מתיבי המשחק בקוביא אלו המשחקים בפיספסין והן שברי עצים ולא פיספסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים שאין עשוין לכך ואקראי בעלמא הוא ומאימתי חזרתן משישברו את פיספסין ויחזרו בהן חזרה גמורה וקא מפרש גמרא דמאי חזרה גמורה דקתני דאפי׳ בחנם נמי לא עבדי וכן הני כולהו גמרא קא מפרש להו מלוה ברבית כו׳ ומאימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן לא מבעיא דאי שקלי רביתא דמחייבי לאהדורי רביתא דשקול אלא אפי׳ אית להו שטרי דכתיב בהו רבית וצריכי שהויינהו למגבא ממונייהו דלא תחזי כמלוה על פה אסור להו לשהויינהו אלא מחייבי למקרעינהו מיד והדרי ותבעי ליה ללוה בלא שטרא ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי׳ לגוי נמי לא מוזפי שהעושה תשובה צריך לקדש עצמו במותר לו ולעשות הרחקה יתירה כדי שלא יבא עוד לידי קלקול. מפריחי יונים אלו שממרין את היונים מלשון ממרים הייתם למ״ד אי תקדמה יונך ליון הרי הן ממרין זו על זו ולמ״ד ארא הרי הוא ממרה אותן על אחרים להטעותן. וי״א למ״ד ארא משמע ליה ממירין לשון ארא ולמ״ד אי תקדמה יוניך ליון משמע ליה ממירין לשון ערבונות כדאמרינן בבמה מדליקין (ל״א.) מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה כל מי שיקניט את הלל כו׳ ולאו מילתא היא דאם כן ממירין על היונים מיבעי ליה. ולא יונים בלבד אמרו אלא אפי׳ בהמה חיה ועוף דלאו מילתא דשכיחא נינהו. ומאימתי חזרתן משישברו את פגמיהן דפין שמזרזין בהן ולמ״ד ארא משישברו עצים שהיונים קשורין בהן ויחזרו בהן חזרה גמורה ומפרש גמרא להאי חזרה גמורה דאפי׳ במדבר נמי דקא שקלי מיוני מדבר ואפי׳ משום דרכי שלום נמי ליכא לא עבדי ולמ״ד ארא נקט לה גמרא לפרושה לברייתא הכי דאי למ״ד אי תקדמה יונך ליון מה לי בישוב מה לי במדבר ולמ״ד אי תקדמה יוניך ליון איכא לפרושי כדפריש גבי משחק בקוביא דאפי׳ בחנם נמי לא עבדי ואיידי דאמר התם לא אצטריך למימר הכא דהא למ״ד אי תקדמה אידי ואידי חד טעמא הוה אבל למ״ד ארא בעי׳ בירו׳ אחרינא והאי דבעי הרחקה כולי האי כי היכי דתשתקע ההיא עבירה מינייהו לגמרי סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ומאימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו שיפקירו פירות שדותיהן וגנותיהם לענים. אמר ר׳ נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו לומר לא נאסוף עוד פירות שביעית אלא חזרת ממון משיוציאו ממון מתחת ידם כיצד אומר אני פלוני כו׳ דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה והאי דלא קתני בכולהו חזרת ממון אלא בשביעית משום דלא צריך דפשיטא לן דכל מידי דאית ביה ריח גזל וכיוצא בו אין תשובתו תלויה אלא בחזרת ממון וכי איצטריך לאשמועינן גבי שביעית דאע״ג דהפקירא הוא ולית ביה גזל בעי חזרת ממון והאי דבעי למתבינהו לעניים משום דעיקר שביעית לענים הוא דכתיב ואכלו אביוני עמך. ועיקר ביעור היכא דלא מספקי בעלים למיכליה לההוא מדעם בקדושת שביעית לעניים הוא והכא לאחר זמן הביעור מיירי אי נמי קודם הביעור דאע״ג דהוה יכיל למיכלינהו בקדושת שביעית לא הויא חזרה גמורה עד שיוציא הממון מתחת ידו ויתננו לעניים וכולה מילתא הרחקה יתירה היא. קתני מיהת לא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפי׳ בהמה בשלמא למ״ד אי תקדמה יוניך ליון היינו דמשכחת לה בהמה י״א שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו ומסתברא כגון הפרשים שמריצים את סוסיהם ומתנין ביניהם שהקודם לחבירו יטול הימנו כך וכך אלא למ״ד ארא בהמה בת אטעויי בהמות אחרינתא היא והלא אין אחרות נמשכות אחריה. ומפרקינן אין משכחת לה בשור הבר שדומה לחיה ודרך חיות המצויות במדבר להלך כאחת ונמשכות זו אחר זו ופעמים שאדם מגדל שור הבר בתוך ביתו ומלמדו לילך ולחזור לבית והוא מטעה את החיות לבא אחריו ופעמים שאחרות שיש להן בעלים נמשכות אחריה והו״ל גזל וכמ״ד שור הבר מין בהמה בין לאסור חלבו ושלא לכסות את דמו דאי למ״ד מין חיה הוא הא תנא ליה חיה וא״כ בהמה דקתני היכי משכחת לה:

תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גרסינן בסוף פ׳ הכונס צאן לדיר (ס״ב.) מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. ומתמהינן גזלן דאורייתא הוא אל תשת חמס עד דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ומפרקי׳ לא צריכא במציאת חרש שוטה וקטן דלית ליה זכייה מדאורייתא ואין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום שלא יתקוטט עם אביו או עם קרוביו דתנן בגיטין מציאת חרש כו׳. והשתא קאתי למימר טעמא מאי לא גזרו בהו מעיקרא מעיקרא סבור לא שכיחא ולא גזרי׳ בה אי נמי משום דרכי שלום בעלמא הוא דלא ליתי לאנצויי בהדי אבות כיון דחזו סוף סוף ממונא קא שקלי וקא עברי אתקנתא דרבנן פסלונהו רבנן. והחמסנין מעיקרא סבור דמי קא יהבי שאעפ״י שכופין את הבעלים למכור בעל כרחן כיון דאינהו קא מזבני אגב אונסייהו ושקלי דמי גמרי ומקני כיון דחזו דקא חטפי ושקלי כעין גזל ושדו להו לדמים קמייהו פסלונהו רבנן דכי האי גוונא ודאי לא גמרי בעלים ומקני ואמטו להכי גזרו בהו רבנן. ועוד הוסיפו עליהן וכו׳ כל גזירתא וגזירתא תני באפי נפשה. הרועים שבהמתן נכנסת בשדות אחרים והגבאין שגובין מסים וארנונות מישראל ברשות המלך והמוכסין. והרועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא ולאו אינהו קא מכווני לעיולינהו להתם כיון דחזו דקא מיכווני ושדו להו התם גזרו בהו רבנן. ויש אומרים שנוטלין מן הזרעים של בני אדם ומשליכין לפני בהמתן גזרו בה רבנן בכולהו אפי׳ מסתמא. הגבאין מעיקרא סבור הורמנא דמלכא קא עבדו כדשמואל דאמר (ב״ב נ״ה.) דינא דמלכותא דינא כיון דחזו דקא שבקי עתירי ושקלי מעניי ומרצו לי׳ למלכא בממונא דעניי גזרו בהו רבנן דאיבעיא להו למיחזי ממונא דמרצי ביה מלכא ולמשדייה אכולהו ולמגבא מכל חד וחד לפום מאי דחזי ליה. והמוכסין אי במוכס שאין לו קצבה היינו גזלנין ממש אלא הב״ע במוכס שיש לו קצבה מעיקרא סבור מאי דקיץ להו קא שקלי ודינא דמלכותא דינא כיון דחזו דשקלי טפי גזרו בהו רבנן:

אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי והא אמר רבא רועי בהמה דקה בא״י פסולין משום ישוב א״י בח״ל כשרין עד שיודע שהן מתכוונין לשלח בהמתן בשדות אחרים רועי בהמה גסה אפי׳ בא״י כשרים כדבעי׳ השתא למימר טעמא. ומפרקינן מגדלי בהמה איתמר שמגדלי בהמה דקה בבתים ובחצרות פסולין מגדלי בהמה גסה כשרים מ״ט בהמה דקה משתמטא ואזלא בהמה גסה לא משתמטא ואפשר לנטורה. אי נמי בהמה דקה כיון דאפשר להביא מח״ל לארץ אחמירו בה טפי וגזרו בה בהמה גסה דטריחא בה מילתא לא גזרו בה רבנן וההיא דמפלגינן נמי בפ׳ מרובה בין בהמה דקה לבהמה גסה לענין גידול היא אבל לרעות באתר של ישוב לא שנא בהמה דקה ולא שנא בהמה גסה אסור:

הכי נמי מסתברא דרועי בהמה גסה פסולי לעדות דקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר מאי לאו לעדות וטעמא דקבלינהו עילויה הא לאו הכי פסולין וש״מ רועי בקר פסולין לעדות ודחינן לעולם אימא לך רועי בקר כשרין לעדות ומתני׳ דקבלינהו עילויה לדינא דלענין דינא כ״ע לא פליגי דכיון דלא גמירי פסילי לדינא דייקא נמי דקתני שלשה אלמא לדינא קא מיירי דאי לעדות שלשה למה ליה בתרי סגיא ודייקי׳ ואלא מאי לדינא מאי איריא דנקט רועי בקר אפי׳ כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי פסילי לדינא ומשנינן הא קמ״ל דאפי׳ הני דלא שכיחי בישוב ואין בקיאין בטיב משא ומתן ולא שמעו עיסקי דין בין אדם לחבירו היכא דקבלינהו עילויה לא מצי למהדר ביה ואע״ג דאידחי ליה סיעתיה דרבא ממתני׳ הילכתא כוותיה דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא:

