×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – כל כינויי
(1) מתני׳מַתְנִיתִין: כָּל אכִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים.
Chapter 1
MISHNA: When an individual takes a vow, he renders an object forbidden to himself or to others as though it were a sacrificial offering; this parallels the act of consecrating an offering, which also renders an item forbidden for personal use by means of a verbal declaration. The most direct expression of a vow is when an individual says: This object is forbidden to me, or to others, like an offering. Additionally, the mishna states that all substitutes for the language of vows are like vows. Consequently, if one states that an object is forbidden to him like a konam instead of like an offering [korban], the vow takes effect, as konam is a substitute term for the word korban (see 10a).
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כל כנויי נדרים כנדרים – דעיקר נדר דכתיב בתורה (במדבר ל) איש כי ידור נדר דאמר קרבן שאני אוכל לך או קרבן שאני נהנה לך ואם אמר בלשון אחר בכינוי נדר כדקתני לקמן קונם שאני נהנה לך או קונם שאיני נהנה לך דאם כינה לקרבן בהני לשונות נמי מיתסר בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן וכן כנויי חרמים כחרמים וכן כנויי שבועות כו׳ מפרש לקמן.
מתני׳ כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים – כינוי זהו שם שפל (נ״א טפל) כדאמרי׳ המכנה שם לחברו ה״נ כנויי נדרים דעיקר הנדר הוא כשמתפיס החפץ בדבר הנדור כמו דאמר הרי עלי ככר זה כהקדש ועל ככר אחר אומר יהא כזה זהו נדר כדאמר פרק ג׳ דשבועות (שבועות כ) עד שידור בדבר הנדור והני לישני כעין נדר הן ולקמן בשילהי פירקין קאמר ר״ל לשון שבדו חכמי׳ ולהכי תקינו כנויי דלא לימא קרבן לה׳ דזימנין דאמר לה׳ ולא אמר לקרבן ומפיק שם שמים לבטלה ור׳ יוחנן אמר לשון נכרים דבלשונם כשנודרין נדר אומרים הכי וקשה למ״ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר ואומר ר״י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני׳ אפי׳ לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר ולמ״ד לשון שבדו חכמים קשה דה״נ כנויי דנזיר בדו חכמים והיכי יביא קרבן על לשון חכמים ובנדרים לא קשה אי עבר בבל תאחר על לשון חכמים וי״ל דהא דאמר ל׳ בדו לא קאמר אלא גבי נדרים אבל לא גבי נזיר וכן מוכח בגמרא דפריך הניחא למ״ד לשון נכרים אלא למ״ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר ובמס׳ נזיר דקאמר כל כנויי נזירות כנזירות לא פריך כה״ג בגמ׳ ואור״י דאין זו ראיה דרגילות הוא להאריך במקום אחד ולקצר במקום אחר ועל לשון שבדו חכמים נמי הוי נזיר דכיון דתקינו חכמים שנודרין בהני לישני הוי כעיקר נזירות ויש כח בידיהם לעשות תקנתן כעיקר נזירות ועוד י״ל כיון שתיקנו חכמים הני לישני כוונת הנודר לנדר גמור וגמר בלבו לעשותו כעיקר הלשון.
כל כנויי נדרים כנדרים. וחרמים כחרמים. ושבועות כשבועות. נזירות כנזירות. האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מורחקני ממך. שאיני אוכל לך. שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר״ע היה חוכך בזה להחמיר.
כל כנויי נדרים כנדרים – מה שאינו עיקר השם קרוי כנוי, ועיקר הנדר הוא שיתפיס דבר שאוסר על עצמו עכשו בדבר הנדור כבר, כדאיתא בגמרין בפרקין (נדרים יג.) ובשבועות (שבועות כ:). והלכך עיקר נדר הוא שיאמר הרי עלי ככר זה כקרבן, וכנוי נדרים הוא שיאמר ככר זה עלי כקונם או קונם עלי.
ובגמרא (נדרים י.) פליגי בהו ר׳ יוחנן וריש לקיש, דר״י סבר לשון גוים הם ור״ל סבר לשונות הם שבדו להם חכמים להיות נודר בהם.
ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים, איכא למימר שאין הכינויין כנדרים לקרבן ולמלקות, וכינויין כנדרים לאסור קאמר ולעבור עליהם בבל יחל דרבנן.
ואיכא למימר דאפילו למלקות ולעונשין משום דכיון דתקנו חכמים לשונות אלו חזרו להיותן כלשון נדר גמור.
ומסתברא דודאי משמע דכי היכי דפליגי בכינויי נדרים הכי נמי פליגי בכינויי נזירות וכדמשמע נמי לקמן (נדרים י.) ואלו בכינויי נזירות אקשינן בפרק קמא דנזיר (נזיר ב.) כדאקשינן הכא ולפרוש כינויי נזירות ברישא ופרקינן אלא היינו טעמא דידות הואיל ואתיין ליה מדרשא חביבא ליה וליפתח בהו ברישא תנא כי מתחיל מתחיל בעיקר קרבן ולענין פירושו מפרש ידות תחילה אלמא כינויין מביאין קרבן עליהם.
ולכאורה ההיא ודאי אתיא אפילו כריש לקיש, דאי לא ליקשי כדמקשי הכא, הניחא למאן דאמר לשון גוים הם אלא למ״ד לשון שבדו חכמים מאי איכא למימר.
והדין נותן שהרי כל הלשונות אינן אלא מוסכמות, ואף אלו כיון שהסכימו עליהם חכמים מי שנודר בהם מתכוין לנדר גמור, כנודר באחד משאר הלשונות שבדו להם כל עם ועם לשונו, אבל למ״ד לשון גוים הם איכא למידק אם כן למה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון [שהוא מבין]⁠1 נדרו נדר.
ותירצו בתוס׳ (ד״ה כל כינויי) דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים, אבל הני דבמתני׳ אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר.
ואיני יודע טעם לדבריהם, שאם נדר באחד משאר הלשונות מתכוין לנדר אע״פ שאינו מבין משמעות הלשון, מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוין הם, ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוין עד שיבין משמעות הלשון ממש, אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועין אצלם והכירום וה״ה לכל השאר.
ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל, שאין [מן] התימה אם למדו [וגילו אלו]⁠2 קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין.
ועוד דדילמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורין אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרין לפי שאינן כנויין אלא כנויי כינויין, וכדאיתא בגמרא (נדרים ו:). ומה שקראום כנויין אע״פ שהם עיקר הלשון בלשון הגוים, שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויין לו.
1. הטקסט בסוגריים המרובעים נוסף מן השיטה מקובצת בשם רשב״א. הוא חסר בכ״י מוסקבה ובדפוס ראשון.
2. הטקסט בסוגריים המרובעים נוסף מן השיטה מקובצת בשם רשב״א.
והפרק הראשון ממנה יחל בביאור ענין החלק הראשון ורובו יסוב על שלשה ענינים הראשון בענין ידות הנדרים והשני בענין כינויי הנדרים ונתגלגל מהן לענין כינויי שבועות וחרמין ונזירות והשלישי בענין עיקר נדר או התפסת נדר ומתוך שענינים אלו משתלשלים זה לזה אני רואה לפרש ביחד כל משניות הפרק ולשנותה כמשנה אחת כוללת כל החלקים:
והוא שאמר:
כל כנויי נדרים כנדרים. כל שאינו עיקר השם נקרא כנוי כמו המכנה שם לחבירו. נדרים עיקר נדר האמור בתורה הוא שמתפיס החפץ בדבר הנאסר ע״י איסור פה כגון קרבן או הקדש או שנשבע עליו ובפ״ג דשבועות דריש ליה מקרא כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור. והכנוי הוה כעיקר הנדר ולקמן מפרש הי נינהו ובגמרא מפרש טעמא:
כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות – פי׳ שני ענייני נדרים הם. האחד נדרי הקדשות והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה הן קדשי שמים הן קדשי בד״ה וכן הנודר לצדקה או הנודר המקבל עליו לעשות שום מצוה וזה הוא שאמר הכתוב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך לא תאחר לשלמו ודרשינן להו בפ״ק דר״ה בקדשי גבוה וצדקה. ונדר זה בשני פנים או שאומר הרי זה או שאומר הרי (זה) עלי. והענין הב׳ הוא נדרי איסר שהוא אוסר על עצמו דברים המותרים לו הן מדברים שלו או של אחרים שאוסר על אחרים דברים שלו וזש״ה כי ידור נדר לה׳ וכו׳ לאסור איסר על נפשו והיינו נדרי הקדש מפורשין בסדר קדשים ודיני נדרי איסר מפורשין במסכת זו ושלשה מיני נדרים הם נדר גמור ויד הנדר וכינויי הנדר נדר גמור הוא כל שגומר לשון נדרו כולו בלשון מתוקן והוא שאוסר דבר המותר כדבר האסור מחמת נדר או הקדש כגון שאומר ככר זה אסור עלי באכילה כקרבן או כהקדש וכיוצא בו א״נ ככר זה אסור עלי כקרבן ולאפוקי האומר ככר זה עלי אסור כנבלה שלא אמר כלום כדאי׳ במכילתין (נדרים יג:) ובכה״ג שתולה איסור נדרו בהקדש לא חשיב מתפיס בנדר דלא חשיבא התפסה אלא כשאומר זה עלי כזה (מה) אבל כשאומר איסור נדרו בפירוש או בידות שהוא כמפרש אף על פי שתולה איסורו בדבר אחר שיהא כקרבן אינו אלא כמפרש איסור נדרו ואיסורא מנפשיה חיילא אככר זה ולא מחמת התפסתו של זה וזה מבואר: ויד הנדר הוא כל שלשונו מתוקן אלא שלא גמר לשון נדרו אבל יש במשמע מה שפירש ללמד על מה שלא פי׳ ונלמוד ממנו והא ידות הכלים שכל הכלי נאחז מחמתו וזה על ג׳ דרכים. יש מהם ידים מוכיחות והוא כשיש במשמע לשונו או הוכח בעניינו ועסקיו שנתכוון לאיסור אכילה או הנאה כגון שאמר ככר זה עלי קרבן או אסור וכאומר מודרני ממך שאני אוכל לך וכן בנזיר שאמר אהא והיה נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות דאהא נזיר קאמר וכן כל כיוצא בזה. והשני הוא ידים שאינן מוכיחות כלומר שאין הוכח גמור בעניינו ולא בלשונו שנתכוון לאיסור כגון האומר ככר זה עלי שהוא יד לקרבן ולא לנדרי איסר כדאיתא בגמרא במתני׳ וכן האומר מודרני ממך מרוחקני ממך כדאיתא לקמן. והג׳ שאפילו יד כלל לא חשיב ולא הוי כלום לכ״ע כגון האומר ככר זה או שאומר חבירו קונם ככר זה עלי ואמר הוא אחר זמן ועלי. וכדאמרינן (נזיר דף כ:) באומר הריני נזיר ואמר חבירו אחר כדי דבור ואני דלא הוי נזיר ואפילו למ״ד ידים שאין מוכיחות הויין ידים וכן (שם דף ב:) מי שאמר אהא ולא היה נזיר עובר עליו דדילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד שאינו מוכיח לא חשיב כדפרישית בפ״ק דקידושין וקי״ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואפילו ידים מוכיחות דהויין ידים היינו מן הסתם או שאמר שנתכוון באיסור כראוי אבל אם פי׳ שלא נתכוון לכך ה״ז מותר ולא חשיב דברים שבלב כדתנן (נדרים דף כ.) נדר בחרם ואמר לא נתכוונתי אלא לחרמו של ים הרי הוא מותר הלכך מי שאמר ככר זה עלי אסור ואמר לא נתכוונתי אלא שיהא אסור כחזיר וכנבלה הרי זה מותר שאינו סותר לשון נדרו וקולר תלוי בצוארו וכן כל כיוצא בזה.
וכינוי הנדר הוא שגומר לשון נדרו אלא שאינו לשונו מתוקן שאומרו בלשון אחרת והוא מלשון המכנה שם לחבירו כלומר שקורא אותו בשם אחר שאינו שמו (אפאבן) [אף כאן] כיוצא בו שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ולנזיר נזיח נזיק פזיח. וקורא לשבועה שבותה שקוקה ולחרם חרק וחרף כדמפרש ואזיל במתניתין לקמן ובגמרא (נדרים דף י.) איפליגו בה דר״ל סבר דכינויים לשון שבדו חכמים להיות נודרים בו בכל מקום ובכל זמן כי היכי דלא לימא קרבן לה׳ דילמא אמר לה׳ קרבן והוא אסור שהוא קרוב להוציא שם שמים לבטלה ורבי יוחנן סבר לשון אומות שקורין לקרבן קונם ולשבועה שבותה ואם באותו מקום בלבד נדר או נשבע בשמות אלו הרי זה נדר או שבועה גמורה מן התורה והלכתא כר״י ובמקומות אחרים שאין נוהגין בכינויין אלו לא הוי נדר ולא שבועה אבל אם יש להם כנויים אחרים חייב בהם.
ומסתברא דלשון לע״ז וער״ב וכיוצא בו ככינויין חשיבי ואסור בהן והוי יודע דכי היכי דיש ידות וכינויין לנדרי איסר ושבועות ונזירות הוא הדין לנדר הקדש שאומר אתן כך וכך לגבוה או לעניים או אעשה מצוה זו אף על פי שלא אמר הרי עלי חייב משום ידות וכדאמרינן לקמן בפרקין (דף ח.) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לה׳ אלהי ישראל והיינו משום ידות דנדרי הקדש וכן בב״כ וכן הדין באומר הרי עלי להביא קונם קונח חייב בקרבן משום כינויין וכדתנן כל כינויי חרמים כחרמים דחרמים הוי לישנא דהקדש מלשון כל חרם בישראל וסתמן לכהנים עד שיפרש לבדק הבית (דף יח:). ומשמע נמי לישנא דאיסורא כדכתיב (עזרא י) יחרם כל רכושו שפירושו שיאסרו כל נכסיו וכדתנן הריני עליך חרם הרי את עלי חרם שפירוש אסור והוי יד נדרי איסר הילכך כל האומר הרי זה חרם או חרך היינו חרמי כהנים וכל האומר הרי זה איסור כחרם הוי נדר איסור גמור דבחרמי כהנים קאמר והוי כאומר ה״ז אסור כקרבן וכל האומר ה״ז עלי חרם פירוש הרי זה עלי אסור והוי ידות נדרים ומתני׳ דקתני חרמים כחרמים לענין חרמי כהנים איירי ולומר דבנדרי הקדש נמי איכא ידות וכינויין ונקט לשון חרמים טפי משאר הקדשות משום דדמי לנדרי איסור שיש במשמעות איסר דודאי לא איירי בחרמי נדרי איסור דהא תו למה לי כיון דקתני כל כינויי נדרים כנדרים לענין נדרי איסר דהוי עיקר מכלתין ובתר הכי קתני חרמים כחרמים לענין נדרי הקדש וסמכו לו למה שאמר בגמרא (לקמן ע״ב) דאיידי דתנא נדרים מידי דמיתסר חפצא תנא חרמים מידי דמיחסר חפצא עליה כלומר חרמים דעלמא ובגמרא מוכח שלוקין על ידות נדרים כנדרים והוא הדין על הכינויין.
כל כנויי נדרים – נדר הוא באחד משני ענינים אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומס׳ זו היא בענין נדרי איסור שמה ששנה כאן חרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מס׳ אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים: עיקר הנדר, וכנויו, וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ:) מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה׳ עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע״פ שנדר חל בלא התפסה אפ״ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם בס״ד. הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר קונם קונח קונס וכל שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר קרבן עלי ככר זה והיינו דתנן כל כנויי נדרים כנדרים ובהני כנויין פליגי ר׳ יוחנן וריש לקיש בגמרא דר״י אמר לשון נכרים הם ור״ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו ולר״י דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון. ואפי׳ לר״ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג״כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז״ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא. וה״נ משמע בריש נזיר דפרכינן אמתני׳ פתח בכנויין ומפרש ידות ומשני תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא. אלמא דלכ״ע כנויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן דאי לר״ל לא מחייב עלייהו קרבן ה״ל למימר התם הניחא למ״ד כנויין לשון נכרים הם אלא למ״ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר כדאיתמר בסוגיין דהכא אלא ודאי משמע דלכ״ע כנויין דאורייתא. ואיכא למידק לר״י דאמר לשון נכרים הם מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר. והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי׳ החכם הגדול ר׳ יהודה בר׳ חסדאי ז״ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר. שאפי׳ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד״א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ״ע קמ״ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע״פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ״ש שאר לשונות הנכרים ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי וה״ט נמי דקרי להו כנויין כלומר שהם מלשון נדר אלא שהוא מכונה כמו המכנה שם לחבירו. אלו הם כנויי נדרים. וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומש״ה חייל נדרא ולקמן מפרש להו לידות.
מסכת נדרים פרק כל כינויי נדרים
כל כנויי נדרים כנדרים. נקט נדרים אחר כתובות כדאיתא בתחילת סוטה משום המדיר.
עיקר נדר וכו׳. אומר דבר זה יאסר עלי כקרבן וכו׳. אבל האומר נודר אני שלא אוכל ככר זה אין זה עיקר נדר אלא ידות נדרים נינהו דגלי אדעתיה דניחא ליה לאסור מן חברו או מן החפץ. הרא״ם ז״ל.
והיינו דאיכא בין נדר לשבועה דאילו נדר לא הוי אלא כגון דאמר ככר זו עלי נדר דקאסר חפצא על נפשיה. אבל אי אמר נדר שלא אוכל ככר זו דקאסר נפשיה מן חפצא אין זה לשון נדר ואינו אסור עליו. אבל שבועה לא הויא אלא כגון דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכדלקמן בגמרא.
ענין נדרי גבוה
א

הרמב״ן בפירושו על התורה (ריש פרשת מטות) משיג על פרש״י וסובר שנדרי איסור חלין רק לאסור בשב ואל תעשה ונדרי גבוה חלין לחייב בקום ועשה. וז״ל ולא הזכירו נדרים בגמ׳ בקום ועשה כלל ואע״פ שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים, שאמירתו לגבוה נתחייבו בו נכסים כמסירתו להדיוט או שהוא חומר נוהג בנדרי הקדש מפני שיש בהן חפץ נאסר להדיוט ונתפס לגבוה לכשיפריש, ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו, עכ״ל.
הרמב״ן מפרש שנדרי גבוה שונים מנדרי איסור וחלין בקום ועשה משני טעמים:
א) על נכסי הנודר חלים שעבודי ממון ועקב כך יש חפצא דנדר. עיין בקידושין (כח:) ורמב״ם פ״ט ממכירה הל״א-ב, ועיין גם בקידושין (יג:) וערכין (כא.) דאמירתו לגבוה קונה כמסירתו להדיוט.
ב) בנדר של הרי עלי קרבן ייאסר חפצא בשעת ההפרשה. ולכאורה תמוה כי אף שהחפצא ייאסר לבסוף, הלא בשעה שנודר אין חפצא. וביאר הגר״מ זצ״ל שלפי הרמב״ן כאן, מי שנודר הרי עלי קרבן נדרו תלוי ועומד וכשמפריש החפצא לבסוף חל הנדר הראשון להקדישו. אינו מקדיש הקרבן בנדר חדש בעת ההפרשה אלא הנדר הראשון של הרי עלי חל להקדיש בשעת ההפרשה. ויוצא שבעצם יסודו מהווה הנדר של הרי עלי קרבן נדר של הרי זה קרבן.
הרמב״ם בסה״מ (מצוה צ״ד) מונה נדרי איסור ונדרי גבוה במצות עשה אחת. הרמב״ן שם בהשגותיו חולק עליו וסובר ששתי מצוות נפרדות הן. וז״ל ואני אומר כי הרב בכאן כלל שתי מצוות שהן חלוקות בדיניהם וענינים ועשאן אחת, כי הכתוב הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית נאמר בענין מה שאדם מחייב נפשו לתת לשם האל יתעלה בין שיהיה מן הדברים הקרבים לפניו או הנתנים במצותו לאשר צוה לתתם אליו, והוא שנאמר כי תדור נדר לה׳ אלהיך וגו׳ כי דרש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך, ירצה לומר שיבקש ממך המקום הנידר לו ויהיה לך עוד באיחורו חטא. וכן אמרו (ר״ה ד.) חייבי הדמים והערכין והחרמין וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ונתרבה להם עוד בפסוק זה הצדקה ודרשו (נדרים ז) בפיך זו צדקה. אבל מה שחייב בו האדם את עצמו מדברי הרשות שקראו החכמים בטוי והוא שנדר או נשבע אוכל היום או לא אוכל אלך למקום פלוני או לא אלך זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה כו׳ אבל בנדרי הרשות מצוה אחרת נתיחדה בה פרשה והיא פרשת נדרים ששם כתוב לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר, עכ״ל.
אליבא דהרמב״ן שתי מצוות הן: א) מצות נדרי גבוה הכתובה בפרשת כי תצא. ב) ומצות נדרי איסור הכתובה בפרשת מטות. אמנם לא רק בענין מנין המצוות חלוקים נדרי איסור מנדרי גבוה; הם שונים בעיקר חלותן. וז״ל הרמב״ן (שם): וההפרש עוד ביניהם שאלו הנאמרין בעשה הזה מוצא שפתיך תשמור ועשית איננו צריך להזכיר בו הנדר אלא שיאמר בהמה זו קרבן או כלי זה יהיה לבדק הבית או צדקה לעניים ובזה בלבד הוא מחוייב לקיים מה שיוציא מפיו בעשה ולא תעשה, אבל בדבר הרשות צריך שיזכיר נדר או דבר המורה עליו כגון מה שהחכמים קוראין אותו ידות הנדרים או הכנויים עכ״ל. לדעת הרמב״ן אין נדרי גבוה זקוקים ללשון נדר. ומסתבר שבהבדלה זו נאמן הרמב״ן לשיטתו בפירוש הראשון שלו בפ׳ מטות שבנדרי גבוה חלים שעבודי ממון ומחמת הקנינים האלה נקבע הנדר לגבוה שיחול בקום ועשה משא״כ בנדרי איסור. ועקב כך מבואר למה אין צורך בלשון נדר, כי יסוד החלות היא התחייבות ממון לגבוה, ובהתחייבות וקנינים אין הכרח שתהיה לשון הנודר לשון מפורשת כבשאר הפלאות איסור. בשאר נדרי איסור יש דין של בטוי שפתים והפלאה מפורשת משא״כ בנדרי גבוה דחלים כקנין.
(והנה מצויה בגמ׳ ההלכה של דברים הנקנים באמירה (קידושין ט:). וביאר הגר״ח זצ״ל, שיסוד ההלכה הוא שעיקר הקונה הוא דעת הקנין ולא מעשה הקנין. בשאר קניינים, כשחסרה אומדנא של דעת קנין, זקוקים למעשה קנין להוכיח שיש דעת קנין. ברם בדברים הנקנים באמירה גם בלי מעשה קנין יש אומדנא דמוכח של רצון ודעת להקנות ולפיכך נקנים באמירה בלבד. ויתכן שכן סובר הרמב״ן בהקדש, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט קונה משום שקיים אומדן דמוכח של דעת גמורה להקנות ולהתחייב להקדש. אליבא דהרמב״ן כשיש חלות קנין להקדש ע״י אמירה וגלוי דעת חלים נדרי גבוה והגברא מתחייב במצוות נדרי גבוה הכתובות בפרשת כי תצא)
ואמנם הקשר בין קנין הממון לגבוה וחלות הקדושה דקרבן מבואר גם בפי׳ הרמב״ן בפרשת ראהא וז״ל ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי תרומת ידכם מה שירים אדם לה׳ מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח, והזכיר בקרבן שלשה מינין: הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז, והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש, והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם כו׳ והיו חולין גמורין בידו וכו׳, ע״כ. היוצא מדבריו שהמקדש של תרומת ידכם הוא קנין היד של הכהן הגזבר שקונה את בהמת החולין מהבעלים בעבור גבוה וע״י הקנין מתקדשת הבהמה להיות קרבן, ומשמע איפוא שקדושת הקרבן למזבח חלה באופן זה בלי מקדש של נדר, והוא חידוש גדול.
ב

עיין בנדרים (ח.) וז״ל הגמרא, ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל כו׳, פליגי הר״ן עם הרא״ש, הר״ן מפרש דרב בשבועה קאמר, ז״ל שהרי נדר כיון שהוא מיתסר חפצא אנפשיה ליתיה לעולם באעשה, עכ״ל. אמנם הרא״ש מפרש דהוי נדר, וז״ל, מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה דאמרי׳ בפ״ק דר״ה (ו.) בפיך זו צדקה, עכ״ל. ולכאורה קשה על הר״ן מ״ש הנודר ללמוד תורה דאינו חל מהנודר הרי עלי צדקה דחל. וצ״ל דהר״ן סובר כהרמב״ן במלחמות (בב״ק לו:) דבנדרי צדקה יש שעבודים וקניני ממון ולכן חלין בקום ועשה כנדרי גבוה משא״כ בנדרי מצוה בעלמא כגון נדר ללמוד תורה. וכן כותב הר״ן בפירושו על הרי״ף בקידושין (יא: בדפי הרי״ף) על הסוגיא דאמירתו לגבוה קונה כמסירתו להדיוט (גמרא שם כח:) וז״ל דצדקה נמי קניא באמירה וכו׳, עיין שם. ובר״ן כתובות פ״ד (דף י״ח ברי״ף) מביא הרשב״א שסובר כרבינו האי גאון שאין יורדין לנכסים לגבות צדקה דאין בה חובת ממון והר״ן האריך לחלוק עליו ומסיק שכן יורדים לנכסיו לגבות צדקה שלא בפניו. משמע שדעתו שבצדקה יש שעבודי ממוןב
לכאורה חולק הרא״ש בנדרים (שם) על הרמב״ן והר״ן והוא סובר כרבינו האי גאון (בב״ק (לו), עיין לקמן בשיעורים בענין צדקה) שבנדרי צדקה ליכא קנין ושעבודי ממון אלא חיובי נדר בעלמא שחלים בקום ועשה. עקב כך הדין שייך בכל נדר לקיים איזו שהיא מצוה, כגון הנודר לקום ולשנות מסכת שחל בקום ועשה. אך קשה, כי מהלכות הרא״ש בב״ק (שם) נראה שדעתו כחולקים על רבינו האי גאון הסוברים שיש קנינים ושעבודי ממון בנדרי צדקה, ובכן מנין לו שחלים נדרים לקיים מצוות אחרות בקום ועשה, וצ״ע.
ג

במס׳ נדרים (ג:) בסוגיא בבל תאחר דנזירות היכי משכחת לה, ז״ל הגמרא ואמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, ופירש שם הר״ן וז״ל דה״ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאשלים נזירות כו׳ הוה ליה כאומר הרי עלי להביא קרבן כו׳. אליבא דהר״ן מדובר בנדר של התחייבות להיות נזיר וכדין נדר הרי עלי להביא קרבן. וקשה, כי בשלמא הנדר של הרי עלי קרבן או צדקה חל בקום ועשה בהדי קנין ושעבודי ממון, ואילו בנזירות ליכא קנין ממון ולמה אליבא דהר״ן יחול הנדר דהרי עלי להיות נזיר בקום ועשה. לכן נראה שיש ליישב את שיטת הר״ן בדרך אחרת ממה שאמרנו לעיל.⁠ג
הנה קושית הרמב״ן שהובאה למעלה הרי נדר דהרי עלי קרבן בגבוה אינו כנדרי איסור שהם איסור חפצא, ואכן ניתן ליישב שב׳ פרשיות נפרדות הן, כי דין נדר שבפ׳ מטות היינו נדר בתורת איסור חפצא וחל דוקא בשב ואל תעשה, ואילו דין הנדר שבפ׳ כי תצא דין נדר גבוה שאינו דומה כלל לנדרי איסור, דנדר גבוה חל בקום ועשה. ואמנם הרמב״ן מונה אותן לשתי מצוות (בסה״מ), אלא שהרמב״ן כאמור (עה״ת) מפרש ההבדל ביניהם על פי הדין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ברם נראה שדעת אחרים, וגם י״ל אליבא דהר״ן שיסוד החילוק הוא דהעשה בנדרי גבוה, ״מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת בפיך וגו׳⁠ ⁠״ מהווה קיום עשה, ומי שמביא קרבנו לה׳ מקיים העשה הזה. לעומת זאת העשה בנדרי איסור, ״ככל היוצא מפיו יעשה״, מהווה איסור עשה ואין בו קיום מצוה; בנדרי גבוה יש קיום מצוה ע״י הנתינה או ההקרבה לגבוה, ומשום כך חלין נדרי גבוה בקום ועשה שלא כנדרי איסור.⁠ד
לפי״ז עלינו לעיין בנדר נזירות האם נכלל בפרשת נדרי איסור בפ׳ מטות או״ד הוא בכלל נדרי גבוה שבפרשת כי תצא. ומסתבר דאליבא דהר״ן עיקר דין הנדר דנזירות הוא דין נדר של גבוה, והטעם לכך הוא משום שיש קיום מצות גבוה בנזירות כי נזיר נקרא קדוש, שערו קדוש, ומביא קרבנות, ולכן נחשב מנין מלאת ימי הנזירות למצות גבוה וחל הנדר בקום ועשה שזהו יסוד דין דנדרי גבוה שהם חלין לקיים מצות גבוה. וכן י״ל בנדר צדקה שנדר גבוה הוא כי על ידו מצות גבוה מתקיימת כדחזינן מנדרו של יעקב אבינו לד׳: ״עשר אעשרנו לך״ – כלומר לגבוה – ומשו״ה חל בקום ועשה כנדר נזירות והקדש. (עיין בענין צדקה אות ג׳). מאידך אליבא דהר״ן האומר אשכים ואשנה פרק זה אינו בכלל נדרי גבוה כי אין בו קיום מצות גבוה אלא מצוה בעלמא, ומשום כך ביאר הר״ן שחל מדין התחייבות שבועה דוקא ולא מדין נדרי גבוה.
היסוד שנדר גבוה מהוה קיום מצוה ולא רק איסור ניתן להסיק מכך שדוקא בנדרי גבוה יש מצות בל תאחר (עי׳ בר״ה (ה:) וברמב״ם פי״ד מעה״ק הל׳ י״ג) ולא בנדרי איסור בעלמא. ביאור החילוק משום שב״ת קיימת רק כשמאחרים קיום מצוה ולא כשמאחרים איסורים, ומכיון שנדרי גבוה מהווים קיום מצוה יש ב״ת. והואיל ובנזירות יש ב״ת (עי׳ במס׳ נדרים (ג:-ד׳) וברמב״ם פ״א מנזירות הל״ד ובפ״ה שם הל׳ כ״א) מוכח שקיום נדר נזירות מהווה קיום מצוה. וכן מפורש ברמב״ם (בפ״א מנזירות הל״ג) וז״ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה. האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה. והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל. והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו וכו׳ עכ״ל. נזיר מקיים מצות ככל היוצא מפיו יעשה וקיום מצוה היא כדין נדר גבוה. (ועי׳ בשיעורים לשבועות (כ:) על תוס׳ ד״ה נשים)
ד

הרמב״ם כותב בריש פרק קמא דהלכות נדרים וז״ל הנדר נחלק לשתי מחלוקות החלק הראשון הוא שיאסר על עצמו דברים המותרים לו כו׳ ועל זה נאמר בתורה לאסר אסר על נפשו שיאסור על עצמו דברים המותרים כו׳ וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסור. והחלק השני הוא שחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו כו׳ ועל זה נאמר בתורה ונדריך אשר תדור ונדבותיך וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש כו׳. ברם מהרמב״ם (בפ״א מהל׳ נזירות הל״א) וז״ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור כו׳, יוצא מפורש שנזירות מכלל נדרי איסור ולא מכלל נדרי הקדש שלא כהמבואר בר״ן לעיל.
ואמנם בשיעורים בענין נזירות חלה על נזירות הבאנו פסק הרמב״ם בפ״ו מהל׳ ערכין הל׳ ל״ג שמפרש הגמרא דלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דהוי נדר דקום ועשה, וז״ל והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואע״פ שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר עכ״ל. ועלינו להתבונן: דאם נדר נזירות מהווה נדרי איסור ולא נדרי הקדש היאך חל בקום ועשה. נוסף לכך הרי הרמב״ם מדמה הדין של לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר לדין נדר להקדיש או לתת לצדקה דבר שלא בא לעולם, ובמקדיש דבר שלא בא לעולם פוסק הרמב״ם בפכ״ב מהל׳ מכירה (הל׳ ט״ו-י״ז) שקנינים ושעבודים חלים כדין נדרי הקדש, וא״כ מוכח שסובר שנזירות נמי נדרי הקדש. ולכאורה זה נסתר מפסק הרמב״ם שנזירות בכלל נדרי איסור.⁠ה
עקב זה נראה דאליבא דהרמב״ם יש שני דינים בנזירות: א) דין נדרי איסור, ב) דין נדרי הקדש. נדר נזירות חל בקום ועשה כדין נדרי הקדש. אך בנזירות יש גם דין נדרי איסור.
בביאור הדבר ניתן לומר שבחלות הנדר מהווה נזירות נדרי גבוה שהרי יש בנזירות קיומי מצוות לגבוה כמו בהקדש (כגון קדושת שער, תגלחת, וקרבנות), ברם במעשה הנדר מהווה נזירות נדרי איסור. הדין של אין נדר חל בקום ועשה תלוי בחלות הנדר. נדר גבוה חל בקום ועשה ואילו נדר איסור חל בשב ואל תעשה. מכיון שחלות נזירות מהווה נדר גבוה נדר הנזירות חל בקום ועשה. אולם במעשה הנדר יש לנזירות דינים של נדרי איסור. הראיה היא שיש התפסה בנדרי נזירות (עיין בשיעורים לעיל בענין התפסה) והתפסה דין בנדרי איסור ולא בנדרי גבוה. נוסף לזה: הדין הוא שהנזיר מן היין הוא נזיר לכל (עיין ברמב״ם פ״א מנזירות הל״ט). והלא במעשה הנדר הזה אינו מקבל על עצמו קיומי הנזירות כמו קדושת שער, תגלחת, וקרבנות, אלא נודר סתם לאסר על עצמו יין ונדרו אינו רק נדר איסור בלבד. עכ״ז מאחר שמעשה הנדר חל כנדר איסור חלה הנזירות – גם לגבי קיומי הנזירות.
כתוב בתורה (במדבר ו׳: כ״א) זאת תורת הנזיר אשר ידר קרבנו לה׳ על נזרו מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו אשר ידר כן יעשה על תורת נזרו. ופירש״י שאם אמר הריני נזיר ע״מ לגלח על ק׳ עולות ועל ק׳ שלמים שחל. וכותב הרמב״ן שם וז״ל שיאמר בסתם הריני נזיר כי כיון שנדר בנזיר נדור הוא בקרבן הנזכר, וחזר ואמר מלבד אשר תשיג ידו שאם היה עשיר ירבה בקרבנו וכפי נדרו אשר ידור בקרבנות בין עשיר בין עני וכו׳. חזינן שבעצם נדר הנזיר נכלל הקבלה להביא קרבנותיו ועקב כך יכול להתחייב בעוד קרבנות כפי נדרו. כל זה מתהווה ע״י חלות דין נדר גבוה שבנזירות – שהנדר חל לגבי כל קיומי הנזירות ובכללם הבאת קרבנות.
והשווה מש״כ הרמב״ם (בפ״א מהלכות נדרים הל׳ י׳) וז״ל החטאת והאשם אע״פ שאינן באין בנדר ונדבה כו׳ אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו. שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם וכו׳. הרי שבעצם חלות הנדר דנזירות חל חיוב הקרבנות ולכן נחשבין הקרבנות באין בנדר ונדבה. ומכאן שנדר הנזירות חל כנדר גבוה, כנ״ל.
עוד ראייה לכך משיטת ב״ש (נזיר ט.) שנזירות בטעות הוי׳ נזירות ואין עליה שאלה וכדין ההקדש בטעות, ואילו נדרי איסור ניתנים לשאלת חכם ובטלים בטעות, אלא שנזירות יש לה דין נדר גבוה כהקדש.
נ״מ תהיה לגבי נזיר שמשון. הנה בשאר נזירות יש מצוות מלאת ימים, תגלחת, וקרבנות המהוות קיום גבוה דנזירות. אולם בנזיר שמשון אין בו מלאת ימים, אינו מתגלח, ואינו מביא קרבנות. החלות של נזירות שמשון אינה של קיום נזירות וקיום גבוה כבהקדש אלא חלות של איסורי נזיר בלבד. לגבי נזירות שמשון קיים הדין של נדר איסור בלחוד, ואילו בשאר נזירות יש דין של נדרי איסור וגם דין של נדרי הקדש. ויוצא לפי״ז שהנודר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר שמשון אינו בכלל נדרי גבוה ואין בו איסור בל תאחר שהרי לפי האמור א״א לנדור נדרי איסור בקום ועשה, והוא חידוש הלכה למעשה.
לעומת נזיר שמשון דין נזיר עולם שמביא קרבנות נזיר כל י״ב חודש ומיקל בתער (נזיר דף ד ורמב״ם פ״ג מהל׳ נזירות הל׳ י״ב). ונראה בביאור דינו שהשם של נזיר חל בגברא זה לעולם, אמנם נזיר עולם מקיים מצות ספירת מלאת ימי נזירות כל י״ב חודש. ולכן מתגלח כשמביא קרבנות כל י״ב חודש בקיום מצות מלאת ימי נזירות. ברם ברא״ש לנזיר (דף ח׳) מבואר שאם אינו רוצה להשתמש בקולא דהכביד שערו מיקל בתער א״צ להביא קרבנותיו בי״ב חודש. ונראה שא״א שסובר שקולא בעלמא הוא שיכול להתגלח פעם בי״ב חודש אם רצה שהרי לא מצינו בשום מקום שקרבנות הנזיר באים רק כדי להתיר איסורי נזירות. עיקר קיום מצות הקרבנות הוא בקיום מצות מלאת הימים של הנזירות. ואחרי קיום המלאת פקעה הנזירות והאיסורים הותרו. וצריכים לומר אף לדעת הרא״ש שבדומה לכך הוא הדין של נזיר עולם, אלא שהרא״ש סובר שאין בנזיר עולם חובה לסיים מצות מלאת הימים ולהביא קרבנותיו כשאר נזירים, אלא שבמקום שרוצה להשתמש בהיתר מיקל בתער יכול להביא קרבנות כדי לקיים מצות מלאת הימים ולהתגלח כדין נזיר שמקיים מלאת ימי הנזירות. ולפי״ז יוצא שהנודר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר עולם חל והוי בכלל נדרי גבוה.
עיין בתוס׳ בנדרים (ג:, ד״ה מידי) ז״ל הקשה הר״ר יוסף שהלך בארץ הצבי אמאי לא משכחת בל תאחר בנזירות דאמר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום ואי מאחר עובר בבל תאחר, ושמא היינו כשינויא דשנינן לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר כלומר עד שאקבל נזירות, עוי״ל דאי מאחר לשלם נדרו א״כ לאו היינו בל תאחר דנזיר כ״א בל תאחר דנדר שמאחר לנדור נדרו, עכ״ל. אליבא דהתוס׳ אפשר לנדור נדר בקום ועשה לקבל נדר נזירות לאחר ל׳ אלא שב׳ הדעות חלוקות אם נחשב הנדר הראשון של התחייבות לנדר נזירות (הדיעה הראשונה) או לנדר בעלמא (הדיעה השניה)
משמעות הרמב״ם בהל׳ ערכין היא כנ״ל שנדר לקבל נדר שני להקדש או נזירות לאחר זמן חל בקום ועשה מדין נדר גבוה ולא מדין נדר בעלמא – כדיעה הראשונה בתוס׳. ועלינו להבין שיטתו שהרי הנדר הראשון אינו לכאורה אלא נדר בעלמא וכטענת הדיעה השניה בתוס׳ ולמה יחשב לנדר גבוה ויחול בקום ועשה.
וע״כ שדעת הרמב״ם היא שנדר לקבל נדר שני של נזירות בכלל נדרי גבוה וחל בקום ועשה שלא כדין נדרי איסור בעלמא שחלים רק בשב ואל תעשה, ואף שאינו קבלת נזירות – הרי הוא נדר נזירות ונדר גבוה וכשנודר ״לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר״ ואינו מקיים נדרו עובר בבל תאחר דנזירות ולא בבל תאחר דנדרים סתם מאחר שהנדר חשוב נדר נזירות וגבוה.
יש להביא ראייה לשיטת הרמב״ם מהא דאיתא בנדרים (ד׳) שכשמקבל נזירות בבית הקברות למ״ד שלא חלה נזירות עליו שעובר בבל תאחר דנזירות. והרי במס׳ נזיר (טז) מבואר דלמ״ד זה יצטרך לקבל נזירות עוד פעם לכשיטהר, ויוצא איפוא שבראשונה לא היה נדר של קבלת נזירות אלא נדר להתחייב בנדר נזירות לאחר זמן ועכ״ז עובר בב״ת דנזירות. חזינן שנדר שמחייב הגברא לקבל נזירות בנדר לאחר זמן נדר נזירות וגבוה הוא ולא נדר בעלמא.⁠ו
ר״ן ד״ה כל כנויי נדרים. ז״ל עיקר הנדר היא שיאמר דבר זה אסור עלי וכו׳ עכ״ל, עיין בשיעורים למס׳ שבועות דף כ. ד״ה שיטת הר״ן בהתפסה.
בא״ד ולר״י דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון וכו׳ שכיון שהנכרים מדברים בהם אע״פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור עכ״ל. ועלינו לחקור בדין נדרים ושבועות נאמרים בכל לשון – האם לשון הקודש מהוה עיקר לשון הנדרים והשבועות ושאר הלשונות מועילות רק בתורת תרגום או״ד אין דין לשון כלל בנדרים ושבועות. ונראה שזה שנוי במחלוקת הראשונים.
הנה התוס׳ כאן (נדרים ב. ד״ה כל כנויי נדרים וכו׳) כתבו וז״ל וקשה למ״ד לשון נכרים אמאי נקט הני לישני לימא בכל הלשונות שהם נודרים בלשונם יהא נדר, ואומר ר״י ודאי אם יהא כלשונם יהא נדר אחרי שהם מבינים והני דמתני׳ אפי׳ לא יבינו האי לשון הרי הוא נדר עכ״ל. הר״י מדמה דין הנדרים לקריאת המגילה שדינה שהקורא את המגילה ללועזות בלעז יצאו (מס׳ מגילה יז.), אמנם אך אלה שמכירים את לשון הלועזים יצאו, ואילו לועז שקרא את המגילה באשורית יצא למרות שאינו מכיר לה״ק. הביאור לכך הוא שעיקר הלשון של קריאת המגילה היא לה״ק ועקב כך כולם אף אותם שאינם מבינים אותה יוצאים בה. לשון לעז לעומת זאת כשרה במגילה רק בתורת תרגום ולכן דוקא המכירה יוצא בה – וה״ה בנדרים. (ונראה שלא התכוין הר״י לומר שהנודר בכנויים ואינו מבין כלל את המשמעות שהנדר חל שהרי בכה״ג הוא נדר שגגות ואינו חל מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס, אלא הר״י התכוון לומר שאף שהבין הנודר את משמעות וענין נדרו אך לא הבין כל מלה ומלה של נדרו בלה״ק שחל, וזה פשוט) יוצא איפוא שלדעת הר״י לה״ק מהווה עיקר הלשון של נדרים ושבועות ושאר הלשונות חלות בתורת תרגום, בניגוד לכנויים שחלים מדין לה״ק.
ברם יעויין בתוס׳ במס׳ סוטה (לב. ד״ה ק״ש ותפלה) וז״ל תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וכו׳ ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי׳ אינו שומע, הלכך לא דמי להני דמתני׳ דנאמרין דוקא בלשונם עכ״ל. העולה מתירוץ התוס׳ הוא שבדברים המוזכרים שבמשנה – פרשת סוטה, וודוי מעשר, ק״ש, תפלה, ובהמ״ז, שבועת העדות, ושבועת הפקדון – לה״ק מהווה עיקר הלשון ושאר הלשונות מועילות מדין תרגום. אמנם בנוגע לדבר שנאמר בכל לשון ושאינו נזכר במשנה אין צורך להבין כל מלה ומלה של הלשון אך דין כל הלשונות שוה ללה״ק. לאור זה, בנוגע לשבועות העדות והפקדון שהוזכרו במשנה שאר לשונות מועילות בתורת תרגום ואילו בשבועות בטוי ודיינים כל הלשונות שוות. וחידוש מפתיע הוא לחלק בין שבועות העדות והפקדון לשבועת הדיינים, וצ״ע ביסוד המבדיל ביניהם. ברם בנדרים שאינם מוזכרים במשנה יוצא שכל הלשונות שוות שלא כר״י.
והנה הרמב״ם כתב בפי״א מהל׳ שבועות (הלי״ד) ז״ל הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה וכן הורו הגאונים, אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדוש ואין ראוי לסמוך על הוראה זו ואע״פ שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה עכ״ל. לשיטת רבותיו של הרמב״ם (הר״י מיג״ש, עיין בחידושיו למס׳ שבועות דף ל״ח:) לה״ק דין מיוחד בשבועת הדיינים ומעכבת. אולם אליבא דהרמב״ם בשבועת הדיינים אין צורך בלה״ק, ואף משמע שהרמב״ם משוה כל הלשונות ללה״ק, וכשם שבשאר הלשונות צריך להכיר את הלשון ולהבין כל מלה ומלה של השבועה כן הדין בלשון הקודש. וכן קבע בנוגע לשבועת הפקדון בפ״ז מהל׳ שבועות (הל״ז) וז״ל ואינו חייב בשבועת הפקדון עד שישביעו בלשון שהוא מכירה עכ״ל. וכן העלה בנוגע לשבועת העדות בפ״ט מהל׳ שבועות (הלי״ב) וז״ל ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהם מכירין אותה עכ״ל. הרמב״ם דורש מהנשבע אחת משבועות אלו ידיעת הלשון בין כשנשבע בשאר לשונות בין כשנשבע בלשון הקודש.
והנה בנוגע לק״ש כתב הרמב״ם בפ״ב מהל׳ ק״ש (הל״י) וז״ל קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש עכ״ל. דברי הרמב״ם מורים שהבנת הלשון מעכבת בק״ש רק כשקוראים אותה בשאר הלשונות, אבל אם קוראים את ק״ש בלה״ק יוצאים אף בלי הבנה. וקשה מ״ש שבועות מק״ש שהרי בכל אופן שנשבע ואף הנשבע בלה״ק חייב להכיר את הלשון. ונראה שק״ש שונה משבועות כי גופה של מצות ק״ש הוא לקרוא פרשיותיה ככתבן בתורה, ובכן יוצא בק״ש ככתבה בלה״ק אף בלי הבנת כל המלים. מאידך בשבועות אין קריאה ככתבה בתורה ועקב כך ליכא עדיפות ללה״ק על שאר לשונות וכולן שוות וזקוקות להבנת הנשבע.
ונראה שהרמב״ם הוציא ששבועות העדות והפקדון זקוקות להבנת הנשבע מהסוגיא דמס׳ סוטה (לג.) שדורשת ששבועת העדות חלה בכל לשון ״דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת, ושבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות״. לדעת הרמב״ם פירוש גזה״כ ״בכל לשון שהיא שומעת״ – ר״ל לשון שהיא מבינה – ואף בלה״ק מצריכים להבנה. שבועת הפקדון נלמדת מעדות מגז״ש, ושבועת הדיינים צריכה להיות באופן שתאפשר הכופר בה להתחייב בחיוב שבועת הפקדון במקום שאפשר ובהתאם לכך זקוקה אף שבועת הדיינים להבנת הנשבע כמו בשבועת הפקדון.
אך יש לעיין קצת בהנ״ל שכן בנוגע לסוטה כ׳ הרמב״ם בפ״ג מהל׳ סוטה הל״ז וז״ל ואחר כך משביעה הכהן בלשון שהיא מכרת ומודיעה בלשונה וכו׳ עכ״ל. משמע מסתימת הרמב״ם שאף במשביעה בלה״ק ככתבה בתורה חייבת להכיר את הלשון מלה במלה, ומ״ש סוטה מק״ש שבק״ש ככתבה אין צורך בהבנת המלים. ונראה שקריאת שמע הואיל והיא קריאת מצוה יוצאים בככתבה וכדין עיקר לשון המצוה אף בלי הבנת כל המלים. שבועת סוטה לעומתה, אינה מצוה אלא חלות מכשיר בסדר ההשקאה, ובהכשר אינו מסתבר לחלק בין עיקר הלשון לבין תרגומו, אלא כל הלשונות שוות, ובכולן צריכים להכיר את הלשון, ועיין בסוטה (לב:) וברש״י שם ד״ה אל האשה וז״ל משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון עכ״ל, והוא דין בכל הלשונות בין בשאר לשונות בין בלה״ק של הפרשה.
ענין שם בשבועה
א

ר״ן ד״ה ושבועות כשבועות. הר״ן מביא ג׳ שיטות בדין שם בשבועה. הר״ן עצמו סובר שאין צורך לשם בשבועה. אליבא דהרמב״ם שם בשבועה מעכב לענין חיוב קרבן ומלקות, ברם בשבועה בלי שם יש איסור, ולדעת הראב״ד שם בשבועה מעכב למלקות ואילו שבועה בלי שם מחייבת קרבן.
שיטת הרמב״ם בפ״ב מהל׳ שבועות (הל״ד) נתבארה בשיעורים למס׳ שבועות (יט:) ד״ה בדין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים אות ב׳. שם העלינו שהרמב״ם אוסר שבועה בלי שם מטעם בל יחל המהווה איסור בשבועות בלי מלקות,⁠ז ודננו באריכות בחלות איסור זה – האם איסור גברא או איסור חפצא הוא.
בנוגע לראב״ד שהשיג בפ״ב משבועות (הל״ג) וז״ל ולא מצינו שם אלא בעדות ופקדון וכו׳ אבל בשבועת ביטוי וכו׳ אע״פ שלא אמר לא שם ולא כינוי אם אמר לשם שבועה – אע״פ שלא הזכיר שם – שבועה היא וכו׳ וה״מ לקרבן וכן נמי לבל יחל אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר וגו׳, עיין בשיעורים למס׳ שבועות דף כ: (ד״ה כי אתא רב דימי אמר ר׳ יוחנן) שביארנו שנבדל לאו דבל יחל מלאו דלא תשבעו בשמי לשקר כי הלאו של בל יחל מהווה איסור מעשה בדומה לאיסורי תורה אחרים, ואילו הלאו של לא תשבעו בשמי לשקר מהווה איסור הוצאת שקר מפיו. הלאו דבל יחל איפוא שייך רק בשבועה להבא שיש בה חלות איסורי מעשה ולא בשבועה לשעבר שעיקר דינה שישבע הנשבע באמת ושלא ישקר בשעת ההפלאה.
לאור זה, להראב״ד מלקות משום לאו דלא תשבעו בשמי לשקר תלויה בשבועה בשם מפני שעצם חלות האיסור הוא לא לשקר, ושאסור לחלל את שם ה׳ ע״י שבועת שקר. ברם בשבועה יש אף חלויות איסורים מחמת הלאו דבל יחל. וחלויות איסורי השבועה האלו אינן תלויות בשם. בד״א בשבועה להבא, ברם בשבועה לשעבר אינו חייב אם לא נשבע בשם כי אינה חלות איסורים אלא דין של אמת ושקר בשעת ההפלאה ובלי הזכרת השם וחילולו בשעת ההפלאה פטור.
אך צ״ע כיצד יסבור הראב״ד שהנשבע בלי שם בשוגג מתחייב בקרבן שבועה הרי המחייב של קרבן בשוגג הוא לכאורה אותה עבירת הלאו של לא תשבעו בשמי לשקר ואם השם מעכב בלאו זה למה יביא הנשבע בלי שם לשקר קרבן. ואולי לשיטת הראב״ד, לא הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר בלבד מחייב קרבן שבועת ביטוי אלא אף הלאו דבל יחל.⁠ח עיין בגמ׳ נדרים (דף טז:) שם מבואר שיש שני מיעוטים למעט חיוב הנשבע לבטל את המצוה – וחד קרא אתא למיפטריה מקרבן שבועה וחד אתא למיפטריה מלאו דשבועה. משמע שאילו היה מיעוט אחד בלבד למעט הלאו דשבועת ביטוי היה מביא קרבן אף שאינו עובר בלאו כלל – שהרי בגמ׳ שם מדובר גם בנוגע ללאו דבל יחל עיי״ש, וצ״ע.
אמנם יתכן שלדעת הראב״ד יש שני דינים בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר – עיקר הלאו ולאו טפל. עיקר הלאו מחייב מלקות ודוקא בנשבע לשקר בשם, ואילו לאו טפל חל אף כשנשבע לשקר בלי שם. שבועה בלי שם אינה מחייבת מלקות אך מחייבת קרבן בשוגג משום הלאו הטפל של לא תשבעו בשמי לשקר. ויוצא לפי״ז שהמחייב דקרבן הוא השקר הפשוט בשבועה (ואף בלי שם) אבל המחייב דמלקות הוא חילול השם המתהווה כשנשבע לשקר בשם ומחלל את השם. אמנם נמצא שחיוב הקרבן אינו מחמת הלאו דבל יחל כי אם משום הלאו הטפל של שבועת שקר.⁠ט
לאור הנ״ל כשהראב״ד כתב שאין הנשבע בלי שם חייב מלקות נתכוין לומר שאינו לוקה משום לא תשבעו בשמי לשקר אבל אכן לוקה משום בל יחל. אך פשטות לשון הר״ן שלפנינו משמע שלפי הראב״ד אינו לוקה כלל, וצ״ע.
ב

והנה הטור ביו״ד ריש סימן רל״ז מביא בשם אביו הרא״ש ששבועה בלי שם חלה מדין הידות וכאילו נשבע בשם. אך חלוקים עליו שאר הראשונים. ונראה שלשיטתם דין הידות אינו מחדש שהנשבע כאילו ביטא ממש את כל דברי השבועה בפיו אלא שחידוש דין הידות הוא שביחד עם מה שחשב בלבו מועילה מקצת הפלאה. אמנם דין זה נתחדש רק בהקשר לשאר דברי השבועה, אבל הזכרת השם זקוקה לעצם ביטוי שפתיו מפיו ממש, ולזה אין מועיל דין הידות. ומכאן משמע שלפי הרא״ש ע״פ דין הידות נשלם מבטא של הנשבע כאילו ביטא שאר דברי השבועה בפירוש אפילו עצם השם, אך קשה קצת לומר ככה בנוגע לשם. ויותר נראה שהרא״ש סובר שאין צורך שיבטא הנשבע את השם במעשה השבועה בפירוש כי לדעתו אין השם דין במעשה ההפלאה עצמו אלא שיש דין שתהיה חלות שבועה בשם, ומשום כך מועילה יד שע״י תתהווה חלות שבועה בשם. (וע״ע בשיעורים לקמן בענין ידות אות ב׳)
ג

מבואר במשנה שבועות (לה.) שהמשביע בשמים ובארץ הרי אלו פטורין ברחום וחנון הרי אלו חייבים. ומוסבר שם בגמ׳ (לה:) בשם אביי וז״ל כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון ודאי במי שהוא רחום קאמר הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר עכ״ל. וכתב הרמב״ם בפי״ב מהל׳ שבועות (הל״ג) וז״ל מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן אע״פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה עכ״ל. לשונו מורה שאין השבועה חלה כלל וליכא אפילו איסור בלי מלקות. ועולה לפנינו הסתירה מהלכתו הנ״ל בפ״ב שם (הל״ד) ששבועה בלי שם חלה לאסור ולא למלקות ומ״ש שבועה בשמים ובארץ שלא חלה השבועה כלל. ונראה שלפי הרמב״ם אפילו כשאינו מבטא את השם במפורש מ״מ עיקר חלות השבועה היא בצירוף חלות השבועה לשם. ההלכה דשם נמצאת בשני אופנים: א׳ – במעשה ההפלאה וכדי לחייב הנשבע מלקות; וב׳ – בחלות השבועה וכדי שהשבועה תחול ותאסור. ולכן כשנשבע בשמים ובארץ מאחר שאין השבועה מצורפת לשם כלל אינה חלה ואף לא לאסור.⁠י
ד

לכאורה חלוקים רש״י והרמב״ם בדין נשבע בכינויים חייב. במס׳ שבועות (לה.) גרס רש״י ״במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר״, ומפרש וז״ל ולאו דחנון שם הוא אלא בשם מי שהוא חנון עכ״ל, זאת אומרת שאין הכינויים עצמם שמות אך תוארים של הקב״ה בלבד הם, וכשהנשבע מזכיר את הכינוי בשבועתו אין בהפלאה שלו ביטוי עצם השם בפירוש אלא שנשבע כדי שהשבועה תחול בשם – במי שהוא חנון וכו׳. אמנם לרמב״ם כנראה גירסא אחרת בגמראכ כי הוא כתב בפ״ב מהל׳ שבועות (הל״ג) ז״ל וכן האומר שבועה בה׳ או במי ששמו חנון וכו׳ ה״ז חייב עכ״ל, ומשמע שחולק על רש״י וסובר שחנון ושאר הכינויים מהווים שמות של הקב״ה – ״ששמו חנון״ – אלא שדינם שונה מדין ז׳ השמות המיוחדים שאינם נמחקים. יוצא, איפוא, שלדעת הרמב״ם הנשבע בכינוי מזכיר בהפלאתו את עצם השם בפירוש, ורק כשהוא מזכיר את השם בעצמו מתחייב בכל דיני שבועה ושלא כרש״י.
ונראה שמשמע מהלכות אחרות ברמב״ם שסובר שכינויים מהווים שמות בעצמם. בפ״ו מהל׳ יסודי התורה (הל״א) ז״ל כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב״ה לוקה מן התורה וכו׳, (ובהל״ב) ושבעה שמות הם וכו׳, (ובהל״ה) שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב״ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן עכ״ל. והנה שם (הל״ח) כ׳ וז״ל כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות עכ״ל. ולכאורה קשה להבין פסקיו בנוגע לכתבי הקדש שהרי בהל״ה כתב שמותר למוחקן ובהל״ח פסק שאסור לאבדם ביד. וביארו המפרשים (והסכים להם הגאון ר׳ משה זצוק״ל)⁠ל שנ״מ לענין המוחק ע״מ לתקן כי אסור למחוק את שבעה השמות המיוחדים אפילו ע״מ לתקנם ואילו כתבי הקדש אסור לאבדם רק בדרך השחתה אבל מותר למוחקם ע״מ לתקנם. ודין כתבי הקדש שוה להשחתת דברים קדושים בדרך השחתה שכתב עליהם הרמב״ם שם (הל״ז) וז״ל הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה וכו׳ השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה וכו׳ עכ״ל ואילו שלא בדרך השחתה מותר. ויוצא איפוא שלדעת הרמב״ם אסור לאבד כינויים ביד בדרך השחתה כי יש להם קדושת כתבי הקדש וחלות דין שמות וכפסקו בהל׳ שבועות, ומבואר שהנשבע בכינוי לוקה כי ביטא שם בפירוש בעצם הפלאתו.⁠מ
אך בפי״ב מהל׳ שבועות (הלי״א) קבע הרמב״ם וז״ל ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע״פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא וכו׳ עכ״ל, ומשמע שבכינויים אין איסור להוציא שם שמים לבטלה. ועולה התמיהה, מאחר שלשיטתו הכינויים שמות הם למה לא יחול בהם האיסור של הוצאת שם שמים לבטלה.
ונראה לבאר עפ״מ שהורה לנו הרמב״ם בפ״א מהל׳ דעות (הל״ה-ז) וז״ל ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו, כך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו וכו׳ ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה נקראת דרך זו דרך ה׳ וכו׳ עכ״ל. בכינויים חלה ההלכה ״מה הוא אף אתה״ השייכת למוסר הנביאים שהשתמשו בכינויים בכתבי הקדש כדי ללמד לבנ״י מדותיו של הקב״ה. ומסתבר שלשם כך השוה הרמב״ם הנ״ל בהל׳ יסודי התורה את הכינויים לכתבי הקדש לומר שקדושים בקדושת כתבי הקדש כי עיקר מקור הכינויים הוא בכתבי הקדש ובדברי הנביאים, ולכך דינם בנוגע לאיבוד ככתבי הקדש. (לפי״ז יש לעיין בדינם של שאר הכינויים שאין מקורם בכתבי הקדש בנוגע לאיסור איבוד ביד) ומוסבר איפוא פסקו שאין הוצאת ש״ש לבטלה בכינויים מאחר שהזכרתם מעניקה לנו לקח בטיב מידותיו של הקב״ה ולכן אינם יוצאים לבטלה. מאידך בז׳ השמות המיוחדים אין דין של ״מה הוא אף אתה״ ועקב כך מי שמוציא אותם לבטלה עובר באיסור.
ויעויין בתשובות הגרע״א זצוק״ל (סי׳ כ״ה) האוסר במקרה של ספק ברכות לברך בכינוי בלעז שכן חייבים להחמיר משום ספק הוצאת ברכה לבטלה. וקשה, הרי בכינויים אין איסור הוצאת ש״ש לבטלה, ואיסור ברכה לבטלה הוא מטעם הוצאת ש״ש לבטלה כמבואר ברמב״ם (פ״א מהל׳ ברכות הלט״ו) וז״ל כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא וכו׳ עכ״ל ולמה יאסר לברך ברכה בכינוי בלעז לבטלה והלא בכינויים אין איסור הוצאת ש״ש לבטלה.
ונראה ע״פ הנ״ל כי מעיקר הדין גם בכינויים חל איסור הוצאת ש״ש לבטלה כי לדעת הרמב״ם שמות הם אלא שהלקח של ״מה הוא אף אתה״ היוצא מהם ומהזכרתם הוא המתיר. אך בד״א כשמזכיר את הכינוי לבדו, אבל כשהכינוי הוזכר בתוך ברכה לבטלה לא ניתן לפוטרו מטעם לימוד מידותיו של הקב״ה שהרי השתמש בשם כינוי לבטלה בתוך מטבע של ברכה לבטלה ואיסור מיוחד הוא של השתמשות בש״ש לבטלה. ודומה איפוא לנשבע לשוא בכינוי שהוא עובר על איסור תורה ואין היתר מטעם לימוד מידותיו של הקב״ה שכן השתמש בשם הכינוי בתוך שבועת שוא ואיסור מיוחד של הוצאת ש״ש לבטלה הוא.
ה

והנה הרמב״ם פסק בפי״ב מהל׳ שבועות (הל״ג-ד) וז״ל וכן הנשבע בנביא מן הנביאים או בכתב מכתבי הקדש אע״פ שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שצוה בכתב זה אין זו שבועה וכו׳ בד״א בשאר כתבי הקדש, אבל הנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על האזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה ואסור עכ״ל, ודבריו דורשים ביאור, א׳ – מהו מובן ההבחנה בין כתבי הקדש לס״ת, ואף בס״ת עצמו מהו הסבר החילוק בין נטלה בידו לבין לא נטלה בידו. (עיין ברדב״ז ועדיין מחוסר ביאור)
ונראה לבאר את דבריו הנ״ל בהתאם למה שכתב בפי״א מהל׳ שבועות (הל״ח) וז״ל ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים כו׳ הנשבע אוחז ס״ת בזרועו והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי וכו׳ עכ״ל, והוא ששבועת הדיינים זקוקה לנקיטת חפץ – דהיינו ס״ת כשר. אבל כתבי הקדש אינם ראויים לנקיטת חפץ. נקיטת חפץ יסודה בדין שבועה בשם וכפי שלמדים בפרק שבועת הדיינין (לח:) משבועת אברהם אבינו לאליעזר עבדו וז״ל אמר רב יהודה אמר רב משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה׳ אלהי השמים, אמר ליה רבינא לרב אשי כמאן כר׳ חנינא בר אידי דאמר בעינן שם המיוחד, א״ל אפי׳ תימא רבנן דאמרי בכינוי ונ״מ צריך לאתפושי חפצא בידיה דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה׳ אלהי השמים נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר עכ״ל. נקיטת חפץ איפוא משלימה דין הזכרת השם בשבועת הדיינים. ברם שבועת אליעזר לא היתה שבועת הדיינים כי אם שבועת ביטוי בעלמא, ויוצא שאף שבועת ביטוי נתפסת בחלות נקיטת חפץ. ובכך מוסברים פסקי הרמב״ם הנ״ל, הואיל ונקיטת חפץ דין בהזכרת השם, ובס״ת יש חלות נקיטת חפץ שחלה אף בשבועת ביטוי, לכן כשנקט ס״ת בידו ונשבע סתם או כשמונח על הקרקע ונשבע במה שכתוב בה הרי הוא כנשבע בשם וחייב משום שבועת ביטוי בשם מטעם נקיטת חפץ.
אמנם יש לשאול שאלה, הרי קבענו למעלה שלרמב״ם אינו חייב אא״כ הזכיר את עצם השם בתוך השבועה. ואילו הנשבע בס״ת אף שע״י נקיטת חפץ מצטרפת השבועה לשם, מ״מ הלא חסרה הזכרת עצם השם בפירוש בשבועתו. ומשמע שאין הרמב״ם מצריך שישבע בעצם השם בפירוש כדי להתחייב כי אם שיגלה שחלות השבועה היא בשם וכנ״ל אליבא דרש״י בנשבע בכינוי. אך יתכן שדין מיוחד הוא בשבועת ביטוי שבמקום שנשבע בנקיטת חפץ הריהו כאילו הזכיר את עצם השם בפירוש. ברם צ״ע מ״ש שבועת ביטוי משבועת הדיינים שצריך להזכיר בה את עצם השם בפירוש אע״פ שנקט חפץ בידו.
ונראה כי בשבועות הדיינים מעכבת הזכרת השם בפירוש ע״פ גזה״כ ״ובשמו תשבע״ (עי׳ ברמב״ם פ״א מהל׳ שבועות הל״א). מאידך בשבועות ביטוי הזכרת השם בפירוש מעכבת למלקות אבל לא לאיסור אלא שתהיה מצורפת לשם וכנ״ל בשיעורינו. ומשום כך מועיל ס״ת לחלות של איסור שבועה אך לא למלקות.⁠נ
שם. ר״ן ד״ה ושבועות כשבועות. ז״ל תירץ ר״ת ז״ל כו׳ עכ״ל. עיין בענין דין אמן (שבועות כט:).
א. י״ב ו׳ על הפסוק: והבאתם שמה וגו׳ ואת תרומת ידכם.
ב. עיין בקצוה״ח סי׳ ר״צ סק״ג.
ג. לכאורה הר״ן גם מתפרש ע״פ פירוש האחרון ברמב״ן עה״ת כי נדר של התחייבות חל משום שישנה הפרשה חפצא לבסוף, ובכך נזירות איפוא דומה לקרבן ולצדקה שהרי לבסוף חלות שם חפצא דנזירות חלה בגברא.
ד. עי׳ ברשימות למס׳ שבועות (כ:) ד״ה תוס׳ ד״ה נשים, ולקמן בשיעורים (ט.) ד״ה כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן.
ה. הרמב״ם מביא ההלכה של נשכים ונשנה פרק עליו להשכים בפ״א מנדרים הל׳ כ״ט. ומשמע שדעתו כרא״ש שיש נדר בקום ועשה לקיים מצוה בעלמא. לעומת זאת, בנזירות והקדש מוכח מהרמב״ם בהלכות ערכין ומכירה שיש בהם חלות נדרי גבוה.
ו. ברם ניתן לחלק דבשלמא כשנודר בבה״ק יש הפלאת נדר של קבלת נזירות ואף שחל רק כהתחייבות חשוב נדר נזירות. מאידך כשנודר לכתחילה להתחייב בנדר נזירות לאחר זמן י״ל שאינו מעשה נדר דנזירות אלא דין נדר בעלמא. כנר׳ כך סוברת הדיעה השניה שבתוס׳.
ז. ועיין בכסף משנה פ״א משבועות הל״ג מה שהביא בשם הריב״ש.
ח. אך לפי״ז אינו מחויב קרבן בשבועה לשעבר בלי שם כי בלשעבר ליכא בל יחל.
ט. ולפי זה יהיה מחויב קרבן אף בשבועה לשעבר בלי שם.
י. עיין במחנה אפרים הל׳ שבועות סי׳ ג׳.
כ. כהר״ח שגרס ״מי ששמו חנון״.
ל. עי׳ בחינוך פ׳ ראה במצות לא תעשון כן לד׳ אלוקיכם.
מ. עיין בקובץ חידושי תורה של הגר״מ והגרי״ד דף קכ״ד.
נ. עיין בשיעורים למס׳ שבועות (יט:) ד״ה דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים (אות ב׳), ואף בשיעורים לקמן לנדרים (יד:) ד״ה הנודר בתורה.

פרק א

א משנה עיקרו של הנדר הוא במה שאדם אוסר דבר (על עצמו או על אדם אחר) כאילו היה זה קרבן. וכשם שחפץ שהוקדש, הריהו נאסר לכל על ידי דיבור של הקדשה, אף בנדר על ידי אמירתו נאסר הדבר לאדם מסויים. הלשון הבסיסית והמפורשת בנדר היא כגון שאומר ״חפץ זה יהיה אסור עלי (או על אחרים) כקרבן״, ובאה המשנה ומוסיפה כי גם כל כינויי נדרים — כנדרים, כלומר, אם אדם נודר נדר ואינו אומר ומפרש את הדבר בלשון קרבן, אלא אומר בלשון אחרת שהיא כינוי לכך, כגון ״קונם״ — הרי אף זה נדר.

Chapter 1

MISHNA: When an individual takes a vow, he renders an object forbidden to himself or to others as though it were a sacrificial offering; this parallels the act of consecrating an offering, which also renders an item forbidden for personal use by means of a verbal declaration. The most direct expression of a vow is when an individual says: This object is forbidden to me, or to others, like an offering. Additionally, the mishna states that all substitutes for the language of vows are like vows. Consequently, if one states that an object is forbidden to him like a konam instead of like an offering [korban], the vow takes effect, as konam is a substitute term for the word korban (see 10a).
קישוריםעין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בוַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים גוּשְׁבוּעוֹת כִּשְׁבוּעוֹת דוּנְזִירוּת כִּנְזִירוּת.

