×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָא בְּרַבְרְבֵי וְהָא בְּזוּטְרֵי אָמַר רַב אַסִּי אשׁוֹנִין כְּלֵי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה וְלֹא אָמְרוּ מוֹצִיא מַשְׁקֶה אֶלָּא לְעִנְיַן גִּיסְטְרָא בִּלְבַד מַאי טַעְמָא אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הָבֵא גִּיסְטְרָא לְגִיסְטְרָא.
This statement, that a hole must be large enough to enable a pomegranate to go out in order to purify the vessel, is referring to large vessels. And this statement, that teaches that a vessel is purified only when the majority of the vessel is broken, is referring to small vessels. Rav Asi said that they teach this halakha: With regard to an earthenware vessel, the measure of the hole that renders it unable to become ritually impure is large enough to enable liquid to enter it. And they only said: The measure of a small hole from which liquid seeps, with regard to the impurity of a shard [gistera]. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers that Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard is also perforated and leaks, it is no longer of any use. Because one does not say: Bring another shard to seal the leak of a shard, but throws it out immediately.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר רבה ומודה ר׳ שמעון במרא לחפור בו וס״ת לקרות בו דאי מפיק להו חייב ודייקינן בה מאי אצטריך רבה לא שמעינן הא מלתא וכבר פשיטא דאי אמרת מרא לחפור בה וס״ת לקרות בו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא היכי משכחת לה לר׳ שמעון מלאכה שהיא צריכה לגופה ומהדרינן מהו דתימא לית ליה לרבי שמעון משצ״ל עד דאיכא לגופה כגון מר לעשות לו טס וס״ת להגיהו קא משמע לן רבא דלא צריך (האי כולה) [כה״ג] אלא אפילו מר לחפור בו וס״ת לקרות בו מודה בו ר״ש [דחייב] והוצאת המת דקא פטר בה ר׳ שמעון דוקא מקרבן חטאת אבל מכל מקום [לכתחלה] (הכי) אסור דקיימא לן כל פטורי שבת פטור אבל אסור לבר מן הנך תלת ולא שרי לכתחלה אלא היכא דכבודו לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים או לעילויה מרשות הרבים לרשות היחיד (אסור) [מותר] כדקא מפרשינן מעשה דההוא שכבא דשכיב בדרא חדא וקאמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב יוחני אחוה דמר בריה דרבנא האלקים דעיילת ביה את ודרית ליה וקא מפרש לא תימא דכר׳ שמעון קא אמינא ולאו כר׳ יהודה אלא אפילו לר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הכא לכרמלי׳ קאמינ׳ דלית ביה חיובא אף על גב דאיכא בשאר מילי איסורא [דרבנן] מרשות היחיד או מרשות הרבים לכרמלית הכא שאני במקום כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה והאי ל״ת לאו דלא תסור כדמפורש במנחות סוף פ׳ הקומץ.
פלוגתא דר״ש ור׳ יהודה בהדיא לא אשכחן היכא פליגו אלא מדוקייהו (במתכוין) [שמעינן הכא] דאמרינן (לקמן בהאורג) הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטור שניית מתו חמתו אחמתו קשיא. חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותוב הא דתנן (לקמן קכא) ועל עקרב שלא תשוך כו׳ ואמרי׳ איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב יהודה א״ר [רבי] שמעון היא דאמר מלאכ׳ שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכן אמר שמואל כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחדא מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור מותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כי פליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי קשיא דשמואל [אדשמואל] דאמר שמואל הכא (א׳) דפטורו [מותר] ומוקי לטעמיה מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר״ש ס״ל והא קי״ל דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר׳ יהודה ס״ל. מיהו [איכא למימר] היכא דאית ביה היזק לרבים כגון גחלת של מתכת וכגון עקרב שלא תישוך כגון הני בלחוד פליגי שמואל על ר׳ יהודה אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה שמואל כרבי יהודה ס״ל.
תנן התם בפ״ז דנגעים התולש סימני טמאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה פי׳ שיער לבן שהפך בשאת והכוה את המחיה להעבירו עובר בלא תעשה עיקרה השמר בנגע הצרעת אלמא אל תעבירהו ביד וכדר׳ אבין א״ר אלעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו [אלא] בל״ת.
אתמר אם תלש נימא אחת שלש שיער לבן שהפך בבהרת משני נימין דברי הכל חייב אחת משלש רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו שקירב דאותו לעבור רב ששת אמר פטור השתא מיהא הא איתיה לטמאה ולא עבירה לאיסורה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן המוציא כזית מן המת חייב ודייקינן מינה אם הוציא כזית חייב הא חצי כזית פטור והתניא המוציא חצי כזית חייב ומשני אמר רב ששת הא דתני חצי כזית חייב דאפיק חצי זית מן כזית שכבר מיעט הטומאה ולפיכך חייב והא דתני פטור דאפיק חצי זית מן כזית ומחצה דלא אהני השתא מידי ואף על פי שקרב מיעוט הטומאה ורב נחמן משני הא דתני חצי זית פטור דאפקוה ממת גדול דהאי שיעורא לא מקרב מיעוטי טומאה אבל חצי זית מכזית ומחצה שמקרב הסרת הטומאה חייב וקיימא לן כרב ששת (וטפי עדיף).
הנוטל צפורניו זו בזו או בשיניו או בידו שלא בכלי וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו שנוטלו בשיניו או בידו שלא בכלי בין לעצמו בין לחבירו אסור משום שבות אבל אם נטלו בכלי כגון אזמל או בגוסטר חייב. וצפורן שפרש רובו וציצין שפירשו רובן כלפי למעלה ומצערות אותו מותר לנוטלן ביד אבל בכלי אסור ואם לא פירש חייב עליהן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב וכמה מלא פי הזוג שתים וכן לקרחה שתים (באכהנוס) אבל המלקט שער לבן מתוך שחור אפילו שערה אחת אסור משום לא יהיה כלי גבר על אשה וכן הגודלת וכן הפוקסת ר׳ אלעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות ואוקימנא כוחלת משום כותבת גודלת ופוקסת משום בונה.
רי״ף מסכת שבת פרק יא - הזורק
{משנה שבת יא:א-ה} הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים [באמצע]⁠1 ר׳ עקיבה מחייב וחכמים פוטרין2 [כיצד שתי כצוצריות3 זו כנגד זו ברשות4 הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיאטי5 אחת המושיט חייב והזורק פטור6 שכן היתה עבודת הלוים שתי עגלות זו אחר זו
ברשות הרבים מושיטין את הקרשים מזו לזו ברשות הרבים אבל לא זורקין חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מיכן פטור. הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר7 והזורק8 בארץ ארבע אמות חייב זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב. והזורק9 בים ארבע אמות פטור אם היה רקק מים ורשות10 הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו11 ארבע אמות חייב וכמה12 הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק בתוכו ארבע אמות חייב13 הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים14 ומן הים לספינה ומן הספינה15 לים ומן הספינה לחברתה פטור ספינות קשורות זו בזו16 מטלטלין מזו לזו אם אינן קשורות אף על פי שהן מוקפות אין מטלטלין מזו לזו]:
1. באמצע: כך ב-גפא, דפוסים, רא״ש, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א: ״האמצע״.
2. עד כאן העתקת המשנה בכ״י א. הושלם ע״פ ריבב״ן, גסז, כ״י נ, דפוסים, גפא (המגיע רק עד ״מים פחות״).
3. כצוצריות: כך בכ״י נ, גפא, רמב״ם פיהמ״ש. ריבב״ן, דפוסים, ר״ח: ״גזוזטראות״.
4. ברשות: דפוס קושטא: לרשות.
5. בדיאטי: דומה לו בריבב״ן, רמב״ם פיהמ״ש: ״בדייָטי״. גפא, דפוסים, ר״ח, רא״ש: בדיוטא.
6. המושיט חייב והזורק פטור: ריבב״ן, דפוסים: הזורק פטור והמושיט חייב.
7. למטה...בארץ, למעלה...באויר: ריבב״ן, דפוסים, הסדר הפוך: ״למעלה...באויר, למטה...בארץ״, וכן ר״ח, ורמב״ם פיהמ״ש.
8. והזורק: ריבב״ן, רמב״ם פיהמ״ש: ״הזורק״ (מנותק מהסעיף הקודם).
9. והזורק: ריבב״ן, רמב״ם פיהמ״ש: ״הזורק״ (מנותק מהסעיף הקודם).
10. ורשות: דפוסים: שרשות.
11. בתוכו: ריבב״ן, דפוסים: לתוכו.
12. וכמה: רמב״ם פיהמ״ש: ״כמה״.
13. רקק...חייב: חסר בדפוס קושטא.
14. הזורק מן הים ליבשה ומן היבשה לים: כ״י נ: ״הזורק מן היבשה לים או מן הים ליבשה וכו׳⁠ ⁠״.
15. הספינה: דפוס קושטא: ספינה.
16. בזו: כך ב-ריבב״ן, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש, וכן כ״י א בגמ׳ כאן. כ״י נ, דפוסים: ״לזו״.
