×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָהוּא דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וּדְלָא כר׳כְּרַבִּי יְהוּדָה.:
the opinion of that tanna would be in accordance with neither the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov nor the opinion of Rabbi Yehuda, as these five lotteries would include one for carrying the coal pan and another one for taking the limbs up to the altar.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואם תמצא תנא ששנה ה׳ פייסות ואומר היה פייס למחתה ופייס לאיברין שע״ג הכבש אותו התנא חולק על ר׳ יהודה ועל ר׳ אליעזר בן יעקב שזה אומר לא היה פייס למחתה וזה אומר לא היה פייס לאברים שעל הכבש.
דלא כר״א בן יעקב ודלא כרבי יהודה – דחשיב פייס למחתה דלא כרבי יהודה ופייס דמן הכבש למזבח דלא כר״א בן יעקב.
ההיא דלא כר׳ אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה – כך היא הגי׳ בכל הספרים אבל רש״י מוחקה וגריס אלא כר״י וגירסת הספרים ודלא כר׳ יהודה נ״ל לפרש והתניא י״ז פי׳ בכל בוקר היה י״ז לכל הפחות ולא משכחת לה אא״כ חשבת כל הכהנים הזוכין בכל הפייסות דהיינו י״ג הזוכין בתמיד וחד בתרומת הדשן וחד המעלה איברים מכבש למזבח ותרי דקטורת ודמחתה הרי י״ז והיינו דלא כראב״י ודלא כר׳ יהודה דלראב״י בציר להו חד דמעלה איברים מכבש למזבח ולר׳ יהודה בציר להו חד דמחתה ומה שהקשה רש״י אמאי קאמר דלא כר׳ יהודה נהי דלא הוה פייס למחתה כהן מיהא הוה וא״כ איכא י״ז נ״ל דפשיטא ליה להש״ס די״ז דקאמר היינו אותם שזוכין ע״י פייס קאמר דהא אכתי טובא הוו המפשיט והמנתח והולכת עצים למערכה ואי משום דכשירין בזר לא חשיב להו והא קא חשיב שוחט אלא ע״כ לא קא חשיב אלא הנך שזוכין ע״י פייס ובמחתה לרבי יהודה לא הוה פייס כלל כדפרישית לעיל וגירסא שבספרים היא כפר״ח ואין להקשות מהא דאמר לעיל אי משכחת תנא דאית ליה חמש משמע דהש״ס לא הוה משכח תנא דאית ליה ה׳ פייסין והא תנא דהכא דאית ליה י״ז אית ליה ה׳ פייסין די״ל לעיל אכתי לא ידע להא ברייתא דהכא.
כשהיה הכהן מנסך את המים בחג היו אחיו הכהנים צווחין ואומרים לו הגבה ידיך כלומר כשתתן את המים בספל מפני שהצדוקים אינן מודים בניסוך המים אחר שלא נכתב בתורה בהדיא אלא דרך רמז כמו שאמרו במסכת תענית (ב׳:) מ״ם יו״ד מ״ם הרי כאן מים והיו חושדין אותו בכך מפני שפעם אחת אירע שאותו כהן שנזדמן לנסך היה צדוקי לענין זה ועשה עצמו כמנסך את המים בספל ולא עירן לתוכו אלא ששפכן על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן ומשם ואילך היו אומרים לו שיגביה את ידיו בשעת ניסוכו עד שיראה לכל שלתוך הספל הוא נותנן:
תוס׳ בד״ה ההיא דלא כו׳ והתניא י״ז פי׳ בכל בוקר כו׳ בכל הפייסות דהיינו י״ג כו׳ והיינו דלא כראב״י כו׳ עכ״ל אבל ק״ל כיון דע״כ הך ברייתא דתנא לעיל מינה פעמים י״ג ופעמים י״ד ופעמים ט״ו ופעמים ט״ז לא מתפרש בכל הפייסות אלא בפייס השייך לתמיד כפרש״י א״כ מי הכריח לתלמודא לפרש הך ברייתא דפעמים ט״ז דהיינו בכל הפייסות אימא דהך ברייתא נמי לא איירי בכל הפייסות אלא בפייס של תמיד דהוו ט״ז כהנים ואתיא דלא כראב״י וכפרש״י וי״ל כיון דלאו בכל הפייסות איירי אלא בפייס של תמיד לא ה״ל לממני בתמיד ט״ז כהנים עם אותו כהן המעלה אברים מכבש למזבח דכל הנהו ט״ז כהנים הוו בפייס אחד וכהן המעלה אברים כו׳ היה לו פייס אחרינא ודו״ק:
בא״ד והא תנא דהכא דאית ליה י״ז אית ליה ה׳ פייסות כו׳ עכ״ל ק״ק דאין זה מוכרח דאימא דההוא דתני י״ז ס״ל כת״ק דר׳ יודא דס״ל דלא הוה פייס אחר במחתה אלא בההוא פייס דקטורת העומד לימינו זכה במחתה כמ״ש התוס׳ לעיל דהשתא לא הוו בט״ז כהנים אלא ד׳ פייסות דהיינו חד דתמיד שזכו בו י״ג כהנים וחד דתרומת הדשן וחד דמעלה אברים מכבש למזבח וחד שזכו בו תרי כהנים דקטורת והמחתה וק״ל:
ההוא [אותו תנא] סבור שלא כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב ושלא כשיטת ר׳ יהודה ולכן היו צריכים חמש פייסות גם למחתה וגם להעלאת איברים.
the opinion of that tanna would be in accordance with neither the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov nor the opinion of Rabbi Yehuda, as these five lotteries would include one for carrying the coal pan and another one for taking the limbs up to the altar.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: תָּמִיד קָרֵב בְּתִשְׁעָה בַּעֲשָׂרָה בְּאַחַד עָשָׂר בִּשְׁנֵים עָשָׂר לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר כֵּיצַד עַצְמוֹ בט׳בְּתִשְׁעָה בֶּחָג בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם הֲרֵי כָּאן עֲשָׂרָה.

MISHNA: The daily offering is sacrificed and its limbs are carried by nine priests, as mentioned in a previous mishna. These nine carry the limbs and the accompanying libations and meal-offerings. Occasionally, the service is performed by ten priests, occasionally by eleven, and sometimes by twelve priests; no fewer than nine and no more than twelve. How so? The daily offering itself is sacrificed by nine priests, as explained earlier. On the festival of Sukkot a priest in whose hand is a jug of water for the water libation is added, and there are ten priests. On Sukkot, a water libation is poured on the altar in addition to the standard wine libation.
קישוריםר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תמיד קרב בט׳ בי׳ בי״א בי״ב לא פחות ולא יותר.
מדתנינן ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים שמעת מינה שאין מנסכין מים אלא בתמיד של שחר. דאי ס״ד מנסכין בתמיד של בין הערבים בחול נמי משכחת י״ב בתמיד של בין הערבים. כיצד עצמו בט׳ וב׳ בשני גזירי עצים. ואחד בצלוחית של מים הרי י״ב בתמיד של בין הערבים. אלא שמע מינה אין מנסכין שמע מינה. מנא לן שתמיד של בין הערבים טעון ב׳ גזירין שנאמר וערכו עצים על האש. ודרשינן ליה בתמיד של בין הערבים ומשמע וערכו שנים. ושאר השמועה פשוטה היא.
מתני׳ תמיד קרב – משעת הולכת איברים ואילך קא חשיב.
עצמו – בכל יום בתשעה חמשה לאיברים ואחד לקרבים ואחד לסולת ואחד לחביתין ואחד ליין והא כר״א בן יעקב היא דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח.
בחג – שצריך שני נסכין אחד של יין ואחד של מים.
ביד – כהן אחד צלוחית אחת של מים.
תמיד קרב בט׳ כו׳. סדר הולכת אברי תמיד קתני ולא חשיב עבודות הדם ודישון שהיו לפני זה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ תמיד קרב בתשעה – פי׳ בתשעה כהנים מהעלאת איברים ואילך ולא חשיב הכא המעלה מן הכבש למזבח ופרש״י ז״ל דהאי תנא ר׳ אליעזר היא דסבי׳ ליה שהמעלה לכבש הוא המעלה מן הכבש למזבח ולא נהיר דהא אוקי׳ מתני׳ דלא כר׳ אליעזר ולפירושו רישא רבנן וסיפא ר׳ אליעזר וכל כי האי גוונא הוה מפרש לה בגמרא כדפריך ומתרץ בעלמא בכי האי גוונא וממה שכתב כאן רש״י ז״ל הא כר׳ אליעזר דלית ליה חד להעלות מן הכבש ולמזבח נראה מדבריו שהוא סובר דלרבנן כהן אחד מעלה הכל מן הכבש למזבח וכבר דחינו פירושו והנכון דהאי סיפא דברי הכל היא ואפילו לרבנן ולא נחית השתא תנא למימני אלא כהנים שיש בהעלאה ראשונה ושאר דברים אבל כהנים דהעלאה שנייה כיון דפלוגתא דר׳ אליעזר ורבנן היא לא מני להו.
א משנה קרבן התמיד ניתן להיות קרב ומוליכין את איבריו פעמים בתשעה כהנים, כפי שכבר נאמר (לעיל כה, א) שהכהנים המוליכים את אבריו והמנחות והנסכים השייכים לו תשעה היו, ופעמים בעשרה כהנים, פעמים באחד עשר, ופעמים בשנים עשר כהנים. לא פחות מתשעה ולא יותר משנים עשר. כיצד? קרבן התמיד עצמו קרב בתשעה כהנים כפי שהסברנו. ובחג הסוכות מוסיפים כהן נוסף, כי ביד כהן אחד היתה צלוחית של מים לניסוך המים, שנוסף בחג על ניסוך היין — הרי כאן עשרה כהנים.
MISHNA: The daily offering is sacrificed and its limbs are carried by nine priests, as mentioned in a previous mishna. These nine carry the limbs and the accompanying libations and meal-offerings. Occasionally, the service is performed by ten priests, occasionally by eleven, and sometimes by twelve priests; no fewer than nine and no more than twelve. How so? The daily offering itself is sacrificed by nine priests, as explained earlier. On the festival of Sukkot a priest in whose hand is a jug of water for the water libation is added, and there are ten priests. On Sukkot, a water libation is poured on the altar in addition to the standard wine libation.
קישוריםר׳ חננאלרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּאַחַד עָשָׂר הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים בַּשַּׁבָּת בְּאַחַד עָשָׂר הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים וּבְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הַחַג בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם.:

In the daily afternoon offering, eleven priests participate in the service. How so? The daily offering itself is sacrificed by nine, and there are an additional two priests in whose hands are two logs that are placed on the altar. The mitzva of placing the two logs in the morning was assigned in the first lottery, as the Gemara explained earlier. On Shabbat, eleven priests participate. How so? The daily morning offering itself is performed by nine, and there are an additional two priests in whose hands are two vessels of frankincense that accompany the shewbread. This frankincense is burned on Shabbat. And on Shabbat that occurs within the festival of Sukkot there is an additional priest in whose hand is a jug of water for the water libation, for a total of twelve priests.
רש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בין הערבים – שבכל יום שנים בידם שני גזירי עצים להוסיף על עצי המערכה להרבות׳ ובגמרא יליף לה מקרא שבין הערבים צריך התמיד שני גזירין בשני כהנים אבל בשחרית לא בעי סידור שני גזירין אלא בכהן אחד דכתיב ובער עליה הכהן.
ובשבת שבתוך החג וכו׳ – הרי שנים עשר.
ושנים בידם ב׳ בזיכי לבונה כו׳. האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין דאי הוה מוספין קודמין לבזיכין לא הוו שייכי מידי בזיכין למילי דפייס השני ובגמרא חשיב ליה בהדי מילי דפייס השני דקתני פעמים ששה עשר ועוד דלמאן דאמר מוספין קודמין לבזיכין משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין משמר הנכנס מקטיר בזיכין כדמוכח בסוף החליל וא״כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום ואין יכולין להיות בפייס השני כלל אבל למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין אתי שפיר דאע״ג דתמיד קרב בשחרית ובזיכין בחמש כדמוכח בריש תמיד נשחט משום דהוו בזיכין בפייס השני חשיב להו בתמיד של שחר ועוד כי נראה שמותר לעשותן לאלתר שחרית אחר התמיד דהא לקמן בפרק הממונה (דף לד.) משמע שהיה להם להיות בין חביתין לנסכים משום דגמרינן חוקה חוקה מחביתין אי לאו דכתב ביום ביום לאחר ואהני להקדים נסכים לבזיכין אלמא סמוך לנסכים לאלתר מותר לעשותם קודם חמש והא דאמרינן בזיכין בחמש היינו שלא יתעכבו יותר אבל לכתחילה יכול להקריבן שחרית אחר נסכי תמיד וכן מוספין בשש דאמרינן בתמיד נשחט (דף נח.) נראה לפרש שלכתחילה אין לעכבם יותר אבל קודם לכן מותר להקריבם לכתחילה מדמצלינן צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא לכתחילה. לשון רבי. ואם תאמר למה היו עושין אותן בפייס שני כיון שהיו אחר הקטרת אברי התמיד שהיה בבקר והבזיכין אח״כ אפילו למאן דאמר בזיכין קודמין למוספין כדמשמע לקמן בפרק הממונה יש לומר שכל עניני הקטרות והעלאות היו בפייס אחד וגם יכולין להקטיר בזיכי שחרית כדפירש רבי:
שני בזיכי לבונה. וא״ת מי היה הזוכה בהן י״ל אותו שאחר אחרון של מוליכי אברים לכבש אך מספקא לרבי במוסף של שבת אם היו עושין פייסות או אותם של שחרית היו עושין זה אחר זה ולא תיקשי דאם כן נפישו להו פייסות דד׳ פייסות דמתני׳ בכל יום מיירי אבל בשבת איכא טפי כדאמרינן לעיל (ע״א) וכשם שמפיסין לה שחרית כך מפיסין כו׳ דמיירי בשבת ואפילו אם תמצא לומר שאין פייס למוסף לא תיקשי מהא דתנן (סוכה נה:) בשמיני חוזרין לפייס כברגלים אלמא מפיסין על מוסף דנהי דמפיסין כולהו המשמרות איזהו משמר יעבוד מ״מ אנשים שזכו במוסף לא היו מפיסין מי שוחט מי זורק:
ושנים בידם ב׳ גיזרי עצים. אבל של שחרית לא קחשיב שהן היו בפייסות של קרות הגבר עם תרומת הדשן כדאמרן לעיל מי שזכה בתרומת הדשן כו׳:
בין הערבים באחד עשר עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזרי עצים – פירוש: אבל שני גיזרי עצים דשחרית היו קודמין קודם לאיברי התמיד טובא כדבעינן למימר בפירקין דלקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושנים בידם שני גזירי עצים – פי׳ חתיכות של עץ ארוכות ככל רחב המערכה וכן פרש״י ז״ל במסכת תמיד אבל בקרבן שחרית לא היה בו אלא כהן א׳ כדאי׳ בגמרא וזוכה שחרית לתרומת הדשן הוא הזוכה לסידור מערכה ולשני גזירי עצים כדאיתא לעיל וכהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית ואו׳ לכהן שבימינו זכה עמי לערב בגזיר השני למאי דקימא לן שאין חוזרי׳ ומפיסין לערב כדאי׳ בגמרא.
ושנים בידם שני בזיכי לבונה – וא״ת מי היה זוכה בהן פי׳ בתוס׳ שזוכה בהן אותן שאחר האחרון של מוליכי איברים לכבש א״נ אותן שהיו אחרוני׳ אחר הי״ג שזכו בתמיד וזה נר׳ נכון יותר.
ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים – פי׳ בקרבן תמיד של שחר דבתמיד של בין הערבים לא היו עושין ניסוך המים כדאיתא בגמרא וסדר ניסוך המים מפורש בפרק החליל.
בפרש״י בד״ה בין הערבים כו׳ שני גזירין אלא בכהן א׳ כו׳ ובד״ה ואי אמר׳ כו׳ י״ב בין הערבים כו׳ מקלח ויוצא בו והוא הנסוך עכ״ל ובד״ה אימא כו׳ שני גזריהן עוד בבוקר כדכתיב וערכו שנים עכ״ל כצ״ל:
בין הערבים בכל יום היו באים אחד עשר כהנים, כיצד? הוא קרבן התמיד עצמו היה נעשה בתשעה, ושנים נוספים שבידם שני גזירי עצים שהיו מניחים על המזבח, ומצות נתינת שני עצים על המזבח מיוחדת לבין הערבים בלבד. בשבת היה בא באחד עשר, כיצד? הוא עצמו בתשעה, ושנים נוספים שבידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שאותם היו מקטירים ביום השבת. ובשבת שבתוך חג הסוכות נוסף להם עוד כהן כי ביד אחד צלוחית של מים לניסוך המים, הרי בסך הכל שנים עשר.
In the daily afternoon offering, eleven priests participate in the service. How so? The daily offering itself is sacrificed by nine, and there are an additional two priests in whose hands are two logs that are placed on the altar. The mitzva of placing the two logs in the morning was assigned in the first lottery, as the Gemara explained earlier. On Shabbat, eleven priests participate. How so? The daily morning offering itself is performed by nine, and there are an additional two priests in whose hands are two vessels of frankincense that accompany the shewbread. This frankincense is burned on Shabbat. And on Shabbat that occurs within the festival of Sukkot there is an additional priest in whose hand is a jug of water for the water libation, for a total of twelve priests.
רש״יתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר ר׳רַבִּי אַבָּא וְאִיתֵּימָא רָמֵי בַּר חָמָא וְאִיתֵּימָא ר׳רַבִּי יוֹחָנָן אאֵין מְנַסְּכִין מַיִם בֶּחָג אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר מִמַּאי מִדְּקָתָנֵי וּבְשַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם מְנַסְּכִין בַּחוֹל נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ.

GEMARA: Rabbi Abba, and some say it was Rami bar Ḥama, and some say it was Rabbi Yoḥanan, said: On the festival of Sukkot they pour the water libation only during the sacrifice of the daily morning offering and not in the afternoon. From where is this derived? It is derived from the fact that it is taught in the mishna: And on Shabbat that occurs within the festival of Sukkot there is a priest in whose hand is a jug of water, bringing the number of participating priests to twelve. And if it should enter your mind to say that they pour water during the daily afternoon offering also, if so, you find that there were twelve priests on a weekday as well, that is, during the intermediate days of the Festival: Nine priests for the daily offering, two to carry the logs, and one to pour the water.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ ממאי מדקתני ובשבת וכו׳ – מכלל דשאר ימות החג לא מצא שיטעון שנים עשר ואי אמרת אף בין הערבים מנסכין מים בחול של כל ימות החג משכחת לה י״ב בין הערבים עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחול נמי משכחת לה – פי׳ בחול של חג נמי משכחת שנים עשר כהנים תשעה כדרכו ושנים לשני גזירי עצים ואחד לצלוחית של מים.
גמ׳ אין מנסכין. עי׳ תענית ב ע״ב תד״ה איבעי להו:
ב גמרא אמר ר׳ אבא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רמי בר חמא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר׳ יוחנן: אין מנסכין מים בחג הסוכות אלא בשעת הקרבת תמיד של שחר ולא בין הערבים. ממאי [ממה], מהיכן יודעים אנו דבר זה? — מדקתני [ממה ששנינו]: ובשבת שבתוך החג היה ביד אחד צלוחית של מים ואז הגיע המספר לשנים עשר כהנים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בתמיד של בין הערבים גם מנסכין מים, אם כן בחול המועד נמי משכחת לה [גם כן אתה מוצא אותה] שיהיו שנים עשר: תשעה לקרבן התמיד, שנים לגזירי עצים, ואחד לניסוך המים.
GEMARA: Rabbi Abba, and some say it was Rami bar Ḥama, and some say it was Rabbi Yoḥanan, said: On the festival of Sukkot they pour the water libation only during the sacrifice of the daily morning offering and not in the afternoon. From where is this derived? It is derived from the fact that it is taught in the mishna: And on Shabbat that occurs within the festival of Sukkot there is a priest in whose hand is a jug of water, bringing the number of participating priests to twelve. And if it should enter your mind to say that they pour water during the daily afternoon offering also, if so, you find that there were twelve priests on a weekday as well, that is, during the intermediate days of the Festival: Nine priests for the daily offering, two to carry the logs, and one to pour the water.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַב אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא בוְלַמְנַסֵּךְ אוֹמֵר לוֹ הַגְבַּהּ יָדֶיךָ שֶׁפַּעַם אחד נִסֵּךְ עַל גַּבֵּי רַגְלָיו וּרְגָמוּהוּ כׇּל הָעָם בְּאֶתְרוֹגֵיהֶן שְׁמַע מִינַּהּ.

Rav Ashi said: We too have learned this in a different mishna, that the water libation was offered only in the morning, as it was taught: And they would say to the pourer: Raise your hand so everyone will see as you pour the water into the aperture on the altar, in accordance with the proper procedure. This was done because one time a Sadducee priest, who did not accept that there is a mitzva of water libation, poured the water onto his feet, whereupon all the people pelted him with their etrogim in anger. Since the episode involved etrogim, it is apparent that it took place in the morning, when people have their etrogim with them. Since the mishna mentions the fact that it was etrogim that were used to pelt the priest, it is apparently coming to teach that the water libation takes place only in the morning. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולמנסך את המים אומר לו הגבה ידך – ונראה שתערה הצלוחית לתוך ספל של כסף שעל המזבח שהוא נקוב כמין חוטם דק שהיין מקלח ויוצא בו והוא הניסוך שפעם אחת נסך על רגליו לא עירה הצלוחית לתוך הספל ושפך המים על רגליו לפי שהיה צדוקי ואינו מודה בניסוך המים.
באתרוגיהן – למה לי למיתני באתרוגיהן אם לא בא ללמדנו שניסוך המים אינו אלא בשעת נטילת לולב.
ורגמוהו העם באתרוגיהן. אלמא היה ניסוך בתמיד של שחר ואע״פ שאנשי ירושלים היו נוטלין כל היום אתרוגיהן בידיהן מסתמא לא היו בעזרה בשעה שתמיד של בין הערבים קרב שלא היה זמן תפלה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שפעם אחת נסך על רגליו – פי׳ שעשה עצמו כאלו הוא עושה שלא במתכוין והכירו שעשה במתכוין שהיה צדוקי שאינו מודה בניסוך המים ולפי׳ רגמוהו כל העם באתרוגיהן פרש״י ז״ל ולמה לי למיתני באתרוגיהן אלא ודאי לאשמועי׳ שאין הניסוך המים אלא בשעת נטילת לולב ואתרוג דהיינו בשחרית וא״ת והלא אנשי ירושלם נוטלין היו לולביהן כל היום כדאיתא התם תירצו בתוספות לא היו כולם מקובצים בעזרה בשעת תמיד של בין הערבים שלא היה זמן תפלה וא״ת ודילמ׳ נקט אתרוגיהן שלא חשו לכבוד מצות האתרוג ורגמוהו בהם. וי״ל דהא פשי׳ דכיון שהכירו בו שהוא צדוקי זהו כבודו של אתרוג לקדש בו השם לענין כזה: (הגהה לאחד קדוש ז״ל וכל זה איננו שוה לכך נראה לי דרב אשי מגופא דתקנתא דהגבה ימינך דייק לה דבשלמא אי בשחרית דוקא סאגי בהכי דחזו בני העזרה את הכהן המנסך משום דהשמש במזרח ונופל אורו במערב אבל בין הערבים השמש במערב ונופל אורו בין עיני בני העזרה ולא חזו בדוק׳ את הכהן המנסך אפי׳ אם יגביה ימינו ויכול הוא לשפוך המים חוץ למקום נסוכם והילכך הוה להו לרבנן לתקוני שמשביעין אותו כדרך שתקנו ביום הכפורים וכי תימא והלא הכהנים העומדים בין אולם ולמזבח חזו ליה בדוק׳ לא היא דהא המנסך אחורי כלפי פניהם שהרי הניסוך לצד מערב הוא).
שנאמר וערכו עצים על האש ואע״ג דהאי קרא בעולת נדבה כתיב וגבי בן בקר הא פריש ר׳ אליעזר לקמן דדרשי׳ ליה אף לתמיד מדכתיב ביה על העצים אשר על האש אשר על המזבח.
קמ״ל דעביד חד ונעביד תרי דעביד חד גזיר חד והדר ליעבדו תרי שני גזירי עצים. ה״ג א״כ לימא קרא ובער ובערו אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו: אלא מדשני בלישניה ש״מ כדאמרן דחד לשני גזירי עצים בכהן חד לתמיד של שחר כדכתיב ביה בבוקר בבוקר וחד לשני גזירי עצים לתמיד של בין הערבים בשני כהנים.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שלא היו מנסכים את המים אלא בבוקר, ששנינו: ולמנסך אומר לו: הגבה ידיך כדי שיראו כולם שאתה מערה את המים לתוך ספל כסף המונח על גבי המזבח, שזוהי דרך קיום מצות ניסוך המים. וכל זאת משום שפעם אחד נסך כהן צדוקי, שאינו מודה במצוות ניסוך המים, את המים הללו על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן מתוך כעס. ומתוך שנאמר כי רגמוהו באתרוגיהם, הרי שדבר זה היה בבוקר, בשעה שכל העם באים באתרוגיהם. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
Rav Ashi said: We too have learned this in a different mishna, that the water libation was offered only in the morning, as it was taught: And they would say to the pourer: Raise your hand so everyone will see as you pour the water into the aperture on the altar, in accordance with the proper procedure. This was done because one time a Sadducee priest, who did not accept that there is a mitzva of water libation, poured the water onto his feet, whereupon all the people pelted him with their etrogim in anger. Since the episode involved etrogim, it is apparent that it took place in the morning, when people have their etrogim with them. Since the mishna mentions the fact that it was etrogim that were used to pelt the priest, it is apparently coming to teach that the water libation takes place only in the morning. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנְיָא רשב״ירַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר מִנַּיִין לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁטָּעוּן שְׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא א׳:ז׳} וְעָרְכוּ עֵצִים אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר דִּכְתִיב {ויקרא ו׳:ה׳} וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ גתְּנֵיהוּ עִנְיָן לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם.

It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: From where is it derived that the daily afternoon offering requires that two logs be brought along with it, and that they must be brought by two priests? As it is stated with regard to the burnt-offering: “The sons of Aaron the priest shall put fire on the altar and lay out wood [etzim] in order upon the fire” (Leviticus 1:7). The word etzim is plural, which teaches that two logs are called for. If this is not applicable to the daily morning offering, as it is already written about the morning offering explicitly: “And the priest shall burn wood on it every morning, and arrange the burnt-offering on it” (Leviticus 6:5), apply it to the daily afternoon offering. The verse therefore teaches us that two logs should be added before that offering.
עין משפט נר מצוהתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אם אינו ענין לתמיד של שחר. וא״ת הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב אלא גבי עולת נדבה כתיב בפרשת ויקרא ובבן בקר י״ל דלקמן (דף כז.) אוקי לה רבי אלעזר בעולה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: מניין לתמיד של בין הערבים שטעון הבאת שני גזירי עצים וצריך שיובאו בשני כהנים, לפי שנאמר בקרבן עולה: ״ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש״ (ויקרא א, ז), ואם אינו ענין שאין לך ללמוד ממנו דבר לתמיד של שחר שהרי כבר כתיב ביה [נאמר בו] במפורש: ״ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה״ (ויקרא ו, ה)תניהו ענין ולמד ממנו לתמיד של בין הערבים, ששיש להוסיף אז שני גיזרי עצים לפני ההקרבה.
It was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: From where is it derived that the daily afternoon offering requires that two logs be brought along with it, and that they must be brought by two priests? As it is stated with regard to the burnt-offering: “The sons of Aaron the priest shall put fire on the altar and lay out wood [etzim] in order upon the fire” (Leviticus 1:7). The word etzim is plural, which teaches that two logs are called for. If this is not applicable to the daily morning offering, as it is already written about the morning offering explicitly: “And the priest shall burn wood on it every morning, and arrange the burnt-offering on it” (Leviticus 6:5), apply it to the daily afternoon offering. The verse therefore teaches us that two logs should be added before that offering.
עין משפט נר מצוהתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאֵימָא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר וְאָמַר רַחֲמָנָא עֲבֵיד וַהֲדַר עֲבֵיד א״כאִם כֵּן נֵימָא קְרָא וּבִעֵר וּבִעֵר.

But say that this and this, i.e., both verses cited above, are dealing with the daily morning offering, and that the Merciful One states in the Torah: Perform the arrangement of wood and then return and perform it again. In other words, perhaps the Torah’s intention is that two logs be arranged on the altar twice in the morning, and that accounts for the two verses. The Gemara rejects this possibility: If it were so, the text should use the same expression both times and say: “And he shall burn wood on it,” and again: “And he shall burn wood on it.” Since the text does not do so, but instead employs two different verbs, saying: “They shall lay out wood” once and: “He shall burn wood” the second time, this indicates that the Torah is describing two different times.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואימא אידי ואידי [ואמור שזה וזה] שני הפסוקים כאחד מדברים בתמיד של שחר, אלא שאמר רחמנא [אמרה התורה]: עביד והדר עביד [עשה, וחזור ועשה] כלומר יערוך עצים ואחר כך יערוך עצים שנית! ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] ״ובער״ ״ובער״ שתי פעמים באותה לשון, וכיון שבמקום אחד כתוב הלשון ״ובער״ ובשני לשון ״וערכו״, יש ללמוד מכאן כי אין מדובר בזמן אחד.
But say that this and this, i.e., both verses cited above, are dealing with the daily morning offering, and that the Merciful One states in the Torah: Perform the arrangement of wood and then return and perform it again. In other words, perhaps the Torah’s intention is that two logs be arranged on the altar twice in the morning, and that accounts for the two verses. The Gemara rejects this possibility: If it were so, the text should use the same expression both times and say: “And he shall burn wood on it,” and again: “And he shall burn wood on it.” Since the text does not do so, but instead employs two different verbs, saying: “They shall lay out wood” once and: “He shall burn wood” the second time, this indicates that the Torah is describing two different times.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי כְּתַב רַחֲמָנָא וּבִעֵר הֲוָה אָמֵינָא חַד אִין תְּרֵי לָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּנַעְבֵּיד חַד וְנַעְבֵּיד תְּרֵי.

