך להטבילו י״ל דכיון דנחת לידי ספק טומאה צריך טבילה וכו׳ עכ״ל. ובשלמא לפי״ד המגיד משנה מובן שפיר מש״כ הכס״מ דנחית הבגד לידי ספק טומאה, ובגד שהיה בחזקת טומאה צריך טבילה ליטהר. אולם לפי״ד הרשב״א דלפני העברת סממנין הבגד טהור לגמרי דכבר חל ספק שמא צבע הוא, צ״ע מדוע צריך הבגד טבילה, ולכאורה מוכח כפירוש המגיד משנה.
והנה מדברי הרמב״ם (בהל׳ מטמאי משכב ומושב) משמע דלאחר שהעבירו סממנין על הבגד ולא עבר הכתם והוברר דהוי צבע ולא דם הבגד צריך טבילה, אך האשה טהורה למפרע. וצ״ע מ״ש דבדיקת סממנין מועיל לטהר את האשה אך הבגד עדיין צריך טבילה לטהרו. ונראה לבאר דזה דומה לדין כ״ד שעות שהבגד נטמא למפרע, אבל האשה אינה טמאה אלא מכאן ולהבא. וחזינן דמחמרינן טפי בבגד מבאשה. וי״ל דהביאור בזה הוא דבבגד יש מטמא דהיינו הדם שעליו שנגע בו, ומכיון דבשעה שנמצא נחשב מטמא דרק לאחר שהעבירו עליו סממנין חל ספק ספיקא לטהרו, י״ל דמכיון דבשעה שנמצא הכתם חל דין טומאה על הבגד תו לא פקעה בלי טבילה. משא״כ לגבי האשה שהטומאה באה לה ממילא מדין ראייה אזי מועיל בדיקת סממנין לגלות למפרע שלא היה כאן ראיית דם ולא נטמאה מעולם.
דתנן כן שנינו במשנה]: שבעה סמנין מעבירין על הכתם שנמצא בבגד של אשה, לדעת אם זה דם, והוא מטמא כדם נידה, או שהכתם של צבע הוא — וטהור. והם: רוק תפל (רוק של אדם לפני שאכל בבוקר), ומי גריסין (רוק של אדם שלעס גריסי פולים), ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוליא, ואשלך (אשלג), ואם נעלם הכתם בידוע שדם הוא.
As we learned in a mishna (Nidda 61b): One applies seven abrasive substances to the stain found on a woman’s clothing in order to find out whether the stain is from menstrual blood, and therefore ritually impure, or whether it is another type of stain, and therefore pure. These substances are: Bland spittle, which is the spittle of someone who has not yet tasted anything in the morning; moisture of grits, which is the spittle of one who has chewed the grits of beans; urine; natron; lye [borit]; Kimolian earth [kimuleya]; and potash. If the stain disappears as a result of the application of all of these substances, the stain is considered to have been from blood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְקָתָנֵי סֵיפָא גהֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִידְרָן אוֹ שֶׁהֶעֱבִירָן שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

And it is taught in the latter clause of that mishna that the order of the substances is essential, as it states: If one applied them not in the order prescribed for them, or applied all seven of them at once, he has done nothing; the laundering has not been effective.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא עשה ולא כלום – אין זה נסיון שאם לא עבר בכך אכתי איכא למימר דם הוה והאי דלא עבר היינו משום דאין גריסין מועילין אלא לאחר הרוק וכן כולם כסדר. והא דרב סחורא קבוע׳ בהאי גמרא משום דמייתינן להני ארבע מיתות ב״ד דמתני׳ עלה כדפליג רב פפא עליה ואמר אף ארבע מיתות דווקא נישנו הקודם במשנה קודמת לחברתה אם נתחייב שתי מיתות.
וקתני סיפא [ושנינו בסופה של אותה משנה] שסדר מניית הסממנים הוא בדווקא, דאם העבירן לאותן סממנים שלא כסידרן שנימנה כאן, או שהעבירן שבעתן כאחדלא עשה ולא כלום.
And it is taught in the latter clause of that mishna that the order of the substances is essential, as it states: If one applied them not in the order prescribed for them, or applied all seven of them at once, he has done nothing; the laundering has not been effective.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) רַב פָּפָּא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר אַף אַרְבַּע מִיתוֹת מִדְּקָא מִפְּלִיג רַבִּי שִׁמְעוֹן ש״משְׁמַע מִינַּהּ דַּוְקָא קָתָנֵי וְאִידָּךְ בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי.

Rav Pappa the elder says in the name of Rav: The four types of the death penalty are also taught in order. This is apparent from the fact that Rabbi Shimon disagrees with the first order; conclude from it that it is taught in an exact order. The Gemara adds: And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna among those in which the order is significant, as he is not speaking of mishnayot where there is a dispute with regard to the correct order.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
משמיה דרב אמרו: אף ארבע מיתות מאי דמקדים – מקדים, ומאי דמאחר – מאוחר. מדקא פליג ר׳ שמעון ותני: שריפה, סקילה, חנק והרג – ש״מ דווקא כך סידורן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפלוגתא לא קמיירי – רב סחורא נמי אית ליה דמתני׳ דוקא תנן ומיהו כי נקט איהו לא נקט מילי דפלוגתא.
פרק שביעי בעזר הצור:
רב פפא סבא (הזקן), להבדילו מרב פפא סתם תלמידו של רבא, משמיה [משמו] של רב אמר: אף ארבע מיתות כסדרן נשנו. מדקא מפליג [כיון שחולק] ר׳ שמעון על הסדר, שמע מינה דוקא קתני [למד מכאן שבאופן מדוייק שנינו]. ומסבירים: ואידך [והאחר], רב הונא שלא מנה משנה זו בין הדברים המנויים כסדר, טעמו היה כי בפלוגתא מקום מחלוקת] לא קא מיירי [עסק], ולא ציין מקום שהסדר אינו מקובל על הכל.
Rav Pappa the elder says in the name of Rav: The four types of the death penalty are also taught in order. This is apparent from the fact that Rabbi Shimon disagrees with the first order; conclude from it that it is taught in an exact order. The Gemara adds: And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna among those in which the order is significant, as he is not speaking of mishnayot where there is a dispute with regard to the correct order.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַב פָּפָּא אָמַר אַף סֵדֶר יוֹמָא דִּתְנַן דכׇּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאֲמוּרִים עַל הַסֵּדֶר אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם.

