ציון ב.ג.
עיין בירור הלכה לערכין כא, ב ציון ג.ד.
דיינים שטעו בשומה, כשהכריזו וכשלא הכריזו
ציון ד.
גמרא. אמר אמימר משמיה דרב יוסף: בית דין שמכרו בלא הכרזה - נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין... איתיביה רב אשי לאמימר: שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, הא שוה בשוה - מכרן קיים; מאי לאו, דלא אכרוז? לא, בדאכרוז. הא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז, דקתני סיפא: אם עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה - מכרן קיים! אלא לעולם בדלא אכרוז, ולא קשיא, כאן בדברים שמכריזין עליהן, כאן בדברים שאין מכריזין עליהן.
ובית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה יפה ודקדקו בשומה, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה - הרי מכרן קיים. אבל אם לא בדקו בשומה ולא כתבו אגרת בקורת, שהיא דקדוק השומה וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות - מכרן בטל, פחות משתות - מכרן קיים. וכן אם מכרו הקרקע בעת שאינן צריכין להכריז עליה, וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, אף על פי שהכריזו, פחות משתות - מכרן קיים, אף על פי שלא הכריזו, שאין צריכין הכרזה אותה העת... וכן בית דין שמכרו דברים שאינן צריכין הכרזה וטעו בשתות - מכרן בטל, פחות משתות - מכרן קיים, וכו׳.
(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא)
בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה - הרי מכרם קיים. אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת, שהוא דקדוק השומא והכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות - מכרם בטל; פחות משתות - מכרם קיים, וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה, וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות - מכרן בטל, אף על פי שהכריזו, (ויש אומרים כיון שהכריזו - אפילו טעו בכפל המקח קיים), פחות משתות - מכרם קיים, ואינו צריך להחזיר אונאה אף על פי שלא הכריזו...
וכן בית דין שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה, וטעו בשתות - מכרם בטל; פחות משתות - מכרם קיים. וכו׳.
(שו״ע אבן העזר קד, ג-ד, וכעין זה לשון השלחן ערוך בחושן משפט קט, ג)
לפי הגרסה שלפנינו ״לעולם בדלא אכרוז״ יוצא שהרישא של המשנה עוסקת בכגון שלא הכריזו, אך מדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ולכן דוקא אם טעו המכר בטל, מה שאין כן אם לא טעו, בעוד שבסיפא מדובר כשהכריזו. המגיד משנה כותב שזוהי גרסת רש״י, וכותב שלפיה אם הכריזו המכר קיים אפילו בדברים שאינם צריכים הכרזה.
הלחם משנה מקשה שאם הכרזה מועילה גם בדברים שאינם צריכים הכרזה - מדוע הגמרא מעמידה את הסיפא בדברים שצריכים הכרזה. הוא מיישב שאין כוונת הגמרא להעמיד את הסיפא בדברים שמכריזים עליהם, אלא כוונתה להעמיד בכך את דברי אמימר שאם מכרו בלא הכרזה המכר בטל, אבל המשנה עוסקת כולה בדברים שאין מכריזים עליהם.
אולם הרי״ף (נח, א בדפיו) גורס ״רישא וסיפא בדאכרוז״, ומפרש שברישא מדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ואף על פי שהכריזו הרי זה כאילו לא הכריזו, ולכן אם טעו בשתות המכר בטל, ובסיפא מדובר בדברים שצריכים הכרזה, וכיון שהכריזו המכר אינו בטל אפילו אם טעו בחצי. כמוהו מפרשים הרמב״ן, רבינו קרשקש, רבינו יהונתן, המאירי והנמוקי יוסף.
הרמב״ן מוסיף שהגמרא מעדיפה לתרץ את כל המשנה בענין אחד, שמדובר כשהכריזו, ולא לתרץ כפי שיוצא לפי גרסת רש״י, שברישא מדובר כשלא הכריזו ובסיפא כשהכריזו. הסבר אחר כותבים הר״ן ורבינו קרשקש שהגמרא מעדיפה לתרץ כך כדי ללמדנו בדרך אגב שבדברים שאינם צריכים הכרזה אין ההכרזה מועילה.
הרא״ש (סי׳ כ) מקשה על פירוש זה שמלשון המשנה משמע שרק בסיפא מדובר כשעשו אגרת בקורת, דהיינו שהכריזו, בעוד שברישא מדובר כשלא הכריזו. הוא מיישב שלכן לא נאמר בסיפא שהכריזו אלא שעשו אגרת בקורת, מפני שבדרך כלל רק כשמכריזים מתוך חובה כותבים אגרת בקורת, מה שאין כן כשמכריזים שלא מתוך חובה אלא משום שבית דין ראה בכך צורך השעה, ואין כותבים שטר הכרזה כדי שלא יחשבו שבית דין טעה והכריז בדברים שאינם צריכים הכרזה, ויוצא שבלשון המשנה רמוז שגם ברישא מדובר כשהכריזו אלא שלא כתבו על כך שטר.
אולם הרא״ש עצמו מסיק שאין סברה לחלק בין הכרזת חובה לבין הכרזת רשות, שהרי הטעם לכך שאם הכריזו המכר קיים אף אם טעו הוא שכיון שבית הדין דקדק במתינות ובפרסום השומה - אין לתלות בה שום טעות, וטעם זה קיים גם בהכרזת רשות.
רב האי גאון (ספר המקח שער ו הדרך השני) כותב שבדברים שאינם צריכים הכרזה ומכרו בלי הכרזה - המכר בטל רק אם טעו, ואם הכריזו - המכר קיים אפילו טעו, ובדברים שצריכים הכרזה והכריזו - המכר בטל אם טעו. הרמב״ן מבאר שרב האי גורס כרי״ף אך מפרש להיפך, שברישא מדובר בדברים שצריכים הכרזה ובסיפא בדברים שאינם צריכים הכרזה, שכיון שהחמירו על עצמם והכריזו - המכר קיים אפילו אם טעו, ואם לא הכריזו - דינם כמו כשהכריזו בדברים הצריכים הכרזה, שהמכר בטל אם טעו. הלחם משנה כותב שדעת הראב״ד (בהשגות להל׳ מכירה יג, יא) כדעת רב האי גאון, אבל בעל מרכבת המשנה (שם) מבין שהראב״ד סובר כרי״ף.
בעל גידולי תרומה (שער ג ח״ג, ב) מסביר שרב האי גאון מתבסס על לשון הגמרא בתירוצה ״כאן בדברים שמכריזין כאן בדברים שאין מכריזין״, שלפי פירושו נשמר הסדר שבתחילה מעמידים את הרישא ובסוף את הסיפא, בעוד שלפי פירוש הרי״ף יוצא שבתחילה מעמידים את הסיפא.
הרא״ה ורבינו קרשקש דוחים את פירושו של רב האי בטענה שאם כן יכלה הגמרא להעמיד את כל המשנה בדברים שאינם צריכים הכרזה, ולפרש שברישא מדובר כשלא הכריזו ובסיפא כשהכריזו. גם המאירי כותב על פירושו של רב האי שדברים זרים הם.
הרא״ש גורס כגרסת הרי״ף ורב האי, אך מפרשה באופן אחר, שאין הכוונה שמדובר בין ברישא ובין בסיפא כשהכריזו, אלא שבין לפי הרישא ובין לפי הסיפא בדברים שטעונים הכרזה ולא הכריזו המכר בטל אפילו אם לא טעו, והרישא שאומרת שהמכר בטל רק אם טעו - עוסקת בדברים שאינם צריכים הכרזה ולא הכריזו. נמצא שלהלכה סובר הרא״ש כרש״י אף על פי שגורס כגרסת הרי״ף.