The Gemara rejects this inference: If the Merciful One had written in the Torah: “And he shall burn wood on it” twice, I would have said it means that one priest should arrange the wood, not two. The change of terminology to a plural verb is therefore necessary because it teaches us that one priest should perform it the first time and two priests should perform it the second time, but they are both performed in the morning.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] ״ובער״ פעמיים הוה אמינא [הייתי אומר] חד [כהן אחד] — אין [כן], תרי [שנים] — לא, על כן קא משמע לן דנעביד חד ונעביד תרי [השמיע לנו הכתוב שייעשה בכהן אחד וייעשה בשנים] ואם כן יש טעם בשינוי הלשון!
The Gemara rejects this inference: If the Merciful One had written in the Torah: “And he shall burn wood on it” twice, I would have said it means that one priest should arrange the wood, not two. The change of terminology to a plural verb is therefore necessary because it teaches us that one priest should perform it the first time and two priests should perform it the second time, but they are both performed in the morning.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״כאִם כֵּן נֵימָא קְרָא וּבִעֵר וּבִעֲרוּ א״נאִי נָמֵי וְעָרַךְ וְעָרְכוּ מַאי וּבִעֵר וְעָרְכוּ שְׁמַע מִינַּהּ כִּדְקָא אָמְרִינַן.

The Gemara rejects this: If so, if this were what the Torah wished to indicate, the verse should say: “And he shall burn wood” in the singular, and then, in the second verse, say: And they shall burn wood, in the plural, using the same verb both times, changing only the number of the verb. Or, alternatively, the verse should say: And he shall lay out wood, in the singular, and then, in the second verse, say: “And they shall lay out wood,” in the plural. What is the reason the Torah uses two different verbs in the two verses, stating: “And he shall burn wood” and then: “And they shall lay out wood”? Learn from this as we have said, that the Torah in these two verses is referring to two separate times of day, and the verse: “They shall lay out wood [etzim]” is referring to the daily afternoon offering, mandating that at that time “they,” i.e., two priests, shall lay out etzim, the plural term for wood, referring to two logs.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ואימא] דנעביד – כהן אחד יסדר שני גזירין בבקר דכתיב ובער עליה הכהן ונעביד תרי שוב יביאו שני כהנים לעשות שני גזיריהן עוד בבקר כדכתיב וערכו שנים.
ובער ובערו – יכתוב שניהן בלשון אחד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] לשון זהה: ״ובער״ ״ובערו״, בשינוי הלשון לצורת רבים שבו, ללמד אף על דבר זה, אי נמי [או גם כן] שיאמר: ״וערך״ ״וערכו״, מאי [מה] אם כן מלמדנו השינוי בין ״ובער״ ״וערכו״ — שמע מינה כדקא אמרינן [למד מכאן שכמו שאמרנו] שיש כאן ללמד הן להוספת עצים, והן לעריכת העצים בערב על ידי שנים דווקא, כלשון הכתוב.
The Gemara rejects this: If so, if this were what the Torah wished to indicate, the verse should say: “And he shall burn wood” in the singular, and then, in the second verse, say: And they shall burn wood, in the plural, using the same verb both times, changing only the number of the verb. Or, alternatively, the verse should say: And he shall lay out wood, in the singular, and then, in the second verse, say: “And they shall lay out wood,” in the plural. What is the reason the Torah uses two different verbs in the two verses, stating: “And he shall burn wood” and then: “And they shall lay out wood”? Learn from this as we have said, that the Torah in these two verses is referring to two separate times of day, and the verse: “They shall lay out wood [etzim]” is referring to the daily afternoon offering, mandating that at that time “they,” i.e., two priests, shall lay out etzim, the plural term for wood, referring to two logs.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) תָּנֵי ר׳רַבִּי חִיָּיא פַּיִיס פְּעָמִים י״גשְׁלֹשָׁה עָשָׂר פְּעָמִים י״דאַרְבָּעָה עָשָׂר פְּעָמִים ט״וחֲמִשָּׁה עָשָׂר פְּעָמִים ט״זשִׁשָּׁה עָשָׂר.

Rabbi Ḥiyya taught: Sometimes thirteen priests were involved in sacrificing the daily offering, all these tasks being assigned in the second lottery, as the mishna taught earlier. But sometimes fourteen priests are chosen in this manner to participate, since on Sukkot an additional priest is chosen to pour the water libation. And sometimes fifteen priests are chosen, on Shabbat, when two priests are tasked with burning the frankincense in the vessels. And sometimes sixteen priests are chosen, on Shabbat that occurs during Sukkot, when three extra priests are added: One to pour the water and two to burn the frankincense.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני ר׳ חייא פעמים י״ג פעמים י״ד כו׳ – פי׳ פעמים שאתה מוצא בפייס בתמיד של שחר י״ג כדתנן י״ג זכין בו. וכבר פירשנום למעלה. ובחג מוסיפין בתמיד של שחר אחד בצלוחית של מים הרי י״ד. ובכל שבת י״ג הידועין בתמיד של שחר ושנים בידם ב׳ בזיכי לבונה של לחם הפנים הרי ט״ו ואם הוא שבת שבתוך החג י״ג הידועין וב׳ בשני בזיכי לבונה וא׳ בצלוחית של מים הרי י״ו. ומקשינן והתניא פעמים י״ז. ודחי׳ האי מתניתא תני ומוסיף ואחד במחתה הרי י״ז. והאי תנא לא כר׳ יהודה ולא כר׳ אליעזר.
פעמים י״ג – כהנים עסוקין בעבודת התמיד כדתנן במתני׳ בפייס שני י״ג כהנים זוכין בו.
פעמים י״ד – בחג ביד אחד צלוחית של מים.
פעמים ט״ו – בשבת.
פעמים ששה עשר – בשבת שבתוך החג.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תני ר׳ חייא פעמים שלשה עשר וכו׳ – פי׳ דבחול זוכין בתמיד י״ג כדאיתא במתני׳ ובחג בחול י״ד מפני ניסוך המים. ובשבת דעלמא חמשה עשר מפני שני בזיכין ובשבת שבתוך החג י״ו מפני ניסוך המים ופרכי׳ והא תניא שבעה עשר ג״ה ההיא דלא כר׳ אליעזר ודלא כר׳ יהודה אבל רש״י ז״ל גורס ההיא דלא כר׳ אליעזר אלא כר׳ יהודה ופי׳ ז״ל דההיא מתניתא מוסיף חדא גברא להעלות איברים מן הכבש למזבח ודלא כר׳ אליעזר דסבר שהמעלה לכבש הוא המעלה למזבח אלא כר׳ יהודה דלית ליה דר׳ אליעזר כדאי׳ לעיל. וכתב רבינו ז״ל דלא גרסי׳ ודלא כר״י דנהי דאשכחן ליה דאין פייס למחתה שאין כהן להעלות מן הכבש למזבח מי שמעי׳ ליה עד כאן פי׳ לדבריו דודאי לא אשכחן ליה הכי בשום מתני׳ ומתני׳ ואי בתר שמעתא וסוגיא דתלמודא אזלי׳ אדרבא אמר רבא לעיל דרבי יהודה לית ליה דר״א בן יעקב וא״ת ודילמא להכי אמרי׳ דלא כר׳ יהודה משום דדי׳ גברא דמוסיף ההוא תנא הוא במחתה דקסבר יש פייס למחתה ודלא כר׳ יהודה י״ל דהא ליתא חדא דמה ענין מחתה אצל הזוכין בתמיד שבפייס השני ועוד דאי מני גברא דמחתה לימני נמי דקטרת גופיה והוו להו שמנה עשר אלא ודאי דלא חשיב אלא המעלה מן הכבש למזבח כך יש לפרש לפי שטתו ז״ל ומיהו אינה מחוורת חדא דבכולהו נוסחי גרסי׳ ודלא כר׳ יהודה. ועוד מה צריך לומר אלא כר׳ יהודה לימ׳ דלא כר׳ אליעזר בלחוד דהא כולי עלמא לית להו דר׳ אליעזר ומתני׳ פליגא עליה ועוד קשה לדבריו דאי מני המעלה מן הכבש למזבח דלא כרבי אליעזר בן יעקב א״כ ששה גברי הוה להו לאוסופי כדברירנא לעיל ובתוספות פי׳ כגרסת הספרים והיא גר״ח ז״ל והתניא שבעה עשר ופרקי׳ דההוא תנא מוסיף חד גברא למחתה ומפייס ליה בפייס השני ואתיא דלא כר׳ אליעזר בן יעקב דלדידיה אע״ג דאיכא פייס במחתה כדאיתא לעיל מ״מ פייס רביעי עביד ליה ואתיא נמי דלא כר׳ יהודה דלדידיה הזוכה בקטורת בפייס שלישי הוא הזוכה במחתה וכי תימא והאי תנא היכי מני מחתה בפייס שני של תמיד י״ל דסבי׳ ליה דמחתה לא מעתרא ואיתא בין בחדשים בין בישנים וכיון דכך ליכא לצרופה לקטורת שהיא בחדשים דוקא וליכא למעבדה פייס באנפי נפשיה כיון דלא חשיבא כקטורת והיא פלגא עבודה: וליכא לאוקומה בפייס של תרומת הדשן דלא חשיבא כותיה הלכך אוקמה בפייס של תמיד דחשיב ואיתיה בין בחדשים בין בישנים.
תני [שנה] ר׳ חייא: פייס פעמים שלשה עשר כהנים זוכים בו, כפי שאמרנו, פעמים ארבעה עשר שהרי בחג הסוכות זוכה עוד כהן בניסוך המים, פעמים חמשה עשר כשהוא בשבת, שנוספו שני כהנים להקטרת בזיכי לבונה פעמים ששה עשר בשבת שבחג הסוכות, שנוספו שלושה כהנים לניסוך ולבזיכים.
Rabbi Ḥiyya taught: Sometimes thirteen priests were involved in sacrificing the daily offering, all these tasks being assigned in the second lottery, as the mishna taught earlier. But sometimes fourteen priests are chosen in this manner to participate, since on Sukkot an additional priest is chosen to pour the water libation. And sometimes fifteen priests are chosen, on Shabbat, when two priests are tasked with burning the frankincense in the vessels. And sometimes sixteen priests are chosen, on Shabbat that occurs during Sukkot, when three extra priests are added: One to pour the water and two to burn the frankincense.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָתַנְיָא י״זשִׁבְעָה עָשָׂר.