ערך גסטר
גסטרא(שבת צו. נדה מט.) ולא אמרו מוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד מאי טעמא אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא פי״ חצי כד שזורעין שם העשבים וקורין בנ יון גסטרא ובלעז גרשת״א ובלשון ישמעאל קצריה ובלשון משנה גצרא ובלשון קדש עציץ ואם ניקב החצב במוציא משקה אומר הבא גסטרא והנח תחתיו כדי שיקבל מה שיזוב ממנה אבל אם הגסטרא גופה מוציאה משקה אין אומר הבא גסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה דתנן (בכלים פרק רביעי) וכן גסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקי׳ אף על פי שמקבל אוכלין טהורה שאין שירים לשירים פי׳ כי עקר גיסטרא כלי שנחלק לשנים הוא והיינו שירי כלי (א״ב פי׳ בלשון יוני מין כלי אשר לו בטן גדול וגם תחתית הכלים נקרא כן) (שבת קח) אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין שבתוך גסטרא. (עבודה זרה יג) ונשוייה גסטרא אמר קרא ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לה׳ אלהיכם פי׳ חותכה לשנים חציה נופלת בכאן וחציה נופלת בכאן כלומר כאלו עושה אותה נבלה אמר קרא ונתצתם את מזבחותם וניתוץ כן הוא שמשליך את האבנים אילך ואילך ואמר קרא לא תעשון כן לה׳ אלהיכם כל ענין נתוץ. (חולין כא.,לב.) אמר חזקיה עשאה גסטרא נבלה. (חולין נב) נשתברו רוב צלעותיה גסטרא קא אמריתו הא נמי גסטרא קא אמר פירוש כיון שניטלה מן הבהמה צלע מכאן וצלע מכאן זה כנגד זה הרי זה גסטרא. (חולין קכד) התם דגורר את הטפילה דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גסטרא. (סנהדרין נב) ואימא דעביד ליה גסטרא פי׳ שחתכו באמצע גופו ואינו מתיז ראשו אלא חולקו לשנים:
ערך כנס
כנסב(מגילה ב.) מקדימין ליום הכניסה פי׳ יום שני ויום חמישי נקראו יום הכניסה מפני שנכנסין בצי הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בספר תורה (כלים פ״י) היו בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות (שבת צו.) ניקב בכונס משקה טהור מלקדש מי חטאת. פי׳ נותן מים בספל ומשקע הכלי בתוכן ממקום הנקב אם יכנס המים בתוכו זהו נקב בכונס משקה (בבא מציעא קה) כל שאין כונס שלו רואה פני חמה פי׳ כונס שלו אמרינן כדי שתעמוד בו הרחת והוא כגון נעיצת חנית בארץ כך זה כשנועץ הרחת בכרי של תבואה אם הוא גדוש ועולה עומדת הרחת ואם הוא מעט נופלת לפיכך באנו לדקדק איזה צד של רחת נועץ בכרי הצד שהוא יד של רחת והוא דק או הצד הרחב שיש בה כמין מסגרת קטנה משני צדדיה שזורה בה תבואה וקיבול הרחת של גרנות נקרא בית כינוס כדתנן (כלים פרק י״ח) זה הכלל העשוי לקבלה טמאה לכינוס טהור. (בבא מציעא פג) אמר ריש לקיש פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית פי׳ פועל של תורה משיזרח השמש עד הערב כדכתיב תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב וזה הפועל שמשכים בבקר ועושה מלאכת בעל הבית קודם זריחת השמש חסד עושה עמו ומוסיף משלו לבעל הבית וזה שמניח בעל הבית הפועל מבעוד יום קודם הערב חסד עושה עמו ומניח משלו וכן מפורש בב״ר (בראשית רבה ע״ג) ויבא יעקב מן השדה בערב (ברכות סג) מפורש אית דמכנסין פזר וכו׳:
א. [איין בייכיגיס געפעס ברוך שטיק.]
ב. [פערזאממלען.]
ברברבי – ברובו.
זוטרי – כמוציא רמון בטל ליה מכלי.
שונין – התנאים שונין ברייתא.
כלי חרס – דשיעור הראשון האמור בו לבטלו במקצת משום כלי.
ככונס משקה – הוא דמבטל ליה מיהא מתורת מי חטאת ולא אמרו נקב מוציא משקה חשוב נקב לכלים אלא לגיסטרא דהתם ודאי אי נקבה הכי כמוציא משקה משדא שדי ליה.
שאין אומרים הבא גיסטרא – אחרת לגיסטרא זו להניח תחתיה לקבל הטיפין אבל כלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שדו ליה ומניחין גיסטרא תחתיו.
הא ברברבי והא בזוטרי – פי׳ בקונטרס רברבי ברובו זוטרי כמוציא רמון וקשה לר״י דאין זו שיעור ומה קרי רברבי ומה קרי זוטרי לידע איזה הוא כמוציא רמון ונראה לר״י דברברבי כמוציא רמון ובזוטרי שמוציא רמון הוא יותר מרוב סגי ברוב והא דקאמר עד שתיפחת רובו לא קאי אשיעור דמוציא רמון אלא אשיעור דמוציא זית.
מתני׳ כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו וכו׳
רשצז״ל: רבנן קאמרי לה.⁠א
גזוזטראות, (/הן הן) [זיזין]⁠ב שמוציאין מן הכותל ומונחיןג עליהן נסרים להלך.
זו כנגד זו, בשני צידי רשות הרבים והן רשות היחיד שגבוהות י׳ ורח⁠(ו)⁠בותד ד׳.
פטור⁠(י),ה שלא מצינו זריקה (והוצאה) [והושטה]⁠ו במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורוחב רשות (היחיד) [הרבים]⁠ז מפסיק ביניהן. שלא היתה עבדת הלויםח להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצידה, אלא מעגלה לעגלה שלפניה. שד׳ עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן, והיו הולכות שתיםט זו בצד זו כדאמרי בגמרא.⁠י וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות, (ש)⁠היוכ מעמידין את העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהן [דרך הליכתן לאורך רה״ר, שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם].⁠ל ופורקי⁠(ן)⁠מ המשכן (ומושיב*ין) [היו מושיטין]⁠נ הקרשים לאותןס שתי העגלות הסמוכות למשכן, והן מושיטין אותן לאותן (של פניהם) [שלפניהם].⁠ע אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט, שהרי שתי⁠[ה]⁠םפ סמוכות לפ⁠[ו]⁠רקיצ המשכן.
היוק שתיהןר בדיוטא אחת, כלומ׳ בעליה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהם.
הזורק פטור, הואיל ולמעלה [מעשרה]⁠ש הוא, שלא מצינו זריקה מרשות היחיד לרשו׳ היחי׳ דרך רשו׳ הרבי׳ במשכן לא באורך רשות הרביםת ולא ברוחב.
והמושיט חייב, לפי שמצינו הושטה כיוצא בזה למעלה מי׳ במשכן מרשות היחיד לרשות היחיד וקצת דרךא רשות הרבים מפסקת ביניהם.
שכך היתה עבדת (הלו*ם) [הלוים],ב (במס׳) [ומפרש]⁠ג ואזיל כיצד [מצינו כזו בעבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן]⁠ד מושיטין לאלו לאלו (של פניהם) [שלפניהם]⁠ה אבל לא זורקין, שאין אותן הקרשים (שרקות) [נזרקות]⁠ו מפני כבודן.⁠ז
רחז״ל:ח וכן שתי גזוזטראות שמכונות להיות דיוטא אחת ומושיטין נסרים מזו לזו המושיט חייב והזורק פטור שכך היתה עב⁠[ו]⁠דתט הלוים.
א. כ״ה בד״ס רש״י. ובד׳, להו.
ב. ד׳.
ג. כ״ה בנ״י. ובד׳, ומניחין.
ד. ד׳.
ה. ד׳.
ו. ד׳.
ז. כד׳.
ח. בד׳ מוסיף, כך.
ט. בד׳ מוסיף, כאחד.
י. צח..
כ. ד׳.
ל. ד׳.
מ. ד׳.
נ. ד׳.
ס. בד׳ מוסיף, שעל.
ע. ד׳.
פ. כד׳.
צ. ד׳.
ק. ז׳ המילים הובאו בכ״י ב׳ בערך דייט.
ר. בכ״י ב׳, שתיהם.
ש. נ״י.
ת. כ״ה בנ״י. ובד׳ ב׳ המילים אינם.
א. בד׳, אורך.
ב. ד׳.
ג. ד׳.
ד. ד׳.
ה. ד׳.
ו. ד׳.
ז. כ״ה בנ״י. ובד׳, כובדן.
ח. קטע זו נדפס בצט. ושם איכא נ״א.
ט. ד׳.
