×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לְמָה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ בַּתְּחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב סִיפֵּר הֵימֶנּוּ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶשׂ כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה.
To what is a Torah scholar compared when he is standing before an ignoramus? At first, when he does not know him, the ignoramus considers him to be like a goblet [lekiton] of gold. Once he has conversed with him concerning mundane matters, he considers him to be like a goblet of silver, i.e., the stature of the Torah scholar is downgraded in the eyes of the ignoramus. Once the scholar has received benefit from the ignoramus, he considers him to be like an earthenware goblet, which once broken cannot be fixed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ? כתחילה דומה לקיתון של זהב. סיפר עמו – דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו – דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר – אין לו תקנה.
{בבלי סנהדרין נב ע״ב} וגרסינן בפרק נגמר הדין1 אמר ר׳ אלעזר למה תלמ׳ חכמ׳2 דומה בפני עם הארץ בתחלה3 דומה לקיתון של-זהב סיפר עמו דומה לקיתון של-כסף נהנה הימנו דומה4 לקיתון של-חרס כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.
1. נגמר הדין: כ״י נ: ״ארבע מיתות״. ואכן לפנינו זה מקומו.
2. חכמ׳: גג: ״חכמים״. כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״חכם״.
3. בתחלה: דפוסים: מתחלה.
4. דומה, דומה, דומה: כ״י קרפנטרץ: ״(חסר), דומה לו, דומה לו״.
למה תלמיד וכו׳ – משום דאיירי בעדת קרח נקט לה שהיו תלמידי חכמים כדכתיב (במדבר טז) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ועל שם שפיתם אותו רשע כשנהנו מממונו הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת ולמרוד בהקב״ה.
בתחלה – בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו.
אמר ר׳ אלעזר למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ משום סירכא דריש לקיש דדריש בחנפי לעגי מעוג נקט לה הכא להא שעדת קרח גדולים היו דכתיב בהו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ולפי שנהנו ממנו נקלו בעיניו להכניס עמו במחלקתו.
אע״פ שמדת הרבנות שנואה ראוי לתלמיד חכם ולבן מעלה להסתלסל במדותיו וליקר את רוחו שלא יתהדיט בין עמי הארצות ובישיבת קרנותיהם שהחכמים שנואי נפשם של אלו הם וכשהוא מתבזה מעט הם משקעין אותו בבזיונו עד ארכובותיו ושורפין את נשמתו בהבל פיהם ומחתכין בגופו כחתוך בדלועים או בנבילה דרך הערה אמרו למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לו לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לו לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לו לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה:
כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם שנאמר ובאת אל הכהן וכו׳ בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט ומ״מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח״כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:
רש״י בד״ה למה תלמיד כו׳ מממונו הוקלו כו׳ כצ״ל:
על עסקי נפשות כדריש לקיש מ״ד בחנפי לעגי וגו׳ וכבר היה משה ואהרן מהלכים בדרך וכו׳ מה שיש לדקדק בכל זה תמצא בחידושי הלכות ע״ש:
למה ת״ח כו׳. ר״ל בתחלה דומה לקיתון של זהב ע״ש התורה שבו שנאמר בההנחמדים מזהב סיפר הימנו דברים של חולין אזלא ליה התורה הדומה לזהב ודומה לו עדיין לקיתון של כסף ע״ש החכמה שבו שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף נהנה ממנו הרי הוא השוחד המעור עיני חכמים אזלא ליה החכמה ודומה לקיתון של חרס כיון שנשבר כו׳ שמתוך שנהנה ממנו מתקלקלים המשפטים כמה שכתוב ויסלף דברי צדיקים וק״ל:
למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ, בתחלה שאינו מכירו דומה לפניו לקיתון (כעין כוס) של זהב. סיפר הימנו (שוחח עמו) דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו תלמיד חכם מעם הארץ, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה מה שאין כן בכלים היקרים שגם אם אירע להם דבר מה ניתנים הם לתיקון.
To what is a Torah scholar compared when he is standing before an ignoramus? At first, when he does not know him, the ignoramus considers him to be like a goblet [lekiton] of gold. Once he has conversed with him concerning mundane matters, he considers him to be like a goblet of silver, i.e., the stature of the Torah scholar is downgraded in the eyes of the ignoramus. Once the scholar has received benefit from the ignoramus, he considers him to be like an earthenware goblet, which once broken cannot be fixed.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אִימַּרְתָּא בַּת טָלֵי בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה הֲוַאי אַקְּפַהּ רַב חָמָא בַּר טוֹבִיָּה חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְשַׂרְפַהּ.

The Gemara relates: Imrata bat Talei was a priest’s daughter who committed adultery. Rav Ḥama bar Toviyya surrounded her with bundles of branches and burned her.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי. אקפא חמאא בר טוביה חבילי זמורות.
א. כן הוא בכה״י בגמרא. אולם רש״י כתב שהיה אמורא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב חמא בדורות האחרונים היה כשאר האמוראים.
גמ׳. אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי, אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה. אמר רב יוסף טעה בתרתי, טעה בדרב מתנה, וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם, בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט.
עיין בתוס׳ (ד״ה בזמן שיש כהן יש שופט) וז״ל המ״ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן דף פז.) מלמד שהמקום גורם עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פי״ד מהל׳ סנהדרין הי״א) וז״ל אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית והוא שיהיה בית דין הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו׳ ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב על גבי המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה בית דין הגדול במקומו עכ״ל. ומשמע מדברי הרמב״ם דישנן ב׳ דינים כדי לדון דיני נפשות: א) דבעינן ביהמ״ק קיים, ב) דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית. ונראה דלפי הרמב״ם אע״פ שקדושת המקדש קיימת לעולם לו יצוייר שב״ד היו יושבין בזה״ז בלשכת הגזית מ״מ אינם יכולים לדון דיני נפשות דבעינן שביהמ״ק יהיה קיים וכהן בעבודתו. ועיין בתוס׳ במס׳ ע״ז (דף ח: ד״ה מלמד שהמקום גורם) וז״ל ויש לומר דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות עכ״ל, ומשמע דס״ל דיש רק הלכה אחת שאין דנים דיני נפשות אא״כ הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית, וכן משמע קצת מהתוס׳ שלפנינו. אך מהרמב״ם מבואר דיש ב׳ דינים נפרדים – דין דבעינן ביהמ״ק קיים שכהן בעבודתו, ועוד הלכה בפנ״ע דבעינן שיהיו הסנהדרין במקומן בלשכת הגזית.
א מסופר: אשה ששמה אימרתא בת טלי, בת כהן שזינתה הואי [היתה] אקפה [צוה להקיפה] רב חמא בר טוביה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפה.
The Gemara relates: Imrata bat Talei was a priest’s daughter who committed adultery. Rav Ḥama bar Toviyya surrounded her with bundles of branches and burned her.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַב יוֹסֵף טְעָה בְּתַרְתֵּי טְעָה בִּדְרַב מַתְנָה וּטְעָה בִּדְתַנְיָא {דברים י״ז:ט׳} וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם אבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ כֹּהֵן יֵשׁ מִשְׁפָּט בִּזְמַן שֶׁאֵין כֹּהֵן אֵין מִשְׁפָּט.:

Rav Yosef says: Rav Ḥama bar Toviyya erred with regard to two halakhot. He erred with regard to the ruling of Rav Mattana, i.e., that burning is performed using a wick of lead, and he erred with regard to that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge that will be in those days” (Deuteronomy 17:9), that at a time when there is a priest serving in the Temple, i.e., when the Temple is built, there is judgment of capital cases. By inference, at a time when there is no priest, there is no judgment of capital cases.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יוסף: טעה בתרתי: טעה בדרב מתנה – דאמר: פתילה של אבר, וטעה בהא דתניא: ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם: בזמן שיש כהן משרת לפני יי׳ – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט. והאידנא דליכא כהן דליכא בית – אף אין בזמן הזה משפט מות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טעה בדרב מתנה – דאמר לעיל שריפת ב״ד פתילה של אבר היא.
וטעה בדתניא – שאין ב״ד ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית נוהגת אף בחו״ל כדאמרינן במסכת מכות (דף ז. ע״ש).
טעה בדרב מתנה – ואף רבי אלעזר ב״ר צדוק נמי חזר בו.
בזמן שיש כהן יש שופט – המ״ל כדדרשינן בפרק הנחנקין (לקמן דף פז.) מלמד שהמקום גורם.
גמ׳ טעה בדרב מתנא כו׳. נ״ב ויש לי לישבו דלא טעה וצורך שעה היה ומשום הכי שריפה שלא כדיני ישראל בפתילות אבר שלא יאמרו דנין אפילו בזמן הזה אלא שריפה לפי שעה וצורך שעה לאותו הדור היה ודו״ק ואינני כחולק על התלמוד שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא וק״ל. מה להלן מן הצואר אף כאן מן הצואר כו׳ כצ״ל ונמחק בסייף:
אמר רב יוסף: טעה רב חמא בר טוביה בתרתי [בשתיים]; טעה בהלכה שקבע רב מתנה שדינה בפתילה של אבר. וטעה בדתניא מה ששנינו בברייתא ], ששנינו, נאמר: ״ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם״ (דברים יז, ט), ומן הפסוק למדים: בזמן שיש כהן המשמש בבית המקדש יש משפט בדיני נפשות, בזמן שאין כהןאין משפט.
Rav Yosef says: Rav Ḥama bar Toviyya erred with regard to two halakhot. He erred with regard to the ruling of Rav Mattana, i.e., that burning is performed using a wick of lead, and he erred with regard to that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And you shall come to the priests, the Levites, and to the judge that will be in those days” (Deuteronomy 17:9), that at a time when there is a priest serving in the Temple, i.e., when the Temple is built, there is judgment of capital cases. By inference, at a time when there is no priest, there is no judgment of capital cases.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה וְכוּ׳.: אָמַר רַב יוֹסֵף בֵּית דִּין שֶׁל צַדּוּקִים הֲוָה.

§ The mishna teaches that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: An incident occurred with regard to a priest’s daughter who committed adultery, and she was executed by actual burn-ing, and the Sages said to him that the court at that time was not proficient in halakha. Rav Yosef says: It was a court of the Sadducees, who interpreted the verse according to its straightforward meaning.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה כול׳. אמרו לו: קטן היה, ואין ראיה לקטן. אמר להן: מעשה אחר ראיתי כעניין הזה ואני גדולא. אמרו לו: אותו בית דין שדנו כך לא היה בקי. רב יוסף אמר: בית דין של צדוקים היה – דלא גמירי גזירה שוה.
א. כבכי״פ: א״ל כשאני גדול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

של צדוקין – שדורשין מקרא ככתבו.
ב שנינו במשנה שאמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה ונידונה בשריפה ממש, ואמרו לו חכמים שלא היה בית הדין של אז בקי. אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה [היה], והם פירשו את הפסוק כמשמעו.
§ The mishna teaches that Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, said: An incident occurred with regard to a priest’s daughter who committed adultery, and she was executed by actual burn-ing, and the Sages said to him that the court at that time was not proficient in halakha. Rav Yosef says: It was a court of the Sadducees, who interpreted the verse according to its straightforward meaning.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הָכִי אֲמַר לְהוּ וְהָכִי אַהְדַּרוּ לֵיהּ וְהָתַנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק זְכוּרַנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וּמוּרְכָּב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אַבָּא וְהֵבִיאוּ בַּת כֹּהֵן שֶׁזִּינְּתָה וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ אָמְרוּ לוֹ קָטָן הָיִיתָ וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן שְׁנֵי מַעֲשִׂים הֲווֹ.

The Gemara asks: Did Rabbi Elazar ben Tzadok say that to the Sages, and did the Sages answer him in that manner? But isn’t a different version of the exchange taught in a baraita: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: I remember when I was a child, and was riding on my father’s shoulders. And they brought a priest’s daughter who had committed adultery, and surrounded her with bundles of branches and burned her. The Sages said to him: You were a minor at that time and one cannot bring proof from the testimony of a minor, as perhaps you did not understand the proceedings properly. The two versions of this exchange do not accord with each other. The Gemara answers: There were two separate incidents, and Rabbi Elazar ben Tzadok testified with regard to both.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ק – רבי אלעזר לחכמים בתמיה כדאמרינן במתניתין דמשמע שראה מעשה זה משגדל והכי אהדרו ליה לא היה ב״ד בקי.
והתניא – דאין מביאין ראיה מן הקטן אהדרו ליה.
ושואלים: האם הכי [כך] אמר להו [להם, לחכמים] ר׳ אלעזר בר׳ צדוק והכי אהדרו ליה [וכך השיבו לו החכמים]? והתניא [והרי שנינו בתוספתא] בנוסח אחר, אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק: זכורני כשהייתי תינוק, ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי [חבילות] זמורות של עצים, ושרפוה. אמרו לו חכמים: קטן היית אז, ואין מביאין ראיה מן הקטן, כי שמא לא הבנת כראוי את הענין. והרי זו סתירה בולטת בין הגרסות! ומשיבים: שני מעשים נפרדים הוו [היו] ובשניהם העיד ר׳ אלעזר בר׳ צדוק.
The Gemara asks: Did Rabbi Elazar ben Tzadok say that to the Sages, and did the Sages answer him in that manner? But isn’t a different version of the exchange taught in a baraita: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: I remember when I was a child, and was riding on my father’s shoulders. And they brought a priest’s daughter who had committed adultery, and surrounded her with bundles of branches and burned her. The Sages said to him: You were a minor at that time and one cannot bring proof from the testimony of a minor, as perhaps you did not understand the proceedings properly. The two versions of this exchange do not accord with each other. The Gemara answers: There were two separate incidents, and Rabbi Elazar ben Tzadok testified with regard to both.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הֵי אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא אִילֵימָא הָא קַמַּיְיתָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא א״לאֲמַר לֵיהּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וְלָא אַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ אֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא קָטָן וְאַשְׁגַּחוּ בֵּיהּ.

The Gemara asks: Which incident did he tell the Sages about first? If we say that first he told them about this first incident, i.e., the one that is recounted in the mishna, this is unreasonable; if he first told them about the incident that occurred when he was an adult, and they paid no attention to him, but rejected his statement by responding that the court was not proficient in halakha, would he tell them afterward about the incident that occurred when he was a small child and think that they would pay attention to him?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו כשהוא גדול – מעשה שראה בגדלו ולא אשגחו ביה דאמרו ליה לא היה ב״ד של אותה וכו׳ והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו.
ושואלים: הי [איזה] מהם אמר להו ברישא [להם לחכמים בתחילה]? אילימא הא קמייתא [אם תאמר את זו הראשונה] הכתובה במשנה אמר להו ברישא [להם תחילה] — דבר זה לא יתכן, כי אם אמר להם על דבר שאירע כשהוא גדול ולא אשגחו ביה [השגיחו בו], ודחוהו באומרם שבית הדין לא היה מוסמך, אמר להו [להם] אחר כך מעשה שאירע כשהוא קטן ואשגחו ביה [והשגיחו בו?!
The Gemara asks: Which incident did he tell the Sages about first? If we say that first he told them about this first incident, i.e., the one that is recounted in the mishna, this is unreasonable; if he first told them about the incident that occurred when he was an adult, and they paid no attention to him, but rejected his statement by responding that the court was not proficient in halakha, would he tell them afterward about the incident that occurred when he was a small child and think that they would pay attention to him?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא הָא אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא וַאֲמַרוּ לֵיהּ קָטָן הָיִיתָ וַאֲמַר לְהוּ כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל וַאֲמַרוּ לֵיהּ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי.:

Rather, it is clear that he first told them about that incident, i.e., the one recounted in the baraita, and they said to him: You were a minor, and one cannot bring proof from the testimony of a minor. And then he told them about the incident that occurred when he was an adult, and they said to him: The court did so because the court at that time was not proficient in halakha.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

] אלא, הא [זו] השנויה בתוספתא אמר להו ברישא [להם בתחילה], ואמרו ליה [לו]: קטן היית ואין מביאים ראיה מן הקטן, ואמר להם מעשה שאירע כשהוא גדול, ואמרו ליה [לו]: טעם הדבר מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי בהלכה.
Rather, it is clear that he first told them about that incident, i.e., the one recounted in the baraita, and they said to him: You were a minor, and one cannot bring proof from the testimony of a minor. And then he told them about the incident that occurred when he was an adult, and they said to him: The court did so because the court at that time was not proficient in halakha.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מתני׳מַתְנִיתִין: במִצְוַת הַנֶּהֱרָגִין הָיוּ מַתִּיזִין אֶת רֹאשׁוֹ בְּסַיִיף כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת עוֹשָׂה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִיוּוּל הוּא לוֹ אֶלָּא מַנִּיחִין אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַסַּדָּן וְקוֹצֵץ בְּקוֹפִיץ אָמְרוּ לוֹ אֵין מִיתָה מְנֻוֶּולֶת מִזּוֹ.:

MISHNA: The mitzva of those who are killed, i.e., the process of execution by decapitation, is carried out in the following manner: The executioners cut off his head with a sword, the way that the monarchy does when a king sentences a person to death. Rabbi Yehuda says: This manner of execution is improper, as it degrades him. Rather, they place the head of the condemned on the block, and chop it off with a cleaver [bekofitz]. The Rabbis said to him: If you are concerned about his degradation, there is no death penalty more degrading than that. It is better for him to be executed in the manner described first.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצוות הנהרגין: מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כול׳. ולא חיישינן משום דכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו, מאחרי שמצאנו דכתיב סייף בתורה, שנ׳: הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ ניוול הוא זה – השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל.
על סדן – עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים.
רבי יהודה אומר ניוול הוא זה – לא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחקותיהם לא תלכו כדמוכח בגמרא.
אימרתא בת טלי כו׳. אמר ר׳ יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה דיליף שריפה שריפה מעדת קרח והיינו טעמא דלא אמרינן טעה במתני׳ דהא התם נמי מפרש דחבילי זמורות לאו מילתא היא אלא מילי דתלו בקראי נקט וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש כהן עומד ומקריב יש משפט דיני נפשות משום דדיני נפשות כתיב התם כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו׳ ובזמן שאין כהן אין משפט ויש לפרש דהיינו טעמא דקא יליף מהתם לדיני נפשות ותו לא משום דהתם גבי סנהדרי קא מיירי וקמ״ל קרא דכי ליכא כהן ליכא סנהדרי הילכך דיני נפשות דבעו סנהדרי ממעטנא אבל דיני ממונות לא ממעיטנא:
המשנה השלישית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת ההרג ואמר על זה מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשיהם מן הצואר בסייף כדרך שהמלכים עושים ומצד הסימנין כדי שימות מיד ר׳ יהודה אומר נוול הוא זה שהיה חושש שלא יעשה כן בנקל אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקפיץ ואמרו לו אין מיתה מנוולת מזאת ובגמ׳ אמרו שר׳ יהודה השיבם אף אני יודע שמנוולת היא אלא שמאחר ששתיהן שוות בנוול נוח לנו לעשות אותה שאין שאר האומות נוהגין בה והלכה כתנא קמא:
ג משנה מצות הנהרגין כיצד היו עושים? — היו מתיזין (קוצצים) את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. ר׳ יהודה אומר: אין עושים כן, שכן ניוול הוא לו במיתה זו. אלא מניחין את ראשו של הנידון על הסדן וקוצץ בקופיץ (סכין גדולה). אמרו לו החכמים: אם חושש אתה לניוול הרי אין מיתה מנוולת מזו וטוב לו שימיתוהו כדרך שאמרנו אנו.
MISHNA: The mitzva of those who are killed, i.e., the process of execution by decapitation, is carried out in the following manner: The executioners cut off his head with a sword, the way that the monarchy does when a king sentences a person to death. Rabbi Yehuda says: This manner of execution is improper, as it degrades him. Rather, they place the head of the condemned on the block, and chop it off with a cleaver [bekofitz]. The Rabbis said to him: If you are concerned about his degradation, there is no death penalty more degrading than that. It is better for him to be executed in the manner described first.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותרמ״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: תַּנְיָא אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים אַף אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמִּיתָה מְנֻוֶּולֶת הִיא אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה {ויקרא י״ח:ג׳} וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

GEMARA: It is taught in a baraita (Tosefta 9:3): Rabbi Yehuda said to the Rabbis: I too, know that it is a degrading death, but what shall I do, as the Torah states: “And you shall not follow their statutes” (Leviticus 18:3), i.e., it is prohibited to adopt the practices of the gentiles.
רי״ףרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. תניא אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו, ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לא מינייהו קא גמרינן. דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי, היכי שרפינן והכתיב ובחקתיהם לא תלכו, אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו׳ לאו מינייהו קא גמרינן. והכא נמי, כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו קא גמרינן.
עיין בתוס׳ (ד״ה אלא כיון דכתיב שריפה) וז״ל תימה דמשמע הכא דאע״ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ״ק דמסכת ע״ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי״ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באורייתא לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי עכ״ל. ומבואר מדברי התוס׳ דיש חילוק בין חוקות העכו״ם שהם חוק לשם עבודה זרה דאזי אפילו אם כתוב בתורה יש איסור לעשות כמותן משום ״ובחקותיהם לא תלכו״, לבין חוקות העכו״ם שהם סתם מנהג בעלמא בלי שום טעם דאזי אם כתוב כן בתורה אין בזה איסור ובחקותיהם לא תלכו. ועיין בר״ן שכתב וז״ל אלא הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנמוסי ע״א שמא ימשך האדם אחריהן כמותם, וכן נמי אם הכותיים נהגו באיזה מנהג שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון העושה כמותן יש בו משום דרכי האמורי דאמרינן במסכת חולין (ע״ז:) אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא ומקשינן בגמרא בשלמא טוענו באבנים כי היכי דנכחוש חיליה אלא וסוקרו בסיקרא אמאי, ומתרץ כדתניא וטמא טמא יקרא כדי שידעו רבים ורבים יבקשו רחמים עליו. הרי נתבאר שהתלמוד לא היה תמה למה טוענין האילן באבנים דדבר טבעי הוא להכחיש האילן שאפשר שמחמת שכחו גדול משיר פירותיו והטעינה באבנים טוב לו מדרך הטבע, אלא סוקרו בסיקרא למה כלומר שזה הענין הוא מדרכי האמורי שאין לו מבוא בדרכי הטבע ולא נתאמת הנסיון. ומתרץ כדתניא וטמא טמא וכו׳ וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל עכ״ל. ומבואר דיש ב׳ אופנים באיסור ״ובחוקותיהם לא תלכו״, א) נימוסי העכו״ם שהעכו״ם עושין לשם עבודה זרה שלהן, ב) מנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם. וי״ל דחוקות העכו״ם שעושין לשם ע״ז אסור לעשות לשם עבודת ה׳ ואפילו אם כתיב באורייתא, משא״כ חוקות העכו״ם שאינם לשם עבודה זרה אלא דהוי מנהג בעלמא בלי טעם מותר לעשותם אי כתיב באורייתא.
ועיין ברמב״ן עה״ת (דברים יב:ל) וז״ל כי הכתוב אומר לא תעשה כן לה׳ אלהיך - אם כן אינה אזהרה בעבודה לאלהיהם, רק שלא לעבוד השם הנכבד בעבודתם, כאשר נתן הטעם כי כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם וגו׳, אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע״ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה׳ הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע״ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו. לכן הזהיר, לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות וכו׳ עכ״ל. ומבואר מדברי הרמב״ן דיש לאו ״לא תעשה כן לה׳ אלוקיך״ לעבוד את ה׳ כדרך שהעכו״ם עובדים לע״ז שלהן. וי״ל דיש ב׳ איסורים בחוקות העכו״ם: א) איסור בחוקותיהם לא תלכו דקאי אמנהג שטות שעושין איזה דבר בלי טעם, ב) איסור לעבוד את ה׳ כדרך שהן עובדים לעבודה זרה שלהן.
וכן מבואר נמי מדברי הרמב״ם (פי״א מהל׳ עכו״ם ה״א) וז״ל אין הולכין בחקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר ולא תלכו בחקות הגוים, ונאמר ובחקותיהם לא תלכו, ונאמר השמר לך פן תנקש אחריהם, הכל בענין אחד הוא מזהיר שלא ידמה להן, אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו, וכן הוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, לא ילבש במלבוש, המיוחד להן, ולא יגדל ציצית ראשו כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השער באמצע כמו שהן עושין וזה הנקרא בלורית, ולא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שעושין הן, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו״ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן לוקה עכ״ל. ונראה דיש ב׳ איסורים – איסור בחוקותיהם לא תלכו לעבוד כדרך שעובדים לע״ז שלהן, ואיסור השמר לך פן תנקש אחריהם דאסור לנהוג כמנהגי העכו״ם אפילו אם אין זה מנהג לשם עבודה זרה. ומש״כ הרמב״ם ״ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו״ם״ היינו שאסור לעבוד את ה׳ כדרך שהן עובדים לשם עבודה זרה שלהן, ואסור לבנות בית הכנסת בצורה שדומה לבית ע״ז של עכו״ם.⁠א
א. ורבינו זצ״ל אמר דלפי״ז יש איסור ובחקותיהם לא תלכו להתפלל בבית הכנסת שאין בו מחיצה ויושבין גברים ונשים ביחד בערבוביא, וכן לנגן באורגן בתפילה בבית הכנסת דזה דומה לדרכי עבודה זרה בבית ע״ז של עכו״ם.
ד גמרא תניא [שנויה תוספתא] בהמשך לדברים שבמשנה: אמר להן ר׳ יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ״ובחקתיהם לא תלכו״ (ויקרא יח, ג) ואין לנהוג כמנהגי הגויים!
GEMARA: It is taught in a baraita (Tosefta 9:3): Rabbi Yehuda said to the Rabbis: I too, know that it is a degrading death, but what shall I do, as the Torah states: “And you shall not follow their statutes” (Leviticus 18:3), i.e., it is prohibited to adopt the practices of the gentiles.
רי״ףרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְרַבָּנַן כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרָיְיתָא לָא מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן.

The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this claim? The Gemara answers: Since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from the gentiles that we learn it. This is Torah law, and the custom of the gentiles is not taken into consideration. It is of no import that they have a corresponding type of execution.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם כנגד טענה זו? ומשיבים: כיון דכתיב [שנאמר ה] מיתת סייף באורייתא [בתורה], לא מינייהו קא גמרינן [מהם אנו לומדים], ואנו עושים כדיננו ואיננו מתחשבים בהם כלל, הגם שיש בדין הגויים משום דמיון והקבלה.
The Gemara asks: And how do the Rabbis respond to this claim? The Gemara answers: Since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from the gentiles that we learn it. This is Torah law, and the custom of the gentiles is not taken into consideration. It is of no import that they have a corresponding type of execution.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי הָא דְּתַנְיָא גשׂוֹרְפִין עַל הַמְּלָכִים וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי הֵיכִי שָׂרְפִינַן וְהָכְתִיב וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ אֶלָּא כֵּיוָן דִּכְתִיב שְׂרֵיפָה בְּאוֹרָיְיתָא דִּכְתִיב {ירמיהו ל״ד:ה׳} וּבְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ וְגוֹ׳ לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן וְהָכָא נָמֵי כֵּיוָן דִּכְתִיב סַיִיף בְּאוֹרָיְיתָא לָאו מִינַּיְיהוּ קָא גָמְרִינַן.