Rav Pappa says: The order of the service in the Temple on the Day of Atonement, Yom Kippur, is also taught in its proper order, as we learned in a mishna (Yoma 60a): With regard to all actions performed in the context of the service of Yom Kippur, which are stated in the Mishna, as in the Torah, in order, the halakha is: If the High Priest performed one action before another, i.e., if he diverged from the order that is written, it is as though he has done nothing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורב הונא: מתניתין דאית בה פלוגתא, ומעשה יום הכיפורים דחומרא בעלמא הוא, וסדר התמיד דלמצוה בעלמא הואא – בהני כולהו לא קא מיירי.
א. רש״י פירש דרב פפא דשנה סדר יום הכיפורים לא שנה סדר התמיד משום שאין הסדר מעכב ואינו אלא למצוה בעלמא, אבל לרב הונא דלא שנה סדר יום הכיפורים אפילו דמעכב לא שאלנו כלל למה לא שנה סדר התמיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אף סדר יומא – דעבודת יום הכפורים הסדורות במשנה במסכת יומא זו אחר זו דווקא קתני.
כל מעשה יום הכפורים – למ״ד (יומא דף ס:) לא נאמר חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים לא איירי בדברים שנעשים בבגדי זהב בחוץ.
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר החלק הראשון ר״ל ענין חומר המיתות וקולן כדי לידע מי שנתחייב בשתים מהן שנידון בחמורה באיזו מהן יש לנו לדונו והוא שאמר ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק ופי׳ בגמ׳ שמנין זה הוא לקוח אצל התנא בדקדוק כלומר שמנאן לפי סדר חומרותיהם שהסקילה חמורה מכלן והשריפה מן ההרג וההרג מן החנק והוא שחלק ר׳ שמעון בסדר המנין והקדים שריפה לסקילה וחנק להרג לומר שהשריפה חמורה וכבר ידעת שמי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה ואם נתערבו מחוייבי חמורה במחוייבי קלה שכולם נידונים בקלה ומתוך כך אתה צריך לידע איזו היא החמורה ואיזו היא הקלה והלכה כחכמים:
בד״ה כל מעשה יוה״כ למ״ד כו׳ הנעשים בבגדי לבן כו׳ לא איירי בדברים שנעשים בבגדי זהב בחוץ עכ״ל היינו ר׳ יהודה דס״ל בפרק הוציאו לו דלא נאמר חוקה אלא בבגדי לבן הנעשים בפנים ולדידיה ה״ל למומר רבותא טפי דאפי׳ בבגדי לבן מבחוץ לא איירי אלא דנקטו בדבריהם דלא איירי בבגדי זהב מבחוץ שהוא מילתא דפסיקא אף לר׳ נחמיה דס״ל דנאמר חוקה אף בבגדי לבן מבחוץ ויותר נ״ל להגיה בדבריהם דכצ״ל ולא איירי בדברים שנעשים בבגדי לבן וזהב מבחוץ והיינו ממש כרבי יהודה דס״ל תרתי מיעוטי כתיבי זאת ואחת חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ וחד למעוטי בגדי זהב מבחוץ ולר׳ נחמיה לא הוה צריכי למימר דניחא טפי דאיירי אף בבגדי לבן מבחוץ וצ״ל דהתוספות דהכא ס״ל דאימתי דר׳ יהודה אפילו בברייתא הוא לפרש כמ״ש התוספות פ״ק דגיטין אבל לפי מ״ש התוספות בפרק חלון ובפרק [כיסוי הדם] דאימתי דר״י לפרש דוקא במשנתנו אבל בברייתא בא לחלוק לא הוה צריכי להכי אלא דכל מעשה יוה״כ כו׳ כמשמעו אף בבגדי לבן וזהב מבחוץ ור״י פליג ודו״ק:
רב פפא אמר: אף סדר עבודה של יומא [יום הכיפורים] כסידורו הראוי נשנה, דתנן כן שנינו במשנה]: כל מעשה יום הכפורים האמוריםעל סדר הם, ואם הקדים מעשה לחבירולא עשה ולא כלום.
Rav Pappa says: The order of the service in the Temple on the Day of Atonement, Yom Kippur, is also taught in its proper order, as we learned in a mishna (Yoma 60a): With regard to all actions performed in the context of the service of Yom Kippur, which are stated in the Mishna, as in the Torah, in order, the halakha is: If the High Priest performed one action before another, i.e., if he diverged from the order that is written, it is as though he has done nothing.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאִידָּךְ הָהוּא חוּמְרָא בְּעָלְמָא.