פרק הזורק
לא קשיא קא ברברבי הא בזוטרי – פירש״י ז״ל רוב ברברבי ומוציא רמון בזוטרי שהוא יותר מרובו. ולא מחוור, מדתנןא חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה, והאיך השמרים סותמין רובה של חבית, ואע״פ שרש״י ז״ל פירשה בפ׳ הגוזלב בנקובה בכונס משקה ומונחת ע״פ ארובה, אין פירושו נכון, חדא דלגבי צמיד פתיל תנן לה במס׳ כלים בפרק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל,⁠ג וקתני עלה בתוספתאד רי״א אין צמיד פתיל מבפנים כיצד חבית שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכ״א מצלת וכו׳. אלא ה״פה בזוטרי רוב שהוא פחות ממוציא רמון, ברברבי מוציא רמון ולחומרא, אע״ג דקתני סיפא פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה, יש זמורות גדולות שסותמין נקב כרמון. ואי קשיא והא לענין צמיד פתיל סתימה גמורה בעי׳, דתנן התם במס׳ כליםו אין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא צמיד ואינו פתיל, אלמא סתום לגמרי בעי׳ וכדמוכח התם במתני׳, והכא אמאי בעי׳ במוציא רמון. ולאו מילתא היא, דודאי דרך פיו שיעורו בכל שהוא, אבל דרך נקב שנפחת מן הצדדין [עד שנפחת או רובו או במוציא רמון, וכשניקב בשיעור בין דרך פיו בין מן הצדדין] בעי׳ סתימה גמורה לגמרי שיהא צמיד ופתיל, ואם לאו אין אותה סתימה כלום.⁠ז וא״ת והא בעי רבא במס׳ ב״קח אגף חציה והניח חציה מהו, אלמא לא בעי׳ סתימה גמורה לגמרי, התם נמי היינו בעיא דרבא, מי אמרי׳ כיון שאגף אותה בטיט נעשית כדופן החבית וכאלו לא נקב אלא חציה. וה״ט דלא מיבעי׳ ליה התם סתמו שמרים חציה מהו, דפשיטא ליה כיון דסתימת שמרים משום צמיד פתיל הוא דמציל, בעי סתימה לגמרי. ואי קשיא א״כ מאי ענין בעיא דרבא לההיא מתני׳, ה״ק גבי סתימת שמרים ודאי בעי׳ סתימה לגמרי, אבל באגף מהו, ואי לאו מתני׳ ה״א כיון שנקבה שיעור פתח שוב אין לה הצלה לעולם אלא בהסקה בכבשן, אבל מכיון דקיי״ל דאית לה הצלה בצמיד פתיל במידי דקאי יש לה מיעוט לשיעור הפתח, זה כתבתי לפי מה שמצאתי בדברי רש״י ובתוס׳. ותמהני האיך נחלקו אבות העולם וטעו בזה, שהרי משניות שלמות הן בפ״טט דכלים דתנן נקבו העשוי לאוכלין שיעורן כזתים העשוי למשקין שיעורו כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה.⁠י מ״מ דברי בעלי תוס׳ עומדין שיפרשו שיעור זתים בעומד לאוכלין סתם, והוסיפו בגמרא במיוחד לרמונים מוציא רמון ובזוטרי רובו והוא שמיוחד לרמונים. וזה מקום הדוחק שלהן שאין כלי קטן מיוחד לרמון א׳ שאפי׳ שנים אינו מחזיק שהרי רובו פחות ממוציא רמון, ומ״מ חבית שנקבה בכונס משקה קאמר דהא עשויה היא למשקין. אבל ר״ת ז״לכ היה מפרש לענין צמיד פתיל לעולם מציל עד שיפחת רובו, אבל מכיון שנפחת רובו אינו מציל אע״פ שסתם אותו הנקב כולו בצמיד פתיל, דה״ל כאוכלין שגבלן בטיטל וכן הוא עיקר הפי׳. והא דאמרי׳ התם אגף חציה והניח חציה ה״ק אגף חציה והניח חציה סתום מן השמרים מהו שיצטרפו הסתימות הללו, וכ״כ ה״ר משה ז״ל הספרדי בחבורו,⁠מ ויפה נתבארו שם הדברים הללו.
א. כלים פ״י מ״ו, ועי׳ תוס׳ ורשב״א ועיקר הקושיא דהרי חבית כלי גדול ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים לסתום רובו, ופחות מרובו לרש״י א״צ סתימה.
ב. ב״ק קה, א.
ג. כלים שם, ואי מיירי לענין ארובה שחבית מצלת שלא תהא טומאה עולה לעלייה היה לשנותה במסכת אהלות, ועי׳ תוי״ט רפ״ה דאהלות דמיישב פי׳ רש״י וציינו הגרע״א.
ד. תוספתא כלים ב״ק פ״ז ה״ו.
ה. כ״כ בתוד״ה הא, ועי׳ השגות הראב״ד טו״מ פכ״ב ה״ג.
ו. כלים פ״י משנה ב ועי׳ תוס׳.
ז. הנה ביאור שיטת רש״י דכלי שהוא מוקף צמיד פתיל אפילו יש לו נקב בצידו ואין צריך סתימה שאין טומאה נכנסת דרך נקביו, אבל בנפחת רובו או במוציא רימון חשיב כפתח ונכנסת טומאה אפילו מצידו [וכן אם עשאו לפתח אפילו בכ״ש ואפילו מן הצד, וכמו שכ׳ בתוס׳]. מיהו שיטת רש״י דמועיל לנפחת רובו או כמוציא רימון שיעשה להם צמיד פתיל וזהו ששנינו שמצילין בין מפיהם בין מצדיהן [עי׳ תוס׳] וכן הא דמקיפין בבעץ מיירי בנפחת רובו ומועיל סתימה מיהו בבעץ אין מועיל מפני שהוא צמיד ואינו פתיל.
ח. ב״ק קה, א, ועי׳ תוס׳.
ט. מ״ח.
י. כלומר, דרבנו תמה על קושית התוס׳ על רש״י מחבית שנקבה וכו׳ דאינה קושיא דחבית כלי העשוי למשקין הוא וכל העשוי למשקין שיעורו בכונס משקה בצמיד פתיל.
כ. בתוס׳ לפנינו וב״ק שם שו״ת ר״ת סט, ג (עמ׳ 162), ועי׳ ריטב״א, ועי׳ מהרש״א וחז״א כלים סי׳ ג אות כ, ועי׳ חי׳ הגר״ח החדש (ח״ג עמ׳ קסד) שיש לר״ת ב׳ דינים בצמיד פתיל חדא דבעי כלי להציל כדחזינן לגבי אוכלין שגיבלן בטיט ובשיעור ברובו או במוציא רימון מתבטל בכלי שלא יועיל סתימה ואינם מצילין דאין שם כלי עליהם, ודין ב׳ שיהא סתום כדי שלא יהא מקום להכנס הטומאה דרך הפתח, ושיעור הפתח שמביא את הטומאה תלוי בשיעור תשמישו.
ל. זבחי׳ ג, ב.
מ. הלכות טו״מ פכ״ב ה״ג, והל׳ כלים פי״ט ה״ב.
לא קשיא הא ברברבי הא בזוטרי. פירש רש״י ז״ל: ברברבי ברובו, בזוטרי כמוציא רמון. וכן משמע לכאורה מדאמר רבא נקב כמוציא רמון טהור מכלום, ואם הוקף בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, דאלמא רובו יותר ממוציא רמון. והקשו עליו בתוס׳ מדתנן במסכת כלים (כלים ב״ק פ״ז, ה״ו) חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילה, והרי חבית כלי גדול הוא ואם הולכים בו אחר רובו היאך אפשר לשמרים לסתום רובו, וההיא גבי צמיד פתיל תנינן לה במסכת כלים פרק אלו כלים מצילין בצמיד פתיל (פ״י, מ״א), ובתוספתא (פ״י, מ״א) קתני עלה ר׳ יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים, כיצד חבית שנקבה וסתמוה שמרים אינה מצלת וחכמים אומרים מצלת. על כן פירשו בתוס׳ ברברבי כמוציא רמון בזוטרי ברוב, וההיא בשנקבה כמוציא רמון, ואפשר לשמרים לסתום כמוציא רמון.
ולפי דבריהם נראה לפרש דהא דאמר רבא ובצמיד פתיל עד שיפחת רובו לאו אמוציא רמון דסליק מיניה קאי, אלא מלתא באנפי נפשה קאמר, כלומר: ויש מדה אחרת בכלי חרס שאינה לטהרת עצמו אלא לטהרת כלים שבתוכו, שאע״פ שניקב מציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו, ולעולם בזוטרי ובפחות ממוציא רמון, ומשום דשיעור רובו הוי דינא, ומוציא רמון חומרא להחמיר עליו אפילו במעוטו, לפום כן נקט רבא רובו משום דאיהו דינא. ומיהו לעיקר קושית התוס׳ שהקשו ממתניתין דחבית שנקבה, כתב הרמב״ן ז״ל דאינה קושיא, דחבית כלי העשוי למשקין הוא, וכל העשוי למשקין שיעורו בכונס משקה בצמיד פתיל, וכדתנן במסכת כלים (פ״ט, מ״ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים, העשוי למשקים שיעורו במשקין, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל בכונס משקה.
