×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כֹּל דְּזָבֵין מִבֵּי דִינָא אַדַּעְתָּא לְמִיפַּק לֵיהּ קָלָא הוּא דְּזָבֵין קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:
Everyone who buys from the court buys with the implicit understanding that the sale generates publicity, as a court sale is conducted in public with notices. The buyer could therefore think to himself that if no claimants came forward until the time of the actual purchase, then it is certain that there can be no problem with his purchase and he forgoes his property guarantee. Lest you say this, Rav Yosef teaches us that there is nevertheless a guarantee on the property, and it rests upon the orphans and not on the court.
רי״ףרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות ק ע״ב} אמר אמימר משמא דרב יוסף בית דין שמכרו שלא בהכרזה1 נעשו כמי שטעו2 בדבר משנה וחוזרין נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומין שלשים יום ושום של-הקדש3 ששים יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח אבל בית דין לא קאמשמע לן דאפילו בית דין. איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינין שפחת4 שתות או הותיר5 שתות מכרן בטל הא שווה בשווה מכרן קיים מאי לאו דלא אכריז לא בדאכריז6 והא מדסיפא בדאכריז7 הוי רישא בדלא אכריז8 דקתני סיפא אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו9 שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה10 מכרן קיים לא רישא וסיפא בדאכריז11 ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהן רישא דקתני פיחת12 שתות או הותיר13 שתות מכרן בטל ואף על גב דאכרוז בדברים שאין מכריזין עליהן אי נמי בשעה שאין מכריזין עליהן14 אי נמי במקום שאין מכריזין עליהן15 דכיון דלא בעו אכרזא16 בין אכריז בין לא אכריז17 חד דינא הוא אם פחת18 שתות או הותיר שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים וסיפא דקתני אם עשו איגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין עליהם ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכרוז עלייהו כד-חזי בין פחתו19 בין הוסיפו20 מכרן קיים.
ואילו [הן]⁠21 דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלין מאי טעמא אמר עולא22 עבדים שמא ישמעו ויברחו שטרות23 ומטלטלין שמא יגנבו. שעה שאין מכריזין כדאמרי24 נהרדעי לאכרגא25 ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא26 מקום שאין מכריזין [כגון]⁠27 נהרדעא דאמר רב נחמן מעולם לא עשו אגרת ביקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאי בשומא אמר להו רב יוסף בר מניומי לדידי28 מיפרשא לי מיניה דרב נחמן משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא.
אמר רב יהודה אמר שמואל29 מטלטלין של-יתומין שמין אותם ומוכרין אותן לאלתר ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותן לשוקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא והא30 דמרחק שוקא. רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיה בר חקלאי31 יתמא שהייה עד ריגלא אמר אע״ג דהוי32 ביה איצא33 מייתי34 זוזי35 חריפא36. רבינא הוה37 בידיה חמרא דרבינא זוטי38 יתמא בר אחתיה הוה39 נמי לדידיה חמרא הוה קא40 מסיק ליה לסיכרא41 אתא לקמיה דרב אשי42 אמר ליה מהו למישקליה בהדיה43 נישקליה44 דילמא מיתניס נישבקיה דילמא מיתקיף45 אמר ליה זיל לא עדיף מדידך:
{בבלי כתובות ק ע״ב} תנן התם בערכין {משנה ערכין ו:א} שום היתומין שלשים
יום ושום ההקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב. המקדיש נכסיו והיתה46 עליו כתובת אשה ר׳ אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידיר47 הנאה48 ר׳ יהושע49 אומר אינו צריך וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה50 ידירנה הנאה51 שמא יעשו52 קינוניא53 על נכסיו של54 זה ויחזיר את אשתו.
{משנה כתובות יא:ו} מתני׳ הממאנת55 והשניה והאילונית אין להן לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בליות56 ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת57 ישראל לממזר ולנתין58 יש להן כתובה:
{ירושלמי כתובות יא:ז} ירושלמי ויתומה אין לה כתובה תיפתר59 ביתומה שמיאנה כשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קידשה בליטרא דהב60 מאבד הכל:
{בבלי כתובות ק ע״ב-קא ע״א} רב תאני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכל שכן ממאנת ושמואל תאני [ממאנת]⁠61 אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה וקימא לן כשמואל ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ממאנת לא פסלה מן האחים ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה מן האחין ופסלה מן הכהונה. ממאנת אין62 צריכה להמתין שלשה חדשים יוצאה בגט צריכה להמתין שלשה חדשים מאי קא משמע לן תנינא הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה וצריכה63 להמתין שלשה חדשים איצטריכא ליה דלא תנן:
ולא פירות: {ירושלמי כתובות יא:ז} ירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל:
1. שלא בהכרזה: כ״י נ: ״בלא הכרזה״.
2. שטעו: דפוס קושטא: שטעה.
3. ושום של-הקדש: גיג, כ״י נ: ״ושום ההקדש״. דפוסים: שום הקדש.
4. שפחת: כ״י נ: ״שפיחת״. דפוסים: שפיתחו.
5. הותיר: גיג, כ״י נ: ״שהותיר״. דפוסים: שהותירו.
6. דלא אכריז, בדאכריז: וכןגיג. כ״י נ, דפוסים: ״דלא אכרוז, בדאכרוז״.
7. בדאכריז: דפוסים: בדאכרוז.
8. בדלא אכריז: וכן כ״י נ. דפוסים: בלא אכרוז.
9. מכרו: כ״י נ: ״מכרן״.
10. שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה: דפוסים: שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים.
11. בדאכריז: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: ״בדאכרוז״.
12. פיחת: גיג, כ״י נ: ״פחת״. דפוסים: פיחתו. ראה משנה.
13. הותיר: דפוסים: הותירו.
14. עליהן: וכן כ״י נ. חסר ב-גיג, דפוסים.
15. עליהן: חסר ב-גיג, כ״י נ, דפוסים.
16. אכרזא: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״הכרזה״.
17. אכריז, אכריז: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: ״אכרוז, אכרוז״.
18. אם פחת: כ״י נ: ״אם פיחת״. דפוסים: ואם פיחת.
19. פחתו: דפוסים: פיתחו.
20. הוסיפו: גיג, כ״י נ, דפוסים: ״הותירו״. ראה משנה.
21. הן: גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, כפי שחסר בה״ג.
22. אמר עולא: וכן גיג, גכז, כ״י נ. דפוסים: עולא אמר.
23. שטרות: חסר בכ״י נ.
24. כדאמרי: כ״י נ: ״דאמרי״.
25. לאכרגא: דפוסים: לכרגא.
26. בלא אכרזתא: דפוסים: שלא באכרזתא.
27. כגון: גיג, גכז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
28. לדידי: גכז: ״לדילי״.
29. בכ״י נ נוסף: ״לדידי מפרשא מיניה דרב״.
30. והא: גיג, גכז, כ״י נ, דפוסים: ״הא״.
31. חקלאי: גיג: ״חלקאי״. דפוסים: חקלא.
32. דהוי: וכן גיג, גכז. כ״י נ, דפוסים: ״דהוה״.
33. איצא: וכן כ״י נ. גכז: ״אצא״. דפוסים: איצצא.
34. מייתי: כ״י נ: ״מייתי ביה״.
35. זוזי: גכז: ״זוזא״.
36. חריפא: וכן כ״י נ. גיג, גכז: ״חריפתא״. דפוסים: חריפי.
37. הוה: כ״י נ: ״הוה ליה״.
38. זוטי: וכן כ״י נ, דפוס קושטא. גיג, גכז, דפוסים: ״זוטא״.
39. הוה: גיג, גכז: ״והוה״. כ״י נ: ״הוה ליה״. דפוסים: הוה נמי
40. קא: וכן גיג. חסר ב-גכז, כ״י נ, דפוסים.
41. לסיכרא: כ״י נ: ״בספרא״.
42. אשי: גיג, גכז: ״אסי״.
43. בהדיה: כ״י נ: ״בהדי״.
44. נישקליה: גכז: ״ונישקליה״.
45. מיתקיף: וכן גכז. גיג, כ״י נ, דפוסים: ״מתקיף״.
46. והיתה: דפוסים: והיה.
47. ידיר: וכן גכז. גיג: ״ידירה״. כ״י נ, דפוסים: ״ידירנה״.
48. הנאה: גיג, גכז: ״הנייה״.
49. יהושע: גיג, גכז: ״שמע׳⁠ ⁠״.
50. והיה בעלה מגרשה: דפוסים: ורצה בעלה לגרשה.
51. ידירנה הנאה: גיג: ״ידירה הנייה״. גכז: ״ידיר הניה״.
52. יעשו: דפוס קושטא: יעשה.
53. קינוניא: גכז, כ״י נ, דפוסים: ״קנוניא״.
54. של: כ״י נ: ״וילך״.
55. הממאנת: וכן גכח, כ״י נ, כבה״ג ורמב״ם פיהמ״ש. גיג, דפוסים: ״היתומה״. כבנוסח המשנה שבירושלמי, וכבתלמוד הירושלמי המובא בסמוך.
56. בליות: דפוסים: בלאות.
57. בת: כ״י נ: ״ובת״.
58. לממזר ולנתין: וכן גיג, גכח, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ, דפוסים: לנתין ולממזר.
59. תיפתר: חסר בכ״י נ.
60. דהב: דפוס קושטא: דדהב. דפוסים: דדהבא.
61. ממאנת: גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
62. אין: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: ״אינה״.
63. וצריכה: וכן גיג. כ״י נ, דפוסים: ״צריכה״.
כל דזבין מבי דינא אדעתא דנפיק ליה קלא זבין – לפי שהן מוכרים בהכרזה ובטוח הלוקח שאילו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ״ל.
כתב רבי האיי גאון ז״ל בספר המקח שדברים שאינן טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין, אם מכרו בלא הכרזה ראוין אם יש שם פחיתות שתות או תוספת שתות, אבל אם מכרו בהכרזה הוי המכר מתקיים ואפילו יש שם ביטול מקח. ובדברים שמכריזין עליהם אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל. לפי שהוא ז״ל מפרש רישא דמתני׳ בדאכריז ובדברים שמכריזין עליהם, וסופא בדברים שאין מכריזין עליהם, דהואיל והחמירו על עצמם לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם המכר קיים, ואם לא הכריזו עליהן דינן (נמי) כמי שהכריזו בדברים שמכריזים. ואם פחתו או הותירו שתות מכרן בטל. ורבי׳ הגדול ז״ל פי׳ בענין אחר והוא נכון. ואף על גב דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרז וסופא בדאכרוז כפשטא, ורישא בדברים שאין מכריזין, והכי קתני לא הכריזו המכר קיים עד שתות, ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותן המכר קיים, לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דרמי להוא טפי לתרי טעמי, וכל היכא דאפשר לא מוקמי מתני׳ בתרי ותלת טעמי.
ואיכא נוסחא דגרסי׳ הכי רישא בדלא אכריז וסופא בדאכריז ולא קשיא וכו׳. ומסתברא דדוקא שוה מנה במאתים או מאתים במנה, אבל יותר על כן או פחות מכאן מכרן בטל. מדגרסי׳ בפרק מי שמת גבי מתני׳ דתנן אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר וכו׳, אמר רבה דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, ואקשי׳ פשיטא דינר תנן. אלמא כל כי האי לישנא דוקא היא אף על גב דקתני אפילו.
רש״י בד״ה כל דזבין מבי דינא כו׳ הלכך שלא באחריות הוא לוקח כו׳. נ״ב וק׳ ומה בכך ס״ס ומאחר שמכר לו באחריות מנא לן לומר שמחל עליהן על כן נראה לפרש דאיירי שלא באחריות אלא דאמרינן בעלמא אחריות ט״ס הוא והכא הל״ל דאינו ט״ס דסמיך אדעתא דבי דינא כו׳ ודו״ק וצ״ע לעיל ברש״י (כתובות דף צ״ז) ע״ש:
ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב״ג מכרן קיים עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין שום היתומים ששמו ב״ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל׳ מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש מאי בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום מושכין יומי ההכרזה. ע״כ. וכן פירש בערכין והכין הוא פירוש לפירושו דלגבי היתומים קאי שלשים יום אשום היתומים דקתני דב״ד שמין מעיקרא ושוב מכריזין על השומא ששמו כבר והלכך שפיר קתני שום היתומים שלשים יום אבל גבי שום ההקדש דהיינו גזבר המוכר קרקע של הקדש הרי אין כאן שומר אלא הכרזה ודוק שלא פירש רש״י במהדורא בתרא גבי שלשים יום מידי אלא גבי ששים יום של הקדש פי׳ ששים יום מושכין ימי ההכררזה כנ״ל. ורבינו אליקים ז״ל בערכין פירש וז״ל שום היתומים שלשים יום כשנצרכין ב״ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או לכסות או לשום דבר שצריך לשומו ולהכריז כל שלשים יום וכו׳ כדי שישמעו בני אדם ויבאו ליקח ויוסיף כל אחד על חבירו ליתן. ושם הקדש ששים יום כשרוצים לפדות שדה הקדש ע״כ:
ה״מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל מכח מכרו ב״ד אימא לא בעו הכרזה קמ״ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע״ג דלא אכרוז. בדאכרוז. ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה״ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני׳ בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני׳ בשעה שאין מכריזין כגון למזוני דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש״י ז״ל במהדורא קמא:
פירש״י ד״ה כל דזבין וכו׳. לפי שהם מוכרים בהכרזה. לכאורה תמוה דהא פירש״י לעיל דמיירי שמכרה למזון האשה והבנות וקי״ל דלמזון האשה והבנות מזבינן אפילו בלא אכרזתא כדאיתא בסמוך ולפמ״ש בסמוך יש ליישב קצת דעד כאן לא פירש״י למזון האשה והבנות אלא לפי הס״ד דאשמעינן שיש במכירת האלמנה והבית דין להיות אחריות הלקוחות על היתומים וממילא דצ״ל למזון האשה כנ״ל אבל למאי דמסיק דהא פשיטא דשלוחי יתומים הן אלא דעיקר רבותא דקמ״ל דה״א דהלוקח קונה שלא באחריות כלל א״כ אפילו בשאר חוב בנמצא שאינו שלו מ״מ הא כיון דכל דזבין וכו׳. והוי כלוקח בפירוש שלא באחריות כלל ומיירי שמכרו לכתובה או לשאר חוב. מיהו אכתי זה דוחק. ותו יש לדקדק דמשמע לעיל דף צ״ח דאמר ר׳ יוסף ותבעי לך הכרזה וכו׳ לעולם דאכרזו וכו׳ משמע דס״ל דאלמנה שמוכרת צריכה נמי הכרזה ועכ״פ מספקא ליה א״כ מה פשיטא ליה להש״ס הכא אליבא דר׳ יוסף דאלמנה לא איצטריך הא האי טעמא דפירש״י בזבין מבי דינא לפי שהם מוכרים בהכרזה שייך נמי גבי אלמנה לר׳ יוסף. מכל הלין קושיות נראה יותר דס״ל לרש״י ז״ל דר׳ יוסף לא מיירי בשמכרו בהכרזה דבזה אפשר שאין הנגזל והבע״ח יכולין להוציא מן הלוקח כיון שהכריזו ולא ערערו אבדו זכותן דהרי באמת כתב הריטב״א דשמעינן מההוא דבית דין שמכרו בהכרזה אם יש לאדם זכות לא הפסיד זכותו ותמה הרמב״ן והריטב״א על המנהג מעשים בכל יום דאבד זכותו בהכרזה. א״כ יש לומר דרש״י ז״ל ס״ל באמת דהכא מיירי שמכרו שלא בהכרזה והיינו שכתב למזון האשה והבנות דלא בעי הכרזה אלא דה״א דכל דזבין בבי דינא לפי שדרכן למכור בהכרזה כשמוכרים לחוב או לכתובה ואין עולה על דעתו לקנות באחריות אפילו כשמכרו למזונות האשה והבנות אבל באלמנה לא שייך זה דאי ס״ל לר׳ יוסף דצריכה הכרזה א״כ הכא דע״כ לא אכרוז אין חילוק בין שמכרה למזונות או לכתובה כמו שכתבנו לעיל דף צ״ח דגבי אלמנה אין חילוק ואי מיירי במקום שאין מכריזין לעולם א״כ לא שייך אדעתיה למיפק ליה קלא ועדיין צ״ע. ודוק:
ציון ב.ג.
עיין בירור הלכה לערכין כא, ב ציון ג.ד.

דיינים שטעו בשומה, כשהכריזו וכשלא הכריזו

ציון ד.
גמרא. אמר אמימר משמיה דרב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה - נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין... איתיביה רב אשי לאמימר: שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, הא שוה בשוה - מכרן קיים; מאי לאו, דלא אכרוז? לא, בדאכרוז. הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז, דקתני סיפא: אם עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - מכרן קיים! אלא לעולם בדלא אכרוז, ולא קשיא, כאן בדברים שמכריזין עליהן, כאן בדברים שאין מכריזין עליהן.
ובית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומה, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה - הרי מכרן קיים. אבל אם לא בדקו בשומה ולא כתבו אגרת בקורת, שהיא דקדוק השומה וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות - מכרן בטל, פחות משתות - מכרן קיים. וכן אם מכרו הקרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה, וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, אף על פי שהכריזו, פחות משתות - מכרן קיים, אף על פי שלא הכריזו, שאין צריכין הכרזה אותה העת... וכן בית דין שמכרו דברים שאינן צריכין הכרזה וטעו בשתות - מכרן בטל, פחות משתות - מכרן קיים, וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא)
בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה - הרי מכרם קיים. אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת, שהוא דקדוק השומא והכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות - מכרם בטל; פחות משתות - מכרם קיים, וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה, וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, אף על פי שהכריזו, (ויש אומרים כיון שהכריזו - אפילו טעו בכפל המקח קיים), פחות משתות - מכרם קיים, ואינו צריך להחזיר אונאה אף על פי שלא הכריזו...
וכן בית דין שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה, וטעו בשתות - מכרם בטל; פחות משתות - מכרם קיים. וכו׳.(שו״ע אבן העזר קד, ג-ד, וכעין זה לשון השלחן ערוך בחושן משפט קט, ג)
לפי הגרסה שלפנינו ״לעולם בדלא אכרוז״ יוצא שהרישא של המשנה עוסקת בכגון שלא הכריזו, אך מדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ולכן דוקא אם טעו המכר בטל, מה שאין כן אם לא טעו, בעוד שבסיפא מדובר כשהכריזו. המגיד משנה כותב שזוהי גרסת רש״י, וכותב שלפיה אם הכריזו המכר קיים אפילו בדברים שאינם צריכים הכרזה.
הלחם משנה מקשה שאם הכרזה מועילה גם בדברים שאינם צריכים הכרזה - מדוע הגמרא מעמידה את הסיפא בדברים שצריכים הכרזה. הוא מיישב שאין כוונת הגמרא להעמיד את הסיפא בדברים שמכריזים עליהם, אלא כוונתה להעמיד בכך את דברי אמימר שאם מכרו בלא הכרזה המכר בטל, אבל המשנה עוסקת כולה בדברים שאין מכריזים עליהם.
אולם הרי״ף (נח, א בדפיו) גורס ״רישא וסיפא בדאכרוז״, ומפרש שברישא מדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ואף על פי שהכריזו הרי זה כאילו לא הכריזו, ולכן אם טעו בשתות המכר בטל, ובסיפא מדובר בדברים שצריכים הכרזה, וכיון שהכריזו המכר אינו בטל אפילו אם טעו בחצי. כמוהו מפרשים הרמב״ן, רבינו קרשקש, רבינו יהונתן, המאירי והנמוקי יוסף.
הרמב״ן מוסיף שהגמרא מעדיפה לתרץ את כל המשנה בענין אחד, שמדובר כשהכריזו, ולא לתרץ כפי שיוצא לפי גרסת רש״י, שברישא מדובר כשלא הכריזו ובסיפא כשהכריזו. הסבר אחר כותבים הר״ן ורבינו קרשקש שהגמרא מעדיפה לתרץ כך כדי ללמדנו בדרך אגב שבדברים שאינם צריכים הכרזה אין ההכרזה מועילה.
הרא״ש (סי׳ כ) מקשה על פירוש זה שמלשון המשנה משמע שרק בסיפא מדובר כשעשו אגרת בקורת, דהיינו שהכריזו, בעוד שברישא מדובר כשלא הכריזו. הוא מיישב שלכן לא נאמר בסיפא שהכריזו אלא שעשו אגרת בקורת, מפני שבדרך כלל רק כשמכריזים מתוך חובה כותבים אגרת בקורת, מה שאין כן כשמכריזים שלא מתוך חובה אלא משום שבית דין ראה בכך צורך השעה, ואין כותבים שטר הכרזה כדי שלא יחשבו שבית דין טעה והכריז בדברים שאינם צריכים הכרזה, ויוצא שבלשון המשנה רמוז שגם ברישא מדובר כשהכריזו אלא שלא כתבו על כך שטר.
אולם הרא״ש עצמו מסיק שאין סברה לחלק בין הכרזת חובה לבין הכרזת רשות, שהרי הטעם לכך שאם הכריזו המכר קיים אף אם טעו הוא שכיון שבית הדין דקדק במתינות ובפרסום השומה - אין לתלות בה שום טעות, וטעם זה קיים גם בהכרזת רשות.
רב האי גאון (ספר המקח שער ו הדרך השני) כותב שבדברים שאינם צריכים הכרזה ומכרו בלי הכרזה - המכר בטל רק אם טעו, ואם הכריזו - המכר קיים אפילו טעו, ובדברים שצריכים הכרזה והכריזו - המכר בטל אם טעו. הרמב״ן מבאר שרב האי גורס כרי״ף אך מפרש להיפך, שברישא מדובר בדברים שצריכים הכרזה ובסיפא בדברים שאינם צריכים הכרזה, שכיון שהחמירו על עצמם והכריזו - המכר קיים אפילו אם טעו, ואם לא הכריזו - דינם כמו כשהכריזו בדברים הצריכים הכרזה, שהמכר בטל אם טעו. הלחם משנה כותב שדעת הראב״ד (בהשגות להל׳ מכירה יג, יא) כדעת רב האי גאון, אבל בעל מרכבת המשנה (שם) מבין שהראב״ד סובר כרי״ף.
בעל גידולי תרומה (שער ג ח״ג, ב) מסביר שרב האי גאון מתבסס על לשון הגמרא בתירוצה ״כאן בדברים שמכריזין כאן בדברים שאין מכריזין״, שלפי פירושו נשמר הסדר שבתחילה מעמידים את הרישא ובסוף את הסיפא, בעוד שלפי פירוש הרי״ף יוצא שבתחילה מעמידים את הסיפא.
הרא״ה ורבינו קרשקש דוחים את פירושו של רב האי בטענה שאם כן יכלה הגמרא להעמיד את כל המשנה בדברים שאינם צריכים הכרזה, ולפרש שברישא מדובר כשלא הכריזו ובסיפא כשהכריזו. גם המאירי כותב על פירושו של רב האי שדברים זרים הם.
הרא״ש גורס כגרסת הרי״ף ורב האי, אך מפרשה באופן אחר, שאין הכוונה שמדובר בין ברישא ובין בסיפא כשהכריזו, אלא שבין לפי הרישא ובין לפי הסיפא בדברים שטעונים הכרזה ולא הכריזו המכר בטל אפילו אם לא טעו, והרישא שאומרת שהמכר בטל רק אם טעו - עוסקת בדברים שאינם צריכים הכרזה ולא הכריזו. נמצא שלהלכה סובר הרא״ש כרש״י אף על פי שגורס כגרסת הרי״ף.
הלחם משנה מעיר שלפירושו צריך לומר שהגמרא שמעמידה את הסיפא בדברים שצריכים הכרזה מתכוונת לומר שגם בהם המכר אינו בטל ולא רק בדברים שאינם צריכים הכרזה והכריזו עליהם, בעוד שהרישא עוסקת דוקא בדברים שאינם צריכים הכרזה.
הרמב״ם כותב שאם הכריזו ובדקו יפה ודקדקו בשומה - המכר קיים גם אם טעו הרבה, ואם לא בדקו בשומה ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומה וההכרזה - המכר בטל אם טעו בשתות. בהמשך הוא כותב שבדברים או בזמנים שאינם צריכים הכרזה מכרם בטל בטעות של שתות אף על פי שהכריזו, וכותבים הר״ן והמגיד משנה שגורס ומפרש כרי״ף.
הכסף משנה מסביר שבתחילת ההלכה כוונתו לכגון שהכריזו אלא שלא דקדקו כראוי בשומה ולא כתבו אגרת בקורת. אולם המגיד משנה מפרש שכוונת הרמב״ם לכגון שלא הכריזו כלל, ומדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ויוצא שלפי פירושו אין מקור לחידוש של הכסף משנה שהכרזה בלי דקדוק אינה נחשבת הכרזה לענין זה שהמכר קיים אפילו אם טעו ביותר משתות.
הלחם משנה והש״ך (חו״מ סק״ב) מקבלים את הסבר המגיד משנה, ודוחים את חידושו של הכסף משנה, מפני שלפי דבריו הגמרא יכלה לתרץ שבסיפא מדובר כשעשו אגרת בקורת ודקדקו בשומה, וברישא כשהכריזו ולא דקדקו.
אולם הבית שמואל (סק״ד) מסביר שהגמרא מעדיפה להעמיד את הרישא ואת הסיפא כשעשו אגרת בקורת, כדי לחדש שבדברים שאינם צריכים הכרזה המכר בטל אם טעו בשתות אפילו כשכתבו אגרת בקורת. לעומתו כותב בעל חכמת שלמה שלדעת הרמב״ם ברישא של המשנה מדובר כשלא כתבו אגרת בקורת ובסיפא כשכתוב אגרת בקורת, והחידוש ברישא הוא שגם בדברים שאינם צריכים הכרזה והכריזו, אם לא עשו אגרת בקורת - המכר בטל אם טעו, ובסיפא החידוש הוא שגם בדברים שצריכים הכרזה, אם עשו אגרת בקורת - המכר קיים אפילו אם טעו. נמצא שלהלכה אין הבדל בין דברים שצריכים הכרזה לבין דברים שאינם צריכים הכרזה, אלא הדין תלוי בשאלה אם עשו אגרת בקורת או לא.
הכסף משנה דוחה את הסברו של המגיד משנה בטענה שעל דברים שאינם טעונים הכרזה כותב הרמב״ם בהמשך במפורש שהמכר קיים אם לא טעו בשתות, ולשם מה כותב זאת פעמיים. אולם הלחם משנה מיישב שבהמשך מדובר רק על דברים שאינם צריכים הכרזה ועל זמן שאינו צריך הכרזה, ובתחילת ההלכה מדבר הרמב״ם על מקום שאין נוהגים להכריז בו.
בעל התומים (סק״ב) מיישב באופן אחר, שבתחילת ההלכה מדובר בכגון שהשדה ניתן למלוה עצמו, והוא מעונין באגרת בקורת, דהיינו שטר אכרזתא, כדי שיאכל פירות מתחילת האכרזתא, ואילו בהמשך מדובר בכגון שמכרו לסתם אדם, והלוקח אינו צריך אגרת בקורת שכן הוא אוכל פירות רק משעת מתן מעות.
הטור מביא את מחלוקת הרי״ף והרא״ש כשהכריזו בדברים שאינם טעונים הכרזה, שלדעת הרא״ש אפילו טעו בכפל המכר קיים, ולדעת הרי״ף אין ההכרזה מועילה לשנות את הדין שאם טעו בשתות המכר בטל.
השלחן ערוך פוסק כשיטת הרי״ף והרמב״ם, והרמ״א מביא את דעת הרא״ש.