And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna because that is merely a stringency. Although a change in the order invalidates the Yom Kippur service, this is not due to the importance of some rites relative to others, but because this order was established by the Torah.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך – אמר לך וודאי דוקא קתני ומיהו חומרא בעלמא הוא שהחמיר הכתוב בעבודת אותו היום שאם שינה בסידרו פסול ולא משום חשיבות דעבודות הוא שתהא זאת חמורה וחשובה מחבירתה אלא חומר היום שנכתבה חוקה בסידורה לעכב וכי אמרינן אנן במידי דחשיבותה גרם ליה כגון ארבע מיתות דאמרינן לקמן דזו חמורה מזו וכן בשבע סמנין שצורכו וכחו של כל אחד ואחד גורם לו ליקדם וכן מכנסיים שחישבן הכתוב להקדימן כדלקמן אבל יום הכפורים חומר היום בעלמא הוא שלא לשנות בו ולא כח עבודות.
ואידך [והאחר] שלא מנה זאת, מה טעמו? — ההוא חומרא בעלמא [חומרה בלבד היא], שאמנם אם שינה הרי הוא מקלקל, אבל אין בסדר זה כדי לומר איזה מן העבודות מעולה יותר ואיזו פחות, אלא קביעה לסדר העבודה בלבד.
And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna because that is merely a stringency. Although a change in the order invalidates the Yom Kippur service, this is not due to the importance of some rites relative to others, but because this order was established by the Torah.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אַף סֵדֶר תָּמִיד דְּקָתָנֵי עֲלַהּ זֶהוּ סֵדֶר תָּמִיד וְאִידָּךְ הָהוּא לְמִצְוָה בְּעָלְמָא.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: The order of the daily offering, described in the mishna at the end of tractate Tamid (33b), is also essential; as it is taught with regard to it: This is the order of the daily offering, indicating that it should be performed in exactly that order. And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna, as that requirement is merely for the mitzva. In other words, it is preferable that the offering be sacrificed in that order, but it is not disqualified if one deviates from that order.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך – רב פפא דאיירי נמי בחומרי אמר לך ההוא מצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה.
אף סדר תמיד – תימה דלא קאמר אף סדר ברכות דתנן בפרק בתרא דר״ה (ראש השנה לב.) סדר ברכות אבות וגבורות וקדושת השם עוד תנן התם (דף לג:) סדר תקיעות ג׳.
בפירש״י בד״ה ואידך רב פפא דאיירי נמי בחומרי כו׳ עכ״ל משמע ליה דלאינך אמוראי דא״נ דוקא קתני זהו סדר תמיד אינו אלא משום חומרא בעלמא ולא משום חשיבות עבודות כמו בעבודות יוה״כ והכי משמע קצת מדקאמר לאפוקי ממצות חליצה ולא קאמר לאפוקי ממצות סדר תמיד למאי דקאמר ואידך ההוא למצוה בעלמא אלא דע״כ דלרב סחורא ולרב פפא סבא א״נ דהוי דוקא מ״מ לא איירי ביה משום דהוי חומרא בעלמא ואנן במידי דחשיבותיה גרם ליה קאמרינן וק״ל:
רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אף סדר קרבן תמיד שבמשנה מדוקדק בסידורו. דקתני עלה [ששנינו על כך] בסופו: ״זהו סדר תמיד״, משמע שכך בדיוק יש לעשות. ואידך [והאחר] שלא שנה זאת, לדעתו ההוא למצוה בעלמא [בלבד] אבל אינו מעכב אם אינו עושה כך.
Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: The order of the daily offering, described in the mishna at the end of tractate Tamid (33b), is also essential; as it is taught with regard to it: This is the order of the daily offering, indicating that it should be performed in exactly that order. And the other Sage, Rav Huna, does not include this mishna, as that requirement is merely for the mitzva. In other words, it is preferable that the offering be sacrificed in that order, but it is not disqualified if one deviates from that order.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּלְאַפּוֹקֵי מִמִּצְוַת חֲלִיצָה דִּתְנַן מִצְוַת חֲלִיצָה הבָּא הוּא וִיבִמְתּוֹ לִפְנֵי בֵּית דִּין הָיוּ נוֹתְנִין לוֹ עֵצָה הַהוֹגֶנֶת לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ה:ח׳} וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ וְדִבְּרוּ אֵלָיו.

And Rav Huna’s principle excludes the mitzva of the ritual through which a man whose married brother dies childless [yavam] frees his late brother’s wife [yevama] of her levirate bonds [ḥalitza]; i.e., it teaches that the order of that ceremony is not essential. As we learned in a mishna (Yevamot 106b): The mitzva of ḥalitza is performed in this manner: The yavam and his yevama come before the court, and the judges of the court offer him advice that is appropriate for him as to whether to enter levirate marriage or to perform ḥalitza, as it is stated: “And the elders of his city shall call him and speak to him” (Deuteronomy 25:8).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומה בא להודיע? לאפוקי מצוות חליצה, דתנן ביבמות פרק מצות חליצהא: בא לבית דין הוא ויבמתו כול׳. ומפורש: קורה היא תחילה בפני בית דין: מאן יבמי וג׳, וקורא הוא: לא חפצתי לקחתה, ואחרי כן חולצת, כדכתיב: וחלצה נעלו וגו׳, ורוקקת, כדכתיב: וירקה בפניו, וקורה: ככה יעשה לאיש. ואתא לאשמועינן מצותה כך: קורה וקורא, חולצת ורוקקת וקורה. ואי אפיך והקדיםב חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה – מה שעשה עשוי.
ולאפוקי נמי מיהא דתנן ביום הכיפורים פרק זג בסידור בגדי כהן: בכתנת ומכנסים במצנפת ואבנט כול׳ – לא תימא דכסדר הזה בענן וכתנת ברישא, אלא אינה כסדר הזה ומכנסים לביש ברישא, כדכתיב: ומכנסי בד יהיו על בשרו.
א. קו,ב.
ב. וכתב ביד רמ״ה: ואשכחן בפירושי ר״ח ז״ל ואי אפיך ואקדים חליצה לרקיקה כשרה וטעות סופר הוא דהא מצוה נמי הכי הוא. ואפשר שיש כאן השמטה וצ״ל ואי אפיך והקדים ׳רקיקה לחליצה כשרה דתניא בין שהקדים׳ חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה. וראה ביד רמה שגרס ׳ואקדים וחלץ׳ ופירש כגון שחלצה קודם קריאה, ובין שהקדימה רקיקה לחליצה ובין שהקדימה חליצה לקריאה כשירה, וכן כתב בחידושי המאירי.
ג. עא,ב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולאפוקי ממצות חליצה – האי כל מקום דקאמר רב סחורא דלא דיקדקו בו לאפוקי מסדר השנוי במצות חליצה אתא דלא תימא דווקא הוא ואע״ג דמצותיה הכי כדקא מסדר ואזיל.
עצה ההוגנת לו – שאם היה הוא זקן והיא ילדה הוא ילד והיא זקינה אומרין לו כלך אצל שכמותך ולא תכניס קטטה לתוך ביתך.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה והדברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בד״ה ולאפוקי כו׳ ואזיל הוא הד״א:
בד״ה קוראה כו׳ ורוקקת וקוראה הד״א:
ומעירים: והלכה זו שאמר רבא בשם רב סחורא לאפוקי [להוציא] ממצות חליצה ולומר שהדברים המנויים שם אינם מחייבים שלא לשנות מסדר זה, דתנן כן שנינו במשנה ], מצות חליצה כך היא: לאחר שבא הוא ויבמתו לפני בית דין, היו נותנין לו הדיינים עצה ההוגנת לו אם ראוי לו לחלוץ או ליבם, שנאמר: ״וקראו לו זקני עירו ודברו אליו״ (דברים כה, ח).
And Rav Huna’s principle excludes the mitzva of the ritual through which a man whose married brother dies childless [yavam] frees his late brother’s wife [yevama] of her levirate bonds [ḥalitza]; i.e., it teaches that the order of that ceremony is not essential. As we learned in a mishna (Yevamot 106b): The mitzva of ḥalitza is performed in this manner: The yavam and his yevama come before the court, and the judges of the court offer him advice that is appropriate for him as to whether to enter levirate marriage or to perform ḥalitza, as it is stated: “And the elders of his city shall call him and speak to him” (Deuteronomy 25:8).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ווְהִיא אוֹמֶרֶת {דברים כ״ה:ז׳} מֵאֵן יְבָמִי וְגוֹ׳ וְהוּא אוֹמֵר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיוּ אוֹמְרִין.

And if they decide to perform ḥalitza, she says: “My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), and afterward he says: “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). And they would say these statements in the sacred tongue, Hebrew.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היא אומרת – תחילה מאן יבמי והוא אומר לה לא חפצתי ואחר כך חולצת ואחר כך רוקקת ואחר כך קוראה ככה יעשה אפי׳ הכי אי אפיך לית לן בה כדקתני לקמן.
ובלשון הקודש היו אומרין – במסכת סוטה יליף לה בפרק אלו נאמרין בכל לשון (דף לב.).
ואם החליט לחלוץ — היא אומרת: ״מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי״ (דברים כה, ז), והוא אומר: ״לא חפצתי לקחתה״ (דברים כה, ח). ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה.
And if they decide to perform ḥalitza, she says: “My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel, he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), and afterward he says: “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). And they would say these statements in the sacred tongue, Hebrew.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ונגשה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו רוֹק הַנִּרְאֶה לַדַּיָּינִין וְעָנְתָה וְאָמְרָה כָּכָה יֵעָשֶׂה לְאִישׁ וְגוֹ׳ וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳.

The verse states: “His yevama shall approach him, before the elders, and remove his shoe from on his foot and spit before him” (Deuteronomy 25:9). Accordingly, she removes his shoe and she spits before him a quantity of spittle that is visible to the judges. “And she shall respond and say: So shall it be done to the man who does not build his brother’s house. And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:9–10).
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רוק הנראה – שיהא בו כדי לראות כשיוצא מפיה דבעינן לעיני הזקנים וירקה.
״ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו״ (דברים כה, ט), ויריקה זו צריכה להיות באופן שיהא רוק הנראה לדיינין. ״וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל״ (דברים כה, ט–י).
The verse states: “His yevama shall approach him, before the elders, and remove his shoe from on his foot and spit before him” (Deuteronomy 25:9). Accordingly, she removes his shoe and she spits before him a quantity of spittle that is visible to the judges. “And she shall respond and say: So shall it be done to the man who does not build his brother’s house. And his name shall be called in Israel: The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:9–10).
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאָמַר רַב יְהוּדָה זמִצְוַת חֲלִיצָה קוֹרְאָה וְקוֹרֵא חוֹלֶצֶת וְרוֹקֶקֶת וְקוֹרְאָה.

And Rav Yehuda says that this is the correct order for the mitzva of ḥalitza: She recites the sentence beginning with “My brother-in-law refused” (Deuteronomy 25:7), and afterward he recites “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). Then she removes the shoe, and spits, and recites: “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קוראה וקורא חולצת ורוקקת וקוראה – קוראה מאן יבמי וקורא לא חפצתי חולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש.
ואמר רב יהודה: מצות חליצה זה סדרה: קוראה היא, וקורא הוא את הדברים שצריכים לומר, כאמור. חולצת נעלו, ורוקקת, וקוראה.
And Rav Yehuda says that this is the correct order for the mitzva of ḥalitza: She recites the sentence beginning with “My brother-in-law refused” (Deuteronomy 25:7), and afterward he recites “I do not wish to take her” (Deuteronomy 25:8). Then she removes the shoe, and spits, and recites: “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִיתִין הִיא הָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן חמִצְוָה הָכִי וְאִי אָפֵיךְ לֵית לַן בַּהּ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי טבֵּין שֶׁהִקְדִּים חֲלִיצָה לִרְקִיקָה אוֹ רְקִיקָה לַחֲלִיצָה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי.

And we discussed it: What is Rav Yehuda teaching us? This is already stated in the mishna. The answer is that this is what Rav Yehuda teaches us: It is a mitzva to perform ḥalitza like this, i.e., this is the proper order, but if one switched the order we have no problem with it; the ḥalitza is still valid, as the order of the ritual is not essential. This is also taught in a baraita: Whether one performed the removal of the shoe before the spitting, or the spitting before the removal of the shoe, what she did is done, i.e., the ḥalitza is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: והוינן בה מאי קמשמע לן כו׳ – ומהא דרב יהודה שמעינן דמתניתין לאו דווקא משום הכי נקט לה הכא.
בד״ה ה״ג כו׳ ומהא דרב יהודה כו׳ לה הכא הס״ד:
והוינן [והיינו דנים] בה בשאלה: מאי קא משמע לן? [מה השמיע לנו] בדברים אלה? והלא מתניתין [משנתנו] המפורשת היא! ומסבירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] — כי המצוה הכי [כך] היא, ואי אפיך אולם אם הפך ושינה את הסדר]לית לן [אין לנו] בה פגם, אלא החליצה חלה ותקפה גם כך. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כך]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, או רקיקה לחליצהמה שעשה עשוי, והרי שאף שיש סדר מסויים במשנה אינו מעכב.
And we discussed it: What is Rav Yehuda teaching us? This is already stated in the mishna. The answer is that this is what Rav Yehuda teaches us: It is a mitzva to perform ḥalitza like this, i.e., this is the proper order, but if one switched the order we have no problem with it; the ḥalitza is still valid, as the order of the ritual is not essential. This is also taught in a baraita: Whether one performed the removal of the shoe before the spitting, or the spitting before the removal of the shoe, what she did is done, i.e., the ḥalitza is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן יכֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵּלִים וְהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה בִּכְתוֹנֶת בְּמִכְנָסַיִם בְּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט כמוֹסִיף עֲלֵיהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וְצִיץ.

And Rav Huna’s principle also excludes that which we learned in a mishna (Yoma 71b): The High Priest serves, i.e., performs the Temple service, wearing eight garments, and the ordinary priest performs the Temple service wearing four. An ordinary priest performs the Temple service in a tunic, in trousers, in a mitre, and in a belt. The High Priest adds another four garments beyond those worn by the ordinary priest: A breastplate, and an ephod, and a robe, and a frontplate. The order listed in this mishna indicates that the tunic was put on first.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולאפוקי – אהא דרב סחורא קא מהדר.
אשה שמצאה כתם בחלוקה אם יש לה במה לתלות תולה בו על הדרך שיתבאר במקומו אין לה במה לתלות טמאה וכל טהרות שנגעה בהן מטמאין אותן ובלבד בשהדבר ניכר וידוע שהוא דם הא אם נסתפק לרואים אם הוא דם או צבע אדום אין מחליטין טומאת הטהרות עד שיבדק וכיצד בודקין דבר זה מעבירין על הכתם שבעה סמנין אלו ומכסכסין אותו בהן זו אחר זו שלשה כסכוסים בכל אחד מהן ואלו הן רוק תפל והוא שלא טעם כלום מתחלת הלילה וישן כדרכו מחצי הלילה האחרון והוא שלא הרבה לדבר כגון משנה ודרשה וכיוצא בדבור זה שרוב הדבור מחליש חוזק הרוק ומי גריסין והוא שלועס את הגריס עד שיתלחלח הגריס עם רוקו ומי רגלים שהסריחו כגון שהן משלשה ימים ונתר והוא עפר הנקרא קלידא או גרידא והוא בצבע אפר ובורית והוא הנקרא שאבו״ן וקומוניא ופירשו בו נקורת היוצא מפיסולן של אבני גזית ואשלג ופירשו בו בתשיעי של שבת ושל נדה שהוא פסולת היוצא מנקיבת קצת מרגליות יוצאות מקצת מחצבים שבים וכל שהעביר שבעה סמנין אלו על הכתם זה אחר זה בכסכוס שלשה פעמים על כל דבר ודבר ולא עבר הכתם ולא כהה אלא שעמד בעינו אין זה אלא צבע ומטהרין אותו לגמרי וכל שכהה דם הוא ומטמאין כל שנגעה בו ומ״מ מכאן ולהבא אפילו היה דם מטביל אותו הבגד ועושה טהרות על גביו הואיל ונתכסכס בשבעה סמנין אלו על הסדר ואם העבירן שלא על הסדר או שהעבירן ביחד אין זה נסיון כלל ואפילו עמד בעינו הוא עומד בספק דם כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו כלם לענין טהרות כמו שפירשנו אבל לביתה כל שאין לה במה לתלות אין להם בדיקה ויש בזו חולקין אלא שאין דבריהם נראין כמו שבארנו במקומו בתשיעי של נדה:
עבודת יום הכפורים כלה היתה בכהן גדול וחמשה עשר בהמות היו קריבות ביום הכפורים וחמש טבילות ועשרה קדושין היה כהן גדול עושה ביום זה וסדר העבודה כלה מפורשת במקומה כלה מן הבוקר ועד הערב וכל שיש בה מעבודות המיוחדות ליום הנעשות בבגדי לבן צריך שיעשו על הסדר המבואר בהם במקומם ואם שינה בהם להקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום כמו שיתבאר במקומו אבל סדר תמיד ר״ל של עבודת יום ויום או אף ביום הכפורים בעבודות שאין מיוחדות ליום אלא ששוות בכל הימים אע״פ שמצוה לעשותן על הסדר האמור בהן במקומן אם הקדים אחד לחבירו כגון שהעלה שני גזרי עצים או השקה את התמיד קודם סדור המערכה וכן בהרבה דברים כשר כמו שיתבאר במקומו:
סדר מצות חליצה אחר שבאו שניהם לבית דין ונתנו להם עצה ההוגנת אם ליבום אם לחליצה לפי ענין שניהם הוא שהיא קוראה ואומרת לפניהם מאן יבמי להקים לאחיו שם לא אבה יבמי והוא קורא אחריה ואומר לא חפצתי לקחתה ואח״כ נועץ רגליו בארץ והיא פושטת ידיה ומתרת רצועות המנעל וחולצת רגל ימין ואח״כ רוקקת לפניו מעומד רוק הנראה לדיינין בשעת יציאתו מפיה וחוזרין ומקרין אותה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל וכל היושבין שם עונין חלוץ הנעל שלשה פעמים וכל הקריאות בלשון הקדש ודברים אלו אע״פ שכך הוא הסדר אין הסדר מעכב אלא אפילו הקדימה חליצה לקריאה או רקיקה לחליצה כשירה כמו שיתבאר במקומו:
כהן הדיוט משמש בארבעה בגדים והם כתנת ומכנסים ומגבעת ואבנט וכהן גדול משמש בשמנה ארבעה אלו שהזכרנו ואע״פ שבמקום מגבעת כתוב שם מצנפת הכל אחד אלא שההדיוט צונף בה ככובע והגדול כצעיף ומוסף הגדול על ההדיוט ארבעה והם חשן ואפוד ומעיל וציץ וסדר לבישתם מכנסים תחלה ממתניו עד ירכיו וחוגרן למעלה מטבורו על מתניו ואח״כ כתנת ואח״כ חוגר את האבנט כנגד אצילי ידיו ואח״כ מצנפת וכהן גדול אחר שחוגר באבנט לובש מעיל ועל המעיל אפוד וחשן וחוגר בחשב האפוד ואח״כ צונף במצנפת וקושר הציץ למעלה מן המצנפת וסדר זה אינו מעכב אלא הקדים אחד לחבירו כשר הואיל והעמידן על תכונתם:
סדר המיתות כבר בארנו במשנה שהסקילה חמורה שהרי ניתנה לכופרי בעיקר והוא המגדף והעובד ע״ז ואחריה השריפה ואחריה הרג ואחריה חנק וכן ביארנו שמי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה מעתה צריך אתה לומר שלא הוציא הכתוב בת כהן המזנה מכלל בת ישראל אלא בנשואה שאשת ישראל היא ובועלה בחנק ובת כהן בשריפה ובועלה בחנק אבל נערה המאורסה בת כהן בסקילה כבועלה כשאר ארוסה בת ישראל שהרי הסקילה חמורה ולא בא הכתוב להקל עליה אלא להחמיר עליה מפני שחללה את אביה שאם היו נוהגין בו קודש ינהגו בו חול כמו שיתבאר וכן אם זנתה עם חמיה בסקילה:
ולאפוקי [ולהוציא] מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: כהן גדול משמש בעבודת המקדש בשמונה כלים (בגדים), והדיוט בארבעה. ואלו הם הבגדים בהם משמש כהן הדיוט: בכתונת, במכנסים, במצנפת, ואבנט. מוסיף עליהן כהן גדול ללבוש בשעת עבודה חושן, ואפוד, ומעיל, וציץ. ולפי סדר זה משמע שהכתונת ראשונה היא.
And Rav Huna’s principle also excludes that which we learned in a mishna (Yoma 71b): The High Priest serves, i.e., performs the Temple service, wearing eight garments, and the ordinary priest performs the Temple service wearing four. An ordinary priest performs the Temple service in a tunic, in trousers, in a mitre, and in a belt. The High Priest adds another four garments beyond those worn by the ordinary priest: A breastplate, and an ephod, and a robe, and a frontplate. The order listed in this mishna indicates that the tunic was put on first.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְתַנְיָא למִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֵם לַמִּכְנָסַיִם שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא ט״ז:ד׳} וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ.

And it is taught in a baraita: From where is it derived that nothing precedes the donning of the trousers when the priest dresses? As it is stated: “He shall wear a sacred tunic of linen; and trousers of linen shall be on his flesh” (Leviticus 16:4). This indicates that the trousers come first, as they are worn directly on the flesh, proving that the list in the mishna is not in accordance with the order in which the priests dressed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על בשרו – משמע כשלובשן יהא בשרו מבלי לבוש דאי לא הא אתא לאשמועינן למה לי על בשרו.
גמ׳. ותניא מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים שנא׳ ומכנסי בד יהיו על בשרו.
יש לעיין מהי החשיבות של המכנסיים דקיי״ל שלא יהיה דבר קודם למכנסיים. ועיין בתוס׳ (לקמן דף פג: ד״ה אין בגדיהן) שכתבו וז״ל ויש מפרשים דמיתה דכתיבא אמכנסיים משום אהל מועד דמחייב מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפילו אביאה ריקנית עכ״ל. ומבואר דאע״פ דמחוסר בגדים אינו חייב מיתה אא״כ עבד עבודה מחוסר בגדים, מחוסר מכנסיים חייב אף על ביאה ריקנית. ונראה דיש ב׳ קיומים במכנסיים: א) בגדי כהונה, ב) שמכסין בשר ערוה, ויש לאו מיוחד במזבח ובמקדש ד״לא תגלה ערותך עליו״. וי״ל דמשו״ה הנכנס למקדש בלי מכנסיים חייב מיתה מחמת הלאו דגילוי ערוה. ויתכן דאם לבש מכנסי הדיוט ונכנס למקדש דאינו חייב מיתה ביד״ש משום הלאו דגילוי ערוה דמ״מ ערותו מכוסה. וי״ל דמפאת הקיום הנוסף דכיסוי ערוה משו״ה לבישת המכנסיים קודמת לשאר הבגדים.
ותניא [ושנויה ברייתא] מנין שלא יהא דבר קודם למכנסיםשנאמר: ״כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו״ (ויקרא טז, ד), משמע שמכנסיים ראשונים הם, שכן לובשם ממש על בשרו. הרי שהמנין במשנה אינו כסדר הלבישה.
And it is taught in a baraita: From where is it derived that nothing precedes the donning of the trousers when the priest dresses? As it is stated: “He shall wear a sacred tunic of linen; and trousers of linen shall be on his flesh” (Leviticus 16:4). This indicates that the trousers come first, as they are worn directly on the flesh, proving that the list in the mishna is not in accordance with the order in which the priests dressed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְתַנָּא מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ לִכְתוֹנֶת מִשּׁוּם דְּאַקְדְּמֵיהּ קְרָא וּקְרָא מַאי טַעְמָא אַקְדְּמֵיהּ מִשּׁוּם דִּמְכַסְּיָא כּוּלֵּהּ גּוּפֵיהּ עֲדִיפָא לֵיהּ.:

The Gemara asks: But if so, what is the reason the tanna mentions the tunic first? The Gemara answers: Because the verse mentions it first. The Gemara asks: And what is the reason the verse mentions it first? The Gemara answers: Because it covers his entire body, the Torah prefers to mention it first.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכיון שאחר המכנסים, אמאי אקדמה קרא לכתנת קודם המכנסיים?
ופשטינן: הואיל ומיכסיא כולי גופיה – חשיבא, ומשום הכי אקדמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי טעמא אקדמה לכתונת – הואיל ומכנסיים קודמין.
דאקדמיה קרא – כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו׳ (ויקרא טז).
גמ׳ משום דאקדמיה קרא. עי׳ תשובת שאגת אריה סימן כט:
גמ׳. מ״ט אקדמיה לכתונת משום דאקדמיה קרא וקרא מ״ט אקדמיה משום דמכסיא כולה גופיה עדיפא ליה.
יש לפרש עפ״י מש״כ רש״י עה״ת (ויקרא ו:ג) דגזה״כ ״מדו בד״ שיהא כמדתו היא דוקא בכתונת. אמנם עיין ברמב״ם (פ״ח מהל׳ כלי המקדש ה״ד) וז״ל בגדי כהונה מצוותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת, היו מטושטשין או מקורעין או ארוכין יתר על מדתו או קצרים פחות ממדתו או שסלקן באבנט ועבד עבודתו פסולה, היו משוחקין או שהיו ארוכים וסילקן באבנט עד שנעשו כמדתו ועבד עבודתו כשרה עכ״ל, ומבואר דדין כמדתו נאמר בכל בגדי כהונה. ולהרמב״ם צ״ל דכוונת הגמ׳ היא כפשוטו משום שהכתונת מכסה את כל גופו עד קרסוליו.
ושואלים: אם כן והתנא מאי טעמא אקדמיה [מה טעם הקדים] את הכתונת? ועונים: משום דאקדמיה קרא [שהקדים אותה הכתוב]. ושואלים: וקרא מאי טעמא אקדמיה [והכתוב מה טעם הקדים אותה]? ומסבירים: משום דמכסיא כולה גופיה [שמכסה את כל גופו]עדיפא ליה [עדיפה היא לו] למקרא להקדימה.
The Gemara asks: But if so, what is the reason the tanna mentions the tunic first? The Gemara answers: Because the verse mentions it first. The Gemara asks: And what is the reason the verse mentions it first? The Gemara answers: Because it covers his entire body, the Torah prefers to mention it first.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) סְקִילָה שְׂרֵיפָה כּוּ׳.: מסְקִילָה חֲמוּרָה מִשְּׂרֵיפָה שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לִמְגַדֵּף וּלְעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה1 מַאי חוּמְרָא שֶׁכֵּן פּוֹשֵׁט יָדוֹ בָּעִיקָּר.