הזורק וכו׳ כבר ביארנו בתחלת המסכתא שאע״פ שהקדימו בהתחלת ביאור ההוצאה בפרק ראשון להיותה עיקר המלאכות והיותר ארוכת הדברים שבכלם שמ״מ לא התבארו עניניה על הסדר והפסיק בעניניה בקצת פרקים וחזר לביאור דבריה בפרק בהמה ואשה ובפרק כלל גדול והמוציא ופרק ר׳ עקיבא והמצניע ובא עכשו זה הפרק להשלים מה שבא ממנה בזאת המסכתא לבאר עניני הזריקה וההושטה שהם בכלל הוצאה ותולדות שלה רק שיבאו דברים מפוזרים ממנה בעניני טלטול בקצת הפרקים הבאים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בענין זריקה מרשות לרשות וזריקה ברשות הרבים וכן הושטה ברה״ר על איזה צד יתחייב כולו ועל איזה צד יפטר בשתיהם ועל איזה צד יתחייב באחת מהן ויפטר בחברתה והשני לבאר בענין קצת מקומות הנקראים רה״י כגון גובה תל או חריץ גבוה עשרה ורחב ארבעה אם מחיצות משלימות לשיעור זה השלישי לבאר בו דין זריקה במקום פטור ר״ל למעלה מעשרה ודין זורק למקום חיוב ונתגלגל למקום שאין בו חיוב או למקום שאין בו חיוב ונתגלגל למקום שיש בו חיוב על איזה חייב ועל איזה פטור הרביעי לבאר דיני זריקה בתוך הים או הנהר וזריקה מן הים ליבשה ומן היבשה לים ומן הים לספינה ומן הספינה לים ומספינה לחברתה ועל איזה צד מותר לטלטל מזו לזו ועל איזה צד אסור החמישי לבאר שאין חיוב חטאת אלא במי שתחלתו וסופו בשגגה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
גמ׳ אמר אביי ואי איתמר להא דר״ז כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ורמינהו ר״ש כו׳ ור״י פי׳ דהכי פריך כו׳. נ״ב והנראה בעיני דה״ק מדקתני ר״ש פוטר בזה ובזה ולא קתני רבי שמעון פוטר אף בנקוב אלמא דהכי קאמר פוטר בזה כמו בזה כלומר שאין שום צד לחלק בין נקוב לשאינו נקוב כי הכל אחד הוא ורמינהו כו׳ אלמא דמחלק בין נקוב לשאינו נקוב כגון לענין זרעים ומשני לעולם שוין הן לכל מילי ומכח סברא אין לחלק ביניהם לשום דבר אם לא בזרעים דגלי קרא ודו״ק:
רש״י בד״ה שאין אומרים כו׳ חסין עליו ומשום נקב כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה הא ברברבי כו׳ וקשה לר״י דאין זה שיעור מה קרוי רברבי כו׳ לידע איזה הוא כמוציא כו׳ כצ״ל:
בד״ה לענין כו׳ כי האי איך נכנסת כו׳ כצ״ל:
בא״ד וסתמו שמרים כל הנקב כו׳. נ״ב דאי לאו כל הנקב א״כ נכנסה הטומאה בנקב קטן אפי׳ בכונס משקה וק״ל:
בא״ד דבעי רבא סתם אגף חציה מהו כו׳ כצ״ל:
בד״ה הא ברברבי כו׳ ובזוטרי שמוציא רימון הוא יותר מרוב סגי ברוב כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו לקיים פירש״י דברברבי שהרוב יותר מרימון בעי רובא אבל בזוטרי שהרימון יותר מרוב בעי מוציא רימון דלא מסתבר למימר הכי כיון דברברבי יפסל ברוב למה לא יפסל גם הזוטרי ברוב וכ״ש הוא שהרי בנפחת רובו ברברבי נשאר יותר מנפחת רובו בזוטרי ואם הגדול יפסל ברוב כ״ש דהקטן יפסל ולא תבעי מוציא רימון ודו״ק:
הזורק פרק יא
במשנה הזורק מרה״י לרה״ר וכו׳ היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים. משמע מכולה סוגיא דלקמן ומפרש״י ותוס׳ דשמעתין ולעיל בפ״ק דף ד׳ דלענין זורק ומושיט למעלה מעשרה איירי וכבר כתבתי לעיל בפ״ק ובפרק המצניע דף צ״ד דלכאורה יש לתמוה כיון דלמעלה מי׳ פשיטא לן טובא דמקום פטור הוא א״כ מאי מהני האי טעמא דקאמר שכך היתה עבודת הלוים ומש״ה מחייב משום דהוי בעבודת המשכן דאטו מי לא אשכחן נמי במשכן ענין הוצאה וזריקה מרשות היחיד לרשות היחיד אחר או לכרמלית או למקום פטור וכה״ג במעביר אפ״ה פטור כיון דלא הוי מלאכה כלל בענין זה וא״כ ה״נ דכוותיה וכתבתי שם ליישב דשאני הכא במושיט כיון דלא אשכחן בעבודת הלוים בבני מררי שהיא מעבודת משא מלאכה אחרת כ״א מלאכת הושטת הקרשים מעגלה לבד אלמא דהושטה מיקרי מלאכה משום הכי תו ליכא לחלק בין למטה מי׳ או למעלה מי׳ דלא דמי למוציא ומעביר דאמרינן דלמעלה מי׳ מקום פטור הוא משום דעיקר תשמישי אדם ברה״ר בהוצאה והעברה אינו אלא למטה מי׳ כשמוציאו בידיו או בתוך חיקו מה שא״כ לענין הושטה הוי איפכא דעיקר הושטה היינו ממקום נמוך לגבוה או איפכא ומשום דהוי נמי במשכן מש״ה חייב כן נ״ל ועי׳ מ״ש תוס׳ בזה בפ״ק דף ד׳ בד״ה ור״ע סבר ובחידושינו שם ועיין עוד לקמן בדף הסמוך בהא דבעא רבה ודו״ק:
הא [זה] ששנינו ששיעור הכלי כדי להיטהר הרי זה במוציא רימון — הרי זה ברברבי כלים גדולים], והא [וזה] ששנינו שיעורם כדי שייפחתו ברובם — הרי זה בזוטרי כלים קטנים]. אמר רב אסי, שונין הלכה זו: כלי חרס שיעורו להיטהר מטומאה בנקב הכונס משקה. ולא אמרו שיעור מוציא משקה אלא לענין טהרת גיסטרא בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים: אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לפי ששימוש בגיסטרא הוא לשים אותה כעין צלחת מתחת לכלי חרס נקוב, הרי אם גיסטרא אחת ניקבה ומטפטפת אין עושים בה עוד שימוש, ואין אומרים ״הבא גיסטרא לגיסטרא״, אלא זורקים אותה מיד.
This statement, that a hole must be large enough to enable a pomegranate to go out in order to purify the vessel, is referring to large vessels. And this statement, that teaches that a vessel is purified only when the majority of the vessel is broken, is referring to small vessels. Rav Asi said that they teach this halakha: With regard to an earthenware vessel, the measure of the hole that renders it unable to become ritually impure is large enough to enable liquid to enter it. And they only said: The measure of a small hole from which liquid seeps, with regard to the impurity of a shard [gistera]. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers that Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: A shard is used as a plate beneath a perforated earthenware vessel. If the shard is also perforated and leaks, it is no longer of any use. Because one does not say: Bring another shard to seal the leak of a shard, but throws it out immediately.
מאמרים באתר אסיף
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אָמַר עוּלָּא פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא רַבִּי יוֹסֵי בר׳בְּרַבִּי אָבִין ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זַבְדָּא חַד אָמַר כְּמוֹצִיא רִמּוֹן וְחַד אָמַר כְּשׁוֹרֶשׁ קָטָן וְסִימָנָיךְ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר כְּלִי חֶרֶס שִׁיעוּרוֹ כְּמוֹצִיא זֵיתִים וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה מְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַהֲרֵי הֵן כִּכְלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲבָנִים וּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה לֹא מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְעִנְיַן צָמִיד פָּתִיל עַד שֶׁיִּפְחַת רוּבּוֹ.:

Ulla said: Two amora’im in the West, Eretz Yisrael, disagree about this topic: They are Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, and Rabbi Yosei bar Zavda. One said: The measure of a hole that purifies an earthenware vessel is large enough to enable a pomegranate to go out. And one said: The size of a small root. And your mnemonic to remember that neither holds that the measure is size of an olive is the expression: Both one who increases and one who decreases. They hold extreme positions in this dispute and eschew the intermediate position. Rav Ḥinnana bar Kahana said an intermediate position in the name of Rabbi Eliezer: An earthenware vessel becomes ritually pure with a hole large enough to enable olives to go out. And Mar Kashisha, son of Rabba, concluded this halakha in the name of Rabbi Eliezer: And vessels that have been perforated are like dung vessels, and so too, stone vessels and earth vessels that were not baked in a kiln, which neither become impure by Torah law nor by rabbinic law. And, as far as the matter of an earthenware vessel with a sealed cover in a room with a corpse, it maintains its impurity until the majority of it is broken.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פליגי בה – בהכשר זרעים.
וסימן – דלא תיטעי למימר חד אמר כמוציא זית.
אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו׳ – ברייתא היא (מנחות קי.) והיא לך לסימן שאחד מן האמוראים ריבה לשער בגדול שבשלשתן ואחד ממעט לשער בקטן שבשלשתן ולא בבינוני כונס משקה ומוציא משקה ליכא למיטעי בהן לענין זרעים.
שיעורו כמוציא זיתים – ליטהר מטומאה.
הרי הוא ככלי גללים – משניקב כמוציא זית ואפילו יחדום לרמונים והא דתנן כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים גבי כלי עץ תנינן לה במסכת כלים (פ׳יז מ״א).
פליגי בה תרי אמוראי – פי׳ בקונטרס דלענין הכשר זרעים פליגי ואומר ר״ת דבמסכת עוקצין (פ״ב משנה י) תנן דהכשר זרעים כשורש קטן אלא אמר ר״ת דלענין מוקף צמיד פתיל פליגי.