Similarly, substitutes for the language of dedications are like dedications, substitutes for the language of oaths are like oaths, and substitutes for the language of nazirite vows are like nazirite vows. Therefore, if one declared a ḥerekh instead of a dedication [ḥerem], a shevuta instead of an oath [shevua], or proclaimed that he was becoming a nazik instead of a nazirite [nazir], his statement takes effect.
עין משפט נר מצוהתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וחרמים כחרמים – תימה למ״ד סתם חרמים לכהנים אם ירצה להחרים לבדק הבית יצטרך לומר חרם לה׳ וא״כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא כל הכנויים אינם אלא משום שלא יזכיר שם שמים לבטלה שאחרי הכנויים אלו אינו רהוט לומר לה׳ כמו אם יאמר קרבן דאז הוא רהוט לומר לה׳ וי״ל שאם ירצה להחרים לבדק הבית יאמר חרם לבדק הבית.
ושבועות כשבועות – שבותה שבוקה מפרש לקמן וקשה דשילהי פ׳ שבועת העדות (שבועות לה) קאמר יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן בשם אף כאן בשם וכן ריש פ׳ שבועת הדיינין (שבועות לח) קאמר כמאן כר׳ חנינא דאמר בעינן שם אפי׳ תימא רבנן דאמרי בכינויין אבל (לא) בלא כינוי דשם לא מחייב וכן קשה התם דאמרי׳ במס׳ שבועות (דף יט) שבועה שלא אוכל שבועה שאוכל לך אסור ואור״ת הא דבעינן שם או כינוי במושבע מפי אחרים אבל מושבע מפי עצמו מצי אסר נפשיה בלא שום כינוי.
ונזירות כנזירות – תימה אמאי לא תנא איסורי כאיסורי והקדשות כהקדשות וכו׳ וי״ל דלמ״ד לשון נכרים לא נמצא להם לשון נכרים אלא בהני דתנא ולמ״ד לשון שבדו חכמים צ״ל דלהכי לא תנא דלא כתב ערך לה׳ איסור לה׳ הקדש לה׳ כמו דכתיב חרם לה׳ וקרבן לה׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבועות כשבועות – ומפרש בסמוך (נדרים י:) כנויי שבועות שבותה שקוקה. ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם ובלא כנוי הוי שבועה, שאלו מזכיר שם בלאו הכי הויא שבועה שאילו אמר בשם פלוני לא אוכל ככר זו או בשם פלוני לא אוכל לך או אוכל לך הרי זו שבועה, ואין צריך לא לשבועה ולא לשבותה.
וכן נמי משמע מהא דתנן בסמוך (נדרים ט.) כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה, ואוקמה שמואל בגמרא כנדרי רשעים עלי או כנדרי רשעים הריני או כנדרי רשעים הימנו דכיון דאמר כנדרי רשעים הימנו היינו שבועה, אע״פ שאין שם לא שם ולא כינוי.
ואיכא למידק דבשלהי שבועת העדות (שבועות לה.) אמרינן דבעינן שם וכדילפינן לה התם בגזירה שוה דאלה אלה משבועת האלה דסוטה. ובפרק שבועת הדיינין (שבועות לח:) אמרינן כמאן כר׳ חנינא דאמר בעינן שם, ואפילו תימא רבנן דאמרי בכינוי בלא כינוי מיהא לא מיחייב. ותירץ ר״ת ז״ל (כאן בר״ן) דלא בעינן שם אלא מפי אחרים דומיא דשבועת האלה דסוטה אבל בשאר שבועות לא.
והראב״ד ז״ל (הפלאה פ״ב הלכות שבועות הי״ג בהשגות) תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזירה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון גמרינן בגזירה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא, אבל בשאר שבועות לא אשכחן.
וא״נ בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר (ויקרא יט, יב), כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא (שמות כ, ו).
וקשיא לי לכולהו, הא דתנן בשבועת העדות (שבועות לה:) אוסרכם אני מצוה אני עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין, ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה.
ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין דאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצוואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. אע״ג דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחיה לה, אלא משום כובלכם אני דכבול באורייתא לא כתיב.
ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצוואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה, הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי, דומיא דהא דתניא בריש פרק הרי אלו מותרין לקמן (נדרים יד:) הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, כאילו אמר בפירוש ככר זה כקרבן שכתוב בתורה. ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.
ומכל מקום קשיא לי מדאוקמה אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה. ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה, אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו. וכן נראה שם מלשון ר״ח ז״ל. ומיהו רש״י פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו.
וחרמים כחרמים. חרם אדם (כנוי) שהחרים נכסיו או מקצתם ואומר הרי זה [נ״א אלו] חרם. ותרי גווני חרמים נינהו חרמי גבוה וחרמי כהנים חרמי גבוה לבדק הבית ומועלין בהם ויש להם פדייה. חרמי כהנים אין להם פדייה אלא ניתנין לכהנים ועד שלא באו לידי כהנים מועלין בהם ומשבאו ליד כהן הרי הם כחולין לכל דבריהם ופליגי תנאי בפרק [המקדיש שדהו] בערכין (דף כח:) איכא מאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית ואיכא מאן דאמר סתם חרמים לכהן:
שבועות כשבועות – פרש״י ז״ל בסוף משנתינו כגון שאמר שבותה שבוקה וכן נדר נמי הוי כינוי לשבועה מפני שהוא כינוי למומי כדמתרגמינן שבועה מומתא וכי תנן דשבותא ושבוקה לא מיחייב אלא משום כינויין דוקא כשלא הזכיר את השם אפילו אבל אם הזכיר את השם לא הזכיר שבועה כלל הרי זו שבועה גמורה בין שהזכיר את השם או אחד מן הכינויין וכדאמרינן במכלתין מארי כולא לא אכילנא ואמרינן בפרק אין מעמידין במסכת ע״ז לאלהא דישראל לא מגלינא וכן כשהזכיר שבועה מפיו אף על פי שלא הזכיר השם ולא כינויו שבועה חמורה היא ומיחייב עלה קרבן בין בשבועת בטוי בין בשבועת העדות לרבנן (שבועות דף לה:) דלא גמרי אלה אלה מסוטה לשבועת העדות ואף לר׳ חנינא בר אידי לא פליג אלא בשבועת העדות לענין קרבן דגמר אלה אלה מסוטה מה להלן בשם אף כאן בשם אבל בשבועת ביטוי מודה דמיחייב קרבן ואף בשבועת העדות מודה דחיילא שבועה עליה אלא דפטר ליה מקרבן ורבנן פליגי עליה ומיחייבי ליה קרבן וכדתנן (שם ע״א) משביע אלי עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה וכדאמרינן בפ׳ שבועת תניין (דף כ.) מבעא שבועה איסר שבועה מאי דתנן התם (שם דף לה.) בחנון ורחום ובכל הכינויין ה״ז חייב ה״ה בשלא [הזכיר] שום כינוי כל שמזכיר שבועה ולא אתינן אלא לאפוקי ממאן דאמר בשמים ובארץ דלא הויא שבועה.
וחרמים כחרמים – כלומר שהאומר נכסים אלו עליו חרק חרך חרף הרי אלו כאילו אמר נכסים אלו עליו חרם והם אסורים עליו.
ושבועות כשבועות – כלומר דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא ומהא שמעינן דשבועה לא בעיא שם אלא כיון שאמר שבועה או שבותה שהיא כנויה שלא אוכל ככר זה אסור לאכלו דמתני׳ בכה״ג עסקינן. דאי בשהזכיר את השם מאי איריא משום כנוי שבועה תיפוק לי משום הזכרת השם דאפילו בלא שבועה ובלא כנוי הוי שבועה. והראיה מדאמרינן בפ׳ אין מעמידין (ע״ז כח.) לאלהי ישראל לא מגלינא וכדאי׳ התם. ולקמן נמי במכילתין (דף כב:) אמרי׳ מארי כולא לא טעימנא. ועוד דלמ״ד כנויין לשון שבדו הם להכי תקנו כנויין בשבועה כי היכי דלא לומר שבועה לה׳ כדמוכח בגמ׳ אלמא כל שהזכיר שבועה או כנויה אפי׳ בלא הזכרת השם מהני. ואיכא לאקשויי מדאמרינן בפ׳ שבועת העדות (שבועות לה:) דשבועת העדות בעיא שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר״ת ז״ל דה״מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי׳ לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי׳ שם. ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בס״פ שבועות שתים בתרא (שבועות דף כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי׳ לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש״י ז״ל שם ובפ׳ שבועת העדות (שבועות דף ל.) דאי לא אפי׳ מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה״ט דתנן התם דאע״ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי׳ מושבע מפי עצמו ליבעי שם ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה. ועוד הקשו עליו דהתם משמע דאפי׳ במושבע מפי אחרים לא בעי שם דתנן התם (דף לה.) משביעני עליכם אוסרכם אני וכו׳ הרי אלו חייבים ומסיק אביי דה״ק משביעני עליכם בשבועה אלמא בלשון שבועה בלחוד סגי ואע״פ שרש״י ז״ל פי׳ שם במילתיה דאביי דמיירי כשהזכיר את השם אין זה במשמעות הלשון אלא עיקרן של דברים דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעיא שם ר׳ חנינא בר אידי היא דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כנוי וכדמוכחא מתני׳. וכי תנן התם ובכל הכנויין הרי אלו חייבין. לאו דבעיא שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע בשמים ובארץ דתנן התם דפטורין. אלא שהראב״ד ז״ל אמר דלענין מלקות אינו לוקה אלא בהזכרת השם דבכולהו לאוי דשבועה שם כתיב בהו לא תשא את שם ה׳ לא תשבעו בשמי אבל לענין איסורא בלא שם נמי איתא.
ונזירות כנזירות – כלומר שהאומר הריני [נזיק] פזיח כאומר הריני נזיר.
(2-3) כנויי נזירות כנזירות האומר לחבירו מודרני ממך. נכסים שלך יהו מודרים הימני כלומר שלא אהנה משלך. או שאמר מופרשני ממך או שאמר בלשון זה מרוחקני ממך. או שאמר לו שאני אוכל לך כלומר נכסים שלך יהו אסורין לי באכילה שלא אהנה מנכסיך. או שאמר לו שאני טועם לך נכסים שלך יאסרו עלי שלא אהנה מהם הרי זה אסור. דכל כי האי גוונא ידות נדרים וידות נדרים כנדרים דמו דכל כי האי גוונא הוי כאדם שאוחז בבית יד של כלי ומגביהו דהגוף של כלי עולה עמו האי גברא נמי פתח בנדרים ולא גמר ליה לכוליה נדר. דעיקר נמי לא הוי אלא דאמר מודר אני הימך שלא תאכל מנכסי וכן מופרשני הימך שלא תהנה משלי וכן כולהו. פירוש.
והאומר הריני נדור מככר זה הרי זה בכלל ידות. וכן האומר ככר זה עלי (אסר) איסר או אסור. הרנב״י ז״ל.
למאן דאמר לשון גוים הם איכא למידק אם כן מה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון שהוא מבין נדרו נדר. ותירצו בתוס׳ דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים. אבל הני דבמתניתין אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון חל הנדר. ואיני יודע טעם לדבריהם שאם נדר באחד מן שאר הלשונות ומתכוין לנדר אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוים הם. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוים עד שיהיה הלשון משמעותו ממש אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועים אצלם והכירום והוא הדין לכל השאר. ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל שאין מן התימא אם למדו וגילו אלו קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדלמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורים אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרים לפי שאינן כינויין וכדאיתא בגמרא. ומה שקראום כינויין אף על פי שהם עיקר הלשון בלשון הגוים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויים לו.
ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם וכו׳. ואיכא למידק (ככתוב בהר״ן ז״ל). והראב״ד ז״ל תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזרה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון דגמרינן בגזרה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא. אבל בשאר שבועות לא אשכחן. (ואי נמי) ואין להקשות בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר. משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה ה׳ אשר ישא את שמו לשוא. וקשיא לי לכולהו הא דתנן בשבועת העדות אוסרכם אני מצוה עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין שאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואף על גב דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחינן לה אלא משום כובלכם אני דכבול בתורה לא כתיבא. ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי דומיא דהא דתניא בריש פרק ואלו מותרין לקמן הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כאילו אמר בפירוש ככר זה בקרבן שכתוב בתורה ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה. ומכל מקום אני קשיא לי מדאוקמא אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן שם מלשון ר״ח ז״ל. ומיהו רש״י ז״ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו. הרשב״א ז״ל.
וכנויי הקדשות כהקדשות וקרבנות כקרבנות לא קתני לפי ששמא אין בלשון הגוים שום כינוי אי נמי לא בדו להם חכמים בהם לפי שאינם הווים בלשון בני אדם. ולי נראה שהם בכלל כל כנויי נדרים כנדרים. אי נמי יש לומר תנא ושייר שהרי גם כנויי ערכים לא קתני:
ירושלמי והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. תנינן כנויי חרמין ולא תנינן כנויי ערכין תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמוצה תמוקה הגדר הגזר הגרן וכו׳. הרא״ם ז״ל.
והריטב״א ז״ל תירץ וי״ל למאן דאמר לשון גוים הם לא נמצא להם לשון גוים אלא בהני דתנא. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים צריך לומר עפ״י התוס׳: דלהכי לא תנא לפי שלא כתיב ערך לה׳ ואיסר לה׳ והקדש לה׳ כמה דכתיב נדר לה׳ חרם לה׳ נזיר לה׳. עד כאן.
בר״ן ועוד דלמ״ד כנויין לשון שבדו הם כו׳ השם מהני ואיכא לאקשויי מדאמרי׳ בפרק שבועות כו׳ כמשביע סתם ומהני ולא כמשביע כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן כינויי חרמים — כחרמים, שכמו שאם אמר שדבר מסויים יהיה ״חרם למקדש״ הריהו מוקדש בכך, ואם עושהו כחרם לגבי אדם מסויים — הריהו נאסר עליו, כמו כן גם אם אמר זאת בכינוי, כגון ״חרך״ — דינו כחרם. וכינויי שבועות — כשבועות, שאף אם לא אמר במפורש לשון שבועה, אלא השתמש בכינוי אחר לשבועה כגון ״שבותה״ — אף היא שבועה. וכינויי נזירות — כנזירות, שלא רק לשון ״אהיה נזיר״ מחייבת אותו בנזירות אלא גם כינוי כמו ״אהיה נזיח״.
Similarly, substitutes for the language of dedications are like dedications, substitutes for the language of oaths are like oaths, and substitutes for the language of nazirite vows are like nazirite vows. Therefore, if one declared a ḥerekh instead of a dedication [ḥerem], a shevuta instead of an oath [shevua], or proclaimed that he was becoming a nazik instead of a nazirite [nazir], his statement takes effect.
עין משפט נר מצוהתוספותהלכות נדרים לרמב״ןרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ההָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מוּדְּרַנִי מִמָּךְ מוּפְרְשַׁנִי מִמָּךְ מְרוּחֲקַנִי מִמָּךְ שֶׁאֲנִי אוֹכֵל לָךְ שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ אָסוּר.