As, if you do not say so, that a Jewish custom is not forbidden even if the gentiles have the same custom, then that which is taught in a baraita poses a difficulty. The baraita teaches: One burns vessels and clothes over the deaths of kings as an expression of grief, and this is not forbidden for being of the ways of the Amorites. How can we perform this burning? But isn’t it written: “And you shall not follow their statutes”? Rather, since burning items over the death of a king is written in the Torah, as it is written: “And with the burnings of your fathers, the first kings who came before you, so shall they make a burning for you” (Jeremiah 34:5), it is not from the gentiles that we learn it. And here too, since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from them that we learn it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאי לא תימא הכי, הא דתניא: שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי, והכתיב: ובחוקותיהם לא תלכו. אלא כיון דאשכחנן דכתיב קרא: בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וג׳ – לאו מיניהו קא גמרינן. הכא נמי כיון דכתיב סייף בתורה – לאו מינייהו קא גמרינן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ שורפים על המלכים – שמתו מטתן וכלי תשמישן ואין בהן משום דרכי האמורי.
אלא משום דכתיב הך שריפה בדאורייתא – שנאמר בצדקיהו בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים כן ישרפו לך וגו׳.
אלא כיון דכתיב שריפה – תימה דמשמע הכא דאע״ג דחוקה היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ״ק דמסכת ע״ז (דף יא. ושם) פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיהם לא תלכו ומסיק לאו חוקה היא וי״ל דהתם קאמר לאו חוקה היא לשם עבודת כוכבים דאי הוי חוקה לעבודת כוכבים אפילו הוה כתוב באוריי׳ לא הוה מהני אבל הכא איירי בחוק העובדי כוכבים שלא לשם עבודת כוכבים דומיא דסייף דכיון דכתיב באורייתא לא מינייהו גמרינן ושרי.
דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שדבר שהוא ממנהג ישראל אין אוסרים אותו אף שגם הגויים נוהגים כן, אם כן הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] שורפין על המלכים כלים ובגדים כביטוי של אבל ודבר זה הוא לא מדרכי האמורי, ומותר, היכי שרפינן [איך שורפים אנו]? והכתיב [והרי נאמר]: ״ובחקתיהם לא תלכו״! אלא, כיון דכתיב [שנאמרה] שריפה על מלכים באורייתא [בתורה] דכתיב כן נאמר]: ״ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך״ (ירמיה לד, ה), לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים] אלא מנהגנו שלנו בידינו אף שגם הגוים נוהגים כך. והכא נמי [כאן גם כן] כיון שנאמר סייף באורייתא [בתורה]לאו מינייהו קא גמרינן [לא מהם אנו לומדים].
As, if you do not say so, that a Jewish custom is not forbidden even if the gentiles have the same custom, then that which is taught in a baraita poses a difficulty. The baraita teaches: One burns vessels and clothes over the deaths of kings as an expression of grief, and this is not forbidden for being of the ways of the Amorites. How can we perform this burning? But isn’t it written: “And you shall not follow their statutes”? Rather, since burning items over the death of a king is written in the Torah, as it is written: “And with the burnings of your fathers, the first kings who came before you, so shall they make a burning for you” (Jeremiah 34:5), it is not from the gentiles that we learn it. And here too, since decapitation by the sword is written in the Torah, it is not from them that we learn it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְהָא דִּתְנַן בְּאִידַּךְ פִּירְקִין אֵלּוּ הֵן הַנֶּהֱרָגִין הָרוֹצֵחַ וְאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת בִּשְׁלָמָא עִיר הַנִּדַּחַת כְּתִיב בְּהוּ {דברים י״ג:ט״ז} לְפִי חָרֶב אֶלָּא רוֹצֵחַ מְנָלַן.

§ The Gemara asks: And with regard to that which we learned in a mishna in another chapter of this tractate (76b): These transgressors are those who are killed by decapitation: The murderer and the people of an idolatrous city, there is a difficulty. Granted, the people of an idolatrous city are executed in this manner, as it is written concerning them: “You shall smite the inhabitants of that city with the edge of the sword” (Deuteronomy 13:16). But with regard to a murderer, from where do we derive that he is executed by decapitation?
רי״ףרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק כו׳. אמר ר׳ יוסף ב״ד של צדוקים הוה דלא גמירי ג״ש והכי אמר והכי אהדרו ליה כדקתני במתני׳ ומקשינן עלה והתניא כו׳ אלמא לאו משום דלא היה ב״ד שבאותה שעה בקי דחו ליה אלא משום דהוה קטן ומפרקינן שני מעשים היו ופשוטה היא:
והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] באידך פירקין [בפרקנו האחר] במסכת זו, אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. בשלמא [נניח] לגבי עיר הנדחת כתיב בהו [נאמר בהם] במפורש: ״הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב״ (דברים יג, טז). אלא רוצח מנלן [מנין לנו] שדינו בחרב?
§ The Gemara asks: And with regard to that which we learned in a mishna in another chapter of this tractate (76b): These transgressors are those who are killed by decapitation: The murderer and the people of an idolatrous city, there is a difficulty. Granted, the people of an idolatrous city are executed in this manner, as it is written concerning them: “You shall smite the inhabitants of that city with the edge of the sword” (Deuteronomy 13:16). But with regard to a murderer, from where do we derive that he is executed by decapitation?
רי״ףרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) דְּתַנְיָא {שמות כ״א:כ׳} נָקֹם יִנָּקֵם נְקִימָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הוא כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר {ויקרא כ״ו:כ״ה} וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית הֱוֵי אוֹמֵר נְקִימָה זוֹ סַיִיף.

The Gemara answers that it is derived as it is taught in a baraita: It is stated in the verse: “And if a man smites his slave or his maidservant by the staff and he dies under his hand, he shall be avenged” (Exodus 21:20). Prima facie, I do not know what this vengeance is referring to. When it says: “And I will bring upon you the sword avenging the vengeance of the covenant” (Leviticus 26:25), you must say that vengeance is decapitation by the sword.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נקם
נקםא(סנהדרין נב:) נקם ינקם זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקמה זו חרב:
ערך גסטר
גסטרב(שבת צו. נדה מט.) ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא פי״ חצי כד שזורעין שם העשבים וקורין בנ יון גסטרא ובלעז גרשת״א ובלשון ישמעאל קצריה ובלשון משנה גצרא ובלשון קדש עציץ ואם ניקב החצב במוציא משקה אומר הבא גסטרא והנח תחתיו כדי שיקבל מה שיזוב ממנה אבל אם הגסטרא גופה מוציאה משקה אין אומר הבא גסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה דתנן (בכלים פרק רביעי) וכן גסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקי׳ אף על פי שמקבל אוכלין טהורה שאין שירים לשירים פי׳ כי עקר גיסטרא כלי שנחלק לשנים הוא והיינו שירי כלי (א״ב פי׳ בלשון יוני מין כלי אשר לו בטן גדול וגם תחתית הכלים נקרא כן) (שבת קח) אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גסטרא. (עבודה זרה יג) ונשוייה גסטרא אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה׳ אלהיכם פי׳ חותכה לשנים חציה נופלת בכאן וחציה נופלת בכאן כלומר כאלו עושה אותה נבלה אמר קרא ונתצתם את מזבחותם וניתוץ כן הוא שמשליך את האבנים אילך ואילך ואמר קרא לא תעשון כן לה׳ אלהיכם כל ענין נתוץ. (חולין כא.,לב.) אמר חזקיה עשאה גסטרא נבלה. (חולין נב) נשתברו רוב צלעותיה גסטרא קא אמריתו הא נמי גסטרא קא אמר פירוש כיון שניטלה מן הבהמה צלע מכאן וצלע מכאן זה כנגד זה הרי זה גסטרא. (חולין קכד) התם דגורר את הטפילה דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גסטרא. (סנהדרין נב) ואימא דעביד ליה גסטרא פי׳ שחתכו באמצע גופו ואינו מתיז ראשו אלא חולקו לשנים:
ערך קתון
קתוןג(יומא מג:) והיות מן קיתון של זהב (סוכה כט.) ושפך הקיתון על פניו (סנהדרין נב) למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ בתחילה דומה לקיתון של זהב וכו׳ (א״ב פי׳ בל׳ יוני מין צלוחית וכוס):
ערך רשם
רשםד(בבא מציעא כג:) מתניתין ברשום פי׳ מסוכרי׳ דנזיית׳ כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום כשהוא מרופרף נקרא מצוף מל׳ צפוי פ״א בארך צף תשיעי הרשום בכתב אמת כבר פי׳ בערך נבל (ביצה לד:) עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (שבת קג) לא חייבו שתי אותיות אלא משום רשום. (חולין לב) והמשתתף עמהם צריך שירשום פי׳ שעל הרושם מכיר שהוא לכהן (בבא קמא פב) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא דברי תורה (סנהדרין קה) דורשי רשומות אמרו לי גלעד (ברכות כד) דורשי רשומות אמרו לי והיו חייך תלויים לך מנגד זה התולה תפילין פ׳ פסוקים הרשומים. (גיטין כ) רושמא מחרץ חרץ או כנופי מכניף פי׳ כגון הרושם בחותם על השעוה חורץ מקום החקיקה והמקום הבולט נשאר כמו שהיה או דוחה בחריצתו מהנה ומהנה ומקבץ כמין גבשושית וזהו הבולט המקובץ מהנה ומהנה השיבו מחרץ חריץ (סוטה יט) שאם רשומו ניכר לא עשה ולא כלום פ״א שימחק המגלה יפה יפה ולא ישאיר בה רישום לכתיבה כל עיקר (סנהדרין נב) מה מיתה האמורה בידי שמים אין בה רושם פי׳ שהרי כשמת אדם שלם בגופו ואין בו חבלה ותחת חגורה נקפה תרגומו רושמיי דמחא חבורה תחת חבורה ת״י תשלומי רשם לא יקרחו קרחה והתוית תיו על מצחית האנשים הוי החוקקים חקקי און תרגום ויי דרשמין רישומין:
ערך רשע
רשעה(כתובות צה: בבא בתרא קלז. שם קעד ערכין כג.) איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסיו כרשב״ג ביש נוחלין העיקר ושם מפורש דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב״ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון (סנהדרין עז) אין לך עני בישראל אלא רשע ערום וכו׳ עד איזהו עני ורשע ערום זה המשהא בתו בוגרת עני דאין לו ממה לשכור שפחה ורשע שמעכבה מי השיאה שמא תלך ותזנה וערום שמתפרנסת ממלאכת ידיה (סנהדרין נב) א״ר אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפי׳ לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא דאמר את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרים ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזה יצא מחלציו (כריתות טו) אר״ע משכחת לה ברשע בן רשע וכו׳:
א. [בליט ראכע.]
ב. [איין בייכיגיס געפעס ברוך שטיק.]
ג. [בעכער.]
ד. [פערשטאפט. צייחין.]
ה. [בעזיוויכט.]
נקם ינקם – במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו דהוי במיתת ב״ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן.
בד״ה נקום ינקם כו׳ ידו דהוי במיתת ב״ד כצ״ל:
ומשיבים: דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: ״וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם״ (שמות כא, כ), ו״נקימה״ זו איני יודע מה הוא. כשהוא אומר ״והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית״ (ויקרא כו, כה), הוי אומר: ״נקימה״ זו מיתה בסייף.
The Gemara answers that it is derived as it is taught in a baraita: It is stated in the verse: “And if a man smites his slave or his maidservant by the staff and he dies under his hand, he shall be avenged” (Exodus 21:20). Prima facie, I do not know what this vengeance is referring to. When it says: “And I will bring upon you the sword avenging the vengeance of the covenant” (Leviticus 26:25), you must say that vengeance is decapitation by the sword.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְאֵימָא דְּבָרֵיז לֵיהּ מִיבְרָז לְפִי חֶרֶב כְּתִיב.

The Gemara asks: But why not say that the executioner should stab him with a sword, rather than decapitate him? The Gemara answers: It is written with regard to the people of an idolatrous city: “With the edge of the sword,” indicating that the execution should be administered with the edge of the sword and not its point.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואימא דבריז מיברז – פירוש: לידקריה דקירה.
לפי חרב כתיבא.
א. ופירש ביד רמ״ה דהיינו צדו של החרב שהוא פיו ולא ראשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דבריז ליה מיבריז – תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא.
לפי חרב כתיב – פיפיות של חרב שני צדדין מכאן ומכאן דכתיב (תהלים קמט) חרב פיפיות אלמא תרי נינהו.
בפירש״י בד״ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדין כו׳ עכ״ל הוצרך לזה דפי הוא צדו של חרב דלא נימא פי הוא העוקץ של חרב דמבריז ביה אבל פיפיות משמע ב׳ צדדין דב׳ עוקצין לא שייך בחרב וק״ל:
ושואלים: ומנין שקוצצים ראשו בחרב? ואימא דבריז ליה מיברז [ואמור שדוקר הוא אותו] בחרב! ומשיבים: ״לפי חרב״ כתיב [נאמר], משמע שבלהב החרב מכים ולא בחודה.
The Gemara asks: But why not say that the executioner should stab him with a sword, rather than decapitate him? The Gemara answers: It is written with regard to the people of an idolatrous city: “With the edge of the sword,” indicating that the execution should be administered with the edge of the sword and not its point.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאֵימָא דְּעָבֵיד לֵיהּ גִּיסְטְרָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר קְרָא {ויקרא י״ט:י״ח} וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

The Gemara asks: But say that the executioner should cut him in half [gistera], down the middle of his body. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Cutting his body in half is not a compassionate manner of execution.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואימא דעביד ליה גיסטרא – פירוש: חולקו לשנים.
אמר רב נחמן: ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גיסטרא – חולקו לאורכו לשנים.
מתני׳ מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ובגמרא יליף לה מקראי ר׳ יהודה אומר ניוול הוא זה מפרש בגמרא דמשום דרכי האמורי קאמר אלא מניח את ראשו על הסדן עץ רחב ועבה לשון סדן השקמה (ב״ב ע״א.) ופעמים שמקצבין עליו בשר וקוצץ אותו בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה והוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן (ביצה ל״א.) גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ערופה (סוטה מ״ה:) ופטר חמור (בכורות י״ג.) עורפו בקופיץ ומאחריו. אמרו לו אין לך מיתה מנוולת מזה אינהו סבור דר״י כי קאמר גבי חרב ניוול הוא זה משום דבעי מיתה יפה קאמר כדרב נחמן דדריש ואהבת לרעך ואמטול הכי קא מהדרי ליה אין לך מיתה מנוולת מזו יש אומרים לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם ואני אומר שאין זה נקרא ניוול אלא ביזוי [והכא דקרי לה ניוול] מה טעם לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי וחותך כדרכו והולך ולהכי אהדר להו ר׳ יהודה בברייתא דטעמיה דידיה לאו משום ניוול ממש הוא דבעינן מיתה יפה וליכא אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ודרך מלכות להתיז את ראשו בסייף והיינו דקאמר להו ניוול הוא זה כלומר דין מנוול ומאוס הוא זה ללמוד מדרכי האמורי אלא עבדינן בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה. ורבנן דאמרי בסייף סברי כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב החרם אותה ואת כל בהמתה ואת כל זכורה לפי חרב וחרב משמע בין סייף בין קופיץ לאו מינייהו קא גמרינן ובדין הוא דליעביד בין בסייף בין בקופיץ דהא חרב משמע בין סייף בין קופיץ אלא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. והא דתניא שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישתן ואין בזה משום דרכי האמורי וכולה פשוטה היא:
ושואלים: ואימא דעביד ליה גיסטרא [ואמור שעושה אותו מחצית], שחותכים אותו באמצע גופו! ומשיבים, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] ״ואהבת לרעך כמוך״ברור לו מיתה יפה, ואילו בהריגתו על ידי חציית גופו בחרב אין משום מיתה יפה.
The Gemara asks: But say that the executioner should cut him in half [gistera], down the middle of his body. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Cutting his body in half is not a compassionate manner of execution.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אַשְׁכְּחַן דִּקְטַל עַבְדָּא בַּר חוֹרִין מְנָא לַן.

The Gemara asks: We have found proof that one who killed a Canaanite slave is executed by decapitation. But from where do we derive that one who kills a freeman is executed in the same manner?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטל בר חורין – דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא.
מנלן – בסייף.
ועדיין מקשים: אשכחן דקטל עבדא [מצאנו ראיה למי שהרג עבד] שנידון בסייף, ואולם ההורג בר [בן] חורין מנא לן [מנין לנו]?
The Gemara asks: We have found proof that one who killed a Canaanite slave is executed by decapitation. But from where do we derive that one who kills a freeman is executed in the same manner?
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא קְטַל עַבְדָּא בְּסַיִיף בַּר חוֹרִין בְּחֶנֶק.

The Gemara answers: But is it not inferred a fortiori? If one who killed a Canaanite slave is executed by the sword, should one who killed a freeman be executed merely by strangulation?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא? אם קטל עבדא [הרג עבד] דינו בסייף, ההורג בר חורין יהא דינו בחנק בלבד?
The Gemara answers: But is it not inferred a fortiori? If one who killed a Canaanite slave is executed by the sword, should one who killed a freeman be executed merely by strangulation?
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק קַל אֶלָּא למ״דלְמַאן דְּאָמַר חֶנֶק חָמוּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

This Gemara rejects this answer: This works out well according to the one who says that strangulation is a more lenient type of capital punishment than decapitation. But according to the one who says that strangulation is more severe than decapitation, what can be said? It is possible that one who murdered a freeman is in fact executed by strangulation.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראיה זו דוחים: הניחא [זה נוח] למאן דאמר דעת מי שאומר] שחנק קל מסייף. אלא למאן דאמר דעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי יתכן באמת כי בן⁠־חורין, החמור יותר, מיתתו בחנק דווקא!
This Gemara rejects this answer: This works out well according to the one who says that strangulation is a more lenient type of capital punishment than decapitation. But according to the one who says that strangulation is more severe than decapitation, what can be said? It is possible that one who murdered a freeman is in fact executed by strangulation.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא {דברים כ״א:ט׳} וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ הוּקְשׁוּ כׇּל שׁוֹפְכֵי דָמִים לְעֶגְלָה עֲרוּפָה מָה לְהַלָּן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר אַף כָּאן בְּסַיִיף וּמִן הַצַּוָּאר.

The Gemara answers: The mishna derives it from that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And so shall you put away the innocent blood from your midst” (Deuteronomy 21:9), that all spillers of blood are compared to the heifer whose neck is broken as atonement for an unresolved murder. Just as there, the heifer is killed by the sword and at the neck, so too here, murderers are executed by the sword and at the neck.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיק: ואתה תבער הדם הנקי – הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה כול׳.
שנ׳: ובערת הרע מקרבך – גמר הבערה הבערה מעגלה ערופהא.
א. בירושלמי (הובא בחידושי רבנו יונה) למד מעגלה ערופה בג״ש דהבערה הבערה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מן הצואר – גרון.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:
ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו, נלמד הדבר מן הברייתא] השנויה על האמור בדיני עגלה ערופה: ״ואתה תבער הדם הנקי מקרבך״ (דברים כא, ט) הוקשו [הושוו] בכתוב זה כל שופכי דמים לעגלה ערופה; מה להלן בעגלה ערופה עצמה חותכים את ראשה בסייף ומן הצואר, אף כאן בעונש הרוצח בסייף ומן הצואר.
The Gemara answers: The mishna derives it from that which is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And so shall you put away the innocent blood from your midst” (Deuteronomy 21:9), that all spillers of blood are compared to the heifer whose neck is broken as atonement for an unresolved murder. Just as there, the heifer is killed by the sword and at the neck, so too here, murderers are executed by the sword and at the neck.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) אִי מָה לְהַלָּן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף אַף כָּאן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר קְרָא וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.:

The Gemara challenges: If so, perhaps it should be derived that just as there, the heifer is decapitated with a cleaver and at the nape of the neck, so too here, murderers should be decapitated with a cleaver and at the nape of the neck. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Although the type of capital punishment is derived from the heifer whose neck is broken, the most compassionate method of decapitation is selected.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממול עורף – מאחרי הפנים דכתיב (דברים כא) וערפו לשון עורף מול הרואה את העורף דהיינו אחורי צואר שרואין את העורף ועורף הוא קטרי״ל שכנגד הפנים דכתיב (ירמיהו לב) ויפנו אלי עורף ולא פנים אלמא עורף להדי פנים.
ומקשים: אי מה להלן [או מה שם] בעגלה ערופה חותכים את הצוואר בקופיץ, וממול (בהמשך) העורף, אף כאן ברוצח ידון בקופיץ וממול עורף! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב] ״ואהבת לרעך כמוך״ברור לו מיתה יפה. ואם כי לומדים את עיקר הדין מעגלה ערופה, הרי בוררים לנידון את העונש הקל במידת האפשר על פי דין תורה.
The Gemara challenges: If so, perhaps it should be derived that just as there, the heifer is decapitated with a cleaver and at the nape of the neck, so too here, murderers should be decapitated with a cleaver and at the nape of the neck. The Gemara answers that Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner, one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. Although the type of capital punishment is derived from the heifer whose neck is broken, the most compassionate method of decapitation is selected.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) מתני׳מַתְנִיתִין: דמִצְוַת הַנֶּחְנָקִין הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בְּזֶבֶל עַד אַרְכוּבּוֹתָיו וְנוֹתֵן סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ עַד שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצֵאת.:

MISHNA: The mitzva of those who are strangled is carried out in the following manner: The agents of the court submerge the condemned one in dung up to his knees so he cannot move, and one of them places a rough scarf within a soft one, and wraps it around his neck. This one, i.e., one of the witnesses, pulls the scarf toward him, and that one, the other witness, pulls it toward him, until the soul of the condemned one departs.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מצות הנחנקים: משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אע״פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע״ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות כשלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם אעפ״כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו ומ״מ כל מה שמצאנוהו כתוב בתורה או בנביאים שנצטוינו לעשיתו או שהותר לנו לעשותו עושין אע״פ שדרך עובדי האלילים בכך שלא ירדנו לה מתורת המשכות אחר נמוסיהם אלא מצד עצמינו מעתה דנין בסייף אע״פ שהם ומלכיהם דנין כן שהרי התורה הזכירתו באנשי עיר הנדחת לפי חרב וברוצח נקם ינקם ונקימה זו החרב דכתיב חרב נוקמת נקם ברית וכן שורפין על מלכי ישראל ואין חוששין לדרכי האמורי שהרי כתוב ובמשרפות אבותיך וכו׳ ישרפו לך ומ״מ מה שנאסר משום ע״ז אפילו מצאנוהו כתוב אסור שהרי אסרה תורה להקים מצבה אע״פ שכתוב ויצב יעקב מצבה או שמא לא היינו אומרים כן אלמלא שהתורה אסרתה וראשון עיקר והוא שאמרו במסכת ע״ז (י״א.) ואי שריפה חקה היא אנן היכי שרפינן:
עגלה ערופה מצות עריפתה בקפיץ ומאחריה ממול ערפה וההרג בסייף מן הצואר וזו היא ברירת מיתה יפה כמו שבארנו במשנה:
המשנה הרביעית והכונה בה ככונת משנה שלפניה ובפרט בתכונת החנק והוא שאמר מצות הנחנקין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותן סודר קשה לתוך רך וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו על הדרך שביארנו בשריפה אלא שמתאחרין במשיכתם עד שתצא נפשו זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:
הבא על אשת איש הרי הוא בחנק ואם היא אשת קטן אפילו יבם שקנאה כבן תשע או אשת איש מי שאין לו אישות שניהם פטורין וכן קטן הבא על אשת גדול פטור אלא שהיא חייבת אם הוא מבן תשע ויום אחד ומשם ולמעלה שביאתו ביאה:
ה משנה מצות הנחנקין כיצד היו עושים? — היו משקעין אותו את הנידון בזבל עד ארכובותיו שלא יזוז, ונותן סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו, זה עד אחד מושך אצלו וזה העד האחר מושך אצלו, עד שנחנק ונפשו יוצאת.
MISHNA: The mitzva of those who are strangled is carried out in the following manner: The agents of the court submerge the condemned one in dung up to his knees so he cannot move, and one of them places a rough scarf within a soft one, and wraps it around his neck. This one, i.e., one of the witnesses, pulls the scarf toward him, and that one, the other witness, pulls it toward him, until the soul of the condemned one departs.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) גמ׳גְּמָרָא: תָּנוּ רַבָּנַן {ויקרא כ׳:י׳} אִישׁ הפְּרָט לְקָטָן {ויקרא כ׳:י׳} אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ ופְּרָט לְאֵשֶׁת קָטָן {ויקרא כ׳:י׳} אֵשֶׁת רֵעֵהוּ זפְּרָט לְאֵשֶׁת אֲחֵרִים.

GEMARA: The Sages taught: The verse states: “And a man who commits adultery with another man’s wife, even he who commits adultery with his neighbor’s wife, both the adulterer and the adulteress shall be put to death” (Leviticus 20:10). The term: “A man,” is interpreted as excluding a minor boy who committed adultery before he came of age. The phrase: “Who commits adultery with another man’s wife,” is interpreted as excluding the wife of a minor boy; marriage to a minor is not considered halakhic marriage. “His neighbor’s wife” excludes the wife of another, i.e., a gentile, who is not referred to as “his neighbor.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרט לאשת קטן – אשמועינן דקטן אין לו קדושין.
לאשת אחרים – כותי אשמועינן שאין קידושין לכותי ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא.
איש פרט לקטן – אבל האשה מיחייבא בביאת בן ט׳ שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) ומייתי לה לקמן.
פרט לאשת קטן – הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט׳ שבא על יבמתו וס״ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א״א קמ״ל והכי מוקמינן לה בפ״ק דקדושין (דף יט. ושם).
פרט לאשת אחרים – והיינו כותי וקמ״ל דאין אישות לכותים אע״ג דאין מיתה ואזהרה איסורא מיהא איכא מדאיצטריך למישרי יפת תואר דדרשינן בפ״ק דקידושין (דף כא: ושם) אשת אפילו אשת איש.
והא דתנן באידך פרקין אלו הן הנהרגין רוצח כו׳ אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברזא דחביתא שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא אחד משני צדדיה לארכה כדכתיב חרב פפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן ויש אומרים לפי שהחרב יש לה שני פיות ואם תאמר שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד. ואי קשיא לך מכדי כי קיימינן גבי ההורג עבד קיימי׳ ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן לה בגזירה שוה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצריך עיון. ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב באנשי עיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא״כ הוו להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי:
ומקשינן ואימא דעביד ליה גיסטרא גוסי תרין קורעו לאורכו לשנים ומפרקינן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפי׳ רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה ואלו גיסטרא לאו מיתה יפה לפי שהוא נגזר ממוחו ועד רגליו ויש כאן ניוול יתר מדאי ויש אומרים לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות. והא דתניא נקם ינקם כו׳ אשכחן דקטיל עבדא דהוי בסייף קטיל בן חורין מנא לן ומהדרינן קל וחומר כו׳ ואע״פ שאין עונשין מן הדין הני מילי לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיבא מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא:
מתני׳ מצות הנחנקין כו׳ תנו רבנן איש פרט לקטן דלאו בר עונשין הוא אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דלית ליה קידושין ואפי׳ ביבם בן ט׳ שנים ויום אחד הבא על יבמתו דקני לה בקידושי אחיו לענין מיסרא לעלמא לא קני לה את אשת רעהו פרט לאשת אחרים כותים שאין להם קידושין ואפי׳ נשואה נמי דאית להו הני מילי לגבייהו דידהו אבל גבי ישראל לא מות יומת בחנק שכל מקום שנאמרה מיתה סתם כו׳. ר׳ אומר נאמרה מיתה בידי אדם ונאמרה מיתה בידי שמים מה להלן מיתה שאין בה רושם אף כאן מיתה שאין בה רושם ר׳ טעמיה דר׳ יונתן קא מפרש ואזיל. ומקשינן ואימא שריפת נשמה וגוף קיים שהיא מיתה שאין בה רושם ומפרקינן מדאיצטריך רחמנא לאפוקה לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל לשריפה שמע מינה נשואה בת ישראל לאו בשריפה:
תוס׳ בד״ה איש פרט לקטן אבל האשה מחייבה בביאת כו׳ עכ״ל ר״ל דודאי קטן פטור מכל עונשין שבתורה ולא איצטריך למעוטי אלא משום דהאשה מחייבת על ידו וס״ד שיהא גם הוא נהרג מתוספות דפרק קמא דקידושין ע״ש:
גמרא איש פרט לקטן. עי׳ פסחים דף צא ע״ב תוס׳ ד״ה איש קדושין דף יט ע״א תוס׳ ד״ה למעוטי. ערכין דף ג ע״א תו׳ ד״ה למעוטי:
גמ׳. איש פרט לקטן.
עיין בתוס׳ (ד״ה איש פרט לקטן) וז״ל אבל האשה מחייבא בביאת בן ט׳ שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה.) ומייתי לה לקמן עכ״ל. ומבואר דלפי התוס׳ המיעוט ד״איש פרט לקטן״ בא למעט קטן בן ט׳ שנים ויום א׳ שבא על אשת איש דאינו חייב חנק. ועיין בר״ן (דף נד. ד״ה איש פרט לקטן) דהקשה דלמה צריך דרשה ״איש פרט לקטן״ למעט קטן פחות מי״ג שנה דמילתא דפשיטא הוא דקטן פחות מי״ג שנה אינו בר עונשין וכדכתיב (דברים כא:כב) ״וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת״ עד שיהיה איש, (וכן הקשה בחידושי רבינו יונה דף נב: ד״ה איש פרט לקטן). ותירץ רבינו יונה וז״ל אלא למעוטי מי שהוא פחות מבן ט׳ שנים ויום אחד שאין הנשכב חייב ואי לאו קרא הו״א דאפילו בבא פחות מבן ט׳ יתחייב עכ״ל. ומבואר דלפי רבינו יונה המיעוט בא ללמד דאשה אינה חייבת על ביאת פחות מבן ט׳ שבא עליה. וצ״ע בתוס׳ דלמה לן דרשה איש פרט לקטן למעט קטן בן ט׳ ויום א׳ מחיוב מיתה, דפשיטא דאינו בר עונשין.
וי״ל דסד״א דקטן יהרג דהא דילפינן מקרא ד״וכי יהיה באיש משפט מות והומת״ דקטן לאו בר עונש מיתה הוא משום דקטן אינו בר דעת ואין מעשה עבירה שלו נחשב לעבירה במזיד אלא לשוגג, אמנם י״ל דסד״א דחייב בעריות משום דאיתא לקמן (סב:) ״המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה״, וסד״א דאף קטן חייב בעריות משום שנהנה, וקמ״ל הדרשה ד״איש פרט לקטן״ דקטן פטור ולא אמרינן שחייב בעריות משום שנהנה.⁠א
אולם אין להקשות לפי״ז א״כ למה קיי״ל דהמתעסק בעריות חייב קרבן, נימא דילפינן מגזה״כ ד״איש פרט לקטן״ דליכא דין שההנאה מחייבת קרבן. דיש לומר דלא ממעטינן מהך קרא אלא גברא שאינו בר דעת כגון קטן דפטור מקרבן, אך שאני מתעסק דהגברא הוי בר דעת אלא דבאופן שמתעסק בעבירה אין העבירה מתייחסת אליו, אולם מאחר שנהנה מתייחס אליו המעשה וחשיב כמתכווין, ומשו״ה המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה.
ולכאורה לפימש״נ בתוס׳ דסד״א דקטן יתחייב מיתה בעריות מוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין, וסד״א דקטן חייב מיתה בעריות שכן נהנה. והגר״ח זצ״ל היה רגיל לומר דיש לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשים, והביא הגר״ח זצ״ל ראייה לזה מפסק הרמב״ם (פ״ט מהל׳ שגגות ה״ג) וז״ל בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת עכ״ל. (והראב״ד השיג עליו דטעות הוא עיי״ש). ומוכח דהרמב״ם סובר דמעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה דמביא קרבן לכפר על חטאו, אלא דבעלמא קטן פטור מעונשין, ובשפחה חרופה יש גזה״כ שקטן הבא על שפחה חרופה מביא קרבן לכשיגדיל. ועוד הביא הגר״ח זצ״ל ראייה לזה ממ״ד דקטן אוכל נבילות ב״ד מצווין להפרישו (יבמות קיד.), ומוכח דמעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה ומשו״ה ב״ד מצווין להפרישו.
אך לכאורה יש לדחות את ראיית הגר״ח זצ״ל מפסק הרמב״ם דקטן הבא על שפחה חרופה חייב קרבן, דיש לומר דשאני עריות דקטן חייב מאחר שנהנה, ואע״פ דממעטינן איש פרט לקטן דפטור אף בעריות י״ל דשפחה חרופה שאני משאר איסורי עריות וקטן חייב כשבא על שפחה חרופה מגזה״כ משום שנהנה, משא״כ בשאר איסורים י״ל דאין מעשה עבירה של קטן נחשב למעשה עבירה. ועוד יש להעיר על דברי הגר״ח זצ״ל דעיין בגמ׳ יבמות (דף קיד.-קיד:) דיש סוגיא שלימה שדנה האם ב״ד מצווין להפריש קטן האוכל נבילות או דיש רק איסור להאכילו דבר האסור בידיים. ולכאורה צ״ע דאם מעשה עבירה של קטן הוי מעשה עבירה (וכדביאר הגר״ח זצ״ל), א״כ מה הסברא לומר שאין ב״ד חייבין להפרישו מאכילת נבילות וטריפות, והרי קא עביד מעשה עבירה.⁠ב (וכמו״כ צ״ע לפימש״נ דיש לקטן מעשה עבירה היכא דנהנה, א״כ אכילת נבילות וטריפות הוי כחלבים דנהנה ואיך ס״ד שאין חייבים להפרישו מאכילת נבילות וטריפות והרי קא עביד מעשה עבירה).
גמ׳ אשת איש פרט לאשת קטן.
ופרש״י (ד״ה פרט לאשת קטן) וז״ל אשמועינן דקטן אין לו קדושין עכ״ל. וכתבו התוס׳ (ד״ה פרט לאשת קטן) וז״ל הא דאיצטריך קרא היינו במייעד לבנו קטן או בן ט׳ שבא על יבמתו וס״ד כיון דמדאורייתא רמיא קמיה ליחייב עלה משום א״א קמ״ל והכי מוקמינן לה בפ״ק דקדושין (דף יט.) עכ״ל. ועיין בסוגיא בקידושין (דף יט.) וז״ל אמר רבי זירא, תא שמע איש פרט לקטן, אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן, ואי אמרת מייעד, אם כן מצינו אישות לקטן, ואלא מאי אינו מייעד, אמאי קא ממעט ליה קרא, תיפשוט מינה דמייעד אמר רב אשי הכא, ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן, דמדאורייתא חזיא ליה, מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה, הבא עליה מתחייב באשת איש, קמ״ל עכ״ל. ופרש״י (שם ד״ה דמדאורייתא חזיא ליה) וז״ל כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה) בן תשע שבא על יבמתו קנאה עכ״ל. וא״כ לכאורה מבואר להדיא בגמ׳ דממעטינן אשת קטן באופן שהקטן קנה אותה להיות אשתו דבא על יבמתו ואע״פ שחלה האישות הבא עליה פטור ממיתה, וצ״ע במש״כ רש״י בסוגיין דאשת איש פרט לאשת קטן אשמועינן דקטן אין לו קידושין.
ובישוב דברי רש״י, יש להקדים קושיית התוס׳ (קידושין דף יט. ד״ה ומדאורייתא חזיא ליה) וז״ל פי׳ בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט׳ שבא על יבמתו קנאה, וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו עכ״ל. ונראה ליישב קושיית התוס׳ דמהדרשה ״אשת איש פרט לאשת קטן״ ילפינן דאע״פ שיש אופנים שקטן יכול לעשות חלות אישות מ״מ אין זה חלות אישות גמורה כמו אישות דגדול, דאין האישות של קטן מחייב מיתה, ומשו״ה הבועל את אשתו אינו חייב מיתה. ולפי״ז יש ליישב קושיית התוס׳ דאע״פ שקטן הבא על יבמתו קונה אותה מדאורייתא וצריכה גט מה״ת, מ״מ עשו ביאת בן ט׳ כמאמר בגדול דניבעי נמי חליצה ואינה מותרת בגט בלבד מאחר דחלות אישות דקטן אינו אישות גמורה, ולא פקע בגט בלבד ועדיין נשאר עליה זיקה אא״כ עושה חליצה. ולרש״י קטן הבא על יבמתו צריכא חליצה וגט מה״ת ודלא כמאמר בגדול דבעי גט רק מדרבנן. וי״ל דזוהי נמי כוונת רש״י בסוגיין שכתב דאשמועינן דאין קידושין לקטן, דרש״י סובר דהא דאין אישות לקטן כלל היינו דוקא חלות אישות דתלוי בדעת וכגון קידושין, ואילו ביבום דחל חלות אישות ע״י הביאה בלי דעת (וכגון שבא על יבמתו בשוגג או באונס) אזי חל מקצת אישות לקטן, ובעי חליצה וגט מה״תג. משא״כ תוס׳ נקטו דאין אישות לקטן כלל ר״ל דקטן מופקע מחלות אישות לגמרי ואף חלות אישות שחלה בלי דעת לא חל לקטן.
א. וכן מבואר בריטב״א קידושין (דף יט. ד״ה איבעיא להו מהו שייעד אדם לבנו קטן כו׳ עד ואיש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן) וז״ל הא דקתני רישא איש פרט לקטן פירש הראב״ד ז״ל דהיינו קטן ממש פחות מבן י״ג שנה ויום אחד דומיא דקטן דסיפא, ולמיפטר קטן הבועל איצטריך סלקא דעתך אמינא בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהוא חייב מפני שנהנה, קמ״ל דכיון דקטן הוא אינו בר עונשין ואפילו בזו עכ״ל.
ב. ועיין בקרן אורה (יבמות דף קיד. ד״ה אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו) שכתב וז״ל ומסיק הש״ס דלר״י ספוקי מספקא ליה. והיה נראה דלמ״ד דב״ד מצווין להפרישו האיסור חל גם על הקטן, אלא דהתורה פטרתו מעונשין מפני קטנותו. אבל הב״ד מצווין להפרישו מאיסורא, ולמ״ד אין ב״ד מצווין להפרישו ליכא איסור על הקטן כלל. אלא דהגדולים מוזהרים שלא להאכילו בידים עכ״ל. ומבואר דהקר״א תלה את הנידון בגמ׳ האם ב״ד מצווין להפריש קטן האוכל נבילות או רק שאסור להאכילו בידיים - דחל איסור נפרד להאכיל איסור בידיים לקטן, האם חל לקטן מעשה עבירה אלא דפטור מעונשין דאזי י״ל שב״ד מצווין להפרישו וכטענת רבינו זצ״ל או דליכא מעשה עבירה לקטן כלל וחל רק איסור נפרד שלא להאכילו מאכ״א בידייים משום דאתי למיסרך.
ג. ועיין עוד ברשימות שיעורים למס׳ יבמות דף נא. ד״ה ביאת בן תשע דכמאמר שויה רבנן.
ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: את הכתוב ״ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת״ (ויקרא כ, י) דורשים: ״איש״ פירושו: אדם מבוגר — פרט לקטן שלא התבגר שנאף, ״אשר ינאף את אשת איש״פרט לאשת קטן שאין נשואין לקטן קרויים נשואין. ״אשת רעהו״פרט לאשת אחרים כלומר, גוים, שאינם קרויים ״רעהו״.
GEMARA: The Sages taught: The verse states: “And a man who commits adultery with another man’s wife, even he who commits adultery with his neighbor’s wife, both the adulterer and the adulteress shall be put to death” (Leviticus 20:10). The term: “A man,” is interpreted as excluding a minor boy who committed adultery before he came of age. The phrase: “Who commits adultery with another man’s wife,” is interpreted as excluding the wife of a minor boy; marriage to a minor is not considered halakhic marriage. “His neighbor’s wife” excludes the wife of another, i.e., a gentile, who is not referred to as “his neighbor.”
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמ״המהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) {ויקרא כ׳:י׳} מות יוּמָת בְּחֶנֶק חאַתָּה אוֹמֵר בְּחֶנֶק אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאַחַת מִכׇּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אָמַרְתָּ כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מִיתָה בְּתוֹרָה סְתָם אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לְמוֹשְׁכָהּ לְהַחְמִיר עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָקֵל עָלֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.