אמר רב יהודה סתם רועה פסול יש אומרים אעפ״י שלא נודע שבהמותיו נכנסות לשדה אחרת ויש אומרים סתם רועה אע״פ שלא ראוהו נוטל משדות אחרים ומשליך לפני בהמתו. סתם גבאי כשר עד שיראו אותו שנוטל יתר מן הראוי לו ומאי שנא רועה ומאי שנא גבאי רועה דאי נמי דלא מיכוון איהו אזלי בהמות דיליה ועיילי גזרו ביה רבנן גבאי דאפשר ליה דלא שקיל יתירא לא גזרו ביה רבנן אי נמי רועה כיון דלאו בישוב קאי אע״ג דלא חזו ליה דעביד כיון דיכיל למעבד ולא חזו ליה גזרו ביה רבנן גבאי דאם איתא דשקיל יתירא מצוח הוה צוחי אינשי עילויה והוה מיגליא מילתא מדלא צוחי עליה ש״מ מאי דחזי ליה קא שקיל:

אבוה דרבי זירא עבד גבאותא תליסרי שני כי אתי ריש נהרא למאתא כו׳ כשהיה שר העיר בא לעיר ומבקש ממון מבני העיר והי׳ אביו של רבי זירא רואה תלמידי חכמים היה אומר להן בפי׳ שיחבאו שמא יראה שר העיר שרבים בני העיר ויבקש מהן ממון הרבה לפי שצנועין היו ולא היה מתיירא שמא ילשינו עליו לשר העיר וכשהיה רואה שאר בני אדם היה מגיד להן ששר העיר בא לעיר והאידנא נכוס אבא לפום ברא כלומר שמבקש ממון הרבה ושוחט את האב לפני הבן והן מבינין שמזהירין להחבא והולכין ונחבאין ולא היה אומר להן להחבא בפי׳ שמא ישמע אדם שאינו הגון וילך ויגיד עליו לשר העיר וכשהיה בא שר העיר ומצוה עליו לגבות ממון המס מבני העיר היה אומר לו ממי אבקש ממון מרובה כזה והלא יושבי העיר מועטין והיה מתרצה שר העיר בממון מועט כי הוה קא ניחא נפשיה אמר להו שקולי תליסר מעי דצרירי בסדינאי והבו ליה לפלניא דשקלתינהו מיניה ולא אצטריכו כלומר שבקשו הימנו כך וכך ממון וגבה מכל בני העיר כראוי להן ונשאר אחד מהן לבסוף ונתן כל הממון שגבה מן הראשונים לשר העיר ולא נתרצה לו והלך וגבה מן האחרון כשיעור מה שהיה חייב והלך ומצאו לשר העיר שנתרצה בראשונים או שהלך לו וכיוצא בהן לפיכך נתחייב להחזירן לבעלים ואין לשאר בני העיר בהן כלום כי מעשה דרב סיפרא דאיתרחיש ליה ניסא באתריה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא (קט״ז.). ולענין הגזלנין והחמסנין והמוכסין קי״ל דלא שנא גזלנין ולא שנא חמסנין סתמן פסול דכי איצטריך רב יהודה לפלוגי בין רועה לגבאי משום דתרווייהו ליכא איסורא בסתמייהו כלל דהא רועה כי לא רעי בארעאתא דאחריני שפיר דמי וגבאי נמי דינא דמלכותא דינא אבל גבי גזלנין וחמסנין לא איצטריך לאירויי דודאי סתמן פסול מאי טעמא גזלנין סתמן היינו פירושן דסוף סוף ממונא קא שקלי ופסלינהו רבנן וחמסנין אע״ג דלא פסלינהו אלא מכי חזו דקא חטפי ושקלי לאו למימרא דלא מיפסלי עד דחזו ליה דחטפי ושקלי דא״כ מאי ניהו דקא אמרי׳ דגזרו בהו רבנן הא ודאי גזלן גמור הוא ומדאורייתא נמי פסול אלא טעמא דגזרינן דמכי חזו רבנן דחטפי ושקלי גזרו בכל חמסנין דעלמא ודמו לרועים דכיון דחזו רבנן דשדו גבי בהמתן בכוונה גזרו אכל רועים דעלמא ואמטול הכי סתמן פסול ואשמועינן רב יהודה רועים וכ״ש חמסנין דהשתא רועים דלא ידעינן אי עבדי איסורא כלל ואי לא פסולין חמסנין דודאי קא עבדי איסורא דמכל מקום חמסנין נינהו לא כל שכן. והמוכסין סתמן כשר דומיא דגבאין ואשמועינן גבאין והוא הדין למוכסין: