כדי לערבב וכו׳ – הקשה בעל המאור ז״ל האיך אמר כדי לערבב את השטן דמשמע דמדינא לא צריכי והלא בתקיעות מיושב יצא ידי חובתו ולפיכך מברכין עליהן ברכת התקיעה וכדתנן מביאין לו שופר ותוקע ומריע ותוקע ג׳ פעמים והתקיעות דמעומד נמי לצאת מן התקיעות על סדר ברכות ואמר רב בצבור שאנו. ותירץ הוא נר׳ דהא כשהן עומדין היינו כשהן עומדין לצאת מבית הכנסת שהיו נוהגין להריע תרועה גדולה והיא לערבב את השטן כמ״ש בהגדה בירושלמי ששלש תקיעות עתיד הקב״ה לתקוע וא׳ מהם כדי לערבב את השטן וכד שמע חד זימנא בהיל ולא בהיל אמר בנמוסיהון עסקין וכד תנון ליה אמר ודאי שיפורא דשופר גדול דמטא זמניה מתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא וז״ש במכילתין כד מסיים שליחא דצבורא תקיעתא ביבנה לא שמע איניש קל אוניה מקל תקועיא ולא נהיר חדא דלא אתי שפיר כשהן עומדין הו״ל למימר כשהן יושבין ועוד דקאמר בתרויהו תוקעין ומריעין משמע דכי הדדי נינהו תקיעות דמיושב ומעומד בסדרם ובמנינם ותו דההיא דיבנה תקיעות חובה היו שהיו תוקעין היחידים שלא היו בצבור ואתא לאשמעינן שכל יחיד ויחיד חייב בדבר ואינם מסורים לב״ד בלבד היינו דהוה תקיעתא טובא שהיו תוקעין כל יחיד ויחיד ולא הוה אינשי שמעין קל אודניהון דאילו תקיעא דתקעי בבי כנישתא חדא היא ולא אוושא כולי האי והנכון דמימרא כפשטה על תקיעות דמיושב קודם ברכות ועל תקיעות דמעומד על סדר ברכות ובודאי אין שתיהן חובה שאם תקע על סדר ברכות בלבד יצא וזו היא מצותו לכתחילה כדתנן מי שברך ואח״כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע ג״פ ובהכי יצא אף על פי שלא שמע על סדר ברכות ואמרי׳ עלה טעמא דבירך ואח״כ נתמנה לו שופר הא אית ליה שופר מעקרא כי שמע להו על סדר ברכות שמע להו כלומר ובהכי סגי ליה ותו לא יברך ובאותה שעה אין צריך לברך עליהן ברכת התקיעה שברכות התפלה ברכתן דומיא דברכות ק״ש לפרשת ק״ש כדאמרינן התם שכבר נפטר באהבה רבה ובלבד שיתקע תקיעות ראויות כגון תשר״ת תש״ת תר״ת למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות מפני הספק והיו נוהגין חכמי התלמוד לעשות כן שאף על פי שתוקעין מיושב חוזרין ותוקעין מעומד בתפלה על סדר הברכות כסדר שתקעו מיושב דאינהו קרי להו בתרועה ולא מספקא להו ולא היו אלא א׳ מן הסימנין ג׳ פעמים ועל המנהג הזה שאלו למה נוהגין כן להקדים ולתקוע מיושב כיון דסופן לתקוע מעומד דנפקי ביה ואמרינן כדי לערבב את השטן קודם תפלה שלא ישטין בתפלתינו כשאנו חוזרין ותוקעין וא״ת למה חוזרין ותוקעין דים בהקדמה שמיושב י״ל שעושין כן למצוה כדי להעלות ברכות בתקיעה בצבור כדרך שעושין בברכות של תענית. אבל אין ראי׳ ממ״ש בפסחים כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילה ושופר דילמא מקלקל תקיעתא ואידחייא לה ההיא דשופר דלא מברך לה אלא עובר לעשייתה ואלו בתקיעות שעל סדר ברכות ודאי אין שם ברכות המצות כי הברכות של תפלה הן כדכתיבנא אלא דעל תקיעות דמיושב הוא שמברכין שהרי י״ל דההיא לאו בצבור היא אלא ביחיד מ״מ למדנו משם כדברי רבינו אלפסי ז״ל שיש לתקיעות ברכות המצות כמו שנהגו שהרי כיון שנהגו להקדים לתקוע מיושב ויוצאין בה חייבין הם לברך כדין יחיד וזה ברור. מיהו מה שאין אנו תוקעין עכשיו מעומד אלא תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואין אנו חוששין לספיקו של ר׳ אבהו כתב הרי״ף דכיון דלאו חובה נינהו אלא כרי לערבב את השטן הקלו בהם מפני טורח הצבור ור״ת הי׳ נוהג לעשות תשר״ת בכל ברכה וברכה דהשתא אפשר דמתר⁠[ע](מ)⁠ינן ואע״ג דלא הוה דינא אלא בתש״ת או בתר״ת ליכא אלא הפסקה דעבדינן בין תקיעה לתרועה בשברים או בתרועה וזה טוב יותר מלעשות כמנהגנו דודאי חד מהני סימנין קושטא ואידך טעותא ועכ״פ השנים אנו עושין בטעות ומוטב שנחוש לספקות ולא להפסקות. אבל רבינו נר״ו אומר שאין צריך כהרי״ף ומה שאנו מקדימין תשר״ת לפי שמעלין בקודש כי בתחלה עושין כדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא ולפי שחוששין שמא אינו כדבריו עושין תש״ת כדברי הבריתא ואח״כ תר״ת כדברי התנא כי האיך עושין תחלה כדברי הגדול וחוששין לו ועושין כדברי הקטן ולמדנו שאם החליף סימן בסימן או אם נתקלקלו התקיעות או שלא דקדק בהם כראוי אינו מעכב כיון שאינו אלא לחובת ברכות כדרך שאנו מדקדקין בתעניות וכי תימא והא איכא משום בל תוסיף ואפילו תימא דכיון שתקנו פעם א׳ עבר זמנו וק״ל דלעבור בעי כונה הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצוה הא ליתא הכא דמשום ספיקא עבדינן לה ועוד שאין בל תוסיף אלא במוסיף בגוף המצוה כגון ה׳ בתים בתפלין או ה׳ ברכות בברכת כהנים או ב׳ תרועות בסימן א׳ או ב׳ תקיעות לעכב אבל לעשות המצוה כהלכתה נפטר בפעם א׳ וחוזר ועושה אותה פעם אחרת כגון לאכול מצה ב׳ פעמים או ליטול לולב ב׳ פעמים ליכא בל תוסיף וכדאמרינן בכהנים שמברכין כמה פעמים ביום לצבור שאין זה בל תוסיף וכן פי׳ בתוספת ובלבד שלא יחזור ויברך. ועוד י״ל שאין בל תוסיף אלא במה שמוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה אחת משלו וכן ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וא״נ במה שאירע קרי שנתערב מתן אחד במתן ד׳ אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך ליכא משום בל תוסיף ולא משום בל תגרע שהרי קבעו ב׳ ימים טובים וישנים בסוכה בשמיני מדבריהם אע״ג דידעינן בקביעא דירחא וכמה מצות ג״כ שב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופעמים לעקור בידים משום מגדר כדאיתא ביבמות כללו של דבר בכל מה שתקנו חכמים לצורך משום גדר וסייג ליכא משום בל תוסיף כמו שפי׳ הרמב״ם בס׳ מדע ה״נ לצורך הרבו חכמים בתקיעות כ״ש באלו דתקיעות מיושב למצות שופר ותקיעות מעומד לעלות ברכות בתרועה וחייבין אנו לעשות כדבריהן משום לא תסור.

וא״ר יצחק כל שנה שאין תוקעין וכו׳ – פי׳ ע״י הצרות שבאות ומתענין ומתריעין בשופרות מ״ט דלא מערבב שטן (מנקט) [מדנקט] האי טעמא משמע שאינו אומר שאין תוקעין כלל דא״כ למה לי האי טעמא והלא יום זה יום הדין ואמר הקב״ה שנתרצה לפניו בשופר שנזכה בדין כאדם המתרצה (בקרביו) [בקרבנו] ומתכפר לו וכשאנו פושעין במצוה זו אנו נענשין לא מפני מצוה זו דהא לא ענשי ב״ד של מעלה אעשה אלא בעידן ריתחא אלא כי בביטול רצוי זה ומצוה זו בטל קרבן ובטלה כפרת עונותינו הקודמין ומתחייבין בדין כמי שחטא ואינו מביא קרבנו שאמרה תורה אלא ודאי הא דר׳ יצחק אדלעיל מינה קאי שכל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מיושב לפי המנהג ועושין דבריהם על הדין לתקוע מעומד א״נ איפכא מריעין לה בסופה של שנה כדאמרינן אף על פי שקיימו מצות היום מ״ט משום דלא איערבב השטן ואתא ר׳ יצחק לאשמועינן שראוי לחוש למנהג זה ומיהו כשאין תוקעין בפשיעה אבל כשהוא מחמת האונס כגון ר״ה שחל להיות בשבת דמניעה זו לשם שמים אין שום עונש בדבר וכדכתב בעל הלכות ז״ל.

וא״ר יצחק ג׳ דברים – תימא דהכא משמע דעיון תפלה מגונה והתם אמרינן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב וחד מניהו עיון תפלה ובבבא בתרא אמרו (שני) [שלשה] דברים אין אדם נצול מהן בכל יום [הרהור עבירה] ועיון תפלה ואבק לשון הרע וא״כ אין לך אדם שאין מזכירין עונותיו בכל יום ומאי אתא ר׳ יצחק לאזהורינן ותירצו בתוס׳ דעיון תפלה לשון א׳ המתחלק לשלשה ענינים כי יש עיון תפלה שהיא מדה רעה והוא המעיין בתפלתו וסומך עליה שתהא מקובלת ומצפה עליה שתתקיים ועליה אמרו כאן שמזכירין עונותיו לפי שמחשבין עליו אם הוא ראוי לכך לקבל תפלתו כמו שהוא סבור וע״ז אמרו בהרואה כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב ויש עיון תפלה טוב מאד והוא המעיין ומכוין בתפלתו לאומרה בכונת הלב אבל אינו מצפה שתתקיים וזה שאמר שאוכל פירותיו בעוה״ז והשי״ת משלם לו שאלת צרכיו ששואל באמצעיות והקרן קיימת לו לעוה״ב על מה ששבח בראשונות והודה באחרונות ויש אחר והוא שאינו מכוין ומעיין בתפלתו שמהרהר בדברי העולם ונקרא עיון תפלה ליפוי השם כדרך שקורין למי שאינו רואה סגי נהור וז״ש בב״ב שאין אדם נצול ממנו בכל יום שא״א לאדם שלא יהרהר בדברים בטלים בעת תפלה כמ״ש בירושלמי מיומי לא כוונית יומא חד בעינא לכווני ומנית אפרוחייא ואידך אמר יומא חד בעינא לאכווני ואמינא מאן עייל קומי מלכא אלקפתא או ריש גלותא אמר שמואל אנא מחזיקנא טיבותא לרישאי כד מטי למודים כרע מגרמוי.

ומוסר דין על חבירו – אוקימנא בהחובל דאיכא דיינא באתריה אבל ליכא דיינא פי׳ דליכא כלל א״נ דהא לא ציית דינא או דבי דינא מענין הדין שלא כראוי דכמאן דליכא דיינא דמי לא מעניש דמאי אית ליה למעבד והא דמייתינן משרה לאברהם ה״נ הא הוה תמן ב״ד של שם וזה שנענש תחלה לפי שאין לעונו תקנה ויש לחבירו תקנה שמרצהו בממון או בדברים.

ד׳ [דברים] מקרעין גזר דינו של אדם – פי׳ שנוי השם. שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות כדי שלא יזכירוהו לרעה ובר מהכי דבטיל ונפיק מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם.

שנוי מעשה – פרש״י שב מרעתו. ולא נהירא, דהא פשיטא שאם אינו שב מדרכיו כטובל ושרץ בידו הוא, שאין מועיל לו שום תשובה. והנכון שאפי׳ מעשים של רשות שאינם הגונים קצת הוא משנה, כלומר שהוא אדם אחר לגמרי. ומאי דמייתי תלמודא ראיה מדכתיב וירא האלהים את מעשיהם וכי שבו מדרכם הרעה.

וי״א אף שנוי מקום – פי׳ שזה מכניעו מאד וכמ״ש אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו כיצד יעשה ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ וק״ל היכא אמר שיעשה מה שלבו חפץ ור״ח גרס ויעשה כלומר יכוף שרירות לבו ויכניענו ואומר מורי נר׳ שאין דרך לזה שזה נאמר על העושה דברי רשות שיש בהם חלול ה׳ מפני שהוא אדם גדול בעירו כדאמר ביומא ה״ד חלול ה׳ א״ר נחמן כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר כלומר שע״כ מגיעין סעיפי עבירה זו כדפרי׳ בדוכתא וכן כיוצא בזה לכל אדם כפי מה שהוא וכשיש אדם שנכשל בזה ואינו יכול להכניע יצרו בדברים קלים יש לו להכניעו במלבושים שחורים ובגלות כדי שלא יתגבר עליו ואם א״א לו ילך למקום שאין מכירין אותו כי כשיעשה שם דברים אלו לא יהי׳ חלול ה׳ כיון שאין יודעין מעלתו ואף על פי שהי׳ ראוי להכניע יצרו לגמרי כיון שא״א לו מוטב שיעשה כן כדי שלא יתחלל שם שמים כעשותו כן במקום שמכירין אותו.

א״ר יצחק כו׳ שנאמר לא חדש ולא שבת – וכ״ת א״כ הל״ל חייב אדם להקביל פני רבו בשבת י״ל דר׳ יצחק תפס קצה האחרון כי הקבלה הוא בכל תלמוד כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלאו הכי ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם א׳ בשבוע או בחודש וז״ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת שראית אותו ואם הוא במקום רחוק יש לו לראות פעם א׳ ברגל ולא הוצרך ר׳ יצחק להזהיר אלא למי שרבו במקום רחוק שלא יתעצל לראותו ושבת נמי דנקט כולל גם י״ט.

א״ר כרוספדאי – פי׳ ג׳ דינין הוזכרו באדם האחד הוא הנז׳ פה שהוא בר״ה והשני יום הדין הנזכר בבריתא שלפנינו שג׳ כתות ליום הדין שהוא זמן תחיית המתים ועליו אמר הכתוב כי הנה היום בא בוער כתנור וזו ששנינו דור המבול אין להם חלק לעוה״ב אלא עומדין בדין והוא הנקרא עוה״ב ולעתיד לבא. הג׳ הוא ביום מיתתו של אדם כמ״ש בהגדה בשעת מיתתו של אדם נפרעין לפני הקב״ה ואומר לו כך וכך עשית והוא אומר הן ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו׳ ואין ספק שג׳ דינין אלו כל א׳ חלוק לעצמו ולא הזכירו בשמועתנו דין זה השלישי של יום המיתה לפי שאותו הדין אינו כללי ולא בכתות אלא כל א׳ וא׳ נדון בזמנו כפי מה שהוא אבל מדין יום הגדול למדנו שדין שלישי של יום המיתה הוא על זה הסדר שאמר ב״ה שג׳ כתות שהקב״ה רב חסד מטה כלפי חסד לבינוניים וכך הצעתן של דברים כי יש עונות וזכיות שהדין נותן ליתן עליהם שכר או עונש בעוה״ז בגוף ויש שדינו להיות נדונים לאחר המיתה בעולם הנשמות לנפש בג״ע או בגהינם ויש שהדין נותן להיות נדוי ביום הדין הגדול בגוף ונפש ויש שראוי לידון בכולם או במקצתן לטוב או למוטב ודינו של ר״ה הוא בעניני עוה״ז בכל מה שראוי לבא באותו שנה בכלל או בפרט בפי מעשיהן מחיים טובים ושאר הנאות הגופות או ממיתה וחיי צער וכיוצא בהן ואין דנין בו מן הראוי לנפש בעולם הנשמות שאין גוזרין אלא דין שראוי ליגמר לאלתר וז״ש בתקיעתא דבי רב ועל המדינות בו יאמר וכו׳ לא הזכיר בכלל זה הדין אלא עניני העוה״ז וכן הזכיר ר׳ יוחנן ג׳ ספרים נפתחים בר״ה וכו׳ לא הזכיר כלל ג״ע וגהינם כמו שהזכירו בבריתא אלא חיים ומיתה שהם כלל לכל הטובות והרעות בעוה״ז ויום המיתה הוא דין הנפש שדנין אותה כפי הראוי לה לבא לג״ע או לגהינם ובאיזה מדרגה מהם ואמר בהגדה היורדין לגהינם אינן כלין ואין נשמתן נשרפת לגמרי שהרי עתידה לעמוד בדין ליום הדין הגדול אלא שלאחר שנים עשר חודש גהינם פולטן ונמסרות לדומה והוא מקום בינוני שאין שם לא ריוח והצלה ולא יסורין ועומדות שם עד שיעמדו בדין ודבר ידוע כי היורדין לגהינם אין כולם שוים כי יש מדרגות וכן הזוכין לג״ע מדרגות מדרגות וכשאמר רב חסד מטה כלפי חסד זהו שלא להורידו לגהינם לידון קצת על עונותיו אלא שנמסר לג״ע עם הצדיקים הגמורים אבל לא במדרגתן ויום הדין הגדול הוא על שכר הגמור או העונש הגמור שאין למעלה מהן הראויין לבא לגוף ולנפש ביחד שעליו נאמר ורבים מישיני *[אדמת] עפר וכו׳ ועכשיו קשה לנו מ״ש ר״י וכי כל הרשעים מתים ויש להם יסורים או כל הצדיקים חיים ויש להם הנאות והלא הכתוב צווח יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו וכתיב אשר יש צדיקים (שמגיע) *[אשר מגיע] אליהם וכו׳ ואמר חבקוק כי רשע מכתיר את הצדיק ומשנה שלימה שנינו אין בידינו משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים ואמרי׳ במסכת קדושין כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה וכל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמו שקיים כל התורה וכן הכתוב אומר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ואמרו בהגדה אל אמונה ואין עול כשם שמשלמין בעוה״ז מיעוט זכיות שבידם כך נפרעין מן הצדיקים מיעוט עבירות שבידם לומר שאין הקב״ה מקפח שכר שום בריה ואפי׳ לרשעים משלם שכר מיעוט זכיותיהן ואינם נבלעות בעבירותיהן וכן נפרע מן הצדיקים ממיעוט עבירות שבידם ואינם נבלעות בזכיותיהן וז״ש הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא. ובתירוץ קושיא זו כתב הרמב״ן כי מ״ש כאן צדיקים גמורים או רשעים לא צדיק ממש ורשע ממש אלא כל שזכה בדינו לטובה נקרא צדיק גמור כלומר צדיק בדין זה וכל שמתחייב נקרא רשע כלומר רשע בדינו כמ״ש הכתוב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע שפי׳ צדיק בדינו ורשע בדינו ופעמים שזה הזוכה בדין יהי׳ צדיק ממש וראוי לתת לו שכר ג״כ בעוה״ז וכן הרשע שמתחייב רשע ממש וראוי להענישו כפי עונותיו אף בעוה״ז או אפשר שהזוכה בדינו יהי׳ רשע גמור אלא שמטיבין לו בעוה״ז על מיעוט זכיות שבידו והמתחייב בדין יהא צדיק באמת אלא שמריעין לו בעוה״ז לפי עבירות שעשה שראוי לקבל ענשן בעוה״ז הכל לפי דינו של הקב״ה וכשיהא יום המיתה ידין כל א׳ בעולם הנשמות כפי הראוי לו וכן ביום הדין בגוף ובנפש כפי הראוי לו ואין דעתי נוחה בפי׳ זה דא״כ היכא קרי להו צדיקים גמורים ורשעים גמורים בלשון הבריתא דלקמן. ובספר הדרשות יש לנו בזה פי׳ מחוור בכל השמועה. ומה שנאמר בבינונים שתלוים ועומדים עד י״ה זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה יש מקשים לא זכו אמאי נכתבין למיתה והלא רב חסד מטה כלפי חסד ותירצו בתוס׳ דה״ק עמדו בזכותן נכתבין לחיים דרב חסד מטה כלפי חסד לא עמדו בזכותן אלא שהרשיעו נכתבין למיתה כרשעים גמורים. והר׳ יונה הוסיף דלהכי לא קאמר חטאו נכתבין למיתה משום דהוה מלתא דהוה ממילא שהרי י״ה מצוה מן התורה להתודות ולשוב בתשובה כדכתיב מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו והנה אם עשו מצות עשה זו זכו ונשתכרו ואם לא עשו כן הרי עברו והרשיעו ונתחייבו ויש מקשים לפי שיטה זו זמן זה שקבעו לרעתם הוא שהרי טוב היה להם שיהא האל מטה כלפי חסד לאלתר ולא ימתין עד י״ה שאם זכו לא הרויחו כלום ואם לא זכו נתחייבו ולא קשיא שאם זכו נכתבין לחיים של צדיקים גמורים דעדיפא מההיא דרב חסד מטה כלפי חסד ואם לא זכו נתחייבו והנכון כמ״ש מורי נר״ו בשם רבו ז״ל דלא זכו ממש נכתבין למיתה ולייסורין כפי הראוי להם ואין כאן רב חסד [מטה] כלפי חסד שאין זה אלא בעולם הנשמות או ביום הדין הגדול שאין אחריו כלום אבל בדין של ר״ה שאינו סוף הדין והוא בעניני העוה״ז כל אדם נדון כפי הראוי לו ולפיכך לא הזכירו בזה מחלוקתן של ב״ש וב״ה בבינונים.

ושל בינונים – אחר שקבלו ייסורין בעולם הנשמות.

של צדיקים וכו׳ לחיי העוה״ב – זה תחיית המתים בגוף ובנפש.

לידון בגהינם – בגוף ובנפש.

תניא ב״ש אומרים ג׳ כתות ליום הדין – פי׳ אחר תחיית המתים.

של צדיקים גמורים ממש וכו׳.

שנאמר ורבים מישיני אדמת עפר וכו׳ – ומה שאמר הכתוב ורבים ולא אמר וישיני אדמת עפר אף על פי שכולם ודאי יקיצו הן לחיים הן לעונש לפי שיש האבות והנביאים וגדולי חסידי ישראל שזכו קודם לכן לתחיית המתים בג״ע בגוף ובנפש ונעשו בני אלהים ולא יבאו לדין אלא הם שושבינים להקב״ה ויש תחיית המתים אחרת בימות המשיח לצדיקי ישראל שמתו בגלות שיחיו ויהיו כבני עוה״ז לגמרי ועליהם אמר דניאל אשרי המחכה ויגיע כמו שמפורש במדרשות.