שיעורו כמוציא זיתים – וא״ת מתני׳ היא במס׳ כלים (פ״ג מ״א) העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים וי״ל דאיצטריך ליה לאשמעינן דלא מהני בה יחוד לרמונים ולאפוקי מדרבא ולהכי מסיים בהו לפרושה הרי הן ככלי אבנים שהם טהורין בכל ענין.
ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו – פירש רש״י דאין טומאה נכנסת דרך נקב דכל כלי פתוח כתיב דדרך פתחו נכנסת ולא דרך נקב ומקשינן דתנן בפ״י דמסכת כלים (משנה כלים י׳:ב׳) ואלו מצילין בצמיד פתיל כו׳ ומצילין בין מפיהם בין מצידיהם משמע דצריך שיהא מוקף צמיד פתיל כשניקב מצידו ועוד דתנן בתר הכי ובמה מקיפין בסיד ובחרסית כו׳ ובכל דבר שהוא מתמרח ואין מקיפין לא בבעץ ולא בעופרת מפני שהוא פתיל ואינו צמיד משמע דבנקב כל שהוא נכנסת טומאה ועוד דתנן התם ומייתי לה בהגוזל קמא (ב״ק קה.) חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחבירתה ואומר ר״י דאינם קושיות לפירוש הקונט׳ דודאי בפתח נכנסת טומאה אפילו דרך נקב קטן ובעינן עד שיסתם לגמרי כל הפתח ולהכי צריך מירוח וההיא דבין מפיהם בין מצדיהן לא מיירי שניקבו כשבר מן הצד אלא נעשה לצורך פתח וההיא דהגוזל דחבית שניקבה מיירי כשנפחתה רובה או כמוציא רמון דחשיב כפתח ובעי סתימה מעליא וריב״א הקשה מהא דתנן במסכת כלים (פ״ט משנה ח) נקב העשוי לאוכלין שיעורן כזיתים העשוי למשקין שיעורן כמשקין העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרא בצמיד פתיל ובכונס משקה פירוש כיון שעשוי למשקים ואוכלים ויש בו נקב כונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל על מה שבתוכו דגזרו אטו ההוא דמיוחד למשקין לחודייהו ולענין קבלת טומאה הוי כלי כיון שמיוחד לאוכלין ובנקב כי האי נכנסה טומאה ותירץ ר״י דהא דבעי הכא נפחת רובו או כמוציא רמון היינו דוקא בניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב ולמטה כשיעור המפורש בההיא דמייתי באלו טריפות (חולין נה.) אבל ניקב למטה במקום שאין נשאר למטה מן הנקב כשיעור כלי הוי שיעור לאוכלים בכזית ולמשקין בכונס משקה כי ההוא דמסכת כלים (פ״ט משנה ח׳) ור״ת מפרש בשמעתין הכי עד שיפחת רובו מועיל צמיד פתיל אם הנקבים נסתמים אבל בנפחת רובו או במוציא רמון שוב אין מועלת סתימה אלא הוי כאוכלין שגבלן בטיט שאין ניצולין כדאמרינן בריש זבחים (דף ג:) דכיון שנפחת רובו בטלו להו מתורת כלי וההיא דחבית שנקבה וסתמוה שמרים מיירי בשלא נפחתה כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב והא דבעי רבא [התם] (בב״ק שם) (סתם) אגף חציה מהו ה״פ אגף חציה וסתמוה שמרים חציה מאי מי הוי סתימה מעליא או לא ומייתי מפקקה בזמורה דלא חשיבא סתימה בלא מירוח בין זמורה לחבירתה הכא נמי לא חשיבא סתימה אגף חציה וסתמוה שמרים חציה ומשני התם לא קאי הכא קאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאמרי׳ פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר במוציא רמון – פרש״י ז״ל בהכשר זרעים פליגי. ובתוס׳א הקשו והתנן בפ״ב דעוקציןב גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיצא בו שורש קטן. והם פירשו לענין צמיד פתיל ובסתם כלי, ואני תמה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא ושיעורו כזתים או יותר1, ושורש קטן פחות מיכן הוא. אלא שי״ל לענין הכשר זרעים לר׳ שמעון קאמרינן, דאיהו מיקל בנקב ואפי׳ בהכשר בעי טפי.⁠ג
א. תוס׳ ד״ה פליגי.
ב. מ״י.
ג. ברשב״א תמה ארבנו היאך נחלקו סתם אמוראי אליבא דר״ש דלית הלכתא כוותיה, ולדברי כלם הקשה אם להכשר זרעים או לצמיד פתיל הוא למה הכניסו רבי זירא באמצע דלמעלה אחר דברי רבא עיי״ש.
1. הגהת הגרא״ז: כזיתים והכא אמרי׳ פחות או יותר כרמון יותר.
פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר כמוציא רמון וכו׳. פירש רש״י ז״ל: דבהכשר זרעים פליגי. והקשו עליו בתוס׳ דהא בהדיא תנן במסכת עוקצין (פ״ב, מ״י) גבי הכשר כמה הוא שיעורו של נקב כדי שיהא בו שורש קטן. והם פירשו לענין צמיד פתיל ובסתם כלי. והרמב״ן ז״ל הקשה דסתם כלי חרס לאוכלין הוא, ושיעורו בזיתים או יותר ושורש קטן פחות מכן הוא. ופירש הוא ז״ל דלהכשר זרעים הוא, כדברי רש״י ז״ל, ולר״ש קאמרי דאיהו מיקל בנקב ואפילו הכי בהכשר בעי טפי. [ולדבריו] אני תמיה היאך נחלקו סתם אמוראי אליבא דר״ש דלית הלכתא כותיה. ולדברי כולם אני תמיה אם להכשר זרעים או לצמיד פתיל הוא, למה הכניסו דברי רבי זירא באמצע, דלמעלה אחר דברי רבא ורב אסי היה לו לאמרה. וצריך עיון.
בד״ה ולענין צמיד כו׳ וההיא דהגוזל כו׳ מיירי כשנפחת רובו כו׳ ובעי סתימא מעלייתא כו׳ עכ״ל הך דבין מפיהם ובין מצידיהן כו׳ נמי הוי מצי לאוקמי בהכי אלא דניחא להו לאוקמי בפשיטות שהנקב קטן אלא שהוא לצורך פתח וק״ל:
בא״ד וריב״א הקשה כו׳ העשוי למשקין שיעורן כמשקין כו׳ ובנקב כי האי נכנסת הטומאה כו׳ עכ״ל ובלאו הך שיעורא דקאמר הכא עד שיפחת רובו לא תקשי ליה הך דשיעורן במשקין בכונס משקה אהך דבין מפיהן ובין מצידיהן דמשמע אפילו בנקב קטן פחות משיעור זית לאוכלין ופחות מכונס משקה למשקין נכנסת הטומאה דאיכא לאוקמא הך דבין מפיהן כו׳ בניקב כשיעור מוציא זית לאוכלין וכשיעור הכונס משקה למשקין דבעי בהו סתימה מעלייתא ובפחות משיעורן ודאי דלא בעי סתימה כלל וכן צ״ל לפירוש ר״ת שכתב דההיא דחבית שניקבה וסתמוה שמרים מיירי כשלא נפחתה כשיעור וסתמו שמרים כל הנקב עכ״ל הא דקאמר דלא נפחתה כשיעור היינו דלא נפחתה ברובא מיהו נפחתה כשיעור מוציא זית לאוכלין ושיעור כונס משקה למשקין ולכך בעי סתימת כל הנקב אבל בפחות אפילו מהאי שיעורא דמוציא זית ומכונס משקין לא בעי סתימה כלל ושלש מדות הן לר״ת בנפחת רובו לא יועיל סתימה ובנפחת כמוציא זית בעי סתימה ובניקב פחות מהן לא בעי סתימה כלל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה ולענין צמיד פתיל. ומקשי׳ דתנן פ״י דמס׳ כלים ע׳ תי״ט רפ״ה דאהלות:
ד״ה פליגי בה כו׳ דלענין הכשר זרעים פליגי. עי׳ זבחים צד ע״ב תד״ה ל״ש בסה״ד צה ע״א:
אמר עולא: פליגי [נחלקו] בה בהלכה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים במערב, בארץ ישראל], ר׳ יוסי בר׳ אבין ור׳ יוסי בר זבדא. חד [אחד מהם] אמר שטהרת כלי חרס בנקב ששיעורו כמוציא רמון, וחד [אחד מהם] אמר: כשורש קטן. וסימניך (וסימן יהא לך בדבר זה) שתזכור שלא נחלקו בנקב כמוציא זית, על פי האימרה אחד המרבה ואחד הממעיט, שהמחלוקת היא קיצונית בין חכם לחכם, ולא הזכירו דעה ממוצעת. ואכן, אמר רב חיננא בר כהנא משמיה [משמו] של ר׳ אליעזר דיעה ממוצעת: כלי חרס שיעורו כדי להיטהר הוא כמוציא זיתים. ומר קשישא בריה [בנו] של רבה מסיים בה הלכה זו משמיה [משמו] של ר׳ אליעזר: והרי הן, אותם כלים שניקבו, ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמהשאין הם מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. ולענין טהרה באוהל המת של כלי שיש עליו צמיד פתיל, אין כלי חרס בטל עד שיפחת רובו.