הלחם משנה מעיר שלפירושו צריך לומר שהגמרא שמעמידה את הסיפא בדברים שצריכים הכרזה מתכוונת לומר שגם בהם המכר אינו בטל ולא רק בדברים שאינם צריכים הכרזה והכריזו עליהם, בעוד שהרישא עוסקת דוקא בדברים שאינם צריכים הכרזה.
הרמב״ם כותב שאם הכריזו ובדקו יפה ודקדקו בשומה - המכר קיים גם אם טעו הרבה, ואם לא בדקו בשומה ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומה וההכרזה - המכר בטל אם טעו בשתות. בהמשך הוא כותב שבדברים או בזמנים שאינם צריכים הכרזה מכרם בטל בטעות של שתות אף על פי שהכריזו, וכותבים הר״ן והמגיד משנה שגורס ומפרש כרי״ף.
הכסף משנה מסביר שבתחילת ההלכה כוונתו לכגון שהכריזו אלא שלא דקדקו כראוי בשומה ולא כתבו אגרת בקורת. אולם המגיד משנה מפרש שכוונת הרמב״ם לכגון שלא הכריזו כלל, ומדובר בדברים שאינם צריכים הכרזה, ויוצא שלפי פירושו אין מקור לחידוש של הכסף משנה שהכרזה בלי דקדוק אינה נחשבת הכרזה לענין זה שהמכר קיים אפילו אם טעו ביותר משתות.
הלחם משנה והש״ך (חו״מ סק״ב) מקבלים את הסבר המגיד משנה, ודוחים את חידושו של הכסף משנה, מפני שלפי דבריו הגמרא יכלה לתרץ שבסיפא מדובר כשעשו אגרת בקורת ודקדקו בשומה, וברישא כשהכריזו ולא דקדקו.
אולם הבית שמואל (סק״ד) מסביר שהגמרא מעדיפה להעמיד את הרישא ואת הסיפא כשעשו אגרת בקורת, כדי לחדש שבדברים שאינם צריכים הכרזה המכר בטל אם טעו בשתות אפילו כשכתבו אגרת בקורת. לעומתו כותב בעל חכמת שלמה שלדעת הרמב״ם ברישא של המשנה מדובר כשלא כתבו אגרת בקורת ובסיפא כשכתוב אגרת בקורת, והחידוש ברישא הוא שגם בדברים שאינם צריכים הכרזה והכריזו, אם לא עשו אגרת בקורת - המכר בטל אם טעו, ובסיפא החידוש הוא שגם בדברים שצריכים הכרזה, אם עשו אגרת בקורת - המכר קיים אפילו אם טעו. נמצא שלהלכה אין הבדל בין דברים שצריכים הכרזה לבין דברים שאינם צריכים הכרזה, אלא הדין תלוי בשאלה אם עשו אגרת בקורת או לא.
הכסף משנה דוחה את הסברו של המגיד משנה בטענה שעל דברים שאינם טעונים הכרזה כותב הרמב״ם בהמשך במפורש שהמכר קיים אם לא טעו בשתות, ולשם מה כותב זאת פעמיים. אולם הלחם משנה מיישב שבהמשך מדובר רק על דברים שאינם צריכים הכרזה ועל זמן שאינו צריך הכרזה, ובתחילת ההלכה מדבר הרמב״ם על מקום שאין נוהגים להכריז בו.
בעל התומים (סק״ב) מיישב באופן אחר, שבתחילת ההלכה מדובר בכגון שהשדה ניתן למלוה עצמו, והוא מעונין באגרת בקורת, דהיינו שטר אכרזתא, כדי שיאכל פירות מתחילת האכרזתא, ואילו בהמשך מדובר בכגון שמכרו לסתם אדם, והלוקח אינו צריך אגרת בקורת שכן הוא אוכל פירות רק משעת מתן מעות.
הטור מביא את מחלוקת הרי״ף והרא״ש כשהכריזו בדברים שאינם טעונים הכרזה, שלדעת הרא״ש אפילו טעו בכפל המכר קיים, ולדעת הרי״ף אין ההכרזה מועילה לשנות את הדין שאם טעו בשתות המכר בטל.
השלחן ערוך פוסק כשיטת הרי״ף והרמב״ם, והרמ״א מביא את דעת הרא״ש.
דברים שבית הדין מוכר ללא הכרזה
ציון ה.
גמרא. ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן: העבדים והמטלטלין והשטרות. עבדים טעמא מאי? שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות - שמא יגנבו.
...ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלין; העבדים שמא ישמעו ויברחו, והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו. לפיכך שמין אותן בבית דין ומוכרין אותן מיד, וכו׳.
(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא ואבן העזר קד, ד)
התוספות (ד״ה אלו) כותבים שמכירת מטלטלין או שטרות לצורך גבית כתובה או חוב אפשרית בכגון שייחד לה אותם לכתובה, או כשתפסה מחיים.
הסבר אחר כותב הרא״ש (סי׳ ב) שלפעמים בית דין מוכר מטלטלין ושטרות כשנראה לו שעדיף למכור אותן ולא למכור קרקעות.
המאירי מסביר שמכירת העבד אפשרית כשעשאו אפותיקי ומכירת שטרות אפשרית במשכנתא דסורא שיש להם על אחר, ושמים כמה שוה קרקע זו לעשר שנים, או בשטרות שבית דין מוכרים לצורך מזונות היתומים, ומוכרים אותו לאנשים תקיפים שיצליחו לגבותם מהלווים.
הריטב״א והנמוקי יוסף כותבים שמדובר בכגון שאין ליתומים נכסים אחרים, ולכן מוכרים את השטרות.
הרמב״ם, הריא״ז (הלכה א, יז) והשלחן ערוך כותבים שבדברים שאין מכריזים עליהם בית הדין שם בכמה הם ראויים להמכר.
בעל התומים (קט סק״ד) מסתפק האם גם כשהמטלטלין ביד המלוה, שתפסם למשכון, אין מכריזים, או שעליהם מכריזים כיון שאין חשש שיגנבו שהרי המלוה נחשב שומר שכר. הוא מדייק מהתוספות שמעמידים כשהמלוה תפס מטלטלין שגם בזה אין מכריזים, וטעמם הוא שמא יגנב באונס, או משום שחששו גם להפסד המלוה.
מכירה לצורך מס, מזונות וקבורה ללא הכרזה
ציון ו.
גמרא. ואי בעית אימא: כאן בשעה שמכריזין, כאן בשעה שאין מכריזין, דאמרי נהרדעי: לכרגא, למזוני ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא.
...וזו היא העת שאין צריכין הכרזה: בעת שימכרו קרקע לקבורה, או למזון האשה והבנות, או ליתן מנת המלך - אין צריכין הכרזה, לפי שהדבר נחוץ. וכו׳.
(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא)
...איזהו העת שאינם צריכים הכרזה? בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או ליתן מנת המלך - אינם צריכים הכרזה, לפי שהדבר נחוץ, וכן אם לוו לצורך דברים אלו, כשמוכרים לפורעם - אינם צריכים הכרזה.
(שו״ע אבן העזר קד, ג)
...איזהו העת שאינם צריכים הכרזה? כשמוכרים לפרוע למי שהלוה לצורך קבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך, וכו׳.
(שו״ע חושן משפט קט, ג)
רש״י
(לעיל פז, א ובגיטין נב, ב) מפרש שמדובר על מכירה לצורך מס המוטל על היתומים, לצורך מזון האשה והבנות והיתומים, ולצורך קבורת המת או היתומים, וכן מפרשים הרי״ד (לעיל שם) והריא״ז (הלכה א, יח).