The Gemara asks with regard to Rabbi Ḥiyya’s statement: But wasn’t it taught in a baraita that sometimes there are seventeen priests involved in the daily offering?
רש״יבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכי גרסינן: והא תניא שבעה עשר ההוא דלא כר״א בן יעקב אלא כר׳ יהודה – ההוא תנא אית ליה עוד כהן אחד המעלה איברים מן הכבש למזבח והרי כאן י״ז דלא כר״א בן יעקב אלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ועל כרחך לית ליה דר״א בן יעקב דאם כן בצרי להו פייסות כדאמרינן לעיל והוצרך לו כהן מן הכבש למזבח ואני שמעתיה בלשונות אחרות ואי אפשר להעמידה ואי שמעינן ליה דרבי יהודה לא היה פייס למחתה לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה אבל ר״א בן יעקב שמעינן ליה דאמר לא היה כהן להעלות איברים מכבש למזבח אבל הן עצמם שהעלום לכבש היו מעלין למזבח.
(11-12)

בראשונה

{שמעתא דמנין הפייסות}
והא תניא, שבעה עשר. ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה – פירוש: הכא לא קתני פעמים, ולא קתני כהנים, אלא בכל יום קתני ופייסות קא חשיב. וסבירא ליה לכל עבודה ועבודה מפייסין. ודלא כדתני רבי חייא.
ופי׳ דבר זה כי ארבע פייסות היו שם. פייס הראשון, לתרומת הדשן. פייס השני, לשלשה עשר כהנים הזוכין בתמיד. הרי י״ד. פייס שלישי, לקטרת. פייס רביעי, להעלות אברים למזבח. הרי ט״ז. ופייס דמחתה. הרי י״ז. והיינו דאמרינן לעיל בגמרא (בבלי יומא כ״ו.): אי משכחת תנא דתני חמשה, ההוא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה.
ורבינו שלמה ז״ל לא פירש כן.
{שמעתא דפייסות ביום הכפורים}
והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות, טעו כולן במשנתנו. ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים, לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול.
(11-12) והתניא שבעה עשר ההיא דלא כר׳ אליעזר בן יעקב – פירוש: דתניא שבעה עשר הוא מונה כהן שהיה מעלה האיברים מן הכבש למזבח ודלא כר׳ אליעזר ובהא פליג עם תנא דידן דתנא דידן לא מני אלא אותן שהיו זכין עמו בפייס השיני אבל כהן המעלה מן הכבש למזבח פייס רביעי היה ולפיכך לא מני ליה. ותנא דברייתא כיון דהוא צריך לאיבריה תמיד מני ליה עם כל אותן שזכו עמו בפייס שלו ולא גרסינן ודלא כר׳ יהודה הכא שאין צורך לקטרת ומחתה הכא אלא מפני שלמעלה בד׳ פייסות היו שם גרסינן ליה אשתביש וכתבו ליה נמי הכא. והנכון בעיני דלא גרסינן ליה כלל.