Ulla said: Two amora’im in the West, Eretz Yisrael, disagree about this topic: They are Rabbi Yosei, son of Rabbi Avin, and Rabbi Yosei bar Zavda. One said: The measure of a hole that purifies an earthenware vessel is large enough to enable a pomegranate to go out. And one said: The size of a small root. And your mnemonic to remember that neither holds that the measure is size of an olive is the expression: Both one who increases and one who decreases. They hold extreme positions in this dispute and eschew the intermediate position. Rav Ḥinnana bar Kahana said an intermediate position in the name of Rabbi Eliezer: An earthenware vessel becomes ritually pure with a hole large enough to enable olives to go out. And Mar Kashisha, son of Rabba, concluded this halakha in the name of Rabbi Eliezer: And vessels that have been perforated are like dung vessels, and so too, stone vessels and earth vessels that were not baked in a kiln, which neither become impure by Torah law nor by rabbinic law. And, as far as the matter of an earthenware vessel with a sealed cover in a room with a corpse, it maintains its impurity until the majority of it is broken.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק יא – הזורק
(3) מתני׳מַתְנִיתִין: הַזּוֹרֵק במֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד חַיָּיב מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

Chapter 11
MISHNA: One who throws an object on Shabbat from the private domain to the public domain or from the public domain to the private domain is liable. However, one who throws an object from the private domain to the other private domain, and the object passes through the public domain between the two, Rabbi Akiva deems him liable for carrying into the public domain, and the Rabbis deem him exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הזורק רבי עקיבא מחייב – טעמא מפרש בגמרא.
מתני׳ הזורקכיצד שתי גזוזטראות כו׳ – תימה לרבה דמוקי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן (לעיל דף ד.) בקלוטה ופליגי למטה מעשרה לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפילו ר׳ עקיבא נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה תנא כיצד וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ א. הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. שהיא נקראת הוצאה.
או מרשות הרבים לרשות היחיד. דהיינו הכנסה חייב. ושני אלו מיקרו תולדות, דהא לא אשכחן זורק במוציא מרשות לרשות במלאכת המשכן, אלא במוציא בידו ממש.
מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ור׳ עקיבא מחייב. משום דסבירא ליה דחשבינן ליה כאלו נחה ברשות הרבים, דקלוטה באויר רשות הרבים, דהיינו למטה מי׳, כמי שהונחה ברשות הרבים דמיא, וחייב משום הוצאה. אבל לא מיחייב ר׳ עקיבא שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה, דלא אשכחן תנא דמחייב תולדה במקום אב, אלא ר׳ אליעזר ור׳ בברייתא.
וחכמים פוטרין. לגמרי דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, דהא לא נחה ברשות הרבים כלל, וכוונתו להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד היתה, ופטור.
פרק אחד עשר בעזר הצור:
המשנה הראשונה הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע ר׳ עקיבא מחייב וחכמים פוטרין אמר הר״ם פי׳ דע כי רה״ר מגיע עד עשרה טפחי׳ ולמעלה מעשרה טפחי׳ ברה״ר הוא מקום פטור והמחלקת ביניהם הוא כי הזורק דבר מרה״י לרה״י ועבר על רה״ר ר׳ עקיבא אומר כי אם עבר אותו החפץ שזרק על אויר רה״ר בתוך עשרה שהוא כאלו נח ורבנן אינם אומרים כן אבל אם זרק למעלה מעשרה אפי׳ ר׳ עקיבא פוטר והלכה כחכמים:
אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר הזורק מרה״י לרה״ר או מרה״ר לרה״י חייב שהזריקה תולדת ההוצאה היא וא״כ כשזורק מרה״י לרה״ר הרי זו הוצאה ומרה״ר לרה״י הרי זו הכנסה ומ״מ הזריקה לא נקראת אב שלא מצינו זריקה במלאכת המשכן אלא הוצאה או הושטה ומ״מ אין ההושטה נמנית באב שהושטה מין הוצאה היא כמו שיתבאר והרי שובט ומדקדק כיוצא בה שהיו במשכן ואעפ״כ הם תולדות למיסך ואורג אחר שהם ממינה לגמרי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק יא

(4) א משנה הזורק חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחידחייב. ואילו הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר החפץ את רשות הרבים שבאמצער׳ עקיבא מחייב משום הוצאה לרשות הרבים, וחכמים פוטרין.

Chapter 11

(4) MISHNA: One who throws an object on Shabbat from the private domain to the public domain or from the public domain to the private domain is liable. However, one who throws an object from the private domain to the other private domain, and the object passes through the public domain between the two, Rabbi Akiva deems him liable for carrying into the public domain, and the Rabbis deem him exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) כֵּיצַד גשְׁתֵּי גְזוּזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הַמּוֹשִׁיט וְהַזּוֹרֵק מִזּוֹ לָזוֹ פָּטוּר הָיוּ דשְׁתֵּיהֶן בִּדְיוֹטָא אַחַת הַמּוֹשִׁיט חַיָּיב וְהַזּוֹרֵק פָּטוּר שֶׁכָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם.

How so? If there are two balconies [gezuztra’ot] that are private domains opposite each other on either side of the public domain, one who passes or throws an object from the one on this side to the one on that side is exempt. However, if the balconies were on the same level on the same side of the public thoroughfare, and the public domain separated the two, one who passes from one to the other is liable, and one who throws is exempt, as that method, passing, was the service of the Levites who carried the beams of the Tabernacle.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גזוזטר
גזוזטרא(סוכה נא:) מתקני׳ שם תיקון גדול א״ר אלעזר כאותה ששנינו (מדות בפרק שני) וחלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא פי׳ חלקה כמו גבעה היו באין לידי קלות ראש שהיו נכנסין בין הנשים ועשו גזוזטרא סביב לחצר יוצאת מן הקיר וקירוי על גבה והיו הנשים עומדות מלמעל׳ על הגזוזטרא ואנשים מלמטה בחצר ותנא בראשונה כשהיו רואין שמחת בית השואבה היו אנשים מבפנים ונשים מבחוץ הרואות והיו באין לידי קלות ראש התקינו שלש גזוזטראות בעזרה כנגד שלש רוחות להיות נשים רואות מלמעלה (שבת צו.) כיצד שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים. (עירובין ע״ח) וכן שתי גזוזטראות מלמעלה זו כנגד זו. (בבא בתרא ס׳) אין מוציאין זיזין וגזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים. (ובפרק ח׳ באהלות) הזיזין והגזוזטראות. (ובזבין פ״ר יהושע) זב שהקיש על גזוזטראות פי׳ גזוזטרא כדכתיב והגזירה והבניה וקירותיה תרגום וגוזזטרא ובנייתא ועוד מפורש בערך זוז יש מקומות כתיב גזוזטראות ויש גזוזטריות ויש כסוסריות ויש גסיסטריות ויש גצוצריות ויש גצוצטריות ויש כצוצטראות (א״ב: פי׳ בלשון יוני בנין בולט מקיר הבתים חוצה עשוי לישב שם לראות):
ערך דייט
דייטב(שבת צו.) היו שתיהן בדייטא אחת המושיט חייב והזורק פטור (עירובין פח.) שתי דייטות זו כנגד זו. (בבא בתרא סג) המוכר בית לחברו ואמר לו על מנת שדייטי העליונה שלי דייטי העליונה שלו. (בבא בתרא קמח) זה אומר בדייטי העליונה וא׳ אומר בדייטי התחתונה אמר רבי חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן פי׳ עלייה (ובחלומות דמגלת איכ׳) חזיתי בחלמי דייטונא דבייתי מתברא. ס״א שרית׳ דביתי (א״ב כן פי׳ מלה זו בלשון יוני ולפעמים עניינה מקום המשפט (בריש מדרש מגלת אסתר) שהוא נתון בדייטי):
א. [גאניק. גאליריא.]
ב. [הויז. שטוב שיעדעסריכטער אמט.]
כיצד שתי גזוזטראות כו׳ – רבנן קאמרי להו.
גזוזטראות – זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך.
זו כנגד זו – בשני צידי רה״ר והן רה״י שגבוהות י׳ ורחבות ד׳.
פטור – שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה״י לרשות היחיד ורחב רה״ר מפסיק ביניהן שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה (ושלאחריה) שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו כדאמרינן בגמ׳ וכשהיו פורקין את המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רה״ר שהיו רוצים להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והן מושיטין לאותן שלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן.
היו שתיהן בדיוטא אחת – כלומר בעלייה אחת באורך רה״ר על פני הבית ויש הפסק רה״ר ביניהם.
הזורק פטור – הואיל ולמעלה מי׳ ולא מצינו זריקה מרה״י לרה״י דרך רה״ר במשכן לא באורך ולא ברוחב.
והמושיט חייב – שמצינו הושטה כיוצא בה למעלה מי׳ במשכן מרה״י לרה״י וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהם.
שכך היתה עבודת הלוים – ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן והן מושיטין לאלו שלפניהם אבל לא זורקין שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד שתי גזוזטראות וכו׳. רבנן קא אמרי לה.
גזוזטראות. זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך, ועומדים זה כנגד זה בשני צדי רשות הרבים. אולו הגזוזטראות רשות היחיד שגבוהות עשרה ורחבן ארבעה.
המושיט מזו לזו או זורק פטור. לפי שלא מצינו זריקה וה⁠[ו]⁠שטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד ורוחב רשות הרבים מפסיק ביניהם, שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה [ש]⁠בצדה לרוחב רשות הרבים, שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכות שתים זו בצד זו. [ו]⁠כשפורקין את המשכן לטעון את העגלות, היו בני מררי מעמידין אותם כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוכות למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתן לאורך רשות הרבים, שהיו רוצים להלך בו אחר עמוד הענן ההולך לפניהם. ופורקין קרשי המשכן, ומושיטין הקרשים לאותן שעל העגלות שהם סמוכות למשכן, והם מושיטין לאותן שעומדין על העגלות שלפניהם. אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכים להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן.
ובזה הענין הין עונשין ונותנין כ״ד קרשים שהם חצי קרשי המשכן, כלומר הצד צפון כולו עד חצי המערב, ונותנין אותו לאותן שתי העגלות הסמוכות להן, ולא היו צריכין להושיט מזה לזה, והיו סודרין הקרשים מעגלה שבצפון לעגלה שבדרום ראש הקרש שהוא עשר אמות, על ר⁠[ו]⁠חב עגלה שבצפון שהוא שתי אמות ומחצה. וראש הקרש השני כמו כן על ר⁠[ו]⁠חב שבדרום, לא היה משלים לרוחב העגלות, אלא חצי אמה ישאר מרוחב כל העגלה, לפי שרוחב העגלה שתי אמות ומחצה, ובין רוחב העגלה לרוחב העגלה חמש אמות, ואמה לבן לוי, נמצא אויר שש, ואוכל מרוחב העגלה ב׳ אמות מכל עגלה, שני ראשי הקרש היו נשענין על רוחב עגלות, בעבור שלא יתקלקלו הקרשים מרוב כובדן. ובין רוחב עגלה לרוחב עגלה האויר חמש אמות בשביל אופני העגלות, לכל צד העגלה שתי אמות ומחצה. ואותן האופנים היו נמוכין הרבה, שלא יג⁠(י)⁠עו קרשי המשכן הנסדרים על העגלות, בהן. ואופני העגלה לכל צד שתי אמות ומחצה, וכן העגלה השינית. נמצא מחזיקין שתיהן חמש עשרה אמה והיה צריך שיהיה רחב עוד אמה אחת, שילך בה לוי אחר שיסדר הקרשים אם יזוזו ממקומם, לפי שלא יכול הלוי ליכנס בין שני האופנים, הם אופני העגלה החיצונים, אלא אם היה לו מקום לברוח בו להמלט מן האופן המתגלגל. נמצא שרוחב (ב)⁠רשות הרבים שש עשרה אמות, והיה מאותה אמה חציה מצד צפון וחציה מצד דרום להימלט מזה חמש עשרה אמות לגוף העגלות, וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לבני לוי השומרים הקרשים שלא יפולו. ואורך כל עגלה ועגלה חמש אמות, ורוחב עובי כל קרש אמה, מלבד הטבעות הקבורים להיכנס בהם הבריחים, לכל קרש וקרש שלש טבעות שלא יהיו נכפלים כלל כלל. נמצא שלא יהיו נכפלים (לכל) כלל. ונמצא שלא היו יכולים לסדר אלא ארבעה קרשים באורך העגלה, ומסדרין שני פני קרשים שאין בהן טבעות זה עם זה, ונושקין זה את זה, ומעמידין לראש העגלה טבעות הקרש האחד בולטים חוץ לעגלה, וטבעות הקרש השני בולטים לאמצע העגלה. וכן עושין לשני הקרשים האחרים. נמצא שרוחב אמה אויר נשאר על גבי זה, מלבד עמודי החצר ואדניהם ובריחיהם המונחים על הסדרים ויריעותיהם. ואיפשר שהכל מלבד הקרשים היו נושאין בני מררי, שנים נושאין אדן אחד בימינו על הכתף, כי חלולים היו ולא היו צריכין הכירא איזה אדן מזה הקרש, לפי שלא היה להפקיד בזה כמו זה, ורוחב אחד להם.
נחזור לענין פי׳ המפורש במשנתינו, שלא היו מושיטין הקרשים מעגלה לעגלה שבצדה, שהיו בין שניהם נושאות הקרש כאשר פרשנו, כי כמו שהיתה האחת סמוכה לפורקי המשכן, כן היתה השנית. וזה שהיו סודרין ומשימין ראש הקרש בזו, וראש השני בעגלה שבצדה, זו לא היתה נקרא הושטה, שהרי נשאר מן הקרש בידו. אבל זו שנקרא הושטה שלא נשאר בידו דבר מכל מה שהיה מחזיק. אבל מה שהיו מושיטין כל אותן עשרים וארבע קרשים לחבירהם שלפניהם העומדים על שתי עגלות הראשונות, זו היתה נקראת הושטה גמורה, שלא היה אג]⁠ו]⁠דה בידו. וזה ההושטה היתה מרוח אחת. ולהכי תנן היו שתיהן בדיוטה אחת, כלומר בעלייה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהן, הזורק מזה לזה פטור אליבא דרבנן, הואיל ולמעלה [מעשרה] הוא, ולא מצינו זריקה במשכן לא באורך ולא ברוחב מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.
והמושיט חייב. שמצינו הוצאה כיוצא בה למעלה מעשרה (במקצת) [במשכן] מרשות היחיד לרשות היחיד, וקצת אורך רשות הרבים מפסיק ביניהן.
שכן היתה עבודת הלוים. ומפרש ואזיל כיצד מצינו בזו עבודתן שבשתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, ופורקי המשכן שהיו מושיטין לאותן שסמוכין להם בעגלות, והם מושיטין אחר כך לאלו שלפניהם. אבל לא זורקין. שאין אותן הקרשים שעובין אמה ורחבן אמה וחצי אמה ואורכן עשר אמות ראויות ליזרק מפני כבדן.
מתני׳: שתי גזוזטראות ברשות הרבים זו כנגד זו המושיט והזורק מזו לזו פטור. כלומר: שלא היתה הושטה כזו במשכן.
שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים. קשיא לי והא הושטת קרשים על גבי עגלות, כשתי דיוטות ברשות הרבים זו כנגד זו היתה, שהרי העגלות לאורך רשות הרבים היו, ורחבן לרוחב הרשות וארכן של קרשים הנתונין על רוחב העגלות לרוחב הרשות היה, כדאמרינן בגמרא שמהן למדנו רוחב רשות הרבים שהוא שש עשרה אמה, ואם כן על כרחנו לרוחב רשות הרבים היו מושיטין הקרשים, וכיון שכן אדרבה מושיט מזו לזו כשהן זו כנגד זו ברשות הרבים ליחייב (כרשות הרבים) שכן היתה עבודת הלוים, ובששתיהן בדיוטא אחת כלומר: לאורך רשות הרבים ליפטר שלא היתה עבודת הלוים כן.
עד שראיתי לרבנו האי גאון ז״ל ענין יראה שאין ההקפדה כשהגזוזטראות לרוחב הרשות או לארכו, אלא בששתי הגזוזטראות עשויות לעשות דיוטא אחת כעגלות ששתיהן נעשות דיוטא אחת, או שתי דיוטות שלא כעגלות של מדבר, ומפני שאין דרך לקרות רה״ר כשמושיט מזו לזו בשני צדי רה״ר פטור, אבל כשהן לאורך הרשות שדרך לעשותן לדיוטא אחת חייב. וזה לשונו: שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה״ר, גזוזטרא רה״י היא, וכששתים זו כנגד זו ברה״ר ומופלגות זו מזו ואינן דומות לדיוטא אחת, אלא זו רשות לעצמה והיא רה״י וזו רשות לעצמה והיא רה״י ורה״ר ביניהם מזו לזו וכו׳, אבל אם הגזוזטראות שתיהן העומדות ברה״ר מוכנות להיות דיוטא אחת ורשות אחד, ובאיזה צד שמרכיבין נסר מזו לזו על גבי רשות הרבים כדי להיות שתיהן דיוטא אחת ורשות אחד, אם עשאן כן מבעוד יום הרי הן כרשות אחת ומותר לטלטל מזו לזו על גבי אותו הנסר שהוא מתוח מזו לזו על גבי רשות הרבים, כדתנן התם (עירובין עח:) לענין חריץ שבין שתי חצרות, עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחת, ותנן עלה נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, וכן שני גזוזטראות זו כנגד זו, מערבין אחת ואין מערבין שנים, פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד, והכי קאמר בב׳ גזוזטראות כחריץ, אם נתן על שני הגזוזטראות נסר שהוא רחב ארבעה, וגזוזטראות גבהן עשרה הרי הן כרשות אחד, ואם הנסרים מוצבין ביניהן מבעוד יום אלא שקדש היום ולא חוברו, אסור להושיט מזו לזו ובין זולתו, ואם הושיט חייב, כי כך היו העגלות שנמסרו במדבר ללוים. שתי עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו מותחין קרשים ומציבין קרש על שתי עגלות ראשו זה על זו וראשו זה על זו כנסר שפירשנו ענינו למעלה, וזהו היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט מזו לזו חייב, כי כן היה דרכן של לוים בחול שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו וזו היא מלאכתן, ולפיכך העושה כן בשבת חייב, אבל לא היו זורקין כדי שלא לנהוג בזיון בקרשים, ולפיכך הזורק מזו לזו פטור אבל אסור. והזהרו בפירוש זו כי בטורח גדול נגלה לנו. ע״כ.