דברים שבית הדין מוכר ללא הכרזה

ציון ה.
גמרא. ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. עבדים טעמא מאי? שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות - שמא יגנבו.
...ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלין; העבדים שמא ישמעו ויברחו, והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו. לפיכך שמין אותן בבית דין ומוכרין אותן מיד, וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא ואבן העזר קד, ד)
התוספות (ד״ה אלו) כותבים שמכירת מטלטלין או שטרות לצורך גבית כתובה או חוב אפשרית בכגון שייחד לה אותם לכתובה, או כשתפסה מחיים.
הסבר אחר כותב הרא״ש (סי׳ ב) שלפעמים בית דין מוכר מטלטלין ושטרות כשנראה לו שעדיף למכור אותן ולא למכור קרקעות.
המאירי מסביר שמכירת העבד אפשרית כשעשאו אפותיקי ומכירת שטרות אפשרית במשכנתא דסורא שיש להם על אחר, ושמים כמה שוה קרקע זו לעשר שנים, או בשטרות שבית דין מוכרים לצורך מזונות היתומים, ומוכרים אותו לאנשים תקיפים שיצליחו לגבותם מהלווים.
הריטב״א והנמוקי יוסף כותבים שמדובר בכגון שאין ליתומים נכסים אחרים, ולכן מוכרים את השטרות.
הרמב״ם, הריא״ז (הלכה א, יז) והשלחן ערוך כותבים שבדברים שאין מכריזים עליהם בית הדין שם בכמה הם ראויים להמכר.
בעל התומים (קט סק״ד) מסתפק האם גם כשהמטלטלין ביד המלוה, שתפסם למשכון, אין מכריזים, או שעליהם מכריזים כיון שאין חשש שיגנבו שהרי המלוה נחשב שומר שכר. הוא מדייק מהתוספות שמעמידים כשהמלוה תפס מטלטלין שגם בזה אין מכריזים, וטעמם הוא שמא יגנב באונס, או משום שחששו גם להפסד המלוה.

מכירה לצורך מס, מזונות וקבורה ללא הכרזה

ציון ו.
גמרא. ואי בעית אימא: כאן בשעה שמכריזין, כאן בשעה שאין מכריזין, דאמרי נהרדעי: לכרגא, למזוני ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא.
...וזו היא העת שאין צריכין הכרזה: בעת שימכרו קרקע לקבורה, או למזון האשה והבנות, או ליתן מנת המלך - אין צריכין הכרזה, לפי שהדבר נחוץ. וכו׳.(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא)
...איזהו העת שאינם צריכים הכרזה? בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או ליתן מנת המלך - אינם צריכים הכרזה, לפי שהדבר נחוץ, וכן אם לוו לצורך דברים אלו, כשמוכרים לפורעם - אינם צריכים הכרזה.(שו״ע אבן העזר קד, ג)
...איזהו העת שאינם צריכים הכרזה? כשמוכרים לפרוע למי שהלוה לצורך קבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך, וכו׳.(שו״ע חושן משפט קט, ג)
רש״י (לעיל פז, א ובגיטין נב, ב) מפרש שמדובר על מכירה לצורך מס המוטל על היתומים, לצורך מזון האשה והבנות והיתומים, ולצורך קבורת המת או היתומים, וכן מפרשים הרי״ד (לעיל שם) והריא״ז (הלכה א, יח).
אולם התוספות (לעיל שם ד״ה לכרגא ובגיטין שם) מוכיחים מהגמרא במסכת ערכין (כב, א) שלצורך היתומים מוכרים כל דבר ללא הכרזה ולא רק את הדברים המפורטים בסוגייתנו. לכן הם מפרשים שמדובר במס המוטל על האלמנה, שהיתומים חייבים לשלם כמו שבעלה היה חייב לשלם. הרמב״ן מוסיף שמדובר במזונות האשה והבנות, במס של האב, ובקבורה של האב וכן מפרשים הרא״ה, רבינו קרשקש, הריטב״א (פז, א) והר״ן (נח, א בדפי הרי״ף).
בפירוש נוסף הם כותבים שמדובר בכגון שלוו לצורך פרעון מס, מזונות וקבורה, ועכשיו באים למכור קרקע כדי לפרוע למלוה, אבל אם לוו לצרכים אחרים - אין מוכרים קרקע כדי לפרוע למלוה. הרמב״ן מסיק שאם לוו לצורך כזה שהאפוטרופוס רשאי למכור קרקע עבורו - מוכרים קרקע גם בשביל לפרוע למלוה, ועל כן כותב שצריך לומר שמדובר כשהאב לוה לדברים אלה, והטעם שמוכרים את קרקע היתומים בלי הכרזה בשביל לפרוע למלוה הוא כדי שלא לנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים כסף לדברים נחוצים.
התוספות (לעיל שם ד״ה ולקבורה ובגיטין שם) מקשים מה החידוש בכך שאין מכריזים במכירה לצורך קבורה, שהרי פשוט שאין להניח את המת מוטל בבזיון עד שיכריזו. הם מתרצים שמדובר כשלוו לצורך הקבורה ועכשיו מוכרים קרקע כדי לפרוע למלוה, והטעם שאין צורך בהכרזה הוא כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות ליתומים לצורך קבורה.
הרמב״ן מוסיף שאפשר שהחידוש הוא שאין מכריזים אפילו במשך זמן קצר, שאין בו כדי בזיון המת, וכן מבארים הרא״ה, רבינו קרשקש, המאירי (לעיל פז, א), המגיד משנה והר״ן.
הרמב״ם כותב שאין מכריזים במכירת קרקע לצורך קבורה, למזון האשה והבנות ולפרעון מנת המלך, ונראה שכוונתו לקבורת האב ולמס מחמת האב, שהרי לצורך היתומים בלאו הכי אין מכריזים. עם זאת יתכן שאינו מקבל את החידוש של הראשונים שגם אם לוו לצורך הדברים האלה אין מכריזים במכירת קרקע לשם פרעון.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, ומוסיף שגם כשמוכרים בשביל לפרוע חוב שלוו לצורך שלושת הדברים האלה אין מכריזים.

מקום שנוהגים למכור ללא הכרזה

ציון ז.
גמרא. ואי בעית אימא: כאן במקום שמכריזין, כאן במקום שאין מכריזין, דאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא. סבור מינה: משום דבקיאי בשומא, אמר ליה רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן: משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא.
...וכן אם מכרו קרקע... במקום שנהגו שלא להכריז לעולם, וכו׳.(שו״ע חושן משפט קט, ג)
ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר - דינו כדברים שאינן מכריזין.(הגהת הרמ״א, אבן העזר קד, ד)
הרמב״ם אינו מזכיר את הדין של מקום שאין מכריזים בו, ומסביר רבי אשתרוק אבן שאנג׳י (שו״ת סי׳ לט עמ׳ 238) שבזמן הזה אין זה שכיח שאנשים ימנעו מלקנות שדות בזול מחשש שיתבזו כשיאמרו עליהם שאוכלים מנכסים שנמכרו בזול.
הרשב״א (שו״ת המיוחסות סי׳ נא) כותב שמקום שנהגו שלא להכריז בו ולא ידוע מקור המנהג - אין זה נחשב למנהג טעות, ובודאי נמנעו מלהכריז כדי למנוע הפסד ליתומים, אף על פי שלא מחמת הטעם הנזכר בגמרא נמנעו מלהכריז. אולם בתשובה אחרת (שם סי׳ נד) פוסק הרשב״א להיפך, שבמקום שנמנעים מלהכריז ללא טעם ידוע - הרי זה מנהג טעות והמכר בטל. המשנה למלך (מלוה ולוה יב, ח) מיישב שבתשובה הראשונה מדובר על מנהג כללי שלא להכריז, בין לבעל חוב לבין לאלמנה, בעוד שבתשובה השניה מדובר על מנהג שלא להכריז לאלמנה, ולבעל חוב היו מכריזים, ועל כן נחשב למנהג של טעות.
בדרך אחרת מיישב בעל כנסת הגדולה (חו״מ סי׳ רא, הגהות הב״י יט) שבתשובה השניה מדובר על מנהג שידוע שאין לו שום טעם, או שנתחדש באותו דור.

מכירת מטלטלין של יתומים

ציון ח.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים - שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר, רב חסדא אמר אבימי: מוכרין אותן לשווקים, ולא פליגי, הא דמיקרב שוקא, הא דמרחק שוקא. רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא, שהייה עד ריגלא, אמר: אף על גב דנפל ביה איצצתא - מייתי זוזא חריפא.
...ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלין... לפיכך שמין אותן בבית דין ומוכרין אותן מיד, ואם השוק קרוב למדינה - מוליכין אותן לשוק.(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא ושלחן ערוך אבן העזר קד, ד וחושן משפט קט, ג)
רש״י מפרש שכוונת הגמרא לומר שאם יום השוק קרוב - מוכרים לשווקים, ואם הוא רחוק - מוכרים לאלתר. הריטב״א כותב שלפי פירושו אם השוק מחוץ לעיר, גם אם יום השוק קרוב בזמן - מוכרים לאלתר. עם זאת כותב הריטב״א שלפעמים ממתינים ליום השוק גם כשהשוק מחוץ לעיר וגם כשיום השוק רחוק, כדי למכור ביוקר, כפי שנהג רב כהנא.
מלשון הרי״ד נראה שגורס במפורש ״הא דמקרב יומא דשוקא״, וכן כותב המאירי שאם יום השוק קרוב, ולפי ראות עיני הדיינים או האפוטרופוס ההמתנה תועיל - ממתינים.
אולם הרמב״ם והריא״ז (הלכה א, כד) מפרשים שהחילוק הוא בין שוק קרוב לבין שוק רחוק, וכן מפרש הרמ״ה (מובא בשטמ״ק) שמדובר על קרבת המקום ולא על קרבת הזמן, ואם השוק קרוב ממתינים ליום השוק גם אם זמנו רחוק, כפי שנהג רב כהנא.

ממאנת, שניה ואילונית - אין להן תביעה על הפירות

ציון ט.י.כ.
משנה. הממאנת, השניה והאילונית - אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אם מתחלה נשאה לשם אלונית - יש לה כתובה. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר - יש להם כתובה.
אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה - אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה... וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.
הממאנת - אין לה עיקר כתובה... ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. וכו׳.(רמב״ם אישות כד, ב, ה)
איילונית, אם הכיר בה - הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ותנאי כתובה, וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים, ואם לא הכיר בה - דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה.
שניה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה - דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה, חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, שדינה בהם ככל הנשים.
הממאנת - אין לה מנה ומאתים, אבל יש לה תוספת, וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פירותיה, אבל אם הלך למדינת הים ולותה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מיאנה - אינו חייב לשלם, אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הם בעין.(שו״ע אבן העזר קטז, ג-ה)
קטנה הממאנת - אין לה כתובה מנה ומאתים, אבל יש לה תוספת, וכל זמן שלא מיאנה - בעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, וחייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה או לצורך פדיונה, ועמדה ומיאנה - אינו חייב לשלם, אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הם בעין עדיין, שליקטן ומונחין ברשותו - אינו מחזירן, ונכסים של צאן ברזל ושל מלוג, אם הם בעין - נוטלתן, ומה שאבד מהם, מנכסי צאן ברזל - חייב לשלם, ומנכסי מלוג - פטור, וכו׳.(שם קנה, י)

א. ביאור הדין שאין להן פירות.

רש״י (ד״ה ולא פירות) בפירושו הראשון מבאר שאין להן דין פירות, דהיינו חובת פדיונן מהשבי שתיקנו תחת פירות, והטעם שאינו חייב הוא שתנאי כתובה ככתובה, והרי אין להן כתובה.
התוספות (קא, א ד״ה אילימא) דוחים את הפירוש הזה מפני שלגבי ממאנת אי אפשר לפרש כך, שהרי אם נשבתה אחרי המיאון הרי זה פשוט שפטור, וגם אם נשבתה ואחר כך מיאנה פטור, כשם שאשה שנשבתה ומת בעלה אין היתומים חייבים לפדותה, כמבואר לעיל (נב, א). עם זאת כותבים התוספות שאפשר לפרש שמדובר בכגון שנשבתה תחתיו ולוותה ופדתה את עצמה ואחר כך מיאנה, כפי שהגמרא לקמן (קז, ב) מפרשת את מה שאמרו שממאנת אין לה מזונות.
בפירושו השני מפרש רש״י, וכן מפרשים הרי״ף (נט, ב בדפיו) והרמב״ם, שאין הבעל חייב לשלם לה פירות נכסי מלוג שאכל כשם שאינו חייב בכתובתה, וכך מתפרשים דברי המשנה גם בירושלמי (הלכה ז). בטעם הדין שאינו חייב כותבים רבינו קרשקש והר״ן (נט, א בדפי הרי״ף) שבממאנת אין סיבה שיחזיר שהרי כדין אכל, בשניה קנסו אותה שתפסיד, ובאילונית הטעם הוא כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (סז, א) שמחלה לו, ואין זו נחשבת מחילה בטעות משום שמעוניינת שיצא עליה שם של אישות.
בדברי רש״י מבואר שגם לפי הפירוש השני אין הבעל חייב לפדותן מפני שתנאי כתובה ככתובה, אבל לפי הפירוש הראשון מסתפק רבינו קרשקש בדעת רש״י אם חייב להחזיר להן את הפירות שאכל.
במסכת יבמות (פה, א) מובאת ברייתא המחלקת בין חייבי לאוין, כגון אלמנה לכהן גדול, שיש להן פירות, לבין שניות שאין להן פירות, ועיין בבירור הלכה שם (ציון ח) לגבי חייבי לאוין, בביאור הדין שיש להן פירות.

ב. אכל מהקרן שלא כדין.

התוספות (שם) והרא״ש (סי׳ כה) כותבים לגבי ממאנת שגם אם אכל מהקרן שלא כדין אינו צריך להחזיר. בדרך זו מבארים התוספות את דברי הגמרא ביבמות (קז, א) שאי אפשר שנשואה תמאן שמא יאכל הרבה ויפסידה, מכאן שגם אם יאכל שלא כדין לא תוכל לקבל בחזרה את מה שאכל.
התוספות והרא״ש מביאים ראיה לדבריהם מהגמרא בהמשך (קא, א) שאומרת שהממאנת מפסידה את הבלאות בין של נכסי צאן ברזל ובין של נכסי מלוג, ולדעתם הכרחי לפרש שמדובר על בלאות נכסי מלוג שהשתמש בהם שלא כדין. גם רש״י (קא, א ד״ה אידי ואידי) מפרש שמדובר על נכסי מלוג שהוציאם שלא ברשות, שיכול לומר שאינו חייב להחזירם עד שיגרשה, שמא תמות בחייו ויירשנה.
אולם הר״ן (ס, א) כותב שכיון שהוציאם שלא ברשות אינו יכול להשתמט מלהחזירם, וכותב הגר״א (סקי״ד) שזו גם דעת הרמב״ם שכותב (בהלכה ט) שאין לממאנת בלאות כלל ואין הבעל משלם על בלאות שאבדו או שנגנבו, ומשמע שאם כילה אותם שלא כדין צריך לשלם. גם הכסף משנה כותב שמסתבר שאם מכרם הבעל חייב לשלם, ודוקא אם בלו מחמת השימוש בהם פטור מלשלם.

ג. פירות שליקט ועודם בעין.

התוספות (שם) והרא״ש (שם) כותבים שאפילו פירות שליקט ועודם בעין אינו צריך להחזיר לממאנת, ועל כך מדובר במשנה, שכן פירות שכבר אכל אין צורך להשמיענו שמפסידה, שהרי לפי שיטתם אפילו קרן שאכל שלא כדין מפסידה. הטור (קטז) פוסק כך גם לגבי אילונית ולגבי חייבי לאוין, ותמה עליו הבית יוסף שהרא״ש כותב זאת רק לגבי ממאנת, מחמת הקושיה שאפילו אם כילה את הקרן אינו צריך לשלם לה, אבל לגבי אילונית וחייבי לאוין אין הכרח לומר זאת. בסוף דבריו מביא הבית יוסף את דברי הרי״ף והרמב״ם שאין מוציאים מן הבעל את הפירות שאכל, ונראה שמבין שהם חולקים על הרא״ש וסוברים שאם הפירות עדיין בעין חייב להחזירם, וכן מדייק מדבריהם הרמ״א בדרכי משה (סק״א).
הב״ח מסביר שהטור משווה אילונית לממאנת מפני שבשתיהן הטעם שאין להן פירות הוא משום מחילה, וכשם שהממאנת מפסידה אפילו את הפירות שעודם בעין - כך הדין גם באילונית, וגם בחייבי לאוין שהגמרא משווה לאילונית.
בדרך אחרת מסביר הרא״ז מרגליות (בהגהותיו לרי״ף) שלא רק ממאנת אלא גם שניה, ולדעת הר״ן גם אילונית, מפסידות את הקרן שאכל שלא כדין, וממילא הוכחת התוספות והרא״ש שהממאנת מפסידה גם את הפירות שבעין קיימת לגבי שניה ואילונית.
המחבר בשלחן ערוך כותב כדברי הטור, ומשמע מדבריו שגם לגבי חייבי לאוין, אילונית ושניה דעתו היא שאין הבעל חייב לשלם אפילו את הפירות שעודם בעין. החלקת מחוקק (סק״ו) מביא את דברי הרמ״א שמדייק מהרמב״ם והרי״ף שחולקים, והבית שמואל (סק״ד) מוסיף שאף הרא״ש כותב זאת רק לגבי ממאנת, ולפי הפירוש השני של הרא״ש שמדובר במשנה בפטור מפדיונה אין מקור לחידוש הזה אפילו לגבי ממאנת. מאידך גיסא כותב הגר״א (סקי״ז) שאף הרמב״ם שחולק על התוספות והרא״ש לגבי קרן, וסובר שאם אכל שלא כדין חייב לשלם - מסכים עמם שאינו צריך להחזיר פירות שעודם בעין, שאם לא כן אין שום חידוש בדין הפירות לעומת דין הבלאות, שמה שבעין נוטלת ומה שלא בעין אינה נוטלת.
כל דזבין מבי דינא [שקונה מבית דין] — אדעתא למיפק ליה קלא [על דעת שייצא לו קול] הוא דזבין [שקונה], שמכירה על ידי בית דין נעשית בהכרזה ובפומבי, וסבור הלוקח שאם עד זמן הקניה לא באו מערערים — ודאי שאין עוד כל פקפוק בקנייתו ומוותר על האחריות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת, האחריות על נכסי היתומים ולא על בית הדין.
Everyone who buys from the court buys with the implicit understanding that the sale generates publicity, as a court sale is conducted in public with notices. The buyer could therefore think to himself that if no claimants came forward until the time of the actual purchase, then it is certain that there can be no problem with his purchase and he forgoes his property guarantee. Lest you say this, Rav Yosef teaches us that there is nevertheless a guarantee on the property, and it rests upon the orphans and not on the court.
רי״ףרש״ירמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כּוּ׳.: וְעַד כַּמָּה אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד פַּלְגָא.

§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says that even if the judges err, the transaction is not void because of the prerogative of the court. The Gemara asks: And to what extent can they err without causing the deal to be reversed? Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: Until half of the value.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אלו דברים כו׳ כגון שייחדו לה לכתובה א״נ כו׳ ועיין ברא״ש שכתב ליישב שם בע״א:
בד״ה רב תני כו׳ פי׳ במתני׳ עכ״ל ר״ל ולא דתני הכי בברייתא דא״כ תקשי ליה מתני׳ דקתני דוקא ממאנת ומדתני במתני׳ ממאנת לשמואל דייק מינה דכתובה נמי תנינא במתני׳ דהכא כמ״ש התוס׳ לקמן וק״ל:
פיסקא רשב״ג אומר וכו׳ ועד כמה וכו׳. נראה דהוא מדברי ר׳ הונא עצמו כמ״ש התוספות כה״ג בריש פרק אלו מציאות והיינו דס״ל דרשב״ג פליג אפילו ביתר משתות עד פלגא. והיינו דקאמר תניא נמי הכי דס״ל לרשב״ג דשוה מנה במאתים מכרן קיים אבל א״ל דהש״ס ידע דאפילו ביתר משתות ס״ל לרשב״ג דמכרן קיים. ור׳ הונא קמ״ל דיותר מפלגא מכרן בטל הוי ליה לסייע ממתניתין עצמו דנקט בסיפא גבי אגרת בקורת. אפילו מנה במאתים לא פליג ר׳ שמעון בן גמליאל. דכמו דדייק מברייתא ה״נ איכא למידק ממתניתין דיותר ממנה במאתים מכרן בטל. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר שאפילו אם טעו אין מחזירים, משום שאם לא כן מה כח בית דין יפה. ושואלים: ועד כמה אם טעו בית הדין אין מחזירים? אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: עד פלגא [חצי].
§ The mishna teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says that even if the judges err, the transaction is not void because of the prerogative of the court. The Gemara asks: And to what extent can they err without causing the deal to be reversed? Rav Huna bar Yehuda said that Rav Sheshet said: Until half of the value.
רי״ףמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל ב״דבֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה אוֹ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם מִכְרָן קַיָּים.

That is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: A court that sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars, or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid. Since he doesn’t give as an example a larger gap between the market value and the sale price, this must be the most extreme case in which the transaction is not reversed.
רי״ףהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם אמר רשב״ג בית דין שמכרו שוה מאתים וכו׳. לכאורה צ״ע לפי מאי דקי״ל בפרק הזהב דף מ״ט ע״ב דלעולם אזלינן בתר שיעור המקח ולא בתר המעות לענין אונאת יתר משתות לפחות משתות. ואם האונאה הוא פחות משתות לגבי המקח שהוא מה ששוה החפץ יותר משתות לגבי המעות או איפכא הכל אזלינן בתר המקח כדאיתא בח״מ סימן רכ״ז סעיף ד׳ וע״ש בט״ז אם כן קשה למה במכרו בית דין שוה מאה בפחות ממאתים אפילו דינר אחד המכר קיים. כיון דה״ל פחות מכפליים לענין שיווי החפץ. אע״ג דהוא הרבה יותר מחצי החפץ ולהיפך במכר שוה מאתים בפחות ממאה אפילו דינר אחד אע״ג דלגבי החפץ לא ה״ל אלא יותר מחצי שיווי חפץ אפ״ה מכרן בטל כיון דהוי יותר מכפליים לענין המעות ואמאי הא לא אזלינן בתר המעות כדקי״ל לענין אונאת שתות. ואם השיעור ביטול מקח הוא ביתר מפלגא ולא בכפליים א״כ אם מכר שוה מאה בקנין סודר יהיה המקח בטל כיון דהוי יותר מפלגא לענין החפץ וכבר כתבנו לעיל דף צ״ז בתוס׳ ד״ה אלמנה שמכרה וכו׳ דמלשון ירושלמי שלפנינו שם גבי אין אונאה לקרקעות דמשני בשהוקיר ולא משני נמי בשהוזיל משמע משום דלעולם בתר המקח אזלינן. וא״כ לא משכחת כלל ביטול מקח בהוזיל דכיון דבהוקיר בעינן כפלים כדמי החפץ שהוא הקרקע א״כ בהוזיל לעולם לא הוי האונאה כשווי החפץ שאפילו נתן פרוטה אחת הרי לא היה האונאה כלל דמי החפץ שאם החפץ שוה מאתים ובעינן בהוקיר עוד מאתים ויהיה שוה לאחר שהוקיר ד׳ מאות א״כ בהוזיל נמי בעינן אונאה מאתים וכיון שנתן פרוטה אחת הרי לא היה אונאה מאתים אלא אם ניזל בתר מעות דאז כשהוזיל במאה הוי כפליים כמו המעות ואינו כן גבי אונאת שתות כנ״ל. ולפ״ז היה נראה לענ״ד דהא דקאמרינן בב״מ דף נ״ז גבי הקדש דשמואל פליג אדר׳ יוחנן דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אע״ג דה״ל יותר מפלגא וה״ל ביטול מקח לר״י יש לומר משום דהא דקאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ולא קאמר שחיללו על פרוטה היינו דקמ״ל דאע״ג שחילל על שוה פרוטה דה״ל כמחליף חפץ בחפץ ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקח דהיינו הקדש דהא בחלול נמי הוי חפץ. אפ״ה הוא מחולל משא״כ בחילול על פרוטה מודה ר׳ יוחנן נמי כיון דלגבי מקח לא הוי כפליים ולעולם אזלינן בתר המקח וקמ״ל שמואל דאפילו בשוה פרוטה דהוי נמי חפץ. אפ״ה לא ה״ל ביטול מקח אפילו יתר מפלגא והיינו דקאמר דפליג אדר״י. ולפ״ז יש לומר דהא דאיתא בערכין דף כ״א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דר׳ יהודה אמר לה שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא דאין מוכרח לומר דרב יהודה פליג אדר׳ יוחנן כיון דשקיל זוזי ממש. ואפשר דהתוס׳ משמע להו מסוגיא דידן דמשמע מדברי ר׳ שישא דאין חילוק כנ״ל בין שוה מאתים במאה או שוה מאה במאתים לענין מכירת בית דין. וה״ה לענין מכירת קרקעות והקדש. מיהו יש לחלק. ועוד נראה דבזה הוי א״ש מה שדקדקו התוספות לעיל דף צ״ח ע״ב בהא דקאמר בקידושין דף מ״ב ע״ב והא דאמרינן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא קאמר עד פלגא וכן הקשו בקידושין שם. ולפמ״ש יש לומר דגבי אחין לא שייך זה דלא הוי כמחליף חפץ בחפץ אלא כל אחד הוי כלוקח דכיון שזה שלקח יותר מאחיו א״כ לגבי מקח שלו הוי כלוקח שוה מאתים במנה וכבר כתבנו דבכה״ג לא הוי כפליים בשיווי המקח. א״כ מאן לימא לן שהטעות הוא בזה החלק שלקח פחות. דלמא הטעות הוא גבי זה שלקח יותר דלא ה״ל לגביה כפליים במקח לכך לעולם החלוקה קיימת בקרקעות ולפ״ז גם במטלטלי לענין יתר משתות הדין כן וצ״ע בזה לדינא. וכבר כתבנו לעיל בזה גבי יתר משתות באמרו נפלוג בשומא דבי דינא ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמר רבן שמעון בן גמליאל: בית דין שמכרו שוה מאתים במנה או שוה מנה במאתים — מכרן קיים, וכיון שלא הביא כדוגמה הפרש גדול יותר, משמע שזהו שיעור הטעות שאינה חוזרת.
That is also taught in a baraita: Rabban Shimon ben Gamliel said: A court that sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars, or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid. Since he doesn’t give as an example a larger gap between the market value and the sale price, this must be the most extreme case in which the transaction is not reversed.
רי״ףהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף אב״דבֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ בְּלֹא הַכְרָזָה נַעֲשׂוּ כְּמִי שֶׁטָּעוּ בִּדְבַר מִשְׁנָה וְחוֹזְרִין.

Ameimar said in the name of Rav Yosef: With regard to a court that sold without an announcement, it is considered as if they erred in a matter that appears in the Mishna and their decision is reversed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וחוזרין – ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני.
אמר אמימר משמיה דר״י ב״ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין פי׳ ואין אומרים מה שעשו עשוי וישלם הטעות מביתו אלא הדרי זביני שמכרן בטל ואע״פ שלא טעו דתנן בערכין שום היתומים ל׳ יום ושל הקדש ס׳ יום ומכריזין עליהם בבוקר ובערב איתיבי׳ ר״א לאמימר שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל הא שוה בשוה קיים מאי לאו בדלא אכריז לא בדאכריז והא מדסיפא בדאכריז רישא בדלא אכריז דקתני סיפא אם עשו אגרת ביקורת אפילו מכרו שוה ק׳ בר׳ או שוה ר׳ בק׳ מכרן קיים לא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהן. פי׳ רישא דמתני׳ דמיירי בדלא אכריז הוא בדברים שאין מכריזים עליהם ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן העבדים והשטרות והמטלטלין וטעמא מאי אמר עולא עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואבע״א כאן בשעה שמכריזין עליהם כאן בשעה שאין מכריזין עליהן דא״נ לכרגא ולמזוני ולקבורה מוכרין בלא הכרזה. פי׳ שאין להם פנאי להמתין ימי משך הכרזה. ואב״ע כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין דאר״נ מעולם לא עשו אגרת ביקורת בנהרדעא סבור מינה משום דבקיאין בשומא אר״י ב״מ לדידי מפרשי מני׳ דר״נ משום דקרי להו בני אכלי נכסי דאכרזתא. פי׳ וזילא להו מילתא מפני שאין הבעלים מוכרים ברצונם:
אמר אמימר משמיה דרב יוסף כו׳ [לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם]. פי׳ רבינו האיי גאון ז״ל (בספר המקח שער ו) דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו, וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות, וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו, וכיון שאין מכריזין עליהן, והם דקדקו והכריזו אין שומתן בטלה אלא ביתר ממחצה, ואם לא הכריזו כיון שאין צריכין הכרזה, הרי דינן כדברים שצריכין הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא״כ טעו יותר משתות. ולא נהיר, דא״כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהן ורישא בדלא אכרוז, והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות, וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני׳, והיינו דאמרינן דלא מיבטיל עד פלגא.
אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכין הכרזה, ואם הכריזו גם כן באלו לא מהני להו ולא מידי, כיון שמן הדין אינן צריכין הכרזה, ולעולם שומתן קיימת עד שתות, וביתר משתות שומתן בטלה, וסיפא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו, וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה, וכן שעה שאין מכריזין, ומקום שאין מכריזין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר אמימר משמיה [משמו] של רב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה (שמפרסמים שקרקע זו עומדת להימכר ובתוך כך יוודע מחירה) — נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין.
Ameimar said in the name of Rav Yosef: With regard to a court that sold without an announcement, it is considered as if they erred in a matter that appears in the Mishna and their decision is reversed.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) נַעֲשׂוּ וַדַּאי טָעוּ דִּתְנַן בשׁוּם הַיְּתוֹמִין שְׁלֹשִׁים יוֹם גוְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.

The Gemara asks: Why does Rav Yosef say that it is considered as if the court erred in a matter that appears in the Mishna, when it certainly erred in this manner? As we learned in a mishna (Arakhin 21b): The assessment of the orphans is for thirty days, and the assessment for consecrated property is for sixty days, and they make announcements during the thirty and the sixty days respectively both in the morning and in the evening. The mishna states explicitly that announcements must be made. If the court did not make the announcements, it clearly erred in a matter that appears in the Mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נעשו – בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה.
שום ההקדש – גזבר המוכר קרקע של הקדש.
ששים יום – מושכים ימי הכרזה.
נעשו, ודאי טעו, דהא תנן. בערכין. שום היתומי׳ וכו׳, בבקר ובערב. דהיינו שעת הוצאת פועלים למלאכה שבשדות, כדי שיודיעו לבעלים ששוכרין אותם אם ירצו לקנותו, ובערב נמי שאם ענו להם הם יודיעו למכריז פלני רוצה ליקח אותו, והולך ושואל את פיו ומתפשרין זה עם זה, אלמא שום היתומים בעי הכרזה. הני מילי. דמכריזין. שליח. יתומים, כגון אפטרופוס, דסתם קתני שום היתומים, אבל מכרו ב״ד אימא לא איבעי הכרזה, קמ״ל דבעו הכרזה, וכמו שטעו בדבר משנה נינהו.
כבר ביארנו שבית דין שמכרו בלא הכרזה דברים שאין ראויים למכור אלא בהכרזה נעשו טועים בדבר משנה וחוזרים צריך שתדע הכרזה זו היאך היא והוא ששנינו בערכין (כ״א:) שום היתומים ר״ל כששמין בית דין נכסי יתומים להגבות מהן לאי זה דבר צריך להם להכריז שלשים יום אבל שום ההקדש ר״ל כשאדם בא לפדות מן ההקדש שדה מקנה שנפדה בשוויו צריך להכריז ששים יום ומכריזין בבקר בשעת יציאת פועלים כדי שיודיעו הפועלים לבעלים השוכרים אותם ובערב בשעת כניסת פועלים שאם בעלי בתים אמרו לפועלים שהם רוצים מגידים למכריז ואומרין שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח ומודיעים הסבה שעליה מוכרין והוא שאומרין בהכרזתם על מנת ליתן לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ופירשו הטעם משום דאיכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד שאינה מתעסקת בהם כל כך ואינה קפידא בהמתנתה ואיכא דניחא ליה בבעל חוב משום דמיקל בזוזי ר״ל לקבל מעות שאין יוצאין כל כך אלא על ידי הדחק והכרזה זו אף במכירת בית דין היא ואין צריך לומר בשליח של יתומים ר״ל אפטרופוס שלהם שאין לו למכור אלא בהכרזה והוא שאמרו כאן אי מההיא הוה אמינא הני מילי שליח ר״ל שליח היתומים או אפטרופוס שלהם אבל שליח בית דין לא קמ״ל ומכל מקום בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה על הדרך שביארנו בפרק הכותב בסוגית המשנה השלישית (כתובות פ״ז.) או במקום שיש להם מנהג קבוע שלא להכריז מוכרין שלא בהכרזה והוא שאמרו מעולם לא עשו אגרות בקרות בנהרדעא ולא משום בקיאות שומא אלא שהיו שחצנים וגיותנים והיו מקילים בכבוד המכריזים עד שהיו קורין לבניהם בני אכלי ניכסי דאכרזתא ויש מפרשים שהיו מקילים הלוחצים את היתומים לפרוע עד שיכריזו קרקעותיהם בשבילם עד שהיו קורין לבניהם כן שמא תאמר מה הוצרכת לומר שעבדים ומטלטלין ושטרות אין מכריזין עליהם והלא מטלטלי דיתמי לא מישתעבדי לבעל חוב פירשוה בעבדים שעשאן אפותיקי לכתובה ובמטלטלין שייחדם לכתובה ובשטרות פירשו גדולי המפרשים בשטרי משכנאתא דסורא שיש להם על קרקעות של אחרים שבעל חוב גובה מהם ושמין כמה שוה קרקע זה לעשר שנים וראשונן של גאונים פירש בשטרות שבית דין מוכרין אותם לצורך מזונות היתומים שאין יכולין ליפרע מהם מצד קושי בעלי החוב ומוכרין אותם לקשים מהם ואע״ג דלמזוני מזבנינן בלא אכרזתא יראה לי שדין שטרות שאני שסכום שבהם מבורר בהן והם מוכרין אותם בפחות:
גמרא נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים כו׳ ונראה דלאו אעיקר דינא דאמימר משמיה דרב יוסף קשיא ליה דפשיטא דה״ל טועה בדבר משנה וחוזר דאכתי לאו מילתא דפסיקא הוא דהא דקי״ל טעה בדבר משנה חוזר היינו שזיכה את החייב וחייב את הזכאי משא״כ במכר שלא באכרזתא לא שמעינן מהכא שחוזר המקח בשביל כך אלא דעיקר הקושיא על לשון נעשו לחוד דהא ודאי טעות וה״ל למימר ב״ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין כן נ״ל ולזה נראה שכיון ג״כ רש״י בפירושו ובד״ה נעשה בתמיה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים על הלשון: נעשו? מדוע אתה אומר שנעשו כאילו טעו? הלא ודאי טעו! דתנן כן שנינו במשנה]: שום [הערכה] שעושים בית הדין לפני שמוכרים מנכסי היתומין כדי לפרוע חוב אביהם, הריהי שלשים יום, ושום [והערכה] אותה עושה הגיזבר בבואו למכור מנכסי ההקדש הריהי ששים יום, ומכריזין בשלושים ובשישים הימים האלה בבקר ובערב. ואם כן כתוב במשנה שצריכים להכריז, ואם לא עשו כן, ודאי טעו בדבר משנה!
The Gemara asks: Why does Rav Yosef say that it is considered as if the court erred in a matter that appears in the Mishna, when it certainly erred in this manner? As we learned in a mishna (Arakhin 21b): The assessment of the orphans is for thirty days, and the assessment for consecrated property is for sixty days, and they make announcements during the thirty and the sixty days respectively both in the morning and in the evening. The mishna states explicitly that announcements must be made. If the court did not make the announcements, it clearly erred in a matter that appears in the Mishna.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאיריפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא ה״מהָנֵי מִילֵּי שָׁלִיחַ אֲבָל ב״דבֵּית דִּין לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara answers: If all the information that I had were from that mishna, I would say that this applies to an agent but not to a court. Therefore, Rav Yosef teaches us that even a court that sold property without making announcements has erred.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אי מההיא הוה אמינא [אם משם הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בשליח שמכר, אבל בית דין שמכרו — לא, אין זה נחשב כטעות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב יוסף שגם בית דין שלא הכריזו — טעו.
The Gemara answers: If all the information that I had were from that mishna, I would say that this applies to an agent but not to a court. Therefore, Rav Yosef teaches us that even a court that sold property without making announcements has erred.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֵיתִיבֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר שׁוּם הַדַּיָּינִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹתִירוּ שְׁתוּת מִכְרָן בָּטֵל הָא שָׁוֶה בְּשָׁוֶה מִכְרָן קַיָּים מַאי לָאו דְּלָא אַכְרוּז לָא בִּדְאַכְרוּז.

Rav Ashi raised an objection to the statement of Ameimar: The mishna teaches that the halakha with regard to the assessment of the value of a piece of property in order to sell it through the judges is as follows: In a case where they decreased the price by one-sixth of its market value or added one-sixth to its market value, their sale is void. One can see from here that if the judges sold the property for its value, their sale is valid. What, is the mishna not discussing a case where no announcement was made? Ameimar replied: No, the case under discussion is one where they did make an announcement.
רי״ףר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא שוה [בשוה], מכרן קיים. ואעג״ב דלא אכרוז. (כדאכרוז) [בדאכרוז]. דאי לא אכרוז אע״ג דמכרו שוה בשוה מכרן בטל, דמצו אמרי היתומים אילו הכריזו היו מוכרין השדה ביותר כדי דמיו. דהא מדסופא בדאכרוז וכו׳ הוי, רישא בדלא אכרוז. כי היכי דלא תיקשי רישא לסופא, דסופא קתני דכיון שהכריזו אע״פ שטעו מכרן קיים, דמזלייהו גרים, ורישא קתני דמכרן בטל אע״ג דאכרוז. ומשני, לעולם בדאכרוז, ולא קשיא, כאן בדברים שמכריזין עליהם וכו׳, ומפורש בהלכות הרב אלפאסי ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר על דבריו הקודמים ממה ששנינו: שום הדיינין, כלומר, אם העריכו הדיינים נכס מסויים לשם מכירתו, שפיחתו בהערכתם שתות (שישית) מן המחיר הראוי, או הותירו שתות על המחיר הראוי — מכרן בטל. ומכאן נדייק: הא [הרי] אם מכרו שוה בשוה, במחיר הנכון — מכרן קיים. מאי לאו [האם לא] מדובר שם גם כשלא אכרוז [הכריזו]? והשיב אמימר: לא, מדובר שם בדאכרוז [בשהכריזו].
Rav Ashi raised an objection to the statement of Ameimar: The mishna teaches that the halakha with regard to the assessment of the value of a piece of property in order to sell it through the judges is as follows: In a case where they decreased the price by one-sixth of its market value or added one-sixth to its market value, their sale is void. One can see from here that if the judges sold the property for its value, their sale is valid. What, is the mishna not discussing a case where no announcement was made? Ameimar replied: No, the case under discussion is one where they did make an announcement.
רי״ףר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָא מִדְּסֵיפָא בִּדְאַכְרוּז הָוֵי רֵישָׁא בִּדְלָא אַכְרוּז דְּקָתָנֵי סֵיפָא אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת אפי׳אֲפִילּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה מִכְרָן קַיָּים.

The Gemara asks: Since the last clause is referring to a case where the court made an announcement, the first clause must be referring to a case where they did not make announcements, as it teaches in the final clause: If they made a document of inspection and announced the sale publicly, then even if they sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid.
רי״ףראב״ןתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם מכרו דברים שמכריזין עליהם שלא בהכרזה, טעו בדבר משנה וחוזרין אפילו לא טעו.
אגרת בקורת – הא דתנן בפ״ק דב״מ (דף כ.) אגרות שום ואגרות מזון רגיל ר״ת לומר מדלא קאמר שטרי שום שטרי מזון כדאמר שטרי חליצה ומאונין שטרי בירורין נראה לו דקרי אגרת מה שב״ד שבמקום זה שולחין אגרותיו לב״ד אחר לשום ולמזון לפלוני אבל הכא לא אפשר לפרושי הכי ולעיל בשלהי אף על פי (דף סד.) כותבים אגרת מרד על ארוסה. מ״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז [הרי מכיון שסופה של המשנה היא בשהכריזו, אם כן ראשה הוא בשלא הכריזו], דקתני סיפא [ששנה בסופה של המשנה]: אם עשו אגרת בקורת (הכרזה) — אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה — מכרן קיים.
The Gemara asks: Since the last clause is referring to a case where the court made an announcement, the first clause must be referring to a case where they did not make announcements, as it teaches in the final clause: If they made a document of inspection and announced the sale publicly, then even if they sold property worth one hundred dinars for two hundred dinars or property worth two hundred dinars for one hundred dinars, their sale is valid.
רי״ףראב״ןתוספותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא לְעוֹלָם בִּדְלָא אַכְרוּז וְלָא קַשְׁיָא דכָּאן בִּדְבָרִים שֶׁמַּכְרִיזִין עֲלֵיהֶן כָּאן בִּדְבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן.

Rather, this should be understood differently. Actually, the first clause of the mishna is referring to a case where they did not make an announcement, and this is not difficult. Here, Ameimar is referring to items for which one makes an announcement, and if this was not done then the sale is void. There, the mishna is speaking of items for which one does not make announcements.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילרשב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמ׳ לך ר׳ יוחנן, הא לא קשיא. מאי דאמרת שבקינן לה מזוני דקא מפסדא, דבתובעת כתובתה בב״ד עסיקי׳, דלית לה מזונות. אי הכי. דבתובעת כתובתה בב״ד עסיקינן. איזדקוקי נמי לא נזדקיק. לא למכור ולא להכריז, האיל וכבר אבדה מזונותיה. ומשני, כיון דאיזדקיקינן להו מעיקרא. כשתבעה כתובתה. מזדקיקינן לבסוף. ומגבינן לה כתובתה, ובעי הכרזה.
מכל מקום לרב אסי קשיא. דאמ׳ אין נזקקין אלא לרבית, וכאן ליכא רבית, ומזדקיקינן. ומשני, לעולם בבעל חוב גוי, דשקיל רבית, ודקא קשיא לך גוי מי ממתין הכרזה, אין, שקבל עליו לזו, להמתין ההכרזה, אבל נוטל רבית.
מרימר אגבי כתובה לאשה מנכסי יתומים. כלומ׳, לגרושה, ומשום הכי אמ׳ לאשה, ולא אמר לארמלתא. ולגרושה אין לה מזונות מיתומי בעלה, שהרי הבעל עצמו אינו חייב במזונותיה. ההיא דר׳ יוחנן. דאמ׳ או לכתובת אשה. אנן משום חינה (ממתינן) [מתנינן] לה. כלומ׳, כדי שידעו הנשים שיש להן כתובה מן היתומים אפי׳ כשיתגרשו. נזקקין להן להגבותן כתובה, אע״ג דאין להן מזונות, ויתרצו לבעליהן ולא יצערו אותן, ויתרצו נמי להינשא מיום זה ואילך לבעל אחר, ולא יהיו מזקינין הבחורים קודם שינשאו, הילכך אפי׳ לגרושה מגבינן משום חינה.
ניזלו בתר שיבקייהו. כלומ׳, שהיה מקללן שלא יאריכו ימים, אלא ילכו אחר אביהן שמת לו, הואיל ואוכלין שאינו שלהם. מזדקיקנא להו. כדי למנען מאיסורא. מעיקרא מאי טעמא לא. מזדקיקנא. ומשני, משום דרב פפא דאמ׳ פריעת בעל חוב וכו׳. אימר צררי אתפסיה. הלוה למלוה קודם מיתתו, שיפרע חובו מהן.
איכא ביניהו בשחייב מודה. בשעת מיתתו, שעדיין חייב לו. מאן דאמ׳ משום מצוה, לא פרעינן, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. מאן דאמ׳ משום צררי, כיון דמודה, ליכא למיחש לצררי. אי נמי שתבעו בדין, ונתנו לו ב״ד זמן שיפרענו, והעביר המועד, ושמתוה ב״ד ללוה שיפרע למלוה, ומת בתוך ימי שמתיה, והכא ודאי ליכא למימר צררי אתפשיה, והילכך נזקקין. ולמאן דאמ׳ משום מצוה, לא פרעינן.
[ערכין כב, ב] רבא אמ׳ משום שובר. כלומ׳, משום הכי לא הוה מזדקיק להו רב נחמן מעיקרא, דאיכא למימר שמא שובר היה ביד הלוה שפרוע שטרו של מלוה, ואבדו, הילכך אין נזקקין. לא שאנו. דנאמנת בשבועה, ולא חיישי׳ לשובר. אלא כתובת אשה משום חינה. ואי חיישת לשובר, התם נמי ניחוש. בבעל חוב, ואמאי נפרע שלא בפניו בשבועה, ניחוש שמא שובר יש לו ללוה. ומשני, התם, בבעל חוב הנפרע שלא בפניו, היינו טעמ׳ דלא חיישי׳ לשובר, כדמפרש טעמ׳, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וכו׳, אבל בעלמ׳ חיישי׳ לשובר.
ואם אמ׳ תנו, נזקקין. כלומ׳, אם אמ׳ אבי יתומים קודם מיתתו תנו לפלני מנה, נזקקין ב״ד ונותנין לו. ואם אמ׳, תנו שדה זו ומנה זו, לפלני, נזקקין ואין מעמידין אפטרופוס. ליתומין, על זה הדבר לדון עם המלוה, דכיון דאמ׳ בפירוש שדה זו ומנה זו, נותנין אותה לו. אבל אם אמ׳ שדה סתם, ומנה סתם, נזקקין, ומעמידין אפטרופוס. ליתומין, שיטעון שמא לא אמ׳ על שדה זו, אלא על זו, וידחהו לזיבורית. לבד מנמצאת שדה שאינה שלו. כלומ׳, אם אותו שדה שצוה לתת לו, באו עדים ואמרו שאינו של מיתנא אלא של איש אחר, נותנין לו שדה אחר תחתיה, ואין צריך להעמיד אפטרופוס לערער על עדים אלו דדילמא שקרי נינהו, לפי שאין לנו להחזיק עדים בשקרי, אלא אם כן יצא קול עליהם.
לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזים עליהם. פירשה הרשב״א ז״ל: דרישא בדברים שאין מכריזין הילכך אף על גב דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזים עליהם ומהניא להו וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין, וכי אכרוז לא מהני, וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח בית דין עד פלגא (שטמ״ק).
לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם פי׳ רבינו האיי גאון דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם כו׳. והם דקדקו כל כך והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה ואם לא הכריזו כיון שאין צריכים הכרזה הרי דינם כדברים שצריך הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא״כ טעו יותר משתות ולא נהירא דא״כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהם ורישא בדלא אכרוז והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני׳ היינו דאמרינן דלא מבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכים הכרזה ואם הכריזו ג״כ באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אינם צריכים הכרזה ולעולם שומתן עד שתות וביותר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין. הרא״ה ז״ל.
וכן פירשה רשב״א ז״ל דאיפכא מפי׳ הגאון ז״ל מסתברא דרישא בדברים שאין מכריזין הלכך אע״ג דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהניא להו הכרזה וכן לאידך אוקמתי כולה מתני׳ בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין וכי אכרוז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח ב״ד עד פלגא ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל כתב רבינו האיי גאון ז״ל בספר המקח שדברים שאינם טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין אם מכרו שלא בהכרזה רואים אם יש שם פחיתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הרי המכר קיים ואפי׳ יש בטול מקח ודברים שמכריזין עליהן אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל לפי שהוא ז״ל מפרש רישא דמתני׳ בדאכרוז ובדברים שמכריזין עליהן וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דהואיל והחמירו על עצמן לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם ממכרן קיים ואם לא הכריזו עליהם דינם כמו שהכריזו בדברים שאין מכריזים ואם פחתו או הותירו שתות מכרם בטל. ורבינו הגדול ז״ל פירש בענין אחר והוא הנכון ואע״ג דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז כפשטה ורישא בדברים שאין מכריזין וה״ק לא הכריזו המכר קיים עד שתות ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותה המכר קיים לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דדמי להו טפי לתרי טעמי וכל היכא דאפשר לא מוקמינן מתני׳ בתרי ותלת טעמי ואיכא נוסחי דגרסי הכי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא וכו׳ ע״כ:
העבדים והשטרות והמטלטלין פי׳ כגון ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות אי נמי בשתפס מחיים דאי לא אין ב״ח וכתובת אשה גובין מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שב״ד מגבין מן השטרות אע״ג שאין גופן ממון מיירי שאין למלוה או ליורשין נכסים אחרים הא לאו הכי אין שטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא משמעתא דשנים שהוציאו ש״ח זה על זה וכדבעינן למכתב התם בס״ד. הריטב״א ז״ל:
שם אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין כו׳ עיין בלשון הרא״ש שמפרש פירושים אחרים לפי שינוי גירסאות בגמ׳ אבל אכתי הוי קשיא אלישנא דגמ׳ גופא דה״ל לשנויי בפשיטות כנוסחת הגמ׳ שלפנינו לפי גירסת רש״י ותוספות ואפשר דלישנא דמתניתין הכי דייק מדקתני סיפא אבל אם עשו איגרת ולא הוי צריך למיתני אלא אם הכריזו מש״ה מוקי לה לפי גירסת הרי״ף ז״ל לרישא נמי בדאכרוז ואפ״ה לא מהני בדברים שאין מכריזין אלא דוקא בדברים שמכריזין שדרך לכתוב עליהם איגרת ביקורת קתני סיפא דמכרן קיים כן נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא יש לפרש בדרך אחרת, לעולם מדובר בדלא אכרוז [בשלא הכריזו], ולא קשיא [ואין זה קשה]: כאן, בסיפא שמשמע שצריך הרכזה, הרי זה בדברים שמכריזין עליהן ואם מכרום בלא הכרזה — טעות גמורה היא, ואילו כאן, ברישא שמשמע שאין צריך הכרזה, הרי זה בדברים שאין מכריזין עליהן.
Rather, this should be understood differently. Actually, the first clause of the mishna is referring to a case where they did not make an announcement, and this is not difficult. Here, Ameimar is referring to items for which one makes an announcement, and if this was not done then the sale is void. There, the mishna is speaking of items for which one does not make announcements.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מלונילרשב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הוְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין מַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן הָעֲבָדִים וְהַמִּטַּלְטְלִין וְהַשְּׁטָרוֹת עֲבָדִים טַעְמָא מַאי שֶׁמָּא יִשְׁמְעוּ וְיִבְרְחוּ מִטַּלְטְלִין וּשְׁטָרוֹת שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ.

And these are the items for which one does not make an announcement: Slaves, movable property, and contracts. The Gemara explains: What is the reason that slaves are sold without an announcement? Slaves are sold without an announcement lest they hear that they are about to be sold and escape. Why is the sale of movable property and contracts also not announced? Lest they be stolen.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא יגנבו – כשנאספין לראותם כדי ללוקחם.
[השטרות – שמוכרין שט״ח של יתומים לאחרים].
ויש דברים שאין מכריזין עליהן ומוכרין שלא בהכרזה, העבדים והשטרות והמטלטלין, עבדים שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות שמא יגנבו.
ואפילו דבר שמכריזין עליהן יש שעה שאין מכריזין עליהן דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינ׳ בלא אכרזתא.
אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלים – אית לן לאוקמא הני מטלטלין ושטרות כגון שייחדן לה לכתובה א״נ דתפסן מחיים דאי לאו הכי לא גביא להו לא אשה ולא בעל חוב.
עבדים. כלומ׳, שמא ישמעו העבדים שרוצין למכרן [ויברחו]. מטלטלין ושטרות. שמא ישמעו הגנבים היכן הן, ויגנבום משם.
אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרו׳ והמטלטלין – פי׳ ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקע ומטלטלי׳ ושטרות א״נ כשתפס מחיים דאי לא אין ב״ח וכתובת אשה גובה מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שגובין ב״ד אף מן השטרות אף על פי שאין גובין גופן ממון מיירי שאין למלוה וליורשים נכסים אחרים הא לאו הכי אין השטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב על זה וכדבעינן למכתב התם בס״ד.
(10-16) הא דאמרי׳ ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין וכן הא דאמר לעיל כאן בדברים שמכריזין עליהם פי׳ רבי׳ האיי ז״ל רישא בדברים שמכריזין עליהם וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דכיון שעשו לפנים משורת הדין והכריזו (דתניא) [מהניא] להו לב״ד להיות כחן יפה שלא הדרי זביני עד דטעי פלגא הא כל היכי דטעי דלא אכריז טעותם בשתות שמכריזין עליהם והכריזו והקשה רבינו הגדול ז״ל דא״כ לוקמה למתניתן בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו ורישא בשלא הכריזו כפשוטו וסיפא כשמכריזין לכך פירשו רז״ל דאפכא מסתברא רישא בדברים שאין מכריזין עליהם הלכך אע״ג דהכריזו לא מהני להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהני להו הכרזה וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בהכריז ורישא בשעה שאין מכריזין או מקום שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין ואם הכריז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולהכי מהני הכרזה משום כח ב״ד עד פלגא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. ומסבירים: עבדים טעמא מאי [מה טעם] אין מכריזים עליהם? — שיש לחשוש שמא ישמעו שעומדים למכרם ויברחו. ומטלטלין ושטרות אין מכריזים שמוכרים אותם — שמא מתוך הפרסום יגנבו.
And these are the items for which one does not make an announcement: Slaves, movable property, and contracts. The Gemara explains: What is the reason that slaves are sold without an announcement? Slaves are sold without an announcement lest they hear that they are about to be sold and escape. Why is the sale of movable property and contracts also not announced? Lest they be stolen.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ווְאִיבָּעֵית אֵימָא כָּאן בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְרִיזִין כָּאן בְּשָׁעָה שֶׁאֵין מַכְרִיזִין.

And if you wish, say instead that here Ameimar is referring to a time when one makes an announcement, while there the mishna is referring to a time when one does not make an announcement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בשעה שמכריזין – כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין משך ימי הכרזה כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — בשעה שמכריזין, כאן — בשעה שאין מכריזין. ומתי אין מכריזים?
And if you wish, say instead that here Ameimar is referring to a time when one makes an announcement, while there the mishna is referring to a time when one does not make an announcement.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי לִכְרָגָא לִמְזוֹנֵי וְלִקְבוּרָה מְזַבְּנִינַן בְּלָא אַכְרָזְתָּא.

When does one not make an announcement? As the Sages of Neharde’a say: For the purpose of paying head tax, and for payment to provide for children’s sustenance, and for burial, the court sells property inherited by orphans without an announcement because these are pressing needs. There is no time to wait for an announcement.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכרגא – לפרוע למלך כסף גולגולת היתומים.
הא דאמרי׳ לקבורה מזבנינן בלא הכרז⁠(ת)⁠ה לאו הכרזה דשלשים קאמר דאם כן פשיטא, אלא הכרזת שעה נמי לא. וחכמי הצרפתי⁠(י)⁠ם ז״ל פירשו לא נצרכא אלא שלוה לצורך קבורה והוצרך למכור ולפרוע חובו, דמזבין בלא אכרזתא שלא תנעול דלת בפני מלוין לכך, וכן לכרגא וכן למזוני.
ופי׳ רש״י ז״ל לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי, למזוני מזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורה קבורת המת והיתומים. והקשו עליו וכי לשאר צרכי היתומים, ללבוש (ו)⁠למכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורים מי בעינן הכרזה, והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חנה. אלא למזונות אשה והבנות, ולכרגא דאבוהון, ולקבורה שלו. אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך ג׳ דברים הללו כמו שכתבתי. אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה.
ומסתברא שאם לוו בית דין או אפוטרופוס לצרכי יתומים נזקקין לנכסיהם כשהם קטנים, דאי למאן דאמר משום צררי ליכא ואי למאן דאמר משום שובר ליכא. ואפילו למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה דמיא.
הך מצוה למהוי הן שלו צדק. ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על נכסי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא משלם, וכ״ש בית דין עצמן שלוו לצרכן. ועוד שזו תקנתן כי היכי דליעבדו להו מילי. ולא בעינן נמי הכרזה, אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו, שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היה צריכין הכרזה. ומשום הכי לא מתוקמא להו בגמרא מתני׳ דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון. וכן בי דינא דזבין (דאחריות) ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהן קטנים, מדלא מתוקמא גמרא מתני׳ בהכי. וכן נראה שנפרעין מהן במילי דידהו בבינונית והיינו פירכין התם דפרכינן זבורית. ומ״מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא אם כן לוו להאכיל או למכור ברחוק או לגאול בקרוב וכיוצא בהם, שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך, סוף דינא כתחלת דינא. והלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהם לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים. אי נמי כגון שהיה כרגא על אביהן ואתו זהרורי דמלכא ליפרע מנכסי דיתמי. ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהן, או שעמד אחד ופרנס את אביהן זמן, או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו. ומיהו למאן דאמר אין נזקקין, להני נמי אין נזקקין. אלא נהרדעי לטעמיהו דאמרי בכלהו נזקקין. ולדידן בשחייב מודה, ושמתוה ומית בשמתיה, ותוך זמן מזבינן בלא אכרזתא, ולהכי קימ׳ לן כנהרדעי בהא. ולא ניחא לי למימר דלהני נזקקין ונהרדעי מאי דאיצטריך לדעתיהו אמרי, משום דאמר ר׳ יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה, ולא מדכרינן הנך. ועוד שלא הזכירו הגאונים ז״ל בחיבוריהם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים. ואין להם נזקקין אלא בשלשה דברים הללו, חייב מודה, ושמתוה ומית בשמתיה, ותוך זמן.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח ארבעה גבי שור של חרש שוטה וקטן מעליתא מאן, ר׳ יוחנן אמר מעליית יתומים ר׳ יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין, והוינן בה ומי אמר ר׳ יוחנן הכי והא אמר ר׳ יהודה אמר ר׳ אסי אין נזקקין לנכסי יתומים, אלמא אפילו במילי דיתומים גופיהו אין נזקקין לנכסיהן. לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובא ממילא אתיא עליהו דיתמי אין נזקקין, דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינינן במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן, הכי נמי ודאי חיישינן (בנזקקין) בנזקין דילמא דכי גדלי מייתו סהדי לפטורה, שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא (נתועד) נתיעד כדין. וכ״ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזקין כיון דחיישי׳ עלייהו באין נזקקין. ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, בתשלומי נזקים דידהו, הא במה שלוו לצרכן נזקקין.
וכן נראה לי שאין במעשה יתומים בשלהם משום (ש)⁠אין מקבלים שלא בפני בעל דין. תדע מדאמרי׳ מעמידים אפוטרופוס להם לגבות מגופו, ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדר נגח משלם מעלית יתומים או מעלית אפוטרופין, וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי, ולא מצרכי להו עדים אחרים. אלמא בכל מילתא דמעמידין עליה אפוטרופין מקבלין עדים שלא בפני יתומים, דאפוטרופוס בעל דין הוא. וכן עדי צואה מילי דיתומים נינהו, ובמילתא דנזקקין כגון אמר תנו, בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם, מקבלין עדים הללו בפני אפוטרופוס, דהא הילכתא אי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב״ד ז״ל שהעמידן במוסר דבריו לבית דין או שכתבו עדותן בשטר. ואינו במשמע. ועוד היאך כתבו עדות צואה מחיים, ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין, דעדות בשעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אמרי׳, וזו בבית דין נמי אין מקבלין אותה. וכן מה שאמרו בחייב מודה פי׳ הרב ז״ל בשהודה בבית דין. ומודה אני בזה משום דמילתא דאבוהון הוא, וכן לכתובת אשה משום חנה מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.
והא דאמרינן לקבורה מזבינן בלא אכרזתא. לא אכרזה דשלשים יום קאמרי׳, דא״כ פשיטא, אבל הכרזת שעה נמי לא, ובתוספות (לעיל פז, א, ד״ה ולקבירה) פירשו לא צריכ׳ אלא שלוה לצורך קבורה והוצרך למכור ולפרוע חובו, דמזבין בלא אכרזתא שלא תנעול דלת בפני לווין לכך, וכן לכרגא וכן למזוני.
ופיר״ש ז״ל (שם) לכרגא לפרוע למלך כרגא ליתמי, למזוני מזון האשה והבנות והיתומים, ולקבורה קבורת המת והיתומים, והיקשו עליו (וכן) [וכי] לשאר צרכי היתומים ללבוש ולמכור ברחוק ולגאול בקרוב או ליקח להם ספר תורה או שורי׳ מי בעיא הכרזה, והרי בפרק שום היתומים (כב, א) לא משכח שום היתומים שלשים אלא לכתובת אשה משום חינה, אלא במזונות האשה והבנות, ולכרגא דאבוהון, ולקבורה שלו, אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי, אבל צרכי היתומים אינן צריכין הכרזה.
מתני׳ ממאנת כו׳. פי׳ הא דאמרינן דאילונית יש לה, ה״ה לפירות ומזונות ובלאות, ודווקא אילונית, אבל שני׳ (כתוב׳) אע״פ שהכיר בה אין לה כתובה ופירות ולא מזונות ולא בלאות אע״ג דחייבי לאווין דאורייתא, כגון אלמנה ואידך דקתני בהדה במתני׳ היכא דהכיר בהן אית להו כל הני כדאיתה בגמרא דאמרינן דכי קתני לה לאלמנה אפלוגתא דאילונית קאי, אפילו הכי שני׳ הוא דקנסוה רבנן, כדגרסינן בפרק יש מותרות (פה, א) תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה פירות בלאות ומזונות כו׳ עד ד״א והו מרגילתו.
והא דאמרי׳ באלמנה דאית לה פירות, פירשו בירושלמי (בפירקין ה״ז) פירות שאכל, ור׳ שלמה ז״ל לי פי׳ מה שתחת פירות, דהיינו פירקונה, ודין פירות קאמ׳, והא וודאי בפלוגתא דאיפליגי לעיל בפרק נערה שנתפתתה (נב, א) אלמנה לכהן גדול אם חייב לפדותה, ולהך מ״ד דאינו חייב לפדותה, ס״ל פירו׳ ממש קאמר, ולהאי סברא כיון דמהדר לה פירות שאכל אפילו בהכיר בה בנישואי׳, כל שכן בלא הכיר בה שהוא מקח טעות שחייב להחזיר לה פירות, ואפילו לאידך סברא דאית ליה דפודה בלא הכיר בה מיהת מודה כיון דהוי מקח טעות, ואע״ג דבאילונית לית לה בלא הכיר בה, ומפרשינן טעמא התם (ב״מ סז, א) משום דמחילה בטעות שמה מחילה בכי האי גוונא, התם הוא באילונית דכי הכיר בה ונישואיה נישואין אוכל פירות מן הדין, שהרי חייב בפרקונה, וכיון דכן כי לא הכיר בה נמי, והיא סבורה שנישואי׳ נישואין מחלה גבי׳, אבל אלמנה דאפילו בהכיר בה שנישואי׳ נישואין אינו חייב בפירקונה, וכיון שכן אינו אוכל פירות, דלא תקון רבנן אכילת פירות לבעל אלא במקום פירקונה, כי לא הכיר בה נמי לית ליה, דהא לאו דעת׳ דתימחול אלא באלו הכיר בה, אבל למ״ד דאלמנה בשהכיר בה פודה ויש לו פירות, נראה דכי לא הכיר בה נמי אית לה כאילונית דהויא לה מחילה בטעות כאידך, וקיימא לן כרבא דאמר אינה חייב לפדות׳, הלכך בין בהכיר בה בין שלא הכיר בה יש לה פירות והוא חייב להחזירם לה בשאכלן, וכן הלכתא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