בראשונה

{שמעתא דמנין הפייסות}
כתוב בספר המאור: והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהם בסדר עבודת היום ארבעה פייסות, טעו כולם במשנתנו, ולא הבינו כי הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביוה״כ, לפי שכל עבודות היום אינה כשירה אלא בכהן גדול.
אמר הכותב: גם בעיני יפלא. אבל אף בסדר עבודה הבבלי אשר מימי רבותינו כתוב בו פייסות. וכן בדברי הפייט הראשון, רבי אלעזר בר קליר, ובקרובות הגאונים וחכמי הישיבות ורבני ספרד האחרונים, זכר כולם לברכה. ואי אפשר שיטעו כל רבותינו ואבותינו ולבעל המאור הזה לבדו נתנה חכמה, ואין לזרים אתו.
ונתתי לבי1 לדרוש ולתור היאך שנו זה הפרק בסדר יומא, שהוא אמור על הסדר, והכא בזה הפרק אין בו דבר מסדר היום כלל. ועוד, היאך שנו אותו סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מן יוה״כ.
ולפיכך נראה לי כי יש שם פייסות לעולם, ואפילו ביוה״כ, והם שנויות במשנתינו. ואכתוב הענין בכאן. שאע״פ שאינו מדרך הספק, אין ספק שהפייס הראשון, שהוא תרומת הדשן, הואיל והוא כשר קודם חצות אינו עבודת יוה״כ אלא עבודת לילה, ואינה בכ״ג כלל, שלא נתנו לכ״ג אלא עבודות היום.
ואל ישבש עליך דעתך מה שאמרו בפ׳ קמא (בבלי יומא כ׳:), ביוה״כ דאיכא חולשה דכ״ג עבדינן מחצות. שכך פירושו: מתוך שהעבודות המוטלות על כ״ג מרובות, תרמינן מחצות, כדי שלא יאירו פני המזרח ונהיה עדיין צריכין לתרום המזבח ונמצא טרחו של כ״ג מתרבה, שהעבודות יהיו תכיפות עליו. לפיכך תורמין קודם לכן ולכשיאיר המזרח מיד נוריד כ״ג לבית הטבילה, ולא יהא היום קצר והמלאכה מרובה.
ומי שזכה בתרומת הדשן זכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים.
וראיה לדבר, שהרי לא שנו בסדר יומא כ״ג עד שהאיר פני המזרח והורידוהו לבית הטבילה לקרוץ את התמיד (בבלי יומא כ״ח.). והרי סדור מערכה ותרומת הדשן קודם לכן היו. ועוד, שאם היה כהן גדול2 תורם הדשן, א״כ, כבר היה צריך לטבול ולקדש וללבוש בגדי זהב, כדתנן בתמיד (בבלי תמיד כ״ו.): מי שהוא רוצה לתרום את המזבח יורד וטובל. ותנן נמי התם (בבלי תמיד כ״ו:): קדש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף וכו׳. וקי״ל נמי כרבי יוחנן, דאמר (בבלי יומא כ״ג:), בעיא בגדים. ואם אתה אומר תרומת הדשן בכהן גדול, נפישי להו טבילות וקדושין.
ועוד, כשבא לקרוץ התמיד, למה הוא טובל ומקדש. והרי כבר טבל לתרומת הדשן ולסדור מערכה. והיאך שנינו, הביאו לו בגדי זהב, והרי הוא לבוש אותן מחצות. וא״ת, כיון דגמירי (בבלי יומא ל׳.), חמש טבילות ועשרה קדושין ביום − ולא בלילה, א״כ, מטונך. שהרי הודית שאין אלו העבודות מסדר היום שהוא צריך כ״ג.
ועוד, דהא מוכח בהדיא בפ׳ אמר להם הממונה (בבלי יומא ל״א:) דכשטובל לקרוץ את התמיד בגדי חול הוא פושט, ומש״ה לא בעי קדוש אפשיטה. ש״מ שלא תרם הדשן ולא סדר המערכה אלא שאר הכהנים תרמו. וזהו הפייס הראשון.
הפייס השני, רוב בעלי הקרובות פירשוהו ואמרו בו, מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה, ולא כתבו בו, מי השוחט, ולא, מי זורק, ולא, מי מעלה איברים לכבש, מפני ששחיטת התמיד, אף על פי שלא מצינו שחיטה שפסולה אפי׳ בזר, מ״מ אינה נעשית אלא בכהן גדול, שהוא מסדר היום. ואצ״ל זריקה והעלאה, שאינן כשירות אלא בו, שאין להם פייס כלל. ומי שאין עיניו תרוטות3 יראה מזה שהבינו הראשונים העבודות שהן בכהן גדול ונזהרו מהן ולא שמו להן פייס. אבל דישון מזבח הפנימי אינה עבודת יום אלא עבודת לילה, דומיא דהרמת דשן בחיצון.
והא דאמרינן בגמ׳ (בבלי יומא ל״ג.), סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, דאע״ג4 דהכא כתיב, בבקר בבקר, והכא כתיב, בבקר,⁠5 לאו דלגבי דישון גופיה כתיב, בבקר בבקר, אלא מדאמר רחמנא, בבקר בבקר הקטר, ואין הקטרה אלא א״כ דשן תחלה קודם לכן, כמאן דכתיב ביה, בבקר בבקר, דמי, שלא לאחר. אבל להקדים, כל זמן שהוא מקדימו הרי זה זריז. אלא מפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח עליה לדשן בלילה, והתקינו שתהא נעשית ביום. ומשהאיר המזרח, כיון שהגיע זמן העבודות, הקדימו העבודות למכשירין ואחרו דישון מזבח הפנימי שהוא מכשיר, כדאיתא בגמרא בפ׳ אמר להם הממונה (בבלי יומא ל״ג.). ועוד, שעיקר דישון נראה שהוא מדבריהם, שאין לו עיקר מן התורה.
ומ״מ, אין ספק שהוא בכהן הדיוט וצריך לפייס. וה״ה והיא הראיה שפירשנו למעלה. שאם היה כהן גדול מדשן, ע״כ צריך היה לדשן קודם שיקרוץ התמיד. דהא אביי מסדר מערכה ואמר דדישון מזבח הפנימי קודם לתמיד. וא״כ, היאך שנינו (בבלי יומא ל״א:): הורידו כהן גדול לבית הטבילה, לבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו, הביאו לו את התמיד וקרצו. והלא כשעלה ונסתפג וקדש ידיו ורגליו, היה צריך ליכנס לפנים ולדשן ולחלוף בגדים אחרים, משום שבגדים שבשל בהן את הקדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, ואח״כ יקרוץ את התמיד.
וא״ת: לא אמר אביי שיקדום לדישון מזבח הפנימי אלא לדם התמיד, אבל לא לשחיטתו. אל תטעה בזה. דדם התמיד טעמא מאי, משום דכתיב ביה בדישון תרי בבקר בבקר וחד דאייתינן ליה מדרשא, כדמפורש בגמרא (בבלי יומא ל״ג:), ובתמיד דלא6 כתיב ביה אלא, את הכבש האחד תעשה בבקר (שמות כ״ט:ל״ט), וחד דרשא. ויקדום דבר שכתוב בו שלשה בבקר לדבר שאין כתוב7 אלא שנים. ומעתה אתה דן דין זה אף לשחיטת התמיד. דהא לא כתיב ביה אלא ההוא בבקר, דאת הכבש האחד תעשה בבקר, שא״א להוציא שחיטה מכללו.
אלא ע״כ דישון מזבח הפנימי קודם לשחיטת התמיד ובכלל דם התמיד הוא. וכן פי׳ רבינו שלמה ז״ל לדם התמיד, לשחיטתו של תמיד ולזריקתו.
ועוד יהיבנא לך לכולי טעותך. לדבריך, צריך כ״ג לקרוץ את התמיד ואח״כ ידשן מזבח הפנימי ואח״כ יזרוק את הדם. וא״כ, היאך שנינו (בבלי יומא ל״א:): קרצו ומירק אחר שחיטה, על ידו קבל את הדם וזרקו, נכנס להקטיר. [ואחר כך]⁠8 קבלה לזריקה צריך ליכנס אל המזבח הפנימי. ועוד, שאדרבה, היה צריך ליכנס ליתן9 את הדם לממרס, כדי שלא יקרוש בעוד שהוא נכנס לפנים לדשן, ולא שנו אלא לגבי דם הפר. וזו ראיה גמורה שדשון מזבח הפנימי היה בכהן הדיוט, אבל כהן גדול, תיכף שעולה10 מטבילתו הביאו לו את התמיד וקורצו, והיא עבודה ראשונה של כהן גדול והיא התכופה לטבילתו.
וכן כתב ה״ר משה בר מיימון הספרדי ז״ל (כך משמע בהלכות עבודת יום הכפורים ד׳:א׳), שתרומת הדשן וסידור המערכה ודישון המזבח מפייסין היו להם כדרך שעושין בכל יום ועל הסדר האמור בכל יום.
וכן דישון המנורה כשר בכל כהן. והוא הסרת הפתילות שכבו וכל השמן שבנר, כדאמרי׳ במנחות (בבלי מנחות פ״ח:): נר שכבה, נתדשן השמן ונתדשנה הפתילה. ומקנחן בספוג. חוץ מנר מערבי, שהוא מוצא אותו דולק ומניחו דולק. ואם כבה, מדשנו. ודישון זה של מנורה דומה לדישון מזבח הפנימי. וה״ה והוא הטעם. שמפני שאינה עבודה אלא מכשירי עבודה, מפני כך לא הצריכן הכתוב לכהן גדול.
וכהן גדול נותן בהן שמן אחר ופתילות אחרות. ואם כבה נר מערבי מדליקו ממזבח החיצון. והיינו אש דמנורה, דאמרי׳ בשלהי פ׳ טרף (בבלי יומא מ״ה:) שלא יהא אלא ממזבח החיצון. ותנן נמי בתמיד (בבלי תמיד ל״ג.): מצאו שכבה, מדשנו ומדליקו ממזבח העולה. ותניא בספרי (במדבר, בהעלותך, פיסקא נט): יאירו שבעת הנרות. שומע אני שיהיו דולקים לעולם, ת״ל, מערב עד בקר. אי, מערב עד בקר, יכבה, ת״ל, לפני ה׳ תמיד. הא כיצד. יאירו ז׳ הנרות מערב עד בקר, לפני ה׳ תמיד − שיהא נר מערבי תדיר שממנו מדליקין את המנורה בין הערבים. וזו היא הטבת הנרות של שחר, כדתנן [בתמיד של בין הערבים]⁠11 (בבלי יומא ל״א:), ולהיטיב את הנרות, שהוא הדלקה שמדליקין. כולן שנינו בפרק אמר להם הממונה (בבלי יומא ל״א:), נכנס להקטיר את הקטורת ולהיטיב את הנרות, דאלמא, אינה אלא בכהן גדול.
וכן מפורש בסדר הקרובות, שכהן גדול מטיב את הנרות, אלא שרבי שלמה ז״ל מפרש דהטבה זו של שחר היינו דישון.
ואם תשאל: מפני מה לא אמרו שידשן כהן גדול, מאחר שהוא מטיב, כמו שעושין בכל יום שהמדשן הוא מטיב, כדאיתא בסדר התמיד (בבלי תמיד ל׳:). אין זו שאלה. שלא דיו מה שהטילה עליו תורה אלא שנטיל עליו עבודות אחרות. ועוד, שיהיה צריך לבגדי זהב אחרים, כדתניא דבי רבי ישמעאל (בבלי יומא כ״ג:): בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. לפיכך היה דשן המנורה בכהן הדיוט, כדישון מזבח הפנימי. וזהו הפייס השני.
הפייס השלישי, חדשים לקטרת. אבל לא להקטרת הקטרת עצמו, שהרי שנינו (בבלי יומא ל״א:), נכנס להקטיר, גם12 כן כתבו בעלי הקרובות שהכהן גדול מקטיר ומטיב, אלא לסייעו. שהוא זוכה במחתה, כדתנן בסדר התמיד (בבלי תמיד ל״ג.): מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלים וכו׳. והוא בכלל משנתינו (בבלי יומא כ״ו.), דקתני, חדשים לקטרת. כלומר, להקטרה עצמה ולמחתה. והיא עצמה מעשרת, אף על פי שאין זו עיקר הקטרה, כדמפורש בירושלמי (ירושלמי יומא ב׳:ג׳): אמר רבי חנינא: מעולם לא הפיס אדם לקטרת ושנה. אמר רבי יוסי: מתני׳ אמרה כן − חדשים לקטרת באו והפיסו. אמר ר׳ חנינא: מתניתא אמרה כן − מי שזכה לקטרת אומר לזה שעל ימינו, אף אתה למחתה. נמצאת אומר, שני כהנים מתברכין בכל פעם. ואפילו לרבי יהודה, דאמר, לא היה פייס במחתה, בזה מודה. דעד כאן לא קאמר רבי יהודה הכי אלא בשאר ימות השנה, אבל ביום הכפורים, מתוך שכל העבודות בכהן גדול, חביבה עליהן, ואם לא יפייסו לה לעצמה אתי לאינצויי. ועוד, שרבי יהודה יחיד הוא ורבנן סברי פייס היה במחתה, ומתני׳ דתמיד כותיה. ואף על פי שבקטרת שלפני לפנים כהן גדול עצמו מכניס אף את המחתה וחותה, התם, מתוך שאין אחר יכול להכנס שם אף הוא חותה, אבל כאן, אחר חותה ונכנס עמו במחתה ומניח על המזבח הפנימי ויוצא לו כשאר הימים.
והכי נמי תניא בתוספתא (תוספתא יומא ב׳:י׳): בכל יום שני כהנים נכנסים, אחד בכף ואחד במחתה. היום נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו. בד״א, בקטרת שלפני לפנים, אבל בקטרת של מזבח החיצון הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה. ומתני׳ נמי דיקא. דלא קתני הכי אלא לקטרת שלפני ולפנים (בבלי יומא לא:, מ״ז.).
הפייס הרביעי, מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. הם האיברים שניתותרו מערב יום הכפורים, שסודרים אותם על המערכה הרביעית של איברים ופדרים, כדברי ר׳ מאיר. ואפילו למ״ד של חול אינן קרבים ביום הכפורים, משכחת לה בשל אחר השבת, דחלבי שבת קרבים ביום הכפורים. והעלאה זו עבודת לילה היא או סוף [של יום]⁠13 שעבר, ואינה מסדר היום. והיא צריכה פייס, כדמפורש (בבלי יומא כ״ח.), והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא, ותקינו ליה רבנן פייסא. ומההיא נמי שמעינן, דהא דתנן (בבלי יומא כ״ה.), מי מעלה איברים וכו׳, בין על איברי תמיד של שחר בין על איברים שלא נתעכלו מבערב היא.
ומעתה, נמצינו למדים שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה, שאף בו ביום היו ד׳ פייסות אלו. אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה, לפי שרצה לפרש כל הפייסות. שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשאר הפרקים כל העבודות שכהן גדול עובד בו ביום, מאלינו נמצינו למדים איזה מהם ביום הכפורים ואיזה מהן בשאר הימים.
ואל מלך יושב על כסא רחמים יזכנו לראות בבנין בית עולמים ואז תדע דברי מי קיימים.
1. תיבה זו איננו בדפ״ר
2. תיבה זו איננו בדפ״ר
3. עיין שבת לא.
4. נראה דצ״ל: אע״ג
5. צ״ל: בבקר בבקר
6. נראה דצ״ל: לא
7. נראה דצ״ל: כתוב בו
8. נראה דצ״ל: ואחרי
9. תיבה זו חסר בדפ״ר
10. נראה דצ״ל: שעלה
11. נ״ל שכל זה נמחק
12. נראה דצ״ל: וגם
13. בדפ״ר: שלהם
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שלפעמים היו שם שבעה עשר כהנים בפייס אחד! שלדעתו היו מפייסים גם על העלאת איברים מן הכבש למזבח.
The Gemara asks with regard to Rabbi Ḥiyya’s statement: But wasn’t it taught in a baraita that sometimes there are seventeen priests involved in the daily offering?
רש״יבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הָהִיא דְּלָא כר״אכְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אֶלָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה.:

The Gemara responds: That baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov but is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The seventeenth task of the daily morning offering referred to in the baraita is taking up the pieces of the offering from the ramp to the altar. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, this task was not assigned to a new priest but was performed by the same priests who had brought the pieces to the ramp. The baraita, which does assign this task to a seventeenth priest, is therefore not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. As the Gemara explained earlier, the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Eliezer ben Ya’akov are mutually exclusive; consequently, since the baraita contradicts the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, it must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Ḥiyya, however, adopted the view of Rabbi Eliezer ben Yaakov, and for this reason he taught that the maximum number of tasks assigned through the second lottery is only sixteen.
תוספות ישניםבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלא כר״א בן יעקב ודלא כרבי יהודה. ה״ג בספרים והקשה הקונטרס נהי דשמעינן ליה לר׳ יהודה אין פייס למחתה מה ענינה לתמיד ועוד אי מני מחתה וסבר לה דלא כר׳ יהודה ליחשוב נמי קטורת ונפישי להו ועוד כיון דמני מחתה ומני נמי הולכת אברים מכבש למזבח א״כ נפישי להו מי״ז ועל פירוש הקונטרס דגרס אלא כרבי יהודה קשה כי מה לן להזכיר כלל ר׳ יהודה ועוד תימה שחושב כאן לפירוש הקונטרס הולכת אברים מכבש למזבח שהיה בפייס רביעי דמה נפשך אי בפייס שני חשיב לה לא ליחשוב העליה למזבח אי סדר תמיד קחשיב לא ליחשוב דישון מזבח הפנימי והמנורה ועוד תימה דמשמע במשנה דתמיד שהרבה כהנים היו מעלין אברים מכבש למזבח דתנן בזמן שכהן גדול רוצה להקריב הראשון מביא לו ראש והרגל וסומך עליהן וזורקן השני כו׳ ועוד דאמרינן לקמן (שם) הטלה טעון ששה משמע דבהעלאה מכבש למזבח איירי ועוד דאמרינן לעיל (ע״א) טעמיה דמעלה אחר אברים למזבח משום ברוב עם הדרת מלך ואי אין מעלה אלא אחד אין זה הדרת מלך אלא טוב היה שיעלו אלו הראשונים על כן נראה כפירוש ר״ח שמיישב גירסת הספרים דלא כר״א בן יעקב ודלא כרבי יהודה וה״פ פעמים שאתה מוצא בפייס השני י״ג הנך י״ג דמתניתין שכולם בכלל פייס שני הם והא דתניא פעמים י״ז ההיא ברייתא מוספת כהן אחד במחתה והאי תנא דלא כרבי יהודה ודלא כר׳ אליעזר בן יעקב1 (שהיה) אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה פירוש פייס של מחתה לא היה בפייס שני מי מוליך המחתה אלא בפייס של קטרת הן מזכין במחתה לזה שעמו ומי מוליך המחתה על ידי פייס הקטורת וברייתא זו סבירא לה שהיו מפייסין בפייס שני מי מוליך המחתה ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דהא בהדיא מוקמינן להאי ברייתא מחתה בכלל פייס שני ואיהו מוקי פייס למחתה בפני עצמה וכן מפרש בתוספתא שמפרש אלו השלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר בכלל פייס שני. פר״ח. ואם תאמר ולמה תהא פייס למחתה בפייס שני ולא תהא בכלל פייס הקטרת ויש לומר דסבר האי תנא דמחתה לא מעשרת וצריכין להפיס עליה חדשים וישנים וצריך לקובעה בפייס שכולם היו שוין בו ולכך הויא בפייס שני והא דחשיב בירושלמי ברך ה׳ חילו בקטרת ופועל ידיו תרצה במחתה האי תנא סבר דמחתה מעשרת. ה״ר יוסף וכן רבי:
1. צ״ל שר״י.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: ההיא [אותה ברייתא] שלא כשיטת ר׳ אליעזר בן יעקב, אלא כשיטת ר׳ יהודה שהיה אומר שאין פייס מיוחד למחתת הקטורת, וממילא אף בהוספת הכהן המעלה את האיברים מן הכבש למזבח, עדיין נשאר המספר הזה.
The Gemara responds: That baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov but is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The seventeenth task of the daily morning offering referred to in the baraita is taking up the pieces of the offering from the ramp to the altar. According to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, this task was not assigned to a new priest but was performed by the same priests who had brought the pieces to the ramp. The baraita, which does assign this task to a seventeenth priest, is therefore not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. As the Gemara explained earlier, the opinions of Rabbi Yehuda and Rabbi Eliezer ben Ya’akov are mutually exclusive; consequently, since the baraita contradicts the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, it must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rabbi Ḥiyya, however, adopted the view of Rabbi Eliezer ben Yaakov, and for this reason he taught that the maximum number of tasks assigned through the second lottery is only sixteen.
תוספות ישניםבעל המאורתוספות רי״דרמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מתני׳מַתְנִיתִין: דאַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר הַבָּשָׂר בַּחֲמִשָּׁה הַקְּרָבַיִים וְהַסּוֹלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם שְׁנַיִם הפַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל הָרֹאשׁ בְּאֶחָד וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל הָעוֹקֶץ בִּשְׁנַיִם וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה הֶחָזֶה בְּאֶחָד וְהַגֵּרָה בִּשְׁלֹשָׁה שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת בִּשְׁנַיִם הַקְּרָבַיִים וְהַסּוֹלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה.

MISHNA: A ram that is brought for a communal burnt-offering is sacrificed by eleven priests. The flesh on the various limbs is taken by five priests, as in the case of the sheep of the daily offering. The intestines, and the fine flour of the meal-offering, and the wine of the libation are carried by two priests each, because the meal-offering and wine libation that accompany a ram are larger than those that accompany a sheep. A bull is sacrificed by twenty-four priests. How so? The head and the right leg are sacrificed first, but due to its size the head is carried by one priest and the leg by two. The tail and the left leg are carried as follows: The tail is sacrificed by two and the leg by two. The breast and the neck are carried as follows: The breast is offered by one and the neck by three priests. The two forelegs are carried by two priests, and the two flanks are carried by two. The intestines and the fine flour and the wine are carried by three each, because the meal-offering and wine libation that accompany a bull are larger than those that accompany a ram.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך חבת
חבתא(יומא כו:) במשנה הסולת והחביתים והיין. (מנחות נו) חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים פי׳ כהן גדול מקריב בכל יום עשירית האיפה במחבת מחציתה בבקר ומחציתה בערב דכתיב זה קרבן אהרן ובניו:
ערך חרש
חרשב(כתובות כד.) מאי למימרא דרבי יהודה חייש לגומלין ורבנן לא חיישי לגומלין והא אפכא שמעינן להו דתנן (משנה דמאי ד׳) החמרין שנכנסו לעיר למכור תבואה ואמר אחד מהן שלי חדש ולא התירו העומר שלי אינו מתוקן פי׳ אינו מעושר אין נאמנין דחיישינן לגומלין שמא התנו זה עם זה שהאחד יאמר כן על חבירו במקום זה וחבירו יאמר עליו כן במקום אחר וכו׳ (בסיפרא באמור אל הכהנים סמוך וספרתם) שלש דברים תלויים בארץ ונוהגין בארץ ובחוצה לארץ החדש והערלה והכלאים החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים. (קידושין לט:) ומה חדש שאין איסורו איסור הנאה ואין איסורו איסור עולם פי׳ חדש שאין איסורו איסור עולם אלא עד שיקריב העומר בלבד ואפילו קודם העומר מותר בהנאה מאי טעמא לא תאכלו כתיב באכילה אסור בהנאה מותר ויש היתר לאיסורו כי הוא עצמו החדש שאסור לאכלו קודם לעומר מותר לאוכלו לאחר העומר כלאים החמור שאיסורו איסור עולם שאין כלאים מותרים לעולם והן איסורי הנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש ואין היתר לאיסור כלאים לעולם לא לזרעים ולא לכרם ואף על פי שתלש הזרעים והוא הדין לערלה בשנים שאסור בהנאה ואין היתר לאיסורו פי׳ לאותו פרי שטענו האילן בשני ערלה אין לו היתר אכילה אבל האילן עצמו שהיה פריו ערלה אחר שלש שנים מותר הוא ופריו: (יומא כו) פייס השלישי חדשים לקטרת בואו והפיסו פי׳ בגמר׳ תנא מעולם לא שנה אדם בה לפיכך נקראו חדשים:
ערך טב
טבג(מנחות כג) יבא טוב ויקבל טובה מטוב לטובים וכו׳ (מגילה כה. ברכות לג:) על טוב יזכר שמך פי׳ מודה לך ה׳ על כל טובה וטובה שאתה עושה עמי נמצא מודה על הטובה ולא על הרעה. ותנן חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כי הרעות שמביא הקב״ה על האדם לטובתו הן שהן כפרה לעונותיו כאדם שמצער עצמו בהקזת הדם ורפואתו היא וחייב לברך. (פסחים קיא) הודה למי שגובה חובתו של אדם בטובתו פי׳ בטובה שלו כלומר בממונו מכל אדם כפי השגת ידו עשיר בשורו עני בשיו וכו׳. (בכורות יד) השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אמר לך טוב מעיקרו עושה תמורה וכו׳. (תמורה ל.) בגמ׳ ממירין על הבקר אמר אביי נכתוב קרא טוב ברע או רע מאי בטוב הכי קאמר טוב מעיקרו עושה תמורה וכו׳. (ובסיפרא) טוב ברע תמים בבעל מום שלא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום. (פסחים מז קידושין נט) טובת הנאה אינה ממון פי׳ אותה הנאה שיש לו לישראל לתת חלתו לכהן ויבחר כהן שיחזיק לו טובה מר סבר אינה ממון ומר סבר ממון. פירוש אחר דבר מועט שיתן ישראל לחבירו בשביל שיתן בכור שלו לבן בתו כהן וכך מפורש (ערכין כח) הבכור בין טמא ובין בעל מום מחרימין אותו כיצד פודין אותו אומדין כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה וליתנו לבן בתו או לבן אחותו. (יומא יד) ומטיב את הנרות פי׳ מכבה את הנר ומקנחה מכל פסולת שיש בה מן הלילה ומשים לשם הפתילה (יומא כו) א״ר כר׳ אלעזר קרי רב עליה דר״א טובינא דחכימי. (חולין פד) מאי דכתיב טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט לעולם יאכל אדם וישתה וכו׳. (גיטין יד) טב טב רמו ליה פי׳ בטוב טוב הכוהו. (בראשית רבה כו) כי טובות הנה א״ר יודן טבת כתיב משהיו מטיבין אותה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחלה הה״ד כי טובות הנה אלו הבתולות ויקחו להם נשים אלו הנשואות מכל אשר בחרו זה בכור ובהמה (בריש ויקרא רבה פר׳ ג) רבי יצחק פתח טוב מלא כף נחת טוב מי שיש לו זהובים ונושא ונותן בהן ומתפרנס מהן ממי שהולך ולוה בריבית במתלא אמרין מאבד את דיליה ודלא דיליה אלא ורעות רוח רעותיה מתקרי פרגמטוטי׳. (ובאם בחקתי פרשה לו) ר׳ יצחק פתח טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ר״מ אומר טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה שנודר ומשלם. (שביעית פרק ו) שנטייבה או שנדיירה (ירושלמי) איזהו טייב כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שני פעמים. טוביה חטא וזיגוד מינגד (מכות יא) פי׳ העיד זיגוד על טוביה שחטא ומפני שהיה עד אחד נתחייב מלקות ונעשה כמו משל בפי הכל אחד חוטא וזה לוקה:
א. [פפאננע.]
ב. [נייא.]
ג. [גוט.]
מתני׳ הבשר בחמשה – ככבש התמיד.
הסולת – שני עשרונים היה ושני כהנים.
פר קרב בכ״ד הראש והרגל כו׳ – קשה לי דהכא לא חשיב לא כדרך הילוכו ולא כדרך ניתוחו ולא כדרך עילויו ולא כדרך הפשטו ואיני יודע איזה סדר תפס לו ונ״ל משום דמיבעיא ליה למיתני הראש והרגל ברישא וקתני בהו הרגל בשנים נקט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דברישא נמי גבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי לה בחד כהן תנא נמי הגרה שהוא בג׳ וכיון דבעי למיתני הגרה תנא בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה והדר תנא הנך דלית לכל חד וחד אלא חד כהן וקתני להו בסידרא דרישא ב׳ ידות וב׳ דפנות.
פר קרב. תימה אמאי לא חשיב סדר אברי פר כסדר אברי תמיד דלעיל:
והגרה בשלשה. ואע״פ שבאיל לא היה מוסיף בה יותר מבטלה בפר מיהא צריך שלשה:
פר קרב בעשרים וארבעה כו׳ – עיין בפרשת ויקרא בפסוק ונתח אותה לנתחיה שפירשתי שאסור לנתח את הנתחים והאי דתני העוקץ בשנים והרגל בשנים שני כהנים היו מוליכין האבר שלם ולא היו רשאין לנתחו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ איל קרב בי״א הבשר בחמשה כדין הכבש – והקרבי׳ והיין והסולת בשנים שנים ושאלו בתוס׳ דבשלמא ביין ובסלת ניחא להוסיף בהם כהנים יותר מן הכבש שהרי היין והסולת של איל מרובין משל כבש אלא בקרבים למה מוסיפי׳ כהן ותירצו כי הקרבים כבדים היו ומוליכי׳ אותן בכלי ושורת הדין היה שאף בכבש יהיו שנים אלא שכבר אמ׳ הפסוק ששה לטלה אבל באיל דליכא מנין כהני׳ בכתוב הוסיפו בם כהן מפני כבדם.
פר קרב בכ״ד כדמפ׳ ואזיל ולא ידענא אמאי לא קתני האיברים בכאן כדרך ששנאם בטלה. ובתוספות נסתפקו בדבר.
בד״א בקרבנות עולות צבור אבל קרבנות יחיד דהיינו עולת יחיד אם רצו להקריב איבריה בפחות מכן או ביותר מכן מקריבין והפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין פרי׳ בגמרא לענין הפשט וניתוח שכשרין בזר.
בד״ה ה״ג והא תניא כו׳ וע״כ לית ליה דראב״י דא״כ בצרי להו פייסות כו׳ והוצרך לו כהן כו׳ עכ״ל ר״ל דהא דקאמר אלא כר׳ יודא לאו לענין מחתה דקאמר ר׳ יודא הוא דלא שייכי הכא דלא חשיב הכא פייס של קטורת אלא דקאמר אלא כר׳ יודא לענין דבעי כהן אחר בהעלאת אברים מכבש למזבח דע״כ דלא ס״ל לר״י כראב״י דא״כ בצרי לדידיה פייסות וכוונתו בשאר דבריו תבא על ביאורם בדברי התוס׳ וק״ל:
ג משנה איל שהיו מקריבים לעולת ציבור היה קרב באחד עשר כהנים. הבשר לאיבריו השונים בחמשה כהנים כדרך שמביאים את כבש התמיד. אולם הקרביים, והסולת והיין היו באים בשנים שנים כהנים, שכן באיל מרבים במנחה ובנסכים. הפר היה קרב בעשרים וארבעה כהנים, כיצד? הראש והרגל היו קרבים ראשונה, אבל מפני גודל הפר הראש באחד והרגל בשנים. העוקץ והרגל — העוקץ היה קרב בשנים, והרגל בשנים. החזה והגרה — החזה קרב בכהן אחד, והגרה בשלשה כהנים. שתי ידים — בשנים, ושתי דפנות — בשנים, הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה, שבפר מרובים גם המנחה וגם היין.
MISHNA: A ram that is brought for a communal burnt-offering is sacrificed by eleven priests. The flesh on the various limbs is taken by five priests, as in the case of the sheep of the daily offering. The intestines, and the fine flour of the meal-offering, and the wine of the libation are carried by two priests each, because the meal-offering and wine libation that accompany a ram are larger than those that accompany a sheep. A bull is sacrificed by twenty-four priests. How so? The head and the right leg are sacrificed first, but due to its size the head is carried by one priest and the leg by two. The tail and the left leg are carried as follows: The tail is sacrificed by two and the leg by two. The breast and the neck are carried as follows: The breast is offered by one and the neck by three priests. The two forelegs are carried by two priests, and the two flanks are carried by two. The intestines and the fine flour and the wine are carried by three each, because the meal-offering and wine libation that accompany a bull are larger than those that accompany a ram.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםתוספות רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ובד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקׇרְבְּנוֹת צִיבּוּר אֲבָל בְּקׇרְבַּן יָחִיד אִם רָצָה לְהַקְרִיב מַקְרִיב הֶפְשֵׁיטָן וְנִיתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וְאֵלּוּ שָׁוִין.:

In what case is this statement said, that this is the sequence followed? It is in the case of communal offerings. However, in the case of an individual offering brought to fulfill a vow or an obligation, if a single priest wishes to sacrifice it alone he may sacrifice it alone, or if he chooses he may include other priests in the service. With regard to the flaying and the cutting of both these, individual offerings, and those, communal offerings, they are equal, as will be explained in the Gemara.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במה דברים אמורים – דבעינן כל הני כהנים לכל בהמה ובעינן פיס.
אם רצה להקריב כהן – יחיד את הכל ובלא פייס.
הפשיטן וניתוחן – של ציבור ושל יחיד שוין להיות כשירין בזר והכי מפרש בגמרא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במה דברים אמורים, שנוהגים כסדר זה — זהו דווקא בקרבנות ציבור, אבל בקרבן יחיד כשמקריב אדם עולת נדבה או חובה, אם רצה כהן אחד להקריב הכל — מקריב בעצמו, או משתף אחרים עמו כרצונו. הפשיטן וניתוחן של אלו ושל אלו של ציבור ושל יחיד — כולן שוין שמותרים להיעשות בזר, כמבואר בסוגיית הגמרא.
In what case is this statement said, that this is the sequence followed? It is in the case of communal offerings. However, in the case of an individual offering brought to fulfill a vow or an obligation, if a single priest wishes to sacrifice it alone he may sacrifice it alone, or if he chooses he may include other priests in the service. With regard to the flaying and the cutting of both these, individual offerings, and those, communal offerings, they are equal, as will be explained in the Gemara.
עין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: תָּנָא זהֶפְשֵׁיטָן וְנִיתּוּחָן שָׁוִין בְּזָר.

GEMARA: A Sage taught in the Tosefta: The individual offerings and communal offerings are equal with regard to their flaying and cutting, in that these may be performed by a non-priest. They are not considered services that require priests.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: הפשיטן וניתוחן שוין כלומר, שמותרים להיעשות בזר, שאין זו מעבודות כהונה.
GEMARA: A Sage taught in the Tosefta: The individual offerings and communal offerings are equal with regard to their flaying and cutting, in that these may be performed by a non-priest. They are not considered services that require priests.
עין משפט נר מצוהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר חִזְקִיָּה מִנַּיִין לְהֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ שֶׁשָּׁוֶה בְּזָר שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא א׳:ז׳} וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ נְתִינַת אֵשׁ בָּעֲיָא כְּהוּנָּה הֶפְשֵׁט וְנִיתּוּחַ לָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה

Ḥizkiya said: From where is it derived that they are equal with regard to their flaying and cutting? From where is it derived that flaying and cutting of offerings, whether individual or communal, may be performed by a non-priest? At first it is stated with regard to the burnt-offering: “And he shall flay the burnt-offering and cut it into its pieces” (Leviticus 1:6), and following that it is stated: “The sons of Aaron the priest shall place fire on the altar” (Leviticus 1:7). The fact that the sons of Aaron are mentioned in the verse about putting fire on the altar but not in the verse about flaying and cutting teaches that placing fire on the altar requires priesthood, i.e., it must be performed by priests, but flaying and cutting do not require priesthood.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר חזקיה: מניין להפשט וניתוח ששוה שמותר להיעשות בזר? — שנאמר קודם בסדר מעשה העולה: ״והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה״ (ויקרא א, ו) ואחר כך נאמר: ״ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח״ (ויקרא א, ז) ללמדנו: נתינת אש בעיא [צריכה] כהונה שהיא עבודת קודש, הפשט וניתוח לא בעיא [אינה צריכה] כהונה.
Ḥizkiya said: From where is it derived that they are equal with regard to their flaying and cutting? From where is it derived that flaying and cutting of offerings, whether individual or communal, may be performed by a non-priest? At first it is stated with regard to the burnt-offering: “And he shall flay the burnt-offering and cut it into its pieces” (Leviticus 1:6), and following that it is stated: “The sons of Aaron the priest shall place fire on the altar” (Leviticus 1:7). The fact that the sons of Aaron are mentioned in the verse about putting fire on the altar but not in the verse about flaying and cutting teaches that placing fire on the altar requires priesthood, i.e., it must be performed by priests, but flaying and cutting do not require priesthood.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא כו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא כו:, עין משפט נר מצוה יומא כו:, ר׳ חננאל יומא כו:, הערוך על סדר הש"ס יומא כו:, רש"י יומא כו:, תוספות יומא כו:, תוספות ישנים יומא כו:, בעל המאור יומא כו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., תוספות רי"ד יומא כו:, רמב"ן מלחמות ה' יומא כו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי יומא כו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא כו:, מהרש"א חידושי הלכות יומא כו:, גליון הש"ס לרע"א יומא כו:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא כו:, אסופת מאמרים יומא כו:

Yoma 26b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 26b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 26b, R. Chananel Yoma 26b, Collected from HeArukh Yoma 26b, Rashi Yoma 26b, Tosafot Yoma 26b, Tosefot Yeshanim Yoma 26b, Baal HaMaor Yoma 26b, Tosefot Rid Yoma 26b, Ramban Milchamot HaShem Yoma 26b, Meiri Yoma 26b, Ritva Yoma 26b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 26b, Gilyon HaShas Yoma 26b, Steinsaltz Commentary Yoma 26b, Collected Articles Yoma 26b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144