“Shall be put to death” means death by strangulation. Do you say that his execution is by strangulation, or is it rather by one of all the other types of death penalty stated in the Torah? You must say that it is by strangulation, as everywhere that the death penalty is stated in the Torah without specification you may not take it to be more stringent with regard to it, i.e., to mean that the sinner should be sentenced to a severe type of execution; rather, you must take it to be more lenient with regard to it, i.e., that a lenient type of execution should be applied. Consequently, the sinner is sentenced to be executed by strangulation, which is the least severe type of capital punishment. This is the statement of Rabbi Yoshiya.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא: כל מקום שנ׳ מיתה בתורה סתם – אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי ר׳ יאשיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא להקל עליה – ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו ר׳ יאשיה מסיני וכיון דחנק קלה מכולם על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין שהרי אין לך כח להחמיר עליהם שמנין לך לדונם בחמורה שמא לא נתחייב בה.
״מות יומת״ משמעו: בחנק. ודנים: אתה אומר שמיתתו בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות אחרות האמורות בתורה? אמרת [אומר אתה]: כל מקום שנאמר לשון ״מיתה״ בתורה סתם, אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה, אלו דברי ר׳ יאשיה, כלומר, כיון שאין לימוד מיוחד להחמיר, מקבלים את דברי התורה כמתכוונים למיתה הקלה ביותר — מיתת חנק.
“Shall be put to death” means death by strangulation. Do you say that his execution is by strangulation, or is it rather by one of all the other types of death penalty stated in the Torah? You must say that it is by strangulation, as everywhere that the death penalty is stated in the Torah without specification you may not take it to be more stringent with regard to it, i.e., to mean that the sinner should be sentenced to a severe type of execution; rather, you must take it to be more lenient with regard to it, i.e., that a lenient type of execution should be applied. Consequently, the sinner is sentenced to be executed by strangulation, which is the least severe type of capital punishment. This is the statement of Rabbi Yoshiya.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קַלָּה אֶלָּא טכׇּל מִיתָה הָאֲמוּרָה בְּתוֹרָה סְתָם אֵינָהּ אֶלָּא חֶנֶק.

The baraita continues: Rabbi Yonatan says: It is not because strangulation is the most lenient type of capital punishment; rather, there is a principle that every death penalty stated in the Torah without specification is nothing other than strangulation, whereas the other types of capital punishment must be stated explicitly in the verse.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מפני שהיא קלה – דסבירא ליה כר״ש דאמר (לעיל דף מט:) חנק והרג.
אינה אלא חנק – ור׳ מפרש לה לדרבי יונתן.
ר׳ יונתן אומר: לא מפני שהיא, החנק, קלה שבמיתות אלא לדעתו כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ושאר מיתות צריך שיפורשו במיוחד בכתוב.
The baraita continues: Rabbi Yonatan says: It is not because strangulation is the most lenient type of capital punishment; rather, there is a principle that every death penalty stated in the Torah without specification is nothing other than strangulation, whereas the other types of capital punishment must be stated explicitly in the verse.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) רַבִּי אוֹמֵר נֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וְנֶאֱמַר מִיתָה בִּידֵי אָדָם מָה מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי שָׁמַיִם מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם אַף מִיתָה הָאֲמוּרָה בִּידֵי אָדָם מִיתָה שֶׁאֵין בָּהּ רוֹשֶׁם.

Rabbi Yehuda HaNasi says, in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan: Death at the hand of Heaven is stated in the Torah, and death at the hands of a person, i.e., court-imposed capital punishment, is stated in the Torah. Just as the death at the hand of Heaven that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, so too, the death at the hands of a person that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, i.e., strangulation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבי אומר: נאמר מיתה בידי שמים ונאמר בידי אדם – מות יומת הנואף והנואפת וכיוצא בה: מה מיתה בידי שמים מיתה שאין בה רושם – פירוש: חבלה – אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם כול׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נאמר מיתה בידי שמים – וימת גם אותו (בראשית לח) ונאמרה מיתה סתם בידי אדם.
אין בה רושם – אין בה חבורה וסימן.
רבי (יהודה הנשיא) אומר בשיטת ר׳ יונתן: נאמר בכמה מקומות מיתה בידי שמים, ונאמר מיתה בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים הריהי מיתה שאין בה רושם חיצוני, אף מיתה האמורה בידי אדםמיתה שאין בה רושם.
Rabbi Yehuda HaNasi says, in accordance with the opinion of Rabbi Yonatan: Death at the hand of Heaven is stated in the Torah, and death at the hands of a person, i.e., court-imposed capital punishment, is stated in the Torah. Just as the death at the hand of Heaven that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, so too, the death at the hands of a person that is stated in the Torah is a death that leaves no external mark, i.e., strangulation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) וְאֵימָא שְׂרֵיפָה מִדְּאָמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן בִּשְׂרֵיפָה מִכְּלָל דְּהָא לָאו בַּת שְׂרֵיפָה הִיא

The Gemara asks: But why not say that perhaps it is referring to execution by burning, which also leaves no external mark? The Gemara answers: From the fact that the Merciful One states explicitly that a priest’s daughter who committed adultery is executed by burning one can learn by inference that this other woman who committed adultery is not liable to be executed by burning, but rather by a different type of execution that does not leave a mark, i.e., strangulation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדקאמר רחמנא בת כהן שזינתה בשריפה מכלל דבת ישראל לאו בשריפה הלכך מות יומת הנואף ע״כ חנק הוא.
גמרא ואימא שריפה מדאמר כו׳ ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דרבי יונתן נמי ס״ל דאי אתה רשאי למושכה להחמיר וחנק קלה משריפה ולא איצטריך ליה לדרשה דמיתה שאין בו רושם אלא לאפוקי מסייף דקלה מכולם דלא מפני שהיא קלה דקאמר ר׳ יונתן משמע דלא ס״ל האי טעמא דאי אתה רשאי למשכה להחמיר כלל דאל״כ מאי פליג אדרבי יאשיה דאימא דרבי יאשיה נמי לאפוקי משריפה קאמר הכי ועוד נראה בעיקר קושיין דא״נ דס״ל לר׳ יונתן סברא זו דאי אתה רשאי למושכה ולהחמיר מ״מ פריך שפיר ואימא שריפה וליכא חנק בעולם דד׳ מיתות גמירי לה לא אסיק אלא לרבי יאשיה ועי״ל דהכי פריך ואימא שריפה וקושטא הוא דשריפה קלה מחנק ומשני מדאמר רחמנא בת כהן כו׳ וק״ל:
ומקשים: ואימא [ואמור] שתהא זו מיתת שריפה שאף היא אינה עושה רושם מבחוץ! ומשיבים: מדאמר רחמנא [כיון שאמרה התורה] ופירשה כי בת כהן נידונה בשריפה, מכלל הדברים אנו לומדים דהא [שזו], כל אחרת שזנתה, לאו [לא] בת שריפה היא אלא נידונה במיתה אחרת שאינה עושה רושם, והיא חנק.
The Gemara asks: But why not say that perhaps it is referring to execution by burning, which also leaves no external mark? The Gemara answers: From the fact that the Merciful One states explicitly that a priest’s daughter who committed adultery is executed by burning one can learn by inference that this other woman who committed adultery is not liable to be executed by burning, but rather by a different type of execution that does not leave a mark, i.e., strangulation.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סנהדרין נב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סנהדרין נב:, עין משפט נר מצוה סנהדרין נב:, ר׳ חננאל סנהדרין נב: – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף סנהדרין נב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סנהדרין נב:, רש"י סנהדרין נב:, תוספות סנהדרין נב:, רמ"ה סנהדרין נב:, בית הבחירה למאירי סנהדרין נב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין נב:, מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין נב:, מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין נב:, גליון הש"ס לרע"א סנהדרין נב:, רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין נב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין נב:, אסופת מאמרים סנהדרין נב:

Sanhedrin 52b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sanhedrin 52b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 52b, R. Chananel Sanhedrin 52b, Rif by Bavli Sanhedrin 52b, Collected from HeArukh Sanhedrin 52b, Rashi Sanhedrin 52b, Tosafot Sanhedrin 52b, Ramah Sanhedrin 52b, Meiri Sanhedrin 52b, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 52b, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 52b, Maharsha Chidushei Aggadot Sanhedrin 52b, Gilyon HaShas Sanhedrin 52b, Reshimot Shiurim Sanhedrin 52b, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 52b, Collected Articles Sanhedrin 52b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144