לכרגא וכו׳. פרש״י לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי. למזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת והיתומים והקשו עליו וכי לשאר צורכי היתומים ללבוש למכור ברחוק ולגאול בקרוב וליקח להם ס״ת או שורים מי בעינן הכרזה והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אין צריכים הכרזה ומסתברא דאם לוו ב״ד או אפוטרופוס לצרכי היתומים נזקקים לנכסיהם כשהן קטנים דאי למ״ד משום צררי ליכא ואי למ״ד משום שובר ליכא ואפילו למ״ד פריעת ב״ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על עסקי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם וכ״ש ב״ד עצמן שלוו לצרכן ועוד שזהו תקנתם כי היכי דלעבדו בהו מילי ולא בעי נמי הכרזה אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היו צריכים הכרזה ומ״ה לא מתוקמא להו בגמ׳ מתני׳ דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון וכן בי דינא דזבין ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהם קטנים מדלא מתוקמא מתניתין בהכי וכן נראה שנפרעים מהם במילי דידהו בבינונית והיינו פרכין התם דפרכינן זבורית ומ״מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא א״כ לוו להאכיל או למכור ברחוק ולגאול בקרוב וכיוצא בהן שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך סוף דינא כתחלת דינא הלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהן לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים א״נ כגון שהיה על אביהם כרגא ואתי זהרורי דמלכא לפרוע מנכסי דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהם או שעמד אחד ופרנס את אביהם זמן או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו ומיהו למ״ד אין נזקקין להני נמי אין נזקקין אלא נהרדעי לטעמייהו דאמרי בכלהו נזקקין ולדידן כשחייב מודה (ולהכי) שמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן מזבנינן בלא אכרזתא ולהכי קי״ל כנהרדעי בהא ולא ניחא לי למימר דלהכי נזקקין ונהרדעי מאי דאצטריך לדעתייהו אמרי משום דא״ר יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה ולא מדכרי הנך ועוד שלא הזכירו הגאונים בחבורם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים ואין להם נזקקים אלא בשלשה דברים הללו חייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח גבי שור של חש״ו מעליותא דמאן ר׳ יוחנן אמר מעליותא דיתומים ר׳ יוסי בר חנינא אמר מעליותא דאפוטרופין והוינן בה ומי אמר ר׳ יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים כו׳ אלמא אפי׳ במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהם לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובי ממילא אתיא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינין במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה״נ ודאי חיישינן בנזקקין דלמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא נתיעד בדין וכ״ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזיקין כיון דאתינא עלייהו באין נזקקין ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה דתשלום נזקין ננהו הא במה שלוו לצרכם נזקקין וכן נ״ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין להם אפוטרופוס לגבות מגופו ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדרי נגחי ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצרכי׳ להו עדים אחרים אלמא בכל מלתא דמעמידין עליהם אפוטרופין מקבלים עדים שלא בפני היתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מילי דיתומים הם ובמלתא דנזקקין כגון אמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם מקבלים עדים הללו בפני אפוטרו׳ דהא הלכתא אי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב״ד שהעמידן במוסר דבריו לב״ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע ועוד האיך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דעדות משעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בב״ד אמרינן וזו בב״ד נמי אין מקבלין אותם וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז״ל כשהודה בב״ד ומודה אני בזה משום דמלתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. הרמב״ן ז״ל.
ורוב דבריו מייתי להו הר״ן בפי׳ על ההלכות:
סבור מניה משום דבקיאי בשומא כלומר מתוך כך לא היו עושים הכרזה מפני שהיו בקיאין בשומא והיו עושים השומא כל כך בכיון שלא היו צריכין הכרזה אמר להו רב יוסף לדידי מפרשא לי מניה משום דקארו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב״ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את (נכסי) היתומים ונכסי יתמי קא אכליתו. תלמידי ר׳ יונה ז״ל:
וז״ל רש״י במ״ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א״נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב״ד בזול מחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל״א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא ע״כ:
מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש״י במ״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

— באותם זמנים דאמרי נהרדעי [שאמרו חכמי נהרדעא]: לכרגא תשלום מסים], למזוני תשלום מזונות] ולקבורה — מזבנינן [מוכרים אנו] בלא אכרזתא [הכרזה], אלא מיד, מפני שהצרכים הללו הם דחופים ואין הזמן מאפשר להמתין.
When does one not make an announcement? As the Sages of Neharde’a say: For the purpose of paying head tax, and for payment to provide for children’s sustenance, and for burial, the court sells property inherited by orphans without an announcement because these are pressing needs. There is no time to wait for an announcement.
רי״ףרש״ירמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) זואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁמַּכְרִיזִין כָּאן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מַכְרִיזִין דְּאָמַר רַב נַחְמָן מֵעוֹלָם לֹא עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקּוֹרֶת בִּנְהַרְדְּעָא.

And if you wish, say instead that here, Ameimar is referring to a locale where one makes an announcement, while there, the mishna is referring to a locale where one does not make an announcement, as Rav Naḥman said: They never made a document of inspection in Neharde’a.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן — במקום שמכריזין, כאן — במקום שאין מכריזין. וכפי שאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא.
And if you wish, say instead that here, Ameimar is referring to a locale where one makes an announcement, while there, the mishna is referring to a locale where one does not make an announcement, as Rav Naḥman said: They never made a document of inspection in Neharde’a.
עין משפט נר מצוהרי״ףריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) סְבוּר מִינַּהּ מִשּׁוּם דִּבְקִיאֵי בְּשׁוּמָא א״לאֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי לְדִידִי מִיפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְהוּ בְּנֵי אָכְלִי נִכְסֵי דְאַכְרָזְתָּא.

Rav Yosef bar Minyumi understood from Rav Naḥman’s statement that no announcements were made in Neharde’a because the Sages there were all expert in the appraisal of an article’s value. Rav Yosef bar Minyumi said to him: This was explained to me personally by Rav Naḥman himself: It was because those who purchase the property are called: People who consume property that was publicly announced. This disparaging nickname was given because the purchasers were perceived as taking advantage of the distress of others by running to buy the property of someone in trouble. Since decent, honest people did not wish to buy property whose sale had been announced, they stopped making announcements.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דקרו להו כו׳ – גנאי וחרפה היא להם כשקונים נכסים שבית דין מוכרין לפי שמחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים או את הלוה לוקחים הלקוחות בזול ומבזין אותן וקורין להן אוכלי שדות הכרזה.
משום דבקיאי. לא צריכי הכרזה. משום דקרו (ליה) [להו] בני אכלי נכסי דאכרזתא. כלומ׳, דקרו (ליה) [להו] לבעלי חובין שלוקחין בחובן נכסי יתומים בהכרזה, אי נמי ללקוחות שלוקחין בהכרזה, בני אכלי נכסי דאכרזתא, ששמאום להם ב״ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את היתומים, ונכסי יתמי קא אכליתו. אי נמי למכריזין, שנוטלין שכרן מן ההכרזה שטורחין בבקר ובערב, היו קורין בני אכלי נכסי דאכרזתא, ומשום הכי לא היו מוצאין מי שיכריז.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבור מינה [היו סבורים ממנה, מאמירה זו] שלא הכריזו שם משום דבקיאי בשומא [שבקיאים החכמים שם בהערכה]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מרב נחמן עצמו, ולדבריו הטעם הוא משום דקרו להו [שקוראים להם], לקונים ״בני אכלי [אוכלי] נכסי דאכרזתא [הכרזה]״, שנחשב הדבר לגנאי שהשתמש הקונה במצוקתו של אחר וקנה ממנו את נכסיו, ולכן לא רצו אנשים הגונים לקנות בהכרזה, ומשום כך ביטלו את התקנה.
Rav Yosef bar Minyumi understood from Rav Naḥman’s statement that no announcements were made in Neharde’a because the Sages there were all expert in the appraisal of an article’s value. Rav Yosef bar Minyumi said to him: This was explained to me personally by Rav Naḥman himself: It was because those who purchase the property are called: People who consume property that was publicly announced. This disparaging nickname was given because the purchasers were perceived as taking advantage of the distress of others by running to buy the property of someone in trouble. Since decent, honest people did not wish to buy property whose sale had been announced, they stopped making announcements.
רי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִטַּלְטְלִין שֶׁל יְתוֹמִים שָׁמִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין אוֹתָן לְאַלְתַּר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי מוֹכְרִין אוֹתָן לִשְׁוָוקִים.

Rav Yehuda said that Shmuel said: Movable property that belongs to orphans is appraised and sold immediately so that it not deteriorate over time. Rav Ḥisda said that Avimi said: The movable property is sold on a market day, when there are many potential buyers and the items will sell for a proper price.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאלתר – סמוך למיתת אביהן שלא ירקבו.
מטלטלין של יתמי שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר שלא י⁠[ת]⁠קלקלו. ואי מקרב׳ שוקא מוליכין אותן לשוק למוכרן ביוקר. ואפילו רחוק השוק אם מוליך סחורה שלו לשם מוליך גם של יתום דלא עדיף מדידיה. ואם נאנס בדרך לא מיחייב.
מטלטלין של יתומין. כגון חטין או שאר פירות. שמין אותן ומוכרין [אותן] לאלתר. דחיישי׳ שמא יגנבו או יפחתו דמיהן.
לשוקים. כדי שימכרום לשם בשוויהן (זוזי חריפי).
אר״י א״ש מטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרין אותם לאלתר ר״ח אמר אבימי מוליכים אותם לשוק. ולא פליגי הא דמיקרב יומא דשוקא הא דמרחק:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

שמין אותם כו׳. כתב ר״מ הלוי ז״ל שמין אותם כדי שלא ימכרו בפחות משוויין לפיכך שמין אותם תחלה אם נמצא להם קונה בשומתם או ביתר מכאן מוכרים לאלתר ואם לאו משהין אותם ומסתברא דאי לא משתכח מאן דזבין להו אלא בפחות משומתם אי הוי ההוא פחת משתות ולמעלה לא מזבנינן להו כלל דקי״ל שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואי הוי ההוא פחת בציר משתות אי חזו בי דינא דאית להו ליתמי רווחא בהכין מאנפא אחרינא כגון דשכיח להו קרקע למזבן להו בגווייהו או עסקא דהוי בה רווחא ומאי דדמי להני מילי מזבנינן לפיכך צריכין השמאין ליזהר ולדקדק בשומת נכסי היתומים שלא יעלו בשומתן יותר ממה שהם שוין בשעתן שאם העלו בשומתן יותר מדאי נמצאו גורמין להשהותן ולעכב מכירתן וסופן להגנב או להרקב ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ומכריזין עליהם בשוק ומוכרים אותם לאלתר דכה״ג ודאי לא חיישינן שמא יגנבו ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא אי מקרב שוקא מוליכין אותם לשווקים ואי מרחק שוקא שמין אותם לאלתר. ומסתברא דהאי קורבא ורחוקא דקאמ׳ לאו לענין קורבא דשוקא ורחוקא דשוקא קאמרי׳ דהא רב כהנא הוה בידיה שכרא דיתמי ושהי עד ריגלא אלא לקורבא דדוכתא ורחוקא דדוכתא קאמרינן דאי מקרב דוכתא דשוקא דאזלי ואתו ביומיה ולא צריך למשהי באורחא ממטינן להו התם ואי מרחקי דוכתא לא ממטי׳ להו התם דחיישינן שמא יגנבו אלא שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר דייקא נמי מדאמרינן דמקרב שוקא ודמרחק שוקא ולא קאמרינן דמקרב יומא דשוקא ודמרחק יומא דשוקא וה״מ היכא דלא מתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו אלא בי דינא הוא דצריכי לעיוני בהו ובי דינא לא מצו לאמטויינהו לשוקא א״נ הוה מתרמי להו לגבי דינא למיזל לשוקא אפשר דלית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי אבל היכא דמתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו ואית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי לשוקא וקא בעי לאמטויינהו למטלטלי דיתמי בהדייהו אע״ג דמרחקא שוקא הדין עמו כי מעשה דחמרא דרבינא זוטי דיתמי כדבעינן למימר קמן בס״ד ע״כ. ורש״י ז״ל כתב דאי מקרב יומא דשוקא אין מוכרין אותן עד יומא דשוקא ואי מרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר שאם נמתין עד יומא דשוקא שמא יפסדו ויפחתו מדמיהם. והריטב״א כתב וז״ל הא דמקרב שוקא פרש״י הא דמקרב יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי׳ מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבני טפי ומייתי זוזא חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך ע״כ:
וז״ל רש״י במ״ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם:
יתמי בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ״ע לשמוע הדרשה א״נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ״ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע״פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשתכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל מייתי זוזי חריפי כלומר אע״פ שעל ידי השהייה יתחמץ מעט טוב הוא להשהותו עד הרגל לפי שכל העולם קונים ומתוך כך קונים היין במהרה ואפי׳ לא יהיה טוב כל כך יבוא זוזים טובים וחריפים לישא וליתן בהם ומ״מ נראין הדברים שאם הוא מקום שימכר מיד כמו ברגל מוכרין אותם לאלתר ע״כ. וכן משמע ממה שפירש רש״י ז״ל במהדורא בתרא:
הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מאי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז״ל לסיכרא י״א שם מקום וי״א נמל פורט״ו בלע״ז והיה מוליכו לשם מפני שיהיה נמכר לשם ביוקר ע״כ:
סליק פרק אחד עשר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים — שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר (מיד), כדי שלא ייפסדו עם הזמן. רב חסדא אמר בשם אבימי: מוכרין אותן לשווקים בימי השוק, ואף אם הדבר גורם לעיכוב, לפי שמרובים אז הקונים וישיגו עבורם מחיר הגון.
Rav Yehuda said that Shmuel said: Movable property that belongs to orphans is appraised and sold immediately so that it not deteriorate over time. Rav Ḥisda said that Avimi said: The movable property is sold on a market day, when there are many potential buyers and the items will sell for a proper price.
רי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפסקי רי״דריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְלָא פְּלִיגִי הָא חדִּמְיקָרַב שׁוּקָא הָא דִּמְרַחַק שׁוּקָא.

The Gemara notes: And they do not disagree with each other. Rather, this opinion, that the items are sold on a market day, applies when the market day is approaching, so the property is not sold immediately. That opinion, that the items are sold immediately, applies when the market day is far off.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמקרב שוקא – יומא דשוקא.
הא דמקרב שוקא. אין (מכריזין) [מוכרין] אותן עד יומא דשוקא. הא דמרחק יומא דשוקא. מוכרין אותן לאלתר, דחיישי׳ שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 10]

הא דמקרב שוקא – פי׳ רש״י הא דמקרב יומא דשוקא והא דמרחק יומא דשוקא ולפ״ז לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי׳ חוץ לעיר נמי ומשהינא ליה טובא נמי וכי היכא דמכריז ומזבין יפה ומייתי זוזא חריפא וכדאמרי׳ בעובדא בסמוך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] בדבר, אלא הא [זה] שאמר אבימי שמוכרים אותם ביום השוק — הרי זה באופן דמיקרב שוקא [שקרוב יום השוק], הא [זה] שאמר שמואל שמוכרים מיד, הרי זה באופן דמרחק שוקא [שרחוק יום השוק].
The Gemara notes: And they do not disagree with each other. Rather, this opinion, that the items are sold on a market day, applies when the market day is approaching, so the property is not sold immediately. That opinion, that the items are sold immediately, applies when the market day is far off.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַב כָּהֲנָא הֲוָה בִּידֵיהּ שִׁכְרָא דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא בַּר חִילְקַאי יַתְמָא שַׁהֲיֵיהּ עַד רִיגְלָא אָמַר אע״גאַף עַל גַּב דְּנָפֵל בֵּיהּ אִיצְצָתָא מַיְיתֵי זוּזָא חֲרִיפָא.

Rav Kahana was in possession of beer that belonged to Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai, who was an orphan. He delayed selling it until the Festival. He explained the rationale for his actions and said: Although it is possible that it may deteriorate [itzatzta] and sour a little, it nevertheless brings in money at the time of the Festival, as it will sell for a higher price and for money, not credit. Consequently, it is in the best interests of Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai to hold off and sell the beer at the next Festival.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אצא
אצאא(כתובות ק:) בסוף גמרא שהייה עד ריגלא אע״ג דהוו ביה איצא מיתן זוזי חריפי פ׳ אע״ג דהוו ביה איצא הפסד דבריגל׳ מזבני כולי עלמא שכר זוזי חריפי דברגל מצוי׳ הוצאה ומזונות בזול ליקח משאר ימות השנה דמה שפחת ממכירת השכר משתכר בזוזי חריפי שיקח מזונות בזול זה פי׳ המורה של מגנ״צא. פ״א איצא שמרים זוזי חריפי דמאן דאית ליה זוזי גריעי וחשיכי מפיק להו כולה שתא וזוזי טבי מצנע לרגל:
ערך על
עלב(תמורה לב.) ומקדשין אותן הקדש עילוי. פי׳ א׳ קדשי מזבח וא׳ קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה ומקדישין אותן קדשי מזבח הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ואותו עילוי נותן לבדק הבית כדאמרינן (ערכין כח:) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן פי׳ שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לבדק הבית ואם נדבה הוא אותן קדשי מזבת שהקדיש לעילוי כיון דנדבה לא אמר עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה אמר כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה לו בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו כמה שאותו כהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לבדק הבית היינו עילוי ומחרימין אותו קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם אמר כן אם נדר הן נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתן כדאמרינן (ערכין כז) הבעלים נותנין ל׳ שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה (בכורות טו) הרי הן כחולין לכל דבריהן אין לך בהם אלא מצות עילוי לבד פי׳ חומרא דבעו פדייה. והיה ערכך תרגום ירושלמי והיה עילוייך (קידושין מב) במקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא פי׳ בשומא דשופרא וסניא ואוקומינהו בדמי אבל אפלוג במשחתא פי׳ במדה כל שהוא חוזר (יבמות ד) ואי כתב רחמנא לא יעלה הוה אמינא כל העלאה קא אסר רחמנא פי׳ שנושאין הכלאים בידיכן להראותן קמ״ל לא תלבש. (יבמות עא) אני שונה עיגול בעיגול עולה פי׳ מעלה אחד ממאה והשאר מותרין ולולי שהתרומה בזמן הזה דרבנן לא היה התנא שונה עולה אלא מדמע הכל (כתובות מח) עולה עמו ואינה יורדת עמו בעלת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו פי׳ אם היה עשיר או ממשפחה חשובה ממשפחתה עולה עמו כמנהג מעלתו ואם היתה היא עשירה והוא עני או פחות ממשפחתה אינה יורדת עמו ממעלתה. (חולין יז) סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו פי׳ שקצותיה רחבות ואמצעיתה צר זו היא עולה ויורד והוא שפיו חלק ואין בו פגימה כלל (מנחות סא) נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד א״ר יוחנן מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו מוליך ומביא למי שהרוחות שלו וכו׳ עד וכן ללולב (שבת קכו) והכי משני א״ר חסדא על יד על יד פי׳ מעט מעט (כתובות ק) איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד (שבועות ב) ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד. (כריתות ו) אלו מביאין קרבן עולה ויורד פי׳ אם היה עשיר מביא קרבן עשיר עני מביא קרבן עני. (בילמדנו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו) יורדים ועולים מיבעי ליה אלא שהמלאכי׳ שמסורין לו בארץ ישראל עולין ואותן שירדו היו משמרין אותו בחוצה לארץ. (ברכות כא. בבא בתרא קיח: סוטה לו) אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פי׳ כל מה שמעיינין להן בעין רע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבי גרשם זצ״ל פי׳ שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו ורבינו חננאל ז״ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני (תענית ג) וסימניך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא פי׳ שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן ב׳ בית פרסה שמואל ונהרדעא בעו מיא ורב וסוראי תתאי לא בעו מיא דכיון שהם תחתיים נקיום המים עליהן ומתקיימין אצלם והלכך יום ס׳ כלאחר ס׳ (יבמות כא) וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו וסימניך דעילאי דרב פי׳ רב אמר אשת אחי האם וזעירי אמר אף אשת אבי האם האב שהוא למעלה ורב מאי טעמא לא תני לה משום דמחלפא באשת אבי אביו אם תאמר אשת אבי האם יש לה הפסק אתי למימר אשת אבי אביו נמי יש לה הפסק וזעירי אמר לגבי אשת אבי אביו שכיח דאזיל ולפיכך אין לה הפסק אבל לגבי אשת אבי אמו לא שכיח דאזיל ולפיכך יש לה הפסק פ״א לגבי משפחת אביו שכיח דאזיל משום דאתי ליה ירושה מהתם וידע דאית ליה קורבא להתם ולא אתי למיסב מהתם גבי משפחת אמו לא שכיח דאזיל. (סוכה מה) ראיתי בני עלייה והן מועטין פי׳ ראיתי ברוח הקדש בראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראוין לעלות לגן עדן מועטין (בבא קמא טז) מועד משלם נזק שלם מן העלייה גמרא מאי עלייה מעולה שבנכסים. אצל מעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה (כתובות לה) בין דרך ירידה בין דרך עלייה כדכתיב יודע כמביא למעלה בסבך כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו (משנה פאה ו) אל תסג גבול עולים: ירושלמי רב ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם. לסמיא צווחין סגי נהורא וכזה הענין קראו אחריך מלא ריקם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב לא שכחו בע״ה דכתיב קצירך ושכחת לא ששכחוהו פועלין דכתיב כי תקצר ושכחת:
ערך רוח
רוחג(שבת כט:) מפני רוח רעה פי׳ שידה ר״א מחשבות רעות שמעלה לו מרירה שחורה רוח צפונית מנשבת בחצי הלילה עיין בערך כנור (כתובות ק) אי לא טעו אמאי יכולין למחות יכולין למחות ברוחות (בבא בתרא יא) נשקנו מידן ברוחות פי׳ קנו מידן להיות חצר זו במזרח חציל פלוני וחצי חצר זו במערב לפלוני (בילמדנו הנה אביך חולה) רוח איש יכלכל מחלהו כל ימים שאדם משומש בנערותו כלומר שמשמשין לו ועושין לו הנאות אע״פ שמזקין ובא לו חולי אין בו כח לקבל החולי אבל אם היה מטורף בנערותו אם יזקין ובא לידי חולי יש בו כח לקבל החולי כן אתה מוצא יעקב אבינו לפי שהיה מטורף וכו׳:
א. [שאדן, שלעכט.]
ב. [ערהרען.]
ג. [גייסט.]
איצצא – טעם הקרוב להחמיץ איגרו״ם בלעז.
זוזא חריפא – ממהר לבא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין להן באשראי.
יתמא. בזמן שהיה יתום. עד ריגלא. כגון בפסח או בחג, דאתו כולי עלמא [לשמוע] הדרשא. דנפל לה איצצא. כלומ׳, שמתחיל קצת להחמיץ. [מייתי לי זוזי חריפי]. זוזים טובים. כלומ׳, אע״פ שהוא מקולקל, אשקול מיניה זוזי טבי וחריפי, כאילו (הן) הוא מובחר וטוב, לפי שכולי עלמא באין וקונין ולא משכחי כולי האי למזבן, וזבני מאי דמשכחי. איצצא, קיוהא ומרירות.
הוה מסיק לי לסכרא. כלומ׳ הוה, מסיק ליה לחמריה דידיה בספי⁠(ו)⁠נתא לסכרא, נמל, שהוא פורט בלע׳. אתא. רבינא. קמי דרב אשי. למימלך ביה, מהו לאסוקי להאי חמרא דיתמי לסיכרא, או לא, דאית למיחש לאונסא דאורחא. לא עדיף מדידך. כלומ׳, בההוא סכנתא דמסקת ליה לאותו שלך, (מצוה) [מצית] לאסוקי נמי לההוא דיתמא, כיון דאי שכר ליה הכא יש לחוש לפסידת היתומים, דשמא היה מחמיץ.
[ערכין כג, א] כשהוא מגרשה, ידירנה הנאה. כלו׳, שלא יהנה ממנה עוד, כדי שלא יחשדוהו הרואים שאינו מגרש אותה אלא כדי שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזירנה לו לאשה. ואע״ג דקיימ׳ לן דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, הני מילי הקדש שיש לו קדושת הגוף, כגון דבר הראוי ליקרב על גבי מזבח, אבל קרקעות שיש (לו) לאשה שיעבוד בהן בשביל כתובתה, שאין לו אלא קדושת דמים, לא אלימי לאפקועי ממנה, אלא פודה אותן האשה מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, וגובה את השאר, כדתנן, המקדיש את נכסיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו.
אינו צריך. דקא סבר ר׳ יהושע דלא חשדי׳ ליה שיעשה קנוניא על ההקדש, ואי עביד נמי אין אנו חוששין בזה, דהא כדין היא טורפת מן ההקדש, [דלא] אלים הקדש לאפקועי זכותה. ובמסכת ערכין מפורש טעמ׳ דר׳ אליעזר ור׳ יהושע בענין נדרים.
הערב לאשה בכתובתה, וכו׳. דקסבר רשב״ג ערב דכתובה משתעבד, ולא מצי למימר מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה.
[ערכין כא, ב] איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד. כלומ׳, דאשה אינה יודעת להתעסק במעות שתהא מקפדת בהמתנת חדש או שני חדשים, אם לא יפרענה בבת אחת. דמיקל בזוזי. אע״פ שיוצאין על ידי הדחק, מקבל אותן, שיודע להשתדל ולטרוח כדי להוציאם, מה שאין כן באשה, על כן היא אינה רוצה לקבל מיד הלוקח אלא זוזין טבין וחדתין ותקלין.
[ערכין כב, א] בא להכריז רצופים, שלשים. כלומ׳, בא להכריז רצופין בכל יום ויום, אינו צריך להכריז אלא שלשים. אבל אם אינו מכריז אלא בשני ובחמישי, של ששים יום, ואע״ג דכי חשיב להו לא הוו אלא י״ח יומי, הא כיצד, כשתתחיל למנות ששי׳ יום מיום שני, והם ח׳ שבועות וד׳ ימים, ויש בח׳ שבועות י״ו יומי הכרזה, ונשלמין ביום ראשון, ובאותן ד׳ ימים מתחילין ביום שני ומסיימין בחמישי, היינו תמני סרי. כיון דמשכא מילתא. דהני תמני סרי עד ששים יום, שמעי אינשי.
אין נזקקין לנכסי יתומים. כשהן קטנים, למכור קרקע שלהן לפרוע, אבל כי גדלי ודאי נזקקין. אלא אם כן רבית אוכלת בהן. שזקף אביהן מלוה ברבית, ונפסדין היתומין בכל יום. או לכתובת אשה, משום מזוני. לפרוע כתובת אשת אביהן, שכל זמן שלא גבת כתובתה ניזונת מן היתומים, ומפסדי מזוני. הא תקינו להו רבנן מעשה ידיה. כלו׳, שתקנו להן מעשה ידי אשת אביהן שיהא שלהן, הואיל וניזונת משלהם, והילכך אין להם הפסד מזונות. ור׳ יוחנן דקא חשיב ליה להפסד, אמ׳ לך זימנין דלא ספקה מלאכתה כנגד מזונותיה, ונפסדין היתומים.
אילימא בבעל חוב גוי. כלומ׳, כדי לפרוע לבעל חוב גוי. מי ציית. גוי להמתין עד שנכריז שלשים יום. ואי קא אכיל רביתא. מן היתומין, כלומ׳, דמשום הכי נזקקין. מי שבקינן ליה. לבעל חוב ישראל למשקל רבית. מוקים לה בכתובת אשה. ולהכי נזקקין, דהא מפסדי מזוני. אלא לרב אסי. אמאי נזקקין למכור, הא אין רבית אוכלת בהן. ולר׳ יוחנן מי ניחא. אמאי מכריזין, יתנו לה כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות, היכי שבקינן לה למיכל מזוני דבודאי קא מפסדי עד שיגמרו ימי ההכרזה, ונקיטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן ליתומין, אלא ספק הוא אם יוסיפו על השומא כלום או לאו.
ר״כ הוה בידי׳ שכרא דר״מ ב״ח יתמאי שהיי׳ עד ריגלא אמר אע״ג דהוה בי׳ איצצא כעין קיהא קצת ריגלא מייתי ליה זוזי חריפא שלא יהא צריך למכור בהקפה רבינא הוה בידיה חמרא דרבינא זוטי יתמי ב״א הוה לדידיה נמי חמרא הוה מסיק ליה לסכרא אתא לקמיה דר״א א״ל אי (מסקנא) [משהינא] ליה הכא דלמא פסיד ויחמיץ מהו למשקלי׳ בהדאי מי חיישינן לאונסא דארחי׳ אי לא א״ל זיל לא עדיף מדידך:
גמרא אלא לעולם בדלא. אכרוז ול״ק כו׳ כ״ה בנוסחות גמרות שלפנינו אבל הרא״ש גריס לא רישא וסיפא בדאכרוז כו׳ ונדחק לפי גרסתו ע״ש:
בד״ה והאיילונית אין לה כתובה ואין לדייק הא גיטא בעיא כו׳ עכ״ל גבי ממאנת ליכא למיטעי לדייק בה הא גיטא בעיא דאית לן למימר משום שניה קתני האי לישנא דאין לה כתובה כמ״ש התוס׳ שם אבל באיילונית איכא למיטעי בה ולדייק בה נמי הא גיטא בעיא כמו בשניה ואהא הוצרכו למימר דאין לדייק כן גבי איילונית וע״ש בתוס׳ וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: רב כהנא הוה בידיה שכרא [היה בידו שיכר] שהיה שייך לרב משרשיא בר חילקאי יתמא [שהיה יתום]. שהייה [השהה אותו] עד ריגלא [הרגל] כדי למוכרו אז, והסביר את טעם מעשיו ואמר כדי להסביר את טעם מעשיו: אף על גב דנפל ביה איצצתא [אף על פי שיכול להיות שיפול בו פגם בשיכר], שיחמיץ מעט, מכל מקום מייתי זוזא חריפא [מביא השיכר כסף מיידי], שאז יוכל לקבל תשלום גבוה יותר ובכסף מזומן ולכן, טובת היתום היא למכור סמוך לרגל.
Rav Kahana was in possession of beer that belonged to Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai, who was an orphan. He delayed selling it until the Festival. He explained the rationale for his actions and said: Although it is possible that it may deteriorate [itzatzta] and sour a little, it nevertheless brings in money at the time of the Festival, as it will sell for a higher price and for money, not credit. Consequently, it is in the best interests of Rav Mesharshiyya bar Ḥilkai to hold off and sell the beer at the next Festival.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) רָבִינָא הֲוָה בִּידֵיהּ חַמְרָא דְּרָבִינָא זוּטֵי יַתְמָא בַּר אֲחָתֵיהּ הֲוָה לְדִידֵיהּ נָמֵי חַמְרָא הֲוָה קָמַסֵּיק לֵיהּ לְסִיכְרָא.

It is also related that Ravina was in possession of wine belonging to the orphan Ravina the younger, who was his sister’s son. He also had wine of his own, which he was taking to Sikhra to sell.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לסיכרא – שם מקום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר: רבינא הוה בידיה חמרא [היה בידו יין] של רבינא זוטי יתמא בר אחתיה [הקטן היתום בן אחותו]. הוה לדידיה נמי חמרא [היה לו עצמו גם כן יין], הוה קמסיק ליה [והיה מוליך אותו] למקום בשם סיכרא כדי למכרו.
It is also related that Ravina was in possession of wine belonging to the orphan Ravina the younger, who was his sister’s son. He also had wine of his own, which he was taking to Sikhra to sell.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי א״לאֲמַר לֵיהּ מַהוּ לְאַמְטוֹיֵי בַּהֲדַן א״לאֲמַר לֵיהּ זִיל לָא עֲדִיף מִדִּידָךְ.:

He came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha here, am I able to bring his wine along with my wine, or must I wait for a more opportune time to sell it? He said to him: Go to Sikhra and take his wine along as well, as his is no better than yours, and if you sell your own wine in this manner, it is clear that you think this is the best way to sell, and it is permitted for you to sell his wine in this manner.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהו לאמטויי – שיש לחוש שלא תטבע הספינה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו לאמטויי בהדן [להביא את היין שלי עם היין שלו]? אמר ליה [לו]: זיל, לא עדיף מדידך [לך, וקח גם את שלו, שאינו עדיף משלך], שאם אתה עושה כן ברכושך, משמע שאתה סבור שזו הדרך הטובה ביותר, ולכן גם בשלו מותר לך לעשות כן.
He came before Rav Ashi and said to him: What is the halakha here, am I able to bring his wine along with my wine, or must I wait for a more opportune time to sell it? He said to him: Go to Sikhra and take his wine along as well, as his is no better than yours, and if you sell your own wine in this manner, it is clear that you think this is the best way to sell, and it is permitted for you to sell his wine in this manner.
רי״ףרש״יבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) מתני׳מַתְנִיתִין: טהַמְמָאֶנֶת יהַשְּׁנִיָּה כוְהָאַיְלוֹנִית אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה וְלֹא פֵּירוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְּלָאוֹת.

MISHNA: An orphan girl who was married off by her mother or brother before reaching the age of majority may refuse to continue living with her husband upon reaching the age of majority, thereby retroactively annulling their marriage. In the case of one who refuses to continue living with her husband in this manner; and in the case of a woman who is a secondary forbidden relative by rabbinic law; and in the case of a sexually underdeveloped woman [ailonit], who is incapable of bearing children, each of these women is not entitled to payment of a marriage contract; and they are not entitled to remuneration for the produce that the husband consumed; and they are not entitled to sustenance; and they are not entitled to their worn clothes that were brought in to the marriage as part of their dowry and became worn out during the marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ השניה – שניה לעריות שהן מדברי סופרים המפורש ביבמות בפ׳ ב׳ (דף כא.).
אין להן כתובה – ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה קנסא דרבנן הוא כדאמרינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פה:) מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין שאינה נפסלת בהן וולדה כשר איילונית משום דמקח טעות הוא.
ולא פירות – דין פירות והוא פירקונה שתקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה [ואית דאמרי כלומר אף לא פירות אם אכלן אין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל ואע״ג דקיימא לן בפרקין דלעיל (דף מז:) תקנו פירקונה תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל כדתנן לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב לפדותה והאי לא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו אפי׳ הכי לא ישלם פירות דתנאי כתובה ככתובה כי היכי דקנסוה רבנן דלא גביא נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה בתורת כתובה קנסוה נמי דלא תגבה מיניה פירות שאכל בתנאי כתובה של פירי שהוא תנאי בית דין שאינו כתוב בשטר הכתובה ואף דין פירות] וכן מזונות נמי תנאי כתובה נינהו ולקמן בפרק בתרא (דף קז:) אמרינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא שאם הלך למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם.
ולא בלאות – שחקי בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה.
והאילונית אין לה כתובה – ואין לדייק הא גיטא בעיא כדפרישית בפרק המדיר (לעיל עב:).
ולא מזונות – לא תימא שניה דאין לה מזונות ה״מ לאחר מיתה אבל מחיים אית לה דהשתא אלמנה לכ״ג דאית לה לאחר מיתה לית לה מחיים דלמא תתעכב גביה כדאמרי׳ ביש מותרות (יבמות דף פה. ושם) כ״ש הך דלית לה לאחר מיתה [דמחיים נמי לית לה] ולא תימא נמי דמחיים לית לה אבל לאחר מיתה אית לה כאלמנה לכ״ג דהא בהדיא קתני ביש מותרות (יבמות דף פה.) אלמנה לכ״ג אית לה מזונות שניה אין לה מזונות ויש לה מזונות דקאמר היינו בעל כרחך לאחר מיתה ודומיא דהכי אמרינן בשניה דאין לה.
ולא בלאות – במקום אחר פרש״י מה שנותר משחקי הבגדים ואומר רבי דא״כ ה״ל למימר בלאותיה קיימין כדאמרינן בכל דוכתא לעיל בפ׳ אע״פ (כתובות סג:) ועוד הא בלאות היינו בעל כרחיה מה שבלה ולא השחקים שנותרו דאמרינן בגמרא דממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה. מ״ר.
משנה. ז. הממאנת והשנייה והאילונית וכו׳. הממאנת, קטנה שמיאנה בבעלה ויצאה לה. ושנייה, מדברי סופרים, כשיוצאה מבעלה. והאילונית, שלא הכיר בה, דהוי מקח טעות.
אין לה כתובה. ממאנת, משום הכי אין לה כתובה, הואיל ומעצמה יוצאה.
ולית לה נמי פירות, שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות, לא אמרי׳ הואיל ומיאנה בו איגלי מילתא למפרע דלאו אשתו הואי מעולם ושלא כדין אכל, אלא כיון שאכל לא מפקינן מיניה, דפירות תחת פרקונה תקנו חכמים, ואם היתה נשבית הלא היה פודה.
ולא מזונות. מפרש בתוספתא כיצד ממאנת אין לה מזונות, אי אתה יכול לומ׳ ביושבת תחת בעלה, שהרי בעלה חייב במזונותיה, אלא שאם הלך למדינת הים, ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, אינו משלם מה שלותה, דקנסינן לה.
ולא בלאות. כלו׳, אם הכניסה לו בגדים ולבשן הוא ואין הבלאות קיימין, לכשיוצאה ממנו אינו משלם לה כפי מה שהיו שוין בשעה שהכניסה, אלא הפסידה את כולן.
ובגמר׳ מוקים לה אשנייה, דאילו בממאנת, אי דאיתנהו, בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל, אית לה הבלאות שהן קיימין, ואי דליתנהו, אידי ואידי לית לה. ובאילונית, אי דאיתנהו, אידי ואידי אית לה מה שהוא בעין, ואי דליתנהו, בנכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה, משלם לה כפי שהיו שוין בשעה שנשאה, נכסי צאן ברזל דלאו ברשותה קיימי, לית לה, כיון שבלו. אלא אשנייה, ובדליתנהו כלל, וקנסו רבנן לדידה בדידה, דהיינו נכסי מלוג, שאינו מחזיר לה כלל, כיון שבלו. ואם הם מנכסי צאן ברזל, אע״פ שבלו, מחזירן הבעל לה, דקנסוה ליה רבנן בדידיה, דהיינו נכסי צאן ברזל שאם מתו מתו לו, ואם פחתו פחתו לו, הילכך אם בלאן הבעל משלם לה מדיליה, הכי מתפרש בגמ׳.
ושנייה הואיל והיא כשרה וולדה כשר, לפיכך היא מרגלתו אצלה, משום הכי קנסוה רבנן.
ואילונית נמי, משום דמקח טעות הוא, שהרי לא נשאה לשם אילונית, ואטעיתיה, דהוה לה למימר ליה שאין לה סימני אשה, לפיכך אין לה כלום.
מתני׳ הממאנת והשני׳ והאיילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. ואם נשאה מתחילה לשם איילונית י״ל כתובה אלמנה לכ״ג גו״ח לכ״ה מו״נ לישראל בת ישראל לנו״מ י״ל כתובה. פי׳ ממאנת והשני׳ ואיילונית א״ל כתובה הממאנת משום דמעצמה יוצאה ואיילונית מפני שהוא מק״ט ושני׳ לערוה קנסוה כדאמרן בפ׳ י״מ מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין הללו שאינה נפסלת בכך לכהונה ולדה נמי כשר:
הא דתנן ולא פירות מפורש בירושלמי שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל, ואף על פי שבאילונית בטעות אכל, אמרי׳ בפרק איזהו נשך משום דמחילה בטעות שמה מחילה. והא דתניא בפרק יש מותרות גבי אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה ופירות לומר שיש לה להוציא ממנו, שכיון שאין חייב לפדותה שלא בדין אכל, דפירי תחת פירקונה תקינו להו, אבל בשניה משום קנסא הוא דמפסדא. ואף על גב דהוה לן למימר דמחילה לדעת היא כיון שהכיר בה, לא מחלה לו כלום אלא על מנת שתהא עמו כשאר הנשים ויפדה, ואם אינו חייב לפדות לא מחלה לו כלום.
מטלטלין או פירות של יתומים שיש לחוש בהם שמא יגנבו או ירקיבו שמין אותם ומוכרין אותם לאלתר ואם היה זמן השוק קרוב והוא מכיר שהמתנת יום השוק מועיל בה ממתין הכל לפי ראות עיני הבית דין או האפטרופוס או הנפקד וכן אם ראה בדעתו שאם ישהא עד החג יהיו קופצים רבים עד שאפילו יפול בהם בין כך קצת קלקול יותר ממה שיפגום בקלקול ישביח בקפיצת הלוקחים רשאי וכן אם היה הוא מוליך סחורה שלו דרך ים או בשאר מקומות של סכנה ויש בידו ממין אותה סחורה של יתומים והוא רואה שאם יניח של יתומים כאן יבא בה קלקול רשאי להוליכה עם שלו ולא יחוש לאונס הדרך שאינו מחוייב ליתום יותר משל עצמו והוא שאמרו לאחד ששאל כך זיל דלא עדיף מדידך וכן כל כיוצא בזה:
מתני׳ הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא בלאות – פי׳ לא פירות ממש ולא דין פירות שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי׳ בירושלמי ואפי׳ באיילונית דהוה מקח טעות שלא הכיר בה דמחילה בטעות הוה מחילה כדפרישנא לה בתלמודא בפרק איזהו נשך וכן אינו חייב לפדותה כדפי׳ רש״י ז״ל.
גמרא רב תני קטנה וכולי ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה והלכתא כשמואל (בממונא) [ומטמא] ואע״ג דנשואין דידה אין לה אלא מדרבנן ואיכא טומאה דאורייתא הא פרישנא במסכת יבמות דמטמא לה מפני שהיא כמת מצוה.
כל שקורא ואין אחרי׳ עוני׳ אותו והא כיון דלא ירתי לה קרית ולא עני׳ היא ושם פירשתי בס״ד, לא שאין לה בלאות אלא כבלאות של נכסי מלוג וכבלאות של נכסי צאן ברזל אית לה.
משנה הממאנת והשנייה כו׳ במשנה דירושלמי גרסינן היתומה והשנייה ומקשה שם בגמ׳ וכי יתומה אין לה כתובה ומוקי לה ביתומה שמיאנה ובאותו לשון העתיק הרי״ף ז״ל לשון המשנה בס׳ האלפסי ומאי דאיתמר עלה בגמ׳ דירושלמי. ולפ״ז משמע דהרי״ף ז״ל מפרש פלוגתא דרב ושמואל בפירוש המשנה לחוד ולא בגי׳ המשנה כדמפרשו התוספות אלא דלפ״ז לשיטת הרי״ף לא הוי מקשה שפיר לקמן בגמרא אמימרא דשמואל כולהו תנינא דהא טובא אשמעינן שמואל דדוקא ממאנת אין לה כתובה הא יוצאה בגט יש לה כתובה דהא לא שמעינן לה ממתני׳ דקתני סתם יתומה ואף שיש לדחוק בכוונת הרי״ף ז״ל במה שהעתיק המשנה כלשון ירושלמי אפ״ה יש לתמוה יותר במה שהוצרך להביא ג״כ הא דמקשה התם וכי יתומה אין לה כתובה ומאי דמסקינן עלה ולא מייתי להדיא לישנא דשמואל בשמעתין וצ״ע:
ברש״י בד״ה ולא פירות דין פירות והוא פרקונה כו׳ עכ״ל. נראה דלא ניחא ליה לפרש לענין דאין צריך לשלם הפירות שאכל וכן לענין הפירות דצבורין ומונחים כפירוש התוספות לקמן בד״ה אילימא אממאנת אלא דלישנא דמתניתין לכאורה כפירוש רש״י דייקא דעיקר דינא דמתניתין משמע דהנך נשים דקחשיב נשתנה דינן משאר הנשים שיש להן כתובה ופירות ואי לענין פירות שאכל או שישנן בעין שאר נשים כ״ש דלית להו אע״כ דלענין דין פירות מיירי דהיינו פרקונה ואע״ג דלפ״ז לא הוי מקשה שפיר בפ׳ הזהב מאיילונית דמחילה בטעות הוי מחילה ופרש״י שם מדאין צריך לשלם לה הפירות שאכל ע״ש. ולפרש״י דהכא אכתי היא גופא מנא לן ומאי מייתי שם ממתניתין דהכא דלא איירי אלא דאין לה דין פירות דהיינו פרקונה ואדרבה מש״ה אפשר דצריך לשלם הפירות שאכל אלא דיש ליישב דאי ס״ד דצריך לשלם הפירות שאכל ה״ל למיתני בהדיא וממילא הוי ידענא דלא שייך בה דין פירות או משום דממעשה בכל יום מקשה התם דאיילונית אין צריך לשלם לה הפירות אלא דאכתי לא פסיקא ליה דהוי בכה״ג מחילה בטעות דאי הוה מחייב בפרקונה לא שייך כאן מחילה בטעות מש״ה מייתי התם ממתניתין דהכא דאין לה פרקונה ואפ״ה מפסדת הפירות וע״כ משום דמחילה בטעות הוי מחילה כן נ״ל מדקדוק לשון רש״י דהתם ועדיין צ״ע ומה שיש לדקדק עוד בזה לענין אלמנה לכ״ג עיין לעיל בפ׳ נערה דף נ״ג בל׳ התוספות בד״ה ממזרת ודו״ק:
והנה רש״י ז״ל בקידושין דף מ״ב בד״ה שום הדיינים וכו׳. פירש שום הדיינים ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו וכו׳. נראה הא דפי׳ שמו נכסי לוה למלוה ולא שמכרו לאחרים ע״פ שומת בית דין משום דכונתו לתרץ בזה קושית הרא״ש דלמה בהוסיפו שתות מכרן בטל לת״ק כיון שנתאנה לוקח ולמה יגרע מאלו קנה מאיש אחר וס״ל לדוחק תירוץ רבינו יונה הנ״ל שגם הלוקח עצמו סומך על הבית דין לכך פירש דמיירי ששמו הבית דין נכסים למלוה עצמו א״כ לאו מדעתו קנה אלא הבית דין נתנו לו השומא וא״כ אם הוסיפו ונתנו לו ביותר משווים שתות הוא בטל. מיהו אכתי צריך עיון הא דמשני לקמן בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה דמה שייך בזה ששמו להב״ח עצמו ודוחק לומר ששמו לאשה שתמכור לצורך מזונות או לכרגא. והעיקר נראה דמזה ראיה למ״ש התוספות לעיל דף פ״ז ד״ה לקבורה דכשלוה לצורך קבורה מזבנינן לזה החוב בלא הכרזה וה״ה כשלוה לצורך מזון וכרגא א״כ שפיר יש לומר ששמו אח״כ הקרקע לאלו המלוין שלותה מהם לצורך מזון וכרגא ושפיר שייך טעמא דרש״י ז״ל שהגבו לאותן המלוין בשומא דידהו ואם טעו בשתות בטל כנ״ל. ודוק:
שם בגמרא איתיביה ר׳ אשי וכו׳. מאי לאו בדלא אכרוז וכו׳. לכאורה קשה לפמ״ש רש״י בקידושין שם דשום הדיינים דמתניתין דידן היינו ששמו נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה וכו׳. א״כ מאי מקשה על ר׳ יוסף דמיירי שמכרו בלא הכרזה בנכסי יתומים שהרי אמר שטעו בדבר משנה דתנן שום היתומים שלשים יום והרי כתב הרמב״ם וטוש״ע בח״מ סימן צ״ח בדין זה שמכרו בחייו שלא בפניו א״צ שלשים יום א״כ יש לומר כיון דמתניתין דהכא מיירי בחיי הלוה שלא בפניו באמת מכרן קיים אפילו שלא בהכרזה וצ״ל דס״ל לרש״י כדעת בעה״ת שהביא הטור דאין חילוק בין בחייו שלא מדעתו או מיתומים ולפי פירש״י יש ליישב שהקשו התוס׳ ד״ה אלו דברים וכו׳ דה״ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי דבאמת מוקי בחייו שלא בפניו דגובה אפילו ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וצריך לומר דהתוספות ס״ל כדעת הרמב״ם. וק״ל:
שם רב תני קטנה וכו׳. וכתבו התוס׳ פי׳ במתניתין. וכן הא דאמר שמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאת בגט יש לה כתובה נראה ג״כ דתני בפירוש במתניתין כן ממאנת אבל לא יוצאת בגט. וכן משמע מדפריך לקמן תנינא כולהו משמע להדיא דמפורש החילוק במתניתין בין יוצאת במיאון בין יוצאת בגט כדנקט בהדיא גבי ממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו׳ נתן לה גט וכו׳ אבל מדיוקא אין למעט דדוקא ממאנת אבל יוצאת בגט לא דשפיר איכא לפרושי מאי ממאנת ראויה למאן כדמשני לעיל דף ל״ו ע״א אע״ג דמקשה התם הש״ס וליתני קטנה ומסיק בקשיא נראה דוקא התם הוא דקשיא ליה אבל הכא לא קשיא מידי דהתם גבי קנס אין שום שייכות לקרות לכל קטנה אפילו יש לה אב ואין לה בעל ממאנת אבל הכא דמיירי ביתומה נשואה ומטעם שהקידושין דרבנן שראוי למאן שפיר נקט ממאנת לכל הראוי למאן וע״כ דקתני בהדיא אבל יוצאת בגט וכו׳. ובזה נראה לפענ״ד לתרץ מה שהקשינו לקמן דף ק״ז דמקשה הש״ס שם לשמואל מברייתא דכיצד אמרו ממאנת וכו׳ אמר לך שמואל הכא למאי ניחוש וכו׳ ולא משני כששמעו בו שמת כדמשני בכולהו קושין דלעיל שם עמ״ש שם בתוס׳ ד״ה ואם בא וכו׳. ויותר קשה לי דהא מאי דמשני התם צררי לקטנה לא מתפיס נתקשו בו התוס׳ בר״פ הנושא דף ק״ב ע״ב בד״ה אימור צררי וכו׳ דאמר שם דאפילו בקטנה מתפיס צררי וע״כ צריך לחלק בכמה חילוקים דחוקים כמ״ש התוס׳ שם ולמה לא משני באמת בששמעו בו שמת וא״צ לדחוקים אלו. ועוד נראה דמה שהוצרכו התוס׳ לדחוקים האלה ולא משני דבאמת הסוגיא דלקמן דלא כשמואל דהא לא ק״ל כשמואל אלא דקשיא להו הך קושיא עצמה דלא הוי צריך לסברא זו דצררי לקטנה לא מתפיס אפילו לשמואל דהוי מצי לשנוי בששמעו בו שמת ש״מ דסברא פשוטה הוא להש״ס דלא מתפיס צררי לקטנה וגם נפקא להו מהא דאמר שם לעיל דף ק״ז איכא בינייהו קטנה וסיפקה משמע דסברא פשוטה להו להש״ס דקטנה לא מתפיס צררי וקשה באמת מנ״ל להש״ס הני חילוקים שכתבו התוס׳ אבל לענ״ד יש ליישב כל זה לפמ״ש דשמואל תני במתניתין בהדיא אבל לא יוצאת בגט אם כן א״א לפרש אין לה מזונות דרישא בששמעו בו שמת דא״כ כבר מפורש דבשמעו בו שמת יש לה מזונות וה״ה כתובה עצמה דתנאי כתובה ככתובה ולא שייך למתניתין אבל יוצאת בגט יש לה כתובה דהא כבר מפורש באלמנה דיש לה כתובה וכ״ש גרושה דמפקא מדעתיה וצריך לשנוי לשמואל דצררי לקטנה לא מתפיס ומזה נפקא ליה להש״ס שם דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. ולפ״ז ממילא מתורץ קושית התוס׳ הנ״ל בר״פ הנושא דכל זה אליבא דשמואל דצריכין ליישב אליביה ברייתא דכיצד אמרו ממאנת הכי אבל סוגיא דהנושא ל״ל סברא דצררי לקטנה לא מתפיס דהא לא קי״ל כשמואל אלא כרב דפוסקין מזונות ודוק:
תוס׳ ד״ה ולא מזונות וכו׳. אבל לאחר מיתה אית לה וכו׳. נראה כונתם דאע״ג דאית לה תוספת ונדוניא כדאיתא לקמן. וקי״ל לעיל דף צ״ז דאפילו גבתה מקצת כתובתה יש לה מזונות אפ״ה אין לה. דומיא דאלמנה דמיירי לאחר מיתה. ויש להסתפק לדעת הרא״ש בפ״ק דמציעא דבגרושה כ״ז שלא סילק את כתובתה עד פרוטה אחרונה חייב במזונותיה יש לומר דאפילו בשניה כן אם גירשה וליכא למיחש שמא תתעכב או נימא דכיון דתחתיו ולאחר מיתה אין לה מזונות לא חילקו בו. ועיין קונטרס אחרון:
תוס׳ ד״ה ולא בלאות וכו׳ ואמר רבי וכו׳. נלע״ד לפרש שיטת רש״י ע״פ מה דאיתא באה״ע ריש סימן פ״ח ובהג״ה סימן ע״ז דיש לחלק בין בלאות שראוים למלאכתן ראשונה או אינם ראוים למלאכתן ראשונה ע״ש. ונראה דס״ל לרש״י דבנכסי צאן ברזל דהכניסה לא והוא מתחייב כנגדם כיון שאינם ראוים למלאכתן ראשונה ולא שייך שבח בית אביה כדאיתא ביבמות ר״פ אלמנה לכה״ג והדין עמה משא״כ כשאינם ראוים משלם המעות כפי שומא שהכניסה לו והבלאות שלו אבל בנכסי מלוג אם השתמש בהן כדין כדאמר ר׳ נחמן עיילי ליה גלימא מכסי ביה עד דבלי אז פשיטא שהבלאות שלה דהרי שלה הם מתחילתן אלא שאכל הפירות והקרן שלה לעולם וכדאיתא לעיל דף פ׳ באילנות זקנים אבל לרב כהנא דסבר דלא מכסי בה ושלא כדין עשה קי״ל כשמואל בב״ק דף י״א דאין שמין לגנב ולגזלן נמצא כיון דאין ראוים למלאכתן ראשונה צריך לשלם הכל והבלאות של הבעל נמצא רק כהנא דאמר קנסוה לדידה בדידיה א״א לפרש על הבלאות שנשארו דודאי לאו דידיה הם אלא שלה הם אם ראוים למלאכתן ראשונה אלא ע״כ באין ראוים וס״ל דעיילא ליה גלימא קרנא הוא וה״ל כגזלן דהבלאות שלו וקנסוה אותה שיהיו הבלאות שלו ופטור לגמרי אבל באשתו משלם הכל אבל לר״נ דס״ל דפירי הוי א״כ הבלאות באשתו כשירה שלה הם לא שייך למקנסה באותן הבלאות שנשארו כיון דשלה הם לגמרי וכדאמר אי דאתנהו בין ראוים או אינם ראוים וע״כ צ״ל דקנסוה בבלאות נכסי צאן ברזל ודוקא שאינם ראוים למלאכתן ראשונה דלא שייך שבח בית אביה אלא משלם המעות וקנסוה שלא יחזור ולא ישלם ובאמת פליגא אדר׳ כהנא וכיון דקי״ל הלכה כר״נ בדיני ע״כ פירש״י במתניתין דר״פ יש מותרות ובמתניתין דידן דמיירי בבלאות נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ומ״ש זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימים היינו כשראוים למלאכתן ראשוניה נקראו קיימין אבל כשאינם ראוי׳ כבר חוב בעלמא הוא. כן נראה לע״ד ליישב שיטת רש״י ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב משנה קטנה שהיתה ממאנת בבעלה, וכן השניה לערוה (שהיא קרובה שאינה אסורה מן התורה ורק חכמים גזרו שאסור לשאתה), והאילונית (שהתברר שיש בה פגם גופני כזה שאינה מסוגלת מעיקרה ללדת) — כל אלה אין להן לא כתובה, ולא פירות של הנכסים שלהן שאכל הבעל בינתיים ולא מזונות, ולא בלאות, כלומר, חפצים שהכניסה לו בנדונייתה והשתמש בהם ונתבלו במשך זמן הנשואין, שאינה מקבלת בחזרה.
MISHNA: An orphan girl who was married off by her mother or brother before reaching the age of majority may refuse to continue living with her husband upon reaching the age of majority, thereby retroactively annulling their marriage. In the case of one who refuses to continue living with her husband in this manner; and in the case of a woman who is a secondary forbidden relative by rabbinic law; and in the case of a sexually underdeveloped woman [ailonit], who is incapable of bearing children, each of these women is not entitled to payment of a marriage contract; and they are not entitled to remuneration for the produce that the husband consumed; and they are not entitled to sustenance; and they are not entitled to their worn clothes that were brought in to the marriage as part of their dowry and became worn out during the marriage.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) אִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ לְשֵׁם אַיְלוֹנִית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

If, from the start, he married her with the understanding that she is an ailonit, then she is entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם מתחלה נשאה לשם אילונית, שידע שהיא אילונית ומתוך ידיעה זו נשאה — יש לה כתובה.
If, from the start, he married her with the understanding that she is an ailonit, then she is entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אַלְמָנָה לכ״גלְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר יֵשׁ לָהֶם כְּתוּבָּה.:

In the case of a widow who married a High Priest; or a divorcée or a yevama who performed ḥalitza and later married a common priest; or a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] who married an Israelite; or a Gibeonite woman who married an Israelite; or a Jewish woman who married a Gibeonite or a mamzer, although each of these unions is prohibited by Torah law, the woman is still entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמנה לכהן גדול – יש לה כתובה מפני שהיא פסולה וולדה פסול על ידי נשואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה.
ח. אלמנה לכהן גדול, וכולהו הני תפשי בהו קידושין, דהא קידושין תופשין בחייבי לאוין.
יש להן כתובה. כדמפרש בפר׳ יש מותרות במסכת יבמות, מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה, מפני שהוא פסול והיא פסולה, קנסו אותו בכתובה. ר׳ אומ׳, הללו מן התורה הן אסורות, ולפיכך לא קנסוה חכמים בכתובתה, דדברי תורה אין צריכין חיזוק, ושניות, מדברי סופרים הם, לפי׳ קנסוה חכמים בכתובתה, דדברי סופרים צריכין חיזוק. דאי, האי, אלמנה, מרגילה אצלו, דכיון שהיא מחוללת בביאתו, אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה, לפיכך קנסוהו. אבל שניה, דאינה מחוללת בביאתו, איהי מרגילתו אצלה, לפי׳ קנסוה לדידה, ולפי׳ אין לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות.
ומפרש בגמר׳ דהני נמי, דיש להן כתובה, דוקא בהכיר בה שהיא אלמנה או גרושה והדומה להן, אבל אם לא הכיר בהן אלא שהטעוהו, אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות, דהא מקח טעות הוא. וכיון שחילק באילונית בין הכיר בה לבין לא הכיר בה, תו לא איצטריך למיתני גבי אלמנה וחברותיה, דכולהו חד דינא אית להו, דאין לך מקח טעות גדול מזה.
שלשים יום שהזכרנו להכרזת ניכסי יתומים פירושו כשמכריז כל שלשים יום רצופים ומכל מקום אם רצו שלא להכריז אלא שני וחמישי מכריז ששים יום ואע״פ שאין בהם אלא י״ח ימי הכרזה הואיל והענין נמשך דיו בכך וכן התבאר בערכין:
התבאר עוד שם שאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים לשטר חוב אפילו היה בו כל תנאי שבעולם של נאמנות וכיוצא בו ואפילו הודה האב בשעת מיתה שהוא חייב לו אלא אם כן היה מלוה שאביהם חייב לגוי לריבית שנמצא רבית אוכלת בהן שבזו נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון בשבילם מה שיוכל וכן נזקקין לכתובת אשה ולא כדי להפקיעם מחיוב מזונותיה שאם כן בגרושה מיהא אין נזקקין וכן אם תבעה כתובתה בבית דין לא נזקק לה שהרי איבדה מזונותיה אלא טעם הדבר משום חינא ר״ל שיהא לה במה תנשא בין אלמנה בין בגרושה וכן אפילו תבעתה בבית דין אם כן במה אמרו שום הדיינין שלשים יום אי בבעל חוב גוי לא ציית ואי בישראל ריבית מאי עבידתיה אלא שמא לכתובת אשה או בבעל חוב גוי שקבל עליו שאם יבא לגבות על ידי בית דין יהא גובה בטכסיסי ב״ד:
יש מי שפוסק שלא אמרו לכתובת אשה משום חינא אלא משום מזוני ר״ל להפקיעם מחיוב מזונותיה ויצא להם מזון של גרושה אין נזקקין ואע״פ שהם מודים שלתובעת כתובתה מיהא נזקקין אע״פ שאיבדה מזונותיה ומטעם האמור שם כיון דאיזדקיקינן לה מעיקרא ר״ל להגבותה כתובתה מזדקיקינן לה לבסוף ר״ל להגבותה מכל מקום יוצא להם דין מחודש שאם היו הנכסים כנגד הכתובה לבד או פחותים ממנה אין נזקקין לה שהרי אין כאן זכות ליתומים ולא יראה כן שהרי על ידי מעשה אמרו ההיא דר׳ יוחנן משום חינא מתנינן לה:
זה שביארנו שאין נזקקין לנכסי יתומים גדולי המחברים פירשו הטעם שמא לכשיגדילו יביאו ראיה לשבור בה את השטר ואין הדברים נראין שהרי אפילו חייב מודה פירשנו שאין נזקקין אלא שהקלו ביתומים ומכל מקום אם הודה האב ומוסף על הודאתו צוה ליתן כגון תנו מנה לפלוני שאני חייב לו או תנו שדה לפלוני נזקקין לנכסיהם ומעמידין להם אפטרופוס לטעון טענתם ואם אמר תנו מנה זה או שדה זו נותנין ואין צריכין לאפטרופוס ואם נמצאת אותו שדה שאמר עליו שדה זו שאינה שלו כל שטען בו הנגזל שהיה גזל ביד מורשן והביא עדים על כך אין נותנין אותו לזה שצוה ליתנו לו אלא נותנין לו שדה אחר תחתיו ואין מעמידין אפוטרופוס להפקיע מזה הנגזל הואיל והביא עדים דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ויש מפרשין בנמצאת שדה שאינה שלו שאם נמצאת ביד היתומים שדה שהיתה גזולה ביד אביהם נזקקין להוציאה מידם בלא אפטרופוס וגדולי המחברים מצריכים אף בזו העמדת אפטרופוס אלא שגדולי המפרשים שואלים בה היאך מקבלין עדים שלא בפני בעל דין דקטנים כשלא בפניהם דמי ופירשוה בשיצא שטר חתום על היתומים ששדה פלני משל פלני וגזל ביד אביהם ומקיימין שטר שלא בפני בעל דין כמו שביארנו באחרון של קמא:
חכמי הדורות כתבו שכל שלוו בית דין או אפטרופוס לצורך יתומים נזקקין לנכסיהם אף בקטנים שלא הצריכו חכמים להיות המפקח בעסקיהם עושה עצמו בשבילם לוה רשע ולא ישלם וכן אין צריכין הכרזה וכן כתבו שכל שחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה או תוך זמן נזקקין להם שאין הלכה כדברי האומר שזו שאמרו אין נזקקין וכו׳ משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה אלא כדברי האומר משום דחיישינן לצררי וכל שאין בו ספק נזקקין וכן בכל צרכי עצמן נזקקין ומה שאמרו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב״ק ל״ט.) בשור של קטן שמשלמין מעליית יתומים והקשו והא אין נזקקין וכו׳ אלמא אף במילי דידהו אמרינן הכי התם חיובא ממילא אתיא עליהו הא בכל מה שלוו לעצמן נזקקין גדולי המפרשים כתבו בפרק זה סדר ענין תביעת כתבה אלמנה ומזונותיה ואנו כבר סדרנו הענין בבעל חוב בבבא קמא [פרק] גוזל ומשם יתבארו הרבה ענינים שבתביעת כתבה גם כן על הדרך שסדרוה כאן גדולי המפרשים:
המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק החמשי והוא שאמר הממאנת השניה והאילונית אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בליות אם מתחלה נטלה לשם אילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין יש להן כתבה אמר הר״ם כבר התבארה זאת ההלכה בט׳ מיבמות ונשיב הבאור בכאן עד שלא ישאר בה ספק ונבאר דיניה אחת לאחת הנה תחלת זה ממאנת ושניה ואילונית שלא הכיר בה שאין לה כתובה ר״ל מנה מאתים אולם תוספת כתובה יש להן וענין לא פירות שהפירות שאכל הבעל לא יצאו ממנו ואולם אמרו ולא מזונות הנה דמיון זה בממאנת שיהיה בעלה כמדינת הים והוציאה ואחר זה מיאנה אינו חייב לפרוע המזונות שאכלה אחר הליכתו וקודם אשר מיאנה אולם שניה ואילונית אינו חייב לתת מזונות כלל ואפילו בפניו ואמנם אמרו ולא בליות הוא לפי מה שאספר וזה שבלאותיה כאשר היו קיימין הנה אין ספק שהיא תקח בלאותיה יהיה ממאנת או שניה או אילונית שאפילו זנתה תחת בעלה ברצון תקח ממונה ולא הפסידה בלאותיה הקיימין והוא אמרם זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ואמנם יתחלקו הדינין כאשר יהיו הבלאות כבר נעדרו ונאבדו בשמושם אם תוציא מיד בעלה מה שהיו שוין הבלאות אם לא ואמר יש לה בליות ר״ל שיוציא ממנו ערך דמיהן וכאשר יאמר אין לה בליות רוצה בו שלא תוציא ממנו ואמרו הנה בממאנת אין לה בליות ירצה בו מה שאבד מן הממון שלה או מנכסי מלוג או מנכסי צאן ברזל ואמנם השניה אין לה בליות של נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה וזה הדין אמנם יהיה בו קנס לשניה על האופן אשר ביארנו בתשיעי מיבמות והעקר אצלנו נכסי מלוג והוא ספק ההלכה עיילא ליה גלימא פירא הוי ומכסי בה עד דבלאי ולזה לא יתחייב האדם בליות נכסי מלוג בשום פנים והשתנה בזה הענין דין השניה וזולתה ודע זה ודין אילונית אשר לא הכיר בה שאמרנו בה גם כן שאין לה בליות הן של נכסי צאן ברזל לפי שהן ברשותו הנה כל מה שתחבר ולהן לא ישלם לה אלא בליות של נכסי מלוג יש לה לפי שהיא ברשותה ולא היה לו לשמש בהן עד שאבדו לגמרי אלא אם כן היו הנשואין שלמין ואולם כאשר הכיר בה הנה דינה כדין שאר שנים ואולם אלמנה לכהן גדול וחברותיה אשר נאמר יש להן כתובה וכן פירות ומזונות ובליות ר״ל שהיא תוציא הפירות אשר אכל בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל וכן יש לה מזונות לאחר מיתה אולם בחייו הנה אנחנו נכריחהו לגרשה ואיך נחייב לה בליות ואין לה מזונות נכסי צאן ברזל כדין כל נשואיה זהו כלו כאשר הכירו בהן אמנם אם נשאת בטעות ולא היה יודע האיסור אלא אחר זה הנה דינה כדין אילונית שלא הכיר בה בכתובה ובבליות ובמזונות ובפירות הנה באים אלו הדינין בבליות אבל אם הן קיימין אין ספק שהוא יש לה בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל יהיו הנשואין מאי זה מין שיהיו אבל כאשר נעדרו הבליות לגמרי והיו הנשואין שלמים מכל הפסד או היתה שניה בין הכיר בה בין לא הכיר בה או היתה אלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין והכיר בהן הדין בזה כלו אחד בליות נכסי צאן ברזל יש להן בליות נכסי מלוג אין להן אולם הממאנת אין לה בליות בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל ואילונית שלא הכיר בה ואלמנה לכהן גדול ושאר חייבי לאוין שלא הכירו בהן הדין בהן אחד בליות נכסי צאן ברזל אין לה בליות נכסי מלוג יש לה הפך השניה ואמנם של שניה אין לה כתובה ואפילו הכיר בה ואלמנה לכהן גדול וחברותיה יש להן כתובה כאשר הכיר בה לפי ששניה דרבנן וחייבי לאוין דאוריתא והללו צריכין חזוק והללו אין צריכין חזוק:
אמר המאירי פירוש הממאנת והיא הקטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה אין לה כתובה ר״ל מנה מאתים הואיל ומאליה יצאה ולא פירות ר״ל שאם הכניסה לו קרקע ואכל הוא פירות אין אומרין איגלאי מילתא דלאו אשתו הות מעיקרא והדרא ארעא והדרי פירי אלא אין הפירות שאכל חוזרין כלל ולא מזונות ופירשו בפרק אחרון (כתובות ק״ז:) שאם הלך למדינת הים ולותה ואכלה ומיאנה אין הבעל חייב לשלם וכן הדין בשניה ואילונית אלא שאין הטעם שוה בכלם שהממאנת הוא מתורת קנס על שמיאנה והשניה מתורת קנס על שהיא מרגילתו אצלה שמתוך שיודעת שאין בה אלא איסור סופרים אינה חוששת שלא להרגילו אצלה ובאילונית אין הטעם אלא מצד מקח טעות אחר שלא הכיר בה ובדין הוא דליהדרו לה פירות אלא שכבר נמחלו ואינה מחילת טעות דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ופירשו בתלמוד המערב שכשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא של זהב איבד את הכל וכתבו גדולי המפרשים דדוקא בממאנת ושניה אבל אילונית קדושי נמי הדרי וכמו שאמרו בפרק המדיר (כתובות ע״ו:) לענין מומין שאף לדעת האומר לטיבועין נתנו דוקא בקדושי ודאי אבל קדושי טעות הדרי ולא בלאות ר״ל שאם הכניסה לו בגדים ובלו ונפחתו אין לה אפילו אותן בלאות ופירשו בגמרא שדבר זה אינו שוה בשלשתם והוא שהממאנת כל שנמצא מה שהביאה בעין בין ממלוג בין מברזל יש לה שלא נאמר שאין לה אלא בפירות שאכל שאינם בעין וכל שבלה לגמרי אינו משלם הואיל והיא יצאה מאיליה אחר שאינו בעין בין ממלוג בין מברזל וכדין פירות שיכול הוא לומר סבור הייתי שאת אשתי ובלה בידי הכל ובאילונית ושלא הכיר בה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין נכסי מלוג דברשותה קיימי שהרי אם פחתו פיחתו לה אית לה ר״ל שמשלם לה הואיל ועל כרחה היא יוצאת וכן שנכסי מלוג לא היה לו לבלותם לגמרי אלא שיעמידם אצלה בקרן אבל נכסי צאן ברזל דברשותיה קיימי לית לה הואיל והיא נתנה לו רשות להיותם כשלו שהרי בדין בלאם ואינו משלם הואיל והטעתו ובשניה כל שנמצא בעין יש לה וכל שאינו בעין בנכסי צאן ברזל משלם הואיל ואיסורא עבד ובנכסי מלוג אין לה וזהו שאמרו קנסוה רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה ר״ל קנסו אותו בצאן ברזל וקנסו אותה בנכסי מלוג וכן הדין בחייבי לאוין שהכיר בהם ובקצת הלכות של גדולי הפוסקים נמצא שאף באילונית כן ולא יראה מן הסוגיא כן וכלל משנתנו הוא שכל שהוא בעין יש לה בכלן וכל שאינו בעין ממאנת אין לה לא בברזל ולא במלוג אילונית יש לה במלוג ולא בברזל שניה יש לה בברזל ולא במלוג ואם מתחלה נשאת לשם אילונית ר״ל שהכיר בה יש לה כתובה וחברותיה שהרי דין קנס אין כאן ומקח טעות אין כאן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה להדיוט ממזרת ונתינה לישראל יש להם כתובה הואיל והכיר בהן ואין מפקיעין אותה מתורת קנס שמאחר שהיא יודעת שהוא איסור תורה אינה מרגילתו אצלה ועוד שדברי תורה אין צריכין חזוק ומכל מקום אם לא הכיר בה מפקיעין אותה משום מקח טעות ואע״ג דסתמא קתני יש לה כתובה פירשו בגמרא אפלוגתא דאילונית קאי ר״ל על אותו חלוק האמור באילונית והוא שאם הכיר בה יש לה כתובה וכדקאמר עלה ואם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה ובשניה מיהא לא חלקו בין הכיר בה ללא הכיר בה שדבריהם צריכין חזוק ובחייבי עשה מיהא הואיל ואיסורן קל בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש להם כתבה וחברותיה:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
ממאנת זו שביארנו שאין לה כתובה אם אינה ממאנת אלא שהוא מוציאה לרצונו ומיאנו אינו מפקיע את הנשואין בלא גט שהרי חכמים תקנו לה שם נשואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ור״ל תקינו לה נשואין שלא לצאת שלא מדעתה אלא בגט ואמר שכשהוא מוציאה בגט יש לה כתובה וכל שהיא ממאנת הרי היא עם בעלה כמי שלא נתקדשה לו מעולם והיא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה שהרי אנוסת אחיו ומפותת אחיו מותרת ולא עוד אלא אפילו נשאת לאחר וגרשה או מת או מיאנה מותרת לראשון ולא נפסלה מן הכהונה אבל אם יצאה בגט נפסלה לקרובים ולכהנה וכן הממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים שאין שם אישות עליה אלא זנות בעלמא אבל אם יצתה בגט צריכה להמתין כשאר הגרושות:
בד״ה אלמנה לכ״ג כו׳ מפני שהיא פסולה כו׳. נ״ב היא פסולה לאו דוקא אלא כלומר כל היכא דפסלה לזרעי׳ אמרינן הוא מרגילה לפי שלא ניחא ליה שתפסל זרעיה ותהיה בקטטה עמו תמיד ומש״ה גרושה כו׳ וממזרת יש לה כתובה וכן פרש״י להדיא בפ׳ יש מותרות ומבת ישראל לממזר לא קשה דבודאי הוא מרגילה מפני שהיא כשירה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלמנה שנישאה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה (מבני הגבעונים) שנישאה לישראל, או בת ישראל לנתין או לממזר, אף שכל אלה אסורות מדין תורה — יש להם כתובה.
In the case of a widow who married a High Priest; or a divorcée or a yevama who performed ḥalitza and later married a common priest; or a daughter born from an incestuous or adulterous relationship [mamzeret] who married an Israelite; or a Gibeonite woman who married an Israelite; or a Jewish woman who married a Gibeonite or a mamzer, although each of these unions is prohibited by Torah law, the woman is still entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) גמ׳גְּמָרָא: רַב תָּנֵי קְטַנָּה יוֹצְאָה בְּגֵט אֵין לָהּ כְּתוּבָּה וְכׇל שֶׁכֵּן מְמָאֶנֶת.

GEMARA: Rav taught that a minor girl who was married off by her mother or by her brother and who is divorced with a bill of divorce is not entitled to her marriage contract. According to Torah law, this marriage never took effect, and it was never established that in this situation she would receive a marriage contract. And all the more so, one who refuses to continue living with her husband and annuls the marriage herself is not entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילפסקי רי״דהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה – קסבר אין נישואי קטנה אלא כמפותה בעלמא.
רב תני קטנה יוצאה בגט – פי׳ במתני׳.
{שמעתא דממאנת בהמתנת שלשה חדשים}
רב תני, קטנה יוצאה בגט וכו׳ – ממאי דכתב עליו הרי״ף ז״ל מיתחזיא מלתא דהלכתא כשמואל, דאמר, ממאנת אינה צריכה להמתין ג׳ חדשים.
ואנן לא איתחוורא לן שפיר מעיקרא למיסמך עלה, דהא אפסיקא הלכתא בהדיא במס׳ יבמות בפ׳ החולץ (בבלי יבמות מ״ב:), כולן צריכות להמתין ג׳ חדשים – אחת עקרה ואחת זקנה ואילונית ושאינה ראויה לילד, ולא פלגי׳ לה במתניתא דכרמא. ולכאורה נראה לנו מתחלה, כשעייננו בה, שאין לסמוך בזה על פסק הרי״ף ז״ל כשם שלא נראו דבריו במה שכתב באנוסה ומפותה.
וכד עיינינן בה שפיר נראו לנו דבריו בזה נכונים. וכבר הרווחנו בה כל הצורך במסכת יבמות בפרק ארבעה אחין (בבלי יבמות ל״ה.).
גמרא. רב תני קטנה וכו׳. כלומ׳, רב תני במתני׳ קטנה היוצאה בגט, דאיהו מגרש לה מדעתו, אין לה כתובה, לפי שאין מעשה קטנה כלום ואין נישואיה נישואין, ולא הוה תני במתני׳ הממאנת, דהא משמע שיוצאה על ידי מיאון מעצמה, אבל יוצאה בגט, דאיהו אפסיד אנפשיה, אית לה כתובה. ושמואל תני. במתני׳. הממאנת אין לה כתובה.
רב תני קטנה יוצאה בגט א״ל כתובה שאין מעשה קטנה כלום וכ״ש ממאנת ושמואל תני ממאנת א״ל כתובה אבל יוצאה בגט יש לה כתובה וי״ל כשמואל בדיני ואזדא שמואל לטעמיה דא״ש ממאנת א״ל כתובה יוצאה בגט י״ל כתובה ממאנת לא פסלה מן האחים ולא פסלה מן הכהונה יוצאה בגט פסלה מן האחין ופסלה מן הכהונה ממאנת א״צ להמתין ג׳ חדשים יוצאה בגט צריכה [להמתין ג״ח] תניא אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במע״י ולא בהפ״נ ואינו יורשה ואינו מטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון פי׳ לא מהני בה קדושין למידי אלא לענין זה שצריכה מיאון לעוקרן וכ״ז שלא מיאנה אינן עקורים שאם גדלה ולא מיאנה בקטנותה שוב לא תוכל למאן ואסורה להנשא בלא גט משום קידושי קטנותה א״נ אם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט מגורשת היא והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה דאית ליה לר״א תיקון חכמים שתקנו לקטנה קידושין אינן נפקעים אלא ע״י מיאון ואם לא מיאנה מקודשת היא לכל הני דאמרן:
שם בגמרא או שוה מנה במאתים מכרן קיים. נראה דמכאן ראיה לדברי הר״ר יונה שהביא הרא״ש במתניתין דהא דבהוסיפו שתות מכרן בטל לת״ק אע״ג דנתאנה לוקח ולמה יהא גרוע מכח אחר דהטעם הוא משום דהלוקח ג״כ סומך על הבית דין שלא יעשו עול וה״ל הבית דין שלוחים של אלו ואלו. א״כ ה״נ רשב״ג דס״ל ביתר משתות כשנתאנה לוקח המקח קיים עד פלגא משום דהוא ג״כ סומך על הבית דין ואמרינן גם בזה מה כח בית דין יפה. אבל לפמ״ש שם הרא״ש הטעם כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל (ועמ״ש בזה פירושו לעיל בתוספות ד״ה רבא אמר ר׳ נחמן וכו׳) א״כ אכתי לא מתרצא לרשב״ג דאמרינן איפכא דכח בית דין יפה להיות מכרן קיים אפילו כשנתאנה לוקח ואם הבית דין אינם שלוחים של הלוקח למה כוחם יפה בזה וא״ל משום דלגבי לוקח בל״ז אין אונאה לקרקעות זה אינו חדא דהא לקמן מוקי לה בשינויא קמא בדברים שאין מכריזין עליהם דהיינו מטלטלין ודוחק לומר דמיירי דוקא בעבדים ושטרות דאין להם אונאה ותו דלפמ״ש התוספות לעיל דף צ״ח ע״ב דבפלגא ממש יש אואה לקרקעות א״כ הכא למה בשוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה״ל פלגא וכן קשה במתניתין עצמו גבי אם עשו איגרת בקורת אפילו הכי מכרו שוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה״ל פלגא ולמה יגרע ההכרזה לגבי לוקח ודוחק לומר דשוה מנה במאתים לאו דוקא אלא פחות מעט. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג גמרא רב תני [שנה]: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה — כאשר היא יוצאה בגט אין לה כתובה, שמדין תורה אין תוקף לנישואין אלה ולא תיקנו בהם כתובה. וכל שכן שאם יוצאת ממנו באופן שהיא ממאנת בו לפי שאינה רוצה בנישואין הללו.
GEMARA: Rav taught that a minor girl who was married off by her mother or by her brother and who is divorced with a bill of divorce is not entitled to her marriage contract. According to Torah law, this marriage never took effect, and it was never established that in this situation she would receive a marriage contract. And all the more so, one who refuses to continue living with her husband and annuls the marriage herself is not entitled to payment of a marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילפסקי רי״דהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) שְׁמוּאֵל תָּנֵי מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתוּבָּה אֲבָל יוֹצְאָה בְּגֵט יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

Shmuel taught that one who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמואל תני [שנה]: ממאנת אין לה כתובה, אבל זו שיוצאה בגט — יש לה כתובה.
Shmuel taught that one who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.
רי״ףבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(25) וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מְמָאֶנֶת לאֵין לָהּ כְּתוּבָּה יוֹצְאָה בְּגֵט יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

The Gemara notes: And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel said: One who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא אמר שמואל ממאנת אין לה כתובה כו׳ עד צריכה להמתין ג׳ חדשים איצטריכא ליה דלא תנן. כלומר בממאנת אלא בקטנה בנישואין גמורין. ושמואל דאמ׳ כר״י דתני׳ ר״י אומר מעשה קטנה כלום ובעלה כו׳ עד שיצאה במיאון. וכן הלכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: ממאנת אין לה כתובה, וזו שיוצאה בגט יש לה כתובה.
The Gemara notes: And Shmuel follows his line of reasoning, as Shmuel said: One who refuses to continue living with her husband is not entitled to her marriage contract, but one who is divorced with a bill of divorce is entitled to her marriage contract.
עין משפט נר מצוהרי״ףרא״הבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(26) ממְמָאֶנֶת לֹא פְּסָלָהּ מִן הָאַחִין נוְלֹא פְּסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה יוֹצְאָה בְּגֵט פְּסָלָהּ מִן הָאַחִין וּפְסָלָהּ מִן הַכְּהוּנָּה.

Shmuel also said: One who refuses to continue living with her husband is not disqualified from marrying one of the brothers of her husband. Her refusal annuls the marriage, and it is as if it never happened. And for the same reason, unlike a divorcée, this girl is not disqualified from marrying a member of the priesthood. However, one who is divorced with a bill of divorce is disqualified from marrying one of the brothers and is also disqualified from marrying a member of the priesthood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא פסלה מן האחין – שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה דתנן (יבמות דף צז.) נושא אדם אנוסת אביו כו׳.
ולא פסלה מן הכהונה – משום גרושה שאין אלו גירושין אלא עקירת נשואים הראשונים דאמרה אי אפשי בקדושי אמי.
לא פסלה מן האחין. כלומ׳, שמותרת להנשא לאחי הבעל, דכיון דיוצאה במיאון עקרתינהו לנישואין דידה ואיגלי מילתא דלא הות אשתו מעולם, ואדם מותר באנוסת אחיו ובמפותת אחיו, דלא אסרה תורה אלא דרך אישות. ולא פסלה מן הכהונה. דלא חשבינן לה גרושה, ומותרת לכהן הדיוט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד אמר: ממאנת — לא פסלה מן האחין, שאחי הבעל (ושאר קרוביו) רשאים לשאת אותה לאחר שיצאה מרשות בעלה, שכן המיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, וכאילו לא היתה נשואה מעולם, ומאותו טעם אף לא פסלה מן הכהונה כגרושה. אבל זו היוצאה בגט — פסלה מן האחין, ופסלה מן הכהונה.
Shmuel also said: One who refuses to continue living with her husband is not disqualified from marrying one of the brothers of her husband. Her refusal annuls the marriage, and it is as if it never happened. And for the same reason, unlike a divorcée, this girl is not disqualified from marrying a member of the priesthood. However, one who is divorced with a bill of divorce is disqualified from marrying one of the brothers and is also disqualified from marrying a member of the priesthood.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(27) סמְמָאֶנֶת אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים

Another difference between a woman who refuses to continue living with her husband and a woman who was divorced normally is the following: One who refuses to continue living with her husband does not need to wait three months before remarrying, as other women who separate from their husbands must.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים – לאחר מיאונה דעקרתינהו לנשואין ואינה בכלל שאר תקנות שגזרו חכמים לכל שאר הנשואות שצריכות להמתין אחר יציאתן מבעליהן שלשה חדשים.
אינה צריכה להמתין – לההיא לישנא דגזר שמואל בזנות דקטנה בשלהי ד׳ אחין (יבמות דף לד: ושם) דמיחלפא בגדולה הכא שאני דמיאונה מוכיח עליה.
ממאנת אינה צריכה להמתין ג׳ חדשים. כדי שלא תחלוק בתקנת חכמים, שתקנו שכל אלמנה וגרושה לא תנשא בתוך שלשה חדשים כדי שיוכל להבחין בין זרע ראשון לזרע שני, אבל בהא ליכא למיחש, דהא קטנה אינה מתעברת, וכולי עלמ׳ ידעי דקטנה היא, שהרי יוצאה במיאון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד הבדל בהלכה: ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כדי להינשא לאחר, כדרך שתיקנו לגבי כל אשה שנפרדה בדרך כלשהי מבעלה,
Another difference between a woman who refuses to continue living with her husband and a woman who was divorced normally is the following: One who refuses to continue living with her husband does not need to wait three months before remarrying, as other women who separate from their husbands must.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ק: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות ק:, עין משפט נר מצוה כתובות ק: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ק: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות ק:, רש"י כתובות ק:, ראב"ן כתובות ק: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות ק:, בעל המאור כתובות ק: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל כתובות ק: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ק:, רמב"ן כתובות ק: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ק: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ק: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ק: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ק:, מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ק:, שיטה מקובצת כתובות ק:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות ק:, פני יהושע כתובות ק:, הפלאה כתובות ק:, בירור הלכה כתובות ק:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ק:, אסופת מאמרים כתובות ק:

Ketubot 100b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 100b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 100b, Rif by Bavli Ketubot 100b, Collected from HeArukh Ketubot 100b, Rashi Ketubot 100b, Raavan Ketubot 100b, Tosafot Ketubot 100b, Baal HaMaor Ketubot 100b, Ri MiLunel Ketubot 100b, Piskei Rid Ketubot 100b, Ramban Ketubot 100b, Rashba Ketubot 100b, Raah Ketubot 100b, Meiri Ketubot 100b, Ritva Ketubot 100b, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 100b, Shitah Mekubetzet Ketubot 100b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 100b, Penei Yehoshua Ketubot 100b, Haflaah Ketubot 100b, Beirur Halakhah Ketubot 100b, Steinsaltz Commentary Ketubot 100b, Collected Articles Ketubot 100b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144