זרק מרשות היחיד לרשות היחיד ורה״ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה״ר ר׳ עקיבא מחייב מפני שהוא סובר קלוטה כמי שהונחה דמיא וכשנקלט הכלי באויר רה״ר הרי הוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה״י ומניח ברה״ר וחייב אחר שנקלט באויר שבתוך עשרה שהוא אויר רה״ר וחכמים פוטרים אפי׳ בתוך אויר עשרה שקלוטה אינה כמי שהונחה ואפי׳ בתוך שלשה לארץ ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא מקום פטור והזורק בו פטור אפי׳ הונח שם אע״פ שהמוציא למעלה מעשרה או המושיט למעלה מעשרה חייב באלו חיובן מפני שמשא בני קהת כך היה בהוצאה כמו שהתבאר בפרק המצניע ובהושטה כמו שיתבאר בפרק זה ואין למדין זורק ממושיט והלכה כחכמים ואפי׳ נחה באויר זה על גבי זיז הואיל ולא נחה על מקום ארבעה ומ״מ כל שעבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונחה על גבי משהו אע״פ שנתגלגל לשעתו חייב וכבר הרחבנו בביאורה בפרק ראשון:
משנה כיצד כצצריות שתים זו כנגד זו ברה״ר המושיט הזורק מזו לזו פטור היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב והזורק פטור שכן היתה עבודת הלויים שתי עגלות זו אחר זו ברה״ר מושיטין הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין אמר הר״ם פי׳ כצצריות גזוזטראות והוא בנין מעצים יוצא מהכותל ולחוץ בעליות על רה״ר ועושין אותו כדי להרחיב העליה והיו אותן גזוזטראות רה״י גמורה כבר הקדמנו זכירת מצריה וכשהיתה אותה הגזוזטרא יוצאה לרה״ר מזה הצד וגזוזטרא אחרת מצד אחר יהיה רה״ר באמצע ורה״י מכאן ורה״י מכאן בדיוטא אחת שהיו שתיהן בשוה בעליה אחת האחת אחר חברתה ורה״ר ביניהן כזאת הצורה המושיט חייב כי כן היתה עבודת הלויים כאשר יתבאר והזורק פטור כמו שאמרו חכמים כי זורק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע פטור והדין היה גם כן במושיט לולי כי שהיא עבודה נשתמשו בה במשכן וכל המלאכות ממשכן גמרינן ודע כי אמרם המושיט חייב ואפי׳ למעלה מעשרה לפי שהלויים למעלה מעשרה היו מושיטין ואח״כ חזר לבאר איך היתה עבודת הלויים ואמר שתי עגלות זו אחר זו מושיטין את הקרשים מזו לזו כי העגלות היו נושאין עליהם הקרשים וכל אחת מאלו העגלות היו רה״י:
אמר המאירי שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברה״ר פירוש גזוזטראות זיזין היוצאים מן הכותלים ונסרים מונחים עליהם רחבים והם רה״י מפני שהם ברוחב ארבעה וגבוה (ג׳) [י׳] ואמר שאם היתה גזוזטרא בצד זה של רה״ר וגזוזטרא אחרת בצד שכנגדה ורה״ר באמצע הזורק והמושיט פטור ולענין זורק באה משנה זו לדעת חכמים שקלוטה אינה כמי שהונחה ואף לענין מושיט פטור שאע״פ שמצינו הושטה במקדש כמו שהתבאר לא היתה ע״ד זו שהושטת קרשים מעגלה לעגלה ורה״ר באמצע לא מעגלה לעגלה שבצדה היתה שיהא רחב רה״ר מפסיק בנתים אלא מעגלה לעגלה שלפניה ואורך רה״ר בנתים:
ויש שואלים ומה ענין שנדקדק באיזה דרך היתה ההושטה ומ״מ ההושטה היתה שם יראה שמאחר שמן הדין היה לנו לפטור אחר שהוא למעלה מעשרה ואין אנו מחייבין אלא מצד שהיו במשכן דיינו אם מחייבין אותו על הדרך שהיה במשכן וא״ת לפטרו מטעם שנים שעשאוה הואיל ודרך המלאכה בכך שאי איפשר להושטה בלא שנים חייבים וכך היא בירושלמי וי״מ שהמושיט תחלה ומכניסה לעגלה האחרת קודם שיבא חבירו ויניחנה על קרקע העגלה הוא הוא עקר הענין והוא חייב וזהו שאמר חייב ולא אמר חייבים ומעתה זורק ומושיט באלו פטור אפי׳ למטה מעשרה וכן הלכה:
היו שניהם בדיוטא אחת ר״ל בעלייה אחת באורך רה״ר והיה אורך רה״ר מפסיק בנתים הזורק פטור ר״ל אפי׳ היה למטה מעשרה שהקלוטה אינה כמי שהונחה לדעת חכמים שלדעת ר׳ עקיבא כל שהיה למטה מעשרה חייב והמושיט חייב אף למעלה מעשרה שכך היתה עבודת הלוים במקדש ששתי עגלות היו הולכות זו אחר זו ברה״ר ומושיטין את הקרשים מזו לזו שלפניה אבל לא זורקין שלא היו הקרשים כדאי לזרקן מפני כבדותן ואף הושטתן לא היתה לאותה שבצדה אלא לאותה שלפניה על הדרך שכתבנו וכמו שיתבאר בגמ׳ בע״ה וכל שאנו פוטרים בין בזריקה בין בהושטה פטור אבל אסור ויש צדדין בזריקה שהוא פטור [ומותר] ובגמ׳ יתבאר בע״ה והושטה עצמה שחייבנו י״מ הטעם מפני שידו בתר גופו גרירה וגופו למטה מעשרה אבל זורק הולכין אחר הנזרק עד שלמדו מכאן שאם היה עומד למעלה מעשרה והושיט פטור ואין הדברים נראין:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד? שתי גזוזטראות (שהן רשות היחיד) המצויות זו כנגד זו בשני עברי רשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזופטור, אבל אם היו הגזוזטראות שתיהן בדיוטא (קומה) אחת ובאותו צד של דרך הרבים והיתה בין גזוזטרה לגזוזטרה רשות הרבים, המושיט מזו לזו — חייב, והזורקפטור, וטעמו של דבר: שכך היתה עבודת הלויים בנשיאת קרשי המשכן:
How so? If there are two balconies [gezuztra’ot] that are private domains opposite each other on either side of the public domain, one who passes or throws an object from the one on this side to the one on that side is exempt. However, if the balconies were on the same level on the same side of the public thoroughfare, and the public domain separated the two, one who passes from one to the other is liable, and one who throws is exempt, as that method, passing, was the service of the Levites who carried the beams of the Tabernacle.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שְׁתֵּי עֲגָלוֹת זוֹ אַחַר זוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוֹשִׁיטִין הַקְּרָשִׁים מִזּוֹ לָזוֹ אֲבָל לֹא זוֹרְקִין.:

In the Tabernacle, two wagons along the same level stood behind one another in the public domain, and the Levites passed the beams from one wagon to the other through the public domain on the same side of a thoroughfare. But they did not throw from one wagon to another because the beams were heavy. Passing, which was performed in the Tabernacle, is prohibited. Throwing, which was not performed in the Tabernacle, is not prohibited.
רי״ףספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתי עגלות היו עומדות זו אחר זו ברשות הרבים, והיו הלווים מושיטין הקרשים מזו לזו והרי זה ממש כמעביר מדיוטא לדיוטא דרך רשות הרבים ובאותו צד של רשות הרבים, אבל לא היו זורקין מעגלה לעגלה מפני כובד הקרשים, נמצא שהושטה שדוגמתה היתה במשכן נאסרה, וזריקה שלא מצאנו לה דוגמה במשכן — לא נאסרה.
In the Tabernacle, two wagons along the same level stood behind one another in the public domain, and the Levites passed the beams from one wagon to the other through the public domain on the same side of a thoroughfare. But they did not throw from one wagon to another because the beams were heavy. Passing, which was performed in the Tabernacle, is prohibited. Throwing, which was not performed in the Tabernacle, is not prohibited.
רי״ףספר הנרפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת צו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת צו., עין משפט נר מצוה שבת צו., ר׳ חננאל שבת צו., רי"ף שבת צו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת צו., רש"י שבת צו., תוספות שבת צו., ספר הנר שבת צו. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת צו. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן שבת צו. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת צו. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת צו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת צו., מהרש"א חידושי הלכות שבת צו., פני יהושע שבת צו., גליון הש"ס לרע"א שבת צו., פירוש הרב שטיינזלץ שבת צו., אסופת מאמרים שבת צו.

Shabbat 96a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 96a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 96a, R. Chananel Shabbat 96a, Rif by Bavli Shabbat 96a, Collected from HeArukh Shabbat 96a, Rashi Shabbat 96a, Tosafot Shabbat 96a, Sefer HaNer Shabbat 96a, Ri MiLunel Shabbat 96a, Ramban Shabbat 96a, Rashba Shabbat 96a, Meiri Shabbat 96a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 96a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 96a, Penei Yehoshua Shabbat 96a, Gilyon HaShas Shabbat 96a, Steinsaltz Commentary Shabbat 96a, Collected Articles Shabbat 96a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144