אולם התוספות (לעיל שם ד״ה לכרגא ובגיטין שם) מוכיחים מהגמרא במסכת ערכין
(כב, א) שלצורך היתומים מוכרים כל דבר ללא הכרזה ולא רק את הדברים המפורטים בסוגייתנו. לכן הם מפרשים שמדובר במס המוטל על האלמנה, שהיתומים חייבים לשלם כמו שבעלה היה חייב לשלם. הרמב״ן מוסיף שמדובר במזונות האשה והבנות, במס של האב, ובקבורה של האב וכן מפרשים הרא״ה, רבינו קרשקש, הריטב״א (פז, א) והר״ן (נח, א בדפי הרי״ף).
בפירוש נוסף הם כותבים שמדובר בכגון שלוו לצורך פרעון מס, מזונות וקבורה, ועכשיו באים למכור קרקע כדי לפרוע למלוה, אבל אם לוו לצרכים אחרים - אין מוכרים קרקע כדי לפרוע למלוה. הרמב״ן מסיק שאם לוו לצורך כזה שהאפוטרופוס רשאי למכור קרקע עבורו - מוכרים קרקע גם בשביל לפרוע למלוה, ועל כן כותב שצריך לומר שמדובר כשהאב לוה לדברים אלה, והטעם שמוכרים את קרקע היתומים בלי הכרזה בשביל לפרוע למלוה הוא כדי שלא לנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים כסף לדברים נחוצים.
התוספות (לעיל שם ד״ה ולקבורה ובגיטין שם) מקשים מה החידוש בכך שאין מכריזים במכירה לצורך קבורה, שהרי פשוט שאין להניח את המת מוטל בבזיון עד שיכריזו. הם מתרצים שמדובר כשלוו לצורך הקבורה ועכשיו מוכרים קרקע כדי לפרוע למלוה, והטעם שאין צורך בהכרזה הוא כדי שלא ימנעו אנשים מלהלוות ליתומים לצורך קבורה.
הרמב״ן מוסיף שאפשר שהחידוש הוא שאין מכריזים אפילו במשך זמן קצר, שאין בו כדי בזיון המת, וכן מבארים הרא״ה, רבינו קרשקש, המאירי
(לעיל פז, א), המגיד משנה והר״ן.
הרמב״ם כותב שאין מכריזים במכירת קרקע לצורך קבורה, למזון האשה והבנות ולפרעון מנת המלך, ונראה שכוונתו לקבורת האב ולמס מחמת האב, שהרי לצורך היתומים בלאו הכי אין מכריזים. עם זאת יתכן שאינו מקבל את החידוש של הראשונים שגם אם לוו לצורך הדברים האלה אין מכריזים במכירת קרקע לשם פרעון.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, ומוסיף שגם כשמוכרים בשביל לפרוע חוב שלוו לצורך שלושת הדברים האלה אין מכריזים.
מקום שנוהגים למכור ללא הכרזה
ציון ז.
גמרא. ואי בעית אימא: כאן במקום שמכריזין, כאן במקום שאין מכריזין, דאמר רב נחמן: מעולם לא עשו אגרת בקורת בנהרדעא. סבור מינה: משום דבקיאי בשומא, אמר ליה רב יוסף בר מניומי: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב נחמן: משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא.
ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר - דינו כדברים שאינן מכריזין.(הגהת הרמ״א, אבן העזר קד, ד)
הרמב״ם אינו מזכיר את הדין של מקום שאין מכריזים בו, ומסביר רבי אשתרוק אבן שאנג׳י (שו״ת סי׳ לט עמ׳ 238) שבזמן הזה אין זה שכיח שאנשים ימנעו מלקנות שדות בזול מחשש שיתבזו כשיאמרו עליהם שאוכלים מנכסים שנמכרו בזול.
הרשב״א (שו״ת המיוחסות סי׳ נא) כותב שמקום שנהגו שלא להכריז בו ולא ידוע מקור המנהג - אין זה נחשב למנהג טעות, ובודאי נמנעו מלהכריז כדי למנוע הפסד ליתומים, אף על פי שלא מחמת הטעם הנזכר בגמרא נמנעו מלהכריז. אולם בתשובה אחרת (שם סי׳ נד) פוסק הרשב״א להיפך, שבמקום שנמנעים מלהכריז ללא טעם ידוע - הרי זה מנהג טעות והמכר בטל. המשנה למלך (מלוה ולוה יב, ח) מיישב שבתשובה הראשונה מדובר על מנהג כללי שלא להכריז, בין לבעל חוב לבין לאלמנה, בעוד שבתשובה השניה מדובר על מנהג שלא להכריז לאלמנה, ולבעל חוב היו מכריזים, ועל כן נחשב למנהג של טעות.
בדרך אחרת מיישב בעל כנסת הגדולה (חו״מ סי׳ רא, הגהות הב״י יט) שבתשובה השניה מדובר על מנהג שידוע שאין לו שום טעם, או שנתחדש באותו דור.
ציון ח.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל: מטלטלין של יתומים - שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר, רב חסדא אמר אבימי: מוכרין אותן לשווקים, ולא פליגי, הא דמיקרב שוקא, הא דמרחק שוקא. רב כהנא הוה בידיה שכרא דרב משרשיא בר חילקאי יתמא, שהייה עד ריגלא, אמר: אף על גב דנפל ביה איצצתא - מייתי זוזא חריפא.
...ואלו הן הדברים שאין מכריזין עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלין... לפיכך שמין אותן בבית דין ומוכרין אותן מיד, ואם השוק קרוב למדינה - מוליכין אותן לשוק.
(רמב״ם מלוה ולוה יב, יא ושלחן ערוך אבן העזר קד, ד וחושן משפט קט, ג)
רש״י מפרש שכוונת הגמרא לומר שאם יום השוק קרוב - מוכרים לשווקים, ואם הוא רחוק - מוכרים לאלתר. הריטב״א כותב שלפי פירושו אם השוק מחוץ לעיר, גם אם יום השוק קרוב בזמן - מוכרים לאלתר. עם זאת כותב הריטב״א שלפעמים ממתינים ליום השוק גם כשהשוק מחוץ לעיר וגם כשיום השוק רחוק, כדי למכור ביוקר, כפי שנהג רב כהנא.
מלשון הרי״ד נראה שגורס במפורש ״הא דמקרב יומא דשוקא״, וכן כותב המאירי שאם יום השוק קרוב, ולפי ראות עיני הדיינים או האפוטרופוס ההמתנה תועיל - ממתינים.
אולם הרמב״ם והריא״ז (הלכה א, כד) מפרשים שהחילוק הוא בין שוק קרוב לבין שוק רחוק, וכן מפרש הרמ״ה (מובא בשטמ״ק) שמדובר על קרבת המקום ולא על קרבת הזמן, ואם השוק קרוב ממתינים ליום השוק גם אם זמנו רחוק, כפי שנהג רב כהנא.
ממאנת, שניה ואילונית - אין להן תביעה על הפירות
ציון ט.י.כ.
משנה. הממאנת, השניה והאילונית - אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אם מתחלה נשאה לשם אלונית - יש לה כתובה. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר - יש להם כתובה.
אבל הנושא אשה ולא הכיר בה ונמצאת אילונית או מחייבי לאוין, וכן הנושא שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה - אין לה עיקר כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה... וכשכופין אותו ומפרישין ביניהם אין מוציאין מן הבעל פירות שאכל.
הממאנת - אין לה עיקר כתובה... ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל. וכו׳.(רמב״ם אישות כד, ב, ה)
איילונית, אם הכיר בה - הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ותנאי כתובה, וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים, ואם לא הכיר בה - דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה.
שניה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה - דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה, חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, שדינה בהם ככל הנשים.
הממאנת - אין לה מנה ומאתים, אבל יש לה תוספת, וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פירותיה, אבל אם הלך למדינת הים ולותה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מיאנה - אינו חייב לשלם, אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הם בעין.
(שו״ע אבן העזר קטז, ג-ה)
קטנה הממאנת - אין לה כתובה מנה ומאתים, אבל יש לה תוספת, וכל זמן שלא מיאנה - בעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה, וחייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה או לצורך פדיונה, ועמדה ומיאנה - אינו חייב לשלם, אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הם בעין עדיין, שליקטן ומונחין ברשותו - אינו מחזירן, ונכסים של צאן ברזל ושל מלוג, אם הם בעין - נוטלתן, ומה שאבד מהם, מנכסי צאן ברזל - חייב לשלם, ומנכסי מלוג - פטור, וכו׳.
(שם קנה, י)
א. ביאור הדין שאין להן פירות.
רש״י (ד״ה ולא פירות) בפירושו הראשון מבאר שאין להן דין פירות, דהיינו חובת פדיונן מהשבי שתיקנו תחת פירות, והטעם שאינו חייב הוא שתנאי כתובה ככתובה, והרי אין להן כתובה.
התוספות (קא, א ד״ה אילימא) דוחים את הפירוש הזה מפני שלגבי ממאנת אי אפשר לפרש כך, שהרי אם נשבתה אחרי המיאון הרי זה פשוט שפטור, וגם אם נשבתה ואחר כך מיאנה פטור, כשם שאשה שנשבתה ומת בעלה אין היתומים חייבים לפדותה, כמבואר לעיל
(נב, א). עם זאת כותבים התוספות שאפשר לפרש שמדובר בכגון שנשבתה תחתיו ולוותה ופדתה את עצמה ואחר כך מיאנה, כפי שהגמרא לקמן
(קז, ב) מפרשת את מה שאמרו שממאנת אין לה מזונות.
בפירושו השני מפרש רש״י, וכן מפרשים הרי״ף (נט, ב בדפיו) והרמב״ם, שאין הבעל חייב לשלם לה פירות נכסי מלוג שאכל כשם שאינו חייב בכתובתה, וכך מתפרשים דברי המשנה גם בירושלמי (הלכה ז). בטעם הדין שאינו חייב כותבים רבינו קרשקש והר״ן (נט, א בדפי הרי״ף) שבממאנת אין סיבה שיחזיר שהרי כדין אכל, בשניה קנסו אותה שתפסיד, ובאילונית הטעם הוא כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא
(סז, א) שמחלה לו, ואין זו נחשבת מחילה בטעות משום שמעוניינת שיצא עליה שם של אישות.
בדברי רש״י מבואר שגם לפי הפירוש השני אין הבעל חייב לפדותן מפני שתנאי כתובה ככתובה, אבל לפי הפירוש הראשון מסתפק רבינו קרשקש בדעת רש״י אם חייב להחזיר להן את הפירות שאכל.
במסכת יבמות
(פה, א) מובאת ברייתא המחלקת בין חייבי לאוין, כגון אלמנה לכהן גדול, שיש להן פירות, לבין שניות שאין להן פירות, ועיין בבירור הלכה שם (ציון ח) לגבי חייבי לאוין, בביאור הדין שיש להן פירות.
התוספות (שם) והרא״ש (סי׳ כה) כותבים לגבי ממאנת שגם אם אכל מהקרן שלא כדין אינו צריך להחזיר. בדרך זו מבארים התוספות את דברי הגמרא ביבמות
(קז, א) שאי אפשר שנשואה תמאן שמא יאכל הרבה ויפסידה, מכאן שגם אם יאכל שלא כדין לא תוכל לקבל בחזרה את מה שאכל.
התוספות והרא״ש מביאים ראיה לדבריהם מהגמרא בהמשך (קא, א) שאומרת שהממאנת מפסידה את הבלאות בין של נכסי צאן ברזל ובין של נכסי מלוג, ולדעתם הכרחי לפרש שמדובר על בלאות נכסי מלוג שהשתמש בהם שלא כדין. גם רש״י (קא, א ד״ה אידי ואידי) מפרש שמדובר על נכסי מלוג שהוציאם שלא ברשות, שיכול לומר שאינו חייב להחזירם עד שיגרשה, שמא תמות בחייו ויירשנה.
אולם הר״ן (ס, א) כותב שכיון שהוציאם שלא ברשות אינו יכול להשתמט מלהחזירם, וכותב הגר״א (סקי״ד) שזו גם דעת הרמב״ם שכותב (בהלכה ט) שאין לממאנת בלאות כלל ואין הבעל משלם על בלאות שאבדו או שנגנבו, ומשמע שאם כילה אותם שלא כדין צריך לשלם. גם הכסף משנה כותב שמסתבר שאם מכרם הבעל חייב לשלם, ודוקא אם בלו מחמת השימוש בהם פטור מלשלם.
ג. פירות שליקט ועודם בעין.
התוספות (שם) והרא״ש (שם) כותבים שאפילו פירות שליקט ועודם בעין אינו צריך להחזיר לממאנת, ועל כך מדובר במשנה, שכן פירות שכבר אכל אין צורך להשמיענו שמפסידה, שהרי לפי שיטתם אפילו קרן שאכל שלא כדין מפסידה. הטור (קטז) פוסק כך גם לגבי אילונית ולגבי חייבי לאוין, ותמה עליו הבית יוסף שהרא״ש כותב זאת רק לגבי ממאנת, מחמת הקושיה שאפילו אם כילה את הקרן אינו צריך לשלם לה, אבל לגבי אילונית וחייבי לאוין אין הכרח לומר זאת. בסוף דבריו מביא הבית יוסף את דברי הרי״ף והרמב״ם שאין מוציאים מן הבעל את הפירות שאכל, ונראה שמבין שהם חולקים על הרא״ש וסוברים שאם הפירות עדיין בעין חייב להחזירם, וכן מדייק מדבריהם הרמ״א בדרכי משה (סק״א).
הב״ח מסביר שהטור משווה אילונית לממאנת מפני שבשתיהן הטעם שאין להן פירות הוא משום מחילה, וכשם שהממאנת מפסידה אפילו את הפירות שעודם בעין - כך הדין גם באילונית, וגם בחייבי לאוין שהגמרא משווה לאילונית.
בדרך אחרת מסביר הרא״ז מרגליות (בהגהותיו לרי״ף) שלא רק ממאנת אלא גם שניה, ולדעת הר״ן גם אילונית, מפסידות את הקרן שאכל שלא כדין, וממילא הוכחת התוספות והרא״ש שהממאנת מפסידה גם את הפירות שבעין קיימת לגבי שניה ואילונית.
המחבר בשלחן ערוך כותב כדברי הטור, ומשמע מדבריו שגם לגבי חייבי לאוין, אילונית ושניה דעתו היא שאין הבעל חייב לשלם אפילו את הפירות שעודם בעין. החלקת מחוקק (סק״ו) מביא את דברי הרמ״א שמדייק מהרמב״ם והרי״ף שחולקים, והבית שמואל (סק״ד) מוסיף שאף הרא״ש כותב זאת רק לגבי ממאנת, ולפי הפירוש השני של הרא״ש שמדובר במשנה בפטור מפדיונה אין מקור לחידוש הזה אפילו לגבי ממאנת. מאידך גיסא כותב הגר״א (סקי״ז) שאף הרמב״ם שחולק על התוספות והרא״ש לגבי קרן, וסובר שאם אכל שלא כדין חייב לשלם - מסכים עמם שאינו צריך להחזיר פירות שעודם בעין, שאם לא כן אין שום חידוש בדין הפירות לעומת דין הבלאות, שמה שבעין נוטלת ומה שלא בעין אינה נוטלת.