With regard to one who says to another: I am avowed from you, or: I am separated from you, or: I am distanced from you, and he then says: That which I eat of yours, or: That which I taste of yours, even though he did not explicitly state that he is taking a vow or specify the nature of the vow, the object of his vow is nevertheless forbidden. His intention is understood based on his incomplete statement, known as an intimation of a vow, and his vow therefore takes effect.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מודר אני ממך – כלומר הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך או א״ל מופרשני ממך בהאי לשון או אמר מרוחק אני ממך דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה וכל הני כיון דלא מפרש ממש לנדר דלא מידכר ביה שום לשון קרבן הויין ידות.
האומר לחבירו מודר אני ממך – הני ידות מיקרו שאינו גומר דבריו אלא מתחיל והוי ידות כמו יד לכלי ומפרש בגמ׳ אמאי שבק בכינויין דמיירי בהון ומפרש ידות דלא איירי בהון.
שאני אוכל לך – יש דגורסין ביו״ד שאיני אוכל לך וקשה דהא אין נדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש ושמא מיירי דמסרבין בו לאכול ואומר שאיני והוי כמו קונם שאני אין אור״י דבגמ׳ משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו״ד לא קרי בזה דבר שאין בו ממש ולא דמי לשאיני ישן דאמר לקמן (דף יד) [דהוי] דבר שאין בו ממש דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה אבל הכא מ״מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל וא״ת מהו עיקר הנדר בשלמא חרמים הוא עיקר מן החרם ושבועות מן השבועה וי״ל שנדר עצמו הוא עיקר דאמר ככר זה עלי נדר וכן משמע מתני׳ כינוי נדרים כנדרים וקרא נמי מוכח כי ידור נדר ולא נראה דא״כ מאי קאמר התם מודר אני ממך אדרבה הוא עיקר הנדר ועוד קשה דקאמר קונם קונח קונס הרי זה כינוי לקרבן הוה ליה למימר לנדרים לכך נראה לפרש דעיקר הנדר כשהוא אומר ככר זה עלי קרבן וכי ידור נדר אתי למימר דבעינן שידור בדבר הנדור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משנה א׳ – כל כנויי נדרים כנדרים חרמים כחרמים שבועות כשבועות נזירות כנזירות האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור מנודה אני לך ר׳ עקיבא היה חוכך בזה להחמיר כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן בשבועה כנדרי כשרים לא אמר כלום וכנדבותן נדר בנזיר ובקרבן:
משנה ב׳ – האומר קונם קונח קונס הרי אלו כינויים לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויים לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויים לנזירות שבותה שקוקה נדר במותא הרי אלו כנויים לשבועה:
משנה ג׳ – לא חולין לא אוכל לך לא כשר ולא דכי טהור וטמא נותר ופיגול אסור כאימרא כדירין כעצין כאישין כמזבח כהיכל כירושלם נדר באחד מכל משמשי המזבח אע״פ שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר בקרבן ר׳ יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום:
משנה ד׳ – האומר קרבן עולה ומנחה חטאת תודה ושלמים שאיני אוכל לך אסור ר׳ יודה מתיר הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור לא קרבן לא אוכל לך ר׳ מאיר אוסר האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך אסור:
אמר הר״ם מופרש אני ממך מודר אני ממך מרוחק אני ממך אין אלו כינויי נדרים אבל הם חלקי הנדרים והם יקראו בלשוננו ידות ר״ל חלקים ושעור זאת המשנה כן כל ידות נדרים וכל כינויי נדרים כנדרים וביאור ידות נדרים הם מודר אני ממך מופרש אני ממך ויבאר אחר זה כינויי נדרים אצל באורו כינויי חרמים וכינויי שבועה וכנויי נזירות ואמרו שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אינו מחלקי הנדרים ואמנם הוא מותנה בו עם החלקים אשר זכר עד שיאמר מודר אני ממך מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך ואז יהיה אסור לאכול או לטעום לו אולם אם אמר כן מודר אני ממך לבד הנה לא יאסר עליו האכילה אצלו לפי שמשמעות זה שלא יחרוש עמו וכן מופרש אני ממך שלא ישב תוך ד׳ אמות שלו ולזה לא יהיה אסור מלאכול לו באמרו אלו המאמרים עד שיאמר שאיני אוכל לך וענין חוכך בזה להחמיר שהוא היה מקרב בו האיסור אבל אינו פוסק אותו הנה מי שיאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך אצל ר׳ עקיבא אסור לאכול לו או לטעום לו ואם עבר לא יחייבהו מלקות שהוא לא יפסוק באסור אבל יקריבהו וכנדרי רשעים הוא שיאמר כנדרי רשעים עלי אם אוכל לך ויבאר אותו כשיאמר אשר משבועתם הריני נזיר הריני עלי קרבן ושבועה הנה כשיאמר בזה הלשון אז תחייבהו אלו הדברים כלם כאשר עבר ואכל ר״ל יביא קרבן והיא עולה ויהיה נזיר לא פחות מל׳ יום כמו שיתבאר בנזירות וילקה מפני שבועת ביטוי כמו שיתבאר בשבועות כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שהכשרים לא יתחייבו מעצמם עד שלא ירגילו עצמם לעבור והוא מאמר השם לא תאחר לשלמו והתנדבותם נדר בנזיר ובקרבן ובתנאי שיאמר כן כנדבות כשרים והן אומרים הרי עלי קרבן הריני נזיר עלי שאני לא אוכל לך וכן הכשרים לא יפארו בקרבן גם כן ולא בנדבה גם כן שלא יתאחר ויעברו על אמרו יתברך לא תאחר לשלמו ואמנם היו מביאים קרבנם חולין עד שיגיעו לעזרה ושם יתנדבו בו כל מה שירצו והלכה כר׳ עקיבא:
פי׳ משנת ב׳ לר״ם עיקר ההפסד לשון מה אמנם יהיה בהכנס בו זולתו מהלשונות והשתתפו עמו הנה אלו הכינויים כלם היו אצל הלועזים מהאומות לכבדות לשונם ומיעוט הבנתם להוצאת המלות ממקורם כמו האשכנזים וזולתם והועתקו אלו הכינויים על ההמון עד שיהיו אלו הכנויים יורו אצלם על מה שיורו עליהם ההנחה הראשונה ואמרו במותא כינוי מומתא שהוא תרגום שבועה:
פי׳ משנת ג׳ לר״ם:
ענין לא חולין לא אוכל לך שהוא כל מה שאוכל אצלך לא יהיה חולין והנה כאלו אמר כל שאוכל לך כקרבן וכן כאשר אמר לא אוכל לך לא טהור לא אוכל לך שיעור זה והענין בו כל שאוכל לו טמא עלי הענין אמרו והוא נותר ופגול הוא שיאמר לו כן טמא עלי וענין אמרו שאוכל לך נותר שאוכל לך פגול שאוכל לך כאמרא שאוכל לך כדירים שאוכל לך כעצים שאוכל לך יאסר עליו בזה כאלו האכילה אצלו לפי שהוא שם כל מה שיאכל לו כמו הדברים אשר הם אסורי הנאה כאמרא הם שני תמידים ודירים מקומות בעזרות ועצי עצי המזבח ואישים ירצה בו כמו הדברים אשר יקרבו לאישים והם אמורי קדשים אשר אין מותר לאכלם ומשמשי המזבח יעיו ומזרקותיו ומזלגותיו הנה אם אמר כיעים שאוכל לך כמזרקות שאוכל לך הנה כבר שמהו כקרבן וכאלו שאמר לכלל שאוכל לך הקרבן וכן כאשר אמר כירושלים שאוכל לך ואין הלכה כר׳ יהודה ואלו המינים מהנדרים הוא הרמוז אליו בפסוק באמרו לאסור איסר על נפשו ענינו שיאסור על עצמו הדבר המותר וישימהו כמו האסורין בתכלית:
פי׳ משנת ד׳ לר״ם:
רצה גם כן בזה המאמר כי כאשר אמר לו קרבן שאני אוכל לך עולה שהוא יאסור עליו שיאכל דבר לפי ששיעור זה הדבור שכל דבר נאכל לך כבר שמתי אותו על נפשי כמו עולה או חטאת או שלמים או תודה ור׳ יהודה אמר לא שיאסור עליו שיאכל לו לפי שהשיעור אמונת הקרבן או אמונת התודה שאוכל לך דבר ואין זה נדר וכן אמרו קרבן כקרבן הקרבן שאוכל לך ענין זה שהוא שוה אמר לו קרבן שאוכל לך או אמר לו כקרבן שאוכל לך אסר עליו שיאכל לו דבר לפי שענין זה כולו ר״ל מה שנאכל הרי הוא עלי קרבן אולם כאשר אמרו לו לא קרבן לא אוכל לך הנה אסר עליו האכילה לפי שענין זה הדבור מפני הקרבן לא נאכל לך דבר ואין זה נדר ור׳ מאיר יאמר ששיעור לא קרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שנאכל עמך לקרבן היה לפיכך לא אוכל לך והעיקר אצלנו נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש וכבר ידעת שקונם מן כינויי קרבן הנה אמר אחד קונם שאני מדבר או שאני עושה עמך או שאני מהלך עמך לא יאסר עליו זה לפי שהדבור וענינו המלאכה אשר נעשה בידים בלתי גשם וישים אותו כקרבן אולם כאשר אמר יאסר פי לדבורו ידי למעשיהן רגלי להלוכן אז יחול עליהן נדר ולזה התנו בזאת המשנה ואמרו פי מדבר עמך ולא יאמר שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך ודע שהוא כאשר אמר כל מה שאדבר עמך או אעשה עמך או הדומה לזה מהדברים אשר אין בהם ממש הרי עלי קרבן כאשר ידבר אליו ולא בעבור זה נאמר נדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש לפי שזה הולך דרך השבועה ואמנם הנדרים אשר רמז עליהן שיאסור עצם הפעולה או ישים דבר מה כמו הקרבן זהו אשר לא יחול אלא על דבר שיש בו ממש אולם מי שיאמר כאשר יהיה כך או יעשה כך הרי עלי קרבן על תואר כך וזה מחויב על כל פנים לפי שהוא ממין השבועה ודע זה ושמרהו מאד שהוא מהמקומות המטעים תכלית הטעות ואין הלכה כר׳ יהודה ולא כר׳ מאיר:
אמר המאירי צריך שתדע דרך הקדמה שהנדר שבנדרי איסור הוא שאוסר אי זה דבר על עצמו כמו שנבאר בסוגיא ולדעת גדולי הרבנים עיקר הנדר הוא דרך התפסה בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שהיתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של בהמת קרבן ואומר הרי עלי זו כזו או שיאמר הרי חתיכה זו עלי כקרבן וכן הדין והענין אם התפיס אחר כן בזו שנאסרה עליו עכשיו וכן לעולם זו אחר זו כל שהוא מתפיס בדבר שאינו נאסר מתורת עצמו אלא מתורת הקדש או קרבן או נדר ולדעתם אלו אמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר אין זה נדר גמור אלא שהוא נכלל בדין הנדרים מחמת יד ר״ל שהוא מידות הנדרים ועל זו אמרו בשבועות אי זהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי בשר כיום שמת בו אביו ופירשנוה בשהוא נדור לאותו היום שאלו אינו נדור בו אפי׳ אמר כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שהוא אסור מצד עצמו מחמת תענית שבו אינו כלום שאין התפסה אלא בדבר הנדור ולמדנו מכל מקום שעיקר הנדר הוא על ידי התפסה ונמצא שאין בנדרים לדעת זה אלא שלשה מינים והם א׳ עיקר נדר והוא הבא על ידי התפסה ב׳ יד הנדר ג׳ כינוי הנדר:
ומכל מקום נראין הדברים כדעת מקצת רבותינו והצרפתים הבאים אחריהם שכתבו שהנדר הגמור אינו צריך התפסה ומה שתרצו שם אי זהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי וכו׳ כיום שמת וכו׳ דרך דחייה ומשא ומתן נאמר או שמא כך פירושו אי זהו איסור נדר האמור בתורה בפרשת כי ידור נדר שהתפסה למדה הימנו אבל לעיקר הענין אין נדר הגמור צריך התפסה והגע עצמך אלו לא הוזכרו בתורה קרבנות והקדשות כלל נתבטלה פרשת נדרים בכך לומר שאין לאדם במה שידור בדבר הנדור להתפיס נדרו כנדר הראשון אלא נדר הגמור הוא שאמר יאסר עלי ככר זה או ככר זה עלי בנדר או ככר זה עלי הקדש ונמצא שיש ארבעה מינים בנדרים להיות ארבעתם באיסור תורה ללקות עליהם הראשון עיקר הנדר והוא זה שביארנוהו והשני התפסת נדר וצריך שיתפיסנו בדבר שכבר היה חול ונתקדש כגון שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש או שכבר אסר הוא או אחר עליו ככר בעיקר נדר והתפיס זה עכשיו ככר זה באותו ככר הא כל שיתפיס בדבר האסור מעיקרו כגון יהא עלי כבשר חזיר אינו כלום שנאמר כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כלומר כל שאינו בא לאסרו בעיקר נדר אלא בדרך התפסה אינו כלום עד שיתפיסנו בדבר הנדור והשלישי הוא כנוי הנדר וכנוי זה לפי מה שיתבאר הוא שהיו בזמנם הרבה מקומות שעמי הארץ מצויין שם והיה לשון הקדש מתעלג בפיהם עד שכשהיו רוצים להזכיר שם קונם שפירושו הקדש והוא כעין נוטריקון ר״ל קדש נא״ם והוא כנוי של חכמים לקרבן היו אומרים קנם קנח קנס וכיוצא באלו ואמר שמכל מקום אחר שכונתם ניכרת שלשם נדר הם מתכונים ושזהו לשון השגור בפיהם מחמת עלגותם הרי הוא כנדר וכל שאומר קנם או קנס עלי דבר זה נאסר בו וכן הדין בכל כיוצא באלו לפי המקומות והזמנים ואין לו לדיין וכו׳ הא כינויי כינויים כגון מקנמנא מקנסנא מקנחנא אינו כלום בשום מקום וכן כל כיוצא בזה כמו שיתבאר בגמרא והרביעי הוא יד הנדר וענין היד הוא שאוחז בלשונו ראש הדבור ומניח סופו שהוא העיקר כענין ידות הכלים שהם בית אחיזה לכלי שלא בנגיעת גוף הכלי וענין יד הנדר הוא כמי שאומר הרי עלי ככר זה ולא השלים לומר נדר או הקדש להיותו בדין עיקר נדר ולא קנס או קנח להיותו בדין כינוי נדר ולא כקרבן או כככר זה הנדור להיותו בדין התפסת נדר ואמר שמאחר שכונתו נכרת מתוך דבורו הרי הוא כנדר גמור וכן בכלל היד אם אמר מודרני הימך או מופרשני הימך מרוחקני הימך לענין מה שאני אוכל לך שלא אסר עליו את המאכל בהדיא אלא בלשון שאינו מובן כל כך ר״ל בלשון ריחוק והפרשה ולא הזכיר לשון איסור כלל ואף במודרני לא הזכיר לשון נדר על הככר וכן כל כיוצא בזה:
ומעתה אתה מתחיל בביאור המשנה והוא שהודיעך דרך כלל שכינויי הנדרים כנדרים ונתגלגל מזה להודיע שכן בחרמים ובשבועות ובנזירות ובמסכת נזיר התחיל לומר גם כן כל כנויי נזירות כנזירות ולא הזכיר שם נדרים ושבועות וחרמים כלל ושאלו על זה בגמרא מאי שנא הכא דקתני לכולהו ובנזיר לא קתני להו וזה ראוי לשאול יותר לפי סדורנו שמסכת נזיר קודמת והיה לו להזכירם אלא שמכל מקום תירץ הואיל ונדר ושבועה כתיבי כי הדדי תנא תרתי וכיון דתנא תרתי תנא כולהו וסמך חרמים מפני ששניהם בלשון איסור החפץ על עצמו כמו שיתבאר ואחר שהודיע דרך כלל שהנדרים והחרמים והשבועות והנזירות כל אחד מהם כנויו כמוהו הניח ענין הכנויין וביאורן ופירש ענין הידות והוא ששאלו בגמרא ידות איניש איירי בהון כלומר מאן דכר שמייהו ותירץ חסורי מחסרא והכי קתני ר״ל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ופירש ידות תחלה דאיידי דאתיין ליה מדרשה ומהקשא דנזיר כמו שיתבאר בגמרא אקדמה ופירש בענין היד האומר לחבירו מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור ופירשו בגמרא שחמשה לשונות אלו אין הענין שיהא כל אחד מהם יד הנדר להיות דינו כנדר שהרי שאני אוכל לך הוא דבור שאין בו טעם כלל שלא הזכיר לשון אסור ואין זה התחלת דבור שהוא יד נדר כמו שביארנו בהרי עלי דבר זה אלא סוף דבור וסוף דבור אינו יד ואף מודרני הימך או מופרשני הימך או מרוחקני הימך אינו יד נדר לענין איסור אכילה שאין זה אלא כאומר מסלק אני עצמי ממך שלא להיות לי עירוב ושירות עמך ולפי ענין הלשונות ומה שהיה ענינם מובן אצלם מאותם הזמנים מודרני הימך ענינו שלא לדבר עמו מופרשני הימך שלא לישא וליתן עמו מרוחקני הימך שלא לישב בתוך ארבע אמות שלו וכן דנין בהן עכשיו כל שיזכיר לשונות אלו וטעם שלשונות אלו מורים מעט ענין נדר לענין איזה ריחוק אלא שאף לענינים אלו אינו נדר גמור ללקות עליו וכשיזכיר לשונות אחרים דנין בהם כפי הנראה לפי הזמן והמקום ומכל מקום לענין יד הנדר ליאסר באכילת אי זה מאכל של חבירו שתי לשונות האחרונים מצורפים לשלשה הראשונים כלומר מודרני הימך למה שאני אוכל לך ויש גורסין שאיני אוכל לך ואינו כן שלשון זה הוא איסור עצמו על החפץ שהוא לשון שבועה כמו שנבאר אלא שאני כלומר מודרני הימך במה שהייתי רוצה לאכל ממך או לטעום ממך והרי שלא הזכיר לשון איסור ואע״פ שמזכיר לשון נדר מכל מקום אין זה כאומר מה שהייתי רוצה לאכל ממך עלי בנדר שזהו נדר גמור אלא כאומר הריני כאלו הדרתני באכילת ככרך ואין זה נדר גמור אלא יד הנדר והוא התחלת הדבור שהיה לו להשלים דבורו ולומר יהא ככרך עלי כאלו הדרתני בו וכן במופרשני ומרוחקני ואם אמר הרי עלי להיותי מודר הימך או מופרש הימך הוא נדר גמור אלא שאינו נאסר אלא באלו שהזכרנו ואם אמר מנודה אני לך ר״ל שיצרף עמו שאני אוכל לך ר׳ עקיבא היה חוכך בה להחמיר לאסרו כלומר שהיה מגמגם לאסרו באכילה שאף הוא כיד נדר אע״פ שאינו כל כך לשון נדר והרחקה כאחרים מפני שאין זה אלא לשון נדוי ושמתא ואין אדם מצוי לנדות עצמו לאדם אחד ולחצאין ומתוך כעס ואע״פ כן היה חוכך בו להחמיר מפני שאפשר שאמרו על לשון ריחוק הלשון ומתבל ינדוהו ולדונו כמרוחקני ממך אלא שמכל מקום לא היה מחליט לומר כן וחכמים לא היו חוששין בזה כלל הואיל ומלה זו מוחלטת להזכירה על נידוי ושמתא שאינו מצוי לחצאין ולא מתוך כעס אין הכונה בו לשון נדר ולשון ריחוק ואין בזה שייכות בענין נדר כלל אלא כאדם שמפליג לסרב שלא לאכל עמו שלא בכונת שום נדר ויראה שהלכה כר׳ עקיבא ומתוך כך נשתנה דינו ששאר הידות הרי הן כנדר הגמור ללקות עליהן באכילתו כזית משלו ובזו אסור לאכל אלא שאינו לוקה עליה והוא הדין שאם אמר מנדה אני לך ולא צירף עמו שאני אוכל לך שאין כאן איסור אכילה כלל אלא ענינו לחכך עליו ולפקפק לדונו כמרוחקני הימך שלא לישב עמו בארבע אמות הא אם אמר משמתנא מינך יתבאר בגמרא שאינו כלום ומכל מקום אם אמר נדינא מינך יתבאר בגמרא שאסור ויראה לי שדינו כמרוחקני שהוא מורה בודאי ריחוק ולא לשון נידוי ושמתא וכל שצירף בו לשון אכילה ר״ל מה שאוכל לך אסור בכל ענין אכילה ואם לא צירף בו אסור לישב בארבע אמות שלו אלא שאין בו מלקות ויש מי שמפרש בנדינא מינך שאסור בכל מיני הנאה בנכסיו ואין נראה לי כן כמו שנבאר בגמרא ומכל מקום לענין מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך דלא צירף מה שאני אוכל לך שביארנו ענינם מודרני הימך דלא משתעינא בהדך מופרשני הימך דלא עבידנא משא ומתן בהדך מרוחקני הימך דלא קאימנא בארבע אמות דילך לאותם הענינים מיהא אסור ר״ל לאישתעויי ולמעבד משא ומתן ולמיקם בארבע אמות דיליה אלא שיש בדבר זה חולקין לומר שפירוש הדברים מודרני הימך דלא משתעינא בהדך כלומר משמע הכי ומשמע בשאר הנאות ומאחר שאין כאן ידים מוכיחות לשום איסור אין כאן איסור כלל לא לאישתעויי בהדיה ולא לשאר הנאות ולשטתנו אף בנדינא מינך כן ובגמ׳ יתבאר יותר בע״ה ומכל מקום אף לדעת האוסר יש אומרים דוקא במודר פי ממך שהוא דבר שיש בו ממש ואין נראה לי כן שכל שאמר מודרני הרי כל גופו בכלל אלא שאנו פורטין ממנו את הפה לדבור והלכך דבר שיש בו ממש הוא:
כנדרי רשעים הרי זה נדר בנזירות ובקרבן ובשבועה כלומר שכל שהוא אומר כנדרי רשעים ולא פירש יותר ענינו כאלו אמר הרי עלי כנדרי רשעים ור״ל הרי עלי כל אותם הנדרים שהרשעים רגילים בהם והרי הרשעים רגילים לקפוץ בנזירות ובנדרים ובשבועות וכן רגילים לידור בקרבנות מחמת יראתם ואם כן הרי קבל עליו נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין וקבל עליו להפריש קרבן אי זה שירצה מדבר הבא בנדר ועומד עליו בבל תאחר וקבל עליו בנדר או בשבועה שלא לאכל מככר שלפניו ושאלו בגמרא ודילמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא כלומר מה הנאה במי שאומר כנדרי רשעים ואינו מפרש עוד כלום שתהא כונתו לנדר אדרבה כונתו שלא לידור כלל כלומר הנדרים מטכסיסי הרשעים הם ואיני רוצה בהם ופירשה בשפירש עוד ואמר הריני או עלי או הימנו וכל שאמר כנדרי רשעים הריני הרי הוא נזיר ואף זו בנזיר עובר לפניו ואם אמר כנדרי רשעים עלי הרי זה חייב עצמו בקרבן ואם אמר על ככר שלפניו כנדרי רשעים הימנו אסור בו בשבועה ופירשוה בגמרא כשאמר הימנו שלא אוכל וכי תימא מאי למימרא סלקא דעתך אמינא הואיל ולא נפק שבועה מפומיה לאו כלום הוא קמ״ל שנדרי רשעים כוללים הם אף השבועות ואם אמר שאוכל הימנו חייב לאכלו מדין שבועה ואם אמר הימנו לבד הדבר בספק ואסור לאוכלו אלא שאינו לוקה עליו והוא הדין שאם אמר כנדרי רשעים על אותו ככר שהוא אסור עליו כנדר וכן אם אמר לחבירו כנדרי רשעים עלי מה שאוכל לך שאסור באכילת מאכל של חבירו ואם היה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו ואומר כנדרי רשעים הריני עלי שלא אוכל הימנו הרי הוא חייב בנזירות ובקרבן ושלא לאכל מן הככר:
כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרך הכשרים לקפוץ בנדרים ושבועות ואע״פ שמדרכם להפריש קרבן אינו אלא מתורת נדבה ולא מחמת חרטה של חטא שאין החטא מצוי בידם וכן אע״פ שמצינו שדרכם לפעמים בנזירות מכל מקום אין עיקר הענין לחרטת חטא אלא נדבת לב לנעול דלת בפני יצרן וכמעשה של שמעון הצדיק הנזכר בגמרא ואם כן כל שאמר כנדרי כשרים אפילו בהריני ואף בנזיר עובר לפניו אינו נזיר ואם אמר עלי אינו חייב בקרבן ואם אמר על הדבר שאוכל הימנו הואיל והזכיר נדרי כשרים אינו אסור בו הא אמר כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן ששתיהם מדרך הכשרים לנדור בהם אבל בנדר ושבועה כלל לא שאין הכשרים מצויין בהם ואע״פ שבכלל נדר אכילת דברים שאיפשר שנודר בהן דרך נדבה לנעול דלת בפני היצר גם כן אין הדבר מצוי אלא ביין שהוא מושך לחברה עם פועלי און ומה שנאמר על אותו בחור שהיה מתגאה בשערו מילתא דלא שכיח הוא אבל באכילה אין הדבר מצוי ואע״פ שדרכם לישבע לזרז עצמם בקיום מצות זירוז בעלמא הוא והרי הוא כנדבה ומתוך כך נראה לגדולי הדור שאם אמר כנדרי כשרים פרק זה שעליו ללמוד אותו בחיוב שבועה שהרי דרך כשרים מנדבת לב לישבע על זה ואע״פ שמצינו בנדרים וידר יעקב נדר וכן למדו משם שנודרין על הצרה אף זה אינו נדר גמור אלא נדבת לב לבטוח בשם ולהודות לו ואם אמר כנדבת רשעים אינו כלום וכן מפורש בתוספתא ופירשו הטעם מפני שאין הרשעים מתנדבים והענין שכמו שפירשנו בכשרים שנזירותם לא מתורת נדר הוא אלא מנדבת הלב כך ברשעים אין נדבתם נדבה גמורה אלא ליראתם על מה שיודעים בעצמם והרי זה כעין נדר וגדולי המחברים כתבו בענין זה דברים שלא נתישבו לנו ונראה שהם מפרשים שהוא מזכיר כל המינים ר״ל כנדרי רשעים שמהם נזירות וקרבן ושבועה שלא אוכל הימנו וכשאכל נתחייב בכל אלו והרי הוא נזיר שלשים יום וחייב קרבן ולוקה משום בטוי ולא הוזקקו בזו נזיר עובר לפניו כלל וכתבו שאם אמר כנדרי רשעים שאוכל לך ר״ל שלא הזכירו מיני קרבן שהוא אסור אלא שאינו חייב ואחר כך כתבו שאם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן ואם אמר כנדרי רשעים הריני נזיר עובר לפניו הרי הוא נזיר ואם אמר על הככר כנדרי רשעים שלא אוכלנו חייב בשבועת ביטוי ואין הדברים מתישבים בראשונה ר״ל בהזכרת מיני הנזירות והקרבן והשבועה אלא שהדברים אמתיים מצד עצמן:
ואחר שפירשנו ענין הידות ופירשנו בהם חמש ידות לאיסור והם מודרני ומופרשני ומרוחקני וכנדרי רשעים וכנדבת כשרים וכן כל כיוצא בהם ושתי ידות להיתר והם כנדרי כשרים וכנדבת רשעים ויד אחת לספק והיא מנודה אני לך הניח ענין ביאורן וחזר לדין הכינויין ואמר שכינויי נדרים הם קנם קנס קנח וכל אלו כנויים לקרבן שעיקרו הוא שיאמר בהמה זו לקרבן וכנוי חכמים בו בלשון קנם וכנוי העלגים קנס קנח וכיוצא באלו ובנדרי הקדש אם הפריש בהמה ואמר הרי זו קנם או קנס או קנח הרי היא קרבן וכמו שאמרו בתלמוד המערב מהו לקדש לשמים בלשון קנס נשמעינה מן הדא אמר לו השאילני קרדומך קנם קרדום שיש לי וכו׳ הדא אמרה קדש קרדום קדשו נכסים הדא אמרה אדם מקדש לשמים בלשון קנם ומאחר שכן אף בנדרי איסור אם אמר ככר זה עלי קנם או קנס או קנח הרי זה נאסר מתורת כינוי נדר ואמר אחר כן שכינויי חרמים כחרמים וענין החרמים הוא שאם אמר כל נכסי חרם לשמים או חפץ פלוני שלי חרם לשמים הרי זה לבדק הבית כהקדש גמור אבל סתם חרמים לכהנים ומשבאו ליד כהן הרי הן בידו חולין גמורים ואין לזו מקום במשנתינו אבל אם החרים סתם ועדיין הוא ברשותו שהוא עדיין כהקדש או שהחרים לשמים שהוא הקדש גמור לעולם עד שיפדה על זו אנו עסוקים במשנה זו שלא סוף דבר אם אמר נכסי חרם אלא אף באומר חרק חרף חרך וכיוצא באלו וכן בנזיר לא סוף דבר אם אמר הריני נזיר שהוא נזיר אלא אף אם אמר נזיק נזיף נזיח פזיח הכל לפי המקום ולפי הזמן ואין לו לדיין וכו׳ וכן בשבועה לא סוף דבר אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שהוא אסור עליו בשבועה אלא אף אם אמר שבואה או שבוקה או שבותה שלא אוכל ככר זה הרי הוא עליו באסור שבועה וכן נדר במואי ופירושו כמו במומתא ויש מפרשים כמו במשה ופירושו בשבועת משה והוא שאמרו בתלמוד המערב נדר במואי הרי זה נדר שנאמר ויואל משה כלומר וכונתו במאי דאישתבע משה נדר במאול הרי זה נדר דכתיב ויואל שאול וכונתו במאי דאישתבע שאול ויש מצריכין שצריך לומר כן ר״ל במאי דנדר מואי ובמאי דנדר מאול וממה שאמרו בגמרא במואי לא אמר כלום במותא לא אמר כלום במומתא דנדר מואי הרי זה כינוי לשבועה:
ויש קצת גאונים למדים מכאן שהשבועה אינה צריכה הזכרת השם אלא אף בלא הזכרת השם היא חלה שאלו אמר בה׳ לא אוכל ככר זה ודאי אינו צריך להזכיר שבועה וכן אף באחד מן הכנויים וכן נראה ממה שפירשו כנדרי רשעים וכו׳ ופירשנוה לענין שבועה כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וודאי בלא הזכרת השם היא ואם כן מה שאמרו בפרק שבועת העדות שצריכה הזכרת השם כמו שביארנו שם דילפינן אלה אלה מסוטה קשה לזו אלא שאחרוני הרבנים מתרצים שלא הוצרכה לשם אלא במושבע מפי אחרים כענין סוטה וגדולי המפרשים כתבו שלא הוצרכה אלא בשבועת העדות ובשבועת הפקדון בשבועת העדות מגזירה שוה של סוטה באלה אלה ובשבועת הפקדון מגזירה שוה של פקדון לעדות בתחטא תחטא אבל שבועת ביטוי אינה צריכה הזכרת השם אלא כל שאמר שבועה שלא אוכל לך או אפי׳ מבטא שאוכל לך או אמר אם אוכל לך וכן לאו לאו והן הן כל שכונתו לשבועה כגון בלאו והן שכיון בהם ללאו לאו האמור בהקב״ה ר״ל לא אוסיף עוד וכו׳ ולא יהיה עוד המים למבול וכתוב נשבעתי מעבור מי נח וכו׳ וכן אם אמר ימין ושמאל ונתכון בהם לימין ושמאל האמור בהקב״ה כדכתיב נשבע ה׳ בימינו ובזרוע קדשו וכמו שאמרו בתוספתא האומר ימינה שבועה שמאלה שבועה אינו צריך הזכרת השם כלל ומכל מקום אף הם לא אמרוה אלא לקרבן בשבועת ביטוי שיש קרבן בשגגתה אבל למלקות במזיד לשבועה או לנדר שאין קרבן בשגגתו אלא מלקות בזדונו אינו חייב אלא בהזכרת השם שהרי אזהרתו לענין שבועה מלא תשא את שם ה׳ וכו׳ וכן לא תשבעו בשמי וכו׳ וכן אף גדולי המחברים מודים שאף בלא הזכרת השם איסור מיהא איכא ונמצא שאין ביניהם לענין נדרים כלום ולענין שבועה אין בהם אלא קרבן ומכל מקום לדברי גדולי המחברים אתה מפרש את כל השמועות בהזכרת השם ר״ל מבטא בה׳ או הן הן בה׳ הכל כמו שבארנו בשבועות פרק שבועות בתרא ובפרק שבועות העדות במשנה אחרונה שבו:
והרי שהשלמנו דיני הכנויין ולא הוזכרו בתלמוד כנויין לערכין ולהקדש ולתמורה ונראין הדברים שכלם כנוייהם כמותם להחמיר שמאחר שאתה מפרש טעם הכנויין מצד עלגות הלשון הרי המה יודעים אומרים מן השין תו רפה ואלו אמרו הרי זה הקדת במקום הרי זה הקדש ודאי מהני ובתלמוד המערב אמרו והלא ערכין וחרמין והקדשות ותמורות כתובים בפרשה ותנינן כנויי חרמין ולא תנינן ערכין ותמורות והקדשות ואלו תנינן מה הוה תנינן ערכין ערפין ערקין ערעין תמורה תמותה תמוקה וסיים הקדש הגדר הגדם ר״ל בכלם שלא ברפיון הג׳ והד׳ ולמה לא תנינן כנויי תרומה ואלו תנינן מה הוה תנינן תרופה תרוצה תרוקה והרי שלא נתברר מלשון התלמוד זה אם יש כינויין באלו אם לאו אלא ששיטת הלשון מוכחת שיש בהם כינויין וכן הדעת נותנת אלא שיש חולקין לומר שלא תקנו כנויין אלא במה שאדם אוסר על עצמו כגון נדר ושבועה וחרם ונזירות אבל ערכין חוב בעלמא הוא שמשעבד עצמו ומכל מקום אף לשיטתם לא ביררו כונתם בהקדש ותמורה ותרומה והדברים רופפים וכן לא הוזכר במשנה זו שבועה אם יש לה יד והתפסה אם לאו וכבר כתבנו בשלישי של שבועות שאין לה התפסה כלל אלא שאם יש לה יד אם לאו הדבר במחלוקת אצל המפרשים ויראה ממשנתנו שיש יד לשבועה ממה שפירשנו בענין כנדרי רשעים הימנו שהיא יד לשבועה ובגמרא יתבאר בע״ה:
ואחר שביארנו דין ידות הנדרים וכנוייהם התחיל לבאר דיני התפסת הנדר וכבר ידעת שעקר התפסה הוא שיאמר ככר זה עלי כקרבן או כהקדש שהרי הקרבן וההקדש הוא דבר שלא נאסר מעיקרו אלא על ידי נדר והקדש או שיאמר ככר זה עלי קרבן ואמר על זה לא חולין שאוכל לך כלומר מה שאוכל לך לא יהא חלין ומכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא יהא חלין אלא קרבן ויש גורסין לא חלין לא אוכל לך והם נמשכים למה שגורסין גם כן קנם שאיני אוכל לך וכבר פירשנו שגירסא זו אינה מדוקדקת שהרי לשונות אלו הם לשון איסור עצמו על החפץ שהוא ענין שבועה כאלו אמר קנם שלא אוכל לך וכן קרבן שלא אוכל לך ולשון זה אינו נופל בקנם ובקרבן ולא בשום נדר אלא בשבועה אלא שהם דוחקים לפרש שהוא כאלו אמר קנם עלי מאכלך מפני שאיני אוכל לך וכן לא חלין עלי אלא קרבן כל מאכלך כדי שלא אוכל לך והדברים דחוקים ועיקר הגירסא כמו שכתבנו וכן לא כשר מה שאוכל לך כלומר אלא אסור ואע״פ שאיפשר שהוא מכוין לדבר האסור מעיקרו מכל מקום סתמן להחמיר ודנין בו שלדבר הנדור הוא מכוין הואיל ולשון כשרות ואיסור נופלים בו גם כן וכן לא דכי או לא טהור מה שאוכל לך כלומר אלא טמא ואני מפרשו בטומאה הבאה בקרבן ר״ל כבשר קדש שנטמא שהוא דבר הנדור וכל שכן בשאמר כן בהדיא ושאינו מזקיק עצמו לדון בו מכלל לאו כגון שאמר טמא עלי מה שאוכל לך והוא שאמר אחריו נותר ופגול כלומר נותר או כנותר עלי מה שאוכל לך וכן בפגול ויש גורסין באלו טהור כלומר טהור עלי מה שאוכל לך והם מפרשים שכונתו לקדש שהוא טהור לגמרי ויש גורסין במשנה זו לחלין שאוכל לך וקורין בה לחלין בפתחות הל׳ ומפרשים שאע״פ שהיא תיבה אחת והיה אפשר לפרש שמה שיאכל ממנו יהא עליו חלין ויהא מותר דנין אותו כשתי תיבות ר״ל לא חלין אלא קרבן שמא כונתו היתה לחלוק תיבות ולומר לא בפתחות ר״ל לשון תרגום וכן בקצת ספרים גורסין לכשר לטהור וכן יראה מסוגית הגמרא שהעמדנו המשנה שלא כדעת ר׳ מאיר שאינו סובר מכלל לאו הן ומצינו לו שבלא חלין אף הוא מודה שאסור שאין זה מכלל לאו אלא כאומר בהדיא קרבן כמו שמצינו בברייתא בגמרא השנוייה לר׳ מאיר לא חלין שאוכל לך אסור וכן בסוגיא הבאה על משנה זו סברוה לחלין לא חלין ליהוי וכו׳ ומ״מ יש גורסין סברוה לא חלין ליהוי וכו׳ ובברייתא גורסין לחלין שאוכל לך בפתחות החי״ת כלומר חלות תודה אבל לא חלין ולדעת ר׳ מאיר מכלל לאו הן הוא ומותר לדעתו כמו שיתבאר בגמרא ויש גורסין לחלין לא אוכל לך ומפרשין אותו כתיבה אחת הן בפתחות הל׳ הן בשבא ומפרשים בה חלין יהא מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן:
כאימרא שאוכל לך ר״ל כבש התמיד כדירים ר״ל כדיר הטלאים הקדושים לצורך התמידין וכעצים פירושו עצי המערכה ויש מפרשים כדירים כשורות של עצי המערכה וכעצים פירושו לדעת זה שני גזירי עצים כאשים ר״ל הדברים הקרבים בהם והם האמורים שאף הם עצמן קרויין אשים כדכתיב אשי ה׳ ובתלמוד המערב פירשוהו בשלהבת עצמה ופירשו כקרבנות הקרבים בו וכהיכל כקרבנות ההיכל וכירושלם כקרבנות הקרבים בו ובאחד מכל משמשי המזבח כגון כף ומחתה ומזרק ושאר כלי שרת בכל אלו אע״פ שלא הזכיר שם קרבן הרי זה נדר בקרבן ור׳ יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום ופירשוה בגמרא אפי׳ אמר כירושלם שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה וחומותיה שאינן קדושות ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:
האומר קרבן ר״ל קרבן מה שאוכל לך וכן עולה או מנחה או חטאת או שלמים או תודה אסור שאע״פ שאין התפסה גמורה אלא באות הכ״ף ר״ל כקרבן יהא מה שאוכל לך אף זו כך היא הכונה וכמו שפירשנו ור׳ יהודה מתיר שאינו קורהו מתפיס אלא באות כ״ף ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא ואסור וכן אם אמר הקרבן מה שאוכל לך אע״פ שרומז לקרבן ידוע ואינו וזה שהזכיר בה פעם אחרת כקרבן וקרבן בכדי נקטה שהרי כקרבן הוא התפסה הגמורה וקרבן הרי כבר הזכירו כשאמר האומר קרבן וכו׳ אלא שסדרן של התפסות הוא מונה הא קרבן שלא אוכל לך מותר שאין זה אלא לשון שבועה ואין שבועה בקרבן ואם הוא מתכוין לנדר הרי הוא שמה שלא יאכל ממנו יהא קרבן הא מה שיאכל ממנו יהא חלין ואם אמר לקרבן לא אוכל לך ר׳ מאיר אוסר ואע״פ שחומרו של זה הוא במכלל לאו הן כלומר לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ואינו סובר מכלל לאו הן מכל מקום פירשו בגמרא שנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך ומכל מקום לענין פסק אף לחכמים אסור מצד אחר שפתחות הל׳ שבו עושהו כאומר לא קרבן יהא מה שאוכל לך יהא קרבן ונאסר מדין מכלל לאו אתה שומע הן:
ואחר שנתבאר במשניות אלו דיני הנדרים וידותיהם וכינוייהם והתפסותיהם נשאר לבאר משנה אחרונה שענינה במהות הנדר שאינו כלום אלא אם כן בדבר שיש לו ממש ר״ל שאם אמר קנם שינה עלי לא אמר כלום והוא ממה שכבר ביארנו שהנדר הוא איסור החפץ על עצמו ואחר שהוא כן היאך הוא חל על דבר שאין בו ממש ואע״פ שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן היום טעם הדבר מפני שהשבועה היא איסור עצמו על החפץ והרי עצמו דבר שיש בו ממש הוא אבל נדר לא ומעתה אם אמר לחבירו קנם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור שמאחר שאמר פיו מדבר עמך פירושו קנם פי עליך לדבור או יאסר פי עליך לדבור וכן באחרים אבל אם אמר קנם שאני מדבר או שאני מהלך וכו׳ אינו כלום אלא אם כן בשבועה ויש מפרשים שאף קנם פי מדבר איסור עצמו על החפץ הוא הואיל ואמר מדבר ואין הקנם מסור על הפה אלא על מלת מדבר ואינו כלום עד שיאמר קנם פי לדבור או יאסר פי לדבור ובגמרא נרחיב בה את הדרך בע״ה ומכל מקום אם אמר קנם עלי דבר זה אם אדבר או אם אלך אין זה בדין הנזכר אלא לכשידבר או שילך נאסר ואם אמר אם אעשה וכו׳ הרי עלי להקריב כך וכך נתחייב וכן כל כיוצא בזה והרי למדת בכלל משנתנו שהן ארבע משניות כוללות ארבע דינין הראשונה בביאור ידות הנדרים השניה בדין כנוייהן השלישית בדין התפסותיהן הרביעית בדין דבר שאין בו ממש:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו וביררנו הלכה פסוקה היא אלא שיש בהם קצת דברים שהם צריכים הרחבת ביאור כמו שנבאר בגמרא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא הן להשלמת דינין אלו הן לענינים אחרים שנתגלגלו בה אלו הן:
האומר לחבירו מודר אני ממך. כל הני מקרו ידות כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בו הכלי עולה עמו וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי ואע״ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג׳ דשבועות (דף כו:) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:
מיהו סברא דמרן הראב״ד ז״ל דאף על גב דבלאו הזכרת השם חיילא שבועה ומיחייב קרבן מילקא לא לקי עד דאיכא הזכרת השם דבכולהו לאוין דאורייתא דכתיבי בשבועה איכא שם כדכתיב לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא ולא תשבעו בשמי לשקר ואע״ג דלוקין על ידי נדרים אין לוקין על זו כיון שלא הזכיר את השם אבל כל שהזכיר השם או אחד מן הכינויין דרך שבועה אף על פי שלא הוציא שבועה מפיו היה לוקה. והא דאמרינן (שבועות דף לט:) גבי שבועת הדיינין שאם לא הזכיר בה השם טועה בדברי משנה הוא וחוזר לאו למימרא דשבועה שאין בה הזכרת השם לא הויא שבועה דודאי שבועה גמורה היא כדאמרן אלא חומר הוא שהחמירו מטעם זה שאם נשבע שלא בנקיטת חפץ שחוזר אף על פי דשבועה בלא נקיטת חפץ שבועה.
וידות שבועה – היינו כההיא דאמרינן בפרק שבועת העדות (שם דף לו.) שהאומר הן הן תרי זימני הוי שבועה פירוש בשנתכוון לשבועה ומשום ידות וכן בשבועה שאמר בלשון נדר ואיכוון לשבועה כגון שאמר ככר זה עלי בשבועה נהי דלא הוי שבועה גמורה ידות מיהא הוי אם אמר שנתכוון לשבועה דבכולהו ידות דאסיר היינו בשנתכוון בהם לנדר או לשבועה הא לאו הכי לא כדכתיבנא לעיל.
האומר מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור – פי׳ ידות נדרים קא מפרש דמתני׳ חסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וידות נדרים כנדרים ואלו הן ידות האומר לחבירו מודרני ממך וכו׳ ואלו הן כינויין קונם קונח וכו׳ ופתח בידות ברישא לפרושינהו משום דחביבא ליה דאתיין מדרשא ואסיקנא בגמ׳ (נדרים דף ד.) דכי מיחייב במודרני ממך משום ידות דוקא במודרני ממך שאני אוכל לך מופרשני ממך שאני אוכל לך מרוחקני ממך שאני אוכל לך אבל משום מודרני ממן או מופרשני ממך או מרוחקני ממך לא מיחייב כלל אפילו נתכוון דהוו להו ידים שאינם מוכיחות ולא הויין ידים ודוקא במודרני ממך אבל באומר מודרני מנכסיך או מככר זה ידים מוכיחות הם וכן באומר הדרני נדר בככר זה. ופי׳ שאני אוכל לך מה שאני אוכל משלך וכן כל לי ולך שבמסכת זו פירושו משלי או משלך.
וכתבו מקצת רבנן ז״ל דה״ג שאני אוכל לך ופי׳ שאני בהבלעת האל״ף ולא גרסינן שאיני אוכל לך שאיני טועם לך דכל איני אוכל ואיני טועם איסור גברא הוא ונדרים בעינן איסור חפצא שיאסור הדבר על עצמו כדאיתא במכילתין (נדרים ב׳:) וכן רבינו ז״ל גורס אותו בהלכות שני אוכל לך וכן הוא במקצת הגמרות אבל ספרים יש דגרסי שאיני אוכל לך ויש לפרש דאע״ג דבנדרים בעיא איסור חפצא היינו בנדר גמור אבל הכא ידות נינהו.
ולמאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים(נדרים דף ה:) במודרני ממך סגי דמפרש ליה מודרני מנכסיך אלא למ״ד ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים שרי ליה דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר הילכך השתא דמפרש שאיני אוכל לך הוה ליה יד מוכיח במודרני מכל מקום מנכסיך שלא אוכל מהם קאמר ולהקל על נדרו בא שאילו אמר מודרני מנכסיך שיאסרו עלי הוו אסירי ליה בהנאה להכי פריש שאיני אוכל לך שלא אסר על עצמו מהם הנאה אלא אכילה. מיהו בגמרא מוכח דבשאיני אוכל לך או איני טועם לך לחוד מיחייב משום ידים מוכיחות אפילו לשמואל ורבא דבעו ידים מוכיחות דהא מתניתא. קתני מודרני ממך אסור איני טועם לך אסור ולא חש שמואל לתרוצי אלא מודרני ממך אבל איני טועם לך ניחא ליה (אי) [א״ו] דיד מוכיח הוא דמאכילה קאמר והוי יד ולהכי לא שקלינן וטרינן בכולה סוגיין אלא מודרני מרוחקני ומופרשני ממך וכי תימא הא איני טועם ואיני אוכל איסור גברא הוא והוי כאומר איני מדבר ואיני מהלך דלא חייל מדאורייתא כדאי׳ בפירקין (דף יג:) ואיכא למימר דנהי דאיני אוכל איסור גברא הוא כיון דגופיה דמאכל יש בו ממש הרי נדר חל על גוף המאכל ומיחייב משום ידות דכל ידות דעלמא לאו משום מאי דפריש מיחייב אלא משום דמתרצי לדבוריה מאי דלא פריש והכי חשבי׳ ליה כאילו אמר איני אוכל משלך דהנאת אכילה שלך אסור עלי כקרבן ואילו הוה מסיים הכי הוה נדר גמור והשתא דלא מסיים ליה מיחייב משום ידות נדרים מדאורייתא מה שאין כן באומר קונם שאיני מדבר לך דגופיה דדיבור הוי דבר שאין בו ממש דלא חייל ביה נדרא ולפיכך אפילו תאמר דה״ק קונם איני מדבר לך לפי שהנאת דבורך עלי אסור כקרבן לא מהני וכיון דכן השתא נמי לא מיחייב משום ידות מדאורייתא עד דאסר ליה דבר שיש בו ממש שיאמר קונם פי מדבר לך רגלי מהלכת לך וזה מבואר נכון [מפי] רבינו נר״ו.
האומר לחבירו מודרני ממך וכו׳ – מפרש בגמרא דהיינו ידות ומפרשים נמי דהכי קתני מודרני ממך שאני אוכל לך או מודרני ממך שאני טועם לך וכן במופרשני מרוחקני והוו ידות משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. אי נמי דלא אמר איסורא בהדיא.
שאני אוכל ושאני טועם – אית דגרסי הכי בלא יו״ד ואית דגרסי שאיני ביו״ד. ויתבאר בגמרא בס״ד (דף ד: ד״ה אלא).
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