§ The mishna states the types of the death penalty in descending order of severity: Stoning, burning, killing by decapitation, and strangulation. The Gemara discusses the basis for this order. Stoning is considered more severe than burning, as stoning is meted out to one who blasphemes, i.e., one who curses God, and to one who worships idols. For what reason is the severity of these transgressions considered greater than others? Because the transgressor undermines the fundamental tenets of Judaism.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״ע״ג״.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואתינן למיפשט איזו היא חמורה מחבירתה, ואמרינן: סקילה חמורה, שניתנה למגדף ולע״ז שאין עבירה למעלה מהן, שפשטו יד בעיקר.א
א. חסר, וצ״ל אדרבה שריפה חמורה וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סקילה חמורה כו׳ – טעמא דמתניתין מהדר לפרושי מ״ט דרבנן דאמרו סקילה קודמת לשריפה ושריפה להרג והרג לחנק.
שכן נתנה למגדף – מברך את השם והוא בסקילה כדכתיב (שם כד) הוצא את המקלל וגו׳.
ולעבודת כוכבים – שהן עבירות חמורות.
ומאי חומרא – דמגדף ועבודת כוכבים דקאמרת דמיתה הניתנה להם ודאי חמורה משאר מיתות שהרי ניתנה לעבירה חמורה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

סקילה חמורה משריפה שכן ניתנה למגדף ולעובד ע״ג מאי חומרא שכן פושט ידו בעיקר.
מצינו חומרא של עובד ע״ז ומגדף דבתרווייהו פושט ידו בעיקר לענין ד׳ דינים: א) מומר לע״ז הוי מומר לכל התורה כולה, ב) דחל בע״ז דין יהרג ואל יעבור, ג) שאין תולין אלא העובד ע״ז ומגדף, ד) דמורידין ולא מעלין (עיין ברמב״ם פ״ד מהל׳ רוצח ה״י).
ג שנינו במשנה את סדר המיתות סקילה, שריפה, הרג, וחנק. ומסבירים על סמך מה קבעו חכמים סדר זה: כי מיתת סקילה חמורה משריפה, וראיה לדבר — שכן ניתנה הסקילה למגדף (מקלל את ה׳) ולעובד עבודה זרה. ומאי חומרא [מה החומרה] שיש באלה יותר מבאחרים — שכן פושט ידו בעיקר האמונה בה׳.
ומקשים: אדרבה (להיפך), נאמר ששריפה חמורה, שכן ניתנה כעונש לבת כהן שזינתה, ומאי חומרא [ומה חומרה] שיש בה — שכן מחללת לא רק את עצמה אלא גם את אביה על ידי עבירתה שלה.
§ The mishna states the types of the death penalty in descending order of severity: Stoning, burning, killing by decapitation, and strangulation. The Gemara discusses the basis for this order. Stoning is considered more severe than burning, as stoning is meted out to one who blasphemes, i.e., one who curses God, and to one who worships idols. For what reason is the severity of these transgressions considered greater than others? Because the transgressor undermines the fundamental tenets of Judaism.
The Gemara raises an objection: On the contrary; burning is more severe than stoning, as it is meted out to a priest’s daughter who committed adultery (see Leviticus 21:9). And for what reason is the severity of this transgression considered greater than others? Because through her sin she profanes not only herself but her father as well.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אַדְּרַבָּה שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה שֶׁכֵּן נִיתְּנָה לְבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה וּמַאי חוּמְרָא שֶׁכֵּן מְחַלֶּלֶת אֶת אָבִיהָ

The Gemara raises an objection: On the contrary; burning is more severe than stoning, as it is meted out to a priest’s daughter who committed adultery (see Leviticus 21:9). And for what reason is the severity of this transgression considered greater than others? Because through her sin she profanes not only herself but her father as well.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שכן מחללת את אביה – כדקאמרינן לקמן (דף נב.) שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל.
גמ׳. אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שזינתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה.
עיין ברש״י (ד״ה שכן מחללת) וז״ל כדקאמרינן לקמן (נב.) שאם היו נוהגים בו קדש נוהגין בו חול אומר ארור שזו ילד ארור שזו גידל עכ״ל. ועיין בר״ן שפירש בשם ה״ר דוד דר״ל שממעטת בכבוד אביה. אולם לולא דבריהם נל״ב כוונת הגמ׳ ״שכן מחללת את אביה״, דבת כהן אינה אוכלת תרומה מחמת קדושת עצמה דאין לה קדושת כהונה בעצמותה, אלא קדושתה בא לה מחמת אביה שהיא ״בת כהן״, ויסוד הדין שאוכלת בתרומה אינו משום שחל בה שם כהנת אלא משום שחל בה חלות שם בת כהן, וכשזינתה נאסרת בתרומה, ואין לומר שהזנות פוגם את קדושתה - דאין לה חלות שם קדושה בפנ״ע, אלא הזנות פוגם את קדושת אביה שאין לאביה הכח להעביר לה קדושת בת כהן לאכול בתרומה, והיינו ״שכן מחללת את אביה״, דהזנות פוגם ומחלל קדושת אביה.⁠א
א. ועיין בתרגום (ויקרא כא:ט) ״ובת גבר כהן ארי תתחל למטעי מקדושת אבוהא היא מתחלא בנורא תתוקד״, ובמשך חכמה שם, ומשמע כדברי רבינו זצ״ל דיסוד קדושת בת כהן היא מחמת אביה ואין לה קדושה עצמית.
רי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין מט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין מט:, עין משפט נר מצוה סנהדרין מט:, ר׳ חננאל סנהדרין מט: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין מט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין מט:, תוספות סנהדרין מט:, רמ"ה סנהדרין מט:, בית הבחירה למאירי סנהדרין מט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין מט:, מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין מט:, גליון הש"ס לרע"א סנהדרין מט:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין מט: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין מט:, אסופת מאמרים סנהדרין מט:

Sanhedrin 49b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 49b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 49b, R. Chananel Sanhedrin 49b, Rif by Bavli Sanhedrin 49b, Rashi Sanhedrin 49b, Tosafot Sanhedrin 49b, Ramah Sanhedrin 49b, Meiri Sanhedrin 49b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 49b, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 49b, Gilyon HaShas Sanhedrin 49b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 49b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 49b, Collected Articles Sanhedrin 49b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144