שני אוכל לך משלך. כל לך ולי שבמסכתא זו פירושו משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים. והרבה כיוצא בהם במכילתין. דהאי תנא ירושלמאה הוא דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבלעת האלף. ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך. דבכי האי גונא לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עלויה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שיאסרנו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו דהוא איסור גברא ולא איסור חפצא. הרנב״י ז״ל.
וז״ל הרא״ם ז״ל: יש שגורסין שאני ופירושו מה שאני ראוי לאכול ממך.
יש אומרים דוקא שאני דאילו שאיני אוכל לך לא חייל דהאומר קונם שאין אני אוכל משלך דבר שאין בו ממש ואינו חל בנדר אלא בשבועה.
מרוחקני ממך וכו׳. כל אלו שלש לשונות אוסר ליהנות כל מיני הנאה מחברו. אבל הוסיף על אחד מהם שאיני אוכל לך אז ודאי אינו אסור אלא (בהנאה) באכילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד הלכה בנדרים: האומר לחברו ״מודרני (מודר אני) ממך״, או ״מופרשני ממך״, או ״מרוחקני ממך״ או אמר ״שאני אוכל לך״ או ״שאני טועם לך״, אף על פי שלא פירש שהדבר נאסר עליו בנדר, ולא אמר כלל מה טיבו של הנדר, מכל מקום אסור. שאנו רואים זאת כמשפט בלתי מושלם מבחינה לשונית, אבל הנדר והאיסור מובן מתוכו (והוא הקרוי ״ידות נדרים״).
אבל אם אמר ״מנודה אני לך״, כלומר שלכאורה לא אמר במשפט זה שהוא עצמו אוסר דבר אלא שהוא מרוחק ומנודה מחבירו, ר׳ עקיבא היה חוכך (מפקפק) בזה להחמיר ולהחשיב גם דבר זה כביטוי שיש בו משמעות של החלת איסור נדר על היחסים הללו.
With regard to one who says to another: I am avowed from you, or: I am separated from you, or: I am distanced from you, and he then says: That which I eat of yours, or: That which I taste of yours, even though he did not explicitly state that he is taking a vow or specify the nature of the vow, the object of his vow is nevertheless forbidden. His intention is understood based on his incomplete statement, known as an intimation of a vow, and his vow therefore takes effect.
However, if he says: I am ostracized from you, which does not clearly declare any matter to be prohibited, Rabbi Akiva was uncertain about this halakha but was inclined to rule stringently about this and consider it a vow prohibiting the speaker from deriving benefit from his fellow.
עין משפט נר מצוהמיוחס לרש״יתוספותהלכות נדרים לרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מְנוּדֶּה אֲנִי לָךְ ר״ערַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר.:

However, if he says: I am ostracized from you, which does not clearly declare any matter to be prohibited, Rabbi Akiva was uncertain about this halakha but was inclined to rule stringently about this and consider it a vow prohibiting the speaker from deriving benefit from his fellow.
הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דעודהכל
ערך חך
חךא(נדרים ב.) רבי עקיבא חוכך בזה להחמיר פי׳ מקוה להחמיר ואוסר אבל לא מחמיר ממש לחייבו מלקות:
ערך גז
גזב(ברכות מ.) אלא היכא דכי שקלת ליה לפירא איתיה לגזא. (עבודה זרה לה:) עד כאן לא פליגי רבי יהושע עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא. (נדה ח:) עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגזא פי׳ שרף של גוף העץ של אילן מלשון גואזות של הקדש. (נדרים ב) זמנא חדא טבעה ספינת׳ דכולה עסקא הות מחת בההיא גזיזא ואישתכח בההוא זמנא (חולין ח) כגון דפסק ביה גוזא לעבודה זרה. (שבת קכד) התם מגוזא פרסיכנא. פי׳ נטיעים שטוחים אילך ואילך פרוסים כעין דלת. פי׳ אחר מחיצה אחת שבאילן בשדה לאו דחק באילן וסיכך על גביו ולא דכייפי׳ אלא מענפיו היוצאין לחוץ ומעובי שבו עשה מחיצה שלישית לסוכה דיכול לינטל האילן ועומדת הסוכה ומשום הכי מותר אבל נדדין ליכא למשמע מיהא. ובסוף הלכה אלא לינחיה אגואזי וכי סליק לא לינח כרעיה אגואזי אלא אקנה. בלשון ערבי קורין לקורות גוזאין ועוד פי׳ מזה בערך אמדלא. (גיטין סט) לברסם וליבחשיה בגיאזי למרמהון וכי בשיל גואזא דמרמהון בשיל ליה כוליה דמסר ליה גואזא סילת׳ ושרגא. (בבא קמא כה) פי׳ גואזא עצים יבשים סילתא עצים קטנים שרגא נר (א״ב: גאזא כמו זאזא עיין שם):
ערך הרי
הריג(נדרים ב) הרי זה נדר בקרבן פי׳ הנה כמו ארו והרי מלה מורכבת הרי אני (משנת נזיר פרק מי שאמר הריני נזיר):
ערך קנח
קנח – בריש (נדרים ב) קונם קונח:
א. [צייגען, האפפען.]
ב. [צווייג.]
ג. [זיהא דא.]
מנודה אני לך – כמו שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה.
ר״ע היה חוכך בזה להחמיר – הוה מחכך להחמיר דאסור נמי דענין נדר הוא ולא בריר ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנודה אני לך רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר – פי׳ דחייש דילמא לישנא דרחוקא הוא והוי כמרוחקני ממך אבל לא עדיף מיניה ולא מחמיר אלא באומר מנודה אני לך שאיני אוכל לך למאן דבעי ידים מוכיחות ואפילו באומר כן פטרי רבנן משום דלישנא דשמתא הוא והכי בעי למימר הריני מתנהג עמך כמנודה שלא לאכול ולעשות מצות עמך כמו שמתנהגין עם המנודין וקיימא לן כרבנן.
גרסינן בירושלמי ר״ע (בא) היה חוכך בזה להחמיר לאסור כל נכסיו כמא דתימא יחרם כל רכושו כלומר וההוא מנודה הוא כדכתיב (וגם הוא) [והוא] יבדל מקהל הגולה אלמא בכלל מנודה ממש דשמתא יש איסור נכסים הילכך כי אמר מנודה אני לך יש במשמע איסור נכסים ואמרי מה עבדו ליה רבנן חומר הוא בנידוי בית דין ולא למימרא דסברי רבנן דמנודה בעלמא ליאסור ליהנות מנכסיו כדכתב הרב ר׳ ברוך בר׳ שמואל ז״ל בפירושיו דא״כ אמאי שרו רבנן הכא דהא שפיר קאמר רבי עקיבא ותו הא קי״ל (מו״ק דף טו.) דמנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו ואין בו איסור הנאת גוף ונכסיו אלא אדרבה הכי קאמרי רבנן לר״ע דסתם מנודה אין בו אסור הנאה מן הסתם ולא משמע נמי הכא איסורא בלשון מנודה והתם דכתיב בה יחרם כל רכושו חומר הוא שהחמירו בית דין באותו הנידוי שהחמירו כל נכסיו אבל אין במשמע מנודה או מוחרם סתם וכל [זה] כתיבנא בשילהי פרק הזהב מס׳ ר״י מפי רבינו נר״ו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הערוך על סדר הש״סמיוחס לרש״יהלכות נדרים לרמב״ןריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים ב., עין משפט נר מצוה נדרים ב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), הערוך על סדר הש"ס נדרים ב., מיוחס לרש"י נדרים ב., תוספות נדרים ב., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים ב., רשב"א נדרים ב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים ב., ריטב"א נדרים ב., ר"ן נדרים ב. – פרקים ה', ח'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים ב., מהרש"א חידושי הלכות נדרים ב., רשימות שיעורים לגרי"ד נדרים ב. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ נדרים ב., אסופת מאמרים נדרים ב.

Nedarim 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 2a, Collected from HeArukh Nedarim 2a, Attributed to Rashi Nedarim 2a, Tosafot Nedarim 2a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 2a, Rashba Nedarim 2a, Meiri Nedarim 2a, Peirush HaRosh Nedarim 2a, Ritva Nedarim 2a, Ran Nedarim 2a, Shitah Mekubetzet Nedarim 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 2a, Reshimot Shiurim Nedarim 2a, Steinsaltz Commentary Nedarim 2a, Collected Articles Nedarim 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144